הנתונים הקשים של חודש אוקטובר ממחישים את מחיר הדמים של המלחמה. לצה"ל ולמערכת הביטחון הישגים מרשימים בכל הזירות, אך המטרות טרם הושגו במלואן והמלאכה לא תמה. המכות שניחתו על חמאס בעזה ועל חיזבאללה בלבנון אמנם כואבות, אך שני הארגונים עדיין יכולים להתאושש מהן ובפרק זמן פחות ארוך מכפי שמקובל לחשוב. זאת, הודות ליכולות השיוריות שלהם, לתמיכה החיצונית שמובטחת להם, לפעילי-השטח ולנאמנים הרבים שעדיין נותרו וגם על ידי מרכיבים שהם מנסים לשלב בכל הסדרה עתידית. ישראל אינה צריכה לברוח באמצע וגם לא להסכים להסדרים שיאפשרו לאויבינו להשתקם. עלינו להבטיח שהמחיר הגבוה ששולם- לא יהיה לשווא.                                              

חופש פעולה ביטחוני לישראל – תנאי חיוני לכל הסדרה

מנקודת מבטה של ישראל היעד שישראל הגדירה למלחמה בצפון הוא לאפשר את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. עד כה הלחימה בשטח דחקה את חיזבאללה אל מחוץ לרצועת-הגבול והנחיתה עליו מכות קשות, אך הוא מפגין התאוששות וביטחונו העצמי מתחזק.

הציפיות הגבוהות לכינון הפסקת-אש מהירה שקידמו את פניו של השליח עמוס הוכשטיין, התחלפו חיש מהר במסרים צוננים באשר למחיר שלבנון תהיה מוכנה לשלם עבור זאת.  הבסיס לכל הסדר, כך נמסר שם, הוא החלטה 1701, בלי תיקונים ובלי הרחבות. עמדה זו כמובן אינה מקובלת על ישראל. הישגי צה"ל מספקים עמדת מיקוח שמאפשרת לתבוע את פירוק חיזבאללה מנשקו על בסיס החלטה 1559 של מועצת הביטחון וגם לכונן הסדרים שימנעו את התחמשותו ואת חזרתו לדרום. חולשתה העיקרית של כל הסדרה נובעת מהקושי לאכוף ולשמר אותה. איתור ההפרות הוא אתגר לא מסובך. לעומתו – מניעתן או פעולה נגדן – הן עניין סבוך יותר, לנוכח ההשלכות המדיניות ולאור הפיתוי לשמור על השקט והיציבות – כאשר אלה ישררו.  חיוני אפוא שישראל תתעקש להשאיר בידה חופש פעולה ביטחוני לאכיפת ההסדרה בלבנון ותקבל לכך את הסכמתה הרשמית והמוצהרת של ארה"ב. נכון גם שלא לקשור בשום צורה בין ההסדרים בלבנון למצב בעזה. לניתוק בין הזירות יש ערך תודעתי שאין לזלזל בו.  בשלב זה.

על כל פנים, בנקודת הזמן הנוכחית קשה להעריך את סיכויי הצלחתו של השליח הוכשטיין.  נכון להמשיך את המגעים על כך תחת אש. כך תנוצל גם המצוקה הקשה של מדינת-לבנון.ישראל צריכה להמשיך לתקוף גם בעומק לבנון ובביירות – כדי לסכל את הניסיונות לחמש את חיזבאללה, לפגוע בנכסיו ולהגביר את הלחצים המופעלים עליו מהפלגים האחרים, שנחרדים למראה הרס הבירה הלבנונית.

צה"ל בעזה כדי למנוע את התאוששות חמאס

ביחס לרצועת עזה,  פעולת צה"ל בג'בליה גרמה להרמת גבות בישראל אצל מי שחשב שכבר סיימנו את הפרק הזה. ההתנגדות שבה נתקלו הכוחות הראתה שאין זה כך. האתגר אכן אינו פשוט ועדיין אין  זה דומה לפשיטה הראשונה או השנייה שהתנהלו במרחב הזה. הפעולה בצפון הרצועה היא צעד נכון , שנועד להשיג כמה מטרות: ראשית, למנוע את התאוששות חמאס ולקפד את ראשיהם של הפעילים שנכנסו לנעליהם של אלה שחוסלו ונעצרו, שנית להעמיק את הפגיעה ביכולות שנותרו. שלישית – לשבש את המהלכים שחמאס עושה כדי לחדש את משילותו, רביעית – להפעיל לחץ שיוכלו לסייע בקידום המו"מ בנושא החטופים. כזכור, אפילו ביו"ש שלאחר "חומת מגן" , בתנאים פחות קשים מאשר בעזה, ההתמודדות עם הטרור נמשכה שנים לאחר שהמבצע הסתיים. גם אז התנהל בישראל דיון ציבורי בשאלת התוחלת של המאמצים ("האם יש תחתית לחבית הטרור") . בסופו של יום – הנחישות הישראלית ניצחה.     

מה נשאר לאויב ? – זו השאלה החשובה

ככל שהדיון הציבורי בסוגיות ההסדרה מתרחב נכון לעסוק בשאלת היכולות השיוריות של האוייב ("כמה נשאר לו") יותר מאשר בשאלה – "כמה לקחנו לו". אמנם לא תמיד התמונה שבידי ישראל על כך היא מלאה ומדוייקת ולא תמיד ניתן לפרסמה, אך ככל שהדבר אפשרי (ולפחות בחדרי הדיונים), נכון להדגיש את מה שעלול להמשיך לאיים עלינו, מבלי להמעיט בחשיבותו של מה שהושג עד כה.   

אין חסינות למנהיגי חמאס בקטאר

על ישראל לפעול נגד מנהיגי חמאס בקטאר כדי לקדם את המאמץ לשחרור החטופים.  גריעתם של סינואר ושל בכירי הזרוע הצבאית של חמאס-עזה, העבירה את כובד המשקל בקבלת ההחלטות, אל ההנהגה היושבת בדוחה, שנהנתה עד כה מחסינות לא מובנת מפני ידה הארוכה של ישראל. בנסיבות אלה ולנוכח ההתעקשות מצד חמאס, נכון להסיר את הכפפות גם מולה. אם יש אילוצים שמחייבים זאת, אפשר להבהיר זאת לקטאר מראש .

מלחמה – גאות ושפל

עם סיומו של חודש אוקטובר המדמם, חשוב לומר: בכל מלחמה, וגם בזו, יש רגעים של גאות ושפל. כדי להעריך נכונה את המצב, עלינו להתרומם מעליהם ולראות את התמונה הרחבה: ישראל מפרקת בתהליך הדרגתי את טבעת האש שאיראן בנתה סביבה, משקמת את ההרתעה שהתרסקה בשבעה באוקטובר ויוצרת מציאות ביטחונית חדשה.  

התפרסם בישראל היום, בתאריך  01.11.2024. 

מיד לאחר מבצע ימי תשובה בשמי איראן, שבמסגרתו תקף צה"ל בכל רחבי המדינה ופגע קשות במערך ייצור הטילים הבליסטיים של הרפובליקה האסלאמית, רבים העלו את השאלה: האם אפשר להסתפק בכך? האם לא היה עדיף לנצל את ההזדמנות כדי לפגוע גם במתקני הגרעין של המשטר בטהראן? בעבר התבטאתי בהתייחס לסכנות הנשקפות מגרעין איראני, ואמרתי שבחסות מטרייה גרעינית איראן תהיה אגרסיבית הרבה יותר ממה שאנו רואים כיום – בראש ובראשונה בהתקפות קונבנציונאליות, אך לא רק בכך.

הצעתי להניח שעלולים להיות תרחישים שבהם היא תתפתה לעשות גם דברים שבעינינו אינם רציונליים. לשם הדוגמה, ביקשתי לדמיין תרחיש שבו ההנהגה מבינה שהמשטר תכף נופל ויש ברשותה נשק גרעיני; במצב כזה, לא בטוח שהיא תחליט לשמור על כללי המשחק המקובלים.

היום, בעקבות המלחמה אצלנו וגם באוקראינה העולם מבין טוב יותר את הסיכונים הנשקפים מאיראן גרעינית. כבר לא נדרש דמיון מפותח כדי להבין איך ייראה החיבור בין יכולת הטילים האיראנית המודרנית לבין נשק גרעיני, ומה היא תוכל לעשות בחסותו.
שילוב של חזון אסלאמיסטי-קיצוני להשלטת רעיונות המהפכה האסלאמית עם תכניות שאפתניות למימושו ועם יכולות ומשאבי-עתק שמופנים לכך, מייצר איום חמור ליציבות ולסדר העולמי אפילו בלי נשק גרעיני. קל וחומר אם חלילה תהיה יכולת כזו בידי משטר האייתוללות.

התקיפה הישראלית באיראן

באשר לתקיפה שישראל ביצעה: מדובר בפעולה מוגבלת, מדודה ומאוזנת, שפרמה את ההגנה האווירית, פגעה ביכולות יצור של הטילים הבליסטיים, וחשפה את פגיעותה של איראן מול ישראל. ההתקפה הזו לא באה לפתור את כל הבעיות הקשורות באיראן. היא כוונה ליעדים שאינם מכניסים את ישראל לקונפליקט עם וושינגטון ונעשתה בדרך שאינה מאלצת את איראן להיכנס לחילופי מהלומות ישירות עם ישראל.

זהו צעד נוסף בהידרדרות של איראן למסלול ההתנגשות הישירה, שממנו היא ביקשה לברוח באמצעות הפעלת אירגוני חזית (פרוקסי). לאף אחד אין אשליות באשר להתמודדות הזו. המאבק רחוק מלהסתיים. ישראל נמצאת בחזיתו, אך זו איננה רק ההתמודדות שלה.

באשר לפעולות החיסול של גורמי ההנהגה, הפיקוד והשליטה של היריבים שאיתם אנו נלחמים, הן נועד בראש ובראשונה לפגוע ביכולת התיפקוד של הארגונים הללו. הגורמים שחוסלו הם בראש ובראשונה מפקדים ואנשי מטה, שצברו ניסיון רב מול ישראל, בנו את הכוח הצבאי ואת תכניות הקרב נגדה ומנהלים את האופרציה הצבאית נגדנו.

הוצאתם מהתמונה בזמן הלחימה מערערת את שיווי המשקל באותם ארגונים ומשבשת את תפקודם וזאת – מעבר למשמעות הסמלית ולפגיעה המוראלית. לוקח זמן למנות מחליפים בעלי אוטוריטה וניסיון כמו של אלה שחוסלו ולא פחות חשוב מכך: לוקח זמן לייצר יחסי אמון והרמוניה בין שורה ארוכה של בכירים שנאלצים עתה לנהל את האירגון וצריכים ללמוד ולבנות תוך כדי קרב את מה שקודמיהם הכירו היטב. האנשים שחוסלו בכל אחד מהארגונים, עבדו יחדיו לעיתים יותר מעשרים שנה ! אפשר רק לדמיין איזה רמת תיאום ושותפות נרקמה ביניהם בתקופה כזו ואת זה לא בונים בקלות.

ההנהגה וגורמי הפיקוד והשליטה הם אחד ממרכזי הכובד החשובים של היריב אך הפגיעה בהם לבדם לא מספיקה כדי להשיג את המטרות שהוגדרו. יתרה מזאת, המצב לא נשאר סטטי. קיים תהליך של התאוששות, במיוחד כשיש סיוע חיצוני שמאפשר זאת (איראן מול חיזבאללה) או תוך ניצול משאבים שניתנים לאוכלוסייה (כגון הסיוע ההומניטארי שמועבר לעזה). מתחייבת פעילות רצופה כדי למנוע התאוששות ולפגוע במקביל ביכולות השיוריות ובמוקדי כוח נוספים של האירגונים.

מה נדרש לעשות כעת?

המטרה הישראלית המוצהרת היא לאפשר את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. עד כה חיזבאללה ספג מכות קשות והלחימה בשטח גם דחקה את כוחותיו אל מחוץ לטווח האיום, אך הוא מפגין התאוששות וביטחונו העצמי מתחזק.

