נפילת משטר אסד והשתלטות החזיתות האסלאמיות בהנהגת אלג'ולאני על סוריה (עדיין לא כולה) בסיוע טורקיה, מסמנת נקודת מפנה במערך הכוחות וההשפעה האזוריים. מהלכיה של ישראל בלבנון במלחמתה נגד חיזבאללה והכרעתו האסטרטגית של הארגון הייתה הטריגר לנפילת משטר אסד, שאיבד את המשענת של חיזבאללה ושל איראן, שהוכתה גם היא על ידי ישראל, וננטש על ידי רוסיה, שממשיכה למקד את מאמציה באוקראינה.

חזית הארגונים הג'האדיסטים בהנהגת אלג'ולאני, לא הייתה יכולה להשלים את מהלך ההשתלטות על סוריה ללא הסיוע הפעיל של טורקיה, שזיהתה הזדמנות היסטורית לבסס את אחיזתה בסוריה כסוג של אבן ראשה בהרחבת השפעתה במזרח התיכון הרחב, אותו היא מזהה היסטורית ואסטרטגית כאזור השפעה הכרחי לצורך מיצוב מעמדה כמעצמה אזורית. אישיותו של ארדואן ומאפייני התנהלותו במהלך שנות נשיאותו בהחלט מאוששים את ההנחה בדבר רצונו להחיות את האימפריה העות'מאנית, וסוריה נקרתה כהזדמנות המסייעת לו במימוש החזון.

טורקיה רואה עצמה כמנהיגת העולם הסוני וכמי שמובילה את הציר הנגדי לציר שמובילה איראן ואת ערב הסעודית כמתחרה יריבה על התואר והמעמד. קטר, בת בריתה הקרובה של טורקיה ומי שמונהגת על ידי תומכי האחים המוסלמים, מסייעת למאמץ הטורקי כחלק מהחזון של האסלאם הפוליטי להקמתה מחדש של הח'ליפות הערבית. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות ניצבות בצד השני של המתרס ומתנגדות למאמץ הטורקי והקטרי לביסוס הגמוניה טורקית במרחב. אלו מנסות למצוא את הדרך לאלג'ולאני ולמשוך אותו ואת סוריה בהנהגתו לצדן. אלא שכל אלו אינן לבד במערכה סבוכה, מרובת שחקנים ואינטרסים.

התמוטטות המשטר הסורי עוררה חשש גדול מאוד בצד הישראלי בשל הנוכחות של גורמים ג'יהאדיסטים בדרום סוריה ובקרבת הגבול הישראלי. ישראל מיהרה להשתלט על אזור החיץ והכריזה שתמשיך לשלוט באזור זה עד להתייצבות המשטר והתבהרות העניינים כדי למנוע כל ניסיון לשחזר מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר מדרום סוריה.

מעבר לכך, ומאחר וישראל אינה יכולה להעריך בביטחון לאן מועדות פניו של אלג'ולאני ולאור לקחי ה-7 באוקטובר וחוסר אמון בסיסי בגורמים איסלאמים ג'יהאדיסטים באשר הם, פעלה ישראל להשמדת תשתיות הצבא הסורי כדי למנוע את נפילתן לידי המורדים והשימוש בהן נגד ישראל. החשש הישראלי אינו מתמצה רק בגורמים הג'האדיסטים כי אם גם בטורקיה ובכוונות התבססותה במרחב הסורי.

התבססות צבאית טורקית בסוריה פירושה הצרת מרחב הפעולה הישראלי, איום על חופש הפעולה האווירי במרחב בכלל ובהתייחס להיערכות למתקפה או לפעולה נגד תוקפנות איראנית כדוגמת שתי מתקפות הטילים מאדמת איראן באפריל ובאוקטובר 2024. כדי למנוע את התבססותה הצבאית של טורקיה בסוריה באמצעות השתלטות על שדות תעופה ועל תשתיות צבאיות סוריות, פועלת ישראל במשנה מרץ לצורך השמדת כל התשתיות הללו ומסמנת לטורקיה את גבולות הגזרה ואת כללי המשחק החדשים.

גם לאמריקאים, לרוסים ולסינים אינטרסים חשובים בסוריה ואלו לא בהכרח עולים בקנה אחד ועלולים להגביר את המתיחות ביניהן.

סוריה, אם כך, הופכת למרחב התגוששות בין שחקנים אזוריים ובינלאומיים במציאות בה עדיין לא ברור לאן פניו של המשטר החדש, המנסה לבסס את תמיכת העולם ולרכוש את אהדתו בהבטחות ובמחוות, שאינן משכנעות דיין לעת עתה. המשטר החדש טרם הצליח לבסס אחיזה שלטונית וריבונות אפקטיבית בכל שטח סוריה ואינו נהנה מאמון העדות והמיעוטים כולם. כך למשל בולטת המתיחות בין המשטר לבין העלאווים בצפון מערב המדינה, בין המשטר לבין הדרוזים בדרום סוריה ובין המשטר לבין הכורדים השולטים בכשליש משטח המדינה בחלקה הצפון מזרחי.

אי היציבות מזמינה בהכרח את העמקת ההתערבות של השחקנים האזוריים והבינלאומיים, כשטורקיה וישראל ממלאות את התפקיד המשמעותי והמשפיע ביותר. איראן איבדה את אחיזתה בסוריה ובמובן זה איבדה את הנכס המשמעותי ביותר שלה במרחב, מנסה גם היא לשמר אחיזה כלשהי באמצעות תמיכה בשחקנים סורים כדוגמת העלאווים, אך השפעתה זניחה ומוכלת.

חשיבותה הגיאו-אסטרטגית של סוריה והמציאות האסטרטגית שתתעצב בה, ישפיעו בהכרח על פני המזרח התיכון הרחב כולו ומעבר לו. אם טורקיה תצליח לבסס השפעה והגמוניה בסוריה, היא תוכל להרחיב אותן אל מעבר לסוריה ועלולה למצוא את עצמה בעימות, גם אם לא צבאי באופן מיידי, למול השחקנים האזוריים האחרים בדגש לגבי ישראל, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. אלא שהאיום המשמעותי ביותר יהיה על יציבותה של הממלכה הירדנית, שעלולה ליפול בשל תאוות ההתפשטות הטורקית, שתעודד את האחים המוסלמים בירדן, להשתלט על ירדן ולהצטרף לחזון הח'ליפות.

המפתח להשגת יציבות בסוריה נתון למעשה ובפועל בידיהן של ישראל וטורקיה, שיחסיהן התדרדרו מאז ה-7 באוקטובר לשפל החמור ביותר שידעו המדינות מאז כוננו את היחסים ביניהן. טורקיה הייתה המדינה האסלאמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל והיחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות ואפילו תור זהב בעשורים האחרונים של המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית. במציאות היחסים העכשווית, קשה להניח יכולת של שתי המדינות להגיע להסכמות ביניהן ללא סיוע חיצוני. זה יכול להגיע רק מארה"ב, הנהנית מיחסים קרובים מאוד עם שתי המדינות ומאמון של מנהיגי שתי המדינות בנשיא טראמפ.

ארה"ב צריכה להירתם למשימה ולמצוא יחד עם טורקיה וישראל את הדרך לחלוקת ההשפעה ביניהן על סוריה באופן שיבטיח את האינטרסים החיוניים של שתי המדינות ויסייע לייצוב ולעיצוב המציאות העתידית בסוריה. היכולת להגיע להסכמות ולהבנות, עשויה לסייע גם לשיקום היחסים בין המדינות, למתן את שאיפות ההתפשטות הטורקית, להרגיע את חששן של ערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן ובהמשך אף להוביל להרחבת הסכמי אברהם בנורמליזציה עם ערב הסעודית ולאחר ייצובה של סוריה והתנתקותו של אלג'ולאני מהאידיאולוגיה הג'האדיסטית אולי אף לשיקומה של סוריה ולנורמליזציה בינה לבין ישראל.

מהלך כזה ישנה את כל פני המזרח התיכון, ימתן מתחים ויאפשר את בניית הארכיטקטורה האזורית החדשה ברוח חזונו של הנשיא טראמפ, כשגם הסוגייה הפלסטינית, לאחר מיטוט חמאס והצמחת חלופה שלטונית אזרחית אלטרנטיבית ורפורמות משמעותיות שתעבור הרשות הפלסטינית, תוכל לשנות כיוון כשהיא חלק מאותה ארכיטקטורה אזורית חדשה. האפשרות האחרת גרועה ומסוכנת הרבה יותר למזרח התיכון כולו ומעבר לו.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 22.04.2025.

ערב פסח תשפ"ה, המאזן האסטרטגי של ישראל מול אויביה ויריביה חיובי, אך מרובה אתגרים ושברירי. זירות רבות עדיין פתוחות, פצע החטופים שותת דם, והמתיחות הפנימית הגואה מעיבה כצל על ההישגים.
מה נשתנה בפסח הזה לעומת קודמו? שישראל דהיום מתמודדת עם אתגריה מתוך עמדה של מעצמה אזורית, ולא כאומה פצועה שכבודה היה למרמס.

הדרישות מאיראן

לקראת פתיחת השיחות בין וושינגטון לטהרן בשבת הקרובה, הנשיא דונלד טראמפ שב ואיים כי אם איראן לא תסכים לעסקה – תידרש פעולה צבאית. "ישראל תהיה מעורבת, היא תהיה המובילה של זה", הוא אמר, "אינני מבקש הרבה, אבל אסור שיהיה לאיראנים נשק גרעיני".
בחודשיים האחרונים הוא חזר והצהיר כי הוא מעדיף פתרון מדיני על פני פתרון צבאי. לצד זאת, הוא הדגיש בעקביות כי החלופה הצבאית מונחת על השולחן. התגבור הדרמטי של הכוחות האמריקניים באזור נתן תוקף לאיומיו, ויחד עם הלחצים הפנימיים הכבדים שאיראן נתונה בהם הוא אילץ את הנהגתה להיכנס למשא ומתן.
מסרי ההרגעה של טראמפ לאוזניים הישראליות ולבנות הברית של אמריקה במזרח התיכון חשובים, אך אין בהם כדי להסיר את הדאגות. החשש הראשון הוא מפני האפשרות שהאיראנים, שהפגינו יכולות תמרון מרשימות בכל משא ומתן שהתקיים עימם, יצליחו גם הפעם למשוך זמן ולהביא להחמצת חלון ההזדמנות שנפתח מולם. הדאגה השנייה – החמורה יותר – היא מהאפשרות שהם יצליחו לכרסם בעמדה האמריקנית ולהוביל בסופו של דבר להסכם שבראיית ארה"ב יהיה אולי טוב יותר מ־JCPOA ב־2015, אך לא ייתן מענה מספק לאיומים מצד איראן.
המענה לחששות הללו מחייב תיאום והסכמה בין ירושלים לוושינגטון בשלושה נושאים.
א. מסגרת הזמנים לניהול המשא ומתן, כדי למנוע "מריחת" זמן.
ב. "הקווים האדומים" להסכם – על מה אין להתפשר בשום אופן, גם במחיר ויתור על האפשרות להסכם.
ג. אם ייכשלו השיחות, מהי דרך הפעולה החלופית ותיאום המהלכים במסגרתה.
לנוכח הדינמיקה של משא ומתן, נכון כי מאחורי הקלעים ישראל תהיה מעורבת עמוקות מול ארה"ב לאורך כל המגעים. על ישראל להתמקד בחמש דרישות מרכזיות להסכם עם איראן:
1. השמדת כל היכולות והרכיבים שבידי איראן הקשורים לפיתוח נשק גרעיני. בשום אופן אין להסתפק רק בהקפאת תוכנית הגרעין.
2. חשיפה מלאה של כל היכולות ופיקוח יעיל ומלא על פעולות איראן מכאן ואילך.
3. מנגנון לענישה אוטומטית על הפרות וחריגות.
4. מגבלות ואמצעי ענישה בעניין תוכנית הטילים, הפצת נשק, הפעלת ארגוני פרוקסי ותמיכה בטרור.
5. תוקף ההסכם ללא תפוגה.
"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו": ואומנם, איראן ממשיכה להצהיר מעל כל בימה על שאיפתה להשמיד את ישראל. במרכז טהרן מוצב שעון עצר המונה את הזמן עד להשמדתה של ישראל.
שינוי יסודי מצד הרפובליקה האסלאמית יתחולל רק כשמשטר האייתוללות יסיים את דרכו. גם אם אין זו המטרה המוצהרת של הממשל האמריקני, יש לקוות כי המהלכים שלפנינו הם תחנה בדרך לכך.

