מאז 7 באוקטובר, טורקיה הלכה והקשיחה את עמדותיה כלפי ישראל באופן החורג מדפוסי ההתנהגות שאפיינו את הממשל הטורקי בתקופות מתיחות מול ישראל בעבר. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהחלטה הטורקית על ניתוק יחסי המסחר עם ישראל כמעשה של סולידריות עם חמאס. כעת, באופן לא מפתיע, אנקרה הוציאה גינוי יחד עם קטר על כניסת צהל לסוריה בטענה שישראל מנצלת את המצב להרחיב את "הכיבוש" תוך הפרת ריבונותה של סוריה.

כזכור, ביולי השנה נשיא טורקיה הגדיל לעשות ואיים בפלישה לישראל: "כמו שנכנסנו לנגורנו-קרבאך, כמו שנכנסנו ללוב, נעשה לישראל את אותו דבר". מה שנשמע אז כמו איום חלול מתחיל להיראות כעת כמו תרחיש ריאלי יותר לנוכח הצלחתם המסחררת של המורדים בסוריה, רבים מהם נתמכים על ידי אנקרה, שהצליחו להביא להפלת משטר אסד תוך 11 ימים בלבד. 

אין ספק כי לטורקים יש חלק משמעותי בהתפתחויות האחרונות, אם כי קשה לקבוע נחרצות כי ניתן לייחס להם את יוזמת ההפיכה. אמנם טורקיה מאמנת ומחמשת חלק מארגוני המורדים, אך בעוד אנקרה נתנה אור ירוק, לא ברור אם הארגון שעומד בראש המהלך, 'תחריר א-שאם,' מקבל ממנה פקודות. מה גם שספק אם ארדואן בעצמו שיער שהמורדים יגרפו הישגים כה מוחצים בזמן כה קצר. 

ישראל מתמודדת עם אחת המשימות הרגישות והמורכבות ביותר בתולדותיה: שחרור החטופים בעזה תוך שמירה על ביטחונה הלאומי. ההתפתחויות האחרונות בזירה הגיאופוליטית, קריסת הקונספט האיראני, הכרעת חזבאללה בלבנון ונפילת משטר אסד יוצרות הזדמנות נדירה לניהול מהלך אסטרטגי שיחזיר את החטופים הביתה. אך לצד זאת, הסיכוי להצלחה מותנה בניהול מושכל ושמירה על איזונים עדינים בין לחצים צבאיים, דיפלומטיים והומניטריים.

בידודו הגובר של חמאס: לאחר שנים שבהן חמאס מיצב את עצמו כשחקן מרכזי במזרח התיכון, הוא מוצא את עצמו כיום מבודד יותר מאי פעם. מדינות כמו מצרים, קטאר ואפילו חיזבאללה – בעלות בריתו בעבר – מגבילות את תמיכתם בו. מצרים מנהלת את המו"מ על הפסקות האש מתוך מטרה לשמור על יציבות אזורית, להדק מחויבות של הממשל האמריקאי ולהבטיח את האינטרסים שלה בסיני.

חיזבאללה ואיראן, מבינות הבוקר יותר מתמיד שחמאס סיבך אותן במלחמה שהחלישה אותם אסטרטגית. המלחמה עם ישראל זרקה לטמיון שני עשורים של מאמץ אסטרטגי של איראן, השחיתה והסיטה משאבים קריטיים והביאה לאובדן סוריה. קטאר מבינה כי הממשל החדש יהיה הרבה פחות טולרנטי לקשריה עם גורמים איסלאמיים קיצוניים. מצב זה פותח עבור ישראל חלון הזדמנויות לפעול להחלשת חמאס תוך מינוף בידודו הבינלאומי והאזורי של הארגון ולקדם עסקה לשחרור חטופים.

הזדמנות היסטורית: ניהול נכון של המו"מ
בידודו של חמאס והלחצים המופעלים עליו מצד גורמים אזוריים מאפשרים לישראל לנהל משא ומתן מתוך עמדה מחוזקת. ההצעה המצרית להפסקות אש מדורגות ושחרור אסירים בתמורה לשחרור חטופים יוצרת מסגרת אפשרית לעסקה. עם זאת, קיים עדין סיכון שחמאס ינצל את הפסקות האש להתארגנות צבאית מחדש. כדי להצליח, ישראל חייבת לשמר איום צבאי חזק ומשכנע, המבהיר לחמאס שכל ניצול ציני של ההפוגות יוביל לתגובה בלתי מידתית.

זה המקום לציין כי הידיעות שחמאס הסירה את דרישתה להפסקת המלחמה ולנסיגה כללית של ישראל כתנאי פתיחה הינה התפתחות משמעותית מאוד.

לחץ אמריקאי ושינוי כללי המשחק 

פרסום סרטון של עידן אלכסנדר חטוף ישראלי-אמריקאי עורר הדים בוושינגטון. זהו קלף שחמאס ניסה לעשות בו שימוש כדי ללחוץ על דעת הקהל האמריקאית, התגובה של הנשיא טראמפ גרם לחמאס להבין שעשה שימוש בחרב פיפיות. הוא גם פתח בפני ישראל הזדמנות להגביר את המעורבות האמריקאית לטובתה. בחמאס מבינים, כניסתו הקרובה של דונלד טראמפ לבית הלבן צפויה לשנות את הדינמיקה. צפוי להוביל מדיניות תקיפה יותר כלפי חמאס, מה שלהערכתי מגביר את חששותיו של הארגון ועשוי לזרז אותו לחפש עסקה לפני כניסתו של טראמפ לתפקיד.

מדינת ישראל יכולה לנקוט מספר צעדים על מנת לשמר ולשפר את הסיכוי להגעה לעסקה:
שימור איום צבאי: להבטיח שחמאס ירגיש בלחץ מתמיד – הן בשטח והן ברמה הדיפלומטית.
מינוף המאמץ המצרי: לחזק את תפקיד מצרים כמתווך אמין, תוך דרישה להחמרת התנאים על חמאס.
לחץ בינלאומי: למנף את דעת הקהל האמריקאית ולרתום את הממשל האמריקאי הנוכחי והעתידי להפעלת לחץ כבד על קטאר ועל חמאס.
ניהול סיכונים של ממשלת ישראל: להבין כי ניתן לנהל סיכונים בשחרור אסירי חמאס, בעיקר להימנע מהסכמות לשחרור אסירים מסוכנים שיכולים להוות דרג הנהגה, עם היתר נדע להתמודד.  לדעת לנצל תזמון: כרגע התזמון לטובתנו, סבור שעדיף לפעול לסגירת העסקה לפני כניסת טראמפ, מתוך עמדת עוצמה של ישראל.

לסיכום: קיים חלון הזדמנויות לעסקת שחרור
המצב הנוכחי מציב את ישראל בנקודת זמן קריטית, שבה בידודו של חמאס, המעורבות האזורית והלחץ האמריקאי יוצרים תנאים נדירים לעסקת חילופי שבויים. עם זאת, האתגר הוא עצום – נדרשת מדיניות חכמה שתשלב נחישות צבאית עם גמישות דיפלומטית. אם ישראל תדע לנצל את ההזדמנות, היא תוכל לא רק לשחרר את החטופים אלא גם תעשה צעד חשוב להחלשת חמאס ולהחזרת ההרתעה שלה.

ישראל הוכיחה בשנה ורבע האחרונות עליונות צבאית וכלכלית, את הנחישות והאופי הקשוח של צבאה ולוחמיה. הצלת השבויים מבלי להציל את החמאס קרובה מתמיד במיוחד כאשר החמאס אינו מתנה יותר את הסכם השחרור בהפסקת הלחימה. הגיעה העת לאחר שנה ורבע למנף את העוצמות וההישגים לעסקה שתשחרר את חטופינו.  השבת הבנים והבנות אל גבולם תהווה סמל לניצחון המוחלט של הרוח הישראלית.

