"בשנה האחרונה, העולם היה עֵד לטבעה האמיתי של ישראל" הכריז  לפני שבוע, מסעוד פזשכיאן, בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם. הנשיא האיראני בא לקלל ולהאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות, אך כמו בלעם, הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל בשנת-המלחמה שלאחר ה-7 באוקטובר, מציגה את טבעה האמיתי: מאמינה, נועזת, מתוחכמת ונחושה, מול כל הקמים עליה.

זוהי התמונה שרואים כעת בטהראן בדיונים סביב שאלת התגובה על חיסולו של נסראללה והאופן שבו איראן תהיה מעורבת בכך. במתקן המאובטח, שאליו מוּלַּט "המנהיג העליון", נאלצים לקחת זאת בחשבון למרות עָקַת החוב הפתוח עם ישראל והרשימה המתארכת של "מעלליה".

דווקא נסראללה, שהתמוגג כל אימת שהחמיאו לו על שידע לקרוא את ישראל כספר פתוח, דווקא הוא לא לקח זאת בחשבון. הוא שגה בכך ב-8 באוקטובר כשהחליט להתעבר על ריב לא לו ולסכן את לבנון ואת ארגונו שלו למען גחמותיו של סנואר, והוא שגה בכך שוב בשבועות האחרונים כשהתעקש להמשיך בתמיכתו חסרת התוחלת בחמאס-עזה גם כשהבין שבכך הוא מקרב את החבל אל צווארו. כמו אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהתעקש על אבחנתו ביחס לישראל, גם הפעם הוא נפל קורבן לקונספציית "רשת קורי עכביש", תפיסה שהתגבשה אצלו בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון והתהליכים שקדמו לה.

"ישראל הזו, שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי המלחמה החזקים ביותר באזור , נשבע באללה, היא למעשה חלשה יותר מרשת קורי עכביש… החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה איתנות וחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים. ישראל נראית חזקה מבחוץ, אך קלה להרס ולהכנעה…. " – אלה מקצת הדברים שאמר במאי 2000 בחגיגות הניצחון בבינת-ג'ביל, יום לאחר נסיגת צה"ל מלבנון. דבריו שזכו לכינוי "נאום קורי העכביש", נתפסו במרוצת השנים, ולא רק על ידי אויביה של ישראל, כביטוי למגמות אותנטיות בחברה הישראלית. הקרע הפנימי העמוק והריב הקשה שניטש בין חלקיה לאורך שנת 23' חיזקו את ביטחונו בתחזית שסיפק וגם את אמונתו בהתגשמותה.

כמו "שחקנים" נוספים – מהם יריבים ומהם ידידים – גם נסראללה לא הפנים את השפעתו העמוקה של ה-7 באוקטובר על הציבור הישראלי והנהגתו ואת הטלטלה שהוא חולל בחשיבה ובהתנהלות של ישראל.

"המכה שישראל הנחיתה על חיזבאללה בשבועות האחרונים היא חסרת תקדים בתולדות הארגון" – הוא העיד בנאומו האחרון. אך גם אז לא הפנים את עוצמת השינוי. ראויים דבריו אלה להיחקק במצבתו ולהילמד אצל אויבינו.

השנה החולפת ובייתר שאת השבועות האחרונים שלה, התחילו לערער את הנחות היסוד שעליהן הם ביססו את תפיסתם ביחס לישראל. הם הפריכו את ההערכות כי ישראל תתקשה לנהל מלחמה ארוכה בזירה אחת וקל וחומר בכמה זירות, תיאלץ להתפשר על מטרותיה לנוכח מחירי המלחמה לחצים כבדים מבית ומחוץ ותגלה מתינות באשר לסיכונים שתיקח על עצמה במהלכה. הנחות אלה לא לקחו בחשבון את "הטבע האמיתי" של ישראל.

על שדה המערכה הנמשכת משקיפים עתה לא רק מנהיגי המשטר בטהראן ושותפיו-גרורותיו ברחבי המזרח-התיכון, אלא גם מי שסובלים מנחת זרועם ומחכים לרגע שבו יוכלו להרים ראש מול התמנון האיראני. גורמי הכוח בלבנון מקבלים הזדמנות – שהייתה עד כה בגדר חלום –  לשחרר את עצמם מהצל המעיק של חיזבאללה. גם למנהיגי המדינות הסוניות ניתנת  הזדמנות להציב קו אדום לנוכחות האיראנית הנכלולית, בשטחן או בגבולן.

אחר המתרחש במזרח-התיכון עוקבים גם המתמודדים לנשיאות בארה"ב. אם היה להם ספק באשר לנכסיותה של ישראל עבור וושינגטון, באו אירועי הימים האחרונים והסירו אותו. אם היה צורך בהוכחה כי ישראל היא ראש החץ בהתמודדות עם כוחות הרשע של איראן, באה המלחמה וסיפקה אותה. לצד הדאגה מהתדרדרות למלחמה כוללת, אפשר לחוש גם באופטימיות  בעקבות הישגי המערכה.

מתבוננים בנו גם ברוסיה, בסין, בסעודיה, באינדונזיה, ובמדינות נוספות רבות. תוצאות המלחמה ומהלכה ישפיעו על עמדתן ביחס לישראל .

אויבינו בלבנון ובעזה הוכו קשות. אולם, מכה קשה ומפתיעה אינה בהכרח גם מכרעת או אנושה. מה שעושה את ההבדל ביניהן הוא יכולתו של המוכה להתאושש: לקום על רגליו ולהמשיך בפעילותו, בזמן רלוונטי. המלאכה עדיין רבה והיא תסתיים רק כאשר נשיב את חטופינו וכשנוכל להכריז כי התמנון האיראני איבד סופית את שתי הזרועות הללו.

במבט קדימה ובגישה ריאליסטית כך היינו רוצים לראות את מפת היעדים והאתגרים של ישראל, בתוך שנת תשפ"ה:

• איראן :נתונה תחת מערכה בין-לאומית כבדה, מדינית, ביטחונית וכלכלית, לערעור המשטר האיסלאמיסטי, להסגתה מהגרעין הצבאי, לפירוק טבעת האש, ולעצירת הפצת הנשק.
• חזית הצפון: חיזבאללה מוכה צבאית ופוליטית, ללא נוכחות בטווח האיום הישיר על יישובי הצפון. תושבי הצפון בבתיהם בבטחה. המדינה מפעילה תכנית לאומית לחיזוק הצפון.
• רצועת עזה: מפורזת צבאית, תחת שליטה ביטחונית ישראלית וניהול ישראלי של חלוקת-הסיוע, ללא יכולות שלטוניות וארגוניות של חמאס, לאחר השבת החטופים. יישובי העוטף בתנופת שיקום.
• יו"ש: לאחר טיפול שורש במעוזי הטרור, ריסוק העוצמה האירגונית והכלכלית של חמאס, חיזוק ההגנה על מרחב-התפר, מיצוי מנופי לחץ על הרש"פ וחיזוק ההתיישבות והמשילות.
• קואליציה אזורית והסכמי נורמליזציה – בהובלת ארה"ב אך מתוך עוצמה ישראלית ולאחר ניצחון מובהק במלחמה.
• ישראל: בתהליך יישום של תכנית לאומית להתעצמות חסרת תקדים בכל התחומים והממדים, תוך רתימה של כל הכוחות מבית, לשיכוך המתחים הפנימיים ולהגברת הלכידות וההסכמה.

האש בנמל חודיידה עדיין בוערת. ענן האבק מעל שמי ביירות, טרם שקע. העולם הסתגל למציאות החדשה ברצועת עזה וכך גם לעליית המדרגה בלחימה הרציפה בתשתיות הטרור ביו"ש. אויבנו במבוכה. בישראל- רגעים של התרוממות רוח אך בשום אופן לא זחיחות. הצעדים הצבאיים הנמשכים מצד ישראל מבהירים כי היא נחושה להביא לשינוי יסודי ולא להסתפק בתמונת ניצחון.

ב-7 באוקטובר רעדה האדמה בישראל. הוכינו קשות. הפצעים לא הגלידו , הכאב עדיין צורב, השבר לא נרפא..  מתוך זוועות המלחמה, נחשף גרעין הדי. אנ. אי. הישראלי. – "הטבע האמיתי" . אויבינו מצאו מולם עָם חזק כְּלָבִיא, מכונת מלחמה משומנת, עורף חסון ואיתן. עם ישראל ידע לאורך ההיסטוריה אסונות כבדים. מעולם לא שקענו בתהומות ייאוש ורוחנו לא נשברה.  כשנפלנו קמנו ומתוך כל משבר  צמחנו.  כי נֵצַח יִשְרָאֵלֹ לא יְשַּקֵר.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02.10.2024.

שר החוץ היווני הזהיר השבוע מהמשך ההסלמה האזורית, וניפק משפט שעשוי אולי להפתיע רבים בארץ: יורגוס יראפטריטיס, שר החוץ, הצהיר כי "אין די לחץ יעיל על ישראל לסיים את המלחמה בעזה ואת ההסלמה בלבנון". בהמשך ציין הבכיר מאתונה שמדינות ערב ואירופה צריכות לשלב ידיים במאמץ זה, במקום לפעול באמצעות יוזמות נפרדות, ואמר שוב כי היעד ללחץ של הקהילה הבינלאומית צריך להיות ישראל – ולא חיזבאללה או איראן, למשל.

החשש הגדול שאולי מניע את יראפטריטיס אינו דווקא המלחמה בעזה, אף שגם ממנה בוודאי הוא מסתייג, כי אם הסלמה לכדי מלחמה כוללת בלבנון – תסריט שהולך ומתממש כעת, ואשר עשוי להחריף במהירות גדולה. לדבריו, מלחמה כזאת יכולה להיות "שדה מוקשים" שהקהילה הבינלאומית לא תדע להתמודד איתו, והיא תהיה "כישלון קולקטיבי של מדינות העולם". ככל שהמלחמה תתרחב, הזהיר שר החוץ, יהיה קשה יותר להביא לפתרונה.

זו לא הפעם הראשונה שיוון מודאגת מהאפשרות שיפרוץ סכסוך בין צה"ל לחיזבאללה. כבר ביוני, למשל, הזכיר שר החוץ את "דאגתו העמוקה מהמתח הגובר בגבול", ו"דחק בכל הצדדים להתמקד במניעת הסלמה ולעבוד על סיום העימותים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1701".

מה הרקע להצהרות היווניות? סוכנות הידיעות רויטרס הזכירה כי יוון נבחרה לשמש בשנתיים הקרובות כחברה במועצת הביטחון, ושיערה כי דברי שר החוץ עשויים להיות קשורים לניסיון לגלות אחריות ולהבהיר כי אתונה אכן ראויה לתפקיד זה. ייתכן שבמסגרת זו, נטען שם, תבקש יוון לשמש כמתווכת לשלום, ולגשר בין הצדדים במטרה למנוע את העימות הרחב.

אלא שהדברים הללו, והקריאה להפנות לחץ כבד דווקא על ישראל, בכל זאת מפתיעים. הרי לאתונה ולירושלים יש יחסים טובים מאוד, שלדברי משרד החוץ אף הגיעו לכדי "שותפות חזקה, המאופיינת בקשרים היסטוריים משותפים, קרבה תרבותית ואינטרסים הדדים". שתי המדינות משתפות פעולה במגוון תחומים, כולל בעניין קידום מיזמי אנרגיה, חיבורי חשמל שיקשרו את אירופה ליוון, קפריסין ומשם אולי גם לישראל, תרגילים צבאיים, רכש ביטחוני ועוד.

אגב, שר החוץ היווני לא התעלם מהקשרים בין המדינות. הוא הזכיר כי "אנו חברים של ישראל ושותפים אסטרטגיים שלה, ואנו מנסים להיות כנים ופתוחים איתם". עם זאת, הוא עדיין התמיד בגישתו להפנות את הלחץ אליה.

גורמים מקומיים באתונה, ובעיקר בקרב האופוזיציה, לא רוחשים אהדה לישראל. המפלגה הקומוניסטית מהשמאל גינתה את ישראל על חיסול רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר ואף יצאה נגד החיסול של מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה. עם זאת, הממשלה לא חולקת את השקפת העולם הזאת, ועמדה לצד ישראל מאז מתקפת חמאס באוקטובר. כבר ב-7 באוקטובר פרסמה גינוי של פעולות חמאס. אם כן, מדוע היא נוהגת כך אחרת, ומה פרט על מיתרי הרגש שלה?

טילים ללא שליטה

אחת הסיבות שבגינן סבורה הממשלה באתונה כי ביכולתה לשמש כמתווכת בין הצדדים היא הקשרים העמוקים שהיא מפתחת גם עם מדינות ערב. באופן פרטני, היא משמרת יחסים טובים עם לבנון, ואף משמשת מעין שגרירה שלה מול מדינות אחרות באיחוד האירופי. בין היתר, השתיים משתפות פעולה (ביחד עם קפריסין, בדומה לישראל) בנושאים רבים, בפורומים בינלאומיים ועוד. יוון שלחה חיילים להשתתף בכוח יוניפי"ל בדרום לבנון, ומחזקת יוזמות לשימור השלום בגבול עם ישראל. כמה פעמים הצהירה על החשיבות שיש בעיניה לשמור על השקט והשלווה באזור.

עם זאת, קשה להסביר את הדאגה העמוקה ביוון מפני מלחמה בלבנון – נושא שעליו אתונה דיברה כבר כמה פעמים בעבר – רק ברצון לשמר את היחסים עם שתי המדינות, שאיתן יש לה ברית. הרי ברור שהאזור הולך לקראת הסלמה כבר חודשים רבים, והיה ליוונים זמן להכין את עצמם לכך מבחינה נפשית. מה מפריע להם כאן?

יש לכך כמה תשובות אפשריות. הראשונה היא שמנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, כבר איים ביוני כי בתסריט של מלחמה שבה תיעזר ישראל בקפריסין – גם האי השכן יעמוד על הכוונת של ארגונו. ניקוסיה ואתונה הן בעלות ברית קרובות, ושר החוץ היווני הבהיר במהירות אחרי דברי נסראללה שארצו תעמוד לצד קפריסין: "אין זה מקובל כלל להשמיע איומים כאלה כלפי מדינה ריבונית באיחוד האירופי", אמר שר החוץ, "אנו ניצבים לצד קפריסין, ונעמוד יחד מול כל מיני איומים גלובליים שמגיעים מצד ארגוני טרור".

אלא שהסכנה אינה רק פגיעה מכוונת בקפריסין, ושתי המדינות בהחלט יכולות לחשוש מזליגה אפשרית – כולל פגיעה שאינה בכוונה תחילה – של המלחמה לשטחן. ניקוסיה ואתונה מקיימות מאמץ משותף, יחד עם גורמים נוספים, כדי למנוע מטילים "שיצאו משליטה" לפגוע בקפריסין. המרחק של קפריסין מלבנון הוא בסך הכול כ-180 קילומטרים – כלומר, לחלוטין בטווח הרקטות של חיזבאללה.

לא מדובר רק באפשרות תיאורטית: ב-2019 טיל שנורה ממערכת הגנה אווירית סורית פספס מטוסים ישראליים, לכאורה, שתקפו במדינה – סטה ממסלולו והתפוצץ בשטח נידח של קפריסין הטורקית. בנס התקרית הסתיימה ללא נפגעים, אך אם הטיל היה נוחת באזור מיושב, הנזק עלול היה להיות ממשי.

סכנה אחרת נובעת מהשיבושים הרבים למערכות ניווט לווייניות שנוקט צה"ל, לצד גורמים אחרים באזור, כמו הכוחות הרוסיים במערב סוריה. מלבד הנזק האגבי למערכות ניווט אזרחיות והפגיעה ביכולות של כוחות קרקעיים מתמרנים, שיבושים כאלה יכולים גם להסיט רקטה מונחית ממסלולה – ולמשל, להוביל אותה בטעות לקפריסין במקום לישראל. במקרה של מלחמה כוללת, כמובן, צפויים השיבושים לגדול, ואיתם יגבר הסיכון של שיגור לכיוון לא נכון.

האפשרויות הללו גדלות שבעתיים אם בעתיד הקרוב צפויה גם איראן להיכנס למערכה ולתמוך בחיזבאללה באמצעות ירי מרחוק, בדומה למה שעשתה באפריל. מכיוון שמדובר בירי של טילים ממרחק של אלפי קילומטרים, סטייה גדולה אפשרית יותר. אומנם לרוב הטילים הללו לא אמורים לסטות כלל, וטווח הפגיעה שלהם אמור להיות בקירוב של מאות ועשרות מטרים לכל היותר – אולם יכולות הדיוק של הטילים האיראניים, כפי שהיה ניתן להיווכח באפריל, לא ממש הוכיחו את עצמן. ישראל, אולי גם כוחות אמריקניים באזור, ינקטו פעולות שיבוש ולוחמה אלקטרונית בתסריט כזה, מה שעשוי להסיט את הטילים מרחקים גדולים.

עם זאת, החשש מפגיעה כזאת הוא דווקא בקפריסין, בעוד שהמרחק בין ביירות לאתונה, למשל, עולה על אלף קילומטרים. הסבירות לסטייה כה גדולה של טילים נמוכה בהרבה, וקשה להאמין שהיוונים אכן פוחדים מכך.

לצד זאת, היוונים עשויים בהחלט לחשוש מפעולות נקם איראניות, פיגועי טרור בעיקר, נגד מטרות ישראליות שנמצאות במדינה. כך למשל פורסם אחרי חיסולו של הנייה ששירותי המודיעין היווניים נכנסו לכוננות גבוהה מחשש שארגוני ביון זרים יבקשו לחדור ליוון ולפגע במטרות ישראליות שם. אלא שגם כאן מדובר לכל היותר בתקיפות נקודתיות ומוגבלות, ולא בחשש מפגיעה רחבה יותר.

מסע של חצי יום

נראה שאחד הגורמים העיקריים שמניעים את החשש היווני הוא תופעה שעימה היא מתמודדת גם בימי שגרה, ואשר עלולה לגבור עוד יותר במקרה של מלחמה בלבנון – זרם פליטים ומהגרים שיגיע מארץ הארזים דרך הים התיכון וישטוף את חופיה.

