אזרחי סוריה יצאו לקלפיות לחגיגת דמוקרטיה אמיתית בשבוע שעבר. בפעם הרביעית מאז פרוץ מלחמת האזרחים במדינה ב-2011 הם התבקשו לבחור בנציגיהם לפרלמנט בדמשק. אבל אל דאגה: לא באמת מדובר בבחירות הוגנות וחופשיות, ואיש אינו מצפה להפתעות מיוחדות.

קודם כול, התושבים שנמצאים תחת שליטת המורדים או הכורדים לא מורשים להצביע. כנראה בכל מקרה גם אין להם גישה לקלפיות שהציב השלטון מדמשק. כמו כן, סורים בפזורה – כמו פליטים שנמלטו מהמדינה בשנות מלחמת האזרחים – לא יכולים לתת את קולם למועמדים השונים.

אבל חשוב מכך, המשטר נחשד כשולט באופן מוחלט בתוצאות. בבחירות הקודמות ב-2020, למשל, התוצאות הסופיות התעכבו בגלל "כשלים טכניים", ובסופם המשטר זכה ב-166 מתוך 250 המושבים בבית. נציג אחד פחות משני שלישים מהמושבים. אומנם השלטון הסורי אהוד במדינה, אבל זה נשמע בכל זאת מוגזם.

השליטה המוחלטת בבחירות מאפשרת לנשיא הוותיק, בשאר אסד, לקדם את ענייניו האישיים. בעוד שהתושבים מוטרדים בעיקר מהכלכלה הסורית המתפרקת, אסד רוצה לגבש רוב בבית הנבחרים שיאפשר לו לשנות את החוקה ולהאריך את שלטונו, שכיום מוגבל עד 2028 "בלבד". הוא מכהן בתפקיד, כזכור, מאז שנת 2000.

אסד, שנתון תחת עיצומים של ארה"ב וצו מעצר נגדו עומד ותלוי בצרפת בשל המתקפות הכימיות שביצע צבאו במלחמת האזרחים, מקיים את הבחירות בניגוד להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. ב-2015 פרסמה המועצה את החלטה 2254, שבה נקבע כי בחירות יתקיימו בסוריה רק במסגרת של פתרון רחב היקף לסכסוך הפנימי שבה. היא גם הוסיפה אמות מידה אחרות לעריכת הבחירות – שמהם המשטר התעלם מאז ועד היום – כולל פיקוח של האו"ם, מתן אפשרות לסורים בחו"ל להצביע והשתתפות "משמעותית" של נשים בהליך הבחירות.

מה מאפשר לאסד לנהוג בקור רוח כזה כלפי החלטה של מועצת הביטחון? אולי הוא שואב ביטחון מהעובדה שבשנה האחרונה, וביתר שאת בתקופה זו, הוא הולך ומגבש את מקומו כחבר במשפחת העמים הערבית.

בנובמבר השתתף אסד בכינוס של הליגה הערבית בריאד שעסק במלחמה בעזה, ואף נשא שם דברים. אחרי שנים ארוכות, יותר מעשור, של בידוד מדיני אזורי הוזמנה סוריה בחזרה לליגה הערבית לפני שנתיים, ואסד קפץ על ההזדמנות. עוד לפני כן, במאי 2023, הוא השתתף בכינוס של הליגה בג'דה, ואמר כי הוא מקווה שהזמנתו לאירוע, לראשונה מאז 2011, "מציינת את פתיחתו של שלב חדש בפעולה הערבית למען סולידריות בקרבנו".

לא רק הליגה ככללה התקרבה אל אסד, אלא גם מדינות פרטניות. ירדן הייתה אחת המדינות שדחפה לצירופה מחדש של סוריה לעולם הערבי, ואף קידמה תוכנית משותפת – למרות התנגדות אמריקנית – כדי למזער את ההשפעות של הסכסוך בן העשור. ירדן הציגה את התוכנית למדינה ערבית אחרית, ערב הסעודית, שהסכימה לקחת בה חלק.

ואכן, התוכנית צברה מומנטום: בשבוע שעבר חידשה ערב הסעודית את הטיסות המסחריות הקבועות מדמשק לשטחה, אחרי שטיסה ראשונה יצאה במאי מהבירה הסורית לצורך הבאת עולי רגל מהמדינה לחאג' במכה. בשנה שעברה ביקר ראש ממשלת עיראק בדמשק, בפעם הראשונה מאז 2010, ויחסי שתי המדינות נמצאים בשיפור מתמיד.

עיראק, יחד עם מצרים, הייתה גם אחת המתווכות בין סוריה לבין מדינה אחרת שאינה ערבית, טורקיה. בתום משא ומתן ודיונים ארוכים הודיע לפני שבועיים הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן כי הוא מעוניין לשקם את היחסים עם דמשק ו"להשיב אותם לקדמותם". שליטי טורקיה וסוריה – שתי מדינות שבעשור האחרון היו יריבות מרות, ברקע מלחמת האזרחים והמלחמה מול הכורדים – נהנו בעבר מחברות, ואפילו יצאו לחופשה ביחד עם משפחותיהם.

ייתכן שניסיון ההתקרבות של ארדואן הוא גם הרקע להכרזתו, כמה ימים מאוחר יותר, על סיום "קרוב מאוד" של המבצע הצבאי שהחל באפריל 2022 נגד ארגוני המורדים הכורדיים בטורקיה ובסוריה. הנשיא הטורקי כמובן נימק זאת בכך שהצליח לנטרל את האיום הכורדי, אולם העיתוי עודנו חשוד משהו.

אסד, מצידו – שרגיל להיות הילד הרע של השכונה – לא נענה בקלות כל כך לארדואן. ייתכן שהוא נוטר לו טינה על שנים של כיבוש שטחים בסוריה, תמיכה במורדים בשלטונו ועוד. הוא אמר בתגובה להצעתו של ארדואן כי יסכים להיפגש, אולם "רק אם ידונו בנושאי הליבה". למה הכוונה? ככל הנראה לסיום נוכחותה הצבאית של טורקיה בצפון סוריה, בין היתר.

עוד מדינה שאינה ערבית עמדה במוקד העניינים הסורי בעת האחרונה: איראן. אחרי ניצחונו של מסעוד פזשכיאן בבחירות לנשיאות בטהרן, היה אסד אחד המנהיגים הראשונים שהתקשרו כדי לברך אותו. כמה ימים לאחר מכן פזשכיאן התקשר אליו בחזרה כדי לדון בקידום של יחסי שתי המדינות, מימוש ההסכמים ביניהן ועוד נושאים שעל הפרק.

עסק משפחתי

מה גרם להפשרת היחסים של אסד עם מנהיגי האזור? כיצד יכול להיות שאחרי יותר מעשור שבו הוא נודה, הוקצה והיה הבריון השכונתי שאיש לא מתקרב אליו – פתאום הוא מתקבל בחמימות?

הפתגם באנגלית אומר ש"אם אי אפשר לנצח אותם, צריך להתחבר אליהם". זה בערך מה שהיה גם כאן. אחרי שמדינות ערב ניסו לבודד את סוריה אך הילד הרע רק גרם עוד יותר צרות, הן מנסות גישה אחרת: במקום המקל, הן הולכות כרגע על הגזר.

משטר אסד מעורר באזור שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא הפליטים, מאות אלפי הסורים שברחו מארצם בעקבות מלחמת האזרחים מאז 2011 והציפו את מדינות האזור, ומשם גם עקרו למדינות אירופה וצפון אפריקה. זרם זה לא נפסק, ויש מי שעדיין חושבים שניתן אולי גם להחזיר אותם לארצם ביוזמות שונות, ושהמשטר בדמשק יכול לסייע בכך.

הבעיה השנייה, מהותית לא פחות, היא סחר הסמים הנרחב שבו עוסק המשטר בדמשק בשנים האחרונות, ואשר מעורר שמות בכל רחבי המזרח התיכון. כן, הקצב מדמשק, רופא העיניים הרחום שטבח במאות אלפי בני עמו, לא נרתע גם מהפצת סמים נרחבת והתעשרות ממנה. מפתיע, לא?

הסם העיקרי שמפיץ המשטר הוא קפטגון, שגם נמכר תחת השם פנטילין. זהו חומר ממריץ סינתטי שיוצר לראשונה כטיפול נגד הפרעות קשב, נרקולפסיה ועוד, ונחשב ממכר באופן חריג. הוא כה ממכר, עד שהופסק השימוש בו, והוא הוגדר כסם מסוכן. ברחבי העולם הערבי פורסמו פסקי דת נגד השימוש בו, עקב הסכנה הכרוכה בכך.

משטר אסד, שבמהלך שנות הבידוד שלו היה נואש לתזרימי מזומנים, החל לייצר את החומר ולייצא אותו. ואכן, הסחר בסמים הניב לסורים מיליארדי דולרים. ב-2021, לפי ההערכות, המשטר הרוויח כמעט 6 מיליארד דולר (!) מהסחר הזה – שליש מתקציב הביטחון של ישראל בשנה שעברה, אם לא מחשיבים את כספי הסיוע האמריקניים. הסורים כל כך "התמכרו" לתחום הזה, עד שהסברה היא כי הם אחראים על ייצור של כ-80 אחוזים מכמות האספקה העולמית של קפטגון. לפי נתונים רשמיים, ערך ההכנסה של כמות כזו גדול פי שלושה מסך כל הסחר של כלל הקרטלים של מקסיקו ביחד. את כל הטוב הזה ד"ר אסד מספק בחופשיות לכלל העולם.

הסמים הללו מועברים לארגוני טרור, כולל ארגונים פלסטיניים, והם מוכרים אותו ומניבים מכך כסף רב. הטענה היא שגם חיזבאללה מעורב בייצור והפצת הסם, אף שחסן נסראללה, מנהיג הארגון השיעי, הכחיש  בעבר שארגונו מעורב בהפצת הסם. "אם היינו מרוויחים מיליארדים, כנראה הייתי שם לב לכך", הוא אמר. כנראה הוא שכח גם את המעורבות של ארגונו בסחר בסמים בדרום אמריקה. שוכחים לפעמים, קורה.

קפטגון נקשר פעמים רבות, ובמיוחד במזרח התיכון, לשימוש של פעילי טרור. לפי הטענה, הם משתמשים בו כסם ממריץ לפני ביצוע מתקפות. אחרי זוועות מתקפת 7 באוקטובר של חמאס על דרום הארץ נטען כי כמה ממחבלי חמאס נתפסו עם קפטגון עליהם, אך למעשה לא היה ביסוס לטענה הזאת.