זירת סוריה
אמירותיו המשועשעות של הנשיא טראמפ על המציאות החדשה בסוריה נתנו תוקף למה שכולם כבר ידעו: טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן היא היד שמנענעת את העריסה של אבו־מוחמד ג'ולני. סילוקה של איראן מסוריה הוא התפתחות מבורכת לישראל ולמחנה המדינות הפרגמטיות במזרח התיכון, אך במקומה, בתהליך ארוך טווח, עלולה לצמוח לצידנו מפלצת סונית קיצונית, בעלת חזון המשלב מוטיבים של האחים המוסלמים והסלפיה־ג'יהאדיה.
שתי המדינות שתמיכתן עלולה לעודד את המגמה הזו הן טורקיה וקטאר. מבחינת ישראל, בעת הזו הדרך המועדפת להבטחת האינטרסים הביטחוניים שלה ולעיצוב כללי המשחק בזירה היא דווקא הצבאית: פעילות התקפית יזומה ואחיזת שטח במתכונת הנוכחית.
נכון לתמוך בהגדלת המעורבות וההשפעה של ערב הסעודית, האמירויות ומדינות נוספות מהליגה הערבית על חשבון ההשפעה הטורקית. אפשר לנצל את המצב בסוריה ואת הרצון המשותף של אירופה ומדינות ערב בשיקומה כדי לקדם אינטרסים נוספים של ישראל, אך רק לאחר הבטחת האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלנו.

ברצועת עזה
ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל, טען לא מזמן כי חידוש הלחימה ברצועת עזה לא נעשה כדי לקדם את המשא ומתן בסוגיית החטופים, אלא כדי להמשיך את מסע הנקמה של ישראל על מתקפת 7 באוקטובר ולממש את תוכנית העקירה של האוכלוסייה הפלסטינית. אולם, למרות השינויים בלחימת צה"ל מאז שחודשה, ברור שהיא מכוונת דווקא לאלץ את חמאס להסכים לעסקה נוספת שתביא לשחרור עוד חטופים, בלי להתחייב על סיום המלחמה.
הפעולות שנעשו עד כה בלחימה מכשירות את הדרך לתמרון גדול יותר. הן משרתות גם את המטרות הנוספות של המלחמה – מיטוט שילטון חמאס והשמדת יכולותיו.
על רקע המהלכים הצבאיים, דווקא ההחלטה "הבירוקרטית" שקיבל הקבינט המדיני־ביטחוני על הקמת מנהלת להגירה מרצון של תושבי עזה אמורה לרמז על הכיוון האסטרטגי. בראייתה של ישראל, הקמת המנהלת היא צעד חיוני בראש ובראשונה כדי להבטיח שיוזמת טראמפ לא תרד מסדר היום, אך גם כדי לתרגם את הרעיון החזוני לתוכנית מעשית.
יוזמת טראמפ משרטטת לישראל את תמונת הסיום שאליה היא צריכה לשאוף ביחס לעזה: פירוז מוחלט של האזור מיכולות צבאיות (כוח לוחם, נשק, אמצעים ויכולת ייצור), הפקעה מוחלטת של השלטון מידי חמאס ומיטוט התשתית הארגונית שלו, והמרכיב השלישי – הגירה מרצון של התושבים מעזה החרבה למדינות שיוכלו לחיות בהן בתנאים נאותים.
אין צורך להעמיד פנים. התמיכה ביוזמה לא נובעת מדאגה לתושבי הרצועה. לאחר הטבח המפלצתי ב־7 באוקטובר, אירועי המלחמה והעדויות המצמררות מהחטופים ששבו, אין לצפות לכך – לפחות לא מאזרחי ישראל. אם השיקול ההומניטרי יסייע בהשגת ההסכמה הבינלאומית למהלך, לא נטען נגדו.
כך או אחרת, ההודעות העקביות שיוצאות מהבית הלבן על דבקותו של הנשיא טראמפ בחזונו ועל מגעים עם מדינות למימוש התוכנית מלמדות על רצינות כוונותיו. ישראל מצידה חייבת לעשות את כל הדרוש לקידום היוזמה, רצוי בפרופיל נמוך ותוך השארת ההובלה בידיים אמריקניות.
גישתו המפוכחת של הנשיא האמריקני מספקת הזדמנות היסטורית נדירה לשינוי יסודי ברצועת עזה. שינוי זה ישתלב במהלך הגדול ליצירת סדר אזורי חדש. אסור לתת לכך לשקוע בסבך הבעיות האחרות שממלאות את סדר יומנו.
המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 11.04.2025.

בדיוק כשהמשק התורכי מראה סימנים של התאוששות, והבנק המרכזי בתורכיה החל בהורדה מתונה של הריבית, אנקרה נכנסה לסחרור פוליטי שלא ברור כיצד תצא ממנו. נשיא תורכיה, ארדואן הורה על מעצרו של ראש עיריית איסטנבול, אכרם אימאמאולו, בעוון סיוע ל-PKK, במהלך שנראה שמאחוריו עומד מניע פוליטי מובהק – לסכל את מועמדותו של יריבו הפוליטי הגדול ביותר לבחירות לנשיאות הצפויות להתקיים בשנת 2028.

אמנם, על פי החוקה התורכית, ארדואן מנוע מלהיבחר לקדנציה נוספת, אך אפשר לסמוך על נשיא תורכיה שהוא ימצא תחבולות לעקוף את המגבלות הללו, ועל רקע זה יש להבין גם את הפיוס שרקם לאחרונה עם המחתרת הכורדית על מנת שיוכל לזכות בתמיכתם בפרלמנט.

מכל מקום, גל המחאות ההמוניות והתסיסה ברחובות תורכיה מאיימת לזעזע את יציבות המשק, להרחיק משקיעים משוק המניות התורכי ולהעלות את שיעור האינפלציה לאחר תקופה של ריסון שהגיעה בזכות מדיניות כלכלית נבונה של שר האוצר והבנק המרכזי.

ככל שהמשבר הפוליטי באיסטנבול ילך ויסלים, ארדואן צפוי לשלם מחירים הן בבית והן בחוץ. מעבר לנזקים הכלכליים ולכאוס החברתי המתחולל בעקבות כליאתו של מועמד אופוזיציה בולט, למתחים הפנימיים עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על הדינמיקה האזורית, בין היתר בזירה הסורית.

תורכיה נמצאת כעת בעיצומו של מהלך להפוך את סוריה שאחרי עידן אסד למדינת חסות בהתאם לחזון הניאו עות'מני של ארדואן. להשגת מטרה זו, ארדואן מקיים מגעים צמודים עם המשטר הסורי לטובת קידום מהלכים שיבססו את האחיזה התורכית ואת התלות של המשטר החדש בה, בין היתר, הקמתם של בסיסים צבאיים, תשתיות אזרחיות ואף צינור להזרמת גז דרכה מקטר לתורכיה.

ברם, הקיטוב הפוליטי באנקרה עלול להסיט את הקשב והמשאבים מהפרויקטים הללו אל עבר שיכוך המתחים הפנימיים. רפיון בפעילות התורכית בסוריה עשוי לתת רוח גבית לקבוצות מיעוטים וארגונים העוינים את המשטר הפרו-טורקי החדש לנסות ולערער על אחיזתו בחלקים שונים ברחבי המדינה השסועה. אגב יש הטוענים כי ישראל תצא נשכרת מתרחיש כזה שבו סוריה תיוותר מסוכסכת ומפוצלת, מאשר שזו תהיה מנוהלת ביד רמה בידי שלטון האחים המוסלמים נוסח תורכיה.

נדמה כי ביטחונו המופרז של ארדואן להוביל מהלכים קיצוניים בזירה הפוליטית הביתית עלול לעמוד לו לרועץ ולחבל בשאיפותיו ההגמוניות לאזור. אם ארדואן לא ייחשב היטב את מהלכיו הבאים, וימשיך לצעוד ראש בראש בניסיון למחוץ כליל את מחאות האופוזיציה, הוא עלול למצוא את עצמו שקוע במשבר שלטוני שיגרור מאזן כוחות אזורי חדש, והפעם – לרעתו.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 03.04.2025.

בהודעת לשכת ראש-הממשלה על הפגישה המרובעת שהתקיימה בא-נאקורה, בהשתתפות נציגי ישראל, ארצות הברית, צרפת ולבנון, נמסר כי הוחלט להקים שלוש קבוצות עבודה משותפות. האחת – לדיון בחמש הנקודות שעליהן ישראל שולטת בדרום לבנון,  השנייה – בסוגיית הקו הכחול ונקודות הגבול שבמחלוקת  והשלישית -בנושא העצורים הלבנונים שמוחזקים בידי ישראל. בשמו של גורם מדיני דווח כי דיונים אלה הם חלק מתוכנית רחבה וכי ישראל שואפת ל"נורמליזציה עם לבנון" ומעריכה כי זהו יעד בר השגה, בעקבות השינויים שהתרחשו בארץ הארזים. בהתאם לכך הוסבר גם שחרורם של חמשת העצורים הלבנונים כמחווה ישראלית שנועדה להשפיע על האווירה ולחזק את הנשיא עון מול חיזבאללה ואל-אמל – מתנגדיו מבית.

בערוץ "אל מיאדין" הלבנוני מיהרו להבהיר כי הקמת שלוש הועדות היא בסך הכל חלק מיישום החלטה 1701, שלא תוביל לשיחות מדיניות ישירות  ובשום אופן אין לראותה כהצהרת כוונות בקשר לנורמליזציה.

השתתפותה של ישראל בשיחות באל-נאקורה נעשתה אמנם במסגרת הסכם הפסקת-האש, אך לא ברור אם ישראל נגררה לכך או שהיא באמת רואה בכך הזדמנות. ככל שהיוזמה לכך באה מצד ארה"ב וצרפת, אפשר לייחס זאת לרצונן לשמר את המומנטום החיובי שנוצר בעקבות הסכם הפסקת האש ובחירתו של הנשיא עון. לשיטה זו, כינון מנגנוני הידברות, גם אם למטרות מוגדרות, יוכל לאפשר הרחבה של הדיאלוג וגלישה לכיוונים נוספים.

