מנהיגי עיראק המתינו במתח מאז התחלת כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ למוצא פיו. הבית הלבן הבהיר במעשים ובמילים כי הוא דבק בקמפיין הלחץ ה/מרבי על איראן כדי למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני, ושכנתה ממערב רצתה לדעת כיצד ישפיעו ההתפתחויות הללו גם עליה.

לכולם היה ידוע תחום אחד שיעמוד במרכז העניינים, שכן הוא הוזכר שנה אחר שנה גם במהלך כהונתו של הנשיא הקודם, ג'ו ביידן: הפטור שמקבלת עיראק מארה"ב לייבוא גז איראני לצורך ייצור חשמל, ופטור נוסף שמתיר לה לקנות חשמל איראני – מבלי שהאמריקנים יטילו עליה עיצומים עקב התשלום של כספים לטהרן. הסכום ששילמה עיראק תמורת הגז והחשמל של הרפובליקה הסמוכה לא קטן בכלל: 4-5 מיליארד דולר בשנה. משמעות הדבר היא שפטורים אלה הפכו לאפיק קל שבאמצעותו יכולים האמריקנים לקצץ בהכנסות של משטר האייתוללות.

מנגד, מדובר בשאלה הרת גורל לעיראקים: המדינה הענקית, שבה יש אוכלוסייה בת 45 מיליון בני אדם, נשענת על כ-60 אחוז מתוצרת הגז העצמית שלה לצורכי החשמל. אומנם זו מדינה שהתברכה בעצמה במאגרי גז ונפט עצומים, אך שחיתויות, מלחמות ומאבקים פנימיים מנעו ממנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה בהפקת החומרים הללו ממעבה האדמה.

את יתר 40 האחוזים של הגז שצורכת עיראק היא מייבאת, אולם בעונות השיא היא זקוקה ליותר חשמל, וכתוצאה מכך ליותר גז. בעונות אלה, סך הייבוא מגיע לכמות שווה לזו שהמדינה מפיקה בעצמה. קיצוץ אפיק ייבוא זה, לפיכך, יגרור השלכות כבדות משקל על עיראק, ועשוי לפגוע ישירות במשק החשמל שלה. במספרים מוחלטים, כ-30 אחוזים מתצרוכת החשמל העיראקית נסמכת על ייבוא גז מאיראן, ובסך הכול מדובר על כ-50 מיליון מטר מעוקב של גז שזורם בכל יום מהמדינה השכנה, במסגרת עסקה שהוארכה במרץ 2024.

אגב, פקיסטן נתקלה בבעיה דומה מול האמריקנים בעניין צינור גז שהיא בונה עם איראן כבר שנים לא מעטות. עוד בתקופת הממשל הקודם עמדה פקיסטן בפני מכשולים סביב העסקה בגלל העיצומים של ארה"ב, וניסתה להתעלם מכך ולהמשיך בבנייה, בין היתר בשל החשש מתביעת ענק של טהרן. מאז ינואר היא ביקשה להשיג פטור מממשל טראמפ, ולפי שעה נראה כי עדיין מתנהלים מגעים בין הצדדים.

בחודש פברואר דווח כי ארה"ב מתלבטת אם לבטל את הפטור שהעניק לעיראק בנובמבר 2024 ממשל ביידן לרכישת גז וחשמל מאיראן, או שתתיר לו לפעול עד שיפוג תוקפו ב-7 לחודש הנוכחי. לבסוף ככל הנראה החליטה ארה"ב לא ליצור משבר מוקדם, ועד מרץ לא נקטה פעולה יוצאת דופן. אלא שלפני כשבועיים, ב-9 במרץ, הודיעה ארה"ב סופית כי לא תחדש את הפטור שניתן לעיראק על רכישת חשמל מאיראן. בניגוד לגז, הסבירה שגרירות ארה"ב בהצהרה לעיתונות, החשמל שמייבאת עיראק משכנתה הוא רק כ-4 אחוזים מכלל משק החשמל שלה – מה שיאפשר לבגדד להתמודד עם האובדן בקלות רבה יותר.

כעבור ארבעה ימים הבהירו הרשויות בעיראק כי לפחות בינתיים, הבית הלבן לא ביטל את הפטור שניתן להן מרכישת גז מאיראן. עם זאת, לדבריהן האמריקנים "מעודדים אותנו למצוא גז ממקורות חלופיים". ואכן, פרשת הפטור נתפסה בארה"ב, אבל גם במקומות אחרים, כהזדמנות לעיראק לגוון את מקורות ייבוא האנרגיה שלה, ולהפסיק את המצב שבו היא תלויה מאוד במדינה אחת – תלות שההשפעות שלה לא ניכרות רק בתחום האנרגיה, אלא גם גולשות לזירה המדינית, למשל, ומגדילות את האחיזה וההשפעה שיש לאיראן על הממשלה בבגדד.

יש סיבה נוספת לצורך של עיראק להפחית את התלות שלה באיראן: עקב התסבוכת הגיאו-פוליטית שנקלעה אליה הרפובליקה האסלאמית סביב תוכנית הגרעין, שמדרדרת בתורה את המצב הכלכלי הפנימי החריף שלה, היא הפכה ליצואנית לא אמינה. בשנה שעברה, כך דווח, התמודדה עיראק עם מחסור חריף בגז בשל שיבושים באספקת הגז האיראנית. למעשה, החל מנובמבר נעצרה כמעט לחלוטין הזרמת הגז מאיראן לשכנתה, לכאורה עקב הצורך בשיפוץ צינור הגז ותחזוקה שוטפת, שאמורים היו להימשך 15 יום. בפועל ההפסקה התארכה לזמן רב הרבה יותר, ובינואר עוד שוחחו בכירים בשני הצדדים בניסיון לחדש אותה. אפילו ראש ממשלת עיראק מוחמד שיאע א-סודאני נדרש לנושא בביקורו במדינה השכנה.

הסיבה האמיתית לעצירת הגז האיראני ככל הנראה קשורה בתעדוף שמעניקה טהרן לשימוש עצמי בגז, עקב המחסור הגדול שגם היא סובלת ממנו בתחום האנרגיה. אך הייתה לכך השפעה גדולה על משק החשמל העיראקי: חלקים גדולים בצפון ובמרכז המדינה חוו הפסקות חשמל עקב הניתוק של הגז האיראני, ובסך הכול איבדה עיראק כ-6 ג'יגה ואט חשמל רק עקב הפסקת הזרמת הגז של טהרן.

שלוש אפשרויות למשק האנרגיה

המהלך האמריקני היה ידוע כבר זמן רב, כמו גם רצונו של הבית הלבן שעיראק תפעל לגוון את מקורות האנרגיה שלה. העובדה שדובר לפחות חודש מראש בכתבות בתקשורת ובשיח בין המדינות על הפסקת הפטור מעידה כי לא הייתה זו הפתעה. אם כן, האם בגדד נתפסה לא מוכנה, ומה בעצם עשתה כדי לדאוג לכך שביום סגריר לא תיוותר ללא אפשרויות גיבוי?

את התוכניות העיראקיות אפשר לחלק לשלושה סוגים: פיתוח שוק החשמל והאנרגיה המקומי, כדי לייעל אותו ולנסות להפיק ממנו עוד תוצרים, במטרה להפחית את התלות בייבוא מבחוץ; ניסיון לקנות חשמל ממדינות אחרות, שאינן איראן; ובחינת מקורות חלופיים לאספקת גז, בהנחה שאולי ארה"ב תבטל בעתיד גם את הפטור הזה.

כדי להגדיל את התפוקה העצמית של ארצו, הודיע משרד הנפט העיראקי השבוע כי הוא מכוון ליישם תוכנית רב-שנתית בחומש הקרוב, שהיעד הסופי שלה הוא להפיק כ-6 מיליון חביות נפט ביום ב-2028. סגן שר הנפט, באסם מוחמד ח'דיר, אמר לסוכנות הידיעות המקומית כי "המשרד פועל להגשים את היעד הזה באמצעות מיזמים בכל המחוזות, הגדלת פעולות חיפוש הנפט על ידי חברות ייעודיות, כמו גם קידוחים ופעילויות פיתוח במסגרת שישה סבבי רישוי". בין היתר, כיוון השר בדבריו לפיתוח של ארבעה שדות נפט גדולים באזור כרכוכ, במחוז הכורדי בצפון המדינה, שהממשלה הגיעה להסכם עליהם עם חברת הענק הבריטית BP.

במקביל, עיראק מנסה למנף את הקשרים והאינטרסים המשותפים עם ארה"ב כדי למשוך חברות אמריקניות לפיתוח משק האנרגיה במדינה. עיראק תכננה עוד בספטמבר להציע חוזים לחברות מארה"ב על עשרה גושי חיפוש בשדות הגז שלה, ובינואר הגיעה בגדד להסכם עם תאגיד הליברטון על פיתוח שדה הנפט נאהר בין עמר. לצד זאת, העיראקים לא הצליחו למשוך התעניינות גדולה, ולפיכך בין היתר פנו לכיוונה של סין, שמחזיקה בנתח גדול מפיתוח שדות האנרגיה במדינה זו. ביוני גם חתמה המדינה על הסכם עם חברת טוטאל הצרפתית להקמת תחנת כוח חדש בדרום עיראק.

בהקשר זה, חשוב לזכור שעד לפני שנים לא אחדות נרמסה האדמה העיראקית תחת רגלי לוחמי דאעש, והממשלה בה נותרה לא יציבה זמן ארוך מאוד. העובדה שהיא מצליחה למשוך כעת משקיעים בינלאומיים ולפתח תוכניות חומש לא מובנת מאליה.

אחד הדברים הנוספים שמקדמת עיראק כדי להגדיל את התפוקה שלה הוא ניצול מיטבי יותר של הפקת האנרגיה בשדות הנפט שלה. בשיטת קידוח הנפט שנהוגה כיום במדינה, גז שמשתחרר ביחד עם הנפט ממעבה האדמה מובער, נשרף ולא מנוצל, בהיעדר תשתית מתאימה לאיסופו ועיבודו. זו תופעה שקיימת בעולם כולו, ולפי הערכות הבנק העולמי, אם כל הגז הזה ינוצל – הוא יוכל לשמש בכל שנה את כל אפריקה שמדרום לסהרה.

בגדד שואפת כעת להפסיק את הבערת הגז תוך כשלוש שנים, ובהינתן ציוד מתאים היא תוכל לנצל אותו לצורכי שוק האנרגיה המקומי שלה. "ברגע שהבערת הגז תופסק, עיראק תוכל להסתמך על אספקת גז לחשמל במשך זמן רב", אמר מקור עיראקי. אחד הדברים שעשתה עיראק לקידום היעד הזה היה פתיחת מפעל לעיבוד גז, והיא אף חתמה עם חברת סימנס על הסכם להמרת הגז שתלכוד במסגרת התהליך הזה לדלק שיוכל לסייע בייצור חשמל.

האפשרויות האחרות לשימור משק ייצור החשמל בעיראק, כאמור, הן רכישת חשמל ממקור חיצוני או איתור מקור חלופי לאספקת גז. כבר כיום מייבאת בגדד חשמל מטורקיה השכנה, וכעת היא מבקשת להכפיל את הכמות שהיא רוכשת, כדי לעמוד בביקוש של המחוזות הצפוניים שלה. לשם כך צריכה הממשלה המקומית להגדיל את קיבולת הקו שמוליך את החשמל בין המדינות, שכיום עומדת על 300 מגה-ואט. המטרה שלה היא לשפץ את הקו הזה, כד שעד הקיץ הבא יוכל להעביר 600 מגה-ואט. לפי דיווחים בטורקיה, בשבוע שעבר נחתם הסכם בין אנקרה לבגדד למימוש השאיפה הזאת, בביקורו של שר האנרגיה הטורקי בבירה העיראקית.

רכישת גז, לעומת זאת, קצת מסובכת יותר מבחינת העיראקים: יש מדינות, כגון טורקמניסטן, שהיא יכולה לקבל מהן גז באמצעות צינורות יבשתיים. אבל לצורך עסקאות כאלה צריכה עיראק לדאוג להנחת הצינורות, סיפור מורכב בפני עצמו, כמו שמדגים ההסכם עם הטורקמנים. באפריל 2024 חתמו הרשויות בבגדד על הסכם עם איראן וטורקמניסטן לאספקת גז דרך צינור שתבנה טהרן בשטחה. הצינור, שאורכו כ-124 קילומטרים, יאפשר הזרמת גז בכמות גדולה, המספיקה לכמחצית מהביקוש העיראקי – אולם הסכם כזה מחייב מעורבות, ולכל הפחות הסכמה, של הרשויות ברפובליקה האסלאמית. במציאות הגיאו-פוליטית הנוכחית, ובהינתן אפשרות של ביטול הפטור לעיראק לרכישת גז איראני, ההסכם הזה עלול להסתבך, ואולי אפילו לעמוד בסימן שאלה.

דרך אחרת לקניית גז ממדינות זרות היא באמצעות הובלה בתצורתו הנוזלית באוניות. אפשרות זו טובה יותר למדינות רבות, שכן היא מאפשרת גמישות וגיוון באשר לזהות המדינה שממנה ניתן לרכוש את הגז. היא גם מבטלת את התלות בצינורות יבשתיים שיעברו בשטחן של מדינות סמוכות. מנגד, היא מחייבת שלשתי המדינות – המוכרת והקונה – יהיו תשתיות מתאימות להעברת הגז בתצורתו הנוזלית, ולעיבודו מגז לנוזל או להפך. כך למשל, ישראל אינה מייצאת כיום גז נוזלי, בהיעדר מתקן הנזלה בשטחי הארץ. במקום זאת, היא שולחת אותו בצינורות למצרים, שעד השנה שעברה לפחות הייתה מנזילה אותו ומוכרת אותו לאירופה.

כדי לרכוש גז נוזלי, עיראק הכריזה כעת כי היא מקדמת את בנייתו של מתקן הנזלה בנמל אלפאו, ובמקביל בוחנת אפשרות לקנות מתקן צף לאחסון גז נוזלי ועיבודו בנמל ח'ור-אלזביר. לדברי משרד הנפט העיראקי, חברה זרה כבר הגישה הצעה לאספקת מתקן כזה תוך חודש מתחימת ההסכם. נוסף על כך החל המשרד בבניית צינור בן ארבעים קילומטרים שיאפשר הובלת גז מהנמל לרשת הארצית בעיראק, והקמתו תושלם כך כשלושה חודשים. השבוע דווח כי עיראק פתחה במשא ומתן עם כמה חברות בינלאומיות, וכי היא בודקת את האפשרות להגדיל את היעד הסופי שלה ולשכור שתי יחידות אחסון של גז בחופיה.

מיהן המדינות הפוטנציאליות לשותפות כזו, שבמסגרתה ימכרו גז נוזלי לעיראק? תחילה בחנה החודש בגדד את האפשרות לרכוש גז מקטאר ומעומאן, אחרי שבשנה שעברה גם בדקה אפשרות לרכוש גז מקזחסטן. השבוע נודע כי עיראק מצויה במשא ומתן מתקדם עם אלג'יריה על עסקה כזאת, וכי ההכרזה עליה צפויה תוך כחודשיים. משך העסקה מוערך בפרק זמן בינוני, ובמסגרתו תקבל עיראק כמיליון טונות של גז נוזלי בכל שנה. מלבד אלג'ריה וקטאר, הסביר בכיר עיראקי רק אתמול, מעוניינת בגדד לייבא גז נוזלי גם מברזיל ומאינדונזיה.

עניין של תלות

למה בכלל מובא כאן לפרטיו כל הסיפור הזה? קודם כול כי צריך להסביר שלכל פעולה מדינית, כלכלית או צבאית עשויות להיות השלכות צדדיות, ולא תמיד אנחנו יודעים אותן מראש. בנוסף, גם אם המשמעויות לכאורה מוכרות לכול, כמו במקרה הזה, לא תמיד ברור איך אפשר לפתור אותן או למתן את השפעתן.

שנית, חשוב להדגיש שהמקרה העיראקי מדגים שוב שאין ריק במזרח התיכון: בהיעדר אפשרות לרכוש חשמל או גז מאיראן, בגדד תצטרך להגביר את ייצור האנרגיה העצמאי שלה, אבל גם אז כנראה לא תגיע לכמויות שמאפשרות לה לספק את כל צרכיה בעצמה. משמעות הדבר היא שהרשויות שם עדיין יצטרכו לאתר חלופות חדשות לייבוא גז או חשמל.

השאלה הגדולה היא ממי תביא עיראק את הדרוש לה לשם ייצור חשמל. האם תפנה לטורקיה? האם תייבא גז ממצרים, למשל, שמקבלת את חלקו מקפריסין ומישראל? האם תיישם את העסקה עם אלג'יריה, או שתפנה לברזיל? מלבד המשמעות הכלכלית של סגירת עסקה כזו, צריך לזכור שתמיד יש לה גם השלכות מדיניות: אם העסקה עם אלג'יריה, למשל, תהווה נתח משמעותי משוק האנרגיה העיראקי, היא תהפוך למנוף השפעה מרכזי בידי האלג'ירים על מדיניותה של בגדד.

על כן, כעת זו ההזדמנות אולי להשפיע על המומנטום של התלות העיראקית בייבוא חשמל: במקום שהעיראקים יהיו תלויים באיראן, הם יכולים לגוון את המשענות שלהם ולהפסיק לחלוטין את התלות – או שהם במקום זאת יפתחו תלות בשחקן אזורי אחר. אם יהיו אלה טורקיה או ברזיל, ישראל יכולה לצאת בהפסד. אם אפשר לעודד את בגדד לפנות לכיוונים "מערביים" יותר לייצור חשמל או ייבוא גז, יש לכך אפשרויות חיוביות.

לבסוף, אנחנו מצויים כעת, ממש בתחילת כהונתו השנייה של טראמפ, בתקופה של חלומות. הרבה אנשים מדמיינים את האופן שבו ייראו העולם, האזור וישראל עצמה בעוד שנים אחדות. אולי זו גם הזדמנות לשלב את עיראק בחזון הזה. הרי בעבר נשמעו קריאות במדינה לנרמל את היחסים עם ישראל, ואף צף רעיון לצרף את בגדד להסכמי אברהם.

מאז עברו הרבה מים בפרת ובחידקל, ואפילו נחקק בעיראק חוק האוסר על יצירת קשר עם ישראל, שעונשו מוות. אך בחודשים האחרונים החלה גם לרדת ההשפעה של איראן על הממשלה העיראקית, עוד תוצאה חיובית של המלחמה האחרונה ושינוי הסדרים האזוריים. רק כדי להדגים את המשמעות של השינוי הזה: בימים אלה אפילו לא עולה על הפרק האפשרות שהמיליציות השיעיות בעיראק יתקפו את ישראל, על אף חידוש המלחמה בעזה, ולמרות שהחות'ים הצטרפו בכל הכוח למאבק נגד ישראל.

השבוע חזה טראמפ שעוד מדינות יצטרפו להסכמי אברהם, ואמר כי יש מדינות שכבר הביעו התעניינות בכך. לא ברור לחלוטין לאילו מדינות התכוון, אך בחודש שעבר הזכיר שליחו סטיף ויטקוף בהקשר זה את לבנון ואת סוריה. האם עיראק יכולה גם לעלות על הפרק כשמדברים על חלום כזה? האם יש סיכוי לראות יום אחד חידוש של הרעיון להקים קו רכבת מישראל לבגדד? או בראייה מודרנית, האם תהיה אפשרות של העברת גז או חשמל מישראל לבגדד? לחלום תמיד אפשר.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26.03.2025.

