"ישראל מפרקת את הסדר האזורי שעוצב בהסכם סייקס-פיקו ויוצרת במקומו מספר רב של ישויות עדתיות ושבטיות"  כך הלין אתמול (ראשון) המנהיג הלבנוני הדרוזי וליד ג'ונבלט, בראיון לעיתון הצרפתי "לה מונד".  לדבריו, כיבוש רכס הבופור על ידי צה"ל ישמש את ישראל ליצור אזור חיץ שהשפעתו תשתרע לכל רוחב דרום לבנון עד לפאתי דמשק.

בעוד בישראל מרבים לדבר על כיבוש הבופור כהישג טקטי ותודעתי שחשיבותו האסטרטגית אינה גבוהה, גורמים בלבנון מודאגים דווקא מפני ההשלכות האסטרטגיות שעשויות להיות לו.

נפילת המוצב המבוצר היא מכה מוראלית לחיזבאללה ופגיעה נוספת במאמציו לחדש לעצמו את תדמית "מגן מדינת לבנון".

אין חולק על היתרונות הצבאיים המיידיים שהאחיזה ברכס הבופור מעניקה לכוחותינו. היא מאפשרת שליטה בתצפית ובאש על שטחים נרחבים וצירי תנועה מרכזיים בדרום לבנון,  משפרת את התנאים להשמדת תשתיות טרור מבוצרות של חיזבאללה ומרחיקה  מאזור אצבע הגליל את איום הירי הישיר והפשיטות.

השליטה ברכס הבופור גם מקדמת את כיתור כוחות חיזבאללה בדרום לבנון ומגבילה את יכולת התמרון וההגנה שלהם.

היא מחזקת את המסר לפיו מי שמאיים על ישראל עלול לשלם על כך בנכסים-קרקעיים ומספקת לה עמדת מיקוח בתהליך עיצוב ההסדרים העתידיים. בשום אופן אין להמעיט בחשיבותם של יתרונות אלה. הדאגה שביטא ג'ונבלט בהחלט מעודדת. 

יחד עם זאת, לא בטוח שהישג זה, בפני עצמו, ישנה את פניה של המערכה הניטשת עם חיזבאללה. 

אם נחזור לנובמבר 2024, הנוסחה שהובילה את ארגון הטרור אז להסכים לנסיגה מדרום לבנון ולתנאים שישראל הציבה להפסקת-האש, הייתה מורכבת מארבעה נדבכים:

הראשון, פגיעה שיטתית נרחבת וחסרת-תקדים בצמרת הארגון וברוב הפיקוד הבכיר שלו באופן שהשאיר אותו ללא הנהגה סדורה ובלי יכולת לניהול לחימה אפקטיבית.

למרכיב זה קדמה מהלומה אסטרטגית בדמות שורה של מבצעים ומכת-פתיחה שפגעו במערכות הקשר, הפיקוד והשליטה ("אירוע הביפרים"), השמידו חלק משמעותי מיכולות הטילים ארוכי הטווח והכטב"מים והכניסו את הארגון לבלבול ולמבוכה.

הנדבך השלישי הוא התמרון הקרקעי שהוביל לחיסול אלפי מחבלים ולהשמדה  של אלפי תשתיות טרור, נשק, בונקרים ומנהרות וגם הניע אוכלוסייה נרחבת אל מחוץ לדרום לבנון.

לשלושת המרכיבים הללו נוסף הלחץ הכבד באמצעות תקיפות  על ביירות  ועל עומק לבנון, לחץ שפגע קשות במעוזי הארגון והעצים את הביקורת הציבורית הפנימית נגדו.

לא קשה להבחין בהבדלים בין המצב דאז למערכה כיום.  לזו הנוכחית חיזבאללה נכנס באופן יזום, לא רק כדי לתמוך באיראן המוכה, אלא מתוך מתוך כוונה ברורה לשנות את כללי המשחק עם ישראל, שאותם הוא נאלץ לקבל בנובמבר 2024.

מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, הדגיש זאת בנאום הלוחמני שנשא לפני כחודשיים, כשאמר:  "החלטנו שכעת הבשילו התנאים להתמודד עם האויב… כאשר נפעל בשיתוף עם איראן נוכל להחלישו ולהביא אותו להסכם טוב יותר שימנע ממנו לתקוף בלבנון".

 מרקו רוביו מזכיר המדינה האמריקני הכריז באחרונה, בתגובה להצהרות נעים קאסם, כי  העידן שבו ארגון טרור מחזיק אומה כבת ערובה, מתקרב לסיומו.

ואולם, דווקא הזיקה שנוצרה בהסכמת הממשל בוושינגטון בין הפסקת-האש באיראן למצב בלבנון, מחזקת את ארגון הטרור הזה כמו-גם את החסות שאיראן כופה על ארץ הארזים.

אם ההסכם המתגבש להפסקת האש עם איראן יכלול גם את לבנון, תהיה זו עוד תוספת לחיזוק השפעתה של איראן בזירה זו ולמעמדו של חיזבאללה.

ולא רק זאת, קשה להבין את ההיגיון בהגבלות שארה"ב מטילה על ישראל בנוגע לפעילות בביירות.

אם הסיבה לכך היא החשש מפני האפשרות שהפלת מבנים בביירות תגרום לאיראן לסגת מהפסקת האש – מניין בכלל הבסיס לחשש הזה. אילו רצתה בכך, היו לאיראן לא מעט הזדמנויות לקטוע את הפסקת האש,  כמו למשל התקיפות האחרונות שביצעה ארה"ב. בכל המקרים הללו טהראן הסתפקה בתגובה מילולית או בחיכוך מקומי ודבקה בהפסקת האש משום שהאינטרס הברור שלה הוא להמשיך בכך.

אם המגבלה האמריקנית על תקיפות ישראליות נובעת מהרצון לקיים משא ומתן מדיני  בין ישראל לממשל עאון – הרי שהחסות האיראנית להפסקת האש ומרחב החסינות שחיזבאללה מקבל, רק מזיקים לעאון.

אדרבה, דווקא פגיעה ישראלית בנכסי חיזבאללה בביירות, תחליש את הארגון השיעי ותספק לעאון הזדמנות להיות זה שמביא בעצמו את בשורת הפסקת האש ללבנון.

העיסוק בשאלה זו איננו דיון אקדמי. יש לו משמעויות מעשיות כבדות משקל. משום שהפגיעה בנכסי חיזבאללה בביירות היא הדרך לבלום את מאמץ חיזבאללה לעצב משוואות חדשות ובאותה נשימה גם לקטוע את השימוש בנשק הרחפנים שעלות הפעלתו זולה מאוד והמחירים שהוא גובה יקרים מדיי.

מאחר שיריבינו בכל הזירות, גם בעזה וביו"ש, עוקבים אחר ההתמודדות עם איום הרחפנים ועלולים להסיק מכך מסקנות לגבינו, התשובה הישראלית לכך חייבת לשכנע אותם שלא יהיה כדאי להם להיכנס לכך….