כבר בחודשים הראשונים של המלחמה נזעקה קפריסין השכנה בעקבות החשש מסכנה כזאת: ניקוסיה פנתה לראשי האיחוד האירופי וביקשה מהם סיוע בעניין התגברות מספרי הפליטים הסורים שברחו מלבנון. אותם פליטים, שעקרו למדינה השכנה בעקבות מלחמת האזרחים בארצם, חששו לחייהם כאשר היה נראה שחיזבאללה וצה"ל מתחילים להתעמת, ועל כן העדיפו לנטוש את המדינה בדרכי חתחתים ולפנות למדינות האיחוד. קפריסין הזהירה אז שיכולות הקליטה שלה הגיעו לקצה, אחרי שתוך ימים ספורים בינואר נחתו במדינה כ-600 פליטים שהפליגו אליה דרך הים בספינות קטנות.

בסך הכול מדובר במסע ימי של כחצי יום, מה שמאפשר לפליטים לעשות את הדרך בקלות יחסית לעומת יעדים אחרים. אך יש גם פליטים שהגיעו מיעדים אחרים או למדינות אחרות ביבשת, כגון פליטים שעשו את דרכם מלוב ליוון, מה שמעיד על יכולת וכוונה גם לעבור מרחקים גדולים יותר. יש גם פליטים שיצאו מלבנון ונסחפו עד כרתים ומלטה, בסמוך לאיטליה – כך שהגעתם ליוון היא אפשרות ממשית.

את הדאגה הזאת השמיעו היוונים כבר ב-10 באוקטובר, בימיה הראשונים של המלחמה. שר ההגירה במדינה הזהיר כי העימותים בעזה יכולים ליצור גל פליטים פלסטיני גדול, שיכביד על האיחוד האירופי. לדבריו באותה עת, יוון גם כך התמודדה בשנים האחרונות עם שטף פליטים עצום, "ואם לא היה די בעימותים בצפון אפריקה ובסוריה שהביאו אלפי פליטים ומהגרים לאירופה, כעת גם זה מתחולל". השר גם התריע באופן פרטני כי התפרצות של העימות בלבנון עשויה להיות הרסנית ולעורר בעיית פליטים גדולה.

אפשר להבין את החשש היווני: מצב של מלחמה כוללת בלבנון, בסגנון של מה שהתחולל בחודשים האחרונים בעזה, עשוי לגרור חורבן של  אלפי בתים – ולא בטוח שיש פתרון של דיור לתושביהם בלבנון עצמה. כאשר הברירה האחרת שתעמוד בפני אזרחים לבנונים רבים תהיה לסכן את חייהם באזור מלחמה, ללא יכולת להתפרנס או מקום מגורים, רבים מהם בוודאי יעדיפו להסתכן במסע במים הקרים של הים התיכון כדי להשיג לעצמם סיכוי לעתיד טוב יותר.

הניסיון המר של היוונים עם המהגרים שמסתננים לארצם מוביל גם לתסכולים של הרשויות המקומיות וגורמי אכיפת החוק. מהגרים מלבנון, למשל, טענו בעבר כי משמר החופים היווני "מוציא את העצבים" שלו על מהגרים שנתפסים בדרכם למדינה ומתעלל בהם. ארגוני זכויות אדם פרסמו מסמכים שבהם נטען כי פליטים שנתפסים על ידי היוונים מקובצים יחדיו ולאחר מכן נשלחים למדינות מוצאם, כולל כאלה שמוחזרים לסוריה שבה משתוללת עדיין מלחמת האזרחים.

הבעיה הזאת מתווספת לצרות אחרות שיש ליוונים אם תפרוץ מלחמה רבתי בלבנון: יחד עם הקפריסאים, הם מתכוננים לחילוץ של אזרחיהן ממדינת הארזים, ובהמשך גם אזרחי מדינות אירופיות נוספות. אלו פליטים שיגלו ממקום מגוריהם, ויגיעו ליוון ויכבידו עוד יותר את הלחץ על אפשרויות הקליטה של אנשים שנמלטו על חייהם מביתם.

השאלה האחרונה היא מדוע קוראים היוונים להפעיל את הלחץ דווקא על ישראל. ייתכן שהתשובה לכך קשורה לניסיון העבר, והעובדה שישראל היא מטרה קלה יחסית, שבעבר הצליחו לחצים בינלאומיים עליה למנוע ממנה לנקוט פעולות צבאיות. אולי זו גם ההבנה שחיזבאללה הוא ארגון טרור, הנתון לעיצומים בינלאומיים ושפחות אכפת לו מחיי אזרחי המדינה. ממילא אין הרבה מנופי לחץ מוצלחים על חיזבאללה – בניגוד לישראל, שכאמור, היא ידידה של ארצות המערב, ומצויה בקשרים טובים עם יוון עצמה.

אולי זו גם העמדה שבה מצויה ישראל, שפעמים רבות משפיעה עליה לרעה: בניגוד ללבנון או סוריה, בישראל יש מנגנונים מסודרים לקליטת הפליטים שגלו מבתיהם, וצה"ל נחשב עוצמתי יותר מאויביו. עוצמת האש שיפעיל יכולה לקבוע את היקף בעיית הפליטים וחומרתה. לפיכך, הפניית הלחץ דווקא כלפינו עשויה להיתפס כיעילה יותר.

מוזר רק שיוון לא רואה באיראן כתובת ללחץ דומה. הרי לשתי המדינות יש יחסים דיפלומטיים, וערוץ שיח והידברות פתוח. יש נתיבי טיסה בין טהרן לאתונה, והרבה תיירים נעים על הציר בין שתי המדינות. מדוע הפטרון של חיזבאללה לא עומד, אם כן, בלב מסע לחצים יווני ומערבי להפסקת ההסלמה האזורית? האם הרלטיביזם המוסרי של המערב משחק כאן תפקיד? אולי בהמשך המדיניות היוונית בנושא תחשוף את התשובה.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 25.09.2024.

מצב הרוח בישראל, ואתו התובנות לגבי מצב המלחמה, נתונים לשינויים תזזיתיים בהתאם להתפתחות האחרונה.

לעתים יש התפתחות מרוממת נפש שמעידה על היצירתיות, העוצמה והתעוזה של ישראל (מתקפת הביפרים, סיכול ניסיונות פיגוע בבכירים ישראלים על ידי איראן וחיזבאללה, חיסול בכירי חמאס וחיזבאללה, שחרור חטופים, סיכול המתקפות הגדולות של איראן וחיזבאללה, מבצע "מחנות קיץ" בשומרון וכו') – ולעתים מדכדכת ומתסכלת (מתקפת 7 באוקטובר, רצח ששת החטופים, המבוי הסתום במגעים לעסקה לשחרור החטופים, נפילת לוחמים במערכה, המשך הירי על הצפון, כולל רצח 12 הילדים במג'דל שמס ועוד).

המשמעות האסטרטגית של אירועים אלה ושל המגמות העמוקות יותר, שגם הן חלקן מעודדות וחלקן מתסכלות, ניתנת להם בהתאם לראיית העולם של המתבונן, גם אם קיימת הסכמה רחבה למדי בציבור ובמערכת הפוליטית על חלק גדול מהעובדות.

בתמונה הרחבה, הציר האיראני – וחמאס בראשו – כפה על ישראל לנהל שורה של מערכות-משנה במלחמה על עצם יכולתה להתקיים בביטחון לאורך זמן. ישראל מנסה ככל יכולתה להתמודד עם האתגר, שחומרת המורכבות שלו מועצמת נוכח חילוקי הדעות עם ידידותיה במערב ובשל המתחים הפנימיים. בעזה, נמשכת כתישת היכולות הצבאיות של חמאס, בתקווה שיהיה בכך כדי להביא את ארגון הטרור לקבל את ההצעה החדשה לעסקה לשחרור החטופים, שתביא להחזרת כולם בלי לסכן את ביטחון ישראל.

ספק אם יהיה בכך די, ונראה שכדי להשיג מטרה זו יהיה צורך לפתוח במאמץ לנשל את חמאס מהשליטה בחלוקת הסיוע ההומניטרי ובפועל מהשלטון ברצועה.

כמה דוברים במערכת הביטחון אימצו סוף סוף לאחרונה את הניסוח של מיטוט והכרעת חמאס – ולא רק פירוק יכולותיו הצבאיות – כמטרת המלחמה בעזה (המחלוקת בעניין זה עמדה להבנתי בבסיס המתח בין הממשלה למערכת הביטחון), אך בשטח אין לכך ביטוי וההתמקדות בצפון מפחיתה את הסיכוי ששינוי כזה אכן יתרחש בהקדם.

מול לבנון, מתקפת הביפרים הביכה והשפילה את חיזבאללה, פגעה ביכולותיו האופרטיביות והבהירה לו את המחיר הכרוך מבחינתו בהמשך הלחימה מול ישראל. כמו פטרוניתו איראן, התרה אחר תגובה מכאיבה על חיסול הניה, שתביך את ישראל אך לא תוביל למערכה כוללת, גם חיזבאללה ינסה למצוא דרכי תגובה שירתיעו את ישראל ויכאיבו לה תוך צמצום הסיכוי להסלמה רחבה.

אולם כישלונותיהם החוזרים ונשנים של איראן וחזבאללה להשיג יעד זה באמצעות קידום פיגועים נגד בכירים ישראלים, עלולים להביא אותם לנסות להציל את כבודם הפגוע על ידי פעולה צבאית נרחבת, שתביא בתורה להסלמה ותצדיק פעולה ישראלית עצימה, שתזכה לגיבוי אמריקני.

הניסיון האיראני לגייס לשם ביצוע פיגועי הנקם אזרח ישראלי – ניסיון שסוכל, כאמור – משקף את המחויבות האיראנית לנקמה מרתיעה ועל ישראל לעמוד על המשמר נוכח האפשרות שהאיראנים מנהלים מספר מאמצים כאלה במקביל ומנסים אולי גם לפגוע ביעדים ישראלים ויהודים בחו"ל.

כל זאת מתרחש תוך המשך הטיפול באיומים הגוברים מיו"ש ומהחות'ים והיערכות, בתיאום עם ארה"ב, לאפשרות שאיראן תנסה לפרוץ לעבר נשק גרעיני, על בסיס הכמויות העצומות של אורניום מועשר ברמה גבוהה שצברה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 19.09.2024.

ערב הסעודית נקטה השבוע צעד משמעותי לקראת התנעתה של תוכנית גרעין אזרחית, גם אם בקנה מידה קטן. הממלכה, שבקרוב מתכננת להפעיל כור מחקרי קטן סמוך לבירה ריאד, מהדקת את קשריה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ופועלת להשלים את הפרצות הקיימות במשטר הפיקוח הבינלאומי עליה – במטרה להוכיח כי היא אינה מתכננת, לפחות בשלב הנוכחי, לפתח כלי נשק גרעיניים.
כבר זמן רב מעוניינים הסעודים להוציא לדרך תוכנית גרעין אזרחית, כולל אולי אפשרות להעשיר אורניום ולעבד אותו – טכנולוגיות שנחשבות בעייתיות מבחינת סבא"א, שכן הן יכולות לאפשר לריאד גם להעשיר אורניום לרמות שניתן לעשות באורניום שימוש לצורך בניית פצצה גרעינית. עד כה המתקנים הסעודיים מפוקחים על ידי הסוכנות לפי הפרוטוקול הנוגע לכמויות קטנות של חומר גרעיני (SQP), ומשמעות הדבר היא שהפיקוח מינימלי מאוד.
יושב הראש הנוכחי של סבא"א, רפאל גרוסי, לא מרוצה ממצב זה, ובאופן כללי לא מתלהב מהפרוטוקול הזה. הוא אפילו תיאר אותו כ"חולשה במשטר הפירוז העולמי". לקראת התנעת הכור המחקרי הקטן בריאד, ועל רקע רצונה של ערב הסעודית לבנות מתקני גרעין נוספים – כולל מכרז שיצא לדרך להקמתם – גרוסי ניהל משא ומתן עם הסעודים על הסכם פיקוח נוקשה יותר ומקיף יותר (CSA).
השבוע הכריזה הממלכה רשמית כי היא מסכימה לבקשה של סבא"א, וכי עד סוף השנה תעבור למשטר הפיקוח המקובל ביתר מדינות העולם. שר האנרגיה הסעודיה, הנסיך עבד-אלעזיז בין סלמאן, אחיו של יורש העצר מוחמד בין סלמאן, אמר לעצרת הכללית השנתית של סבא"א כי "הממלכה הגישה בקשה לסוכנות ביולי 2024 לסגת מההסכם הקודם וליישם את ההסכם לפיקוח מלא וכולל".
כבר באוגוסט נקטה ריאד צעד מקדים, כאשר הפקידה בידי הסוכנות כתב הסכמה להסכם שמבטיח את זכויותיהם ושלומם של פקחי סבא"א. משמעות הדבר, למעשה, היא התחייבות של הממלכה לאפשר את הפיקוח מבלי להפריע לאנשי המקצוע של הסוכנות ותוך ערבויות לביטחונם האישי.
נראה, אם כן, שערב הסעודית נמצאת בדרך הבטוחה לפיקוח מקיף על המתקנים הגרעיניים שלה, וכי היא תתניע תוכנית גרעין אזרחית כבר בעתיד הקרוב. אלא שקודם לכן כדאי לשאול: בשביל מה בכלל הסעודים צריכים תוכנית גרעין אזרחית? הרי מדובר ביצואנית הנפט הגדולה בעולם, ואין לה צורך מיוחד בייצור חשמל דווקא באמצעות תחנת כוח גרעינית.
התשובה הרשמית לתהייה הזו קשורה לתוכנית "חזון 2030" של יורש העצר, מוחמד בין סלמאן. תוכנית זו נועדה להצעיד את הממלכה לקדמת הבמה העולמית באמצעות "בניית חברה חיונית, כלכלה משגשגת ואומה שאפתנית", כולל מקסום של יעילות הממשל, בניית טכנולוגיות מתקדמות, ניצול הזדמנויות כלכליות חדשות ובעיקר גיוון מקורות הרווח הכלכלי של ריאד. התוכנית הוצגה לראשונה לפני כמעט עשור, ב-2016, ואף שנעשים מאמצים לקידומה – לפי שעה טרם ברור אם תצליח לקרום עור וגידים בסופו של התהליך.
במסגרת חזון זה, הממלכה מנסה לפתח מקורות אנרגטיים חלופיים לנפט, ברי קיימא וידידותיים לסביבה, שיפחיתו את התלות של הממלכה בפליטות מזהמות. חלק ממקורות האנרגיה הללו צפויים להיות תחנות כוח גרעיניות. כך הסבירה זאת הממלכה במסמך ייעודי של החזון: "ערב הסעודית חותרת לעבור מכלכלה התלויה בנפט לכלכלה מגוונת ויצרנית יותר, המבוססת על עקרונות של תחרות ברת קיימא, הוגנות, שקיפות ויצירת אקלים פתוח להשקעות, כדי להשיג פיתוח כלכלי חברתי ולשמור ולקדם את ההישגים הלאומיים… זה מוכיח את החשיבות של שימוש באנרגיה גרעינית למטרות שלום במגוון האנרגטי הלאומי, כדי להבטיח שהממלכה תישאר שחקן מפתח בתחום האנרגיה".
לצורך כך הותוו חמישה עקרונות לפיתוח אנרגיה גרעינית: הגבלת כל הפעילות הגרעינית למטרות שלום, לפי האמנות והמשפט הבינלאומיים; ציות לעקרונות השקיפות; בטיחות ואבטחה מוקפדות בכל המתקנים; שימוש אופטימלי במשאבים הטבעיים של הממלכה; פיתוח של היכולות המקומיות בתחום הגרעין.

