הבחירות שהתקיימו ב-20 ביולי לבית העליון בפרלמנט היפני הסתיימו בתבוסה נוספת לקואליציה בראשות מפלגת השלטון, ולראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, למפלגת השלטון ביפן, במקרה זה, ה-LDP (The Liberal Democratic Party) אין רוב בשני בתי הפרלמנט היפני (ה-DIET).

קואליציית השלטון המורכבת מ-LDP והשותפה הקטנה Komeito הייתה צריכה בסה"כ 50 מושבים בבית העליון על מנת לשמר רוב אך השיגה רק 47 מושבים, כך שבחישוב הסופי, הקואליציה נותרה עם 122 מושבים בלבד מתוך 248 סה"כ. מפלגות האופוזיציה המרכזיות, ה-CDP (The Constitutional Democratic Party), וה-DPP (Democratic People’s Party) השיגו 22 מושבים, ו-17 מושבים בהתאמה. המפלגה המפתיעה של הבחירות היא Sanseito ("יפן תחילה"), שמיצבה עצמה כמפלגת האופוזיציה ה-4 בגודלה עם 15 מושבים לעומת 1 בלבד שהשיגה בבחירות הקודמות.

מפלגת הימין השמרני הפופוליסטי סנסאיטו בראשות Sohei Kamiya, היא מפלגה חדשה שקמה רק ב-2020 ועדיין לא מהווה כוח משמעותי בפוליטיקה היפנית, אך שינוי לטובתה גם בבחירות לבית התחתון עלולות לסמן מגמה מדאיגה. מדובר במפלגה שבמהלך הקמפיין ביטאה סנטימנטים אנטישמיים, בדגש על האשמת היהודים בגרימת משבר כלכלי ביפן, והצורך להרחיק זרים מיפן באמצעות מכסות.

בה בעת, יו"ר המפלגה טען כי ייתכן וישתפו פעולה עם הממשלה בנושאי מדיניות ספציפיים, למרות שאין בכוונתם להיות חלק מהממשלה טרם הבחירות לבית התחתון. כמו כן, מפלגת סנסאיטו תומכת במדיניות הביטחונית והכלכלית שהתווה אבה המנוח, אך מתנגדים לאופן שבו אישיבה מיישם מדיניות זו.

על אף הרעש הגדול שמפלגת Sanseito עוררה, הסיפור האמיתי של הבחירות הוא אובדן הדרך של מפלגת השלטון מאז פרישתו של אבה שינזו המנוח בשנת 2020 מתפקיד ראש הממשלה. תוצאות הבחירות הללו לא היוו הפתעה, כיוון שהן משקפות המשך ישיר לדשדוש הפוליטי והכישלונות של מפלגת השלטון להמשיך את מורשתו הפרגמטית, כריזמטית ואקטיבית של אבה.

בשנים האחרונות, מפלגת השלטון, ה-LDP התקשתה להציב יורשים ראויים וצעירים לאבה, ותחושת המיאוס בקרב הציבור היפני מהפוליטיקאים הישנים גברה, כפי שבא לידי ביטוי גם בסקרי דעת קהל במהלך כהונתם של שלוש ראשי הממשלה האחרונים ביפן שהגיעו לאחר אבה. ראשית, סוגה, שהיה מזכיר הקבינט תחת אבה, זכה בהנהגת ה-LDP בשנת 2020 בניסיון של המפלגה לשדר המשכיות.

אכן, בתחילת דרכו נהנה מ-74% אהדה מהציבור, הנתון ה-3 הגבוה בהיסטוריה הפוליטית של יפן, אך פחות משנה לאחר מכן, סוגה כבר "זכה" ל-26% בלבד על רקע התמודדות הממשלה עם מגפת הקורונה. ב-2021 סוגה התפטר והוחלף בקישידה, שנהנה מאחוזי תמיכה נמוכים יותר בתחילת דרכו עם 51% בלבד, אך בשל ביקורת גואה על המדיניות הכלכלית של הממשלה, קישידה קיבל שיעור תמיכה נמוך מ-30% במשך 13 חודשים רצופים, ואף קבע שיא של 19% תמיכה בלבד, על רקע פרשיות שחיתות סביב מימון סיעות בתוך ה-LDP, מה שהוביל בסופו של דבר להחלטתו לא להתמודד שוב בבחירות. לבסוף, אישיבה שנתפס כפוליטיקאי מנוסה אך כמתנגד למחנה של אבה ב-LDP לא הצליח לאחד את השורות במפלגת השלטון ונכשל הן בבחירות לבית התחתון באוקטובר 2024, והן בבחירות לבית העליון.

אמנם לבחירות שהתקיימו עבור הבית העליון אין השפעה ישירה על הרכב הממשלה, אך במציאות פוליטית שבה לממשלה אין רוב בשני בתי הפרלמנט, נראה כי כל מהלך חקיקה ויישום מדיניות הממשלה הינם בגדר בלתי אפשריים. מצב בעייתי במיוחד נוכח האתגרים הדחופים שניצבים בפני ממשלת אישיבה, ובראשם המשא ומתן על המכסים שארה"ב הטילה על יפן. בתגובה לתוצאות הבחירות, ראש הממשלה אישיבה הצהיר כי הדבר הנכון מבחינתו הוא להישאר בכיסא ראש הממשלה כיוון שעליו לגלות אחריות שלטונית. אך בהתבסס על ניסיון העבר, לא תהיה זו הפתעה אם עד סוף השנה, אישיבה יכריז על בחירות בזק ויפנה את כסאו, לאור הלחץ הגובר מתוך מפלגת השלטון, שתיאלץ לעבור שינוי משמעותי ומקיף בניסיון לזכות ברוב לפחות בבית התחתון.

בשלב זה, ה-LDP עדיין המפלגה הגדולה ביפן, ונהנית מכך שאין אופוזיציה מאוחדת כנגדה אלא ערב רב של מפלגות משמאל ומימין. מפלגת השלטון יכולה לראות בבחירות הללו כהזדמנות אחרונה לריענון אמיתי, כל עוד האופוזיציה עדיין חלשה ומבוזרת. זהו איתות חשוב למפלגת השלטון בצורך בשינוי, אם ברצונה לשמור על השלטון גם אחרי הבחירות לבית התחתון.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 23.07.2025.

עיקרי הדברים

• החלטת הנשיא טראמפ על תקיפה באיראן היא גם בעלת משמעות משפטית רבה.
• במשפט הבינלאומי ישנה מחלוקת אם זכות ההגנה העצמית מאפשרת תקיפה מקדימה רק נגד תוקפנות שמימושה החל (סיכול), או בנסיבות מסוימות גם לשלילת יכולות ופוטנציאל תקיפה (מניעה).
• בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 ישראל אימצה מודל של מניעה. גישה זו נתקלה בביקורת קשה, כולל מצד ארה"ב.
• לאחר מתקפת ה-11/9 אימץ הנשיא בוש מודל של מניעה ("דוקטרינת בוש"). בהתאם, ממשל בוש גילה גישה אוהדת לתקיפה הישראלית (שעל בסיס מניעה) של הכור הסורי ב-2007.
• על דוקטרינת בוש הושמעה ביקורת קשה מצד משפטנים בתחום המשפט הבינלאומי.
• התקיפה שהורה עליה הנשיא טרמאפ באיראן מחזקת את מודל המניעה כמודל לגיטימי.
• התגובה האירופאית לתקיפות הישראליות והאמריקאיות נגד תוכנית הגרעין האיראנית משקפת חיזוק נוסף של מודל המניעה.
• המסקנה למקבלי ההחלטות בישראל: אין חובה שישראל תאמץ בהכרח את ה"דעה הרווחת" במשפט הבינ"ל. בכל עת שיש היתכנות משפטית לעמדה אחרת במשפט הבינ"ל שתקדם את האינטרס הביטחוני-מדיני של ישראל – אין לחשוש מלאמץ אותה.
• עמדות שישראל תאמץ, גם בדעת מיעוט, ושמשקפות התנהלות רציונלית של מדינה מאוימת על ידי טרור ומדינות תומכות טרור, ראוי שישראל תתעקש עליהן. לאורך זמן, מתוך היותן רציונליות, הן עשויות להפוך לדעה רווחת בעצמן.

הגנה עצמית ומתקפת מנע

החלטת הנשיא טראמפ על תקיפה אמריקאית של מתקני הגרעין האיראניים היא מהלך בעל משמעות היסטורית בדברי ימי המלחמה. אבל, לתקיפה יש חשיבות גדולה גם מן הזווית המשפטית-ביטחונית. הנייר הזה מבקש להאיר את החשיבות המשפטית הזו יחד עם לקח משמעותי להתנהלות הישראלית בנושא משפט וביטחון.

התקיפה האמריקאית נכרכת בוויכוח ארוך שנים במשפט הבינלאומי בנוגע לחוקיותן של מתקפות מנע. בפשטות, המשפט הבינלאומי אוסר על הפעלת כוח של מדינות בזירה הבינלאומית. יש לאיסור הזה חריגים מעטים. הבולט שבהם הוא הזכות להפעיל כוח בתגובה לתוקפנות. כלומר, מדינה זכאית להפעיל כוח, למרות האיסור העקרוני, אם היא קורבן של תוקפנות, כמו תקיפה שמכוונת נגד שלמותה הטריטוריאלית או ריבונותה הפוליטית.

עד כה, הדברים פשוטים ואינטואיטיביים: מדינה שמותקפת זכאית להפעיל כוח כדי להדוף את התוקפן ולהענישו. אבל, מה דינה של מדינה שלא הותקפה אבל ברור לה שהיא עתידה להיות מותקפת? בנוגע למדינה שכזו יש הסכמה רווחת שבתנאים מסוימים היא אינה צריכה להמתין למכה הצבאית שתכה בה. כלומר, בתנאים מסוימים, מדינה שעתידה להיות מותקפת זכאית להנחית על היריב מתקפת מנע מקדימה.[1] וכאן, המתקפה האמריקאית נכנסת ישירות אל תוך הוויכוח בשאלת המפתח – תחת אילו תנאים יכולה מדינה שעתידה להיות מותקפת להנחית מתקפת מנע?

סיכול או מניעה

הדעה הרווחת בקרב משפטנים בינלאומיים עד לפני שנים אימצה עמדה מגבילה מאוד בנוגע לשאלה זו. בפשטות נאמר שהיא אימצה מודל של anticipation, כלומר מודל של סיכול. באופן עקרוני, הגישה הרווחת ראתה מתקפת מנע כהפעלת כוח חוקית רק אם היא נועדה לסיכול מתקפה שהאויב כבר החליט עליה והחל לנקוט אמצעים למימושה. במידה רבה, מתקפת המנע הישראלית שפתחה את מלחמת ששת הימים נתפסה כמהלך סיכול שכזה במובן של anticipation.[2]

אל מול הגישה הזו ישנה גישה מרחיבה יותר שלפיה מתקפת מנע מותרת לא רק למטרות סיכול, אלא גם למטרות מניעה (prevention). תפיסת המניעה מתירה מתקפת מנע לא רק לסיכול מתקפה צפויה שכבר יצאה אל הדרך, אלא גם לשלילת פוטנציאל תקיפה מאויב שיש חשש שיממש את הפוטנציאל הזה בשלב כלשהו בעתיד. לעיתים גישת המניעה מתייחסת ליריבים מסוימים, כמו ארגוני טרור, מדינות תומכות טרור או ביחס להצטיידות של מדינות כאלו בנשק להשמדה המונית. ההבדלים בין גישת הסיכול לגישת המניעה משמעותיים. גישת הסיכול מאפשרת סיכול רק של מתקפה שהאויב כבר החליט להוציאה אל הפועל, ושהיא מיידית. לעומתה, גישת המניעה מאפשרת שלילת יכולות גם אם אין כל ודאות שייעשה בהן שימוש ואין בהכרח ידיעה על שימוש מיידי בהן.

על אף העמדה הרווחת המתנגדת למתקפות מנע שעל בסיס מניעה ולא על בסיס סיכול, ישראל תקפה מתקפות מקדימות על בסיס מניעה בכמה הזדמנויות. בולטת במיוחד היא השמדת הכור הגרעיני העיראקי באוסיראק ב-1981. כך גם ניתן להבין את השמדת הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור ב-2007. תקיפת הכור העיראקי המחישה את בדידותה המשפטית אז של ישראל בהקשר של מתקפות מנע. היא נענתה בגינוי גורף של מועצת הביטחון שהתקבל פה אחד, כולל בתמיכת ארה"ב.[3]

דוקטרינת בוש

בעבר הצבעתי על שינוי מגמה בדיני המלחמה בעקבות מתקפת ה-11/9. עמדות מרחיבות במלחמה בטרור שנדחו בעבר הפכו מקובלות יותר, ואף רווחות. מתקפת ה-11/9 תרמה לשינוי גישה גם ביחס למתקפות מנע. ניתן לחשוב על שני טעמים לשינוי הזה. הראשון הוא שהמתקפה הדגישה את חוסר היכולת להסתמך על מודיעין התראתי באירועים של רגישות מיוחדת להפתעות אסטרטגיות. הטעם הזה חזק במיוחד כשמדובר במתקפות שהוצאתן אל הפועל מיידית, כמו שימוש בטילים או במטוסים מהירים או במקרה של פלישה קרקעית מהירה בטווחים קצרים. במצבים כאלו, הגנה עצמית שתבוא רק בתגובה לתוקפנות המפתיעה עלולה להיות מאוחרת מדי. הטעם הזה חזק גם במקרים של נשק להשמדה המונית. שימוש בנשק כזה לאחר הצטיידות בו עלול להוביל לכך שבהגנה עצמית סטנדרטית כבר לא יהיה ערך. הטעם השני נעוץ בכך שהתגובה האמריקאית הובילה למלחמה בעיראק. בעקבותיה, השמדת הכור העיראקי על ידי ישראל נתפסה בפרספקטיבה היסטורית כמוצדקת וחיונית מכפי שנתפסה לכתחילה.