המאמר פורסם במעריב, בתאריך 09.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

שינויים טקטוניים מתרחשים למול עינינו. נפילת משטר אסד לידי קואליציית המורדים הסונית היא אירוע היסטורי, Game Changer של ממש. לא מדובר באירוע מקומי או נקודתי, אלא בטלטלה אזורית וגלובלית. מעבר לשינוי היסודי בסוריה עצמה, שעדיין לא ברור אם תשרוד כישות מדינתית אחת או תתפצל למספר ישויות מדינתיות, אולי אפילו עוינות זו לזו, האירוע משגר גלי הדף אל המרחב כולו ומעבר לו. הוא מסמן היחלשות משמעותית של הציר בהובלת איראן ושל המשטר בטהראן; מציב איום על יציבות ירדן; גורם לשינוי במעמדן האזורי של טורקיה ושל קטאר, שהניעו את גלגלי ההשתלטות הסונית על סוריה; וכמובן, מציב גם אתגר מורכב לישראל. במעגל השלישי, מדובר בשינוי גלובאלי, שעלול להשפיע גם על המלחמה באוקראינה ואולי אפילו על יציבות המשטר ברוסיה, שפרסה את חסותה על סוריה.

אין חולק, שהאירוע ההיסטורי בסוריה הואץ בידי גלי ההדף שיצרה ישראל במהלומות שהנחיתה על חיזבאללה וחמאס, ועל איראן עצמה. הפגיעה הקשה בחזבאללה החלישה מאוד את איראן, ובהיעדרן של השתיים כגורם מרסן ומדכא של המורדים הסונים, נותרה סוריה עם משענת קנה רצוץ רוסית ועם גירעון עצום בלגיטימציה של המשטר, הנשען על רוב סוני מדוכא ומוכה לאחר מלחמת אזרחים ארוכת שנים. במובן זה, האסטרטגיה שהובילה ישראל, שתכליתה היתה פירוק ציר ההתנגדות האיראני או לפחות החלשה משמעותית שלו, הצליחה מעבר למשוער.

ולבסוף, יש לפקוח עין על כל ניסיון או מהלך של התעצמות חמאס-חו"ל בעקבות ההישג של המורדים בסוריה. להישג זה שותפים גם ארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, והלוא חמאס הוא הענף הפלסטיני של הארגון. בשל התבוסה הצבאית הצורבת בעזה, ואל מול תחושת הנקם המזידנה את תודעת המאבק של הארגון, יש להניח שחמאס-חו"ל ינצל כל הזדמנת להתעצמות לצורך הגברת הטרור באיו"ש.

ברטרוספקטיבה היסטורית, מתקפת 7 באוקטובר כפתה על ישראל מלחמה שלא רצתה בה, שכפתה על ישראל את גיבוש האסטרטגיה למיטוט הציר האיראני או לכל הפחות להחלשתו המשמעותית. ואכן, ההישגים הצבאיים בכל הזירות הובילו לפגיעה משמעותית במעמדה, ביוקרתה ובדימוייה של איראן כמעצמה אזורית. ניצניה של אסטרטגיה זו נראו כבר בחודשים המאוחרים יותר של המלחמה, והאירוע שבו חוזות עינינו בסוריה מסמן את פריחתם. מדובר בשעת מבחן גדולה לישראל, אבל במבחן הזה היא יכולה להצליח, ובגדול.

התפרסם באתר וואלה, בתאריך 08.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

חוגי המורדים הג'האדיסטים בסוריה זיהו את ההזדמנות שנוצרה להם עם סיום המלחמה בלבנון, ששחקה את כוחם של איראן וחזבאללה, וההסתבכות של הרוסים במלחמת אוקראינה.

פרוץ קמפיין הכיבושים מיד עם שוך הקרבות בלבנון, דחף את טהראן להצהיר שמדובר במזימה ישראלית שנועדה לכסות על "התבוסה הישראלית בלבנון." אבל לאמיתו של דבר, טהראן היתה מתייגת ממילא את המורדים כעושי דברם של ישראל וארה"ב, במסגרת התרת דמם וקידום מלחמת החורמה נגדם. המצוקה שמשדרת טהראן, שכבר הספיקה לאבד עם פרוץ הלחימה בחלב את מפקד כח קדס בגזרת חלב, כימורת' פור-האשמי שנהרג מאש המורדים, היא אותנטית.

הסיוע הרוסי אינו יכול לשנות מהותית את שדה הקרב מכיוון שאין די בהתקפות מהאוויר כדי לשנות את מגמת ההתקדמות ולבלום את ההישגים המהירים של חוגי המורדים. לכן, קרוב לוודאי שאיראן תשגר בקרוב כוחות ממערך השלוחים שלה, בדגש על חזבאללה, פאטמיון (אפגנים), זינביון (פקיסטנים), מליציות עיראקיות, בליווי כח קדס.

מלחמת האזרחים בסוריה מתחדשת בעיתוי מאוד לא נוח עבור ציר ההתנגדות: חזבאללה ואיראן מתאוששים מהמלחמה ונערכים לשקם את חזבאללה, שמלקק את פצעיו וצריך "להמציא עצמו מחדש", עם שדרת פיקוד ושליטה, מועצת ג'האד (המטכ"ל של חזבאללה) ואיוש תפקידים בכירים שהתפנו בצוק העיתים. לפי המדווח, אסד נמצא במוסקבה.

ההתפתחויות המהירות בשדה הקרב מצריכות את שובו לדמשק לניהול המלחמה. לא ברור אם חזר בטיסה שתועדה הלילה ממוסקבה לדמשק. נראה שהוא נאלץ להישאר במוסקבה לפי שעה, ייתכן מאחר וחזרתו לדמשק כרוכה בסיכון ביטחונו האישי.

בינתיים פוטין פיטר את מפקד הכוחות הרוסים בסוריה, הגנרל סרגיי קיסל, מה שעשוי להעיד על הלחץ שבו שרויים גם הרוסים בסוריה ועל הכעס של פוטין מההצלחות של המורדים. גם הביקור הבהול שיקיים מחר שר החוץ האיראני עראקצ'י באנקרה מעיד על מהלכים דחופים שטהראן מנסה לקדם מול תורכיה בהקשר הזה.

ערעור היציבות היחסית שהושגה בסוריה מאז שוך מלחמת האזרחים ב-2018, מאיים על אינטרסים אסטרטגיים של איראן במרחב הסורי. מלבד האיום על המשך שלטונו של אסד, ההישגים שנוחלים חוגי המורדים בגזרת חלב-חמאה, מאיימים גם על מרחב אל-קוציר (הסמוך לגבול לבנון-סוריה), שאיראן וחזבאללה הקיזו דם רב כדי לכבוש אותו ב-2013, לאחר שנפל אז לידי המורדים.

במרחב האסטרטגי הזה, מיקם חזבאללה מחסני אמל"ח בשאיפה להרחיקם מהישג ידה של ישראל, אך הם הותקפו בכל זאת במהלך המלחמה במסגרת האסטרטגיה הישראלית להדק את הלחץ על חזבאללה. בנוסף, חשיבותו של האזור הזה נובעת מהיותו נקודה חשובה במסדרון הקרקעי מאיראן ללבנון, והיותו שטח חולש במרחב.

הדבר הכי דחוף לישראל כעת הוא לוודא שטהרן לא תנצל את חידוש מלחמת האזרחים לצרכיה: יש לפקוח עין שטהרן לא תשתמש, שוב, בסהר האדום האיראני כדי להבריח אמל"ח ללבנון דרך סוריה, בחסות מלחמת האזרחים המתחדשת.