לישראל עדיין נדרש פתרון שישמר לאורך זמן את המצב החדש שהיא פועלת ליצור בדרום לבנון. הישגי צה"ל שהציבו את ישראל בנקודת זינוק טובה באשר ליום שאחרי, מאפשרים לשאוף לפירוק חיזבאללה מנשקו וליצירת הסדרים שימנעו את התחמשותו. לצד הפעילות בשטח צפונית לגבול, ישראל צריכה להמשיך לתקוף בביירות – כדי לפגוע בנכסי חיזבאללה ולהגביר את הלחצים עליו מהפלגים האחרים, שנחרדים למראה הרס הבירה הלבנונית. נכון גם להמשיך לפעול נגד הניסיונות לחמשו. יש לדבוק בעמדה שכל הסכם בנושא לבנון ייערך רק תחת אש. כך תנוצל גם המצוקה הקשה של מדינת-לבנון.

חמאס כבר לא מתפקד כמערכת צבאית סדורה, מנהיגיו חוסלו וכך גם חלק ניכר מהיכולות הצבאיות שלו. הפעולה בצפון הרצועה היא צעד נכון, שנועד למנוע את התאוששות חמאס, להעמיק את הפגיעה ביכולות שנותרו לשבש את מאמציו למשול ולספק צידוק לגורמים שיסכימו להתפשר בנושא החטופים.
קשה להעריך את סיכוייו של הרעיון ליצור "בועות הומניטאריות" שיאובטחו ע"י חברה אמריקנית – אך ברור שהוא טומן בחובו גם סיכונים לא מבוטלים. על כל פנים, היענות ישראלית להצעה זו היא מחיר סביר מול ממשל ביידן, מה גם שמדובר בצעד זמני והפיך.
נותרה מלאכה רבה עד להשבת החטופים ולהשגת המטרות שהוגדרו בשלמותן. כזכור, גם ביו"ש ההתמודדות עם הטרור לאחר חומת-מגן נמשכה תקופה ארוכה וזה עוד בתנאים פחות קשים מאשר בעזה. גם אז התקיים בישראל דיון ציבורי בשאלת התוחלת של המאמצים ("האם יש תחתית לחבית הטרור") ובסופו של יום – הנחישות הישראלית ניצחה.

בנוגע לחטופים – גריעתו של סינואר היא צעד חשוב, גם אם השפעותיו אינן מיידיות. עכשיו שמרכז הכובד בקבלת ההחלטות עבר להנהגה בקטאר, צריך להפעיל לחץ כבד עליה וגם על מארחיה. לא צריכה להיות שום חסינות לבכירי חמאס שיושבים שם, במיוחד אם לא רואים מכך תועלת בשיחרור החטופים.

חמאס כבר לא מתפקד כמערכת צבאית סדורה, מנהיגיו חוסלו וכך גם חלק ניכר מהיכולות הצבאיות שלו. הפעולה בצפון הרצועה היא צעד נכון, שנועד למנוע את התאוששות חמאס, להעמיק את הפגיעה ביכולות שנותרו לשבש את מאמציו למשול ולספק צידוק לגורמים שיסכימו להתפשר בנושא החטופים.
קשה להעריך את סיכוייו של הרעיון ליצור "בועות הומניטאריות" שיאובטחו ע"י חברה אמריקנית – אך ברור שהוא טומן בחובו גם סיכונים לא מבוטלים. על כל פנים, היענות ישראלית להצעה זו היא מחיר סביר מול ממשל ביידן, מה גם שמדובר בצעד זמני והפיך.
נותרה מלאכה רבה עד להשבת החטופים ולהשגת המטרות שהוגדרו בשלמותן. כזכור, גם ביו"ש ההתמודדות עם הטרור לאחר חומת-מגן נמשכה תקופה ארוכה וזה עוד בתנאים פחות קשים מאשר בעזה. גם אז התקיים בישראל דיון ציבורי בשאלת התוחלת של המאמצים ("האם יש תחתית לחבית הטרור") ובסופו של יום – הנחישות הישראלית ניצחה.
בנוגע לחטופים – גריעתו של סינואר היא צעד חשוב, גם אם השפעותיו אינן מיידיות. עכשיו שמרכז הכובד בקבלת ההחלטות עבר להנהגה בקטאר, צריך להפעיל לחץ כבד עליה וגם על מארחיה. לא צריכה להיות שום חסינות לבכירי חמאס שיושבים שם, במיוחד אם לא רואים מכך תועלת בשיחרור החטופים.

ההסדרים הסופיים שצריכים לחול בדרום ובצפון עם תום המלחמה

בלבנון ישראל צריכה לשאוף ליישום החלטה 1559 של מועצת הביטחון שמדברת בין השאר על פירוק המליציות החמושות ובראשן חיזבאללה. זאת, בנוסף לניקוי רצועת השטח שבטווח האיום הישיר על ישראל ממנהרות ומיכולות של חיזבאללה ולהשארת הסמכות לאכוף זאת בידיה של ישראל.

בעזה -בכל מצב ישראל תהיה חייבת לשמר בידיה את השליטה הביטחונית כדי להבטיח את פירוזה הצבאי של רצועת עזה מניעת התאוששות חמאס ומניעת היווצרותם של איומים ביטחוניים. בכל מלחמה, וגם בזו, יש רגעים של גאות ושפל. כדי להעריך נכונה את המצב עלינו להתרומם מעליהם ולראות את התמונה ההרחבה. ישראל מפרקת בתהליך הדרגתי את טבעת האש שאיראן בנתה סביבה .בכל הזירות יש לישראל הישגים מרשימים, אך המלאכה לא תמה. אסור לנו לעצור באמצע. עלינו להשיב את החטופים ולהבטיח שהמחירים הכבדים מאוד ששילמנו לא יהיו לשוא.

דווקא ככל שהמערכה הצבאית של ישראל נגד זרועותיה של איראן נוחלת הצלחות, ומצטמצם מרחב הפעולה של הרפובליקה האסלאמית של איראן בדרום ובצפון, כך עולה התרחיש שלפיו האחרונה תפעיל חזיתות נוספות שטרם מוצו. כתבתי רבות, זה כשנתיים, על האיום שנשקף ממזרח, אך כעת כבר לא מדובר בזמן פציעות. אנו עמוק בתוך תחילתה של מערכה נוספת, אלא שזו עוד לא זוכה לכותרות בתקשורת.

בהתבוננות רחבה על האינטרסים של הרפובליקה האסלאמית של איראן, ניכרת הכוונה להתרחב על פני שטח רחב ככל הניתן. תחילה, בכוונת הרפובליקה להשתלט על המזרח התיכון, בהמשך על מדינות המפרץ, ולאחר מכן – על העולם כולו. חרף העובדה שזה נשמע כמדע בדיוני, זוהי אכן השאיפה של האסלאם הקיצוני השיעי, שמונהג ומקודם בידי משטר האייתוללות באיראן.

אופן הפעולה של איראן הוא מיטוט משטרים ומדינות מבפנים, והשתלטות עליהן מתוך הכאוס והיעדר היציבות. כך נעשה בעיראק, בעקבות נסיגת האמריקאים מהמדינה והובלת הקואליציה הבינלאומית נגד ארגון הטרור הסוני דאע"ש. כיום עיראק כבר אינה מדינה עצמאית, אלא שלוחה של איראן, שהרחיבה משמעותית את הטריטוריה שלה עצמה. כך נהגה הרפובליקה האסלאמית של איראן גם בלבנון באמצעות חיזבאללה, וכן בסוריה באמצעות המיליציות השיעיות. כך היא פעלה ופועלת בתימן באמצעות החות'ים, וכך היא נוהגת באמצעות תאים רדומים ברחבי אירופה ובמערב כולו.

מי שפוגעות ברצף הטריטוריאלי של המשטר האיראני במרחב הן ירדן הקטנה ומדינת ישראל. המשטר הירדני, החלש יחסית, מתקשה בשנים האחרונות למנוע ממשטר האייתוללות לנסות לכרסם בחוסנו – וזו נקודה שפשוט אינה נמצאת במרכז תשומת הלב של העולם ו/או של הציבור בישראל. המשטר האיראני הנוכחי החל לתרץ את חדירתו לירדן לפני מספר שנים בכך שעליו לשלוח שליחים לתחזוק קברי צדיקים שיעים באזור הממלכה, שחלקם, ממש במקרה, קרובים לגבול ישראל־ירדן.

במקביל פועל המשטר האיראני יום ולילה לחיזוק חמאס בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בממלכה, המרכיבה את רוב אוכלוסייתה של ירדן. כמו כן, הרפובליקה האסלאמית של איראן עשתה וממשיכה לעשות שימוש ציני בשטח ירדן כמדינת מעבר להברחות נשק בלתי פוסקות לאזור יהודה ושומרון לחימוש חמאס, וכן להברחת נשק וסמים לחיזבאללה בלבנון. לתעשייה מניבה זו מצטרפת מדינה בלתי צפויה נוספת באמריקה הלטינית – ונצואלה, שמשטרה תומך בתעשיית הסמים והברחתם כמקור הכנסה חשוב.

כל זה מתנהל כבר שנים, כשבין ישראל לירדן נמתח גבול משמעותי של יותר מ־300 קילומטרים, ללא שום מכשול ברובו, ועם מכשול מעורר גיחוך בחלקו הקטן. הנוכחות הצבאית הדלה הנמצאת לאורך הגבול היא של צבא ירדן, שאומנם ממומן ומצויד ברובו בידי האמריקאים ונשען על ארה"ב לעצם קיומו, אך הוא ניזון ברובו ממערכת חינוך שאינה שונה מזו הנהוגה ביהודה ושומרון – קרי, מלאה בהסתה נגד ישראל, ארה"ב והמערב, ובאינדוקטרינציה אסלאמית – כזו שמהווה מקל בגלגליו של המשטר הירדני עצמו. לכן מפעם לפעם "מתפלק" לחייל ירדני כזה או אחר פיגוע קטן, או קטן פחות, בטרם הדברים מטואטאים שוב אל מתחת לשטיח והעולם ממשיך לנהוג כמנהגו.

המסגד המשלהב

ייתכן שגם כדאי להפנות זרקור אל הקורה בירושלים מדי חודש רמדאן, עוד הרבה לפני 7 באוקטובר. חמאס – תנועה מוסלמית קיצונית סונית, שכידוע ממומנת ונתמכת על ידי משטר האייתוללות באיראן, זועקת לשמיים נגד המשטר הציוני האכזר, ש"תוקף" את אל־אקצא הקדוש למוסלמים. את הזעקה הזו מהנדסים ברפובליקה האסלאמית בחוכמה רבה כניסיון "לגנוב" את הבעלות על השמירה על מסגד אל־אקצא מידי השומרים המסורתיים של המסגד, שהרי הם העומדים בראש הממלכה הירדנית. זאת, משום שאל־אקצא והסמליות שלו מספיקים לשלהוב המוני מוסלמים ברחבי העולם ולהצתת המזרח התיכון.

ומה הירדנים עשו מדי שנה כשחמאס ניסה לגנוב מהם את ההצגה? לאותת למשטר האיראני שהגזימו? להאשים את הזרוע של האייתוללות, חמאס, בניסיון לגנוב את הבעלות על זה שאינו שלהם? להפחית את רמת האינדוקטרינציה הדתית במערכת הלימודים הירדנית, כדי לעצב דעת קהל נוחה יותר למשטר הירדני הפרגמטי מבית? לא. המשטר הירדני זעק נגד ישראל והמשטר הציוני בקול גבוה יותר ובמילות גנאי קשות יותר מאשר חמאס, בתקווה לרצות את ההמונים המשולהבים מבית ולהראות למי שמשתכנע שהם "הדבר האמיתי", השומרים האותנטיים של אל־אקצא לדורי דורות. אלא שזה פשוט לא עבד…

כך, רק בשנה האחרונה, כשהמשטר האיראני עשה שימוש במרחב האווירי הירדני לטובת מתקפת הטילים הראשונה נגד ישראל, רקע את רגלו מלך ירדן ונזעק כנגד איראן בפומבי ובאופן שאינו משתמע לשני פנים: "די! לא תסכנו את ירדן לטובת האינטרסים שלכם. שטח ירדן אינו הפקר". כאן גם הועבר מסר לאיראנים באשר לניסיונם לחולל מהפכה בתוך ירדן באמצעות התססת הפלסטינים ועידוד חמאס בממלכה, בחתירתם תחת המלוכה והמשטר הקיים.