הקשר לפקיסטן
למרות ההתהדרות הסעודית בעקרונות של שקיפות ופיתוח גרעין רק למטרות שלום, רבים חוששים שבדומה למדינות אחרות בעבר, ריאד תנסה לפתח בסתר תוכנית גרעין צבאית – תוך שימוש במתקנים האזרחיים ובידע שהיא תצבור ברשות בתחום הגרעין. ייתכן אפילו שהיא עצמה לא תחשוב לעשות זאת כעת, ותגיע למסקנה שכדאי לה ללכת בנתיב הזה בהמשך הדרך. היו מדינות שהתחילו עם תוכנית גרעין למטרות שלום, ועברו רק מאוחר יותר למסלול של פיתוח גרעין צבאי, דוגמת עיראק.
בהקשר זה, אגב, חשוב במיוחד התפקיד שמשחקת סבא"א. הסוכנות נוסדה לצורך שתי מטרות עיקריות: הראשונה היא לשמש כשוטר העולמי, שדואג כי מדינות שאינן מורשות לפתח כלי נשק גרעיניים לא יעשו זאת; וגם לקדם שימוש בדרכי שלום של אנרגיה גרעינית, תוך הרחבת הידע והמומחיות בתחום הגרעין של מדינות החתומות על האמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT). זהו איזון עדין ומסוכן, שדורש מהסוכנות הרבה מאוד גמישות, מומחיות ויכולת לגלות ממצאים חבויים.
הסעודים, ככל הידוע, לא ניסו להערים על הסוכנות ולפתח תוכנית נסתרת. אפילו השיח שהתנהל לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, שבמסגרתו דובר על סיוע אמריקני לתוכנית גרעין סעודית בתמורה להסכם נורמליזציה עם ישראל, היה גלוי וידוע. איש לא דן בכך בסתר.
בארה"ב קמה התנגדות גדולה להסכם כזה, שיאפשר לסעודים תוכנית גרעינית ובמיוחד לחלק שעוסק בבניית תוכנית להעשרת אורניום בערב הסעודית. ריאד סירבה להתחייב ל"תקן הזהב", שבעולם הגרעין משמעותו שהיא לא מעבדת או מעשירה את האורניום של תחנות הכוח שלה בעצמה, אלא רוכשת מוצר מוגמר מגורם חיצוני – וזאת בניגוד לאיחוד האמירויות, למשל, שרק בשבוע שעבר הפעילה את תחנת הכוח הגרעינית האזרחית הראשונה שלה, תוך שהיא מתחייבת לתקן הזה. המשמעות של הסירוב הסעודי היא שאם תופעל תוכנית העשרה, ריאד תוכל, אם תרצה, לפרוץ בעתיד את המגבלות שהוטלו עליה ולהעשיר אורניום לרמות צבאיות.
החשש מהתגרענות סעודית קשור גם בכמה נסיבות נוספות: הראשונה מכולן היא שיורש העצר הסעודי, בין סלמאן, הצהיר יותר מפעם אחת כי אם שכניו האיראנים ישיגו כלי נשק גרעיני – גם הוא יפעל לפתח כלי נשק גרעיניים או להשיג אותם. באחרונה התגלו כמה מרבצים של אורניום טבעי בממלכה, ואף שככל הנראה לא מדובר בכמות המאפשרת הפקה מסחרית ברת קיימא, עצם הגילוי מעורר דאגה. כריית האורניום תספק לסעודים את הדלק, הכסף הבלתי נגמר שלהם יאפשר להם להשקיע די משאבים ליצירת הפצצה – כך שאמצעים כבר יש, וכל שחסר הוא התמריץ.
בעבר נטען גם כי הסעודים היו בעיצומו של תהליך לבניית תוכנית צבאית. מאז תחילת המאה הנוכחית נפוצו שמועות שהסעודים הגיעו להסכם עם פקיסטן, שבמסגרתו יספקו לפקיסטנים נפט בתמורה לטכנולוגיות גרעיניות. הממלכה גם עמדה בקשר עם המדען הגרעיני הפקיסטני הנודע, עבד-אלקדיר ח'אן – האיש שהבריח תוכניות גרעין לאיראן, לוב וצפון-קוריאה, וסייע לכולן לבנות תוכניות גרעין חשאיות.
אלא שהסעודים אולי אפילו לא צריכים לפתח תוכנית גרעין בשביל להניח את ידיהם על פצצה. לפי דיווחים בעבר, מכיוון שהסעודים מימנו מראש חלק נכבד מהקמת תוכנית הגרעין של פקיסטן, הם קיבלו בתמורה התחייבות שיוכלו לקבל פצצות מוכנות מאסלאמאבאד כאשר רק יחפצו בכך.
גם קשר אחר שמשמרת ריאד מדאיג את סבא"א: לאחר גילוי מרבצי האורניום בשטחה, היא החלה להסתייע בסין לצורך כרייתו – אף שלא ברור כלל לשם מה היא זקוקה לאורניום זה. יתרה מכך, חברות סיניות ניגשו למכרז להקמת כור גרעיני בסמוך לגבולה של ריאד עם קטר. בתחילת השנה שתי המדינות אף חתמו על הסכם להגברת ייצוא הנפט הסעודי לסין, לצד הסכם נוסף להחלפת מטבע – מהלך שיאפשר להן לסחור זו עם זו מבלי שיצטרכו להשתמש בדולרים. משמעות הדבר היא שכסף זה לא יצטרך לעבור דרך המערכות הבנקאיות של המערב, ולא יוכל להיות נתון תחת עיצומים מערביים. כך, אם ערב הסעודית תנסה לפרוץ לגרעין, תהיה לה אפשרות להוסיף להניב רווחים מהנפט שלה בשוק מרכזי בעולם. בנוסף, אם לבסוף לא תצליח להגיע להסכמה עם ארה"ב על סיוע לתוכנית הגרעין האזרחית שלה, היא תוכל לפנות לסינים.
המסקנה מכל זה היא שבדומה לכל סוחר מזרח-תיכוני ממולח, הסעודים עובדים בכל החזיתות ושומרים על כל האפשרויות פתוחות. הם עובדים בגלוי עם סבא"א, מהדקים את הפיקוח ומצהירים על שקיפות מוחלטת. במקביל, הם כבר סגרו עסקה עם פקיסטן, ומפתחים את הקשרים עם סין. ריאד מודעת לחשדות נגדה ולחשש שתנסה לפרוץ לגרעין, ולפי שעה נראה שתעשה כל מאמץ – לפחות עד לרגע שבו תכריז איראן כי הצליחה להרכיב פצצה משלה – לשמור על תהליך נקי ושקוף לבניית תוכנית גרעין אזרחית.
ומה לגבי המהלכים שהיא מקדמת בסתר? זה כבר התפקיד של סבא"א, יחד עם מדינות אחרות שחרדות לעתיד המזרח התיכון, לחשוף, לגלות ולפרסם ברבים.
פורסם במקור ראשון, בתאריך 18.09.2024.

עיקרי הדברים

• החות'ים הם התגלמות השאיפה האיראנית להשיג דריסת רגל בדרום המפרץ הפרסי. תמיכת טהרן בחות'ים החלה כבר ב-2009. במסגרת השותפות בין הצדדים, איראן מספקת לחות'ים סיוע מודיעיני מקיף באמצעות ספינת מודיעין המוצבת בים האדום, והקצתה בכירים בכוח קודס ובחיזבאללה לשם הנגשת הסיוע המקיף למיליציה ושכלול יכולותיה.
• ככל ששיתוף הפעולה האיראני-חות'י ימשיך להתנהל באין מפריע, מנעד האיומים מטהרן ובת-טיפוחיה נגד ישראל והמערב צפוי להתרחב: במאי 2024 ערכו החות'ים תרגיל לתקיפת הכור הגרעיני בדימונה, ובהתאם להבטחתם לנקום את המתקפה האווירית שבצעה ישראל בנמל חודיידה, שיגרו טיל קרקע-קרקע לעבר ישראל.
• כעת החות'ים מאיימים כי בכוונתם לבצע תקיפות בשיתוף עם ארגונים נוספים ב"ציר ההתנגדות" שיכללו פגיעה בנמלים ואתרי אנרגיה. הם עלולים אף לקרב את האיום מצידם באמצעות חידוש הטיסות הישירות צנעא לרבת עמון, ולבסס את הפיכתה של תימן לתחנת מעבר להברחות האיראניות לעזה.
• כמעט שנה מתחילת המשבר בים האדום, ניתן לקבוע כי לתקיפות הנגד בהובלת ארה"ב ובריטניה, שכוונו בעיקר כלפי אמל"ח, היה אפקט מצומצם וזמני ביותר. יש לקחת בחשבון כי הימנעות מהענשה משמעותית של החות'ים מהווה עידוד עבורם להמשיך בתוקפנות.
• משכך, על ישראל להיות נכונה לנקוט צעדים חריפים מולם כולל חיסול ההנהגה החות'ית, ביצוע מתקפות סייבר, והמשך פגיעה בנכסים ובתשתיות שבשליטתם. עוד מומלץ לישראל לשבש את הסיוע האיראני הקטלני למתקפות החות'ים על ידי תקיפת אוניית המודיעין של משמרות המהפכה ופגיעה בבכירים ובנכסים איראניים בתימן.
• כמו כן, במסגרת הפקת הלקחים מכשלי השביעי באוקטובר על צה"ל בכלל, וחיל האוויר בפרט, לגבש בהקדם היערכות מבצעית למיגור תרחיש של פשיטה קרקעית מצד החות'ים בגבול סוריה או בגבול ירדן.
• לצד פעולות אלו, על ישראל לפעול להעלאת המודעות בקרב קובעי מדיניות בארה"ב ובאירופה וכן בפורומים בינ"ל לאיום הנשקף למדינותיהן מצד המיליציה התימנית, ובכלל זאת שאיפות החות'ים לפתח אמל"ח משודרג שיסייע להם לאיים ישירות על אירופה וארה"ב.

תקציר

מאז פרוץ "חרבות ברזל" החות'ים משבשים את השיט בים האדום, ולמעשה מנסים להטיל סגר ימי בנתיב מים קריטי לסחר בינ"ל. על פי הערכות, נכון ל-15 ביולי, המיליציה התימנית הייתה מעורבת בלמעלה מ-100 תקריות, החל משיבוש תשתיות תקשורת ואינטרנט, השתלטות על ספינות, שיגורי כטב"מים וטילים, סירות נפץ "מתאבדות" ועוד. לאורך תקופה זו שיגרו החות'ים טילים מספר לעבר ישראל, חלקם פגעו במרחב אילת, וב-19 ביולי שיגרו כטב"מ איראני מסוג סמאד-3 לעבר תל אביב שגרם למותו של אדם ולכעשרה פצועים. בתגובה השיקה ישראל מתקפה אווירית על נמל חודיידה, עורק הנשימה הכלכלי והצבאי הראשון במעלה של החות'ים, שנענתה לאחרונה בשיגור טיל קרקע-קרקע מתימן לעבר ישראל.

עוד מראשיתה של התנועה החות'ית, המכונה באופן רשמי "אנצאראללה" (בערבית: "תומכי האל") ושורשיה במחוז צנעא בצפון תימן, בלטה זיקתה האידאולוגית לאיראן. מייסדיה, חכם הדת בדר אל-דין אל-חות'י ובניו, המשתייכים לשיעה הזיידית, הושפעו עמוקות מהמנהיג העליון האייתוללה ח'אמנהאי ואימצו בהתלהבות את המודל שהציב ח'ומייני במהפכה האסלאמית. את תוצאות התחממות היחסים ניתן לראות כבר ב-2009 בסיוע הצבאי ששלחה טהרן לחות'ים. עד שנת 2015 ביססה איראן קשרים הדוקים עם המורדים התימנים, והם הפכו בהדרגה לשותף אסטרטגי משמעותי עבורה (אם כי לא בהכרח עושי דברה).

במסגרת השותפות בין הצדדים, איראן מספקת לחות'ים מודיעין באמצעות ספינת מודיעין המוצבת בים האדום, והקצתה בכירים בכוח קודס ובחיזבאללה לשם הנגשת הסיוע המקיף למיליציה ושכלול יכולותיה. טהרן חותרת לייצר במערב תימן, הנשלט על ידי המיליציה, מובלעת פרו-איראנית שתחלוש על האזור האסטרטגי של מְצָרֵי באב אל-מנדב. בכך היא מנסה להדק את טבעת האש נגד ישראל, ולהרחיב את קשת האיומים שביכולתה להציב נגד ארה"ב וסעודיה. המיליציה החות'ית, בת טיפוחיה, אף משמשת לטהרן כחיל חלוץ המאפשר לה דריסת רגל בדרום המפרץ הפרסי, ובתוך כך להמשיך ביתר שאת את מפעל ייצוא המהפכה, בהתאם להוראתו של ח'ומייני מ-1983, שתוקפה שוב ב-1989 על ידי ח'אמנהאי לאחר עלייתו לשלטון.

ככל ששיתוף הפעולה האיראני-חות'י ימשיך להתנהל באין מפריע, מנעד האיומים מטהרן והחות'ים נגד ישראל והמערב צפוי אך להתרחב. כמעט שנה מתחילת המשבר בים האדום ניתן לקבוע כי לתקיפות הנגד בהובלת ארה"ב ובריטניה, שכוונו בעיקר כלפי אמל"ח, היה אפקט מצומצם וזמני ביותר. אלו אומנם הובילו להרס לא מבוטל של נכסים חות'יים, אך לא הביאו לפגיעה אנושה בבניין הכוח של התנועה, וכפי שהוכח בפעילות החות'ים מאז כשלו כליל בהרתעתה. נדמה כי הדבר נעוץ באסטרטגיית ההכלה האמריקאית שעד כה התמקדה בדה-אסקלציה ובהבטחת היציבות באזור, תוך הימנעות מקסימלית מנקיטת צעדים חריפים מול איראן והחות'ים, וזאת על מנת שלא להיגרר למלחמה אזורית.

בעוד הקואליציה מתקשה להנחית מכה ניצחת על המורדים התימנים, החות'ים הלכו וגדלו לכדי איום אסטרטגי רב-ממדי על מדינת ישראל, שיש לו השלכות הן בהיבטים ביטחוניים והן בהיבטים כלכליים. המשך התעצמותם עלול לאיים על ביטחונם של אזרחי ישראל, לגרום נזק כבד למתקנים אסטרטגיים בתוך גבולותיה ולפגוע פגיעה מתמשכת בכלכלתה כפי שזו באה לידי ביטוי, למשל, בהשבתת נמל אילת. יש לקחת בחשבון כי החות'ים עלולים להתחזק בשנים הקרובות באמל"ח הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות, וייתכן אף שיצליחו לקרב את האיום מצידם באמצעות חידוש הטיסות הישירות מצנעא לרבת עמון. יש לשער כי אם התגובה לחות'ים תישאר ברף הנמוך, הדבר יהווה עידוד עבורם להמשיך בתוקפנות.

החות'ים אף עורכים תרגולים לטובת פשיטה לגבול ישראל, ומנהיגם עבד אל-מאלכ אל-חות'י איים ב-4 בספטמבר להפתיע את ישראל מהיבשה. לצד זאת, שיגור הטיל מתימן ב-15 בספטמבר, והעברת עשרות הפעילים שלהם לגבול סוריה בתיווך איראן, כמו גם הצהרתם על נכונותם לשגר מאות אלפי לוחמים ללבנון למלחמה נגד ישראל, מבהירים שישראל לא תוכל להמתין עם הטיפול באיום המרוחק הזה עד לסיום המאבק בזירות האחרות.

בשל כך, חרף התמקדותה בזירות עזה ולבנון, שמהוות אתגר דחוף יותר עבורה, מוטב למדינת ישראל שלא להתעלם מהאיום החות'י. במסגרת הפקת הלקחים מכשלי השביעי באוקטובר על צה"ל בכלל, וחיל האוויר בפרט, לגבש בהקדם היערכות מבצעית למיגור תרחיש של פשיטה קרקעית מצד החות'ים בגבול סוריה או בגבול ירדן.

כמו כן, על ישראל להיות נכונה בעתיד הקרוב לנקוט צעדים חריפים מולו בדומה לתקיפת נמל חודיידה, ציר ההברחות הראשי מאיראן ומוקד הפעילות הכלכלית של החות'ים. המענה הישראלי לאיום החות'י חייב להיות נחרץ, ולכלול מתקפות קיברנטיות וקינטיות משולבות. מומלץ לישראל לחסל את ההנהגה החות'ית, לבצע מתקפות סייבר נגד נמל חודיידה, ולהמשיך לפגוע בבתי הזיקוק של החות'ים בקרבת הנמל ובתשתיות אנרגיה שהם מחזיקים באזור זה; בנוסף, על ישראל לשבש את הסיוע האיראני הקטלני למתקפות החות'ים ולפגוע בנכסים איראניים בתימן. מול האמריקאים יש להדהד את המסר כי לא יהיה מנוס מתגובה ישראלית תקיפה לנוכח הכישלון של וושינגטון להבטיח את חופש השיט, שזו המשימה הביטחונית המרכזית של הצי האמריקאי, המעוגנת גם בחוקה.

לצד פעולות אלו, מומלץ לישראל לפעול להעלאת המודעות בקרב קובעי מדיניות בארה"ב ובאירופה וכן בפורומים בינ"ל לאיום הנשקף למדינותיהן מצד המיליציה התימנית, ובכלל זאת שאיפות החות'ים להצטייד ולפתח אמל"ח משודרג שיסייע להם לאיים ישירות באמצעות טילים על אירופה וארה"ב.

רקע

החות'ים הם תנועה שהרכבה השתנה לאורך השנים. כפי שהציגה האנתרופולוגית הבכירה Marieke Brandt, שביצעה מחקר שדה בתימן, תנועת החות'ים נוסדה על ידי חכם הדת בדר אל-דין אל-חות'י ו-13 בניו מחמש נשותיו, שהגיעו משבטים שונים בתימן. ראשיתה של התנועה, המכונה באופן רשמי "אנצאראללה" (בערבית: "תומכי האל"), במחוז צנעא בצפון תימן, והיא התבססה על צאצאיו של בדר אל-דין ומעגלי הגנה שבטיים. הקונפדרציה השבטית ח'ולאן (Khawlan) בצפון תימן, שכללה את בני המשפחות של בדר אל-דין, שימשה כבית גידול ראשוני ובכך תרמה לתהליך העצמתו כמנהיג התנועה בשנות ה-70.

בראשית שנות ה-90 הושפעו בדר אל-דין אל-חות'י ובניו בעיקר משני גורמים: מנהיג איראן ח'אמנהאי ומנהיג אל-קאעידה אוסמה בן-לאדן. הם עקבו אחרי נאומיהם בלהט מיוחד, בשל נכונותם של שני המנהיגים הללו לעמוד איתן נגד ארה"ב וישראל. על רקע הקרבה האידאולוגית ביניהם, החל מ-1994 החל בדר אל-דין לשגר כ-40 תלמידי דת בשנה לסמינרים הדתיים בקם שבאיראן. כך עלה בידיו להכשיר בסופו של דבר קאדר של כ-800 תלמידי דת בוגרי הסמינרים הדתיים בקם, כאשר חלקם עברו במקביל לכך הכשרות צבאיות על ידי משמרות המהפכה. זאת בהתאם לדפוס הפעולה האיראני, הרואה בתלמידי דת שיעים זרים הבאים להתחנך בקם מאגר לגיוס ולהכשרות עבור מנגנוני המודיעין והטרור של טהרן.

החל מ-1979 ועד מותו ב-2010 נהג בדר אל-דין להגיע לביקורים באיראן ולשהות בה תקופה מסוימת. לביקורים אלו לקח עימו את חוסיין בנו, ובהמשך גם את בנו מוחמד השישי (נולד ב-1965) ואת בנו עבד אל-מאלכ התשיעי (נולד ב-1979). כשהיה בן כ-23, בזמן המהפכה האסלאמית ובדומה לאישים נוספים במשפחתו, אימץ חוסיין בהתלהבות את המודל שהציב ח'ומייני במהפכה האסלאמית, ובכלל זה קריאתו של ח'ומייני לשחרור פלסטין במאבק מזוין נגד ישראל.

התחנה השנייה בהתפתחות החות'ים היא התנועה הזיידית "הצעירים המאמינים" (אל-שבאב אל-מא'מן). התנועה הוקמה במחוז סעדה בצפון תימן ב-1992 על ידי חוסיין בדר אל-דין אל-חות'י על פי הדגם של איראן המהפכנית וחיזבאללה, דהיינו מאמצי דעוה ואינדוקטרינציה באמצעות מחנות קיץ, דגש על פעילות הסברתית לקהלים צעירים, תוכניות חברתיות ומפלגה פוליטית.