כתוצאה ממתקפת ה-11/9, הממשל האמריקאי אימץ את "דוקטרינת בוש". בתמצית, הדוקטרינה מכוונת לכך שבנוגע ליריבים מסוימים של ארה"ב, דוגמת ארגוני טרור ומדינות תומכות טרור, אל לה לאמריקה להמתין לחיבור בין כוונותיהם המוצהרות נגד אמריקה ובין הצטיידות ביכולות תקיפה אסטרטגיות. כלומר, בנוגע לאויבים כאלה, ארה"ב של ג'ורג' בוש הבן אימצה מודל מתקפה מקדימה של מניעה, בדומה למדיניות הישראלית.

דוקטרינת בוש עוררה דיון נרחב וויכוח נוקב בקרב משפטנים בינלאומיים.[4] היא אף זכתה לביקורת נרחבת. לטעמי, עיקרה של הביקורת מופרכת. הציפייה ממדינה להמתין להצטיידותו של אויב תוקפני וטוטליטרי בנשק אסטרטגי שקולה לדרישה לאי-רציונליות. בהינתן שאפשר שרגע המפגש בין היכולת האסטרטגית הזו ובין הכוונה להפעילה לא יזוהה, ובהינתן שנזקי המתקפה שלא תזוהה בזמן יכולים להיות קטלניים, בלתי הפיכים ואף קיומיים, מדובר בכלל שלא ניתן לצפות ממדינות רציונליות להישמע לו.[5]

המתקפה באיראן

עתה, ניתן להבין את חשיבות החלטתו של הנשיא טראמפ לא רק בהקשר הביטחוני, אלא גם בהקשר המשפטי-ביטחוני. הנשיא טראמפ אימץ באופן מובהק עמדה של מתקפה מקדימה על בסיס מניעה ולא על בסיס מצומצם של סיכול. הוא חיזק בזה את העמדה הישראלית שעמדה בבדידותה כמה עשורים. בניגוד לביקורת הרבה על דוקטרינת בוש, נראה שפעולתו הנוכחית של טראמפ מתקבלת ללא התנגדות משפטית נרחבת. נדמה שאפילו מדינות מרכזיות באירופה מקבלות את הלגיטימיות של התקיפות הישראליות והאמריקאיות נגד תוכנית הגרעין האיראנית.

סיכום

המסקנה שעל ישראל לגזור מן האירוע היא ברורה. ישראל אינה צריכה להיכנע בהכרח בפני העמדה המשפטית הרווחת בקרב משפטנים בינלאומיים. במקום שבו עמדה רווחת כזו תכפה על ישראל תפיסה לא רציונלית ומסוכנת – יש לדחות אותה. אין להתרגש מבדידות משפטית של ישראל. יש לזכור שהמשפט הבינלאומי הוא ממילא רק אוסף עקרונות שהתוכן המדויק שלהם מצוי על פי רוב בוויכוח מתמיד ובכפיפות למאזן האינטרסים של המדינות. בהינתן שישראל עומדת לא אחת ראשונה בזמן בפני מצבים ביטחוניים ייחודיים, צפוי שהיא גם תאמץ עמדות משפטיות מתאימות לפני שאר מדינות המערב.

בכל פעם שיש היתכנות משפטית לפרשנות של המשפט הבינלאומי שעולה בקנה אחד עם האינטרס הביטחוני הישראלי, יש לאמץ אותה ולא להכפיף את העמדה הישראלית דווקא לעמדה המשפטית הרווחת. אין להתרגש גם מעמדות שעומדות בניגוד לעמדת טריבונלים בינלאומיים, שממילא ביחס לישראל הם מדגימים הטיה מובהקת.[6] ובעיקר, יש לזכור שעמדה צודקת ורציונלית של ישראל, אם ישראל תתעקש לאחוז בה ולא תכפיף עצמה מייד לעמדה הרווחת, עשויה להפוך במרוצת הזמן בעצמה לעמדה הרווחת.

[1] מקובל לראות את התקרית בעניין הספינה Caroline כעיגון מוקדם יחסית של הזכות למכת מנע, בתנאים מסוימים.

Waxman, M.C., 2018. The Caroline Affair in the Evolving International Law of Self-Defense. Matthew Waxman, The Caroline Affair in Evolving International Law of Self-Defense, (Aug. 28, 2018), The LawFare Book Review, Columbia Public Law Research Paper, (14-600).

[2] אף על פי שפתיחת מלחמת ששת הימים על ידי ישראל נתפסת כדוגמה מובהקת למכת מנע "סיכולית", ישראל ראתה בה אז דווקא מימוש של הגנה עצמית "רגילה" אל מול אסופת מהלכים מצריים תוקפניים.

[3] SC Resolution 487 (1981). העובדה שהעמדה הישראלית בנוגע לתקיפת הכור העיראקי תאמה במידה רבה את העמדה האמריקאית המשתקפת מהתנהלותה במשבר הטילים של קובה, לא חילצה את ישראל מן הבדידות המשפטית הזו.

[4] על הוויכוח בנוגע לדוקטרינת בוש ועל ההבדלים בין מתקפה מקדימה לסיכול או למניעה, ראו לדוגמה רפאל בן-ארי, דיני שימוש בכוח, רובי סיבל, משפט בינלאומי (תשע"ו-2016), 333–352, 341–345.

[5] על הגידול בתמיכה ברעיון המניעה שבבסיס דוקטרינת בוש, ראו:

Dombrowski, P. and Payne, R.A., 2023. The emerging consensus for preventive war. Survival, pp. 115–136.

[6] רפאל ביטון, בתי הדין הבינלאומיים – בעיה אסטרטגית מדינית-ביטחונית ולא משפטית, מכון משגב לביטחון לאומי (https://www.misgavins.org/bitton-international-courts) (28.02.2024).

"ההזדמנויות שלנו ענקיות. אנחנו לא הולכים לפספס אותן. לא נחטיא אותן, לא נפסיד אותן, לא נחמיץ את הדבר הזה. גם להכריע את אויבינו וגם להבטיח את עתידנו – כלכלית, לאומית, בין-לאומית ואנרגטית" – כך הצהיר ראש-הממשלה בנימין נתניהו  שילשום (יום ד') במהלך ביקור שערך במתקני קצא"א באשקלון. מסר דומה הוא השמיע גם בסדרת המפגשים שקיים במטה הכללי של צה"ל, בשב"כ, במכללה לשוטרים, בקריית הכבאות וההצלה ועם אנשי מד"א.

לקראת ביקורו בוושינגטון בשבוע הבא, הרביעי מאז חזר לתפקיד ראש הממשלה, נתניהו לא רק שלא מנמיך או מְאַזֵּן את רף הציפיות מהביקור, אלא אף מגביה אותו. "ניצול ההצלחה הוא חלק לא פחות חשוב מהשגת ההצלחה"- הוא אמר השבוע ולכך הוא נערך.

בבית הלבן הוא יפגוש נשיא גאה ומלא סיפוק מהצלחה הכפולה שהשיג מול איראן: טראמפ לא רק אישר את השתתפותה של ארה"ב בפגיעה הקשה בגרעין האיראני אלא גם מנע  התלקחות של מלחמה אזורית או ממושכת, התרחיש שממנו חששו מתנגדיו מבית. כשהוא נישא על גלי ההצלחה הזו, שועט הנשיא האמריקני לעבר היעדים הנוספים שסימן עוד לפני השבעתו: לסיים מלחמות ולקדם הסכמי-שלום.

הזמן קצר, ההזדמנויות רבות, האתגרים לא קלים והנשיא דוחק – זהו תיאור לא דמיוני לאווירה הכללית הצפויה בביקור. בתוך כך יהיו גם סיכומים והחלטות מעשיות, וכמובן – ביטויי נחת וסיפוק , ברכות  ושבחים, על הניצחון ועל השותפות בדרך אליו.

מעצימה אבל לא חינמית

ההשתתפות האמריקנית בפעולה באיראן העלתה לגבהים חדשים את היחסים המיוחדים ואת השותפות בין ישראל לארה"ב. קשה להפריז בתרומתו של הצעד הזה לדימוי עוצמתה הכוללת של מדינת ישראל, ובפרט כשהוא בא כתוספת והשלמה למסכת ארוכה של פעולות עצמאיות נועזות ומוצלחות של ישראל ולא במקומן. המשכה של השותפות הזו במגרש המדיני, מוסיף לכך ומגדיל את פוטנציאל ההשפעה והרווח הנשקף ממנה..

ואולם, יש לכך גם מחירים. במיוחד כאשר ההתערבות האמריקנית נתפסת או מוצגת כהצלה מאיום קיומי וכשהיא נעשית תוך נטילת סיכונים לא מבוטלים. דרישתו של טראמפ להחזיר את מטוסינו שיצאו לתקוף באיראן בעקבות הפרת הפסקת-האש, היא דוגמה קטנה לכך. דרישה להתגמשות ישראלית בעמדות שעלולות להפריע למימוש תכניותיו של הנשיא טראמפ או לעכבן, אינה בלתי סבירה במערכת היחסים שנוצרה .כמובן הגישה העקרונית כלפי דרישות כאלה צריכה להיות חיובית ככל שאין הן מתנגשות באינטרסים חשובים של ישראל.

ואולם בדיונים שלפתחנו  הדברים יכולים לנגוע בשאלות מהותיות כמו צעדי האכיפה מול איראן, כניסה למשא ומתן מדיני עם הרשות הפלסטינית כ"תשלום" עבור נורמליזציה מצד מדינות ערב, הסדרי הביטחון בסוריה במסגרת הסכם מדיני והמשך המלחמה בעזה. אפשר למצוא רמז לכך בדבריו של הנשיא טראמפ – "אהיה מאוד תקיף עם נתניהו לגבי סיום המלחמה בעזה" .

האתגר הראשון של נתניהו הוא לוודא ששיח התמורות מתנהל בתוך מרחבי הגמישות של מדיניותו ולהיערך לטענה שהתמורות שכבר ניתנו או שינתנו  בהמשך, מאפשרות לו תימרון גדול יותר, בדילמות הקשות.

המלחמה בעזה ושיחרור החטופים

בעת כתיבת שורות אלה הדיווחים בתקשורת מצביעים על התקדמות במשא ומתן לקראת "עיסקה מוגבלת" שתאפשר השבתם של עשרה חטופים חיים ושמונה עשרה גופות, בתמורה להפסקת-אש למשך 60 יום, נסיגת כוחות צה"ל מאזורי הלחימה,  הגדלת האספקה ושיחרור מחבלים לפי מפתח מוסכם. הפרטים עדיין לא ברורים. המרכיב המשמעותי בהצעה לפי דיווחי התקשורת הוא התחייבות אמריקנית שלפיה הפסקת האש תסלול את הדרך להפסקת המלחמה כליל.

במצב הסיום שהאמריקנים מדמיינים, כך יש לשער, יש את המרכיבים הבאים:  

• הפסקה מוחלטת של הלחימה , על ביטוייה השונים, כשכוחותיה של ישראל נמצאים לאורך הגבולות ומשמרים פרימטר ביטחוני.
• החטופים החיים והמתים הושבו לישראל.
• רצועת עזה מנוהלת על ידי גוף טכנוקרטי, בהיגוי והכוונה של מצרים ,מדינות נוספות ואולי גם הרשות הפלסטינית.
• חמאס מוכה קשות ובאופן פורמלי – איננו שולט במנגנוני הממשל, הגם שהוא עדיין עומד על רגליו ומהווה גורם כוח מרכזי ברצועה.
• חלק ממנהיגי חמאס הוגלו מעזה.
• אופציית ההגירה מרצון זמינה לתושבי עזה המעוניינים בכך מול שורה של מדינות שנתנו את התחייבותם לארה"ב.
• שיקום הרצועה מותנה בפירוז היכולות הצבאיות שנותרו בה.

על הנייר זה נראה כפתרון סביר לדאגותיה של ישראל ואולם כשמביאים בחשבון את היכולת השיורית שיש בידי חמאס, את שיעורי התמיכה הגבוהים שמהם הוא עדיין נהנה מצד האוכלוסיה, את הנהגתו בחו"ל שיודעת לגייס משאבים ותמיכה מדינית עבורו ואת כושר התאוששותו שהוכח לא פעם, משמעות הדברים היא כי המלחמה תסתיים בתנאים שיאפשרו את שיקומו בתוך זמן לא רב.