אחת המדינות שמתמודדות באופן הקשה ביותר עם ההברחות הללו היא ירדן, שכל העת נלחמת בקבוצות של מבריחים שמנסים להכניס לשטחה את הסם המסוכן. בתחילת השנה החלו הירדנים אפילו לתקוף ישירות מעבר לגבול את המבריחים, בניסיון לשבש את פעילותם. אבל עמאן איננה לבד במערכה: גם האמירתים סיכלו הברחות ענק בשווי מאות מיליונים של קפטגון, ועיראק תפסה אף היא משלוחים של החומר הממכר. רק בחודש שעבר סיכלה ירדן הברחה של 9.5 מיליון כדורים של הסם שיועדו לערב הסעודית.

זהו, אם כן, עשוי להיות הרקע להתקרבות באחרונה בין סוריה לכמה ממדינות האזור. הנושא עודנו טעון, ודמשק נדרשת לענות על שאלות בעניין הפצת הסמים. כשלא הצליחה לעשות זאת, אף חלה נסיגה בהתקרבות שלה למדינות ערב והשתתפותה בפסגה ערבית בשנה שעברה בוטלה.

אגב, מדינה אחת שמתנגדת עדיין נחרצות לשילוב מחדש של סוריה במשפחת העמים הערבית היא דווקא קטר. יש מי שמעריכים כי הסיבה לכך היא רצונו של המשטר הקטארי לשמר את קשריו עם ארה"ב, והחשש שתמיכה בחיבוק לאסד יכולה לנכר את האמריקנים מדוחה. מצד שני, אולי זה קשור יותר לקשרים שפיתחו הקטארים לקבוצות המורדים השונות בצפון סוריה, והרצון שלהם להמשיך לטפח אותן ולקנות להם אחיזה במדינה.

עם זאת, שאלה מהותית שעודנה פתוחה היא אם אסד בכלל מעוניין ומסוגל להילחם בהברחות הסמים ובתפוצת הפליטים מארצו. ביחס לסמים, חשוב לציין, לא מדובר רק ברווח למשטר בכללותו, אלא למשפחת אסד עצמה. ידיו של הרודן בדמשק שקועות עמוק בסחר בסמים: אחיו הצעיר של הנשיא, מאהר, המפקד על דיוויזיה בצבא סוריה, הוא דמות מפתח בהפצת הסם. האיחוד האירופי השית עיצומים על שניים מבני דודיו של אסד בשל החשד כי הם גם מעורבים בהפצת קפטגון. עסק משפחתי.

מילה לסיום על ישראל: ככל הידוע לא מדובר בתופעה נרחבת בארץ, אף שחשודים נתפסו בדרכם לארץ עם הסם, והיו גם משלוחים שנעצרו על ידי הרשויות בדרך לעזה. אך מלבד סכנת ההתמכרות, כאמור, הסם הזה יכול גם לשמש את ארגוני הטרור להתעצמות, וגם את חיזבאללה והמשטר הסורי. אלא שמומחים מעריכים שדווקא המאבק בתפוצת הסם יכול לשמש את ישראל כעוד אפיק שבאמצעותו היא יכולה להשתלב במרחב האזורי. ישראל עשויה לתרום מיכולותיה הביטחוניות, אפילו המודיעיניות, בקשריה עם ירדן, האמירויות וגם ערב הסעודית, כדי לנסות לסכל הברחות ולהפוך את המזרח התיכון כולו למקום מעט נקי יותר. מי יודע, אולי מאסד בסוף תגיע התשועה לישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24.7.24.

התקיפה בתימן היא ניסיון ישראלי לגבות מחיר כבד מהחות'ים ולשדר בכך מסר מרתיע להם ולכל שאר הגורמים הנוטלים חלק במלחמה האזורית. היה אולי מקום לבצע תקיפה עוצמתית כזו כבר בעיתוי מוקדם יותר, נוכח המתקפות החוזרות ונשנות של החות'ים וחוסר ההצלחה של מאמצי הקואליציה הבין-לאומית, בהובלת ארצות הברית, להרתיע אותם או לחלופין למנוע מהם לתקוף את ישראל ולשבש את השיט בים סוף. ואולם נוכח סדר העדיפויות של ישראל, המתמקד בחמאס בעזה, הציפייה האמריקנית שישראל לא תפעל בדרך שתגביר את הסיכוי להתרחבות הלחימה, מגבלות הלגיטימציה והקושי המבצעי – נדחתה התקיפה והיא בוצעה רק לאחר שכטב"ם ששוגר מתימן פגע בלב תל אביב וכתוצאה מכך נהרג אזרח ישראלי. עצם התקיפה על תל אביב ובעיקר תוצאותיה חייבו תגובה ויצרו לגיטימציה בין-לאומית לתגובה נחרצת.

יש כמובן להיערך לניסיונות תגובה מצד החות'ים (מעבר לשיגור הטיל לעבר אילת) וגרורות נוספות של איראן, משום שקשה מאוד ליצור הרתעה באמצעות פעולה אחת. סביר שיהיה צורך בפעולות נוספות בעקבות התגובה הצפויה. פעולות אלו לא צריכות להיות מותנות בתוצאות התקיפות של החות'ים, אלא בעצם הניסיון לפגוע בישראל.

הפגנת הכוח הישראלית ממחישה מחד גיסא את יכולתה של ישראל לפגוע באויבים מרוחקים, לאחר שפוקעת סבלנותה, וזהו כמובן בראש ובראשונה מסר לאיראן, שיחד עם התקיפה המוגבלת בתגובה לתקיפה האיראנית הישירה נגד ישראל, מלמד כי יש לישראל ולארצות הברית יכולת אמינה לפגוע באיראן ובמתקני הגרעין שלה.

עם זאת, היא ממחישה הן את חשיבות היחסים עם ארצות הברית, שבלעדיהם לא הייתה לישראל יכולת לממש תקיפה שכזו, והן את המגבלות המאפיינות אותם. ארצות הברית אמורה בתפיסת הביטחון הישראלית למנוע התפתחות איומים ארוכי-טווח על ישראל ולסכל אותם אם מאמץ המניעה נכשל. בפועל, הצורך לתקוף בתימן הוא ביטוי נוסף לחוסר היכולת וחוסר המוכנות של ארצות הברית לספק את המצופה ממנה. האמריקנים מוכנים לסייע לישראל בהגנה, כפי שהם עושים מול החות'ים זה תשעה חודשים, וכפי שפעלו נוכח המתקפה האיראנית באפריל, אך הם מקפידים לא לפעול התקפית. כך היה במקרה של הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה וכך היה במהלך התגובה המוגבל מול איראן באפריל. מה שמנחה את ארצות הברית יותר מכול שיקול אחר הוא הרצון להימנע מהיגררות למלחמה אזורית רחבה. זוהי נורת אזהרה גם בהקשר של האפשרות שאיראן תנסה לפרוץ בקרוב לעבר הצטיידות בנשק גרעיני וגם בהקשר של התלקחות רחבה בצפון מול חיזבאללה.

יתר על כן, המדיניות האמריקנית מתורגמת גם לציפייה מישראל להסכים להפסקת אש בעזה, תוך הליכה לקראת חמאס בסוגיות המחלוקת. צריך לזכור שהציר האיראני, ובכלל זה החות'ים, חותרים להגביר את הלחץ על ישראל בשל חששם שהמשך הלחץ הצבאי שלה על חמאס עלול לפגוע ביכולת הארגון לשרוד ולהישאר בשלטון בעזה. ההסלמה הנוכחית נגרמה במישרין כתוצאה מהחלטת החות'ים, מן הסתם בידיעת האיראנים ובהכוונתם, לפגוע בתל אביב, ייתכן אפילו ביעד אסטרטגי כקונסוליה האמריקנית. כל זאת כביטוי של תמיכה בחמאס וסולידריות עם תושבי עזה.

המסקנה המתבקשת מכך היא שישראל חייבת להמשיך ואף להגביר את הלחץ על חמאס. זה יהיה הביטוי המוחשי לכישלון הניסיון של החות'ים ופטרוניהם האיראנים להציל את שותפיהם לציר. מיטוט חמאס יהיה מכה אסטרטגית לאיראן וגרורותיה, יחזק את ההכרה בעוצמתה של ישראל בקרב המדינות הפרגמטיות באזור, שללא ספק מתרשמות מאוד מהפגנת הכוח הישראלית בתימן, יגביר את הסיכויים להביא לשחרור החטופים במחיר סביר, יכשיר את הקרקע להסדר בצפון ויעלה את ערכה של ישראל בעיני ארצות הברית.

בהיבט הצבאי, התקיפה מלמדת אומנם על יכולותיהם המרשימות של חיל האוויר ושל מערך המודיעין, אך היא גם מחייבת דיון מחודש בשאלה מדוע ישראל ממשיכה להתמקד בפלטפורמות אוויריות מאוישות, כאשר משימה מורכבת שכזו ניתן לבצע גם באמצעים אחרים, שחלקם עומדים לכאורה לרשותה (טילים ארוכי טווח, מטוסים ללא טייס, טילי ים-חוף).

פורסם באתר N12, בתאריך 23.07.2024.

שני מחסני האמל"ח המיוחסים לאיראן ולשלוחיה שנחשפו בימים האחרונים בפרברים של רבת עמון בירת ירדן ונחשפו אמש בתקשורת, מבטאים את שיאה של פעילות ציר ההתנגדות בהובלת איראן במרחב הירדני.

הפעילות החתרנית הזו מצד איראן בירדן שואפת להפוך את ירדן לכר פורה למימוש הוראת ח'אמנהאי מ-2014 לחמש את הגדה המערבית. לשם כך, איראן מרחיבה בעקביות את הפרת הריבונות הירדנית, ומנצלת את חולשתה של הממלכה ההאשמית. מהדיווחים בחודשים האחרונים ניכרה עלייה משמעותית בניסיונות של הציר בהובלת איראן להבריח אמל"ח לפלסטינים ביו"ש.

הפרשה הנוכחית מחדדת עוד יותר את הצורך הדחוף של ישראל וירדן להדק את השת"פ הביטחוני כדי להצר את פעילותה של איראן, וחתרנותה במרחב הירדני. נראה שירדן מסתמכת מאוד על הסיוע המודיעיני מצד ישראל וארה"ב, והידוק השת"פ בין ירושלים לרבת עמון יסייע להפיג את המתיחות ביניהן על רקע המלחמה בעזה. ישראל נדרשת להשלים בדחיפות את היערכותה המחודשת בגבול עם ירדן, לסגור את הפרצות ולעבות את הגדר במקומות המועדים.

הקריאה של מפקד משמרות המהפכה, חוסין סלאמי, משלהי נובמבר 2023 לפלסטינים לבצע עוד מתקפת מבול אל-אקצא מדרום, מצפון וממזרח לישראל צריכה לשמש תמרור אזהרה חריף עבור מערכת הביטחון בישראל.