בינתיים הגבול נותר גלמוד, ארוך ועביר. תשומת הלב של העולם מופנית לסירוגין לרצועת עזה וללבנון, בעוד הזירה המזרחית כמעט מופקרת. אין בכוונתי לעודד פאניקה חלילה, ועם זאת – לא ניתן שלא להתריע באופן ברור ובקול גדול. זו הזירה הבאה! היא כבר כאן.

פורסם במעריב, בתאריך 25.10.2024.

ביקורו של בלינקן באזור נראה כניסיון אחרון של הממשל בוושינגטון להגיע להפסקת אש כוללת לפני הבחירות בארה"ב. הסיכויים לכך אינם גבוהים. ישראל טרם סגרה את החשבון הפתוח עם איראן על מתקפת הטילים הבליסטיים ב-1 אוקטובר. יותר מכך, הפניית אצבע מאשימה לעברה על ירי הכטב"מים לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה, הגדילה את החוב. בלבנון – חיזבאללה אמנם ספג מכות קשות, אך הוא מפגין התאוששות וביטחונו העצמי מתחזק. קשה לראותו מוותר על האפשרות לגבות עוד מחירים על הפסדיו ומקבל את תנאיה של ישראל להפסקת הלחימה. בעזה – ישראל רשמה הישג משמעותי בחיסול סנואר אך השפעותיו אינן מיידיות וגם אחריו נותרה מלאכה רבה עד להשבת החטופים ולהשגת כל מטרות המלחמה.

לאור האיתותים שאיראן מעבירה על אי- רצונה להיגרר למלחמה אזורית ובהמשך למגעים שניהלה בתיווך קטאר לחידוש שיחות הגרעין עם ארה"ב, יתכן שבלינקן ינסה לגבש הסכמה שתגביל את הפעולה הישראלית, כך שטהראן תוכל להכיל אותה, בלי להגיב צבאית. בתמורה לזאת ולהסדרים הומניטאריים בעזה, הוא יבטיח את המשך הסיוע הצבאי לישראל ואת תמיכת ארה"ב בעמדתה בנושא לבנון.

בלינקן, יש להניח, לא נואש גם מהניסיון להוביל להפסקת אש כוללת באמצעות עסקה בעזה, במתכונת "מתווה-ביידן", תוך הצגת חיסולו של סנואר ויישום ההסדרים ההומניטאריים בצפון הרצועה, כתמונת הניצחון. בשלב הזה חמאס דבק בעמדות שגובשו ע"י יחיא סינואר ולכן הסיכויים לכך לא רבים.

כשזוהי תמונת המצב נראה כי לא צפויות בזמן הקרוב תפניות מדיניות. הפעילות הצבאית היא אשר תעצב את  המציאות. ישראל תמשיך לפעול כדי לפרק את האיום שאיראן בנתה סביבנו, להחליש ע"י כך גם את איראן ואת משטרה ולנצל הזדמנויות לבלימת תכנית הגרעין. בד בבד היא תמשיך לפגוע ביכולות הצבאיות השיוריות של חמאס ובמאמצים שהשקיע לחידוש משילותו בעזה.

• מול איראן:

התקפה האיראנית מחייבת תגובה, אך גם כעת  ישראל אינה צריכה להיחפז. מריטת עצביהם של האיראנים והתגברות הביקורת הפנימית על המשטר, הן תוצרי לואי חיוביים של ההמתנה. נכון לשמר עמימות מירבית (גם לאחר המידע שהודלף), להתכונן לתרחישי מניעה ותגובה, ולהשאיר למעשים לדבר בעד עצמם.

• מול חיזבאללה:

המטרה הישראלית המוצהרת היא לאפשר את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. הלחימה דוחקת את חיזבאללה אל מחוץ לטווח האיום, אך עדיין נדרש פתרון שישמר לאורך זמן את המצב החדש. הישגי צה"ל שהציבו את ישראל בנקודת זינוק טובה באשר ליום שאחרי, מאפשרים לשאוף לפירוק חיזבאללה מנשקו וליצירת הסדרים שימנעו את התחמשותו. יש להמשיך לתקוף בביירות – כדי לפגוע בנכסי חזבאללה ולהגביר את הלחצים עליו מהפלגים האחרים, שנחרדים למראה הרס הבירה הלבנונית. נכון לדבוק בעמדה שכל הסכם בנושא לבנון ייערך רק תחת אש. כך תנוצל גם המצוקה הקשה של מדינת-לבנון.

• ביחס לחמאס ולרצועת עזה: 

1. הגברת הלחץ הצבאי בצפון הרצועה. זה נחוץ כדי למנוע את התאוששות חמאס, להעמיק את הפגיעה ביכולות שנותרו לאירגון, לשבש את מאמציו למשול ,לקפד את ראשי מי שימונו כמחליפים ולספק צידוק לגורמים שיסכימו להתפשר בנושא החטופים.

קשה להעריך את סיכוייו של הרעיון ליצור "בועות הומניטאריות" שיאובטחו ע"י חברה אמריקנית – אך ברור שהוא טומן בחובו גם סיכונים לא מבוטלים. על כל פנים, היענות ישראלית להצעה זו היא מחיר סביר מול ממשל ביידן, מה גם שמדובר בצעד זמני והפיך .

2. הגברת הלחץ על מקבלי ההחלטות במפקדת החמאס בחו"ל ועל על קטאר שמארחת אותם בשטחה.  היא כבר לא תוכל לתלות את הקולר לעיכובים  בסנואר ובשותפיו.
3. הגברת המאמצים לפגיעה בתשתיות הצבאיות והאירגוניות של חמאס ביו"ש , למניעת ערוצי התיאום בינן לבין המפקדה בחו"ל ולסיכול אנשי מפקדה זו המעורבים בהנעת פעילות הטרור.

ערב שמחת תורה תשפ"ה, שנה עברית לאחר הטבח הנורא, ישראל ממשיכה לסמן לעולם המערבי את הדרך להתמודד עם זרועות התמנון האיראני. בעזה, בלבנון, בתימן, ביו"ש. המלאכה לא תמה. אתגרים רבים לפנינו. בהסרתם המלאה של האיומים, במניעת התחדשותם ובהתמודדות עם ראש התמנון.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 23.10.2024.

ישראל ואיראן מתגוששות בשנה האחרונה ישירות ודרך ארגוני השלוחה של הרפובליקה השיעית. המאבקים הללו מתרחשים באוויר, ביבשה, בים ואפילו בזירת הסייבר, כאשר לא תמיד מי שאינו במרכז העניינים מודע בכלל לכל המהלכים המורכבים שמתנהלים מסביבו.

זירה אחת, לא מאוד מרכזית אך מפתיעה, מתנהלת לעיתים בכלל הרחק מקרני השמש: המרחב התת-ימי. זו זירה שיש בה הרבה הזדמנויות וגם סיכונים, ולרוב היא ממילא מתנהלת הרחק מהחופים המעטים שיש למדינת ישראל. עם זאת, גם אנו צד בה, ובוודאי שיריבינו אינם מתביישים מלשלוח את ידיהם מתחת למים. עיקר החשיבות שיש לה, מבחינת ישראל, היא השמירה על נכסים אסטרטגיים כגון אסדות הגז במימי הים התיכון – ועל כן ישראל נדרשת לא להזניח את התחום.

המיקוד בזירה התת-ימית באזור החל בעיקר בעקבות מתקפות החות'ים על נתיבי השיט שמובילים מהאוקיינוס ההודי לכיוון הים התיכון, דרך הים האדום. הוא נבע משני איומים עיקריים של המורדים התימניים – תקיפות על ספינות בעזרת אמצעים שפועלים מתחת לפני המים, ופגיעה באמצעי התקשורת התת-ימיים שעוברים באזור המפרץ הפרסי מאסיה לאירופה.

במרץ נחתכו שלושה כבלי תקשורת תת-ימיים מתוך 14 העוברים בים האדום, באופן שלפי הדיווחים השפיע באותה עת על 25 אחוזים מתעבורת האינטרנט באזור. כתוצאה מכך החלו חברות העוסקות בתחום לבחון אפשרות לעקוף את הים האדום ולהעביר את תעבורת הרשת באמצעות כבלים באזורים אחרים.

אחת התעלומות שסבבה את האירוע הזה הייתה האופן שבו הצליחו החות'ים, לפי הטענה, לפגוע בכבלים עצמם – המונחים על קרקעית הים. נדרשת לשם כך יכולת לצלול לעומק של מאות מטרים מתחת למים, ואפילו כיום לא ברור אם יש לחות'ים אמצעים שישמשו למטרה כזאת. הם, כמובן, הכחישו שפעלו נגד הכבלים. אפשרות שעלתה על הפרק בזמנו היא הצנחה מכוונת של עוגנים לקרקעית הים, וגרירתם עד שיפגעו בכבלים. ייתכן גם שהכבלים נחתכו על ידי עוגנים של ספינות שהחות'ים פגעו בהן.

בזמן הפגיעה בכבלים תוכננה הנחתם של שישה כבלים נוספים באזור, שבו מרוכזת כ-90 אחוזים מתעבורת האינטרנט בין אסיה לאירופה. ייתכן שהמלחמה תשנה כעת את התוכניות של חלק מהחברות. עם זאת, מכיוון שמדובר במערכת מסועפת של כבלים, שחלקה הגדול אינו עובר בים האדום, מכל מקום אין סכנה שתעבורת האינטרנט בין היבשות תיעצר לחלוטין.

אף שנראה שלחות'ים אין יכולת לצלול לעומק של מאות מטרים, בוודאי יש להם יכולת לרדת מתחת לפני הים. עדות לכך הייתה תקרית חודש קודם לכן, כאשר האמריקנים נתקלו בכלי אוטונומי תת-ימי שהפעילו המורדים התימנים, והטביעו אותו. לדבריהם, כלי השיט הזה, וכן שלושה טילי שיוט נגד ספינות – לא ברור אם כלי השיט שיגר אותם או שהם היו חלק מתקרית אחרת – יורטו "בשל הסכנה שהיוו לספינות סוחר וכלי השיט של הצי האמריקני באזור".

אותה צוללת חות'ית קטנה היא מה שמכונה "כלי שיט בלתי מאויש" (כשב"מ) או "כלי צלילה בלתי מאויש" (כצב"מ), ואף שאין מידע יותר מדי על הכלי שמחזיקים החות'ים – לפי ההערכות ככל הנראה מדובר בכלי אוטונומי לא מתוחכם מאוד. בה בעת, גם כלי לא מתקדם כזה יכול להוות סכנה גדולה לכלי שיט באזור, ובעיקר הוא מציב אתגר גדול יותר להתמודדות מולו לעומת סכנת הכטב"מים או כלי השיט ה"רגילה".

כלי שיט כאלה יכולים לשחרר מוקשים, לשגר טילי טורפדו או לשאת חומרי נפץ ו"להתאבד" על המטרה. אפילו אם טווח השיט שלהן הוא עשרות קילומטרים בלבד, צוללות כאלה יכולות לפגוע בכלי שיט בפתח הכניסה לים האדום. הן בוודאי לא מצוידות במערכת הנחיה משוכללת מאוד, אולם הן קשות מאוד לאיתור. רוב מערכות ההגנה שקיימות כיום באזור פשוט לא רלוונטיות נגדן, ובשביל להתמודד איתן יש צורך לפרוס מערכות סונאר ואמצעי מעקב תת-ימיים אחרים.

