השבוע אינדונזיה הצניחה סיוע הומניטרי במשקל של 800 טון בעשרה מוקדים שונים בעזה. המהלך שבוצע לאחר קבלת אישור חריג מהדרג המדיני הישראלי, מהווה צעד נוסף ישיר של נשיא אינדונזיה, פרבואו סוביאנטו, להעניק פרשנות שונה ופרגמטית יותר הן לחוקה האינדונזית, והן למדיניות החוץ הבלתי מזדהה לרוב. פרשנות זו טומנת בחובה איתותים חיוביים גם עבור ישראל ונורמליזציה עתידית עמה.

אז איך הצנחת סיוע הומניטרי בעזה טובה לישראל? ובכן, מאז עצמאותה של אינדונזיה, השבוע לפני שמונים שנה, עת השתחררה מהכבלים הקולוניאליסטיים של הולנד, החוקה באינדונזיה שיקפה התנגדות לקולוניאליזם ולאימפריאליזם המערבי. בהקשר זה, השתרשה התפיסה כי מהלכי מדינת ישראל כנגד הפלסטינים מהווים ביטוי מובהק לקולוניאליזם, ועל כן מעבר לתמיכה אוטומטית בנרטיב הפלסטיני, גם היו קריאות להתנגד בכל צורה למהלכים שישרתו את הקולוניאליזם לכאורה של ישראל כלפי הפלסטינים. משמע התנגדות למדינת ישראל ונורמליזציה עמה. בהמשך עמדה זו התרככה מעט ואינדונזיה אימצה את מתווה שתי המדינות כפתרון בר קיימא לסכסוך.

המהלך הנוכחי של סוביאנטו, שהוא באופן אישי קידם, משקף תפיסה לפיה התמיכה בפלסטינים אינה מחייבת התנגדות לישראל -במקום להתמקד בהאשמת ישראל וברטוריקה רעילה, יש להיות אקטיביים יותר במדיניות החוץ ולסייע לפלסטינים בצעדים אופרטיביים שיכולים לתרום ליציבות ולשלום אזוריים.

כך, עוד לפני הצנחת הסיוע ההומניטרי בעזה השבוע, הנשיא סוביאנטו, אחראי למספר מהלכים שנמצאים על השולחן בהקשר לפלסטינים. באפריל האחרון הוא קיים מסע מדיני במזרח התיכון, וביקר בחמש מדינות מרכזיות: איחוד האמירויות, קטאר, טורקיה, מצרים, וירדן. להן הוא הציג תכנית לפינוי זמני של תושבים עזתים, כאלף בשלב הראשון, מטעמים הומניטריים, וביקש לדון עמן לגבי היתכנותה. ייתכן שתוכנית זו זכתה לעידוד אמריקני, אך היא גובשה וקודמה על ידי סוביאנטו עצמו שלא חשש לקשור עצמו לתוכנית מסוג זה. הוא הצדיק מהלך זה בטענה כי הדבר משרת את רווחתם ועצמאותם של הפלסטינים, ולכן אינדונזיה חייבת להיות אקטיבית.

מהלך נוסף שהוצע על ידי סוביאנטו הוא לסייע באיוש כוחות שמירת שלום ברצועת עזה, ביום שאחרי המלחמה, אם הקהילה הבינלאומית תחליט להקים כוח משימה כזה. במקביל, גם הציע את סיוע אינדונזיה בשיקום הרצועה לאחר המלחמה. גם בשני תרחישים אלה, ההצדקה הייתה הצורך של אינדונזיה להפגין אקטיביות בזירה הבינלאומית, ובאופן חיובי.

ביולי האחרון, סוביאנטו ביקר בסעודיה, לה יש משקל רב במכלול השיקולים במדיניות החוץ של אינדונזיה. בהצהרה המשותפת שסיכמה את הביקור החגיגי, סוביאנטו ומארחו מוחמד בן סלמן, הדגישו את שיתוף הפעולה הכלכלי האדיר בין המדינות, אך לא שכחו להתייחס גם להתפתחויות במזרח התיכון, בדגש על עזה והסוגייה הפלסטינית. השניים הביעו דאגה עמוקה מהאסון ההומניטרי בעזה, וקראו לקהילה הבינ"ל לנקוט בלחץ על ישראל למען הפסקת אש, וגינו את השימוש הישראלי במצור והרעבה כנשק נגד האוכלוסייה בעזה. כמו כן, הם התנערו לחלוטין מכל רעיון של העברת אוכלוסייה מעזה.

נדמה היה שלאחר הצהרה כזו עם סעודיה המשפיעה, והתגברות הנרטיבים השקריים על הרעבה בעזה, מהלכיו האקטיביים של סוביאנטו יוקפאו והוא ייסוג מכך. למרבה ההפתעה, דווקא ההפך קרה. נשיא ארה"ב טראמפ רמז ולאחר מכן חשף כי מתקיימים מגעים מול מספר מדינות לקלוט פלסטינים מעזה. אחת המדינות שהוזכרו בהקשר זה הייתה אינדונזיה. ייתכן שהמשא ומתן בין ארה"ב לבין אינדונזיה על גובה המכסים כרך גם תמורות מדיניות בהקשר זה. בכל אופן, היוזמה עדיין בחיים. לא רק זאת, אלא שממשלת סוביאנטו הציגה תכנית מפורטת יותר לקליטת העזתים. עדיין מדובר בתוכנית הומניטרית, אך כבר אינה מוגבלת לאלף עזתים, אלא אלפיים בתחילה. בנוסף, הוגדר מקום ספציפי לקליטתם, האי גלאנג, במחוז ריאאו באינדונזיה.

מטרת התוכנית לאפשר לעזתים עם צרכים הומניטריים להגיע לשם עם משפחותיהם באופן זמני. התוכנית מתקבלת בתחושות מעורבות גם בקרב האזרחים האינדונזים שהורגלו לדרך אחת בלבד לתמוך בפלסטינים והיא התנגדות לישראל. כך שרבים מתייחסים בחשדנות ליוזמה זו, בעוד שאחרים מברכים על האקטיביות של הנשיא סוביאנטו, שעדיין צריך לנהוג בזהירות מול ארגוני הדת במדינתו.

גם אם סוביאנטו נמנע מלהתייחס מפורשות לנורמליזציה עם ישראל, ועדיין מפגין מחויבות לסוגיה הפלסטינית, נראה כי מדיניות החוץ הפרו-אקטיבית שלו, שוברת לכל הפחות את תפיסת משחק "סכום האפס" בין יחסים עם מדינת ישראל לבין דאגה לפלסטינים. ייתכן שהמשך קו זה יוביל לבסוף גם לנורמליזציה של ממש בין המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר לבין מדינת היהודים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 18.08.2025. 

ב-12 באוגוסט 2025 פרסמה מחלקת המדינה דו"ח שנתי בעניין מצב זכויות האדם בעולם. בין השאר קובע הדו"ח שישנם "דיווחים אמינים (credible reports) על הגבלות רציניות של חופש הביטוי (serious restrictions on freedom of expression) בבריטניה".

מצב זכויות האדם בבריטניה ב-2024, קובע הדו"ח, הורע (worsened), בעיקר מאז נבחר קייר סטארמר (Keir Starmer) ב-4 ביולי 2024. במהלך השנה, קובע הדו"ח, התערבה ממשלת בריטניה באופן תכוף (repeatedly intervened) כדי להגביל את חופש הביטוי (to chill speech).

דוברת מחלקת המדינה תמי ברוס (Tammy Bruce) קבעה שהגבלות על חופש הדיבור בבריטניה הן "בלתי נסבלות בחברה חופשית" (intolerable in a free society). ארצות הברית, קבעה הדוברת, רואה בחופש הביטוי "מרכיב בסיסי" (foundational component) בתפקודה של דמוקרטיה. חופש הביטוי רק מחזק את חוסנה של החברה הדמוקרטית.

צנזורה ממשלתית על חופש הדיבור היא תופעה בלתי נסבלת בחברה חופשית. כזכור העלה סגן הנשיא ג'י.די ואנס (JD Vance) את סוגיית ההידרדרות בחופש הביטוי בבריטניה כבר בנאומו בועידת מינכן בפברואר 2025. זכורה קביעתו שההגבלות על חופש הביטוי מסכנות את אירופה יותר מאשר רוסיה.

סגן הנשיא העלה את הסוגיה הזו גם במהלך מפגשים של ראש ממשלת בריטניה, סטארמר עם הנשיא טראמפ. כמו כן הוא קבע שאזרחי בריטניה מרגישים עצמם נבגדים (betrayed) לאחר שהאליטות השולטות בבריטניה פתחו את שעריה של בריטניה בפני מיליונים של מהגרים ללא סינון. באחרונה הופיעו דיווחים בתקשורת הבריטית על מאמצים של ממשלת בריטניה לתור אחרי פרסומים ברשתות החברתיות באורח חשאי. הנימוק הרשמי הוא החשש מפני פגיעה בילדים. ואולם, רבים העלו חששות שהמטרה היא להגביל את הביקורת על המשטר.