וזאת, עוד לפני שהבאנו בחשבון את יכולתו להשפיע על מצב הסיום הזה באמצעות  המיקוח על עשרת החטופים החיים שיוותרו בידיו  וכשישראל תהיה מוגבלת בהפעלת המנוף הצבאי.

המחשבה שהעברת הניהול האזרחי למנגנונים בהכוונה בינלאומית חיצונית תמנע מחמאס להשתקם,  מתעלמת ממאזן הכוחות בתוך הרצועה. סביר יותר שמסגרת כזו תספק חסות או כסות לחמאס ובכל מקרה היא לא תתעמת איתה.

לנוכח התרחישים הללו מומלץ כי הדרג המדיני ידבק בהשגת מטרות המלחמה במלואן וילחץ על מארחיו להחליש משמעותית את הנהגת חמאס הפועלת מקטאר ומתורכיה ולקדם באופן משמעותי את יוזמת ההגירה מרצון.

איראן – המלחמה רק התחילה

המלחמה עם איראן לא הסתיימה. ההתנגשות החזיתית רק התחילה.

מבצע "עם כלביא" השיג את היעדים שנקבעו לו. למעשה, הוא השיג בצורה מיטבית כל מה שאפשר היה להשיג בפעולה צבאית בנושאים שאליהם הוא כוון.

איראן נותרה כחיה פצועה, מושפלת ותאבת נקם. צריך להניח שהיא לא תישאר חייבת. לצד מאמציה לבנות מחדש את יכולותיה ולהפיק לקחים ממה שקרה, היא גם תנסה לגבות מחיר מישראל.  גם אם זה יקח זמן. מכאן ואילך גורמי המודיעין והביטחון אצלינו חייבים להתנהל מתוך ההנחה שהיא תנסה להפתיע אותנו ושלא יהיו לה רסנים.

הסוגיה הראשונה שבה נידרשת הסכמה ישראלית-אמריקנית היא האכיפה על פעולותיה של איראן. ישראל חייבת להבהיר: אכיפה ללא הסכם – עדיפה על הסכם ללא אכיפה.

הנשיא טראמפ חזר והצהיר כי לאיראן לא יהיה גרעין צבאי. מבחינתה של ישראל זה חשוב ביותר אך לא מספיק. צריך לדבר גם על הגבלת הטילים הבליסטיים והנשק המדוייק , שבאמצעותם איראן תכננה להשיג מול ישראל אפקט דומה לזה של נשק לא קונבנציונאלי.

אסור שאיראן תקבל שום הקלה או טובת-הנאה כדי לשכנעה לשבת ליד שולחן המו"מ. לרשות הקהילה הבינלאומית עדיין עומדת האפשרות להטיל סנקציות באמצעות מנגנון הסנאפ-בק וצריך להביא להפעלתו.

הגולן בלי הסכם עדיף מהסכם בלי הגולן

ההתפתחויות בסוריה ממחישות הטב את הדילמה במציאות החדשה. ישראל ניצבת בפני הכרעה רגישה: מצד אחד, אם היא תראה לנגד עיניה רק את האיומים היא תהיה  עלולה להחמיץ הזדמנות נדירה לעצב מחדש את המציאות בגבולה הצפוני ולהשפיע על יחסי הכוחות והמגמות במערכת האזורית כולה.  מצד שני , אם היא תנקוט ויתורים בסגנון "תהליך אוסלו", הם יהיו עלולים להתחוור לה  כהימור מסוכן שאיפשר התבססותו של איום אסלאמיסטי משמעותי במרחב.

כמי שנכוותה ברותחין ישראל אין לישראל ברירה אחרת: היא חייבת לנקוט זהירות במיוחד בכל מה שעלול להשפיע על היערכותה הביטחונית מול התרחישים השונים ובפרט כשמדובר במשטר שבראשו עומד שליט ג'יהאדיסט שגישתו החייכנית כלפי המערב – עדיין לא עמדה במבחן משמעותי ויכולה להיחשד כטקטיקה הישרדותית ולא כשינוי פנימי עמוק.

.בשום אופן אין לדון  במעמד רמת הגולן . השינוי היחיד שישראל האפשרי הוא הכרה דה-יורה של המשטר הסורי במצב הקיים. רמת הגולן היא קו ההגנה האסטרטגי של ישראל בגבולה המזרחי.רמת הגולן בלי שלום עדיף על פני שלום בלי רמת הגולן

בכל הסכם ישראל חייבת להבטיח חופש פעולה צבאי אווירי ויבשתי בסוריה, לרבות פעולות יזומות נגד התבססותם במרחב  של גורמים עויינים כלפיה לפחות לעשור הקרוב.

כך גם את הגבלת המשטר הסורי מפני היותה שותפה להסכמים או בריתות המאפשרות לגורמים עויינים לישראל, להתבסס או לפעול משטחה, או דרך המרחב הימי או האווירי שלה . מניעת הפיכתה של סוריה למסדרון או פלטפורמה לאיומים על ישראל מצד מדינות אחרות באזור ומחוצה לו. וכן את הגבלתה של סוריה מפיתוח, יצור או הצטיידות בנשק שיוכל להוות איום אסטרטגי  על ישראל, לרבות: גרעין, נב"כ, טילים ונשק מדוייק.

נכון כי ישראל תפעל גם  להבטחת בטחונה של העידה הדרוזית.

נכון לראות את סוריה כמדינה פוטנציאלית לקלוט פלסטינים מעזה אשר ירצו בכך בהמשך ליוזמתו של הנשיא טראמפ. סוריה יכולה להתאים לכך לנוכח היותה מדינה ערבית, קרובה, החיבור ההיסטורי למרחב הזה ומאחר שהיא גם צפויה להיכנס לתהליך של שיקום נרחב וממושך עבור מיליוני אזרחיה – היישוב של הפלסטינים מעזה בשטחה לא יהווה עבורה מעמסה חריגה. כדאי לכרוך גם את זאת בהסדרה בין ישראל-ארה"ב וסוריה

מעל הכל: אכיפה אפקטיבית. צברנו ניסיון מספיק כדי לקבוע שבלי זאת אין שום ערך להסכמים.

 לא לתת לפלסטינים את הסמכות להטיל וטו על שלום עם סעודיה

הדרך להסכם שלום עם סעודיה – השחקנית החשובה ביותר בעולם הערבי – פתוחה היום יותר מתמיד. הפגיעה בגרעין האיראני וריסוק הציר לרבות קריסת חיזבאללה וההתפוררות משטר אסד יצרו מציאות חדשה: מזרח תיכון שבו מדינות ערב המתונות מבינות שישראל איננה הבעיה – אלא חלק מהפתרון, מול האסלאם הקיצוני. חזון 2030 של מוחמד בן סלמאן  הוא פלטפורמה שעליה אפשר להדגים זאת.

ואולם, בשום אופן אין להתנות כינונם של יחסים בין סעודיה לישראל במתן מעמד משופר ל"רשות הפלסטינית". ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר לא יכולה להרשות לעצמה כניסה להרפתקאות מפוקפקות. הסכמי אברהם השמיטו מידיה של הרשות הפלסטינית את סמכות הוטו על כינון יחסים בין מדינות ערב לישראל. אין להחזיר לה את זאת .

מדינה פלסטינית, גם בגבולות מצומצמים ככל שיהיו, היא סכנה לישראל.

אסור להסתנוור מהסכמים, בריתות או רווחים כלכליים. קשה להפריז במשמעותו של שלום עם סעודיה ואף על פי כן – לא בכל מחיר !

פורסם במקור ראשון, בתאריך 04.07.2025. 

תמונת מצב

ארצות הברית, ישראל והמערכה נגד איראן: בשבוע שעבר נערכה ועידת הפסגה של מדינות נאט"ו בהאג, הולנד. כינוסים קודמים היו רוויי מתיחות בין הנשיא טראמפ לבין מרבית מדינות נאט"ו. כל זאת בעיקר על רקע: א. תביעתו הנחרצת של הנשיא טראמפ שחברות נאט"ו תגדלנה באורח ניכר את היקף השתתפותן בהוצאות הביטחון; ב. התנגדותו של הנשיא טראמפ לעמדה העוינת מאוד של בעלות הברית של ארה"ב כלפי רוסיה, ותמיכתן הגורפת באוקראינה במערכה שלה נגד רוסיה.

הפעם התכנסה הוועידה באווירה חמה ומלוכדת כפי שלא נראתה מזה שנים רבות. המלחמה האינטנסיבית בין ישראל ואיראן תרמה, להערכתנו, רבות, לשינוי בעמדתן של מדינות ברית נאט"ו. לפתע הסתבר כי האיום האיראני אינו "איום מופשט" אלא איום קונקרטי. שיגורם של מאות טילים באליסטיים לעבר מדינת ישראל, המחיש למדינות נאט"ו באורח קונקרטי, את הצורך להיערך לקראת מתקפה אפשרית גם בעליהן בעתיד הלא רחוק.

מראות ההרס בישראל המחישו להן, קרוב לוודאי, שגם מדינה כמו מדינת ישראל, בעלת יכולות הגנה אווירית מן המשוכללות בעולם, אינה מצליחה להדוף את המתקפה האינטנסיבית עליה מצד איראן. מערכות ההגנה האווירית של מדינות נאט"ו משוכללות הרבה פחות מאלה של מדינת ישראל. כיום, יותר מאי פעם בעבר, ברור למדינות נאט"ו שצדק הנשיא טראמפ בתביעתו להגדיל באורח משמעותי את תקציבי הביטחון של מדינות נאט"ו.

הנשיא טראמפ הגיע לוועידה עטור זרי ניצחון:

א. הוא מימש את התחייבותו למנוע את חימושה של איראן בנשק גרעיני. כל זאת, לאחר שלרבים נראה היה – בעיקר בעקבות התמשכות המשא ומתן עם איראן – כי טראמפ יבקש להימנע בכל מחיר מעימות איראן.

ב. הוא הצליח לרקום הסכם הפסקת אש בין איראן וישראל, הגם שבקרב חוגים רבים בישראל שררה תחושה של צורך למצות את העליונות האווירית כדי להרחיב את מימדי הפגיעה באיראן.

ג. הוא הצליח למנוע מתקפת גמול איראנית משמעותית על ארצות הברית. לאחר שחשה על בשרה את נחת זרועה של העוצמה האמריקנית, הסתפקה איראן ב"תגובה סמלית" שהפגינה את רתיעתה מארצות הברית.

ד. הוא הצליח למנוע מתקפה ישראלית מאסיבית על איראן לאחר כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף. כל זאת לאחר שטיל באליסטי של איראן ששוגר לעבר ישראל לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף גרם לפגיעה קשה בעורף.

קיצורו של דבר, ערב כינוס ועידת הפסגה של מדינות נאט"ו הצליח טראמפ להפגין עוצמה צבאית מדהימה של ארצות הברית; יכולת מושכלת ומאוזנת לעשות שימוש בעוצמה זו; דימוי הרתעתי מרשים; כושר מנהיגותי רב-עוצמה הן מבית והן בזירה הבינלאומית.

אישים רבים, בעיקר חברי המפלגה הדמוקרטית, טענו שהנשיא פעל בחוסר סמכות חוקתית, אולם טענה זו לא צברה מומנטום נרחב. באורח רשמי הוא פעל מתוקף סמכותו המוגדרת בחוקה כמפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. מעמד זה מאפשר לנשיא להפעיל כוחות צבא כדי להגן על אינטרסים לאומיים גם בלא הרשאה של הקונגרס. במקרה הנדון האינטרס האמריקני הוגדר כמניעת יכולת גרעינית מאיראן.

יכולת זו עלולה ליצור איום חמור על ביטחונה של ארצות הברית ובעלות בריתה. זוהי מטרה נקודתית מתחת לרף של מלחמה, ולפיכך אינה מצריכה אישור הקונגרס. עמדה דומה הציג מזכיר ההגנה פיט הגסט. לדעתו, הפעולה נועדה למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני ונטרול איומים על אינטרסים אמריקנים וביטחונה של בעלת ברית – ישראל.

טראמפ הדגיש כי ההתקפה האמריקנית על אתרי הגרעין באיראן הייתה "מוצלחת מאוד מאוד" (was very, very successful). היא הביאה ל"מחיקה" (obliteration) של היכולת הגרעינית של איראן. אף צבא אחר בעולם, כך טען, לא היה מסוגל להגיע לתוצאה כזו. המתקפה השיגה את יעדיה והיא החזירה את איראן שנים רבות לאחור. טראמפ דחה מכול וכול את הדיווחים שהופיעו בכמה כלי תקשורת בארצות הברית שלפיהם המתקפה האמריקנית השיגה הצלחה חלקית בלבד.

הנשיא ציטט את חוות הדעת של הוועדה לאנרגיה אטומית של מדינת ישראל שלפיה "המתקפה האמריקנית על מתקן פורדו הרסה את התשתית הקריטית של האתר, והפכה את האופציה של העשרת האורניום באתר לבלתי מעשית. האתר נהרס".

"Destroyed the site's critical infrastructure and rendered the enrichment facility totally inoperable. It was devastated."

סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, בכמה מהתבטאויותיו סביב מדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית, הדגיש כי ארצות הברית מפעילה את כוחותיה על בסיס "דוקטרינת טראמפ": הפעלת הכוחות נועדה להשיג אינטרס לאומי מוגדר; תחילה היא מנסה להשיג את יעדיה בדרכים דיפלומטיות; אם זה אינו מצליח היא מפעילה כוח צבאי מאסיבי ונקודתי; לאחר מיצוי המשימה היא מוציאה את הכוח מן האזור במגמה למנוע התרחבות והתמשכות המעורבות.

ארצות הברית, כך הדגיש סגן הנשיא ואנס, אינה נלחמת נגד איראן אלא נגד תוכנית הגרעין שלה. המתקפה האמריקנית אינה מיועדת להצית עימות נרחב, וגם לא שינוי המשטר באיראן. ארצות הברית אינה מתכוונת להוביל לפעילות קרקעית ("boots on the ground").

סוגיית הגדלת תקציב הביטחון

בוועידת הפסגה של מדינות נאט"ו הודיע הנשיא טראמפ שחברות נאט"ו הסכימו להגדיל את אחוז ההוצאות לביטחון של מדינותיהן ל-5 אחוז עד לשנת 2035. עד כה היה היעד 2 אחוז. הנשיא הכריז שזהו "ניצחון גדול" (big win) לארצות הברית, לאירופה וגם לציוויליזציה המערבית.

הנשיא קבע שיש להשתמש בתוספת זו להצטיידות באמצעים צבאיים ולא להגדלת הבירוקרטיה ("serious military hardware, not bureaucracy"). יש לתת עדיפות לאמצעים המיוצרים בארצות הברית. טראמפ הדגיש שעד כה ארצות הברית היא זו שנשאה בעיקר הנטל של ברית נאט"ו, ורק בזכות מנהיגותו מתחולל עתה שינוי מבורך.

המזכיר הכללי של ברית נאט"ו, מארק רוט, הרעיף שבחים על הנשיא טראמפ ומנהיגותו: "אמריקה", הוא אמר, "מצפה שמדינות אירופה וקנדה יתרמו יותר כסף לביטחון, ואנחנו נדאג לכך שזה אכן יתממש".

“America expects European allies and Canada to contribute more. And that is exactly what we see them doing".

ראש ממשלת בריטניה, קייר סטארמר, הודיע מיידית על כך שבריטניה תרכוש מארצות הברית מטוסי קרב שיוכלו לשאת נשק גרעיני טקטי.

העימות בין רוסיה לאוקראינה

במקביל הצליח הנשיא טראמפ להנמיך באורח דראמטי את העיסוק בעימות שבין רוסיה ואוקראינה. הוא הבהיר לחברות נאט"ו כי הוא זקוק למרחב תמרון רחב שיאפשר לו להביא את רוסיה לשולחן המשא ומתן מתוך כוונה להגיע להסדר. מעבר לכך, שלא כמו בעבר, נוכחותו של נשיא אוקראינה זלנסקי לא זכתה לתהודה רבה כבעבר. בעקבות מפגש שלו עם הנשיא זלנסקי הביע הנשיא טראמפ זעזוע נוכח "המצב הנורא" (horrible situation) באוקראינה. הוא טען שרק בשבוע האחרון נהרגו 7,000 חיילים של אוקראינה. השינוי במאזן הכוחות בברית  נאט"ו וההתחזקות הדרמאטית במעמדו של הנשיא טראמפ הובילו, שלא כמו במפגש הקודם בבית הלבן, להתנהלות מרוסנת וסימפטית יותר של נשיא אוקראינה כלפי נשיא ארצות הברית.

סעיף הערבות ההדדית – סעיף 5 אמנת נאט"ו

בוועידת נאט"ו עלתה לדיון שאלת תקפותו ומשמעותו של סעיף 5 באמנת ברית נאט"ו. סעיף זה מבטא את הערבות ההדדית של מדינות נאט"ו. הוא קובע שהתקפה על אחת ממדינות נאט"ו תיחשב כהתקפה על כל מדינות הברית ותחייב אותן לסייע למדינה המותקפת, בדרך שתיראה להן, כולל באמצעות שימוש בכוח מזוין. בעבר קבע הנשיא טראמפ שתמיכתו בסעיף 5 תהיה תלויה בשאלה עד כמה תהיינה מדינות נאט"ו מוכנות להקצות כספים לצורכי הגנה. במרץ השנה הביע טראמפ ספקות אם מדינות נאט"ו תבואנה לסייע לארצות הברית בהגנה על ביטחונה אם היא תזדקק לעזרתן כפי שהן עשו לאחר אירועי ה-11 בספטמבר.

אבל השבוע בוועידת נאט"ו, לאחר שכל מדינות נאט"ו הביעו את "מחויבותן הנחושה" (ironclad commitment) לסייע זו לזו במקרה של התקפה על אחת מהן, טראמפ נשמע שונה מבעבר: "אני מחויב לסעיף 5 (I stand with it). בגלל זה אני כאן (That’s why I’m here). אם לא הייתי מחויב לכך לא הייתי כאן (If I didn’t stand with it, I wouldn’t be here). האנשים האלה [מנהיגי מדינות נאט"ו] רוצים להגן על מדינותיהם, והם צריכים את ארצות הברית. זה לא יהיה אותו דבר בלעדי ארצות הברית. ואנחנו כאן כדי לסייע להם להגן על מדינתם".

סיכום ומסקנות

השבועיים האחרונים מציינים התחזקות דראמטית במעמדה הבינלאומי של ארצות הברית בכלל, ושל הנשיא טראמפ בפרט. הסתבר שבראש הממשל האמריקני עומד נשיא בעל רמת אמינות גבוהה. הוא התחייב למנוע השגת נשק גרעיני מאיראן, ומימש הבטחה זו.

הוא זכה ללגיטימציה בינלאומית רחבה במהלך זה לאחר שהעניק לאיראן טווח זמן ארוך למדי לחזור בה, ושכנע את המערכת הבינלאומית שאכן כוונותיו הן להשיג הסדר בדרכים מדיניות. איראן, כך נטען, פעלה בחוסר תום לב במטרה ליצור סחבת שתקעקע את נחישותה של ארצות הברית לפעולה צבאית.

המתקפה של ארצות הברית על מתקני הגרעין באיראן בוצעה במקצועיות, בהעזה ובתחכום רב. צבא ארצות הברית הצליח ליצור "מסך עשן" שהרדים לחלוטין את איראן. הביצוע היה מוצלח. גם אם מתקני הגרעין לא נטחנו "עד דק" – הם נפגעו באורח אנוש והיכולת של איראן לשקם אותם בטווח הזמן המיידי מוטלת בספק רב.

מערכות הנשק והחימוש של ארצות הברית זכו לשבחים רבים בעקבות התקיפה. אכן צדק הנשיא: אף צבא אחר בעולם לא היה מסוגל לבצע מתקפה דומה. ראוי לציין שעוד קודם לכן הביאה הפעילות האינטנסיבית של צה"ל באיראן, רובה ככולה באמצעות נשק אמריקני, להעצמה של ההערכה הבינלאומית ליכולות ולעוצמות של צבא ארצות הברית. קרוב לוודאי שמציאות זו תוביל להתעצמות חסרת תקדים של מכירות נשק של ארצות הברית וישראל למדינות שונות בעולם.

מעבר לכך, עוצמתה של ארצות הברית ויכולת ההרתעה שלה קיבלו ביטוי מוכח ומופגן ברתיעה של איראן מלהגיב באורח משמעותי נגד ארצות הברית. איראן הסתפקה בשיגור טילים אחדים לעבר יעדים אמריקנים במפרץ, לאחר שדיווחה על כך מראש לארצות הברית. הסתבר אפוא שדברי הרהב והשחץ של מנהיגי איראן התנפצו אל מול האימה והפחד מפניה של העוצמה האמריקנית.

כפי שצוין, עוצמתה המדינית של ארצות הברית קיבלה ביטוי ביכולתה להביא את ישראל ואיראן לחתום על הסכם הפסקת אש. מעבר לכך, ארצות הברית הצליחה למנוע מתקפת תגמול עוצמתית של ישראל נגד איראן.

לאחר מאבק עיקש מול מדינות נאט"ו הצליח הנשיא טראמפ לקבל את הסכמתן להגדלה ניכרת של תקציבי הביטחון. הסרת מכשול זה, ונכונות מדינות נאט"ו לנקוט גישה מאוזנת יותר בעימות שבין רוסיה ואוקראינה, הובילו את הנשיא טראמפ להביע מחויבות להגנה על מדינות נאט"ו. אין ספק שברית נאט"ו מאוחדת כיום הרבה יותר.

סיכומו של דבר, ארצות הברית וישראל נמצאות עתה בנקודת זינוק טובה מאי-פעם לשנות מן היסוד את המציאות הגאו-אסטרטגית במזרח התיכון במגוון מישורים, ובין השאר:

א. הכנסת מדינות נוספות תחת המטרייה של הסכמי אברהם. בין השאר מוזכרות המדינות העיקריות הבאות: סעודיה; סוריה; ארמניה; אזרביג'אן; מאוריטניה; אינדונזיה; קטאר; כווית; עומאן.

ב. קיבוע מחויבותה של איראן להימנע מכל ניסיון לשקם את הפרויקט הגרעיני שלה תחת מטרייה בינלאומית רחבה ככל האפשר.

ג. גיבוש הסכמה ברורה בין ישראל וארצות הברית סביב דרכי התגובה במקרה שיסתבר שאיראן מנסה לשקם את מעמדה הגרעיני והחימוש הבליסטי שלה.

ד. קיבוע מעמדה של ישראל בשטחי החיץ בסוריה, בלבנון וברצועת עזה.

ה. הכנסת רפורמה מקיפה במבנהו של האו"ם ומוסדותיו המגוונים, באופן שיעניק לו אופי מאוזן יותר ועצמאי יותר.

ו. ניהול מלחמת חורמה נגד מערכות החינוך במדינות ערב וברשות הפלסטינית והתייחסותן העוינת למדינת ישראל.

ז. הכרה בינלאומית רחבה בכך שהקמת מדינה פלסטינית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל.

את התשובה לתהייתו הפומבית של ח"כ גפני –  למה אנחנו ממשיכים להילחם ברצועת-עזה ולסכן את חיילינו,  הוא יכול היה למצוא במסמך שהתפרסם רק לפני כמה ימים, בו נחשפה התכנית המקורית המלאה של חמאס, למתקפת ה-7 באוקטובר. מתקפה שבראייתו היתה אמורה לסלול את הדרך לחיסול מדינת ישראל.

גיבורינו שנפלו חלל, נהרגו בפעילות שנועדה לשלול מחמאס יכולות שעדיין נותרו בידיו למרות הלחימה הממושכת   וליצור תנאים שימנעו ממנו או לפחות יקשו עליו להשתקם. בה בעת היא נועדה גם להפעיל לחץ שיסייע בהשבת החטופים.

סיום מלחמת 12 הימים באיראן ואסון נפילתם של שבעת לוחמי ההנדסה בח'אן-יונס הסיטו במהירות את הזרקור הציבורי לעבר זירת עזה. הפער בין ההכרעה המהירה שהושגה מול ראש התמנון, לבין זו המתמהמת מול הזרוע שלו ברצועה, הוסיף לתחושת הצער על המחיר ולתסכול עקב חוסר הודאות.

על כך נוספו הדיווח על חידוש מגעי התיווך לגיבוש "עיסקה" והשיח על מהלך מדיני רחב שבמסגרתו תוסדר גם סוגיית רצועת-עזה שמהווה כרגע מכשול בדרך לקידומו, הוסיפו למתח ולדריכות.

ואולם, בשיח המתקיים בציבור כמעט שאין משקל לאחד המרכיבים המרכזיים במערכת השיקולים שהדרג המדיני צריך לשקול: מצב האוייב.

המכה שחמאס חטף מידיה של ישראל היא אמנם קשה, אך לא אנושה ולא בלתי הפיכה. יכולתו להוות איום משמעותי מיידי על ישראל בתחום הירי הרקטי או בהתקפה יבשתית בסיגנון ה-7 באוקטובר, כנראה נשללה ממנו. הוא איבד הרבה מאנשיו ומאמצעי הלחימה והייצור אך אין ללמוד מכך על כושר התאוששותו.

הוא עדיין גורם הכוח המרכזי בעזה.  לוחמיו ובכיריו מתנהלים בעיקר במנהרות,  פועלים במאפייני גרילה מול הזדמנויות וממתינים לרגע שבו יוכלו לעלות בביטחון אל מעל פני השטח .

הנהגתו בחו"ל מתפקדת באין מפריע, ממשיכה לנהל את הפעילות המדינית וההסברתית של האירגון, לגייס עבורו משאבים ולהכין – גם היא – תכניות ליום שאחרי.

היכולות השיוריות  שבידיו, שליטתו בַּסיוע האזרחי שמוכנס לרצועה (גם אם רק בחלקו) והתמיכה הרחבה שהוא נהנה ממנה בקרב הציבור בעזה, יאפשרו לו לבנות מחדש את יכולותיו, במיוחד אם יתקבלו דרישותיו במסגרת הסכם לסיום הלחימה .