"איראן אינה מעורבת בקביעת המדיניות הלאומית של אף פלג בחזית ההתנגדות, כולל תנועת אנסאר אללה בתימן". כך אמר אתמול (יום א') הגנרל  חוסיין סלאמי, מפקד משמרות המהפכה של איראן, בעקבות ההתקפה האמריקנית הנרחבת בתימן ולאחר האזהרה ששיגר הנשיא טראמפ לטהראן, שלא לתמוך בארגון החות'י.

סלאמי התייחס לאזהרות אלה ואמר כי איראן תגיב "באופן נחוש והרסני" כלפי כל אויב שיהפוך איומים לפעולה מעשית.

אין זו הפעם הראשונה שבה בכירי המשטר בטהראן מנסים להפחית מאחריותה של איראן לפעילות הארגונים השלוחים. בחודשים האחרונים הם מנצלים כל הזדמנות כדי להבהיר כי אין לאיראן כוחות שלוחים, אלא שהיא תומכת בקבוצות ובארגונים שונים שמחזיקים באמונות זהות לשלה ופועלים במדינותיהם בהתאם לאינטרסים שלהם. כך או אחרת, ברור כי המבצע האמריקני החדש נגד המעוז העיקש של ציר ההתנגדות, מגביר את הדאגות בטהראן.

אמנם המטרה המוצהרת של הפעולה האמריקנית נגד החות'ים היא להסיר את האיומים על התעבורה הימית ולהבטיח שיט חופשי של מכליות נפט מהמפרץ הפרסי לאירופה, אך היא משרתת אינטרסים חשובים נוספים של ממשל טראמפ. בראש ובראשונה, איתות לכל השחקנים על שינוי המדיניות האמריקנית ועל הכוונה לנקוט גישה פרו-אקטיבית בעיצוב הסדר החדש. שנית, רכישה מחדש של האמון מצד מדינות האזור, שנפגעו ממדיניותו של הנשיא ביידן ובמצוקתן התקרבו לרוסיה ולסין. שלישית, העברת מסר ברור לאיראן, על נחישותו של הנשיא טראמפ להשיג את יעדיו, גם באמצעות הפעלת כוח צבאי. הפעולה בתימן חריגה לא רק בעוצמת האש ובהיקף היעדים והנפגעים בה,  אלא גם במאמץ שנעשה לפגוע בבכירים תוך כדי ההתקפה. הדיווחים התקשורתיים מפי גורמי ממשל אמריקניים, על הכוונה להמשיך בתקיפות לפחות עוד כמה ימים, מלמדים כי בוושינגטון מעוניינים בהישגים מוחשיים ואינם מסתפקים באיתות.

כל זה קורה כאשר המתיחות בינה לבין טהראן גוברת גם בסוגיית הגרעין, בעקבות הגברת הלחץ הכלכלי מצד הממשל האמריקני וחתירתו לצמצם למינימום את ייצוא הנפט האיראני, ולאכוף באגרסיביות את הסנקציות בתחום זה. כזכור,  הדו"ח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הצביע על ההתקדמות האיראנית בתוכנית הגרעין ועל הכמות המדאיגה של האורניום המועשר (ברמה של 60%) שברשותה, שכדבריו של המנכ"ל גרוסי – "אין מדינה לא-גרעינית שמייצרת כמויות כאלה".  האיראנים מצדם מבהירים כי לא ייכנעו לתכתיבים ולא יגיעו להסכם תחת לחץ. הרושם הוא כי הם עדיין בוחנים את הגבולות ואת רצינות כוונותיו של הנשיא טראמפ מה שמוסיף לחשיבותה של הפעולה בתימן.

בהנחה שההתקפה נגד החותים היא רק תחילתה של המערכה החדשה נגדם, טראמפ ממצב את עצמו כמי שנוטל את ההובלה בהתמודדות עם כוחות הרשע שנבנו בידי משמרות המהפכה, שמאיימים על נתיבי סחר עולמיים ומבינים רק את שפת הכוח. כבר בראשית כהונתו, החות'ים מספקים לנשיא האמריקני, הזדמנות לתקן את העיוות שאפשר לאיראן לאורך שנים, להפעיל שלוחים שיממשו את שאיפותיה ההרסניות, מבלי לשלם על כך כל מחיר.

באשר לנו בישראל , יש להתייחס ברצינות לאיומי החות'ים לפעול נגדנו, בין באמצעות כטב"מים, רקטות וטילים ובין בדרכים אחרות, שחלק מהן תוארו בסרטונים שהפיץ הארגון. במקביל למאמצי ההגנה על ישראל להמשיך לפעול נגד אויב זה, באופן עצמאי (מתואם עם וושינגטון)  או במסגרת הפעילות שארה"ב מובילה.  נכון להגביר את האגרסיביות ולפגוע בתשתיות אנרגיה, חשמל, נמלים, כלכלה, מים ובמטרות נוספות. חיל האוויר הוא זרוע מרכזית לכך, אך לא יחידה. לאחר המכה שספג הציר האיראני בעקבות תבוסת חיזבאללה בלבנון, הפלת משטר אסד בסוריה, ופירוק המסגרות הצבאיות של חמאס בעזה, זוהי הזדמנות לגדוע גם את הזרוע התימנית ולהביא לקריסתו המוחלטת של מודל הפרוקסי האיראני.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 16.03.2025.

ממשל טראמפ מבקש להרחיב את הסכמי אברהם, בראש ובראשונה עם סעודיה, אולם המציאות הנוכחית בשטח אינה מעודדת מהלכים כאלה בעתיד הקרוב. סעודיה הצהירה כי לא תכונן יחסים עם ישראל ללא התקדמות מדינית משמעותית עם הפלסטינים – דרישה בלתי מתקבלת על הדעת מנקודת המבט של ישראל.

בעוד שמנהיגים ערבים מתונים אכן מכירים בחמאס כארגון טרור, הם עדיין מגנים בחריפות את ישראל על המלחמה בעזה, מציגים אותה כפושעת מלחמה ורוב הציבור הערבי – המושפע מתקשורת מקומית מוטה ביותר – שותף לדעה זו.

התוכנית הערבית לעזה שפורסמה בשבוע שעבר משקפת גישה זו, הקוראת להפסקת המלחמה ול"מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית", מבלי להזכיר אפילו את חמאס. במובן זה, חמאס הצליח בינתיים להשיג את אחת ממטרותיו המרכזיות במלחמה זו – למנוע פיוס ישראלי-סעודי. כאשר ישראל על סף חידוש הפעילות הצבאית נגד חמאס בעזה, מצב זה לא צפוי להשתנות בחודשים הקרובים, ועלינו להכיר בעובדה זו.

הפוך, גוטה

עם זאת, למרות הבאת האהדה הרגשית והמחויבות לפלסטינים ברחבי העולם הערבי לשיא יחסי, בשום שלב בעשורים האחרונים לא הייתה ישראל חשובה יותר עבור האינטרסים הביטחוניים והגיאופוליטיים הערביים, בעוד שתמיכה בעניין הפלסטיני לא עוזרת כלל לאתגרים הפנימיים הרבים של מדינות ערב; למעשה, זה עלול להחמיר אותם.

כך, למשל, ירדן מתמודדת עם לחץ פנימי מצד אסלאמיסטים שהתעודדו מנפילת משטר אסד וחווה משבר כלכלי חמור, תוך שהיא מסתמכת על ישראל עבור אנרגיה ומים. סוריה חרבה ומפוצלת לאורך קווים אתניים-דתיים, ומנהיגה האסלאמיסטי מוכן לפעול באיפוק כדי לייצב את המשטר – אם כי חשוב לציין שכל תקווה לשיקום המדינה לאחר 14 שנות מלחמה נובעת בעיקר מהמערכה הצבאית של ישראל נגד חיזבאללה ואיראן.

לבנון, שלראשונה מזה עשרות שנים יש לה ממשלה המסוגלת להתמודד עם השליטה של ​​חיזבאללה, נמצאת בעמדה זו רק משום שפעולות ישראל החלישו את ארגון הטרור השיעי ופתחו צוהר להשבת הריבונות הלאומית. באופן דומה, מצרים מתמודדת עם קריסה כלכלית עקב ירידה בהכנסות מתעלת סואץ שנגרמו מהתקפות החות'ים בים האדום – התקפות שרק ישראל הראתה נכונות להתמודד איתן אפקטיבית.

מדינות המפרץ שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, שומרות על יחסיהן למרות הרטוריקה הדיפלומטית הביקורתית שלהן. הן מבינות שהכלכלות שלהם נשארות חד-מימדיות, תלויות בייצוא אנרגיה, ושהן חייבות לשתף פעולה עם שותפים חדשניים ויצירתיים. ישראל היא בדיוק שותפה כזו.

ערב הסעודית נמצאת בצומת קריטי: למרות עושרה, מחצית מהתמ"ג שלה עדיין מגיע מתחום האנרגיה. חזון 2030 של יורש העצר מוחמד בן סלמאן עומד בפני אתגרים רבים ותלוי במידה רבה בייבוא ​​חדשנות כדי להפוך את ערב הסעודית לרלוונטית בעידן הבינה המלאכותית. בינתיים, הממלכה מתמודדת עם איומים פנימיים על חייו של נסיך הכתר בשל מדיניותו השנויה במחלוקת, שיכולה להתהפך לחלוטין אם מישהו אחר ישתלט. מעבר לכך, כמו מדינות רבות באזור, ערב הסעודית מרוויחה רבות מצמצום ההשפעה האיראנית במזרח התיכון – תוצאה ישירה של פעולות ישראל בחודשים האחרונים.

שלום עושים מתוך עמדת כוח

בהקשר זה, כל דרישה להקמת מדינה פלסטינית כמחיר לשלום עם סעודיה היא חסרת בסיס. זה לא יעזור למדינות ערב להתמודד עם האתגרים שלהן; במקום זאת, זה עלול לערער את מעט היציבות שעוד יש להן.

באופן קצת מנוגד לאינטואיציה, אם ישראל הייתה רודפת אחר התוכנית בהובלת מצרים על ידי חתירה להפסקת אש מבלי לחסל תחילה את חמאס, זה למעשה יסיר כל תמריץ שיש למדינות ערב לקדם את היחסים עם ישראל, שכן זה היה אומר שישראל חלשה מכדי לממש את מטרות המלחמה שלה. זה יתורגם לרוח גבית עבור האסלאמיסטים במזרח התיכון. לכן, על ישראל לדחות את הרעיון שהיחסים הדיפלומטיים מותנים בוויתורים לפלסטינים.

סעודיה לא תושיט יד לשותפה חלשה שאינה מסוגלת להביס את אויביהן המשותפים, כאשר חמאס הוא הקטן יותר ואיראן היא הגדולה יותר. הדרך היחידה לעצב מחדש את הנוף האזורי היא שישראל תשיג ניצחון מהיר ומכריע בעזה באמצעות שילוב של כיבוש מלא של השטח ויצירת מעבר שיאפשר לעזתים המבקשים לעזוב את הרצועה לעשות זאת, למרות שהדבר פחות פופולרי בקרב מדינות רבות באזור.

במקביל, על ישראל לבצע מתקפה רחבת היקף על תוכנית הגרעין של איראן כדי להשלים את השינוי במאזן הכוחות של המזרח התיכון. רק לאחר מכן יכולה ישראל לחזור לדון בשלום עם ערב הסעודית ומדינות אחרות — אבל הפעם מעמדת כוח.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 12.03.2025.

ג'ון אוקץ' לואת' אוקץ', שגריר סודן לאו"ם, כינס מסיבת עיתונאים ביוני 2007, ולהפתעת הנוכחים הרים גבוה מעל ראשו בקבוק קוקה-קולה. "כולנו נאבד את זה, אני יכול לעצור את ייצוא הגומי הערבי", הוא איים, והוסיף כי ארצו מגדלת 80 אחוזים מאותו חומר הגלם, גומי ערבי, שמשמש בתהליך ייצור לכל המשקאות הקלים בעולם.

היו אלה ימי טבח העם בדארפור, אחד משני האזורים במדינה שמגדלים את הגומי הערבי, המופק מעצי שיטה (אקציה). השגריר ביקש להסב את תשומת הלב העולמית למשבר, ולדרוש מהמעצמות לפתור אותו. הוא לא נחל הצלחה גדולה, והמשבר וטבח העם ארכו שנים רבות.

תפקידו של הגומי הערבי במשקאות קלים הוא להגביר את התסיסה שלהם, אך הוא משמש גם במוצרים אחרים כגון סוכריות M&M, מסטיקים או תמרוקים של חברת לוריאל. בסך הכול מדובר בתעשייה של כמה מאות מיליוני דולר עד מיליארד דולר בשנה, לכאורה לא גדולה במיוחד, אך ההשפעה של חומר הגלם הזה על מוצרים אהודים רבים בעולם מכרעת. לפיכך, איום על שלב כלשהו בשרשרת הייצוא שלו – הגידול, הקטיף, האריזה והוצאתו מחוץ למדינה – משמעותיים לאנשים רבים בעולם, ובעיקר לאותן חברות הענק שזקוקות לו במוצריהן.

רצועת הסאהל באפריקה, שכוללת מדינות מאתיופיה במזרח ועד קמרון, סנגל, ניגריה, ומאוריטניה במערב, היא האזור שבו גדלים עצי השיטה הייחודים שמהם מפיקים את הגומי הערבי. אלא שפינה זו של העולם היא גם מקור לכמות הנפגעים מטרור אסלאמי הגדולה בעולם, שבסך הכול "זכתה" בשנה שעברה לקצת יותר ממחצית ההרוגים בפיגועי טרור. במילים אחרות, מדובר בשטח גיאוגרפי הנתון דרך קבע תחת איום של מהומות ומלחמות, פיגועים והפיכות, ובנוסף סובל מבצורות קשות מאוד אך גם משיטפונות. יש לכך השפעה ישירה על התעשייה של הגומי הערבי: בניגריה, למשל, דווח לפני כמה שנים כי המאבק בארגוני טרור מקומיים הביא להפחתה של 80 אחוזים בייצור הגומי.

סודן, כאמור, מגדלת את הרוב המוחלט של הגומי, ומלחמות האזרחים במדינה איימו לא פעם לפגוע בתעשייה זו. היו שלבים במלחמה שבהם ריחף סימן שאלה על האפשרות להוציא את המוצר הזה מחוץ לסודן, ולעיתים גם נלחמו שבטים מקומיים זה בזה בניסיון להשיג שליטה באדמות שבהן גדלים עצי השיטה.

ואם בעבר, במשבר רצח העם בדארפור שהחל ב-2003, הסכנה שריחפה מעל תעשייה זו הייתה חמורה – כעת היא מאיימת להיות גרועה עוד יותר. ב-2023 פרצה מלחמת אזרחים במדינה, שעד היום טרם הסתיימה. הסיפור של המלחמה הזאת והתגובה העולמית אליה הם דוגמה לקשר שבין אינטרסים עסקיים, מלחמות ופוליטיקה דווקא במקום שבו מתחולל כעת המשבר ההומניטרי כנראה הגדול בעולם – אף שרבים כלל לא שמעו עליו.

לפי ההערכות הפחות מחמירות, במלחמת האזרחים בסודן נהרגו כ-150 אלף איש. לפי נתוני האו"ם, כ-12.5 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם עקב הקרבות, כמחצית מאוכלוסיית המדינה זקוקה לסיוע הומניטרי ולמקלט, וכ-3 מיליון מהם ברחו לארצות אחרות. אם לשפוט את הנתון הזה לפי סדר הגודל המקומי שלנו,  מדובר בשישית מאוכלוסיית סודן שנטשה אותה לארצות אחרות, ובסך הכול כמות הפליטים שיצאו מסודן גדולה מכמות התושבים ברצועת עזה. בחזרה לסודן: במדינה יש משבר חמור של מים, תרופות ודלק, אך הסכנה החמורה מכול היא הרעב. כמחצית מהאוכלוסייה סובלת מ"היעדר ביטחון תזונתי חמור", ורבע מהאוכלוסייה עומדת בפני "מצב חירום תזונתי".

במלחמת האזרחים נלחמים שני פלגים: כוחות הצבא של ממשלת סודן, בראשות הגנרל עבד-אלפתאח אל-בורהאן, וכוחות הסיוע המהיר (RSF), שמנהיגם הוא מוחמד חמדאן דקלו ("חמדתי"). דקלו היה סגנו של בורהאן, כחלק מהסכמים פנימיים בין הפלגים החמושים במדינה אחרי הדחת הרודן הוותיק עומר אל-בשיר, ששלט בסודן כשלושים שנה. אך מחלוקת על אופן איחוד הכוחות והטמעתם בצבא הרשמי הטילה את המדינה לסחרור ולתוהו ב-2023, שנמשכים עד היום. רמז לסוריה: אם לא פותרים את המחלוקות במהירות בין הזרמים השונים בתום מלחמת האזרחים, ההשלכות עלולות להיות קטלניות.

המורדים הצליחו להשיג שליטה על כמחצית משטחה של סודן, שגיאוגרפית היא המדינה השלישית בגודלה באפריקה. בחודש שעבר החלו כוחות הממשלה החלו להתקדם לעבר הבירה ח'רטום, וכן השתלטו על מחוז סנאר, הגובל בדרום-סודן.

בינתיים, המורדים מבצעים במסגרת המלחמה מעשי זוועה של ממש, כולל הפגזה שיטתית של מחנות עקורים וטבח באוכלוסייה המקומית שאיננה ערבית – שכן רוב השבטים שמרכיבים את כוחות הסיוע המהיר הם ממוצא ערבי. עקב מעשי הרצח הללו הטיל ממשל ביידן, ממש בסוף ימיו בתחילת ינואר, עיצומים על מנהיג המיליציה דקלו, וכן על שבעה אישים וחברות שקשורות אליו, בטענה שביצעו רצח עם. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, נכתב בהסבר לעיצומים, קבע ש-RSF ביצעו פשעי מלחמה והפרו זכויות אדם, ערכו טיהור אתני וביצעו פשעים נגד האנושות, כולל שימוש בפגיעה מינית כנשק.

אגב, הממשלה וכוחותיה אינם צדיקים גדולים. לדברי בכירים בארה"ב, צבא סודן השתמש בנשק כימי, הפגיז אזרחים, ביצע הוצאות להורג ועוד. ואכן, בשבוע האחרון לכהונתו, ממשל ביידן הטיל עיצומים גם על מנהיג סודן, בורהאן, בטענה שהוא ואנשיו ביצעו פשעי מלחמה.

אין תחליף לגומי

שורשי השימוש בגומי הערבי וגידולו חוזרים אחורה עד מצרים העתיקה, שכנתה של סודן, שהבינה את סוד השילוב של חומר זה בתהליך חניטת המתים, וגם בהפקת צבעי מים וכחל לאיפור. בתעשיית המשקאות כיום משמש החומר הזה כ"דבק אכיל", שמונע מהסוכר שנמצא בתוך הנוזל המתוק ליפול לתחתית ולהתגבש, מה שיפגע בחוויית השתייה באופן ניכר.