מכל הסיבות שנמנו כאן, ישראל חייבת לפרק את הזיקה שארה"ב אפשרה בין הלחימה באיראן למצב בלבנון. הלחץ שהציבור בישראל מפעיל בנושא זה הוא ביטוי לדחיפות העניין ורוח גבית לדרג המדיני.

פורסם בישראל היום, בתאריך 01 ביוני 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 29 במאי, 2026.

תושבי דרום לבנון היו אמורים לחגוג בימים אלה בבתיהם, כבכל שנה, את חג הקורבן, עיד אלאדחא. במקום זאת הם הפכו לשבויים של העימות בין חיזבאללה לישראל. צה"ל פועל ביתר שאת בימים האחרונים בדרום לבנון, אחרי שהממשלה חשה שאינה יכולה עוד לעמוד מנגד אל מול המתקפות של ארגון הטרור. כתוצאה מכך, התושבים המקומיים, רובם שיעים, נאלצו להתפנות מבתיהם בעקבות הוראות צה"ל.

מטרת הפינוי איננה רק למנוע את הפגיעה באזרחים בזמן שהצבא תוקף מרכזי לוחמה ואחסון אמל"ח של חיזבאללה בכפרי הדרום, אלא גם להגביר את הניתוק ואת תחושת חוסר הלגיטימציה של הארגון השיעי בקרב בסיס התמיכה העיקרי שלו, האוכלוסייה השיעית. בימים האחרונים הורה צה"ל לפנות שתי ערים גדולות בדרום, נבטיה וצור, ואף החל להפציץ אותן. ביום רביעי כבר הכריז כי אזור הדרום כולו הוא "שטח לחימה", ודחק בתושבים שם לעבור מצפון לנהר הזהרני.

בצור, מדרום לזהרני, ההתראה הפתיעה את התושבים. הכבישים צפונה היו פקוקים עד אפס מקום בתושבים שביקשו להימלט. רק מי שאין להם מקום ללכת אליו נשארו בעיר. בתמונות מביירות נראו תושבי הדרום משתופפים באוהלי ברזנט קטנים בכביש עפר. לתקשורת הם הראו תמונות של בתיהם ההרוסים בכפרים שנטשו מאחור. במקום אווירת החג, הם שיחקו שש־בש ודיברו עם קרובי משפחה בטלפון.

רמיה סלמן, תושבת מקומית, אמרה לתקשורת כי אווירת החג שונה מאוד השנה: "בגלל החשש מההסלמה במערב הבקאע, פחדנו מעצם הרעיון של חג. במקום להמתין למאורע משמח, מצאנו את עצמנו מקווים שהימים האלה רק יעברו בשלום. הדאגה שלנו כבר אינה היכן נבלה בחג או איך לציין אותו, אלא אם נשרוד את הימים האלה בביטחון".

גם תושבי ביירות, שבינתיים מוחרגת מהמלחמה בחסות אמריקנית, מתלוננים. "היה לנו בעבר ריח של חג באוויר", ציינה זינב תהמז בשיחה עם עיתונאי. "אלה דברים שלקחנו כמובנים מאליהם. השנה אפילו הדברים האלה נלקחו מאיתנו".

ראש ממשלת לבנון ד"ר נואף סלאם התייחס למשבר וניסה לנחם את האזרחים: "עיד אלאדחא מגיע השנה בזמן שלבנון מתמודדת עם הנסיבות הקשות ביותר, כולל מלחמה, הרס וטרגדיות. אבל החג הוא הזדמנות לדבוק בתקווה ובביטחון ביכולתנו להשיג את מטרתנו של בניית מדינה חזקה וצודקת".

עיד אלאדחא נחגג בעבר בכפרי דרום לבנון בפאר. הבתים היו מלאים אורחים, כבשים נשחטו, ילדים עברו מבית לבית. כעת הרחובות דוממים. לא כל התושבים התפנו, אך מי שנותרו מאחור נשארים בבתיהם, פוחדים לצאת לאוויר הפתוח. נסרין עבד־אלעאל, תושבת מרג' א־זוהור, נזכרה בחגיגות בשנים שעברו, וביכתה על המצב כעת: "משפחות כבר לא מתאספות. הילדים לא מכירים את אווירת החג", היא סיפרה לעיתון הטורקי אנדולו.

גם לבנונים שאינם שיעים מושפעים מהמצב. נזיה, תושב כפר־שובא הסוני באזור אלחיאם, אמר לגרדיאן הבריטי שבכפרו "אין הרס. אבל ישראל רוצה לוודא שהכול נותר תחת שליטת צה"ל". הוא הצביע על הכפרים מסביב והראה את ההרס ששורר בהם, והשווה את המצב לזירה הפלסטינית: כאן זה יו"ש, הוא הסביר, שם זה כמו בעזה.

ראש העירייה קאסם אלאדירי אמר לעיתון שהדרום הפך לאזור מלחמה: "איבדנו גישה לאזורים שיכולנו לגשת אליהם – שדות הזיתים, הכבישים שנסענו בהם. אנשים מוכרים את הצאן שלהם במחיר מוזל. היינו אמורים לשחרר את הפלסטינים, אבל כעת אנחנו רק מנסים לשרוד בכפר שלנו".

עלי אלחוסייני, תושב הדרום, חשב שהחג יהיה הזדמנות להסיט את תשומת הלב מהמצב. "חשבנו לחגוג אותו עם המשפחה בבקאע", הוא אמר לא־שרק אלאוסט, "אבל בסוף נשארנו עם הילדים במקום המפלט שמצאנו כעקורים בהר הלבנון, מחשש להתרעות חדשות או הסלמה. אנו דואגים שההתפתחויות ימנעו מאיתנו לחזור לבירות אפילו לצורך טיפול רפואי".

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

האיום החדש של חזבאללה אינו רק הרחפן עצמו אלא האשליה הישראלית שניתן להגן על הגבול בלי לשלוט במרחב שממנו הוא מופעל.

מאז הפסקת האש שלאחר מבצע "חיצי הצפון", חזבאללה מאיץ את הכשרת פעיליו בהפעלת רחפני FPV המחוברים לסיב אופטי ונושאים חומרי נפץ. מדובר באיום טקטי משמעותי, שלישראל עדיין אין מולו מענה מלא.

בניגוד לרחפנים רגילים, רחפני FPV מבוססי סיב אופטי אינם נשענים על תקשורת רדיו אלא על כבל פיזי המחובר לרחפן, ולכן הם חסינים כמעט לחלוטין לשיבושי לוחמה אלקטרונית. הסיב האופטי גם מאפשר שידור וידאו איכותי בזמן אמת, ללא פליטת חתימה אלקטרומגנטית שמסגירה את מיקום המפעיל. לפי הערכות שונות, הם מסוגלים להגיע לעומק של כ־15 קילומטרים בתוך שטח ישראל וכל זאת בעלות של מאות דולרים בודדים ליחידה.