חבר בוועדה המשפטית בבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'ים ג'ורדן (Jim Jordan), טען לאחרונה שבבריטניה אדם שפרסם ציוץ מרושע ברשת חברתית צפוי לקבל תקופת מאסר ארוכה יותר מעבריין שביצע פעולה אלימה. שר החינוך לשעבר של בריטניה, סיר גאבין ויליאמסון (Sir Gavin Williamson), טען שממשלת בריטניה מזדהה עם הצורך בחופש ביטוי כל זמן שניתן ביטוי לעמדות המקובלות עליה.

הביקורת הקשה על מדיניותה של בריטניה בתחום זכויות האזרח בבריטניה עצמה, אינה מרתיעה את ראש ממשלת בריטניה למתוח שוב ושוב ביקורת נוקבת כלפי מדינת ישראל והפגיעה שלה בזכויותיהם של תושבי עזה.

נביא כאן רק שתי דוגמאות: ב-4 ביוני 2025 הגדיר סטארמר את מדיניותה של ישראל ברצועת עזה כ"מזעזעת, לא פרודוקטיבית ובלתי נסבלת". (appalling, counterproductive and intolerable). ב-24 ביולי 2025 הוא מתח ביוקרת נוקבת על "ההרעבה" שישראל כופה על תושבי עזה. הוא הדגיש שזהו מהלך שאינו ניתן להצדקה בשום צורה שהיא (indefensible).

ראש הממשלה, נתניהו, הדגיש לפני מספר ימים בריאיון באחד מערוצי הטלויזיה, כי בשיחותיו עם מנהיגים באירופה הם מודים בפניו שהם "יודעים את האמת" על מה שבפועל קורה בעזה, אך הם נתונים לאילוצים קשים המחייבים אותם לגנות את ישראל שוב ושוב באורח פומבי.

מעטים בישראל מודעים לביקורת הקשה שנמתחת היום בארצות הברית ובבריטניה עצמה על רמת חופש הביטוי בממלכה הבריטית שלאורך שנים הוגדרה כ"אם הפרלמנטים" וכמופת של דמוקרטיה. התקשורת בישראל אינה נותנת לכך ביטוי. וכך נוצרת תמונה מעוותת כאילו מנהיגי אירופה הם "אבירי חופש הפרט" וממרום מעמדם הם זכאים למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל כשהיא נלחמת על קיומה מול ארגוני טרור אכזריים.

ניתן להבין את המאמצים של מנהיגי אירופה להצניע את הביקורת עליהם. קשה יותר להבין מדוע מדינת ישראל מרכינה שוב ושוב את ראשה בפני מבקריה ומאפשרת להם לחבוט בה שוב ושוב ללא רחם. נכון, יש בינינו לבינם "פערי עוצמה" ניכרים. ויחד עם זאת יש בידינו גם מקורות כוח שאנחנו יכולים לעשות בהם שימוש כדי להקל, ולו במעט, את הלחץ עלינו. בין השאר אנו יכולים לגרום להם להפגין ריסון בביקורתם על ישראל נוכח מצבם מבית פנימה. חבל שאיננו עושים זאת.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 17 באוגוסט 2025.

במשך עשרות שנים מקובל היה לנתח מהלכים מדיניים דרך עדשה כלכלית: הסכמי סחר, השקעות, מנופי לחץ כלכליים כמו הטלת סנקציות ואמברגו, וכן מימוש אינטרסים כלכליים. אך מדיניות ממשל טראמפ מאותתת שהסיפור האמיתי נמצא במקום אחר – הכלכלה היא אמצעי. כלכלה חזקה = עוצמה מדינית וביטחונית חזקה. הטלת מכסים, כינון הסכמים, ניסיון ליישוב סכסוכים אזוריים – משרתים יעד להשגת עוצמה והשפעה. מבחינת טראמפ, הכלכלה היא כלי במשחק הכוחות הבין-לאומי. כך, סנקציות אינן רק כלי ענישה כלכלי, אלא כלי כפייה מדיני שמטרתו להביא יריבים להסכמות שישרתו את האינטרסים האמריקאיים ויחזקו את מעמד ארה”ב.

הפסגה הקרובה באלסקה בין הנשיאים טראמפ ופוטין היא חלק מאותה אסטרטגיה רחבה להתעצמות מדינית-כלכלית-ביטחונית. רוסיה היא אחת מיצואניות הנפט הגולמי הגדולות בעולם. מאז החרפת הסנקציות המערביות עליה, בשל המלחמה באוקראינה, רוסיה הסיטה את רוב היצוא שלה מאירופה למדינות באסיה, כשהבולטות בהן הן סין והודו. מבחינת ארה"ב, יחסי הכוחות המתהדקים בין המדינות, שגם חברות בפורום BRICS מהווים אתגר לציר המערבי, בהובלת ארה״ב. המטרה של טראמפ – החלשת אותם הקשרים, תוך קירוב רוסיה למערב, על ידי סיום המלחמה באוקראינה והסרת הסנקציות האירופיות על רוסיה. כחלק מהחלשת אותו ציר מתחרה, פעלה לאחרונה ארה״ב במישור הכלכלי-מדיני נגד הודו, עם העלאת המכסים לייצוא מהודו לארה״ב ב-50 אחוזים.

כך גם השלום בין אזרבייג'ן לארמניה, שנחתם לאחרונה בתיווך אמריקאי, פותח נתיב יבשתי אמריקאי בשם ״מסדרון זנגזור״ בין אסיה לאירופה – עוקף רוסיה, סין ואיראן. הסכם השלום בין קונגו לרואנדה, שנחתם השנה בתיווך אמריקאי, ממחיש את מאמצי ארה"ב לבסס השפעתה בלב אפריקה אל מול רוסיה וסין, דרך השגת דריסת רגל כלכלית. במסגרת ההסכם, ארה״ב שואפת לקבל גישה למינרליים חיוניים וליסודות קובלט וליתיום, המשמשים לפיתוחים טכנולוגיים רבים, המצויים באזור זה.

החולייה הבאה בראי הממשל היא המזרח התיכון. בעיני טראמפ, סיום המלחמה בעזה הוא לא רק יעד מדיני-ביטחוני, אלא תנאי לשילוב האזור במסדרון סחר חדש שאמור להתחרות בתכנית ״החגורה והדרך״ של סין: נמלים פתוחים, שתופי פעולה טכנולוגיים, אזורי סחר חופשי, וחיבור יבשתי בין מרכז אסיה, המפרץ וישראל, באמצעות הרחבת הסכמי אברהם. אם אכן תתממש יוזמת טראמפ לעזה, אזי בראיית ממשל טראמפ, עזה עצמה יכולה להוות נתיב סחר חדש בו יוקם נמל אמריקאי שישמש עוגן מרכזי במזרח התיכון. כך למעשה, הפרוזדור הכלכלי שמנסה לבסס טראמפ מהווה בפועל גשר אסטרטגי – בין מזרח למערב, בין רוסיה לארה״ב, ובין ישראל למדינות ערב, תוך הדיפת סין.

תפיסת עולם של ״שלום מתוך עוצמה״

תפיסת העולם של ממשל טראמפ ברורה: בזירה הבין-לאומית, מי שמחזיק בעוצמה צבאית, טכנולוגית ומדינית – קובע את החוקים. מי שנכנס למשא ומתן בעמדת חולשה, גם אם כיסיו מלאים, נידון להפסד. ממשל טראמפ בזירת הפנים-אמריקאית אמנם נמדד בגרפים של צמיחה שנתית או בנתוני אבטלה, אך מבחינת מדיניות חוץ וביטחון הוא נמדד ביכולת להחזיר את ארה"ב למעמד בין-לאומי שבו היא קובעת את סדר היום העולמי. הכלכלה, במקרה הזה, היא לא המנוע – היא חלק מהדלק שמניע את מרכיב העוצמה ביחסים בין-לאומיים.

פורסם במעריב, בתאריך 14.08.2025.

ב-9 באוגוסט, עם פקיעת האולטימטום שהנשיא דונלד טראמפ הציב לנשיא ולדימיר פוטין, טראמפ הודיע על קיום פסגת מנהיגים באלסקה ב־15 באוגוסט. הרקע למהלך נבע ממיאוסו של הנשיא האמריקני בסירובו של זה הרוסי להביא לסיום המלחמה באוקראינה. פוטין הסכים לדון בשאלת השטחים ובהפסקת הלחימה – צעד שסלל את הדרך למפגש. לפגישה הקרובה עשויות להיות השלכות משמעותיות הן על המערב והן על הזירה הבינלאומית.

ראשית, בחירת אלסקה למיקום הפסגה נושאת עמה מסר. ארצות הברית רכשה את אלסקה מרוסיה ב-1867 בשל חוסר יכולתה הכלכלית של רוסיה להחזיק בשטח. ב־1959 אלסקה הפכה למדינה בארצות הברית. בשנים האחרונות נשמעו התבטאויות מצד בכירים ואנשי תקשורת ברוסיה בדבר החזרת אלסקה לרוסיה. לפיכך, המיקום מסמל טריטוריה בעלת ערך היסטורי ואסטרטגי עבור הרוסים, והוא מהווה גם נקודת "אמצע" גיאוגרפית בין רוסיה לארצות הברית.