בכיר בצה"ל שצוטט השבוע באמצעי -התקשורת העריך כי אם ישראל תעצור כעת את הלחימה בעזה ותסיג את כוחותיה, חמאס יוכל בתוך חודש להשתלט מחדש על האוכלוסייה, ובתוך שנה לשקם את עצמו מבחינה צבאית. קשה לחוות דיעה באשר לכך. אין נוסחאות שמאפשרות לגבש תחזית מדוייקת והגורמים המשפיעים הם רבים ובלתי ניתנים לחיזוי.  ובכל זאת, אם ניתן למצוא בהערכה זו רמז לאופן שבו רואים בצה"ל את חמאס, הרי שמצבו של האירגון פחות קשה מכפי שמצטייר בשיח הציבורי.

יש הטוענים כי בנקודת הזמן הנוכחית המאמץ הצבאי מיצה את עצמו והשלמת המטרות צריך שתיעשה באמצעות פתרון מדיני. לשיטה זו, העברת השליטה האזרחית לידי גורמים לא-ישראליים שאינם נמנים על חמאס או אפילו מתנגדים לו, תמנע מחמאס להשתקם. ואולם, גישה זו  מתעלמת ממאזן הכוחות בתוך הרצועה, שכאמור נוטה באופן מובהק לטובת חמאס ולא פחות חשוב מכך –מלקחי העבר בנוגע לדרכי-פעולתו של חמאס האירגון. סביר יותר שהמסגרת השלטונית תספק חסות או כסות לחמאס במאמציו לשיקום וקיומה יגביל את ישראל יותר מאשר יסייע לה. 

המטרות שהממשלה הגדירה למלחמה בעזה טרם הושגו. אין ללמוד מכך שהן לא נכונות או שאינן ניתנות להשגה. נכון תחילה לבחון את דרך-הפעולה שנבחרה ואת יישומה בשטח.  לא פחות חשוב הוא תיאום הציפיות עם הציבור כדי לרתום אותו. אמירתו של ח"כ גפני, ככל שהיא מקוממת, מעידה על צורך אמיתי להזכיר לשם-מה, ולהסביר למה החלופות לא נותנות מענה.

המלחמה על חופש הפעולה האווירי

ראשית, ביום שאחרי המלחמה איראן כבר לא מציבה איום קיומי מיידי על ישראל, באמצעות נשק גרעיני או טילים בליסטיים.

האתגר מצד ישראל הוא לתחזק את ההישג ולהבטיח שמצב זה יימשך. כדי להשיג זאת ניתן לפעול באחד שני המסלולים:

הראשון: הסכם מדיני  בינלאומי שימנע זאת מאיראן ויכלול  פיקוח הדוק ומנגנון אכיפה אפקטיבי. זהו המסלול שאליו מכוון הנשיא טראמפ ויחד עימו גם אירופה, במטרה להגיע להסדר ארוך טווח.

המסלול השני: הסדרה כפויה. מניעה בכוח , על בסיס מידע מודיעיני, של ניסיונות איראניים לשקם את המערכים הללו (בדומה לנעשה בלבנון ובסוריה).  לשם כך, צריך לשמר את חופש הפעולה האווירי ואת הגיבוי האמריקני/הבינלאומי לאכיפה כוחנית.

קשה להעריך את סיכויי ההצלחה של המסלול ההסכמי. איראן כבר הראתה את יכולותיה למשוך זמן ולתעתע בבני-שיחה. יתרה מכך, מדובר במשטר בעל רקורד מפוקפק של הפרת-הסכמים, בגיבוי דתי-הלכתי ועם מוטיבציית-שיא לנקום ולהשיב את כבודו האבוד וסביר שהוא לא יוותר על שאיפותיו, אלא רק יגביר את התיחכום והחשאיות תוך למידה והפקת לקחים ממה שקרה במלחמה.

עמדתה של ישראל ביחס לכך חייבת להיות נוקשה: אכיפה אפקטיבית ללא הסכם עדיפה על הסכם ללא אכיפה. חופש הפעולה האווירי לישראל במרחב האיראני הוא המרכיב העיקרי שמאפשר זאת.   צריך להניח שהמלחמה עליו כבר התחילה.

יצרנו סדקים. נמתין לקריסה

ישראל לא הגדירה את הפלת המשטר האיראני כחלק ממטרות המבצע. אפשר להבין את הסיבות לכך. יחד עם זאת, לכולם בישראל ובמערכת הבינלאומית ברור כי זוהי הדרך היחידה להבטיח את הסרתו המוחלטת של האיום האסטרטגי מצד איראן (גרעין או טילים בליסטיים). היא שינוי המשטר.

לאחר המכה שהונחתה עליו מבחוץ, התקווה כעת היא כי גורמי אופוזיציה בתוך השטח ישאבו עידוד ויגבירו את מחאותיהם.

קשה לחזות את נקודת הקריסה המדוייקת של מערכות. ראינו זאת ברצף נפילות המשטרים במה שמכונה "האביב הערבי" וגם באחרונה עם קריסתו המהירה של המשטר הסורי בעקבות מתקפת הפתע הקצרה מצד כוחות האופוזיציה. רק לאחר מעשה הסתברה ההשפעה של התבוסה שישראל הנחילה לחיזבאללה בלבנון ושל התהליך הממושך של התפוררות המשטר מאז 2011. מהמקרים הללו למדנו על הקושי לזהות את נקודת השבירה, אבל יותר מכך על האפקט המצטבר שעשוי להיות למכות מתמשכות, במיוחד מול מדינה שסועה ומרובת אתגרים.

את הלקחים הללו למדו גם בארמונות במסדרנות השלטון בטהראן. הם נערכים לכך. עבורם זהו כורח הישרדותי. 

יש לקוות ולפעול לכך שארה"ב והמערב, במאמציהם להוביל את איראן להסכמים מדיניים, לא ישחררו משאבים ויתנו למשטר הישגים שבאמצעותם יוכל לשפר את מעמדו.

תוצאות המלחמה עם איראן שינו את מאזן הכוחות במזרח התיכון וישפיעו גם על עיצוב הסדר העולמי, המכה שאיראן ספגה משלימה את תהליך ריסוקו של ציר הרשע. איראן- שחתרה להגמוניה אזורית והטילה אימה על מדינות האזור, יורדת עתה לירכתי הבימה. מדינות רבות יוכלו להתנהל כעת ללא צלה המאיים, ליצור שותפויות מדיניות, ביטחוניות, כלכליות וטכנולוגיות ולהביא לשיגשוג באזור ואף מעבר לו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27.06.2025. 

מלחמה זו תיזכר בהיסטוריה ככזו שבה הצליחה ישראל, בתוך פחות מעשרה ימים, להסב פגיעות אנושות לתוכנית הגרעין ולמערך הטילים של איראן.

בזכות הצלחותיה הרבות במלחמת התקומה, בשנה וחצי האחרונות, ובמיוחד לאור הצלחת מכת הפתיחה של ישראל מול איראן –  ארה"ב החליטה להצטרף למהלך הצבאי ולהטיל את מכת הסיום על מתקני הגרעין בפורדו, נתנז ואיספהאן. זהו מהלך אסטרטגי אשר ירשם בספרי ההיסטוריה.

ארצות הברית, מתוך אינטרס מובהק לבסס את מעמדה כהגמון עולמי, להגן על שלום העולם ולהרתיע כל גורם המבקש לערער את הסדר והביטחון הבינלאומי – ניצלה את הישגי ישראל כדי להכריע כמעצמת-על את תוכנית הגרעין האיראנית ואת הציר השיעי כולו.

מהי דוקטרינת טראמפ?

תומכיו של הנשיא מיהרו לגבות את המהלך והציגו אותו כהגשמה נדירה של הבטחות עבר: הנשיא היחיד שהצליח לבלום, הלכה למעשה, את שאיפתה של איראן להשגת נשק גרעיני.

ככל שהתפרסמו דיווחים על מספר גבוה יותר של פצצות שהוטלו על מתקנים איראניים, כך הדגישו את עוצמתה של ארה"ב ואת נחישותו של טראמפ להבטיח עולם בטוח יותר, ללא איראן גרעינית. בעיניהם – מדובר ברגע היסטורי, המעמיד את טראמפ בשורה אחת עם סיומה של מלחמת העולם השנייה ועם נפילת ברית המועצות.

והם מדגישים: אין מדובר במלחמה עם "Boots on the Ground" – לא יישלחו חיילים אמריקאים ללחימה קרקעית באיראן, אלפי קילומטרים מגבולות המדינה.

זהו מימוש מילולי של דוקטרינת "שלום מתוך עוצמה": שלום דרך כוח, דרך פעולה. כעת, הם מקווים, איראן תיכנע לדרישות ארה"ב.

כך למעשה חזר ואמר הנשיא טראמפ בנאומו לאומה לאחר המתקפה.

אולם מתנגדי המהלך חוששים כי התקיפה תגרור את רוסיה וסין להילחם לצד איראן – בעימות ישיר מול ארה"ב וישראל.

לדבריהם, תרחיש כזה עלול גם להוביל לכניסתן של פקיסטן והודו למעגל העימות, ובכך להסלים למלחמת עולם שלישית.

בקרב חלק מהמבקרים נשמעים גם קולות אנטישמיים, הטוענים כי ישראל גררה את ארה"ב למלחמה שאינה שלה – וכי ישראל תוביל את העולם כולו לעימות הרסני.

הסכנות ברורות: פיגועי טרור נגד אזרחים אמריקאים על אדמת ארה״ב, פגיעה בכוחות ודיפלומטיים אמריקאיים המוצבים במזרח התיכון, חסימת מצרי טיראן, עליית מחירי הנפט, פגיעה בכלכלה העולמית, פתיחת זירות לחימה נוספות – ומלחמת התשה ממושכת בין ישראל לאיראן, במסגרתה אמל״ח אמריקאי נלחם באמל״ח רוסי וסיני בשדה הקרב.

עם זאת, סביר כי הניצחון הצבאי יביא לשינוי גאופוליטי טקטוני – כזה שיבהיר לסין ולרוסיה כי אין להתעסק עם ארצות הברית תחת הנשיא טראמפ, ויעביר מסר ברור למדינות העולם: ארה"ב ניצבת לצד בעלות בריתה ומגנה על האינטרסים האמריקאיים, גם במחיר של מלחמה.

התפרסם במעריב, בתאריך 25.06.2025.

עיקרים:

• ביקור טראמפ במזרח התיכון סימן כיוון ברור וחיובי לגבי IMEC, והתפתחויות בילטרליות בין ארה"ב לבין מדינות ערב מייצרות הזדמנויות למדינת ישראל.
• הנושאים שעמדו במרכז ההסכמים והעסקאות בין ארה"ב לבין ערב הסעודית ואיחוד האמירויות היו: ביטחון אנרגטי, AI, מחשוב קוואנטום, שירותים דיגיטליים וסקטורים טכנולוגיים נוספים. מדובר בתחומים בולטים ומובילים בכלכלה הישראלית.
• ישראל והודו מקיימות שותפות איתנה גם במהלך המלחמה, והאחרונה רואה בישראל מרכיב חשוב ב-IMEC.
• באשר לאלטרנטיבות: מעורבותן של עיראק וסוריה ב-IMEC תלויה במידה רבה בטורקיה. אולם, לנוכח תמיכת טורקיה בפקיסטן בהסלמה האחרונה, הודו אינה מעוניינת במעורבות טורקית ב-IMEC. בשורה התחתונה – אין IMEC ללא הודו וישראל.
• למרות המלחמה, הסכמי אברהם שומרים על כוחם ואין חרם ערבי על מדינת ישראל. זהו סימן חיובי גם לגבי סיכויי המימוש של IMEC, אם כי הבנות בין ישראל לבין ערב הסעודית קריטיות ביותר.
• חלון ההזדמנויות עבור מדינת ישראל עדיין פתוח – על מדינת ישראל (הממשלה והסקטור העסקי) לפעול באופן אקטיבי ויוזם כדי לממש את חלקה של ישראל ב-IMEC.

לקריאת המאמר במלואו

עיקרי הדברים

• ערב הסעודית וצרפת מכנסות במטה האו"ם ב-17 ביוני ועידה בינלאומית בת ארבעה ימים לקידום פתרון שתי המדינות. למרות ניסיונות הרגעה של פריז, בישראל חוששים כי במהלך הוועידה מתכנן הנשיא הצרפתי להכריז על הכרה רשמית במדינה פלסטינית.
• צרפת ככל הנראה קיימה מאמצי שכנוע של מדינות להצטרף אליה להצהרה ברוח זו, כולל בריטניה, הולנד ובלגיה. אף שכמה מדינות בולטות, ובראשן גרמניה, הכריזו כי אינן מסכימות עם המהלך, ממשלות אחרות הביעו את תמיכתן בו.
• משמעותה של הכרה צרפתית, חברה קבועה במועצת הביטחון, במדינה פלסטינית היא גדולה וחמורה ממהלכים דומים שנעשו בעבר. היא גם עלולה להחריף את המתקפה המדינית שחווה ישראל בעת האחרונה, כולל מכיוון של כמה מידידותיה בעולם.
• מומלץ להפעיל קמפיין לחץ על שתי יוזמות האירוע, ערב הסעודית וצרפת, ולהיעזר בארה"ב לצורך כך. יש להבהיר בפומבי מה יהיה המחיר שתשלם צרפת על צעדים חד-צדדיים, ולבנות מדרג של תגובות נגדה, בהתאם לחומרת תוצאות הוועידה.