האיום אינו רק מבצעי אלא גם תודעתי. כוחות בשטח נאלצים להסתגל למציאות שבה העליונות האווירית הישראלית כבר אינה מוחלטת כפי שהייתה בעבר. לא במקרה הפכה בעיית הרחפנים לנושא מרכזי בשיח הביטחוני: חלוקת רובי "שוטגאן", רשתות מיגון, רחפנים מסכלי־רחפנים ותחמושת ייעודית – כולם מעידים על ניסיון להדביק במהירות את קצב השינוי של שדה הקרב.

אלא שבעיית הרחפנים אינה רק טכנולוגית. היא חושפת מגבלה עמוקה יותר בתפיסת הביטחון הישראלית, שהעדיפה בעשורים האחרונים הרתעה, אש מדויקת ומודיעין על פני שליטה פיזית במרחב ותמרון קרקעי.

ד"ר חנן שי, שהיה חבר בוועדת שומרון לבחינת לקחי מלחמת לבנון השנייה, התריע בעבר מפני המעבר מדוקטרינת ההכרעה לדוקטרינת ההרתעה. לפי תפיסה זו, בעימות מודרני אין עוד צורך בכיבוש שטח או בטיהורו, אלא די בהפעלת אש עוצמתית כדי לגרום לאויב להירתע. אלא שהמציאות במזרח התיכון חוזרת ומוכיחה את מגבלות ההנחה הזאת.

אחת מנקודות החוזק של ארגונים אידאולוגיים כמו חזבאללה וארגוני ג'האד היא היכולת לשאת מחירים כבדים לאורך זמן מבלי להישבר. עקרון ה"סבר" (صبر) – הסבלנות וההתמדה האסטרטגית – מושרש עמוק בתרבות האסלאמית הפוליטית. לכן, ניסיון לשחוק ארגונים כאלה באמצעות אש בלבד הוא מוגבל מטבעו.

לעומת זאת, שליטה בקרקע פוגעת בנקודת תורפה רגישה בהרבה. בתרבות הערבית והאסלאמית קיים קשר עמוק בין אדמה, ריבונות וכבוד. לא במקרה מלחמות 1948 ו־1967 נצרבו בתודעה הערבית כאירועי השפלה היסטוריים – לא רק בשל האבדות, אלא בעיקר בשל אובדן השטח.

כאן בדיוק טמון הפרדוקס של שדה הקרב החדש: דווקא האיום הטכנולוגי המתקדם של רחפני FPV מחזיר לקדמת הבמה אמת צבאית ישנה מאוד. בלי שליטה במרחב שממנו פועל האויב, קשה לייצר ביטחון יציב לאורך זמן.

אם חזבאללה יידחק צפונה ויאבד שטחים בעקבות פעולותיו, הדבר עשוי לפגוע גם ביכולת המבצעית שלו וגם בלגיטימציה שלו בתוך לבנון. במקביל, התרחקות כוחותיו מהגבול תפחית באופן ישיר את איום הרחפנים על יישובי הצפון – הן בגלל מגבלות הטווח והן בשל הארכת זמן התגובה של צה"ל.

לצד התמרון הקרקעי, ישראל צריכה למקד מאמץ גם בציד מפעילי הרחפנים עצמם. בניגוד לרחפן פשוט, הפעלת רחפני FPV מבוססי סיב אופטי דורשת הכשרה ממושכת ומיומנות גבוהה. המשמעות היא שקיים צוואר בקבוק אנושי ברור – מספר מצומצם יחסית של מפעילים מיומנים. מאמץ מודיעיני וסיכולי ממוקד נגד אותם מוקדי ידע והפעלה עשוי להיות אפקטיבי לא פחות מהמאבק באמצעי עצמו.

עד שיפותח מענה טכנולוגי מלא, ישראל תידרש להסתגל למציאות החדשה באמצעות הכלים שכבר עומדים לרשותה: תמרון אגרסיבי, דחיקת האויב מהגבול, ערנות גבוהה של הכוחות ופגיעה שיטתית במפעילי הרחפנים.

רחפני ה־ FPV אולי מסמלים את שדה הקרב העתידי, אך הלקח האסטרטגי שהם מחזירים לקדמת הבמה הוא דווקא ישן: הכרעה והרתעה אינן נוצרות רק באמצעות אש מרחוק, אלא גם דרך שליטה בקרקע.

התפרסם באתר JDN, בתאריך 26 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כדי להתמודד עם איום הרחפנים – חייבים להכניס את ביירות למשוואה. כך חזרנו והמלצנו בתקופה האחרונה גם מעל דפי עיתון זה. בבסיס הדברים,  ההבנה שאמצעי ההתגוננות ואפילו מאמצי התקיפה נגד כל מרכיבי שרשרת-הערך בחיזבאללה הקשורים לנשק הרחפנים, לא יספיקו כדי למנוע את השימוש בו נגדנו. זמינותו של הנשק הזה, עלותו הנמוכה והפעלתו הפשוטה והבטוחה ישמרו את המוטיבציה להשתמש בו ויקשו על כוחותינו לרדוף ולמגר עד הרחפן האחרון.

התמודדות יעילה עם האיום הזה תלויה ביכולת לגרום לחיזבאללה לפקפק בכדאיות השימוש בו נגד צה"ל. את זאת ניתן יהיה להשיג רק באמצעות תקיפות והפלת מבנים בביירות.

לפי דיווחים בתקשורת, בישיבת הקבינט המצומצם שהתקיימה אמש, הרמטכ"ל אייל זמיר ושרים בממשלה צידדו בגישה זו והמליצו לתקוף בביירות  בתגובה להתקפות רחפני הנפץ.

למרות זאת ועל אף שהתקפות הרחפנים מאז נמשכו ללא הפסקה, ישראל עד לרגע זה נמנעת מלתקוף בבירה הלבנונית.

במקום זאת, את הרשת ממלאים סיפורים על יוזמות פרטיות לרכישת רשתות דיג ואמצעים נוספים  לשיפור ההגנה על כוחותינו.

הגבלת האש כיום, בהתאם לדרישה האמריקנית מספקת לחיזבאללה מרחב-הגנה ומונעת מישראל לפעול נגדו באמצעות יתרונה האווירי. כך היא גם מסייעת לאירגון הטרור במאמציו לחדש את משוואות התגובה שנהגו לפני נובמבר 24'

בלי להמעיט בחשיבותם של מרכיבי ההגנה והכלים הטכנו-טקטיים והמאמץ לאיתור והשמדה של מתקני-ייצור, מחסנים ומפעילי-רחפנים, הדרך היעילה להתמודד עם האיום הזה עוברת בביירות.

כדי לגרום לחיזבאללה לפקפק בכדאיות השימוש באמצעים אלה, צריך לגבות ממנו מחיר שאיננו נסבל מבחינתו.

את זאת אפשר להשיג רק באמצעות תקיפת יעדים ברובע הדאחיה בביירות. לא רק מבצעי סיכול ממוקד וחיסולים אלא מיטוט מבנים וזריעת הרס במרכז הכובד, והסמל הפוליטי, הצבאי והחברתי של האירגון השיעי בבירה הלבנונית.