שנית, עבור רוסיה, ופוטין בפרט, מדובר בהישג בעל חשיבות אסטרטגית, אליו חתר עוד לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, בתקופה שבה נדונה הרחבת ברית נאט"ו לאזורים שרוסיה רואה בהם חיוניים לביטחונה, כולל אוקראינה וכל המרחב הפוסט-סובייטי. פוטין שואף לשנות את הסדר העולמי ולהחזיר את רוסיה למעמד של מעצמה. יעד מרכזי מבחינתו היה לקיים ועידת פסגה בינלאומית שתדון בנסיגת נאט"ו ממזרח אירופה. ניתן להעריך כי נושאים אלה יעלו לדיון עם טראמפ, עבורו זהו אירוע בינלאומי ראשון במעלה, וכן הפגישה הראשונה עם נשיא אמריקאי מאז 2007 שתתקיים על אדמת ארצות הברית.

שלישית, הבחירה באלסקה ובחוג הארקטי עשויה אף לשקף רצון אמריקני לייצר תמריצים שיביאו את רוסיה להסכים להפסקת אש. עם כניסתו של טראמפ לתפקיד והתחלת המגעים עם רוסיה, עלתה האפשרות להקל בחלק מהסנקציות ולחדש פרויקטים משותפים, שחלקם הם פרויקטי אנרגיה שממוקמים בחוג הארקטי. מדובר בפרויקטים בעלי פוטנציאל רווח משמעותי לשתי המדינות, ולכן יש להם ערך אסטרטגי וכלכלי משותף.

רביעית, יש לבחון את המשמעויות עבור אוקראינה ואירופה. נכון לעכשיו, אוקראינה, כמו גם אף מדינה אירופית, לא הוזמנו לפסגה. בדיון שהתקיים אתמול בין מנהיגי אירופה לנשיא וולודומיר זלנסקי הודגש הצורך להזמין את אוקראינה לשיחות על הפסקת האש, בהיותה צד ישיר בלחימה. עם זאת, גובר החשש שבפגישה עם טראמפ תושג הבנה על ויתור שטחים מצד אוקראינה. בשבוע האחרון ה"וול סטריט ג'ורנל" דיווח כי פוטין עשוי להסכים להפסקת אש בתנאי שאוקראינה תיסוג מכל מזרח אוקראינה, כולל ממחוז דונייצק – גם מחלקים שטרם נכבשו בידי רוסיה. דרישה זו כוללת ויתור על שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית ואף על עמדת הגנה מרכזית – "חגורת הביטחון" של מחוז דונייצק – שלרוסיה אין כיום יכולת לפרוץ או לעקוף במהירות. אוקראינה מצידה לא מוכנה לוותר על שטחיה, בוודאי לא על כאלה שכבר נכבשו.

מעבר לכך, יש החוששים כי ההסכמות בין טראמפ לפוטין עלולות להוות גרסה "משודרגת" להסכמי מינסק 1 ו־2. הסכמים אלו, שנחתמו בתיווך גרמני, הביאו להפסקת אש, אך הותירו בידי רוסיה את חצי האי קרים והעניקו אוטונומיה לדונייצק וללוגנסק, מה שאפשר את המשך השפעתה ונוכחותה של רוסיה בשטח, ובהמשך את כיבוש המחוזות ב־2022. תרחיש דומה עלול להוביל שוב לוויתור אוקראיני על שטח ריבוני, עם השלכות ישירות על עצמאותה ועל יכולתה לקדם מהלכים אסטרטגיים, כמו הצטרפות לאיחוד האירופי ולנאט"ו. לכך מצטרפות גם ההשלכות על מדינות אירופה, ובמיוחד על חברות נאט"ו, שחוששות מהסלמה ומעימות צבאי עם רוסיה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14.08.2025.

"מה שאנחנו עדים לו בעזה אינו אלא השמדת אומה על ידי כובש. כמה זמן ימשיכו אירופה והעולם לצפות במחיקה של אומה לנגד עינינו? כמה סבלנות צריך לאפוקליפסה, הפצצות של בתי חולים ומחנות פליטים?". את הדברים האלה לא אמר נציג חמאס בחו"ל, שליט ערבי או אחד מראשי הממשל בטורקיה. המשפט הזה הוא ציטוט ישיר מפיו של מתיאז' נמץ, חבר הפרלמנט האירופי מסלובניה ונציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטי. נמץ, שכבר זמן רב פועל למען הפלסטינים בעזה, כינה את המלחמה במרץ שעבר "רצח עם" – עמדה קיצונית יחסית לנציג אירופי. הוא אף קרא לאיחוד לשנות את כל מדיניותו כלפי ישראל, באומרו כי "זהו מבחן שיוכל להבהיר אם אנחנו עומדים כאן כבני אדם".

נמץ אינו יוצאת דופן בנוף הפוליטי של סלובניה, מדינה אירופית קטנה, שאוכלוסייתה מונה כחמישית מזו של ישראל. סלובניה התנתקה מיוגוסלביה עם התפרקות ברית המועצות, והפכה במהירות לאחת המדינה העשירות ביותר במזרח אירופה. ב-2004 היא הצטרפה לאיחוד האירופי ולנאט"ו, ותוך זמן קצר הנהיגה את היורו כמטבע הרשמי שלה.

אך כמעט מאז תחילת המלחמה שרטטה לובליאנה קו קיצוני מול ישראל בזירה המדינית האירופית. בכמה הזדמנויות היא יצאה נגד מדינות האיחוד, שלא החליטו על צעדים נוקשים נגד הממשלה בירושלים בשל "המשבר ברצועה", וזאת, לדבריה, בשל חוסר הסכמה מוחלט בין כולן והיעדר יכולת להשיג פשרה.  לפיכך החליטה סלובניה לשבור את המוסכמות, ולהצהיר פומבית על סדרת פעולות נגד ישראל בשל מלחמתה בארגון הטרור חמאס.

בחודש האחרון, למשל, לובליאנה עלתה לכותרות בארץ ובחו"ל בגין שתי החלטות, שפורסמו זמן קצר אחת אחרי השנייה: היא הפכה בסוף יולי למדינה הראשונה באיחוד האירופי שהטילה אמברגו על כל סחר בנשק עם ישראל, ואף אסרה על מעבר של נשק כזה בשטחה בדרך לישראל. מדובר בצעד סמלי, שכן מאז אוקטובר 2023 לא אישרה הממשלה בלובליאנה רישיונות נשק לצה"ל – וממילא לא מדובר במעצמה צבאית, מהסוג שממלאת את המחסנים של הצבא בארץ.

לטענת הממשלה הסלובנית, היא נאלצה לפעול "באופן עצמאי", משום שהאיחוד "לא הצליח להסכים על צעדים קונקרטיים". הממשלה שם קיוותה, עם זאת, כי צעד זה ידחוף ממשלות אחרות לבוא בעקבותיה, והיא שאבה עידוד מהעובדה שהקנצלר הגרמני פרידריך מרץ הודיע בשבוע שעבר על אמברגו נשק משלו על ירושלים.

כמה ימים לאחר מכן הודיעו הסלובנים על איסור לייבוא סחורות מ"התנחלויות בגדה המערבית", וגם צעד זה נתפס כ"מעשה סמלי" שנועד להגביר את הלחץ על ישראל בעניין המלחמה בעזה. לפי סוכנויות הידיעות במדינה, ממילא לא ייבאה לובליאנה סחורות כאלה ב-2022 ו-2024, וב-2023 היא ייבאה סחורות ישראליות מיהודה ושומרון בשווי של 2,000 יורו בלבד.

שני צעדים אלה נעשו לאחר החלטה אנטי-ישראלית נוספת בתחילת יולי, כאשר באופן רשמי הפכה סלובניה למדינה הראשונה באיחוד שהכריזה על השרים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' כ"אישיות בלתי רצויה" ואסרה על כניסתם לשטחה. לדבריה, השניים "מסיתים לאלימות קיצוניות ולהפרות חמורות של זכויות האדם של הפלסטינים באמצעות הצהרות על רצח עם".

קדמו לצעדים הללו סדרת פעולות ב-14 החודשים האחרונים, שסימנו את הטון התקיף של הסלובנים נגד ישראל. כך למשל, בתחום התרבות איגוד השידור הסלובני הפעיל לחץ ניכר לאסור על השתתפותה של ישראל בתחרות האירוויזיון. בתחום ההומניטרי גינתה סלובניה בחריפות את המהלכים הישראליים לצמצום השפעתה של אונר"א, ולובליאנה ככל הנראה גם הגדילה את המימון שלה לגוף זה.

בזירה המדינית הסלובנים פעילים מאוד נגד ישראל: הם היו למדינה הראשונה באיחוד שהגישה בקשה רשמית להצטרף לתביעה של דרום-אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, ואף ביקשה מהשופטים להנפיק חוות דעת מייעצת נגד המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון, רצועת עזה ומזרח ירושלים. יחד עם ספרד ואירלנד היא ניסתה לגרום לאיחוד להשעות את הסכם האסוציאציה עם ישראל עקב המלחמה בעזה, וקידמה בברכה (ואולי גם בפועל) את ההצעה להרחיק את ירושלים מהשתתפות בתוכנית המחקר האירופית "הורייזון".

אך נקיטת העמדה הבולטת ביותר של הסלובנים התרחשה בשנה שעברה: יחד עם קבוצת מדינות אירופיות אחרות – ספרד, נורווגיה ואירלנד – היא החליטה כבר ביוני שעבר להכיר במדינה פלסטינית. היא אומנם לא הצליחה בזמנו לסחוף עוד מדינות להצטרף אליה, אך נחשבה כסנונית שבישרה על המגמה שרווחת כעת ביבשת.

