האזהרות ששיגרו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ לאויבינו בזירות השונות, כמו גם אמירתו של הרמטכ"ל אייל זמיר על פוטנציאל ההסלמה הגובר, הבהירו עד כמה המציאות הביטחונית נפיצה. בלי להתבסס על מידע מודיעיני, ניתן להעריך כי בקרב אויבינו בכל אחת מהזירות יש כרגע מי ששוברים את ראשיהם בשאלה כיצד ניתן לנצל לטובתם את תקופת הבחירות בישראל ובארה"ב, ואם זה יהיה משתלם.

"חכו ותראו מה נעשה לאיראן. אנחנו הולכים להנחית עליה מכה קשה… כי נמאס לנו", הכריז הנשיא דונלד טראמפ השבוע בעצרת בחירות באלסקה. אולם למרות הטון הנחרץ והלוחמני, דבריו לא הפיגו את הערפל סביב כוונותיו. אומנם הוא הבהיר לא מזמן כי חידוש המערכה האווירית הוא תרחיש סביר, אך גם הרגיע מפני האפשרות שארה"ב תתקוף לפני בחירות האמצע, והוסיף כי המלחמה קרובה לסיומה.

נאמן לגישה שעליה המליץ בספרו "האומנות שלי – איך לעשות עסקים", ממשיך טראמפ לשמור על העמימות, להסתיר קלפים ולהשתמש בטקטיקות של מצג שווא מול יריביו. המסר הכללי של הנשיא: כל האפשרויות פתוחות, נא להישאר במתח.

בינתיים כל השחקנים ממתינים לתוצאות הבחירות בארה"ב וגם בישראל. הם פועלים לשפר עמדות, חוששים מהפתעות, מנסים לזהות הזדמנויות, ועוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בשטח: המצב הפנימי באיראן, כיפופי הידיים במצרי הורמוז והקרבות בין סעודיה לחות'ים.

המשא ומתן העקיף בין איראן לארצות הברית נמשך, גם אם בפרופיל נמוך וללא ציפיות גדולות. הפערים עדיין גדולים והצדדים לא מתכנסים להסכם, אך הערוץ עדיין חי ומתוחזק על ידי המתווכים לקראת שעת הכושר שתבוא, גם לפי הערכתם, רק לאחר בחירות האמצע.
מה האיראנים יכולים לעשות כדי להשפיע על הבחירות בארה"ב מבלי להסתכן בהסלמה? התשובה לכך קשורה כנראה למחירי הנפט.

אומנם מנוף הלחץ שטהרן ביקשה ליצור באמצעות שליטתה במצרי הורמוז נשחק במידה רבה על ידי האמריקנים, ומצרי באב אל־מנדב – הקלף שהיא ציפתה לקבל מהחות'ים בים האדום – חזר ברובו לשליטת כוחות ממשלת תימן. עם זאת, עדיין נותר לאיראנים מרחב שבו יוכלו להשפיע.

ניתן להעריך שהם יהדקו במידת מה את מאמציהם לבלום באש הוצאה של מכליות נפט במצר הורמוז. הם יעשו זאת תוך מיצוי כללי המשחק הקיימים או חריגה קלה מהם, אך מתחת לרף ההסלמה. המהלך הזה כנראה יספיק כדי לשמר את הרמה הגבוהה יחסית של מחירי הדלקים בארה"ב, במיוחד לאחר קריסת מאמצי הפסקת האש בין רוסיה לאוקראינה, שהייתה אמורה לסייע גם בתחום הזה.
מצד המשטר בטהרן, יהיה זה משחק עדין באש. קשה להבטיח בו שליטה מלאה בהתפתחויות, וקשה לא פחות להעריך מה יהיה הקש שישבור את גב הגמל בבית הלבן. אך באותה מידה, קשה לעמוד מנגד מול ההזדמנות להשפיע.

מצידה של וושינגטון, החנק הכלכלי, שכעת הוא מנוף הלחץ האמריקני העיקרי, ממשיך לספק את הסחורה – אומנם לאט, אך בהחלט בכיוון הנכון. הדוברים בטהרן יוצאים מגדרם כדי ליצור רושם של הסתגלות למציאות החדשה, אך לאחרונה, ברגע נדיר של מחויבות לאמת, הודה מחסן רזאי, מבכירי המשטר, כי איראן נמצאת "באחת התקופות הקשות בתולדותיה".

על כל פנים, ברור כי אמצעי זה לבדו לא ישיג את השינוי בטווח הזמן המיוחל. המשטר בטהרן לא קופא על שמריו. הדיווחים על ניסויים שבוצעו במערכות הטילים הם עדות אחת לתהליכי התעצמות שמתרחשים שם. הזמן שחולף חונק את הכלכלה, אך מצד שני מאפשר למנגנונים הביטחוניים לבנות יכולות.
זו אחת הדילמות של טראמפ בנוגע למהלכים הבאים. הצהרתו פעם אחר פעם כי איראן לא תהיה גרעינית מלמדת כי זהו עדיין הקו האדום הבוהק שסימן ביחס אליה. האם זהו הקו היחיד בתחום ההתעצמות? לא ברור.

בכל הנוגע לישראל, ההתלבטות אם וכיצד לפעול מעלה בפני האיראנים גם את האפשרויות להשתמש בחיזבאללה או בחות'ים. קשה להיכנס לנעליהם בעריכת מאזן הרווח וההפסד של חלופות אלה, ואין צורך בכך. מוכנות המערכת הישראלית לצעדי מנע ולתגובה – זו התשובה.

בקרב מקבלי ההחלטות בכל המערכות בישראל, שיקולי הביטחון צריכים לגבור על שיקולי הבחירות. את זה גם אויבינו צריכים לדעת.

יותר פלסטינים מהפלסטינים
"אנו מצטערים עמוקות על החלטתו של הנשיא הפלסטיני לדחות את הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ולנשיאות לספטמבר 2027" – כך פתחו שרי החוץ של אוסטרליה, קנדה, צרפת ובריטניה את הודעתם הרשמית בעקבות החלטת אבו־מאזן על דחיית הבחירות. "חיזוק הממשל הפלסטיני חיוני להמשך בניית היסודות לפתרון שתי המדינות", הם הוכיחו אותו, כאילו היו הורים שדואגים לילדם יותר משהוא דואג לעצמו. "כתומכים ותיקים של הגדרה עצמית פלסטינית, אנו קוראים לרשות הפלסטינית לשקול מחדש את ההחלטה", הם הפצירו.

65 סכסוכים מזוינים גדולים בעולם תועדו בשנת 2025 על ידי התוכנית לחקר שלום וסכסוכים באוניברסיטת אופסלה בשוודיה. רבים מהם מתנהלים בתוך גבולותיהן של מדינות שנשלטו בעבר על ידי בריטניה או צרפת. זה לא מונע מהן להאשים את ישראל פעם אחר פעם בכיבוש בלתי חוקי ובהפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
מדהים לראות את מנהיגי המעצמות הללו עסוקים בכפייתיות בהנדסת דמוקרטיה מדומיינת ברמאללה, כשהם מגלים אדיקות כמעט דתית לרעיון "המדינה הפלסטינית", תוך עיוורון מוחלט למציאות. במקום להביט אל החצר האחורית שלהם, המשתנה ללא היכר תחת גלי ההגירה ואובדן שליטה תרבותי, הם מטיפים לישראל ולפלסטינים על "ערכים", "דמוקרטיה" ו"בניית יסודות". מסתבר שחושיו הפוליטיים של אבו־מאזן בן התשעים חדים יותר משלהם.

ואם לא די בכך, השבוע הוגש כתב המינוי הרשמי של הקונסול הצרפתי הכללי החדש בירושלים ישירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית אבו־מאזן. אקט דיפלומטי זה מספק המחשה נוספת לעמדתה של צרפת, הבוחרת לעקוף את הריבונות הישראלית ולפעול מול רמאללה כישות מדינתית. לאחר שצרפת הכירה רשמית במדינה פלסטינית, הצעד הזה הוא מהלך מתריס שמערער על מעמדה של ישראל בירושלים.

טוב יעשו ראש הממשלה ושר החוץ אם יאמצו כהליך אוטומטי למקרים כאלה את הצעדים שננקטו מול הקונסוליה הבריטית. כבוד לאומי איננו מותרות, במיוחד לא באזור הזה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 16 באוקטובר 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 13 באוקטובר, 2026.

פגיעות טילים וכטב"מים במרכזי תחבורה ואנרגיה חשובים, השתלטות של כוחות פרוקסי על מדינה שכנה, ניסיון לפגוע במנהיגים ואפילו סכנת פלישה קרקעית או מהחופים: כל האיומים שמונפים כעת מעל צווארה של הממלכה הסעודית מוכרים לקוראים הישראלים. הרי זו הייתה גם התוכנית האיראנית נגדנו, שחלקה התממש, ואת חלקה הגדול הצלחנו לסכל.

בשבועות האחרונים סופגת ערב הסעודית ללא הרף. טילים וכטב"מים שמשוגרים מתימן פוגעים במתקני הנפט שלה, וכעת גם בנמלי התעופה. כתוצאה מכך נאלצה הממלכה להשבית את שדה התעופה בריאד, למשל, למשך שבוע, וחברות תעופה רבות הודיעו על השעיית הטיסות למדינה. אחרי שהחות'ים הודיעו כי יטילו מצור ימי על הסעודים, הגיע תורו של המצור האווירי – ובינתיים הוא מצליח. איראן מאיימת כעת לפלוש לשכנותיה, ונראה שריאד נקלעה להלם, ואינה מצליחה להגן על עצמה או על גבולותיה. מעצמות בעולם, למרות הצהרות תמיכה, לא באמת מסייעות לסעודים, והם סופגים השפלה אחר השפלה מידי הפרוקסי האיראני.

לא כך היה לישראל בתחילת המלחמה הזאת. אסור בשום אופן להמעיט מחומרת הכישלון הישראלי ב-7 באוקטובר, לגמד את ממדי הטבח או לנסות לייפות את המציאות. עם זאת, ועל אף ההצלחה להפתיע אותנו, צה"ל הצליח להפוך את הקערה על פיה ולצאת למערכה ארוכה ומתישה, שבסופה יצא כשידו על העליונה. גם בשיא המלחמה לא הצליחה איראן לבודד אותנו פיזית מהעולם או לפגוע בתשתיות חיוניות.

אף שבמהלך השנים אפשרנו לחלק מאויבינו להתעצם, לא התעלמנו לחלוטין מהסכנה. פעולות מגוונות שביצעו כוחות הביטחון וממשלות ישראל השונות לאורך השנים נטרלו את אבני הדרך שבנו טהרן ושלוחיה, שביקשו להדק סביבנו טבעת אש. לו היו מצליחים במזימתם, אם ישראל לא הייתה מסכלת חלק מהמערכים שבנו משמרות המהפכה בסוריה, למשל – ייתכן שהיינו חווים כעת על בשרנו את התוכנית שיוצאת לפועל נגד הסעודים ההמומים.

מלחמה מקדימה

מה ההבדל בין מצבן של ריאד וירושלים? לפני הכול, ישראל במהלך השנים הכירה בסכנה – ובעיקר במקור שלה, הרפובליקה האסלאמית. היא טיפחה מערכי מודיעין, תקיפה ופעילות חשאית נגד טהרן ושלוחיה, וידעה לפגוע בהם במקומות שלעיתים לא ציפו להם. זה נכון בעיקר בזירות רחוקות, ודווקא פחות מול הפלסטינים, שבעניינם קנתה לה שביתה התפיסה שנוכל להגיע איתם להסדר מדיני במקום להיערך לקרב, או שלחלופין מציאות כלכלית נוחה יותר תשכך את רצונם להרוג אותנו.

כדי להתמודד עם האיום האיראני פעלה ישראל באמצעים שונים, במסגרת מה שכונה מב"מ, המערכה שבין המלחמות. זו מילה שבמובן מסוים קיבלה בארץ משמעות של גנאי, והפכה לסמל שנרדמנו בשמירה ולא טיפלנו באיומים באופן מיטבי. אך לצד הסכנות שטמונות בה, האסטרטגיה הזאת אפשרה לצה"ל ולכוחות הביטחון לפעול נגד איומים רבים מבלי שנחצה הסף שמוביל למלחמה כוללת. כך יכולנו לפגוע ביריב ובתוכניותיו, ולהשמיד רכיבים שונים של המתווים שבנה, אבל לא נתנו לו תירוץ לגייס את כל כוחותיו נגדנו.

משמעות הדבר היא שכאשר אכן פרצה המלחמה, האויב האיראני לא יכול היה לנצל אמצעים שונים שביקש לבנות כדי לפגוע בנו ברגע האמת. אין הכוונה שכוחות פרוקסי כגון חיזבאללה הוכרעו או שאנשי משמרות המהפכה סולקו לחלוטין מהאזור, אך מנגד לא היו ברשותם כלים מסוימים שהיו עשויים להסב לנו נזק רב במהלך המלחמה.

המקרה הסורי הוא הבולט ביותר, כמובן. הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי ציין כי טהרן ביקשה לבנות בדרום המדינה מערך נ"מ בולט, שברשותו מאות טילי קרקע-אוויר, וכי משמרות המהפכה פעלו לגייס אלפי חמושים לצורך הקמת מיליציה חדשה במדינה בסגנון חיזבאללה. צה"ל תקף בשנים האחרונות פעמים רבות בסוריה, והשמיד שם אמל"ח רב, תשתיות אחסון וייצור, מחבלים שהפעילה איראן (ישירות או באמצעות חיזבאללה), ועוד.

זכור היטב, למשל, מבצע "רבות הדרכים" שביצעו כוחות מיוחדים של צה"ל דווקא אחרי פרוץ המלחמה, בספטמבר 2024, שבמסגרתו פוצץ בסיס תת-קרקעי איראני בסוריה לייצור טילים מדויקים. זו רק דוגמה אחת שממחישה היטב מה היה קורה אם ישראל לא הייתה פועלת שנים ארוכות לסכל את ניסיון ההתבססות האיראני בסוריה: לא צריך להרחיק לכת כדי לדמיין את התוצאות של מתקן פעיל כזה לפני המלחמה, ואת תרומתו למתקפות על ישראל ב-7 באוקטובר. כך גם לגבי מתקני שיגור של כטב"מים, מיליציות חמושות שמסתערות מעבר לגבול ועוד.

בפועל, המב"מ אפשר לישראל להתמקד הרבה יותר בזירה הלבנונית בגבול הצפון, במקום להידרש לחזית נוספת. הפעילות הזאת, אגב, השפיעה גם על חיזבאללה: ניתן לשער שצה"ל פגע, בעיקר בתוך סוריה או בגבול עם עיראק, במאמצים להעביר לארגון הטרור הלבנוני רכיבים ואמצעים שישפרו לו בתוכנית הייצור והדיוק של הטילים שברשותו.

עם זאת, לפני המלחמה ישראל פעלה הרבה פחות בלבנון עצמה, ייתכן בשל ההרתעה שביסס חיזבאללה מול צה"ל והחשש לפתוח בחזית רחבה יותר. זכורים מקרים בודדים של פעילות גלויה כזאת, כמו למשל התקיפה של רחפן בביירות בשנת 2019, לפי פרסומים שונים, ששמה לה למטרה רכיב בתוכנית דיוק וייצור הטילים. בישראל דווח באותה עת כי הרכיב הושמד, וכי הוא השפיע על קצב התקדמות מיזם הטילים.

ניתן לשער כי העובדה שלחיזבאללה אין יכולות שמצויות ברשות החות'ים, כגון טילים בליסטיים כבדים וטילים מדויקים בכמות גדולות, קשורה בין היתר במאמץ ההתקפי הישראלי. אין משמעות הדבר שלארגון הטרור השיעי אין יכולות ייצור של טילים, אך הן לא נרחבות כפי שהיו יכולות להיות, וצה"ל ידע גם לפגוע בהם במהלך המערכה הנוכחית.

זה נכון גם באיראן עצמה. הפעולות הצבאיות (במנותק מהלחץ הפוליטי והכלכלי) שביצעה ישראל בשטחי הרפובליקה האסלאמית ונגד שליחיה, לפי פרסומים שונים, כוונו בעיקר נגד תוכנית הגרעין האיראנית. מדענים חוסלו, רכיבים נפגעו ועוד. לפי ההערכות, הפעולות הללו הצליחו לשבש, לעכב או לדחות – ולו במעט – את ההתקדמות האיראנית בתחום הגרעין, לפחות עד לנקודה שישראל התארגנה מספיק כדי לצאת למתקפה קינטית גלויה, יחד עם האמריקנים, על המתקנים האיראניים. למרבה המזל, לפחות בינתיים לא הצליחה טהרן להציג לעולם מתקן נפץ גרעיני, ויש להניח כי פעולות ישראל תרמו לכך.

שינוי תפיסתי עמוק

טבח 7 באוקטובר חולל שינוי עמוק בתפיסה הביטחונית הישראלית. חלקים ניכרים מהציבור הישראלי מרגישים שאינם מצויים עוד תחת האשליה שאויבינו מעוניינים להגיע איתנו להסדר מדיני. גם אם אנו עדיין מתפללים למציאות חדשה מול שכנינו, איננו מוכנים עוד להסתמך על כך בעיניים עצומות. עוצמתו של צה"ל, ההרתעה שהוא מייצר ונוכחותנו בשטח, סבורים רבים מאוד מהישראלים, הם הערובה העיקרית ליכולתנו להמשיך לחיות בארץ בביטחון ולהושיט את ידינו לשלום.

השינוי התפיסתי יצר גם תמורות במציאות. ישראל והנהגתה החליטו לא להמתין עוד עד שהאיום יגיע לממדים שקשה יותר לטפל בהם. במקום זאת צה"ל נדרש לטפל בסכנות שונות בעודן באיבן, הוא מפגין יוזמה ואסרטיביות, ופוגע ביריב לפני שהוא רוכש יכולת להזיק לנו. ראשי ארגוני הטרור נרדפים ללא הרף, ועסוקים בהימלטות במקום תכנון פיגועים.

בשלוש השנים האחרונות ישראל לא נרתעה פעמים רבות מהביקורת בארץ ובעולם, לא נסוגה גם במקרים שבהם היה סיכון לחיכוך, ולא ויתרה כשניצבה מול משימות מסובכות ומורכבות כגון הפצצה יומיומית של יעדים במרחק אלפי קילומטרים או פגיעה כירורגית ומדויקת במחבל בודד בלב אוכלוסייה אזרחית. במקום להתרחק כמה שאפשר מהיכולת הצבאית שרכשנו, הבנו שהשימוש בה חשוב לצורך הבטחת ביטחוננו.

הסעודים, מנגד, נקטו בשנים האחרונות גישה שונה לגמרי. מומחים סבורים כי בעשור שחלף עברה הממלכה שינוי תפיסתי משמעותי במדיניות החוץ, שבמסגרתו ניתנת עדיפות לדו-שיח פרגמטי ואסטרטגי, דיפלומטיה בונה ושיתוף פעולה אזורי. חזון 2030 של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הפנה את הממלכה לחפש יציבות כלכלית ומדינית באמצעות יצירה אווירה וסביבה תומכות ובטוחות. "המדיניות של דיפלומטיה במקום סכסוך נחשבת כתנאי הכרחי למימוש החזון השאפתני לשנת 2030", ציין חוקר בסעודיה.