ואולם, בראייתה של ישראל, כניסה לתהליך זה צופנת בחובה גם סיכונים. בראש ובראשונה, הסטת הקשב מהיעד העיקרי שלה ביחס לזירת הלבנונית: מניעת התבססותו מחדש של חיזבאללה בחסות חזרתם של התושבים השיעים. סיכון נוסף הוא עלייה על מסלול שיוביל להעצמת החיכוך עם לבנון – במקום להסכמות ובנוסף לכך גם להחייאתן של מחלוקות שיספקו עילה והצדקה להמשך המאבק נגדנו. במצב שבו אין באמתחתנו נוסחה בעלת סיכויים טובים לפתור מחלוקות, לא בטוח שנכון לפתוח או להעמיק את הדיון בהן, ובמיוחד כשחיזבאללה ואל-אמל ינשפו בעורפו של הנשיא עון ולא יאפשרו לו להתגמש.

חיזבאללה, שהפך במלחמה זו מ"מגן לבנון" ל"מחריב לבנון", יוכל להציג את עצם קיומם של הדיונים על הגבולות, כהישג שהושג הודות למלחמתו הנחושה בישראל.

ישראל למודת ניסיון מר במתן מחוות לממשלים חלשים, כדי לחזקם מול מתנגדים מבית. על פי רוב, השפעתן של מחוות אלה הייתה כקצף על פני המים ורק הזמינה דרישות נוספות. נכון לנקוט בכך במשורה ורק כנגד תמורות מוחשיות מהגורם המקבל או מהמתווכות.

כך או אחרת, היעד העיקרי של ישראל הוא למנוע היווצרותו מחדש של איום ביטחוני כלפיה מדרום לבנון. יש ערך לכך שבמאמצים להשגת יעד זה היא גם תפעיל את כוחה ולא תסתפק במאמציהם של  גורמים מקומיים או של צד שלישי.

ההחלטה הישראלית להמשיך לשלוט בחמש הנקודות בלבנון נחוצה גם כדי לשמר מנוף לחץ על לבנון לממש את התחייבותה להסיג את חיזבאללה צפונית לליטני. אין לסגת מכך, בוועדה כזו או בוועדה אחרת. אבל חשובה מכך היא המדיניות שישראל תממש בפועל ביחס להפרות.  נכון להמשיך לתקוף בכל הפרה וּלְגַבּוֹת את כוחותינו כדי שלא יהססו בפעילותם. על המפקדים לדעת כי ישראל – ההנהגה והציבור – מוכנים ליטול את הסיכונים להסלמה כתוצאה מתגובה נחושה ובלבד שלא לחזור להכלה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13.03.2025.

פדווה הלאל, תושבת הכפר השיעי חבוש בדרום לבנון, קיבלה בסוף ינואר המחאה מחיזבאללה על סך 7,000 דולר, כפיצוי ראשוני על הנזק שנגרם לביתה במלחמה. אלא שזמן קצר לאחר מכן נשלחה אליה הודעה מבנק קרד אלחסן, הנחשב משויך לחיזבאללה, שבאופן זמני לא ניתן להעביר לה את הכסף. אחרי חודש הצליחה לקבל את מלוא הסכום, אך לדבריה גורלם של אחרים לא שפר עליהם כמוה.

ואכן, אזרחים אחרים בארץ הארזים מעידים על קשיים בקבלת תשלומים מהארגון השיעי. תושב טיר-חרפא בסאם אל-אעיאן, שסיפר על הרס נרחב בכפר, ציין כי לחיזבאללה אין כסף. "הם כבר פעמיים דחו את תשלום ההמחאות בכפר", אמר לעיתון לה-מונד. באזור אחר במדינה, בבעל-בק, הסביר אחמד לפייננשיאל טיימס כי ביתו נהרס לחלוטין, וכי על אף שהנזק נאמד בעשרת אלפים דולר – הוא קיבל פיצוי על סך 2,500 דולר בלבד. תושב אחר סיפר שדחה המחאה על סף 905 דולר, בטענה שהיא מעליבה ואינה מתקרבת לרמת הפיצוי שדרוש לו. יש תושבים שאומרים כי לא קיבלו סיוע כלל.

מהעדויות הללו מצטיירת לכאורה תמונה עגומה בעניין מצבו של ארגון הטרור השיעי ביום שאחרי המלחמה בלבנון. חיזבאללה סובל ממשבר כלכלי עקב הצטברות של כמה גורמים, נוסף על הנזקים האחרים שהוא "סוחב" מהמלחמה: אובדן לוחמים ומפקדים שנהרגו ונפצעו, הצורך לשקם את מערך הנשק, המנהרות ואזורי הלחימה שלו, עלות השיקום של בתי התושבים – בעיקר השיעים – בדרום לבנון ובאזורים אחרים במדינה, תכנון מחדש של יחידות לוחמות ועוד.

מאז הפסקת האש עם ישראל בסוף נובמבר, חיזבאללה מנסה להתארגן מחדש, להתאושש ולהשתקם. הארגון כה זקוק לאוויר לנשימה, עד שפרסם הוראה לפעיליו שלא התגוררו ערב המלחמה בדרום לבנון לסגת מחלק זה של המדינה, כדי למנוע עימותים עם הצבא המקומי ולאפשר לו להתפרס שם.

חיזבאללה נשען באופן מסורתי על כמה רגליים בפעילותו: הוא בנה מערך צבאי ללוחמה בישראל, הקים נציגות פוליטית בביירות וגם פועל מול האוכלוסייה המקומית, בעיקר השיעית, כדי לזכות בתמיכה נרחבת. אם לא יוכל לספק לה כסף לשיקום, העירו מומחים, בסיס התמיכה שלו עשוי להישחק. עם תום המלחמה נאלץ נעים קאסם להיכנס לנעליים הגדולות של קודמו חסן נסראללה, ולנסות לקומם את הארגון מההריסות. עיקר המאמץ שלו מופנה לממד הצבאי ולמערך התמיכה האזרחי, אלא ששני המיזמים הללו דורשים כסף – והרבה מאוד כסף.

הבעיה היא שהמלחמה והאירועים שבאו בעקבותיה ייבשו את מקורות המימון של חיזבאללה: נפילת משטרו של בשאר אלאסד גדעה את ייצור סמי הקפטגון, שחיזבאללה הפיץ ברחבי העולם וגרף באמצעותם ממון רב; צה"ל הפציץ ישירות את הבנקים של קרד אלחסן, ושטרות כסף רבים עלו בלהבות; נפילת אסד גם ניתקה את הקשר היבשתי לאיראן, מה שמקשה על העברת כספים ואמצעי לחימה בדרך היבשה ללבנון; ובאחרונה ישראל איימה להפגיז את מסלול ההמראות אם מטוסים שממריאים מאיראן ינחתו בביירות, מחשש שכך איראן מבריחה לשם מזומנים במזוודות. עקב כך נעצרה התנועה האווירית מטהרן ללבנון.

במקביל, גם הפטרונית של חיזבאללה, איראן, מצויה במשבר כלכלי גדול. ערך המטבע המקומי הולך ויורד, ארה"ב מפעילה עליה לחץ כלכלי ועיצומים, ורק השבוע הפרלמנט בטהרן הדיח את שר הכלכלה עקב המצב החמור. במהלך הדיונים על הפיטורים אף הודה הנשיא מסעוד פשזכיאן שאיראן אינה מצליחה באחרונה להניב רווחים ממכירת נפט.

מיליארד דולר בשנה

בתוך כל זה נאלץ ארגון הטרור השיעי לכלכל את צעדיו, ולבחון כיצד יוכל לשקם את המערך הצבאי שלו ואת התשתית האזרחית של תומכיו. הבנק העולמי העריך שהמלחמה הסבה נזק של 8.5 מיליארד דולר לכלכלת לבנון, שגם כך הייתה במצב כלכלי רעוע בשנים האחרונות. לפחות 100 אלף בתים ניזוקו במדינה ויש לבנותם מחדש, כך שמדובר במשימה רחבת היקף.

טל בארי, מנהל המחקר במרכז עלמא לחקר הזירה הצפונית, הסביר כי "חיזבאללה עובד קשה מאוד על שיקום הבייס השיעי. רק בימים האחרונים פרסם שהשקיע 324 מיליון דולר בסיוע למשפחות שאיבדו את בתיהן. התהליך כולל פיצויים ל-256 אלף מבנים שניזוקו, וההערכה בחיזבאללה היא שיידרשו עוד 3-4 שנים לתיקון כלל הנזקים. לשם כך נבנתה מערכת שלמה שכוללת חמ"לים ייעודיים, מהנדסים, שמאים ובעלי מקצוע אחרים".

בכיר בקרד אלחסן ששוחח עם וושינגטון פוסט נקב מספר גבוה יותר: לדבריו, הארגון חילק 630 מיליון דולר מתחילת המלחמה לתושבים שבתיהם נפגעו, וזה ככל הנראה כולל גם תשלום על מגורים זמניים במהלך המלחמה ואחריה. עם זאת, תושבים התלוננו שהכספים הללו לא הספיקו – מה שכנראה מעיד על היקף הסכום הדרוש בהמשך לשיקום. כך למשל, מוסא חמיסני, סוחר רכב, אמר כי קיבל כמעט 13 אלף דולר במסגרת סיוע חירום, אבל זה לא מכסה את ההפסדים שלו, שכן הוא איבד סחורה בשווי 100 אלף דולר.

הצרות הכלכליות הללו, כאמור, קודמות עוד לדיבורים על ההתחמשות וההתארגנות הצבאית של חיזבאללה. לדברי בארי, "האיראנים מתקשים להעביר להם סוגי נשק מסוימים, כי הנתיבים באוויר וביבשה דרך סוריה נחסמו. גם דרך הים מסוריה חסומה, ולכן אי אפשר להעביר ללבנון דברים גדולים".

הוא מוסיף כי במקביל ישראל נוקטת מאמצים לסיכול ניסיון ההצטיידות: "שני החיסולים של פעילי חיזבאללה בידי צה"ל באזור אל-הרמל, שלקחנו עליהם אחריות, כוונו לעבר אנשי קשר של ארגון הטרור עם מבריחים בין סוריה ללבנון ועם אנשי רכש. השאלה היא מה בדיוק הם מבריחים. כאשר הצבא הסורי התפרק, לא הושמד כל הנשק שלו. ייתכן שיש שם גם נשק איראני שהוברח לסוריה ו'נתקע' שם עם התקדמות המורדים בדצמבר. חיזבאללה מזהה את ההזדמנות הזאת, ומנסים לשים את ידו על כלי נשק ששרדו את המתקפות ונשארו בשטח. צה"ל גם תקף אתרי ייצור בשבועות האחרונים בבקאע שבהם חיזבאללה מנסה לשקם את פסי הייצור שלו. אלה דברים שעולים כסף – גם הרכש, גם ההברחות וגם שיקום אתרי הייצור", מציין בארי.

