שתי מטרות עיקריות היו לנשיא טראמפ בביקורו במדינות המפרץ ואת שתיהן הוא השיג. הראשונה- כלכלית. חתימה על עסקאות, השקעות ,הסכמי סחר ושיתופי-פעולה שישפיעו החל מהטווח המיידי ולאורך שנים.  השניה – מיצוב מחודש של ארצות הברית כמעצמה הדומיננטית במזרח-התיכון , תוך דחיקתה של סין, שבעשור האחרון ניצלה את הואקום המדיני-אסטרטגי והרחיבה את נוכחותה ואת השפעתה בעיצוב עתיד המפרץ.

החלטתו של הנשיא טראמפ לקיים את ביקורו הגדול הראשון בריאד אינה מעידה רק על מקומה של הכלכלה בסדר העדיפות שלו, אלא גם על הבנתו כי המזרח התיכון איננו עוד מוקד חיכוך בעייתי שזקוק להרגעה, אלא זירה אסטרטגית חיונית לארה"ב בתחרות עם סין .

במענה לשאלה האם ביקורו מזיז את ישראל לשוליים השיב טראמפ כי הוא סבור שהביקור דווקא טוב לישראל: "העובדה שיש לי מערכת יחסים עם מדינות המזרח התיכון, אני חושב שזה טוב לישראל".  ואמנם, בהסתכלות על התמונה הכוללת, אין ספק שישראל צריכה לראות באור חיובי את חיזוק מעמדה ואחיזתה של ארה"ב במזרח התיכון . ברור שגם שלפחות חלק מחזונו של טראמפ , כמו למשל בקשר להרחבת הסכמי-אברהם, לא יוכל להתממש בלי שיתופה של ישראל. ועדיין אין בכך כדי להרגיע את דאגותיה לנוכח ההקרנות השליליות כלפיה, מהמהלכים שהממשל נוקט ומאופן שבו הוא מתנהל, בדרך לשם. 

 אין המדובר רק על הדילוג על ישראל במסעו הנוכחי של הנשיא טראמפ, אלא על צבר ההחלטות והאירועים מהתקופה האחרונה שחיזקו את הרושם כי עמדתה של ישראל לא מקבלת את המשקל הראוי לה, כבת-ברית אסטרטגית.  גם אם מדובר ברושם שגוי או בצירוף מקרים לא מעיד על מגמה, אי אפשר להתכחש לדימוי שנוצר בעקבות זאת ולהשלכותיו השליליות על מעמדה של ישראל.

 את התיקון לכך אין לבקש רק במסדרונות הבית הלבן או מצד ידידיה של ישראל בקונגרס, אלא בהחלטות ובמהלכים שישראל תבצע בעצמה.

 על ישראל להצדיק את יומרתה להיות מעצמה אזורית, חזקה ומנצחת – ולא תלותית ומהססת.  

הדשדוש הנמשך ברצועת עזה שוחק לא רק את כוחותינו שבחזית ובמילואים ואת סבלנותו של העורף,  ולא רק את מה שנשאר מהלגיטימציה הבינלאומית לאחר שרוב מדינות העולם כבר הפסיקו לדבר על זוועות ה-7 באוקטובר וממוקדות רק בסבלה של האוכלוסיה העזתית,  אלא גם את מעמדה של ישראל בעיני ארה"ב ובקרב ידידיה.

ישראל מצטיירת כמי שאינה בטוחה בהגדרת מטרותיה ואינה נחושה בהשגתן. ישראל נתפסת גם כמי שאינה מנצלת את ההזדמנות ההיסטורית שהעניק הנשיא טראמפ לפתרון בעיית עזה, באמצעות  תכנית ההגירה מרצון, בין אם משום הספקות בהכשר המשפטי שיש לה (ואת זאת צריך להסדיר באופן חד) ובין אם מסיבות אחרות.

 הנשיא טראמפ כמו גם מארחיו בסעודיה ובאמירויות מבינים שלא ניתן יהיה לכונן סדר אזורי חדש בלי להשלים את משימת מיטוטו של חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות. גם אם אינם מצהירים על כך, הם מבינים כי הפגיעה שישראל הסבה לחמאס היא אמנם כואבת, אבל לא בלתי הפיכה. "היכולת השיורית" יחד עם האחיזה העמוקה של חמאס בציבור יאפשרו לו להשתקם במהירות, בתמיכתן של ההנהגה בחו"ל, איראן ומדינות נוספות. 

 התיאורים שנלוו להתייחסויות  של הנשיא טראמפ על החו'תים ("אמיצים, ספגו עונש אדיר והפגינו הרבה אומץ") ועל הטרוריסט בחליפה א-שארע ("בחור קשוח, לוחם, עם עבר מאוד חזק") מעוררים אצלנו בצדק, תחושת אי נחת לנוכח האדרה (או לפחות האנשה) של מפלצות אדם, אך הם מלמדים בעיקר על האופן שבו מנהיגים מעריכים את יריביהם ואת שותפיהם. בשום אופן אין להמעיט בחשיבותו של השיקול הערכי אך נכון גם להפנים את משקלם הגובר של  אינטרסים, נחישות, כוח ועוצמה, במיוחד בהתנהלותו של הממשל הנוכחי וביחסים הבין לאומיים.

טראמפ פועל בנחישות ובקצב המהיר  כדי לקדם את האינטרסים האמריקניים. בחלק גדול מהתחומים – מהלכיו אינם עומדים בסתירה לאינטרס הישראלי. במקום שיש התנגשות – הממשל מודע לעמדותיה של ישראל וקשוב לתת מענה לדאגותיה.

מקומה של ישראל אמנם נפקד ממסעו הנוכחי של טראמפ, אך הישגיה לאורך המלחמה, עוד לפני בחירתו לנשיאותו הנוכחית , הם שסללו את הדרך לשינוי פני האזור.

במלחמה זו ישראל סיפקה עדויות רבות גם לנחישותה. אם נוצר ספק עדכני בקשר לכך – עליה להסירו. לא אלמן ישראל!

המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 16.05.2025. 

לאחר שיחת הטלפון עם בנימין נתניהו ב-22.04.25, הכריז נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ כי שני המנהיגים "נמצאים באותו צד בכל נושא". חלק מהמשקיפים סברו כי טראמפ חש צורך להצהיר זאת דווקא משום שבפועל האמירה אינה מדויקת, לפחות בנוגע לאיראן.

כמו בתחומים רבים, הסוגיה האיראנית מציבה בפני ממשל טראמפ את הצורך לבחור בין הישגים מיידיים לבין האינטרסים ארוכי הטווח של ארה"ב. טראמפ רואה את עצמו כמומחה בניהול משא ומתן. תפיסה זו חושפת אותו לפיתוי לנהל משא ומתן למען המשא ומתן עצמו ולחתום על הסכם כדי להציגו כהישג – אותו פיתוי שלכד את הנשיא ברק אובמה ב-2014, עת חתם על הסכם גרעין עם איראן (JCPOA). אולם כניעה לפיתוי זה משמעה נטישת האינטרס האמריקאי האמיתי לטווח הארוך, כפי שטראמפ עצמו מבין אותו.

האינטרס האמריקאי מול האיום האיראני

בטווח הארוך, ארה"ב נדרשת לצמצם את חשיפתה למשברים במזרח התיכון כדי לרכז מאמצים ומשאבים בתחרות מול יריבתה העיקרית – סין. ואולם, היא אינה יכולה לעשות זאת כל עוד איראן שולטת ביכולת פיתוח נשק גרעיני ופועלת בחופשיות להקמת רשת שלוחים טרוריסטיים ברחבי המזרח התיכון.

מטרת טהרן ארוכת הטווח היא לשקם את מערך השלוחים שלה ולגבותם בעוצמה גרעינית. שילוב קטלני זה יזין את שלוחי הטרור בתוקפנות-יתר ובכוח הרסני מוגבר. החות'ים מהווים דוגמה מובהקת לכך – הם הצליחו לשבש נתיב ימי בינלאומי במשך חודשים, פגעו באינטרסים אמריקאיים ואילצו את ארה"ב לתגבר את כוחותיה באזור ולעסוק בלחימה אקטיבית. על הסכם הפסקת האש בין ארה"ב לחות'ים נרחיב בהמשך.

איראן המשתלטת על המזרח התיכון באמצעות שלוחי טרור וחימוש גרעיני תהווה אתגר אסטרטגי מתמשך לארה"ב, ותכשיל את מאמציה להתמקד באתגר הסיני. זוהי הסיבה לכך שאיראן חזקה, חמושה בנשק גרעיני על גבי טילים בליסטיים לטווח בינוני, משרתת את האינטרס הסיני לא פחות מאשר את האינטרס האיראני עצמו.

מדינות העולם, לרבות המעצמות העוינות את ארה"ב, עוקבות בדריכות אחר אופן התמודדותם של טראמפ וממשלו עם האתגר האיראני. אם תוצאת המשא ומתן תהיה הסכם שאינו נבדל מהותית מהסכם ה-JCPOA של אובמה, משקיפים בינלאומיים יסיקו כי מדיניות החוץ של טראמפ מהדהדת את זו של קודמו ג'ו ביידן: רטוריקה נוקשה אך חסרת משמעות מעשית. הם יפעלו תוך התעלמות שיטתית מהאינטרס האמריקאי.

שלושת עמודי התווך של האסטרטגיה האיראנית

התוכנית האסטרטגית האיראנית נשענת על שלושה מרכיבים עיקריים: היכולת ליצור אורניום-235 בקיע, פיתוח טילים בליסטיים לטווח בינוני תוך שיפור מתמיד של טווחם, דיוקם ומשקל ראש החץ שלהם, וחימוש שלוחים אסלאמיים במדינות שונות באזור. איראן עשויה להסכים לוותר כיום על מאגר האורניום המועשר שברשותה, בתנאי שתשמר את היכולת להעשיר אורניום בעתיד – כך שתוכל בקלות לשחזר בהמשך את מה שוויתרה עליו. ככל הנראה, ממשל טראמפ אינו מתייחס כלל לסוגיית הגבלת טכנולוגיית הטילים האיראנית. ובאשר לשלוחים הטרוריסטיים, מדיניותו משקפת קוצר ראייה חמור במיוחד.

לאחרונה הגיע ממשל טראמפ להסכם הפסקת אש עם החות'ים בתימן, המסדיר הפסקת מתקפות אמריקניות עליהם בתמורה להפסקת התקפותיהם על שיט בינלאומי במפרץ עדן ובים האדום. ראוי לציין כי ההסכם אינו כולל התחייבות להפסקת ירי טילים על ישראל, וככל הנראה אף אינו מגן על ספינות ישראליות באזור.

ישראל בצל הסכמי טראמפ

יש לציין כי ההסכם הושג לאחר שממשל טראמפ איים להגיב להתקפות החות'ים באמצעות פעולות תקיפה באיראן – מדינה שנמצאת כעת בנקודת תורפה משמעותית בעקבות המתקפה הישראלית על מערכי ההגנה האווירית שלה באוקטובר 2024.

מבחינת ישראל, נטרול האסטרטגיה האזורית של איראן, ובמיוחד שאיפותיה הגרעיניות, הוא סוגייה קיומית במלוא מובן המילה. אם ממשל טראמפ יחתום על הסכם עם איראן המשמר – בדומה להסכם ה-JCPOA מימי אובמה – את יכולתה העתידית להשיג נשק גרעיני, ישראל תיאלץ להבהיר חד-משמעית כי אינה מקבלת את תנאי ההסכם ולא תאפשר להם להגביל את מרחב הפעולה שלה מול איראן.

בנוגע להסכם שנחתם בין ארה"ב לחות'ים, צעד זה מותיר את ישראל חשופה להמשך מתקפות החות'ים על שטחה. אין ספק כי הגורם המכריע שהוביל לחתימת ההסכם הוא פגיעותה הנוכחית של איראן למתקפה אמריקנית. למרות זאת, ישראל מתמודדת עם קושי מובנה בניסיון להשמיד את כלל מאגרי הטילים של החות'ים או לנטרל את שרשרת הפיקוד שלהם באופן מלא. האסטרטגיה היעילה עבור ישראל לבלימת מתקפות החות'ים אינה מתמקדת בפעולה בתימן, אלא במכה ישירה בלב איראן. אמנם סביר שמהלך כזה ישבש את המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן בסוגיית הגרעין, אך במדיניותו הנוכחית, הנשיא טראמפ למעשה לא הותיר לישראל אלטרנטיבה.

מזווית הראייה האמריקנית, הנתיב האסטרטגי המיטבי לטווח הארוך הוא חבירה לישראל בפעולה מקיפה נגד כלל מרכיבי התוכנית האסטרטגית האיראנית, ובראשם תוכנית הגרעין. גישה זו תאפשר לארה"ב להפקיד את יציבות המזרח התיכון בידי קואליציה של בעלות בריתה בהובלת ישראל, ולהפנות את עיקר משאביה להתמודדות עם אתגרים גלובליים אחרים. נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא ניכר כי ממשל טראמפ נוטה לבחור בנתיב האסטרטגי המושכל ביותר.

מבחן העצמאות הישראלית

במזרח התיכון, החלטתו של טראמפ בעניין החות'ים מתפרשת כפגיעה חמורה באינטרסים הישראליים. מהלך זה מציב את ישראל בפני מבחן אסטרטגי מכריע. ישראל אינה רשאית להשלים עם החלטת טראמפ בשתיקה רועמת או בפסיביות; שומה עליה להוכיח בפועל את העיקרון שמנהיגיה מצהירים עליו לאורך דורות – ישראל אינה סומכת על מדינות זרות שיגנו עליה והיא ערוכה ונחושה להגן על עצמה בכוחותיה שלה. כאשר ממשל טראמפ מציב את ישראל במצב המחייב אותה לנקוט יוזמה עצמאית להגנת האינטרסים החיוניים שלה, עליה לעשות זאת ללא היסוס. בזירה הבינלאומית, מדינה הנמנעת מלפעול באופן נחרץ ועצמאי להגנת האינטרסים החיוניים שלה מאבדת את כבודה ואת השפעתה.