הסהר האדום האיראני מחזיק ברקורד עשיר של סיוע לכח קדס, וכבר שימש את טהראן להבריח אמל"ח לחזבאללה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, וכן שימש אותה להברחות אמל"ח לסוריה, עיראק, תימן, בחריין ואף לוב. עוד בהקשר הישראלי: אין לשכוח שהמורדים הם קואליציה של כוחות ג'האדיסטים, לכן האינטרס הישראלי כרגע הוא להתיש את חזבאללה ואת איראן במלחמת האזרחים בסוריה, וכמובן לדאוג שחידוש הלחימה גם בדרום רמה"ג הסורית לא יגלוש לישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 01.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

עם כל כך הרבה זירות להתמודד מולן במלחמה הנוכחית, נדמה שלרגע כמעט ונשכח הכאוס שמאפיין את גזרת איו"ש. מי שעומד בראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, נושק לגיל 90 ואינו בקו הבריאות. גם הרשות שבראשה הוא עומד כבר אין־ספור שנים מושחתת מן היסוד ושנואה בידי רוב העם – חלקו בשל תפיסות דתיות קיצוניות והזדהות עם תנועת חמאס או דומותיה, וחלקו משום שמאס בשחיתות הבוטה בקרב הנהגת פת"ח.

חולשתה של הרשות הפלסטינית, כתוצאה ממדיניות החלשה מכוונת של ממשלת ישראל לאורך השנים האחרונות, לצד השחיתות וההיבריס שמכרסמים במנהיגות הפלסטינית כבר שנים, תרמה ליצירתם של ואקום שלטוני והיעדר שליטה ברחוב הפלסטיני. כצפוי, הרפובליקה האסלאמית של איראן מיהרה להיכנס לתוך הוואקום הזה, כפי שהיא נוהגת לעשות במדינות רבות באזור, ובכלל זה בסוריה, עיראק, תימן, לבנון ועוד. דפוס הפעולה של המשטר האיראני הוא הקרסת מדינות לתוך עצמן במישור הצבאי, הכלכלי והחברתי.

במישור החברתי, היא נוהגת להעמיק שסעים שקיימים ממילא כמעט בכל חברה ולהגביר מתחים פנימיים כדי ליצור קרע בין חלקים שונים של אותה החברה. ואז, מתוך הכאוס והיעדר השליטה, היא נוהגת לחדור פנימה ולהשתלט על האוכלוסייה ומשאביה, תוך שימוש בזרוע מקומית. כך בדיוק פועל המשטר האיראני זה שנים גם באיו"ש, תוך בניית כוחם של חמאס והג'יהאד האסלאמי והברחת אמצעי לחימה רבים אליהם דרך שטח ירדן, למורת רוחו של המשטר הירדני.

במקביל, האוכלוסייה המקומית ניזונה ממערכת חינוך מסיתה ומאינדוקטרינציה קשה נגד ישראל, היהודים והמערב, וזאת אף שכספי סיוע רבים זורמים לתוך הרשות הפלסטינית עשרות שנים דווקא ממדינות המערב ובראשן ארה"ב. סוכנות האו"ם לטיפול ב"פליטים" הפלסטינים, אונר"א, שרק לאחרונה הוצאה מחוץ לחוק בכנסת ישראל, פועלת עשרות שנים גם ביהודה ושומרון. אותה סוכנות או"ם היא למעשה גוף הביצוע שמעביר את כלל התכנים המסיתים לאוכלוסייה המקומית ומסייעת, בפועל, ב"גידול" דורות חדשים של נוער מוסת ואכול שנאה כלפי העם היהודי.

בהיעדר מדיניות סדורה מצד ישראל בעשורים האחרונים בהקשר למרחב המדובר, המצב רק הלך והתדרדר, והגיע למעשה לכדי הפיכתו לטריטוריה חסרת הנהגה אפקטיבית עם אוכלוסייה מוסתת וחדורת מוטיבציה לבצע פיגועים בעורף הישראלי. נכון להיום, חלק גדול מהפלסטינים המתגוררים במרחב גם אינם חווים את ההרס והחורבן שחווים אחיהם ברצועת עזה ואינם ממהרים להפנות אצבע מאשימה נגד חמאס בכל הנוגע לגורל הרצועה. האשמה, מבחינתם, מופנית בעיקר כנגד ישראל, כפי שעולה מסקרים שבוצעו אצלם בשנה האחרונה, גם בעקבות זוועות 7 באוקטובר.

בנוסף, בשל המצב הביטחוני והחשש הכבד מפיגועי טרור נסגרו הדרכים החוקיות לקבלת אשרות עבודה לפלסטינים בתוך ישראל. אף שההחלטה נכונה ומותאמת לנסיבות הנוכחיות, הרי שהחנק הכלכלי משחק לטובת הקבוצות הקיצוניות שמזינה ומעודדת איראן, וכך מתמלאות שורותיה של תנועת חמאס, ועשרות ארגוני ג'יהאד צמחו שם כמו פטריות לאחר הגשם (לפחות כ־30).

פעילות צה"ל בתוך יהודה ושומרון, ובכלל זה המבצעים התכופים בטולכרם ובערים פלסטיניות נוספות והגברת הנוכחות הצה"לית לאורך גדר המערכת, מבורכת ותורמת להפחתת האיומים, אך אין בה כדי לסתום את הגולל על הקיצוניות המבעבעת בשטח, על המשך הברחות האמל"ח דרך ירדן, על המשך החינוך המסית ועל המשך פעילותה של איראן בקרב האוכלוסייה המקומית, כאילו היה זה מגרש המשחקים הפרטי שלה.

לגבש קואליציה אזורית

כל האמור לעיל הוא למעשה התפאורה ל"יום שאחרי" לכתו של מי שעומד כיום בראש הרשות הפלסטינית, וזה יכול להיות בכל רגע נתון. מדובר בשטח הנמצא במרחק נגיעה מיישובים יהודיים כמו בת חפר, כוכב יאיר וכפר סבא, שמזכיר את עיראק ואת אפגניסטן לאחר נסיגת האמריקאים: כאוס מוחלט, או במילים אחרות – ג'ונגל שבו החזק שולט.

האם אנו ערוכים לכך? האם קיים ארגון או גורם כלשהו שיוכל להשליט סדר באותו הג'ונגל ביום שאחרי, בעוד שורה של מנהיגים פלסטינים ממתינים לרגע שבו יעוטו על הנהגת המרחב, רגע לאחר לכתו של אבו מאזן? האם מדינת ישראל מנהלת קמפיין משמעותי בקרב מקבלי ההחלטות בזירה הבינלאומית, ובראשם ארה"ב, בכל הנוגע להתניית כל סיוע עתידי בשינוי מוחלט של מערכת החינוך האיומה הנהוגה במקום? האם מתגבשת קואליציה אזורית במסגרת מדינות הסכמי אברהם לטיפול בפצצה המתקתקת הזו, המאיימת על יציבותם וביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, אך גם על יציבותן של כלל המדינות במרחב?

לאיחוד האמירויות ולערב הסעודית אין כל עניין לאפשר לאיראן השנואה להרחיב את השפעתה, ולמרות ההססנות המובנת בקרבן בנוגע לכניסה לזירה הפלסטינית הסבוכה והמסוכנת, יש להן אינטרסים מובהקים שמצדיקים נקיטת צעדים אופרטיביים לייצוב רצועת עזה, יהודה ושומרון ואף ירדן, שכן הן מבינות היטב שזירות אלו, שבהן קיים רוב פלסטיני מוסת, הן מגרש משחקים נוח בעבור איראן.

פורסם במעריב, בתאריך 23.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הסרטון שפורסם בסוף השבוע ברשתות החברתיות המזוהות עם חיזבאללה, וביום ראשון גם באתרו הרשמי של מנהיג איראן ח'אמנהאי, הוא תזכורת נוספת לאחריות איראן וחיזבאללה לטרור חובק עולם נגד יהודים, מוסלמים ונוצרים. הסרטון נחשף כעת, קרוב לוודאי לרגל יום הארבעים לחיסול נסראללה. בסרטון מציג נסראללה בפני חמינאי בלשכתו בטהרן ובפני מפקד כח קדס קאסם סולימאני, את סגל הפיקוד הבכיר של חיזבאללה: פואד שוכר, עמאד מוע'ניה ומצטפא בדר אל-דין. הסרטון הארכיוני, מתוארך לכל היותר לשנת 2008, אז חוסל מוע'ניה בדמשק.