יש כמה סוגים של עצי שיטה שניתן להפיק מהם את הגומי, אך הטוב ביותר מכונה "אקציה סנגל", וזהו עץ שיכול לגדול גם באזורים עם כמות גשם מועטה, אפילו 200 מילימטרים בשנה. הוא גדל בגבעות סלעיות, בחוליות ובמקומות אחרים שבהם קשה מאוד לעצים אחרים לצמוח. הגומי הוא השרף שמפריש העץ, שיש לאסוף אותו במשך כשבוע או שבועיים בכל עונה, ורק בשעות שבהן השמש טרם מכה – כדי שהשרף לא יהפוך עדיין לנוזלי. כל עץ מפיק בערך 400-600 גרם לעונה.

אחת השיטות העיקריות של "קטיף" השרף היא דפיקה על ענפי העץ, כדי שכדורי השרף ינשרו מהם. שיטה אחרת היא חיתוך בגזע העץ כדי לחשוף את השרף, ולאחר מכן לתת לעץ זמן להחלים כדי שייצר עוד מהחומר הגולמי.

כ-6 מיליון מתושבי סודן מסתמכים ישירות על הרווחים מגידול עצי השיטה וקטיף הגומי הערבי. במדינה ענייה במיוחד, שבה יש אי שוויון גדול בין אזורים כפריים לעירוניים, משמעות הדבר היא כי היציבות בתחום ייצור זה מכריעה את גורלם של חיים רבים.

אלא שעוד לפני מלחמת האזרחים, בשנים הספורות מאז תום הטבח בדארפור ועד אפריל 2023, התמודדו החקלאים הסודנים עם קשיים רבים. היו מהם שהעידו כי הם מקבלים תשלום כל כך נמוך על גידול עצי השיטה הללו, עד שהם מתקשים לכלכל את עצמם.

יתרה מכך, בשנים האחרונות חלה מגמת נטישה מצד הדור הצעיר, שבמקום תעסוקה במטעי השיטה מעדיף ללכת לעבוד במכרות זהב, שבהם התנאים טובים יותר. עצי השיטה, לפיכך, נעזבים פעמים רבות, ומשמשים כחומר גלם לבנייה, מדורות וייצור פחם. במקביל, שינויי האקלים שגורמים ביעור טבעי של יערות ומדבור דוחפים את אזרחי סודן לערים, ושם לא ניתן לגדל את עצי השיטה. הלחימה שפגעה בענפים רבים כל כך בכלכלה הסודנית הפכה אותה, בפועל, למדינה "לא תעשייתית" באופן חלקי, מה שמשפיע גם על יכולת הפקת הגומי. בהיעדר מפעלי עיבוד מתאימים, החומר מיוצא במחיר נמוך בהרבה.

מרגע שהתלקחה שוב אש הקרבות לפני שנתיים, נפגעו ישירות אזורים כמו דארפור, אלקדארף, כרדופן ומדינות הנילוס הכחול, שבהם גדלים רוב עצי השיטה. אף שבינתיים ייצור הגומי נמשך, חקלאים התריעו מעתיד הענף. שני אזורי הייצור העיקריים, דארפור וכרדופן, לא יכולים להמשיך בגידול העצים בגלל החשש לביטחונם של העובדים, הסבירו מומחים.

אחת הבעיות שצצו מתחילת המלחמה היא שינוע החומר הגולמי. אדם עיסא מוחמד, סוחר מקומי, סיפר לסוכנות הידיעות הצרפתית עוד במאי 2023 כי "יש לנו כמויות גדולות שאנו יכולים למכור, אבל איש אינו רוכש אותן בגלל שהיצואנים והמפיצים לא מסוגלים למצוא חברות שיסכנו את המשאיות שלהן כדי לשנע את החומר". סוחר מקומי אחר העיד שמצב זה הביא לירידה של 60 אחוזים בסכום שהם מקבלים על מכירת הגומי, מ-627 דולרים לטון ב-2023 לכ-233 דולרים לטון. בין היתר, מצב זה נגרם גם בשל הזינוק בעלויות הדלק במדינה בעקבות המלחמה, מה שהקטין את הרווח של החקלאים. קריסת שירותי הבנקאות במדינה בוודאי לא סייעה למצב הכלכלי הכללי בסודן, ובעקיפין פגעה יותר גם בענפים חלשים יותר כגון גידול עצי השיטה.

מכיוון שהמצב צפוי להחמיר ככל שהסכסוך בסודן יתמשך, נעשו ניסיונות לפתור את הבעיות המקומיות או לסייע לחקלאים המקומיים. כך למשל, האיחוד האירופי הקים תוכנית לאימון החקלאים בשיטות גידול מתקדמות, גישה למנגנוני מימון ועוד. גם מדינות כגון צרפת, או ארגונים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, נרתמו לעזור לחקלאים הסודנים שעוסקים בענף גידול זה. עם זאת, אין חולק שהמלחמה משפיעה על הייצור, מה שבעקיפין מאיים על שווקים אחרים בעולם כולו.

מומחה ששוחח עם סוכנות הידיעות רויטרס הסביר כי "בשביל חברות כמו פפסיקו או קוקה-קולה", מדובר במצב חמור במיוחד. לדבריו, "הן לא יכולות להתקיים ללא גומי ערבי במתכוניהן". חברות קוסמטיקה או דפוס יכולות למצוא תחליפים לגומי הערבי, אך במשקאות תוססים אין בנמצא חומר אחר שמבצע את הפעולה של שימור הסוכר באופן טוב דיו. נוסף על כך, בסודן ובצ'אד גדלים העצים באיכות הטובה ביותר, וביתר המקומות מתקבל חומר שאיכותו נמוכה יותר.

אז איך יכול להיות שעדיין ניתן למצוא במדפי המרכולים שתייה קלה ללא הגבלה? חברות גדולות כגון קוקה-קולה מחזיקות מאגרים עצומים של גומי ערבי, ולדברי גורמים בתחום הן יכולות להסתדר גם עד חצי שנה כמעט ללא ייבוא כלל. עם זאת, גם למאגרים הללו יש גבול, והפסקה מוחלטת של הייצוא בהחלט תשפיע על יכולת הייצוא של החברות בסופו של דבר. נוסף על כך, בניגוד למלחמה הקודמת במדינה, שהתמקדה באזורים כגון דארפור, הפעם הבירה ח'רטום נקלעה ללב הקרבות – ממה ששיתק את הכלכלה, את התקשורת ואת נתיבי התחבורה למדינה וממנה.

זירת התגוששות בינלאומית

בעבר היו מקובלות בעולם היחסים הבינלאומיים תיאוריות בדבר מערכת על-לאומית שמתפתחת בזירה הפוליטית של כדור הארץ, ובמסגרתה התאגידים הגדולים כמו קוקה-קולה, מקדונלד'ס ועוד מהווים שחקני מפתח. עובדיהם, מנהליהם וצרכניהם במדינות שונות על פני הגלובוס אינם מאוגדים סביב עקרונית לאומיים, לפי התיאוריה הזאת, אלא מתאחדים סביב ערכים מסחריים משותפים. כיום כנראה התיאוריה תתמקד יותר בחברות שמפעילות רשתות חברתיות, אבל העיקרון נותר זהה. הסיפור של הגומי הערבי בסודן – אותו מרכיב שמשמש תאגידי ענק כגון קוקה-קולה, פפסי או לוריאל – משמש מקרה בוחן חדש לתיאוריה הזאת.

זה לא שאין מדינות שמקדמות אינטרסים משלהן בסודן ובמלחמה שמתחוללת בה – אפילו ההפך. אבל נראה שרוב המדינות הללו משתייכות לעולם שאינו מערבי, בעוד שקהילה הליברלית והנאורה של העולם לא עושה כמעט דבר כדי לעצור את שפיכות הדמים. זאת, אף שסודן שוכנת באזור אסטרטגי חשוב: מלבד גודלה הניכר ומשאביה הטבעיים, היא יושבת על פתח הים האדום. אם תיפול בידי גורמים שמעוניינים לחסום את מצר הים הזה, למשל, עלולה להיווצר בעיה למדינות רבות בעולם. מנגד, היא יכולה להוות משאב חשוב של המערב למלחמה במורדים החות'ים בתימן.

הנה בקצרה מפת אינטרסים של המדינות השונות שפועלות כיום בסודן, ותומכות בזרמים הניצים שם: המדינות הבולטות שמסייעות לצבאו של בורהאן כוללות את איראן, שמוכרת לממשלה הסודנית נשק וכטב"מים – שנאלץ לסמוך על טהרן בהיעדר חלופות מערביות. הוא אולי היה מבכר לא לחתום איתה על הסכמים כאלה, כמו שניכר מהחלטתו לאסור בניית בסיס ימי איראני במדינה, אך בלית ברירה הוא דבק באפיק זה לרכישת אמצעי לחימה. מדינה אחרת היא רוסיה, שהגבירה את תמיכתה באחרונה בצבא הסודני, בין היתר בשביל לקבל רשות להקים נמל ימי בפורט סודן, אולי כתחליף לנמל בטרטוס שייתכן ואיבדה עם נפילת משטר אסד.

מנגד, הכוחות המורדים של דקלו זוכים לסיוע נרחב של איחוד האמירויות. אבו-דאבי סיפקה לכוחות הסיוע המהיר נשק, כטב"מים, טילים נגד טנקים ומידע מודיעיני, ואף טיפלה בפצועים של המורדים. מה האמירתים מקבלים בתמורה? עוד לפני פרוץ מלחמת האזרחים נטען כי דקלו עבד עם האמירויות ועם הרוסים בהברחת זהב מהמדינה דרך דובאי, וכן העניק להם אפשרות לפתח שטחי חקלאות בתוך סודן. לפי השמועות, ערך הזהב שמוציאה אבו-דאבי מהמדינה האפריקנית מדי שנה מגיע למיליארדי דולרים. לוחמים של המיליציה הסודנית גם נשלחו לתימן כדי לסייע לצבא האמירתי במלחמה בחות'ים.

מתחילת המלחמה הפכה התמיכה בדקלו והיחסים עימו לאפיק שבאמצעותו יכולים האמירתים לזכות בהשפעה במדינת ענק באפריקה. הדגש שניתן על הברחת זהב גדל עד מאוד. היחסים ביניהם היו קרובים, ואפשרו למורדים להמשיך להילחם בממשלה הסודנית. אלא שבאחרונה החליט בורהאן להעלות הילוך מול המעורבות האמירתית במלחמה, ובתחילת החודש הגיש לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) תביעה נגד אבו-דאבי, בטענה שהיא שותפה לרצח העם במדינה.

מי שפוסחת על שתי הסעיפים, כהרגלה, היא טורקיה. בשנה שעברה היא שלחה לצבא הסודני ציוד צבאי וכטב"מים התקפיים בשווי של יותר מ-120 מיליון דולר, אך במקביל נודע שלפחות בשלב אחד חברה ביטחונית טורקית גדולה ניהלה משא ומתן עם כוחות הסיוע המהיר.

מצידן, ממשלות המערב מהססות אם לתמוך בצבא הסודני. בורהאן זקוק לסיוע צבאי ניכר, אך לפי שעה לא הצליח להשיג אותו מארה"ב או ממדינות אירופה, שכיום רק מתחילות להגדיל את תקציב הביטחון שלהן לצורך ההגנה מפני החשש מפלישה רוסית. לפני המלחמה השקיעו מדינות המערב משאבים רבים בשיקום סודן, בתום שנות שלטונו הרבות של הרודן בשיר, אך כעת נראה שלא דחוף להן לחזור למדינה.

ארה"ב אף הרחיקה עוד יותר לכת: ממשל ביידן הצהיר רשמית כי "אינו תומך באף אחד מהצדדים במלחמה". לדברי הממשל בינואר, "שני הצדדים נושאים באחריות לאלימות ולסבל בסודן, ולהיעדר הלגיטימציה למשול בסודן כשישרור בה שלום בעתיד".

אז איך יכול להיות שהסכסוך העקוב מדם במדינה נמשך ללא פתרון, ומדוע ממשלות המערב – שמתגאות במעורבותן בסכסוכים שונים ברחבי העולם ובניסיונן לתווך בין צדדים ניצים – לא משקיעות מאמץ כדי לסיים אותו? הרי המלחמה אף מאיימת על אינטרסים כלכליים שחשובים למערב, ובדרך כלל כשיש איום על תעשיות שונות מזדרזות ממשלות ליברליות להיכנס לעובי הקורה כדי למנוע את התמשכות המשבר.

בניגוד לסכסוכים עולמיים אחרים, כגון המלחמה בעזה או המערכה באוקראינה, המשבר ההומניטרי הגדול בעולם שמתחולל בסודן אף אינו מקבל תשומת לב תקשורתית בסדר גודל זהה, או אפילו בממדים קרובים לכך. אולי המצב הזה נובע מכך שבעיני הממשלות הליברליות של המערב אין בסודן צד אחד שהוא "טוב" או "צודק יותר" – בניגוד לסכסוך אצלנו, למשל, כשברור לראשי השמאל העולמי שישראל היא "הרעה". אולי זה גם קשור לעובדה שהסכסוך מתרחש באפריקה הנידחת, שאינה קרובה לעיני ממשלות המערב או לליבן.

חומר מוברח וזול

יש עוד אפשרות להיעדר מעורבות של ממשלות המערב בסודן: אינטרסים עסקיים וכלכליים גורמים להן – ייתכן בלחץ של תאגידי ענק – להעלים עין, לשבת על הגדר, ולא לנקוט עמדה או לבצע מעשים שיביאו לסיום הסכסוך. האינטרסים הללו קשורים בחומרי גלם ובאפשרויות כלכליות שגלומות במדינה, וההפקה, העיבוד והייצוא של גומי ערבי הוא אחד מהם.

למעשה, יש לכך תקדים: בשנות התשעים של המאה שעברה ובתחילת האלף הנוכחי, הממשל האמריקני הטיל עיצומים על סודן ועל מוצרים שיוצאו ממנה, ובין היתר על הגומי הערבי. הסודנים הקימו שדולה מיוחדת, הקרויה "לובי E414" (השם הכימי של הגומי), והדגישו את הרווח הרב והחשיבות של חומר הגלם הזה כדי להשיג מהאמריקנים פטור מהעיצומים על ייצואו.

כיום, כך עולה מתחקיר שביצעה סוכנות הידיעות רויטרס בשבוע שעבר, נוסף אינטרס כלכלי מובהק אחר לסחר בגומי ערבי: חברות בינלאומיות, לכאורה, נהנות מהאפשרות לרכוש את חומר הגלם הזה במחיר מוזל, שכן הוא אינו נסחר בסודן בצורה מסודרת, ומוברח מחוץ לגבולות המדינה – ושם הוא נמכר בהחיבא, מבלי שעבר את הליך האישורים היקר, ואולי גם לא עיבוד מתאים. משכך, מחירו עשוי לרדת מאוד. סיום המלחמה ואסדרת התחום ככל הנראה יקפיצו את המחירים של הגומי, מה שמנוגד לאינטרסים של תאגידי הענק שזקוקים לחומר זה במוצרים שלהם.

אנשי רויטרס שוחחו עם סוחרים ויצרנים בתעשיית הגומי הערבי, שהעידו על עלייה ניכרת בהברחות של חומר הגלם מחוץ לסודן. כוחות הסיוע המהיר שולטים מאז סוף השנה שעברה בדארפור ובכרדופן, האזורים שבהם מתבצע עיקר ייצור הגומי, וגובים מהסוחרים המקומיים תשלום בתמורה לשני "שירותים": מתן אישור לסחור בו, וכן הגנה וליווי לגבולות המדינה, שמהם מוברח החומר למדינות שכנות כגון הרפובליקה המרכז-אפריקנית ללא תיעוד הולם.

יבואנים בינלאומיים סיפרו על הצעות לרכישת גומי ערבי שהגיעו מצ'אד ומסנגל, שהן יצרניות בקנה מידה קטן של חומר הגלם, אך גם מדרום-סודן וממצרים – שכמעט אינן מייצאות אותו בימי שגרה. הסוחרים האפריקנים כמובן אינם מודים שהחומר מוברח, והיעדר התיעוד מקשה על זיהוי מקורו.

התאגידים הגדולים אינם רוכשים את החומר ישירות מהמשווקים. יש חברות שניצבות באמצע תהליך הייצור. הן מעבדות את הגומי וצובעות אותו, ומוכרות אותו לתאגידי הענק – כך שאלה רוחצים בניקיון כפיהם, ואינם "יודעים" לכאורה כי מדובר בחומר מוברח. בצורה כזו, התאגידים מצד אחד מרוויחים הנחה ענקית, ומצד שני עדיין יכולים לספר לעצמם ולאחרים שאינם לוקחים חלק בתעשיית הניצול, ההברחה, הקטל והמוות של סודן.

כך למשל, יבואן אחד סיפר כי התבקש לשלם 3,500 דולרים תמורת טון של גומי ערבי מעובד באיכות טובה, שלרוב עולה כ-5,000 דולר. סוחר אחר סיפק צילום של הודעות ווטסאפ שבהן קיבל הצעת מחיר לטון גומי ערבי במחיר של 1,950 דולר, בעוד שהמחיר הרגיל הוא 3,000 דולר. זהו רק המחיר שמשלמים הסוחרים הבינלאומיים למשווקים המקומיים, שרכשו אותו מהחקלאים. ככל הנראה, בתווך שבין הסוחרים הבינלאומיים לחברות בארה"ב המחיר עוד מזנק. אם מכפילים את הסכומים הללו במאות ואלפי טונות בשנה, החיסכון יכול להגיע בקלות למיליונים רבים של דולרים. זה לא סכום של מה בכך.

מהתחקיר הזה עולה שאלה גדולה: האם יכול להיות שהמערב אינו מתערב במלחמה כי לתאגידים ענקיים יש אינטרסים גדולים שהיא תימשך? האם השדולות העוצמתיות שלהם עומדות מאחורי היעדר התמיכה האמריקנית בממשלת סודן, עד כדי הפניית עורף למדינה שחתמה על הסכמי אברהם? אין לכך ראיה ישירה, אך לכאורה מדובר בהסבר אפשרי אחד, במקביל לעוד סיבות אחרות שמסבירות את ההתעלמות המערבית מהמשבר ההומניטרי הגדול בעולם.

מה שברור הוא שנראה לאיש לא דחוף במיוחד לפתור את המשבר הזה, על אף ההשלכות שיכולות להיות לו על שווקים בינלאומיים, על האוכלוסייה מוכת הרעב והעוני במדינה, או על אינטרסים אחרים שעומדים בסכנה. לו הסכסוך הזה היה מקבל עשירית מהסיקור שיש למלחמה בעזה, ייתכן שכבר היה מסתיים מזמן. אלא שכרגע כנראה נוח לכל מיני אנשים להרוויח מרכש סחורות מוברחות במחיר מופחת מלשלם עליהם מחיר מלא – גם אם משמעות הדבר היא שתושבים סודנים מסכנים ימשיכו לחיות בפחד נוראי ובמשבר שהשלכותיו החמורות יתגלו בעוד שנים רבות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 במרץ, 2025.

עידן הנשיא טראמפ פורש כנפיים

לאחר כחודשיים בבית הלבן הצליח הנשיא טראמפ לְנַעֵר את המערכת הבינלאומית מן היסוד, ולקרוא תִּגָּר על הסדרים ונורמות שנחשבו כמקובעים ב"ברזל יצוק" לאורך שנים רבות. הוא הוביל לזעזוע קשה ביחסים של ארצות הברית עם מדינות אירופה בכלל, ועם מדינות האיחוד האירופי ומדינות ברית נאט"ו בפרט. הוא הבהיר להן שתחת הנהגתו יש לארצות הברית סדר עדיפויות חדש, וכי הגנת אירופה אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו.