הגיעה לקיצה תקופת ההמתנה וההשתהות לפני נקיטת פעולה ישירה נגד איראן. אם ממשל טראמפ נרתע מפעולה משולבת נגד שלושת מרכיבי האסטרטגיה האיראנית, ישראל תידרש לפעול במלוא העוצמה העומדת לרשותה ולפגוע הן בתשתיות אזרחיות והן בתשתיות צבאיות באיראן. בנקודת הזמן הנוכחית, יכולתה של ישראל לפעול עצמאית נגד תוכנית הגרעין האיראנית ללא סיוע אמריקאי היא מוגבלת; ואולם, בטווח הזמן הקרוב או הבינוני, ישראל חייבת לפתח יכולת לפעול באופן עצמאי ואפקטיבי נגד איום זה. יטעה מי שיניח כי ישראל תהסס או תימנע מלפעול ביצירתיות ובנחישות נגד האיום האיראני, לרבות באמצעים בלתי קונבנציונליים אם יידרשו.

פורסם באתר מידה, בתאריך 11.05.2025.

בחודיידה ובצנעא שבתימן, בדמשק, בחמה, בלטקיה ובדרום-סוריה, בנבטיה ובלבנון ישראל עשתה גם השבוע את מה שהיא חייבת לעשות כדי לשמור על ביטחונה ולהבטיח את האינטרסים שלה: להשתמש בכוחה. אלה הם חלק מחוקי הטבע בשכונה שבה אנו חיים. טראמפ לא מפנה עורף לישראל והיא לא מתחבאת מתחת לסינרו.

איך היינו נראים בלי לגבות מהחותים מחיר על  השיגור לנתב"ג?

על מבצעי-התקיפה המוצלחים והמרשימים שביצע חיל האוויר הישראלי בתימן, העיבו שני דברים. הראשון, תחושת התסכול לנוכח הפער שבין גודל ההישג המבצעי למידת השפעתו על המוטיבציה של האירגון לתקוף את ישראל. הדוברים החות'ים  מיהרו לאיים כי "הסלמה תיענה בהסלמה" וכי לא יפסיקו לתקוף את ישראל כל זמן שהלחימה בעזה נמשכת.

מבלי להידרש לסוגיית איראן, כדי להתמודד עם תחושה זו , צריך פשוט לכייל את הציפיות ובמקום להשפיע על רצונותיו של האוייב החות'י, נכון לפעול נגד יכולותיו. בראש ובראשונה נגד יכולות השיגור שלו מול ישראל – טילים, כטב"מים, משגרים , מתקני ייצור ובנוסף לכך, כפי שנעשה במקרה הזה, גם כלפי התשתיות הכלכליות שמאפשרות לו לממן את פעילותו.

העניין השני שהעיב על מהלכינו בתימן, הוא הודעתו של הנשיא טראמפ, שהפתיעה כנראה לא רק את ישראל, על הגעה להבנות על הפסקת-אש עם החות'ים. טיבן של הבנות אלה והיקף- תחולתן טרם הובהרו, אך הסכמת וושינגטון לכך בעיצומה של ההתכתשות הישראלית עם החות'ים והאופן שבו בחר הנשיא האמריקני לבשר על כך, סיפקו בסיס לטענה כי טראמפ משאיר את ישראל להתמודד לבדה עם האיום החות'י.

אכן,  תיאום הדוק בין וושינגטון לירושלים בשלל הסוגיות שעל הפרק הוא בוודאי רצוי יותר  לשני הממשלים ולכך גם צריך לחתור, אך חסרונו לא מעיד בהכרח על אובדן אמון, הפניית עורף  או התעלמות מהאינטרסים ומהצרכים של הצד השותף.

במקרה הזה, באופן לא מכוון, דווקא היעדרו של תיאום מוקדם בעניין הפסקת-האש, איפשר לישראל לפעול ללא רסנים ולגבות מהחות'ים מחיר על הפגיעה בנתב"ג. עצירת ההתכתשות בלי זאת, היתה מחמירה את הפגיעה במעמדה של ישראל. יותר מכך, בתקיפות אלה העבירה ישראל מסרים עקיפים גם לאיראן ולשחקנים נוספים. בין השאר, באשר ליכולתה לפעול במתארים מורכבים כאלה יום אחר יום, על בסיס מודיעין מדוייק שבידיה ומבלי לחשוש מההשלכות הפומביות שבמתן אזהרות מקדימות לאוכלוסיה . יש בכך גם לעודד את הכוחות הסוניים המתנגדים לאיראן ולגרורותיה ומעל הכל להמחיש את היותה של ישראל מעצמה אזורית.  ומה אם ההחות'ים יחדשו את התקפותיהם נגדינו? ראשית, יש לקוות כי מערכת הביטחון דרוכה לאיתור כוונות כאלה ולסכלן מבעוד מועד. שנית, כמו במאבקים עם גורמי טרור אחרים – צריך להמשיך בנחישות וברציפות עד לריסוק היכולות. נכון לפעול גם נגד מנהיגי החות'ים ומעל הכל – לפעול יחד עם ארה"ב לפירוק המודל שאיראן בנתה להפעלת אירגוני פרוקסי.

המעורבות בסוגיית הדרוזים בסוריה – תחילת התיקון

התנהלותה של ישראל בעקבות האיומים והפרעות נגד הדרוזים בסוריה, משקפת הפנמה של המעמד המחודש שלה באזור וגם של המחירים ששילמנו בעקבות הפניית עורף לגורמים שסייעו לישראל או שביקשו ליצור עימה שותפות.  

כמדינה קטנה שנידרשת להגן על האינטרסים שלה במרחבים גדולים ומול אוייבים רבים, ישראל חייבת להסתייע בגורמים מקומיים גם אם אלה יבחרו בכך ממניעים תועלתניים. כדי שלא יובן אחרת, חשוב להדגיש: להסתייע בהם אין משמעותו להסתמך עליהם ובכל זאת אין להקל ראש בכך.  המעורבות הפעילה של ישראל בסוגיית הדרוזים בסוריה, נידרשת מארבע סיבות: 

לנוכח השפעות הגומלין על הדרוזים בישראל והציפיות של בני העידה הדרוזית ממשלת ישראל בנושא זה.

כדי לבסס מוקד השפעה באזור אסטרטגי לישראל .
כדי למצב את ישראל כשחקן רלוונטי לכל פיתרון שמתגבש ביחס לסוריה. יש לכך חשיבות במיוחד לנוכח השאיפות של תורכיה באזור זה

כדי לתקן את הרושם שיצרנו בנסיגה מלבנון (ביחס לצד״ל) . מדיניות כזו תעביר מסרים ברורים גם לשחקנים נוספים ש"יושבים על הגדר".

החזון של טראמפ לסוריה יכול להשתלב עם התכנית שלו לעזה

הדיווחים על קיומו של ערוץ שיחות חשאי בין סוריה לישראל, בתיווך מדינת איחוד-האמירויות, לא היו צריכים להפתיע את מי שעוקב אחר התנהלותו של הנשיא הסורי.

מעל גבי העיתון הזה פורסם כבר לפני חודש  דיווחו של  העיתונאי הבריטי קרייג מארי על כך שא-שארע התחייב לנרמל את יחסי סוריה עם ישראל עד סוף השנה הבאה. לפי אותו הדיווח , הנשיא הסורי גילה נכונות להסדר שיכלול כינון יחסים דיפלומטיים, אפילו מבלי שהציב את הנסיגה ישראלית בראש דרישותיו. התמורה העיקרית שהוא מצפה לקבל על כך היא הסרת הסנקציות ותמיכה כספית משמעותית מהמערב.

הרטוריקה המתונה שנקטו דוברי המשטר הסורי החדש, כלפי ישראל,  העבירה את המסר כי  המשטר לא רוצה להסתבך בהרפתקאות צבאיות עם ישראל. לפחות לא בראשית דרכו.

ואולם, גישתה הכללית של ישראל כלפיו התאפיינה, בצדק רב, בחשדנות ובזהירות. זאת, הן לנוכח החשש כי א-שארע מסווה את עמדותיו האמיתיות והן מעורבותו של ארדואן- שעמדותיו כלפי ישראל הלכו והקצינו. בישראל ובעולם הערבי  חששו  כי החלל שנוצר בעקבות  קריסת הציר השיעי יתמלא ע"י שחקן סוני-קיצוני בהובלת טורקיה ובתמיכת קטאר.

אם טורקיה תצליח לבסס הגמוניה בסוריה, היא תוכל להרחיב את השפעתה הרבה מעבר לכך ותהיה עלולה למצוא את עצמה בעימות, גם אם לא-צבאי בטווח המיידי, עם שחקנים אזוריים, כמו ישראל, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. איום משמעותי במיוחד נשקף ליציבותה של ירדן, לנוכח החיזוק התורכי שיקבלו האחים המוסלמים בממלכה ההאשמית, מצד שכנתם.

הנשיא טראמפ, הבין כי המפתח להשגת יציבות בסוריה נמצא למעשה בידיהן של ישראל ותורכיה. מהלכי התיווך של איחוד אמירויות, בברכתו, נועדו להסדיר את חלוקת ההשפעה במגרש הסורי באופן שיבטיח את האינטרסים החיוניים לא רק של תורכיה וישראל, אלא גם של שאר המדינות שעלולות להיות מושפעות מכך: ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ואפילו מצרים.

שעון החול האוזל, עד לרגע בו יזכה הטרוריסט בחליפה, להכרה בינלאומית רחבה, להפחתה של הסנקציות שהוטלו על סוריה בימי משטר אסאד ולתמיכה במאמצי שיקומה, משקף גם את חלון ההזדמנויות שנפתח לעיצובה של מציאות חדשה, מצד מי שמבקש זאת. בכל מקרה ומעל כל הסדר שיגובש חייבת לרחף האזהרה-הנבואית  – "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו".

הגישה שישראל צריכה להפגין ביחס למהלכים עם סוריה, אמורה לפני הכל לתת מענה לחששותיה. לכן, אין מקום לדיבורים על נסיגות, הגבלת פעילות צבאית או על הסכמה לקיומן  של יכולות צבאיות המאתגרות את ישראל, בשטחה של סוריה וגם לא על הסכמה לקיומם של בריתות והסכמים צבאיים בין זו האחרונה לבין מדינות העויינות את ישראל.

ישראל צריכה להחזיק במדיניותה ולפיה  "נגן בעצמנו על האינטרסים שלנו". הדברים אמורים גם ביחס לרצועת הביטחון ולאזורים הרלוונטיים בדרום מערב סוריה.

ישראל צריכה לדרוש את סילוקם מסוריה של נציגי אירגוני הטרור שפועלים נגדה ולשמר תהליכים ומנגנונים שיבטיחו את  שלומם של  הדרוזים.

נכון לבחון את האפשרות לכרוך במהלכים עם סוריה גם את יוזמת טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה. אם ממילא יושקעו משאבים עצומים  לשיקומה של סוריה ולהשבת מיליוני הפליטים שעזבו אותה, אפשר יהיה לשלב בכך גם את קליטתם בתוכה של  תושבים מעזה המעוניינים בהגירה.  חזונו של טראמפ לגבי סוריה ישתלב אז גם בתכניתו ההיסטורית לגבי רצועת עזה 

פורסם במקור ראשון, בתאריך 09.05.2025. 

"אם האמריקאים ימשיכו לנקוט גישה קונסטרוקטיבית ויימנעו מלהציב דרישות לא הגיוניות נגיע להסכם טוב" – כך אמר השבוע שר החוץ האיראני- עבאס ערקאצ'י, ערב צאתו לביקור בסין, כדי לשוב ולקבל את תמיכתה בעמדת טהראן.

שיחתו של הנשיא טראמפ עם ראש הממשלה נתניהו וההודעה שהוציא בעקבותיה על כך ש"אנחנו באותו צד בכל הנושאים", לא גרמו לדאגה מיוחדת בארמונו של "המנהיג-העליון".

כך גם לא דחיית מפגש הצוותים הטכניים שתוכנן ליום רביעי וייערך בשבת הקרובה לצד פגישת ראשי המשלחות.

מבחינת האיראנים בעצם קיומו של המשא ומתן הם כבר זוכים בשורה של רווחים:

1. חסינות מפני התקפה צבאית נגד איראן כל עוד מתנהל המו"מ.
2. זמן יקר – לשיקום יכולות ההגנה האווירית שנפגעו בתקיפה הישראלית באוקטובר ולהגדלת מלאי הנשק ההתקפי. 
3. פתח מילוט מפני החלטות גורליות לאיראן שעלולות בדיון מועצת הנגידים של סבא"א ב-9 יוני השנה. דיון זה צפוי לקבוע אם איראן עומדת בהתחייבויותיה ב"הסכם הגרעין" ובהתאם למסקנותיו תתקבל ההחלטה על הפעלת מנגנון ה-Snapback   שיאפשר להטיל עליה מחדש את הסנקציות שהוסרו בעקבות ההסכם ב-2015.
4. כירסום בעמדות הפתיחה מולה – כבר עתה היא יכולה לרשום כהצלחה את הגבלת המשא ומתן לעניין הגרעין לבדו ואת הנכונות להתדיין על תכנית גרעין אזרחית. 
5. חיזוק מוראלי לגורמי המשטר והקלה אפשרית בלחצים מבית בעקבות  המסר המעודד שהשיחות מעבירות על האפשרות להתפתחויות שיביאו לשינוי חיובי במצב הכלכלי.
6. חיזוק -לפחות זמני -במעמדה המדיני והאזורי של איראן –בעקבות הירידה בציפיות להכרעתה הצבאית.
7. יצירת מתיחות (אמיתית או מדומה) בין ירושלים לוושינגטון, ביחוד מול ממשל כל כך אוהד לישראל ובתחילת כהונתו.