ברקע הדברים, יש לזכור גם התוכנית של גורמים בציר ההתנגדות בהובלת איראן, שנחשפה בתקשורת הישראלית במרץ האחרון, לחדור לישראל מירדן ולבצע פיגוע נרחב ביישובים בשטחה,. כפי הנראה, התוכנית ירדה לעת עתה מסדר היום כיוון שנחשפה אך עדיין מדובר בקריאת השכמה לנוכח חומרת האיום הנשקף ממזרח.

בראשית אפריל חשף תחקיר ניו יורק טיימס שמליציות שיעיות שנתמכות בידי כוח קדס וכן פעילים איראנים במערך הטרור של טהראן נושאים את הנשק מסוריה לירדן. משם, האמל"ח מועבר בגבול למבריחים בדואים, שמשנעים את הנשק לגבול עם ישראל, שם הוא מועבר לארגוני פשיעה – שמובילים אותו ליהודה ושומרון. ממבצע סיכול של השב"כ במרץ האחרון ניתן ללמוד על סוגי האמל"ח המתקדם שאיראן מבקשת להפיץ ביהודה ושומרון. זה כולל מטעני רסס היקפי, מוקשי נ"ט איראני, מרעומים, טילי כתף נ"ט, מטולי אר-פי-ג'י, רימוני יד, אקדחים ורובי סער.

אין לישראל את הפריווילגיה להמתין לסיום המלחמה בעזה, שתימשך שנים, כדי לעצב דוקטרינת ביטחון חדשה שתתאים למציאות של אחרי ה-7 באוק'. האיום המוחשי בהובלת איראן לא מסתכם רק בתוכניתה הגרעינית אלא דווקא בטבעת החנק המתהדקת. זו יצרה כבר כעת רצועת ביטחון בצפון ישראל, באופן חסר תקדים. ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר אינה יכולה לעמוד מנגד אלא חייבת לגמול לאיראן כדי להבטיח את ביטחונה הלאומי. טוב תעשה, אם תנסה לרסן את איראן, באמצעים שונים כדוגמת מבצעי מעצר בשטח איראן של פעילי טרור איראנים.

כזכור, באפריל 2022 דווח שהמוסד עצר באיראן את מנצור רסולי, פעיל ביחידה 840 של כוח קודס (יחידה מבצעית חשאית שלפי המדווח אחראית על תכנון ולהקמת תשתיות טרור, מחוץ לאיראן, נגד יעדים מערביים וישראליים), שהודה בחקירתו שתכנן להתנקש באחד מעובדי הקונסוליה הישראלית באיסטנבול, ואף תכנן לרצוח גם גנרל אמריקני בכיר בגרמניה ועיתונאי בצרפת.

האתגר הרב-זירתי מצד איראן מופעל כעת לראשונה באופן מלא, במה שמכונה התלכדות הזירות. שלוחיה של איראן בעיראק, בתימן, בלבנון, ברצועת עזה, ובמידה מסוימת גם בסוריה, תוקפים את ישראל במלחמה הנוכחית. בכך, הם מביאים לכדי מימוש את השאיפה האיראנית לכתר את ישראל בטבעת חנק, ולהעמידה תחת איום קיומי. עם זאת, המלחמה בצפון עדיין מוגבלת ולא גלשה לכדי מלחמה כוללת, ולפיכך האתגר הרב-זירתי עדיין לא פועל במלוא עוצמתו. פעילות ישראלית נגד איראן, וכן מאבק משותף עם ירדן נגד החתרנות האיראנית במרחב הירדני, יבהירו לטהראן שהיא תשא בתוצאות ותשלם מחיר על קידום הטרור נגד ישראל.

במקביל, הפעילות תסייע לישראל לשקם את הרתעתה למול ציר ההתנגדות בהובלת איראן ואת תדמיתה בפני המדינות הסוניות באזור, שהחתרנות האיראנית בירדן מזכירה להן שמאחורי החיוכים שטהראן מפזרת בפניהם מסתתרים כוונות אפלות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27.6.2024.

חם. חם מאוד. לפי נתונים רשמיים, חודש יוני היה החם ביותר שנמדד אי פעם. עזבו רגע את האמונה או את חוסר האמונה במשבר האקלים, בסיבות שהביאו להתחממות, אופן המדידות העולמיות ועוד. דבר אחד ברור: חם.

אם נתעלם מתיאוריות הקשר ונאמין לנתונים הרשמיים, נגלה שהמזרח תיכון כולו חווה גל חום משמעותי בחודשים האחרונים, והוא אף נחשב קיצוני במיוחד. הנה כמה דוגמאות מהמדינות הסובבות אותנו: באיחוד האמירויות מגיעה מידת החום ל-40 מעלות, ואף מטפסת ל-50 מעלות. במדינה השכנה, ערב הסעודית, כ-1,300 בני אדם מתו במהלך החאג' השנה מהתייבשות וממכות חום, רובם אחרי שנחשפו לשמש ללא הגנה או מחסה. בעיראק נמסר כי כמה מחוזות במדינה חוו 50 מעלות, בקהיר נמדדו בצל למעלה מ-40 מעלות באפריל. מרוקו סובלת מבצורת, בטורקיה נרשמו 40 מעלות בכמה ערים, ובירדן התושבים התמודדו עם מידות חום הגבוהות מ-45 מעלות בצל.

החום הזה אולי אפילו עשוי לפגוע במיזמי תיירות שונים במזרח התיכון, אף שמדינות האזור השקיעו בהם סכומי עתק. האזור כולו נחשב מועד במיוחד לעליות מידות החום במסגרת שינויי האקלים, ולפי מחקר אחד המפרץ הפרסי, למשל, חווה התחממות בקצב גבוה ב-50 אחוז מיתר חצי כדור הארץ הצפוני. מחקר אחר טוען כי האזור כולו עשוי להיות לא ראוי למגורי בני אדם עד סוף המאה הנוכחית.

כבר כעת ניתן לראות את ההשפעות הניכרות של ההתחממות, וממשלות באזור נוקטות צועדים כדי להפחית את נזקיה: כך למשל, באמירויות הוחלט על הגבלת משך תפילות יום השישי לעשר דקות לכל היותר עד סוף אוקטובר. בעיראק אישר ראש הממשלה להשעות את פעילות המגזר הציבורי אם מידות החום עולות על 50 מעלות, הקדים את שעות הפעילות ביתר הימים ואף קיצר אותן. בקטר משרד הבריאות הנהיג את חוק 20 האחוזים: ביום הראשון של העבודה יגבילו פועלים שעובדים בחוץ את עבודתם לחמישית משעות המשמרת בלבד, כדי לאפשר לגוף להתרגל אט-אט לחום הכבד. בקטר, אגב, כבר לפני שנים אחדות החלו להיערך לחום הכבד, ומיזוג אוויר הופעל אפילו בחללים חיצוניים – באצטדיונים, שווקים, ועוד.

אלא שלחום הכבד יש גם השלכות שחורגות מתחום מזג האוויר, והחשש הוא שהן יכולות להשפיע על היציבות השלטונית בחלק ממדינות האזור. במיוחד הדברים נכונים במקרה של מדינות עניות או אלה ששלטונן גם כך מאותגר. קבלו במחיאות כפיים סוערות, אם כן, את הקיץ הערבי – סרט ההמשך בסדרת האביב הערבי.

הנה למשל דוגמה למהומות שפרצו בחודש שעבר בעיירה טיארט באלג'יריה, כאשר התושבים זעמו על הקצבת המים עקב הבצורת שהכתה במדינה. הם חסמו כבישים ושרפו צמיגים לאחר שנואשו מהיובש בברזים והתורים הארוכים לקבלת כמות מועטה של הנוזל יקר הערך. "הבטיחו לנו פתרון לפני החג, אבל אנחנו עדיין מתקשים למצוא מי שתייה", סיפר אחד התושבים. באלג'יריה כולה מאגרי המים הגיעו לשליש מהקיבולת המלאה שלהם, והממשלה ניצבת חסרת אונים. פרשנים מעריכים כי מהומות נוספות, כולל בחלקים אחרים של המדינה, הן רק עניין של זמן.

ואכן, העלייה הניכרת במידות החום מייצרת שלל בעיות נוספות, שבעצמן מעוררות אי שקט וחשש של תושבים בכל האזור ובעולם כולו. מלבד בצורת ומחסור במים, הן כוללות גם שיטפונות, סופות חול, מדבוּר של השטחים הירוקים, ביקוש הולך וגובר לחשמל ופגיעה במקורות המזון.

במצרים, למשל, משטרו של הנשיא עבד-אלפתאח א-סיסי נאלץ לייבא כמויות אדירות של גז נוזלי כדי לעמוד בביקוש של ייצור החשמל לצורך מיזוג אוויר. במדינת הענק, שבה מתגוררים יותר מ-100 מיליון בני אדם, התלות האדירה ביבול עומדת כעת בפני קשיים נוספים, שכן החום גורם לחיטה לקמול וגם מעורר בצורת. הסוגיה מחריפה עוד יותר בשל הסכסוך על הנילוס – מקור המים העיקרי במצרים – עם אתיופיה השכנה, שבונה סכר במעלה הנהר. צריכת החשמל הגבוהה גם אילצה את הממשלה המקומית להנהיג הפסקות חשמל יזומות בנות כמה שעות בכל יום – והתושבים מסדרים מחדש את חייהם סביב המצב הזה. לא ברור כמה זמן יוכלו להמשיך כך.

ברשתות החברתיות נשמעת ביקורת רמה על הממשל, ויש מי שטוען שתשומת הלב שלו הוסטה מהנעשה ברפיח להתמודדות עם המשבר החמור. אפילו כמה מחוקקים ובעלי בריתו של הנשיא סיסי הצטרפו לביקורת על הממשלה, אף שכיוונו אותה לא לא-סיסי אלא לראש הממשלה מוסטפא מדבולי.

המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות: טורקיה ויוון מתמודדות עם שרפות ענק, שמלבד נזק לסביבה גם עלו בחיי אדם. נציגי הכורדים בטורקיה, באופן לא מפתיע, הפנו את חיצי הביקורת לממשלה באנקרה ואמרו כי היא לא מתכוננת כלל למצבי חירום מעין אלה.

גם בעיראק יש הפסקות חשמל נרחבות, והתושבים מתמודדים עם החום הכבד ללא מיזוג או מקררים. מפגינים כבר יצאו לרחובות, ודרשו מהממשלה פעולה דחופה לשיקום רשת החשמל. פרשנים סבורים כי החרפת המחאות, שקוראות בין היתר לפיטוריו של ראש הממשלה מוחמד אלסודאני, יכולה דווקא לחזק את יריבו הפרו-איראני, נורי אלמאלכי, שימנף את אי שביעות הרצון הציבורית להדחת יריבו.