לאחר שחוסיין נהרג ב-2004 על ידי ממשלת תימן דאז הוא הוחלף באחיו עבד אל–מאלכ, שעלה לכותרות בשנת 2015 עת פרצה מלחמת האזרחים בתימן. בינואר אותה שנה השתלטו כוחות מטעמו על ארמון הנשיאות בתימן, מה שהביא להתפטרותו של הנשיא, עבד רבו מנסור האדי. מאז ממשיך עבד אל-מאלכ לעמוד בראש ארגון המורדים התימני ולנהל "גיה'אד" נגד ישראל כחלק מציר ההתנגדות בראשות איראן.

מבחינה אידאולוגית-דתית החות'ים משתייכים לשיעה הזיידית, שנבדלת מהענף המרכזי של השיעה, השיעה התרי-עשרית (הנהוגה באיראן, עיראק, בחריין, לבנון ואפגניסטן), בכך שהיא מאמינה רק בשבעה אימאמים ולא בתרי עשר. ואולם, מה שמייחד את החות'ים לעומת הקהילה הזיידית בתימן הוא השתייכותם לזיידיה הג'רודית, הקרובה לשיעה התרי-עשרית. בהיותם צאצאי הנביא מוחמד באמצעות חתנו ובן-דודו האימאם עלי (ובאופן ספציפי דרך מכונן השיעה, האימאם חוסיין, בנו של האימאם עלי). מלבד אישיותם הכריזמטית של בדר אל-דין ומרבית המנהיגים החות'ים, החות'ים משווים לעצמם ייחוס גבוה, ולפיכך סבורים שרק הם ראויים לשמש בעמדות ההנהגה במדינה.

תרשים 1: מייסדי התנועה החות'ית

ראשית הצירים: איראן – קשריה והשפעתה על התנועה החות'ית

החות'ים הם התגלמות השאיפה האיראנית להשיג דריסת רגל בדרום המפרץ הפרסי באמצעות חיל חלוץ, בהתאם להוראת ח'אמנהאי מנובמבר 1989 לכוח קודס להקים ולטפח יחידות לפי המודל של חיזבאללה הלבנוני במדינות האסלאם. כמו כן, באמצעות המיליציה בת טיפוחיה, איראן חותרת לייצר במערב תימן, הנשלט על ידי המורדים החות'ים, מובלעת פרו-איראנית שתחלוש על האזור האסטרטגי של מְצָרֵי באב אל-מנדב. כך עלה בידה של איראן לשפר לאין ערוך את מעמדה האזורי ואת קשת איומיה מול ארה"ב, סעודיה וישראל.

על רקע היריבות הגוברת בין איראן לסעודיה, שהפכה ליריב הראשי של איראן באזור מאז נפילת משטר סדאם חוסיין ב-2003, החלה איראן לתמוך צבאית בחות'ים אויבי הממלכה. לפי דו"ח חשאי של האו"ם, תמיכה זו החלה באפריל 2009 במטרה לסייע למורדים המנהלים סבבי מלחמה נגד ממשלת תימן מאז 2004. בהתאם לכך, בפגישותיהם ביולי ובאוגוסט 2009 עם בכירים אמריקאים, ובכללם דייוויד פטראוס, לשעבר מפקד פיקוד מרכז של ארה"ב (CENTCOM), הזהירו נשיא תימן דאז, עלי עבדאללה צאלח, ובכירים בממשלו שאיראן מספקת לחות'ים סיוע פיננסי וחומרי, והציגו בפניהם ראיות לכך. ואולם, במברקה ל-CIA בספטמבר 2009 קבעה השגרירות האמריקאית בצנעא שעד כה לא נמצאו הוכחות מספקות לאישוש טענה זו.

נראה שהמוטיבציה האיראנית להעניש את סעודיה על דיכוי המרד השיעי בבחריין ב-2011 הגבירה את רצונה לחמש את החות'ים. בשנה זו החרימו שלטונות תימן סירת דיג איראנית שניסתה להבריח לחות'ים 900 טילי נ"ט מתוצרת איראן וכן רקטות נגד מסוקים. ב-2013 תפסו שלטונות תימן סירה איראנית נוספת (Jihan-1) שניסתה להבריח אמל"ח רב לחות'ים, במשקל 40 טון, ובכלל זה טילי RPG, טילי נ"מ, טילי קטיושה, אמצעי ראיית לילה, חומרי נפץ ועוד.

עד 2015 הצליחה טהרן לבסס באופן משמעותי את הסיוע הצבאי שלה לחות'ים, ואף שהכחישה זאת רשמית, הצהרות שונות מטעם בכיריה הסגירו זאת באופן ברור. כך למשל, בנאום בכרמאן ב-11 בפברואר 2015 לרגל יום השנה לניצחון המהפכה האסלאמית אמר מפקד כוח קודס דאז, קאסם סולימאני: "היום אנו רואים את סימני ייצוא המהפכה האסלאמית ברחבי האזור, החל מבחריין ועיראק ועד לסוריה, תימן וצפון אפריקה". עלי אכבר ולאיתי, יועצו של ח'אמנאי, הצהיר ב-18 באוקטובר 2014, בפגישתו עם משלחת אנשי דת ותרבות מתימן שביקרה בטהרן: "הדרך לשחרור פלסטין עוברת בתימן כיוון שהמדינה הזאת היא במיקום אסטרטגי. היא נמצאת ליד הים האדום וליתר דיוק ליד [מְצָרֵי] באב אל-מנדב… איש לא התייחס [בעבר] לכוחה האזורי של איראן אך היום כולם מוכרחים להודות בכך. היום לאיראן יש השפעה יסודית מתימן ועד לבנון". העיתונאי האיראני צאדק אל-חוסייני, המקורב לחוגי המשטר, אמר ב-24 בספטמבר 2014: "אנו, ציר ההתנגדות, הסולטאנים החדשים של הים התיכון והמפרץ. אנו בטהרן, דמשק, הדאחיה בביירות, בגדאד וצנעא נעצב את מפת האזור. אנו הסולטאנים החדשים של הים האדום".

במסגרת "חרבות ברזל" החות'ים משתתפים לראשונה במלחמה נגד ישראל, זאת לאחר שכבר קודם לכן הפגינו את להיטותם להילחם נגד ישראל. כך, כפי שחשף היומון הלבנוני אל-אח'באר, המזוהה עם חיזבאללה, מיד לאחר מבצע "שומר החומות" (מאי 2021), במהלך המבצע הם הציעו לחמאס לאפשר להם להשתתף בלחימה, ולשם כך להעביר להם קואורדינטות של מטרות שונות כדי לתקוף את ישראל בטילי שיוט וכטב"מים. עם זאת, חמאס דחתה את ההצעה בטענה שהיא מסתדרת מבחינה צבאית מול ישראל ותזדקק לסיוע מצידם של החות'ים רק עם ישראל תחצה קווים אדומים.

מובילי הפעילות מטעם כוח קודס בתימן

ברבות השנים נחשפו מידעים שונים על אודות בכירים בכוח קודס שאחראים על הנגשת הסיוע האיראני המקיף לחות'ים, ובמסגרת זאת אף מקיימים נוכחות ישירה בתימן. דוגמה לבכיר כזה היא עבד אל-רזא שהלאא'י, המוכר היטב לאמריקאים, שניסו לחסלו ללא הצלחה בינואר 2020 במקביל לחיסולו המוצלח של סולימאני. לאמריקאים חשבון ארוך עם שהלאא'י, שבעברו היה אחראי על סיוע למליציות השיעיות העיראקיות נגד ארה"ב במלחמת עיראק (2003–2011), ואף תכנן פיגועים שונים נגד צבא ארה"ב. דמות בולטת נוספת היא חסן אירלו, שבמקביל להיותו השגריר האיראני בתימן היה איש כוח קודס. כפי שנחשף בהכרזת הסנקציות נגדו מצד הממשל האמריקאי (2020), ובכתבות על אודותיו בתקשורת האיראנית בעקבות מותו ממגפת הקורונה (2021), היה אירלו אחראי על אספקת חימוש והכשרות לחות'ים במסגרת פיקודו על אגף המפרץ הפרסי בכוח קודס (ובכלל זה תימן) מאז 2012, כאשר בשנות השמונים הוצב מטעם כוח קודס בלבנון והיה ממייסדי חיזבאללה; עוד נחשף במחקר של מכון וושינגטון מדצמבר 2023 כי בכיר נוסף בכוח קודס, אבו פאטמה, היה שותף לישיבות האסטרטגיות של החות'ים במסגרת "מועצת הג'האד" (ראו תרשים 2). אף שאיראן והחות'ים מנסים בעקביות לטשטש את נוכחותם החשאית ממילא של אנשי כוח קודס בתימן, גורמים תימנים שנכחו בצנעא בשנים 2014–2017 אמרו שיועצי כוח קודס הוגבלו בתנועתם לצנעא בלבד, וכן למפעל ייצור טילים בסעדה. עוד אמרו שהיועצים הללו היו "כמו יהלומים עבור החות'ים", ושהם "נשמרו במקומות מסתור כדי לסייע באמצעות מתן עצות אסטרטגיות ומבצעיות, וכן אכוונה לגבי טקטיקות שונות".

במקביל לנוכחות האיראנית הגוברת בתימן הטילה טהרן על חיזבאללה לסייע לשדרוג יכולותיהם של החות'ים. כבר ב-2013 הטילה ארה"ב סנקציות על בכיר חיזבאללה, ח'ליל חרב, בגין אחריותו לסיוע פיננסי שהגיש חיזבאללה לחות'ים. מאז רבו הדיווחים בעשור האחרון על הפעילות האינטנסיבית שמבצע גם חיזבאללה מול החות'ים. ב-2021 דווח בעיתונות הלבנונית שחיזבאללה מעביר הכשרות שונות לפעילים חות'ים במחנותיו בבקאע ובדרום לבנון. ב-2016 פרסם ערוץ אל-ערביה הסעודי סרטון שמתעד אימון שהעביר פעיל חיזבאללה לחות'ים בתימן. מדיווח רויטרס עולה שהסיוע והנוכחות האלה נמשכו אל תוך שנת 2024. ואכן, בפברואר 2024 פרסמה סוכנות ביון ההגנה האמריקאית (DIA) סקירה מקיפה של הכטב"מים וטילי השיוט שאיראן מספקת לחות'ים. למרות ההכחשות הנמרצות מצד טהרן לגבי הסיוע הצבאי והפיננסי לחות'ים, הצהרותיהם של בכירים איראנים הסגירו היטב את המעורבות האיראנית האינטנסיבית בתימן. כך, בין היתר, הצהיר עלי אכבר ולאיתי, יועצו הבכיר של ח'אמנהאי לעניינים בינ"ל, בריאיון לטלוויזיה האיראנית בנובמבר 2016 כי "הרפובליקה האסלאמית של איראן תומכת בתימנים פוליטית, חומרית ובכל צורה אפשרית". בכך הפרה טהרן הן את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מאפריל 2015 המטילה אמברגו נשק על החות'ים, והן את החלטות המועצה האוסרות עליה לייצא אמל"ח.

איראן וחיזבאללה קוצרים היום את פירות ההשקעה רבת השנים שלהם בחות'ים, ובפרט בביצור בניין הכוח של החות'ים, המוערך כיום בכ-100,000-200,000 לוחמים, ובמאמצי הדעוה שתרמה רבות ליכולות הגיוס והתעמולה שלהם. הסיוע התעמולתי כלל את הקמת ערוץ הטלוויזיה של החות'ים, אל-מסירה, ב-2012, המשדר ממעוז חיזבאללה, רובע הדאחיה בביירות, תוך סיוע מערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה, אל-מנאר, שעימו היא מקיימת שיתוף פעולה הדוק. במסגרת זאת, חיזבאללה עורך קורסי הכשרות עבור עיתונאי אל-מסירה, כאשר ממשלת לבנון דוחה מצידה בקשות מצד ממשלת תימן הגולה להפסיק את השת"פ התקשורתי בין חיזבאללה לחות'ים כחלק ממדיניות ניטרלית שממשלת לבנון שואפת לקיים בזירה האזורית.

כפי הנראה, בהתאם למודיעין שהחל להצטבר בירושלים בנוגע להשפעה האיראנית הגוברת בקרב החות'ים, הצהיר רוה"מ נתניהו בנאומו בקונגרס במרץ 2015 כי "במזה"ת, איראן שולטת כעת בארבע בירות: בגדאד, דמשק, בירות וצנעא". בתקופה זו (2015) השתכלל הסיוע האיראני לחות'ים עד כדי כך שאיראן שינעה פעילים חות'ים לטובת זירת הלחימה בסוריה, שם הם קיבלו טבילת אש מבצעית במסגרת הלחימה נגד מתנגדי אסד, וכך חזרו לתימן כשהם מנוסים יותר. לעומת זאת, ממשל אובמה הביע עמדה מסויגת יותר לגבי ההשפעה האיראנית על החות'ים. ב-23 בינואר 2015 אמר דובר הבית הלבן ג'וש ארנסט כי "לפי הידוע לנו כרגע, לא ברור האם לאיראן יש שליטה כלשהי על המורדים החות'ים. אנו בהחלט מודעים לדיווחים בנוגע לקשרים בין המורדים לאיראנים ואנו מודאגים מכך".

החתרנות המקיפה של איראן בתימן, והסיוע הצבאי המקיף והמשמעותי שהעבירה לחות'ים, השתקפו היטב ב-2018 באזהרתו של מפקד CENTCOM לשעבר, הגנרל ג'וזף ווטל, במהלך עדותו בקונגרס. ווטל הצהיר שאיראן הגבירה את מימון החות'ים לנוכח הסכם הגרעין והאיצה את חימושם, ו"השיגה בחמש שנים בתימן מה שלקח לה לבצע בלבנון עם חיזבאללה במשך שני עשורים".

תרשים 2: מועצת הג'יהאד^[1]

מועצת הג'יהאד היא גוף הפיקוד הראשי של החות'ים, הפועל בראשות מנהיג החות'ים עבד אל-מאלכ אל-חות'י. הגוף הוקם ב-2010 ומכיל את הזרועות העיקריים של תנועת אנצאראללה.

מהות הקשרים בין איראן לחות'ים: שליח או שותף אסטרטגי?

למרות הנטייה בעולם המחקר לתאר את החות'ים כשלוח איראני, ניכר שהחות'ים אינם עושי דברם של האיראנים אלא מהווים שותף אסטרטגי של טהרן. אומנם לאורך השנים איראן מספקת לחות'ים סיוע כלכלי, צבאי, מדיני, מודיעיני ותעמולתי מקיף, אך נראה שהחות'ים קנאים לעצמאותם ולריבונותם בתימן. בולטת בהקשר זה הצהרתו של מהדי אל-משאט, יו"ר המועצה הפוליטית העליונה של החות'ים, מנובמבר 2016, שבה תקף בחריפות את דברי רמטכ"ל הכוחות המזוינים של איראן, מוחמד באקרי, כי איראן שואפת להקים בחופי תימן בסיסים צבאיים. אל-משאט כתב: "היצור הזה צריך לקרוא את ההיסטוריה של תימן לפני שהוא מדבר, כי אני בטוח שאם הוא היה יודע שתימן לאורך ההיסטוריה הייתה בית קברות לפולשים, הוא לא היה אומר מילה". לצד זאת, גורמים חות'יים הדגישו מעת לעת את עקרון עצמאותם של החות'ים מול טהרן, ובמסגרת זאת הצהיר הפעיל החות'י חוסיין אל-בוח'יתי, בריאיון ל-BBC ב-2019, שהחות'ים "אינם מקבלים פקודות מאף אחד, ולא יעצרו את המלחמה (נגד סעודיה) אפילו אם איראן תאמר".

ועדיין, במסגרת השותפות האסטרטגית בין הצדדים, איראן והחות'ים חולקים כמה יעדים ואינטרסים משמעותיים משותפים בדמות המאבק נגד ארה"ב, סעודיה וישראל, כמו גם החזון לכינון אסלאם פוליטי שבו אנשי הדת יכהנו בראשות המערכת הפוליטית. בדומה לאיראן, גם החות'ים תומכים בהתנגדות הפלסטינית שמעניקה להם, כמייצגי "האסלאם המקורי", את התואנה להתחמש לעייפה, ולהנציח את מרותם הפוליטית במערב תימן באמצעות דיכוי מתמשך של מתנגדיהם מבית. עוד חשוב להבהיר כי כחלק מההתקרבות הניכרת בין הצדדים, החות'ים הצהירו במאי 2024 שישתתפו באופן פעיל לצד איראן בכל מלחמה אזורית.

מתקפות החות'ים בים האדום: תמונת מצב

מבוא

מאז פרוץ "חרבות ברזל" החות'ים משבשים את השיט בים האדום, ולמעשה מנסים להטיל סגר ימי בנתיב מים קריטי לסחר בינ"ל, באופן חסר תקדים, על ידי תקיפת אוניות ממדינות שונות תחת התירוץ כי הן נמצאות בבעלות ישראלית או בדרכן לישראל. בהמשך להודעתם מנובמבר שבה הכריזו על כל ספינה ישראלית כמטרה לגיטימית, ב-9 בדצמבר 2023 הכריזו החות'ים על הרחבת המטרות הימיות הפוטנציאליות לתקיפת אוניות מכל לאום העושות את דרכן לנמלי ישראל. ב-23 בדצמבר עלה האיום החות'י מדרגה כאשר איראן, שעד אותו שלב סייעה מרחוק באמצעות הכוונת החות'ים ואספקת מודיעין באמצעות ספינת מודיעין המוצבת בים האדום, החלה להיות מעורבת באופן ישיר ושיגרה כטב"מ לעבר אונייה המקושרת לישראל באוקיינוס ההודי. טהרן אף איימה אז כי בכוונתה לסגור נתיבי שיט נוספים, ביניהם הים התיכון.