 ישראל נידרשת לתיאום עם ארה"ב בשלושה נושאים:

• הקווים האדומים להסכם.
• מסגרת-הזמנים למיצוי השיחות
• המהלכים שיבוצעו אם לא יושג הסכם.

"הקווים האדומים" חייבים לכלול ביטול מוחלט (השמדה או הוצאה מידי איראן) של היכולות שעלולות לשמש לגרעין צבאי: (חומרים, רכיבים, מתקנים) הטלת-מגבלות על תכנית הטילים, קביעת מנגנון לפיקוח אפקטיבי ולענישה אוטומטית על הפרות, הטלת מגבלות וענישה על מעורבות בטרור, בהפצת נשק ובהפעלת כוחות פרוקסי. כל זאת באופן תמידי וללא מועד לפקיעת תוקף.

באשר למסגרת הזמנים–דיון מועצת הנגידים של סבא"א ב-9 יוני, אמור לסמן את הד-ליין לכך.  נכון יהיה לסכם זאת ובמקביל להמשיך במאמצי ארה"ב למימוש אופציית  ה-Snapback   לחידוש הסנקציות.

אשר למהלכים אם לא יושג הסכם – נכון להמעיט את הדיבורים על כך ולהשאיר זאת לדיונים הפנימיים.

הדאגה הישראלית מפני הגעה להסכם לא טוב – מובנת, אך אין לראות זאת כתוצאה מוכרחת. טראמפ מבין את הסיכונים בהסכם כזה. הוא הרי היה זה שהגדיר את ה-JCPOA  מ-2015 כ"הסכם נוראי" ופרט את חולשותיו. הטיעונים מאז  רק קיבלו משנה תוקף. לא נדרש כיום דמיון נועז כדי להבין את הסכנה מהחיבור שבין משטר אסלאמי קיצוני,  טילאות מודרנית ויכולות גרעיניות.

אם הערוץ המדיני לא ישא את התוצאות המקוות מבחינתו של טראמפ (בהנחה שהן ישקפו גם את עמדת  ישראל) יהיה בכך לא רק להצדיק אלא אף לחייב את כיווני הפעולה האחרים להסרת האיום האיראני. ולכך – גם לכך – צריך להתכונן.

המלחמה בעזה: ישראל נידרשת להכריע בין שלוש חלופות

בחלוף כחודש מאז חידוש הלחימה בעזה , ישראל ניצבת על פרשת דרכים באשר למהלכיה הבאים.

בפני הדרג המדיני שלוש חלופות מרכזיות:

• הגעה ל"עסקה כוללת" שתביא להחזרת החטופים תוך ויתור על השגת המטרות האחרות של המלחמה.

• התקפה נרחבת ועצימה על רצועת עזה – במטרה לכבוש את השטח , להחיל בו ממשל צבאי ולהשמיד את יכולות חמאס .

• המשך הלחץ המדוד – מתוך תקווה שהשפעתו לאורך זמן תוביל את חמאס לנקודת-שבירה.

"עיסקה כוללת" תשאיר את חמאס כגורם הכוח המרכזי

מבחינת ישראל, עיסקה כוללת בתנאי חמאס,  משמעה ויתור על יעד מרכזי של המלחמה – השמדת יכולות חמאס- והשלמה עם הישארותו כגורם הכוח המרכזי בעזה, שישלוט בה בפועל, בכל דגם שלטוני.  צה"ל ייאלץ לסגת מכל שטחי הרצועה לקווי ה-6 באוקטובר ולהגן על ישראל, בלי נוכחות בעומק-השטח ובלי שליטה ביטחונית אפקטיבית בציר-פילדלפי ובמעבר-רפיח, שדרכם חמאס יוכל להתעצם.

בחלופה זו, ישראל תיאלץ לאפשר את שיקום-הרצועה  ובחסותו חמאס יוכל לחפור מנהרות, לייצר אמל"ח ולשקם את שאר יכולותיו.

חלופה זו תביא להתחזקות חמאס בכל האזור  וביחוד  ביו"ש – שם נהנה כבר כיום מתמיכה רחבה.

היא תגביר את המוטיבציה של גורמי הטרור לחטוף בני ערובה במסגרת פיגועים גם כדי להבטיח את שרידות המפגעים.

עיסקה כזו תביא גם להחמצת ההזדמנות היסטורית שניתנה ב"יוזמת טראמפ" ובנוסף לכך לחיזוק תפיסת ה"צומוד"  המושרשת בתודעה הפלסטינית.

בחמאס שומעים את הקולות בישראל, על האפשרות ללכת לעיסקה כוללת ולחדש את הלחימה לאחר החזרת החטופים. לכן, הם מתעקשים על ערבויות בינלאומיות. יותר מכך,  סינכרון תהליך שיחרור החטופים עם הנסיגה של כוחות צה"ל ותחילת השיקום, יחמיר את הדילמה באשר לחידוש הלחימה וזה עוד לפני שאלות הלגיטימציה – מבית ומחוץ, המחירים וההשפעה בנושאים האחרים שעל סדר היום.

באשר להתניית שיקום הרצועה בפירוז חמאס, דוברי האירגון הגדירו זאת כחלומות בהקיץ. הדרך היחידה להוציא מחמאס את נשקו היא בכוח.

כשזהו המצב אפשר להבין מדוע הקבינט ממוקד רק בחלופות הלחץ המדורג או הלחימה העצימה.

יתרונה של החלופה המתונה הוא בסיכוייה להביא לשחרור חטופים נוספים  ובעלויותיה המוגבלות .היא גם לא מבטלת את האפשרות ואת החובה להמשיך אחר כך לתימרון עצים. ואולם, כדי למצותה חיוני לשלב מהלכים שאינם מבוצעים כיום: שליטה מוחלטת על חלוקת הסיוע ההומניטארי, תקיפת מאגרי דלק ומזון של חמאס, חיסולים של מנהיגים בשטח ובחו"ל וקידום "יוזמת טראמפ" להוצאתם מהשטח של רבים המייחלים לכך.  

אם האחדות קשה להשגה – לפחות לא להעמיק את הקרע

רבות דובר ונכתב על הסמיכות שבין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות. סמיכות זו הפכה לאחד מסמליה הבולטים של הזהות הישראלית.

כוחם המיוחד של הימים הללו נובע מהחיבור שביניהם: מפגש עם השואה מבליט את הערך העצום של התקומה, צמידותו של יום הזיכרון ליום העצמאות מחבר בין בין מצבנו – כריבוניים בארצנו – לבין מצבותינו, המספקות עדות אילמת למחיר.

ישראל ניצבת כיום באחת מנקודות השבר הקשות בתולדותיה. הקרע ששב ונפער בין חלקי החברה הוא עמוק ורחב. המחלוקת חצתה כבר מזמן את המגרש הפוליטי ונכנסה לרבדים אחרים במערכות החיים, בחברה ובקהילה. היא חדרה גם את המעטפת שגוננה על תחומי הביטחון והשכול, שנתפסו כקודש הקודשים של החברה, מעוזי האחדות והממלכתיות.

מדינת ישראל משולה לספינה שמשייטת במים סוערים, בסביבה מאיימת, נזהרת מלעלות על שירטון. האחריות להובילה לחוף מבטחים מוטלת על הקברניט, אך על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה להימנע ממעשים שיהיו עלולים לגרום לטביעתה. צוואתם של הקדושים ושל בני משפחותיהם לאחדות, צריכה להדהד בנו בכל יום ובכל שעה. אם האחדות קשה מדיי להשגה בעת הזו – לפחות שלא נעמיק את הקרע.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25.04.2025. 

המשא ומתן שנפתח במוסקט על תוכנית הגרעין בסוף השבוע, ככל הידוע, לא כלל התייחסות לפעילות הטרור חובקת העולם שמממנת איראן בחסות הפרוקסי השונים שהיא מפעילה בכל רחבי תבל – וחבל. זו אמורה להיות אחת המטרות העיקריות של ארה"ב במגעים עם הרפובליקה האסלאמית, שכן הטרור הזה שם לו למטרה יעדים מערביים, כולל אמריקניים, והזרמה מחדש של כספים לטהרן רק תזריק לו דם חדש ותוסיף לו מוטיבציה. בניגוד לדברים אחרים שהשליח האמריקני סטיב ויטקוף סיפר בריאיון שנתן אתמול לרשת פוקס על השיחות במוסקט, דווקא אמירתו על הצורך בפירוק תוכנית הטילים האיראנית היא צעד בכיוון הנכון.

בינתיים, בזמן שהדיונים מתנהלים מול נציגיו של משטר האייתוללות, מנסות ישראל וארה"ב לשמר את הישגיהן מול השלוחות האיראניות שכן הוכו וספגו מהלומות קשות מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל: חמאס מאבד שטחים בעזה, החות'ים מותקפים מדי לילה בידי ארה"ב בתימן, המיליציות העיראקיות הודיעו על נכונותן להתפרק מנשקן ונמשכת הפגיעה בחיזבאללה בלבנון. אלא שדווקא ארגון הטרור השיעי מביירות, שנתון תחת לחץ כבד של ארה"ב להתפרק גם הוא מנשקו, מוסיף להוכיח את קיומו גם בזירות אחרות.

חיזבאללה מפעיל רשתות ביבשות שונות, ומנצל אותן כדי לשקם את מערך הכספים והטרור שלו. כיאה לארגון שתויג כ"משפחת הפשע הגדולה בעולם", הוא שולח זרועות שונות באתרים מרובים ואינו נח לרגע. כך למשל היה באירופה לפני כשבועיים, כאשר רשת להתחמשות בכטב"מים – שכנראה כבר הוכיחה את יכולתה במהלך המלחמה ואת פוטנציאל הנזק שלה – צפה ועלתה על פני השטח.

לפני כשבועיים שוטרים ספרדים פשטו על דירה בעיר ברצלונה בשעות הבוקר המוקדמות ועצרו תא של פעילי חיזבאללה בספרד. תשעה אנשים עוכבו למעצר ברובע הסמוך לבית הכנסת הראשי בעיר ולבית הספר היהודי, ומהם שלושה שנחשדו בייצור כטב"מי נפץ נגד ישראל.

לפי פרטים שנחשפו בפרסומים נוספים, חברי התא גרפו רווחים ממכירת כרטיסים למשחקי כדורגל בליגה המקומית ובליגת האלופות, והשתמשו בכסף הזה – שהגיע לסכומים של מאות אלפי יורו – כדי לרכוש ציוד לבניית כטב"מים. הם גם מכרו טבק לא חוקי כדי לממן את הרכישות. מספרד לבדה, כך נטען, עתיד היה להישלח ללבנון חומר גלם שמספיק לבניית אלף כטב"מים מתאבדים.

בעקבות הפשיטה נכנסה המשטרה המקומית לכוננות גבוהה, ובמקביל היא גם ערכה חיפושים בכמה אתרים בברצלונה, כולל מחסנים בעיר. שופט מחוזי שאישר את המעצרים גילה כי התא של חיזבאללה פעל במקביל גם בגרמניה, וכי רכש ציוד שאמור היה להגיע לפעיליו של הארגון בלבנון. מעצרו של אחד החשודים ששמו פיראס הוארך, ואילו שני חברי הרשת הבכירים האחרים שוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים ודרכוניהם הוחרמו.

חשיפת התא בברצלונה קשורה לפעילות קודמת של רשויות החוק נגד רשת של חיזבאללה במדינה: ביולי 2024 נערכו מעצרים מקבילים בגרמניה ובספרד של פעילי הרשת, והחקירה על המקרה התקדמה והביאה למעצרים כעת. נראה כי בת הזוג של אחד העצורים כעת עוכבה גם היא לחקירה בעבר בשל חשד לפעילות טרור ושוחררה, אך חזרה לעסוק בכך באחרונה, וכי היא הייתה אחד מקצות החוט שהובילו למעצרים.

קצת פרטים על מה שקרה ביולי: בסך הכול עוכבו לחקירה אז ארבעה אנשים – שלושה מהם נעצרו בבדלונה ובברצלונה, והרביעי, פאדל שמו, נלכד בעיר זלצגיטר בגרמניה. שניים היו אזרחים ספרדים ממוצא לבנוני, והרשויות חשדו שהם היו חברים ברשת העיקרית באירופה שסייעה למאמצי ההתחמשות של חיזבאללה.

המשטרה בספרד פשטה במבצע זה נגד מפעל ייצור של הרשת וסגרה אותו, ולדבריה מצאה שם משלוחים שכללו מערכות הנחיה, מנועי דלק, יותר ממאתיים מנועים חשמליים, כנפיים וחלקים נוספים של כטב"מים. מקור החומרים הללו היה ככל הנראה סין, ששם הפיקוח עליהם פחות הדוק מבאירופה, והפעילים ביקשו לשלוח אותם דרך הים ללבנון בזמן הקרוב.

בתקשורת הזרה נטען כי קל למדי לייצר כטב"מים כאלה, בסגנון ה"שאהד" האיראני, ולהתקין עליהם חומרי נפץ – כך שלמעשה הם יהפכו למעין טילי שיוט מאולתרים. יחסית אין בעיה לרכוש ציוד לייצור, אולם הקושי הוא בהעברת בחומרי הגלם: בעולם שבו יש מעקב יחסית הדוק על רבות משרשראות האספקה, חלקים של כטב"מים קופצים מיד לעין. לדברי הרשויות בספרד, החקירה סביב התא של חיזבאללה החלה כאשר אזרחים ממוצא לבנונים החלו ברכישות חשודות, בכמות גדולה, של חלקים שיכולים לשמש לבניית רחפני נפץ כאלה.

חברי התא, שפאדל היה אולי הדמות הבכירה שבהם – הוא הצטרף לשורות חיזבאללה כבר ב-2016 – ניסו להסוות את פעילותם כחברת צעצועים. הכטב"מים שנבנו באמצעות החומרים שרכשו כנראה כבר שימשו למתקפות נגד ישראל: כך למשל, מבחינת שרידיו של כטב"מ שפגע בקיבוץ דן ב-25 באוגוסט האחרון נמצא כי המנוע הורכב על ידי חברה גרמנית. אותה חברה, לפי מכון מחקר, ייצרה מנועים שגם שימשו את הכטב"מים של החות'ים בתימן. לא מן הנמנע כי המנועים הללו היו תוצר של הרשת שהפעילה חיזבאללה באירופה.