המחאות כבר החלו לצוץ בשנים הקודמות, אך הן מתגברות עם הזמן. למשל, ב-2021 נרשמו הפגנות באיראן, עיראק, סוריה ולבנון, שרובן נקשרו למחסור במים ובחשמל. המחקרים סבורים כי קיים קשר ישיר בין התחממות האזור לבין הגידול במחאות, אף שבנוסף הן הושפעו גם מאירועים חיצוניים אחרים, כגון מגפת הקורונה והשלכותיה על חלקים חלשים יותר בחברות המזרח-תיכוניות.

מחקר מעניין אחד מקשר בין סיכונים גוברים של סכסוכים מזוינים במדינות שסועות מבחינה אתנית לבין אירועי מזג אוויר קיצוניים. הוא מצא שבמקרים של התחממות ניכרת או בצורות יש סיכון גובר של 9 אחוזים להתפרצות של עימות פנימי במדינות כאלה. כרבע מהעימותים במדינות אלה התרחשו במקביל להקצנה של מצב מזג האוויר.

סיבה אפשרית לכך, לדברי חוקרים, היא ההשפעה השלילית של חום גבוה על תחושת הנוחות, הרגישות ויכולת קבלת ההחלטות של בני האדם – או במילים אחרות, כשחם אנחנו נוטים להתעצבן יותר. חוקרים אחרים מצביעים על סבירות גדולה יותר שלמהומות עירוניות תהיה תוצאה קטלנית במהלך החודשים החמים יותר של השנה לעומת ההשלכות שלהן כשהן מתרחשות בחודשי החורף.

חמור מכך, היובש והבצורות יכולים לדחוף את האוכלוסיות המקומיות באזור לידי גורמים חתרניים וארגוני טרור וגרילה, שיצאו נגד הממשלה ויצברו תמיכה ציבורית. הם יוכלו גם להציע לתושבים מענה לצרכים המיידיים שלהם, כפי שעשו ארגונים כגון החות'ים בתימן ואל-שבאב בסומליה – וכך לגייס חלק מהתושבים להילחם בשורותיהם.

בהערת אגב, חשוב לציין שהמחאות אינן מוגבלות כמובן למזרח התיכון: הפגנות של חקלאים פרצו בכל רחבי אירופה בשנה האחרונה, ויש רבים שטוענים כי הן קשורות להשפעות האקלים. בין היתר, המפגינים השמיעו דרישות להתאמת החקיקה הקיימת – בעיקר בעניין החקלאות – לתנאי האקלים המשתנים. לפי נתוני מכון קרנגי, בשנה שעברה כארבעים מדינות לפחות חוו מהומות, מחאות והפגנות שכוונו נגד חקיקה הקשורה למצב האקלים.

אבל צריך לזכור על מי ומה אנחנו מדברים פה: המזרח התיכון הוא לא אירופה. מהומות, מחאות, הפיכות – זה המקום שבו הן משגשגות. בשנה האחרונה גבר מאוד קצב המחאות באזור, בעיקר סביב המלחמה בעזה ומצבם של הפלסטינים, אך גם כאמור נגד הממשלות המזרח-תיכוניות. צריך רק זרז אחד בשביל להפוך הפגנה נקודתית באחת ממדינות ערב, למשל, למחאה נרחבת נגד השלטון. כבר ראינו בעבר את האופן שבו הדביקו המדינות אחת את השנייה בחיידק ההפגנות, וכך האביב הערבי עשוי באחת להפוך לקיץ ערבי שמקורו בגחלת הלוהטת של התחממות מזג האוויר.

נקודה חשובה לסיום: יש הרבה מה לעשות כדי להאט את ההתחממות העולמית ולהפחית את השפעותיה, וישראל בהחלט יכולה לשחק תפקיד חיובי בהקשר זה, כולל מול ממשלות האזור. כמדינה מפותחת וטכנולוגית, שכלכלתה יחסית משגשגת, ישראל יכולה לסייע לשווקים חלשים יותר וגם לפתח פתרונות המותאמים למצב שלהם.

תחום אחד, למשל, שישראל יכולה לעזור בו למדינות מוסלמיות הוא משק המים: אם בעבר ישראל התמקדה במכירת טפטפות להשקיה וגרפה אגב כך רווח מדיני, כיום היא יכולה לסייע למדינות חלשות בעזרת טכנולוגיות להתפלות מים, לדוגמה. אנו גם מסייעים למדינות אחרות בעניין המאבק במדבור, כמו הסכמים שחתמנו בשנים האחרונות חתמה ישראל עם מרוקו, ירדן, איחוד האמירויות ואפילו צ'אד. שוק ההיי-טק הישראלי נחשב מפותח מאוד גם בתחום הפחתת פליטות גזי חממה ורתימת אנרגיות מתחדשות לשלל שימושים, מה שבהחלט יכול לסייע למדינות שסובלות מנזקי מזג האוויר ואשר מעוניינות להפחית את נזקי ההתחממות כדור הארץ.

חברת הייעוץ האסטרטגי מקינזי טענה בדו"ח שחיברה ב-2022 כי ישראל יכולה להיכנס לריק העולמי בתחום הקליימטק, וכי זו "הזדמנות משוגעת", כדברי אחת ממנהלות החברה. בעוד שדו"ח זה התייחס  בעיקר לממד הכלכלי, הממשלה בירושלים צריכה לרתום את ההצלחה הישראלית בתחום ההיי-טק גם להישגים מדיניים. מי יודע, אולי אפילו כך תוכל ישראל לנסות למנוע כאוס שלטוני באזור כולו, שבוודאי לא יוסיף לצרות שלנו כאן בארץ.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 03.07.2024.

החות'ים, השלוחה האיראנית בתימן, הצליחו להפחית את תנועת המכליות בים האדום בעשרות אחוזים וכך לפגוע באופן חמור בסחר הימי שבין המזרח הרחוק לאירופה. לפי נתונים שפורסמו עד כה, למשל, בין דצמבר לפברואר התמעטו מספרי המכליות באזור ב-90 אחוזים. עם זאת, כוחות הקואליציה הימית שמובילים האמריקנים והבריטים מנסים לסכל – ולעיתים גם בהצלחה – את הפעילות החות'ית, להגביל אותה, ולהפחית את מספר המתקפות על כלי השיט. מכיוון שהנזק העיקרי של המצור על הים האדום הוא כלכלי, ובגלל שזו ציפור נפשן של מדינות רבות, מאמץ בינלאומי רב מופנה לנושא זה.

אלא שלא אלמנה תימן: בניסיון להגביר את הלחץ על נתיבי השיט החלו החות'ים לחפש בנות ברית חדשות, שעל רקע אידיאולוגיה משותפת יסייעו להם להטביע אוניות מסחר תמימות כהפגנה של מחאה אותנטית נגד המלחמה בין חמאס לצה"ל בעזה. בכירים ביטחוניים בארה"ב אף ידעו לספר שהמאמצים הללו נשאו פרי בדמות הסכם טרי עם ארגון המורדים והטרור א-שבאב בסומליה, ארגון המסונף לרשת העולמית של אל-קאעידה.

ארה"ב סבורה שהחות'ים מבקשים למצוא בני ברית אחרים מלבד הסומלים, ושטרם הצליחו לעשות זאת עד כה. עם זאת, השותפות עם ארגון הטרור האפריקני תאפשר לאיראנים להדק את טבעת החנק על הכניסה לים האדום כשהם פועלים משני צידי היבשה של מפרץ עדן – מתימן ומסומליה גם יחד.

לא סתם החות'ים חיזרו דווקא אחרי א-שבאב. כלל ידוע בכדורסל, למשל, הוא שמאמן טוב יודע לזהות את השחקן ה"חם", ולתת לו את הכדור כמה שיותר. ארגון הטרור הסומלי, כך נראה, הוא בהחלט אחד השחקנים החמים ביותר בזמן האחרון – והחות'ים זיהו זאת בזמן.

בחצי שנה האחרונה, אומרים בכירים אמריקנים, המורדים הסומלים הצליחו לבטל את ההישגים הגיאוגרפיים שצבר מולם הצבא המקומי בשנתיים האחרונות. מזכר הבנות שחתמה אתיופיה עם חבל הארץ הבדלני סומלילנד עורר זעם כלפי המדינה השכנה, מה שהגביר את הגיוס לשורות א-שבאב. מימון גדול שהגיע לידי הארגון תרם לכך, וכיום מונות שורותיו 12-13 אלף לוחמים חמושים, שנאבקים במשטר המקומי.

אחד מפירות הסיכום האחרון עם החות'ים, כך נראה, הוא לספק כלי נשק מתקדמים ללוחמי א-שבאב ולשדרג את יכולותיהם – וכך להגיע להישגים גדולים עוד יותר מול הצבא המקומי. לפי הדיווחים, החות'ים שלחו מהנדסים לצפון סומליה כדי לאפשר לא-שבאב לבנות כלי נשק מתקדמים, פצצות ועוד. אבל בלי קשר למאבק בצבא המקומי, תחשבו לאן יכולים להגיע טילים וכטב"מים שיספקו האיראנים לבדלנים הסומלים לו ישוגרו הללו מאזור מרכז אפריקה.

זו לא הפעם הראשונה שהמערב רואה ניסיונות תפוצה נרחבת של כלי נשק לאזור סומליה. עיצומים שהטילו האמריקנים נועדו לסכל את העברות הנשק והכספים לארגון הסוני, ובעבר פעלו האמריקנים באופן דומה ופרטני על אנשים שנחשדו כמקדמים הברחות נשק מתימן לסומליה. אז היעד היה ענף של דאעש במדינה, אולם גם א-שבאב – כאמור, ארגון המסונף לאל-קאעידה – נהנה מההפקר באותה עת.

אלא שכעת, לפי הסברה, מדובר על הסכם שיאפשר לא-שבאב להשיג אמצעים מתוחמים הרבה יותר: כך למשל, ייתכן שהם יקבלו טילים נגד מטוסים, כטב"מים התקפיים ועוד. כבר במרץ דיווחה רשת תקשורת מקומית כי פיראטים סומלים הציבו כלי נשק נגד מטוסים על ספינה שחטפו בים האדום, ולפי מידע מודיעיני התברר כי כלי נשק אלה אולי מקורם בקשרים שבין החות'ים לא-שבאב. בשלב הנוכחי האמריקנים בעיקר בודקים אם ועד כמה טהרן עצמה מעורבת בהסכם ובאספקת הנשק, מה שעשוי להיות כאב ראש רציני יותר מבחינת וושינגטון.

בכל מקרה, אמצעים מתוחכמים עוד יותר, כגון טילים בליסטיים או טילי שיוט, לא יעברו כנראה בזמן הקרוב לסומליה. הם כבר נמצאים בסקאלה אחרת. כדי לספק אותם לשותפיהם החדשים בסומליה, החות'ים יצטרכו לאמן אותם בשימוש בכלי נשק אלה, לספק להם סיוע לוגיסטי, ציוד רב ותשתיות לאחסון דלק, בסיסי שיגור ועוד.