מאז שפרצה המלחמה עם איראן בסוף פברואר הקפידו הסעודים לשמור על ערוצי קשר פתוחים עם טהרן באופן יומיומי. הם ניסו את כוחם בתיווך בין הצדדים, ולמרות שעמדו בעצמם תחת מתקפות ביקשו להתרחק ככל האפשר ממעורבות פעילה בלחימה. אף שהממלכה נחשבת ליריבה אזורית מרכזית של איראן, והיא מנהלת קשרים ענפים עם ארה"ב, היא לא הצטרפה להפצצות ברפובליקה האסלאמית.

הסעודים טיפחו בריתות אזוריות עם גורמים אסלאמיים ומפרציים, ניסו להגיע להבנות עם האיראנים, והפנו עורף לקידום הנורמליזציה עם ישראל, תוך מתן עדיפות לחלום הקמתה של מדינה פלסטינית על פני ברית פעילה עם צה"ל. לצד זאת, ריאד תלתה את יהבה על עוצמתה הכלכלית, מבלי להבין שזו גם נקודת התורפה שלה: החות'ים, למשל, תוקפים כעת ללא הרף דווקא את מקורות ההכנסה העיקריים של הסעודים ואת התשתיות הנחוצות לקידום חזון 2030.

בדומה לקטאר, כלכלתה של הממלכה נשענת באופן כמעט מוחלט על הכנסות מנפט ומוצרי אנרגיה. אף שבשנים האחרונות ביקש בן סלמאן לגוון את מקורות ההכנסה הסעודיים, לפי שעה הממלכה עדיין תלויה מאוד בשוק זה. המכות האיראניות והחות'יות מכאיבות מאוד לסעודים, לפיכך, אך בצר לה מבקשת ריאד פתרונות בדיוק מאותו סוג: לנסות לעקוף את המכשולים בהורמוז, להגביר את התפוקה או למצוא דרכים אחרות לייצא את הנפט. כישלון יפגע מאוד במקורות ההכנסה שלה, וההנהגה בטהרן מבינה זאת היטב. אם ברצונה לפגוע ביריבתה האזורית, היא צריכה להזיק לכלכלה הסעודית ולפגוע בהקרמת העוצמה שלה בעולם.

לצבא יש מטרה אחרת

למרות נטייתה לדיפלומטיה, ערב הסעודית השקיעה באופן ניכר בממד הצבאי. הקצאת הביטחון הסעודית גדולה מאוד (כ-80 מיליארד דולר בשנה), והיא מהווה כ-6.5 אחוזים מהתקציב של המדינה. עם זאת, מומחים מעירים שחולשות אסטרטגיות ובנייה לא נכונה של המערכים הקרביים מציבים את ריאד בעמדת נחיתות גדולה אפילו מול יריב כגון החות'ים.

כך למשל, הסעודים אינם מחזיקים תעשייה צבאית עצמאית משמעותית, אלא מסתמכים על ייבוא של הטכנולוגיה המתקדמת ביותר מבחוץ, בעיקר בכל הקשור לחיל האוויר שלהם. לצד זאת, יש להם שטח עצום להגן עליו, ובו מפוזרות תשתיות אסטרטגיות לרוב – שקשה מאוד להגן עליהן ביעילות. די שהיריב ישגר מתקפות טילים וכטב"מים מתואמות לשטחים רבים כדי שלפחות חלק מהם ייפגעו, שכן לסעודים אין מספיק מערכות הגנה אוויריות טובות.

במקביל, לצבא הסעודי יש מגבלות מבניות מכוונות, המקשות על תפקודו. לצד חוסר ניסיונו בקרב, הוא נבנה בעיקר כדי להגן על המשפחה המלכותית. לכן הוא מפוזר בין גופים שונים, וכוחו מוגבל כדי גם שלא יהווה איום על יציבות ההנהגה. המצב הזה מפחית את יעילותו, מעודד יריבות בין כוחות צבאיים שונים, ומשפיע על אופן בניית תוכניות הקרב ושיתוף המודיעין.

ריכוז ההשקעה הסעודית בעיקר בחיל האוויר אינו מניב בינתיים את התוצאות הרצויות. החות'ים בנו מתקנים תת-קרקעיים לשיגור הטילים, ונראה שההפצצות הסעודיות לא מאיטות את קצב האש שלהם, והם חופשיים לשבש את נתיבי הטיס מעל הממלכה.

כדי לחפות על החסרונות הצבאיים, בין היתר ביקשה ריאד לרכוש לעצמה בני ברית שיעמדו לצידה בשעת צרה – כמו למשל המדינה המוסלמית היחידה בעולם שמחזיקה בנשק גרעיני, פקיסטן, או המעצמה האזורית העולה טורקיה. אלא שהברית המשולשת שנחתמה מוקדם יותר השנה במכה, לפי שעה, אינה ממש מועילה לה מול החות'ים, וכפי שהגדיר זאת השבוע נשיא טורקיה רג'פ טאים ארדואן – בשלב זה עדיין רק מונחת התשתית המוסדית להסכם. עד שיסיימו את המלאכה הבירוקרטית, זה עשוי להיות כבר מאוחר מדי בשביל הסעודים ובן סלמאן.

אין משמעות הדבר שהברית לא תקום ותסייע לסעודים בסופו של דבר, או שהממלכה תיפול בפני החות'ים. לא ניתן גם לשלול את האפשרות שריאד תצליח להתאושש ולהכות בחות'ים, בדומה למה שצה"ל עשה. אלא שתפנית כזו דורשת שינויים מנטליים, צבאיים וכלכליים – שלפחות בינתיים, לא ברור אם הסעודים מסוגלים להם.

לשמור על הברית

בדומה להשוואות אחרות רבות, גם בין ישראל לערב הסעודית יש הבדלים משמעותיים, שבגללם לא ניתן להנגיד את שני המקרים ולהסיק מסקנות באופן מוחלט. כך למשל, רבים בארץ מאמינים שהעמידה הישראלית מקורה גם בעוצמת הרוח הציבורית של אזרחי המדינה, לצד היצירתיות והתעוזה שאנו ניחנים בהם. לאחר שהוכינו התכונות הללו התלבטו עוד יותר, ואפשרו לנו להתגבר על אויבינו.

לצד זאת, ישראל נהנית מיתרון איכותי בכל הקשור לכלי נשק מתוצרת ארה"ב, והברית המיוחדת שלנו עם וושינגטון משמרת אותו כל העת. יש בכך כדי להעניק לצה"ל – כמובן, לצד יוזמות מקומיות ותכנונים מבריקים – אפשרויות פעולה שלאחרים אין.

בשבועות הקרובים יגיעו ארה"ב וגם ישראל לצומת דרכים משמעותי שישפיע על דרכן גם בהקשר זה. תוצאות הבחירות שייערכו בשתי המדינות עשויות להעמיד אותן במסלול שונה משהן פוסעות בו, ולהציב בפנינו אתגרים לא פשוטים, גם בהקשר הברית המיוחדת וגם באשר לתפיסותינו המדיניות והביטחוניות.

לצד זאת, יש כמה דברים ברורים שחובה עלינו כאן בארץ לקדם ללא קשר לתוצאות הבחירות. אף שרוב דמוקרטי בבתי הנבחרים ישנה את המאזן הפוליטי מול האמריקנים, חובה על ישראל לפעול ללא לאות לשמר את הברית האסטרטגית והמיוחדת עם ארה"ב.

דווקא בגלל שינויי התפיסה בוושינגטון, עלינו להדגיש בפני בני בריתנו מעבר לים לא רק את המסד האידיאולוגי המשותף ואת עוצמת הברית הערכית בין המדינות, אלא להעביר את המיקוד בשיח בינינו ליתרונות שישראל מביאה איתה לשולחן עבור האמריקנים – בעוצמה הצבאית, בזירה הדיפלומטית, בכלכלה, בטכנולוגיה, ועוד. כמובן, היסודות האידיאולוגיים המשותפים עודם חשובים, אולם לא ניתן עוד לבנות רק עליהם.

גם כאן בארץ, ללא קשר לשאלה מי ינצח בחירות, חשוב שנשמר תפיסה מחשבתית מפוכחת ביחס לאויבינו. לא עוד לתפיסת ההכלה, לאפשר לעניינים להתנהל מאליהם, מבלי שנעשה דבר להשפיע על המציאות. אל לנו גם להפקיד את גורלנו בידי אחרים. חובה עלינו להתמיד ביוזמה, לבנות מהלכים לשמירה על ביטחוננו, ולפעול לשיבוש תוכניותיהם של אויבינו עד שלא יהוו עוד איום.

כדאי גם ללמוד מהתפתחות המערכה בערב הסעודית ביחס לאיום החות'י. אין יסוד להניח שהנשק הזה לא יופנה מתישהו בעתיד נגדנו, כפי שקרה גם בתחילת המלחמה. יש למורדים השיעים בתימן אפשרויות פעולה אחרות נגד הסעודים, שקשה להם יותר לממש נגד ישראל, אבל אסור לנו לחשוב שלעולם חוסן. עם הזמן כנראה החות'ים ירחיבו את מערך הטילים לטווח רחוק, ויוכלו אולי להוות איום משמעותי על ישראל. מכיוון שאי אפשר להסתמך רק על ההגנה שלנו, עלינו לפתח פתרונות התקפיים יצירתיים לנטרול אפשרי של הסכנה הזאת – חיסול של ראשי ההנהגה, במידת האפשר, וגם אמצעים אחרים שיפה השתיקה להם.

ואחרי כל זה, יכול להיות שאויבינו עדיין ינחלו הצלחות, כמו שקרה ב-7 באוקטובר. אולי, אפילו, למרות כל מאמצינו הם יפתיעו אותנו שוב. אך ככל שנתמיד ברוח ובדרך הנכונות, נדע לפחות שהפקדנו את גורלנו בידינו, ושנעשה את כל מה שנוכל כדי להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"שבעה באוקטובר היה נקודת מפנה שחילקה את היסטוריית האזור לשניים: לתקופה שקדמה לו ולזו שאחריו"  כך אמר השבוע יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף, בדברים שנשא במלאת שלוש שנים לטבח ולפרוץ המלחמה.

הוא אמנם פצח בשיר הלל למחבלי חמאס וביקש ללעוג לישראל על "אשליית הביטחון שהפכה לתחושת פחד מתמשכת", אך בלי שהתכוון לכך, גם סיפק אבחנה מדויקת על ישראל והאזור: המזרח התיכון שלאחר ה-7 באוקטובר, איננו אותו אזור שהיה לפניו.

ישראל פוסעת אל תוך שנת תשפ"ז כשמפת האיומים סביבה עוד רוחשת. גם לאחר שלוש שנות לחימה, כל הזירות עדיין "פתוחות", אבל לא צריך לעמוד עם הסטופר ביד עד לסגירתן. על כל פנים, עדיף כך על פני הסתמכות על הסדרים רעועים שרק יספקו אשליה של שקט ויכבלו את ידיה מלפעול.

"אחת התקופות הקשות בתולדות איראן"

מצבה האסטרטגי של ישראל כיום טוב לאין ערוך מזה שבו היא הייתה ערב המלחמה. המפלצת השיעית ספגה מכה קשה – גם אם לא אנושה. האיום הקיומי מצדה הוסר, לפחות לפי שעה. הנהגת המשטר בטהרן והצמרת הביטחונית שלו נערפו פעם אחר פעם. מערכי הליבה לרבות תכנית הגרעין נפגעו קשות, ועל כל אלה נוסף החנק הכלכלי. הדוברים בטהרן יוצאים מגדרם כדי  ליצור רושם של הסתגלות למציאות החדשה, אך ברגע נדיר של מחויבות לאמת, הודה השבוע מוחסין רזאי, מבכירי המשטר, כי  איראן נמצאת "באחת התקופות הקשות בתולדותיה". מנוף הלחץ שאיראן ביקשה ליצור באמצעות שליטתה במצר-הורמוז – נשחק לחלוטין ע"י האמריקנים ואת השליטה בבאב אל מנדב -הקלף שהחות'ים סיפקו לה בים האדום, היא עומדת לאבד לכוחות הסעודים.

טראמפ אמנם הבהיר כי הוא רואה בחידוש המערכה האווירית תרחיש סביר, אך  נראה כי המטרה שאליה הוא שואף היא עדיין הסכם גרעין. לא מיטוט המשטר או העלאתו למסלול שיוביל לקריסתו- כפי שהציע הגנרל המוערך ג'ק מקין- סגן ראש מטה הצבא האמריקני בעבר.

על כל פנים, למרות הרטוריקה הנוקשה בוושינגטון, איראן קיבלה לאחרונה תשובה רשמית מארה"ב למתווה שהציעה. המתווכות עדיין מנסות לגשר על המחלוקות. בעיקר אלה שנוגעות לסדר הפעולות – הסרת המצור מול ויתורים בתחום הגרעין.

השחקנים נמצאים בהמתנה לתוצאות הבחירות, בארה"ב וגם בישראל. בינתיים הם פועלים לשפר עמדות ועוקבים מקרוב אחר זירות-המעטפת: בקרבות שבין סעודיה לחות'ים ובשאר הזירות.

לנו בישראל אסור להיתפס לשגרה. המציאות הנפיצה שעליה רמז ראש הממשלה נתניהו באזהרתו הפומבית לפני ימים לא רבים, עלולה להתהפך בתוך רגע.

תפיסת קורי העכביש ירדה למעמקי השאול עם נסראללה

חיזבאללה–זרוע הפרוקסי החזקה והאסטרטגית של איראן – ספגה מכה מוחצת.  "אם הוא לא היה מחוסל על ידי ישראל, הוא היה מת מעצבות" – אמר ופיק ספא כשתאר את תחושותיו הקשות של  גיסו – חסן נסראללה – בעקבות מתקפת הביפרים בלבנון.

מבצע זה היווה נקודת מפנה במלחמתה של ישראל בחיזבאללה, שהובילה לחיסולו של מי ששלט בדרום לבנון ובארגון הטרור השיעי במשך 40 שנה ויצרה גלי הדף משמעותיים מעבר לארץ הארזים.

כמה ימים לפני שנפרד מאיתנו בסערה, הודה נסראללה: "ספגנו מכה ביטחונית ואנושית גדולה וקשה, חסרת תקדים בהיסטוריה של ההתנגדות בלבנון". יחד עימו ירדה למעמקי השאול גם  תפיסתה של ישראל כ"רשת של קורי עכביש".

מעל ומתחת לפני השטח ניתן לראות בכל תחום את סימניו של השינוי שהתרחש: חיזבאללה איבד את השליטה שהיתה לו בשטח ובקו הכפרים שלאורך הגבול עם ישראל, הוא איבד גם מפקדים, לוחמים, תשתיות ונכסים אסטרטגיים ומעבר לכך גם את מעמדו בזירה הלבנונית, נעים קאסם מתקשה להיכנס לנעליו של נסראללה ולמלא את החלל שהותיר הצבאי, הפוליטי, או החברתי, גוברים הקולות הלבנוניים המביעים תסכול עמוק מהמחיר הכבד של מלחמת חיזבאללה שאינה בהכרח מלחמת-לבנון, ולצד כל אלה -הממשל הלבנוני, למרות חולשתו, מנסה לבסס סדר חדש .

החוקר והפרשן הלבנוני-אמריקאי חוסיין עבד אל-חוסיין  קבע במאמר שפרסם באחרונה כי חיזבאללה ספג תבוסה אסטרטגית אך מסרב להכיר בכך.

מנקודת מבטה של ישראל, מדובר בתחזית אופטימית – אך מוקדם מדי לסיכומים. כל השחקנים במערכת מבינים כי האופן שבו תצא איראן מהעימות הנוכחי יעצב ישירות את כוחו, מעמדו ומדיניותו העתידית של חיזבאללה. משום כך, על ישראל להדק את שליטתה בשטחים שהגדירה, לשמר יוזמה התקפית רציפה, לבלום כל ניסיון התעצמות מחדש, ולא להרפות לרגע את הלחץ מגרונו של האויב.

סוריה -החצר האחורית של איראן /טורקיה

ולא רק בלבנון. התפיסה האיראנית שראתה את סוריה כחצר אחורית של טהראן, נשברה לחלוטין. הנוכחות האיראנית בסוריה על ביטוייה השונים, נדלדלה מאוד וכך גם השפעתה. חיזבאללה, שהיה משענתו הצבאית של משטר אסד בימיו הקשים, נרדף על ידי מחליפו.

בינתיים, הג'יהאדיסט בחליפה מצליח לא רע במלאכת השיווק של משטרו למערב ולעולם-הערבי כפתרון למדינה הקרועה והמדממת. מי שמקדם אותו בכך הוא הפטרון התורכי מצפון, שהשכיל לנצל את המצב להשתלט על המדינה בדרך לביסוס מעמדו ככוח אזורי דומיננטי. טורקיה הפכה לשחקן הדומיננטי בסוריה. היא מסייעת בשיקום התשתיות, מקדמת מסדרונות סחר, ומה שיותר מדאיג – פועלת לבניית חיל האוויר והצבא הסורי.  התקיפה החריגה שישראל ביצעה בשדה התעופה הצבאי אבו א-דוהור  בצפון סוריה, נועדה לשרטט קווים אדומים.  "לא נסבול התבססות צבאית טורקית שיורדת דרומה" – הסביר נתניהו.

אם בעבר "הכרעה תודעתית" מול סוריה פירושה היה לגרום לאסד להבין שלא ישתלם לו לפתוח במלחמה עם ישראל – הרי שכיום התודעה הסורית מוכרעת על ידי הפחד ממהלכים שיובילו לקריסה פנימית נוספת. השלטון החדש מורתע מישראל ופועל מתוך שרידות פוליטית, אך החשדנות ההדדית נותרה גבוהה וישראל נאלצת לאכוף את הקווים האדומים שלה בכוח צבאי מעת לעת כדי לשמר הרתעה זו.

במבט לטווח הארוך, תורכיה עם שאיפותיו של ארדואן לניאו-עות'מאניזם-אסלאמי -תתווסף לשלל האתגרים של ישראל. המהלכים להידוק השותפות במזרח הים התיכון הם רק חלק מהמענה הנדרש לאתגר הזה .

עזה: ישראל תצטרך לפרק בעצמה

בינתיים, מכונת-הסיכול של ישראל ממשיכה לעבוד בעזה. לא בטוח שקצב הגריעה מדביק את קצב הגידול בכוחותיו של האויב, אך לרציפות הזו יש חשיבות עליונה בהמחשת נחישותה של ישראל ובשיבוש תוכניותיו. חמאס אמנם ספג מכה קשה ואיבד יכולות צבאיות רבות, אך הוא עדיין גורם הכוח המשמעותי ברצועה. צה"ל שולט ב-60% מהשטח, חמאס שולט בכמעט 100% מהאוכלוסייה.

הוא מנצל את הפסקת האש ואת הסיוע ההומניטארי כדי לשקם יכולות, לרבות הברחה וייצור עצמי של אמצעי לחימה. מאמצי התבססותו מחדש, תחת פני השטח, מעמידים בפני ישראל אתגר ביטחוני מתמשך. אין לחמאס שום כוונה להתפרק מנשקו.