את מאמציו של ארגון הטרור להצטייד מחדש צריך להבין גם בתוך ההקשר הכולל של יכולותיו הכלכליות: לפני המלחמה הוערך התקציב השוטף שלו בכמיליארד דולר בשנה, שמלבד הוצאות על הצטיידות וחימוש כלל גם משכורות והטבות אחרות לפעיליו. בתסריט ורוד שואף חיזבאללה להעמיד לרשותו כעת כמה מאות מיליונים בשנה, אך סכום זה אפילו עשוי לא להספיק לכל ההוצאות הרבות שדרושות לו, עם כל הסכומים הנכבדים שיש להקדיש לאוכלוסייה השיעית וצרכיה.

אחת הדרכים שלו לעשות זאת, אגב, היא לנסות להעביר את הנטל לממשלה עצמה, שבה הוא קיבל שני תיקים – כולל משרד הבריאות עתיר התקציבים. בני בריתו השיעים מתנועת אמל זכו במשרד האוצר, כך שאם יצליח לרתום אותם לסוגיה, הוא עשוי אפילו להוריד מעליו דאגה מסוימת.

בה בעת, עיקר החשש הוא בטווח הארוך. בכיר בחיזבאללה סיפר כי כיום יש עוד לארגון תזרים נזיל של כסף, אך יש חשש לגבי ההמשך. בין היתר, בנקים לבנוניים חוששים לקבל תרומות מחו"ל מחשש להפרת העיצומים האמריקניים, כך שגם אם בעת הנוכחית הארגון מצליח לשלם משכורות לפעיליו – מרחפת באוויר שאלה אם יצליח להמשיך בכך גם בעתיד, ואם יעמוד במשימה לאתר מקור הכנסות קבוע שיענה על הדרישה הבסיסית של תשלום לפעיליו.

מה שנתפס ומה שלא

הקשיים של חיזבאללה בדרכו להשתקם עצומים, אך לא סביר שייפסקו המאמצים שהוא ואיראן ינקטו כדי להשיבו לכושר לקראת עימותים נוספים עם ישראל. ד"ר יוסי מנשרוף, עמיתי במכון משגב החוקר את איראן ופעילותה זה שנים רבות, הסביר כי "טהרן מייעדת לחיזבאללה תפקיד חשוב בעתיד האזור. חשוב להבין שלמרות ההצלחה של החות'ים במלחמה, חיזבאללה הוא עדיין חוד החנית במערך השלוחים של איראן. פוטנציאל ההיזק שלו מול ישראל גדול יותר מזה של החות'ים, והוא גם מקורב הרבה יותר לאיראן ונאמן לה. המוטיבציה האיראנית להקים אותו על רגליו ברורה, ונראה שטהרן וחיזבאללה ימשיכו בשלהם".

דברים אלה מסתמכים גם על פרסומים של צה"ל, שלפיהם קצינים בכירים בכוח קודס הגיעו ללבנון במטרה לסייע לחיזבאללה בשיקום הארגון ובמילוי השורות. האיראנים, כך נראה, גם מבינים את המציאות החדשה, ומייעצים לארגון הלבנוני מה השינויים הנחוצים במבנהו ובמוסדותיו הכלכליים כדי לקצץ בהוצאות ולמקד את התייעלות הפעילות הצבאית.

בינתיים, אנשי משמרות המהפכה מנסים להמשיך להבריח כספים בשלל דרכים לחיזבאללה, בניסיון להפיח רוח חיים בארגון. דובר צה"ל בערבית, אביחי אדרעי, הסב לכך את תשומת הלב העולמית כשאישר את קיומם של ניסיונות הברחות כספים במזוודות דרך שדות התעופה, ובהמשך גם שר החוץ גדעון סער הזהיר מפני "מאמץ מתוגבר" של איראן להברחת כספים לחיזבאללה. הוא גם אמר שבין היתר, המאמץ הזה מתמקד בטורקיה, ונעשה בשיתוף פעולה עימה.

והנה, רק בסוף השבוע האחרון הודיעו הרשויות בלבנון כי עצרו לראשונה אדם שהגיע במטוס מטורקיה לשדה התעופה בביירות, ועליו נמצאו 2.5 מיליון דולר במזומן שיועדו לחיזבאללה. אבל בה בעת, ייתכן שאפילו התפיסה הזאת היא רק טיפה בים. טל בארי ממרכז עלמא, למשל, מציין כי "הרבה מהכסף שחיזבאללה משקיע בלבנון מגיע ברובו במזוודות מלאות בדולרים מאיראן, שמוברחות למדינה בטיסות לא ישירות, חלקן דרך טורקיה. הרשויות מעדכנות שאת תופסות את הכספים הללו, אבל השאלה היא מה לא נלכד. אולי זו גם הצגה, כי יש לא מעט משתפי פעולה של חיזבאללה במנגנוני הביטחון הלבנוניים ובמשרדי הממשלה. ייתכן שהמעצר השבוע זה נועד לעיני הקהילה הבינלאומית, אבל את יתר הכסף מכניסים פנימה".

ראיה שמצביעה לכיוון ההפוך ניתן למצוא ביחסו של חיזבאללה לעובדה שהממשלה הגבילה את הטיסות מאיראן. בחודש שעבר פרצו בבירה הלבנונית מהומות – בכיכובם של תומכי חיזבאללה, שבוודאי קיבלו הוראות או עידוד לעשות כך – עקב הסירוב לאשר למטוס מטהרן לנחות במדינה, ובמסגרת המחאות אף הותקף סגן מפקד יוניפי"ל ושיירתו.

הנושא, כך נראה, מטריד את ראשי ציר "ההתנגדות", ואף עלה בשיחות בין שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י ויושב ראש הפרלמנט בטהרן, מחמוד קאליבאף, ובין ראשי ההנהגה בלבנון. השניים הגיעו למדינה ללווייתו של נסראללה בטיסות מטהרן כהתרסה נגד האיסור לנחות שם, ונפגשו עם הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נואף סלאם.

אך לפחות כלפי חוץ, נראה ששני המנהיגים החדשים בביירות לא התרשמו מהדרישות האיראנית: ממשלתם הציגה עמדה חדשה, והבהירה ששלמות שדה התעופה שלה חשובה מהישרדותו של חיזבאללה. במילים אחרות, השניים הסבירו שלא יסתכנו בתקיפה ישראלית על עורק החיים המרכזי של לבנון, גם אם איראן או חיזבאללה לא מרוצים מזה. הנשיא עאון אפילו אמר כי "עייפנו ממלחמות של אחרים על אדמתנו", והדגיש כי ארצו "שילמה מחיר כבד מדי בשביל הסוגיה הפלסטינית". על דברים בסגנון הזה כבר נרצח לפני עשרים שנה ושבועיים ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי בידי אנשי חיזבאללה, ולכן העזתו של עאון רק מרשימה עוד יותר.

חשוב להזכיר בהקשר זה דיווח שפורסם בלבנון ובאיראן באחרונה, ולפיו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית התנו את העברת כספי השיקום ללבנון בנורמליזציה עם ישראל ובפירוק חיזבאללה מנשקו. בהנחה שחיזבאללה כנראה לא יצליח לגייס בעצמו 8-9 מיליארד דולר רק לצורך שיקום המדינה, עוד לפני שמזכירים את הכסף שיידרש לו לצורך בניית מערכי ההגנה וההתקפה, כנראה עדיף לממשלה בביירות לנסות להיענות לדרישות של הגופים הבינלאומיים אם ברצונה לפנות את ההריסות ברחבי המדינה ולבנות מחדש את בתי התושבים.

כוחות השוק

אחרי פירוט כל הצרות הכלכליות והפוליטיות של חיזבאללה, לצד עדויות על מצבו העגום, מדוע לא כדאי אולי לבנות על זה שהארגון יפשוט את הרגל או יתפרק מנשקו? משום שלארגון הטרור השיעי יש מגוון דרכים לגייס כספים ולהבריח אמצעי לחימה, ולאורך זמן הוא עשוי להצליח לעמוד מחדש על רגליו.

כך למשל, גם אם בדרום לבנון ההתרחשויות כרסמו אולי בבסיס התמיכה של העדה השיעית בארגון הטרור, בעולם כולו הוא עדיין נהנה מהילה של ראש החץ בהתנגדות נגד ישראל. "בכל מסגד שיעי בעולם, בריכוזי אוכלוסייה של שיעים שלא מעט מהם קיימים בכל מדינה, שמים צדקה בקופות ייעודיות, במיוחד בשביל חיזבאללה", מסביר בארי, "ברמדאן זה גובר, והסכומים גדולים יותר. הכסף מועבר ללבנון במזוודות או דרך חלפנים. אנחנו מעריכים שמדובר בהרבה מאוד כסף, גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק כמה מתוך סך התקציב של חיזבאללה בשנים עברו".

מלבד התרומות, חיזבאללה גם משתמש בקשריו עם ארגונים מהעולם התחתון בעולם כולו, ופעילותו חובקת את העולם כולו. הוא מתעסק בהלבנת הון, הברחות, זיוף מסמכים ועוד. "חיזבאללה הוא משפחת הפשע הגדולה בעולם", מדגיש בארי, "יש לו קשרים עם המון גורמים בעולם התחתון בכל יבשות העולם. הוא מרוויח מכל מיני פעילויות שמתבצעות במקומות האלה, אפילו אולי מהברחות רכבים או ממעשים שנראים לא 'צבאיים'".

בנוסף, גם אם חיזבאללה איבד את הרווחים מתעשיית הקפטגון הסורית, הוא לא צפוי להפסיק לנקוט מאמצים לרכישת סמים מסוגים אחרים. "יש ביקוש רב לסמים מעין אלה, וכוח השוק לרוב יגבר", מוסיף בארי, "אנחנו מעריכים שחיזבאללה ימצא נתיבים חדשים להרוויח כסף מזה, אולי גם בשיתוף פעולה עם גורמים בסוריה או באמצעות העתקת ייצור הקפטגון עצמו ליבשות אחרות".

סביר להניח שלחיזבאללה יש גם נתיבי הברחה נוספים, וכי הוא מסוגל להמציא את עצמו מחדש ולמצוא דרכים אחרות להרוויח את הכסף שכעת חסר לו. כך למשל, סחר במטבעות קריפטו הוא אמצעי ששימש בעבר ארגוני טרור, ובפרט גם את ארגון הטרור הלבנוני עצמו.

לפחות כלפי חוץ, אנשי הארגון דואגים להפגין ביטחון מופלג ביכולותיהם בתחום. "האיראנים פיתחו אמצעים מגוונים לתמוך בבני בריתם בלבנון ובאזור כולו, והם לא מוגבלים רק להעברת כספים ישירה אליהם", אמר לעיתון אמירתי גורם המקורב לארגון הטרור, "הם יכולים להתגבר על מכשולים שהוצבו בדרכם, כמו המגבלות על הטיסות מאיראן". פרשן לבנוני ששוחח עם העיתון הוסיף כי "חיזבאללה הדגים את יכולתו לספק כספים לרווחה חברתית ולשיקום ב-2006, והוא יעשה זאת שוב. אני לא סבור שחיזבאללה צריך לדאוג באשר ליכולתו לאתר מקורות מימון".