מבצע בכלל היבשת

במקביל למעצרים בספרד, בשבוע שעבר נעצרו בבריטניה גם שני חשודים בקשרים עם חיזבאללה, שככל הנראה עסקו בפעילות של מימון ארגון הטרור. השניים שוחררו בערבות זמן קצר לאחר מכן בתנאים מגבילים.

לפי דיווח מהימים האחרונים ממש, כל העצורים הללו היו חלק מאותה רשת, שנחקרת בידי רשויות הביטחון האירופיות כבר כשנה. בשבוע שעבר נעצר בצרפת אזרח נוסף בחשד לחלק מאותה קבוצה, והואשם בקשירת קשר לביצוע מעשי טרור. כנראה עשויים להתבצע מעצרים נוספים של פעילים ביבשת בימים הקרובים.

אף שהרשויות באירופה לא סבורות כי הכטב"מים היו אמורים לשמש לפגיעה ביעדים ביבשת עצמה, עצם הימצאותם של פעילי טרור בלב הערים הגדולות של אירופה הכניסו רבים לחרדה ולמתח. אנחל מאס, יהודי ונשיא הארגון הספרדי ACOM, שעוקב אחרי אנטישמיות וקיצוניות, סיפר לעיתונות על חששותיו. "פעילי חיזבאללה הולכים באותו רחוב כמו ילדי בית ספר יהודים, ובונים כטב"מי נפץ במרחק כמה רחובות מבתי כנסת", הוא תיאר, והוסיף כי הרשויות בספרד עוצמות עין מול מימון איראני ושיעי לאמצעי תקשורת ואפילו לפוליטיקאים.

פחדיו של מאס מבוססים למדי. אף שחיזבאללה יצא מחוץ לחוק בבריטניה ב-2019 ובגרמניה ב-2020, באיחוד האירופי כולו מוגדרת רק "הזרוע הצבאית" של חיזבאללה כארגון טרור. האיחוד יצר מעין הפרדה מלאכותית בין חלקים שונים של הארגון השיעי, ומוכן לסבול בשקט בתוך גבולותיו פעילות של "הזרוע המדינית", שאיננה צבאית גרידא.

ואכן, חיזבאללה הצליח לבסס לעצמו נוכחות של ממש ביבשת. פעיליו של ארגון הטרור, כך דווח, נטמעים בתוך האוכלוסייה השיעית שמתגוררת באירופה, ומקרבה הם מבצעים פעילויות מפוקפקות כגון הברחות סמים, פשיעה, משחטות רכבים, הלבנת כספים, ואפילו איסוף מודיעין ומתן סיוע לוגיסטי לפעילות טרור של ממש. לפחות שתי חוליות של הברחות סמים שקשורות לאירופה נחשפו מאז 2010: הראשונה בקנדה, והשנייה בכל רחבי היבשת. השתיים ניהלו הלבנות הון בסכום מוערך במאות מיליוני דולרים. בסך הכול, כך מוערך, הרשויות תפסו רק 5-10 אחוזים מכלל הסמים שמבריח הארגון, כך שמדובר בכל מקרה בסכומי עתק – שעוברים פעמים רבות דרך אירופה.

דו"ח של יורופול משנת 2022 קבע כי חיזבאללה משתמש בשטחי האיחוד האירופי כ"בסיס לגיוס כספים ופעילים, וכן פעילויות פליליות, שמהן הוא מרוויח ממון ניכר. רשת משתפי הפעולה שבנה הארגון באירופה חשודה בניהול ההעברה וההפצה של סמים לא חוקיים לתוך האיחוד, הברחת כלי נשק וניהול מבצעי הלבנת הון מקצועיים".

בסוף השנה שעברה, זמן קצר אחרי שישראל פעלה להשמיד סניפים של בנק קרד אלחסן וכספות של כספים בלבנון, סבל חיזבאללה ממשבר פיננסי שנמשך כנראה עד היום. בכירים אמריקנים חשפו באוקטובר כי ארגון הטרור השיעי ביקש לפיכך להגביר את סחר הסמים הבלתי חוקי באירופה, בניסיון למצוא מקור הכנסות חלופי ומהיר. במסגרת הזאת, מקורות של גורמי אכיפה סיפרו על עניין מוגבר של סוכני חיזבאללה למצוא לקוחות נוספים לסמים שלהם.

דוגמה בולטת לנוכחות של חיזבאללה היא בגרמניה. בתחילת העשור דווח כי לארגון הטרור יש כאלף פעילים במדינה, שבה הם נהנו במשך שנים ארוכות, ממש עד העשור הנוכחי, מחופש יחסי לעסוק בכל מה שירצו. גרמניה הפכה כך לנקודה מרכזית ברשת ההברחות הלא חוקית של חיזבאללה, אך גם למוקד של גיוס פעילים בקרב האוכלוסייה המוסלמית, ואפילו של ערבים-ישראלים ששהו במדינה. בנוסף עסקו הפעילים בגרמניה בצדקה ועידוד תרבות "פרו-שיעית" בקרב האוכלוסייה המוסלמית, כדי לעודד אותה לשתף עימם פעולה ולקדם בסיועם פעילות טרור.

דיווח אחר שופך אור על פעילות הלבנת כספים של חיזבאללה בספרד: לפי הטענה, חזית פוליסריו שפועלת מאלג'יריה מקיימת קשרים הדוקים עם חיזבאללה, והיא ארגנה את הקמתה של רשת הלבנת כספים בספרד. בין היתר, הפעילות נוהלה באמצעות קשר עם בכיר בבנק קרד אלחסן.

לנצל את הספק

הפעילות הבעייתית ביותר, אולי, של חיזבאללה באירופה היא ניצולה כנתיב להעברת אמצעי לחימה וכלי נשק. עוד לפני המלחמה דווח כי בירות היבשת שימשו כתחנות ביניים נוחות, עם בדיקה פחות קפדנית, להעברות של רכיבים חשובים לתוכניות ההצטיידות של חיזבאללה, כגון פיתוח טילים מדויקים.

אחד הדיווחים היה כי פעילי הארגון עלו על טיסות אזרחיות מאיראן לאירופה והסתירו את הרכיבים הללו בכבודות היד, ומשם המריאו לסוריה או ללבנון. ציר כזה, למשל, נוהל על ידי בנו של האשם סאפי א-דין, שהתחתן עם ביתו של קאסם סולימני.

גם במהלך המלחמה נמשכה ההתנהלות הזאת: הטלגרף הבריטי חשף כי איראן השתמשה בנמלי אירופה – שרבים מהם גדולים מאוד, וקל לשטות בהם ברשויות – כיעד ביניים בדרך ללבנון, וכי שלחה כך לחיזבאללה טילים ופצצות כדי לכסות על פערים במלאי שנוצרו לארגון בירי על ישראל.

חמור מכך, ארה"ב חשדה בעשור שעבר כי חיזבאללה מאחסן באתרים שונים ברחבי היבשת רכיבים להרכבת חומרי נפץ, כגון אמוניה חנקתית, וכי אלה נועדו לשמש בעתיד לביצוע מתקפות נגד מטרות מערביות. בכירים אירופים הכחישו את הטענות, אולם רכז הטרור במחלקת המדינה של ארה"ב היה בטוח בקביעתו כי מדובר בחומרים שעברו דרך ארצות רבות, כולל בלגיה, צרפת, יוון, איטליה, ספרד ושווייץ – ולבסוף, למשל, נמצאו בכמויות גדולות בדירת מסתור באתונה. לדברי אותו בכיר, הסיבה היחידה לאגור חומרים כאלה היא לביצוע פעילויות טרור בעתיד.

אף שגם באותה עת העריכו האירופים כי לא בהכרח מיועד בחומרים שהיו מיועדים לשימוש נגד אזרחי היבשת, חשוב לציין שלעולם לא ניתן לשלול את האפשרות הזאת. מה גם, שמרגע שהחומרים כבר נמצאים בשטח, מה שנעשה איתם בפועל עשוי להיות נזיל. אם למשל, נכשלה העברתם בדרך כלשהי לאזור המזרח התיכון, אפשר להשתמש בהם כנקמה נגד הרשויות על חשיפת המבצע, על מעצרם של פעילים אחרים, ואפילו סתם כהחלטה של מימוש קריאה לג'יהאד נגד אנשי המערב.

נוסף על כך, המודיעין לעולם אינו יכול להיות מושלם. גם אם היום יודע גוף מודיעין אירופי בוודאות גמורה שחיזבאללה אינו מתכוון לפגוע באזרחי היבשת, מחר ההערכה יכולה להשתנות מקצה לקצה. זה טבעו של המודיעין: הוא מתבסס פעמים רבות על פיסת מידע אחת שנקלטת ויכולה לשנות את התמונה לחלוטין.

את כל הדברים האלה ישראל צריכה להדגיש בשיח שהיא מקיימת עם מדינות אירופה בדרגים שונים על חיזבאללה ועל ארגוני טרור אחרים. כך למשל, כאשר הממשלה בלונדון דנה בבקשה של חמאס להסיר אותה מרשימת ארגוני הטרור, ישראל צריכה להזכיר לה כי הסכנה שנשקפת מקבוצות כאלה עדיין גדולה במיוחד. כך גם כאשר צרפת, אשר במובנים רבים רואה את עצמה כפטרונית של לבנון, עוצרת אנשים הקשורים לפעילות של חיזבאללה בתוך שטחה – ניתן להזכיר לה כי אותו ארגון טרור פעיל בלבנון ופוגע באינטרסים של פריז עצמה.

הדגש גם צריך להיות על הסכנה שבכל זאת קיימת מרשתות טרור כאלה לאזרחי אירופה עצמה. כפי שהאמריקנים טענו, לא ניתן לשלול אפשרות שהמחבלים צוברים יכולות לקראת פגיעה ביבשת ובתושביה, ואיש אינו מעוניין לראות פיגועים בלב הערים האירופיות. ישראל צריכה לנצל את החשש הזה, ולחזור שוב ושוב באוזני בני השיח שלה שאסור להם להסתכן במראות כאלה.

בין היתר, יכולות סוכנויות המודיעין הישראליות לחשוף ידיעות נבחרות, כאלה שלא יסכנו את המקורות שבאמצעותם השיגו אותן, כדי להשיג שתי מטרות: להביך את חיזבאללה ככל הניתן עקב פעילותו ברחבי היבשת; ולהדגיש את היעדר ההפרדה או את שיתוף הפעולה בין הגורמים ה"מדיניים" בארגון לבין "פעילי הטרור" – כך שניתן יהיה להוכיח לאירופים כי מדובר בהבדלה מלאכותית בלבד.

אלא שיש משהו חשוב הרבה יותר שצריך לקחת מהפרשה הזאת: ההבנה שלא איראן ולא חיזבאללה הולכים לוותר. דיבורים כמו אלה שנשמעו בשבוע שעבר, כאילו חיזבאללה מסכים בתנאים מסוימים להתפרק מנשקו הם יפים, אבל הם גם מטעים. הנחת העבודה הישראלית צריכה להיות חשדנית בהרבה, ולשער שחיזבאללה וגם הפטרונים שלו מדמשק לא יסגרו את העסק. הארגון הזה עוצמתי וחשוב ומדי מבחינת טהרן, ולכל היותר הוא ינסה לבצע נסיגה טקטית – ופרשת רכש הכטב"מים באירופה מוכיחה זאת, לצד הרבה הוכחות אחרות.

כמו כן, הפרשה הזאת צריכה להזכיר לנו שהמאבק בחיזבאללה ובהתחמשותו לא נגמר בגבולות לבנון. הוא חובק עולם, וצריך גם לכלול מהלכים מדיניים ומשפטיים מול מדינות אסיה, דרום אמריקה ואפריקה. במקביל, יש להמשיך לנסות להגביל את כניסתם של אמצעי לחימה מסוג זה ללבנון באמצעים שונים, ולסכל עוד ועוד ניסיונות של הארגון להתחמש מחדש.

זו גם נקודת האור שאולי צריך לקחת מהפרשה הזאת. הרי בשביל מה נועדו הכטב"מים האלה? לכאורה לא חסרות רקטות לחיזבאללה, וגם לא כטב"מים. אלא שבמלחמה האחרונה צה"ל השמיד מצבורים ענקיים של נשק שהחזיק חיזבאללה בלבנון, ונראה שכדי להתאושש זקוק ארגון הטרור למלא מחדש את המלאי. העובדה שעוד רשת סוכלה היא תמיד סימן טוב מבחינתנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 באפריל 2025

במהלך ביקורו של ראש הממשלה, נתניהו, בהונגריה התקיימה שיחה משולשת בין ראש הממשלה, מנהיג הונגריה, אורבן ונשיא ארצות הברית, טראמפ. במהלך השיחה שוחח ראש הממשלה עם הנשיא טראמפ, בין השאר, על העלאת המכסים על תוצרת ישראלית שתיוצא לארצות הברית לגובה של 17 אחוז. כל זאת, במסגרת המהלך הכלל-עולמי שיזם הנשיא טראמפ לשינוי ביחסי הסחר בין ארצות הברית ושאר מדינות העולם.

הנשיא הציע לראש הממשלה לבוא לארצות הברית ולדון עימו בסוגיה זו ובסוגיות אחרות העומדות על הפרק, ובראשן הסוגיה האיראנית, המלחמה בעזה וגורל החטופים. עד מהרה הסתבר שהנשיא אינו מתכוון לביקור שיתקיים במהלך השבועות או החודשים הקרובים, אלא בביקור שייערך "מהיום למחר". ואכן מייד עם סיום ביקורו בהונגריה יצא נתניהו לפגישה עם הנשיא טראמפ בבית הלבן.