בלי משים, הציג חליל חיה לפני שבוע את המהלך שאמור לספק לארגון את קרש ההצלה.  בריאיון לערוץ הקטארי "אל-ערבי", הוא אמר כי חמאס נערכת לבחירות הצפויות ברשות הפלסטינית. "מפת הדרכים שעליה הסכמנו היא חבילה שלמה, שיישומה מתחיל בהשלמת השלב הראשון של הפסקת האש ונמשך עד להקמת מדינה פלסטינית". לדברי אל חיה, זו המסגרת שבה תטופל גם הדרישה לפירוק מנשק. במילים פשוטות: יישום עזתי של מודל חיזבאללה בלבנון.

ישראל תצטרך להשלים את המלאכה עד לחיסול מוחלט של היכולות הצבאיות והשלטוניות של ארגון חמאס ברצועה ולהביא לפירוז מוחלט של השטח. האזור שבו צמחה המפלצת האכזרית שביצעה את טבח ה-7 באוקטובר, צריך לספק עדות מתמדת למחירים שישלם כל מי שיחשוב לתקוף את ישראל.

למנוע חטיפה – בכל מחיר

לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין שאויביה של ישראל, בכל הזירות, משוועים לקלפי מיקוח מולה, שבאמצעותם יוכלו לבלום את התקפותיה, לסחוט תמורות ובד בבד גם לטלטל את החברה הישראלית מבפנים.

אופציית החטיפה סיפקה להם זאת בעבר ואין להם יסוד לחשוב שזה לא יעבוד גם הפעם. הנוכחות הצבאית בכל אחת מהזירות מייצרת גם פיתוי.     ישראל חייבת לעשות הכל כדי להכשיל את מזימתם. מכונת הסיכול חייבת לעבוד  ללא הפסקה, בכל מקום ברצועה, בכל הדרגים ובכל זמן. לאלץ את אנשיו להימלט ממקום למקום ולהשקיע את כל מרצם בהישרדות.

האתגר הגדול של ישראל נובע מכך שהמלאכה לא תמה. המציאות הנוכחית היא שברירית והפיכה. אויבינו אמנם למדו להעריך לא רק את העליונות הצבאית אלא גם את איתנות העורף ואת התלכדותה של החברה הישראלית מול איום קיומי , ועדיין, בכל הזירות, הם לא אמרו נואש.

הטבע האמיתי של ישראל

"העולם כיום עֵד לטבעה האמיתי של ישראל…" אמר נשיא איראן מסעוד פזשכיאן בנאום שנשא על בימת האו"ם  לפני כשנתיים. זה היה עוד לפני "עם כלביא" ו"שאגת הארי".

כוונתו הייתה להאשים את ישראל בפשעי-מלחמה ובפשעים נגד האנושות, אך הוא בא לקלל ויצא מברך. האבחנה שסיפק הייתה מדויקת ומחמיאה: ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר, מציגה את טבעה האמיתי: יוזמת,  נועזת, מתוחכמת ונחושה, מול כל הקמים עליה. בלי רהב ובלי שחץ, אך מלאת אופטימיות וחדורה באמונה.

פורסם בבשבע, בתאריך 08 באוקטובר 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 6 באוקטובר, 2026.

"בעזרת האל, רצון עמנו והאומץ של הכוחות המזוינים וכל המבנים הצבאיים, ובתמיכת אחינו וידידינו, תימן תנוע קדימה לקראת שחר חדש של חירות, שלום ויציבות": הכרזה זו, פרי עטו ברשת X של ראש מועצת ההנהגה הנשיאותית של תימן, רשאד אל-עלימי, נתנה השבוע את האות לפתיחתו של תמרון צבאי רחב-היקף במדינה – מהלך שאמור לשנות את מהלכה של מלחמת האזרחים ארוכת השנים באחת הארצות העניות בעולם.

הממשלה היושבת בעדן, ונחשבת בעיני הקהילה הבינלאומית להנהגה הלגיטימית במדינה, שילבה ידיים עם ערב הסעודית ויצאה לכיבושם מחדש של השטחים שנפלו בשבועות האחרונים בידי ארגון אנצאר אל-אללה – שמם הרשמי של החות'ים – בתימן. המבצע מתמקד בעיקר בשטחי החוף הדרום-מערבי במדינה, ובפרט באזור מצרי באב אל-מנדב.

לדברי הסעודים, 100 מטוסי קרב סייעו לכוחות הקרקע התימניים והשמידו מאות מטרות. הם הגנו על החיילים שהצליחו לעשות את הדרך לעיר הנמל החשובה מח'א, והתקדמו גם לד'ו באב, המצויה בסמוך למעבר המים שעל פתח הים האדום. המילה "באב" בשם העיר – "שער" או "פתח" בערבית – מרמזת על קרבתה הגדולה לבאב-אלמנדב, ומדגישה את חשיבותה האסטרטגית.

הקואליציה שמובילים הסעודים פרסמה תמונות של לוחמים חות'ים נופלים בשבי ופגיעות מוצלחות בנקודות התאספות של המורדים השיעים, בניסיון לספק עדות להצלחתה. אך מנגד ניצבו טענות החות'ים עצמם, שהכחישו לחלוטין את ההתקדמות של הממשלה התימנית, וטענו כי הם שולטים עדיין בכל השטחים שכבשו.

הסתירות הללו לא צריכות להפתיע, שכן מלחמת תודעה וזריעת דיס-אינפורמציה מסוגים שונים מאפיינות פעמים רבות מערכות מסוג זה, במיוחד נגד ארגוני טרור. טרם נינתה הוכחה חותרת במקרה זה שתאמת את טענות אחד הצדדים, והחות'ים הוכיחו כבר כי הם מאורגנים וחמושים היטב, ולא נופלים פעמים רבות מכוחות הממשלה המקומית – ולכן קשה לשלול לחלוטין את דבריהם.

ההדלפות בתקשורת שקדמו למבצע עסקו ברצונם של הסעודים לגייס לעזרתם עד אפילו 100 אלף לוחמים תימנים מהשבטים המקומיים במדינה, שיסייעו לקרבות נגד הפרוקסי האיראני. אחרי שיצליחו לשחרר את החוף המערבי, מבקשים ראשי הקואליציה להשיג יעד שאפתני יותר, שכבר מצוי במרכז הכוונת של מאמציהם בשנים האחרונות – כיבוש מחדש של העיר צנעא, בירתה הקודמת של המדינה ומעוז שלטונם של החות'ים.

אבל עוד לפני שיחגגו בדרכם לצנעא, מנהיגי הקואליציה עסוקים בדאגות אחרות. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שקיבל ביום שלישי את פניו של נשיא סוריה אחמד א-שרע בריאד, בטח היה הרבה יותר טרוד מהמחשבה על מצב החזית הקרובה לעדן, הבירה הזמנית של הממשלה התימנית. החות'ים הצליחו בימים האחרונים, לטענתם, לכתר את העיר תעז ולנתק אותה מדרך הגישה העיקרית שמובילה לעדן, בתום קרבות של שבועות אחדים.

התימנים אומנם אמרו כי הצליחו להדוף את המתקפות שרוכזו סביב תעז בימים האחרונים, אבל ביום שני השבוע היה נדמה שלמרות הפצצות חוזרות ונשנות של הסעודים ומאמצי הממשלה המקומית, החות'ים הצליחו להגיע להישג משמעותי. אם העיר הזאת תיפול, היעד הבא שהדרך תיסלל אליו תהיה עדן. בינתיים היא עשויה לעמוד בפני ניתוק חלקי מיתר המדינה, מה שיסכן את יכולתה להחזיק מעמד מול מתקפה חות'ית בטווח הזמן הבינוני.

במקביל, המורדים החות'ים לא התרכזו רק בהגנה: הם הוסיפו לשגר טילים וכטב"מים לעבר שטח ערב הסעודית, לאחר שבתחילת השבוע נחלו הצלחה כשפגעו במתקן של חברת הנפט הסעודית הלאומית, אראמכו, בבירה ריאד. הם התקיפו את שדה התעופה הבינלאומי בריאד בטילים וכטב"מים, ואילצו את הרשויות הסעודיות לעצור את תנועת המטוסים באזור. כמו כן, בלילה שבין שני לשלישי נפגעו כמה מתקני זיקוק של אראמכו בג'דה ובראבע'.

מצידם, גם הסעודים הוכיחו ורסטיליות, כשתקפו מטרות באזור חודיידה, עיר נמל בשליטת הפרוקסי האיראני לחופי הים האדום, ששוכנת צפונה יותר מהאזורים שנכבשו בעת האחרונה. ריאד הודיעה כי במתקפה הושמדו תשתיות נשק, כלי שיט לא מאוישים ומוקשים ימיים, שנועדו לפגוע בספינות בים האדום ולשבש את נתיבי השיט האזוריים.

האיום עדיין יהיה קיים

המאמצים הסעודיים חשובים כדי להוציא מידי החות'ים את השטחים שכבשה באחרונה, ואשר חולשים במיוחד על באב אל-מנדב. כדי לסבר את האוזן על חשיבות האחיזה הזו, די לציין כי במעבר הזה זולגים כ-12 אחוזים, לפי ההערכות, מכלל הסחורות בעולם, ובערך 10 ממוצרי האנרגיה העולמיים. הוא צר במיוחד, כ-30 קילומטרים אורכו, מה שמאפשר שליטה קלה וגמישה במצרים.

איראן, לפי כל ההערכות, שומרת את החות'ים ככוח עתודה לחידוש המלחמה מול ארה"ב. השבוע גורמי מודיעין ימי העריכו כי האמריקנים העבירו יותר נפט במצרים מאשר לפני המלחמה, ומשמעות הדבר היא שטהרן איבדה את מנוף הלחץ העיקרי שלה במצרי הורמוז, ולכן היא תרצה לשבש מעבר ימי נוסף כדי לגרום טלטלה בשווקים העולמיים ולנסות לקצר את משך המלחמה בשל עליות המחירים בעולם. אם תראה שתחודש אש הקרבות, היא עשויה לפיכך לתת פקודה לפרוקסי שלה לחסום את התעבורה הימית בבאב אל-מנדב.

אלא שאין לחות'ים באמת כורח לשלוט במצרים כדי לשבש את התנועה בים האדום, והם הוכיחו זאת בעבר. בדומה למה שקרה במצרי הורמוז, גם באזור תימן החות'ים רק צריכים להטיל אימה ולפגוע באופן ספורדי בספינות שעושות את דרכן מהאוקיינוס ההודי לים האדום כדי לגרום לקברניטים לפחד להפליג באזור או לחברות הביטוח להעלות את המחירים לרמה שאינה נסבלת מבחינת הסחר העולמי.

עוד לפני ההתפתחויות האחרונות נמל אילת הושבת בשל פעילות החות'ים, וכמה מענקיות הספנות בעולם העבירו בחודשים האחרונים את כלי השיט שלהן למסע ארוך ובטוח יותר סביב אפריקה, דרך כף התקווה הטובה – מה שבפני עצמו, כמובן, מעלה את מחירי הסחורות. אם המתיחות בים האדום תתפרץ שוב, הן לא יחזרו לשם בקרוב.

עוד לפני הכיבושים האחרונים החות'ים שלטו בחלקים נרחבים של החוף התימני, כך שגם שחרור של אזורים כגון ד'ו באב לא בהכרח יסיר את הסכנה למצרים. יתרה מכך, כדי לאיים על ספינות באזור צריכים המורדים השיעים רק לחקות את האיראנים בצפון, ולהשתמש באמצעים קלים יחסית – כטב"מים המשוגרים מרחוק (אפשר גם להזניק אותם מלב היבשה), טילי חוף-ים, כלי שיט וצלילה לא מאוישים ומוקשים. חלק מהכלים הללו פועלים בשיטת "שגר ושכח", וחלקם מסוכנים למדי לספינות.

די בכמה פגיעות מוצלחות כאלה כדי להטיל אימה בים האדום ולשבש שם את התנועה. אפילו אם אחת מכל עשר ספינות תיפגע, הסחר האזורי כולו ייפגע. המאמצים להסיר סכנה כזאת, כפי שנוכחו האמריקנים בהורמוז, עשויים לדרוש זמן רב ומשאבים ניכרים, וגם כאשר תושג שליטה משמעותית – ספינות עדיין עלולות להיפגע מדי כמה ימים. בשורה התחתונה, מדובר באיום משמעותי של האיראנים והחות'ים, שיישאר על כנו כל עוד החות'ים שולטים בחלקים מהחוף, ואפילו בפנים היבשה. עלותו זולה, תועלתו גבוהה יחסית, והדרך לסיכולו קשה, יקרה ומורכבת.

לצד זאת, קשה להשוות לחלוטין בין שני המצבים בחופי תימן ובחופי איראן. בניגוד לישראל ולארה"ב, הסעודים לא צריכים לעשות דרך אווירית ארוכה כדי להפציץ בתימן, ואין להם צורך בנושאות מטוסים. המרחק הקצר מאפשר להם להפציץ באינטנסיביות במדינה, ללא מאמץ מיוחד, ומתיר להם גמישות בבחירת המטרות וכוח אש גדול שצה"ל יזדקק להרבה יותר משאבים כדי להתמיד בו לאורך זמן. אומנם ישראל הוכיחה שהיא מסוגלת לעשות זאת במערכה באיראן, אבל ההכנה לכך דרשה הרבה מאוד משאבים, כסף וזמן, וזה משהו שלא ארה"ב ולא ישראל היו רוצים להשקיע בשלב זה בגזרה התימנית, בין היתר לאור המיקוד הדרוש בזירות אחרות.

מסיבה זו, יש חשיבות גבוהה להמשך המערכה האווירית שמנהלים הסעודים, אם זו תתנהל בהתמדה. היא מרתקת עוד אחד מארגוני הפרוקסי האיראניים למאמצי הגנה, שוחקת את משאביו, ואם היא תשכיל גם לפגוע במנהיגים של ארגון הטרור – היא יכולה לגרום לו נזק משמעותי.

בה בעת, צריך גם להודות ביושר שלא בטוח שהחות'ים יושפעו מהפצצות ספורדיות כאלה, אם לא יגיעו להישגים מרחיקי לכת. בדומה לחיזבאללה ולפטרון האיראני שלהם, הם השקיעו לא מעט בשנים האחרונות בבניית ביצורים תת-קרקעיים, שבהם הם מתחבאים ומאחסנים אמל"ח, ושם הם מנהלים את הפעילות שלהם. אחרי המערכות של ישראל וארה"ב, הם גם הורגלו בתקיפות מהאוויר, והוכיחו כוח הסתגלות ועמידה שאי אפשר לזלזל בו.

הקלף שעשוי להיות שובר שוויון במשחק הזה הוא כוחות הקרקע התימניים. כיבוש של השטח ברגליים, על כל הקשיים שבכך, ישנה את המשוואה, כמובן – אך מדובר במשימה קשה, שבינתיים לפחות לא הוכתרה בהצלחה למרות כמה שנים של מאמצים.

ברית על הנייר

ההסלמה בזירת התימנית-סעודית חלה זמן קצר לאחר אבן דרך אזורית אחרת: חתימת ברית ההגנה המשולשת במכה בין טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית. החבירה של שלוש המדינות, הנחשבות לעוצמתיות ביותר בעולם המוסלמי (ובוודאי הסוני), כולל זו שמחזיקה בנשק גרעיני, נתפסה כשינוי של כללי המשחק.

על אף ההצהרות המפוצצות והכוונה כי ברית זו תדמה לסעיף 5 באמנת נאט"ו, המפעיל אוטומטית הגנה של כל חברות הברית על אחת מהן אם זו מותקפת, בינתיים ריאד אינה קוטפת את פירות ההשקעה. עד כה חווה ברית מכה חבלי לידה מוקדמים, ונתקלת במכשולים בירוקרטיים משעמים ומעכבים, שאינם באים במקום סיוע אמיתי.

ביום שני נועדו בריאד שרי החוץ וההגנה של שלוש המדינות, לצד מפקדי הצבא, בשביל לדון בדרכי ה"מיסוד" של ההסכם. הם מינו בכיר פקיסטני למזכ"ל הברית, ודנו בהתפתחויות השונות. שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, גם ציין שהדיונים נסובו מטבע הדברים במצב בתימן ובלחימה בחות'ים, וכי המדינות בחנו אפשרויות סיוע צבאיות שונות לסעודים, לצד דרכים דיפלומטיות להרגעת הסכסוך. קשה להאמין שדיפלומטיה מעניינת מאוד את ראשי הממשלה בריאד בשלב הזה, והם בוודאי מצפים לסיוע גשמי הרבה יותר – אבל מילים לא עולות כסף, ציוד צבאי כן.

אומנם פקיסטן וטורקיה הסכימו "לספק לסעודים כוחות ויכולות צבאיים", "ולפעול באופן מיידי בעקבות המתקפות החות'יות", אולם לא פורט דבר באשר לאופי הסיוע של שתי המדינות, ולא ברור עד כמה באמת הן יעזרו לריאד בשלב הנוכחי. פרשנים מעריכים, בין היתר גם לאור מה שנעשה עד כה, כי לכל היותר יגבילו את עצמן שתי המדינות לאמצעים שיסייעו לסעודים להגן על גבולם מפני מתקפה קרקעית של החות'ים, ואולי ירחיקו לכת עד אספקת הגנות אוויריות נוספות.

חלק מהמכשולים בפני יישום אמיתי של הברית הם טכניים וחוקיים. למשל, שני בתי הפרלמנט של טורקיה ופקיסטן טרם הצביעו על ההסכם, ולכן מנהיגי המדינות לא יכולים לאשרר אותו. הטורקים פתחו את כינוס החורף של בית הנבחרים בשבוע שעבר, כך שייתכן שידונו בהסכם בקרוב.

לצד זאת, יש לשתי המדינות אפשרויות לסייע לסעודים גם ללא אשרור ההסכם – ועד כה הם לא ניצלו אותן. פקיסטן, למשל, חתמה כבר לפני כשנה על הסכם הגנה הדדי עם ריאד, ולמרות זאת טרם הפעילה כלים צבאיים משמעותיים כדי להגיב על המתקפות נגד אתרים ברחבי הממלכה, כולל בריאד הבירה. בטורקיה יכול הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן להשתמש בסמכויותיו כדי להפעיל יכולות צבאיות מסוימות גם ללא אישור בית הנבחרים, כולל אספקת כלי נשק וסיוע טכני, כפי שעשה לבנות בריתו בלוב או באזרבייג'ן.

ייתכן שבעתיד שתי המדינות אכן יעמדו לצד הסעודים ויעזרו להם במלחמה נגד הפרוקסי האיראני, בהתאם לרוח הסכם מכה, אך ההתמהמהות שלהם בינתיים משדרת חולשה וחשש מטהרן, ובעיקר חוסר רצון להיגרר למלחמה שאיננה שלהם. יותר מכול, היא עושה שירות רע לברית, משימה אותה ללעג עולמי, וגורמת למדינות שאולי הביעו עניין להצטרף אליה להסס.

בצר לה, פנתה הנהגת ריאד לגורמים אחרים, שכן הסכימו לסייע לה. צרפת הודיעה שתשלח כוחות הגנה אווירית לסייע להגן על מתקני הנפט בממלכה, ובפרט בעיר ינבו, שאליה זורם צינור הנפט מזרח-מערב, וממנה אפשר לייצא את הנפט דרך ים סוף ולעקוף את מצרי הורמוז. גם הבריטים הבטיחו, לצד הגנה אווירית שיש להם כבר במדינה, מטוסי תדלוק – "לצרכים הגנתיים בלבד". לא ברור מתי בדיוק יגיעו הכוחות האלה ואיך הם ינוצלו, אבל זה יותר ממה שהפקיסטנים  והטורקים הבטיחו בינתיים.