כמובן, ניתן לאמן את החמושים הסומלים באיראן או בתימן בשימוש בכלי נשק כאלה, ואפשר אפילו להבריח אותם למדינה. אבל בכל זאת מדובר במבצע מורכב, שיחשוף את האישים משני הצדדים לאפשרות שיסוכלו על ידי כוחות הקואליציה. כמו כן, צריך לזכור שמדובר בברית חדשה, וכי הסומלים הם ארגון לא יציב או שליט במדינה. כידוע, אתה לא מיד שולח את התותחים הכי כבדים שלך לשחקן הבעייתי בשכונה.

הקשר הסוני-שיעי

אחד הנושאים המעניינים שקשורים לברית החדשה הוא העובדה ששני הצדדים מגיעים עם אידיאולוגיה דתית שונה ואפילו יריבה: החות'ים הם שיעים ועובדים עם איראן, בעוד שא-שבאב הוא ארגון סוני שכפוף לרשת הטרור העולמית של אל-קאעידה.

אך למעשה, אין זו הפעם הראשונה שהחות'ים עובדים עם סונים, ועם אל-קאעידה בפרט. בחודשים האחרונים דווח כי פעילי הטרור התימנים החלו לשתף פעולה עם הענף המקומי של אל-קאעידה בארצם (AQAP), ובין היתר העבירו להם כטב"מים, טילים תרמיים וציוד מעקב, וכן סיפקו להם סיוע לוגיסטי. יתרה מכך, נראה כי לאחר זמן לא מועט ששני הארגונים נאבקו ביניהם בשטח, מעדויות עולה כי חילופי האש ביניהם נפסקו. כמו כן, פעילים משתי קבוצות הטרור החלו להילחם יחד, כתף אל כתף. גופות של פעילי אל-קאעידה נמצאו לצד בכירים חות'ים בתום קרבות בתימן.

שיתוף הפעולה הזה עשוי להיות חלק ממגמה נרחבת יותר של השנים האחרונות, כאשר אל-קאעידה ואיראן החלו לשלב ידיים כחלק מציר טרור עולמי. כחלק מהשותפות הזאת, האיראנים אף נתנו מקלט לבכיר אל-קאעידה שחוסל בארצם. בכיר במחלקת המדינה האמריקנית סיפר באפריל כי טהרן עדיין מוסיפה לאפשר לאל-קאעידה לפעול משטחה, ומשם להעביר לוחמים וכסף לדרום אסיה, סוריה ועוד.

אלא שההסכם החות'י הוא חלק גם ממהלך נרחב יותר של איראן ביבשת השחורה. בשנים האחרון טהרן השקיעה הרבה מאוד מאמצים, כסף, כוח אדם ותשומות בחדירה למזרח אפריקה, בין היתר כדי לגרוף הישגים כלכליים, לעקוף את החרם המערבי עליה וגם לצורך פעילות טרור. בפרט, איראן החלה להשקיע הרבה מאוד מאמצים כדי לקנות דריסת רגל במדינות באזור הסאהל – רצועה המשתרעת מסודן ועד למאוריטניה – במטרה להעמיק את אחיזתה הכלכלית באזור, לאתר נקודות חדשות שבהן אפשר לעודד תאי טרור, ובעיקר בשביל להוות משקל נגד למהלכי הנורמליזציה עם ישראל וקידום הסכמי אברהם. עדות לחשיבות של אפריקה בעיני ראשי הציר האיראני עולה גם מדברים שאמר ראש פיקוד אפריקה של צבא ארה"ב רק השבוע, שלפיהם מאז 2008 גדל שיעורם העולמי של לוחמי הג'יהאד ביבשת כולה פי עשרה.

אבל כדאי גם לתהות אם להתפתחות החדשה הזו באפריקה יש נגיעה לישראל, ואם מדובר באיום חדש מבחינתנו. אז הנה כמה נתון בסיסי חשוב: המרחק בקו ישר בין ישראל לסומליה עולה על 3,000 קילומטרים בדרך הקצרה ביותר – וזה מרחק גדול מדי לכטב"מים, וגם לטילי קרקע-קרקע "פשוטים".

לטהרן יש טילים בליסטיים שיכולים לצלוח את המרחק הזה, וגם החות'ים רכשו יכולות בליסטיות בסיוע איראני. עם זאת, לא מדובר ביכולות שפשוט אפשר להעביר לסומליה ולשגר משם. כאמור, הפעלת טכנולוגיות כאלה דורשת הכשרה, תשתיות נרחבות וידע שפשוט לא קיים בסומליה.

מלבד יכולות, חשוב לציין שלסומלים בהחלט יש כוונות. כבר ב-2009 פרסם א-שבאב איומים על ישראל, וייחס לקשרים איתה את העילה לפיגועים שביצע – כמו למשל מתקפה על מלון בניירובי, שלדבריו, אירעה בגלל ההכרה של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל. עם תחילת המלחמה הצהיר הארגון שהסכסוך אינו רק "הקרב של סיעות אסלאמיות באדמת פלסטינית, אלא הקרב של האומה המוסלמית כולה", וקרא למאמינים מוסלמים להתאסף ו"לתמוך במוג'הידין שנלחמים נגד ישראל". לפי דיווחים שונים, המלחמה בעזה אכן נוצלה על ידי הארגון כפלטפורמה שבאמצעותה הצליח להרחיב את שורותיו ולהגדיל את מספר המתגייסים לארגון הטרור. הרשתות החברתיות הופכות לבמה שבאמצעותה הוא מסית נגד ישראל, ומעודד אלימות והקצנה.

בשל הכוונות של א-שבאב לפגוע בישראל, ועל רקע הקשרים שלו עם החות'ים, עולה החשש כי הסומלים יבקשו לתקוף אינטרסים שונים של ישראל ביבשת אפריקה. לפי התרעות של סוכנויות ביון מקומיות נראה כי אכן החל הארגון עם פרוץ המלחמה במהלכים כאלה, שלפי שעה לא צלחו. זהו איום נוסף על ישראל, אף שמטבעו הוא נקודתי וממוקד.

לפיכך, בשלב הנוכחי נראה כי עיקר הנזק האפשרי מהסומלים למטרות מערביות עשוי להתרחש בגזרת הים האדום, ובפרט נגד כוחות אמריקניים או בריטיים. תסריט אפשרי אחד הוא שימוש במערכות נגד מטוסים שהתימנים קיבלו מאיראן ושדרגו, וכן בכטב"מים, כדי לפגוע בספינות של ארה"ב או בכלי טיס של הצי האמריקני. כמובן, אם הארגון יפנה עכשיו מאמצים נרחבים יותר לחטיפת ספינות שעוברות באזור, כפי שאירע עם פירטים סומלים בתחילת העשור הקודם – וכפי שגם קרה לפחות פעם אחת מאז תחילת המלחמה – הרי שכאב הראש שצפוי לעולם מטבעת החנק על הים האדום רק יגבר. אפילו ספינות שיעשו את דרכן לאזור כף התקווה הטובה וישוטו בנתיב צפוני יחסית יעמדו תחת איום של חטיפה. בעשור הקודם, צריך לזכור, היה צורך בקואליציה בינלאומית מרשימה כדי למגר את הסכנה הסומלית לנתיבי השיט.

ואף על פי כן, ישראל צריכה להסתכל על הפוטנציאל לחזית נוספת שטמון בהסכם הזה. הרי גם לחות'ים לא היו טילים בליסטיים לפני אי אילו שנים, והם לא היו מסוגלים לפגוע בישראל. אף שלוקח כמה שנים להקנות יכולות כאלה – החות'ים הוכיחו שניתן להתגבר על המכשול הזה בעזרת הרבה רצון ומאמץ. אם המורדים התימנים הגיעו למצב שביכולתם לשגר טילים בליסטיים על ישראל, ייתכן שגם א-שבאב יוכלו לעשות זאת בעתיד.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 26.6.2024.

מבוא

ממשל ביידן דבק בתוכנית "שתי המדינות לשני העמים" ורואה בה מרכיב מרכזי בעיצוב המזרח התיכון לאור מלחמת "חרבות ברזל". נראה שהשחקנים המרכזיים במערכת הפוליטית הישראלית (ליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד) מבינים את חוסר ההיתכנות, בעת הזאת, של הקמת מדינה פלסטינית, שתהווה פרס לטרור. אולם לא מן הנמנע שבלחץ אמריקאי, ובחלוף העיתים, חלקם עלולים להסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלסטינית. לדעתנו, הקמת מדינה פלסטינית תהווה איום קיומי על ישראל משום שתהפוך במהרה לפלטפורמה לחיסול ישראל בידי איראן וציר ההתנגדות שבהובלתה. לאור הפופולריות של חמאס ביהודה ושומרון הוא צפוי להשתלט על מרחב זה בקלות וללא אלימות, כאשר שליטתו שם תשמש זרז לשיתוף הפעולה שלו עם איראן ולמימוש חזונם המשותף של חיסול ישראל. במאמר זה אנחנו מבקשים להציג את האופן שבו צפויה איראן להשתמש במדינה פלסטינית כדי לקדם את תוכניתה להשמדת ישראל.

א. שיטת הפעולה האיראנית מול ישראל: כיתור ישראל תחת איום קיומי

מאז המהפכה האסלאמית חרטה איראן על דגלה את השמדת ישראל, שאיפה שמהווה עוגן מרכזי בהגות מייסד המשטר, רוחאללה ח'ומיני, ויורשו (מאז 1989) עלי ח'אמנהאי. עם זאת, מההתנהלות האיראנית נראה שמראשית כניסתה לעידן המהפכני ייעדה איראן לעצמה תפקיד תומך לטובת הגשמת החזון, וכיוונה לכך שהמשימה תבוצע בידי שליחיה באזור. להערכתנו היא עודנה דבקה באסטרטגיה הזו, למרות העימות ההיסטורי הישיר בינה לישראל באפריל 2024. זאת, בעיקר מכיוון שהוכח לה שהפעלת מערך השלוחים משתלמת לה, בשעה שהיא אינה משלמת את המחיר על פעילותם, ולאור הפנמתה את הסיכון שגלום במעורבות ישירה במלחמה נגד ישראל. לפיכך, טהרן מקדמת במיוחד בשני העשורים האחרונים שיטת פעולה שנועדה להעצים את שלוחיה מול ישראל, ובמסגרתה היא מכשירה ומחמשת את רשת שלוחיה באמל"ח מתקדם, כגון רקטות עתירות משקל, טילי שיוט וטילים מדויקים, ששדרגו את בניין הכוח והיכולות ההתקפיות של השלוחים. מהצהרות של בכירי משה"מ עולה שבהדרגה התפתחה תוכנית לכתר את ישראל תחת איום קיומי, באמצעות מערך השלוחים. בנובמבר 2014 הצהיר בגאווה מפקד חיל האוויר במשה"מ, חאג'י-זאדה, ש"בזכות תמיכת איראן, תל אביב נמצאת היום תחת שתי וערב של אש מצד לוחמי עזה וחיזבאללה". בספטמבר 2019 הצהיר ראש ענף המבצעים במשה"מ דאז, עבאס נילפרושאן, על הצלחתה של איראן לכתר את ישראל ולאיים עליה מכל צדדיה. זאת לאור התקדמות פרויקט השלוחים, בעיקר בזכות עיבוי התמיכה האיראנית בחות'ים, במערך המליציות הפרו-איראניות בעיראק, בדיוויזיית "האמאם חוסין" בסוריה, והעמקת התמיכה האיראנית בחמאס ובג'יהאד האסלאמי בעזה. בהתאם לכך, בשלהי חודש זה הצהיר מפקד משה"מ סלאמי כי "המשימה הזו של חיסול המשטר הציוני כבר אינה חזון אלא משימה בת השגה". יודגש כי לצד העמקת האחיזה האיראנית בזירות השונות, טהרן גם שוקדת על העמקת דריסת הרגל שלה בירדן, מתוך ראייה שזו מהווה החסם האחרון בפני חימוש יהודה ושומרון.