מאיפה מגיעים אמצעים כאלה לחות'ים, הפועלים במדינה שנחשבת לאחת העניות ביותר בעולם? כרגיל, התשובה היא כמובן איראן. בפברואר לכד פיקוד המרכז של צבא ארה"ב משלוח של כלי נשק מאיראן לחות'ים, שהכיל מרכיבים לכשב"מים על פני המים או לכצב"מים מתחתיהם. לפי תמונות שפרסמו האמריקנים, המשלוחים כללו מדחפים שמשמשים לרוב את הכצב"מים שככל הידוע טהרן מחזיקה בצבאה.

הכצב"מים האיראניים, לפי הדיווחים, דומים חיצונית לטיל טורפדו, אך איטיים ממנו. הם יעילים במיוחד נגד ספינות עוגנות ומטרות לא מהירות. ככל הנראה ניתן להרכיב עליהם אמצעי ראייה כדי להשקיף על מטרות, ובעבר ייתכן ששימשו להתקפה של מטרות בחופי האמירויות.

איום מצפון ומדרום

צבא איראן אינו טירון בכל הקשור ליכולות תת-ימיות. סוג הצוללות הראשון של האיראנים חוזר אחורה לשנות ה-90, וכולל שלוש צוללות מסדרת "קילו" הרוסית. אלו צוללות ישנות יחסית, אולם נכון לשנה שעברה האיראנים פועלים לשפץ אותן. סדרה אחרת מתוצרת עצמית של איראן היא הצוללות הזעירות מסוג ע'דיר, שלפי ההשערות כוללות עשרה כלי שיט פעילים לפחות. אלו צוללות במשקל של 125 טונות, המצוידות במנועי דיזל, וכן בטילי שיוט נגד ספינות וטורפדו. צוללות אלה החליפו את כלי השיט הבודד שהשיקו האיראנים מסדרת נהנג, גם הוא צוללת זעירה אשר שוקלת כ-115 טונות.

הצוללת האיראנית המתקדמת ביותר היא מסדרת פאתח: היא שוקלת כ-600 טונות, ומתהדרת במערכת סונאר מתקדמת ובארבעה צינורות טורפדו בקוטר 533 מילימטר. היא גם יכולה לשאת מוקשים וטילי שיוט נגד ספינות. לפי דיווחים מקומיים, הצוללת האיראנית הזאת יכולה לצלול לעומק של 200 מטרים, ולשהות בים כחמישה שבועות ללא צורך בתדלוק. כיום האיראנים בונים כנראה שלושה מכלי השיט הללו, אך כרגע מפעילים רק צוללת אחת מסדרה זו, שהושקה ב-2019.

מלבד צוללות אמיתיות, האיראנים כאמור גם מחזיקים בכצב"מים: לפי הדיווחים, כלי שיט אלה יכולים לצלול לעומק של 200 מטר, ולשהות במים כ-24 שעות. הם מסוגלים לשאת מוקשים ולשחרר אותם במים העמוקים כדי שיפגעו בספינות אויב.

טהרן גם משקיעה באמצעי הגנה תת-ימיים: בסמוך למתקנים אסטרטגיים היא מתחזקת רשת סנסורים מתחת למים, מערכות סונאר, מסוקים מתקדמים המצוידים במערכות מעקב תת-ימיות וטילי טורפדו ומוקשים. כל אלה מתווספים למערכות הגנה אוויריות, שנועדו להגן על מתקנים אלה מפני תקיפה של כטב"מים או טילי שיוט.

את כל היכולות המתקדמות האלה, אגב, לא שומרים האיראנים רק למורדים החביבים עליהם מתימן, והם מפזרים אותם ביד נדיבה גם לגורמים אחרים. חמאס, למשל, החל בשנים האחרונות לבנות יכולות תת-ימיות כאלה. ב-2021 סיכל צה"ל ניסיון מתקפה של כלי שיט כזה בידי חמאס, ש"שוגר לעבר שטחה הימי של ישראל". לא צוין מה היעד של התקיפה, אולם מלבד ספינות של חיל הים היא יכולה הייתה להיות מכוונת כלפי אסדות הגז של ישראל, הנמצאות במרחק של עשרות קילומטרים מחופי ישראל.

בכלל, חמאס פיתח את התחום התת-ימי לפני מלחמת חרבות ברזל. מלבד כלי שיט אוטונומיים, הוא הכשיר צוללנים ויחידות קומנדו ימיות, סירות נפץ ועוד. בתמרון הקרקעי בעזה הצליח צה"ל גם לאתר – לעיתים בתוך מנהרות – סדנאות ייצור של כלי צלילה נוספים כאלה. לא מדובר בכלים מתקדמים מאוד, ובשלב הנוכחי הם כנראה מעין טילי טורפדו המנווטים באמצעות טכנולוגיית GPS, אשר עמוסים בעשרות קילוגרמים של חומרי נפץ. ובכל זאת, מדובר בסכנה גדולה גם לספינות חיל הים וגם לאסדות הישראליות.

הסכנת הימית נוכחת אף בזירה הצפונית: חיזבאללה, כידוע, מחזיק ביכולת טילאות חוף-ים, שבה עשה שימוש קטלני נגד ספינת חיל הים "חנית" במלחמת לבנון השנייה. יש לו יחידות קומנדו ימי, ולפי הערכות של מומחים יש ברשותו גם גרסאות של צוללות ע'דיר איראניות וכצב"מים תוקפים או "מתאבדים", שהועברו לארגון הטרור באמצעות הברחות מאיראן.

גישה שונה להתחמשות

האיום התת-ימי של הציר האיראני לא נחבא מעיני גורמים מערביים, ואפילו ממדינות שנחשבות ידידותיות לרפובליקה האסלאמית. בשנים האחרונות החלו מדינות המפרץ הפרסי להתחמש ביכולות מתחת למים, בניסיון להגן על חופיהן מול סכנה כזו.

האמירויות, למשל, החלו השנה לבנות ולבחון צוללות זעירות מסוג "קרונוס", שיש להן יכולות ניוד מתקדמות, מנוע המבוסס על דיזל וחשמל, ואשר מצוידות בטילי טורפדו. הן יכולות לצלול לעומק של 100 מטרים, ולהחזיק עד כעשרה מלחים.

ערב הסעודית סגרה בתחילת השנה חוזה מול חברת תאלס לרכש של מערכות סונאר נגררות, שיוכלו להתחבר לספינות סיור חדישות שקנו הסעודים מספרד. מבחינת ריאד, איום חות'י תת-ימי הוא סכנה ממשית, ועליה להיערך אליה אם יתפרץ שוב הסכסוך מול תימן במלוא עוזו. הסעודים גם מנהלים משא ומתן עם חברה סינית לרכש של כצב"מים, ומחפשים אפיקים אפשריים לקניית צוללות קלות נגד ספינות ולמעקב תת-ימי.

מדינה אחרת שפועלת בתחום היא קטאר. הקטארים רכשו מאיטליה שתי צוללות קטנות, בשווי של יותר מ-200 מיליון דולר, שיאפשרו להם לנהל משימות חשאיות בקרקעית הים ואפילו להניח מוקשים.

לצד המדינות האלה פועלת באזור גם הקואליציה נגד החות'ים, בראשות בריטניה וארה"ב – שתי מדינות שבאופן מסורתי נחשבות למעצמות בזירה הימית. ארה"ב כמובן נהנית מיכולות תת-ימיות מתקדמות, אולם בעת האחרונה הבינה כי היא מפגרת מאחורי מעצמה ימית אחרת, סין. היא גם מגיבה להתפתחויות הקשורות בלוחמה בים האדום, ועוקבת אחר אירועים שונים באוקראינה, שם קייב ומוסקבה נלחמות ביניהן בים השחור.

בה בעת, האמריקנים משקיעים מעט מאוד ממשאביהם לתחום כלי השיט האוטונומיים מתחת למים. התקציב לכצב"מים בינוניים וקטנים השנה בארה"ב עומד על 172 מיליון דולר, ובשנה הבאה ירד לקצת יותר מ-100 מיליון דולר. לשם השוואה, הצעת התקציב של הבית הלבן לשנה הבאה לצי האמריקני כולו מסתכמת ב-63 מיליארד דולר. ארה"ב, כך נראה, מעדיפה להשקיעה בבניית ספינות ענק – אף שהמגמות בשוק נראות שונות, ונעות לכיוון כלים אוטונומיים.

ומה אצלנו? לא צריך להרחיב את הדיבור יותר מדי על שייטת 13 ויכולותיה או על צי הצוללות של צה"ל, הכולל חמש צוללות מסוג "דולפין" מונעות בדיזל. נוסף על כך פיתחה ישראל כצב"ם ושמו לווייתן כחול, המיועד למבצעי איסוף מודיעין, גילוי צוללות וסיור. כצב"ם זה נועד להשתלב במאמצי ההגנה הישראליים נגד היכולות הימיות הגוברות של איראן.

בה בעת, זרוע הים הישראלית בהחלט צריכה עוד לעבוד קשה כדי להתמודד מול כל האיומים שצה"ל מתמודד מולם. לא בטוח, למשל, שיש לנו די כלים לצורך לחימה ממושכת ורחבה בים. מומחים מעריכים כי צה"ל צריך לבצע התאמות במערך ההגנה הימי, בין היתר לאיתור ונטרול כצב"מים, לבנות תורת לחימה מסודרת ולשתף פעולה עם מדינות אחרות כדי להשתמש בידע המשותף שצברו כדי להגן על נכסים אסטרטגיים בים.

אף שכיום תחום הכטב"מים אולי מהווה איום גדול על העורף הישראלי, איראן היא מדינה שכוחה בהחלט גם בזרוע הימית שלה. התפתחות של איום הכלים האוטונומיים במים אינו תסריט מופרך, וחובה עלינו להיערך אליו. בניגוד אולי למגמה באוויר, כדאי לישראל לשקול לאמץ גישה אחרת בים: אם עד כה השקיעה ישראל כספים רבים בפיתוח כלים מדויקים ויקרים נגד האיום האיראני, הרי שמבחינה תקציבית זו תחרות לא הוגנת. הכטב"מים שמשגרים איראן ושלוחיה אינם יקרים, בעוד שהטילים ומערך ההגנה הישראלי עולים עשרות מונים יותר. אי אפשר להמשיך כך לאורך זמן רב, וישראל בהחלט מצפה להשלמת הניסויים במערכות לייזר ליירוט איומים אוויריים כדי לשנות את התמונה הזאת מהיסוד.

ייתכן שבזירה הימית, שהיא כאמור לא בהכרח התחום החזק ביותר של ישראל, עלינו לנסות גישה שונה: אולי מראש אנחנו צריכים לבחון אפשרויות זולות ומתקדמות פחות, מדויקות פחות, שייתנו מענה בהיקפים גדולים יותר. כך יהיה ניתן לייצר כמויות גדולות של מערכות הגנה זולות, ולמקם אותן כמענה לכל ניסיון התקפה על נכסים אסטרטגיים שלנו.

במקביל, ישראל יכולה וצריכה לשתף פעולה עם מדינות כגון אוקראינה, טאייוואן וערב הסעודית כדי לגבש ביחד, מהניסיון המשותף שצוברות כולן, את הכלים המתאימים ביותר להתמודדות עם האיומים הללו. העתיד בזירה הימית כבר כאן, והבינה המלאכותית רק תחריף את הסכנה שהוא יכול לייצר לנו. אסור לנו להזניח את הטיפול באפיק התת-ימי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20.10.2024.

וודאח כאמל יוניס, מחבל רדואן שדבר מעצרו בידי צה"ל בלבנון פורסם בימים האחרונים, הטיח בחקירתו את העלבון הגדול ביותר שיכול היה לומר למפקדיו בכוח רדואן: "כולם ברחו… הם קטני אמונה, אנשים בלי דת, נכנסו לקבל כסף וזהו".