עמדות אלה של ממשל טראמפ מעמידות את מדינות אירופה במצוקה קשה. אל מול עיניהן הן רואות את "הדוב הרוסי" המתעורר לחיים ומבקש להרחיב את "שדות המחיה" שלו בתמיכה ובעידוד של מי שהייתה יריבתו הגדולה בעבר – ארצות הברית. בנסיבות אלה, כאשר המעצמה שהגנה וְסוֹכְכָה על אירופה בנדיבות לב לאורך שנים מתנכרת לבעלות בריתה לשעבר, מוצאת עצמה אירופה "לבדה", מחויבת להגן על עצמה בכוחותיה-היא. מה הפלא שהקריאות לחימושה מחדש (rearmament) של אירופה הולכות ותופסות תאוצה.

ממשל הנשיא טראמפ לא הסתפק בכך. הוא נכנס "ברגל גסה" ללב ליבה של מלחמת אוקראינה, הַגּוֹבָה מחיר כבד בנפש וברכוש הן מרוסיה והן מאוקראינה, מתוך מטרה להוביל להסדר שיביא לסיום המלחמה. אגב כך, הוא הדגיש בפני הנהגת אוקראינה בראשות זלנסקי כי מדיניות "הדלת הפתוחה" והנדיבה שהפגין ממשל ביידן כלפי אוקראינה עברה מן העולם.

גם שכנותיו מצפון ומדרום – קנדה, פנמה ומקסיקו – טעמו את "נחת זרועו" של הנשיא טראמפ. תביעותיו של הנשיא לשינויים מהותיים במעמדה של ארצות הברית מול מדינות אלה, לרבות בסוגיות הסחר והמכסים, לוו בראשית הדרך בספקנות רבה, ואפילו בהתבטאויות מלגלגות ובחוסר אמון מודגש לגבי סיכויי מימושן.

כיום, כחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד, איש אינו מזלזל עוד בנחישותו של הנשיא טראמפ לממש את שאיפותיו על פי הנוסחה החד-משמעית: הממשל בראשותי, כך מבהיר הנשיא טראמפ ליריביו ואוהדיו כאחד, מציג באורח גלוי את עמדותיו על פי מה שנחשב בעיניו כמקדם את האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. הממשל בראשותי סולד ממלחמה, ויעשה הכול כדי שתביעותיו תתקבלנה ללא שימוש באלימות. מוטב אפוא לקבל את תביעותיו מתוך הסכמה, שאם לא כן – ייעשה שימוש בכוח.

במקביל, הוא מפגין פעילות אינטנסיבית גם בהקשר הישראלי-ערבי, ובסוגיית האיום האיראני. בסוגיית עזה הוא אימץ תוכנית שאפתנית לפינוי תושבי עזה, סילוק החמאס מהשלטון ושיקומה של הרצועה. רבים מאלה שטענו שמדובר בתוכנית הזויה, ובלתי ריאלית בעליל, נוטים היום להעריך שבפועל אין לה תחליף, ואף קיימים סיכויים טובים למימושה.

הגיע תּוֹרָהּ של יפן

בין כל האירועים והסערות חמקה איכשהו מתחת לרדאר יפן – בעלת בריתה הקרובה ביותר של ארצות הברית ביבשת אסיה. לארצות הברית יש מערכת יחסים ייחודית עם יפן. זאת, בעיקר על רקע האירועים שנלוו למלחמת העולם השנייה ומלחמתה של ארצות הברית נגד יפן. במסגרת זו תפסה מקום מרכזי העובדה שיפן "נבחרה" להיות המדינה הראשונה, ובינתיים היחידה בעולם, שעל שתיים מֵעָרֶיהָ – הירושימה ונגסאקי – הוטלו פצצות אטום, שהביאו להרג של מאות אלפי אזרחים ולנזק סביבתי ניכר לאורך שנים.

בסקר מקיף שנערך בארצות הברית חודשים ספורים לאחר תום מלחמת העולם השניה חייבו 85 אחוזים מן הנשאלים את השימוש בנשק גרעיני נגד יפן. בחלוף השנים ניכרה ירידה דראמטית במספר המחייבים הטלת פצצות אטום על ערי יפן, ובשנת 2015 חייבו זאת 46 אחוזים בלבד. בסקר שנערך ביוני 2024 הוצג בפני הנשאלים תרחיש שלפיו ארצות הברית מאיימת על יפן בהשמדה מלאה אם לא תסכים ל"כניעה ללא תנאי"; ממשלת יפן מסרבת להיכנע לתכתיב. 45 אחוזים השיבו שעל ארצות הברית לסיים את המלחמה גם ללא "כניעה ללא תנאי" של יפן, וגם בהכרה שממשלת יפן, שיזמה את המתקפה הנפשעת בפרל הארבור, תמשיך להתקיים.

"הירידה במספרם של התומכים בשימוש בנשק גרעיני נגד יפן", נכתב במחקר מקיף בנושא, "מעיד על היווצרות 'טאבו גרעיני' (nuclear taboo); דהיינו הכרה בכך ששימוש בנשק גרעיני אינו לגיטימי". מנתונים אלה עשויה להשתמע המסקנה שרווחת כיום בקרב חוגים רחבים בארצות הברית תחושת כבדה של אי-נוחות, ואולי אף תחושת אשמה, על השימוש שנעשה בנשק גרעיני נגד אזרחי יפן.

מעבר לכך, בעקבות המלחמה קיבלה על עצמה יפן חוקה הכוללת מגבלות באשר לפיתוח עוצמתה הצבאית של יפן והמסגרת ה"מותרת" של מעורבות יפן בעימותים מלחמתיים. במקביל נחתם ב-1951 הסכם לשיתוף פעולה ולביטחון (Treaty of Mutual Cooperation and Security) בין ארצות הברית ויפן. ההסכם עודכן ב-1960.

ההסכם מעניק לארצות הברית את הזכות להחזיק בסיסים צבאיים ביפן. במרכז הנוכחות האמריקנית ביפן נמצא הצי השביעי, הממוקם בנמל יוקוסוקה (Yokosuka).

ההסכם מתייחס בעיקר לאיומים על ביטחונה של יפן. באורח קונקרטי הוא קובע ששתי המדינות מסכימות שהתקפה מזוינת (armed attack) על אחת מהן בשטחים הנמצאים תחת שליטת יפן (territories under the administration of Japan) תיחשב כמסכנת את שלומה של כל אחת מהמדינות, וכל אחת מהמדינות מתחייבת לפעול לסיכול האיום על פי המערכת החוקתית שלה.

החוקה של יפן אינה מאפשרת לה להיות מעורבת בעימותים צבאיים מחוץ לתחומי יפן. ראש ממשלת יפן בעבר שינזו אַבֶּה  (Shinzo Abe) ניסה להרחיב את הפרשנות של החוקה באופן שיאפשר ליפן לסייע לבעל ברית בנסיבות מסוימות. מאמציו היו מלווים בהפגנות רחבות היקף ביפן, בעיקר בקרבת מוסדות השלטון. אבה גם הגדיל את תקציב הצבא והביא לחימוש של יפן בכלי נשק מתקדמים, כולל מטוסי אפ-35 ואמצעים להגנה מפני טילים.

ואולם, אופייה הפציפיסטי של החוקה היפנית, וההוצאות הגדלות והולכות של יפן על שירותי רווחה לאוכלוסייה ההולכת ומזדקנת של יפן (אחד מכל עשרה יפנים הוא בן שמונים ומעלה), אינם מאפשרים הגדלה ניכרת בתקציב הביטחון של יפן. הזדקנות האוכלוסייה גם מקשה על גיוס צעירים לצבא.

הצהרת הנשיא טראמפ

ב-6 במרץ 2025 הסתבר כי גם יפן נמצאת על "כוונת הירי" של הנשיא טראמפ. הנשיא מתח ביקורת על הסכם ההגנה בין שתי המדינות. לטענתו, המוצדקת עקרונית, קיים חוסר סימטריה מובנה בהסכם: ארצות הברית, על פי ההסכם, מחויבת לבוא לעזרת יפן במקרה של מתקפה עליה, אולם אין מחויבות מקבילה של יפן כלפי ארצות הברית.

"אני אוהב את יפן", אמר הנשיא, "ויש לנו יחסים נפלאים (great relationship) עימה. ואולם, על פי ההסכם אנחנו מחויבים להגן על יפן, אבל היא אינה מחויבת להגן עלינו". במקביל, כך טען הנשיא, יפן נהנית מיחסי סחר המעניקים לה הטבות מיוחדות מול ארצות הברית (they make a fortune with us economically).

הכרזות הנשיא עוררו מטבע הדברים דאגה רבה ביפן וחששות שמא יש בכוונת הנשיא להוביל לשינוי במערכת היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות. שינוי כזה, חוששים רבים ביפן, עלול לפגוע במערכת ההרתעה בדרום מזרח אסיה ובמזרח הרחוק. הוא עלול להוביל את סין ואת צפון קוריאה, ואולי גם את רוסיה, להעצים את ההתגרויות שלהן נגד בעלות בריתה של ארצות הברית באזור.

סין עלולה להגביר את פעילותה בים סין הדרומי (South China Sea), שעליו היא תובעת שליטה, וגם מול טאיוואן. צפון קוריאה, שברשותה יכולת גרעינית רבת-עוצמה, עלולה לנקוט צעדים מתגרים נגד שכנותיה המשגשגות – דרום קוריאה ויפן.

ראש ממשלת יפן, שיגרו אישיבה (Shigeru Ishiba), דחה את טענותיו של טראמפ על אודות חוסר הסימטריה במערכת יחסי הביטחון בין שתי המדינות. הוא טען שיפן מארחת בתחומה בסיסים רבים של ארצות הברית; החיילים מתקבלים ביפן באהבה; יפן מצידה מעמידה לרשות הכוחות האמריקניים את יכולותיה המתקדמות מבחינה מדעית-טכנולוגית.

דובר ממשלת יפן, יושימאסה האיאשי (Yoshimasa Hayashi), הדגיש את החשיבות של המשך הברית בין ארצות הברית ויפן. הוא טען כי יפן בטוחה שארצות הברית תשתמש בכל היכולות שיש לה, כולל היכולות הגרעיניות, כדי לממש את התחייבויותיה על פי הסכם ההגנה בין שתי המדינות. בהמשך הוא הדגיש שיפן וארצות הברית תשתפנה פעולה במקרה של מתקפה נגד יפן.

יפן, יש להדגיש, משתתפת בהוצאות הכרוכות באחזקת הכוחות האמריקניים בשטחה. השנה היא הוציאה על כך כשלושה מליארד דולר. לדעת מומחים ההוצאות הכרוכות בהחזקת החיילים האמריקנים ביפן קטנות מאלה הכרוכות באחזקתם בארצות הברית.

הנוכחות הצבאית הגדולה של ארצות הברית ביפן (כשישים אלף חיילים) יוצרת ממד הרתעתי מול יריבותיה של ארצות הברית באזור, וביניהן סין, רוסיה וצפון קוריאה. יציבות זו היא כמובן תנאי הכרחי להבטחת התפתחות המערכת הכלכלית באזור.

סיכום ומסקנות

להערכתנו, אין בכוונתו של טראמפ להביא לשינוי מהותי בהסכם ההגנה של ארצות הברית עם יפן. בוודאי אין בכוונתו להביא לביטול הסכם זה. הנוכחות הצבאית הגדולה של ארצות הברית ביפן ובמקומות אחרים במזרח הרחוק משרתת היטב את האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. היא מהווה גורם בעל חשיבות בהרתעתן של סין ושל צפון קוריאה מפני צעדים הרפתקניים בים סין הדרומי, ומול דרום קוריאה, יפן, הפיליפינים, טאיואן, ואפילו – אוסטרליה.

ביטול הסכם ההגנה של ארצות הברית עם יפן עלול להוביל את יפן ואת דרום קוריאה לפעול לבניית כוח גרעיני עצמאי. מירוץ חימוש כזה עלול לערער את היציבות באזור. סין עלולה לצאת למלחמת מנע בטרם יחומש הצבא היפני בנשק גרעיני. היא עלולה גם לפעול להשתלטות על טאיוואן בטרם ישיגו מדינות האזור כוח גרעיני עצמאי.

ובהקשר הישראלי: התעצמות האיומים האסטרטגיים על יפן והחלשה אפשרית של המחויבות האמריקנית כלפי יפן עשויות להוביל את יפן לתהליך הדרגתי של בניית כוח צבאי עצמאי. תהליך התעצמות של יפן עשוי להביא אותה להפגנת הבנה גדולה יותר כלפי מדינת ישראל ומהלכיה הצבאיים, להידוק הקשרים הביטחוניים (בעיקר בתחום הרכש), המדיניים והכלכליים בין שתי המדינות.

ממשל טראמפ צפוי לפעול להרחבת הסכמי אברהם, כולל עם סעודיה, אך המציאות בשטח אינה מעודדת מהלכים כאלה בעת הזו.

סעודיה מצהירה כיום שלא תקיים יחסים עם ישראל ללא התקדמות מדינית משמעותית מול הפלסטינים – דרישה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינת ישראל. מנהיגי ערב המתונים אומנם מבינים שחמאס הוא ארגון טרור, אך יחד עם זאת הם מגנים את ישראל בצורה חריפה על המלחמה בעזה, ומציגים אותה כפושעת מלחמה. רוב הציבור הערבי שניזון מהתקשורת המקומית שותף לדעה זו.

אך חרף עמדתם הפומבית, מדינות ערב מבינות שהעצמת מעמדם של הפלסטינים לא תסייע להן בבעיות הפנימיות, והיא אף עשויה להחריפן. מנגד, הן גם תופסות שישראל מקדמת בפועל אינטרסים משותפים רבים איתן. ירדן, למשל, נאבקת בלחצים מבית מצד האסלאמיסטים שקיבלו רוח גבית מהפלת משטר אסד ונמצאת במשבר כלכלי חמור, בעוד שהיא תלויה בישראל בכל הקשור לאנרגיה ומים.

סוריה הרוסה מהיסוד ומפוצלת בין פלגים אתנים-דתיים, ומנהיגה האסלאמיסט מוכן לנהוג במתינות כדי לנסות לייצב את השלטון – אף שחשוב לזכור שכל תקווה לשיקום המדינה בתום 14 שנות מלחמה מקורה במערכה שניהלה ישראל נגד חיזבאללה ואיראן. לבנון, שלראשונה זה עשרות שנים מעמידה ממשלה שיכולה להתמודד עם הדומיננטיות של חיזבאללה, מבינה כי פעולות ישראליות החלישו את הארגון השיעי, וכך נפתחה לה הזדמנות לשיקום הריבונות הלאומית.

כמו כן, מצרים מתמודדת עם קריסה כלכלית בעקבות הירידה בהכנסות מתעלת סואץ בשל התקפות החות'ים ביד האדום – שרק ישראל הוכיחה עד כה נכונות לפגוע בהם באופן משמעותי. מדינות המפרץ שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל ממשיכות לשמור על היחסים עימה, על אף הרטוריקה הדיפלומטית הביקורתית שלהן. הן יודעות שהכלכלות שלהן נשארות חד-ממדיות, ומבוססות על ייצוא אנרגיה, ולכן הן מוכרחות לשתף פעולה עם שחקנים בעלי יצירתיות וחדשנות – וישראל היא בדיוק שותפה כזו.

סעודיה נמצאת בנקודה מכרעת: למרות עושרה, מחצית מהתמ"ג שלה עדיין מקורו ממגזר האנרגיה. מימוש חזון 2030 של מוחמד בן סלמאן נתקל באתגרים רבים, והוא נשען בעיקר על ייבוא חדשנות מבחוץ, במטרה להפוך את סעודיה למדינה רלוונטית בעידן הבינה המלאכותית. במקביל מתמודדת הממלכה עם איומים מבית על חייו של יורש העצר עקב המהלכים השנויים במחלוקת שהוא מוביל, שעלולים להתהפך לחלוטין אם מישהו אחר יאחז במוסרות בשלטון. מעבר לכך, סעודיה, כמו רבות ממדינות האזור, רואה את היתרון בצמצום ההשפעה האיראנית – שגם היא מתרחשת עקב פעולות ישראל בחודשים האחרונים.

במציאות כזו, כל דרישה להקים מדינה פלסטינית כמחיר לשלום עם סעודיה היא חסרת בסיס. היא לא תסייע למדינות ערב להתמודד עם אתגריהן. אדרבה, היא עלולה לערער את מעט היציבות שהן נהנות ממנה. לכן אין מקום לוויתורים ישראליים. ממילא, הסעודים עצמם לא יקבלו החלטה אסטרטגית ביחס לישראל כל עוד התקשורת העולמית והערבית ממשיכה להציג אותה כתוקפנית – וגם כאשר אין תוצאה חד-משמעית למלחמה.

מבחינת ישראל, עצירת הלחימה כעת משמעותה ניצחון לחמאס – תוצאה שתייתר כל צורך מבחינת מדינות ערב לקדם יחסים עימה. הן לא ירצו להושיט יד לשותפה חלשה, שאינה מסוגלת להכריע את אויביה. הדרך היחידה להתקדם בשינוי המרחב האזורי היא לנצח בעזה בצורה ברורה ומהירה, וזאת באמצעות כיבוש השטח ולקיחת האחריות על הסיוע ההומניטרי. במקביל, יש להוציא לפועל מתקפה רחבת היקף נגד הגרעין האיראני באופן שישלים את שינוי מאזן הכוחות במזרח התיכון. לאחר מכן ישראל תוכל לשוב לדון בשלום עם סעודיה ועם מדינות נוספות, אך הפעם מעמדת עוצמה.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 27.02.2025.

מלחמות מנצחים בשדה הקרב, גורסת האמרה הנושנה, אך רוב הקרבות כיום מתנהלים במקביל גם בכמה ממדים נוספים, שאינם צבאיים אך הם מכריעים לא פחות: חדרי הדיונים, בתי המשפט, קמפוסים אקדמיים ועוד. בעידן המודרני העוצמה הצבאית היא גורם מכריע וחשוב, אך לצידה השחקנים מחזיקים בידיהם כלים נוספים, מורכבים ועוצמתיים, כדי להיאבק ביריביהם. העיקרון הזה מתבטא באופן מובהק במלחמות הא־סימטריות שמאפיינות רבות מהמערכות העולמיות בשנים האחרונות: יריב חלש, בעל אמצעים צבאיים דלים יחסית, מצליח לרתק אויב הרבה יותר חזק למלחמת התשה שעלולה להימשך תקופה ארוכה, ואפילו להסתיים בניצחונו של הצד החלש. כך למשל, ישראל נסוגה מלבנון, מעזה ומסיני אף שלא הייתה חלשה מיריביה, ובשדה הקרב הפיזי ידה הייתה על העליונה. ובכל זאת, חיבור של נסיבות וגורמים אילץ אותה לסגת משטחים שכבשה.

מזווית המבט הזאת צריך לראות גם את המלחמה בין ישראל לחמאס ברצועת עזה. איש אינו מפקפק בכך שכוחו הצבאי של צה"ל עולה עשרות מונים על הפלגים הפלסטיניים. ובכל זאת, במשך כ־500 ימי מלחמה צה"ל לא הצליח להכריע את חמאס, ולא עמד ביתר יעדי המלחמה. גם המלחמה בעזה היא מארג סבוך של אינטרסים, שחקנים מרובים ואתגרים מדיניים, משפטיים ותודעתיים, שבסופו של יום משפיעים גם על הנעשה בשדה הקרב. מי השחקנים שמתמודדים בזירה הזאת, ומה האינטרס של כל אחד מהם? ושאלה נוספת, מעניינת אף יותר: אילו מנופי לחץ משמשים כל אחד מהם בבואו להתמודד נגד יריביו?