מי שבאמת עזר לסעודים הם כנראה האמריקנים. לארה"ב יש הסכם הגנה בתוקף עם ריאד, היא גם כך מצויה במלחמה מול איראן, ואינה חוששת להסתבך איתה. מצד שני, סביר להניח שהנשיא דונלד טראמפ לא רוצה לעורר מחדש את החזית מול החות'ים, שלפי הדיווחים הבטיחו כי לא יתקפו ספינות אמריקניות (וישראליות), כהמשך להפסקת האש מהשנה שעברה. בינתיים הם עומדים במילתם.

לפי כתבות בתקשורת הבינלאומית, ארה"ב שלחה מטוסי תדלוק שמסייעים למפציצים הסעודיים, וגם הציבה כ-200 יועצים צבאיים בממלכה, שעוזרים לגבש את תוכניות התקיפה נגד החות'ים. זה אומנם לא מה שמוחמד בן סלמאן היה רוצה לקבל מארה"ב, אבל בשלב הנוכחי הוא לא עתיד כנראה לראות השתתפות אמריקנית פעילה במלחמה. ארה"ב גם עומדת בזירה הדיפלומטית לצד הסעודים, כשמזכיר המדינה מרקו רוביו הביע את תמיכתו בזכותם להגנה עצמית. טראמפ עצמו הביע ביטחון ואמון מלא בכך שהמבצע ההתקפי של התימנים יסתיים בקרוב בהצלחה כבירה, בהתאם לדרכו האופטימית.

ישראל, לפי שעה, מסתפקת בסיוע מודיעיני שמגיע לסעודים דרך פיקוד המרכז של צבא ארה"ב. לא שאנחנו אוהבים במיוחד את החות'ים, ויש לנו בהחלט צורך להיאבק בהם, אבל אנחנו גם לא מתלהבים במיוחד בימים אלה לעזור לבן סלמאן. הסעודים הצהירו בפומבי ובפה מלא שלא ייקחו את הסיוע הישראלי כמנוף לריכוך עמדתם באשר לצורך להקים מדינה פלסטינית לפני נורמליזציה איתנו. יורש העצר עצמו השתתף רק בשבוע שעבר במתקפות מילוליות על "הכיבוש הישראלי", ואף לא אפשר למטוסי צה"ל לנחות בממלכה כדי לחלץ את נוסעי הטיסה מדובאי לאחר ניסיון הפיגוע והחטיפה שלה.

לישראל בכל מקרה אין בשלב הזה אינטרס לפתוח חזית נוספת. יש לה די עבודה מול איראן, עזה ולבנון, והיא לא צריכה בשלב זה להתמקד גם בחידוש הלחימה מול החות'ים. לצד זאת, חשוב לא להזניח את ביסוס היכולות המודיעיניות שלנו בגזרה הזאת, למלא את בנק המטרות ולתפוס אחיזה והבנה טובה יותר של הנעשה בשטח בתימן. אלא אם יצליחו הסעודים והממשלה המקומית לשנות מהיסוד את המצב שם, סביר להניח שהמאבק בחות'ים ידרוש מאיתנו קשב מתישהו בשנים הקרובות.

אלי קלוטשטיין הוא חוקר במכון משגב לביטחון לאומי

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• הטרור לומד ומסתגל: כל חסימת נתיב פעולה דוחפת את ארגוני הטרור לחפש פירצה חדשה. ההתמודדות מחייבת חשיבה מעבר לתרחישים המוכרים וערעור מתמיד על הנחות היסוד.
• הבנת יכולות האויב אינה מספיקה: יש להבין גם את אמונותיו, כוונותיו ונכונותו להקרבה. ההנחה שהוא יירתע ממחיר שנתפס בעינינו כבלתי נסבל עלולה להוביל להפתעה נוספת.
• ההסתה היא תשתית להתחדשות הטרור: חינוך לשנאה והאדרת האלימות מעניקים לפגיעה בישראלים ויהודים הצדקה ולגיטימציה. טיפול במפגע בלבד מתחיל בשלב מאוחר מדי.
• המאבק בהסתה צריך להיות יעד של ביטחון לאומי: נדרשים קשב מדיני, משאבים, ניטור מודיעיני ופעולה שיטתית מול הגורמים המפיצים אותה – ולא הסתפקות בגינויים ובדו"חות.
• ישראל צריכה לדרוש שמערכות ציבוריות הנהנות ממימון ישראלי או בינלאומי יימנעו מהסתה, ולפעול להפיכת המאבק בתשתית הרעיונית של הטרור ליעד בינלאומי.

 מבוא

שוב אנחנו מופתעים. האירוע שהתרחש בשבוע שעבר במטוס של חברת "פליי-דובאי", והחשד שטייס המשנה ניסה להשתלט על המטוס ולגרום לאסון, החזיר אותנו מיד אל השאלה שאולי היינו צריכים לשאול כבר מזמן: מדוע אנחנו ממשיכים להיות מופתעים מהעובדה שהטרור יודע להשתנות? עדיין לא ברור מה היה מניעו של הטייס ומה בדיוק התרחש בתוך תא הטייס, ואת התשובות לכך צריכה לתת החקירה.

אבל עצם האפשרות שאדם הנמצא בתוך מערכת אזרחית, מחזיק בידיו אחריות על חייהם של מאות בני אדם, עלול להפוך את תפקידו לכלי לפגיעה המונית – איננה רעיון חדש. כבר ב-11 בספטמבר 2001 היו בין המחבלים אנשים שהוכשרו להטיס מטוסים, והמטוס עצמו הפך אז מכלי תחבורה לכלי נשק. ובכל זאת, כאשר מתרחש אירוע חדש, אנחנו שוב אומרים: לא חשבנו על זה.

כאן נמצאת אולי הבעיה העמוקה יותר שלנו. אנחנו מודעים לכך שהטרור משתנה, אבל מתקשים להתגבר על כשל הדמיון ולהיערך לתרחישי קיצון, כאלו שמעבר לגבולות הדמיון הקיים במערכות, ולהפנים את משמעות הדבר בהקשר למוכנות שלנו לסכל את האיום שהוא מציב בפנינו. בכל פעם שאנחנו מצליחים לסגור בפניו דרך אחת, אנחנו נוטים להאמין שהצלחנו לפתור את הבעיה. כאשר הוקמו גדרות ומכשולים, חשבנו שהם ייצרו גבול שקשה יהיה לפרוץ. כאשר נוספו מצלמות, תצפיות וחיישנים, האמנו שהעין הטכנולוגית תדע לזהות כל ניסיון חדירה.

כאשר למדנו להתמודד עם מחבלים מתאבדים, פיתחנו שיטות חדשות למניעת פיגועים. כאשר נבנו אמצעי הגנה נגד חדירה מהקרקע, הופיעו המנהרות; כאשר למדנו להתמודד עם המנהרות, הגיעו הרחפנים ואמצעים נוספים. הטרור אינו עומד במקום ומחכה לנו. הוא לומד אותנו, מזהה את ההרגלים שלנו ומחפש את המקום שבו אנחנו מרגישים מוגנים. למעשה, מדובר בתחרות למידה בין המתגונן לתוקף ומאחר שהיוזמה נתונה בידי התוקף, תהליכי הלמידה שלנו כצד המתגונן תגובתיים במהותם. הנטייה להמעיט ביכולות היריב וחמור מכך לזלזל בהן, מקשות עלינו להעריך נכונה את מהות תהליכי הלמידה שהוא עובר ואת תרגומם ליוזמות יצירתיות של רצחנות.

ההיסטוריה של הטרור בעשרות השנים האחרונות היא במידה רבה ההיסטוריה של המעבר משיטה לשיטה. היו תקופות שבהן חטיפת מטוסים היתה אחד הכלים המרכזיים של ארגוני הטרור. היו פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם, היו חטיפות, פיגועי התאבדות, מכוניות תופת, חדירות דרך גבולות ומנהרות. בישראל למדנו להתמודד בדרך קשה ונפתלת עם האינתיפאדה הראשונה, ואחר כך עם גל פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה.

בכל פעם הופיע איום שנראה לנו חדש, ובכל פעם פיתחנו אמצעי התמודדות. אבל כמעט תמיד התברר שאחרי שאנחנו סוגרים בפני הטרור דלת אחת, הוא נכנס "דרך המרפסת". זאת איננה סיבה לייאוש; היא סיבה לשנות את צורת החשיבה. המטרה איננה לנחש את האמצעי הבא, אלא להבין שהאמצעי הבא בהכרח יגיע ולאלץ את המערכות והאנשים בתוכן לחשוב מעבר לגבולות הדמיון, ובעיקר להקשיב למה שנאמר על ידי אויבינו בגלוי ובין השיטין ולבנות את היכולת לפרש את הדברים על בסיס התשתית הפסיכולוגית ומערכת האמונות שלהם ולא שלנו.

הלקח הזה קיבל אצלנו משמעות טראומטית במיוחד ב-7 באוקטובר 2023. במשך שנים בנינו סביב רצועת עזה מערכת הגנה שהיתה אמורה להעניק לנו ביטחון: גדר, מכשולים, אמצעי תצפית, מודיעין, טכנולוגיה, התרעה ויכולת צבאית עצומה. התמקדנו ביכולות של האויב, התעלמנו מכוונותיו המונעות מכוח משנתו האידיאולוגית והדתית והתאמצנו לסבר את הגיונו.

ובכל זאת, התברר שהאויב מסוגל להסתכל על אותה מערכת עצמה ולשאול שאלה אחרת לגמרי: לא איך לפרוץ את המכשול בדרך שבה אנחנו מצפים ממנו לפרוץ, אלא איך לעקוף אותו, לשתק אותו ולהפתיע אותנו. לאויב גם אמות מידה אחרות משלנו להערכת ניצחון והישג וכדי להבין את אמות המידה האלו, עלינו להכיר לעומק את נבכי תרבותו ואת סבך אמונותיו. אולי אחת השאלות הקשות ביותר שאנו צריכים לשאול את עצמנו מאז היא לא רק כיצד יכול היה המחדל להתרחש, אלא כיצד הגענו למצב שבו האפשרות שהאויב יעשה דבר כזה נראתה לנו בלתי סבירה כל כך.

אחרי 7 באוקטובר שאלנו פעמים רבות: למה חמאס לקח סיכון כזה? הרי הוא ידע מה היכולת הצבאית של ישראל. הוא ידע מה עלול לקרות לעזה אם יפתח במתקפה רחבת היקף. הוא ידע שישראל יכולה להחריב חלקים נרחבים מהתשתית הצבאית והאזרחית ברצועה. ובכל זאת הוא עשה זאת. במבט לאחור ברור שההנחה שלפיה האויב בהכרח יירתע מהמחיר שאנחנו יודעים שהוא עלול לשלם היתה הנחה מסוכנת.

אויב אינו חייב לחשוב כמונו. הוא אינו חייב להציב את שיקולי הסיכון והמחיר במקום שבו אנחנו מציבים אותם. הוא יכול להיות מוכן להקריב הרבה יותר ממה שאנחנו מעריכים, ולכן אחת הטעויות המסוכנות ביותר היא לשאול על אויב: "למה שהוא יעשה דבר כזה?" במקום לשאול: "מה הוא מסוגל להעז לעשות?"

וזה מחזיר אותנו לאירוע בשבוע שעבר. אין לנו עדיין תשובה לשאלה מדוע התרחש מה שהתרחש במטוס, ולכן אסור להפוך חשד לעובדה. אבל עצם האירוע צריך להחזיר אלינו את המחשבה שכבר היתה צריכה להיות חלק מהשגרה הביטחונית: גם מערכות אזרחיות יכולות להפוך לזירות טרור, וגם אנשים שנמצאים בתוך המערכת יכולים להפוך לנקודת התורפה שלה.

השאלה איננה אם כל טייס הוא חשוד, כמובן שלא. השאלה היא אם מערכת שמגינה על עצמה מפני איומים צריכה להביא בחשבון גם את האפשרות שאיום יגיע מתוך המערכת עצמה. זה בדיוק מה שהטרור המודרני לימד אותנו שוב ושוב: הוא מחפש לא רק את השער שאפשר לפרוץ, אלא גם את האדם, הטכנולוגיה או ההרגל שאפשר לנצל.

התמודדות עם תופעת ההסתה כמשל

כאן אנו מבקשים להגיע לנקודה רחבה יותר, שאינה קשורה רק למטוסים. לצד המאבק המבצעי בטרור – והוא כמובן הכרחי – יש מאבק אחר שאנחנו נוטים להזניח: המאבק בתשתית הרעיונית שמאפשרת לטרור להתחדש. מדינה יכולה לעצור מחבלים, להרוס תשתיות טרור, לפתח מערכות הגנה ולהשיג מודיעין מצוין, ובכל זאת להמשיך להתמודד עם דור חדש של אנשים שגדלים בתוך סביבה שבה שנאה, הסתה והאדרת האלימות מוצגות להם כאפשרות לגיטימית.

אם אנחנו מטפלים רק באדם שכבר החליט לבצע פיגוע, אנחנו מגיעים אל הבעיה בשלב המאוחר ביותר שלה. צריך לשאול גם מה גרם לו להגיע לשם, איזה מסרים שמע, איזה עולם ערכים עיצב אותו ומה החברה שסביבו אמרה לו על האלימות שהוא עומד לבצע.

בעניין הזה אנחנו נמצאים במחדל מתמשך, והוא איננו רק מחדל של ממשלה מסוימת. הוא נוגע לחברה הישראלית כולה. במשך שנים התרגלנו לחשוב שהטרור הוא סוג של מציאות בלתי נמנעת, שעלינו ללמוד "לחיות אתו איכשהו", עלינו להסכין שהוא ילווה אותנו עוד שנים רבות, ולכן "תופעת הסבבים" היא חלק בלתי נפרד משגרת חיינו.

לכאורה "הסכמי השלום" עם הרשות הפלסטינית אמורים היו ליצור מציאות של שלום בין שני הצדדים. בפועל , מעבר לפעילות המבצעית העוינת המלווה אותנו מזה שנים, אנו עדים לכך שהסתה אינטנסיבית נגד ישראל ויהודים מתקיימת במקומות שונים סביבנו, לעתים במערכות חינוך, לעתים בתקשורת, לעתים ברשתות החברתיות ולעתים בזירה הציבורית והפוליטית.

התרגלנו גם לכך שמדי פעם אנחנו מוחים, מפרסמים דו"ח, מגנים, מאיימים או מגישים תלונה – ואחר כך ממשיכים הלאה. לא כל ביטוי של הסתה הופך אדם למחבל, וברור שאי אפשר ליצור משוואה פשוטה בין תוכן מסית לבין פיגוע. אבל גם אי אפשר להתייחס להסתה כאילו היא חסרת משמעות. כאשר חברה מחנכת לאורך זמן לשנאה, או מאדירה את הפגיעה באחר למעשה של גבורה, היא יוצרת סביבה שבתוכה עלולים לצמוח גם מעשים שאנחנו אחר כך מכנים "בלתי נתפסים".

ישראל, כך מסתבר, כשלה לאורך השנים בטיפול בהסתה הממוסדת ברשות הפלסטינית ונטתה להשלים עם ההסתה החמורה במצרים ובירדן כאילו היו גזירות גורל. מההסתה החריפה, החמורה והמסוכנת במצרים ובירדן, ישראל נטתה להתעלם, דיווחים ספוראדיים הופיעו בתקשורת הישראלית, אך ממשלת ישראל לא טיפלה בנושא באופן שיטתי, ראוי ויסודי למול השלטונות במצרים ובירדן.

המצב למול הרשות הפלסטינית חמור עוד יותר. אם במקרים של מצרים וירדן מתנערים המנהיגים, ברמות משתנות של אינטנסיביות, מההסתה, או שאינם שותפים לה באופן אישי, גם אם זו מבוצעת על ידי גורמים ממסדיים ותקשורת הנתונים לשליטתם ולהשפעתם, הרי שבמקרה הפלסטיני, ככל שניתן להתרשם – ההנהגה הפלסטינית עצמה מובילה את ההסתה.

למרות כמה ניסיונות שנעשו במסגרת המשרד לנושאים אסטרטגיים תחת השרים יעלון, שטייניץ וארדן, ובממשלה האחרונה תחת השר שיקלי, ולמרות מספר יוזמות של משרד החוץ הישראלי, מעולם לא הוגדרה הבעיה כאתגר ביטחון לאומי. לפיכך, לא הוקצו לכך המשאבים הנדרשים, ובעיקר – הקשב המדיני והמנהיגותי המספקים. ישראל כשלה באופן שיטתי במלחמה ובמאמץ יזומים למיגור התופעה.

גופי המודיעין הישראלי לא נטו להטות קשב ומאמץ מודיעיני ואנליטי משמעותי להבנת התופעה, ניטורה וסיכולה. הכשל הזה מתחבר ומתכתב עם הכשל הקונספטואלי שדבק במערכת המודיעינית כולה, שלא השכילה, ככל שניתן להתרשם, להבין לעומקה את התשתית הפסיכולוגית של הציבור הפלסטיני בכלל ואת זו של הציבור העזתי והנהגת חמאס בפרט.

וזה המקום שבו האחריות אינה מוטלת רק על הממשלה. היא מוטלת גם עלינו – על אנשי תקשורת, על אנשי מחקר, על מערכת החינוך, על הורים, על מנהלי רשתות ועל הציבור עצמו. אנחנו צורכים את התכנים האלה, משתפים אותם, מתווכחים עליהם ולעתים גם מתרגלים אליהם. יש דברים שהפכו אצלנו לרעש רקע: עוד קריאה להשמדת ישראל, עוד סרטון הסתה, עוד חומר לימודי שמציג אלימות כמעשה ראוי, עוד חרם, עוד מסר שמסביר מדוע ישראל איננה מדינה לגיטימית.

אנחנו רואים אותם, מתרגזים לכמה שעות, ואז חוזרים לשגרה. אבל אם אנחנו רוצים להבין מדוע הטרור משנה צורה, אנחנו צריכים להבין שגם ההסתה משנה את סביבת הפעולה שלו. לא כל מי ששומע הסתה יהפוך למחבל, אבל הסתה מכשירה את האווירה, את התשתית הרעיונית ואת הלגיטימציה החברתית-ערכית לטרור. קידוש המוות והאדרת ההקרבה (איסתישהאד) כערך מטפחת תרבות מוות ומעודדת רצחנות. כל חברה שמתעלמת מההסתה צריכה לדעת שהיא מוותרת על אחד הכלים החשובים ביותר למניעת הדור הבא של האלימות.

במיוחד קשה להבין מדוע אנחנו מקבלים כמעט כמובן מאליו את הרעיון שמערכות ציבוריות שממומנות, במישרין או בעקיפין, באמצעות כספים ישראליים, או באמצעות כספים בינלאומיים בהרשאה ישראלית או בבחירה שלא לפעול בנחרצות ובנמרצות נגד העברת אותם כספים, אינן יכולות להיות מחויבות באותה מידה למאבק בהסתה. אם מדינת ישראל מתקצבת מערכת, או מאפשרת את תקצובה באמצעות הקהילה הבינלאומית, היא רשאית לדרוש ממנה לעמוד בסטנדרטים בסיסיים של חינוך שאינו מטיף להשמדתה.