איומי חיזבאללה ליוו אותנו שלשה עשורים לפחות, והיו חלק משמעותי מעיצוב התודעה הישראלית, בעיקר לרע. חיזבאללה, כמו היד המשלחת הגדולה שלו, איראן, התמחה בלוחמה פסיכולוגית שיעד ההשפעה העיקרי שלה היה החברה בישראל בפרט, והעולם המערבי בכלל. ולמרות שהם היו אלופי הפסיכולוגיה והשיח המערבי, ולמרות שפנו לסנטימנט המערבי-החילוני, אלמנט אחד לא נעדר מעולם מהסרטונים שלהם: האלמנט הדתי-אמוני.

בסרטון שפרסם חיזבאללה אמש בכדי להעיד שכוחו עוד במותניו, באותו יום ששיגר את הכטב"ם לבנימינה, היה חשוב לו להראות בתחילת הסרטון את לוחמי הארגון עוברים תחת קוראן המונף מעל לראשיהם.

וזה לא  רק חיזבאללה. גם חמאס, כשיצא למתקפת "מבול אל-אלקצה" יצא ממניעים אמוניים. הוא האמין שהוא ממלא תפקיד היסטורי שייעד לו האל.

דבר פשוט הוא שמי שרוצה לתת מענה לאויב שמאיים עליו, חייב להבין אותו בצורה מעמיקה ואינטימית. כשישראל חשבה שחמאס פרגמטי ורוצה אישורי עבודה, בעוד הוא הרדים אותה בכדי לפרוץ לתוכה באלפיו. ישראל חשבה שחמאס נמנע מפיגועים בגלל הכסף הקטארי שזרם, בעוד הוא השקיע כל אגורה באמל"ח ומנהרות. ישראל חשבה שחמאס כגוף שלטון יהיה מחויב לתושבי עזה, בעוד הוא מלכד את בתי הפעילים שלו עצמו, בכדי ליצור מלכודות מוות לכוחות צה"ל. ישראל חשבה שהוא מורתע- והאמת הייתה הפוכה: היא הייתה המורתעת.

לתופעה שהובילה אותנו עד הלום קוראים בלשון המקצועית "סיבור הגיון האויב". זוהי תופעה פסיכולוגית חמקמקה, והיא זו שהייתה אחראית לקונספציה של 1973 ושל 2023. היא אחת התופעות המסוכנות ביותר, של הולכת שולל עצמית במסווה של ידיעה מעמיקה של האויב. אנשי המודיעין כל כך מבינים אותו, עד שהם יודעים איך הוא חושב, מה הוא רוצה, ממה הוא מורתע ולנבא את התנהגותו. שכחו רק כוכבית אחת קטנה: שהם משליכים את עולם המושגים שלהם על האויב ומודדים אותו לפי עולמם שלהם, ולא לפי עולמו שלו. זוהי ה"קונספציה".

ישראל המערבית, הפרגמטית והפרקטית, שרק רצתה שקט וצימרים בצפון, התעלמה לחלוטין מהאלמנט האמוני של אויביה. וזאת, גם מבלי להיכנס לדיונים או לציונים אודותיו, למרות שברור שהוא מטורף לחלוטין. אבל הוא כאן, והוא נוכח, ואי אפשר להבין את האויב בלעדיו. ויתרה מכך: גם אי אפשר יהיה לנצח בלעדיו.

אם נתמצת את העיקרון למונחים ברורים יותר, מדובר במלחמה על הרוח. עבורם, זו מלחמת הרוח, האמונה והייעוד. ועבורנו? על מה אנו נלחמים? על שקט ושלווה ומקלט בטוח. אבל האם זה הכל?

במלחמה שבה הרוח תופסת מקום כה מרכזי לא מנצחים רק בסיכולים ממוקדים והרס תשתיות. זה חומר, זו אינה רוח. ככה לא מרתיעים את האויב האיסלאמיסטי הדתי. מלחמה על הרוח מנצחים גם בקינטיקה אבל לא פחות מכך, בתודעה. במה שמפיל להם את הרוח, ומרים אותה אצלנו; מלחמה על הרוח מנצחים באמצעות דגל ישראל שגולני מניפים על חורבות מארון א-ראס. באמצעות תקיעת שופר בלבנון. באמצעות סרטוני האמרים פתוחים וסוכה בציר נצרים כי אנחנו כאן, ואנחנו לא מפחדים. עם ריקודים וחלוקת ממתקים לרגל חיסולו של נסראללה כי העולם נהיה נקי יותר, עם סרטון של מח"ט גולני יום אחרי אסון הכטב"ם כשהוא עומד לאור יום על גג כשמאחוריו כל הכפר הלבנוני ואומר לעם ישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו: משפחות יקרות, תדעו שאנחנו חזקים. זו מסורת גולני, ואנחנו ננצח. או בקיצור, בשלילת הנכסים העיקריים שלהם, ברוח ובחומר יחד.

שפת הרוח והערכים היא שפת המזרח התיכון והאמת שזו גם השפה שלנו, כעם התנ"ך והאמת שאנו צמאים אליה בסתר ליבנו.  רק התביישנו, כי זה לא פרקטי אז לא עוד.

אומרים שרעיון אי אפשר לנצח עם פצצה. זה נכון, אבל אפשר לנצח רעיון עם רעיון נגדי. אנו בעיצומו של קרב לחיים ולמוות בין רוח המוות של הג'יהאד ובין רוח החיים הציונית. רק אחת מהם תשרוד כדי לספר, והרעיון המפסיד יאופסן עם שלדים נוספים בבית הקברות של ההיסטוריה. אז בואו נרים את הרוח. בואו ננצח.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20.10.2024.

לא צריך להיות בסוד המגעים המדיניים כדי לזהות את השפעתה של וושינגטון על עמדות ישראל בשלוש הסוגיות המרכזיות שעל סדר היום הביטחוני: מאפייני התגובה נגד איראן, הלחימה בלבנון – ובאופן ספציפי -תקיפות חיל האוויר בביירות והכנסת הסיוע ההומניטארי לאזור צפון הרצועה שבו מתנהלת פעולת צה"ל. הגמישות שישראל נאלצת להפגין בהן, כך נראה, היא חלק מהמחיר עבור הסיוע האמריקני להמשך הלחימה ולתרחישי התגובה האפשריים מצד איראן.

אין המדובר במחירים קלים. צמצום התקיפות הישראליות בביירות וההבנה כי זהו תוצר של הסכמות בין וושינגטון לירושלים, פוגע במומנטום שישראל יצרה מול חיזבאללה, מחזק את הביטחון העצמי ואת תחושת החסינות של בכיריו ומאפשר לו להתאושש. אם נצרף לכך את תחושת-ההישג בעקבות פגיעת הכטב"מ בבא"ח גולני וחידוש הירי הסדור של הרקטות לעבר יעדים בעומק ישראל ובצפונה, נוכל להבין את הסיבות לקו-התקיף שנקט נעים קאסם בנאומו אתמול, כאשר שב והדגיש את הזיקה בין לבנון לעזה וכשסיפר כי ארגונו התעלם מהצעות שהתקבלו להסיג את כוחותיו 10 ק"מ מגבול הצפון.  ריסון פעילות צה"ל בלבנון לא רק יאריך את המלחמה אלא גם יגביר את הסיכונים לפגיעה בכוחותינו ובעורף ישראל.

כך גם הדרישה להכנסת סיוע הומניטארי לצפון הרצועה. סיוע זה מאפשר לפעילי חמאס להישאר באזורים שאותם צה"ל מבקש לפנות, מחזק אותם ומחליש את הלחץ שישראל ביקשה להפעיל על סינואר בפעולתה באזור הזה. אם נוסיף לכך את ההצלחות שחמאס רשם השבוע בפגיעה בכוחותינו ובירי רקטות לעבר ישראל ולסדרת הנאומים של בכיריו במלאת שנה לטבח שמחת-תורה, נוכל להפגין מדוע הוא לא נחפז לבקש "עסקה".

האינטרס של הממשל האמריקני להפחית את גובה הלהבות בכל הזירות כדי למנוע התלקחות למלחמה אזורית, מוביל בפועל להתשה , להתארכות המלחמה ולהחמצת האפשרות להשיג הכרעה מובהקת, בנוק-אאוט, לא בנקודות. ישראל לא יכולה להרשות זאת לעצמה. היא גם לא רשאית  להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה לחולל שינוי יסודי בשתי הזירות.

לצד ההכנות הקשורות באיראן, עליה לפעול מול וושינגטון להסרת האילוצים. חיוני להמשיך את ההתקפות בביירות ולמנוע תחושת חסינות של בכירי הארגון בכל מקום בו יימצאו. באשר לצפון הרצועה, ביתורו של האזור הזה ופינוי התושבים ממנו נחוץ בראש ובראשונה כדי למנוע את התאוששות חמאס. הוא משרת גם את הצורך להפעיל לחץ לקידום שחרור החטופים. כל עוד ישראל מאפשרת הספקה סדירה במרחבים סמוכים – נכון כי תתעקש על עמדתה שלא לאספק את צפון הרצועה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 16.10.2024. 

עמיתי מכון משגב ערכו לאחרונה משחק תרחישים והגיעו לכמה מסקנות, ובכללן: אסור לישראל לעצור לפני החלשת החיזבאללה מתחת לרף התאוששות. מול איראן, ישראל חייבת להגיב למתקפת הטילים האחרונה, אך יש לשאוף לכמה שיותר תיאום עם האמריקאים. לאור ההתנגדות האמריקאית למתקפה רחבה, על ישראל לשקול הגבלת היקף המתקפה בשלב הראשון, וככל שאיראן תסלים בתגובה אז תרחיב את היעדים. בכל אופן יש להיערך למצב שבלית ברירה ישראל תפעל נגד הגרעין האיראני גם ללא תמיכה אמריקאית.

במשחק השתתפו ד"ר יוסי מנשרוף, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, פרופ' קובי מיכאל, יוסף רוזן, ד"ר דוד וורמזר, דוד מ' וינברג, אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני וד"ר רפאל בן לוי. התובנות במסמך זה נובעות מכלל המשתתפים במשחק. (האחראיות על הכתוב במסמך זה היא של הכותב, רפאל בן לוי, בלבד.)

עיקרי התובנות והמסקנות

• אם ישראל עוצרת עם הישג מוגבל של החלשת חיזבאללה בלבד, איראן תפעל לשקם את שדרת הפיקוד וגם את האמל"ח ולהצמיח את הארגון מחדש.
• בזירה הלבנונית עצמה, מכה אנושה לחיזבאללה תפתח פתח משמעותי לשינוי מאזן הכוחות בתוך לבנון ולחיזוק הארגונים השיעים מתנגדי חיזבאללה והעדות האחרות.
• ככל שישראל ממשיכה להכות בחיזבאללה כך יגבר הרצון האיראני לקצר את זמן הפריצה לנשק גרעיני ואף לקבל החלטה להרכבת פצצה בפועל כדי לקזז את אובדן השלוח העיקרי שלה.
• אם ישראל תגביל את המתקפה על איראן למטרות צבאיות בלבד, יש סיכוי שהמשטר יעדיף להכיל ויחפש דרכים להגיב מתחת לרף הסלמה.
• אם ישראל תתקוף מתקני גרעין, התגובה האיראנית תהיה תלויה בהיקף הפגיעה: פגיעה חלקית בלבד עלולה לחזק את הנחישות האיראנית להשתקם ולהזדרז לפתח פצצה; רק נזק רחב-היקף יביא לאפקט מייאש ויקשה על המשטר להחליט להשקיע בשיקום; בשניהם יש לצפות למתקפת טילים על ישראל.
• פגיעה במתקני הנפט עשויה להוביל למחאה ציבורית רחבה נגד המשטר ולערעור היציבות שלו עקב הפסקת הסובסידיות שהציבור מקבל מרווחי הנפט.
• המחנה הערבי המתון מעוניין בהחלשת איראן ושלוחיה באזור, והישג ישראלי רחב מול חיזבאללה יחזיר את האמון בעוצמה הישראלית ואת האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה; במקביל, מדינות המפרץ חוששות מתקיפה ישראלית באיראן עקב חשיפת מתקני הנפט שלהן לתגובה איראנית.
• ארגוני הטרור ביו"ש אינם מצליחים לגייס את ההמונים כל עוד ישראל צוברת הישגים בלבנון, אך אם נראה שנׅכפית על ישראל הסדרה, זה ייתפס כניצחון לציר ויהיה זרז לציבור ביו"ש ליזום חיכוך עם צה"ל.
• לא צפוי שינוי משמעותי בעמדת סין ורוסיה כלפי ישראל בכל תרחיש, אלא מהלכים דיפלומטיים להפסקת אש.
• היעד המרכזי של הממשל האמריקאי הוא הרגעת השטח ומניעת הסלמה, וכעת הוא מנסה לקדם מו"מ מול איראן כדי שתסכים להכלת תקיפה ישראלית מוגבלת תמורת הקלות בסנקציות והגדרה מחדש של הקו האדום בתחום הגרעין.
• השבועות הקרובים עד הבחירות מהווים הזדמנות לישראל, שכן הממשל ייפגע אם יצטייר כמי שאינו תומך בה בשעת מלחמת הגנה נגד חיזבאללה, שהוא נתפס כאויב של ארה"ב. באשר למתקפה על איראן, נראה שהממשל יגבה את ישראל בפעולה נגד יעדים צבאיים, אך אין לצפות ששום ממשל אמריקאי ישתתף במתקפה על מתקני הגרעין האיראניים.
• על כן, בזירת לבנון אסור לישראל לעצור לפני החלשת חיזבאללה מתחת לרף התאוששות. מול איראן, ישראל חייבת להגיב למתקפת הטילים האחרונה, אך יש לשאוף לכמה שיותר תיאום עם האמריקאים. על ישראל להגביל את היקף המתקפה בשלב הראשון, וככל שאיראן תסלים בתגובה, אז תרחיב את היעדים. בכל אופן יש להיערך למצב שבלית ברירה ישראל תפעל נגד הגרעין האיראני גם ללא תמיכה אמריקאית.