בארי נוקט גישה זהירה יותר, אך נוטה להסכים עם הטענה הזאת. "אני לא יודע לומר אם חיזבאללה מצוי במשבר או לא, ואני סבור שעלינו להמתין ולראות מה יהיה בעתיד. יש דיווחים שגם כלכלת איראן נחנקת וקורסת, ואני לא יודע לאן זה ייקח אותנו ואיך זה ישפיע על חיזבאללה. אני ממליץ להיזהר, כי כבר היינו במצב כזה בעבר – וחיזבאללה שרד בכל זאת. זה טבעו של הארגון הזה, לשרוד. אם סוגרים לו את הדלת, הוא ייכנס דרך החלון, כמאמר הפתגם. השאלה הגדולה היא אם יחזרו לגודלו ולעוצמתו מהימים שלפני המלחמה, אך כאמור עוד מוקדם מדי לדעת מה יהיה".

לפחות בינתיים, ישראל וכוחות הביטחון שלה הוכיחו כי אינם מתכוונים להמתין בשקט ולראות מה יעשה חיזבאללה. אנו תוקפים מאמצי הברחה ואמצעי ייצור, חושפים בגלוי את ניסיונות השיקום הצבאיים והכלכליים של חיזבאללה, ומפעילים לחץ על מדינות בעולם לחייב את ממשלת לבנון לדכא את מאמצי ההתארגנות מחדש של ארגון הטרור.

ד"ר מנשרוף סבור שבירושלים צריכים להרחיק לכת עוד יותר. "על ישראל לבקש מממשל טראמפ להתנות את הסיוע האמריקני לצבא לבנון בכך שהממשלה תמנע מחיזבאללה ומאיראן להמשיך את הברחות הכספים דרך שדה התעופה של ביירות", הוא מציין, ומזכיר כי נשיא לבנון שימש עד לא מזמן מפקד צבא לבנון – כך שהנושא קרוב לליבו. "במקביל, אם ההברחות יימשכו, ישראל צריכה להפגין את נחישותה למנוע את שיקום חיזבאללה ולתקוף את שדה התעופה. כך תבהיר שבמסגרת תפיסת הביטחון המעודכנת שלה, לא תאפשר לאיראן לחדש את טבעת החנק שלה נגד ישראל. במצבו הנוכחי, ספק אם חיזבאללה יוכל להרשות לעצמו להיכנס מחדש למלחמה נגד צה"ל אם יתקוף את שדה התעופה בביירות", אמר ד"ר מנשרוף.

לבארי יש גם רעיונות נוספים. "צריך לרתום את מדינות העולם, במיוחד את ארה"ב, כדי לבודד את חיזבאללה בתוך לבנון. בממשלה בביירות זה לא קרה, על אף הצהרות האמריקנים, והארגון אפילו קיבל את משרד הבריאות עתיר התקציבים. בנוסף, את האיסור על הגעת מטוסים איראניים לבירה הלבנונית יש לבסס כפועל יוצא של ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין טהרן לביירות. ארה"ב יכולה לאיים בעיצומים אישיים על הנשיא עאון ועל רה"מ סלאם, על הממשלה ומוסד הנשיאות, עד שייכנעו לרצונה לעשות זאת. כמו כן, צריך לדאוג שמדינת לבנון תסגור את בנק קרד אלחסן. אלה מהלכים שיביאו לבידוד הארגון והחלשתו".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 05.03.2025.

בהלווית נסראללה ויורשו האשם ספי א-דין, שהספיק למלא את תפקידו פחות מחודש ימים בטרם חוסל, השתתפו המונים מהציבור בלבנון, בדגש על העדה השיעית, וכן משלחות מעיראק, תימן, בחריין, ומדינות נוספות.

ההלוויה היתה למעשה מפגן כוח של חיזבאללה, שמבקש להעביר ליריביו ואויביו מגוון מסרים, בצל המהלומה חסרת התקדים שספג מישראל. ראשית, בבית פנימה הוא מבקש לשדר לשיעים בלבנון, מקור כוחו הביטחוני והפוליטי, שהוא עדיין הארגון האהוד והפופולרי, חרף הביקורת שספג מקרב הבייס החברתי שלו בצל מצוקות המלחמה. לצד זאת, הוא מבקש לאותת ליריביו בזירה הפוליטית בלבנון, שלמרות היחלשותו הפוליטית, כפי שהשתקפה במינוי מפקד צל"ב ג'וזף עון לנשיאות, הוא נותר גורם משמעותי בפוליטיקה הלבנונית. לאויביו מחוץ ללבנון, בדגש על ישראל וארה"ב, מבקש חיזבאללה לאותת שהוא עדיין חזק ונהנה מבייס חברתי משמעותי, אף שאיבד שורה ארוכה של מנהיגים ומפקדים בולטים וספג פגיעה במערך הטילים והרקטות שלו.

ערוצי המדיה של חיזבאללה בתקשורת וברשתות החברתיות הדגישו בקמפיין שלהם שהתנהל תחת הכותרת "אני נשאר נאמן לברית שלי", את היצמדות הבייס החברתי של חיזבאללה לארגון. הארגון זקוק כעת להמוני מתגייסים מקרב העדה השיעית, שימלאו את השורות שהותירו אלפי מפקדים ופעילים, שהוצאו משירות במהלך המלחמה. אלו אבדו במתקפת הביפרים, בסיכולים הממוקדים, ובתקיפות השוטפות של צה"ל ב-13 חודשי הלחימה בין צה"ל לחיזבאללה.

השימוש הנרחב שחיזבאללה מבצע בדמותו של נסראללה מאז חיסולו, כל שכן בהלוויה, מסמלים את המעבר מעידן נסראללה לעידן של מורשת נסראללה. בהעדר דמות שמתקרבת לכישוריו, כפי שבטהראן בעצמה הודו, חיזבאללה זקוק לנסראללה כדי לקדם את שאיפתו לקזז את המכה התדמיתית, הצבאית, הכלכלית והמודיעינית שספג במלחמה. דמות נסראללה תשמש כעת את צמרת הארגון כדי לזרוע מוטיבציה בצעירים השיעים ובדרגים השונים במערכים השונים של חיזבאללה, להמשיך למרות האתגר והקושי חסר התקדים.

קשה להמעיט בחשיבות נסראללה לקידום חיזבאללה ופיתוח הקשרים עם איראן. נסראללה ידע פרסית, התחנך כשנתיים בסמינרים הדתיים באיראן בשלהי שנות השמונים, ובהתאם לכך – פיתח עם צמרת המשטר יחסי עבודה אינטימיים. בתקופה שבה פיקד קאסם סולימאני על כוח קדס, 2020-1998, הוא עבד במשותף ובאופן הדוק עם נסראללה, וכך תכננו פיגועים קשים נגד ישראל וארה"ב. יורשיהם, אסמאעיל קאא'ני בכוח קדס, ונעים קאסם בהנהגת חיזבאללה, לא מתקרבים לכישורים של קודמיהם. לכן, חיסוליהם של נסראללה וסולימאני מדגישים את החשיבות הקריטית של הסיכולים הממוקדים במאבק בטרור, ושימשו פגיעה קשה בציר ההתנגדות בראשות ח'אמנהאי מנהיג איראן.

בצל הפגיעה הקשה שספגה איראן עצמה במלחמה, מעצם היחלשות מערך השלוחים שלה שמהווה עבורה שכבת הגנה ראשונה, ניכר מאמץ מטעם המשטר באיראן לחזק את חיזבאללה. בהתאם לכך, הדגיש דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאא'י, שהשתתפות המשלחת האיראנית רמת הדרג (בראשות סגן מפקד משה"מ, עלי פדוי ונוספים), מסמלת את מחויבות איראן להמשיך את הסיוע לחיזבאללה. ההצהרה הזו מתווספת להכרזת ח'אמנהאי שחיזבאללה הוא שניצח במלחמה למרות המכה שספג. חיזבאללה ואיראן לא יכולים להרשות מצב שבו חיזבאללה נתפס כחלש וחבול, מחשש למדרון החלקלק שעלול לסכן את הארגון בתרחיש כזה.

הפעילות המבצעית-תודעתית של ישראל תוך כדי ההלוויה היא חשובה, ומשדרת לארגון הטרור שישראל נחושה לא לאפשר לו להשיג תקומה. לאחר שהצליחה לכפות עליו את הפסקת האש, ישראל מאותת שאין בכוונתה לאפשר לארגון להתחמש מחדש, להפעיל את ציר הברחות הכספים מאיראן, ולהתבסס במרחב שמדרום לליטאני. כמובן שלצד הפעילות הישירה נגד חיזבאללה, על ישראל לפעול גם מול ראש הנחש, פטרונו האיראני.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24.02.2025.

עיכוב שחרורם של המחבלים מבתי הכלא בישראל הוא צעד מתבקש על ההפרות מצד חמאס בפעימות השבת החטופים והחללים בסוף השבוע האחרון, אך משמעותו היא בעיקר סמלית, שכן ישראל צפויה לשוב למסלול המו"מ כדי למצות את פוטנציאל השחרורים במסגרת שלב א׳ של ההסכם.  יותר מכך, ישראל, יש להניח אף תנסה להגיע להסכמות על הארכת השלב הזה כך שיוחזרו חטופים וחללים נוספים, באותם התנאים והתמורות. האם חמאס תיענה לכך?  דובריה כרגע מאותתים על התעקשות לעבור לשלב ב' אך עדיין לא נאמרה מצידם המילה האחרונה. המספר הגדול של החטופים שעדיין בידיה, מספק לה מרחב גמישות בעניין זה, שגם ישאיר בידיה קלפי מיקוח להמשך. על כל פנים, לקראת הגעתו לאזור של סטיב וויטקוף יגברו הלחצים להסכמה בעניין זה.

בזמן שהשיח בנושא זה תופס את הכותרות, בעולם הערבי מתאמצים לגבש נוסחאות שיאפשרו להגיע ל״יום שאחרי״, בלי חידוש הלחימה ותוך עקיפת תכניתו של הנשיא טראמפ להעברת תושבי עזה למדינות אחרות.

עיקרה של היוזמה: הקמת ועדה מוסכמת לניהול ענייניה האזרחיים של עזה, בחסות בינלאומית וללא מעורבות רשמית של חמאס. 

ההודעות שיצאו באחרונה מצד דוברי חמאס על נכונותה של  התנועה לפנות את מקומה בניהול העניינים האזרחיים של הרצועה נועדו לסייע לכך.  ״פסגת החירום הערבית״ שמצרים צפויה לכנס ב-4 במרס סביב ״הסוגייה הפלסטינית״ תספק את הבימה ואת האריזה המדינית לאותה יוזמה. תומכיה מקווים כי היא תפחית את העיסוק בתכנית טראמפ- שמאז הצגתה מטלטלת את הרחוב הערבי ומאיימת, בראייתם, על הסדר האזורי.

ואולם, ארגון הטרור, שביטחונו גבר לאחר הפסקת האש, הציג שני עקרונות בעמדתו  לגבי עתיד עזה. האחד- ניהול הרצועה הוא עניין פלסטיני פנימי ומצריך ״הסכמה לאומית״. השני- "ההתנגדות המזוינת לכיבוש הישראלי היא זכות של כל העם הפלסטיני על כל האדמה הפלסטינית ולא רק זכותה של חמאס״- במילים אחרות: לשיטתו של חמאס, הוא גורם הכוח המרכזי ברצועה ויש לסכם עימו ולא מעליו את הניהול של עזה. בכל מקרה ,הוא מבהיר, לא יהיה פירוז, לא ברצועה  ולא במקום אחר!! 