בזירה הפלסטינית עצמה, חמאס והג'יהאד האסלאמי בולטים בהיותם חוד החנית לקידום תוכניתה של איראן להשמדת ישראל. חמאס, בהיותו הארגון הפופולרי ביותר בזירה הפלסטינית, והריבון ברצועת עזה מאז 2007; הג'יהאד האסלאמי, בן טיפוחיה שנתון במידה רבה יותר להשפעתה לאור הקרבה האידאולוגית בין הצדדים; ברקע, חיזבאללה, בהיותו הזרוע האסטרטגית של איראן באזור, והאיום המשמעותי שהוא מציב על ישראל מדרום לבנון. לצד זאת, איראן גם תומכת בארגונים ובפלגים פלסטיניים אחרים שתומכים במאבק מזוין נגד ישראל, ובראשם החזית העממית לשחרור פלסטין, גדודי חללי אל-אקצא, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, ופת"ח – מוניר אל-מקדח. על שיתוף הפעולה ההדוק של איראן עם גורמים בפת"ח ניתן ללמוד מחקירת עצורי אוניית הנשק קארין-איי, ובמוקדם פואד שובאכי, מי שהיה "שר אוצר" בממשל ערפאת, והמוח מאחורי ניסיון הברחת ספינת הנשק הזו מאיראן לעזה.

לצד הארגונים הללו, איראן מנסה בסיוע חיזבאללה להקים חוליות טרור במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, כדי למקסם את חדירתה ככל האפשר אל הזירה הפלסטינית, ולסייע לגורמי טרור פלסטיניים לפגוע בישראל, להקיז את דמה ולהתישה. בולטת בהקשר הזה פעילותו של מוניר אל-מקדח. מחקירות שביצע שב"כ בחודשים האחרונים עלה כי אל-מקדח, תושב עין אל חלווה שבלבנון, ממוצא פלסטיני, פועל באופן גובר בשירות משה"מ וחיזבאללה מול הזירה הפלסטינית, ובמסגרת זאת הוא מגייס גורמים בשטחי יהודה ושומרון כדי להוציא לפועל פיגועים, מקדם הברחת אמל"ח איראני ומעביר מימון במגוון צירים אל החוליות שגייס לשטחי יהודה ושומרון.

שתי דוגמאות בולטות בהקשר הזה הן כדלקמן: ב-21 ביולי 2020 סיכלו שב"כ וצה"ל חוליית טרור שהשתייכה לחזית העממית ואוכוונה על ידי איראן וחיזבאללה לבצע פיגועים קשים, בהם פיגוע ביישוב חריש וחטיפת חייל לצורך מיקוח לשחרור אסירים מהכלא הישראלי. בחקירת החוליה עלה כי אחד מחבריה היה צפוי לצאת ללבנון לאימונים צבאיים שיאורגנו על ידי חיזבאללה ויכללו ירי, ייצור אמל"ח, הפעלת רחפנים ועוד; בספטמבר 2020 מסר השב"כ כי תושבת מזרח ירושלים, יאסמין ג’אבר, נעצרה בחשד שגויסה בידי חיזבאללה בלבנון וכוח קודס כדי לסייע בגיוס פעילים נוספים מקרב אזרחי ישראל ותושבי יהודה ושומרון. מחקירתה עלה שג'אבר אותרה על ידי אנשי חיזבאללה במסגרת השתתפותה בכנס בלבנון שאליו יצאה בשנת 2015. בביקור נוסף שקיימה בלבנון ב-2016 היא גויסה על ידי מחבל חיזבאללה בשם ג’עפר קביסי, המוכר לשב"כ כמעורב בניסיונות נוספים לגייס גורמים בישראל וביהודה ושומרון לפעילות טרור. מאז גיוסה על ידי חיזבאללה עמדה ג’אבר בקשר חשאי עם מפעילה באמצעות העברת מסרים חשאיים מוסכמים ברשתות החברתיות בהתאם לתדרוך ביטחוני ולהנחיות שקיבלה מחיזבאללה.

ב. מערך הטרור האיראני המתקדם והסכנה לישראל

במסגרת המאבק האינטנסיבי בין איראן לישראל בשנים האחרונות, והפעילות הגוברת של מערך הטרור האיראני, נחשפו יחידות שונות במערך הטרור האיראני שהן ראש החץ בפעילות הטרור האיראני מול ישראל. היחידות הללו אמונות על מתן הכשרות, הברחות אמל"ח, סיוע פיננסי ועוד לשלוחיה של טהרן, ובכלל זה לארגוני הטרור הפלסטיניים השונים. מדינה פלסטינית, אם תקום, תשמש יעד ראשון במעלה עבור היחידות הללו למבצעי הברחת אמל"ח, תכנון וקידום פיגועים, שתכליתם להתיש את ישראל ולחתור להשמדתה. היחידות העיקריות בהקשר הזה הן כדלהלן: 

ענף פלסטין בכוח קודס (ענף 2500) – יחידה מבצעית של כוח קודס האחראית על הסיוע לארגוני הטרור הפלסטיניים, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי. על היחידה מפקד איש הצללים סעיד איזדי, שתועד לאחרונה באופן נדיר. המאמץ שאיזדי משקיע בחיזוק יכולות הטרור של הפלסטינים ביהודה ושומרון התבטא באזהרתו (2019) של שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, כי סעיד איזדי ממלא תפקיד מרכזי בניסיון של איראן ושל צאלח עארורי (שהוביל את מערך הטרור של חמאס ביהודה ושומרון) להפוך את המרחב הזה לחזית רביעית נגד ישראל.

יחידה 840 בכוח קודס – יחידה מבצעית חשאית שאחראית, בין היתר, לתכנון ולהקמת תשתיות טרור, מחוץ לאיראן, נגד יעדים מערביים וישראליים וכן לקידום מבצעים מיוחדים נגד ישראל. היחידה פועלת ברחבי העולם, ובמסגרת זאת סוכל באמצע 2021 ניסיונה לחסל שני אנשי עסקים ישראלים בקולומביה. ראש היחידה הוא אצע'ר באקרי. היחידה מובילה מבצעי טרור מול ישראל, תוך דחיפתם גם ליהודה ושומרון, כפי שבא לידי ביטוי לאחרונה בסיכול ניסיונה, יחד עם אגף 4000 בארגון המודיעין של משמרות המהפכה, להבריח אמל"ח מתקדם ליהודה ושומרון.

אגף 4000 – אגף המבצעים המיוחדים של ארגון המודיעין של משמרות המהפכה. בראש האגף עומד ג'ואד ע'פארי, שהודח במהלך 2021 מהפיקוד על גיס סוריה בכוח קודס. במרץ 2024 סיכלו צה"ל ושב"כ הברחת אמל"ח מתקדם שכלל מוקשי נ"ט, מטולי RPG, מטעני רסס היקפי, 50 אקדחים ועוד, שמקורו באיראן, לשטחי יהודה ושומרון. במסגרת הסיכול נחשף כי הפעילות בוצעה בהובלת אגף המבצעים המיוחדים של ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, אגף 4000, בשיתוף פעולה עם יחידת המבצעים המיוחדים בכוח קודס על אדמת סוריה (18840), אשר נמצאת תחת חסותו של ראש יחידה 840, אצע'ר באקרי.

יחידה 190 – יחידת ההברחות של משה"מ. פועלת בראשות בהנאם שהריארי. היחידה מסתייעת בצירים אוויריים, ימיים ויבשתיים שונים כדי לקדם את מבצעי ההברחות אל מערך השלוחים שפועלים בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון ובזירה הפלסטינית. ההברחות מתבצעות במסווה של סחורות שונות תוך הפרה של כמה החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שאוסרות על איראן לייצא נשק, כולל החלטות 1929 (2010) ו-2105 (2013). היחידה נעזרת בחברות תעופה איראניות ואחרות, רובן ממשיכות לפעול חרף הסנקציות האמריקאיות. היחידה אחראית למבצעי הברחה שונים לרצועת עזה, שבוצעו בין היתר תוך שימוש בספינות אזרחיות שהעבירו אמל"ח בציר איראן-סודאן-מצרים-רצועת עזה. להערכתנו, לא מן הנמנע שהיחידה הסתייעה במהלך השנים לא רק במערך המנהרות שחיברו את רצועת עזה עם חצי האי סיני, אלא גם באגודות הומניטריות לכאורה, ובראשן הסהר האדום האיראני והוועדה לסיוע ע"ש האמאם ח'ומיני, אשר פועלות בעזה ונחשף שהן פועלות בשירות כוח קודס. 

יחידה 340 – יחידת הסיוע הטכנולוגי של כוח קודס המספקת ידע וציוד טכנולוגי עבור מערך השלוחים של איראן באזור. היחידה עוסקת בפרויקטים טכנולוגיים הקשורים לאמצעי לחימה. בראשה עומד חמיד פצ'לי, ד"ר למכניקה מאוניברסיטת שריף לטכנולוגיה בטהרן. לפי המדווח, בין יתר הפרויקטים שהיחידה שוקדת עליהם בתחום הטילאות נמנים שיפור הדיוק, הרחבת הטווח והגדלת יכולות ההרס של הטילים שטהרן מספקת למערך שלוחיה, ובכלל זה הג'יהאד האסלאמי.