מכה אנושה לחיזבאללה עלולה לשנות את הפוליטיקה הלבנונית; איראן תבקש לקזז את האובדן על ידי התקדמות בציר הגרעיני

בזירת לבנון, על אף ההישגים של ישראל עד כה, אם היא תעצור עכשיו חיזבאללה עדיין יכול להשתקם. צפוי שאיראן תפעל לשקם את שדרת הפיקוד ואת האמל"ח והארגון יצמח מחדש. איראן תחדש גם את הכסף לדאווה, שהוא קריטי להמשך השפעת חיזבאללה וגיוס הציבור השיעי לשורותיו.

לעומת זאת, אם ישראל ממשיכה להכות בחיזבאללה עד כדי החלשתו לכדי ארגון מחתרתי חסר השפעה רחבה בלבנון, ייפתח פתח משמעותי לשינוי מאזן הכוחות בתוך לבנון ולחיזוק הארגונים השיעים מתנגדי חיזבאללה שכבר קיימים. השיעים ירצו לשמור על הנתח שלהם בלבנון, אבל ללא חיזבאללה החוג שנאמן למדינה הלבנונית ולא לפרויקט האיראני האזורי יוכל לייצג אותם. על מנת לאפשר זאת, יידרש סיוע לחוגים אלה כדי שהם ייטלו את מקומו של חיזבאללה בשירותיים החברתיים שהוא מספק. כדי שזה יקרה, צריך להמשיך להכות בכוח האדם של חיזבאללה שכיום מונה כ-50,000 ומתוכם נפגעו או נהרגו רק אלפים בודדים.

מכה אנושה לחיזבאללה תחזק את הלחצים על חאמנאי להתקדם בציר הגרעיני, כולל צעדים לקיצור זמן הפריצה לנשק ואולי אף חציית הקו של הרכבת פצצה. כבר כיום יש קולות באיראן (במג'לס, משה"מ) שקוראים לקצר את זמן הפריצה לנשק. לפי טענתם, תפיסת הביטחון האיראנית נשענת על שלוש רגליים: שלוחים, טילים ויכולת גרעינית. אם ישראל משמידה את השלוח העיקרי, חיזבאללה, וגם איום הטילים מתגלה כפחות יעיל ממה שנחשב, איראן תעמוד חשופה למאמצי שינוי המשטר מצד ארה"ב וישראל. לעת עתה חאמנאי דוחה קולות אלה, אבל אם ישראל תשיג הישג מורחב מול חיזבאללה גם המעגל הקרוב של חאמנאי יצטרף לקריאות אלו.

בתרחיש של מתקפה ישראלית על איראן, ככל שהיא תהיה מוגבלת למוקדים צבאיים קיים סיכוי שחאמנאי יבחר להגיב בצורה מוגבלת ולהתמקד בתקיפה דרך השלוחים; אך ייתכן גם שהוא יגיב במתקפת טילים על ישראל באופן שיאפשר הרחבת יעדי התקיפה בסבב הבא.

אם ישראל תתקוף מתקני גרעין, התגובה האיראנית תהיה תלויה בהיקף הפגיעה: פגיעה חלקית בלבד עלולה לחזק את הנחישות האיראנית להשתקם ולהזדרז לפתח פצצה; רק נזק רחב-היקף יביא לאפקט מייאש ויקשה על המשטר להחליט להשקיע בשיקום; בשניהם יש לצפות למתקפת טילים על ישראל.

פגיעה במתקני הנפט עשויה להוביל למחאה ציבורית גדולה נגד המשטר וערעור היציבות עקב הפסקת הסובסידיות שהציבור מקבל מרווחי הנפט. אף על פי שאיראן אינה מעוניינת לתקוף מדינות אחרות באזור, ייתכן שתעשה זאת בתגובה לפגיעה ישראלית בנפט, כי המשטר ירגיש מחויב "להעניש את הקואליציה". מנגד, צעד כזה יוביל לבידודה האזורי של איראן ולחיזוק הקואליציה שהיא כל כך מפחדת ממנה.

המחנה הערבי המתון כולו מעוניין בהחלשת איראן וחיזבאללה, אך המפרציות חוששות מתגובה איראנית נגד מתקני הנפט

המחנה הערבי הפרגמטי כולו מעוניין בהחלשת איראן ושלוחיה באזור, כולל מדינות המפרץ, מצרים, ירדן וצפון אפריקה. ככל שישראל תפגע בחיזבאללה כך האמון שלהן בישראל יגבר, ואם ישראל תצליח בכך למרות הלחץ האמריקאי זה יחזק עוד יותר את תדמיתה ונכסיותה בעיניהן. אבל אם ישראל תעצור עם הישג מוגבל בלבד, או בגלל לחץ אמריקאי או כי היא אינה מסוגלת, אז המסקנה תהיה שעדיף להיות בצד האיראני.

ניתן לצפות שהם תגננה את ישראל בפומבי, אבל בפועל הן מקוות להצלחת ישראל ושהיא לא תעצור. אם ישראל תשיג הישג מורחב נגד חיזבאללה אז תעלה ביתר שאת אפשרות הנורמליזציה עם סעודיה וחזרה למגמה של העמקת היחסים במסגרת הסכמי אברהם.

מדינות המפרץ חוששות מתקיפה ישראלית ישירה באיראן עקב החשיפה שלהן לתגובה איראנית, שכן אין להן מענה להגנה על מתקני הנפט שלהן. הן נערכות להוכיח לאיראן שלא נטלו חלק בתקיפה הישראלית ותנסנה להתרחק מישראל כדי לשמור על עצמן מחוץ ללחימה. מנגד, בסופו של דבר המשטר האיראני מהווה אויב עבורן וערעור יציבותו אכן כלול באינטרסים שלהן.

לעומת זאת, מצרים וירדן אינן חשופות לפגיעה במתקני נפט כמו המפרציות, ומבחינתן הרחבת העימות מצד ישראל תהיה צעד מסוכן, אך לא מנוגדת לאינטרסים שלהן אם זו תצליח.

הישג מורחב בלבנון ידחק את הפלסטינים לשולי סדר היום האזורי; כפיית הפסקת אש על ישראל תחזק את ארגוני הטרור ועלולה להבעיר את יו"ש

חמאס מעוניין שישראל תרחיב את העימות עם איראן מתוך תקווה שישראל תספוג מכות ותימנע מהישגים מכריעים באופן שמוריד את הלחץ ממנו. אך כל הישג של ישראל בלבנון מוריד את התקווה שזה יתממש. בדומה לכך, ארגוני הטרור ביו"ש המנסים לגייס צעירים ולהבעיר עוד יותר את השטח מתקשים בכך כל עוד ישראל צוברת הישגים. הרחוב מבין שזה אינו הזמן. לעומת זאת, אם נראה שנׅכפית עליה הסדרה, זה ייתפס כניצחון לציר ויהיה זרז לציבור ביו"ש ליזום חיכוך עם צה"ל ותנופה לארגוני הטרור השונים.

במקביל, הרש"פ נמצאת במצוקה. מצד אחד היא שואבת עידוד ממעמדה המתחזק בזירה הבינ"ל בעקבות המלחמה ומכך שישראל מאותגרת במוסדות משפט בינלאומיים. מנגד, היא מבינה שכל זה חסר משמעות בפועל, שהיא לא תחזור לעזה, ושהיא לאט לאט מאבדת אחיזה ביו"ש. הישג מורחב בלבנון עשוי לחולל שינוי אזורי מהמעלה הראשונה והסוגיה הפלסטינית תידחק לשולי סדר היום האזורי, לכן הרש"פ מקווה מאוד שישראל תעצור לפני כן.

בתרחיש של מתקפה ישראלית על איראן, ייתכן מאמץ נואש מצד חמאס וגורמי טרור ביו"ש לתקוף את ישראל ביכולות שנשארו להם, הן לבקשת איראן והן כתגובה ספונטנית, תוך ניסיון לפצל את הקשב של ישראל. תיתכנה אף פעולות טרור מצד הגורמים הרדיקליים בקרב ערביי ישראל.

סין ורוסיה תתמוכנה בציר האיראני דיפלומטית, בסיוע עקיף ובשיקום, אך אין לצפות להתערבות צבאית ישירה

כעת אין שינוי משמעותי בעמדת סין כלפי ישראל, אלא גינויים והבעת תמיכה בלבנון, וקריאה להפסקת אש ולקידום פתרון שתי מדינות, וככל שהמערכה בלבנון תימשך תגביר סין את הפעילות המדינית השלילית נגד ישראל. היא כן תתמוך בציר דיפלומטית, באספקת רכיבי אמל"ח לפי הצורך וייתכן שתגיש סיוע בהעברות אמל"ח מצפון קוריאה. סין מזהה הזדמנות לניצול ההרס בלבנון כדי להרחיב את השפעתה לעומת המערב בתהליך השיקום; אך אין היא אוהדת את חיזבאללה.

רוסיה קרובה יותר כיום לאיראן על רקע הסיוע האיראני למלחמתה באוקראינה, אבל האינטרס הרוסי באזור מתמקד במשטר אסד שמארח אותה, ואין לה אינטרסים ישירים בלבנון. בתרחיש של המשך המערכה בלבנון, ייתכן שתסייע לציר בשוליים כגון סיוע בתחום הסייבר ולוחמה אלקטרונית, אבל לא צפויה תגובה ישירה נגד ישראל, שכן מבחינה צבאית רוסיה ממוקדת במלחמה באוקראינה ומשאביה מוגבלים.

מתקפה ישראלית על איראן לא תשנה מהותית את עמדתן הנ"ל של סין ורוסיה. סין תזהה זאת כהזדמנות לקדם הפסקת אש מלאה ולעודד את כלל השחקנים לעצור, ובמקביל לסייע לאיראן לבנות מחדש את מה שנפגע. הרוסים אולי יציעו סיוע לאיראן לשקם את כוחה ולשמור על השת"פ של איראן במלחמת אוקראינה.