זה איננו עניין של נקמה ואיננו מחייב בהכרח צעדים קיצוניים. זו שאלה בסיסית של אחריות ציבורית: מה אנחנו מממנים, או מאפשרים לממן, אילו מסרים אנחנו מאפשרים, ואילו גבולות אנחנו מוכנים להציב. אם אנחנו אומרים שמאבק בטרור הוא יעד לאומי, איננו יכולים להסתפק רק במה שקורה בשדה הקרב. צריך להתמודד גם עם התנאים שבתוכם מתפתחת התפיסה שהופכת אלימות נגד ישראלים ויהודים לדבר מובן או מוצדק.

זאת ועוד, ישראל חייבת להעמיד את המלחמה בטרור לא רק כיעד לאומי כי אם כיעד בינלאומי. במאמץ תודעתי מתמשך, שיטתי ויצירתי, צריכה ישראל לשכנע את הקהילה הבינלאומית שכל תמיכה ישירה או עקיפה בטרור וכל הימנעות מלחימה עיקשת בו וחתירה להשמדתו, הם בחזקת איום על העולם החופשי כולו. הטרור החמאסי כמו הטרור מצד חיזבאללה, ושניהם בהשראה איראנית, מזהים בישראל את החומה והמכשול בפני הקרסת הציביליזציה המערבית כולה. במובן זה, ישראל ניצבת כמבצר אחרון וקו ההגנה האחרון של העולם החופשי מפני הרדיקליות האיסלאמית הרצחנית. את המסר הזה לא היטיבה ישראל לשדר לעולם החופשי, שרוב מנהיגיו ורוב האליטות שלו מזהים את ישראל כבעיה ולא כרכיב החשוב בפתרונה.

ואולי כאן נמצאת הסיבה שבגללה האירוע במטוס מדובאי מחייב אותנו לחשבון נפש: לא משום שאנחנו אשמים בכל פיגוע, ולא משום שמדינה יכולה למנוע כל מעשה טרור. אין בעולם מערכת ביטחון שמסוגלת לעשות זאת, ומי שטוען אחרת אינו מציע מדיניות אלא אשליה. אבל אנחנו כן אחראים למידה שבה אנחנו מוכנים ללמוד. אנחנו אחראים לשאלה אם אחרי כל הפתעה אנחנו אומרים "מי היה יכול להעלות על הדעת?" או שואלים מדוע דווקא אנחנו לא העלינו על הדעת.

אנחנו אחראים לשאלה אם אנחנו מסתפקים בעוד גדר ועוד מצלמה, או מנסים להבין מה תהיה הצורה הבאה של האיום. מעבר לכך, עלינו להדגיש בפני כוחות הביטחון, ובעיקר צה"ל, כי המטרה הניצבת בפניהם היא הסרת האיום, ולא צמצום ממדיו, הסדרתו או הכלתו. בעיקר, אנחנו אחראים לכך שלא נרשה לעצמנו להפוך את ההסתה לרעש רקע וזמזום טורדני נסבל.

הדבר החשוב ביותר הוא להבין שהמאבק הזה ארוך, מייגע ולעולם לא יהיה פשוט. אין פתרון אחד לטרור, ואין מערכת אחת שתסגור את כל האפשרויות. אם נצליח להתמודד עם הטייס, יכול לבוא הרחפן; אם נגן טוב יותר מפני הרחפן, יימצא כלי אחר. הטכנולוגיה והבינה המלאכותית הופכים לנגישים ולזולים יותר; אם נסגור את הגבול, יימצא נתיב אחר; ואם נמנע את הפיגוע הבא, עדיין יישאר הצורך להתמודד עם הרעיון שהוליד את הפיגוע שאחריו. אין לזה סוף במובן של "ניצחון סופי" כל עוד לא "ייבשנו את הביצה", כל עוד לא הצלחנו לגרום ל"שינוי דיסקט" בצד השני; דהיינו, להביא למצב שבו החברה הערבית האיסלאמית תבין שהטרור אינו משרת את האינטרסים שלה, וכי לה עצמה יש אינטרס להביא להפסקתו. דווקא מפני שהאיום משתנה כל הזמן, אנחנו חייבים לפתח תרבות של עירנות, דמיון, למידה ואי-השלמה עם מה שנראה לנו בהתחלה בלתי אפשרי.

בטיסה מדובאי התרחש נס של ממש. אם החקירה תאשר את התמונה הראשונית, הרי שהיו על המטוס כ-180 בני אדם, והתרחיש שהיה יכול להתפתח שם היה עלול להיות אסון כבד. אין צורך להפריז כדי להבין את גודל הסכנה ואת גודל השבר שהיה פוקד את החברה הישראלית, שעדיין מלקקת את פצעי 7 באוקטובר. די לחשוב לרגע מה היה קורה אילו איש לא היה מצליח להשתלט על התוקף, אילו המטוס היה ממשיך לאבד גובה ואילו מאות בני אדם היו נהרגים. היינו מתעוררים למדינה אחרת לגמרי, עם שאלות אחרות לגמרי על הביטחון, על האחריות ועל מה שיכולנו לעשות ולא עשינו. העובדה שזה לא קרה היא סיבה להודות על התושייה הישראלית, על גבורת הקברניט ההודי ועל המזל, אבל היא אינה יכולה להיות תחליף לחשבון נפש.

לקחי האירוע

הלקח של הטיסה מדובאי אינו שאנחנו צריכים לפחד מכל טייס, מכל מטוס או מכל אדם. הלקח הוא שאנחנו צריכים להפסיק לחשוב שהאיום הבא ייראה בדיוק כמו האיום הקודם. הטרור משנה צורה, לובש צורה ופושט צורה. הוא מחפש את הנקודה שבה אנחנו רגועים מדי, בטוחים מדי, משוכנעים מדי שהמערכת שלנו סגורה, או לחלופין לנקודה בה הצליחו להונות אותנו ולמכור לנו סוג של אשליה, המבססת קונספציה שהופכת לחסם בפני חשיבה ביקורתית ובפני פריצת גבולות הדמיון. המבחן האמיתי של מערכת ביטחון איננו רק היכולת להגיב במהירות כאשר משהו קורה. המבחן הוא גם היכולת לשאול לפני שהוא קורה: מה אנחנו עדיין לא רואים? מה אנחנו עדיין לא מדמיינים? איזה איום נראה לנו היום מופרך, מפני שאנחנו פשוט לא מסוגלים להאמין שמישהו יעז לעשות אותו?

אולי זו השאלה שאנחנו צריכים לשאול בעקבות האירוע הזה. לא האם היה כאן נס – ייתכן מאוד שהיה. אלא האם אנחנו מוכנים להסתמך על הנס הבא? מדינה אינה יכולה לבנות את ביטחונה על כך שבכל פעם שמישהו ינסה ליצור אסון, יימצא אדם שיבחין בזמן, מטוס שיצליח לנחות, מערכת שתעבוד ברגע האחרון או נס שיגיע בדיוק בזמן.

אנחנו צריכים את כל אלה כאשר הם קורים, אבל אנחנו חייבים לבנות מדיניות על ההנחה שלא תמיד יהיה לנו מזל. לכן החשבון שעלינו לעשות איננו רק עם מי שניסה לבצע את המעשה, אלא גם עם עצמנו: עם הדברים שראינו ולא רצינו לראות, עם האיומים שחשבנו שאינם אפשריים, עם ההסתה שהתרגלנו אליה ועם השאלה הפשוטה ביותר – כמה פעמים עוד נצטרך להיות מופתעים לפני שנבין שההפתעה עצמה הפכה לבעיה שלנו.

מי שמבקש להבין כיצד הטרור מפתיע אותנו שוב ושוב אינו יכול להסתפק בחקר הסכין, המטוס, הרחפן או הפירצה בגדר. עליו לשאול גם כיצד מתגבשת ההחלטה להשתמש בהם. כאשר מסרים המכשירים פגיעה בישראלים וביהודים מופצים לאורך זמן בחינוך, בתקשורת או בידי בעלי סמכות, אין להתייחס אליהם כאל רעש רקע. הם עשויים ליצור אצל חלק מהנחשפים להם תחושה שהאלימות מותרת, מוצדקת ואף ראויה לשבח. לא כל מי שנחשף למסרים כאלה יפגע באדם אחר, ולא כל פיגוע נובע מהם; אבל מדיניות הממתינה רק לרגע שבו אדם כבר בחר כלי תקיפה מטפלת באיום מאוחר מדי.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 2 באוקטובר, 2026.

התקרית שטלטלה מדינה שלמה, כאשר טייס ממוצא עומאני ביקש שלשום לרסק את טיסת פליי דובאי לתל־אביב על כל נוסעיה, רובם המוחלט ישראלים ובהם ילדים, צריכה להיבחן לא רק בהקשר הנקודתי שהתרחשה בו. יש להסתכל עליה, בין היתר, בהקשר האזורי, ביחס למלחמה באיראן ועוד.

גם אם היה זה פיגוע ואפילו אם לא, המקרה שוב העמיד למבחן את חוסנם של הסכמי אברהם והבריתות האזוריות שנוצרו כאן בשנים האחרונות – אבל גם לא הצליח לגרום להם להתרסק. יתרה מכך, באופן אירוני דווקא הוא יצר הזדמנות לשיחה שנייה (לפחות) השבוע בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ובין נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד.

הטיסות הסדירות מזרחה בשנים האחרונות דרך איחוד האמירויות, לצד היעדר תקריות קודמות מסוג זה, הן רק הוכחה אחת מרבות לכך שהסכמי אברהם הפכו לדבר שבשגרה, עניין משעמם. זה הרבה יותר מאות מתה. יש כאן קשר שמועיל לשני הצדדים, וחשיבותו גבוהה לשניהם, כפי שמדגימה תשומת הלב האישית שהקדיש שלשום בן זאיד להתפתחויות.

היחסים עם האמירויות, אבל גם עם בחריין ומרוקו, מחזיקים מעמד למרות הקשיים, המהמורות והמלחמה הממושכת. ירושלים ואבו־דאבי אפילו משתפות פעולה במאבק באיראן, והאויב המשותף דווקא מחזק את טיב הקשרים ביניהן, ובפועל גורם להתגבשותה של ברית אזורית.

לצד זאת, האירוע גם מפנה את אור הזרקורים למדינות שלא הצטרפו להסכמים. עומאן, למשל, היא אחת כזאת. בחודשים האחרונים, במקביל למתקפות שספגו, ניסו העומאנים להגיע להבנות עם איראן ולעמוד לצידה במלחמה – משהו שגם ארה"ב שמה לב אליו, לפי דבריו הנרגזים של הנשיא דונלד טראמפ ואחרים בממשל.

בכלל, הם לא מסתמנים כגורם שאפשר לסמוך עליו בטווח הארוך. בסולטנות מדגישים שהם אינם מוכנים לכינון יחסים עם ישראל אלא רק לקשרים שאינם רשמיים, וגורמי ממשל שם מסיתים נגדנו ללא הרף. הפעולה של הטייס העומאני היא רק מסמר נוסף בארון הקבורה הזה, אלא אם תשנה מסקט את דרכה.

מדינה אחרת היא ערב הסעודית, שעדיין ממשיכה לפסוח על שתי הסעיפים. אף שהסכימה לאשר את נחיתת המטוס כשהיה במצוקה, ולמרות הדיווחים שבכיר סעודי אולי נכח בפגישה באמירויות עם נתניהו בתחילת השבוע, היא סירבה לאפשר למטוס ישראלי לנחות בשטחה כדי לאסוף את הנוסעים, וגם כנראה לא משתפת אותנו בחקירת הטייס.

ערב הסעודית עדיין מדשדשת במאבק מול החות'ים, שעלולים לחסום את המוצא שלה לים סוף בכל יום, ועל כן היא נזקקת לשיתוף פעולה צבאי ומודיעיני ישראלי. ובכל זאת, מנהיגה, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, ניצל את השעות הספורות לאחר האירוע כדי לתקוף שוב את "הכיבוש" ואת מדיניותנו בעזה. אם החות'ים יממשו את האיום שלהם מהשבוע להפציץ גשרים בריאד, בן סלמאן עוד עלול להתחרט על דבריו נגדנו.

ברמה המעשית, ההצהרה של בן סלמאן היא איתות נוסף, בעיקר לקהל הבית שלו בממלכה – שמתנגד מאוד לישראל ולנורמליזציה איתה – שהוא לא מתכוון לוותר על הקישור שיצר בין הסוגיה הפלסטינית לנורמליזציה עם ישראל. התעקשותו צפויה לאתגר מאוד את הנשיא טראמפ, ולבחון את נחישותו להעמיד את הסכמי אברהם – אחת מפינות המורשת הגדולות שלו – בלב המדיניות הבינלאומית שלו. כאשר יבוא לשקול במאזניים השקעה של 2 מיליארד דולר והסכם גרעין נרחב אל מול המורשת שלו, במה יבחר?

עת רגישה

יש רגעים שבהם קמפיין פוליטי מתנגש במציאות, ויש זמנים שבהם דווקא המציאות מיישרת קו עם הקמפיין. אויבינו ינצלו כל הזדמנות להזיק לנו, אך הם גם מסתכלים על לוח השנה ומאתרים מועדים שבהם לנזק הפסיכולוגי והתודעתי תהיה השפעה נלווית גדולה יותר.

בלשכת ראש הממשלה דיברו השבוע על התגברות האיומים נגד יהודים וישראלים בעולם, אך טרם פורסם קצה החוט שיוביל להפללת המעורבות האיראנית בניסיון הפלת המטוס – גם אם ראש הממשלה אתמול הדגיש בריאיון לפוקס ניוז שטייס המשנה שדקר את חברו עבר תהליכי הקצנה דתית אסלאמית. אבל לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך כדי למצוא טביעות אצבע של טהרן: השבוע נעצרו בבריטניה חמישה חשודים שביקשו לפוצץ מטוסים אמריקניים בבסיס חיל אוויר מקומי בעזרת מכוניות תופת, וכנראה פעלו בהכוונה איראנית. התקרית הזאת מוכיחה כי הרפובליקה האסלאמית תעשה שימוש בכל האמצעים שברשותה במסגרת המלחמה ההיברידית נגד ישראל וארה"ב.

לצד זאת, חשוב לזכור כאן בארץ שככל שיגברו הדמוניזציה נגדנו וניסיונות הבידוד הכלכליים – כולל במדינות המערב – כך צפויים להתרבות ניסיונות פגיעה וטרור מצד גורמים מסוג "זאב בודד" נגד מטרות ישראליות ויהודיות ברחבי העולם. פיגועים "איכותיים" יותר, כגון ניסיון חטיפה של מטוס, צפויים לצאת לפועל לרוב דווקא בצורה מאורגנת ומתוכננת, כאשר גורם משמעותי כגון מדינה או ארגון טרור רב־לאומי יעמדו מאחוריהם. בה בעת, גם גורמים יחידים, נואשים, מדוכאים או מונעים מקנאה דתית עלולים לנסות זאת.

בין אם טהרן עומדת מאחורי ניסיון ריסוק המסוק מדובאי ובין אם לאו, התקופה הקרובה – כולל בחירות בארה"ב ובישראל – תעמיד במבחן גדול את שירותי הביטחון בארץ, גם במקרה שלא יתחדש במלוא עוזו הקרב עם האייתוללות. עלינו לעמוד על המשמר, שכן האיראנים עדיין תאבי נקם, וסביר להניח שלא יפסיקו לנסות לנקום את מות מנהיגם ושאר שדרת המפקדים שחוסלו בשנים האחרונות.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נייר זה מבוסס על תובנות מרכזיות שעלו בדיון הערכת מצב מקוון שהתקיים ב-22.9.2026 בהשתתפות ראש המכון, מאיר בן שבת, עמיתים בכירים ומומחים חיצוניים נוספים.

מבוא

ההסלמה בתימן ובזירת הים האדום מסמנת את חידושה של מלחמת האזרחים לאחר כארבע שנות הפוגה יחסית. כיבושי החות'ים בתימן, תקיפותיהם נגד סעודיה והאפשרות שיבססו אחיזה במצר באב אל-מנדב מחדדות את השלכותיה האזוריות של המערכה ומציבות בפני ישראל כמה דילמות. ההתפתחויות מעוררות שאלות בדבר מידת המעורבות הישראלית הרצויה, האפשרות לסייע לסעודיה והסיכוי לתרגם שיתוף פעולה עמה להישג מדיני, לצד השלכותיו האפשריות על האינטרסים הביטחוניים של ישראל ועל מאזן הכוחות האזורי. הנייר בוחן גם את היתכנותה של התערבות אמריקאית נגד החות'ים לנוכח העימות הרחב עם איראן ועל רקע האפשרות לחידוש המגעים בין וושינגטון לטהראן.

להלן עיקרי ההמלצות. פירוט ההמלצות מובא בהמשך המסמך.

1. להימנע בשלב זה מנקיטת יוזמה צבאית נגד החות'ים, אלא בתגובה לחידוש הירי מצדם לעבר ישראל או במסגרת פעולה משותפת עם ארה"ב. במקביל, יש לנצל את ההפוגה הנוכחית להרחבת בנק המטרות ולפיתוח יכולות משלימות לתקיפות האוויריות והימיות, לקראת עימות אפשרי נוסף.
2. לבחון סיוע לסעודיה ללא מעורבות צבאית ישירה, בעיקר בתחומי המודיעין והטכנולוגיה. על רקע המשבר במצר הורמוז, יש לשקול את האפשרות להעברת נפט סעודי דרך ירדן וישראל ומשם באמצעות צינור אילת-אשקלון.
3. לקדם התקרבות לסעודיה, אך לא בכל מחיר. על העמדה הישראלית לשקף את ערכה של ישראל כשותפה אסטרטגית אמינה, בלי להניח שנדרשים ויתורים נוספים מצדה. בפרט יש להימנע מהתחייבויות בסוגיה הפלסטינית שיסכנו אינטרסים חיוניים.
4. לשלב דרג מדיני בכל מגע עם סעודיה בנושא סיוע ביטחוני, כדי לבחון תמורות מדיניות אפשריות שאינן עולות בהכרח בשיח בין גורמי ביטחון. במקביל, יש למתן הצהרות פומביות על התקרבות לריאד ולבחון ערוץ שיח משולש בעזרת בחריין.
5. להמשיך להתנגד למכירת מטוסי F-35 לסעודיה. אם העסקה תתקדם, יש לעמוד על כך שהדגם שיימכר לסעודיה יהיה שונה מן הדגם שבידי ישראל כדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל במזרח התיכון.

להלן סקירת האינטרסים של השחקנים המרכזיים בזירה והתרחישים האפשריים בעקבות ההסלמה בתימן ובים האדום:

המורדים החות'ים

חידוש מלחמת האזרחים מתרחש על רקע משבר כלכלי קשה בשני חלקי המדינה, צפון-מערב ודרום-מזרח, כאשר החות'ים ממסגרים את מאבקם כמאבק לאומי ומקדמים נרטיב שלפיו ההתערבות הסעודית נועדה לבזוז את משאביה של תימן. ההתקלחות מול סעודיה קשורה ככל הנראה גם לסירובה של ממשלת תימן, הנהנית מתמיכה ניכרת של ריאד, לדרישה החות'ית לשלם את שכרם של עובדי המדינה באזורים שבשליטת המורדים.