רשימת חלקית ובולטת של פיגועי הטרור הקטלניים שביצעו בכירי חיזבאללה בארבע העשורים האחרונים בהוראת כח קודס ובאישור מנהיגי איראן חומיני וחמינאי, מבהירה את היותו של חיזבאללה בעיה אקוטית גם עבור המערב והגוש הסוני באזור, ולא רק לישראל, ואת הכרח לרסנו ככל האפשר בשעת הכושר ההיסטורית הנוכחית. פיגועי הטרור האלו הקנו לחיזבאללה את המעמד המפוקפק של ארגון הטרור שרצח הכי הרבה אמריקאים, אחרי אל-קאעידה. שוכר ומוע'ניה תכננו ובצעו את פיגועי התופת ב-1983 נגד החיילים האמריקאים והצרפתים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות; עם הפלישה האמריקאית ב-2003, הקים מוע'ניה וטיפח מליציות שיעיות בעיראק, שהרגו מאות חיילים אמריקאים במלחמת עיראק (2011-2003) וסונים עיראקים רבים במסגרת המאבק הפוליטי הבין-עדתי המתמשך בעיראק; בדר אל-דין פיקד על כוח חזבאללה בסוריה, שמילא תפקיד בכיר בטבח מאות אלפי אזרחים סורים במלחמת האזרחים בסוריה (2018-2011), ולאחר חיסולו ב-2016, הוחלף בידי שוכר. ב-2011 החל חיזבאללה להתערב במלחמה בתימן, וביחד עם כח קדס העצים את כוחם של החות'ים, ותרם באופן מכריע לטרור שהם משליטים נגד יריביהם בתימן ולאסון הומניטארי שפוקד אותה עד היום.

החלק הפחות מוכר במסע הטרור חובק העולם של איראן וחיזבאללה הם פיגועי הטרור נגד שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה ב-1998, בהם נהרגו 220 איש. פעולות הטרור האלו בוצעו ע"י אל-קאעידה, לאחר סיוע מצד איראן וחיזבאללה. השת"פ בין איראן לאל-קאעידה החל בראשית שנות ה-90, בתיווך שרותי המודיעין של סודאן. מחבלי אל-קאעידה אומנו והוכשרו ע"י באיראן וחיזבאללה, בהוראת חמינאי, לצורך פיגועי הטרור. זאת, לאחר שבן-לאדן ביקש לחקות את האופן שבו ביצע חיזבאללה את הפיגוע נגד בסיסי הכוח הרב לאומי בביירות ב-1983 באמצעות משאית תופת.

למנף את ניצחון טראמפ לתוכנית אסטרטגית מקיפה בלבנון

הפגיעה חסרת התקדים שספג חזבאללה מאז ספטמבר 2024 מוטטה את דרג הפיקוד והשליטה הבכיר בארגון. לפיכך, מפקדים מדרג בכיר יחסית שנותרו לחיזבאללה מנסים לברוח צפונה בשאיפה לחמוק מידיה של ישראל. ואולם, מבצע החטיפה של שייטת 13, בו נלכד מפקד הכוח הימי בחיזבאללה, עמאד אהמז, בעיר בתרון שבצפון לבנון (54 ק"מ צפונית לביירות) הוכיחה שידה ארוכה של ישראל מגיעה גם לשם. בצר לו, נראה שחיזבאללה נאלץ למנות למועצת הג'האד (המטכ"ל של חיזבאללה) אישים בכירים מהזרוע הפוליטית שלו, ולא הצבאית, ובראשם המזכ"ל הנוכחי, נעים קאסם. זאת, כדי לשמור על הרציפות התפקודית של הארגון, ועל תדמיתו במיוחד בקרב הבייס החברתי שלו, העדה השיעית בלבנון.

בתמרון הקרקעי הנוכחי של צה"ל בדרום לבנון, מסכל צה"ל בשיטתיות את תשתיות הטרור שטיפח חזבאללה באזור מאז תום מלחמת לבנון ב-2006. ההערכה היא שעד כה נהרגו במלחמה לכל היותר אלפיים מחבלי חיזבאללה, מתוך הסך המוערך בכ-50 אלף מחבלים, בנוסף לכ-3,000 פעילי חיזבאללה שנפצעו במתקפת הביפרים. עם נצחון טראמפ בבחירות לנשיאות בארה"ב צריכות ישראל וארה"ב לעבור לשלב הבא במלחמה נגד חיזבאללה. ראשית, על ישראל להמשיך את המתקפות נגד משלוחי הנשק מאיראן ומסוריה לחיזבאללה, וכן להעמיק, בגיבוי אמריקאי, את התמרון הקרקעי עד הליטאני כדי להרחיק את חיזבאללה ככל האפשר מהגבול ולאפשר את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם. במקביל, עליה לקדם ביתר שאת מבצע תודעתי מקיף למול השיעים בלבנון, במטרה לנתקם ככל האפשר מהארגון, ולהטמיע בהם את התפיסה שחיזבאללה הפך מנכס לנטל. לצד זאת, עליה לגבש כבר כעת, תוכנית אסטרטגית מקיפה שתקדם ביחד עם ממשל טראמפ עבור לבנון. זו תשאף למוטט את מערך הדעוה (רשת ענפה של ארגונים אזרחיים שמעניקים סיוע כלכלי, שירותי רווחה, בריאות, חינוך ודת) שהקים חיזבאללה בחסות איראן, ושהחברה השיעית פתחה בו לאורך השנים תלות גוברת. לשם כך, תצטרך ארה"ב בתקופת טראמפ להשקיע משאבים ומאמצים רבים, כדי לחזק את מתנגדי חיזבאללה מקרב השיעים בלבנון, ולהקים חברה מתחרה שתמשוך אליה את הבייס החברתי של חיזבאללה. כך, המטרה צריכה להיות בסופו של דבר, לשחרר את לבנון מהכיבוש האיראני, כפי שיתבטא באובדן ההגמוניה הפוליטית והביטחונית של חיזבאללה בלבנון.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

ב-20 באוקטובר דווח על הריגתו של פעיל חיזבאללה באסל מצטפא שוכור, מפקד בכוח רדואן, באחת ממתקפות צה"ל בדרום לבנון. מהתייחסויות על אודותיו בתקשורת התימנית הסתבר עד מהרה שמדובר בפעיל בולט בשורות חיזבאללה, שקורות חייו שזורות בהתערבות ארגון הטרור בכמה זירות באזור, בדגש על המלחמה בתימן.

ראשית, דווח בתקשורת הלבנונית ששוכור, קרוב משפחה של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכור, שחוסל על ידי ישראל, השתתף בפיגוע חטיפתם של גולדווסר ורגב ביולי 2006. לצד זאת, בהספד שפרסמה עליו בטוויטר אמל שביב, עיתונאית לבנונית מערוץ הטלוויזיה האיראני אל-כות'ר, המשדר בשפה הערבית, חשפה את השתתפותו של בן-דודתה, שוכור, בכוחות ששיגר חיזבאללה לזירות לחימה שונות באזור. שביב כתבה: "באסל גדל בשורות ההתנגדות והפך למפקד בכוח רדואן. אדמת תימן, סוריה, עיראק ולבנון שמרה עליו, והוא נהרג באומץ ובנחישות".