רקע

צרפת וערב הסעודית יזמו יחדיו את כינוסה של ועידה במטה האו"ם בניו-יורק ב-17 ביוני, שתימשך שלושה ימים ותעסוק בקידום פתרון שתי המדינות. הכנס יתקיים בעצרת הכללית, תחת חסותו של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש.

סדר היום של הוועידה יכלול שמונה קבוצות עבודה, נאומים והכרזה מסכמת שתתבסס על הסכמה רחבה בין משתתפי האירוע. עם זאת, הכנס לא יסתיים בהצבעה על הצעה קונקרטית, ולדברי גורמים צרפתיים מטרת האירוע היא "להניח את היסודות למסגרת פוליטית מחודשת, המבוססת על פתרון שתי המדינות לשני העמים".

דיפלומטים מפריז הסבירו עוד כי משתתפי הפסגה יכתבו מסמך שיכלול חזון מוסכם לפירוק חמאס מנשקו, שחרור החטופים, קידום מתווה ארוך-טווח להקמה מדינה פלסטינית, ביצוע רפורמות ברשות הפלסטינית, כולל מערכת החינוך שלה, אינטגרציה אזורית של ישראל, ותכנון "היום שאחרי" על בסיס חזון שתי המדינות. לדברי הצרפתים, קבוצות העבודה יעבדו במקביל על תכנון מהלכים ליישום כמה ממדים של פתרון שתי המדינות, כולל בתחום הפוליטי, הביטחוני וההומניטרי. בתום העבודה בקבוצות יימשכו הדיונים סביב שולחן עגול, שיאפשר למדינות לשפוך אור על צעדים מעשיים שברצונן לקדם, יחד או לחוד, כדי להשיג תוצאות ממשיות בשטח.

אלא שבישראל חוששים כי הכינוס בניו-יורק אינו אלא אמתלה למהלך צרפתי שתכליתו היא הצהרה רשמית על הכרה במדינה פלסטינית. דברים אלה מקורם גם באמירות של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שכבר בתחילת אפריל הצהיר בריאיון עיתונאי כי "אנו צריכים לנוע קדימה לקראת הכרה בפלסטינים. במהלך החודשים הקרובים נעשה זאת". רק בשבוע שעבר הוסיף הנשיא הצרפתי לאיים על ישראל, במה שעשוי להיתפס כרמז למהלך בסגנון דומה: "נחליט בקרוב אם להקשיח עמדות ולנקוט צעדים קונקרטיים ביחס לישראל".

יתרה מכך, הרושם בישראל הוא שצרפת פועלת מאחורי הקלעים כדי לייצר הצהרה חד-צדדית של כמה מדינות בדבר הכרה בריבונות פלסטינית. דווח, למשל, כי צרפת דחקה במדינות אירופיות כגון בריטניה, הולנד ובלגיה להצטרף אליה לקריאה כזאת במהלך הכנס. כך גם ניתן להבין שעולה מדברי בכירים צרפתים אחרים: יועצו של מקרון, הישראלי עופר ברונשטיין, אמר בשבוע שעבר כי זו תהיה ועידה "להכרה במדינה פלסטינית", וציין כי מאמצים דומים להכרה כזו ננקטים מול פולין וגרמניה.

ההיגיון לקידום מהלך חד-צדדי, לפי דברי בכיר צרפתי באו"ם, הוא ש"הוועידה מוכרחה להפוך לאבן דרך ליישום יעיל של פתרון שתי המדינות. עלינו לנוע קדימה ממילים למעשים, ולהתקדם מ(חזון של) קץ המלחמה לקץ הסכסוך". הוא אמר עוד כי "מעשים קונקרטיים וצעדים בלתי הפיכים חיוניים ליישום הפתרון. זו מטרת הכנס ביוני".

דברים אלה מצטרפים לאיום ששיגרו לפני כשבועיים צרפת, קנדה ובריטניה, שהזהירו את ישראל מפני "מעשים קונקרטיים" אם תמשיך בפעילותה בעזה. הן הוסיפו כי "אנו מתנגדות לכל ניסיון להרחיב את ההתנחלויות ביהודה ושומרון, לא נהסס לנקוט פעולות אחרות, כולל עיצומים". מדברים אלה ניתן להבין כי היעדר ההתקדמות בתהליך השלום בכללותו עומד על סדר יומן, וכי בכוונתן לקדם צעדים מעשיים בעניין – מה שמתכתב עם ההיגיון המסדר של הוועידה הצרפתית.

התגובות לוועידה

ישראל מתייחסת בחומרה לכינוס באו"ם, ועל אף ניסיונות ההרגעה של פריז לא שוללת את האפשרות שמקרון יחליט על הכרה פומבית במדינה פלסטינית. לפיכך, הממשלה בירושלים התריעה כי תגיב לצעדים כאלה בנחישות. שר החוץ גדעון סער, למשל, הזהיר כי מהלכים חד-צדדיים ייענו אולי בהחלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. גורמים אחרים בישראל טענו כי אזהרות נוספות לצרפת כללו גם איום בהפסקת שיתוף הפעולה המודיעיני ופגיעה במיזמים אזוריים של פריז.

ארה"ב הצטרפה ללחץ הישראלי, והודיעה באמצעות שגרירה בישראל, מייק האקבי, כי לא תיקח חלק בכינוס. היא אף גינתה את המהלך פומבית בעצרת האו"ם, והכריזה כי "הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית … תהיה גמול בלתי-נתפס על מתקפת חמאס". יתרה מכך, היא הזהירה את הממשלות בלונדון ובפריז מפני פעולה כזו במהלך הוועידה.

באירופה הודיעו כמה מדינות כי הן דוחות את יוזמתו של מקרון, והבהירו כי לא ינקטו מהלך חד-צדדי כזה. בראשן ניצבת גרמניה, ששר החוץ שלה אמר כי הכרה במדינה פלסטינית היא טעות, וכי מהלך כזה מחוץ למסגרת המשא ומתן יעביר "מסר רע". נוספו אליו מדינות ידידותיות אחרות לישראל באירופה, כולל הונגריה וצ'כיה. כמו כן, שר החוץ של לוקסמבורג אמר כי ארצו לא תכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית בוועידה, אף שהבהיר כי תשקול לעשות זאת בהמשך, בהינתן תנאים מתאימים.

מנגד, מדינות אירופיות שכבר הודיעו על הכרתן בריבונות הפלסטינית, כגון מלטה וספרד, ציינו שיתמכו במהלך. גם בריטניה, מדינה בולטת בזירה הבינלאומית שאינה חברה באיחוד האירופי, דוחפת על פי דיווחים להכניס למסמך הסופי של הוועידה את עניין ההכרה במדינה פלסטינית.

עם זאת, ועל אף האיומים של מקרון, צרפת גם יצאה מגדרה בעקבות הלחץ של ארה"ב וישראל כדי להבהיר כי לא תנקוט צעדים חד-צדדיים. שני בכירים צרפתים נשלחו לשוחח עם מקביליהם בארץ בשבוע שעבר, ואחד מהם אמר כי "אנו נחושים להכיר במדינה פלסטינית, אך החלטה כזו תילקח על בסיס דו-צדדי". השניים אף התחייבו באופן קונקרטי, כך דווח, כי צרפת לא מתכננת להכיר רשמית במדינה לפלסטינים במהלך הוועידה.

משמעויות

נשיא צרפת מקרון פועל לקידום הוועידה בהתאם לאינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו, לצד הצורך לרצות את הציבור המוסלמי בארצו, שכוחו הולך ומתגבר ואף קיים חשש שישתלט על עמדות כוח בצרפת. בנוסף, לצרפתים יש היסטוריה ארוכה של מעורבות באזור (גם אם האינטרסים הישירים שלהם גדולים יותר בלבנון), ועקב כך גם רצון לקחת חלק פעיל במשא ומתן העקיף בין ישראל לחמאס ולהוות שחקן משמעותי בהליך המדיני.

מקרון, המתנגד לתוכנית טראמפ בדבר עידוד הגירת עזתים מהרצועה, סבור כי היוזמה שלו יכולה להוות חלופה שתאפשר את שיקום ופיתוח עזה. בנאום במצרים הוא הסביר כי אומנם מדובר בוועידה משותפת לצרפת ולערב הסעודית, אך היא תגובש בתיאום עם מדינות נוספות באזור, כולל מצרים, כדי גם לזכות בתמיכת הליגה הערבית למתווה שיציג.

ללא קשר לדברים אלה או למקור האינטרס של מקרון, הכרה רשמית של צרפת במדינה פלסטינית עלולה להתגלות כאירוע מדיני בעייתי לישראל. בניגוד למדינות אחרות שהצהירו בעבר על הכרה כזו, צרפת נחשבת לכוח מעצמתי, אחת המדינות שמחזיקות בנשק גרעיני ואחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, שאף נהנית מזכות הווטו על החלטותיה. יתרה מכך, בעבר נחשבה צרפת מדינה ידידותית לישראל.

צעד זה גם עלול לעורר מדינות אחרות לנקוט מהלכים דומים, כפי שהצהירה לוקסמבורג שאולי תעשה בהמשך, וכפי שעשו בשנה שעברה ארצות כגון ספרד או אירלנד. שר החוץ הנורווגי הבהיר, למשל, כי אם צרפת תכיר במדינה פלסטינית, כמה מדינות יבואו בעקבותיה.

העובדה שמדינות ידידותיות כגון צרפת, בריטניה, קנדה ואפילו הולנד (שבינתיים ממשלתה נפלה, והקו המדיני שלה בעתיד אינו ברור) מביעות ביקורת גלויה על ישראל, ואף דורשות לבחון את הסכם ההתקשרות של האיחוד כולו עימה, מבשרת כי בירושלים עומדים אולי בפני בליץ מדיני משמעותי בתקופה הקרובה. אפילו קנצלר גרמניה, מרץ, ביקר את ישראל בחריפות בעקבות המשך המלחמה ברצועה, ואמר כי הפצצותיה בעזה "אינן מקובלות ואין להן הצדקה". זאת, אף שברלין נחשבת קרובה לירושלים, וכאמור הצהירה כי לא תנקוט צעד חד-צדדי.

בין היתר, ייתכן שחלק מגורמים אלה מתוסכלים מחוסר היכולת לקדם את הפסקת האש בעזה במועצת הביטחון של האו"ם בשל הווטו האמריקני, כפי שקרה עם החלטה בנוסח זה בשבוע שעבר. בהיעדר אפשרות כזו, מדינות המערב עשויות לנסות ללחוץ על ישראל באמצעים אחרים כגון הוועידה בניו-יורק. זאת, במקביל למאמצים אחרים שמקדמת צרפת ומדינות אחרות במסגרת האיחוד האירופי נגד ישראל, כולל אפשרות לעיצומים נקודתיים ואותו ניסיון (שכנראה לא יצלח) לביטול הסכם האסוציאציה.

זהותה של נותנת החסות השנייה לוועידה, ערב הסעודית, גם אינה חיובית לישראל. בתור המועמדת הערבית הבכירה לנורמליזציה ושילוב בהסכמי אברהם, צעדים חד-צדדיים שהיא תומכת בהם או מקדמת אותם יכולים להעיד כי היא אינה מהססת לפעול גם נגד האינטרסים הישראליים, אפילו אם תסכן את סיכויי הנורמליזציה.

יש לציין כי גם אם הוועידה לא תסתיים בהצהרה חד-צדדית על הכרה במדינה פלסטינית, עצם קיומה והדיונים שבה יכולים להזיק לישראל בזירה המדינית. בין היתר, היא יכולה לבחון את קידומם של צעדים חד-צדדיים אחרים, מדודים יותר, בניסיון להשפיע על המציאות בשטח או על יכולותיה הצבאיות של ישראל (כמו בתחום אספקת הנשק). כמו כן, התכנסות הוועידה עשויה לספק תמיכה מורלית לחמאס, להפיח תקווה להישרדותו כגורם ברצועה, ולפגוע בסיכויים של המשא ומתן לשחרור החטופים ולהפסקת הלחימה ברצועה.