לאחר שמזכ"ל חיזבאללה -נעים קאסם הבהיר בנאומו אתמול כי אין בכוונתו להתפרק מנשק, התריס כלפי הממשל הלבנוני וכתר כתרים לאיראן, אין שום סיבה להשאיר את מעוזיו ברובע הדאחיה ובבקאעה על תילם.

הכבדת הלחץ על חיזבאללה תשרת גם את הרצון האמריקני להגעה להסכם עם איראן שכרגע אין לה שום סיבה להיות מודאגת ביחס למצבו של הפרוקסי הלבנוני.

העידן שבו ארגון טרור מחזיקה אומה כבת ערובה מתקרב לסיומו –אמר מזכיר המדינה האמריקני  מרקו רוביו בתגובה לנאומו של נעים קאסם. תקיפות בביירות יתנו תוקף להכרזה זו יותר מכל ציוץ או הצהרה דיפלומטית.

באשר להשלכות על המגעים המדיניים בין ישראל ללבנון, יש להניח שתקיפות ישראליות בביירות יקשו על הגנרל עאון להמשיך לנוע במסלול המדיני עם ישראל, לפחות בטווח הקצר.

ואולם, היא תספק לגיטימציה לתביעותיו מחיזבאללה ובשלבים מתקדמים יותר הוא יוכל להיות זה שיביא את בשורת הפסקת האש ואת הצלתה של ביירות, במקומה של איראן שכרגע מקבלת את הקרדיט על כך.

כך או אחרת, ישראל חייבת לשמר את חופש הפעולה שלה להגן על עצמה וזה כולל גם תקיפות בביירות המיועדות למנוע התקפות כטב"מים ורחפנים בגבול הצפוני.

פורסם בישראל היום, בתאריך 25 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בזמן שהמתח לקראת פעולה צבאית באיראן מגיע לשיא ובוושינגטון מודיעים על הארכת הפסקת האש בלבנון, תושבי קו העימות בצפון, מתעוררים אל בוקר של החמרה נוספת בהנחיות ההתגוננות, שמשקפת יותר מכל הודעה דיפלומטית מלוטשת, את המציאות הביטחונית באזור הזה.

ההחמרה הפעם באה על רקע איום רחפני הנפץ שממשיך לגבות מחירים ולאתגר את היכולות הטכנו-מבצעיות של כוחותינו.

לצד הקפדה על מרכיבי ההגנה היסודיים, הנדושים, מערכת הביטחון וגופי הטכנולוגיה צריכים להמשיך במאמצים למצוא פתרונות שיאפשרו להתמודד ביעילות גם עם רחפני הסיב האופטי. 

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה ולכן על צה"ל, בסיוע גופי המודיעין שלצידו, חייב להגביר את הפעילות לאיתור ולהשמדה של כל המרכיבים בשרשרת הערך של הנשק הזה: מפעלי ייצור והרכבה, מחסנים ומפעילי-רחפנים, בכל מקום שבו הם נמצאים. 

ניתן להעריך בצער שלא יהיה די בכך. זמינותו של הנשק הזה, עלותו הנמוכה, הפעלתו הפשוטה והבטוחה, ישמרו את המוטיבציה להשתמש בו ויקשו על כוחותינו לרדוף ולמגר עד הרחפן האחרון.  

התמודדות יעילה עם האיום הזה תלויה ביכולת לגרום לחיזבאללה לפקפק בכדאיות השימוש בו נגד צה"ל. 

את זאת אפשר להשיג רק ע"י תקיפת יעדים ברובע הדאחיה בביירות. לא רק מבצעי סיכול ממוקד וחיסולים אלא מיטוט מבנים וזריעת הרס במרכז הכובד, מעוז השליטה והסמל הפוליטי, הצבאי והחברתי של ארגון חיזבאללה בלבנון.  

ישראל צריכה ליצור משוואת תגובה לא פרופורציונאלית ולהבהיר פומבית כי כל הפעלת רחפן נפץ נגדנו תיענה בתקיפה בביירות.  

הגבלת האש כיום, בהתאם לדרישה האמריקנית, מונעת מישראל לממש את יתרונה האווירי ומאלצת אותה לשחק במגרש ובתנאים נוחים לחיזבאללה. 

ישראל צריכה לשפד את ההנהגה בביירות על קרני הדילמה, האם ההישג בהפעלת רחפני הנפץ מצדיק את מחיר החרבתה של מערב ביירות.

לאחר שחיזבאללה הבהיר כי אין בכוונתו להתפרק מנשק, דובריו כיום מבהירים שהם גם לא יסכימו לחזור למציאות שלאחר הסכם הפסקת האש מנובמבר 24' ומאבקם הנוכחי נועד לקבע משוואת תגובה חדשה מול ישראל. מבחינת ישראל, זוהי סיבה נוספת לשנות את גישתה.

הכבדת הלחץ על חיזבאללה תשרת גם את הרצון האמריקני מול איראן שכרגע אין לה סיבה להילחץ מהמחיר שנגבה מחיזבאללה . באשר להשלכות על המגעים המדיניים בין ישראל ללבנון, אין ספק שבטווח הקצר גישה זו תקשה על ממשל עאון להמשיך לנוע במסלול זה. ואולם, היא תספק לגיטימציה לתביעותיו מאירגון הטרור השיעי  ובשלבים מתקדמים יותר הוא יוכל להיות זה שיביא את בשורת הפסקת האש ואת הצלתה של ביירות, במקומה של איראן שעדיין מקבלת את הקרידיט על כך.

כך או כך, ישראל לא צריכה להתפשר בצעדים הנחוצים לביטחון כוחותינו, רק כדי לתת הזדמנות למגעים מדיניים עם ממשל שספק רב אם יהיה ביכולתו לספק את הסחורה. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 18 במאי, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חיסול מפקד רדואן, אחמד ע'אלב בלוט, בידי ישראל, בדאחייה בביירות ב-6 במאי, מסתמן כמהלך חשוב בידי ישראל שדוחק את חיזבאללה לפינה. אם יגיב, הוא ישחק לידי ישראל ויאפשר לה להסיר את הכפפות ולהשתחרר מהרסנים שמופעלים כעת עליה לאור בקשתו של טראמפ לאפשר לו לקדם את המו"מ עם איראן. אם חיזבאללה לא יגיב, הוא ישדר חולשה ועלול לעודד את ישראל לבצע עוד מתקפות בנוסח זה.

צה"ל אומנם נערך לתגובה של חיזבאללה, ולפי המדווח ביקש מראשי הישובים בצפון לבטל את האירועים ההמונים בסוף השבוע במסגרת היערכות לירי בטווח הזמן הקרוב – כלומר במהלך סוף השבוע. עם זאת, ההיערכות המגננתית אין פירושה חולשה בידי ישראל אלא היערכות לקראת הצעד הבא.