מעורבות חיזבאללה במלחמה בסוריה (2011 ואילך) ובעיראק (הן במלחמת עיראק 2003-2011 והן במלחמה נגד דאעש בשנים 2014 ואילך) ידועה למכביר. עם זאת, השתתפות חיזבאללה במלחמה בין החות'ים לסעודיה והכוחות הנתמכים על ידה בתימן (2015-2022) ידועה רק בקווים כלליים, כאשר חיזבאללה (ונסראללה באופן אישי) הכחיש נמרצות דיווחים בתקשורת הערבית על אודות מות פעיליו במלחמה, והשתתפות פעיליו בשיגור טילים בליסטיים נגד סעודיה.

שלוש שנים מפרוץ המלחמה בתימן, ולנוכח דיווחים גוברים בתקשורת הסעודית ומצד שלטונות סעודיה (כגון אחמד אל-עסירי, בכיר צבאי ששימש יועץ לשר ההגנה הסעודי) על מותם של פעילי חיזבאללה בתימן, הודה נסראללה בחצי פה על נוכחות חיזבאללה בתימן ועל האבידות שספג שם. בנאומו ביוני 2018 הכריז נסראללה: מסיבות מסוימות, אני לא מאשר ולא מכחיש שיש לנו נוכחות בתימן, ואם נניח ביום מן הימים שאכן יש לחיזבאללה שהידים בתימן, אנחנו לא נסתיר זאת ולא נתבייש בכך אלא נרים את ראשנו ונתגאה בשהידים האלה.

למרות זאת, ידוע שחיזבאללה היה מעורב בתמיכה בחות'ים לפחות משנת 2012, כאשר נסראללה הקצה כוח מיוחד בראשות ח'ליל חרב לסיוע לחות'ים, וכן תמיכה פיננסית בסך 50 אלף דולר בחודש. ארה"ב גם חשפה ב-2016 את זהותו של הית'ם עלי טבטבאא'י, ששוגר שנה קודם לכן על ידי נסראללה לתימן כדי לפקד על כוח חיזבאללה שם, וב-2018 הציעה פרס כספי בסך 5 מיליון דולר עבור מסירת מידע שיביא ללכידתו.

זאת ועוד, לפני כחודש חוסל על ידי צה"ל ברובע הדאחייה בבירות גם מפקד בחיזבאללה, מוחמד חוסין סרור, שזכור מהסרטון מ-2015 שבו הוא נראה מעביר הכשרה צבאית לחות'ים, באדמת תימן. בהודעה שפרסם לאחר חיסולו מסר צה"ל שסרור היה מפקד היחידה האווירית של חיזבאללה, יחידה 127, ובמסגרת זאת היה אחראי על כל שיגורי הכטב"מים לשטח ישראל.

השתתפות חיזבאללה בקרבות בתימן

השיח בעקבות חיסולו של באסל שוכור חשף ממד פחות מוכר במעורבות העמוקה של חיזבאללה במלחמה בתימן. מייד לאחר היוודע דבר מותו, קוננו פעילים חות'ים בטוויטר על חיסולו וכתבו הודעות בנוסח "לא נשכח אותך יקירנו… תימן לא תשכח אותך לעד". עיתונאי תימני המתנגד לחות'ים אף פרסם תמונה של באסל שוכור "מפקד על אחד הקרבות" לצד פעיל חות'י, והוסיף שמדובר בתמונה מ-2018.

בתימן גם דווח מפי מקור ביטחוני תימני ששוכור היה מראשוני הפעילים שחיזבאללה שיגר למחוז צעדה בתימן, מטה הפעילות הראשוני של החות'ים, כדי לאמנם, ושהוא נכח בתימן מאז 2015 במשך כמה שנים, והשתתף באופן פעיל בקרבות כתף אל כתף עם הפעילים החות'ים. בתוך כך דווח בתקשורת התימנית המתנגדת לחות'ים ששוכור השתתף בלחימה נגד הכוחות הפרו-סעודיים בתימן, במארב (מרכז תימן), אל-ג'וף (צפון תימן), חג'ה (צפון-מזרח תימן) ועיר הנמל חודיידה (שהותקפה על ידי ישראל).

במסגרת השיח על אודותיו פורסמה גם תמונתו של באסל שוכור בתימן, לצד מפקד שטח חות'י, נשואן חמוד ג'חיז, שנהרג, לפי המדווח בהמשך, בקרבות במארב שבתימן.

השת"פ הטרנס-לאומי בין חיזבאללה לחות'ים

חשיפת המעורבות העמוקה של חיזבאללה במלחמה בתימן מחזירה לאור הזרקורים את השת"פ הטרנס-לאומי בין שתי המליציות. בימים האחרונים דווח כי לפחות חמישה פעילים חות'ים נהרגו על ידי צה"ל כשלחמו כתף אל כתף לצד פעילי חיזבאללה בקרבות בדרום לבנון. עד עתה לא הודיעו החות'ים על מותם של פעיליהם בלבנון.

ייתכן שהימנעות זו מפרסום דבר מותם נובעת מניסיון חות'י לחמוק מהחרפת הצעדים מצד ישראל נגדם. במקביל, נראה שבהשתתפותם המצומצמת בלחימה הקרקעית נגד ישראל החות'ים מבקשים לגמול לחיזבאללה על השתתפותו, שהייתה בהיקף מצומצם גם היא, במלחמה הקרקעית בתימן.

ברקע לדברים, חשוב לזכור מאפיינים נוספים שמבהירם את עומק השת"פ בין החות'ים לחיזבאללה: נציג מטעם חיזבאללה, אבו זינב, משתתף בישיבות מועצת הג'האד של החות'ים, שהינה גוף הפיקוד הראשי של החות’ים, הפועל בראשות מנהיגם עבד אל-מאלכ אל-חות’י. הגוף הוקם ב-2010 ומכיל את הזרועות העיקריים של תנועת אנצאראללה.

לצד זאת, סייע חזבאללה להקים ב-2012 את ערוץ הטלוויזיה של החות’ים, אל-מסירה, המשדר ממעוז חיזבאללה, רובע הדאחיה בביירות, תוך סיוע מערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה, אל-מנאר, שעימו היא מקיימת שיתוף פעולה הדוק. במסגרת זאת, חיזבאללה עורך קורסי הכשרות עבור עיתונאי אל-מסירה.

הנתונים הקשים של חודש אוקטובר ממחישים את מחיר הדמים של המלחמה. לצה"ל ולמערכת הביטחון הישגים מרשימים בכל הזירות, אך המטרות טרם הושגו במלואן והמלאכה לא תמה. המכות שניחתו על חמאס בעזה ועל חיזבאללה בלבנון אמנם כואבות, אך שני הארגונים עדיין יכולים להתאושש מהן ובפרק זמן פחות ארוך מכפי שמקובל לחשוב. זאת, הודות ליכולות השיוריות שלהם, לתמיכה החיצונית שמובטחת להם, לפעילי-השטח ולנאמנים הרבים שעדיין נותרו וגם על ידי מרכיבים שהם מנסים לשלב בכל הסדרה עתידית. ישראל אינה צריכה לברוח באמצע וגם לא להסכים להסדרים שיאפשרו לאויבינו להשתקם. עלינו להבטיח שהמחיר הגבוה ששולם- לא יהיה לשווא.                                              

חופש פעולה ביטחוני לישראל – תנאי חיוני לכל הסדרה

מנקודת מבטה של ישראל היעד שישראל הגדירה למלחמה בצפון הוא לאפשר את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. עד כה הלחימה בשטח דחקה את חיזבאללה אל מחוץ לרצועת-הגבול והנחיתה עליו מכות קשות, אך הוא מפגין התאוששות וביטחונו העצמי מתחזק.