כהשלמה ליחידות הללו, הנציגויות הדיפלומטיות של איראן באזור משמשות כיסוי לפעילות כוח קודס. בולט בהקשר זה תפקיד השגריר, שבמדינות מרכזיות באסטרטגיה האיראנית באזור מאויש על ידי איש כוח קודס. בהתאם לכך, ידוע ששגרירי איראן בעיראק מאז הדחת משטר סדאם, חסן כאט'מי-קמי (2005–2010), חסן דאנאיי-פר (2010–2017), אירג' מסג'די (2017–2022) ומחמד כאט'ם אל-צאדק (2022 ואילך) הם למעשה קצינים בכירים בכוח קודס. לצד זאת, איראן משתמשת בתפקידים דיפלומטיים ככיסוי עבור אנשי משרד המודיעין שלה, כפי שהתחוור בצורה בולטת בפרשת אסדאללה אסדי, ששימש יועץ בשגרירות האיראנית באוסטריה בעת שהיה למעשה איש משרד המודיעין האיראני (MOIS). אסדי נידון ב-2020 בבלגיה לעשרים שנות מאסר, אך שוחרר ב-2022 במסגרת עסקת חילופי אסירים בין בלגיה לאיראן. אסדי נעצר ב-2018 בגרמניה והוסגר לבלגיה לאחר שהעביר בלוקסמבורג לידי זוג איראנים-בלגים מכשיר שהוסתרו בו 500 גרם חומר נפץ כדי לבצע פיגוע נגד כינוס של ארגון האופוזיציה האיראנית מג'אהדין ח'לק, באחד מפרברי פריז (Villepinte). יש לציין כי במפגש היה צפוי להשתתף בין היתר רודי ג'וליאני, עוה"ד של הנשיא דאז טראמפ. ניסיון הפיגוע סוכל על ידי המוסד, בשיתוף פעולה עם שירותי הביון הצרפתי, הגרמני והבלגי.

לפיכך, ישראל תתקשה למנוע את נוכחותם של גורמי כוח קודס במדינה הפלסטינית, מכיוון שכבעלי מדינה ריבונית הפלסטינים יהיו זכאים להחליט מי יכהן כשגריר בשטחם. לצד זאת, גם אם יוקם אזור חיץ שיפריד בין ירדן למדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון, כוח קודס ימצא דרך לעקוף את המכשול באמצעות ארגוני קש וכיסויים שונים, לנוכח התשתית האזרחית-לכאורה שמערך הטרור והמודיעין האיראני פועל באמצעותה. תשתית זו כוללת שורה של ארגוני צדקה ואגודות הומניטריות ודתיות, ובהם הסהר האדום האיראני, הוועדה לסיוע ע"ש האמאם ח'ומיני המטה לשיפוץ המקומות הקדושים, אוניברסיטת אל-מצטפא הבינ"ל, אסיפת אהל אל-בית העולמית, ועוד.

בנוסף, יחידה 133 של חיזבאללה, שאחראית על גיוס סוכנים פלסטינים – כולל מקרב ערביי ישראל והכפר רג'ר – והוצאת פיגועים, צפויה גם היא לקדם ביתר קלות את הפח"ע הפלסטיני עם הקמת מדינה פלסטינית. לצד הוצאה לפועל של פיגועים היחידה מקדמת גם הברחות סמים ואמל"ח, וכן איסוף מודיעין. במסגרת היחידה פועל גם ג'וואד, בנו של נסראללה. יחידה 133, הפועלת בראשות מוחמד עטאיא, מבצעת חלק מהפעילות במפגשים פרונטליים בחו"ל, בשיחות טלפון עם קודים ואמצעי הצפנה. לפי ניסיון שרכש השב"כ בהתמודדות מול מאמצי הגיוס של חיזבאללה בזירה הפלסטינית, השיטה המועדפת על חיזבאללה לגיוס פלסטינים, ובכלל זה ערביי ישראל, היא העלייה לרגל לחג' בסעודיה. חלק אחר נעשה דרך תיווך האינטרנט בדגש על הרשתות החברתיות, ובאמצעות מפגשים במדינות סקנדינביה. מאז הוקמה היחידה לפני כשני עשורים, סוכלו על ידי השב"כ וצה"ל מגוון חוליות שגייסה היחידה בקרב הפלסטינים וערביי ישראל.

אחד הסיכולים הבולטים בהקשר זה היה מעצרושל עיתונאי "הארץ", מנכ"ל ארגון אתג'אה ומראשי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, המרגל אמיר מח'ול, שנעצר בשנת 2010 ונכלא ל-9 שנות מאסר בגין ריגול חמור וקשירת קשר לסיוע לחיזבאללה.

ג. ניסיון העבר בעזה: כך סייעה איראן לחמאס להפוך למפלצת טרור

מאז שנות התשעים איראן מסייעת באופן גובר במתן הכשרות צבאיות וטכנולוגיות לחמאס, ומעבירה לארגון מימון ניכר. איראן תמכה בחמאס מאז שחר ינקותו בשלהי שנות השמונים. התמיכה הזו גברה לאחר חיסול מנהיגה הרוחני, השיח' אחמד יאסין, ב-2004, שמתוקף היותו תאולוג סוני הגביל את שיתוף הפעולה של ארגון הטרור עם איראן השיעית. עם זאת, כבר בתקופת יאסין נוסדו הקשרים בין חמאס לאיראן, כאשר פגישת יאסין עם ח'אמנהאי בלשכתו בטהרן ב-1998 מהווה ציון דרך משמעותי, אז החלה איראן לספק סיוע בסך מיליוני דולרים לחמאס, לצד ההכשרות הצבאיות והטכנולוגיות. התמיכה האיראנית גברה באופן ניכר לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה ב-2007, באמצעות מערך הברחות משוכלל, ובמוקדו המנהרות התת-קרקעיות בציר פילדלפי. שני הצדדים גם צלחו את המשבר ביחסים ביניהם בעקבות החתימה (2012) על הקמת ממשלת אחדות בין חמאס לפת"ח ותמיכתו הפעילה של חמאס במורדים בסוריה נגד אסד.

עם כל זאת, לאורך כל הדרך לא הפסיקה איראן לתמוך בזרוע הצבאית של חמאס, כאשר סינוואר נפגש עם ח'אמנהאי בפברואר 2012 (חודשים ספורים לאחר שחרורו מהכלא בעסקת שליט) באיראן במסגרת משלחת פלסטינית בראשות אסמאעיל הנייה, ולמעשה שימש אדריכל העמקת היחסים בין חמאס לטהרן. לאחר שניסיונה (2014) להקים ארגון מתחרה לחמאס ברצועת עזה (אל-צאברין) לא צלח, טהרן גם הבינה ביתר שאת את הבכירות והפופולריות של חמאס בזירה הפלסטינית, וכדברי שיח' אל-אסלאם: "חמאס זקוקה לאמל"ח ולכן אינה יכולה להיפרד מאיראן ואיראן אינה יכולה להתנתק מחמאס". בחירתו של סינוואר ב-2017 בבחירות פנימיות למנהיג חמאס ברצועת עזה סייעה להאיץ את מגמת הידוק היחסים עם טהרן. כפי שהודו בכירים שונים בטהרן לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, כוח קודס נטל חלק בכיר בקידומו ושכלולו של מערך התת-קרקע של חמאס, וראש הזרוע הצבאית בחמאס מוחמד דף אף נהג לתכנן יחד עם מפקד כוח קודס סולימאני מבצעים רבים של חמאס. במקביל שמרה טהרן על קשר רציף עם סגן ראש הזרוע הצבאית מרואן עיסא, "שנהג לבקר בטהרן כל אימת שהתאפשר לו". לצד זאת, במסגרת המאמץ המלחמתי בעזה חשף צה"ל בראשית ינואר 2024 רכיבי ייצור ופיתוח טילים מדויקים של חמאס בהנחיה איראנית בדרג' תופאח שבצפון רצועת עזה. חשיפה זו מחדדת את ההבנה שאיראן הבריחה ידע מתקדם לרצועת עזה, באמצעות הדרכות שהעבירה למומחי חמאס והג'יהאד האסלאמי בשטחה, כפי שהצהיר בפומבי נציג הג'יהאד האסלאמי בטהרן, נאצר אבו-שריף, בריאיון לתקשורת האיראנית (נובמבר 2018). גם ההכשרות שקיבל בטהרן מוחמד זווארי (חוסל ב-2016), ממקימי מערך הכטב"מים של חמאס, ממחישות את נחישותה של טהרן לייצא את הידע שלה לידי חמאס בעזה, כצלע משלימה למערך המנהרות שנתקל בקושי מסוים לאחר שמצרים תחת שלטונו של סיסי פעלה מולו, אם כי באופן חלקי ביותר. 

ד. כיצד תיראה מדינה פלסטינית – ההשתלטות הצפויה של חמאס

להערכתנו, לאור הפופולריות העצומה של חמאס ביהודה ושומרון אין שום ספק שמדינה פלסטינית עתידית תיפול כפרי בשל לידי חמאס. הפופולריות הזו התבטאה היטב בסקר שפרסם ד"ר חליל שקאקי, יו"ר המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים ב-13 ביוני, ואשר נערך ביהודה ושומרון וברצועת עזה בתקופה שבין 26 במאי ל-1 ביוני. בסקר עלה כי 73% מתושבי יהודה ושומרון תומכים בהחלטת חמאס לבצע את מתקפת הטבח ב-7 באוקטובר, 71% מתושבי יהודה ושומרון מעדיפים שחמאס ישלוט בעזה לאחר המלחמה (לעומת 11% שמעדיפים שתשלוט בעזה רשות פלסטינית חדשה עם נשיא נבחר), ו-41% הצהירו שהם תומכי חמאס (לעומת 17% שאמרו שהם תומכי פת"ח).

לפיכך, חמאס צפוי להשתלט ללא קושי וללא אלימות על המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון. מרגע שינצח בבחירות, הוא ישליט את מרותו בכוח הזרוע כדי לדכא ניצני התנגדות, ובמסגרת זאת הוא צפוי להפעיל  אלימות משמעותית גם נגד מנגנוני הביטחון המזוהים עם הפת"ח, בדיוק כפי שביצע ברצועת עזה ב-2007.

במצב כזה, חמאס יסתייע באיראן כדי לקדם את החזון המשותף של השמדת ישראל. איראן תדחף את הפלסטינים לבצע עוד מעשי טבח לפי המתכונת של ה-7 באוקטובר. ניתן ללמוד זאת, בין היתר, מהצהרת מפקד משה"מ, חוסין סלאמי (1 בדצמבר 2023) שלפיה די בעוד פשיטה כזו מדרום, מצפון וממזרח לישראל כדי להשמיד את ישראל, וכן מהצהרת ח'אמנהאי (3 ביוני 2024) שלפיה האזור היה "זקוק מאוד" למתקפה כזו, וכן מהצהרתו (10 באוקטובר 2024) שלפיה "אנו מנשקים את מצחיהם ואת ידיהם של הצעירים שביצעו את המתקפה ושל אלו שתכננו אותה". יודגש כי עוד בטרם ביצוע מתקפת הטבח של חמאס נראו באיראן ניצנים למתקפה מסוג זה נגד ישראל, בשעה שלשכת ח'אמנהאי פרסמה במאי 2020 את האיור תחת הכותרת "הפתרון הסופי" ובו נראים מחבלים ממיליציות שונות שנתמכות בידי איראן (בהן חיזבאללה ואחרות) חוגגות את שחרור מסגד אל-אקצא, כשנשקיהם בידיהם.