בשלב זה נראה כי לחות'ים אין עניין לפתוח בעימות ישיר עם ישראל. הם נהנים ממומנטום חיובי ומעדיפים לרכז את מאמציהם בהשתלטות על שטחים נוספים בתימן ובביסוס אחיזתם בים האדום. איום ישיר על ישראל כעת עלול להסיט משאבים ותשומת לב מן היעדים הללו ואף לעורר תגובה ישראלית קשה. עם זאת, ההימנעות הנוכחית אינה מלמדת על שינוי בכוונותיהם לטווח הארוך: לאחר שיבססו את הישגיהם האחרונים בתימן ובעימות מול סעודיה, הם עלולים לשוב ולאיים על ישראל מעמדה משופרת.

סעודיה

האיום החות'י תופס מקום מרכזי בציבוריות הסעודית וממחיש את מגבלות יכולתה של הממלכה להשפיע על הנעשה בתימן. סעודיה מתקשה לבלום את החות'ים, בשעה שיחסיה עם איחוד האמירויות מצויים במשבר עמוק. המשבר הגיע לשיא מוקדם יותר השנה כאשר ריאד לחצה על אבו-דאבי להסיג את שארית כוחותיה מתימן ופעלה להחלשת גורמים המתנגדים לחות'ים ונהנים מתמיכת איחוד האמירויות, ובראשם הבדלנים, המיוצגים על ידי מועצת המעבר הדרומית. במקביל, ביקשה סעודיה לערוך רפורמות בצבא התימני ולטפל במשבר הכלכלי במדינה. נסיגת האמירויות מן הזירה התימנית, לצד האכזבה הסעודית מהיעדר סיוע מספק מצד שותפות אזוריות, בין היתר במסגרת "הסכם מכה", וכן מצד ארה"ב, מחריפה את תחושת הבידוד של ריאד. לכך מצטרפים לחצים פנימיים בממלכה, ובהם קשיים כלכליים וחוסר שביעות רצון מחזון 2030.

ביחס לישראל ניכרים ניצנים של שיח מעט פחות עוין, אך העמדות בציבור הסעודי והסוגיה הפלסטינית מוסיפות להקשות על התקדמות. אפשר שהמצוקה הביטחונית תאפשר ליורש העצר לנקוט צעדים מדיניים לא שגרתיים; מנגד, סעודיה ממשיכה להתנות את הנורמליזציה בהתקדמות במסלול למדינה פלסטינית. גם מערכות הבחירות הקרובות בישראל, בארה"ב וברשות הפלסטינית מקשות על קידום מהלך משמעותי בעת הזו.

איראן

המצור הימי והלחץ הכלכלי מקשים על איראן לייבא דלק ומוצרי יסוד ושוחקים את יכולתה להשתמש במצר הורמוז כמנוף לחץ. המשבר הכלכלי מעורר תלונות גם בקרב אנשי כוחות הביטחון שעליהם נשען מנגנון הדיכוי וההרתעה של המשטר. בתוך ההנהגה ניכר מתח בין הלחץ על הנשיא פזשכיאן להידבר עם הנשיא טראמפ לבין התנגדותם של גורמים שמרניים למהלך. ואכן, פנייתה של איראן לאמריקאים בשולי עצרת האו"ם, בהצעה להפסקת פעולות האיבה בין הצדדים ולפתיחתו מחדש של מצר הורמוז, מעידה על מצוקתה. למרות זאת, מצבו של המשטר קשה אך אינו אנוש. הישגי החות'ים מעניקים לטהראן מנוף לחץ נוסף באמצעות התקיפות נגד סעודיה וכן רוח גבית לנוכח הקשיים מבית. איראן מנסה לייחס לעצמה את ההישגים החות'יים, אולם המורדים מקבלים החלטות במידה ניכרת של עצמאות. אי אפשר לקבוע בוודאות שטהראן הורתה להם לפתוח בהסלמה, אף שסביר כי המהלך לכל הפחות תואם עמה. מכל מקום, איראן נהנית מתוצאותיו.

ארה"ב

הממשל האמריקאי משלב החרפה של הלחץ הכלכלי על איראן, בין היתר באמצעות הרחבת הסנקציות הכלכליות נגד המשטר, כולל צעדים נגד חברות התעופה האיראניות, עם נכונות להידברות דיפלומטית. מוקד פעילותו הוא מצר הורמוז והבטחת מעברן של מכליות נפט במפרץ הפרסי, לרבות מכליות הנושאות נפט סעודי. המאמצים האמריקאיים להפחית את הלחץ על המעבר במצר ולחדש את זרימת הנפט מן המפרץ נושאים פרי; הירידה האחרונה במחירי הנפט עשויה להעיד על כך. מבחינת סדר העדיפויות האמריקאי, איראן היא מוקד העימות, ואילו האיום החות'י נתפס בעיקר כנגזרת שלו.

בשלב זה הצעתה של איראן להפסקת אש נדחתה על ידי טראמפ. אם המגעים בין ארה"ב לאיראן יתקדמו, יעדו של טראמפ עשוי להישאר הסכם גרעין והשבת המצב במצר הורמוז לקדמותו – ללא טיפול מקיף בכלל סוגיות הליבה ובהן רשת השלוחים. תרחיש זה עלול להעמיק את הפערים בין וושינגטון לירושלים. מנגד, אם לא יחודש המשא ומתן עם איראן, הסיכוי למעורבות אמריקאית בתימן ובמרחב הים האדום עשוי לגדול. 

המלצות לפעולה לישראל

עבור ישראל, מצבה של סעודיה יוצר הזדמנות אפשרית לשיתוף פעולה מול החות'ים, אך גם דילמה: סיוע לריאד עשוי לחזק את מעמדה של ישראל באזור ובעיני ארה"ב, ובה בעת לקדם התקרבות מדינית לסעודיה, אם כי זו צפויה להיות כרוכה בדרישה סעודית לוויתורים ישראלים בסוגיה הפלסטינית. מנגד, היחלשות נוספת של ריאד בתימן עלולה לחזק את החות'ים או גורמים עוינים אחרים שיבקשו למלא את החלל. בתוך כך, יש להביא בחשבון כיצד צעדיה של ישראל עשויים להשפיע על מגמת ההתקרבות הקיימת של ריאד לטורקיה ולפקיסטן ועל הסיכון להתחזקותו של ציר סוני עוין לישראל במרחב.

על רקע האמור, מומלץ לישראל:

1. להימנע מיוזמה צבאית נגד החות'ים בשלב זה. אין לישראל עניין להיכנס מיוזמתה למערכה בתימן כעת, אלא במסגרת פעולה משותפת לבקשת ארה"ב או בתגובה לחידוש הירי מתימן לעבר ישראל. מומלץ לישראל להמשיך במעקב הדוק אחר יכולות החות'ים, להרחיב את בנק המטרות ולהיערך לאפשרות שישובו לאיים עליה לאחר שיבססו את הישגיהם. את ההפוגה הנוכחית יש לנצל לפיתוח יכולות לקראת עימות אפשרי נוסף, לרבות יכולות לביצוע פעולות קרקעיות ממוקדות, לצד פעילות אווירית וימית. עוד יש לבחון הכשרה ואימון של כוחות מקומיים המתנגדים לחות'ים, ככל שהתנאים בשטח יאפשרו זאת, ובתיאום עם ממשלת תימן המוכרת וסעודיה.
2. לבחון סיוע לסעודיה ללא מעורבות צבאית ישירה. סיוע מודיעיני או טכנולוגי עשוי לענות על צורך סעודי, לשרת אינטרס משותף בהחלשת החות'ים ולחזק את ערכה של ישראל כשותפה אזורית. יש לפעול בזהירות, מתוך הכרה בתפקיד המרכזי שסעודיה ממלאת בזירה והבנה כי מערכה זו היא חלק ממלחמה פנים-תימנית סבוכה וממושכת. במישור הכלכלי והאנרגטי יש לשקול, על רקע המשבר במצר הורמוז, העברת נפט סעודי דרך ירדן לישראל ומשם באמצעות צינור אילת-אשקלון.
3. לקדם נורמליזציה – אך לא בכל מחיר. אין להניח שסיוע ישראלי לסעודיה יניב נורמליזציה, אך בהחלט יש מקום לבחון כיצד לנצל את הצורך הסעודי בסיוע כדי לקדם נורמליזציה מתוך עמדה של עוצמה, הנשענת על ערכה של ישראל כשותפה. הכרה עקרונית במסלול למדינה פלסטינית כבר ניתנה בתוכנית טראמפ ובהחלטת מועצת הביטחון בעניינה. אם יתקיימו בחירות ברשות הפלסטינית, הלחץ הבינלאומי והאמריקאי לאפשר לרשות החדשה להיכנס לרצועת עזה עלול לגבור. מכאן שהעמדה הישראלית צריכה לשקף את ערכה של ישראל כשותפה אסטרטגית שכבר הוכיחה את יכולותיה באזור, ועליה להיזהר במיוחד מהתחייבויות שיפגעו באינטרסים הביטחוניים שלה.
4. לשלב נציגות של הדרג המדיני בכל מגע עם סעודיה בנושא סיוע ביטחוני. ככל שמתקיימים מגעים בין גורמי הביטחון של שתי המדינות, יש לשתף בהם גם את הדרג המדיני. מגעים ביטחוניים לבדם עלולים שלא למצות את האפשרות להשיג תמורות מדיניות. כך ניתן יהיה לבחון כיצד לתרגם שיתוף פעולה ביטחוני להישגים כגון קידום מסדרונות סחר ותחבורה או פיתוח תשתיות אנרגיה משותפות. במישור הפומבי מוטב למתן הצהרות ישראליות על רצון בהתקרבות לסעודיה, שאינן מסייעות לקידומה בנסיבות הנוכחיות. עוד מומלץ לבחון פתיחת ערוץ שיח משולש בעזרתה של בחריין, המבקשת לגייס שותפות נוספות ללחץ מדיני על איראן והחות'ים, בדגש על מחויבות בינלאומית מעשית להגנה על חופש השיט.
5. לעמוד על האינטרסים הביטחוניים של ישראל מול עסקת נשק אפשרית עם ארה"ב. ההסלמה עשויה להאיץ את רכישת מטוסי F-35 בידי סעודיה מארה"ב; עסקה כזו עשויה, בתורה, לסייע לבן סלמאן להצדיק התקרבות מדינית לישראל ולמתן ביקורת מבית. מכל מקום, על ישראל להמשיך להתנגד למהלך. אם בכל זאת יתקדם, יש לעמוד על כך שהדגם שיימכר לסעודיה יהיה שונה מן הדגם שבידי ישראל ולעקוב אחר השלכות העסקה על יתרונה הצבאי האיכותי באזור.

לנוכח חידוש אפשרי של המגעים בין ארה"ב לאיראן, על ישראל להמשיך לעקוב אחר התפתחויות בתוכנית הגרעין האיראנית, ובפרט אחר הפעילות סביב הר המכוש. במקביל יש להמשיך בלחץ על המשטר האיראני ולפעול מתוך תפיסה שהחלפתו היא יעד אסטרטגי בר-השגה, גם אם סיכוייו של מהלך זה להתממש בטווח הקרוב אינם גבוהים. על ישראל להיערך גם לאפשרות שארה"ב תעדיף הסכם עם איראן המתמקד בגרעין ובהסרת האיום על המעבר במצר הורמוז, בלי שיינתן מענה מספק לחששותיה. עליה להיערך גם לכך שהאיום מטהראן עלול להגיע לרמה בלתי נסבלת שתחייב, במוקדם או במאוחר, פעולה ישראלית עצמאית.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

משהו מעניין מתחיל להתרחש בשיח הערבי. עדיין מוקדם לדבר על מהפכה רעיונית, ובוודאי שאין בסיס לקבוע שמדובר בעמדת רוב. אבל קולות שבעבר נשמעו מפוזרים מקבלים לאחרונה הד ברור יותר: העולם הערבי צריך להחזיר לידיו את האחריות לעיצוב ביטחונו ועתידו, ולא לאפשר למעצמות אזוריות לא־ערביות לעצב עבורו את הסדר האזורי.

הקריאה נשמעת עתה גם בדרגים מדיניים בכירים. מזכ"ל הליגה הערבית, נביל פהמי, קרא לתגובה ערבית מאוחדת והדגיש כי ביטחונה של כל מדינה ערבית הוא חלק מן הביטחון הלאומי הערבי. שר החוץ המצרי, בדר עבד אל־עאטי, קרא לחיזוק מערכת הביטחון הלאומי הערבי, ושר החוץ המרוקאי, נאסר בוריטה, הדגיש את הצורך בחיזוק הלכידות והפעולה הערבית המשותפת.

לצדם נשמעים קולות דומים גם מתוך הציבור השיעי: בעיראק קורא גיאת' אל־תמימי לחיזוק המדינה והאזרחות מול המיליציות וההשפעה החיצונית, ובלבנון מותחת העיתונאית השיעית דימה סאדק ביקורת חריפה על חיזבאללה ועל כפיפותו לאיראן.

אין פירוש הדבר שהעולם הערבי מתייצב כולו נגד איראן או טורקיה. אדרבה, מדינות מפרץ מרכזיות מבקשות לקיים דיאלוג עם טהרן. החידוש האפשרי נמצא במקום אחר: התחזקות התפיסה שלפיה הערבים עצמם צריכים להיות הגורם המרכזי המעצב את המרחב הערבי.

מדוע דווקא עכשיו?

הסבר מרכזי נמצא בשחיקת עוצמתה של איראן. במשך שנים נשענה השפעתה לא רק על כוח צבאי, אלא גם על דימוי: איראן אינה מפקירה את בעלי בריתה, איומיה נלקחים ברצינות ושלוחותיה מאפשרות לה להקרין כוח ברחבי האזור.

הדימוי הזה נשחק. הפגיעה בחיזבאללה ובמערכי הכוח האיראניים, הלחץ הכלכלי הכבד והסנקציות האמריקניות מצטברים למה שאפשר לכנות "דימום אסטרטגי". איראן נותרה מעצמה אזורית מסוכנת, אך הפער בין איומיה לבין יכולתה או נכונותה לממש אותם נעשה גלוי יותר.

הפעולה ברכס עלי א־טאהר בדרום לבנון המחישה זאת. על פי הדיווחים, איראן הזהירה מפני תגובה קשה אם ישראל תפעל שם בהיקף נרחב. ישראל פעלה למרות האזהרות, השתלטה על המרחב והשמידה תשתיות תת־קרקעיות של חיזבאללה. היא אף פרסמה את תוצאות הפעולה. התגובה האיראנית רחבת ההיקף שעליה דובר לא באה.

גם טורקיה מגלה את מגבלות כוחה. היא נותרה מעצמה אזורית מרכזית, אך מתמודדת עם אינפלציה גבוהה, יחסים מורכבים עם וושינגטון ומגבלות בתחום הצבאי. גם במסגרת הסכם ההגנה עם סעודיה, אנקרה מציעה סיוע מול החות'ים, אך נזהרת לפי שעה ממעורבות צבאית ישירה. יש הבדל בין היכולת להשפיע באזור לבין היכולת להעניק לו מטרייה ביטחונית.

על רקע זה מקבלת משמעות מיוחדת התמונה שהגיעה מגרמניה. בחסות פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) נפגשו מפקדים בכירים מארצות הברית, ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, כווית, קטאר, ירדן ומצרים. חלק מן המדינות הללו אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

איראן לא הייתה בחדר. גם טורקיה לא.

אין להסיק מכך שוושינגטון החליטה להוציא את אנקרה מן המשחק. אבל קשה להתעלם מן התמונה: ארצות הברית, ישראל ושורה של מדינות ערביות דנות יחד בביטחון האזורי, בעוד שתי המעצמות הלא־ערביות המרכזיות המבקשות להשפיע על המרחב הערבי נמצאות מחוץ לחדר.

מבחינת ישראל, זו עשויה להיות התפתחות אסטרטגית חשובה. יכולותיה הצבאיות, המודיעיניות והטכנולוגיות הופכות אותה, לפחות בעיני חלק מן הממשלות הערביות, לשותפה אפשרית מול איומים משותפים. גם הדיבורים על אפשרות הרחבת הסכמי אברהם משתלבים בתמונה הזאת.

כאן נדרשת מישראל זהירות. אם אכן מתפתח בעולם הערבי רצון להחזיר למדינות ערב את האחריות לגורלן, לישראל אין עניין להציג זאת כהתייצבות ערבית תחת הנהגתה. עדיף שהתהליך יהיה ערבי במהותו. ישראל יכולה להיות שותפה במקום שבו האינטרסים נפגשים.

ממשל טראמפ עשוי לחזק את המגמה באמצעות המשך הלחץ הכלכלי על איראן והמחשת מחויבותה של ארצות הברית לבעלות בריתה. גם ההישג האחרון של טראמפ בגרינלנד עשוי לחזק את הרושם שממשלו מסוגל להפוך יוזמות שנראו תחילה בלתי סבירות למציאות אסטרטגית.

מוקדם לדבר על סדר ערבי חדש. איראן וטורקיה לא נעלמו, העולם הערבי מפוצל והסוגיה הפלסטינית מוסיפה להכביד על שיתוף פעולה גלוי עם ישראל.

אבל ייתכן שהשינוי החשוב מתחיל בתודעה: ההבנה שביטחונן, ריבונותן ועתידן של מדינות ערב צריכים להיות בראש ובראשונה בידיהן.

אם תפיסה זו תעמיק, משמעותה האסטרטגית עשויה להיות מרחיקת לכת – גם לעולם הערבי וגם לישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24 בספטמבר 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• ההסלמה בתימן מסמנת חזרה אפשרית לחידוש מלחמת האזרחים לאחר כארבע שנות הפוגה יחסית. הקרבות התרחבו מזירות מקומיות לעימות ישיר עם סעודיה ולמאבק על אזור באב אל-מנדב.
• החות'ים מפגינים התאוששות ויכולת מבצעית משמעותית. הם השתלטו על נקודות מפתח לאורך החוף המערבי ובאזור המצר. בכך גדלה יכולתם לאיים על השיט והסחר הימי.
• האיום על באב אל-מנדב חשוב במיוחד על רקע המשבר במצר הורמוז. סעודיה חשופה כעת ללחץ גם על נתיבי הייצוא החלופיים שלה. הדבר עלול לפגוע בשוק האנרגיה ולהעלות את עלויות השילוח.
• איראן רואה בהתעצמות החות'ית מנוף אסטרטגי נוסף. שליטה חות'ית בבאב אל-מנדב מעניקה לטהראן יכולת להפעיל לחץ במקביל גם בהורמוז וגם בים האדום. היקף המעורבות האיראנית בתכנון ההסלמה אינו ברור, אך אין ספק כי טהראן מזהה בהישגים החות'יים הזדמנות אסטרטגית ומבקשת למנף אותם.
• באב אל-מנדב אינו רק הישג חות'י בזירה התימנית. אם האחיזה החות'ית סביב המצר תתבסס, היא עשויה להפוך לנכס אסטרטגי עבור טהראן שמאפשר לה להפעיל לחץ על נתיבי היצוא של יריבותיה ולחזק, בעקיפין, את כוחה במאבק על מיצר הורמוז.
• ארה"ב ומדינות האזור נזהרות בשלב זה מהתערבות צבאית רחבה. סעודיה מתקשה לגייס תמיכה ישירה, בעוד מצרים, תורכיה ופקיסטן נמנעות ממעורבות צבאית למרות "הסכם מכה".
• מבחינת ישראל, יש להימנע בשלב זה מעימות צבאי ישיר עם החות'ים, במיוחד לנוכח המתיחות הגבוהה במספר זירות במקביל. עם זאת, ניתן להעמיק את הסיוע המודיעיני לסעודיה ולחזק את התיאום עם מדינות וגורמים נוספים המתנגדים לחות'ים.
• במקביל, יש לנצל את תקופת ההפוגה כדי לפתח יכולות פעולה קרקעיות ממוקדות ולהיערך לסבב עימות עתידי. בנוסף, יש לחזק קשרים עם הצבא התימני, שבטים וגורמים מקומיים אחרים, במטרה לערער לאורך זמן את המשילות החות'ית.
• לפי שעה, המצוקה הגוברת של סעודיה לא משמשת שעת כושר עבור ישראל לקרב בין ירושלים לריאד, לאור התעקשותה של האחרונה להתנות זאת בהכרה ישראלית במדינה פלסטינית.