ארה"ב תמשיך לפעול למנוע הסלמה ולקדם הפסקות אש, אך מגלה הבנה לתגובה ישראלית מוגבלת נגד איראן

היעד המרכזי של הממשל הוא הרגעת השטח ומניעת הסלמה. בעיניו, יש לשאוף להסדרה עם איראן באופן שמחזק את המתונים בהובלת פזשכיאן. בתפיסתו לחץ על איראן רק מחזק את המחנה הניצי וחותר תחת מאמצי ההסדרה. כעת הממשל מנסה לקדם מו"מ מול איראן כדי שתסכים להכלת תקיפה ישראלית מוגבלת תמורת הקלות בסנקציות והגדרה מחדש של הקו האדום בתחום הגרעין.

הממשל תומך בישראל במובן הבסיסי של הגנה מפני מתקפות עליה, אך מנסה כל העת לגרור אותה למסלול דיפלומטי ולשם כך לוחץ על ישראל על ידי עיכוב אספקת נשק, דרישה לסיוע הומניטרי, מו"מ לשחרור חטופים והחלטות במוסדות בינ"ל; וכן על ידי הצעות לישראל בדמות סיוע צבאי עתידי וגיבוי תהליכי נורמליזציה באזור. בהקשר הלבנוני, המטרה של הממשל היא להגיע להפסקת אש ולהוביל תהליך דיפלומטי שיחזק את ממשלת לבנון מול חיזבאללה, לצד הגעה לאיזו הבנה עם הרש"פ וייתכן גם עם ויתורים כלפי חמאס.

הממשל מתקשה להתנגד נחרצות לפעולות נגד חיזבאללה, שהוא אויב מר של ארה"ב, אלא שחושש שהמשך הלחימה יוביל להסלמה רחבה יותר. השבועות הקרובים עד הבחירות מהווים הזדמנות לישראל, שכן הממשל ייפגע אלקטורלית אם ייתפס כמי שיוצא נחרצות נגד ישראל בעת מלחמתה עם חיזבאללה.

אם טראמפ ייבחר מחדש לנשיאות, הוא צפוי לנקוט עמדה תקיפה יותר כלפי איראן, ולא יאתגר את ישראל במוסדות בינלאומיים, אך הוא כבר מעביר מסרים שהוא אינו מעוניין להתחיל כהונה עם מלחמה במזה"ת ומעודד אותה להזדרז להשיג הישגים לפני החלפת השלטון. אף על פי שהוא ינקוט עמדה תקיפה יותר מול איראן, בסופו של דבר הוא מאמין שלאחר הפעלת לחץ ניתן יהיה להגיע להסכם והוא ירצה למנוע הסלמה במזה"ת כדי להתמקד באינטרסים אחרים באסיה ובענייני פנים.

אין לצפות שארה"ב תשתתף במתקפה על מתקני הגרעין האיראניים, לא עכשיו ולא תחת ממשל טראמפ. אם ישראל בכל זאת תפעל נגד מתקני הגרעין, ממשל ביידן צפוי לבקר את ישראל דיפלומטית אך ייאלץ לעבור הלאה ולנסות להרגיע את הלהבות. צפוי שהוא בכל זאת יסייע לישראל להגן על עצמה מפני מתקפת טילים, אך ישתמש במנופים אחרים ביתר שאת כדי להביא להפסקת אש בכל הזירות ואז לחזור למהלך דיפלומטי להסדרת העניין כדי למנוע ניסיונות פריצה בעתיד, אף על פי שלא נראה שיש לזה תוחלת.

המלצות לישראל: בזירת לבנון אסור לישראל לעצור לפני החלשת חיזבאללה מתחת לרף התאוששות. מול איראן, ישראל חייבת להגיב למתקפת הטילים האחרונה, אך יש לשאוף לכמה שיותר תיאום עם האמריקאים באופן שישראל תגביל את היקף המתקפה בשלב הראשון, וככל שאיראן תסלים בתגובה אז תרחיב את היעדים. בכל אופן יש להיערך למצב שבלית ברירה ישראל תפעל נגד הגרעין האיראני גם ללא תמיכה אמריקאית.

היום לפני 51 שנים, ב-6 באוקטובר 1973, עמדה ההנהגה המדינית-ביטחונית במדינת ישראל בפני אחת ההכרעות הקשות בתולדות מדינת ישראל.
לאורך תעלת סואץ התייצבו, באורח בלתי צפוי, דיוויזיות מצריות, חלקן דיוויזיות חי"ר וחלקן דיוויזיות שריון. מולן ניצבו כמה אלפי חיילים של צה"ל, חלק ניכר מהם ללא ניסיון קרבי. עד לבוקר ה-6 באוקטובר 1973 שררה אי-ודאות באשר ליעדיו של הכוח המצרי האדיר שניצב על גדות התעלה.

ה"קונספציה" של הימים ההם גרסה שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד להערכתה יש לישראל עליונות אווירית. גופי המודיעין בישראל ידעו בוודאות שהערכת המצב במצרים גרסה שיש לישראל עליונות אווירית בלתי מעורערת. המסקנה הייתה ברורה: הסבירות למלחמה יזומה מצד מצרים נמוכה מאוד.

אז מדוע בכל זאת מצרים מרכזת כוחות כל כך גדולים על גדות התעלה? לרבים בישראל זה נראה כמעין "מהלך התאבדותי" של מצרים. האמונה בעליונות הישראלית הייתה חד-משמעית; במשך השנתיים שקדמו למלחמה שרר שקט מוחלט לאורך התעלה.
היחסים האסטרטגיים עם ארצות הברית הגיעו לרמות חסרות תקדים. ממשל הנשיא ניקסון תמך באורח בולט בהמשך הסטטוס קוו במזרח התיכון. מדוע אפוא הולכת ההנהגה המצרית למהלך כל כך מסוכן ובלתי מחושב?

מדובר בתרגיל, כך העריכו באגף המודיעין בצה"ל. כך היה גם בעבר. אין מה להתרגש ממהלכיה של מצרים. מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. ואולם, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973 מסר מקור מצרי בכיר לראש המוסד, צבי זמיר, שאין מדובר ב"תרגיל", אלא בהכנות למלחמה נגד ישראל שתחל "בשעות הערב". ישראל נכנסה להלם חמור שכמותו מעולם לא ידעה.

הרמטכ"ל, דוד אלעזר, תבע לאשר מכת מנע מיידית. על פי הערכתו מכה כזו תוציא מכלל פעולה את חיל האוויר הסורי וחלק ניכר מחיל האוויר המצרי. ישראל, כך אמר הרמטכ"ל, תפתח את המלחמה במצב נוח יחסית ותוכל לזכות בניצחון מפואר, עוד יותר מזה של מלחמת ששת הימים.

ההנהגה בישראל בראשות ראש הממשלה, גולדה מאיר, ומשה דיין, שר הביטחון, הסתייגה מההצעה. היה ברור שהממשל האמריקני בראשות הנשיא ניקסון ושר החוץ הנרי קיסינג'ר מתנגדים לכך בתוקף. קיסינג'ר לא הסתפק בכך. כבר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973 הוא העביר לישראל מסרים חד-משמעיים, מלווים באיומים, סמויים וגלויים, לבל תעז לצאת למתקפת מנע.

ההנהגה בישראל חששה שאם תַּמְרֶה את פי הממשל יעכב הממשל העברת נשק לישראל כאשר תפרוץ המלחמה. ישראל נמנעה ממתקפת מנע כוללת. התוצאות ידועות.
באווירת ליקוי המאורות ששררה אותם ימים, נסתתרה מעיני הנהגת המדינה ההבנה הפשוטה העומדת כציר איתן ביחסי ישראל-ארצות הברית: אכן ארצות הברית לוחצת על ישראל להימנע ממכה מקדימה.
ואולם, אם ישראל תמרה את פיה, תצא למכה מקדימה ותביס את אויביה, ארצות הברית תמחל לה על כך שפעלה בניגוד להנחיה שלה. ולא זו בלבד, היא אף "תברך" אותה על פעולתה, תעריך את אומץ לבה ותבקש לשדרג את יחסיה עמה.

חמישים ואחת שנה לאחר אותו יום מר ונמהר ניצבת הנהגת המדינה בפני דילמה דומה. הפעם לא היו "הפתעות". באמצע אפריל 2024 הבהירה ההנהגה האיראנית שבכוונתה לשגר מטחים של טילים לעבר ישראל, כולל טילים בליסטיים, בעקבות חיסולו של איסמאעיל האנייה, אחד מראשי החמאס על אדמת איראן. גם כאן, כמו ב-1973, ישראל העדיפה להכיל את המתקפה ולא לפתוח במתקפת מנע.

גם כאן, כמו ב-1973, הגורם העיקרי להחלטה זו היא ככל נראה עמדת ממשל הנשיא ביידן. על הפרק עמד שוב "חיבוק דב" מלווה באיום סמוי של הממשל: "תסמכו עלינו", כך אמרו לנו ראשי הממשל, "אם תהיה מתקפה איראנית נעזור לכם ליירט את הטילים". המסר הסמוי היה שאם ישראל תפתח במתקפה, היא תצטרך "להסתדר לבד".

תוצאות המתקפה האיראנית היו מעודדות. רוב הטילים לעבר ישראל יורטו. אחרים נפלו בשטחים פתוחים. ישראל, כמו ישראל, גלשה לאופוריה חסרת בסיס באשר ליכולותיה המוגבלות של איראן כלפיה.

ארבעה חודשים לאחר מכן שוב ניצבה ישראל מול איום חד-משמעי של איראן על כוונתה לשגר טילים בליסטיים לעבר "יעדים צבאיים" בישראל. הפעם, ההצדקה של איראן לירי הטילים היא פעילותה האינטנסיבית של ישראל נגד החיזבאללה, ובעיקר חיסולו של מנהיג הארגון נסראללה וראשי כוח רדואן.

גם הפעם העדיפה ישראל להכיל את המתקפה ולא להקדים מכת מנע נגד איראן. גם הפעם, כך ניתן להעריך, שימשה עמדת הממשל גורם מרכזי בהכרעה זו.

הפעם, להווייתנו, תוצאות המתקפה האיראנית היו פחות מעודדות, מנקודת ראותה של מדינת ישראל. יותר ממיליון אזרחים ישראלים נדרשו להיכנס למבנים מוגנים.
הפעם הם לא הורשו לצאת "לאחר עשר דקות" אלא רק לאחר אישור של פיקוד העורף. הדי פיצוצים אדירים נשמעו במקומות רבים בארץ וגרמו לחרדה רבה בקרב רבים מאזרחי ישראל. שוב, לפתע, חשה עצמה ישראל חשופה לפגיעות קשות בעורף. זאת לאחר שהורגלנו ליירוטים באחוזים גבוהים של טילים ששוגרו מהרצועה, מלבנון ומתימן.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, טען שהמתקפה האיראנית נכשלה. הוא הוסיף שההנהגה האיראנית עשתה טעות והיא תשלם על כך ביוקר.  הנשיא ביידן הגדיר את המתקפה כלא אפקטיבית. ואולם, ככל שחלפו הימים הסתבר כי צהלות השמחה היו מוקדמות מדי.

על פי תחקיר של הגארדיין הבריטי בעקבות המתקפה האיראנית האחרונה היו לפחות 32 פגיעות ישירות בבסיסי חיל האוויר הישראלי. לא נגרם נזק ממשי, אך חלקם נחתו קרוב להאנגרים המאחסנים את מטוסי ה-35-F, "בין הנכסים היקרים ביותר של ישראל".
ישראל, קובע התחקיר, מודעת לכך ש"לטילים אלה יכולה להיות השפעה קטלנית יותר אם ישוגרו לעבר עיר כמו תל אביב, או אם יפגעו באתר אסטרטגי כמו בתי הזיקוק". בצדק קובע התחקיר שאיראן הוכיחה יכולת פוטנציאלית לגרום לישראל פגיעות קשות בנפש ובמתקנים אסטרטגיים. גם דובר צה"ל, דניאל הגרי, הודה שהיו נפילות בבסיסים של חיל האוויר.

גם עכשיו, כמו ב-1973, הממשל האמריקני מנסה לרסן את אופי תגובותיה של ישראל. אישים בכירים בממשל, ובהם הנשיא, מזהירים מפני פגיעה במתקני הגרעין והנפט של איראן. בפועל משמעות הדבר היא שארצות הברית מצפה שישראל תגיב בצורה מרוסנת מאוד, לא ברור נגד איזה יעד.