בקרב פרשנים ואנשי תקשורת הועלו תהיות לגבי הזמנת הנשיא, ובעיקר לגבי האופי החפוז של הזמנת ראש הממשלה. מעטים בלבד האמינו לטיעון הפורמלי שההזמנה לארצות הברית נועדה לדון בסוגיית המכסים. מרבית הפרשנים ייחסו את הבהילות למהלכים צבאיים מתוכננים של ארצות הברית מול איראן בטווח הזמן המיידי.

ההעצמה האדירה של הכוחות האמריקנים באזור, בעיקר בתחום האווירי, חיזקה את ההערכה שהפגישה נועדה, בעיקרו של דבר, לתאם מהלכים הנוגעים למתקפה ישראלית-אמריקנית על איראן בטווח הזמן המיידי – מעין חזרה על ועידת סוור (רובע בעיר פריס) שבה סיכמו ההנהגות של ישראל, בריטניה וצרפת את מהלכי המתקפה המשותפת שלהן נגד מצרים (אוקטובר 1956).

עם הגעתו של ראש הממשלה לארצות הברית הסתבר כי אכן הסוגיה האיראנית היא זו שתעמוד במרכז הביקור. ואולם, על הפרק לא עמדה מתקפה נגד איראן אלא דיאלוג אמריקני-איראני לקראת הסדר אפשרי של הסוגיה הגרעינית. הסתבר כי ארצות הברית ואיראן הגיעו להסכמה על ניהול משא ומתן ישיר ביניהן ב"דרג גבוה ביותר" (very high level). הדיאלוג בין שתי המדינות, כך דיווח הנשיא טראמפ, ייפתח ביום שבת הקרוב.

עד כה סירבה איראן לנהל משא ומתן ישיר עם ארצות הברית. שר החוץ האיראני עבאס אראגצ'י (Abbas Araghchi) טען ששיחות כאלה תהיינה "חסרות טעם" (meaningless).

דבריו של שר החוץ האיראני באו לאחר שנודע על מכתב ששיגר הנשיא טראמפ אל נשיא איראן עלי חמנאי (Ayatollah Ali Khamenei) ובו הביע תקווה שייפתח דיאלוג בין ארצות הברית ואיראן על פעילותה הגרעינית של איראן.

בתחילה הכחישה איראן את עצם קבלת המכתב. ואולם, לאחר מכן טען מנהיג איראן חמנאי כי אין טעם לשיחות כאלה, שכן ארצות הברית אינה מעוניינת בדיאלוג אלא בכפיית עמדותיה על איראן. אין ספק שעיבוי הכוחות האמריקנים באזור תרם תרומה ניכרת ל"שכנועה" של ההנהגה האיראנית שמוטב לה להיכנס לדיאלוג עם הממשל בטרם תבוא עליה פורענות חסרת תקדים באופייה.

תובנות עיקריות בדברי הנשיא

בעקבות המפגש של נתניהו עם טראמפ התקיימה מסיבת עיתונאים. כבר בראשית דבריו, בנוכחותו של נתניהו לידו, דיווח הנשיא טראמפ על המפגש (major meeting) עם האיראנים ביום שבת הקרוב בדרג בכיר ביותר.

פרשנים רבים ניסו לבחון את תגובות פניו של נתניהו בשעה שהנשיא דיווח על המפגש, ולנסות ולהעריך האם נתניהו היה בסוד העניינים או שמא הנשיא "טמן לו מלכודת" והעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת. עם חזרתו ארצה הבהיר ראש הממשלה כי ישראל ידעה מראש על השיחות של ארצות הברית עם איראן. ואולם, ראש הממשלה לא הבהיר ממתי בדיוק הובא דבר המפגש לידיעתה של ישראל. כמו כן ראש הממשלה לא קבע שישראל מקבלת פרוט מלא על תוכן השיחות.

על פי רוב הדיווחים דבר המפגש עם האיראנים הובא לידיעתו של נתניהו רק עם הגעתו של נתניהו לוושינגטון. כמו כן נמסר בדיווחים כי הנשיא טראמפ לא הבטיח לראש הממשלה שיעמוד על קבלת כל תביעותיה של ישראל בנוגע לפעילותה הגרעינית של איראן.

אם אכן דיווחים אלה נכונים, ייתכן מאוד שהם מבטאים שֶׁבר, ככל הנראה קל וזמני, ביחסי האמון בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו. עד כה, כך ניתן להתרשם, פעל נתניהו על בסיס ההערכה שיחסיו הקרובים עם הנשיא והאמון הרב שנוצר ביניהם יובילו לכך שהממשל הנוכחי לא ינקוט צעדים כל כך מרחיקי לכת בהקשר הישראלי מבלי שייוועץ על כך עם ראש הממשלה. הממשל יודע היטב עד כמה סוגיית איראן הינה קריטית לעצם קיומה של מדינת ישראל, וכי היא מהווה את "ספינת הדגל" בקריירה הפוליטית של נתניהו.

בעבר, בתקופת ממשל אובמה, פעלה ארצות הברית מאחורי גבה של מדינת ישראל וניהלה דיאלוג עם איראן בחסות עומאן. בראש המשלחת האמריקנית לשיחות עמדו סגן מזכיר המדינה, וויליאם בארנס (William Burns), ויועצו המדיני הבכיר של סגן הנשיא, ג'ו ביידן, ג'ק סאליבאן (Jake Sullivan). לנתניהו היו סיבות טובות להעריך שממשל טראמפ לא יחזור על "תרגיל" כזה. והינה, בכל זאת, זה קרה לו.

ככל שניתן להתרשם, תחושת האכזבה ניכרה על פניו של נתניהו. ככל הנראה היא זו שמסבירה את אווירת "החמיצות" ששררה, כך ניתן היה להתרשם, לפחות בחלק ממסיבת העיתונאים. התבטאויות שונות של הנשיא הוסיפו גם הן לתהיות האם יחסי נתניהו עם טראמפ הם "כמימים ימימה".

בדברי הנשיא ניכר מאמץ, חריג במקצת, ומאולץ מאוד, לשכנע את דעת הקהל בישראל כי מחויבותו של הנשיא כלפי ישראל איתנה כתמיד. במפגש טרח הנשיא להגדיר את ידידותו כלפי ישראל בניסוח מעט חריג ויומרני מדי, ואפילו שחצני: "אני", אמר הנשיא, "הנשיא הטוב ביותר שהיה לישראל, הרבה מעבר לנשיאים אחרים, והרבה מעבר לציפיות שלכם: "I’m by far the best President that Israel has ever even thought of seeing".

הוא לא הסתפק בכך, וקבע באורח נחרץ שהוא גאה להיות הנשיא הטוב ביותר עבור מדינת ישראל, ולהיחשב ככזה בעיני הישראלים: "It’s an honor to be so, and to be so thought of".

מעניין לציין שנתניהו סירב להיסחף, במסגרת מפגש זה, לניסוחים כה מרחיקי לכת בדבר יחסו של הנשיא כלפי ישראל. הוא הסתפק בקביעה "יבשושית" משהו שהנשיא טראמפ הינו "חבר מרשים"  (remarkable friend) של מדינת ישראל. בהמשך טרח ראש הממשלה להדגיש את העזרה הרבה של הנשיא למדינת ישראל: "אתה עומד לצידנו", אמר נתניהו לנשיא; "אתה החלוץ בקידום הברית בין מדינותינו (champion of our alliance)".

העם בישראל והעם היהודי כולו, המשיך נתניהו, מעריך זאת מאוד. עם זאת, הדוגמאות לעמידה של הנשיא לצד ישראל שנתניהו בחר לציין הן בעלות אופי זניח יחסית בהקשר של הבטחת ביטחונה של מדינת ישראל: המאבק של משרד המשפטים של ארצות הברית בתופעת האנטישמיות ובמעמדה של ישראל בפורומים בינלאומיים.

בהמשך טרח הנשיא להבליט את מחויבותה של ארצות הברית לישראל בעובדה שהממשל בראשותו מעניק לה סך 4 מיליארד דולר לשנה כסיוע: "אל תשכחו", אמר לנתניהו ולאנשי הצוות שאיתו, וגם לעיתונאים הרבים העומדים מסביבו, "אנחנו עוזרים הרבה (a lot) לישראל. אנחנו מעניקים לישראל ארבעה מיליארד דולר לשנה. זהו סכום גדול (That’s a lot). אני, דרך אגב", אמר הנשיא, "מברך על כך. אבל", הדגיש הנשיא, "אנחנו נותנים לישראל מיליארדים של דולרים, מיליארדים. זהו אחד הסכומים הגבוהים ביותר שניתן למדינה".

ההתנסחות הזאת של הנשיא, בפורום כל כך פומבי, המקשרת באורח כל כך מודגש בין ישראל והכסף שהיא "מוציאה" מארצות הברית, לא נראית הולמת מערכת של יחסי ברית הדוקים בין שתי מדינות. הנשיא טראמפ יודע היטב: א. שסוגיית הכסף שניתן לישראל משמשת כלי ניגוח מרכזי של מתנגדי ישראל בממשל. ב. שלהתנסחות כזאת, המקשרת בין יהודים וכסף יש, בהכרח, גם צליל אנטי-יהודי, גם אם הנשיא לא התכוון לכך. ג. חלק ניכר מן הסיוע האמריקני לישראל מוקדש לרכש של ישראל בארצות הברית. ד. שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל מעניק לארצות הברית נכסים אסטרטגיים רבי-חשיבות לביטחונה של ארצות הברית.

לנו נראה שדעתו של נתניהו לא הייתה נוחה מן המאמץ הרב שהממשל משקיע בהגעה להסכם עם איראן בסוגיית הגרעין. האיום האיראני על ישראל כבר איננו יכול להיחשב לאופציה הזויה ולא ריאלית כפי שהיה נראה עד למתקפת ה-7 באוקטובר 2023. במהלך המלחמה הותקפה ישראל קשות על ידי איראן באמצעות מאות טילים באליסטיים ששוגרו לעבר עריה ולעבר יעדים צבאיים שלה. עשרות מהם חדרו את מערך ההגנה האווירית של ישראל ושל המעצמות ונחתו בבסיס צבאי בדרום הארץ.

מעבר לכך, איראן היא זו שאחראית לשיגורים הרבים של טילים באליסטיים מתימן לעבר עריה המרכזיות של ישראל. יתר על כן, הנשיא התמקד בעיקר ביכולותיה הגרעיניות של איראן ולא אזכר את האיום הנובע ממערך הטילים הבאליסטיים שברשותה.

הנשיא גם לא טרח לציין את מערך הטרור חובק היבשות שאיראן מפעילה נגד ישראל, האחראי לפעולות טרור בתוך מדינת ישראל ונגד יעדים ישראליים מחוץ לגבולות המדינה. גם אחריותה המאסיבית של איראן למתקפת ה-7 באוקטובר 2023, כפי שקיבלה ביטוי לאחרונה בראיות שהציג שר הביטחון, ישראל כץ, לא קיבלה ביטוי הולם בהתבטאויותיו של הנשיא טראמפ.

במהלך דבריו חזר הנשיא והדגיש כי פניו להסדר בסוגיית הגרעין. ואולם, הוא הבהיר, אם לא יושג הסדר הוא יפעיל את עוצמתה הצבאית של ארצות הברית נגד איראן. אם השיחות תיכשלנה, הדגיש הנשיא בהזדמנות אחת, "נעשה את המובן מאליו" (the obvious). בתשובה לשאלה אחרת הוא הבהיר שאיראן תהיה ב"סכנה גדולה" (great danger) אם השיחות תיכשלנה, ובהתייחסות לשאלה אחרת אמר הנשיא כי אם לא יהיה הסדר "זה יהיה יום רע מאוד (a very bad day) עבור איראן".

בנסיבות הנוכחיות לא הייתה לנתניהו ברירה אלא להתיישר עם הקו שהנשיא מוביל באשר לפתיחת הדיאלוג עם איראן. אם ניתן לחסל את פרויקט הגרעין האיראני בדרכים דיפלומטיות, הוא הצהיר, זה טוב. ואולם, הדגיש נתניהו, הכוונה היא לדרך פעולה נחושה ואפקטיבית, מגובָּה באיום צבאי אמין, כמו זו שבה חוסל פרויקט הגרעין בלוב.

קשה לנו להעריך אם דבריו של נתניהו מבטאים אמונה מצידו באשר ליכולותיו של טראמפ לחסל את פרויקט הגרעין האיראני ללא מלחמה. אפשרות סבירה יותר בעינינו היא שנתניהו אינו מעריך שאופציה כזו היא ריאלית, וגם אינו סבור שהיא משרתת באורח מיטבי את האינטרסים של מדינת ישראל. עם זאת, הוא אמר דברים אלה כדי לצאת ידי חובה ולתת לנשיא את "הכבוד המגיע לו" בגין תמיכתו המאסיבית בישראל.

מעבר לכך, להערכתנו, אין מקום להשוואה בין פרויקט הגרעין של לוב לזה של איראן. לוב, בראשות הנשיא קדאפי, אכן אימצה עמדות קיצוניות נגד ישראל, אולם היא לא מימשה אותן באורח מתוכנן ואינטנסיבי כפי שעשתה איראן. היא גם לא חשבה ליצור מערך של "טבעת אש" שאמור היה להוציא אל הפועל תוכנית ממשית להשמדת מדינת ישראל.

המסקנה המתבקשת מכך, ולהערכתנו זו גם עמדת ראש הממשלה, היא שחיסול פרויקט הגרעין האיראני, כדי שיהיה בעל אופי אפקטיבי ומרתיע "לדורות", חייב להתבצע באמצעות מתקפה מאסיבית של ישראל וארצות הברית על מתקני הגרעין של איראן, ואולי גם על נכסים כלכליים שלה, מתוך מטרה להביא להפלת המשטר הנוכחי.

אם מהלך כזה לא יקרה, יוכל המשטר האיראני "לכופף את ראשו" לאורך תקופת כהונתו של הנשיא טראמפ, להימנע מפעילות גרעינית "מנקרת עיניים". כל זאת, מתוך תקווה שנשיא אחר שיחליף אותו יהיה הרבה פחות נחוש ממנו לחסל את פרויקט הגרעין האיראני.