ישראל לא תקפה בדאחייה מזה כחודש, ותקפה רק פעמים בודדות במרחב הבקאע. בכך נוצר מצב מאוד לא נוח מבחינתה, לאור השימוש של חיזבאללה באיום הרחפנים, וחוסר יכולתה לתקוף את המפעילים אם התמקמו עשרות ק"מ ספורים צפונית למרחב דרום לבנון, בו הותקפו חיילי צה"ל באמצעות האמל"ח הזה.

אינטרס לחבל במו"מ

מעבר לכך, לחיזבאללה יש אינטרס לחבל במו"מ הנמשך בין ישראל למדינת לבנון, כאשר סבב שיחות שלישי בין הצדדים צפוי להתקיים בוושינגטון בחמישי ובשישי הבאים. עם זאת, נראה שממשלת לבנון, בהתאם לחולשתה, משחקת לידי חיזבאללה, שכן לפי המדווח היא העבירה לארה"ב מסרים רשמיים לפיהם ההסלמה הישראלית פוגעת במאמצים להגיע להרגעה, ונשיא לבנון עון לא יפגוש את נתניהו כל עוד ההסלמה נמשכת.

בהתאם לכך, לבנון ביקשה מממשל טראמפ לעצור את התוקפנות הישראלית, שמצדו הבטיח לה שידון עם ישראל על הפסקת האש ותמיכה במסלול המו"מ.

בשטח עצמו, לא מחכים לתגובת חיזבאללה ואמש כבר נצפתה תנועה גדולה של מתפנים מהדאחיה אחרי תקיפת מפקד כוח רדואן. חיזבאללה אימץ שתיקה מאז החיסול, אך עליו להחליט בקרוב האם הוא לוקח הימור ומגיב, ובכך עלול לפתוח את ידיה של ישראל ולאפשר לה לחדש את המתקפות הקטלניות נגד הנכסים האסטרטגיים של הארגון בבירות ובמרחב הבקאע, או שהוא נוקט פאסיביות ומסתפק בתקיפות במרחב דרום לבנון, שישראל מצליחה עד כה להכיל אותן.

ברקע, המו"מ בין איראן לארה"ב ממלא תפקיד חשוב בסטטוס הלחימה בין ישראל לחיזבאללה. איראן מרגישה שהיא חייבת לחיזבאללה את הפסקת המלחמה, לאחר שהקריב עצמו למענה. לכן היא צפויה להפעיל לחצים על טראמפ לכבול את ידיה של ישראל, לאחר שלפי המדווח החיסול של מפקד רדואן בדאחיה בוצע בתיאום בין ישראל לארה"ב.

חולשתה של לבנון

נראה שלמרות ההתקדמות במגעים בין טהרן לוושינגטון, טראמפ מתעקש על הוצאת החומר הגרעיני המועשר מאיראן, מה שמעכב הגעה להסכם ראשוני. זאת לאחר שלפי המדווח, הצדדים הגיעו להבנות בעניין הקלת המצור האמריקני הימי על איראן בתמורה לפתיחה הדרגתית של מיצר הורמוז בידי משמרות המהפכה.

הדילמה שאליה נקלע חזבאללה ממחישה פעם נוספת גם את חולשתה המתמשכת של המדינה הלבנונית, ש-18 שנה לאחר אירועי 7 במאי עדיין מתקשה להציב ריבונות מול הארגון. ביום השנה להפיכה שביצע חזבאללה נגד ממשלת לבנון ב-2008, לאחר שניסתה לאסור את רשת התקשורת העצמאית של הארגון ולהשיב לידיה את השליטה בנמל התעופה של בירות, ניצבת לבנון שוב בפני מבחן דומה. אם ברצונה להשתחרר בפועל מאחיזת חזבאללה, עליה להוכיח זאת לא בהצהרות אלא בצעדים מעשיים ובראשם רפורמה עמוקה בצבא לבנון, שנועדה לצמצם את השפעתו הנרחבת של הארגון במוסדות המדינה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 08 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בעימות האסטרטגי בין ישראל לחיזבאללה, מספר החללים אינו רק נתון סטטיסטי של שכול, אלא נכס אסטרטגי במערכת ניהול הנרטיב. בעוד שישראל מפרסמת הודעות פינוי לפני תקיפה בסביבה אזרחית כדי לצמצם את הנפגעים האזרחיים, חיזבאללה מאמץ גם במלחמה הנוכחית מדיניות של עמימות שיטתית בנוגע להיקף אבידותיו. מדיניות זו היא מנגנון הישרדותי שנועד לגשר על הפער המתרחב בין הבטחות הארגון לבין המציאות המדממת בשטח.

שימור מיתוס "הניצחון האלוהי" אל מול שחיקה פנימית

ליבת נרטיב חיזבאללה נשענת על אתוס ה"מקאומה" (התנגדות) – כוח בלתי מנוצח הפועל בחסות דתית. חשיפת היקף האבידות האמיתי עלולה לסדוק את דימוי "הניצחון האלוהי" שהארגון עמל לשווק. חזבאללה הסתיר גם בעבר את היקף האבידות שספג, למשל במלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה את מספר ההרוגים והפצועים. ואולם, הארגון רגיש לביקורת כיום יותר מאי פעם: לאחר שגרר את לבנון למלחמה שלישית הרסנית, עוד בטרם הספיקה להשתקם מהריסות המלחמה ומהחורבן הכלכלי, חיזבאללה חושש מסחף ביקורתי הן מצד המדינה והחברה בלבנון, ובמיוחד מקרב הציבור השיעי. למרות שהארגון משמר את אחיזתו בבסיס השיעי בזכות תלות כלכלית וחברתית בו, ניתן לזהות תסיסה גם בדרום לבנון. הסתרת היקף האבידות היא דרך של הארגון למנוע מהביקורת הזו להפוך לאיום ממשי על יציבותו.

מניעת נכסים מודיעיניים מישראל

במישור המבצעי, חשיפת רשימות ההרוגים היא "מתנה" מודיעינית לצה"ל. עמימות מאפשרת לחיזבאללה לשמר ערפל קרב לגבי אפקטיביות התקיפות הישראליות. כל חשיפה של חלל בדרג פיקודי או ביחידות עילית (כמו כוח רדואן) מאפשרת לישראל לאמת את דיוק הפגיעה בשדרת הפיקוד ולזהות נקודות תורפה במבנה המבצעי של הארגון. עבור חזבאללה, אי-ידיעה של האויב היא מכפיל כוח שנועד להסתיר את עומק הפגיעה ביכולותיו.

הנדסת נתונים ולחץ בינלאומי: המניפולציה הסטטיסטית

נדבך מרכזי באסטרטגיה זו, כפי שעולה גם מניתוחי מרכז "עלמא", הוא הטמעת פעילי הארגון שנהרגו בתוך רשימות הנפגעים האזרחיים. חיזבאללה מפעיל כאן מניפולציה כפולה: הוא מסתיר את שחיקת הכוח הצבאי שלו ובו בזמן מנפח את מספר הדיווחים על אבדות אזרחיות. המטרה היא לייצר לחץ בינלאומי ומשפטי על ישראל, תוך שימוש בלוחמה תודעתית כדי לכפות הפסקת אש שתציל את הארגון מאתגר משמעותי.