המלצות

• העובדה שחלק גדול מהאינטרסים שעומדים בבסיס העניין של צרפת לקידום הוועידה הם פוליטיים או אישיים יכולה לשחק לידי ישראל. במצב כזה, אם המחיר המדיני שצרפת תשלם מול מדינות כגון ארה"ב או ישראל יהיה גבוה מדי, מקרון עשוי להרגיש שהתועלת של הצהרה חד-צדדית אינה גדולה מהעלות.
• לפיכך, את הפעילות מול צרפת יש לחלק לשלושה אפיקים: הראשון הוא לחץ ישראלי ישיר, שיפורט להלן. השני הוא הוא פנייה לארה"ב כדי שתמשיך להפעיל לחץ על צרפת ועל מדינות אירופיות נוספות, כגון בריטניה. לבסוף, יש לפנות למדינות ידידותיות באירופה, דוגמת גרמניה ואיטליה, ולבקש מהן להתניע שיח עם מקבילים בפריז ובלונדון כדי להבהיר את המחיר שישלמו הצרפתים והפלסטינים בהתאם לצעדים חד-צדדיים שינקטו.
• מבחינת ישראל, עליה להבהיר את העלות שתשלם צרפת עוד קודם לוועידה, ובמידת הצורך אף להחריף את הטון – כדי לסכל מהלכים מדיניים חד-צדדיים לפני שיתממשו. מלבד ההצהרות של שר החוץ בדבר ההשלכות של הכרה במדינה פלסטינית בוועידה, יש לגבש רשימה של מגוון אפשרויות נוספות, שקטות ו"רועשות", שיוכלו להבהיר לפריז מה יהיה המחיר להתעלמות מישראל ונקיטת צעדים מעל ראשה. כך, מלבד הפסקת שיתוף פעולה מודיעיני והחלת ריבונות, ניתן לשקול אפשרות לחסום יוזמות סיוע צרפתיות לפלסטינים בישראל או ביהודה ושומרון, או לשלול ממדינות שמקדמות צעדים כאלה, ובהן גם בריטניה, אפשרות לקחת חלק בעתיד במשא ומתן ועוד.
• את הענישה המדינית לצרפת יש לנקוט בהתאם למדרג מסודר, על פי חומרת הצעדים שתקדם נגדנו. בראש המדרג ניצבת האפשרות להורדת הדרג הדיפלומטי הצרפתי בארץ או בפריז, נזיפה פומבית בשגריר, קריאה בחזרה של השגריר הישראלי ארצה ועוד, וכן בחינת ההיתכנות של תמיכה פומבית ביריבים האידיאולוגיים או הפוליטיים של צרפת בעולם.
• מלבד צרפת, יש צורך להפעיל לחץ גם על היוזמת השנייה של הוועידה: ערב הסעודית. לחץ יעיל על ערב הסעודית יסייע לבודד את צרפת במערכה, ויגרום לה לשקול מחדש את צעדיה.
• לפיכך, ישראל צריכה גם להעביר מסרים שקטים (ולשקול אם גם לפעול בפומבי) לערב הסעודית בדבר ההשלכות שיהיו לקידום מהלך חד-צדדי כזה על האמון בין הצדדים, ועל האפשרות בעתיד לקדם יוזמות בילטרליות ומולטילטרליות שריאד תהיה חלק מהן.
• במקביל, ישראל יכולה להמשיך בניסיונות השכנוע של הממשל בארה"ב כדי ללחוץ על הסעודים לא לשתף פעולה עם המהלך. האמריקנים יכולים, למשל, להבהיר לריאד כי יגבנו ממנה מחיר על מהלכים מעין אלה, כולל בתחום הברית האסטרטגית שערב הסעודית מנסה לקדם מול ארה"ב, שיתופי הפעולה הכלכליים והטכנולוגיים שנרקמו בביקורו האחרון של טראמפ באזור, או אישור לתוכנית גרעין אזרחית.
• לבסוף, בזירה המדינית ישראל צריכה לשמור על קשרים ולחזקם עם המדינות ה"מתנדנדות", בעיקר באירופה, דוגמת נורבגיה או לוקסמבורג. עלינו להשאיר ערוצי שיח פתוחים עימן, ולהבהיר להן כי לא נקבל יוזמות חד-צדדיות – כל זאת, במטרה למנוע ממדינות נוספות לנקוט יוזמות עצמאיות.
• ברמה התודעתית, ישראל צריכה להשיק קמפיין, בעזרת משרדי ממשלה והחברה האזרחית, נגד יוזמות חד-צדדיות מעין אלה. בין היתר יש להדגיש את הקשר שבין מהלכים מדיניים מסוג זה לבין ההשלכות השליליות שלהם, לרבות עידוד גורמי טרור כגון חמאס ומתן אפשרות לאיראן להשתלט על שטחים ביהודה ושומרון.

למרות המשא ומתן המתנהל בין רוסיה לבין אוקראינה לסיום המלחמה, בתיווך אמריקני, רוסיה ממשיכה לתקוף את אוקראינה בטילים וכטב"מים, כולל במוקדי אוכלוסייה אזרחית. לאחר יותר משלוש שנים של מלחמה אינטנסיבית, צבא אוקראינה הצליח במידה לא רעה לבלום את רוסיה בחזיתות השונות בגבולות המדינה. אולם, בעוד שבגבולות ניתן לדבר על עמידה איתנה, באופן יחסי, לא כך הדבר בעורף האוקראיני.

בהיעדר מעטפת הגנה אווירית מספקת -לאוקראינה רק שש מערכות פטריוט פעילות, מספר מערכות הגנ"א ישנות מהתקופה הסובייטית ומלאי הולך ואוזל של טילי יירוט- אוקראינה נותרה חשופה בעורף, ורוסיה שאינה בוחלת באמצעים בכדי לכפות שאיפותיה הפוליטיות והטריטוריאליות, הגבירה את המתקפות האוויריות במרכזה של אוקראינה, גם נגד אזרחים.

בשל הנחיתות מול רוסיה, אוקראינה חותרת להגיע להישגים באמצעות מבצעים מיוחדים אשר עונים על שלושה קריטריונים: פגיעה בנכסים אסטרטגיים של רוסיה ובתוך כך צמצום היכולת לפגוע באוקראינה; ממד סמלי שכולל אלמנט הפתעה וגרימת מבוכה לקרמלין; החלשת העמדה הרוסית במשא ומתן לסיום המלחמה.

כך מבצע "קורי העכביש" האוקראיני שהופעל ב-1 ביוני, היה מפתיע ומרשים יותר מכל מבצע אחר במלחמה מול רוסיה. 117 רחפנים תקפו ארבעה בסיסים של חיל האוויר הרוסי, על מנת להוציא מכלל שימוש מפציצים אסטרטגיים של רוסיה. הבסיסים שהותקפו נמצאים במחוזות מורמנסק, אירקוטסק, איבאנובו, ריאזאן, ואמור. אחד הבסיסים שהותקפו, באירקוטסק, נמצא במרחק של יותר מ-4,000 ק"מ מאוקראינה.

איך הרחפנים הגיעו לעומק רוסיה? שירות הביטחון של אוקראינה הבריח את הרחפנים והסתיר אותם במכולות עץ על גבי משאיות. אותן משאיות חנו לאחר מכן בקרבת בסיסי חיל האוויר הרוסי מוכנות למתקפה. לדברי נשיא אוקראינה, זלנסקי, תכנון המבצע ארך כשנה וחצי, וכי המפעילים של הרחפנים יצאו בשלום משטח רוסיה.

לאחר המתקפה, אוקראינה הודיעה כי הצליחה לפגוע ב-41 מפציצים אסטרטגיים של רוסיה (34% מכלל המפציצים הרוסים), ולהשמיד כליל 13 מתוכם, נזק המוערך ב-7 מיליארד דולר לרוסיה. בפועל, לאחר מספר בדיקות, כולל ניתוח צילומי לוויין ע"י האמריקנים, התברר כי נפגעו רק 20 מטוסים ומתוכם 10 נהרסו. למרות הפער בהערכות הנזק, אין בכך בכדי להפחית בחשיבות וממדי המבצע. אוקראינה הצליחה לפעול בעומק רוסיה, לשמור על חשאיות המבצע במשך שנה וחצי, לפגוע בנכסים אסטרטגיים של רוסיה ולהביך את הקרמלין. אלה עשויים לשפר מעמדה של אוקראינה במו"מ, אך באותה נשימה עלולים להוביל לתגובה חריפה מצד רוסיה. 

הנשיא טראמפ הגיב כי התרשם מאד מהמבצע המתוחכם של אוקראינה, אך גם הביע דאגה לעתיד המו"מ מול רוסיה לסיום המלחמה. בשיחה שקיים לאחרונה עם הנשיא פוטין, השניים שוחחו על המתקפה האוקראינית, והנשיא הרוסי הדגיש בפני טראמפ כי הוא חייב להגיב על כך. למרות האיום מצד פוטין, אין בכך שינוי, שכן רוסיה לא חדלה מתקיפותיה בלב אוקראינה.  

לדינמיקה של ארה"ב מול אוקראינה ורוסיה יש גם זווית ישראלית. יש דמיון רב בין מבצע "קורי העכביש" למבצע הביפרים הישראלי. מעבר לממד ההפתעה והפגיעה בנכסים אסטרטגיים, מתחדד דבר נוסף ומשמעותי בהקשר לארצות הברית. לאורך כל המבצע, מהתכנון ועד להפעלה, ישראל ואוקראינה לא עדכנו את ארה"ב -בשני ממשלים שונים- ולשמור את הקלפים קרוב לחזה. מלבד הצורך בשמירה על חשאיות המבצע, אי העדכון אפשר לארה"ב מרחב הכחשה. שני המבצעים הדגישו כי יוזמה והצלחה מבצעית, מובילים לשינוי חיובי בוושינגטון, על אף שבמקרה של אוקראינה ניתן להתייחס בשלב זה רק להתבטאויות החיוביות של גורמים אמריקניים רשמיים (טראמפ תואר ע"י מקורביו כ"נלהב").

מעבר לכך, מאז תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה, וככל שהשימוש ברחפנים במלחמה התגבר, נפתח חלון הזדמנויות עבור מדינת ישראל ללמוד מהניסיון האוקראיני, לקיים דיאלוג בנוגע לשיטות הפעלה ומתודולוגיות, מו"פ טכנולוגי, וככל הניתן גם שת"פ בהתגוננות מפני רחפנים. אולם, לא קרה הרבה בין המדינות בתחום זה, בין היתר, בשל טענות לצורך בזהירות מול רוסיה, וכי האיומים הנשקפים על המדינות אינם דומים. כך, בעוד שבישראל לא ניצלו את ההזדמנות ללמוד מהניסיון האוקראיני, נראה כי דווקא אוקראינה למדה מישראל את הצורך בתחבולות לשינוי המפה האסטרטגית. כמו כן, לצד המבצע המיוחד, ובעודה ממתינה לתגובה הרוסית למתקפת הרחפנים, אוקראינה גם נערכת כמתוכנן לסבב שיחות נוסף מול רוסיה, כאשר על הפרק שחרור אסירי מלחמה וילדים חטופים והפסקת אש מלאה. מכאן שגם השילוב בין פעולות צבאיות לדיפלומטיה מהווה תחבולה בפני עצמו. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 06.06.2025. 

מבוא

בשבועות האחרונים ניכרת החרפה בביקורת של מדינות באירופה על מהלכיה של מדינת ישראל ברצועת עזה ועל עמדותיה בסוגיית המדינה הפלסטינית. מדינות מפתח באיחוד האירופי, ובראשן צרפת וספרד, השתמשו לאחרונה במינוחים קיצוניים למדי בהתבטאויותיהן כלפי מדינת ישראל ומהלכיה הצבאיים ברצועת עזה. אליהן הצטרפה לאחרונה הולנד שלאורך שנים נקטה מדיניות אוהדת מאוד כלפי מדינת ישראל.  במסגרת מאמר זה נבחן את עיקריה של הביקורת וננתח את משמעויותיה מנקודת ראותה של מדינת ישראל.

עיקרי הביקורת

בריאיון לטלוויזיה הגדיר נשיא צרפת, עימנואל מקרון, את המצב ברצועת עזה כ"מביש" (shameful). המצב בעזה "אינו מתקבל על הדעת" (unacceptable), הדגיש מקרון. לדבריו, בעזה "אין מים ואין תרופות. אי אפשר להוציא פצועים החוצה כדי שיקבלו טיפול רפואי, ורופאים אינם יכולים להיכנס לשטח האש. איננו יכולים להעמיד פנים כאילו לא קורה כלום", הוסיף מקרון. "עלינו להעצים את הלחצים לשינוי המצב".

מקרון לא הסתפק בהצגת הביקורת שלו כלפי מדינת ישראל. הוא הוסיף לכך איום מפורש למדי של צעדי ענישה מצד האיחוד האירופאי אם ישראל לא תשנה את מדיניותה: סוגיית "השעיית שיתוף הפעולה" (suspending cooperation) עם ישראל, הבהיר מקרון, היא "שאלה פתוחה" (open question) מנקודת ראותו של האיחוד האירופי.

דברי ביקורת דומים השמיע שר החוץ של צרפת, ז'אן נואל בארו (M. Jean-Noël Barrot): "צעדיה של ישראל", הבהיר השר, "אינם מקובלים" (it’s not acceptable). יש להגיע להפסקת אש מיידית ולהגביר את הסיוע ההומניטרי לעזה ובמקביל – לשחרר חטופים הנמצאים בידי החמאס. ישראל, הדגיש עוד השר, פועלת בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי.

דבריו של מקרון זכו לתגובה חריפה מצד ראש הממשלה, נתניהו: "מקרון", אמר נתניהו, "בחר לעמוד לצד ארגון טרור אסלאמיסטי רצחני ולהדהד את התעמולה השקרית שלו, תוך האשמת ישראל בעלילות דם".