יש להניח כי המדינות הערביות  ינסו לשווק את יוזמתם כפתרון שיענה על צרכיהם של כל השחקנים ויאפשר התקדמות לחזונו הגדול יותר של הנשיא טראמפ לנורמליזציה אזורית. הם יציגו מחויבות רבה יותר מצידן למניעת התחמשות חמאס, הסכמה שקטה לפעילות ישראלית עתידית שתבוצע במאפיינים דומים לזו שבשטחי יהודה ושומרון ובמנגנונים שיאפשרו פעילות מתואמת להחלשת חמאס. מן הסתם הן יטענו גם כי מדובר במאמץ ממושך, רב מימדי, שיטפל גם בשורשי העויינות ויצריך סבלנות ועדיף לנהלו כך ולא להיגרר לכיוונים הרפתקניים שנשענים על אשליה כוזבת של ״זבנג וגמרנו״…. ואולם, בסרט הזה כבר היינו.  תכנית שמעבירה את הניהול האזרחי מידיו של חמאס אך משאירה את ארגון הטרור כגורם הכוח המרכזי ברצועה, היא חיזבאלליזציה של עזה.

במציאות כזו חמאס ישקם את כוחו הצבאי ברצועה וימשוך בחוטים מאחורי הקלעים, בניהול כל ענייניה.  הוא ינתב את האנרגיות הפנויות שלו,  להגברת המאמצים גם ביו״ש ובזירות נוספות.

ישראל צריכה לדבוק בעמדתה ולהבהיר כי לא תתפשר על דרישתה לפירוז הרצועה מיכולות צבאיות, בנוסף למיטוט שלטון חמאס ולא במקומו

הנחיית שר הביטחון להקים מנהלת להגירה מרצון של תושבי עזה ולתיאום המהלכים הקשורים בתכנית טראמפ, היא חלק מהתשובה ליוזמה הערבית המתגבשת.  את הזעם שגבר בעקבות השבת החללים וחשיפת ההתעללות המפלצתית מצד  ארגוני הטרור, יש לנתב למטרה אחת:  להכרית את הרשע!

פיגועי המטען באוטובוסים – האם אנו בפתחו של גל חדש?

עדיין לא נתבררו הפרטים סביב הניסיון לבצע שרשרת פיגועי-מטען המוניים באוטובוסים בגוש דן בסוף השבוע האחרון.    

ברקע לכך צירוף של מספר גורמים. התמיכה בחמאס שהתחזקה  מאז מתקפת ה-7 באוקטובר וגברה בעקבות שחרור המחבלים ב"עסקת החטופים", המוטיבציה הגבוהה לנקום בישראל על פעולותיה בעזה וגם ביו"ש, ההתססה הנמשכת מצד גורמי "ציר ההתנגדות" ובכירי חמאס בחו"ל להגברת הפעולות מיו"ש "בכל האמצעים האפשריים", הפעילות הישראלית שמגבילה את אפקטיביות הטרור בשיטות האחרות וזמינות הנשק ואמצעי החבלה ברחבי ה"שטחים", כל אלה הציתו את הרצון לחדש את דפוסי הפעולה הללו.

יש להניח כי תרמו לכך גם הרצון לחקות את הישגי חמאס בעזה, התרוממות הרוח בעקבות שחרורם של חלק ממחוללי טרור המתאבדים והאוטובוסים מתחילת שנות ה-2000 וגם מרחק הזמן שחלף מאז "חומת מגן" שעמעם את זיכרון המחיר של אותה אינתיפאדה.

 היעד המיידי של ישראל הוא למנוע הפיכת הפיגועים הללו למגמה, על ידי שילוב של האמצעים בידיה. שב"כ – יש להניח – כבר מתחקר עצמו, מפיק לקחים ביחס לאירועים האחרונים וימצה את מאמציו נגד ההתארגנות האחראית להם. על כל פנים, ביחס לאמצעי ההרתעה לא נכון יהיה להפעילם בהדרגה, אלא להתחיל מיד בעוצמה . כולל הריסות בתים, גירוש, חילוט נכסים ומעצר והענשת סייענים שמעסיקים או מסיעים שב״חים.   לאזרחים הישראלים שממשיכים להוכיח את עצמם גם מול אתגרי הביטחון, תפקיד מפתח  במניעת כוונות האויב  ובתגובה המהירה והמדויקת באירוע שמתפתח.

הנחיית הדרג המדיני להגביר את הפעילות למעצר פעילים ולסיכול תשתיות טרור, כולל נשק ומעבדות חבלה נכונה. מוקדי טרור ביו״ש שמתנהגים כמו עזה, צריכים להיראות כמו עזה.  הצעדים שנעשים בצפון השומרון הם בכיוון הנכון, אך עדיין אפשר להגביר את העוצמה.

בלבנון: מבחנה האמיתי של המדיניות הישראלית

מבחנה האמיתי של המדיניות הישראלית בזירה הצפונית, התחיל השבוע, עם יציאת כוחות צה״ל משטחה של לבנון, פרט לחמש הנקודות שבהן נמשכת הנוכחות בהתאם לסיכום עם הממשל האמריקני. 

פרק הלחימה הנוכחי במאבק הממושך עם חיזבאללה, מסתיים אמנם בהישגים דרמטיים של ישראל, אך מה שיקבע מתי וכיצד יתרחש העימות הבא, הוא האופן שבו היא תתנהל במערכה שכבר מתפתחת: המערכה למניעת התחמשותו והתבססותו מחדש של ארגון הטרור השיעי. 

חיזבאללה יוצא מהמלחמה כשהוא פצוע ומוכה, לאחר שהקריב את נסראללה ואת הפיקוד הבכיר שלו על המזבח שסינואר בנה,  ובלי יכולות ונכסים מבצעיים שבהקמתם השקיע מאמצים רבים לאורך שנים.

שליטתו המוחלטת ברצועת הגבול שבדרום לבנון הופקעה מידיו (לפחות באופן זמני) וחמור מכל בעיניו – הוא איבד את מעמדו הייחודי ואת יוקרתו. התדמית שיצר לעצמו של הבריון השכונתי שמכתיב את כללי-המשחק ומאיים על כל סובביו, ספגה מכה קשה.

איראן וסוריה שפרסו עליו את חסותן ובה בעת השתמשו בו להרתעת יריביהן, כבר אינן אותן המדינות מהימים הראשונים של המלחמה. בטהראן –לא יכולים עוד לתלות בו תקוות שיצליח לשתק ולהניא את ישראל מפעולות יזומות נגד הרפובליקה האסלאמית, ואפילו בחמאס  יתקשו לסמוך על הבטחותיו, לאחר שלמרות הצהרותיו, פרש מהלחימה בזמן שהיא עדיין נמשכת בעזה.

הכינוי שהדביק לעצמו "מגן-לבנון" הפך נלעג, תמונות חלליו הרבים מקשטות את צידי הכבישים, תושבי הכפרים בדרום מוכים בהלם מהיקף ההרס, חוששים להיזרק למציאות ללא פתרונות שיקום,  הצהרות מנהיגיו נטולות אנרגיה והפוליטיקאים הלבנוניים שכפפו ראשם בהכנעה מול דמותו המאיימת, מחציפים  פנים.

הפער בין דברי הרהב של נסראללה ושותפיו לבין הביצועים שהפגינו אנשי הארגון במלחמה, ממשיך להביך את תומכיו. העלבון חד וצורב.

תחושות אלה של זעם ועלבון מזינות כעת  את המוטיבציה ואת האנרגיות של הנהגת הארגון .     

כגודל הפגיעה והמבוכה כך עוצמת הרצון, להתבסס מחדש, לשקם את מערכי הארגון, ולהתכונן להזדמנות המתאימה שבה יוכלו להשיב את כבודו האבוד על גבה של ישראל.

ההתמודדות עם המאמצים שחיזבאללה ינקוט כדי להתחמש ולהתעצם, מציבה אתגר ממשי לישראל. ארגון הטרור השיעי יעמיד את ישראל במבחנים קשים. הוא ינהל את פעילותו במסווה אזרחי, בחסות האוכלוסייה ותוך ניצול המאמצים ההומניטאריים. הוא ינסה להרגיל את ישראל להשלים את התבססותו: במנות קטנות, בלי להתריס ובזמנים שבהם יהיה לישראל עניין מיוחד לשמר את השקט.

החשש מפני התלקחות מחודשת בגלל מחיריה המדיניים, הביטחוניים והכלכליים, יחד עם לחצים, פיתויים ושיקולים הנוגעים לסדר העדיפות הלאומי, עלולים להוביל את מקבלי ההחלטות בישראל להעדיף את השקט  על פני האינטרס למנוע התחמשות.

ההחלטה הישראלית להמשיך להחזיק מוצבים בלבנון היא חשובה, גם כדי לשמר מנוף לחץ על לבנון לממש את התחייבותה להסיג את חיזבאללה צפונית לליטני, אבל חשובה מכך היא המדיניות שישראל תממש בפועל ביחס להפרות.  נכון לקבוע כללים נוקשים ולגבות את כוחותינו כדי שלא יהססו בפעילותם. על המפקדים לדעת כי ישראל – ההנהגה והציבור – מוכנים ליטול את הסיכונים להסלמה כתוצאה מתגובה נחושה ובלבד שלא לחזור להכלה. 

על הדרג המדיני והצבאי להניח כי חיזבאללה ,במסגרת מאמציו להשיב את יוקרתו , ינקוט תחבולות וינסה להפתיע את ישראל. קשה לדעת מתי זה יקרה,  אך זו ההנחה שצריכה לעמוד בבסיס תוכניות ההגנה וההתקפה של צה"ל. הטמעתה והתנהגות לאורה גם בתקופות של שקט, הן אתגר פיקודי ומנהיגותי ולקח מחויב המציאות.

התפרסם במעריב, בתאריך 24.02.2025. 

השבתם לישראל של החטופים החללים צריכה להחזיר את העולם לשבעה באוקטובר. להזכיר למי שביקש לשכוח את עמלק בן זמננו, שלא חס על זקן וטף, ולחדש אצלינו בישראל את השבועה השקטה שנשבענו: לא נשכח ולא נסלח.

שערי הגהינום עוד לא נפתחו על חמאס. ההיפך  מכך, הפסקת-האש והתמורות בעקבות ״עסקת החטופים״ חידשו בארגון הטרור את התקווה שהמלחמה הזו תסתיים כמו עוד סבב. המסר מצידם לאוכלוסייה ולמדינות "המתווכות" הוא פשוט: חמאס כאן כדי להישאר.

בימים האחרונים, בעקבות הלחץ שיצר פרסומה של "תכנית טראמפ" ניכרת תכונה מצד מדינות ערב לגיבוש יוזמה חלופית לכך. תכנית, שבה לחמאס לא יהיה תפקיד בניהול האזרחי של עזה.  ארגון הטרור, שביטחונו גבר לאחר הפסקת האש, הציג שני עקרונות בעמדתו  לגבי עתיד עזה. האחד- ניהול הרצועה הוא עניין פלסטיני פנימי ומצריך ״הסכמה לאומית״. השני- "ההתנגדות המזוינת לכיבוש הישראלי היא זכות של כל העם הפלסטיני על כל האדמה הפלסטינית ולא רק זכותה של חמאס״- במילים אחרות: לשיטתו של חמאס, הוא גורם הכוח המרכזי ברצועה ויש לסכם עימו ולא מעליו את הניהול של עזה. בכל מקרה ,הוא מבהיר, לא יהיה פירוז, לא ברצועה  ולא במקום אחר!! 