קואליציית הצבעים

ישראל כוננה את יחסיה עם סלובניה ב-1992, מיד אחרי התנתקותה מיוגוסלביה, ואף תמכה במועמדותה כחברה באו"ם. יש במדינה קהילה יהודית קטנה, המונה כמה מאות בודדות, ובעבר נהנו ירושלים ולובליאנה מיחסי עבודה טובים. לשתי המדינות היו קשרי מסחר וביטחון, תיירות ועוד, וסלובניה גינתה את מתקפת חמאס בבוקר הטבח באוקטובר 2023 – עמדה שהיא עדיין מדגישה. סלובניה השיקה תוכניות לשימור זיכרון הקהילה היהודית, שנמחקה כמעט לחלוטין בשואה, ואימצה – לפחות חלקית – את ההגדרה לאנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זיכרון השואה (IHRA).

אלא שעלייתה לשלטון של ממשלה חדשה ב-2022 טרפה את הקלפים ביחסים מול ישראל, והתמשכות המלחמה בעזה דרדרו אותם עוד יותר. ממשלה זו, בראשות רוברט גולוב, מזוהה כגוש "מרכז-שמאל", אך יש מי שמגדירים אותה כ"קואליציית ירוק-ורוד-אדום" – מפלגות סביבתיות, סוציאל-דמוקרטיות וליברליות מהשמאל הקיצוני, שאינו אוהד את ישראל.

גולוב עצמו הוא איש המפלגה הירוקה הליברלית, מהנדס חשמל ובעל דוקטורט משנת 1994. לדברי אתר הממשלה הסלובנית הוא נחשב ל"אחד המומחים המובילים במדינה להנדסת חשמל". הוא החליף ראש ממשלה מתנועת ימין שנחשבת "פופוליסטית", ואשר האיחוד האירופי האשים בצמצום החירויות במדינה.

ניצחונו בבחירות, אגב, עמד בצל מחלת הקורונה שבה לקה ימים ספורים קודם לכן, כך שאת נאום הניצחון הנשא מביתו הפרטי. הוא הצליח לזכות בתפקיד עם הבטחה לשינוי ולחיזוק הדמוקרטיה המקומית, אחרי שכיהן בתחילת שנות האלפיים כתקופה קצרה כשר במשרד האנרגיה, וב-2011 ניסה ללא הצלחה להקים ממשלה במדינה. ב-2021 שב בכל הכוח לזירה הפוליטית, תוך התמקדות בנושאים כגון הגנת הסביבה, מדינת רווחה, פלורליזם ועוד – תחומים שבהם עד כה לא קידמה ממשלתו כמעט דבר מאז תחילת כהונתה.

מכיוון שמדובר בממשלה קואליציונית, המפלגות שמרכיבות אותה זוכות לאהדה בינונית לכל היותר בקרב הציבור הסלובני. מפלגתה של שרת החוץ טניה פאיון, למשל, הסוציאל-דמוקרטית, קיבלה מעט יותר מ-6.5 אחוזים מקולות המצביעים בלבד, אף שיש לה משקל רב בממשלה. מפלגת "השמאל", שראשה מכהן כסגן ראש הממשלה, קיבלה מעט יותר מ-4 אחוזים מהקולות.

ד״ר עמנואל נבון, מומחה ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת תל-אביב ועמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, הסביר כי הרכב הממשלה בלובליאנה הוא מקור הקו התקיף נגד ישראל. "בכל מדינות אירופה יש כאלה עם רקע עוין לישראל, כמו נורווגיה או אירלנד, אבל לפעמים זה רק בגלל הממשלה שנמצאת בשלטון – וזה המקרה כרגע בסלובניה", הוא אומר, "זו ממשלה שמורכבת מקואליציית שמאל שמאוד לא אוהבת את ישראל, בלשון המעטה. אם יהיו חילופי שלטון המצב יכול להשתנות, אבל כל עוד המפלגה הזאת נמצאת בשלטון, אין לצפות מהם לדבר".

אבל התופעה הזו לא שמורה לממשלה בלבד. נשיאת סלובניה, נטשה פירץ מוסר, היא מבקרת בולטת של ישראל, ובמאי יצאה נגד "רצח העם בעזה" שמבצע צה"ל, לטענתה. היא תוקפת דרך קבע את ישראל וקובעת כי היא אינה מצייתת לחוק הבינלאומי, ואף יצאה חוצץ נגד הזמנתה של ציפי לבני לכנס רב-חשיבות בסלובניה – על אף העובדה שלבני אינה מזוהה במיוחד עם הממשלה הנוכחית בירושלים. מבחינת מוסר זה לא משנה: "הקשבתי לכמה מהצהרותיה", טענה הנשיאה, "הן קיצוניות. אתה לא מזמין מישהו שדוחה את החוק הבינלאומי ואת אמנת האו"ם".

ד"ר נבון אינו סבור, עם זאת, שמדובר במקרה יוצא דופן. "הנשיאה הסלובנית היא נציגה של השמאל הקיצוני יותר באירופה, שאימץ את הנרטיב של אש"ף משנות ה-80", הוא מסביר, "זה לא שונה ממה שאומר נשיא אירלנד, למשל, או גורמים בממשלת ספרד. זה אותו שמאל שמרגיש היום משוחרר מכל זהירות כלפי ישראל באמירותיו, אחרי שהחליט להפוך את העניין הפלסטיני לדבר שקשור בתחושת המוסריות העצמית שלו. מבחינת אנשי השמאל הללו, המוסר עומד בצד של הפלסטינים, והם מייצגים את ה'טוב'. במצב הזה כבר לא מעניינות אותם העובדות. ככל שעובר הזמן האמירות שלהם הופכות קיצוניות יותר, והם מחזקים את עצמם בתפיסת המוסר המעוותת שלהם, ללא יכולת לבדוק את עצמם מחדש".

הנה דוגמה יפה למצב הזה: כאשר התראיינה פאיון, שרת החוץ, ל"כאן" בשנה שעברה, היא סיפקה הצהרה בעניין כמות ההרוגים במלחמה בעזה. כאשר נאמר לה שמדובר במספרים שמספק חמאס, היא השיבה: "אלו המספרים שאנו מתמודדים איתם, שסופקו לנו על ידי ארגונים בינלאומיים והאו"ם, אלו המספרים היחידים שאנו יכולים להסתמך עליהם".

אותה שרת חוץ, אגב, היא אחד הסמנים הקיצוניים יותר בממשלה ביחס ישראל, ומושכת אותה פעמים רבות שמאלה. במקביל, היא מכונה אפילו בחוגים ממשלתיים "טהרן טניה", בשל שמועות על קשרים בעייתיים עם הממשל באיראן והלבנת הון. באותו ריאיון ל"כאן" היא סיפרה על "הזעזוע" שחשה מהתרסקות מסוקו של נשיא איראן, איבראהים ראיסי, ושלחה תנחומים לעם האיראני. כאשר נשאלה על מעשי הרצח שביצע הנשיא המנוח בבני עמו, היא העדיפה להתחמק מהשאלה.

אך יש גם קולות אחרים במדינה. באופוזיציה קיימים גורמים שאוהדים מאוד את ישראל, והקימו שדולה לקידום יחסי ישראל-סלובניה. ראש הממשלה לשעבר יאנז יאנשה, שהפסיד לגולוב ב-2022, תומך בשדולה, הבטיח להעביר את השגרירות הסלובנית לירושלים אם ייבחר מחדש לתפקיד – וגם לבטל את ההכרה במדינה פלסטינית.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

מה עומד בבסיס העמדה הסלובנית הנוכחית, שאפשר להגדיר אותה אולי אפילו כ"אנטי-ישראלית"? לטענת הממשלה שם, מדובר בחובה מוסרית. "סלובניה אינה בעד הפלסטינים או ישראל", הבהירה אווה טומיץ', המשמשת יועצת לנשיאה, "אנו מבינים את האנשים בשני הצדדים, והם ראויים לחיות זה לצד זה בשלום וביטחון. תפקיד הקהילה הבינלאומית הוא לסייע להם בכך". גם הנשיאה עצמה, שכאמור התבטאה בחריפות נגד ישראל, הוסיפה: "אני לא לוקחת כאן צדדים, אני תמיד אצדד באנושיות".

שרת החוץ פאיון הסבירה כי "אנו נחושים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים ובריבונותם, ונחושים לסייע לרשות הפלסטינית כדי שתוכל לשאת ולתת על עתידה". בה בעת, פאיון כרכה בדבריה את העמדה הזאת בהפסקת המלחמה בעזה, וטענה כי לחץ על ישראל בזירה המדינית ולטובת הרשות הפלסטינית הוא מהלך שנועד בעיקרו להוביל להפסקת הקרבות ברצועה. הקשר בין שני הדברים לא ברור לחלוטין, ומהווה דוגמה לכך שלא מדובר רק בעמדה "מוסרית". היחס הסלובני לסוגיה הישראלית-פלסטינית מורכב, נובע מדקויות תרבותיות והיסטוריות, וקשור גם למצב הפוליטי במדינה.