שר הביטחון, ישראל כץ, היה עוד יותר בוטה בתגובתו. הוא בחר להזכיר לנשיא צרפת את הדרכים שבהן פעלה צרפת במלחמותיה בעבר ואת חלקה בשואת יהודי אירופה: "צה"ל", קבע השר, "פועל ברמת מוסר שאין למעלה ממנה בנסיבות קשות ומורכבות – ודאי יותר מכל מה שצרפת עשתה במלחמותיה בעבר. אנחנו זוכרים היטב מה קרה ליהודים בצרפת כאשר לא יכלו להגן על עצמם. שהנשיא מקרון לא יטיף לנו מוסר. מצופה מצד מי שמגדיר את עצמו כידיד ישראל לעמוד לצד ישראל במלחמתה מול ארגון הטרור הרצחני חמאס וציר הרשע האיראני המאיימים להשמיד את מדינת ישראל, במקום לנסות למנוע ממנה את זכות ההגנה העצמית".

שגריר ישראל בצרפת, יהושע זרקא, ניסה לצנן מעט את הרוחות. דבריו של מקרון, הוא קבע, היו "מיותרים", ובוודאי שלא היו צריכים להיאמר באורח פומבי. אם יש לצרפת ביקורת על מהלכיה של ישראל, היא צריכה להיאמר בדו-שיח ישיר בין המנהיגים.

עוד קודם לכן הבהיר מקרון שבכוונת ארצו להכיר במדינה פלסטינית ביוני הקרוב. מקרון ניסה לשוות למהלך זה אופי של צעד שישרת את האינטרסים של מדינת ישראל. הצעד הזה, הבהיר, ייעשה במסגרת כנס שייערך בניו יורק בשיתוף פעולה עם סעודיה. מטרתו של הכנס היא קידום הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". צעד זה, הדגיש מקרון, יאפשר לצרפת ולמדינות אחרות למקד את המאבק נגד גורמים באזור המסרבים להכיר בקיומה של מדינת ישראל – הכוונה כמובן לאיראן ולארגוני הטרור הפועלים לצידה.

בשיחה עם הנשיא מקרון הביע ראש הממשלה, נתניהו, התנגדות נחרצת לכוונת הנשיא להכיר במדינה פלסטינית. עד כה, הדגיש נתניהו בפני הנשיא מקרון, אף גורם פלסטיני, כולל ברשות הפלסטינית, לא גינה את הטבח של ה-7 באוקטובר 2023. ברשות הפלסטינית, הוסיף נתניהו, מחנכים את הילדים להשמדת ישראל ומחלקים פרסים כספיים לפעילי טרור. מדינה פלסטינית, סיכם נתניהו, תהיה מעוז טרור איראני, ובכל מקרה רוב הציבור במדינת ישראל מתנגד לכך.

שר החוץ, גדעון סער, היה עוד יותר בוטה בתגובותיו. הוא הזהיר את צרפת ממהלך כזה. להערכתו הדבר יפגע במעמדה של צרפת באזור. מעבר לכך, הוא עלול להוביל לצעד תגובה חריף של ישראל בדמות החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון.

ביקורת על דבריו של מקרון נשמעה גם מפיהם של חברי מפלגת האיחוד הלאומי מארין לה פן (Marine Le Pen) וז'ורדן בארדלה (Jordan Bardella). בהופעה לרגל יום העצמאות של מדינת ישראל בשגרירות ישראל בפריז הבהיר ברדלה כי לישראל ולמפלגת האיחוד הלאומי של צרפת יש אויב משותף: האסלאם הרדיקלי.

על סדר היום של האיחוד האירופי מונחת הצעה של הולנד לבחון את המשך הסחר ושיתוף הפעולה עם ישראל לנוכח פעילותה של ישראל בעזה. הצעה זו הועלתה על ידי שר החוץ ההולנדי, קאספר ולדקאמפ (Caspar Veldkamp) במכתב ששיגר לנציבת האיחוד האירופי ליחסי חוץ, קאז'ה קאלאס (Kaja Kallas). ההצעה צוברת תמיכה בקרב מדינות נוספות באירופה. עד כה הביעו בה תמיכה פינלנד, צרפת, פורטוגל ושוודיה.

נציבת האיחוד האירופי ליחסי חוץ, קאז'ה קאלאס, מודעת היטב לכך שההחלטה בסוגיה זו צריכה להתקבל פה אחד, וכי הסיכויים לכך קלושים מאוד. בתגובה רפה שפרסמה היא אמרה שהצעת הולנד תעלה לדיון במפגש שרי החוץ של האיחוד בבריסל ב-20 במאי 2025. במקביל תיבחנה גם דרכי פעולה אחרות.

במכתבו טוען ולדקאמפ ש"המצור ההומניטרי" (humanitarian blockade) שישראל מטילה על רצועת עזה מהווה הפרה של החוק הבינלאומי (international humanitarian law). לפיכך, הוא מנוגד לסעיף 2 בהסכם שיתוף הפעולה בין ישראל והאיחוד האירופי. סעיף זה קובע שהיחסים בין שני הצדדים יתבססו על כיבוד זכויות הפרט ועקרונות דמוקרטיים (respect for human rights and democratic principles).

ראוי לציין שהצעה דומה הונחה על סדר היום של האיחוד האירופי כבר בפברואר 2024 על ידי ראשי הממשלה של ספרד, פדרו סאנשז (Pedro Sánchez), ושל אירלנד, ליאו וראדקאר (Leo Varadkar). שניהם תבעו שהאיחוד האירופי יבצע "בדיקה מיידית" (urgent review) נוכח החמרת המצב ההומניטרי ברצועת עזה: "מתקפת הטרור הנוראה (horrendous terrorist attack) שביצע החמאס נגד ישראל", כך קבעו השניים, "אינה מצדיקה, ואינה יכולה להצדיק, הפרת החוק הבינלאומי ופגיעה קשה באוכלוסייה האזרחית ברצועה". בנסיבות הקיימות, הבהירו השניים, נדרשת הפסקת אש מיידית לצרכים הומניטריים.

ביקורת חמורה עוד יותר נגד ישראל השמיע לאחרונה ראש ממשלת ספרד, פדרו סאנשז (Pedro Sanchez). במהלך דיון בפרלמנט הספרדי נשאל ראש ממשלת ספרד על ידי חבר פרלמנט קאטלוני, גבריאל רופיאן (Gabriel Rufian), מדוע ספרד ממשיכה לקיים יחסי מסחר עם ישראל למרות התמשכות המלחמה ברצועה. בתשובתו קבע סאנשז כי ישראל היא "מדינה המבצעת רצח עם" (genocidal state), וכי "ספרד אינה מקיימת קשרי מסחר עם מדינה כזו" (does not do business with such a country).

זו הפעם הראשונה שראש ממשלת ספרד משתמש בניסוחים כה חמורים כלפי מדינת ישראל. התבטאות דומה נשמעה גם מפי שרת ההגנה של ספרד, מרגריטה רובלס (Margarita Robles): "איננו יכולים להתעלם ממה שקורה ברצועת עזה", אמרה שרת ההגנה של ספרד בריאיון טלוויזיוני ב-25 במאי 2024. "זהו רצח עם אמיתי" (real genocide).

בשבוע שעבר הוזמן ראש ממשלת ספרד כאורח הכבוד לוועידת הפסגה של הליגה הערבית: "פלסטין", קבע שם בנאומו, "מדממת לנגד עינינו. אירופה, והזירה הבינלאומית כולה, לא יוכלו להתעלם מתמונת מצב זו".

בעקבות התבטאויותיו של ראש ממשלת ספרד זומנה שגרירת ספרד בישראל, אנה סלומון (Ana Salomon), לשיחת נזיפה במשרד החוץ.

משמעויות הביקורת

החרפת הביקורת כלפי ישראל ומדיניותה ברצועת עזה אינה קשורה בהכרח לשינויים כלשהם במדיניותה של ישראל ברצועה לאחרונה. לנו נראה כי המתקפה על ישראל נובעת, במידה רבה, מהערכה של מדינות אירופה שמעמדה של אירופה בזירה הבינלאומית בכלל, ובזירה המזרח-תיכונית בפרט, הולך ונשחק. ההתבטאויות של מדינות אירופה בהקשר המזרח-תיכוני נועדו אפוא להבהיר לממשל הנשיא טראמפ שיש לקחת גם אותן בחשבון במסגרת הפעילות המואצת של הממשל.

פעילותו האינטנסיבית של ממשל טראמפ בזירה המזרח-תיכונית, לרבות ביקורו האחרון של הנשיא במדינות המפרץ, הבהירו היטב מיהו בדיוק "בעל הבית" בזירה המזרח-תיכונית. ממשל טראמפ שולט כמעט באורח בלעדי על סדר היום המזרח-תיכוני: הסדר סוגיית הגרעין האיראני; הסדר "היום שאחרי" ברצועת עזה; אופציות הנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב, ובראשן סעודיה; הסדר היחסים בין ישראל ובין סוריה ולבנון; הגעה להבנות בין ישראל ותורכיה בסוגיות אזוריות שונות; סוגיית הפעילות החות'ית בתימן.

מדינות אירופה חשות, ובצדק, שהן נדחקות לפינה. עוד יותר חמורה, מנקודת ראותן, היא הדרתן מסוגיית ההסדר בין רוסיה ואוקראינה – סוגיה הנחשבת, ובצדק, כ"אירופאית" לחלוטין. נורות אזעקה בוהקות נדלקו במשרדי הממשל של רבות ממדינות אירופה בעקבות שיחת הטלפון בין הנשיא טראמפ ופוטין ב-14 במאי 2025, שבסיומה פרסמו שני הצדדים הודעה משותפת על הכוונה לפתוח "מיידית" בשיחות בין רוסיה ואוקראינה לסיום המלחמה ביניהן.

מדינות אירופה העריכו, ובצדק, שבכוונת ארצות הברית ורוסיה למדר אותן ממעורבות כלשהי בסוגיית סיום המלחמה באוקראינה: "אם ייחתם הסכם בין רוסיה ואוקראינה מאחורי הגב שלנו", הצהירה נציבת יחסי החוץ באיחוד האירופי, קאז'ה קאלס (Kaja Kallas), זה פשוט לא יעבוד (it will simply not work). אתה נזקק לאירופה כדי לממש את ההסכם (implement this deal).

ראוי לציין שעוד קודם לכן הגדירה ארצות הברית הלכה למעשה את מסגרת ההסכם לסיום המלחמה. שר ההגנה של ארצות הברית, פיט הגסט (Pete Hegseth), הבהיר ששאיפתה של אוקראינה לחזרה לגבולות שלפני 2014 ושילובה בברית נאט"ו "אינה ריאליסטית" (unrealistic), ואינה יכולה להיות חלק מ"שלום בר-קיימא" (durable peace) בין שתי המדינות.

המהלכים של צרפת וספרד, בעיקר בהקשר המזרח-תיכוני, ובייחוד בסוגיה הפלסטינית, מושפעים קרוב לוודאי גם מן הצורך לרצות את המיעוט הגדול של מוסלמים בתוכן, ומן הרצון שלהן לבדל את עצמן מעמדות הימין הקיצוני במדינותיהן.

אנו איננו יכולים להוציא מכלל אפשרות שלממשל הנשיא טראמפ יש, בנקודת הזמן הנוכחית,  אינטרס בהעצמת הביקורת באירופה על ישראל. באחרונה ניכרת החרפה של המתיחות בין ישראל וארצות הברית על רקע מחלוקות שונות, בעיקר בסוגיה האיראנית ובסוגיית רצועת עזה. ייתכן מאוד, אם כי אין לנו ראיות לכך, שלממשל הנשיא טראמפ יש אינטרס להעצים את הביקורת על מהלכיה ועמדותיה של מדינת ישראל מתוך תקווה שהדבר יוביל להגמשת עמדותיה.

ישראל נהגה עד כה בצורה מאוזנת למדי מול הביקורת של מדינות אירופה כלפיה. היא מתחה ביקורת על המהלכים של מדינות אירופה כפי שמתחייב ממעמדה כמדינה ריבונית הנלחמת על קיומה. ואולם, במקביל, היא שומרת על "פרופיל נמוך" של תגובותיה כלפי אירופה, תוך הדגשה שבכל מקרה האינטרסים המשותפים לה ולאיחוד האירופי גדולים בהרבה מהסוגיות המפרידות ביניהן. ולפיכך, אין לה שום עניין "לשבור את הכלים" מול אירופה.

מעבר לכך, לישראל יש בעלות ברית נאמנות באיחוד האירופי ובראשן הונגריה, בראשות ויקטור אורבן, אוסטריה, צ'כיה וגרמניה. מדינות אלה, ניתן להניח במידה רבה של סבירות, תבטחנה שבכל מקרה המאמצים לשינוי מהותי במערכת היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי לא יצלחו. על רקע תמונת מצב זו, אנו סבורים שישראל צריכה להמשיך ביחסיה עם אירופה על בסיס הפרמטרים הקיימים עתה.