החרפת העימות בתימן – התפתחויות מרכזיות

מאז כניסת הפסקת האש לתוקף באפריל 2022 הלך וגבר המתח הפנימי בשטחים שבשליטת החות'ים. המשבר הכלכלי, גביית מיסים והיטלים מוגברת, גיוס בכפייה והמשך הפניית משאבים למאמץ הצבאי לצד שינויים פנימיים בתוך החברה השבטית בתימן (כגון שינוי דורי ועייפות מהנרטיב האידיאולוגי) העמיקו את ההתנגדות בקרב חלק מהשבטים כלפי החות'ים.

בחודשים האחרונים נראתה תסיסה מחודשת בזירה התימנית בעקבות מעצרו החוזר של שייח' חמד בן פדע'ם אל-חזמי, ממנהיגי שבטי דהם במחוז אל-ג'וף שבצפון תימן. טענותיו כי עונה במעצר תרמו להתגייסות חמושה של חלק משבטי דהם ולהקמת מוקד התכנסות שבטי אל-ריאן במזרח המחוז. ההתארגנות במרחב זה, בקרבת נתיבי מסחר וצירי הברחה המחברים בין שטחי הממשלה לשטחי החות'ים, נתפסה כאיום בטחוני עבור החות'ים שהאשימו את הסעודים בניסיון להצית סכסוך פנימי במחוז ופעלו לרסן את ההתנגדות השבטית.

בראשית יולי נרשמה החרפה בלחימה הישירה בין החות'ים לכוחות הממשלה התימנית המוכרת בינלאומית ונתמכת בידי סעודיה. מתקפה חות'ית בדרום-מערב מחוז אל-חודיידה הוגדרה כאחת ההתנגשויות החמורות ביותר מאז הפסקת האש של 2022; על פי דיווחים שונים, נהרגו בה 16 מאנשי כוחות הממשלה ועשרות לוחמים חות'ים, ובעקבותיה העלתה הממשלה התימנית את רמת הכוננות של כוחותיה.

ב-3 ביולי נחת בצנעא מטוס אזרחי איראני של "מהאן אייר" – הטיסה הישירה הראשונה מטהרן לבירה שבשליטת החות'ים זה יותר מעשור. בממשלה התימנית טענו כי הטיסה שימשה להעברת מומחים או רכיבים טכנולוגיים בעלי שימוש צבאי. זאת בעוד שהחות'ים הציגו אותה כטיסה הומניטרית ודיפלומטית. לאחר שטיסה נוספת של "מהאן אייר" ניסתה להגיע לתימן, ממשלת תימן ניסתה לסכל את שבירת המצור האווירי ותקפה את מסלול הנחיתה בנמל התעופה צנעא, ללא הצלחה.

החות'ים ייחסו את התקיפה לריאד ובתגובה שיגרו טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר נמל התעופה אבהא בדרום סעודיה והזהירו חברות תעופה מפני שימוש במרחב האווירי הסעודי. בהמשך הם אף הכריזו על מצור ימי נגד מכליות וספינות סעודיות בים האדום. בכך הורחב העימות מזירת היבשה בתימן גם למרחב האווירי והימי.

ב-8 בספטמבר הכריזו החות'ים על מתקפה רחבת–היקף שכללה לטענתם עשרות טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר יעדים בדרום סעודיה, ובהם מתקני חברת הנפט "ארמקו" באבהא, ג'אזאן ונג'ראן וכן בסיס צבאי בחמיס משיט. בסעודיה דווח על למעלה מ-70 פצועים, וריאד השיבה בגל תקיפות אוויריות נגד יעדים חות'יים, בין היתר במחוזות מאריב ותעז.

במקביל להסלמה מול סעודיה התרחבה הלחימה גם בתוך תימן, וכוחות הממשלה פתחו במתקפת נגד בכמה חזיתות. הם דיווחו על התקדמות באל-ג'וף ועל שחרור שטחים מידי החות'ים גם במחוזות חודיידה ותעז. לפי אומדן AFP, בתוך ימים ספורים עלה מספר ההרוגים בלחימה ליותר מ-500 – בהם 278 לוחמים חות'ים, 216 מאנשי כוחות הממשלה ועשרות אזרחים.

ב-10 בספטמבר עברו החות'ים למתקפה קרקעית מהירה לאורך החוף המערבי של תימן, לכיוון באב אל-מנדב. במסגרת הבליץ הם השתלטו על עיר הנמל האסטרטגית אל־מוח'א, בכך התקרבו משמעותית למצר. למחרת דווח מפי מקורות בממשלה התימנית כי השתלטו גם על ד'ובאב, העיר הגדולה האחרונה בחוף המערבי, וכן על האי פרים (מיון), השוכן בלב מצר באב אל-מנדב. בכך השיגו החות'ים אחיזה ישירה בנקודות מפתח לאורך החוף התימני ובמצר עצמו, והרחיבו משמעותית את יכולתם לאיים על התנועה הימית באזור.

מאז הרחיבו החות'ים את אחיזתם גם לאיי חניש הגדולים והקטנים, ובמקביל נמשכו שיגורי טילים וכטב"מים לעבר יעדים סעודיים, ובכלל זה תקרית שבה הודיעה ריאד כי יירטה כטב"ם חות'י מדרום למכה, במקביל לתקיפות סעודיות ותימניות נגד יעדים חות'יים בתימן. עד 17 בספטמבר דיווח ארגון ההגירה הבינלאומי כי יותר מ-100 אלף בני אדם נעקרו מבתיהם בגל הלחימה האחרון. בסוף השבוע התקיימו בעומאן גם מגעים בין נציגים אמריקאים לחות'ים בניסיון למנוע התרחבות נוספת של העימות, אז על פי הדיווח התחייבו החות'ים שלא לתקוף כלי שיט אמריקאיים או ישראליים.

סיכונים, תרחישים ומשמעויות

המשמעות המצטברת של ההתפתחויות היא מעבר מהסלמה מוגבלת להתחדשות רחבה של מלחמת האזרחים לאחר כארבע שנות הפוגה שנשמרה ברובה. בתוך חודשים ספורים התרחב העימות מהתסיסה השבטית והקרבות המקומיים באל-ג'וף ובאל-חודיידה, לעימות ישיר עם סעודיה, תקיפת מתקני אנרגיה, מצור ימי ומערכה קרקעית על אזורים השולטים בגישה לבאב אל-מנדב.

מן האירועים הללו עולה כי החות'ים נמצאים במגמת התאוששות וכי ברשותם יכולת מבצעית ניכרת. למרות קשיים תקציבים משמעותיים (הפגיעה בתשתיות הנפט ע"י ישראל והסנקציות האמריקאיות שפגעו בהכנסות ממכסים ומכירת מוצרי נפט, שהיוו עד 50% מהכנסותיהם המשוערות) ומשבר פנימי, החות'ים הצליחו לבצע מתקפה קרקעית גדולה, לכבוש את מוח'א ולהגיע לפרים ולבאב אל-מנדב, תוך הפעלת כטב"מים וכוחות קרקעיים בהיקף משמעותי, לצד תמרון בטופוגרפיה ההררית.

למרות הצהרת הממשלה המוכרת על מבצע לשחרור צנעא, כאשר המטרה הסופית היא שחרור תימן כולה וסיום החדירה של משמרות המהפכה ושלטון הפרוקסי שלה, לעת עתה ידם של איראן והחות'ים על העליונה. התרחבות אחיזתם לאורך החוף המערבי ובדגש על האי פרים עלולה לשתק את ייצוא הנפט הסעודי דרך נתיב עוקף-הורמוז מה שיגרום לשחיקת מלאי הנפט ועלייה במחירי החבית והשילוח הימי. לפי מינהל מידע האנרגיה האמריקני (EIA) בעוד שבהורמוז נראתה קריסה משמעותית בתעבורת הנפט, בבאב אל-מנדב נרשם זינוק מ-5.4 מיליון חביות ביום ברבעון האחרון של 2025 ל-8.1 מיליון ברבעון השני של 2026, במידה רבה הודות לשימוש בצינור מזרח-מערב הסעודי, שהעביר נפט מאזורי ההפקה במזרח סעודיה לנמל ינבוע שבים האדום. בהתאם לכך, מתקפת כטב"מים על צינור הנפט הנפט הסעודי מזרח-מערב ב-11 בספטמבר 2026 שיוחסה על ידי ריאד ובגדד לכטב"מים ששוגרו מעיראק, גרמה נזק לתשתית האנרגיה הקריטית הזו, והביאה את סעודיה להשבית זמנית את הצינור בן ה-1,200 ק"מ שאיפשר לה לעקוף את מצר הורמוז.

הסיכון הסעודי כרגע כפול: צינור מזרח-מערב מושבת בעקבות פגיעה בתשתיותיו; ובמקביל החות'ים מאיימים על הנתיב הימי היוצא מינבוע דרך באב אל-מנדב. כך שגם אם הצינור ישוקם, עצם היכולת לייצא את הנפט דרומה דרך הים האדום נשארת חשופה ללחץ החות'י. השליטה החות'ית במוח'א, פרים וחניש יכולה להעלות את פרמיות הביטוח ולהבריח אוניות גם בלי שהחות'ים יסגרו פורמלית את המצר. לצד זאת, המצוקה הסעודית הגוברת מצד החות'ים, איראן והמיליציות השיעיות העיראקיות ניכרת בפניותיה (שלא נענו) לארה"ב שתתקוף את החות'ים, ולאיראן שתרסן את החות'ים (שגם לא נענתה) ובפנייתה לסיוע מישראל אם כי לא במחיר של התגמשות סעודית על תנאי ריאד לנורמליזציה עם ישראל.

בשלב זה החות'ים מדגישים כי המצור הימי שהם מבקשים לכפות מכוון נגד סעודיה בלבד, וייתכן שהדבר משקף רצון להימנע מהרחבת ההסלמה ומיצירת אויבים נוספים. מבחינתם, איום סלקטיבי עשוי אף להיות אפקטיבי יותר מסגירה כוללת של באב אל-מנדב שכן חסימה מוחלטת של המצר תפגע גם באירופה, בסין, בהודו ובמדינות רבות אחרות שלחות'ים אין אינטרס להתעמת עמן, בעוד שאיום ממוקד מאפשר להם להפעיל לחץ על סעודיה ובמקביל לייצר אי-ודאות רחבה בשוק הסחורות והאנרגיה.

סברה זו נתמכת גם בעובדה שהחות'ים הצטרפו באיחור רב ל"שאגת הארי", אז שיגרו רק כמה טילים בודדים לשטח ישראל – תגובה שניתן להסביר בחשש מתגובה צבאית ישראלית או אמריקאית. עם זאת, בשלהי אוגוסט חשף בכיר חזבאללה, מחמוד קומאטי, שבשולי הלווית ח'אמנהאי באיראן, התחייבה המשלחת החות'ית בפני משלחת חזבאללה לשגר טילים לעבר תל אביב ולתקוף ספינות ישראליות באזור מצר באב אל-מנדב  אם יבחינו שטבעת החנק על חזבאללה מצד ישראל תתהדק, ומזכר הבנות אסלאמאבאד בין איראן לארה"ב יגיע לכדי מיצוי.

יתכן שהחות'ים יבקשו לנצל את אחיזתם בבאב אל-מנדב כדי ליצור תקדים הדומה לזה שאיראן מנסה לבסס במצר הורמוז: איום על חופש השיט, לצד מתן אפשרות למעבר בטוח בתמורה לתשלום או להסדר מוקדם. ביולי דווח כי החות'ים בחנו את האפשרות לגבות דמי מעבר מאוניות בבאב אל-מנדב, ככל הנראה תוך מתן פטור לכלי שיט סיניים, וכי ההצעה נדונה עם גורמים איראניים. עם זאת, החות'ים הכחישו לאחר מכן כי התקבלה החלטה כזו והדגישו ששירות "המעבר הבטוח" שלהם נותר חינמי. לפיכך, בשלב זה מדובר באפשרות שנבחנה ולא במדיניות רשמית, אך השתלטותם על נקודות מפתח סביב המצר עשויה להעניק להם בעתיד יכולת לנסות ולתרגם את האיום הצבאי למנוף כלכלי ומדיני מסוג זה.

מחד, יש לצאת מנקודת הנחה כי ההסלמה האחרונה מתואמת עם טהראן אף אם אינה מוכוונת על ידה. ביטוי לכך ניתן לראות באופן שבו מוחמד טאהרי, ראש הדסק הצבאי בסוכנות הידיעות האיראנית תסנים, המזוהה עם משמרות המהפכה, התפאר ב-16 בספטמבר שמפקד כוח קדס, אסמאעיל קאא'ני, הוא שראוי לקרדיט המרכזי על הישגי החות'ים, שכן החלטתו האמיצה לשבור את המצור על תימן (באמצעות טיסת המטוס איראני לצנעא) "שיחקה תפקיד מרכזי בהתפתחויות בתימן". לצד זאת, הסיפוק שחשה איראן לנוכח ההצלחה החות'ית התבטא היטב בדבריו של ראש האגף המדיני במשמרות המהפכה, ידאללה ג'ואני, שב-13 בספטמבר הצהיר שהשליטה החות'ית בבאב אל-מנדב שקולה בחשיבותה האסטרטגית לשחרור ח'רמשהר בידי איראן באביב 1982, והיא מקדמת את ציר ההתנגדות לקראת "הנצחון הסופי". גם היומון האיראני וטנ-י אמרוז התגאה (16 בספטמבר) שהישגי החות'ים מרחיבים את מנופי הלחץ על נתיבי האנרגיה והסחר העולמיים, ומחזקים את כושר המיקוח האסטרטגי של טהראן.

עם זאת, למרות אזהרותיו של מפקד כח קדס, אסמאעיל קאא'ני כלפי ארה"ב וישראל ב-1 ביוני וב-8 ביוני שהחות'ים עשויים לסגור את מיצר הורמוז אם תימשך התוקפנות מצדם נגד איראן,  לא הוכח שהחות'ים ביצעו את ההסלמה לבקשת איראן. גם טענתו של גורם בכוחות הפרו-סעודים בתימן לפיה ההשתלטות על עיר הנמל האסטרטגית מוח'א בוצעה לבקשת איראן מהחות'ים לא זכתה לאישוש כלשהו. כפי שהוכיחו החות'ים כשלא הצטרפו בראשית "שאגת הארי" למלחמה, בניגוד לציפייתה של טהראן, החות'ים הוכיחו שקבלת ההחלטות שלהם אינה מותאמת לתכתיבים איראנים.

לצד זאת, החשש האיראני בתחילת ההסלמה בזירת דרום המפרץ הפרסי, כשהמומנטום היה בידי מתנגדי החות'ים, מהידרדרות במעמדה האזורי של איראן, השתקף היטב בדבריו של העיתונאי האיראני עלי קלהכי, המקורב לחוגים ביטחוניים במשטר. ב-7 בספטמבר כתב קלהכי שאובדן "חזית תימן" יחליש את עמדת איראן מול איחוד האמירויות וסעודיה, במיוחד בתחום הצבאי, בהסבירו שהחות'ים מנעו מהם עד כה למלא תפקיד אפקטיבי יותר בנוגע לאיראן. לכן, הוא קרא לטהראן להתערב צבאית כלקח מחוסר התערבותה הצבאית למול אובדן נכסים של חזבאללה בידי ישראל. קלהכי הסביר שאם החות'ים יאבדו את השליטה בדרום-מערב תימן, מיצר באב אל-מנדב יהפוך לנגיש ובטוח יותר לייצוא נפט סעודי בהיקפים גדולים, ובכך תיפגע גם החשיבות האסטרטגית של מיצר הורמוז כמנוף איראני על נתיבי האנרגיה העולמיים.

ייתכן שטהראן שמרה את קלף באב אל-מנדב לעת הנוכחית, כמעין "קלף חירום", לנוכח המצוקה שבה היא נתונה במצר הורמוז: איראן מתקשה מאוד לייצא נפט, ונתונה ללחץ כלכלי גובר בהתאם למרכזיות של הכנסות הנפט על המשק האיראני. לעומת זאת, האמריקאים מצליחים להמשיך ולהוביל נפט מהמפרץ הפרסי ומדינות האזור מסתגלות למצב באמצעות נתיבים חלופיים – מסורתיים וחדשים. במובן זה, מיצר באב אל-מנדב עשוי לשמש עבור טהראן לא רק זירה להפעלת לחץ על סעודיה, אלא גם מנוף עקיף במערכה על מיצר הורמוז: ככל שיגדל האיום על נתיבי היצוא החלופיים, כך יגדל המחיר האסטרטגי של הפעלת לחץ על איראן במפרץ הפרסי.

מצד שני, יש לקחת בחשבון כי ההסלמה הנוכחית מושפעת גם מהתלקחות פנימית ומהמאבק המקומי מול סעודיה על השליטה בזירה התימנית. על כן, עדיין לא ברור אם החות'ים ימשיכו להפריד בין המאבק מול סעודיה לבין יתר הזירות, או שיכרכו ביניהן. במקרה כזה, מדינות נוספות עלולות להפוך למטרה, ובהן גם ישראל. קיימים שיקולים לכאן ולכאן, ואין זה מובן מאליו כי המורדים מעוניינים בשלב זה להפגין מחויבות רחבה ובלתי מסויגת לפטרון האיראני. אמנם הם עמלו על שיקום יכולותיהם מאז התקיפות האחרונות של ישראל וארה"ב, אך במקביל הם מתמודדים עם התנגדויות פנימיות, מתחים ומאבקים שבטיים, ולכן לא ברור עד כמה נכון מבחינתם להסתכן בחידוש מערכה שתביא שוב לתקיפות אמריקאיות או ישראליות נרחבות בשטחם.