הציפיות הגבוהות לכינון הפסקת-אש מהירה שקידמו את פניו של השליח עמוס הוכשטיין, התחלפו חיש מהר במסרים צוננים באשר למחיר שלבנון תהיה מוכנה לשלם עבור זאת.  הבסיס לכל הסדר, כך נמסר שם, הוא החלטה 1701, בלי תיקונים ובלי הרחבות. עמדה זו כמובן אינה מקובלת על ישראל. הישגי צה"ל מספקים עמדת מיקוח שמאפשרת לתבוע את פירוק חיזבאללה מנשקו על בסיס החלטה 1559 של מועצת הביטחון וגם לכונן הסדרים שימנעו את התחמשותו ואת חזרתו לדרום. חולשתה העיקרית של כל הסדרה נובעת מהקושי לאכוף ולשמר אותה. איתור ההפרות הוא אתגר לא מסובך. לעומתו – מניעתן או פעולה נגדן – הן עניין סבוך יותר, לנוכח ההשלכות המדיניות ולאור הפיתוי לשמור על השקט והיציבות – כאשר אלה ישררו.  חיוני אפוא שישראל תתעקש להשאיר בידה חופש פעולה ביטחוני לאכיפת ההסדרה בלבנון ותקבל לכך את הסכמתה הרשמית והמוצהרת של ארה"ב. נכון גם שלא לקשור בשום צורה בין ההסדרים בלבנון למצב בעזה. לניתוק בין הזירות יש ערך תודעתי שאין לזלזל בו.  בשלב זה.

על כל פנים, בנקודת הזמן הנוכחית קשה להעריך את סיכויי הצלחתו של השליח הוכשטיין.  נכון להמשיך את המגעים על כך תחת אש. כך תנוצל גם המצוקה הקשה של מדינת-לבנון.ישראל צריכה להמשיך לתקוף גם בעומק לבנון ובביירות – כדי לסכל את הניסיונות לחמש את חיזבאללה, לפגוע בנכסיו ולהגביר את הלחצים המופעלים עליו מהפלגים האחרים, שנחרדים למראה הרס הבירה הלבנונית.

צה"ל בעזה כדי למנוע את התאוששות חמאס

ביחס לרצועת עזה,  פעולת צה"ל בג'בליה גרמה להרמת גבות בישראל אצל מי שחשב שכבר סיימנו את הפרק הזה. ההתנגדות שבה נתקלו הכוחות הראתה שאין זה כך. האתגר אכן אינו פשוט ועדיין אין  זה דומה לפשיטה הראשונה או השנייה שהתנהלו במרחב הזה. הפעולה בצפון הרצועה היא צעד נכון , שנועד להשיג כמה מטרות: ראשית, למנוע את התאוששות חמאס ולקפד את ראשיהם של הפעילים שנכנסו לנעליהם של אלה שחוסלו ונעצרו, שנית להעמיק את הפגיעה ביכולות שנותרו. שלישית – לשבש את המהלכים שחמאס עושה כדי לחדש את משילותו, רביעית – להפעיל לחץ שיוכלו לסייע בקידום המו"מ בנושא החטופים. כזכור, אפילו ביו"ש שלאחר "חומת מגן" , בתנאים פחות קשים מאשר בעזה, ההתמודדות עם הטרור נמשכה שנים לאחר שהמבצע הסתיים. גם אז התנהל בישראל דיון ציבורי בשאלת התוחלת של המאמצים ("האם יש תחתית לחבית הטרור") . בסופו של יום – הנחישות הישראלית ניצחה.     

מה נשאר לאויב ? – זו השאלה החשובה

ככל שהדיון הציבורי בסוגיות ההסדרה מתרחב נכון לעסוק בשאלת היכולות השיוריות של האוייב ("כמה נשאר לו") יותר מאשר בשאלה – "כמה לקחנו לו". אמנם לא תמיד התמונה שבידי ישראל על כך היא מלאה ומדוייקת ולא תמיד ניתן לפרסמה, אך ככל שהדבר אפשרי (ולפחות בחדרי הדיונים), נכון להדגיש את מה שעלול להמשיך לאיים עלינו, מבלי להמעיט בחשיבותו של מה שהושג עד כה.   

אין חסינות למנהיגי חמאס בקטאר

על ישראל לפעול נגד מנהיגי חמאס בקטאר כדי לקדם את המאמץ לשחרור החטופים.  גריעתם של סינואר ושל בכירי הזרוע הצבאית של חמאס-עזה, העבירה את כובד המשקל בקבלת ההחלטות, אל ההנהגה היושבת בדוחה, שנהנתה עד כה מחסינות לא מובנת מפני ידה הארוכה של ישראל. בנסיבות אלה ולנוכח ההתעקשות מצד חמאס, נכון להסיר את הכפפות גם מולה. אם יש אילוצים שמחייבים זאת, אפשר להבהיר זאת לקטאר מראש .

מלחמה – גאות ושפל

עם סיומו של חודש אוקטובר המדמם, חשוב לומר: בכל מלחמה, וגם בזו, יש רגעים של גאות ושפל. כדי להעריך נכונה את המצב, עלינו להתרומם מעליהם ולראות את התמונה הרחבה: ישראל מפרקת בתהליך הדרגתי את טבעת האש שאיראן בנתה סביבה, משקמת את ההרתעה שהתרסקה בשבעה באוקטובר ויוצרת מציאות ביטחונית חדשה.  

התפרסם בישראל היום, בתאריך  01.11.2024. 

מיד לאחר מבצע ימי תשובה בשמי איראן, שבמסגרתו תקף צה"ל בכל רחבי המדינה ופגע קשות במערך ייצור הטילים הבליסטיים של הרפובליקה האסלאמית, רבים העלו את השאלה: האם אפשר להסתפק בכך? האם לא היה עדיף לנצל את ההזדמנות כדי לפגוע גם במתקני הגרעין של המשטר בטהראן? בעבר התבטאתי בהתייחס לסכנות הנשקפות מגרעין איראני, ואמרתי שבחסות מטרייה גרעינית איראן תהיה אגרסיבית הרבה יותר ממה שאנו רואים כיום – בראש ובראשונה בהתקפות קונבנציונאליות, אך לא רק בכך.

הצעתי להניח שעלולים להיות תרחישים שבהם היא תתפתה לעשות גם דברים שבעינינו אינם רציונליים. לשם הדוגמה, ביקשתי לדמיין תרחיש שבו ההנהגה מבינה שהמשטר תכף נופל ויש ברשותה נשק גרעיני; במצב כזה, לא בטוח שהיא תחליט לשמור על כללי המשחק המקובלים.

היום, בעקבות המלחמה אצלנו וגם באוקראינה העולם מבין טוב יותר את הסיכונים הנשקפים מאיראן גרעינית. כבר לא נדרש דמיון מפותח כדי להבין איך ייראה החיבור בין יכולת הטילים האיראנית המודרנית לבין נשק גרעיני, ומה היא תוכל לעשות בחסותו.
שילוב של חזון אסלאמיסטי-קיצוני להשלטת רעיונות המהפכה האסלאמית עם תכניות שאפתניות למימושו ועם יכולות ומשאבי-עתק שמופנים לכך, מייצר איום חמור ליציבות ולסדר העולמי אפילו בלי נשק גרעיני. קל וחומר אם חלילה תהיה יכולת כזו בידי משטר האייתוללות.

התקיפה הישראלית באיראן

באשר לתקיפה שישראל ביצעה: מדובר בפעולה מוגבלת, מדודה ומאוזנת, שפרמה את ההגנה האווירית, פגעה ביכולות יצור של הטילים הבליסטיים, וחשפה את פגיעותה של איראן מול ישראל. ההתקפה הזו לא באה לפתור את כל הבעיות הקשורות באיראן. היא כוונה ליעדים שאינם מכניסים את ישראל לקונפליקט עם וושינגטון ונעשתה בדרך שאינה מאלצת את איראן להיכנס לחילופי מהלומות ישירות עם ישראל.