החותי'ם מציבים איום משמעותי לביטחון הימי, ולתוקפנותם השלכות חמורות על שגרת המסחר הבינ"ל. חסימת הים האדום מחייבת כלי שיט לעקוף את כף התקווה הטובה, מה שמאריך את זמן השינוע ומייקר את עלויות ההובלה בכ-300%–50%, בהתאם לנתיב ולתנאי השוק. פעולותיהם אף פוגעות בסיכויים לקידום תהליך השלום בתימן ובשיקום הכלכלי של המדינה, ומשבשות את שרשרת האספקה של סיוע הומניטרי חיוני לתוכה.

התפתחויות עיקריות

נכון ל-15 ביולי, החות'ים בסיוע איראני היו מעורבים בלמעלה מ-100 תקריות, החל משיבוש קווי תקשורת ואינטרנט, השתלטות על ספינות, שיגורי כטב"מים וטילים ועוד. מדו"ח שפרסמה סוכנות ביון ההגנה האמריקאית (DIA) עולה כי פעילותם העוינת פגעה במישרין או בעקיפין בלפחות 65 מדינות ו-29 חברות אנרגיה וספנות מרכזיות. לפי הסקירה המפורטת, מנובמבר 2023 ועד מרץ 2024 (כולל) המיליציה התימנית ביצעה:

• השתלטות בכוח על ספינה בבעלות בריטית (Galaxy Leader); 25 אנשי הצוות שהיו על הסיפון נלקחו כבני ערובה ומוחזקים על ידי החות'ים מאז נובמבר.
• 3 ניסיונות השתלטות על ספינות (שלא צלחו)
• הטבעה של הספינה Rubymar
• 39 שיגורי טילים (במחצית מהמקרים הייתה פגיעה)
• 9 שיגורי כטב"מים (בשני מקרים הייתה פגיעה)

על פי המעקב אחר תקיפות החות'ים שעורך המכון האמריקאי לשלום (USIP), במהלך החודשים אפריל ומאי ביצעו החות'ים עשרות תקיפות נוספות שכללו:

• 17 שיגורי טילים בליסטיים נגד ספינות
• 12 שיגורי מערכות אוויריות בלתי מאוישות
• 7 שיגורי כטב"מים

נדמה כי ההרס המתמשך של נכסים חות'יים במשך תקופה זו על ידי כוחות ארה"ב ובריטניה לא הניב את התוצאות המיוחלות, וניכרה אף הסלמה במצב. למרות תלותם באיראן עבור רכיבים מסוימים, החות'ים הצליחו לפתח תשתית חזקה לייצור נשק בתוך תימן, והמתקפות על ספינות סחר בים האדום הלכו וגדלו – במספרן, בהיקפן ובתחכומן.

על פי דיווחי פיקוד המרכז האמריקאי, רק בחודש יוני ספגו ארבע ספינות שונות פגיעה ישירה באמצעות טילים בליסטיים וטילי שיוט נגד ספינות. בהקשר זה, התפתחות מדאיגה שחשוב להצביע עליה היא השימוש שהמורדים התימנים עושים בספינות מתאבדות לשיגור המתקפות, שנראה לראשונה בהטבעתה של מובילת הפחם, ה-Tutor, הנמצאת בבעלות יוונית. תקיפות אלו מצטרפות לעשרות תקריות נוספות בחודש זה ביוזמת החות'ים, ביניהן שיגורי טילים, כטב"מים ומערכות אוויריות, וכן הצבתם של כלי שיט בלתי מאוישים וסירות סיור בים האדום.

כמו כן, על פי דיווחי פיקוד המרכזי האמריקאי לחודש יולי, שמונה כטב"מים יורטו מעל מפרץ עדן והים האדום ושתי ספינות נוספות ספגו פגיעות ישירות. כך למשל, מכלית בבעלות ישראלית, ה-MT Bentely I, הותקפה באמצעות כטב"מ אחד ושתי סירות קטנות, ובמקרה אחר שוגר לעברה טיל בליסטי. ה-MT Chios Lion, מכלית נפט גולמי בבעלות רפובליקת איי מרשל, ניזוקה אף היא מפגיעת כלי שיט בלתי מאויש. בשלושת המקרים הללו לא דווח על נפגעים.

במקביל לתקיפת ספינות בים האדום, מאז אוקטובר פתחו החות'ים במתקפות ישירות על ישראל על ידי שיגור טילי שיוט, טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר מרחב אילת, אשר רובם יורטו על ידי חיל האוויר או מערך ההגנה הישראלי. החמרה ניכרת בהקשר זה נראתה לאחרונה כאשר ב-19 ביולי שיגרו החות'ים כטב"מ איראני מסוג סמאד-3 לעבר ישראל. על פי דיווחים, הכטב"מ, שבשל טעות אנוש לא זוהה ככלי טיס עוין, טס לפחות תשע שעות מתימן עד שפגע בבניין מגורים בלב העיר תל אביב וגרם למותו של אדם ולכעשרה פצועים. בתגובה תקפה ישראל את נמל חודיידה, יעד בעל חשיבות אסטרטגית לחות'ים בשל היותו ציר ההברחה הראשי של איראן ומרכז הפעילות הכלכלית של המורדים, והשמידה מכלי נפט באתר. מתברר כי באמ"ן נערכו למבצע, שקיבל את השם "יד ארוכה", במשך כחצי שנה, שבמהלכה נבנה תיק מטרות על בסיס המודיעין שנאסף.

הנקמה לא איחרה לבוא. ב-15 בספטמבר התעוררה מדינת ישראל לקול אזעקות לאחר שטיל קרקע-קרקע שוגר מתימן לעבר מרכז הארץ ונחת בשטח פתוח. שיגור הטיל נעשה בהתאם להבטחת החות'ים לנקום את המתקפה האווירית שבצעה ישראל בנמל חודיידה, עורק הנשימה הכלכלי והצבאי הראשון במעלה של החות'ים. תגובה זו אף מסמנת את תחילתו של  "השלב החמישי" בעימות מול ישראל, הכולל לדברי החות'ים יוזמות בלתי צפויות והרחבת בנק המטרות. בהתאם לכך, הם מאיימים להגיב בחוזקה נגד יעדים צבאיים בישראל, נמלים ואתרי אנרגיה ולפגוע באספקת הנפט לישראל.

כמו כן, בימים האחרונים התרבו הדיווחים, בעיקר מצד האופוזיציה הסורית והאופוזיציה התימנית, לפיהם הגיעה בשבוע שעבר לסוריה קבוצת פעילים חות'ים, המונה כ-50 מחבלים שמתמחים בשיגור טילים. הם הוסעו לדרום סוריה על ידי משמרות המהפכה האיראנים וצבא סוריה לצורך ביצוע תקיפות נגד ישראל. לצד זאת, הבכיר החות'י, נצר אל-דין עאמר, הצהיר ב-16 בספטמבר על נכונות הארגון לשגר ללבנון מאות אלפים מפעיליו כדי לסייע לחזבאללה בתרחיש של מלחמה כוללת נגד ישראל, אם חזבאללה ימצא זאת לנכון.

עוד יצוין כי החות'ים פועלים להעמיק את נוכחותם בעיראק באמצעות שיתוף פעולה עם מיליציות פרו-איראניות במדינה. כך למשל, בינואר 2022 הודיע דובר החיזבאללה בעיראק על השקתו של קמפיין גיוס כספים למען החות'ים. קבוצות שיעיות חמושות נוספות הפועלות בעיראק, כגון עצאא'ב אהל אל-חק, הביעו את תמיכתן הפומבית במיליציה התימנית. החות'ים פועלים גם מול גורמים רשמיים במדינה, ולנציגם בעיראק, אחמד אל-שרפי, קשרים עם הממסד הביטחוני. נדמה כי מאמצים מסוג זה נועדו לבסס את מעמדם של החות'ים כמרכיב חיוני ב"ציר ההתנגדות" בראשות איראן, ולכתר את אויבתם העיקרית מצפון, ערב הסעודית.

תגובת הקואליציה בהובלת ארה"ב ובריטניה

לנוכח ההסלמה בתוקפנותם, ולאחר ההודעה של ענקיות ההובלה הימית על הפסקת השיט בים האדום, ב-18 בדצמבר הודיע מזכיר ההגנה של ארצות הברית, לויד אוסטין, על השקתו של מבצע "שומר השגשוג" (Operation Prosperity Guardian), ועל הקמתה של קואליציה המורכבת מכוחות הים של 20 מדינות במטרה לאבטח ספינות מסחריות הנעות בנתיב השיט בים האדום ובמפרץ עדן מפני ניסיונות תקיפה של החות'ים. כחלק מהמבצע הוחלט כי מדינות מספר תבצענה סיורים משותפים, בעוד שאחרות תספקנה תמיכה במודיעין בדרום הים האדום ובמפרץ עדן. כמו כן, למחרת השקת המבצע, בהצהרה משותפת עם האיחוד האירופי, נאט"ו, אוסטרליה, יפן ומדינות נוספות, גינתה ארה"ב את המורדים החות'ים וקראה למועצת הביטחון לנקוט צעדים נגדם.

ימים אחדים לאחר פגיעת החות'ים בספינת המשא  Maersk Hangzhou (הנמצאת בבעלות והפעלה דנית), שנענתה בהטבעתן של שלוש ספינות חות'יות והריגתם של עשרה פעילים חות'ים על ידי האמריקאים, שיגרה הקואליציה בהובלת ארה"ב אולטימטום לחות'ים כי עליהם להפסיק את תוקפנותם הימית לאלתר או שיאלצו לשאת בהשלכות של תגובה צבאית. שבוע לאחר מכן, ב-10 בינואר, התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 2722 המגנה את תקיפות כלי השיט המסחריים בים האדום על ידי החות'ים וקוראת להם לשחרר את אוניית ה-Galaxy Leader ו-25 אנשי הצוות שעל סיפונה. ההחלטה אושרה על ידי 11 מ-15 חברות מועצת הביטחון, בעוד הארבע האחרות (אלג'יריה, סין, מוזמביק ורוסיה) נמנעו.

למחרת אישור ההחלטה, קואליציה נפרדת בהובלת ארה"ב הכוללת את בריטניה, אוסטרליה, קנדה, בחריין והולנד פצחה לראשונה בסדרה של תקיפות על יעדים ותשתיות של החותים על אדמת תימן. בהצהרה של נשיא ארה"ב מה-11 בינואר טען ביידן כי התקיפה של הקואליציה שולחת מסר ברור שארה"ב ובעלות בריתה לא תאפשרנה לשחקנים עוינים לסכל את חופש השיט.

על פי מפקד יחידת הכוחות האוויריים המשולבים של פיקוד המרכז בצבא ארה"ב, אלכס גרינקוויץ', בסבב זה הותקפו למעלה מ-60 מטרות תוך שימוש ביותר מ-100 נשקים מונחי דיוק על פני 16 מיקומים שונים, כולל בבירה צנעא, בחודיידה ובערים נוספות. הנכסים של החות'ים שספגו פגיעה כללו נקודות פיקוד ושליטה, תחנות תחמושת, מחסנים, מערכות שיגור, מתקני ייצור ומערכות הגנה אווירית. לאחר שבע תקיפות נוספות שהתרחשו בעשרת הימים העוקבים טבע הפנטגון את שם הקמפיין "קשת פוסידון", והוא נחשב למבצע העוצמתי ביותר שהופעל נגד החות'ים עד כה.

משהוכח בשטח כי החות'ים עדיין אינם מורתעים, יצאה ב-24 בפברואר קואליציה בהובלת ארה"ב ובריטניה ובתמיכת אוסטרליה, בחריין, קנדה, דנמרק, הולנד וניו זילנד לסבב נוסף של תקיפות מדויקות, במהלכן נפגעו 18 מטרות חות'יות בשמונה מקומות שונים בתימן. בהצהרה המשותפת של חברות הקואליציה הודהד המסר שהודגש מתחילת העימות: "המטרה שלנו נותרה להפחית את המתחים ולהשיב את היציבות לים האדום".

למרות האזהרה למנהיגות החות'ית שהתלוותה למסר זה כי הקואליציה לא תהסס להמשיך להגן על הביטחון ועל זרימת המסחר החופשית לנוכח איומים מתמשכים, בפועל לא ניכרה עליית מדרגה בפעילות הקואליציה מאז מבצע "קשת פוסידון", והתגובה האמריקאית, לרבות תמיכת המדינות המסייעות, נותרה ברף הנמוך גם בחודשים העוקבים.

בסוף מאי תקפו ארצות הברית ובריטניה 13 מטרות חות'יות ברחבי תימן. מטוסי קרב אמריקאיים ובריטיים וספינות אמריקאיות תקפו מגוון רחב של מתקנים תת-קרקעיים, משגרי טילים, אתרי פיקוד ובקרה, כלי שיט ועוד. תקיפות אלו התרחשו יום לאחר שכטב"מ אמריקאי מדגם MQ-9 Reaper הופל בתימן, תקרית שבעקבותיה פרסמו החות'ים סרטון שבו נטען כי הכטב"מ הותקף באמצעות טיל קרקע-אוויר באזור מדברי במחוז מריב שבמרכז המדינה. זו הייתה ההפלה השלישית של כטב"מ מסוג זה בחודש מאי בלבד. כמו כן, במהלך החודשים יוני-יולי דיווח פיקוד המרכז האמריקאי על השמדה של כ-70 נכסים חות'יים (במצטבר) על אדמת תימן כולל טילים, כטב"מים, משגרים, מערכות אוויריות ואתרי מכ"ם.

לסיכום, ניתן לראות כי בחודשים הראשונים מאז החלו מתקפות החות'ים כללה התגובה האמריקאית בעיקר אזהרות. עם הקמת הקואליציה הימית החלו פעולות סיכול ויירוטים, בעיקר של כטב"מים וטילים בליסטיים נגד ספינות, וכן השמדה של נכסים חות'יים באזורים שבשליטת המורדים. ברם, תגובה זו התמצתה בפעולה צבאית מוגבלת שכוונה בעיקר כלפי אמל"ח וכמעט לא כללה חיסול של בכירים חות'ים, לא כל שכן נכסים ובכירים איראנים בתימן. מה גם שחברות הקואליציה טרחו להדגיש כי תגובתן הינה צעד הגנתי שננקט כתוצאה מתוקפנות מתמשכת של החות'ים, תוך חזרה על המסר כי המטרה נותרה למנוע הסלמה נוספת.

כמעט שנה מפרוץ המשבר בים האדום, ניתן לקבוע כי לתקיפות הקואליציה בראשות ארה"ב ובריטניה היה אפקט מצומצם וזמני ביותר. הן אומנם הובילו להרס לא מבוטל של נכסים חות'יים, אך לא הביאו לפגיעה אנושה בבניין הכוח של החות'ים, וכפי שהוכח בפעילות החות'ים מאז כשלו כליל בהרתעת המיליציה מפני המשך ביצוע תקיפות. למעשה, לא רק שהחות'ים לא הראו סימנים של כניעה, אלא שהם המשיכו לשבש את חופש השיט בים האדום בעצימות גבוהה יותר, ותוך הפגנת יכולות מתקדמות יותר מבעבר והסתמכות על הסיוע המקיף שקיבלו ועודם מקבלים מאיראן ומחיזבאללה מאז 2009.

יש להודות כי לאחר התקיפה הישראלית בנמל חודיידה נראתה ירידה מסוימת בכמות האירועים במעורבות החות'ים בים האדום. ברם, אם לשפוט מדיווחי פיקוד המרכז האמריקאי לחודש אוגוסט, נראה שהמורדים התימנים חוזרים אט אט לשגרה וכי קיים סיכון גבוה שיחדשו את מתקפותיהם ביתר שאת. במהלך חודש אוגוסט הספיקו החות'ים לשגר כטב"מים אחדים לעבר הים האדום לצד שימוש בכלי שיט בלתי מאוישים, ואך לאחרונה תקפו באמצעות כמה טילים מכלית נפט שעשתה את דרכה מעיראק לקפריסין ופתחו נגדה באש. בסרטון שפורסם על ידי המורדים ניתן לראות את רגע הפגיעה על רקע קריאות "אללה אכבר". כמו כן, מנהיג החות'ים, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הדגיש בנאומו (14 באוגוסט) שהחות'ים נחושים להמשיך במאבקם נגד ישראל, הגם שאיבדו עד כה במלחמה 73 פעילים כתוצאה מהמתקפות של ארה"ב ובריטניה נגדם, ושהנקמה היא ודאית. שר ההגנה בממשלת החות'ים, מחמד נאצר אל-עאטפי, הצהיר (26 באוגוסט) שהחות'ים, שאינם מושפעים מהנוכחות האמריקאית הצבאית באזור, הכינו בנק מטרות בישראל ושיחידות הטילאות, הכטב"מ והימאות שלהם נערכות להנחיל לה מכות כואבות. כפי שניכר משיגור הטיל מתימן ב-15 בספטמבר לעבר ישראל לצד מהלכים עוינים נוספים באזור, החות'ים אכן מתכוונים לעמוד בהבטחתם.

כישלון ההרתעה ניכר, בין היתר, בשיכרון הכוח המאפיין את התבטאויות המורדים התימנים ובניסיונות מדינות האזור להביא לרגיעה, לעיתים גם במחיר עריכת ויתורים משמעותיים למיליציה. לאחרונה הגדילו החות'ים לעשות ואיימו על ערב הסעודית כי יחדשו את מתקפותיהם על יעדים אסטרטגיים בממלכה כנקמה על כך שזו, בהנחיית ארה"ב, קידמה צעדים כלכליים נגד החות'ים. נדמה כי איום זה הותיר רושם רב בריאד, שכן הסעודים, שאינם מעוניינים עוד ללכלך את ידם בבוץ התימני, הפעילו לחץ על ממשלת תימן לרכך את עמדתה במו"מ מול המיליציה, ובפרט לסגת מכוונתה לנתק את החות'ים ממערכת הבנקאות העולמית (SWIFT). כמו כן, בעקבות תקיפת החות'ים בתל אביב דווח כי נשיא מצרים א-סיסי פנה לסולטאן עומאן, היית'ם בן טארק, בבקשה שילחץ על החות'ים לעצור את ההסלמה נגד ישראל והזהיר מהחרפה בפעולותיהם נגדה. במצרים לא הסתפקו במילים וניתנה הנחיה לצבא המצרי לתגבר את הכוננות בגבול על מנת ליירט כל עצם זר שעלול לחדור את שמי מצרים. יש לזכור כי החות'ים מסבים נזק חסר תקדים לקהיר; על פי הצהרתו של נשיא מצרים ההכנסות מתעלת סואץ, שמהוות כ-2% מהתמ"ג של מצרים, נחתכו בקרוב ל-50% בשל מתקפות המיליציה, מה שהופך אותה לנפגעת העיקרית מחסימת התעלה.