אי מתן דין וחשבון כביטוי לאופי הארגון

בסופו של דבר, מדיניות זו משקפת את אופיו המהותי של חיזבאללה כארגון טוטליטרי שאינו חייב דין וחשבון לאיש בלבנון, לא למדינה ולא לעדה השיעית. המחויבות היחידה לדיווח אמת קיימת כלפי הפטרון בטהראן. כלפי פנים, הארגון ממשיך לפעול כגוף סגור המדכא שקיפות, מתוך הבנה שהאמת היא האויב הגדול ביותר של הנרטיב שהוא מבקש להנחיל.

לסיכום, העמימות של חיזבאללה אינה סימן לעוצמה, אלא עדות לפגיעותו. זהו ניסיון לשמר תמונת ניצחון מלאכותית מול מציאות של שחיקה והרס, מתוך ידיעה שחשיפת האמת עלולה להוביל להתפרקות המיתוס שעליו הוא נשען. במציאות זו, טוב תעשה ישראל אם תקדיש מאמצים לחשיפת היקף הפגיעה בחזבאללה ולהטמעתו בקרב הציבור בלבנון, כדי להחלישו ולהגביר את הפגיעה במעמדו.

חשיפה כזו תועיל לישראל גם מול קולות במערב המוחים על היקף הפגיעה באזרחים לבנונים מצד ישראל. הקולות הגוברים מצד חוגים שונים בלבנון בעד קידום הסכם שלום עם ישראל משקפים את ה"פרטנר" הפוטנציאלי הקיים בלבנון, שעל ישראל לפעול רבות כדי לחזקו. חשיפת עומק הפגיעה בחיזבאללה תסייע לשרת את האינטרס הישראלי המובהק הזה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 05 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

אחת ההנחות הרווחות בשיח האסטרטגי בישראל היא כי צבא לבנון חלש באופן מהותי מחיזבאללה, ולכן אינו מסוגל לפרקו מנשקו גם אם ירצה בכך. הנחה זו הפכה כמעט לאקסיומה – הן בשיח הפוליטי והן בחלק מהספרות האקדמית. אולם בחינה אמפירית של סדרי הכוחות בין שני הצדדים מציבה סימן שאלה בוהק סביב תקפותה של קביעה זו.

על פי מקורות שונים צבא לבנון מונה כיום כ־80–90 אלף חיילים, רובם המכריע – בכוחות היבשה. מדובר בצבא מדינתי מלא. לצבא לבנון מצבת שריון ורק"ם משמעותית, הכוללת קרוב לארבע מאות טנקים.   חיל האוויר הלבנוני קטן אך קיים ומתפקד עם כ-80-60 מטוסים פעילים.

חיזבאללה אינו צבא מדינתי, אך הוא מהווה כוח צבאי משמעותי, הכולל עשרות אלפי לוחמים רובם בעלי ניסיון קרבי עשיר; עשרות אלפי רקטות וטילים. כלומר, במונחים קלאסיים של עוצמה צבאית, הוא נחות מצבא לבנון – אך בעל יתרונות אסימטריים מובהקים.

לאור יחסי כוחות אלה ניתן להניח, במידה רבה של סבירות, כי בעימות צבאי מלא בין שני הצדדים לצבא לבנון יש יכולת, אמנם במחיר כבד, להכריע את החיזבאללה ולבטל הלכה למעשה את קיומו כגורם צבאי משמעותי. ספק אם לחיזבאללה יש יכולת דומה מול צבא לבנון.

מדוע אפוא נמנע צבא לבנון מעימות חזיתי עם החיזאללה? בדרך כלל מוזכרות הסיבות העיקריות הבאות לכך: א. המבנה העדתי   של צבא לבנון. הצבא משקף את החברה הלבנונית, ויש בו אחוז גבוה של שיעים. עימות עם חיזבאללה עלול לפרק אותו מבפנים.  ב. החיזבאללה נהנה מלגיטימציה פוליטית גבוהה. הארגון הוא חלק מהממשלה והמערכת.  ג. חשש ממלחמת אזרחים – ניסיון העבר (1975–1990) מכתיב ריסון.

השורה התחתונה היא שבמציאות הנוכחית המשך הסטטוס קוו הוא האופציה הנוחה ביותר לממשלת לבנון, למרות המחיר הכבד שמשלמים על כך אזרחי לבנון.

התמשכותה של אופציה זו מתאפשרת בין השאר, על רקע העובדה שממשלת לבנון נהנית מחסינות מתמשכת מפני פגיעה ישראלית באתרים ממלכתיים בלבנון. ההצדקה לחסינות זו מוסברת בעיקר על רקע העובדה שזו תביעה של ממשל טראמפ שישראל אינה רוצה, ואינה יכולה, להמרות את פיו בנסיבות הנוכחיות.

ממילא, נטען עוד, צבא לבנון, חלש מול החיזבאללה, ובעימות ביניהם הוא יובס. אם כך יקרה, כוחו של החיזבאללה יתעצם והוא יהפוך לשליט עוד יותר דומיננטי בלבנון. מוטב אפוא לישראל למקד את תגובותיה הצבאיות נגד החיזבאללה בתקווה שמכות אלה יחלישו אותו ויאפשרו לממשל לבנון להשיג מרחב תמרון גדול יותר. עד כה, יש להדגיש נוסחה זו לא צלחה.

ירדן עמדה בפני תמונת מצב דומה בתחילת שנות ה-70. ארגוני הפדאיון פעלו משטח ירדן נגד ישראל. בתגובה :צה"ל ביצע פשיטות נגד יעדים מגוונים בירדן. ב־10 באוגוסט 1969 תקף חיל האוויר הישראלי והשמיד את תעלת ההשקיה המרכזית של בקעת הירדן, תעלת הע'ור. מדובר בפרויקט מים קריטי לחקלאות הירדנית.

בספטמבר 1970 הורה המלך חוסיין לצבא ירדן לפעול בכוח ברוטאלי נגד הארגונים הפלסטינים. הלחימה הייתה קשה וגרמה לנפגעים רבים, כולל אזרחים. סוריה ניסתה להתערב צבאית לטובת הפלסטינים, אך נסוגה לאחר לחץ בינלאומי איומים והפגנת כוח של חיל האוויר הישראלי.

פעילותו הברוטאלית של המלך חוסיין גררה בעקבותיה ביקורת קשה עליו, בעיקר בעולם הערבי. ואולם, במבחן התוצאה היא מנעה בוודאות את הפלת שלטונו ועליית גורמים פלסטינים רדיקאליים לשלטון. בפועל היא יצרה מימד עוצמתי של  הרתעה, המבטיח את המשך קיומו של המשטר ההאשמי עד ימינו אלה.