זהו צעד נוסף בהידרדרות של איראן למסלול ההתנגשות הישירה, שממנו היא ביקשה לברוח באמצעות הפעלת אירגוני חזית (פרוקסי). לאף אחד אין אשליות באשר להתמודדות הזו. המאבק רחוק מלהסתיים. ישראל נמצאת בחזיתו, אך זו איננה רק ההתמודדות שלה.

באשר לפעולות החיסול של גורמי ההנהגה, הפיקוד והשליטה של היריבים שאיתם אנו נלחמים, הן נועד בראש ובראשונה לפגוע ביכולת התיפקוד של הארגונים הללו. הגורמים שחוסלו הם בראש ובראשונה מפקדים ואנשי מטה, שצברו ניסיון רב מול ישראל, בנו את הכוח הצבאי ואת תכניות הקרב נגדה ומנהלים את האופרציה הצבאית נגדנו.

הוצאתם מהתמונה בזמן הלחימה מערערת את שיווי המשקל באותם ארגונים ומשבשת את תפקודם וזאת – מעבר למשמעות הסמלית ולפגיעה המוראלית. לוקח זמן למנות מחליפים בעלי אוטוריטה וניסיון כמו של אלה שחוסלו ולא פחות חשוב מכך: לוקח זמן לייצר יחסי אמון והרמוניה בין שורה ארוכה של בכירים שנאלצים עתה לנהל את האירגון וצריכים ללמוד ולבנות תוך כדי קרב את מה שקודמיהם הכירו היטב. האנשים שחוסלו בכל אחד מהארגונים, עבדו יחדיו לעיתים יותר מעשרים שנה ! אפשר רק לדמיין איזה רמת תיאום ושותפות נרקמה ביניהם בתקופה כזו ואת זה לא בונים בקלות.

ההנהגה וגורמי הפיקוד והשליטה הם אחד ממרכזי הכובד החשובים של היריב אך הפגיעה בהם לבדם לא מספיקה כדי להשיג את המטרות שהוגדרו. יתרה מזאת, המצב לא נשאר סטטי. קיים תהליך של התאוששות, במיוחד כשיש סיוע חיצוני שמאפשר זאת (איראן מול חיזבאללה) או תוך ניצול משאבים שניתנים לאוכלוסייה (כגון הסיוע ההומניטארי שמועבר לעזה). מתחייבת פעילות רצופה כדי למנוע התאוששות ולפגוע במקביל ביכולות השיוריות ובמוקדי כוח נוספים של האירגונים.

מה נדרש לעשות כעת?

המטרה הישראלית המוצהרת היא לאפשר את חזרתם של תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. עד כה חיזבאללה ספג מכות קשות והלחימה בשטח גם דחקה את כוחותיו אל מחוץ לטווח האיום, אך הוא מפגין התאוששות וביטחונו העצמי מתחזק.

לישראל עדיין נדרש פתרון שישמר לאורך זמן את המצב החדש שהיא פועלת ליצור בדרום לבנון. הישגי צה"ל שהציבו את ישראל בנקודת זינוק טובה באשר ליום שאחרי, מאפשרים לשאוף לפירוק חיזבאללה מנשקו וליצירת הסדרים שימנעו את התחמשותו. לצד הפעילות בשטח צפונית לגבול, ישראל צריכה להמשיך לתקוף בביירות – כדי לפגוע בנכסי חיזבאללה ולהגביר את הלחצים עליו מהפלגים האחרים, שנחרדים למראה הרס הבירה הלבנונית. נכון גם להמשיך לפעול נגד הניסיונות לחמשו. יש לדבוק בעמדה שכל הסכם בנושא לבנון ייערך רק תחת אש. כך תנוצל גם המצוקה הקשה של מדינת-לבנון.

חמאס כבר לא מתפקד כמערכת צבאית סדורה, מנהיגיו חוסלו וכך גם חלק ניכר מהיכולות הצבאיות שלו. הפעולה בצפון הרצועה היא צעד נכון, שנועד למנוע את התאוששות חמאס, להעמיק את הפגיעה ביכולות שנותרו לשבש את מאמציו למשול ולספק צידוק לגורמים שיסכימו להתפשר בנושא החטופים.
קשה להעריך את סיכוייו של הרעיון ליצור "בועות הומניטאריות" שיאובטחו ע"י חברה אמריקנית – אך ברור שהוא טומן בחובו גם סיכונים לא מבוטלים. על כל פנים, היענות ישראלית להצעה זו היא מחיר סביר מול ממשל ביידן, מה גם שמדובר בצעד זמני והפיך.
נותרה מלאכה רבה עד להשבת החטופים ולהשגת המטרות שהוגדרו בשלמותן. כזכור, גם ביו"ש ההתמודדות עם הטרור לאחר חומת-מגן נמשכה תקופה ארוכה וזה עוד בתנאים פחות קשים מאשר בעזה. גם אז התקיים בישראל דיון ציבורי בשאלת התוחלת של המאמצים ("האם יש תחתית לחבית הטרור") ובסופו של יום – הנחישות הישראלית ניצחה.

בנוגע לחטופים – גריעתו של סינואר היא צעד חשוב, גם אם השפעותיו אינן מיידיות. עכשיו שמרכז הכובד בקבלת ההחלטות עבר להנהגה בקטאר, צריך להפעיל לחץ כבד עליה וגם על מארחיה. לא צריכה להיות שום חסינות לבכירי חמאס שיושבים שם, במיוחד אם לא רואים מכך תועלת בשיחרור החטופים.

חמאס כבר לא מתפקד כמערכת צבאית סדורה, מנהיגיו חוסלו וכך גם חלק ניכר מהיכולות הצבאיות שלו. הפעולה בצפון הרצועה היא צעד נכון, שנועד למנוע את התאוששות חמאס, להעמיק את הפגיעה ביכולות שנותרו לשבש את מאמציו למשול ולספק צידוק לגורמים שיסכימו להתפשר בנושא החטופים.
קשה להעריך את סיכוייו של הרעיון ליצור "בועות הומניטאריות" שיאובטחו ע"י חברה אמריקנית – אך ברור שהוא טומן בחובו גם סיכונים לא מבוטלים. על כל פנים, היענות ישראלית להצעה זו היא מחיר סביר מול ממשל ביידן, מה גם שמדובר בצעד זמני והפיך.
נותרה מלאכה רבה עד להשבת החטופים ולהשגת המטרות שהוגדרו בשלמותן. כזכור, גם ביו"ש ההתמודדות עם הטרור לאחר חומת-מגן נמשכה תקופה ארוכה וזה עוד בתנאים פחות קשים מאשר בעזה. גם אז התקיים בישראל דיון ציבורי בשאלת התוחלת של המאמצים ("האם יש תחתית לחבית הטרור") ובסופו של יום – הנחישות הישראלית ניצחה.
בנוגע לחטופים – גריעתו של סינואר היא צעד חשוב, גם אם השפעותיו אינן מיידיות. עכשיו שמרכז הכובד בקבלת ההחלטות עבר להנהגה בקטאר, צריך להפעיל לחץ כבד עליה וגם על מארחיה. לא צריכה להיות שום חסינות לבכירי חמאס שיושבים שם, במיוחד אם לא רואים מכך תועלת בשיחרור החטופים.

ההסדרים הסופיים שצריכים לחול בדרום ובצפון עם תום המלחמה

בלבנון ישראל צריכה לשאוף ליישום החלטה 1559 של מועצת הביטחון שמדברת בין השאר על פירוק המליציות החמושות ובראשן חיזבאללה. זאת, בנוסף לניקוי רצועת השטח שבטווח האיום הישיר על ישראל ממנהרות ומיכולות של חיזבאללה ולהשארת הסמכות לאכוף זאת בידיה של ישראל.