יתר על כן, לישראל ברור היטב שכדי שהסדר לחיסול פרויקט הגרעין האיראני "בדרכי שלום" יהיה אפקטיבי חייב שיהיה לו מנגנון פיקוח "מפלצתי". ידוע לכול שהאיראנים הם "אומנים" בתחום ההסחה, ההונאה והרמייה. איראן היא מדינה רחבת ידיים, שולט בה משטר דיקטטורי המטיל אימה על אזרחי המדינה; מתקניה הגרעיניים מפוזרים ברחבי המדינה, וחלקם מוגנים היטב בְּמַעֲבֵה האדמה. האם בנסיבות אלה ניתן ליצור פיקוח אמיתי שיבטיח את חיסול פרויקט הגרעין האיראני? להערכתנו נתניהו, ורבים בהנהגה בישראל, חוששים, ובצדק, שהתשובה לכך היא שלילית.

מעבר לכך, נתניהו חושש, להערכתנו, ובצדק, שכניסה לשיחות עם איראן תוביל לסחבת ממושכת שתמסמס את האופציה הצבאית. מעמדו האישי של נתניהו ויציבות ממשלתו מונחים בימים אלה על כף המאזניים. גם הנשיא טראמפ ניצב מול אתגרים פנימיים ובינלאומיים קשים.

כלל לא ברור אם השותפות הישראלית-אמריקנית, הנראית כיום אפשרות מעשית וריאלית, תהיה כזו בחודשים הקרובים. המסקנה המתבקשת היא שישראל חייבת לפעול על בסיס ההנחה שמה שניתן לעשות עכשיו ייתכן מאוד שלא ניתן יהיה לעשות בחודשים הקרובים. אנחנו נמצאים אולי בסיטואציה של "עכשיו או לעולם לא", וחלוף הזמן אינו משרת את האינטרסים של מדינת ישראל.

ולבסוף, גם "הצדק ההיסטורי" מחייב שאיראן תספוג מכה אנושה בגין פעילותה ארוכת השנים נגד מדינת ישראל, שהגיעה לשיאה במתקפת ה-7 באוקטובר 2023. מדינת ישראל חייבת למצות את הדין עם משטר שתכנן והוציא לפועל מהלכים צבאיים שנועדו להביא לחיסולה של מדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו". רק כך ניתן יהיה להרתיע גורמים עוינים נוספים באזור מפיתוח כלי נשק להשמדה המונית. הסדר דיפלומטי שיביא לחיסול פרויקט הגרעין האיראני אינו משרת את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל בצורה האפקטיבית ביותר. הוא בוודאי לא ייצור ממד של הרתעה ארוכת שנים שישראל כה זקוקה לו בימים אלה.

סיכום ומסקנות

החלטתה של ארצות הברית לפתוח בדיאלוג אסטרטגי עם איראן סביב פעילותה הגרעינית מחייבת את מדינת ישראל לבחון את מגמת פניה של ארצות הברית. ככל שניתן להתרשם מדברי הנשיא, ארצות הברית נחושה בעמדתה להביא לחיסול פעילותה הגרעינית של איראן; היא מעדיפה לעשות זאת בדרכי שלום; דרך פעולה זו, סבורה ארצות הברית, גם אם איננה נראית ריאלית כיום, חיונית מאוד לארצות הברית: רק היא תעניק לה לגיטימציה בינלאומית רחבה אם תחליט לפעול צבאית נגד איראן.

ישראל חייבת לפעול באורח אינטנסיבי כדי למנוע סחבת מתמשכת בדיונים להסדר. סחבת כזו עלולה להביא לנטרול יכולת הפעולה של ארצות הברית וישראל נגד הגרעין האיראני. חשוב מאוד להבטיח שישראל תהיה כל הזמן "עם האצבע על הדופק", כדי לבחון אם ארצות הברית אכן נחושה בדעתה לפעול צבאית נגד איראן אם וכאשר היא תיווכח: שאיראן אינה פועלת בתום לב, שהיא מתכוונת ליצור סחבת במשא ומתן או שהיא מתנגדת באורח נחרץ להסדר שיביא לחיסול פרויקט הגרעין שלה.

כידוע, ארצות הברית הציבה תאריך יעד להגעה להסדר, ככל הנראה לקראת סוף מאי 2025. ישראל חייבת לבחון האם אכן מדובר ב"תאריך סופי" או שזו "כוונה ערטילאית" וייתכן שניתן יהיה להאריך את מועד פקיעתו של האולטימטום האמריקני.

בכל מקרה, על ישראל להבהיר לממשל בצורה הידידותית ביותר המתחייבת מאופי היחסים בין שתי המדינות בימים אלה, שהיא: א. תבחן את מהלכיה בראש ובראשונה על פי האינטרסים הביטחוניים שלה. ב. מוכנה להעניק לארצות הברית טווח מוגבל של זמן להגעה להסדר ב"דרכי שלום". ג. מעדיפה לפעול נגד איראן בשיתוף פעולה עם הממשל. ד. ואולם, היא שומרת לעצמה את הזכות לפעול לבדה, אם לא תהיה לה ברירה אחרת.

הודעת הנשיא טראמפ על פתיחתו בשבת הקרובה של משא ומתן ישיר בין ארה"ב לאיראן לא הייתה אמורה להפתיע. בחודשיים האחרונים הוא חזר והצהיר על העדפתו לפתרון הסכמי עם טהראן על פני זה הצבאי  ואף הזהיר  כי  "אם הם לא יעשו עסקה, יהיו הפצצות מהסוג שאיראן לא ראתה מעולם". התגבור הדרמטי של הכוחות האמריקניים באזור, נתן תוקף לאיומיו וביחד עם הלחצים הפנימיים הכבדים שבהם היא נתונה, הוא  אילץ את ההנהגה בטהראן להיכנס למו"מ.

גם להודעתו על המשא ומתן הוסיף  הנשיא טראמפ אזהרה מפורשת : "אם השיחות לא יצליחו – איראן תמצא את עצמה בסכנה גדולה".  ועדיין התפתחות זו מעוררת בישראל דאגות. החשש הראשון הוא מפני האפשרות שהאיראנים- שהפגינו יכולות תמרון מרשימות במשאים ומתנים קודמים –  יצליחו גם הפעם לנקוט סחבת ולהביא להחמצת חלון ההזדמנות שנפתח מולם. הדאגה השנייה – החמורה יותר –  היא מהאפשרות שהם יצליחו לכרסם בעמדה האמריקנית ולהוביל בסופו של דבר להסכם שבראיית ארה"ב יהיה אולי טוב יותר מה-JCPOA  אך לא ייתן מענה מספק לאיומים מצד איראן.

המענה לחששות הללו מחייב תיאום והסכמה בין ירושלים לוושינגטון , לפני פתיחתו של המו"מ, בשלושה נושאים:

• מסגרת הזמנים לניהול המשא ומתן : כדי למנוע "מריחת" זמן.
• "הקווים האדומים" להסכם :– על מה אין להתפשר בשום אופן, גם במחיר ויתור על האפשרות להסכם.
• והיה אם ייכשלו השיחות: – דרך הפעולה החלופית ותיאום המהלכים במסגרתה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר כי  פתרון הסכמי יוכל להניח את הדעת, רק אם יוביל להסכם  "בנוסח לוב".  כזכור, במסגרת ההסכם שנחתם עימה בשנת 2003  התחייבה לוב לחשוף את כל התוכניות שלה, לאפשר פיקוח בינלאומי מלא  ולהשמיד את כל הרכיבים הקשורים לפיתוח נשק להשמדה המונית.

נכון כי ישראל תתמקד בחמש דרישות מרכזיות ביחס להסכם עם איראן:

1. השמדת כל היכולות והרכיבים שבידי איראן הקשורים לפיתוח נשק גרעיני. בשום אופן אין להסתפק רק בבלימתה של תכנית הגרעין.
2. פיקוח אפקטיבי מלא על פעולות איראן מכאן ואילך.
3. מנגנון לענישה אוטומטית על הפרות וחריגות.
4. מגבלות ואמצעי ענישה בעניין תכנית הטילים, הפצת נשק, הפעלת אירגוני פרוקסי ותמיכה בטרור.
5. תוקף ההסכם ללא תפוגה.

לנוכח הדינאמיקה המאפיינת משאים ומתנים וכדי להבטיח את האינטרסים שלה, נכון כי מאחורי הקלעים.ישראל תהיה מעורבות עמוקות מול ארה"ב, בניהול המו"מ.

בשנה ה-46 למהפכה שהעלתה את האייתוללות לשלטון, איראן ממשיכה להצהיר מעל כל בימה על שאיפתה להשמיד את ישראל.

יש להודות על האמת, שינוי יסודי באיראן יתחולל רק כשהמשטר יוחלף.  עד אז נכון יהיה למנוע את התגרענותה, להחליש את השפעתה האזורית, ולהכביד על התנהלותה באופן שיעודד את הכוחות הפנימיים החותרים לשינוי. המהלך הנוכחי הוא תחנה הכרחית בדרך לכך, אך לחלוטין לא האחרונה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 10.04.2025.

תומכיה של איראן ציינו בסוף השבוע האחרון בעצרות, בצעדות ובכנסים את יום קודס הבינלאומי, שמטרתו להביע התנגדות לציונות ולהעלות על נס את ההזדהות והתמיכה בפלסטינים. האירועים ביום זה – שנקבע כבר ב-1979 על ידי מנהיג המהפכה האסלאמית באיראן, אייתוללה רוחאללה ח'ומייני – נערכים בכל שנה ביום שישי האחרון של חודש הרמדאן. הממשלה בטהרן מממנת ומארגנת עצרות והפגנות, ובריכוזים אחרים בעולם של תומכי אנטי-ישראליים מתקיימים אירועים נוספים.

השנה עלה לכותרות אחד המצעדים של יום קודס דווקא באבוג'ה, בירת ניגריה, המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר באפריקה – כמעט פי שניים ממצרים – שנחשבת ברף התחתון של המדינות העניות בעולם. רוב אוכלוסיית ניגריה מוסלמית סונית, אך יש בה מיעוט לא מבוטל של כ-5 מיליון מוסלמים שיעים. במדינה פועלת כבר עשרות שנים גם תנועה אסלאמית בולטת, השואבת השראה מאיראן ומהמהפכה האסלאמית, והיא זו שארגנה מצעד בבירה הניגרית ובערים אחרות ברחבי המדינה.

העדויות על מה שהתרחש בתהלוכה ביום שישי באבוג'ה סותרות, ובדרך כלל חלוקות לפי זהותו של נותן העדות, אולם דבר אחד ברור: במהלך האירוע פרצו עימותים בין המשתתפים בהפגנה ובין כוחות הביטחון המקומיים, שבסופם נמנו כתריסר הרוגים, כולל אנשי כוחות הביטחון. לפי דו"ח מודיעיני מקומי שהגיע לידי סוכנויות הידיעות, באירועים נפצעו גם 19 בני אדם, ובסך הכול נעצרו כמעט 300 איש. השבוע הצליחה התנועה האסלאמית להשיג שש מגופות ההרוגים ולערוך להן הלוויות, כשהיא מנצלת את התקרית כדי לנסות לבסס תמיכה מקומית גדולה יותר במטרותיה.

לטענת הסניף המקומי של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, החיילים השתמשו באש חיה נגד המפגינים, מה שהביא למותם של כ-11 מהם. התנועה עצמה הודיעה כי הצבא הניגרי "התקיף את התהלוכה". סידי מוניר סוקודו, דובר התנועה האסלאמית, טען כי משתתפי העצרת "צעדו בשלום" ולא עשו דבר שיזמין מתקפה עליהם. "זו האחרונה מבין תקריות דומות שאירעו בזמן האחרון, שבהן כוחות הביטחון מנצלים את כוחם ותוקפים אזרחים תמימים שפועלים בהתאם לזכויותיהם", הצהיר סוקוטו. בניגוד לדיווחים שהירי בוצע על ידי שוטרים, סוקוטו התעקש כי מדובר בחיילים. "זה היה הצבא", הוא קבע, "הנהגת הצבא צריכה להסביר מדוע זה קרה".

מנגד, יש עדויות להתנהלות לא כל כך שלווה של המפגינים. לפי הדו"ח המודיעיני בניגריה, משתתפי העצרת "נופפו דגלים שמערערים את ריבונותה של המדינה" – לפחות לפי חלק מהסרטונים ברשת, ניתן להבחין בדגלי פלסטין באירוע, וייתכן שלכך התכוון הדו"ח. בנוסף, סרטונים מראים בבירור כי המפגינים מיידים אבנים לעבר כוחות הביטחון, אם כי קשה לדעת אם עשו זאת בתגובה לירי או קודם לכן. לפי דיווחי סוכנויות הידיעות, בסרטון אחד נצפו מפגינים מיידים אבנים לעבר רכב משטרתי, ורק לאחר מכן נשמע רעש של ירי.

המשטרה, מכל מקום, טוענת כי היו גם מפגינים שפתחו לעברה באש בשכונת ווס 2 בעיר. לדבריה, חברי התנועה האסלאמית הגיעו לעצרת חמושים ברובים, חרבות קצרות ואפילו קלע, ויזמו "מתקפה אלימה" על השוטרים. הכוחות שנענו לקריאות מצוקה מהשטח נקלעו ל"ירי כבד", שהוביל למותו של אחד מהם ולפציעתם החמורה של שלושה נוספים.

הצבא, כנראה באופן לא מפתיע, יישר קו עם הדיווח המשטרתי. "המפגינים זנחו את מידת הזהירות, והפכו אלימים באופן בלתי מקובל באמצעות ירי וניסיון לדרוס אנשי ביטחון שהוצבו בנקודות חיכוך אפשריות", אמר דובר הצבא, "למרבה הצער, בחילופי האש שהתפתחו במקום החיילים הגנו על עצמם, וחייל אחד אף נהרג".