מלבד ישראל וחמאס, הלוחמים זה בזה ישירות, בוחשות ברצועה גם ארה"ב, קטאר, מצרים, איראן ואפילו הרשות הפלסטינית, כל אחת בדרגת מעורבות שונה. שחקניות שנוכחותן מורגשת פחות הן מדינות אירופה, ערב הסעודית, ירדן, רוסיה ואפילו טורקיה – מדינה שחותרת לאחרונה תחת האינטרסים הישראליים, תומכת ב"התנגדות" הפלסטינית, ומעניקה מחסה לחמאס וראשיו. לכל המדינות והגופים שמעורבים במלחמה בעזה יש אינטרסים ייחודיים, וחשוב להכיר אותם ולהבין מדוע הם "משתתפים במשחק", לפני שנסקור את מנופי הלחץ שברשותם.

ישראל

צה"ל נכנס למלחמה הנוכחית בלית ברירה ומתוך עמדה פגיעה, אחרי שהופתע והוכה קשות ב־7 באוקטובר. ובכל זאת, הוא הוכיח את עליונותו על יריביו בכל הזירות, ובפרט הסב אבדות קשות לחמאס בעזה, נטרל את האיום הנשקף ממנו לעורף וחיסל את מרבית הנהגתו. ואולם גם כעת, כשנה וארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, ישראל עדיין מבקשת לשנות את המציאות בעזה, לפרוץ את פרדיגמת פתרון שתי המדינות, ולנטרל את האפשרות שחמאס יחזור לשלטון בעזה ויוכל לאיים עליה עצמה.

בידיה של ישראל כמה מנופי לחץ שהיא יכולה להפעיל על ארגון הטרור העזתי כדי לדחוק אותו לפינה ולהביא לתבוסתו, סילוקו מהשלטון או גירושו מהרצועה. הכלי העוצמתי ביותר, למרות הכול, הוא עדיין הלחץ הצבאי. לצד האבדות שצה"ל מסב לחמאס בשדה הקרב, פעילותו ברצועה מייצרת גם לחץ שאינו צבאי: השפעה פסיכולוגית ופיזית על תושבי הרצועה. מאות אלפים ספגו אבדות בנפש וברכוש, איבדו את בתיהם, גורשו ונאלצו לחיות חודשים ארוכים בתנאים קשים כפליטים. המשך הפעילות של צה"ל בגזרות שונות של הרצועה, תוך שהוא מניע אוכלוסייה ממקום אחד לשני, הוא מנוף לחץ חשוב על חמאס – שמאבד את התמיכה של תושבי עזה ככל שחולף הזמן.

במקביל, עומדים לרשות ישראל גם מנופים אחרים: בזירה המדינית, למשל, ישראל משתמשת בדיונים על "היום שאחרי" והמצב בעזה בתום המלחמה כדי להפעיל לחץ נוסף על חמאס להתגמש בעמדותיו. הצעתו של הנשיא טראמפ, בהקשר זה, עשויה להיות מנוף משמעותי בידי ישראל, גם אם לפי שעה היא לא קידמה אותה באופן מעשי.

בנוסף, ישראל יכולה להשתמש בקלף ההומניטרי כדי לממש את יעדיה. אם בתקופת ממשל ביידן הקלף הזה נוטרל בידי האמריקנים, ייתכן שממשל טראמפ יאפשר לישראל להשתמש בו יותר; בתקשורת נרמז כבר שהנשיא החדש ימעט ללחוץ על ישראל בסוגיה זו. לפיכך, איומים לצמצם את כמויות המזון שנכנס לרצועה, לנתק את החשמל, למנוע הכנסת קרוואנים ועוד, עלולים להשפיע על חמאס הן ברמה המיידית והן בדעת הקהל העזתית. די לראות כיצד נקודה זו הפכה מהותית מבחינת ארגון הטרור, במסגרת הדיונים על יישום השלב הנוכחי בהסכם שחרור החטופים.

היעילות העתידית של מנופי הלחץ הישראליים תלויה מאוד בהמשך התפתחות המערכה – האם ישראל תחזור להילחם בחמאס, או דווקא תתקדם לשלב ב' של העסקה, וכיצד הוא ייראה. כך למשל, חשוב מאוד לבחון אם ישראל תישאר בציר פילדלפי או תיסוג ממנו, ואם רצועת החיץ ("פרימטר") סביב הרצועה תיוותר על כנה. הפרימטר אמור להגביל במידה ניכרת את יכולת ההיזק של חמאס לישראל בגבול, והשליטה בציר פילדלפי עשויה לאפשר לישראל למנוע את שיקום כוחו של ארגון הטרור. חמאס מוחלש עשוי לגלות עמדות נוחות יותר לישראל בדיונים עתידיים.

לפי שעה, ולפחות עד שתחזור להילחם, ישראל איבדה מנוף לחץ חשוב: ביתור הרצועה וסיפוח ציר נצרים. אחד העונשים הקשים ביותר לבן התרבות הערבית, כך נטען, הוא אובדן אדמתו. אם ישראל תותיר את חייליה רק בציר פילדלפי, ה"תגמול" לחמאס בהקשר זה יהיה מינימלי. ישראל גם לא תוכל לאיים בסיפוח רשמי של השטח. מנגד, ישראל עדיין יכולה לאיים בחידוש הלחימה, שבמסגרתה תכבוש מחדש את האדמות הללו.

לפני יישום העסקה, ביתור הרצועה בפני עצמו היווה מנוף לחץ על חמאס: הוא מנע מהאוכלוסייה האזרחית לעבור מצפון הרצועה לדרומה, ואילץ גם את חמושי חמאס לחפש דרכים עוקפות, כגון המנהרות שעוד נותרו ברשותו. יכולת התנועה חשובה לשיקום של ארגון הטרור, ובידוד כיסי התנגדות קטנים של לוחמיו דחק אותם לפינה, מבלי שיוכלו לקבל סיוע מחמושים באזורים אחרים של עזה. לכך מתווסף הלחץ של האוכלוסייה האזרחית, שרואה את חייה נחרבים מבלי שהיא יכולה אפילו לשלוט בגורלה ולהחליט אם לחזור הביתה, למשל. האיסור הזה גרם לתושבים להפעיל לחץ על חמאס להגמיש את עמדותיו ולאפשר להם תקווה עתידית. אם ישראל תחזור להילחם, חשוב לבנות מחדש את מנוף הלחץ הזה.

ישראל מחזיקה במנופי לחץ גם כלפי שחקנים אחרים בזירה העזתית. החשובה שבהן היא כנראה מצרים – אחת המתווכות העיקריות במגעים העקיפים מול חמאס. לישראל יש כמה אפיקים שהיא יכולה לאיים באמצעותם על המצרים. הראשון הוא באמצעות השפעה על הנעשה ברצועה: אם ישראל "תפוצץ את העסק" ותדחק את העזתים לכיוון גבול סיני, המצרים יחששו מאוד מהאפשרות של חציית עשרות ומאות אלפי פליטים לשטחם. בסקרים שנערכו בקרב הפלסטינים, היו בהם גם כאלה שהביעו נכונות לנסות לפרוץ את הגדר במעשה של ייאוש אפילו אם השוטרים המצרים ינסו לירות עליהם – תסריט שקהיר מבקשת מאוד להימנע ממנו. די לזכור את הלחץ שאחז במצרים כאשר דובר על מבצע ישראלי ברפיח, כולל איומים מפורשים על עתיד הסכם השלום, כדי להבין את רגישות הסוגיה מבחינתם.

בנוסף, ישראל מאפשרת כיום לקהיר, בנדיבות גדולה למדי, להזרים כוחות לסיני, בניגוד להסכמי השלום, ועד כה המצרים בנו שם תשתית צבאית נרחבת למדי. אפשר להתחיל להתעמת עם המציאות הזו. מנוף אחר הוא כלכלי: אנו מוכרים גז למצרים, שסובלת ממשבר אנרגיה חמור וזקוקה לו מאוד. בקהיר לא ירצו לראות אותו נעלם.

מילה על האמריקנים: היחסים בין ישראל לממשל ביידן התאפיינו בעליות ומורדות, וישראל יכולה הייתה להשתמש אז במנוף של איום לצמצם את שיתוף הפעולה עם האמריקנים ביחס לעזה, לחלוק פחות מידע ולפעול מבלי להתחשב באינטרסים של וושינגטון. נדמה שבממשל הנוכחי, שלפחות בינתיים מפגין רמת שיתוף פעולה ותיאום גבוהה במיוחד עם ישראל, היא אינה זקוקה למנופי לחץ מולו. להפך, ישראל צריכה להמשיך להקרין את עוצמתה בעיקר כלפי השחקנים האחרים, ולהוכיח לממשל טראמפ שהיא נכס חשוב לארה"ב, ולפיכך שחקן שראוי לתמוך בו.

חמאס

ארגון הטרור שהקים השייח' אחמד יאסין ב־1987 הוא השחקן החלש ביותר במערכה בעזה, והוא עונה להגדרה של השחקן הנחות במלחמה א־סימטרית. בשלב הנוכחי, אחרי שמרבית הנהגתו חוסלה, מלאי הנשק שלו הידלדל מאוד, פעילים רבים שלו נהרגו והוא איבד הרבה מאוד נכסים, חמאס גם נותר עם פחות מנופי לחץ על ישראל. בה בעת, הוא דבק עדיין בשאיפתו לשמר את שלטונו ברצועה, ככל שיוכל. ואולם האפשרויות הנוכחיות שלו מול ישראל מוגבלות: אם בעבר היה יכול לאיים עליה בפעולות צבאיות מעבר לגבול, כמו ירי רקטות ללב הארץ או פשיטות על יישובים, כיום היכולות שלו פחתו מאוד. לכל היותר הוא יכול לפגוע בחיילי צה"ל ברצועה במידת האפשר, ולנסות להבעיר את השטח ביהודה ושומרון. הוא עלול גם לנסות לארגן פיגועים מקומיים מלבנון ומהגולן הסורי.

מנוף הלחץ העיקרי של חמאס, אם כן, הוא החטופים שבידיו, ובעיקר אלה שעודם בחיים. החטופים מהווים "קלף ביטוח" שארגון הטרור לא יחוסל לחלוטין בידי ישראל. מסיבה זו, קיים חשש שחמאס לעולם לא ישחרר את כולם, כי מבחינתו פעולה כזו שקולה להתאבדות. החטופים משמשים גם ללחץ פסיכולוגי על החברה הישראלית, שהדילמה סביבם זורעת בה פילוג, פירוד וקיטוב. הפעולות הראוותניות שמבצע חמאס סביב שחרור החטופים נועדו למטרה זו, לצד הצורך להפגין קבל עם ועולם שלמרות הלחץ הצבאי של ישראל הוא עדיין בחיים – גם אם מוכה וחבול. המשך יישום עסקת שחרור החטופים והפסקת האש הוא אינטרס ברור של חמאס, עד גבול מסוים. חמאס לא צפוי להתגמש בסוגיית המשך שליטתו בעזה. החטופים שיישארו בידיו יהיו מנוף הלחץ שלו נגד הגליית הנהגתו או חיסולה, ונותר לראות כיצד תתמודד ישראל עם המציאות הזאת.

חמאס פעיל גם בזירות אחרות, תוך שימוש ב"עוצמה רכה": הוא מעודד מחאות ברחבי העולם נגד ישראל, ומפעיל את שלוחיו ללוחמה משפטית נגד ישראל וחיילי צה"ל במדינות שונות. כמו כן, חמאס מנצל את מצבו הקשה דווקא כדי להגביר את הלחץ על ישראל מכיוונים אחרים: תמונות ההרס הנרחב והפליטים יוצאות מהרצועה בעידודו, תוך שהוא מנצל את סבל האוכלוסייה כדי להציג עצמו כקורבן וללחוץ על ישראל שתחדל מפעולותיה הצבאיות. לכל הפחות חמאס מעוניין שהיא תיאלץ להכניס עוד ועוד סיוע הומניטרי, שמאפשר לארגון הטרור לבצר את מרותו על האוכלוסייה המקומית ומספק לו כספים נוספים.

מצרים

המלחמה בעזה הכניסה את קהיר לדילמה מוזרה: מצד אחד יש לה אינטרס לשמר את חמאס, אך מצד שני היא רוצה גם להבטיח שקט בעזה. כלומר, היא מעוניינת לשמור את חמאס חי אבל מוחלש. מצרים מחזיקה אולי בקלפים החזקים ביותר מול חמאס, אבל האינטרס שלה לחשוף אותם נמוך. מבחינתה, אם ישראל ועזה מתישות זו את זו אך לא מגיעות להשמדה, הרווח שלה כפול. מצרים זוכרת אומנם את הטראומה של עליית האחים המוסלמים במדינה, ואיננה מעוניינת שחמאס יתעצם מדי ויאיים עליה, אך היא גם זקוקה לארגון הטרור, מכמה סיבות: בימי שגרה הוא שומר על שקט בעזה, ולא מאפשר לתושבים לחצות את הגבול לכיוון סיני. הוא גם אינו מנסה לבצע פיגועי טרור בחצי האי, ופעיליו משלמים כספים לגורמים מצריים באזור פילדלפי כשהם מבריחים סחורות ואנשים.

אבל חמאס משמש את מצרים בעיקר למשחק כיפוף הידיים מול ישראל: קהיר מנסה להציב את ישראל במקום שבו היא "חייבת" לה, ולשם כך פועלת להרגיע את חמאס בעת הצורך. את החוב הישראלי מצרים פודה באמצעות אישורים להכניס כוחות לסיני, למשל. כך שואפת קהיר למצב את עצמה בעמדה טובה יותר, אם יום אחד תחליט להשתמש בנכסים הצבאיים שהיא צוברת בסיני כדי להפר את הסכם השלום.

נגד חמאס יש למצרים כמה אפשרויות פעולה, אם תבחר להבהיר לו את עמדתה: העיקרית שבהן היא אטימה מוחלטת של גבול הרצועה לסיני, ללא מתן אפשרות לסחורות ואנשים לצאת מעזה או להיכנס אליה. ההברחות והמנהרות בציר פילדלפי הן צינור החמצן האמיתי של הרצועה; אומנם גם דרך המעברים מישראל נכנסות סחורות, ואף כאלה שמשמשות את חמאס לטרור, אבל הן כאין וכאפס לעומת היקפי התעבורה מתחת לגבול המצרי. נוסף על כך, קהיר יכולה לאיים גם בפעילות צבאית אמיתית נגד חמאס. אם המצרים יחליטו להסיר את הכפפות, הם יפעלו בעוצמה מבלי להתחשב במגבלות משפטיות או הומניטריות.

תפקידה האזורי של מצרים משמש בידיה כמנוף נוסף על חמאס. מַעמדה כמתווכת מול ישראל מעניק לה עמדה ייחודית מולו, שכן כאמור חמאס יפסיד מאוד מהתמשכות נוספת של המלחמה, שתסב לו עוד הפסדים ותאיים על שרידותו. הדרך היחידה שלו לעצור את המערכה הצבאית של ישראל, בהיעדר שיח ישיר מולה, היא באמצעות תיווך. אם מצרים תחליט שהיא מרימה ידיים ולא משמשת עוד פה לחמאס, ארגון הטרור יישאר רק עם קטאר כמתווכת – וכידוע ישראל חשה אמביוולנטיות גדולה מול האמירות הזו. מצרים עשויה גם למלא תפקיד משמעותי בעזה ב"יום שאחרי" או בהצעת פתרונות לרצועה שאינם מתכתבים עם תוכניתו של הנשיא טראמפ, ומסיבות אלו חמאס אינו רוצה לאבד את התמיכה של קהיר.

למצרים יש מנוף לחץ ייחודי מול האמריקנים, אף שטרם נעשה בו שימוש גלוי: בתגובה לצעדים לא רצויים למצרים, דוגמת יוזמת טראמפ לפינוי עזה, יכולה קהיר לאיים כי תערוק מהסיוע לגוש המערבי אל הגוש העולמי היריב שמובילות רוסיה, סין, איראן וצפון־קוריאה. היא יכולה לאיים גם בביטול הסכם השלום עם ישראל. מדובר באיומים ייחודיים, שכן הם יגבו מחירים כבדים גם מהמצרים, אך כנשק יום הדין הם תסריט אפשרי.

קטאר

את משבצת התיווך תופס כאמור גורם אזורי נוסף: קטאר. האמירות הקטנה נהנית ממעמד ייחודי באזור, שכן יחד עם עומאן היא שותפה לרבים ממאמצי התיווך מול איראן, שלטון טליבאן באפגניסטן ועוד. יתרה מכך, קטאר היא אחת משותפותיה הקרובות של ארה"ב באזור, ומוגדרת בוושינגטון "בעלת ברית חשובה שאינה בנאט"ו". קטאר גם מארחת בסיס של פיקוד המרכז האמריקני, שחיילי ארה"ב יכולים לצאת ממנו למשימות מיוחדות. הקטארים שפכו כספים רבים על ארה"ב, כולל מימון לאוניברסיטאות וקרנות מחקר, ובעזרתם הם מקדמים את העוצמה הרכה שלהם ואת תדמיתם בקרב האליטה האמריקנית.

האינטרס של קטאר במשימות התיווך הוא לשמר את הנישה הכמעט־ייחודית הזאת, ודרכה להעצים את עמדתה האזורית ולבסס את חזרתה ל"משפחת העמים הערבית" אחרי שנים של נידוי. התיווך הקטארי מסייע לשליטי האמירות גם לגזור קופון בארה"ב, והוא עשוי לקדם אינטרס חלקי שלה: שימור חמאס בחיים כגורם שבאמצעותו היא יכולה לקדם את השפעתה בזירה הפלסטינית, כך שהישרדותו, לפחות באופן חלקי, משחקת לטובתה. הייחודיות של קטאר היא באוזן הקשבת שהיא מוצאת אצל האמריקנים, שהם למעשה הגורם היחיד שיש לו אפשרות לשים את כל כובד משקלו על ישראל. המערב רואה בקטאר מתווך "ניטרלי" שהוכיח את אמינותו, ויכול לשמש למשימות מיוחדות כגון העברת כספים לעזה. כאמור, שרידותו של חמאס משחקת כאן תפקיד רק אם הוא יכול לחזק את עמדתה של קטאר. לפיכך, האמירות מחזיקה במנופי לחץ גם על הארגון עצמו: קטאר היא אחד הגורמים העיקריים שיכולים להזרים תקציבי ענק לעזה ולחמאס, ואף להעביר חלק ניכר מהכספים דווקא לאוכלוסיית הפקידים האזרחים ברצועה.

דומה למצרים, תפקידה של קטאר כמתווכת נחשב מאוד בעיני חמאס, שאינו רוצה להכעיס אותה. נוסף על כך, לפחות עד התקופה האחרונה נהגה קטאר לארח את ראשי חמאס במלונות פאר בתחומה, והם חבים לה על כך. נוכחות זו גם העניקה לראשי האמירות מנוף ללחוץ – באופן מילולי ופיזי – על הנהגת חמאס לסור למרותה. טרם ברור אם ראשי ארגון הטרור הנותרים עוד מתארחים בקטאר, או שהם עזבו בהתאם לדרישות האמריקניות ועברו לטורקיה. אם אכן הם עזבו את האמירות, קטאר איבדה את מנוף הלחץ המשמעותי שהחזיקה על חמאס.