אומץ לבו של המלך חוסיין, ממש על עברי פי תהום, היטיבה עמו בסופו של דבר. המגעים החשאיים עם ישראל הלכו והתהדקו. ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם שלום בין ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין. הסכם זה, למרות עליות ומורדות, מהווה בסיס נוח למערכת יחסים הדוקה בין ישראל וירדן – הן במישור הצבאי והן במישור הכלכלי, שחלקה נסתר מעיני הציבור.

נחזור ללבנון. אנו סבורים שישראל צריכה להכיר ולהדגיש שצבא לבנון, גם במתכונתו הנוכחית, נהנה מעליונות צבאית על פני החיזבאללה במקרה של עימות כולל. לאור זאת, עליה לבחון דרכים שיחייבו את צבא לבנון לנצל את עליונותו הצבאית לצורך הכרעת החיזבאללה בלבנון.

נכון העימות עם חיזבאללה יגבה מלבנון מחיר כבד. אך גם כך נגרם לחלק ניכר מתושבי לבנון סבל קשה מנשוא. אם כך תפעל ישראל, יש סיכוי רב שלבנון תצטרף להסכמי השלום עם ישראל, ותושבי הגליל יזכו לשנים רבות של שקט ושגשוג כלכלי.

לאחר שנוכחנו שוב ושוב שההתמקדות של ישראל בלחימה נגד החיזבאללה ומתן חסינות למדינת לבנון אינה מובילה לתוצאות המקוות, האם לא הגיעה השעה לשינוי כיוון?

פורסם במקור ראשון, בתאריך 05 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

https://www.youtube.com/watch?v=TGXV0njwXXk

מוזמנים לצפות בוובינר של מכון משגב שעסק בשאלה: מה צריכה להיות האסטרטגיה הישראלית מול לבנון, בהשתתפות: 

🔹מאיר בן שבת
ראש מכון משגב לביטחון לאומי

🔹 פרופ' קובי מיכאל
עמית בכיר במכון משגב

🔹 ד"ר עינת וילף
חוקרת וחברת כנסת לשעבר, יו"ר מפלגת עוז

🔹 ד״ר אדי כהן
מזרחן, יליד לבנון, וחוקר במרכז לאסטרטגיה רבתי בישראל

🎙️ בהנחיית ד"ר עדי שורץ
עמית בכיר במכון משגב

בשום אופן אין להמעיט בחשיבות פעילותם של כוחותינו בדרום לבנון. הם משמידים תשתיות חיזבאללה בכפרים השיעיים הקדמיים, ולא משאירים לפעילי ארגון הטרור בתים שיוכלו לחזור אליהם בתום השלב הנוכחי.

אך המגבלות האמריקניות על פעילות ישראל בלבנון והפסקת התקיפות בביירות מאפשרות לחיזבאללה להמשיך להפר את הפסקת האש, בלי לחשוש שהמחיר שישלם על כך יהיה בלתי נסבל. הן משאירות בידי ארגון הטרור הלבנוני את ההחלטה על המיקום, העיתוי, התדירות והאמצעים שבהם יתקוף את כוחות צה"ל ויישובי הצפון, וגם את השליטה בגובה הלהבות. כך ניתנת לחיזבאללה האפשרות לקבוע כללי משחק ולעצב את משוואות התגובה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אומנם ביקש לרסן את ישראל כדי לסלול לממשל עאון את הדרך לשיח מדיני, אך בפועל הוא שלל ממנה חלק מחופש הפעולה שהיה לה עד לפני חודשיים, והותיר אותה לפעול כשידה האחת קשורה מאחורי גבה. לשיטתו של טראמפ, כינון הסכם מדיני יוכל לדחוק את חיזבאללה לפינה, לשלול מארגון הטרור את הלגיטימציה להמשך הלחימה, וכך להחליש את אחיזתו בלבנון.

אולם לנוכח המציאות הלבנונית הסבוכה, הנשיא טראמפ עלול להיווכח שהריסון משרת דווקא את חיזבאללה, שהוא המתנגד העיקרי לתהליך המדיני וזרוע הפרוקסי העיקרית של האויב האיראני.
השאלה העיקרית שצריכה להדריך את ישראל במדיניותה היא אחת: איך להסיר את האיום הביטחוני הנשקף כלפיה מחיזבאללה? אם הגנרל ג'וזף עאון היה מסוגל לספק זאת, אולי היה מקום לדון עמו על המחיר. אך הוא מגיע למשא ומתן עם ציפייה אחרת – להפסיק את הלחימה הישראלית, ולכונן תהליך שיביא לנסיגת צה"ל ולהגבלת פעילותנו בלבנון.

אומנם הוא ואנשיו היו רוצים לראות את ארגון חיזבאללה מפורק מנשקו, אבל אפילו הם לא מתיימרים להציג זאת כיעד שיוכלו להשיג בכוחות עצמם. אין להם גם שום כוונה להגיע לעימותים שיחזירו את לבנון לעידן מכוניות התופת ומלחמת האזרחים. כאשר אלה הן הנחות המוצא לדיונים, ישראל לא צריכה לשלם מחירים ביטחוניים.

משימתו של הדרג המדיני בישראל כעת היא לשכנע את הנשיא טראמפ שקלושים הסיכויים להחלשת חיזבאללה באמצעים מדיניים. חובתו להבהיר כי לא רק שההגבלות על פעילותה של ישראל בלבנון אינן מחזקות את ממשל עאון מול חיזבאללה, אלא ההפך: הן מבססות את אחיזת חיזבאללה בלבנון, ומעודדות את איראן בניגוד לאינטרס המובהק של טראמפ.
ישראל לא צריכה לשחק לפי הכללים שחיזבאללה קובע, וגם לא לפי כלליו של הגנרל עאון. תגובותיה להפרות הפסקת האש צריכות להיות לא פרופורציונליות, כדי לערער את הנחות היסוד של חיזבאללה בתכנון פעולותיו נגדנו.

שלושת הלאווים

עדיין נותרו פרשנים שמנסים את כוחם בפענוח רמזיו של טראמפ בציוצים המאיימים האחרונים ששיגר לעבר המשטר האיראני. הנשיא האמריקני משמר את המתח ואת העמימות, משדר אורך רוח ומשאיר את כל האפשרויות פתוחות.

גם עתה, לאחר כישלון המאמצים לקיים סבב שיחות באסלאמאבד ופקיעת הפסקת האש והארכתה הנוספת ללא תוקף ברור או מוצהר, קשה לנחש כיצד יסתיים הפרק הנוכחי של המערכה מול איראן. ההסלמה ברטוריקה, ואפילו המהלכים הכוחניים במצרי הורמוז, לא מעידים בהכרח על הכיוון הצפוי. שני הצדדים עדיין מעדיפים הסדר שיסיים את המלחמה מאשר את המשכה. הצעדים שהם נוקטים בינתיים הם חלק מהלחצים להשפיע על טיבו של אותו הסדר, וגם לעצב את נרטיב העמידה הנחושה מול קהלי היעד שלהם.