הנחיית שר הביטחון להקים מנהלת להגירה מרצון של תושבי עזה ולתיאום המהלכים הקשורים בתכנית טראמפ, היא חלק מהתשובה הראויה לכך וגם ליוזמה הערבית המתגבשת.  דרישת המינימום שעליה ישראל אינה יכולה להתפשר היא פירוז הרצועה מיכולות צבאיות ומיטוט שלטון חמאס. את הזעם בעקבות מראות החללים החטופים יש לנתב למקום אחד:  להכרית את הרשע!

המבחן האמיתי של ישראל בלבנון מתחיל כעת-

מבחנה האמיתי של המדיניות הישראלית בזירה הצפונית, התחיל השבוע, עם יציאת כוחות צה״ל משטחה של לבנון (פרט לחמש הנקודות שבהן נמשכת הנוכחות בהתאם לסיכום עם הממשל האמריקני). 

פרק הלחימה הנוכחי במאבק הממושך עם חיזבאללה, מסתיים אמנם בהישגים דרמטיים של ישראל, אך מה שיקבע מתי וכיצד יתרחש העימות הבא, הוא האופן שבו היא תתנהל במערכה שכבר מתפתחת: המערכה למניעת התחמשותו והתבססותו מחדש של ארגון הטרור השיעי. 

חיזבאללה יוצא מהמלחמה כשהוא פצוע ומוכה, לאחר שהקריב את נסראללה ואת הפיקוד הבכיר שלו על המזבח שסינואר בנה,  ובלי יכולות ונכסים מבצעיים שבהקמתם השקיע מאמצים רבים לאורך שנים.

שליטתו המוחלטת ברצועת הגבול שבדרום לבנון הופקעה מידיו (לפחות באופן זמני) וחמור מכל בעיניו – הוא איבד את מעמדו הייחודי ואת יוקרתו. התדמית שיצר לעצמו של הבריון השכונתי שמכתיב את כללי-המשחק ומאיים על כל סובביו, ספגה מכה קשה.

איראן וסוריה שפרסו עליו את חסותן ובה בעת השתמשו בו להרתעת יריביהן, כבר אינן אותן המדינות מהימים הראשונים של המלחמה. בטהראן –לא יכולים עוד לתלות בו תקוות שיצליח לשתק ולהניא את ישראל מפעולות יזומות נגד הרפובליקה האסלאמית, ואפילו בחמאס  יתקשו לסמוך על הבטחותיו, לאחר שלמרות הצהרותיו, פרש מהלחימה בזמן שהיא עדיין נמשכת בעזה.

המיתוג שבחר לעצמו  כ"מגן-לבנון" הפך ללעג ולקלס, תמונות חלליו הרבים מקשטות את צידי הכבישים, תושבי הכפרים בדרום מוכים בהלם מהיקף ההרס, חוששים להיזרק למציאות ללא פתרונות שיקום,  הצהרות מנהיגיו נטולות אנרגיה והפוליטיקאים הלבנוניים שכפפו ראשם בהכנעה מול דמותו המאיימת, מחציפים  פנים.

הפער בין דברי הרהב של נסראללה ושותפיו לבין הביצועים שהפגינו אנשי הארגון במלחמה, ממשיך להביך את תומכיו. העלבון חד וצורב.

תיאור זה לא נכתב כדי לפאר את הישגי צה"ל ומערכת הביטחון (שבהחלט ראויים לשבח) וגם לא כדי להעצים את מבוכת האויב, אלא כדי להצביע על התחושות  בחיזבאללה, שימשיך להזין את המוטיבציה ואת האנרגיות בהנהגת הארגון .     

כגודל הפגיעה והמבוכה כך עוצמת הרצון שיבער בהם, להתבסס מחדש, לשקם את מערכי הארגון, ולהתכונן להזדמנות המתאימה שבה יוכלו להשיב את כבודו האבוד על גבה של ישראל.

ההתמודדות עם המאמצים שחיזבאללה ינקוט כדי להתחמש ולהתעצם, מציבה אתגר ממשי לישראל. קל להצהיר כי "מה שהיה לא יהיה", אך  כשצה"ל אינו נוכח בשטח, כל "הפרה" מצד חיזבאללה תעורר התלבטות אם וכיצד להגיב.

הודעת דובר צה"ל השבוע, בעקבות חיסולו בתקיפה מהאוויר של "מחבל מרכזי ביחידה האווירית של חיזבאללה במרחב דרום לבנון" – מרמזת על גודל האתגר.

לפי נוסח ההודעה, התקיפה בוצעה לאחר שהמחבל "הפר באופן חוזר ונשנה את הבנות ההסדר בין ישראל ללבנון במהלך השבועות האחרונים, לרבות מעורבותו בהובלת שיגורים של כלי טיס בלתי מאוישים לעבר שטח מדינת ישראל". במישור העקרוני ומבלי להכיר את פרטיו של המקרה המדובר, לא בטוח שנכון להפגין סבלנות כפי שדווח כאן. ביחוד לא בשלב שבו כללי המשחק מתעצבים דרך התנהגות הצדדים.

 חיזבאללה יעמיד את ישראל במבחנים קשים. הוא ינהל את פעילותו במסווה אזרחי, בחסות האוכלוסייה ותוך ניצול המאמצים ההומניטאריים. הוא ינסה להרגיל את ישראל להשלים את התבססותו: במנות קטנות, בלי להתריס ובזמנים שבהם יהיה לישראל עניין מיוחד לשמר את השקט.

החשש מפני התלקחות מחודשת בגלל מחיריה המדיניים, הביטחוניים והכלכליים, יחד עם לחצים, פיתויים ושיקולים הנוגעים לסדר העדיפות הלאומי, עלולים להוביל את מקבלי ההחלטות בישראל להעדיף את השקט  על פני האינטרס למנוע התחמשות.

ההחלטה הישראלית להמשיך להחזיק מוצבים בלבנון היא חשובה, גם כדי לשמר מנוף לחץ על לבנון לממש את התחייבותה להסיג את חיזבאללה צפונית לליטני, אבל חשובה מכך היא המדיניות שישראל תממש בפועל ביחס להפרות.  נכון לקבוע כללים נוקשים ולגבות את כוחותינו כדי שלא יהססו בפעילותם. על המפקדים לדעת כי ישראל – ההנהגה והציבור – מוכנים ליטול את הסיכונים להסלמה כתוצאה מתגובה נחושה ובלבד שלא לחזור להכלה. 

מאחר שהמאבק בהתעצמות צפוי להיות חלק משגרת חיינו לאורך זמן וכדי שלא ידרדר אל תחתית סולם העדיפויות, ראוי שוועדת החוץ והביטחון תקיים  על כך פיקוח שיטתי, תוודא הקצאה קבועה של משאבי איסוף למשימה זו ותדרוש דיווח שוטף של מערכת הביטחון על המצב בתחום הזה.

ולבסוף, על הדרג המדיני והצבאי להניח כי חיזבאללה ,במסגרת מאמציו להשיב את יוקרתו , ינקוט תחבולות וינסה להפתיע את ישראל. קשה לדעת מתי זה יקרה,  אך זו ההנחה שצריכה לעמוד בבסיס תוכניות ההגנה וההתקפה של צה"ל. הטמעתה והתנהגות לאורה גם בתקופות של שקט, הן אתגר פיקודי ומנהיגותי ולקח מחויב המציאות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21.02.2025. 

למרות העובדה שבעבר התגאו השניים בקשרי העבודה הטובים שלהם, והיו נראים מקורבים ומיודדים, מספר סוגיות עמדו ביניהם לרועץ במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ. כעת, עם פתיחת כהונתו השנייה בבית הלבן, כמה מאותן סוגיות מפתח עדיין נותרו על הפרק, לצד היווצרותם של מתחים חדשים – ולאלו עשויים להיות השלכות על ישראל בזירות השונות.

הסוגייה הבוערת ביותר בימים אלו היא חזון "הרילוקיישן" של טראמפ לתושבי עזה ובנייתה מחדש כ"ריביירה של המזרח התיכון". כצפוי, תגובתה הנזעמת של טורקיה לא איחרה לבוא. נשיא טורקיה אמר כי התוכנית אינה "ראויה לדיון" והוסיף כי ל"אף אחד אין את הסמכות להוציא את הפלסטינים ממולדתם".

ארדואן, תומך חמאס מובהק, עשוי להשתמש במעמדה של טורקיה בנאט"ו כאמצעי להפעלת לחץ על גורמים בממשל האמריקאי לסיכול התוכנית. לנוכח ההתנגדות הרבה שהצהרותיו של טראמפ לגבי עזה עוררו גם בקרב מדינות ערב המתונות, והניסיון הגרמני-טורקי להחייאת פתרון שתי המדינות, ישראל תידרש להדגיש את תמיכתה המקיפה של טורקיה בארגון הטרור ולא לאפשר ללחצים הללו לגרום לטראמפ לזנוח את התוכנית ולהסתפק בה כאיום גרידא על חמאס.

זירה נוספת שבה התגלעו מתחים בין אנקרה לוושינגטון היא סוריה. כבר כמעט עשור, ארה"ב תומכת בארגון "הכוחות הסורים הדמוקרטים" (SDF, מעין ברית צבאית בהובלת הארגון "היחידות להגנת העם"(YPG) , המזוהה עם אויביה המרים של אנקרה מבית, ה-PKK.

ב-2019, עקב הכנות לקראת פלישה של אנקרה לסוריה, טראמפ העדיף לא להתערב והורה על הסגת כוחות אמריקאיים מצפון סוריה, אך לבסוף חזר בו מתוכניתו המקורית. לשמחתה של אנקרה, אותו טראמפ, נשמע כיום פחות מהוסס ביחס לסוגיה. למעשה, גורמים בפנטגון מגבשים תכנית להסגת כל הכוחות האמריקניים הפרוסים בסוריה – מהלך שצפוי להיארך עד כשלושה חודשים.

מבחינת ישראל מדובר בחדשות רעות שכן נסיגה אמריקאית תקל על התבססותם של אסלאמיסטיים פרו-טורקים וכוחות עוינים אחרים בירדן השכנה שכבר כיום מאוימת על ידי איראן החותרת להפלת המשטר ותקיפת ישראל מהגדה המזרחית. משכך, חשוב שישראל תתעקש על השארת לפחות חלק מהכוחות האמריקאיים במשולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן.

מוקש נוסף שמעיב על יחסי שתי המדינות הוא העובדה שטורקיה, חברת נאט"ו, רכשה את מערכת ההגנה האווירית מרוסיה, ה-S400. מיד לאחר המשלוח הראשון של רכיבי המערכת ביולי 2019, הכריזה ארה"ב על הסרתה של טורקיה מתוכנית הייצור של מטוסי F-35 וביטלה את המכירה המתוכננת של 100 מטוסים לטורקיה.