אולגה דויטש, סגנית נשיא הארגון NGO Monitor וילידת סרביה, מסבירה כי יש לרגש האנטי-ישראלי הקשר היסטורי: "האנטישמיות נוכחת בסלובניה כל הזמן", היא אומרת, "במלחמת העולם השנייה, למשל, נשלטה סלובניה על ידי שילוב של הנאצים, האיטלקים וההונגרים, והיא הושפעה מאוד מהשליטים שהיו בה ומהמדינות השכנות. זה נכון עוד יותר בגלל שמדובר באוכלוסייה קטנה יחסית.

"הקואליציה בשלטון כעת מאוד פרוגרסיבית, והיא משנה מאוד את הקו הפוליטי כלפי ישראל, ומובילה שיח פרו-פלסטיני באיחוד. התשתית הפוליטית הזאת מאפשרת את ההתעוררות של תופעות אנטישמיות במדינה ואווירה עוינת כלפי ישראל בשנים האחרונות", מוסיפה דויטש.

"כך למשל, הממשלה אימצה אסטרטגיה למלחמה באנטישמיות שלא מציינת את הגדרת האנטישמיות של IHRA, והיא לא הטמיעה בה את הדוגמאות שיש בהגדרת IHRA לגילויי אנטישמיות מודרנית, הקשורה לציונות ומדינת ישראל. וכך, במפגש עם ראשי הקונגרס היהודי העולמי הטיחה נציגת הממשלה האחראית על מלחמה באנטישמיות האשמות על התנהלות ישראל בעזה במענה לשאלות על תופעות אנטישמיות במדינה. זה אירוני, כי זו בדיוק ההגדרה של IHRA לאנטישמיות מודרנית – קישור בין ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל לאיבה כלפי הקהילה היהודית המקומית".

יש להיסטוריה של המדינה עוד הקשרים תרבותיים שמשפיעים על התנהלותה. סלובניה הייתה חלק מהגוש היוגוסלבי, שתחת עשרות שנים היה נתון תחת השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות. מדינות יוגוסלביה חוו תעמולה עוצמתית נגד ישראל בשנות השבעים והשמונים, שהשיא שלה היה ההחלטה של האו"ם שהציונות שווה גזענות. רבים מהאזרחים שם נושאים איתם מטען של איבה כלפי ישראל ומהלכיה על רקע זה. באופן טבעי הם גם חשים קרבה לנושאים כגון הגדרה עצמית וזכויות למיעוטים, שבאים לידי ביטוי באהדתם לפלסטינים.

הממשלה, כגוש מרכז-שמאל, מזדהה מאוד עם הרגש הציבורי הזה, ומבקרת מהלכים בינלאומיים שנדמים כאינטרסים של הגוש הישראלי-אמריקני, הנתפס כ"ניאו-קולוניאלי" בעיני בוחרי השמאל במדינה. הללו רואים במערב יריב מר, ומנגד תופסים את הפלסטינים כחלק מהגוש הנגדי.

יתרה מכך, לעמדה שנוקטת הממשלה יש קשר למצב הפוליטי הפנימי בסלובניה: למרות המטען ההיסטורי, בקרב המערכת הפוליטית והציבור בסלובניה מסתמנת כיום חלוקה כמעט שוויונית של היחס לישראל, שמתבטאת בערך לפי גם הקווים האידיאולוגים של שמאל-ימין במדינה. החלוקה הזאת ברורה גם ברשתות החברתיות בסלובניה, ואפילו בעולם התקשורת – יש רשתות שמזוהות יותר עם הימין והאופוזיציה, ומהדהדות עמדה ביקורתית יותר כלפי הממשלה, ויש תחנות טלוויזיה ורדיו שמזוהות עם השמאל ותומכות בממשלה.

באקלים הפוליטי הנוכחי, כאשר הממשלה טרם הצליחה למלא את ההבטחות שבזכותן נבחרה, היא מחפשת שעיר לעזאזל. ההתנגדות לישראל, התמיכה בפלסטינים ועניין המלחמה בעזה משחקים תפקיד משמעותי בהקשר זה. הם הפכו למטבע פוליטי פנימי בין האופוזיציה לקואליציה, כאשר כל אחד מנצל את הסוגיה כדי לקרוץ לקהל המצביעים שלו, ומנגד כל צד מרחיק את עצמו מנושאים שהיריב הפוליטי מבכר לקדם.

אלא שעם חלוף הזמן מתברר שבמידה מסוימת הסלובנים משחקים כדורגל מול שער ריק. ישראל בינתיים לא יוצאת לעימות חזיתי מול הסלובנים, ולא מבזבזת מאמץ בשיח פומבי וחסר תועלת עם לובליאנה. התחושה הזאת מחלחלת היטב אצל הסלובנים, והם מבינים שישראל "אינה סופרת אותם". ירושלים אפילו לא טורחת להיכנס איתם לוויכוח, וכך לתת לגיטימציה לעמדתם. זה אומנם לא מפריע לממשלה הסלובנית להמשיך לנצל את המצב הזה בשביל רווחים פוליטיים פנימיים, אבל היא גם לא שבעת נחת מההתעלמות שלנו כאן בארץ מהצעדים הבוטים שלה.

בנוסף, יש חשיבות לשאלה אם מלבד הרעש והצלצולים בלובליאנה יש גם מישהו באירופה שמקשיב לממשלה שם ולוקח אותה ברצינות. בשורה התחתונה, ספק אם זהו המצב. הסלובנים אולי עושים קולות של מדינה חשובה, אבל לא נראה שיש מי שבאמת לוקח אותם ברצינות כחלק מחישובים מדיניים.

ד"ר נבון מסביר שהסיבה לכך פשוטה: "סלובניה היא לא מעצמה, לא בזירה האזורית ולא בכלל. לא צריך לדאוג ממנה יותר מדי. זו מדינה קטנה ושולית באירופה". הוא נותן לכך אפילו דוגמה: "אומנם קנצלר גרמניה מרץ הכריז כמה ימים לאחר הסלובנים על אמברגו נשק על ישראל, אבל זה נעדר כל קשר למהלך הסלובני. ברלין אינה הולכת בעקבות סלובניה, והשיקולים שעמדו בבסיס הכרזתו של מרץ קשורים ללחצים פנימיים עליו בקרב הקואליציה בגרמניה".

בה בעת, יש גם משמעות לצעדים הסלובניים, ואין לזלזל בהם. אומנם לפי שעה לאמברגו או לחרם על יהודה ושומרון אין משמעות מעשית, אך את עיקר הפעולות שלה עושה לובליאנה ביחד עם ה"חשודות המיידיות" באיחוד האירופי שפועלות נגד ישראל, שכוללות את ספרד, אירלנד ובלגיה. על אף חשיבותה הלא גדולה של המדינה, היא מגדילה את מספר הממשלות באיחוד שמבקרות את ישראל מבחינה כמותית. עמדתה בכל מקרה אכן נתפסת פחות רלוונטית בחישובים של מדינות כגון גרמניה או צרפת, אך "הרעש" שמייצרת לובליאנה מצטרף למהלכים מדיניים אחרים נגד ישראל באיחוד ובכלל, ולבסוף מצליח להגיע לקהלים רחבים יותר ויותר.

ובכל זאת, על אף שמדובר בתופעה מעניינת, אולי ייחודית, קשה גם להפריז בחשיבות של מעשי הסלובנים. הצרפתים והבריטים המתינו יותר משנה לפני שהכריזו כי יכירו במדינה פלסטינית, בדומה ללובליאנה, וגם המהלכים של פריז ולונדון קשורים יותר לסיבות פוליטיות פנימיות. אם המהלך של אמברגו נשק נגד ישראל יצבור תאוצה באירופה, סביר להניח שזה יהיה בזכות הגרמנים – ולא הממשלה הסלובנית. ניתן גם לשער שבמארג הגדול של המשחק המדיני באירופה, ישראל ממילא תתמקד בשחקנים גדולים וחשובים יותר. הסלובנים יוכלו להמשיך בינתיים עם ההצהרות הסמליות שלהם. ספק אם מישהו יטרח לקחת אותם ברצינות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 13 באוגוסט, 2025.

לאחר לבטים קשים נתן הקבינט לחיל האוויר ב-13 ביוני 2025 "אור ירוק" לפתוח במכת מנע נרחבת באיראן. ההכרעה התקבלה על רקע מידע מודיעיני שלפיו איראן קרובה מאוד לייצור נשק גרעיני.

בתקיפה נפגעו באורח קשה מתקני גרעין הפזורים במדינה, בסיסים צבאיים, ריכוזים של טילים באליסטיים. כמו כן חוסלו אישים בכירים במשמרות המהפכה והצבא של איראן, וכן מדענים שעסקו בפיתוח פרויקט הגרעין של איראן. בעקבות המתקפה הישראלית ביצע חיל האוויר האמריקני מתקפה משלו על אתרי גרעין באיראן.

לאחר המתקפה התקבל מידע מודיעיני ולפיו אתרי הגרעין של איראן נפגעו קשות, אך לא נהרסו כליל. בישראל, כפי שניתן היה לצפות, החלו מיד להתבלט המחלוקות סביב יעילותה של המתקפה הישראלית. אישים בכירים באיראן הודו שמתקני הגרעין של איראן נפגעו קשות. יחד עם זאת, הם הדגישו שאיראן לא תוותר על זכותה להעשיר אורניום. משמעות הדבר היא שבפועל איראן לא "שינתה דיסקט", והיא דבקה ביעד שלה להמשיך את פרויקט הגרעין שלה.