זו לא התקרית הראשונה השנה בין אנשי התנועה ובין כוחות הביטחון. לפני כחודש וחצי, באמצע פברואר, התאספו אנשי התנועה לחגוג את יום הולדתו של האמאם מהדי. לטענתם, חמישים משאיות של שוטרים וחיילים חסמו את הכניסה למקום ההתאספות, הטרידו את המשתתפים, פיזרו אותם ואיימו להשתמש בכוח נגדם.

אותה תקרית נגמרה ללא נפגעים, אולם זה לא היה המצב באוגוסט שעבר: המשטרה טענה כי אנשי התנועה האסלאמית פתחו במתקפת פתע על מחסום משטרתי, וכתוצאה מכך נהרגו שני שוטרים ושלושה אחרים נפצעו. התוקפים, שלטענת המשטרה התנפלו על השוטרים מבלי שהתגרו בהם קודם לכן, היו חמושים במצ'טות, בסכינים ובמטעני חבלה, ולאחר המתקפה הציתו רכבים משטרתיים.

שומרים אמונים למהפכה

התנועה האסלאמית בניגריה מתחזקת קשרים הדוקים עם איראן, ובמובנים רבים משמשת זרוע של טהרן במדינה האפריקנית. התנועה נוסדה לפני כארבעה עשורים בידי איבראהים אל-זכזכי, ששאב השראה מהמהפכה האסלאמית של ח'ומייני, ומעוניינת לייסד בניגריה מדינה אסלאמית נוספת בסגנון איראני – לכאורה, באמצעים לא אלימים.

אלא שניסיונותיה של התנועה להטיף למהפכה אסלאמית הובילו להוצאתה מחוץ לחוק ב-2019, כמו גם בשל קשרים ל"גורמים קיצוניים". סיבה אחרת לפעולה נגד הארגון הייתה שבעשור שעבר הוא נקלע לכמה עימותים אלימים עם כוחות הביטחון. בשנת 2015 עצרו הרשויות את מנהיג הארגון, זכזכי, מה שהוביל להתנגשויות והפגנות שעלו בחיי אדם וברכוש רב. לפי ההערכות, במהומות הללו נהרגו לפחות 300 מחברי התנועה. זכזכי נכלא בשל טענה של צבא ניגריה, שהאשים את הארגון בכוונה להתנקש בחייו של מפקד הצבא לשעבר.

ביקור מהיר בדף הבית של התנועה מראה מיד את טביעות האצבע של איראן: בראש הדף, סמוך לסמל הארגון, מתנוססים תמונותיהם של ח'ומייני ועלי ח'מינאי, ובכל דף באתר נותר קבוע דגל איראן, ותחתיו הכיתוב "יום השנה ה-46 למהפכה האסלאמית". ח'ומייני משמש עד היום כמקור הסמכות העיקרי של התנועה: תומכיה נשבעים לו אמונים, לצד שבועה דומה למנהיג הארגון, זכזכי.

לפי דיווחים בעבר, התנועה האסלאמית רואה רק את עצמה כמקור הסמכות הלגיטימי היחיד בניגריה. היא אינה מכירה בסמכות המדינה, וסבורה כי כל מנהיגיה מושחתים. היא הפעילה בתי ספר ובתי חולים באזורים מוסלמיים, ויש לה מבנה מסודר בכל מחוזותיה של ניגריה.

זכזכי נולד למשפחה מוסלמית סונית, והוא דובר ערבית. כסטודנט הביע התלהבות מהמהפכה באיראן אחרי שביקר במדינה, המיר את אמונתו לזרם השיעי והקים את התנועה האסלאמית של ניגריה – מעשה שהקנה לו בעיני רבים במדינה את התואר "האייתוללה של ניגריה". הוא נועד בביקורו שם עם ח'ומייני, וככל הנראה גם קיבל תמיכה כלכלית מטהרן. מאז הוא משמר קשרים עם איראן ועם הנהגתה. לפני מעצרו ב-2015 היה משתתף באירועים דתיים באיראן, והוא אף מחזיק משרד בעיר משהד.

המנהיג הניגרי הוחזק בבית הכלא עד 2021, ואז שוחרר יחד עם אשתו, שגם היא נעצרה ביחד איתו. לפי הדיווחים, הממשלה מבקשת לדכא את התנועה שמוביל זכזכי, וגם כיום מעוניינת להעמיד אותו לדין בכמה סעיפי אישום, כולל חשד לניסיונות רצח, התאספות לא חוקית והפרעה לסדר הציבורי.

מאז שחרורו נאסר עליו לצאת מהמדינה, ורק באוקטובר 2023 הוא קיבל בחזרה את דרכונו. כך מצא את עצמו איש הדת הניגרי באיראן שבוע אחרי המתקפה של חמאס על עוטף עזה, ובמהלך הביקור אף נפגש עם ח'מינאי. המנהיג האיראני העליון, שנשא דברים במפגש, ציין כי "התנועה האסלאמית מתרחבת באירופה, צפון אמריקה ואפריקה", מה שלדבריו מגייס את האוכלוסייה השיעית למטרותיה.

לאחר מכן יצא זכזכי לעוד כמה נסיעות ועליות לרגל: בדצמבר יצא שוב לאיראן לסמינר דתי תחת הכותרת "המהפכה האסלאמית תחת מנהיגותו של עלי ח'מינאי". הוא גם נסע לביירות להלוויותיהם של חסן נסראללה והאשם ספי א-דין.

עד כמה מזהה את עצמו זכזכי עם דרכה של איראן? המנהיג הניגרי הצהיר כי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר נסכה בו כוח ואומץ, הוא גינה את החיסול של נסראללה, ושלח תנחומים למשפחותיהם של יחיא סנואר ואסמאעיל הניה אחרי שישראל הרגה אותם. בביתו של זכזכי, שם הוא מעביר דרשות ושיעורים, תלויות לראווה תמונות של ח'מינאי וח'ומייני.

אלא שהקשרים של התנועה לרפובליקה האסלאמית לא מסתכמים בהבעת הזדהות או בביקורים והסתחבקות עם ח'מינאי. לפי מחקרים גלויים, חיזבאללה והמשטר האיראני סיפקו סיוע כלכלי וצבאי לתנועה בניגריה, ופעיליה יצאו לאימונים צבאיים בלבנון. פעילים של חיזבאללה גם שהו בניגריה וסייעו לאנשי התנועה שם. זכזכי ואנשיו העתיקו את מבנה מנגנוני התקשורת, הגיוס והרווחה החברתית של חיזבאללה לניגריה. לדברי בכיר לשעבר במחלקת המדינה של ארה"ב ב-2017, הארגון קיבל בערך 120 אלף דולר בכל שנה מטהרן.

מתבססים באפריקה

מעוז איראני באפריקה הוא דבר ייחודי, ודאי במשך זמן כה רב, אולם בשנים האחרונות סימנו ראשי הרפובליקה האסלאמית את כלל היבשת כיעד מרכזי להתרחבותם. טביעת האצבע של טהרן ניכרת במקומות רבים באפריקה, והיא פועלת להגדיל את השפעתה שם.

ההתמקדות באפריקה נעשית בכמה מישורים: המדיני והכלכלי, סחר באמל"ח, ופעילות חתרנית או טרור. היבשת הזאת היא מוקד לפעילות איראנית בשל העובדה שמדובר ב"דרום" גלובלי, ויש שם מגוון של מדינות שמצד אחד אינן מזדהות עם המערב, ומנגד ברבות מהן יש ריכוזים מוסלמיים גדולים. גם הרגשות האנטי-קולוניאליסטיים שרווחים ביבשת מסייעים לטהרן למתג את הקשרים עימה כמאבק משותף נגד "הכובש" המערבי הזר.

הנשיא האיראני הקודם, איבראהים ראיסי, שמצא את מותו בשנה שעברה בתאונת מסוק, בנה מערכת קשרים מסועפת עם מדינות אפריקה, והיה הנשיא השני בתולדות הרפובליקה האסלאמית שביקר ביבשת אחרי מחמוד אחמדינז'אד. ביולי 2023 הוא יצא למסע בקניה, אוגנדה וזימבוואה, ובהמשך קיים מפגשים, דיאלוגים וכנסים רבים עם מדינות אפריקה.

אחד האזורים המרכזיים שאיראן כיוונה אליהם היה רצועת הסאהל המערבית, ובעיקר מדינות כגון מאוריטניה, מאלי, צ'אד או ניז'ר. כך למשל, טהרן הצליחה להשיג מניז'ר – אחד ממקורות האורניום הגדולים בעולם – משלוחים של אורניום לצורך תוכנית הגרעין.

ישנו גם קשר שמתחזקת איראן ביבשת שעלה לכותרות בשנה האחרונה: שיתוף הפעולה עם דרום-אפריקה. איראן ניצלה את הקשר הזה כדי לקדם, באמצעות תמריצים כלכליים ומדיניים, את התביעה נגד ישראל בבתי הדין הבינלאומיים בהאג. לפי דו"ח שפורסם בנובמבר, טהרן העניקה שתי תרומות עצומות למפלגת השלטון בפרטוריה לפני שזו עמדה לפשוט את הרגל, וימים אחדים אחרי שהגישה את התביעות בהאג. ככל הנראה הדרום-אפריקנים שימשו במקרה זה כמכשיר בידי האיראנים כדי לפגוע בישראל משפטית ותדמיתית בעולם, ובתמורה קיבלו על כך פיצוי כלכלי.

סודן היא מדינה אחרת שעימה מקיימת טהרן קשרים, אחרי שמנהיג המדינה, עבד-אלפתאח אלבוראהן, לא הצליח לקבל סיוע צבאי מהמערב לצורך המלחמה שלו במורדים של כוחות הסיוע המהיר. לא רק שהגישה לסודן מאפשרת לאיראן אחיזה בים האדום גם מחופיו המערביים, היא גם מקנה לה דריסת רגל במדינה שחתמה על הסכמי אברהם, וכך היא יכולה לדרדר את הקשרים שלה עם ישראל. בנוסף, טהרן מוכרת לסודן כלי נשק ואמצעי לוחמה, מה שמקדם עוד אחת מהמטרות שלה ביבשת. משמרות המהפכה גם ניצלו את הגישה שלהם לסודן כדי לפתוח נתיב נוסף להברחת נשק לארגוני הטרור הפלסטיניים בעזה, בדגש על חמאס והג'יהאד האסלאמי. ניצחונו האחרון של בורהאן עם כיבוש הבירה ח'רטום מחזק את השפעת האיראנים במדינה.

עניין הסחר בנשק, לפי דו"ח שפורסם בשנה שעברה, הוא אחד הבסיסים העיקריים של האופן שבו יוצרת איראן קשרים באפריקה: "טהרן מרחיבה את טביעת הרגל שלה באפריקה, ומציעה תמהיל של נשק, שותפויות סחר וכאוס כדי להגדיל את השפעתה". כך למשל, טהרן ככל הנראה דחפה בשנה שעברה את החות'ים לקדם ברית חדשה עם ארגון א-שבאב בסומליה, כדי להשיג עוד דריסת רגל בצד המערבי של הים האדום בתמורה לחימוש נדיב. משלוחי נשק איראנים נמצאו גם במדינות אחרות, למשל, כמו למשל מטענים של רקטות וכלי נשק שאותרו בניגריה.

ממד אחר של הפעילות האיראנית הוא קידום טרור ברחבי אפריקה. יש לכך ביטויים מגוונים: ב-2021 דווח כי האיראנים ביקשו לתקוף את שגרירות איחוד האמירויות באתיופיה, ושנה קודם לכן שקלה טהרן להתנקש בשגרירת ארה"ב בדרום-אפריקה. ב-2021 גם ניסו משמרות המהפכה, לפי מחלקת המדינה של ארה"ב, לקדם פיגועי טרור נגד ישראלים בכל היבשת, כולל אולי מתקפה על שגרירות ישראל באחת ממדינות מזרח אפריקה. כמה שנים קודם לכן נעצרו בניגריה לבנונים שנחשדו כפעילי חיזבאללה, שברשותם אמצעי לחימה שלפי החשד היו אמורים לשמש נגד מטרות ישראליות ומערביות במדינה.

הדוגמה האחרונה מהותית להדגשת החשיבות של תחזוק סניף מקומי של איראן בניגריה, מדינת ענק במרכז היבשת, שבה יש אוכלוסייה מוסלמית גדולה. התא המקומי של התנועה האסלאמית יכול לארח פעילי חיזבאללה, או לצאת לחו"ל ולקבל אימונים מהם, לקראת אפשרות של הפעלה עתידית ביום פקודה. הוא עשוי לסייע לאיראן בפעילויות איסוף מודיעין וערעור הסדר האזורי, אחסנת נשק והברחות.

אז נכון, האימונים שעברו חברי הארגון הזה בידי חיזבאללה אומנם לא הניבו ארגון טרור בסדר גודל של החות'ים, אך צריך לזכור שגם המורדים בתימן לא התחילו כארגון עוצמתי מהשנייה הראשונה. בינתיים, ועל אף חלוף השנים, הארגון הניגרי לא הצליח להתרומם. אך אם אנחנו מכירים היטב את שיטת הפרוקסיז האיראנית, בוודאי עשויה להיות אפשרות שבהמשך תנסה הרפובליקה האסלאמית לקומם גם את האוכלוסייה השיעית בניגריה לכדי שלוחת טרור אימתנית. האבולוציה של ארגוני טרור לעיתים מזדמנות מתרחשת כך שתקופה ארוכה מנהיג אינו מצליח לקדם את התנועה שלו, אך יורשו מקפיץ אותה כמה דרגות.

בינתיים הרשויות בניגריה לא נותנות לכך לקרות, אך הן גם עסוקות בפעילות נגד ארגון הטרור המסוכן יותר בניגריה: בוקו חראם. ייתכן שהמשאבים שהם מקדישים במלחמה נגדו יסיטו בהמשך את תשומת הלב מסכנות אחרות שיכולות לגדול מבית. ישראל מצידה צריכה לעמוד על המשמר, לעמוד עם הממשלה באבוג'ה בקשר – ולדאוג שהמצב הזה לא ישתנה מהיסוד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 2 באפריל, 2025.