בעזה -בכל מצב ישראל תהיה חייבת לשמר בידיה את השליטה הביטחונית כדי להבטיח את פירוזה הצבאי של רצועת עזה מניעת התאוששות חמאס ומניעת היווצרותם של איומים ביטחוניים. בכל מלחמה, וגם בזו, יש רגעים של גאות ושפל. כדי להעריך נכונה את המצב עלינו להתרומם מעליהם ולראות את התמונה ההרחבה. ישראל מפרקת בתהליך הדרגתי את טבעת האש שאיראן בנתה סביבה .בכל הזירות יש לישראל הישגים מרשימים, אך המלאכה לא תמה. אסור לנו לעצור באמצע. עלינו להשיב את החטופים ולהבטיח שהמחירים הכבדים מאוד ששילמנו לא יהיו לשוא.

דווקא ככל שהמערכה הצבאית של ישראל נגד זרועותיה של איראן נוחלת הצלחות, ומצטמצם מרחב הפעולה של הרפובליקה האסלאמית של איראן בדרום ובצפון, כך עולה התרחיש שלפיו האחרונה תפעיל חזיתות נוספות שטרם מוצו. כתבתי רבות, זה כשנתיים, על האיום שנשקף ממזרח, אך כעת כבר לא מדובר בזמן פציעות. אנו עמוק בתוך תחילתה של מערכה נוספת, אלא שזו עוד לא זוכה לכותרות בתקשורת.

בהתבוננות רחבה על האינטרסים של הרפובליקה האסלאמית של איראן, ניכרת הכוונה להתרחב על פני שטח רחב ככל הניתן. תחילה, בכוונת הרפובליקה להשתלט על המזרח התיכון, בהמשך על מדינות המפרץ, ולאחר מכן – על העולם כולו. חרף העובדה שזה נשמע כמדע בדיוני, זוהי אכן השאיפה של האסלאם הקיצוני השיעי, שמונהג ומקודם בידי משטר האייתוללות באיראן.

אופן הפעולה של איראן הוא מיטוט משטרים ומדינות מבפנים, והשתלטות עליהן מתוך הכאוס והיעדר היציבות. כך נעשה בעיראק, בעקבות נסיגת האמריקאים מהמדינה והובלת הקואליציה הבינלאומית נגד ארגון הטרור הסוני דאע"ש. כיום עיראק כבר אינה מדינה עצמאית, אלא שלוחה של איראן, שהרחיבה משמעותית את הטריטוריה שלה עצמה. כך נהגה הרפובליקה האסלאמית של איראן גם בלבנון באמצעות חיזבאללה, וכן בסוריה באמצעות המיליציות השיעיות. כך היא פעלה ופועלת בתימן באמצעות החות'ים, וכך היא נוהגת באמצעות תאים רדומים ברחבי אירופה ובמערב כולו.

מי שפוגעות ברצף הטריטוריאלי של המשטר האיראני במרחב הן ירדן הקטנה ומדינת ישראל. המשטר הירדני, החלש יחסית, מתקשה בשנים האחרונות למנוע ממשטר האייתוללות לנסות לכרסם בחוסנו – וזו נקודה שפשוט אינה נמצאת במרכז תשומת הלב של העולם ו/או של הציבור בישראל. המשטר האיראני הנוכחי החל לתרץ את חדירתו לירדן לפני מספר שנים בכך שעליו לשלוח שליחים לתחזוק קברי צדיקים שיעים באזור הממלכה, שחלקם, ממש במקרה, קרובים לגבול ישראל־ירדן.

במקביל פועל המשטר האיראני יום ולילה לחיזוק חמאס בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בממלכה, המרכיבה את רוב אוכלוסייתה של ירדן. כמו כן, הרפובליקה האסלאמית של איראן עשתה וממשיכה לעשות שימוש ציני בשטח ירדן כמדינת מעבר להברחות נשק בלתי פוסקות לאזור יהודה ושומרון לחימוש חמאס, וכן להברחת נשק וסמים לחיזבאללה בלבנון. לתעשייה מניבה זו מצטרפת מדינה בלתי צפויה נוספת באמריקה הלטינית – ונצואלה, שמשטרה תומך בתעשיית הסמים והברחתם כמקור הכנסה חשוב.

כל זה מתנהל כבר שנים, כשבין ישראל לירדן נמתח גבול משמעותי של יותר מ־300 קילומטרים, ללא שום מכשול ברובו, ועם מכשול מעורר גיחוך בחלקו הקטן. הנוכחות הצבאית הדלה הנמצאת לאורך הגבול היא של צבא ירדן, שאומנם ממומן ומצויד ברובו בידי האמריקאים ונשען על ארה"ב לעצם קיומו, אך הוא ניזון ברובו ממערכת חינוך שאינה שונה מזו הנהוגה ביהודה ושומרון – קרי, מלאה בהסתה נגד ישראל, ארה"ב והמערב, ובאינדוקטרינציה אסלאמית – כזו שמהווה מקל בגלגליו של המשטר הירדני עצמו. לכן מפעם לפעם "מתפלק" לחייל ירדני כזה או אחר פיגוע קטן, או קטן פחות, בטרם הדברים מטואטאים שוב אל מתחת לשטיח והעולם ממשיך לנהוג כמנהגו.

המסגד המשלהב

ייתכן שגם כדאי להפנות זרקור אל הקורה בירושלים מדי חודש רמדאן, עוד הרבה לפני 7 באוקטובר. חמאס – תנועה מוסלמית קיצונית סונית, שכידוע ממומנת ונתמכת על ידי משטר האייתוללות באיראן, זועקת לשמיים נגד המשטר הציוני האכזר, ש"תוקף" את אל־אקצא הקדוש למוסלמים. את הזעקה הזו מהנדסים ברפובליקה האסלאמית בחוכמה רבה כניסיון "לגנוב" את הבעלות על השמירה על מסגד אל־אקצא מידי השומרים המסורתיים של המסגד, שהרי הם העומדים בראש הממלכה הירדנית. זאת, משום שאל־אקצא והסמליות שלו מספיקים לשלהוב המוני מוסלמים ברחבי העולם ולהצתת המזרח התיכון.

ומה הירדנים עשו מדי שנה כשחמאס ניסה לגנוב מהם את ההצגה? לאותת למשטר האיראני שהגזימו? להאשים את הזרוע של האייתוללות, חמאס, בניסיון לגנוב את הבעלות על זה שאינו שלהם? להפחית את רמת האינדוקטרינציה הדתית במערכת הלימודים הירדנית, כדי לעצב דעת קהל נוחה יותר למשטר הירדני הפרגמטי מבית? לא. המשטר הירדני זעק נגד ישראל והמשטר הציוני בקול גבוה יותר ובמילות גנאי קשות יותר מאשר חמאס, בתקווה לרצות את ההמונים המשולהבים מבית ולהראות למי שמשתכנע שהם "הדבר האמיתי", השומרים האותנטיים של אל־אקצא לדורי דורות. אלא שזה פשוט לא עבד…

כך, רק בשנה האחרונה, כשהמשטר האיראני עשה שימוש במרחב האווירי הירדני לטובת מתקפת הטילים הראשונה נגד ישראל, רקע את רגלו מלך ירדן ונזעק כנגד איראן בפומבי ובאופן שאינו משתמע לשני פנים: "די! לא תסכנו את ירדן לטובת האינטרסים שלכם. שטח ירדן אינו הפקר". כאן גם הועבר מסר לאיראנים באשר לניסיונם לחולל מהפכה בתוך ירדן באמצעות התססת הפלסטינים ועידוד חמאס בממלכה, בחתירתם תחת המלוכה והמשטר הקיים.

בינתיים הגבול נותר גלמוד, ארוך ועביר. תשומת הלב של העולם מופנית לסירוגין לרצועת עזה וללבנון, בעוד הזירה המזרחית כמעט מופקרת. אין בכוונתי לעודד פאניקה חלילה, ועם זאת – לא ניתן שלא להתריע באופן ברור ובקול גדול. זו הזירה הבאה! היא כבר כאן.

פורסם במעריב, בתאריך 25.10.2024.