ארה"ב

האינטרסים של ארה"ב בעזה אינם ישירים, וקשורים בעיקר לראייתה העצמית, לפחות עד לאחרונה, כמנהיגת העולם החופשי וכשוטר של הסדר העולמי. הם נובעים מהברית הקרובה עם ישראל, ומהתפקיד המרכזי שמילאה ארה"ב ביצירת מסגרות ההידברות למציאת פתרון לסכסוך הערבי־ישראלי. בנוסף, יש גורמים בארה"ב שרואים את המלחמה בעזה כחלק ממאבק גלובלי יותר, בין הציר המערבי־ליברלי ובין "ציר הרשע". הפסד ישראלי, במובן זה, יערער את היציבות של אחד המאחזים העיקריים של הציר הליברלי באזור, וארה"ב, מובילת הציר, אינה מעוניינת בכך.

בפועל, למרות הניסיונות הכושלים של ממשל ביידן להתערב ישירות באמצעות מתן סיוע הומניטרי, כגון בפיאסקו של המזח הצף בעזה, מנופי הלחץ האמריקניים הם עקיפים בעיקרם. הם קשורים לרוב למידת החופש שמעניקה ארה"ב לישראל במאמץ הצבאי, להיקף הסיוע ההומניטרי שהיא דורשת ממנה להכניס לעזה, וללחצים שהיא מפעילה עליה לחדול מהלחימה. הלחץ הזה מועצם באמצעות היקף הנשק והתחמושת שמחליטה המעצמה האמריקנית לשחרר לישראל. ארה"ב יכולה גם לנקוט עיצומים על ראשי חמאס, אך לא נראה שיש להם השפעה מרובה מדי על התנהלותו.

ממשל טראמפ החל להשתמש במנוף לחץ מעניין, עם פרסום תוכניתו של הנשיא להגירה מעזה. ממשלים קודמים לא ניסו כלל לפרוץ את המסגרת המדינית שהתקבעה עד כה, בדמות פתרון שתי המדינות. העובדה שהנשיא החדש מאתגר את הפרדיגמה הזאת, תוך איומים לקצץ בסיוע של מצרים וירדן אם לא ישתפו איתו פעולה, משמשת בידיו כמנוף לעיצוב מחדש של המציאות בעזה. לכל הפחות היא גורמת למדינות ערב לצאת מאזור הנוחות שלהן ולנסות להגיע למתווים חדשים שיבנו בעזה מציאות עתידית אחרת.

איראן

לטהרן יש אינטרס מסוג שונה. היא מונעת מקנאות קיצונית ודחף להשמיד את ישראל. עם זאת, איראן איננה נוכחת בעזה ולא פועלת בה ישירות, ועיקר הכלים שברשותה הם "קשים" ובוטים יחסית. מנופי הלחץ האיראניים כוללים פעילות קינטית ישירה כלפי ישראל, כמו שתי מתקפות הטילים הישירות, לראשונה אי־פעם, אך גם פעילות טרור נגד יעדים ישראליים ומערביים ברחבי העולם. בנוסף, המצור שהטילה איראן על פתח הים האדום באמצעות השלוחה התימנית שלה, החות'ים, נועד גם הוא לייצר לחץ על ישראל ועל מדינות אחרות לסיים את המלחמה בעזה. ככלל, כל תמיכה איראנית בארגוני טרור סביב ישראל יכולה לשמש להפעלת לחץ צבאי עליה כדי שתחדול מהלחימה בעזה.

אמצעי אחר הוא האיומים להאיץ את תוכנית הגרעין האיראנית. הפעילות המתריסה נגד הקהילה הבינלאומית, בהקשר זה, נתפסה גם היא כאמצעי להפעלת לחץ על מדינות העולם. נוסף על כך, איראן גם משתמשת באמצעים רכים של השפעה על יריביה. כך למשל פורסם כי היא עמדה מאחורי הפגנות אנטי־ישראליות בקמפוסים ברחבי ארה"ב, וארגנה מחאות בבירות העולם כדי ללחוץ על ממשלות שונות לדרוש מישראל לשנות את מדיניותה בעזה.

עת להחליט

במובנים רבים, ישראל מגיעה לצומת הנוכחי כשהיא תלויה בעצמה. למרות מנופי הלחץ הנרחבים עליה יש לה גיבוי נרחב מארה"ב, יכולותיה הצבאיות ותדמיתה שוקמו – וכל מה שדרוש לה הוא כוח רצון, עמידות, נכונות לספוג אבדות ואמונה בצדקת הדרך. היא אדונית לגורלה בעצמה.

לאף אחד לא קל להילחם ביריב אחר, נחות ככל שיהיה, כשיד אחת קשורה מאחורי גבו. ישראל לא רק מגבילה את עצמה בכללי המשפט הבינלאומי, אלא גם מתמהמהת מלהחליט באיזו דרך לדבוק: האם להמשיך את העסקה לשחרור החטופים, או ללכת בכל הכוח נגד חמאס? האם להכות אותו שוק על ירך, או לעמוד מנגד עד שיתעצם? האם ישראל תקדם את חזון הנשיא טראמפ, או שתבקש פתרון מסוג אחר? כשאין החלטה ברורה, אי אפשר גם לגבש דרך פעולה סדירה ולספק בהירות לדרגי הפעולה בשטח ולמעצבי המדיניות הטקטית. גם ההחלטה ליישם את השלב הראשון בעסקה עלולה לפגוע בשיקום תדמית העוצמה של ישראל עד כה, אולם לפי שעה לא ברור אם כך אכן אירע.

ההנהגה הישראלית נדרשת להתעלות ולגלות החלטיות ונחרצות, לבחור את הדרך הנכונה בראייתה – ולדבוק בה. לשם כך היא נבחרה, לא כדי להסס ולמשוך זמן. מנופי הלחץ, משמעותיים ככל שיהיו, אינם צריכים למנוע ממנה לקדם את האינטרס הישראלי. זו לא משימה קלה, אך השנה האחרונה הוכיחה שההנהגה מסוגלת לעמוד בלחצים ולייצר מציאות חדשה. עליה להמשיך לעשות כך גם כעת.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26.02.2025.

עיקרי הדברים:

• הסוגיה הבוערת ביותר בימים אלו היא חזון הרילוקיישן של טראמפ לתושבי עזה ובנייתה מחדש כ"ריביירה של המזרח התיכון". טורקיה עשויה להשתמש במעמדה בנאט"ו כאמצעי להפעלת לחץ על גורמים בממשל האמריקאי לסיכול התוכנית.
• בשיח מול הממשל ישראל תידרש להדגיש את תמיכתה המקיפה של טורקיה בארגון הטרור ולא לאפשר ללחציה לגרום לטראמפ לזנוח את התוכנית ולהשאיר אותה כאיום גרידא על חמאס.
• לשמחתה של אנקרה, גורמים בפנטגון מגבשים תוכנית להסגת כל הכוחות האמריקניים הפרוסים בסוריה ותומכים בקואליציה הצבאית בהנהגת ה-YPG, אויביה המרים של אנקרה.
• נסיגה אמריקאית תקל על התבססותם של אסלאמיסטים פרו-טורקיים וכוחות עוינים אחרים בירדן השכנה. לכן חשוב שישראל תתעקש על השארת לפחות חלק מהכוחות האמריקניים במשולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן.

לאחר ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות, כינה אותו נשיא טורקיה "חבר" והזמין אותו לביקור. למרות העובדה שבעבר התגאו השניים בקשרי העבודה הטובים שלהם, והיו נראים מקורבים ומיודדים, סוגיות אחדות עמדו לרועץ ביניהם במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ. כעת, עם פתיחת כהונתו השנייה בבית הלבן, כמה מסוגיות מפתח אלו עדיין נותרו על הפרק, לצד היווצרותם של מתחים חדשים, ולאלו עשויות להיות השלכות על ישראל בזירות השונות.

הסוגיה הבוערת ביותר בימים אלו היא חזון הרילוקיישן של טראמפ לתושבי עזה ובנייתה מחדש כ"ריביירה של המזרח התיכון". במסגרת התוכנית טראמפ אף הציע ליישב חלק מהפליטים העזתיים בסומלילנד, שהיא בעלת ברית של הטורקים. כצפוי, תגובתה הנזעמת של טורקיה לא איחרה לבוא. נשיא טורקיה אמר כי התוכנית אינה "ראויה לדיון" והוסיף כי ל"אף אחד אין סמכות להוציא את הפלסטינים ממולדתם". ארדואן, תומך חמאס מובהק, החותר להציג את עצמו כנושא דגל המאבק הפלסטיני, אינו צפוי לעבור על הנושא בשתיקה. טורקיה עשויה להשתמש במעמדה כמדינה בעלת הצבא השני בגודלו בנאט"ו (אחרי ארה"ב) כאמצעי להפעלת לחץ על גורמים בממשל האמריקאי לסיכול התוכנית. לנוכח ההתנגדות הרבה שעוררו הצהרותיו של טראמפ לגבי עזה גם בקרב מדינות ערב המתונות, וכן חברות נאט"ו נוספות כמו גרמניה הדוחפות יחד עם טורקיה להחייאת פתרון שתי המדינות, ישראל תידרש לעשות את מרב המאמצים מול הממשל שלא לאפשר ללחצים הללו לגרום לטראמפ לזנוח את התוכנית ולהשאיר אותה כאיום גרידא על חמאס.

בהקשר זה, מומלץ לישראל להדגיש את תמיכתה המקיפה של טורקיה בארגון הטרור אשר אפשרה את התעצמותו, בייחוד הפיננסית, וכתוצאה מכך את הוצאתה לפועל של מתקפת ה-7 באוקטובר. הטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום לא הביא לשינוי במדיניות הטורקית כלפי החמאס. אדרבה, טורקיה המשיכה בהידוק הקשרים עם הנהגת הארגון ורואה בו מועמד לגיטימי להנהגת האוכלוסייה הפלסטינית, בניגוד מוחלט לחזון האמריקאי והישראלי ל"יום שאחרי".

זירה נוספת שבה התגלעו מתחים בין אנקרה לוושינגטון היא סוריה. כבר כמעט עשור ארה"ב תומכת בארגון "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" ((SDF, מעין ברית צבאית המורכבת מקבוצות מורדים שונות שהתאגדו במטרה להילחם בארגוני טרור כמו דאע"ש. את הקואליציה מוביל הארגון "היחידות להגנת העם"(YPG) , המזוהה עם אויביה המרים של אנקרה מבית, ה-PKK, והיא כוללת גם כמה קבוצות אופוזיציה. במהלך השנים נלחמו ה-SDF גם בצבא הסורי נאמן אסד, וכן בכוחות ובארגונים פרו-טורקיים בתגובה לניסיונותיה של אנקרה לפרק את האוטונומיות הכורדיות בצפון סוריה ועיראק.

ב-2019, לנוכח הכנות לקראת פלישה של אנקרה לסוריה, העדיף טראמפ לא להתערב והורה על הסגת חלק מהכוחות האמריקניים מצפון סוריה – צעד שגרר ביקורת חריפה מבית ומחוץ, בטענה שמדובר בבגידה קשה בבעלי בריתה הכורדיים של וושינגטון. יחד עם זאת, זמן קצר לאחר המהלך שיגר טראמפ איום לארדואן שאם יממש את כוונותיו תהרוס ארה"ב את הכלכלה הטורקית. בהמשך הוא אף חתם על צו נשיאותי שהטיל סנקציות על בכירים טורקים, העלה את המכסים על פלדה טורקית ל-50% ועצר באופן מיידי את המשא ומתן עם טורקיה בענייני מסחר.

לשמחתה של אנקרה, אותו טראמפ נשמע כיום פחות מהוסס בנוגע להשארת הכוחות האמריקניים שתומכים בכורדים בסוריה. ארה"ב מחזיקה בכ-900 חיילים בסוריה במטרה להדוף את דאע"ש ומליציות פרו-איראניות, מרביתם פרוסים בצפון-מזרח סוריה, בנוסף לנוכחות צבאית בבסיס א-תנף, סמוך לגבול המשולש סוריה-ירדן-עיראק. טראמפ חרט על דגלו לסיים מלחמות ולא לפתוח בחדשות, ולמקד את המשאבים האמריקניים בצמיחתה של החברה והכלכלה, מטרה הכרוכה בהפסקת חלק ניכר מהמעורבות האמריקאית מעבר לים, כולל בסוריה. בהתאם לכך, גורמים בפנטגון מגבשים תוכנית להסגת כל הכוחות האמריקניים הפרוסים בסוריה, מהלך שצפוי להיארך עד כשלושה חודשים.

מבחינת ישראל מדובר בחדשות רעות, שכן נסיגה אמריקאית תקל על התבססותם של אסלאמיסטים פרו-טורקיים וכוחות עוינים אחרים בירדן השכנה, שכבר כיום מאוימת על ידי איראן החותרת להפלת המשטר ותקיפת ישראל מהגדה המזרחית. משכך, חשוב שישראל תתעקש על השארת לפחות חלק מהכוחות האמריקניים במשולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן.

מוקש נוסף שמעיב על יחסי שתי המדינות הוא העובדה שטורקיה, חברת נאט"ו, רכשה מרוסיה את מערכת ההגנה האווירית S400, בניגוד למדיניות החימוש הנהוגה בנאט"ו. מייד לאחר המשלוח הראשון של רכיבי המערכת, ביולי 2019, הכריזה ארה"ב על הסרתה של טורקיה מתוכנית הייצור של מטוסי F-35 וביטלה את המכירה המתוכננת של 100 מטוסים לטורקיה מחשש לזליגה מודיעינית של מידע מסווג של חלקי המטוס לידי הרוסים. ארדואן המשיך בקו לעומתי מול נאט"ו כאשר התנגד במשך תקופה ארוכה לצירופן של שוודיה ופינלנד לברית ההגנה, ונעתר לבסוף ככל הנראה תמורת גזר אמריקאי שהובטח לו: שדרוג הצי האווירי שלו ב-40 מטוסי F-16 חדשים.

לנוכח האמור, נכון תעשה ישראל אם תלחץ על ארה"ב לרסן את התנהלותה המסוכנת של טורקיה, הן בהתייצבותה לצד חמאס והן בזירה הסורית, היכן שהולך ונבנה ציר סוני רדיקלי של האחים המוסלמים בהובלתה ובסיועה של קטר. כאמור, טראמפ נקט בעבר ענישה כלכלית חמורה כלפי הטורקים בכמה הזדמנויות. מעבר לתגובתו לפלישה לסוריה ב-2019, שנה קודם לכן הטיל הנשיא האמריקאי מכסים גבוהים על יבוא אלומיניום ופלדה מטורקיה כאמצעי לחץ לשחרור הכומר האמריקאי אנדרו ברונסון שהיה כלוא בטורקיה. צעד מסוג זה, שהוביל לצניחת הערך של הלירה הטורקית, יכול לשמש מנוף לחץ משמעותי על אנקרה, אשר כלכלתה מתאוששת רק לאחרונה ממשבר כלכלי מתמשך. עוד חשוב יהיה לשים לב שטורקיה אינה זולגת לידידות עם איראן. על אף העוינות ההיסטורית בין השתיים, וכעת במיוחד על רקע פירוק הציר השיעי והיחלשותו בסוריה, השתיים כבר הוכיחו כי הן יודעות להתגבר על המחלוקות ולשתף פעולה בעת הצורך.

נאומו של סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי. די. ואנס, בוועידת הביטחון במינכן, זכה לתהודה עולמית רחבה.

במרכזו עמדה ביקורת נוקבת של סגן הנשיא על השחיקה בערכים הדמוקרטיים והליברליים בחלק ממדינות אירופה.

סגן הנשיא הבהיר שסוגיה זו מטילה צל כבד על "שותפות הערכים" שליוותה את יחסיה של ארצות הברית עם מדינות אירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה.

אם תימשך מגמה זו באירופה, ייתכן מאוד שנהיה עדים לקרע הולך וגדל בין שתי היבשות. למציאות זו עשויות להיות השלכות גם על מדינת ישראל ועל יחסיה עם ארצות הברית ועם אירופה.

הקדמה

לנגד עינינו מתחולל עתה ראשיתו של מפנה היסטורי במערכת היחסים בין ארצות הברית ואירופה כפי שהתגבשה מתום מלחמת העולם השנייה. מערכת זו נוסדה על רקע שותפות הגורל במאבק ההרואי נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. עם סיום המלחמה הופנתה הברית בין ארצות הברית ומדינות מערב אירופה, חלקן חברות בברית נאט"ו, למאבק עיקש נגד הגוש הקומוניסטי בראשות ברית המועצות.

ההרס האדיר, בנפש וברכוש, שנגרם באירופה בעטייה של מלחמת העולם השנייה הותיר את ארצות הברית כמעצמה מספר אחת בזירה הבינלאומית. היא, בניגוד למדינות אירופה, לא חוותה את התופעות הקשות שהיו כרוכות בהשתלטות הדורסנית והקטלנית של מגפי הצורר הנאצי על אדמתן. בתום המלחמה הקימה ארצות הברית את ברית נאט"ו ויזמה את תוכנית מרשל לשיקומה של אירופה.

מעמדה הבכיר של ארצות הברית בברית נאט"ו, עוצמתה הצבאית והכלכלית האדירה והנוכחות המאסיבית של חייליה על אדמת אירופה קיבעו את מעמדה הבכיר של ארצות הברית ככוח שתפקידו להעניק הגנה ותמיכה למדינות אירופה.

לאורך השנים צלחה הברית בין ארצות הברית ואירופה משברים ומחלוקות בין שני הצדדים. בסופו של דבר הפגינה אירופה, ברמות שונות של אינטנסיביות, השלמה עם מעמדה הדומיננטי של ארצות הברית ביבשת. נוח היה לה מאוד לאירופה לחסות בצילה של מעצמה אדירה שלקחה על עצמה את המעמד של "מדינת פטרון", המגינה על אירופה וגם נושאת בעול הכלכלי הכרוך בכך תוך שותפות מזערית יחסית של בנות בריתה באירופה.

עתה, עם כניסתו של ממשל טראמפ לבית הלבן, מתחולל שינוי מהפכני ביחסים בין ארצות הברית ואירופה. לאחר שאימץ את הנוסחה של "אמריקה ראשונה", החל ממשל טראמפ לבחון באורח יסודי עד כמה יש לאירופה חשיבות בקידום האינטרסים הלאומיים והערכים הליברליים של ארצות הברית.

תופעת ההגירה חסרת המעצורים לאירופה והתחזקות מגמות פרוגרסיביות ביבשת היוו, ועדיין מהווים, גורם מרכזי בשינוי מערכת הנורמות והערכים שעל פיהן פועלות רבות ממדינות אירופה. באורח טבעי שואל עצמו ממשל טראמפ האם העלות הכרוכה בשימור מערכת היחסים עם אירופה עדיין כדאית לארצות הברית. סוגיה זו תעמוד במרכזו של מאמר זה.

נאום סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס

בנאום בוטה ותקיף, חסר תקדים באופיו, שנשא בוועידת מינכן לביטחון, הבהיר ג'יי. די. ואנס, סגן נשיא ארצות הברית, כי הפערים בין ארצות הברית ואירופה הולכים ומעמיקים, והם עלולים להוביל להיווצרות סדקים חמורים ביחסי שתי היבשות.