ישראל צריכה להיערך לאפשרות של חידוש הלחימה. בנוגע לתרחיש של הסכם מדיני, עליה להמשיך להתעקש על שלושת הלאווים: לא ליכולות גרעיניות, לא לטילים בליסטיים שמסכנים אותה ולא להפשרת כספים שיאפשרו למשטר להשתקם.
בינתיים היא צריכה לברך על כל יום שבו המצור הימי פוגע בהכנסותיו של המשטר ותורם להחלשתו. בהקשר לכך אפשר לשאוב עידוד גם מהפרסומים על הערכת הצבא האמריקני בנוגע ליעילות הגבוהה של המצור הימי.

גם את זאת יש להדגיש: השאיפה לנפילת המשטר לא ירדה מעל הפרק. קשה להעריך עד כמה המלחמה הנוכחית קירבה את המשטר לכך, אך זו הדרך היחידה שמבטיחה סוף לאיום האיראני. את זה מבינים גם בוושינגטון. הצהרותיו האחרונות של ראש המוסד דדי ברנע מבססות את התקווה שאנשיו ממשיכים לפעול לכך.

פלסטיניזציה בנגב

דו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע בעניין המשילות בנגב הציג נתונים, מגמות ופערים ביחס לתופעה מוכרת ולא חדשה, ובכל זאת היה בו משהו מטלטל: הפער המתרחב בין ממדיה העצומים של התופעה ובין היעילות הנמוכה של הצעדים נגדה.

רוב בעיות המשילות שהמבקר התריע עליהן בעבר רק החריפו במרוצת השנים. שתיים מהן בלטו במיוחד: גביית דמי החסות מקבלני בנייה, חקלאים ומבעלי עסקים, ותופעת הפלסטיניזציה והתגברות הזיקה של האוכלוסייה הבדואית לפלסטינים בעקבות ריבוי מקרי הנישואים לנשים פלסטיניות, חשיפה להסתה נגד המדינה וגורמים אחרים.

מבקר המדינה הזכיר את הערכת שב"כ, ולפיה לכ־22 אחוזים מהבדואים שחיים כיום בשטחי הנגב יש זיקה משפחתית לפלסטינים, על רקע המוצא של דור ההורים או הסבים מרצועת עזה, יהודה ושומרון או ירדן. כדאי לשוב ולשנן את הנתון הזה: לכל תושב בדואי חמישי יש זיקה משפחתית לפלסטינים.

המבקר קבע כי עניין המשילות בנגב הוא אסטרטגי, וכי יש לו השלכות ‏כבדות משקל על מדינת ישראל. קשה לחלוק על כך, אולם החולשה המבנית של המערכת השלטונית המבוזרת בישראל ניכרת במיוחד בהתמודדות עם אתגרים בעלי מורכבות גבוהה כמו זה, שאינם מוצבים בראש סדר העדיפות הלאומי, ושהנזק מהם מתפתח בהדרגה ולאורך זמן.
מאפיין נוסף שמשפיע על מחויבות כל הגורמים השותפים למשימה הוא זה שחז"ל תיארו בפתגם "קדרא דבי שותפי, לא חמימא ולא קרירא" ("קדירה של שותפים אינה חמימה וגם לא קרירה") – כלומר, עניין שנמצא תחת אחריותם של כמה גורמים אולי יוזנח, בגלל שכל אחד מהם רואה את עמיתו כגורם האחראי, ולא הוא עצמו.

הציפייה שראש הממשלה יפנה לכך את הקשב הנדרש ויעסוק בנושא זה בעצמו אינה מעשית. על שולחנו לעולם יהיו אתגרים שיקדמו לנושא זה, לנוכח דחיפותם, השלכותיהם או רגישותם.
המלצת המבקר למנות גורם מתכלל שישאב את כוחו מראש הממשלה יכולה להיות מענה מסוים לכך. פרויקטור מחוץ למערכת או גורם בכיר מהמטה לביטחון לאומי או ממשרד ראש הממשלה יוכלו למלא לפחות את תפקידי ההכוונה, התיאום, התכלול, המעקב והבקרה. משימתו הראשונה של גורם כזה תהיה לספק דירקטיבה שתבהיר למשרדי הממשלה ולרשויות את יעדי המדיניות הממשלתית, ולמסד את המנגנון העל־משרדי לתיאום, מעקב ובקרה.
רשימת ההמלצות שהוצגה בדו"ח מבקר המדינה ארוכה למדי. היא מעלה את החשש ש"תפסת מרובה, לא תפסת". ברמה הלאומית מוצע לקבוע שני תחומים שבהם ירוכזו המאמצים העיקריים לשינוי מהיר של המגמות. לגבי אלה תבוצע מדידה שיטתית, שממצאיה יוצגו לציבור בשקיפות מלאה.

היעד הראשון הוא לעצור לחלוטין את מגמת ההצטרפות של נשים פלסטיניות או ילדיהן לישראל בעקבות נישואין לבדואים מהנגב. אומנם הניסוח הנוכחי שמגדיר את המאמצים בתחום הזה כ"מאבק בפוליגמיה" לא חוטא לאמת, וגם עובר היטב את מסננת החוגים הליברליים, אך הוא ממסגר את הפעילות כמאבק תרבותי או עקרוני על שמירת החוק. כך הוא מאבד את פוטנציאל רתימת כל הכוחות שניתן היה למצות לו תכליתו הייתה מקושרת לביטחון הלאומי של ישראל.
כך או אחרת, נדרשת תוכנית פעולה שתקיף את כל המרכיבים המאפשרים את התופעה – החל מביטול תמריצים כספיים שמעודדים זאת, ועד לצמצום התנועות והמגעים בין ישראלים לתושבי יהודה ושומרון.

היעד השני הוא מיגור תופעת הפרוטקשן. מספר כתבי האישום, חומרת הענישה והיקף העיצומים המנהליים ימשיכו להיות חלק מהמדדים להערכת פעילותה של המערכת בתחום זה. עלייה דרמטית בשיעור התלונות מצד אזרחים שכיום נאלצים לשלם ולשתוק תהיה סימן ליעילות מאמצי האכיפה ולחידוש אמון הציבור במערכותיה.
בכל התחומים האלה נכון להציג את הביצועים באופן שוטף ובשקיפות מלאה לציבור. מיותר לומר שבלי שילוב זרועות של המשטרה, הפרקליטות, רשויות האכיפה הפיסקליות ולעיתים סיוע של שב"כ, יהיה קשה להגיע לתוצאות.
ראש עיריית באר־שבע רוביק דנילוביץ' הזהיר השבוע בתגובה לפרסום הדו"ח כי "המדינה רגילה שמביאים אותה לקצה, למשבר – ורק אז היא מטפלת. נאבד את הרוב היהודי, אנחנו מאבדים את ערביי ישראל. איננו מטפלים בפשיעה כמו שצריך – וזה כבר טרור אזרחי, זה טרור לאומני". כדאי לשעות לאזהרתו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 01 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.