גישת ההכלה האמריקאית

האסטרטגיה האמריקאית עד כה התמקדה בדה-אסקלציה ובהבטחת היציבות באזור, תוך הימנעות מקסימלית מהנחתת מהלומה קשה על איראן והחות'ים. זאת אף על פי שלאמריקאים יש חשבון ארוך עם פעילים איראנים בכוח קודס האחראים על תיאום והנגשה של הסיוע לחות'ים.

כמו כן, על פי דיווחים, לאחרונה פנתה ארה"ב לאיראן על מנת שזו תפעיל את לחצה על החות'ים ותגרום להם להפסיק את המתקפות בים האדום. בשיחות החסויות שהתקיימו בעומאן, המשלחת האמריקאית העלתה גם את חששותיה לגבי התרחבות תוכנית הגרעין האיראנית וכן לגבי המתקפות של מיליציות פרו-איראניות על בסיסים אמריקאיים במזה"ת. על פי גורמים אמריקאיים, מה-7 באוקטובר ועד תחילת אפריל נרשמו יותר מ-150 התקפות של מיליציות הנתמכות על ידי איראן בעיראק ובסוריה על בסיסים אמריקאיים במדינות אלו. הקטלנית שבהן התרחשה בינואר ובה נהרגו שלושה חיילים אמריקאים ונפצעו עשרות בבסיס אמריקאי בירדן. בתגובה פתחה ארצות הברית במתקפת אוויר מסיבית שפגעה ביותר מ-85 מטרות בשבעה מקומות בעיראק ובסוריה. מאז התגובה הזו לא דווח על פגיעה נוספת בכוחות אמריקאיים באזור, וייתכן כי הדבר נובע מהסכמות שהמדינות הגיעו אליהן במטרה להימנע מהסלמה נוספת ובמסגרת המשא ומתן בתיווכה של עומאן.

אם כן, ניתן לראות כי ממשל ביידן חותר להגיע להבנות עם האיראנים ועל כן מבכר את הערוץ הדיפלומטי על פני עימות ישיר מול המשטר האיראני, וככל האפשר גם מול שלוחיו. גישה פייסנית זו של ממשל ביידן כלפי טהרן נובעת ככל הנראה מההשלמה שהתקבעה במשך שנים בוושינגטון כי אין דרך להפיל את המשטר האיראני, ומשכך מוטב להגיע להסכם גרעין עם טהרן בדומה להסכם שנחתם בתקופת אובמה, שקיווה (והתבדה) כי חיזוק הדיפלומטיה לפתרון משברים בין-לאומיים על פני השימוש בכוח צבאי תבטיח את היציבות באזור. בהקשר זה, יש להבין את הלחץ האמריקאי לסיום המלחמה בעזה וכן את קריאתה של וושינגטון שלא לצאת למתקפת המנע נגד חיזבאללה ב-11 באוקטובר 2023 כחלק ממאמץ נחוש של ביידן שלא לגרור את ארה"ב למלחמה אזורית.

המשמעויות לישראל

עד לפגיעה של הכטב"ם בתל אביב ב-19 ביולי, וחרף הנזקים למשק ולביטחון ישראל, ירושלים נהגה באיפוק כלפי החות'ים בשל הלחימה במספר רב של חזיתות ועל מנת שלא להרע את היחסים המתוחים כבר עם וושינגטון. כזכור, בשל מחלוקות בנוגע למבצע ברפיח, חזון היום שאחרי המלחמה בעזה וכן בנוגע לטיפול בחזית הצפונית, ארה"ב צמצמה במידת מה את תמיכתה בישראל, הן מבחינת סיוע חומרי והן מבחינת הגנה דיפלומטית, כפי שניתן לראות בין היתר בהימנעות מהטלת וטו בהצבעת מועצת הביטחון שקראה להפסקת אש בעזה, הטלת סנקציות על גורמי ימין, ובהחלטה לצמצם את משלוחי החימושים. כעת, בצל איום הנקמה האיראני על חיסול הנייה בטהרן, ארה"ב שבה לתגבר את הסיוע לישראל ושלחה כוחות למזה"ת, כולל נושאת מטוסים שנייה וצוללת.

ברם, ההימנעות של וושינגטון מעימות ישיר עם איראן מוסיפה להרע את מצבה של ישראל, שכן המאמץ האמריקאי לרסן את ישראל מאפשר לאיראן להמשיך בתוקפנות מבלי שהיא נדרשת לשלם מחיר. בעוד הקואליציה מתקשה להנחית מכה ניצחת על המורדים התימנים, החות'ים הלכו וגדלו לכדי איום אסטרטגי רב-ממדי על מדינת ישראל שיש לו השלכות הן בהיבטים ביטחוניים והן בהיבטים כלכליים. שליטתם של החות'ים בנתיב שיט מרכזי המחבר בין האוקיינוס ההודי לים התיכון דרך תעלת סואץ ממשיכה לסכן את תנועת הספינות המסחריות והצבאיות הישראליות, והמשך התעצמותם עלול לאיים על ביטחונם של אזרחי ישראל ולגרום נזק כבד למתקנים אסטרטגיים בתוך גבולותיה.

החות'ים אף עורכים תרגולים לטובת פשיטה לגבול ישראל, ומנהיגם עבד אל-מאלכ אל-חות'י איים ב-4 בספטמבר להפתיע את ישראל מהיבשה. לצד זאת, שיגור הטיל מתימן ב-15 בספטמבר, והעברת עשרות הפעילים שלהם לגבול סוריה בתיווך איראן, מבהירים שישראל לא תוכל להמתין עם הטיפול באיום המרוחק הזה עד לסיום המאבק בזירות האחרות, ועליה להיערך לכך במיידי. יש לראות מהלכים אלו כחלק מהוצאתו לפועל של השלב החמישי בעימות במסגרתו החות'ים פועלים להתגבר על מערך ההגנה האווירי הישראלי על ידי שיתוף פעולה עם כמה ארגונים בציר ההתנגדות. בין היעדים שסומנו בבנק המטרות כלולים שדות לווייתן ותמר בים התיכון, אספקת הנפט בים התיכון המגיעה מאזרבייג'אן וקזסחטן וכן מאגרים נוספים.

ההשתכללות ביכולות החות'ים המגובים על ידי איראן היא סימן מדאיג לבאות. מעבר לטיפוח בניין הכוח ושדרוג האמל"ח שברשותם, החות'ים עלולים לקצר את הטווח שמפריד בינם לישראל. זאת בין אם באמצעות קו התעופה צנעא-רבת עמון שנחנך לאחרונה, ובין אם באמצעות כלי שיט שונים. כמו כן, האיום הנשקף לישראל מהחות'ים עלול לקבל ביטוי מוחשי גם בזירת עזה. לצד מתן אימונים ותחמושת למורדים החות'ים, נחשף ב-2017 כי איראן מנסה להקים רשת הברחות לארגוני טרור בעזה, בעיקר חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, כאשר תימן מהווה תחנת מעבר.

מבחינה כלכלית, שיבושים בסחר העולמי העובר דרך תעלת סואץ משפיעים באופן ישיר על כלכלת ישראל, המסתמכת רבות על הייבוא והייצוא דרך נתיב זה. כ-99% מהסחורות (מבחינת גודל המטען) מגיעות לישראל דרך הים, וכ-40% מהמטען המגיע לישראל עובר דרך תעלת סואץ. אחת הקטגוריות שהושפעו ביותר היא הדלק. השיבושים באספקת הנפט וזמני הנסיעה הארוכים גרמו לעלייה במחירי הנפט בכל העולם, ובישראל בפרט. כמו כן, תעשיית הרכב הישראלית נפגעה במידה ניכרת בשל עיכובים באספקת חלקי רכב מאסיה, שגרמו לעליות מחירים ואף להשבתות זמניות של הייצור במקרים מסוימים. בצל האיום החות'י, נמל אילת נאלץ להשבית את פעילותו והחל בהליכי פיטורין של כ-60 מעובדיו.

ככל ששיתוף הפעולה האיראני-חות'י ימשיך להתנהל באין מפריע, מנעד האיומים מטהרן ובת-טיפוחיה נגד ישראל והמערב אך צפוי להתרחב. יש לקחת בחשבון כי הימנעות מהענשה משמעותית של החות'ים מהווה עידוד עבורם להמשיך בתוקפנות. כפי שהתברר, גם התקיפה בנמל חודיידה, חשובה ככל שהייתה, הביאה לרגיעה זמנית בלבד. חידוש המתקפות החות'יות הן במרחב הים האדום וביתר שאת מול ישראל במרוצת החודש הנוכחי מוכיחים כי החות'ים אינם מורתעים, וכי לקחו אך שהות קצרה על מנת להיערך מחדש. לאור האמור, חרף התמקדותה בזירות עזה ולבנון, שמהוות אתגר דחוף יותר עבורה, מדינת ישראל לא תוכל להתעלם מהאיום החות'י ועליה להיות נכונה בעתיד הקרוב לנקוט צעדים חריפים מולו.

המלצות מדיניות: טיפול מאסיבי באיום החות'י

המוטביציה הרבה שהחות'ים מפגינים להילחם בישראל מחייבת את ישראל לאמץ גישה תקיפה יותר מול האיום החות'י. על ישראל לקחת בחשבון שהחות'ים עלולים להתחזק בשנים הקרובות באמל"ח, הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות, וייתכן שאף לקרב את האיום מצידם, באמצעות חידוש הטיסות הישירות מצנעא לרבת עמון. לצד זאת, חומרת האיום החות'י משתקפת שבעתיים בתרגיל שערכו לתקיפת הכור הגרעיני בדימונה, באמצעות דימוי פשיטה קרקעית, במאי 2024.

בהתאם לכך, המענה הישראלי לאיום החות'י חייב להיות חריף, ולכלול מתקפות קיברנטיות וקינטיות משולבות. על ישראל לחסל את ההנהגה החות'ית, במטרה לפגוע בשדרת הפיקוד של החות'ים; עליה לבצע מתקפות סייבר נגד נמל חודיידה, מקור הכנסה והתחמשות בעל חשיבות עצומה עבורם, במטרה לשבש באופן מקסימלי את פעילותו, בדגש על הכנסותיהם; על ישראל להמשיך ולפגוע בבתי הזיקוק של החות'ים בקרבת הנמל ובתשתיות אנרגיה שהם מחזיקים באזור זה, כפי שביצעה בתקיפתה בחודיידה ביולי 2024.

במסגרת הפקת הלקחים מכשלי השביעי באוקטובר על צה"ל בכלל, וחיל האוויר בפרט, לגבש בהקדם היערכות מבצעית למיגור תרחיש של פשיטה קרקעית מצד החות'ים בגבול סוריה או בגבול ירדן. כפי שהוכח באירועי השביעי האוקטובר, האחיזה המודיעינית היא נכס ראשון במעלה בהתמודדות מול ניסיון של כוח עוין לבצע פשיטה לשטח ישראל. לפיכך, על צה"ל להקצות את מרב המאמצים לגילוי מוקדם ככל האפשר של תרחיש פשיטה קרקעית נגד ישראל מצד החות'ים (וכן מצד ארגוני הטרור האחרים), ולא להסתמך על הצבת מכשולים קרקעיים וכד'.

בנוסף, על ישראל לשבש את הסיוע האיראני הקטלני למתקפות החות'ים. במסגרת זאת, עליה לתקוף את אוניית המודיעין של משמרות המהפכה, Behshad, שמסייעת לחות'ים באמצעות אכוונת מתקפותיהם הימיות במרחב הים האדום; עליה לבצע מתקפות סייבר נגד נמלים איראניים שונים שמשמשים את כוח קודס כדי להבריח את הסיוע המקיף שלו לחות'ים. כמו כן, עליה לפגוע בנכסים של מערך הטרור והמודיעין האיראני בתימן.

מול האמריקאים יש להדהד את המסר כי לא יהיה מנוס מתגובה ישראלית תקיפה לנוכח הכישלון של וושינגטון להבטיח את חופש השיט, שזו המשימה הביטחונית המרכזית של הצי האמריקאי, המעוגנת גם בחוקה. פעילות נוספת שעל ישראל לבצע מול האמריקאים היא אספקת מודיעין שיאפשר את הכללתם של אנשי מסחר וספינות סחר שבידי החות'ים, שבאמצעותן איראן מספקת טובין לחות'ים, ובכך מהווה עבורם מקור הכנסה חשוב.

לצד פעולות אלו, על ישראל לפעול להעלאת המודעות בקרב קובעי מדיניות בארה"ב ובאירופה וכן בפורומים בינ"ל לאיום הנשקף למדינותיהן מצד המיליציה התימנית, ובכלל זאת שאיפות החות'ים להצטייד ולפתח אמל"ח משודרג שיסייע להם, לדבריהם, לאיים ישירות באמצעות טילים על אירופה ועל ארה"ב. לשם כך, על ישראל להעלות את העניין בשיח האסטרטגי שלה מול ארה"ב ואירופה, ועל משרד החוץ לקדם פרסומים בתקשורת המערבית בנושא.

מומלץ לארה"ב להחזיר על כנה את הגדרתה של התנועה החות'ית כארגון טרור זר (Foreign Terrorist Organization – FTO) ולא רק כארגון שהוגדר באופן ייעודי כארגון טרור גלובלי (Specially Designated Global Terrorist – SDGT), כפי הנהוג כיום. לקראת תום כהונתו של הנשיא לשעבר טראמפ עמדו שני הכלים הללו לרשותה של וושינגטון, אך כבר במהלך ראשית ממשלת ביידן הן הוסרו, כביכול משיקולים הומניטריים אך בפועל קרוב לוודאי כמחווה לאיראן, עד שבינואר השנה הוחלט להחזיר את החות'ים לרשימת ה-SDGT בלבד. להשבתה של הגדרת ה-FTO, בנוסף ל-SDGT, חשיבות רבה, שכן היא מעניקה סמכויות משפטיות נרחבות יותר בכל הקשור להעמדה לדין וענישה של גורמים המספקים תמיכה חומרית לארגוני טרור כמו החות'ים. השילוב של שתי ההגדרות יפעיל לחץ דיפלומטי וכלכלי מרבי על מדינות ומוסדות פיננסיים ברחבי העולם החשודים בקיום קשרים כלכליים עם החות'ים. אף שהגדרות אלו אינן מעניקות את הסמכות הישירה לנתק קבוצה ממערכת SWIFT, שהיא מערכת פרטית עצמאית הנמצאת בבלגיה, איום בסנקציות אמריקאיות עשוי לשמש ככלי עוצמתי שיעודד ממשלות ומוסדות פיננסיים ברחבי העולם לנתק כל קשר עסקי עם ארגון הטרור, ובכך לקדם את בידודו הכלכלי.

^[1] לקוח מתוך נייר מדיניות של מכון וושינגטון ותורגם על ידי מכון משגב. למסמך המלא ראו: https://www.washingtoninstitute.org/sites/default/files/pdf/PolicyNote142Knightsv2.pdf

מדינת ישראל התעוררה הבוקר לקול אזעקות מטיל הקרקע-קרקע ששוגר מתימן. שיגור הטיל הוא בהתאם להבטחת החות'ים לנקום את המתקפה האווירית שבצעה ישראל בנמל אל-חודיידה, עורק הנשימה הכלכלי והצבאי הראשון במעלה של החות'ים. למעשה, החות'ים, שמנהלים תקיפות טילים וכטב"מים נגד ישראל מאז תחילת המלחמה, היו תוקפים את ישראל גם לולא התקיפה באל-חודיידה. השיגור הוא לפיכך תזכורת חשובה לגבי חומרת האיום החות'י, וההכרח לפעול נגדו בהקדם.

החות'ים הבהירו היטב בהצהרות שונות שהם אינם שלוחה של איראן. עם זאת, הם נתמכים באופן מקיף מבחינה צבאית ופיננסית, וספגו היטב חלקים ממשנתו האידיאולוגית של מחולל המהפכה האסלאמית באיראן, איתאללה רוחאללה ח'ומיני. הם מקבלים מטהרן הכוונה לצורך ביצוע המתקפות שלהם, וכן אימונים והכשרות מגוונת, כך שלאא הסיוע האינטנסיבי מצד איראן קשה להעלות על הדעת שהחות'ים היו מגיעים ליכולות התקפיות כה משמעותיות.

הסעודים, שחוו על בשרם את השדרוג שחל ביכולות של החות'ים מאז 2015, לא יכלו להם במלחמה בה פתחו ב-2015, והותשו על ידם במתקפות טילים לעבר מרכזי תעשיית הנפט בסעודיה וכן לעבר העיר מכה, השלישית בגודלה באוכלוסייתה בסעודיה, והמקודשת לאסלאם. כעת, לאחר שנים בהן התנסתה התעשייה הצבאית האיראנית נגד סעודיה בידי החות'ים, מופנית חומרת האיום הזה נגד ישראל.

על אף שהטיל עשה מסלול ארוך של 2000 ק"מ, החות'ים פועלים כדי לצמצם את הטווח ולתקוף את ישראל מגבולותיה. בימים האחרונים התרבו הדיווחים, בעיקר מצד האופוזיציה הסורית והאופוזיציה התימנית, לפיהם הגיעה בשבוע שעבר לסוריה קבוצת פעילים חות'ים, המונה כחמישים מחבלים שמתמחים בשיגור טילים. הם הוסעו לדרום סוריה על ידי משמרות המהפכה האיראנים וצבא סוריה לצורך ביצוע תקיפות נגד ישראל.