לעומת זאת, מנקודת ראותה של ישראל תגובה מרוסנת שתוביל למתווה של "פגיעות פינג פונג" בינה ובין איראן, בדומה למתווה שהיה בין ישראל והחיזבאללה במהלך השנה האחרונה, עלולה לפגוע קשות בדימוי ההרתעתי של ישראל ובחופש התמרון שלה בזירות המלחמה השונות. אם כך יקרה, עלול להיסדק באורח חמור האמון ביכולת של צה"ל ומערכות הביטחון להוביל ל"ניצחון מוחלט", יעד שנושא בגאון ראש הממשלה.

ב-7 באוקטובר יצא החמאס למתקפתו הרצחנית כשתכליתה העיקרית הייתה להניע את כל גורמי ציר ההתנגדות בהובלת איראן להצטרף למערכה, לתקוף את ישראל, להחליש אותה ולהכשיר את התנאים להקרסתה. חמאס השתלב ברעיון המסדר של האסטרטגיה האיראנית והיה חלק חשוב ב"טבעת האש" המקיפה את ישראל, ושעל בנייתה שקדה איראן בעשרות השנים האחרונות בהשקעה אדירה של משאבים והון אנושי. איראן זיהתה את הזירה הפלסטינית כרכיב חשוב ב"טבעת האש", תמכה וטיפחה את חמאס ואת הג'יהאד האסלאמי וסייעה לבניית היכולות הצבאיות בהספקת אמצעי לחימה, ידע צבאי ותמיכה כספית.

למלחמה הצטרף ארגון חיזבאללה, חוד החנית במחנה השלוחים האיראניים. זהו מיזם איראני עצום שבו הושקעו משאבים עצומים. חיזבאללה הצטרף למלחמה נגד ישראל ב-8 באוקטובר במטרה למתוח את היכולות הצבאיות של ישראל ולהסיט את הקשב האסטרטגי מהמלחמה מול חמאס. אלה היו ימים קשים לישראל שמצאה עצמה מושפלת, מדממת ובחוסר מוכנות. כל זאת כשתחושת הביטחון העצמי של הציר האיראני על רכיביו גואה.

איראן בנתה את שלוחיה לטובת שתי מטרות עיקריות. הראשונה הייתה לספק לאיראן הגנה מפני תקיפה ישראלית של תוכנית הגרעין באופן שתקיפה כזו תחשוף את ישראל למתקפה מעזה, מלבנון ומשאר זירות שלוחיה של איראן, בכלל זה מגורמי טרור חמושים היטב ביהודה ושומרון. המטרה השנייה הייתה להפעיל את כל מערך השלוחים הזה עת יבשילו התנאים למתקפה משולבת כשאיראן כבר בעלת יכולת גרעינית צבאית (או סף-גרעינית). או אז תגרום מתקפה כזו לקריסתה של מדינת ישראל, ולבסוף להשמדתה.

לא ניתן לראות את המלחמה ברצועת עזה ובזירה הצפונית כאירועים העומדים בפני עצמם. אף שאיראן הופתעה מעיתוי המתקפה של חמאס, הרי שמתקפה זו השתלבה היטב באסטרטגיה האיראנית. זו שילבה בין שבע זירות לחימה במטרה להניע מלחמה אזורית נגד ישראל. מעבר לכך, למלחמה האזורית שנכפתה על ישראל התבררו גם השפעות גלובליות. רוסיה וסין, המתנגדות לסדר העולמי הקיים, הצטרפו לתמיכה ב"ציר ההתנגדות" האיראני. לשיטתן, כל גורם הפוגע באינטרסים ובמעמד ארצות הברית ראוי לתמיכתן. בראייתן, כל פגיעה בנכסים, אינטרסים ומוניטין אמריקניים מחלישים את ארה"ב ופוגעים במעמדה הגלובלי, ויש בהם כדי לסייע להן לקדם את השינוי בסדר העולמי.

ב-16 באוקטובר 2023 קבע הדרג המדיני את מטרות המלחמה: מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל, יצירת תנאים להשבת החטופים, וסילוק האיום הביטחוני מעזה על אזרחי ישראל. בסיום המלחמה יהיה לצה“ל, כך קבע הדרג המדיני, חופש פעולה מלא ללא מגבלות על הפעלת הכוח; חופש זה יאפשר סיכול תשתיות טרור, סיכול איומי טרור, ויבטיח את האפשרות למנוע שיקום תשתיות הטרור וארגונן מחדש באופן המייצר איום על ישראל. בשלב זה של המלחמה לא הוגדרו מטרות מלחמה מפורשות בנוגע לזירה הצפונית, ולא בהתייחס להחזרת התושבים שפונו מביתם. מטרה זו הוגדרה והוספה באופן רשמי למטרות המלחמה רק בחודש ספטמבר 2024.

לאורך חודשים ארוכים הסתפקה ישראל בתגובות מדודות לתוקפנות חיזבאללה. למעשה הכפיפה ישראל את עצמה ל"משוואות" שניסח נסראללה. לעיתים הייתה תגובתה של ישראל עוצמתית במיוחד, מה שבתורו גרר העלאת רף התקיפות של חיזבאללה. במהלך החודשים האלה ריכזה ישראל מאמץ בזירה הדרומית, כאשר צה"ל פועל לפירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ברצועת עזה באמצעות תמרון יבשתי נרחב ובאמצעות תקיפות אוויריות. כיבוש רפיח ומרחב פילדלפי התרחש באיחור של כארבעה חודשים, לא לפני עימות גלוי עם הממשל האמריקני ועיכוב של משלוחי חימוש קריטיים.

עם העברת ריכוז המאמץ הצבאי של ישראל לזירה הצפונית (החל מאמצע ספטמבר 2024) הצליחה ישראל לערוף את רוב הנהגת הארגון, לפגוע ביכולות הפיקוד והשליטה ולהסב נזקים עצומים למאגרי הנשק ולתשתיות הארגון בכל לבנון. ישראל גם החלה לפעול קרקעית בדרום לבנון (1.10.2024) במטרה "לנקות" את דרום לבנון מנוכחות צבאית מאיימת של חיזבאללה ולאפשר את חזרת תושבי הצפון לביתם בבטחה. פעולות ישראל הצליחו לזרוע בארגון בוקה ומבולקה, תוהו ובוהו, פחד וחשדנות, הפוגעים ביכולת תפקודו ובכוח ההיזק שלו כלפי ישראל.

מהאמור לעיל, ניתן לזהות את עיקרי האסטרטגיה של ישראל. הרעיון העומד בבסיס האסטרטגיה הזו הינו, בשלב ראשון, סילוק חמאס והג'יהאד האיסלמי מלהיות גורם משפיע בזירה הדרומית; בשלב השני, פגיעה בחיזבאללה כדי לשנות את המצב בלבנון באופן יסודי ובמטרה לאפשר את השבת תושבי הצפון לביתם בבטחה, ואילו בשלב השלישי, שיתאפשר אחרי הפגיעה בשני הרכיבים המשמעותיים ביותר בציר האיראני – בעזה ובלבנון – תיחשף איראן לנחת זרועה של ישראל כשהיא נטולת ההגנה של שלוחיה החשובים.

בהקשר הרחב הזה ניתן להבין את השימוש שעשה ראש הממשלה במושג "הניצחון המוחלט". המושג הוגחך על ידי יריבים פוליטיים שטענו שהאמירה ריקה מתוכן וכי לא ניתן להגיע "לניצחון המוחלט". אולם, פעולות ישראל מראות את ההיגיון המארגן של האסטרטגיה הישראלית, אסטרטגיה שתכליתה החלשה של ציר ההתנגדות, בדגש על איראן עצמה. זאת גם כתשתית לעיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה, שתסיר או לכל הפחות תחליש במידה ניכרת את האיום האיראני ואת יכולתה של איראן לפגוע בישראל ולערער את הביטחון האזורי.

להבדיל מתפיסת הסבבים וההתמכרות ל"קניית שקט" או להיגיון של "שקט ייענה בשקט" החליטה ישראל לשנות את כללי המשחק מן היסוד ולעבור לתפיסת הכרעה. במובן זה, "הניצחון המוחלט" הוא באימוץ גישה התקפית ונחושה שתכליתה פירוק המערכת הקיימת, או בשפה האסטרטגית – שינוי מן המעלה השנייה, שמהותו היא שינוי של המערכת הקיימת, להבדיל משינוי מן המעלה הראשונה, שמהותו היא שינוי בתוך המערכת הקיימת. התוצאה המקווה ראויה בהחלט להתפרש כ"ניצחון מוחלט".

לפיכך, השלמת המהלך ברצף הצלחות של ישראל תהיה לא פחות מ"ניצחון מוחלט", שובר שוויון ו-Game Changer. השלמת הצלחה זו תפתח בפני ישראל והמרחב, כמו גם בפני ארה"ב ובעלי בריתה בעולם החופשי, את האפשרות לעיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה. ארכיטקטורה המקדמת יציבות, ביטחון ושגשוג, תוך החלשה של איראן ושלוחיה כגורמים מערערי ביטחון ויציבות ומובילי טרור אסלאמי רדיקלי. תופעה שחלחלה גם לרחובות העולם החופשי, שטפה את הקמפוסים והייתה כשמן בעצמות אליטות אינטלקטואליות ותקשורתיות פרוגרסיביות, שהקפידו לזהות את ישראל כמקור הרוע וכפרי באושים של קולוניאליזם, אימפריאליזם ואפרטהייד דכאני.

בפרק זמן של פחות משנה הצליחה ישראל למוטט את חמאס ולהותירו עם יכולות שיוריות בלבד. יכולות אלה תמשכנה להתפוגג עם השלמת המהלך הצבאי ברצועת עזה ופירוק מרכז הכובד האחרון והמשמעותי של חמאס בצפון הרצועה באמצעות השתלטות על המרכיב האזרחי (חלוקת הסיוע ההומניטרי), ולא רק באמצעות פעולה בממד הצבאי.

ההישגים של מדינת ישראל וצה"ל מרשימים בכל קנה מידה, ובוודאי שבפרספקטיבה היסטורית והשוואתית בהתייחס למידת ההצלחה של צבאות אחרים וקואליציות בינלאומיות במלחמות נגד המדינה האסלאמית, אלקאעידה, הטאליבן ואחרים. ההישג המרשים והחשוב מכול הוא בערעור ביטחונה של איראן ודחיקתה למרחב של מבוכה אסטרטגית קשה, בלבול, ובעיקר פגיעה קשה בנכסים אסטרטגיים שבהם השקיעה מאמץ רב-שנים ועתיר משאבים.

איראן איבדה את שני הרכיבים החשובים ביותר בציר ובמחנה שבנתה במשך שנים. ישראל הצליחה, הלכה למעשה, להחליש באופן מרשים את המערכת האיראנית, שהשפיעה על המערכת האזורית כולה. החלשת המערכת האיראנית ופירוק פוטנציאל האיום וההיזק שלה על ישראל ועל המרחב תוביל בהכרח לשינוי המערכת האזורית כולה ותשפיע בתורה גם על המערכת הבינלאומית.

אם מבחנה של אסטרטגיה הוא במהות השינוי שהיא מחוללת, ביכולתה להוביל לעיצוב המציאות באופן המשרת את האינטרסים החיוניים, בתחבולנות, בתהליכי למידה ושיפור ובזיהוי הזדמנויות ומינופן – הרי שבפרספקטיבה של שנה ניתן לזהות אסטרטגיה ישראלית מוצלחת. המלאכה עוד לא נשלמה, ויידרשו עוד זמן ומאמצים להשלמתה. אולם, לכשתושלם תגיע שעתם הגדולה של המדינאים, ועליהם החובה לתרגם את ההישגים המרשימים לתוחלת מדינית. או אז נוכל לזהות גם אסטרטגיה-רבתי במלוא תפארתה.