מעבר לסוגיות האסטרטגיות והכלכליות המפרידות כיום בין ארצות הברית ואירופה רובץ, אליבא דוואנס, גם ענן קודר, שחור משחור, הנובע מההתרחקות של אירופה מערכי היסוד שהיוו לאורך שנים ציר ברזל שעליו התבססה השותפות האסטרטגית בין שני הצדדים.

ראוי להדגיש את העובדה שוואנס מתמקד בסוגיות ערכיות דווקא בוועידה האמורה להתמקד בסוגיות ביטחוניות-צבאיות. מעבר לכך, זו לראשונה, ככל הידוע, מתייחסת אישיות כה בכירה בממשל האמריקני, באורח פומבי, לסוגיות הנחשבות כ"סוגיות פנימיות" של מדינות אירופה.

ההבנה הבלתי כתובה שליוותה את יחסי ארצות הברית ואירופה לאורך שנים רבות הייתה שאף צד אינו חודר ל"קרביים" של הצד השני. כל צד מכבד את מערכות הממשל והשלטון של הצד השני, וגם את הנורמות שעל פיהן הוא פועל, ואינו אמור להטיף לצד השני מוסר איך עליו לפעול.

הנאום של ואנס בוועידת מינכן ניפץ בְּאִבְחָה חדה הבנות סמויות אלה. מעבר לעצם ההעזה בהתייחסות של ואנס לסוגיות פנימיות, ערכיות בעיקרו של דבר, באירופה, חשוב לציין את הנימה הקשוחה, אפילו בוטה, בהתבטאויותיו של ואנס. ניסוחיו מפגינים במפורש עמדה של "עליונות מוסרית", אפילו נימה של התנשאות, של ארצות הברית על אירופה. ואנס, כך ניתן להתרשם, אינו חש שום תחושות של אי-נוחות בבואו "להטיף מוסר" לאירופה על מצב הדמוקרטיה וזכויות האזרח בתוכה.

ואנס יודע היטב את ההיסטוריה הדמוקרטית של בריטניה שהביאה לכך שהיא זכתה לתואר "אם הדמוקרטיות". הוא יודע היטב גם את ההיסטוריה החברתית והמשפטית של ארה"ב ואת המדיניות המפלה נגד שחורים במדינות רבות בארצות הברית עד לפני עשורים אחדים. הוא יודע שגם כיום ארצות הברית אינה נקייה מתופעות קשות של קיפוח ואפליה. ובכל זאת, הוא חש מספיק ביטחון לומר לבאי הוועידה – רובם מאירופה – את הדברים הבאים:

הסכנה העיקרית המדאיגה כיום את ארצות הברית בהקשר של אירופה אינה נובעת לא מרוסיה ולא מסין ולא משום גורם חיצוני אחר. האיום העיקרי בא מבפנים, והוא מתבטא בעיקר בנסיגה של אירופה ממערכת ערכים יסודית (most fundamental values) שקשרה אותה אל ארצות הברית.

"עלינו", הוסיף ואנס, "לעשות יותר מאשר לדבר על ערכי הדמוקרטיה"; עלינו לחיות על פי ערכים אלה. רבים מאיתנו זוכרים היטב את ימי המלחמה הקרה, כאשר באירופה התנהלה מערכה בין תומכי הדמוקרטיה והחופש לבין כוחות הדיקטטורה והדיכוי. תומכי החופש והדמוקרטיה ניצחו בסופו של דבר במערכה. אבל כשאנו בוחנים את אירופה של היום – אי אפשר שלא לתהות מה קרה לצד שניצח במאבק.

בהמשך נאומו נתן ואנס דוגמאות לשחיקה בערכים הדמוקרטיים ובנורמות של שמירת חופש הביטוי באירופה. האירוע החמור ביותר בהקשר זה, כך ניתן להתרשם, התרחש ברומניה בדצמבר האחרון. בית משפט ברומניה, אומר ואנס, החליט לבטל את תוצאות הבחירות לנשיאות שנערכו זמן קצר קודם לכן.

הסיבה להחלטה זו נעוצה במידע שהגיע לשלטונות רומניה על "מעורבות מאורגנת היטב" (highly organised) של "גורם מדינתי" (state actor) לטובת מועמד עצמאי בשם קאלין גיאורגסקו (Călin Georgescu). מועמד זה, כך מסתבר, הביע התנגדות להמשך הסיוע הצבאי והמדיני לאוקראינה. הוא הבהיר כי אם ייבחר הוא יפסיק סיוע זה. אין צורך להכביר במילים. עמדה זו היא לצנינים בעיני ראשי האיחוד האירופי המפגינים עמדה עוינת כלפי רוסיה ומביעים תמיכה בלתי מסויגת באוקראינה ובמלחמתה ברוסיה. החשד במעורבות בבחירות, למותר לציין, נפל כמובן על רוסיה.

ואנס סיפר לשומעיו כי אישיות בכירה לשעבר באיחוד האירופי, ט'יארי ברטון (Thierry Breton), שר לשעבר בממשלת צרפת, "נשמעה מאושרת" (sounded delighted) נוכח פסילת הבחירות ברומניה. הוא אף טרח להדגיש שאם יתרחשו אירועים דומים (if things don’t go to plan) בגרמניה, ניתן יהיה לבטל את הבחירות גם שם.

אפשר, כמובן, לגנות את המעורבות של רוסיה בבחירות, אמר ואנס. ואולם, תוהה ואנס, אם דמוקרטיה במדינה יכולה להתערער בגלל פעולות דיסאינפורמציה פה ושם במהלך מערכת בחירות, מתעוררת תהייה לגבי חוסנה של אותה דמוקרטיה. רומניה, יש להדגיש, היא מדינה חשובה בברית נאט"ו, ויש לה גבול ארוך משותף עם אוקראינה.

בגרמניה, טוען ואנס, נמנעות מפלגות המיינסטרים לשתף פעולה עם מפלגות הימין, ובראשן "אלטרנטיבה לגרמניה" (Alternative für Deutschland). בכך, הם מתעלמים מרצון הבוחר. המפלגות הגדולות, מוסיף ואנס, עושות ככל יכולתן כדי להצר את צעדיהן של מפלגות הימין: סוגרים להן תחנות שידור ומפעילים עליהן צנזורה. נבחרי ציבור שלהם מוחרמים, הגם שהם נהנים מדרגה גבוהה של אהדה ציבורית.

בגרמניה, אמר ואנס, מארגני הוועידה במינכן מנעו מצירים בפרלמנט המייצגים מפלגות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, לומר את דברם בכנס. עוד בגרמניה, הוסיף ואנס, פשטה המשטרה על בתיהם של אזרחים שנחשדו בפרסום פוסטים אנטי-פמיניסטיים. כל זאת, במסגרת מאבק נגד מגמות מיזוגניות ברשתות החברתיות.

בהמשך הציג ואנס מקרים אחרים של פגיעה בדמוקרטיה ובחירויות הפרט באירופה:

• בבלגיה הודיע נציג האיחוד האירופי לאזרחים שבכוונת הממשלה לסגור מערכות של רשתות חברתיות במקרים של הפרת הסדר הציבורי (during times of civil unrest).
• בשוודיה הורשע לפני כמה שבועות פעיל נוצרי שהשתתף באירוע של שרפת ספרי קוראן. השופט קבע שחופש הביטוי בשוודיה אינו מעניק את הזכות לעשות מעשים הפוגעים באמונה הדתית של קבוצה דתית.
• בבריטניה הורשע גבר, פיזיוטרפיסט במקצועו, על שהתפלל חרש ליד קליניקה להפלות. בסופו של דבר הסתבר כי הוא התפלל עבור בנו שלא שרד היריון.[1] הנתבע, קבע ואנס, נאלץ לשלם אלפי פאונדים על תפילתו.
• ממשלת סקוטלנד, אומר ואנס, שלחה התראות לאזרחים הגרים בקרבת קליניקות להפלה והבהירה להם שהם נמצאים במה שקרוי "safe access zones", ואפילו תפילה בתוך הבית עלולה להיחשב להפרת חוק.

ואנס מדגיש כי הרוחות הרעות של הגבלת חופש הדיבור קיבלו ממד לגיטימי גם בארצו, תחת ממשל ביידן. בתקופת כהונתו נעשה מאמץ להשתיק דעות שלא נראו כמשרתות את האינטרסים של הממשל באותה תקופת זמן. כך, למשל, נעשה ניסיון מקיף להשתיק את העובדה שמגפת הקורונה החלה במעבדה רפואית בסין; ממשל טראמפ, הדגיש ואנס, נחוש בדעתו לשנות תמונת מצב זו ולהרחיב את חופש הביטוי ככל האפשר. יש "שריף חדש בעיר", הדגיש ואנס.

"הדמוקרטיה", הזהיר ואנס, "לא תשרוד אם הדאגות של בני העם תיחשבנה לחסרות תוקף, וכאלה שלא צריך להביא אותן בחשבון". אם זו תהיה תמונת המצב באירופה, יבשת זו, כך משתמע מדבריו של ואנס, לא תהיה עוד רלוונטית עבור ארצות הברית (there is nothing America can do for you). ובמקביל, "גם אתם לא תוכלו עוד לסייע לאמריקה" (nor for that matter is there anything you can do for the American people).

על מדינות אירופה לדעת, הדגיש ואנס, שאם ימשיכו ללכת בדרך הנוכחית שהם הולכים בה, "זו הדרך הבטוחה ביותר להרוס דמוקרטיה; כל השנים אומרים לנו שכל ההשקעות שלנו באירופה נועדו לשמירת הדמוקרטיה וחירויות הפרט. עכשיו אנו תוהים אם זה עדיין המצב".

כדי לחזק את דבריו הלכה למעשה בחר ואנס להיפגש לאחר נאומו עם מנהיגת הימין בגרמניה אליס ווידל (Alice Weidel). זו אותה מפלגה שרשויות השלטון בגרמניה, כך טוען ואנס, עושות הכול כדי להצר את צעדיה ולהגביל את חופש הפעולה שלה. במקביל סירב ואנס להיפגש עם הקנצלר שולץ, הגם שברור לו שגרמניה היא אבן יסוד באירופה ובברית נאט"ו.

ערב בואו למינכן התרחש אירוע הטרור במינכן שבו נדרסו עשרות אזרחים. ואנס ניצל זאת כדי להמחיש עד כמה שבויים ראשי האיחוד האירופי בתפיסות עולם נאיביות שאינן מאפשרות להם להילחם בעוצמה כנגד תופעת ההגירה הלא חוקית לאירופה, והטרור ההולך ומתעצם ביבשת: "כמה פעמים זה צריך לקרות", תהה ואנס, "כדי שאירופה תשנה כיוון ותשלב ידיים איתנו לכיוון חדש".

התגובות לנאום

נאומו של ואנס זכה לתהודה רבה במערכת הבינלאומית בכלל, ובאירופה בפרט. לדברי התוכחה הקשים של ואנס כלפי אירופה, יש להדגיש, התווספו צעדים המערערים את מעמדה של אירופה בזירה הבינלאומית, ובין השאר: א. סירובו, שהוזכר לעיל, של ואנס להיפגש עם הקאנצלר שולץ; ב. הַדָּרָתָן של אירופה ואוקראינה מהשיחות סביב סיום המלחמה באוקראינה; ג. קביעת מיקום "שיחות השלום" בין ארצות הברית ורוסיה, שלא כנהוג, מחוץ לאירופה (בסעודיה); ד. הטלת עיקר האשמה למלחמה על כתפיה של אוקראינה, בניגוד חד-משמעי לעמדת מרבית מדינות אירופה; ה. התבטאויות של הנשיא טראמפ המערערות את הלגיטימיות של זלנסקי כמנהיג אוקראינה; ו. הבהרת מזכיר ההגנה פיט הגסט' (Pete Hegseth) כי ביטחון אירופה אינו עומד עוד בראש סדר העדיפויות של ארצות הברית; ז. הבהרות גורמים בכירים בממשל כי נוכחות צבא ארצות הברית באירופה "אינה נצחית" (not forever).

נשיא גרמניה, וולטר שטיינמאייר (Walter Steinmeier), קבע שממשל טראמפ מייצג תפיסת עולם שונה מאוד מזו הרווחת באירופה. זו תפיסת עולם שמתעלמת מכללי משחק מגובשים שנבנו לאורך שנים; משותפויות אסטרטגיות הדוקות מזה מספר רב של עשורים. שותפויות אלה התבססו על יחסי אמון קרובים, שספגו עתה פגיעה קשה.

יו"ר ועידת הביטחון של מינכן, כריסטוף האוסגן (Christoph Heusgen) פרץ בבכי בעקבות נאומו של סגן הנשיא ארה"ב המבקר את מנהיגי אירופה. "עלינו לחשוש", הוא אמר, "שבסיס הערכים המשותף שלנו כבר אינו מקובל כבעבר".

האחראית על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, קוג'ה קאלאס (Kaja Kallas), אמרה שבמקום לדון באיומים הגדולים על אירופה מצד רוסיה ואנס בוחר לפגוע בבעלי בריתו. "אנחנו לא ניסחף אחרי מגמה זו".

שר ההגנה של גרמניה, בוריס פיסטוריוס (Boris Pistorius), אמר שהשוואת המשטר בגרמניה למשטרים דיקטטוריים אינה מקובלת (unacceptable), ואינה תואמת את תמונת המצב המוכרת לנו.

ראש ממשלת שוודיה בעבר, סטאפן לופואן (Stefan Löfven), קבע שמערכת היחסים הקרובה בין ארצות הברית ואירופה שהייתה קיימת לאורך עשורים רבים שוב אינה כפי שהייתה.

הנשיא טראמפ, יש להדגיש, נתן גיבוי מלא לדבריו של ואנס, וקבע שהם מבריקים (brilliant). אכן, קבע הנשיא, באירופה מאבדים את חופש הביטוי.

משמעויות לישראל

לאורך השנים אימץ האיחוד האירופי מדיניות מסויגת, לעיתים אף עוינת, כלפי ישראל. ראשי האיחוד הרבו למתוח ביקורת על מדינת ישראל בגין "יחס מפלה" כלפי הפלסטינים וערביי ישראל. רבים מהם חזרו והדגישו את החובה של מדינת ישראל לשמור על כללי המשפט הבינלאומי, כמובן בהתאם לסטנדרטים הנהוגים באירופה.

ביקורתו של ואנס על שמירת ערכי הדמוקרטיה וזכויות הפרט באירופה עשויה, קרוב לוודאי, "להנמיך את קומתם" של ראשי האיחוד האירופי. במקביל, היא תחליש את הלגיטימציה שיש להם למתוח ביקורת על מדינת ישראל ומידת מחויבותה לערכי הדמוקרטיה וחופש הפרט. זו בשורה טובה למדינת ישראל.

ראשי האיחוד האירופי, ולא מעט ממנהיגי אירופה, דחו באורח חד-משמעי את תוכנית טראמפ באשר לשיקומה של רצועת עזה. כידוע, תוכנית זו מקובלת גם על מדינת ישראל. לאחרונה הם הבהירו שוב שעל ישראל מוטלת החובה לאפשר לתושבי עזה לשוב לבתיהם. מנקודת מבט זו החלשת היחסים בין ארצות הברית ואירופה מעניקה לארצות הברית חופש תמרון גדול יותר בעיצוב מדיניותה בסוגיה המזרח-תיכונית. זו בהחלט נקודה חיובית מבחינתה של מדינת ישראל.

הממשל החדש של טראמפ, כך מסתבר, מייחס משמעות רבה לסוגיות ערכיות – מחויבות למשטר דמוקרטי וזכויות הפרט. הוא רואה בכך חלק מהחוסן הלאומי של מדינה ומרכיב חשוב בעיצוב יחסה של ארצות הברית כלפיה. נאומו של ואנס מצביע על כך שהממשל בוחן את "ממד הדמוקרטיה" באירופה בזכוכית מגדלת. הוא מודע לפרטי פרטים של אירועים הקשורים בסוגיה זו. אם כך הוא נוהג לגבי אירופה, יש להניח שגם את החברה הישראלית הוא יבחן באותן אמות מידה. עלינו אפוא להקפיד על "קלה כחמורה" בסוגיות אלה אם ברצוננו לשמר את מערכת היחסים ההדוקה עם ארצות הברית.

[1] שר החוץ הבריטי לשעבר טען שאותו אדם שנעצר התבקש על ידי המשטרה לעזוב את המקום במשך כשעה וחצי, ורק לאחר שסירב הוא נעצר.לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

מבקש מקלט סורי בן 23 דקר בסוף השבוע עוברי אורח תמימים בעיירה פילאך באוסטריה, ורצח נער בן 14. ארבעה בני אדם נוספים נפצעו בתקרית, שניים מהם במצב קשה. תמונות שהופצו מהאירוע ברחבי הרשת הותירו רבים בהלם, שכן המחבל נראה מחויך ושמח תוך כדי מעצרו, דקות ספורות בלבד אחרי שדקר למוות אדם אחר. בהמשך התברר כי הדוקר קיבל השראה מפיגועים של דאעש, וכי עבר הקצנה ברשת. הקורבנות, כך נראה, הותקפו באקראי, ולא הייתה ביניהם היכרות קודמת.

סיפורו של מבקש המקלט הזה החזיר באחת לתודעה העולמית דיון שמתנהל באירופה כבר שנים אחדות, ואשר לכאורה עבר שינוי דרמטי בשלושה החודשים האחרונים: מה לעשות עם המהגרים שהגיעו ליבשת והציפו אותה בכמויות אדירות, ובפרט בכל הקשור למבקשי המקלט שהגיעו ליבשת מסוריה מאז פרוץ מלחמת האזרחים במדינה ב-2011.

לפי נתוני הנציבות האירופית לשנת 2023, כ-450 מיליון בני אדם מתגוררים בכל רחבי האיחוד האירופי, ומהם כ-42.5 מיליון איש שלא נולדו בארצות האיחוד – כלומר, כ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה באיחוד היא מהגרים ומבקשי מקלט. בסוריה ערב מלחמת האזרחים, לפי נתוני הבנק העולמי, התגוררו 20.8 מיליון בני אדם. כיום, לטענת האו"ם, יש כ-6.25 מיליון פליטים סורים בעולם, שמתוכם לפי ההערכות הגיעו כ-1.3 מיליון לאירופה לבדה – רובם לגרמניה, לשוודיה ולאוסטריה. כלומר, לפי החישוב הזה, כ-6 אחוזים מאוכלוסיית סוריה ערב המלחמה היגרה ליבשת.

זהו מספר משמעותי לכל הדעות, שמתייחס לכמות פליטים ענקית שמקורה במדינה שאינה מערבית. משמעות הדבר היא שהפליטים הגיעו לרוב מרקע שאינו דובר אנגלית ברמה גבוהה, ובוודאי שלא שלטו ברוב השפות המקומיות האחרות ביבשת הישנה. הסורים שחיפשו מקלט באירופה הגיעו פעמים רבות ללא רכוש רב או כסף, ולעיתים קרובות נקלטו בקהילות המוסלמיות המקומיות, ולא נטמעו באוכלוסייה הכללית, שמתאפיינת בערכים מערביים-נוצריים-ליברליים. גם בקהילות אלה, לפי דיווחים, הם נתקלו בקשיים: האוכלוסייה הסונית דוברת הערבית בגרמניה, למשל, הייתה שמרנית וקיצונית יותר מרוב הסורים שהגיעו אליה, וגם בקרבה הם התקשו להשתלב.