הזירה הסורית אינה זרה לחו'תים, שכן בזמן מלחמת האזרחים בסוריה הם הובאו לשם על ידי כח קדס במשמרות המהפכה, כדי להילחם במתנגדי אסד, כחלק מטבילתה האש בהכשרתם, במסגרת היוזמה האיראנית בראשות מפקד כח קדס דאז, קאסם סולימאני, לשדרג את הרכיבים השונים בציר ההתנגדות ולשפר את איום הטרור שנשקף בחסות איראן נגד סעודיה, ארה"ב וישראל בזירת הים האדום. בהתאם לכך, פורסמו דיווחים על פעילים חות'ים שמתו בקרבות בסוריה.

מאפיין הניידות בקרב ציר ההתנגדות בראשות איראן הוא מוכר וחשוב. כבר בראשית מלחמת איראן-עיראק השתתפו במאמץ המלחמתי האיראני פעילי חיזבאללה, ובמידה מסוימת גם אמ"ל; פעילי חיזבאללה שוגרו בהוראת חמינאי לעיראק בעת מלחמת עיראק (2011-2003) כדי להוביל התקפות של מליציות שיעיות עיראקיות נגד הכוחות האמריקאים במדינה; פעילי מליציות שיעיות עיראקיות שונות, כגון עצאא'ב אהל אל-חק וארגון בדר, שוגרו על ידי איראן למלחמת האזרחים בסוריה כדי לסייע במאבק על הישרדותו של אסד; פעילי המיליציה האפגנית פאטמיון, הנתמכת בידי כח קדס ופועלת בסוריה, הובאו לתימן כדי לסייע למאמץ החות'י, לצד פעילי חזבאללה ששוגרו לזירה בהוראת איראן כדי להכשיר את החות'ים מקרוב.

ישראל מתמודדת כעת מול אתגר משמעותי רב-זירתי, שרכיביו הראשיים הם האיום מעזה ולבנון, כאשר במקביל היא מטפלת באיום המתפתח באזור יהודה ושומרון, שוב בחסות איראן, באמצעות מבצעים לסיכול הטרור בעיקר באזורי ג'נין וטול כרם. השחקן האיראני נמצא "על כל המגרש", מטפח ומקדם את ארגוני ציר ההתנגדות בראשותו, ובמקביל עדיין מבטיח לממש את הבטחתו של ח'אמנהאי לנקום את חיסולו של ראש הלשכה המדינית בחמאס, איסמאעיל הנייה.

השיגור מתימן, וההיערכות החות'ית לתקוף את ישראל מגבול סוריה, מבהירים שישראל לא תוכל להמתין עם הטיפול באיום החות'י עד לסיום המאבק בזירות האחרות. ישראל צריכה להקצות משאבים מודיעיניים וצבאיים כדי לצמצם ככל האפשר את האיום החות'י. במסגרת זאת עליה להמשיך בביצוע מתקפות אוויריות נגדם, שיכוונו נגד תשתיותיהם הצבאיות, האנושיות והכלכליות כאחד.

לשם כך עליה להגביר את האיסוף המודיעיני בזירת תימן, ולהכיר מקרוב את מאפייני המערך הכלכלי של החות'ים, את נתיבי ההברחות מאיראן ונכסיה בזירה הזו, וכן את התשתיות הצבאיות בשימוש מנהיגי החות'ים – כדי להנחית נגדם ונגד איראן מהלומה משמעותית בזירה הזו.

המאמר פורסם באתר וואלה, בתאריך 15.09.2024.

התקיפה הישראלית בנמל חודיידה ב-20 ביולי סימנה, במידת מה, את שיקומה של ההרתעה הישראלית, והותירה רושם שישראל יודעת להגיב בנחישות מול חורשי רעתה. כעת, חודשיים לאחר התגובה העוצמתית, אין מנוס מלבחון אם היה בכוחה לרסן את התוקפנות החות'ית.

אם נשפוט מההתפתחויות האחרונות בים האדום – נראה שהתשובה היא "כלל לא". שתי מכליות נפט הותקפו בשבוע שעבר בידי טילים בליסטיים וכטב"ם נפץ ששוגרו משטח תימן. פחות משבועיים קודם לכן, מכלית הנפט היוונית Sounion, הנושאת מיליון חביות נפט, הותקפה אף היא על ידי המורדים והמשיכה לעלות בלהבות למשך יותר משבוע – מה שעורר את החשש לדליפת ענק שתגרום לאסון סביבתי בקנה מידה היסטורי.

אם תשאלו אנשים ברחוב מהו ערש לידתן של הדתות המונותאיסטיות, תקבלו בוודאי תשובות כגון "ארץ ישראל", "ירושלים" ועוד תשובות דומות. אבל אם חושבים על זה לעומק, התשובה האחרת והמפתיעה היא כמובן עיראק. באור-כשדים נולד אברהם, המאמין הראשון באל אחד, באזור בבל העתיקה.

במשך מאות ואלפים בשנים ישבו באזור זה של עיראק מאמינים נוצרים, שרבים מהם שכנו באזור מישורי נינווה. הקהילה נחשבה לאחת הקבוצות הנוצריות העתיקות בעולם, והתגאתה בשרידים של כנסיות מהמאה ה-7 לספירה ואף מוקדם יותר. אולם רדיפות, מעשי טבח ובריחה של התושבים דלדלו את מספריה, כאשר התהליך הגיע לשיא עם הרדיפה הקטלנית אחר הנוצרים בעיראק מצד אל-קאעידה ולאחר מכן ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) – שבעקבותיה רובם המוחלט ברחו מבתיהם.

כעת, כדי להוסיף עוד על הצרות של הנוצרים בעיראק, הולכת איראן ומשתלטת על האזורים הנוצריים באמצעות שלוחיה, וממנה לראשי המחוזות והערים שם אנשים הנאמנים לדרכה ולחזון שלה. ריאן אל-קילדאני, ראש המיליציה "גדודי בבל", השלים בשבוע שעבר מהלך לגירוש המושלים הנוצרים שכיהנו בראש העיירות ההיסטוריות במישורי נינווה, ולפי עדויות של חוקרים הביא במקומם למינויים של אנשים שיוכלו לעבוד לקידום האינטרסים של טהרן.

לכאורה מדובר בסכסוך פנים-נוצרי: אל-קילדאני מזדהה כאדם נוצרי, וטוען שהמיליציה שהוא עומד בראשה – שהזרוע הפוליטית שלה קיבלה ארבעה מושבים בבית הנבחרים בבגדד, מתוך חמישה שיועדו בסך הכול לנוצרים בעיראק – מורכבת אף היא מנוצרים. עם זאת, לפי הארגון כולל בעיקר לוחמים שיעיים מקומיים, הוא פועל תחת קורת הגג של ארגון המטרייה כוחות הגיוס העממי (חשד א-שעבי) בעיראק, ונחשב לשלוחה של איראן במדינה השכנה. המיליציה הייתה בין הכוחות שלחמו בפעילי דאעש באזור, והיא עדיין משליטה את אימתה על מקומות יישוב רבים שם, כאשר פעיליה מסיירים חמושים שם ומטרידים את התושבים שנותרו במקום.

כמו הר געש

בעיראק יש כ-40 מיליון אזרחים. אם לפני עשרים שנה אומדן הנוצרים שהתגוררו בה עמד על כ-1.5 מיליון איש, כיום הידלדל מספרם בצורה נרחבת ועומד על כ-150 אלף נוצרים לכל היותר. רבים מבני הקהילה ברחו לארה"ב, לאוסטרליה ולמדינות אחרות, אחרים נמלטו לאזורים הכורדיים. מעטים חזרו לבתיהם המקוריים. הקהילה הנוצרית בעיראק הייתה אחד המעוזים האחרונים של דוברי הארמית הסורית – שפה שהייתה שלטת באזור כולו, אולם כעת, אפילו לדעת דובריה, זו נעלמה כמעט לחלוטין.

הנוצרים התגוררו בכמה ערים עיקריות, שסובבות את מוסול – שהייתה מרכז הפעילות של דאעש ומנהיגה אבו-בכר אלבגדדי. הם חיו בשכנות טובה עם המוסלמים באזור במשך עשרות שנים, עד שבמהלך שלטון מפלגת הבעת' בעיראק חלה הידרדרות במצבם. רשתות החינוך שלהם נסגרו, המסדר הישועי גורש ב-1968 מהמדינה והם החלו לסבול רדיפות. אחרי מלחמת המפרץ השנייה, לפני כעשרים שנה, גברו הרדיפות. אנשי דת נחטפו, עונו ונרצחו. עם זאת, רבים מבני הקהילה עדיין נותרו בבתיהם, על אף הפחד והחשש לחייהם.

המפנה הגיע עם עליית דאעש: רוב תושבי האזור הנוצרים ברחו, אחרי שארגון הטרור האכזר העמיד בפינם ברירה מרה – להתאסלם, לשלם מס גולגולת או לעזוב. בעיקר הם היגרו לארביל או לערים אחרות תחת השלטון של הממשל הכורדי בעיראק, וכמעט כל רכושם נותר מאחור. פחות ממחצית מהם חזרו לבתיהם. אלה שחזרו גילו בעיקר הריסות, בתים שרופים וחרבים. מים וחשמל לא זרמו למבנים שנותרו על תילם, ומעטים הצליחו למצוא עבודה. הם גם מצאו שהמיליציות המקומיות שלחמו בדאעש רודפות אותם, שולטות ביד רמה בעיירות באזור, ואינן נותנות מנוח לתושבים הנוצרים.

כעת בני הקהילה מרגישים שלמרות שארגוני הטרור הרצחני שרדפו אותם הובסו, הם עדיין נאנקים תחת דיכוי לא הוגן. בין היתר, חוקים שהנהיגה הממשלה – כמו חוק שעבר ב-2016 אך נקלט ברשומות רק בשנה שעברה, שאוסר על מכירת אלכוהול בפומבי – נתפסו כמכוונים כלפיהם.

העיראקים הנוצרים מרגישים שההיסטוריה העשירה שלהם במדינה הגיעה לקיצה. "אני ואלפים כמוני לא נשוב אל בתינו", אמר פאדי בריאיון לעיתון מקומי, "נעזוב את המדינה בהזדמנות הראשונה שתיקרא לידינו". בכורדיסטן, מנגד, העידו צעירים נוצרים כי מצאו תעסוקה, אווירה הולמת, אפשרויות בילוי ועוד דברים שהיו לרוחם. תושב נוצרי של העיר דהוכ היטיב לתאר זאת: "אפילו שני ילדיי שחיו בשכונה היגרו והשאירו אותי פה… בעוד כמה שנים לא יבקר פה איש", הוא אמר, והצביע על הכנסייה בקצה הרחוב.

אגב, גם התפתחויות של השנה האחרונה פגעו בתחושת הביטחון העצמי של הנוצרים בעיראק. היו מבני הקהילה שסיפרו, למשל, שהמלחמה בין ישראל לחמאס, לאיראן ולחיזבאללה "מחזיקה אותם על הקצה", גורמת להם מתח ומעלה חששות מהתפוצצות של האיבה הבין-דתית במדינה. בתחילת השנה גם שיגרה איראן טילים בליסטיים על העיר ארביל במחוז הכורדי, בטענה שתקפה "בסיס של המוסד". הטילים הללו הביאו למותם של ארבעה תושבים, כולל אזרח נוצרי. כמה מבני הקהילה ששוחחו על כך סיפרו שזה רק הוסיף על המתח שחשו, ושבראייתם האזור מרגיש כמו "הר געש לפני התפרצות".

בנה של הכנסייה

הקרדינל לואיס סאקו נטש בזעם את המשרדים שלו בבגדד, ועזב את העיר באוגוסט 2023. הוא עבר לארביל אחרי שנשיא עיראק עבד-אללטיף רשיד ביטל את הצו שהכיר בו כפטריארך של הכנסייה הקתולית הקלדיאנית, הקהילה הנוצרית הגדולה בעיראק. סאקו הכריז במרירות כי לא יחזור עוד לבירה העיראקית עד שיחזור ויקבל הכרה מהמדינה.

סאקו הפנה אצבע מאשימה לעבר ריאן אל-קילדאני כגורם שניהל קמפיין להדחתו – לטענתו, בשביל להשתלט על נכסי הכנסייה והמשרות שלה. אל-קילדאני, מצידו, הכחיש את הטענה, וטען כי דווקא הקרדינל ניסה לנכס לעצמו את רכושה של הכנסייה. "אני בנה של הכנסייה, וחובתי לכבד אותה, אבל זה עצוב כאשר איש כמורה מאשים מישהו ללא הוכחה", אמר מפקד המיליציה בריאיון לסוכנות הידיעות AP. יתרה מכך, אל-קילדאני הגיש תביעת דיבה נגד הקרדינל. סאקו סירב להיענות לקריאות להיפגש איתו ולהתפייס, באומרו כי "הוא אינו אדם מכובד, אלא מנהיג של מיליציה". הוותיקן ניסה לא להתערב בסכסוך.

הקרדינל אף יצא בהמשך בקריאה פסימית כי "מה שקרה הוא בגדר טרגדיה, אבל העתיד לבוא גרוע עוד יותר". היו מבני הקהילה שהזדהו איתו, ובאופן רשמי הכנסייה המקומית הכריזה כי היא מבטלת את חגיגות הפסחא עד להחזרתו לתפקידו הקודם. סאקו תיאר את גלותו בארביל כ"תקופה של סבל, המזכירה במידת מה את מה שעוברת אישה בהיריון בתקווה להולדת ילד". יש אומנם נוצרים בעיראק, כולל אנשי כמורה, שדווקא צידדו באל-קילדאני, שכן הוא סייע להם מבחינה פוליטית, סיפק להם הגנה ביטחונית או עזר להם במיזמי בינוי של הכנסיות. עם זאת, כנראה לא מדובר ברוב אנשי הדת במדינה.

נראה שהממשלה העיראקית – למרות ההחלטה הראשונית שלה, ועל אף חוסר העניין הכללי שלה בנוצרים – הגיעה למסקנה מי צודק בוויכוח הזה: באפריל החליט ראש הממשלה מוחמד שיעא א-סודאני להכיר מחדש בתאריו של הקרדינל, ונציגיו הקבילו את פניו בשובו לשדה התעופה של בגדד. ייתכן שעשה זאת בעקבות לחץ של האמריקנים, שמצדדים בסאקו.

ואכן, האמריקנים לא רואים בעין יפה את מנהיג המיליציה: ביולי 2023 יצא דובר מחלקת המדינה נגד הדחתו של סאקו, והזכיר שוב כי ארה"ב הטילה עיצומים על אל-קילדאני בשל הפרות זכויות אדם, כולל התעללות שביצע לכאורה בשבוי מדאעש, שבמהלכה כרת את אוזנו. 11 מדינות אירופיות נוספות, כולל צרפת וגרמניה, הביעו תמיכה בקרדינל.

אלא שלמיליציות השיעיות יש הרבה השפעה בעיראק בשנים האחרונות. לא פלא, אם כן, שאל-קילדאני הצליח לשכנע את הנשיא בצדקתו אל מול הקרדינל. לפי הטענות של גורמים מערביים, המיליציה שהקים אל-קילדאני זכתה למימון איראני כבר מראשיתה, לאחר שטהרן ראתה בה כגורם אפשרי שיסייע לה להשתלט על האזור. בשנה שעברה נפגש מנהיגה, אל-קילדאני, עם שר החוץ האיראני, אמיר עבדאללהיאן. יש במיליציה לוחמים סונים, חלקם היו פעילי דאעש שערקו לצד השני, אך רובם כאמור הם שיעים. גורמים לא ממשלתיים מקומיים מאשימים אותם בהטרדת נשים, גזל של אדמות ועוד.

מנהיג המיליציה עצמו, אל-קילדאני, הוא ככל הנראה יליד 1989, במקור מהעיירה אלקוש באזור מישורי נינווה. הוא עבר לבגדד, ושם גדל בסמוך לקהילה השיעית. בגיל צעיר נטש את הלימודים בבית הספר, והצטרף למיליציה שיעית מקומית, צבא המהדי – כיום היא נקראת בשם הפואטי "גדודי השלום" – שנלחמה בכוחות האמריקניים במדינה. יש שמועות שהוא המיר את דתו לאסלאם. עם זאת, הוא נוקט הרבה מאמצים כדי לשמר את תדמיתו כאדם נוצרי, ואפילו טרח וארגן לעצמו "מפגש" עם האפיפיור. לטענת גורמים אחרים, הוא התגנב לאזור שבו שהה האפיפיור והצליח לצלם סלפי איתו.

בחזרה להווה: אל-קילדאני, לפי הטענה, הצליח להשתלט על מועצת נינווה, ובאמצעות רוב לא גדול – 16 מתוך 29 – הדיח 15 מושלים ומנהלים באזור, כך שלא נותרו עוד נוצרים שאינם מטעמו בעמדות ההנהגה אזוריות. מתנגדיו מחכים שבית המשפט הפדרלי בעיראק, שאליו עתרו, יבחן את הפעולה ויכריז כי אינה חוקית. במקביל, המתנגדים – שכוללים את הברית המאוחדת של נינווה והמפלגה הדמוקרטית הכורדית – פרשו מהמועצה.

הפסיקה צפויה להתפרסם בשבועות הקרובים, ומכל מקום תהיה לה השפעה רבה על הנעשה בקהילה הנוצרית בעיראק. השאלה גדולה, עם זאת, היא אם החלטה בעד אל-קילדאני תאיץ עוד יותר שני תהליכים: את הבריחה של הקהילה מהמדינה, וגרוע מכך – את האופן שבו הרפובליקה האסלאמית של איראן מחזקת עוד ועוד את שליטתה בחלקים נוספים של המדינה השכנה, עיראק.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 11.09.2024.

את הפיגוע הקטלני בצד הישראלי של גשר אלנבי ביצע נהג משאית ירדני בן 38, בדואי בן שבט החויטאת ששירת בעבר בצבא ירדן. הפיגוע הוא תוצאה של הפתעה וכנראה כשל אבטחתי בצדי הירדני ובצד הישראלי, הן ברמת הבידוק הביטחוני והן במהירות התגובה, אך האירוע כולו עדיין בבדיקה ונכון יהיה להמתין לתוצאות התחקירים. אלא שמעבר להיבט הביטחוני-אבטחתי ומודיעיני, מדובר באירוע חמור המשקף שורה של מגמות מסוכנות ובעייתיות בירדן, המאיימות על יציבות הממלכה ומסכנות את ביטחון ישראל.