אוקראינה

אחת הדרישות המרכזיות של הנשיא טראמפ מזלנסקי הייתה לחתום על הסכם מינרלים כתנאי להמשך הסיוע האמריקני. המדינות הגיעו להסכם עקרוני בנושא ב-25 בפברואר, אך הדבר לא הבשיל לכדי חתימה. לאחרונה, ארה"ב הציגה טיוטה חדשה ומפורטת יותר, המסמנת חזרה מההבנות הקודמות.

ההסכם קובע כי תוקם קרן בבעלות משותפת של אוקראינה וארה"ב, אליה יוזרמו רווחים ממשאביה של אוקראינה (כולל נפט וגז), וישמשו גם לשיקום אוקראינה, בדגש על תשתיות. בפועל, בוועד המנהל של הקרן יהיה רוב לארה"ב, וזאת כדי להבטיח כי הרווחים יועברו לארה"ב, עד כיסוי שווי הסיוע האמריקני שניתן לאוקראינה מאז פברואר 2022, בתוספת ריבית שנתית של 4%. כמו כן, לארה"ב יהיה וטו על מכירת משאבים למדינות שלישיות, וזכות ראשונים על פרויקטים באוקראינה, כאשר בשנה הראשונה להסכם, אוקראינה לא תוכל להציע למדינות שלישיות תנאים טובים יותר מאלה של ארה"ב. התמורה המינימלית מצד ארה"ב של מתן ערבויות ביטחוניות לאוקראינה נעלמה מטיוטה זו.

ההסכם שוב מציב את זלנסקי בעמדה בעייתית, שעה שאוקראינה גם נשחקת צבאית, והמו"מ מול רוסיה לא מונע את המשך המתקפות בשטחה. לעת עתה, נשיא אוקראינה מוכן לדבר על ההסכם, מתוך תקווה להגיע להבנות מחודשות מול טראמפ. יצוין כי שני המשאבים המרכזיים שטראמפ מעוניין בהם מאוקראינה הם ליתיום וטיטניום, הקריטיים לייצור סוללות, ולענפי התעופה, החלל והביטחון. על פי הערכות גאולוגיות, לאוקראינה יש רזרבות פוטנציאליות של כחצי מיליון טון ליתיום, כמות שיכולה להציב אותה בעשיריה הראשונה בעולם; באשר לטיטניום, אוקראינה כבר בעשיריה הראשונה בעולם עם רזרבות של כ-8.5 מיליון טון.

סיום המלחמה יאפשר לארה"ב למצות את הפוטנציאל הכלכלי ממשאבים אלה, וככל שרוסיה מצטיירת כבעלת הישגים גדולים יותר במלחמה, כך יגבר הלחץ על זלנסקי להתפשר, גם במחיר המשאבים.

המרחב הארקטי

בסוף השבוע האחרון, סגן הנשיא האמריקני, ואנס ורעייתו ביקרו בגרינלנד ללא הזמנה רשמית, זאת על רקע הדחיפה האגרסיבית של טראמפ להשתלט על האי. בוושינגטון טוענים כי דנמרק הזניחה את הביטחון באזור ובכך אפשרה לרוסיה וסין להגביר נוכחותן הצבאית במרחב. טראמפ לא שלל האפשרות להשתלטות צבאית על האי.

כבר בשלהי הממשל הקודם, ביולי 2024, הפנטגון הציג אסטרטגיה חדשה למרחב הארקטי, לראשונה מאז 2019. המרחב הוגדר כקריטי לביטחון המולדת וההגנה על ריבונות ארה"ב במסגרת התחרות הבין-מעצמתית. על אף שהאסטרטגיה הגדירה את סין כאתגר מרכזי ואת רוסיה כאיום, נראה כי טראמפ מעוניין למזער האיום הנשקף מכיוון רוסיה כדי לסדוק את התיאום בינה לבין סין.

בתוך כך, טראמפ דן עם פוטין על הפוטנציאל הכלכלי של המרחב, בדגש על אנרגיה. יצוין כי לאור ההתחממות הגלובלית, שטחים רבים במרחב הארקטי הופכים לנגישים לאדם וחושפים פוטנציאל עצום של משאבי טבע קריטיים לתעשייה, בדגש על ליתיום, קובלט, נחושת ומינרלים נוספים.

החשיבות שוושינגטון מייחסת למרחב מספקת מנוף פוטנציאלי לרוסיה גם במו"מ עם אוקראינה, וצבירת נקודות זכות אצל טראמפ. מהלך שפוגע לא רק באוקראינה אלא גם בשותפות מערביות נוספות. שבדיה ופינלנד השכנות למרחב הארקטי, חוות מאז הצטרפותן לנאט"ו מתקפות היברידיות על כבלים תת-ימיים, על ידי גורמים המיוחסים לרוסיה וסין, זאת ללא תגובה מצד ארה"ב ונאט"ו.

בדומה להסכם המינרלים מול אוקראינה, גם בהקשר לגרינלנד, הצדדים יצטרכו למצוא את דרך הזהב לנהל מו"מ רציני ולהגיע להבנות שישרתו לא רק את האינטרסים של ארה"ב, אלא גם יספקו מענה לאיום הגובר מצד רוסיה וסין.

אפריקה

מרחב אסטרטגי נוסף בהקשר לחומרים קריטיים הוא אפריקה. אזור זה לא זכה לתשומת לב מספקת מארה"ב לאורך השנים, ועל כן סין, שהשקיעה מיליארדי דולרים בסקטור המכרות באפריקה, התבססה כמעצמה המובילה ביבשת, השולטת על משאבי טבע רבים. דוגמה בולטת היא זמביה, שם סין השקיעה מעל מיליארד דולר בפיתוח מכרות נחושת, וזוכה לגישה נרחבת למשאבים על אף אי עמידתה בסטנדרטים של ז"א והגנת הסביבה.

מגמה שעשויה להיות חיובית עבור ארה"ב, היא הצטרפותה של הודו למרוץ הגלובלי אחר מינרלים קריטיים, כולל באפריקה. לאחרונה שר המכרות ההודי הצהיר כי הודו תבחן כריית מחצבים קריטיים, ובעיקר ליתיום, באוסטרליה, קונגו וזמביה. בזמביה, הממשלה כבר אישרה להודו לחפש ולמפות מצבורי נחושת וקובלט. על מנת לתמוך במאמצים אלה, ממשלת הודו אישרה השנה תקציב של $1.88 מיליארד לטובת פיתוח סקטור המינרלים הקריטיים.

לעומת ארה"ב, הודו נתפסת באופן חיובי באפריקה, ושיתוף פעולה עמה אינו מלווה בתנאים ודרישות בסוגיות של ז"א. על כן, מעורבות גוברת של הודו בתחום זה, תוכל להציב אלטרנטיבה לסין באפריקה, באופן שגם יוכל לשמש את הודו להגברת נכסיותה מול ארה"ב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 30 במרץ 2025

בשבועות האחרונים התקיימו שיחות טלפון אינטנסיביות בין אנשי טראמפ לבין הקרמלין, וכן סביבתו של זלנסקי, על מנת להגיע לפחות להפסקת אש זמנית, בדגש על מתקני אנרגיה ותשתיות. בעקבות הסכמה עקרונית של הצדדים, השבוע הם נפגשו לשיחות בריאד (בנפרד ובתיווך אמריקני). על אף שהאמון בין הצדדים לא קיים והערבויות לביטחונה של אוקראינה לא מספקות מול תרחיש של הפרה רוסית בעתיד, הצדדים כן משתפים פעולה בינתיים עם מאמצי טראמפ.

לפני כחודש, מעטים האמינו שהצדדים מסוגלים לנהל שיחות על הפסקת אש, בוודאי לאחר הפגישה בבית הלבן בין נשיא ארצות הברית לבין נשיא אוקראינה זלנסקי (28 בפברואר) שהסתיימה בסילוקו מהבית הלבן. האירוע עורר הרבה תגובות רגשיות בקהילה הבינ"ל והתבטאויות על קרע בשותפות הטראנס-אטלנטית. אולם, בהסתכלות שכלתנית, ההתנהלות הלא שגרתית של טראמפ מובילה להישגים.

מעבר למו"מ בין רוסיה לבין אוקראינה, טראמפ גרם לשינוי תפיסתי באירופה. מנהיגי אירופה מיהרו להגן על זלנסקי ולחזק את מחויבותם לביטחון אוקראינה. הפעם נראה כי אירופה, בכפוף להתקדמות במשא ומתן בין אוקראינה לבין רוסיה, מוכנה לעשות יותר ולדבר פחות, כפי שטראמפ דרש מלכתחילה.

המספרים תומכים חלקית בטענת טראמפ – מאז הפלישה ב-2022, ארצות הברית העניקה לאוקראינה סיוע צבאי בסך 64 מיליארד אירו. בעוד שאירופה כולה, כולל בריטניה העניקו 62 מיליארד אירו, ובשנת 2024 לבדה, ארצות הברית העניקה 20 מיליארד אירו. עם זאת, חשוב להדגיש שגם מדיניות הממשל הקודם מנעה את סיום המלחמה ולמעשה שימרה מצב של סכסוך מתמשך על ידי מתן סיוע המוגבל בשימוש בו, ואי אכיפה קפדנית של סנקציות על רוסיה. האירופים נקטו במדיניות דומה של סיוע לאוקראינה, תוך שימור קשרים כלכליים עם רוסיה באמצעות ערוצים עוקפי סנקציות, בעיקר דרך מרכז אסיה.

כעת אירופה מקדמת תוכניות לבניין כוח והרחבת בסיס הייצור הביטחוני באופן שייטיב לתת מענה לצרכים הביטחוניים שלה באופן עצמאי כדי לצמצם התלות בארצות הברית. לפי חלק מההערכות, אירופה תצטרך לפחות 300 אלף חיילים ועלייה בהוצאות הביטחוניות של לפחות 250 מיליארד דולר בטווח הקצר. במאקרו, מדובר בסה"כ בתוספת של 0.12 אחוז מהתמ"ג היבשתי.

בשנת 2024, האיחוד האירופי הוציא 1.9% מהתמ"ג על ביטחון, השווים 326 מיליארד אירו, וישנו צפי של תוספת בסך 100 מיליארד אירו עד 2027. מי שמובילה את האיחוד בהוצאות הביטחון וחשה את האיום מקרוב, היא פולין עם 4.1% שגם התחייבה לעלות ל-4.7% מהתמ"ג על הוצאות ביטחון. מגמה המתקשרת לטענתו של טראמפ כי רבות מחברות נאט"ו אינן עומדות בקריטריון הסף של 2% מהתמ"ג הוצאות על ביטחון, ואיים להעלות את הסף ל-5% מהתמ"ג.

בהקשר לסד"כ הצבאי באירופה, ישנן יוזמות של בריטניה וצרפת להציב עשרות אלפים חיילים בנקודות מפתח בין רוסיה לבין אוקראינה. שתי מדינות נוספות שהצהירו על נכונותן למלא תפקיד בשמירת השלום באזור, הן טורקיה וסין. הראשונה, חברה בנאט"ו שמאז תחילת המלחמה ניהלה מגעים עם שני הצדדים, כולל אבטחת השיט בים השחור. השנייה, סין, המהווה צינור חמצן עבור רוסיה, הביעה נכונות למלא תפקיד יחד עם הא"א, בהתאם לגישתה המסורתית למנף הזדמנויות בזירה הבינ"ל לטובת שיפור תדמיתה, ללא נקיטת אחריות אמיתית.

לדינמיקה שתתפתח בריאד יש גם השלכות על ישראל. ראשית, ככל שהפסקת האש בין רוסיה לבין אוקראינה תתממש, כך איראן תאבד מנכסיותה מול רוסיה, התפתחות שעשויה להוביל ללחץ רוסי על איראן להתפשר במו"מ על הגרעין כחלק מהתמורות במגעים עם ארה"ב. על ממשלת ישראל להיות אקטיבית בשיקוף האינטרסים והדאגות שלה בהקשר זה, כולל אפשרות תקיפה באיראן.

שנית, תמורה אפשרית נוספת במו"מ בין רוסיה לבין ארה"ב, עשויה להיות הסכמה לשימור הנוכחות הרוסית בסוריה. על אף שנדמה כי ישראל צריכה לבחור בזירה זאת בין התמודדות עם נוכחות טורקית לבין נוכחות רוסית, לא מדובר במשחק סכום אפס, ויש לזכור שגם הנוכחות הרוסית בסוריה לא היטיבה עם ישראל בשנים האחרונות. לכן יש לפעול באופן עצמאי ולגבש הבנות מול ממשל טראמפ לחופש פעולה נגד כל סיכון לביטחון הלאומי של ישראל מכיוון סוריה.

בנוסף, ארה"ב מעורבת גם במאמצי המשא ומתן לסיום המלחמה בעזה והשבת החטופים, תוך ניצחון על חמאס. בהקשר זה, גם האמירה של טראמפ על הגירה מרצון מעזה, על אף שנתפסה תחילה כמנותקת מהמציאות, הובילה לשינוי מחשבתי במדינות האזור, ועודדה אותן לגבש תוכניות בסוגיה זו.

לבסוף, אין להתעלם מכך שסין מהווה הגורם המניע למאמצי ארה"ב בזירות השונות, ועל ממשלת ישראל לקדם מהלכים בהקשר לשרשראות אספקה, שיתוף פעולה טכנולוגי עם סין, ומעורבות בתשתיות בישראל שמטרידים את הממשל.

כיוון שכך, על ממשלת ישראל להפנים שמול ממשל טראמפ יש לנקוט בגישה מרחיבה ולקחת בחשבון אינטרסים, הזדמנויות וסיכונים בכלל הזירות, על מנת להימנע מהפתעות.

המאמר התפרסם בוואלה, בתאריך 27.03.2025.