ארדואן המשיך בקו לעומתי מול נאט"ו כאשר התנגד במשך תקופה ארוכה לצירופן של שוודיה ופינלנד לברית ההגנה, ונעתר לבסוף ככל הנראה תמורת גזר אמריקאי שהובטח לו – שדרוג הצי האווירי שלו ב-40 מטוסי F-16 חדשים. לאור האמור, נכון תעשה ישראל אם תלחץ על ארה"ב לרסן את התנהלותה המסוכנת של טורקיה הן בהתייצבותה לצד חמאס, והן בזירה הסורית היכן שהולך ונבנה ציר סוני רדיקלי של האחים המוסלמים בהובלתה, ובסיועה של קטאר.

הטלת מכסים גבוהים על יבוא אלומיניום ופלדה מטורקיה, צעד שטראמפ כבר נקט בו בעבר, יכול לשמש מנוף לחץ משמעותי על אנקרה אשר כלכלתה רק לאחרונה מתאוששת ממשבר כלכלי מתמשך. עוד חשוב יהיה לשים לב שטורקיה לא זולגת לידידות עם איראן. על אף העוינות ההיסטורית בין השתיים, וכעת במיוחד על רקע פירוק הציר השיעי והיחלשותו בסוריה, השתיים כבר הוכיחו כי הן יודעות להתגבר על המחלוקות ולשתף פעולה בעת הצורך.

התפרסם באתר וואלה, בתאריך 18.02.2025.

לפני כשנה כתבתי טור שבו הצעתי כי לאחר שצה"ל ישיב את חטופינו, וישמיד את שליטתו של חמאס ברצועת עזה, על גורמים בין-לאומיים להשתלט על הרצועה, בהובלת ארצות הברית. מרבית הפרשנים ראו בדבריי אלה משאלת לב שאיננה מציאותית. מי יסכים להכניס את עצמו לבוץ של עזה, שאלו רבים, ובצדק. כיום, כמה שבועות לאחר כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ לכס הנשיאות בארצות הברית, מקבלים דבריי משנה תוקף.

טראמפ מדבר על הפיכת הרצועה לשטח אמריקני – באופן זמני או שאינו זמני. הוא אף מרחיק לכת באומרו כי ישנו צורך להעביר את אוכלוסיית הרצועה למקום אחר, ובכך למעשה לאפשר את בנייתה מחדש. לדבריו, זה עשוי לפתור, אחת ולתמיד, את ממדי הטרור הבלתי נסבלים שנובעים משטחי עזה נגד ישראל, נגד מצרים ונגד הפלסטינים עצמם בידי הנהגתם.

בין אם הפתרון המדובר הוא מציאותי ובין אם לאו, הרי שעצם האמירה היא בבחינת חשיבה מחוץ לקופסה והעובדה שהיא נאמרת, בפומבי, על ידי מנהיג בסדר גודל של הנשיא האמריקני, מעניקה לה משקל ולגיטימציה לא מבוטלת.

זאת, במיוחד בעקבות העובדה שכל מה שנשקל ונוסה עד כה במרוצת השנים באשר לרצועת עזה – פשוט לא עבד. בוודאי לא השלום ונסיגת כוחות צה"ל משטחי הרצועה; לא הניסיון לאפשר לתושבי הרצועה לעבוד בתוך שטח ישראל, כפי שעשו כמה עשרות אלפים בבתיהם של אלה שנשחטו, נאנסו ונלקחו באכזריות בשבי. גם מבצעים זמניים דוגמת מבצע "עופרת יצוקה" ב-2008 ומבצע "צוק איתן" ב-2014, לא הביאו לתוצאות המיוחלות. ולצערי, גם מלחמת חורמה של ממש בדמותה של מלחמת חרבות ברזל הנוכחית, שנפתחה בעקבות אירוע הדמים של 7 באוקטובר, לא צלחה עד כה. הבאת הפת"ח לשלוט על הרצועה או על חלקיה היא אקט נטול חזון או יצירתיות, ששום דבר חיובי לא יוכל לצמוח ממנו, שכן הדבר נעשה בעקבות הנסיגה של צה"ל ב-2006, ונכשל. יתרה מזאת, גורמים בכירים מהרשות הפלסטינית ואף ראשי חמולות מתוך הרצועה מונו על אזורים מסוימים בעזה מאז 7 באוקטובר ונשחטו, מהר מאוד, בידי חמאס ותומכיו.

מה שהמלחמה האחרונה הבליטה באופן שלא ניתן להתעלם ממנו הוא הצורך להשמיד תשתיות חמאס מעל פני הקרקע והן מתחת. לשם כך קיים הצורך לנקות את המקום מתושביו – באופן זמני או אחר. בנוסף, ברור לחלוטין הוא שהאידיאולוגיה האיסלאמית-קיצונית שהנחיל חמאס, חלחלה לכל מקום ולכל בית. לפיכך, יש להנהיג מערכת חינוך ומסרים חדשה ונקייה מכל רבב של הסתה ושנאה – דבר שהוא לכל הדעות בלתי אפשרי במציאות הנוכחית, כל עוד חמאס או אפילו הנהגת הפת"ח בסביבה. הגורם שיכול, כביכול, לבצע את אותו ה"חינוך מחדש" – איחוד האמירויות, שכבר הוכיחה כי היא מסוגלת לבצע רפורמות מרחיקות לכת במערכת החינוך שלה עצמה, לא יעלה בדעתו להתחיל בכך כל עוד חמאס לא הובס וכל עוד קיים חשש לחיי האמירותים שיישלחו לרצועת עזה לבצע את המשימה.

ללא תושבים, תנועת חמאס לא תוכל להמשיך ולפעול משטח הרצועה מכמה סיבות: ראשית, היא לא תוכל עוד להסתתר מאחורי רבבות אזרחים, שישמשו לה כמגן אנושי. שנית, היא לא תוכל להתקרב לצפון הרצועה ובתוך כך, ליישובי העוטף, תוך שאנשיה נטמעים בקרב "אזרחים" פלסטינים, על מנת לייצר כר נוח שממנו ניתן יהיה לתקוף את מדינת ישראל. הסיבה השלישית היא שללא עזתים, כיצד תוכל תנועת חמאס לתרץ מתקפה על ישראל, שכן היא טוענת שהמתקפה נעשתה ונעשית בעבור העם הפלסטיני, ואילו אם העם איננו בנמצא, הרי שהמתקפה מתייתרת.

כשיאסר ערפאת והפלסטינים גורשו מלבנון, לאחר שהפכו את המדינה לזירת טרור והשתתפו בטבח מאות ואלפי נוצרים לבנוניים, העולם שתק. כשהפלסטינים גורשו מכווית, לאחר שחגגו את פלישת עיראק לשטח כווית, חרף קבלת הפנים החמה שניתנה להם על ידי הכווייתים, העולם שתק. כשהפלסטינים נטבחו ב"ספטמבר השחור" על ידי המלך הירדני המנוח, ב-1970, לאחר שביצעו נגד הממלכה שאירחה אותם אין-ספור פעולות טרור, העולם שתק. אנו מכירים את הסטנדרט הכפול של העולם באשר לישראל, ואולם, גירושם של הפלסטינים מרצועת עזה איננה דבר שהעם הפלסטיני לא חווה בעבר, ולא דבר שמדינות ערב לא עמדו מנגד ולא עשו דבר בגינו. וכך גם יהיה הפעם. לצד לא מעט התלהמות נגד ישראל, שכן להם מותר ולישראל אסור. אבל זה יעבור. צריך רק אומץ לבצע. והשאלה היא: לאן?

האם מצרים היא היעד הנכסף? אני סבורה שלא. לא משום שאין מקום בחצי האי סיני, שכן מקום יש בשפע, אלא משום שהעברת הבעיה מגבול אחד של ישראל לגבול אחר לא יפתור את הבעיה. ובמקביל, הבהלה והפאניקה שהדבר מעורר אצל המצרים – במידה לא מבוטלת של צדק – יובילו את האזור כולו לסף מלחמה. מדוע? משום המצרים, כמו הירדנים, מבינים היטב מה המשמעות של יבוא שני מיליון פלסטינים לשטחם. הם זוכרים היטב כיצד ב-2012 טבחו אנשי חמאס בחיילים מצרים ברפיח המצרית, וזוכרים היטב את ניסיונות חמאס לחבור לכוחות איסלאמיסטים בחצי האי סיני במטרה לחתור תחת המשטר המצרי הקיים. המצרים מבינים היטב כי כל מדינה שאירחה את הפלסטינים סבלה מטרור ומחתרנות מצידם, והיא איננה רוצה בכך. לגיטימי והגיוני למדי. מצרים רואה בהעברת הפלסטינים אליה לא פחות מפגיעה חמורה בחוסן הלאומי שלה, והם צודקים. ההיסטוריה היא הוכחה לכך.

ירדן היא דוגמה זהה, אם כי קטנה יותר ויציבה פחות. גם כך נאבק המלך עם אוכלוסייה עצומה של פלסטינים בשטחו, שמוסתים בקלות בידי גורמים חיצוניים כמו איראן, נגד ישראל ונגדו. הוא איננו זקוק לעוד כשני מיליון שכאלה, שחוץ מלערער ללא היכר את ממלכתו, גם יערערו את הכלכלה השברירית ביותר של ירדן. ומעל לכל זאת, הרי שעדיין קיים הגבול המשותף בין מדינת ישראל לבין ירדן, שאורכו עומד על כ-330 ק"מ. עוד כשני מיליון פלסטינים בקרבת מקום יהוו את אותה הבעיה כמו שקיימת עבורנו כיום בעזה, רק בגיאוגרפיה אחרת.

שטחה של קטאר הוא כ-11,000 קמ"ר – כמחצית מגודלה של מדינת ישראל. חיים בה אך ורק כ-300 אלף קטארים, לצד הנהגת חמאס שהוגלתה לשם ומאז חיה שם בעושר ופאר. מדוע שאותה מדינה, שהיא נותנת החסות הקרובה ביותר לתנועת חמאס, לא תארח את אוכלוסיית עזה, שהיא כל כך דואגת לשלומה? הרי, אם לוקחים בחשבון שברצועת עזה חיים כיום כשני מיליון עזתים, על חבל ארץ, שגודלו כ-365 קמ"ר, הרי שללא ספק יימצא להם מקום בשטח שהוא פי 30 גדול יותר, לא? גם המרחק היחסי ממדינת ישראל גדול דיו בכדי שלא ייווצר מאבק אין-סופי משני צדדיו של גבול משותף. מצרים וירדן תוכלנה לנשום לרווחה ולקבל את הבשורה בשמחה מהולה בעצב כמובן, לאור געגועי המשטרים לאחיהם הפלסטינים. בתמורה לכך שלא לשטחן יועברו הפלסטינים, ואילו כספי הסיוע ימשיכו לזרום, הם יעניקו לממשל האמריקני הנכנס את התמורה הנכספת בדמות רפורמה מקיפה במערכות החינוך, התקשורת והמסרים בשטחן. כך, יוקיעו המצרים והירדנים – בדומה למה שנעשה כבר על ידי האמירותים – כל איזכור של הסתה ושנאה, ויעודדו הכלה, סובלנות ורב-תרבותיות.

התפרסם באתר N12, בתאריך 15.02.2025.