באופן מסורתי ובשל מציאות דמוגרפית מורכבת ותהליכים חברתיים, ירדן נתונה במציאות של הקצנה מתמשכת ומחריפה בעמדות הציבור בנוגע לישראל ולהסכם השלום, הבאה לידי ביטוי גם בביקורתיות גוברת כלפי בית המלוכה, בהתחזקות האסלאם הפוליטי, המובל על ידי פלסטינים המזוהים עם חמאס, אך מחלחל גם לשבטים הבדואים, והתפתחותן של תשתיות חתרניות.

ירדן היא יעד נחשק בעבור איראן בשל מיקומה הגאו-אסטרטגי וגבולה היבשתי הארוך והחדיר יחסית עם ישראל. השתלטות איראנית על ירדן בין אם באופן מלא ובין באמצעות שלוחים בדמות מיליציות מקומיות ואחרות, היא בפירוש בחזקת יעד אסטרטגי של איראן. זו פועלת, ומזה זמן, לערעור יציבות הממלכה והפלת בית המלוכה ההאשמי, ועושה זאת במגוון שיטות ודרכים: הצפת ירדן בסם הקפטוגן המיוצר בסוריה והשימוש בירדן כגשר יבשתי להפצת הסם ברחבי המזרח התיכון וממנו לעולם כולו, מאמץ להחדרת מיליציות חמושות או להקמתן של כאלו בשטח הממלכה, תמיכה בתהליכי רדיקליזציה דתית ופגיעה ביחסים עם ישראל עד כדי ביטול הסכם השלום עמה ולאחרונה וביתר שאת, שימוש בטריטוריה הירדנית לצורך הברחות אמל"ח ליהודה ושומרון לצורך חיזוק תשתיות הטרור הפועלות נגד ישראל ותמרוצן להגברת הטרור (בין היתר, כמנגנון פיצוי לאובדן חמאס ורצועת עזה כפרוקסי וכזירת פעולה שהם רכיבים ב"טבעת האש" שבנתה איראן בכישרון ובהתמדה במשך שנים).

מאמצי איראן בהחלט נושאים פרי לצד תהליכי הקצנה הנמשכים כבר שנים, אותם מובילים האחים המוסלמים, שהם למעשה פלסטינים ברובם, יוצאי חלציה של חמאס או לכל הפחות מזוהים עם הארגון ומטרותיו. המצוקות הכלכליות הקשות של ירדן, לצד מצוקות מתמשכות של מים ואנרגיה, כמו גם היקפי אבטלה רחבים, מאיצים וממריצים תחושות של תסכול, כעס וייאוש, שהופכים להתנגדות פעילה ליחסים עם ישראל ולביקורתיות גוברת כלפי בית המלוכה.

הדמוגרפיה מכבידה בתורה ומכשירה תנאים נוחים יותר למאמצי איראן ולמגמות ההקצנה. השבטים הבדואים, שבאופן מסורתי היוו את התשתית הנאמנה עליה נשען בית המלוכה הירדני והיו הקבוצה האתנית הנבחרת והמועדפת, בהתייחס למשל לרוב הפלסטיני ההיסטורי בממלכה, מוצאת עצמה בשנים האחרונות קטנה ומשמעותית עוד פחות משהייתה. זרם הפליטים ששטף את ירדן מתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת בעקבות מלחמת עיראק-כווית, שהלך והתגבר מאז 2003 בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק והפלת שלטון הבעת' העיראקי התעצם עוד יותר מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה. סך אוכלוסיות הפליטים מכל גלי הפליטות עומד על כ-2 מיליון פליטים. אוכלוסייתה הקטנה יחסית של הממלכה הירדנית הושפעה דרמטית מהשינויים הדמוגרפיים שהתרגשו עליה ומצוקותיה אך גברו ויחד אתן מגמות ההקצנה ואי השקט החברתי והפוליטי.

אי השקט, התסיסה, ההקצנה ואולי רפיון שטרם זוהה בקרב מנגנוני הביטחון או המודיעין הירדנים, מייצרים את התנאים לפיגועים מסוג הפיגוע הרצחני בגשר אלנבי. העובדה שמדובר בבדואי משבט מיוחס ושגם שירת בצבא הירדני, היא לא פחות מאירוע מטלטל בעבור בית המלוכה, הצבא ומנגנוני הביטחון והמודיעין. בראייתם הוא עלול להדליק אש בשדה קוצים ולכן יש להניח שמנגנוני הביטחון והמודיעין, בהנחיה ישירה ובפיקוח המלך, יעשו ככל שיוכלו כדי להשלים את החקירה והבירור בנוגע למניעי המפגע ובעיקר לגבי האפשרות שהופעל או פעל כחלק מתשתית טרור רחבה ועמוקה יותר.

לישראל יש אינטרס ברור ביציבות הממלכה הירדנית הן בשל חציצתה בין ישראל לבין מרחבי ציר הרשע האיראני המגיעים עד מערב עיראק, הן בשל המאמצים שעושים צבא ירדן ומנגנוני הביטחון כדי למנוע טרור נגד ישראל משטח ירדן ומהגבול המשותף והן בשל השתייכותה של ירדן למחנה המדינות הערביות הסוניות הפרגמטיות התומכות בארה"ב ולתשתית הצירית והאזורית לקואליציה האזורית אותה מבקשת ישראל לבסס ולפתח, בין היתר, כמענה לציר המובל על ידי איראן.

במובן זה, חשוב להבין את הסיכון שבניסיון להפוך את ירדן למדינה הפלסטינית בעת הזו. ברור שכל ניסיון כזה משמעותו מדינה פלסטינית שהיא מדינת חמאס, בשל אחיזתם של האחים המוסלמים בירדן. אלא שלהבדיל ממדינת חמאס שקמה ברצועת עזה, שאותה אנו מתאמצים לפרק עד היסוד ולמנוע כל אפשרות להקמתה ככזו מחדש, ומהסיכול והשיבוש האפקטיביים שלנו את הקמת מדינת חמאס ביהודה ושומרון, את מדינת חמאס שתוקם בירדן, לא נוכל לסכל ולפרק. אם מדינת חמאס עזה הצליחה לחבור לאיראן הרחוקה ולפתח שיתוף פעולה צירי, שסייע לחמאס להפוך לצבא טרור אימתני ולקרב את איראן לגבולותנו, מה יקרה במקרה של ירדן כמדינת חמאס פלסטינית? במציאות כזו, נמצא את איראן והמיליציות שלה ושלוחיה לאורך כל הגבול המזרחי היבשתי הארוך, כשלרשותה כן שיגור ומרחב פעולה יעילים להפליא נגד ישראל. האיום הביטחוני במציאות כזו יהיה לא פחות מבלתי נסבל, קשה ומורכב מכל מה שידענו עד היום.

המציאות הביטחונית, הכלכלית, החברתית והפוליטית בירדן פריכה ושברירית עד מאוד. הפיגוע בגשר אלנבי הוא ביטוי לפריכות הירדנית ולסיכון העצום שכרוך בה. ישראל יחד עם ארה"ב ובנות בריתה של ירדן במרחב (מצרים, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות) צריכות לאחד מאמצים כדי לסייע לירדן להתחזק ולאפשר לה להתמודד באופן אפקטיבי יותר עם האיומים המתרגשים עליה, שגל הניפוץ שלהם מגיע עד גשר אלנבי ומעבר לו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 09.09.2024.

הקדמה

לפני כשלושה שבועות  ביצעה מדינת ישראל צמד סיכולים בעלי אופי יחודי. האחד בוצע בלב ביירות ברובע הדאחיה ובו סוכל רמטכל החיזבאללה פואד שאכור. הסיכול הכה בתדהמה את הנהגת חיזבאללה. נראה היה לה שקיימת מעין הבנה עם ידראל שביירות היא "מחוץ לתחום".

עתה הסתבר לחיזבאללה כי ישראל מוכנה לאתגר אותה על ידי חציית "קו אדום". הסיכול העמיד את הנהגת החיזבאללה בפני דילמה קשה. תגובה נגד קשה עלולה להעניק לישראל לגיטימציה לצאת למלחמה כוללת נגד חיזבאללה.

נאסרללה מודע היטב לכוח האש שיש לישראל אותו יש להניח הוא רואה בשידורי הטלויזיה מרצועת עזה. מצד שני העדר תגובה תביא לפגיעה קשה ביוקרתו של הארגון ובכוח ההרתעה שלו.

הסיכול השני הוביל לחיסולה של דמות מפתח בחמאס איסמאעיל האנייה. החיסול בוצע בבית הארחה רשמי של משמרות המהפכה בלב טהראן. גם ההנהגה האיראנית נשבעה לנקום. אך עד מהרה התקררה דעתה. עד כה לא באה תגובה לא מאיראן ולא מלבנון. יחד עם זאת האיומים שהושמעו הן מצפון והן ממזרח העמידו את מדינת ישראל ואזרחיה בתחושות של פחד וחרדה. ברמה האסטרטגית הן הובילו את המעצמות למאמץ אינטנסיבי למנוע מתקפה נגד ישראל. למותר לציין שפעילות המעצמות לסיכול מתקפה על ישראל תהיה כרוכה ב"תג מחיר" שיוגש לישראל בעיתוי כלשהו.

מאמר זה מנתח את מאפייניה של מדיניות ה"תחזיקו אותי" שמנהלות איראן והחיזבאללה, תוך השוואה למציאות דומה שאיתגרה את מדינת ישראל בשנת 1973 בואכה מלחמת יום הכיפורים.

אנואר סאדאת ומדיניות ה"תחזיקו אותי"

"תחזיקו אותי" זעק נשיא מצרים אנואר סאדאת כבר בראשית 1973. "אני נחוש לצאת למלחמה נגד ישראל ומוכן להקריב עליה מיליון חיילים מצריים". מלחמה זו, הזהיר סאדאת, תפגע לא רק בישראל, אלא בכל מדינות המערב.

למנהיגי המערב המודאגים טרח סאדאת להבהיר כי הוא מנהיג של שלום. הוא אינו רוצה כלל מלחמה. הוא מוכן לקבל את "המגיע לו" גם בלי מלחמה. אבל אם ישראל תתעקש על עמדותיה שהיא מוכנה ל"ויתורים כואבים" אבל רק במסגרת משא ומתן ישיר שבסופו הסכם שלום, אזי מצרים תפתח במלחמה.

דבריו של סאדאת נאמרו כשנתיים לאחר סיום מלחמת ההתשה בהסכם הפסקת האש שנחתם בחסות ארצות הברית באוגוסט 1970. סאדאת דרש נסיגה ישראלית מלאה מסיני ומציאת הסדר כלשהו לסוגיה הפלסטינית. מצרים לא הייתה מוכנה להתחייב על הסכם שלום עם ישראל. קריאותיה של ראש הממשלה גולדה מאיר למשא ומתן ישיר לדיון בכל הסוגיות נפלו על אוזניים ערלות. מצרים לא הפגינה נכונות להתפשר על עמדותיה.

העובדה שבאיומיה החוזרים ונשנים הפרה מצרים באופן בוטה את הסכם הפסקת האש שנחתם בחסות אמריקנית שנתיים קודם לכן לא הטרידה את הממשל האמריקני יתר על המידה. איש בממשל הנשיא ניקסון לא העלה בדעתו להבהיר למצרים שהפרה כה בוטה של הפסקת האש תביא לצעדי ענישה מצד ארצות הברית. "כללי המשחק" שהיו אז, וקיימים עד היום, קובעים שלערבים "מותר" לאיים, מותר להפר הסכמים. תפקידו של הצד האחראי, השפוי, קרי המערב וישראל, הוא לשכנע אותם, בדרכי נועם כמובן, שלא לממש את איומיהם.

למזלה של מדינת ישראל עמדה בראשה ראש ממשלה נחושה בעמדתה כסלע. כאמור, היא לא פסלה אפשרות של ויתורים למצרים, אבל לא במסגרת של תכתיב מצרי אלא במסגרת הסדר שלום כולל, שיושג בסופו של דבר במשא ומתן ישיר. למזלה עמדה מאחוריה ממשלה שהיו בתוכה יריבויות ומחלוקות, אך בסוגיות הביטחוניות-מדיניות הייתה בתוכה אחדות של ממש. גם האופוזיציה בראשות מנחם בגין לא העזה לחלוק על עקרונות היסוד שהובילה הממשלה. בזכות "נכסים" אלה הבין ממשל ניקסון שאין טעם ללחוץ על ישראל.

בחודש מאי 1973 החליט הנשיא סאדאת להראות שאיומיו אינם "בלוף". הוא קידם כוחות גדולים לעבר התעלה. ישראל נערכה בהקדם וגייסה מילואים. סאדאת נסוג. אבל האופציה של "טרטור" מדינת ישראל שוב ושוב לא ירדה מעל הפרק.

סאדאת ידע היטב שישראל נשענת על צבא סדיר קטן יחסית וצבא מילואים גדול יותר. כל מהלך של גיוס של מילואים שיבש את מהלך החיים במדינה, ובעיקר פגע קשות בכלכלתה של המדינה. למצרים לעומת זאת היה צבא יבשה אדיר בממדיו. הוא ממילא היה מגויס, והזזתו לעבר התעלה לא הייתה כרוכה בעלות גבוהה. הוא יכול היה לשוב ו"לטרטר" את מדינת ישראל שוב ושוב כאוות נפשו מבלי לשלם על כך מחיר לא בזירה המדינית ולא בזירה הצבאית.

באוקטובר 1973, ביום הכיפורים, חזר סאדאת על אותו תרגיל. ההערכה בישראל הייתה שהוא שוב מאיים ללא כוונה ממשית לממש את איומיו. ישראל נמנעה ממכת מנע ומגיוס מלא של מילואים, והתוצאות ידועות.

ב-1973 "סגדה" ישראל לשקט. מלחמת ההתשה הותירה בה צלקות קשות. איש לא רצה לחזור לימים ההם של תמונות חיילים שנהרגו על העמודים הראשונים בעיתונות. מרחבי סיני קרצו לישראלים רבים שבאו למצוא "ארץ חדשה" שכמוה לא הכירו בעבר. באוקטובר 1973 אמורות היו להיערך בחירות לכנסת. מפלגת העבודה הובילה בגדול תחת הסיסמה: "מעולם לא היה מצבנו כל כך טוב". תמונות של חיילים ישראלים משכשכים במי תעלת סואץ מילאו את הישראלים תחושה גדולה של גאווה וביטחון ששום דבר לא ישתנה.

איומי איראן והחיזבאללה והלשכותיהם

מדוע חשובה כל כך הקדמה היסטורית זו לימינו אלה? משום שב-1973 ידעה ההנהגה המדינית-ביטחונית של ישראל שהמענה היחיד שיכול היה לסכל את "אסטרטגיית הטרטור" וה"תחזיקו אותי" של מצרים הייתה הנחלת הערכה להנהגה המצרית שישראל יכולה ליזום מכת מנע אם תימשך אסטרטגיה זו. רק אופציה כזו הייתה משכנעת את סאדאת שהוא "משחק באש"; שבשלב מסוים יעלו לו משחקיו המסוכנים ביוקר רב ויובילו את ישראל למכה מקדימה קשה נגד מצרים שתביא לתבוסה נוספת שלה.

אבל ישראל של 1973 גזרה על עצמה שלא לנקוט אסטרטגיה של מכה מקדימה. מדוע? יש כאלה הסבורים שזו התחייבות שניתנה כחלק מהבנות אסטרטגיות שגובשו עם ממשל הנשיא ניקסון. יש הסוברים שישראל העריכה שבכל מקרה היא תנצח גם אם לא תנחית מכה מקדימה, ומוטב לה להיראות צודקת. בין כך ובין כך, התוצאה הייתה שסאדאת ידע שלמרות איומיו ישראל לא תצא למכת מנע.

היום, למעלה מחמישים שנה לאחר המכה הקשה שספגנו במלחמת יום הכיפור, אנחנו נמצאים בסיטואציה אסטרטגית דומה למדי. מאז הסיכולים של רמטכ"ל החיזבאללה, פואד שוכר, בלב רובע הדאחיה בבירות, ושל איסמאעיל האניה, בלב טהראן, חוזרים מנהיגי איראן וחיזבאללה ומאיימים בתגובה צבאית קשה נגד ישראל.

כל מי שעיניו בראשו יודע היטב שלהם יש הרבה סיבות לחשוש מעימות עם ישראל בשעה זו. כוח האש העצום של ישראל יכול לזרוע הרס וחורבן רבי-עוצמה הן בלבנון והן באיראן. אבל למרות הכול מנהיגי איראן והחיזבאללה ממשיכים לשחק את משחק ה-"ציקן", יש להודות שבאומנות רבה.

איומיהם מובילים את העולם כולו, ובעיקר את ארצות הברית, למאמצים גדולים להניא אותם מהתקפה על ישראל. מנהיגי איראן וחיזבאללה מודעים היטב למצוקה שמתפתחת בישראל ולדאגות מפני נפילות של טילים וכתב"מים ברחבי המדינה שיזרעו הרס רב.

"אתם רוצים שלא נגיב", משדרים מנהיגי איראן והחיזבאללה מסר לממשל האמריקני, שרק רוצה שקט בחודשיים שנותרו עד לבחירות, "אז תחזיקו אותנו היטב. תנו לנו תמורה שתשכנע אותנו שלא להגיב". התמורה, למי שמתקשה להבין, היא בצד הישראלי.

כמו ב-1973, גם היום לאסטרטגיית ה"תחזיקו אותי" של איראן והחיזבאללה יש מענה אחד אפקטיבי: יצירת אופציה אמינה אצל שתי הישויות שבשלב מסוים "משחקי הטרטור" יימאסו על ישראל והיא תוביל מכה מקדימה נגד אחד מהם או שניהם. להערכתנו, עד כה המערכת הביטחונית של ישראל אינה מצליחה להקרין תמונת מצב כזו. בכך היא נותנת יד להמשך הפגנת חששות ופחדים אצל אזרחי ישראל ולחצים מתמשכים מצד הממשל האמריקני שבא "להציל" אותנו מידי איראן וחיזבאללה. וכמובן – דורש תמורה על כך.