איראן, ככל שניתן להתרשם, מעריכה שהזמן פועל לטובתה. היא מצפה ומקווה שאירועים שונים, בעיקר מבית, יערערו את היציבות הפוליטית בארצות הברית ובישראל ויפגעו ביכולת של שתי המדינות לאכוף בנחישות את המשך הפיתוח הגרעיני באיראן. קרוב לוודאי שאיראן מקווה גם שהמשך המלחמה ברצועת עזה, המערכות הנרחבות נגד מדיניותה של ישראל ברצועה בעיקר בתחום ההומניטרי, יעמיקו את המחלוקות בין ישראל וארצות הברית ויפגעו ביכולתן של שתי המדינות למנוע המשך פיתוח פרויקט הגרעין של איראן.

נוכח העובדה שסוגיית הגרעין קיבלה, ובצדק, עדיפות ראשונה במעלה, נדחקו הצידה היבטים אחרים, מסוכנים למדי' בפעילותה החתרנית של איראן ברחבי אירופה וארצות הברית. עתה מסתבר שהמכה ש"חטפה" איראן לא הובילה אותה "למחשבה שניה" לגבי המשך פעילותה החתרנית. נהפוך הוא, פעילות זו אף התעצמה.

ב-31 ביולי 2025 פרסמו המדינות הבאות חברות ברית נאט"ו: אלבניה, בלגיה, קנדה, צ'כיה דנמרק, פינלנד, צרפת גרמניה, הולנד, ספרד שוודיה, בריטניה וארצות הברית המגנה את ההתעצמות בפעילות גורמי ביון איראניים בשטחיהן. אוסטריה ביקשה להצטרף למדינות החותמות הגם שאינה חברה בנאט"ו. אנו מאוחדים, אומרות ממשלות מדינות אלה, בהתנגדות שלנו לניסיונות של גורמי ביון איראניים להרוג, לחטוף ולהטריד אנשים באירופה ובארות הברית, תוך הפרה של הריבונות שלנו.

ארגוני הביון האיראניים, מוסיפה ההודעה, מרחיבים את שיתוף הפעולה עם ארגוני פשע בינלאומיים כדי לפגוע בעיתונאים, מתנגדי משטר, אזרחים יהודים ואנשי ציבור באירופה ובצפון אמריקה. זוהי פעילות שאינה מקובלת עלינו (unacceptable) מדגישות המדינות החותמות. אנחנו רואים בפעולות אלה, בלי קשר ליעד שלהן, הפרה של הריבונות שלנו. אנחנו נחושות לפעול יחד כדי לסכל פעולות כאלה. אנחנו קוראים לשלטונות איראן לשים קץ בפעולות כאלה, באורח מיידי.

גם בעבר היו מקרים שבהם מדינות אירופה פרסמו גינוי לפעילות של גורמי ביון איראניים בשטחן. ואולם, מעולם לא היתה התלכדות כה רחבה של מדינות סביב פעילותה החשאית של איראן בקרב מדינות הברית. יתר על כן, זו לראשונה נעשה שימוש בניסוח בוטה, כולל האשמה כלפי איראן בשיתוף פעולה עם גורמי פשיעה בינלאומיים. ולבסוף, הפרסומים הקודמים באו בעקבות פעילות טרור במדינות שונות שיוחסה לאיראן. ההודעה הנוכחית אינה מתייחסת לפעילות טרור קונקרטית כלשהי של איראן. היא בעלת מימד עקרוני.

להערכתנו, מסמך זה מחייב את מדינת ישראל להבין שהישגיה המרשימים במתקפה על איראן לא הגיעו לרף המחייב את איראן לחשוב ברצינות על שינוי מהותי במדיניותה ובעמדותיה. איראן אכן "מלקקת את פצעיה". היא מתמודדת גם עם קשיים כלכליים חמורים ועם בידוד מדיני גובר. ואולם, כל אלה אינם נתפסים ככאלה המחייבים אותה לשנות באופן מהותי את מדיניותה ועמדותיה.

עד כה הפגינה איראן נחישות להמשיך בפרויקט הגרעין שלה. מנהיגיה הבכירים ביותר הבהירו שהיא לא תוותר על זכותה להעשיר אורניום. עתה מסתבר שגם בתחום החתרנות באירופה ובארצות הברית איראן אינה מוכנה "להתקפל". נהפוך הוא. היא אף מעצימה את פעילותה.

במבט כולל, לאחר שנתיים של מלחמה, ישראל נוכחת לדעת שאויביה מסביב: איראן החמאס, החיזבאללה, החות'ים, ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, מפגינים יכולת עמידה גבוהה מאוד למרות המכות הקשות שהם סופגים מידי ישראל. לאור נסיבות אלה אי אפשר שלא לתהות שמה הגיע הזמן שנשאל את עצמנו האם המדדים שלפיהם אנו מעריכים את החוסן הלאומי וכושר העמידה של אויבינו תואמים את המציאות הטופחת על פנינו שוב ושוב.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 04.08.2025.

קייר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה, מבקש להתייצב בראש קמפיין בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית בלב ישראל. אולם בכך הוא מתפרץ לדלת פתוחה: ישראל הכירה שוב ושוב בזכותם של ערביי ארץ ישראל למדינה עצמאית – בתוכניות החלוקה של 1922, 1937, 1947 ובהסכמי אוסלו. לא ישראל היא שמנעה את הקמתה של מדינה כזו; מי שסירבו לכך פעם אחר פעם הם הפלסטינים עצמם, משום שמטרתם לא הייתה לחיות לצד מדינה יהודית, אלא במקומה.

אסטרטגיית "שימור הפליטים" משקפת היטב עמדה זו. מאות אלפי פליטי 1948, שנוצרו עקב החלטת מדינות ערב לתקוף את ישראל למחרת הקמתה, לא שוקמו עד היום. הליגה הערבית עיגנה את מעמדם כ"פליטים" לצמיתות עד ל"שובם" לבתיהם – כלומר, עד לחיסולה של המדינה היהודית. ישראל לא תוכל להסכים למדינה פלסטינית שתקום במקביל להמשך אסטרטגיה זו, משום שהיא נועדה מלכתחילה לערער את קיומה. רק לאחר ביטול אסטרטגיית הפליטים וקליטתם כאזרחים במדינות שבהן הם חיים כיום – סיום הסכסוך על בסיס הכרה והשלמה הדדית של כל צד עם קיומו של הצד האחר, כלומר סיום הסכסוך בשלום אמיתי – תשמח ישראל לפעול למען הצלחתה של מדינה פלסטינית לצידה.

חשבון היסטורי עם בריטניה

מדיניותו של סטארמר היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של פגיעות בריטיות בעם היהודי בשעותיו הקשות ביותר. ישראל חבה לבריטים ולראש ממשלתם בלפור חלק מהצלחתה בהקמת המדינה, אך אינה יכולה להתעלם מהעובדה שבשעות האפלות ביותר בתולדותיה בריטניה עמדה מנגד. הספר הלבן הרביעי של 1939, שפורסם ערב השואה, סגר את שערי ארץ ישראל בפני יהודי אירופה וסיכל את האפשרות להצלתם מציפורני הנאצים.

לאחר השואה, ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין הגיעה לשיא אטימות הלב כאשר מנעה משארית הפליטה לעלות לארץ – ואף השיבה את מעפילי האונייה "אקסודוס", שניצלו מהשמדה ברגעים האחרונים, למחנות עקורים באירופה, שחלקם שימשו קודם לכן מחנות ההשמדה ממנה הם ניצלו. צעד זה גילם לא רק אכזריות בלתי נסבלת כלפי שורדי השואה אלא גם נחישות להמשיך לחסום את הקמת הבית הלאומי לעם היהודי.

בבסיס מדיניות זו עמדה מעילה מוסרית ומעשית במנדט שהוטל על בריטניה להכין בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי. בפועל, הבריטים חמדו את הבית הזה לעצמם. גם כיום, פחות משנתיים אחרי הטבח ההמוני שביצע חמאס באזרחי ישראל – השואה השנייה של העם היהודי – סטארמר מבקש, מסיבות פוליטיות פנימיות הקשורות בהצפתה של בריטניה בבוחרים מוסלמים, להביא לעצרת האו״ם החלטה להקים מדינה פלסטינית בלב ליבה של ישראל עוד לפני סיומו של הסכסוך בשלום.

המשבר ההומניטרי – תוצאה של מדיניות ישראלית שגויה

כמקובל בין ידידים, כדי להבין במה סטארמר יכול לסייע לישראל ולאזרחים הפלסטינים בעזה בשעה קשה ואפלה משותפת, יש להבין תחילה כיצד נוצר המשבר ההומניטרי ברצועה. מתוך אמונה דומה לזו ששררה באירופה לפני שהמציאות טפחה על פניה באוקראינה – אמונת "קץ ההיסטוריה" – נטשה ישראל את עקרונות מדיניות ההגנה הלאומית שאפיינו אותה מראשית דרכה: הסרת איומים קיומיים מבעוד מועד, גם באמצעות מלחמת מנע יזומה.