מנגד, מיעוט מתוך המהגרים הללו הפגין קיצוניות אסלאמית נוקשה, ופיגועים שביצעו מבקשי מקלט סורים אשר הזדהו עם ארגון המדינה האסלאמית או עם דאעש הקפיצו את האסלאמופוביה באירופה, והדגישו את הבעייתיות בקליטתם. כך נוצר מעגל קסמים: הפיגועים שביצעו המיעוטים יצרו גילויי אפליה כלפי הרוב, שגם כך התקשה להשתלב. התוצאה היא עוד יותר קשיים בשילוב, ופנייה נוספת של מהגרים להקצנה. התוספת של לוחמי דאעש מסוריה שהיגרו לאירופה אחרי הבסת ארגון הטרור רק החריפה את הבעיה.

ובכל זאת, מדינות אירופה נקטו גישה הומניטרית ומסבירת פנים לפליטים הסורים שברחו ממולדתם: בשישה החודשים הראשונים של 2024 אושרו 90 אחוזים מבקשות המקלט של המהגרים הסורים שהגיעו ליבשת, ומי שהגישו אותן קיבלו מעמד מוגן או אישור פליטות. בחודשים הראשונים של השנה שעברה היו כמה מדינות, כגון איטליה ואוסטריה, שביקשו להכריז על סוריה כ"מדינה מוגנת" ולהפסיק לקלוט את מבקשי המקלט שהגיעו ממנה – אך הם לא ייצגו את הקו המרכזי ביבשת.

אולי לא כדאי למהר

ההתמודדות עם הפליטים הסורים באירופה, כמו גם עם פליטים אחרים, מתאפיינת בשלל קשיים סוציאליים, דמוגרפיים, כלכליים ועוד. אלא שכל עוד חוו מבקשי המקלט הסורים סכנת חיים במולדתם, היה צידוק אידיאולוגי כלשהו להתמודדות עם האתגרים הללו. הנחת היסוד הזאת השתנתה באופן מהותי מאז נפילת משטר אסד בדצמבר 2024, שכן לפתע נוצרה תקווה שהמשטר החדש לא יטבח בתושביו כמו זה של הרודן מדמשק.

ואכן, זמן קצר לאחר נפילת הבירה הסורית בידי המורדים שניהלו מלחמת בזק נגד אסד, החלו מנהיגי אירופה לשקול את צעדיהם כלפי ההגירה מהמדינה המזרח-תיכונית. למעשה, מהירות תגובתם מוכיחה אולי יותר מכול כי בעקבות הביקורת הנרחבת בארצותיהם מנהיגי היבשת רק חיכו לתירוץ מתאים כדי לטפל במדיניות ההגירה – וסוף-סוף הם קיבלו לידם את ההזדמנות לעשות זאת.

וכך, יום אחד בלבד לאחר נפילת דמשק בידי אחמד א-שרע (מוחמד אל-ג'ולאני) וחבר מרעיו, החלו מדינות אירופיות בזו אחר זו להודיע על הקפאת כל התהליכים לקליטת מבקשי מקלט סורים. עשרות אלפי בקשות כאלה עוד היו פתוחות באותה עת, ובאחת נכנסו למצב של חוסר ודאות כל אותן משפחות שעשו מסע ארוך ומפרך ליבשת – וגילו שהאפשרות להתיישב בה נסגרה בפניהן.

ב-9 בדצמבר נודע כי גרמניה, בריטניה, צרפת, נורבגיה, איטליה, אוסטריה, הולנד, יוון ודנמרק הקפיאו את כל הליכי קבלת מבקשי המקלט, או שהן שוקלות לעשות כן. לכאורה רבות מהמדינות הללו ציינו כי הן עוצרות את הבירוקרטיה וההליך לקליטת המהגרים עד שיתבהר המצב בסוריה, אך עד היום הן לא חזרו לקלוט מבקשי מקלט חדשים.

נראה שההתפתחות הזאת נעשתה במקביל גם לרצונם של סורים רבים לחזור לביתם, בעקבות השינוי המשטרי בדמשק. ראש סוכנות הפליטים של האו"ם אמר בסוף החודש שעבר כי כ-30 אחוזים ממיליוני הפליטים שמתגוררים בארצות המזרח התיכון רוצים לשוב הביתה, לאחר שקודם לכן איש כלל לא רצה לחזור. בקפריסין, למשל – אחת המדינות העיקריות שניצבות מול שטף הפליטים שמגיע מאזור סוריה ולבנון – דיווחה הממשלה באמצע ינואר כי למעלה מאלף סורים ביטלו את בקשת המקלט שלהם בשל כוונתם לחזור למולדתם, ו-500 נוספים כבר שבו אליה. מירדן, מדינה שגם היא מארחת כ-1.3 מיליון פליטים סורים, שבו למולדתם כ-17 אלף סורים מהגרים עד אמצע ינואר.

אלא שלמרות הרצון של רבים באירופה "להיפטר" מהסורים, מאז תום מלחמת האזרחים במדינה החלו להישמע קריאות שאסור למהר ולהחזיר אותם לביתם. ראשית, משום שלא בטוח שהסכנה אכן חלפה לחלוטין, שכן כוחות מקומיים עדיין נאבקים זה בזה, וגם המעצמות האזוריות מנסות עוד לקבוע כיצד ייראה העתיד במדינה. בנוסף, נטען שהמצב של סוריה עצמה עדיין אינו מאפשר את קליטתם של כל כך הרבה אנשים, ודחיקה שלהם בחזרה למדינה תעמיד אותם בסכנה על רקע היעדר התשתיות, המצב התברואתי ועוד.

טענה נוספת הייתה שיש להבדיל בין המדינות השונות שקלטו את הפליטים בהתאם לקשיים שעומדים בפניהם. בטורקיה, למשל – שלפי ההערכות קלטה כמות עצומה של כ-3 מיליון סורים – הפליטים מתמודדים עם הזדמנויות מוגבלות, עוינות של האוכלוסייה המקומית ומחסור בתנאים בסיסיים. באירופה, מנגד, יש להם גישה לשירותים סוציאליים, ואפילו אפשרות להתאזרח במקרים מסוימים. לראייה, הטורקים אכן הכריזו שתוך שבועות ספורים מנפילתו של אסד חזרו כמה עשרות אלפי סורים לארצם, שכנראה רק רצו לברוח מציפורני האוכלוסייה הטורקית.

בהערת אגב, מעניין לראות שהטורקים ניסו למנף את מצבם של הפליטים לקידום שאיפותיהם הפוליטיות. בתקשורת הרשמית במדינה נפוצו בחודש שעבר כמה כתבות על סיפורים של פליטים שטענו כי פחדו לחזור למולדתם בגלל השליטה של גורמים כורדיים בחלקים של צפון סוריה. המוטיב החוזר בסיפורים האלה, שנראה די מכוון ומוכוון מלמעלה, וכלל לא מקרי, עשוי לשמש בידי אנקרה כתירוץ אפשרי לפלישה למחוזות הכורדיים בצפון סוריה, ובוודאי שהוא מסייע לה להשחיר את פניהן של הקבוצות הכורדיות שם, אולי כדרבון לפירוקן מנשק.

מכל מקום, חיזוק מפתיע לקריאה להמתין עוד ולהבין מה המצב בדמשק הגיע מכיוון המשטר הסורי החדש, שבעצמו טרם קלט כנראה את היקף הקשיים שעמם יתמודד בימים הראשונים לקיומו. שר החוץ החדש של סוריה, אסעד אל-שיבאני, זעק באמצע ינואר שאין צורך לזרז את שיבת מבקשי המקלט ממולדתו שמצאו מפלט בגרמניה. "הם בטוחים שם", הוא אמר לסוכנות הידיעות הגרמנית, כאילו כדי להדגיש את הניגוד מהמצב בסוריה עצמה.

סוכנות הפליטים של האו"ם, שגם היא נרתעה מהרעיון של החזרת הפליטים לארצם, הודיעה כי המצב בסוריה קשה מאוד – וכי המשפחות שנותרו במדינה או שבו אליה מתמודדים עם אתגרים מהותיים. נציג הסוכנות בסוריה ציין כי בשביל רבים מהחוזרים, "חייהם החדשים בסוריה למרבה הצער יכללו שינה בתוך יריעות פלסטיק". לפי נתוני הסוכנות מהימים האחרונים, בסך הכול כמעט 300 אלף סורים שבו לארצם מאז נפילת אסד – כלומר, כ-5 אחוזים מכלל הפליטים שברחו מארצם – והם נוספו לכ-800 אלף עקורים אחרים במדינה. הסוכנות קראה להאיץ את מאמצי השיקום במדינה, והתריעה כי הצפה נוספת של התשתיות ההרוסות במדינה רק תעודד בריחה מחודשת של הפליטים לארצות זרות.

הדיון הפנימי מתחמם

המדינות באירופה מודעות כמובן לקשיים שקיימים בסוריה, ולא מתעלמות מהם. בה בעת, הרגש האנטי-מוסלמי שגואה באיחוד, עליית הימין ביבשת ופיגועים מזדמנים שמבצעים מהגרים מוסלמים מחייבים את ראשי המדינות לעשות משהו בעניין מבקשי המקלט. אגב, את הפיגועים לאו דווקא מבצעים פליטים מסוריה. בשבוע שעבר, למשל, מבקש מקלט מאפגניסטן דרס במכוון עשרות בני אדם במינכן, זמן קצר לפני שוועידת הביטחון התכנסה בעיר. נסיבות אלה, בנוסף למערכות בחירות ברבות ממדינות אירופה, מעלות את רף הקריאות לנקוט פעולה שתפתור את בעיית ההקצנה האסלאמית ביבשת.

אחד הצעדים שנוקטים מנהיגי היבשת, כך נראה, הוא תהליך להקלה הדרגתית של העיצומים מעל סוריה. סגנית נציבת החוץ האירופית אמרה כי האיחוד מתכנן "לפעול במהירות" בהקשר זה, מתוך הבנה שהעיצומים גם מקשים על שיקומה של סוריה בתום מלחמת האזרחים – ובתוך כך גם על קליטתם המחודשת של המגרים הסורים במולדתם.

במקביל, מתחמם הדיון הפנימי ברבות ממדינות אירופה על דרך הפעולה הנכונה שיש לדבוק בה אל מול הפליטים. מפלגת הימין AFD בגרמניה – שזכתה לחיבוק החם של המיליארדר אילון מאסק – בולטת בכוונותיה בהקשר זה. מנהיגי המפלגה מאמצים באופן הולך וגובר הצעות לגירוש נרחב של הפליטים מהמדינה אם ייבחרו לשלטון ביום ראשון הקרוב, ואנשי המפלגה אף נצפו בפעילות תעמולה בערי גרמניה כשהם מחלקים "כרטיסי טיסה" מזויפים לפליטים, כדי לעודד אותם לשוב למולדתם.

ככלל, סוגיית הפליטים היא אחת הבוערות על סדר היום הגרמני לקראת הבחירות, ורק בחודש שעבר נודע כי הממשלה מציעה לכל מהגר שירצה לחזור לסוריה 1,700 אירו כמענק עזיבה, ועד 4,000 אירו לכל משפחה. פרידריך מרץ, מנהיג המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, נחשב כמועמד המוביל לקנצלר הבא, ונודע בעבר באמירות חריפות כלפי מהגרים מוסלמים בגרמניה. באחרונה, אולי כחלק מקמפיין הבחירות שלו, הוא ניסה ללא הצלחה לקדם בבית הנבחרים במדינה, הבונדסטאג, צו שמסמל על הכיוון שבו הוא עשוי לנקוט: ההצעה שלו כללה הידוק של ביקורת הגבולות הגרמנית, איסור על כניסה אליה ללא מסמכים בתוקף, מעצר מהגרים שקליטתם בגרמניה נשללה – וגם טיסות יומיות שבהן יגורשו מבקשי מקלט, כולל לסוריה.

הסוגיה הזאת בוערת גם בסדר יומן של מדינות אחרות, כגון אוסטריה: וינה הודיעה על תוכניותיה לגרש את המהגרים הסורים כבר מרגע שבשאר אלאסד הודח מהשלטון, ושר הפנים ציין כי הורה על הכנת תוכנית לגירוש והשבה של כל 100 אלף מבקשי המקלט הסורים המתגוררים באוסטריה. גם הממשלה בווינה הכריזה כי תציע תשלום של כאלף אירו לכל מהגר סורי שירצה לחזור הביתה. לפי עדויות של מבקשי מקלט במדינה, היא אף החלה לשלוח מכתבים למהגרים שנמצאים בה פחות מחמש שנים, ובהם התריעה בפניהם על תחילתו של הליך לביטול מעמד הפליטות שלהם.

בבלגיה הכריזה הממשלה כי קבוצה ראשונה של כמה עשרות סורים, בעיקר גברים ללא משפחה, חזרו לארצם באמצע ינואר. בנוסף ציינה הממשלה כי מספר הולך וגובר של סורים מביעים עניין בחזרה מרצון. בבריטניה, שם הנהגת המדינה מודאגת מעליית מפלגות הימין, אמרה הממשלה כי תעדכן את מדיניות ההגירה כך שיהיה זה כמעט בלתי אפשרי למהגרים לקבל אזרחות בריטית אם נכנסו לאי בדרכים לא חוקיות או מסוכנות. קודם לכן, גם אם מבקש מקלט הגיע בסירה קטנה ורעועה דרך התעלה לבריטניה, כעבור עשר שנים הוא היה זכאי לאזרחות.

מבקשי המקלט הסורים עצמם מבינים כי חל שינוי במצבם, וכי אינם רצויים עוד באירופה. יש כאלה, למשל, שפנו לממשלות המקומיות בבקשה לחזור לביקור בסוריה כדי לבחון את תנאי המחיה שם ואת אפשרות ההשתלבות שלהם שם – ובה בעת לשמור על מעמדם כפליטים מוגנים, כדי שתהיה להם אפשרות לשוב לאירופה. ואכן, לא מדובר בדאגה חסרת בסיס: ממשלת בריטניה, למשל, הצהירה בפני הפליטים כי אינה מתחייבת שתאפשר את חזרתם לממלכה בתום ביקור מולדת.

ובכל זאת, למרות כל הצהרות הכוונות הללו והתוכניות הראשוניות, מומחים בתחום מעירים שלא נעשים עדיין באירופה צעדים מעשיים וממשיים שיביאו להגלייתם או גירושם של מבקשי המקלט הסורים. כל האיתותים האחרונים מצד ממשלות היבשת, נטען, נועדו רק להראות לציבור המקומי שהן עושות משהו, פועלות בדרך כלשהי כדי לקדם את פתרון הסוגיה.

צריך גם לזכור שעל אף דעת הקהל השלילית, ואפילו למרות הפיגועים שמבצעים מהגרים ג'יהאדיסטים, האירופים מתמודדים עם בעיות קשות לא פחות בחזיתות אחרות – ובראש ובראשונה המלחמה באוקראינה. בכל מה שקשור לפליטים, למשל, מדינות היבשת נושאות בנטל גדול מאוד של מבקשי מקלט שהגיעו מקייב, שמספרם עולה בהרבה על הסורים ומגיע לכמה מיליונים. במקביל, בתי המשפט באיחוד דבקים עדיין בעמדות משפטיות שמאפשרות קליטה של מבקשי מקלט ומהגרים, וממשלות שירצו לסלק מתחומן פליטים סורים יידרשו ככל הנראה לשאת בנטל ההוכחה אל מול הטריבונלים הבכירים ביבשת ולהצדיק את עמדתן.

אומנם, מתחילים באחרונה שינויים גם ברמה המערכתית של האיחוד האירופית, כולל הצעות להאיץ את הגירוש של מבקשי מקלט שבקשתם נדחתה או הקמת מרכזים לקליטת מהגרים מחוץ לאיחוד, אך בכל מקרה מדובר על יוזמות שיבוצעו רק בעוד תקופה ארוכה – מהקיץ הקרוב, למשל. נוסף על כך, ישנו פער גדול עדיין בין רמת התוכניות ובין העשייה בפועל.

שיקול אחר שגם עשוי להשפיע על קצב גירוש הפליטים הוא העובדה שחלקם בכל זאת השתלבו ממדינות היבשת, ויש ארצות – גרמניה, למשל – שכבר החלו להסתמך במידה כזו או אחרת על כוח העבודה הזול שהגיע אליהן, ויתקשו להסתדר בלעדיו. מערכות הבריאות בברלין, לדוגמה, התריעו כי גירוש כל הרופאים הסורים מהמדינה יביא לקריסה ולפיחות ניכר בשירותים לאזרחים.

בעתיד הקרוב נדע כיצד ואם בכלל משתנה מדיניות ההגירה והקליטה ביבשת, ומה תעשה סוריה עצמה בעניין הפליטים הרבים. קליטה מחודשת של כמה מיליוני בני אדם, גם בתנאים אופטימליים, אינה קלה כלל. האופן שבו ינהגו מדינות היבשת יכריע גם אם היא תצטרך להתמודד עם אתגרים נוספים.

בזווית הישראלית, מעניין לראות כיצד הלך הרוח הציבורי באירופה כלפי קליטת פליטים ממוצא מוסלמי תשפיע על עמדתם של מנהיגי היבשת באשר לתוכנית שהגה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לפינוי תושבי רצועת עזה ולהעתקתם למקומות אחרים. עד כה התנגדו ראשי היבשת לתוכנית באופן נחרץ, ככל הנראה על רקע אידיאולוגי ודבקות בפתרון שתי המדינות יותר מאשר מניעים תועלתניים או מעשיים.

לא סביר שהם חוששים מכוונה לשכן כמה מאות אלפי עזתים ברחבי היבשת, שכן ממילא דווח כי טראמפ מעוניין להעביר שיעור נרחב של האוכלוסייה ברצועה למדינות אפריקניות כגון סומלילנד, פונטלנד או מרוקו. אולי ביבשת מודאגים מתסריט שבמסגרתו לחץ גדול יותר על אוכלוסייה של מדינות מוכות עוני כגון מצרים או סומליה ידחוף חלק מהאוכלוסייה המקומית או החדשה להגירה, שעקב כך תנסה להידפק על דלתות אירופה.

בה בעת, קשה להתעלם מהצביעות בעמדה האירופית: אם ראשי היבשת מוטרדים מהתנאים בסוריה, וסבורים שחשוב לדאוג קודם כול לביטחונם של הפליטים, אפילו אם יישארו עוד קצת באירופה – כיצד הם יכולים להסביר את עמדתם לגבי עזה? הרי שם המצב דומה: ברצועה שוררת סכנה גדולה, ואילו התוכנית מבקשת להעביר אותם – באופן זמני, מרצון בלבד, ותוך ערובה לביטחונם – למקומות שבהם לא נשקפת סכנה לחייהם, והם יוכלו להתפתח גם כלכלית.

ככל שתעלה סוגיית הפליטים מסוריה על סדר היום האירופי ותתגבר, ישראל צריכה להמשיך להשתמש בקלף הזה. ארה"ב וישראל יכולות לקדם את מימוש התוכנית בעזה גם ללא תמיכה אירופית, אך זו בהחלט יכולה לעזור. אם בירושלים ישחקו נכון על הרגשות האירופיים, וידגישו את האופן שבו שני המצבים דומים, ייתכן שנוכל לאתר שם כמה אוזניים קשובות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19.2.25