אמנם החות'ים השקיעו מאז תקיפות ארה"ב וישראל ב-2025 בשיקום תשתיות ובהשלמת יכולות צבאיות שנפגעו, ואף הצליחו לשמר את רשתות הרכש והייצור שלהם, אך תהליך זה התנהל תחת לחץ גובר: פגיעה חוזרת בנמלים ובתשתיות, אובדן אנשי מקצוע, מחסור במטבע חוץ, ירידה בהיקף יבוא הדלק והעמקת הסנקציות על מקורות ההכנסה ורשתות המימון שלהם. נוסף על כך, יש גם משבר חברתי-שלטוני בצפון עם עלייה יוצאת דופן בשיח הציבורי על רעב ועל ביקורת כלפי השלטון החות'י, כולל מצד תומכים ואף לוחמים לשעבר.

מנגד, החות'ים עדיין נשענים במידה רבה על איראן ומחויבים לברית עמה, והתגייסות לצדה במאבק מול ישראל וארה"ב אף מעניקה להם גם יתרונות בזירה הפנימית: היא מאפשרת להם לחזק את הלגיטימציה הפוליטית שלהם, לגייס את דעת הקהל סביב עימות חיצוני ולהציג עצמם כחלק מרכזי מ"ההתנגדות" האזורית. כלומר, ההכרעה שלהם אינה נגזרת רק מהנחיה איראנית, אלא גם מהערכת העלות והתועלת מבחינת מעמדם ושרידותם בתוך תימן.

מעורבות מדינות האזור

על פי דיווחים הסעודים פנו לארה"ב ולמדינות האזור על מנת לקבל סיוע נגד החות'ים אך עד כה בקשתם להתערבות צבאית ישירה סורבה. עוד פורסם ב-15 בספטמבר כי הרמטכ"ל אייל זמיר נפגש בגרמניה עם ראשי המטות של צבאות ארה"ב ומדינות ערב, כולל סעודיה, קטר, כווית, בחריין, והאמירויות, על מנת לדון במתיחות הגוברת לנוכח התקדמות החות'ים בתימן והשתלטותם על מצר באב אל-מנדב.

ארה"ב

יורש העצר הסעודי בן סלמאן שוחח עם הנשיא טראמפ וביקש סיוע צבאי אמריקאי, אך הממשל נמנע מאישור תקיפות ישירות והסתפק לפי שעה בהרחבת שיתוף המודיעין והסיוע באיתור מטרות עבור סעודיה. העמדה האמריקאית משתלבת במגמה רחבה יותר של ניסיון לצמצם ככל האפשר את מספר הזירות שבהן ארה"ב מעורבת ולהימנע מהרחבת המערכה, בפרט בתקופה רגישה לקראת בחירות האמצע. במקרה של תימן, התערבות מחודשת משמעותה חזרה לזירה שבה כבר פעלה וושינגטון באופן אינטנסיבי במסגרת מבצע "פרש קשוח" במרץ שנה שעברה. המערכה הסתיימה בהפסקת אש שבמסגרתה התחייבו הצדדים להימנע מתקיפות הדדיות, ובכלל זה נגד כלי שיט אמריקאיים. אז ארה"ב לא התנתה את הפסקת האש בהפסקת הירי החות'י לעבר ישראל, והניחה שישראל תסתדר לבדה – מה שייתכן שהתפרש אצל המורדים כחולשה אמריקאית.

גם במהלך ההסלמה הנוכחית אמר טראמפ כי החות'ים הבהירו שאינם מעוניינים בעימות עם ארה"ב וכי מרבית התנועה הימית נמשכת כסדרה. ייתכן שהדברים נועדו גם להרגיע את שוק האנרגיה ולייצב את מחירי הנפט לצד המשך המאמצים להוציא כמות הולכת וגוברת של נפט דרך הורמוז בין היתר גם נפט סעודי; אולם אם לא יצליח לבלום את ההתייקרות ואת השפעתה על הצרכן האמריקאי, התערבות אמריקאית מחודשת עשויה להפוך למחויבת המציאות.

מצרים

קהיר היא בין הנפגעות המרכזיות מהמצב. א-סיסי  חשף לאחרונה שהמשבר בבאב אל-מנדב כבר עלה למצרים ביותר מ-10 מיליארד דולר בהכנסות אבודות מתעלת סואץ. ברם, המדיניות המצרית הנוכחית מאופיינת בזהירות אסטרטגית והימנעות מהסלמה צבאית: מצרים מביעה תמיכה רשמית בממשלת תימן, וקוראת לשמירת חופש השיט, אבל נכון לעכשיו לא מראה סימן כי בכוונתה להצטרף לסעודים בתקיפות נגד החות'ים. על פי דיווחים, המצרים ניהלו מגעים חשאיים עם החות'ים בעיקר דרך גופי המודיעין והביטחון של מצרים על מנת לצמצם פגיעה בהכנסותיה של קהיר מהתעלה, תוך הקפדה שלא להעניק הכרה רשמית. כאשר החות'ים ביקשו לאחרונה לקיים מגעים ישירים עם הרשויות המצריות בנושא חופש השיט, קהיר דחתה את הבקשה מחשש שמגע כזה יעניק להם הכרה בפועל. בכך משקפת מצרים את הדילמה האסטרטגית שלה: היא אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את נתיב השיט לים האדום, אך גם אינה מעוניינת להפוך את ההגנה עליו לעימות צבאי ישיר עם החות'ים ועם איראן. בהתאם לכך, גם לאחר מתקפת הכטב"מ בנמל בדמיאט ב-29 ביולי 2026 התגובה המצרית התמקדה בעיקר בהכלת האירוע ובחקירתו, מבלי שקהיר האשימה בפומבי את איראן או את החות'ים באחריות לתקיפה.

איחוד האמירויות

יש לשער כי הקרע בין סעודיה לאיחוד האמירויות והנסיגה האמירותית מתימן פגעו במידה מסוימת במאמץ הסעודי מול החות'ים. אמנם החלשת מועצת המעבר הדרומית ((STC איפשרה לריאד לרכז יותר סמכות בידי הממשלה הנתמכת על ידה, אך במקביל יש לשער כי נפגעה היכולת הצבאית של המחנה האנטי-חות'י: חלק מהכוחות הדרומיים שטופחו, מומנו ואומנו בידי האמירויות נחלשו או התפצלו, והתמיכה האמירותית הישירה הצטמצמה. כתוצאה מכך, סעודיה נותרה בעימות הנוכחי עם מחנה ממושמע יותר מבחינה פוליטית, אך מצומצם ופחות גמיש מבחינה צבאית, דבר שככל הנראה הקשה עליה לרכז כוח קרקעי יעיל מול ההתקדמות החות'ית, במיוחד בחוף המערבי ובאזור באב אל-מנדב.

תורכיה ופקיסטן

הסכם מכה בין תורכיה, פקיסטן וסעודיה נותר עד כה בעיקר הצהרתי. אמנם אנקרה ואסלאמבאד גינו את התקיפות החות'יות נגד סעודיה והביעו תמיכה בריבונותה ובזכותה להגן על עצמה. עם זאת, עד כה הגינויים לא גובו בצעדים צבאיים מעשיים: אף אחת מהן לא שלחה כוחות, לא הצטרפה לתקיפות נגד החות'ים ולא הפעילה הלכה למעשה את מנגנון ההגנה המשותפת במסגרת הסכם מכה. למעשה, ניכר כי השתיים מנסות להרחיק את עצמן מהעימות בתואנה כי הסכם מכה טרם נכנס לתוקף או כי אופיו הגנתי בעיקרו. בתורכיה דווח כי הפרלמנט צפוי לאשרר את ההסכם רק בעוד כחודש, ובמקביל דובר משרד החוץ הפקיסטני הבהיר כי התערבות צבאית ביוזמת פקיסטן אינה על הפרק בעת הנוכחית.

סיכום והמלצות לישראל

ההתפתחויות בתימן ממחישות כי עבור איראן, באב אל-מנדב אינו עוד זירה משנית במפת המזרח התיכון, אלא נכס אסטרטגי שניתן להפעיל במקביל ללחץ במפרץ הפרסי. אם האחיזה החות'ית במרחב תתבסס, טהראן תוכל ליהנות ממנוף נוסף מול סעודיה, ארה"ב ומערך הסחר והאנרגיה העולמי, מבלי שתידרש להפעיל בעצמה כוח צבאי במרחב. בכך מתקרבת איראן למצב שבו משני עברי חצי האי ערב עומדים לרשותה מנופי לחץ על שניים מנתיבי השיט הרגישים בעולם: מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב.

מבחינת ישראל, זהו שינוי שאסור להתייחס אליו כאל התפתחות מקומית בתימן. ניסיון העבר בלבנון המחיש את המחיר של התבססות הדרגתית של שלוח איראני במרחב בעל חשיבות אסטרטגית. מצר באב אל-מנדב הוא צומת אסטרטגי בעל השלכות ישירות על ישראל, על נתיבי הסחר אליה וממנה ועל המערכה האזורית מול איראן. לכן, יש לראות בהתפתחויות אלו חלק מהמאבק הרחב יותר על יכולתה של איראן להקרין כוח הרחק מגבולותיה ולבנות לעצמה מנופים חדשים.

ככלל, האינטרס הישראלי הוא לחזק ולתמוך בגורמים המעוניינים בהחלשת החות'ים ובהגבלת יכולותיהם. בהקשר זה, יש היגיון רב בקידום קואליציה אזורית שתכלול את סעודיה, איחוד האמירויות, סומלילנד ושותפים נוספים במרחב הים האדום, שתפעל באופן מתואם מול האיום החות'י. ישראל תוכל להציע את עזרתה למתנגדי החות'ים בתימן, ובכלל זה הצבא של ממשלת תימן הלגיטימית, שבטים שונים וחוגים חברתיים – בהכשרה, באימונים, כאשר המטרה שצריכה לעמוד לנגד עיניה של ישראל בסיוע לכוחות הפרוקסי האלו הוא ערעור המשילות החות'ית. ברם, יש להביא בחשבון כי הצלחתה של קואליציה זו תלויה במידה רבה בפיוס סעודי-אמירותי, בתור השחקניות הדומיננטיות ביותר בזירה (עד לדחיקת אבו-דאבי מהזירה לאחרונה) – פיוס שכעת לא נראה באופק.  

ואולם, בשלב הנוכחי, ועל רקע רמת המתיחות הגבוהה במספר זירות במקביל, לא ברור כי נכון לישראל לבחור בהתערבות צבאית ישירה. עם זאת, ניתן להעמיק את הסיוע המודיעיני לסעודיה, לחזק את התיאום האזורי ולהיערך כבר עתה לאפשרות של סבב עימות נוסף מול החות'ים בעתיד. על ישראל לנצל את תקופת ההפוגה הנוכחית במערכה מול החות'ים כדי לבנות יכולות פעולה קרקעיות כירורגיות, שישלימו את המערכה האווירית, בתגובה לחידוש אפשרי של המתקפות החות'יות נגד ישראל. יכולות כאלה עשויות להוסיף עומק משמעותי לאיום שישראל מציבה בפני החות'ים, ולהרחיב את מנעד התגובה מעבר לפגיעה בתשתיות מהאוויר ומהים. פשיטות ממוקדות יכולות לאפשר פגיעה במוקדי הנהגה, במוקדי ידע ומומחיות צבאיים, במערכי פיקוד ושליטה ובתשתיות אמל"ח, ובכך להמחיש לחות'ים כי גם המרחק הגיאוגרפי מתימן אינו מעניק להם חסינות מפני פגיעה ישירה ביכולותיהם ובמערכי ההנהגה שלהם. יש לזכור שהחות'ים בונים בהדרגה יכולות פשיטה לעבר ישראל, ולכן על המאמץ הישראלי גם לפגוע בהכנותיהם בהקשר זה.

לאור החולשה שמציגה ריאד וסירובה העקבי להתקרב לישראל גם בשעתה הקשה, נראה שלא מדובר בשעת כושר מדינית-ביטחונית. לאחרונה דווח בתקשורת האמריקאית שישראל מעבירה לסעודיה סיוע מודיעיני במסגרת שת"פ אזורי שמובילה ארה"ב. נראה שגם אם ישראל תציג רצון טוב ותוכיח את נכסיותה עבור סעודיה, ריאד הגיעה ל"תקרת הזכוכית" במגעיה מול ישראל, ותסרב להעביר את היחסים אל מעל לשולחן, כל עוד ישראל תסרב להתקדם לקראת הסדר מדיני עם הפלסטינים, שיכלול הכרה במדינה פלסטינית. בישראל, לעומת זאת, המגמה הפוכה, וגוברת ההבנה שישראל לא תוכל לוותר על שוליים ביטחוניים נרחבים בכל הגזרות (הפלסטינית, הסורית והלבנונית) במציאות הנוכחית, ובמיוחד לאור הקולות הנמשכים, בעיקר מצד איראן, להשמיד את ישראל במתקפה רב-זירתית מוחצת. זאת, כאשר מנהיג איראן מג'תבא ח'אמנהאי ממשיך את מורשת אביו ומכוון להשמיד את ישראל עד 2040, ומפקד הבסיג', חוסין טאא'ב, שמסתמן כאחד מדמויות המפתח במשטר האיראני כיום, הצהיר ב-17 בספטמבר שישראל צפויה להיות מושמדת עוד לפני כן. לצד זאת, האנליסט מהדי מוחמדי, יועצו הבכיר של קאליבאף, קרא (12 בספטמבר) לטהראן להיערך ל"מלחמה הגדולה ומכרעת" נגד "הגידול הסרטני" ישראל, תוך שהוא מדגיש שהיעד הזה הוא בר השגה.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

התחזקות החות'ים אינה עוד בעיה תימנית מקומית, אלא איום אזורי המתרחב ללא כוח מרסן של ממש. היעדר המענה האפקטיבי מצד בעלות בריתה של סעודיה להסלמה החות'ית ממחיש זאת היטב. בתוך חודשים ספורים, עבר העימות מתסיסה שבטית וקרבות מקומיים למערכה ישירה מול סעודיה, שכללה תקיפות מתקני אנרגיה, מצור ימי וכיבוש אזורים אסטרטגיים סביב מוח'א, פרים ובאב אל־מנדב, תוך כדי הפגנת יכולת מבצעית משמעותית.

מבחינת ישראל, אם האחיזה החות'ית במרחב תתבסס, איראן תזכה במנוף לחץ נוסף מול סעודיה, ארה"ב ומערך הסחר והאנרגיה העולמי, וזאת בלי שתידרש להפעיל בעצמה כוח צבאי באזור. בכך עלול המשטר בטהרן להחזיק, באמצעות שלוחיו, במנופי לחץ משני עברי חצי האי ערב, על שניים מנתיבי השיט הרגישים בעולם: מצרי הורמוז ובאב אל־מנדב.

ככלל, האינטרס הישראלי הוא לתמוך בגורמים המעוניינים בהחלשת החות'ים. יש היגיון רב בקידום קואליציה אזורית שתכלול את סעודיה, איחוד האמירויות, סומלילנד ושותפים נוספים במרחב הים האדום, ושתפעל באופן מתואם מול האיום החות'י. ואולם בשלב הנוכחי, ועל רקע רמת המתיחות הגבוהה בכמה זירות במקביל, לא בטוח שנכון לישראל לבחור בהתערבות צבאית ישירה. קיימת, עם זאת, דרך פעולה אחרת: להעמיק את הסיוע המודיעיני לסעודיה באמצעות ארה"ב, לחזק את התיאום האזורי ולהיערך כבר עתה לאפשרות של סבב עימות נוסף מול החות'ים בעתיד.

על ישראל לנצל את תקופת ההפוגה הנוכחית במערכה מול החות'ים כדי לבנות יכולות פעולה עקיפות, שישלימו את המערכה האווירית. יכולות כאלה עשויות להוסיף עומק משמעותי לאיום שישראל מציבה בפני החות'ים, ולהרחיב את מנעד התגובה מעבר לפגיעה בתשתיות מהאוויר ומהים.

אותן יכולות יאפשרו פגיעה במוקדי הנהגה, במוקדי ידע ומומחיות צבאיים, במערכי פיקוד ושליטה ובתשתיות אמל"ח – צעד שיבהיר לחות'ים כי גם המרחק הגיאוגרפי מתימן אינו מעניק להם חסינות מפני פגיעה ישירה ביכולותיהם ובמערכי ההנהגה שלהם. הם עצמם בונים יכולות פשיטה לעבר ישראל; מכיוון שכך, ולנוכח אחד מלקחי 7 באוקטובר, אסור לחכות שיכולות אלו יבשילו; יש להתייחס לאיומים אלה ברצינות רבה, ולהיערך לסיכולם באופן יזום ומבעוד מועד.

על ישראל לפנות אל מתנגדי החות'ים בתימן, ובכלל זה הצבא של ממשלת תימן הלגיטימית, שבטים שונים וחוגים חברתיים, בהצעה לקיים הכשרות ואימונים.

המטרה שצריכה לעמוד לנגד עיניה של ישראל בסיוע לכוחות האלו הוא ערעור המשילות החות'ית. אולם יש להביא בחשבון כי הצלחתה המיטבית של קואליציה זו תלויה במידה רבה בפיוס של סעודיה ואיחוד אמירויות, בתור השחקניות הדומיננטיות ביותר בזירה – פיוס שכרגע לא נראה באופק.

לנוכח החולשה שמציגה ריאד וסירובה העקבי להתקרב לירושלים גם בשעתה הקשה, נראה שלא מדובר בשעת כושר מדינית-ביטחונית עבורנו. לאחרונה דווח בתקשורת האמריקנית כי ישראל מעבירה לסעודיה סיוע מודיעיני במסגרת שיתוף פעולה אזורי שמובילה ארה"ב. נראה שגם אם נציג רצון טוב ונוכיח שאנו בבחינת נכס עבור סעודיה, ריאד הגיעה לתקרת הזכוכית במגעיה מול ישראל, ותסרב להעביר את היחסים אל מעל לשולחן כל עוד נסרב להתקדם לקראת הסדר מדיני, שיכלול הכרה במדינה פלסטינית.

אצלנו, לעומת זאת, המגמה הפוכה; גוברת ההבנה שישראל לא תוכל לוותר על שוליים ביטחוניים נרחבים בכל הגזרות (הפלסטינית, הסורית והלבנונית) במציאות הנוכחית, ובמיוחד לנוכח הקולות השבים וקוראים, בעיקר מצד איראן, להשמיד את ישראל במתקפה רב-זירתית מוחצת.

מכאן שעל ישראל לפעול בהתאם לאינטרסים הביטחוניים שלה, בלי לתלות את מדיניותה בפריצת דרך מדינית עם ריאד: לסייע לסעודיה כאשר צעד זה משרת אינטרס משותף, כולל בטיפוח כוחות מקומיים שמתנגדים לחות'ים; ובמקביל, לבנות באופן עצמאי את היכולות והשותפויות הדרושות לבלימת החות'ים ולערעור שלטונם בתימן.

מול חיזבאללה ישראל כבר הוכיחה שלאחר מיקוד מאמץ מתמשך היא מצליחה לבנות יכולות משמעותיות, שמאפשרות פעילות כירורגית שמוציאה את האויב משיווי משקל. גם המוסד גילה יכולות קרב משמעותיות מול הארגון השיעי, ולפי דיווחים סוכניו המקומיים הטמינו אמצעים שסייעו לחיסול נסראללה בספטמבר 2024. היכולות, קל להסיק, בהחלט קיימות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23 בספטמבר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.