תחת תפיסה זו התפתחו לאורך גבולות לבנון ועזה ארגוני טרור רבי־עוצמה שלא הוכנו להם פתרונות מיידיים. לא תוכניות מגירה להסרת האיום, ולא היערכות למניעת מתקפות, חטיפות וכיבוש יישובים. לתוך הוואקום הזה נכנס מודל הפעולה של חמאס: העתקת המלחמה אל מתחת לפני הקרקע ע"י הצפתה של הרצועה במאות קילומטרים של מנהרות שנבנו בכוונה תחילה מתחת למבנים ציבוריים – ובכלל זה בתי חולים, בתי ספר ומסגדים – ושימוש רחב־היקף באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי – זוועה חסרת תקדים שגם הנאצים לא ביצעו. כך מצאה עצמה ישראל מוגבלת ביכולתה להכריע את חמאס באמצעות עליונותה הצבאית, משום שהדבר כרוך בפגיעה חמורה באזרחים חפים מפשע מצד אחד ובשחיקה חסרת תקדים של לוחמיה מצד שני: במקום להכריע את חמאס מהר, הם נאלצים "ללעוס" חודשים ארוכים פירי מנהרות ובניינים – כפי שלוחמי מלחמת העולם הראשונה נאלצו ללעוס חוטי תיל.

במקביל, חובת ישראל לעמוד בדין הבינלאומי חייבה אותה להמשיך ולהעביר סיוע הומניטרי לשטח שבו נטמעים פעילי חמאס – סיוע שהארגון שודד ומונע מהאזרחים. התוצאה היא אבסורד: צבא שנדרש להילחם באויבו ובו בזמן להאכילו דרך אזרחיו, שאת מזונם הוא שודד, ובכך להקנות לו אורך נשימה לוגיסטי־צבאי שמונע את סיום המלחמה ומאריך אותה לשנים.

הפתרון: הקמת מקלט הומניטרי מוגן

המהלך האפקטיבי והאנושי ביותר הוא יצירת הפרדה פיזית ברורה בין אזרחים לשדה הקרב, באמצעות הקמת מקלט הומניטרי מוגן שאליו יחולצו אזרחי הרצועה מציפורני חמאס, כחילוצם של אזרחים משטחים שעולים באש או מזוהמים רדיואקטיבית. מהלך זה יאפשר כיתור הדוק על חמאס ללא מגינים אנושיים; הפסקה דרמטית של פגיעה אגבית באזרחים; קיצור משך הלחימה וניהול הוגן של אספקה הומניטרית ללא שוד של חמאס.

כאן יכולה בריטניה, בראשות סטארמר, למלא תפקיד חיובי. עליה לגייס קואליציית מדינות באו״ם להקמת המתחם ההומניטרי, ולפעול לחכירת שטח בצד המצרי של רפיח לשם כך. אם מצרים תסרב, על בריטניה לסייע לישראל להקים מקלט בטוח בתוך שטחי הרצועה שכבר טוהרו מידי חמאס. בשני המסלולים יש להבטיח ניהול בינלאומי שקוף, סינון ביטחוני קפדני ומניעת חדירת פעילי טרור.

האחריות ההיסטורית של סטארמר

סטארמר ניצב בפני מבחן מנהיגותי שיקבע אם ייזכר כיורשם של בלפור וצ'רצ'יל או כיורשם של צ'מברלין ובווין. במקום לכפות על ישראל במהלך דיפלומטי פופוליסטי נלוז לקבל מדינה פלסטינית שמטרתה חיסולה, עליו לגייס את עוצמתה הדיפלומטית של בריטניה כדי להקים, בצו המוסר המקראי שהכתר הבריטי מייצגו, מקלט הומניטרי זמני שיציל את אזרחי עזה, יאפשר לחסל את חמאס מהר ולקצר את המלחמה, כדי להתחיל בשיקום הרצועה – לטובת שני העמים גם יחד ושאר עמי העולם.

למהלך כזה גם ערך חינוכי בריטי פנימי חשוב: הוא עשוי למשוך אליו את קולות הבוחרים המוסלמים בבריטניה מהסיבה המוסרית הנכונה – סיוע אמיתי לאזרחים – פלסטינים ויהודים – ולא בשל פתרון בלתי מוסרי בעליל שנועד ללחוץ על ישראל תוך מתן פרס לטרור, כדי לשרוד פוליטית.

לשתי המדינות יש סיבות טובות לשמור על יחסי ידידות, ויש להניח שסטארמר יבחר ליישב את המשבר באמצעות פתרון פרגמטי ומוסרי. דבר אחד חייב להיות ברור מעל לכל ספק: ספר לבן בריטי חמישי – לא יקום ולא יהיה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 30 ביולי, 2025.

בימים שלאחר המערכה מול איראן, וסביב פגישת רה"מ נתניהו עם נשיא ארה"ב טראמפ, צפו דיווחים בנוגע לעסקה רחבה, לא "דיל המאה" אלא "דיל המילניום" אם תרצו, שתכלול תהליך נורמליזציה עם סוריה, ערב הסעודית ואפילו הרחבת הסכמי אברהם גם למדינות מוסלמיות בדרום מזרח אסיה, בדגש על אינדונזיה. העיסוק בנושא אינו מתקיים בואקום ונראה כי הרצון לכך מצד המדינות המוסלמיות קיים למרות המלחמה הנמשכת.

המגעים עם סעודיה התנהלו עוד טרם ה-7 באוקטובר, והטרידו מאד את איראן ושלוחיה. המגעים עם סוריה החלו רק בחודשים האחרונים על רקע החיבוק שהשליט הנוכחי של סוריה, אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני), זוכה לו מהקהילה הבינ"ל. ומה לגבי אינדונזיה? האם מדובר במשאלת לב או שמא יש דברים בגו?

אינדונזיה, המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, כבר מקיימת קשרים עסקיים עם ישראל, והיקף הסחר בין המדינות מוערך בכ-200 מיליון דולר (2023). זאת, למרות היעדר תשתית הסכמית לתמוך בפעילות זו, וקשיים בהוצאת ויזה למדינה. על כן, שיח הנורמליזציה עם ישראל אינו חדש, אך עד כה לא התקדם באופן משמעותי בשל חסמים המושרשים עמוק בתרבות הפוליטית של אינדונזיה.

חסם מרכזי טמון בחוקה של אינדונזיה הקובעת התנגדות לכל צורה של קולוניאליזם, זכר לשליטת הולנד על אינדונזיה. בשל כך, באינדונזיה התפתחה פרשנות מסורתית לפיה המהלכים של מדינת ישראל מול הפלסטינים מהווים ביטוי לקולוניאליזם, וכי הניסיונות לנורמליזציה עם מדינות ערב נועדו לסדוק את תמיכת הגוש הערבי-מוסלמי בפלסטינים ובפתרון שתי המדינות. שנית, המערכת הפוליטית באינדונזיה נשענת על ארגונים אסלאמיים דתיים, שהתנגדו באופן די עקבי לנורמליזציה עם ישראל. על כן, לאורך ההיסטוריה כל מהלך של השלטון לעבר נורמליזציה עם ישראל, נתפס כבעל סיכון ליצירת מתיחות פנימית באינדונזיה וערעור בסיסי התמיכה של הארגונים המוסלמיים בשלטון.

אף על פי כן, בשנים האחרונות, התקיימו פגישות של בכירים מאינדונזיה עם גורמים ישראליים רשמיים, בהם גם סוביאנטו, בעת שהיה שר ההגנה של אינדונזיה; וכן נציגי התנועה הדתית הגדולה באינדונזיה, ה-NU (Nahdlatul Ulama) שביקרו בישראל ואף נפגשו עם ראש הממשלה נתניהו בשנת 2018. מהלכים דיפלומטיים חשאיים נרקמו מאחורי הקלעים במשך שנים בכדי להניע תהליך נורמליזציה, ועל פי מספר דיווחים כבר הוחלפו טיוטות לגבי פתיחת משרד אינטרסים בישראל. ה-7 באוקטובר טרף את הקלפים.

אינדונזיה התייצבה באופן מובהק לצד הפלסטינים, וקראה להפסקת אש וקידום פתרון שתי המדינות. במסגרת זו, גם הצטרפה לתביעה נגד ישראל ב-ICJ, וגינתה את מהלכי ישראל אשר נתפסו בעיניה כהמשך הקולוניאליזם בארץ ישראל. המגמה ביחסי אינדונזיה-ישראל הייתה שלילית לחלוטין, אך בחירתו של סוביאנטו לנשיא המדינה בפברואר 2024 שידרה אופטימיות בהקשר לישראל.

אמנם סוביאנטו נמנע מלהתייחס מפורשות לנורמליזציה עם ישראל, כל עוד פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נראה באופק, ואינו מש ממחויבות אינדונזיה לפלסטינים, אך נראה כי גישתו הפרגמטית בזירה הבינ"ל מציעה גמישות מחשבתית למימוש מחויבות זו.

במסגרת זו, סוביאנטו אתגר הפרשנות הישנה של החוקה האינדונזית, והציע גישה אקטיבית לטיפול בסוגיה הפלסטינית. כך, באפריל האחרון הוא קיים ביקור מדיני באיחוד האמירויות, בקטאר, בטורקיה, במצרים, ובירדן, שם הציג את תוכניתו לפינוי זמני של תושבים עזתים, כאלף בשלב הראשון, מטעמים הומניטריים, וביקש לדון עם מדינות ערב בהיתכנותה: "אם התנאים בעזה יאפשרו זאת, התושבים יחזרו לבתיהם. זו עמדת ממשלת אינדונזיה אשר מחויבת לרווחתם ועצמאותם של הפלסטינים, לכן אינדונזיה חייבת להיות אקטיבית". בנוסף, הנשיא סוביאנטו הביע את נכונותו למלא תפקיד ב"יום שאחרי", בין אם בשיקום ובין אם בכוחות שמירת שלום, בהתאם להחלטת הקהילה הבינ"ל.

בלון ניסוי

יש לראות בהצעה זו בלון ניסוי של סוביאנטו לבחינת הנכונות של שותפותיו במזרח התיכון לקבל גישה כזו, בחינת התגובה בתוך אינדונזיה, ובהקשר רחב יותר, האם ישנם תנאים להתנעת נורמליזציה עם ישראל. התשובות לשאלות אלו, ניתנו במהלך ביקורו של נשיא אינדונזיה בסעודיה בתחילת יולי.

היה זה הביקור הראשון של סוביאנטו בסעודיה מאז היבחרו כנשיא, והיווה המשך לביקורו המדיני הקודם באזור. יצוין כי סעודיה היא השותפה המשמעותית ביותר של אינדונזיה במרחב, מבחינה פוליטית, כלכלית ודתית, ואליה מנהיגי אינדונזיה נושאים עיניים גם בהקשר למהלכי נורמליזציה עם ישראל. במהלך הביקור, סוביאנטו ומוחמד בן סאלמן חתמו על הסכמים בשווי 27 מיליארד דולר, בעיקר בתחומי אנרגיה ירוקה, שירותים פיננסיים, מינרליים חיוניים ועוד. זאת על מנת גם לתמוך בתוכניות הלאומיות שלהן "Saudi Vision 2030", ו-Golden Indonesia Vision 2045". אך למרות המיקוד הכלכלי של הביקור, השניים התייחסו בהצהרה המשותפת גם למלחמה בעזה.

השניים הביעו דאגה עמוקה מהאסון ההומניטרי בעזה, וחזרו על מחויבותם לספק סיוע הומניטרי לאלו שנפגעו מהמתקפות הישראליות. הם קראו לקהילה הבינ"ל לנקוט בלחץ על ישראל למען הפסקת אש, וגינו את השימוש הישראלי במצור והרעבה כנשק נגד האוכלוסייה בעזה. כמו כן, הם התנערו לחלוטין מכל רעיון של העברת אוכלוסייה מעזה, והדגישו כי רק פתרון שתי המדינות יוכל להוביל לביטחון ושלום באזור.

בכך, הנשיא סוביאנטו סימן שני מרכיבים חשובים מאוד בהקשר לנורמליזציה אפשרית עם ישראל. האחד, אינדונזיה לא תיזום צעדי נורמליזציה ללא תיאום עם סעודיה, וללא התקדמות בכיוון מצד סעודיה. השני, המחויבות של אינדונזיה לסוגיה הפלסטינית איתנה, לפחות על הנייר. על כן, כל ניסיון לקדם נורמליזציה צריך להיעשות בדיפלומטיה שקטה, ובהרבה סבלנות לבניית התשתית שתתמוך בנורמליזציה ב"יום שאחרי", אך הדבר בהחלט אפשרי.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 27.07.2025.

הסכמי אוסלו הביאו לכאן את הרשות הפלסטינית המושחתת והמיטו עלינו מוות, הרס, שחיתות ואובדן תקווה" ,… את הטענות הללו יכול היה מקרון לשמוע לא מפיהם של ישראלים – שרים בממשלה או דוברי הימין, אלא מפי ראשי חמולות, שייח'ים בכירים בחברון שהסבירו היטב למה אין תוחלת לרעיון המדינה הפלסטינית וביקשו להצטרף ל"הסכמי אברהם" כמסגרת עצמאית נפרדת מהרש"פ: "אמירות חברון".

נכון אמנם שהפרסומים על כך הוכחשו אך לא צריך להיות מזרחן דגול או איש מודיעין כדי לעמוד על הסיבות להכחשה ומתוך כך גם על אמינותה.

נשיא צרפת לא הפתיע כשהחליט להצטרף למנהיגי אירלנד, נורבגיה וספרד שהכריזו לפני יותר משנה על הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית. הרעש שעורר צעד זה באותם הימים, היה גדול יותר מהשפעתו המעשית והוא נבלע בתוך המולת המלחמה במזרח התיכון. חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן היתה אמורה לרסן יוזמות כאלה, הגם שמקרון כבר הוכיח שהוא לא מחוייב להצהרות מוושינגטון.

כך או אחרת, הודעתו של מקרון מעלה את הרושם כי מה שחשוב בעיניו הוא עצם היוזמה ולא תוכנה או מרכיביה. אין בצעד הזה אפילו את ההבנה באשר להשלכות העשויות להיות לו על יחסי הכוחות בתוך המחנה הפלסטיני בעצמו: מהלך כזה לא ייחזק את אבו מאזן או את הרשות-הפלסטינית – שבהם מקרון מבקש לתמוך . לאחר טבח ה-7/10 ומלחמת "חרבות ברזל" הקרדיט על "ההישג" הזה יינתן במלואו לחמאס!

"ההכרה במדינה הפלסטינית באה בעקבות מלחמת 'מבול אל אקצה' ועמידתה האיתנה של ה'התנגדות'", התגאה בכיר האירגון חוסאם בדראן – לאחר הכרזתם של מנהיגי ספרד, אירלנד ונורבגיה. זה מה שיאמרו דוברי אירגון הטרור גם בעקבות הודעת מקרון.

הכתרתו של חמאס כגורם שבזכותו יקבלו הפלסטינים את ההישג הזה, יחד עם הפופולריות הגבוהה שלו בציבור הפלסטיני, וכשברקע כבר ניטש מאבק הירושה על כסאו של אבו-מאזן , יקצרו את הדרך להשתלטות חמאס על הרש"פ גם ביו"ש.

ולא רק זאת. כל הישג שייזקף לזכות חמאס, ובפרט מהלך מדיני כזה, הוא רוח-גבית לדרך הטרור. במקום להתאחד סביב העמדה כי דרך זו פסולה מעיקרה, המסר בצעד הזה הוא הפוך:  הטרור משתלם.

ועוד, המחשבה כי "הרשות הפלסטינית" מסוגלת לשאת את עצמה ולתפקד כמדינה עצמאית, מתעלמת מבעיות היסוד של הישות החולה הזו, החל מהלגיטימיות המוגבלת של הנהגתה ובעיות מבניות פנימיות, עבור דרך תמיכתה בטרור וכלה בחולשתה הבסיסית לאכוף את הסדר ולהתמודד עם איומים ביטחוניים.

אלפי המעצרים שצה"ל והשב"כ מבצעים בשטחי יו"ש מידי שנה הם מרכיב בסיסי  בתוך שורה של מאמצים שישראל נדרשת להשקיע כדי לאפשר יציבות ביטחונית ולרסן את הטרור באזורים שנתונים לשליטת "הרשות הפלסטינית". בלי הקביים הללו, של ישראל, ספק אם היא הייתה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה, מול אתגריה.

מבחינה מעשית, השפעותיה של ההכרה החד-צדדית מוגבלות למדיי. ההכרה אינה מתייחסת לסוגיית הגבולות ובאופן זה רוב מדינות העולם כבר הכירו במדינה הפלסטינית  כשהתקבלה כמשקיפה באו"ם. השפעת ההצהרות הללו היא בעיקר במישור התודעתי ובסחף שהן עלולות ליצור. בייחוד כשהן מתרחשות במקביל להליכים בבית הדין הפלילי ((ICC ובבית-הדין לצדק ( (ICJבהאג ובשעה שהממשל האמריקני לוחץ על ישראל להסכים לעסקה שאחד ממרכיביה הוא התחייבות לתהליך  שיוביל למדינה פלסטינית.

לאחר המחיר הכבד שישראל שילמה ועודנה משלמת, הדרג המדיני לא רק רשאי אלא חייב לנקוט גישה מפוכחת, זהירה וחשדנית בעמדתו המדינית, לסמוך רק על עצמנו ולהימנע מכניסה לתהליכים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהם.

במישור הביטחוני, תהא אשר תהא הגדרתם של הפלסטינים, ישראל תצטרך להמשיך את נוכחותה ולעשות למען ביטחונה את כל מה שהיא עושה כיום.  ללא שום פשרות.

יהיה עליה להמשיך ולשמר שליטה מוחלטת ואפקטיבית בגבולות ובקו-התפר, להבטיח חופש פעולה ביטחוני בתוך השטח, ולמנוע תהליכים דוגמת אלה שהתרחשו בעזה.

צה"ל והשב"כ יידרשו להמשיך בפעילותם נגד תשתיות הטרור, לסכל הברחות או ייצור של אמצעי לחימה, לנקוט גישה חשדנית גם ביחס למנגנונים הפלסטינים ולמנוע בכל דרך את האפשרות שחמאס תשתלט על מוסדות השלטון, בין באופן ישיר, בין בשותפות עם גורם פוליטי אחר או באמצעות גורמי "פרוקסי".  זוהי המשמעות של הקביעה – נגן על עצמנו בעצמנו!

התפרסם בישראל היום, בתאריך 26.07.2025.