להערכתנו, עוד לפני שחמאס יתארגן לביצוע פשיטות ומתקפות טבח, השטחים שיפונו על ידי ישראל ביהודה ושומרון יהפכו לבסיסים קדמיים עבור חמאס כדי להפוך את חייהם של תושבי ישראל באזורים הסמוכים לגבול לבלתי נסבלים, ולשיגורי טילים נגד מתקנים אסטרטגיים בישראל, ובראשם הכור בדימונה, נמל התעופה בן גוריון ובסיסי חיל האוויר. למעשה, כבר ב-20 באוגוסט 2014 קבע היומון כיהאן, המקורב לח'אמנהאי, שחימוש הגדה המערבית ישמש צעד אסטרטגי בידי איראן ש"ישנה את מאזן המלחמה בצורה כוללת", משום ש"האזור הזה נמצא במרכז פלסטין, והוא קרוב מאוד לאזורים הכבושים. לכן, אם ישוגר טיל מהגדה המערבית אל תל אביב, חיפה, אשדוד או אפילו המרכז הגרעיני של המשטר הציוני בדימונה, לא יהיה צורך בטילים לטווח של 80 ו-100 ק"מ, אלא יספיקו טילים לטווח של 15–20 ק"מ".

המדינה הפלסטינית בראשות חמאס תקל אפוא על ח'אמנהאי להגשים את חזונו לחמש את יהודה ושומרון, שאותו הוא קורא בפומבי ליישם מאז 2014. יצוין כי הצהרותיהם של בכירים איראנים במרוצת אוגוסט 2022 – ינואר 2023 מבטאות את השתוקקותה של איראן להעמיק את דריסת רגלה ביהודה ושומרון. חיזבאללה בראשות נסראללה צפוי אף הוא להעמיק ביתר שאת את פעילות הטרור שלו ברחבי ישראל באמצעות המדינה הפלסטינית בראשות חמאס, כדי לממש את שאיפתו של נסראללה להשמיד את ישראל ולהתפלל במסגד אל-אקצא. 

ה. המלצות למדיניות

הלחצים מצד ממשל ביידן, וה"נדוניה" המוצעת בדמות נורמליזציה עם סעודיה, אינם מצדיקים את נטילת הסיכון העצום שטמון בהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ. הפופולריות הרבה שחמאס זוכה לה ביהודה ושומרון, ושיתוף הפעולה המקיף שלו עם איראן, הם מתכונת ודאית לסיכון קיומה של מדינה ישראל. לפיכך, במקום שהמדינה הפלסטינית תשמש מנוף לקידום קץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, היא עלולה לשמש מקפצה משמעותית לקידום השאיפה של חמאס ואיראן להשמיד את ישראל.

ישראל צריכה להילחם מלחמת חורמה בחמאס, ולגבש מאבק עיקש וממושך נגד תשתיות הארגון, בכיריו, מאגר פעיליו, אנשי המערך הכלכלי שלו, ואף מערך הדעוה (הכשרת לבבות) במרחבי עזה ויהודה ושומרון. כפי שהוכיח חמאס בהצהרותיו השונות גם אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, בכוונתו לחזור על מתקפת הטבח, ואין שום ספק שהוא לא ביצע אותה עד כה אך ורק מכיוון שהמלחמה שהשיבה נגדו ישראל מונעת ממנו את התנאים להתניע אותה שוב.

על מערכי ההסברה של ישראל להציג לממשל ביידן ולקהילייה הבינ"ל שמדינה פלסטינית תשמש פרס משמעותי לטרור הפלסטיני שמתבצע בחסות איראנית. על ישראל לקיים הסברה מפורטת על אודות היחידות השונות של כוח קודס וארגון המודיעין במשמרות המהפכה שתפעלנה ביהודה ושומרון ותסייענה לחמאס לקדם את השאיפה המשותפת לחמאס ולאיראן להשמיד את ישראל. יש להסתייע בדוגמאות השונות על אודות הניסיונות השונים של היחידות האיראניות הנ"ל לקדם פעולות טרור נגד ישראל, ולהסביר את הסכנה החמורה הגלומה בכך שמדינה פלסטינית תשמש מנוף משמעותי להחרפת טבעת החנק בהובלת איראן נגד ישראל. על ישראל לחדד בפני מדינות הגוש הסוני באזור שמדינת חמאסתאן בחסות איראן בעזה וביהודה ובשומרון מנוגדת גם לאינטרס שלהן, משום שתחזק באופן נכר את מעמד איראן וציר ההתנגדות באזור, ותפגע בביטחונן. 

לצד זאת, מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה תשלול מישראל את ההישגים שקצרה נגד חמאס במלחמה עד כה. חמאס יוכל לשקם בהדרגה את יכולותיו שנפגעו, ובסיוע איראן להקים מחדש את מערך המנהרות התת-קרקעיות והארסנל הטילי המשוכלל, ואף לשדרגו באמצעות פרויקט הדיוק הטילי. בהיבט הסיכולי, מערך המנהרות התת-קרקעי שקיים חמאס מתחת לציר פילדלפי מוכיח שישראל אינה יכולה לתת לכוח זר לערוב לביטחונה. על ישראל להחזיק בציר פילדלפי, שמשמש עורק נשימה כלכלי-צבאי ראשון במעלה עבור חמאס. לצד זאת, על ישראל לרדוף גם את אנשי המערך הכלכלי של חמאס, ובכלל זה את חלפני הכספים שמסייעים לה לעקוף את הסנקציות, כדי להקשות על חמאס לשקם את כוחו ואת מעמדו.

ישראל איננה יכולה להתמקד ברדיפת חמאס והג'יהאד האסלאמי, ולהתעלם מהחסות שמעניקה להם איראן. הגבלת העימות לשלוחיה הפלסטיניים של איראן לא תיתן מענה לביטחונה הלאומי. לכן, דוקטרינת הביטחון הלאומי המעודכנת של ישראל, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, חייבת להכיל מענה גם לאתגר שאיראן מציבה לישראל באמצעות מערך שלוחיה. ישראל אינה יכולה להשלים עם הברחות האמל"ח שאיראן מבצעת לשלוחיה הפלסטיניים, ולכן עליה לתקוף את מערכי הכטב"מ והטילאות באיראן בטרם יגיעו לידי ארגוני הטרור הפלסטינים. לשם כך, עליה למצוא את הנוסחה שתאפשר הפעלות כוח נגד איראן, בדגש על כוח קודס, תוך הסתייעות בכלל מרכיבי הכוח שפיתחה (קינטי, סייבר, מבצעי השפעה תודעתיים), תוך ניצול יעיל של חולשותיה של טהרן ושאיפתה להימנע מלהיגרר למלחמה ישירה נגד ישראל.

בנוסף, בהתאם לפעילות הגוברת של ציר ההתנגדות בהובלת איראן נגד ישראל מהמרחב הירדני, על ישראל לשפר בהתאם את היערכותה בגבול הזה. זאת באמצעות השלמת גדר הגבול ועיבוי הגדר בנקודות שבהן היא רעועה, בצורה שתקשה על איראן ושותפיה להבריח אמל"ח או פעילי טרור. בנוסף יש להגביר את התיאום הביטחוני עם ירדן, בהתאם לאינטרס החיוני של שני הצדדים, לנוכח הלחצים האינטנסיביים מצד איראן נגד בית המלוכה הירדני.

אחת ההשלכות של תהליך ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005 קשורה בכלל לצבא המצרי: לראשונה מאז הסכם השלום עם קהיר ב-1979, ישראל שינתה באופן רשמי בהצבעות בכנסת ובממשלה את הנספח להסכם, ואישרה למצרים להכניס מאות שוטרים לחצי האי סיני, בחלק הקרוב לישראל.

הנספח להסכם גובש בהתאם לעיקרון שלפיו חצי האי סיני יפורז, כערובה שתאפשר לשתי המדינות לחיות בשלום זו לצד זו, ללא חשש שקהיר תשתמש בשטחים שהועברו לידיה במסגרת ההסכם כדי להיערך למלחמה נגד ישראל. העיקרון הזה נשמר במשך עשרות שנים, עד שב-2005 ישראל החליטה לצאת גם מאזור הגבול עם מצרים ברצועת עזה, המוכר כציר פילדלפי. מכיוון שישראל הייתה מודעת כבר באותה תקופה להיקף ההברחות שעוברות באזור זה בין עזה לסיני, היא הגיעה להסכם נפרד עם המצרים שבו הותר לה לפרוס כ-750 שוטרים מצרים בסיני, באזור רפיח המצרית, במטרה להילחם בהברחות של בני אדם, אמצעי לחימה וסמים בין שני חלקי העיר הדרומית בעזה.

קהיר לא רצתה או לא יכלה באמת להילחם בהברחות, וההתחמשות שהחל בה אז חמאס התפוצצה לישראל בפנים לפני שמונה חודשים. אבל בלי קשר, ישראל ויתרה באותה עת על עיקרון הפירוז, ולמעשה יצרה את התקדים שבמסגרתו מצרים החלה להכניס לכיוון הגבול הישראלי כוחות צבא חמושים במספרים גדולים. כבר באותם ימים הזהיר יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, חבר הכנסת והשר לשעבר יובל שטייניץ, כי "זהו יום שחור. מזמינים את החתול לשמור על השמנת. מדובר בליקוי מאורות שפקד את הממשלה, המוותרת על פירוז סיני תמורת נזיד עדשים של מחמאות ומחוות".

שטייניץ כנראה ידע על מה הוא מדבר. הוויתור על הפירוז בחצי האי לא היה רק אירוע רגעי, אפיזודה חולפת, אלא התחלה של מגמה זחלנית ונושכת, שגרמה לכך שהפירוז היה ונשכח. העילה העיקרית שבעקבותיה הכניסו המצרים את כוחות הצבא שלהם לחצי האי הייתה המלחמה בארגוני הטרור שהתבססו בסיני, דוגמת דאעש. אלא שנראה כי מדובר בכוחות החורגים בהיקפם בכל קנה מידה ממאבק, עיקש ככל שיהיה, בקבוצות טרור חמושות, שכן קהיר כבר הכניסה לסיני תשתיות צבאיות, ציוד כבד ועוד. אם כבר, נראה שמדובר בהתחמשות מצרית בסיני שנראית כאילו נועדה למלחמה בצבא אחר, לא פחות. כל זה קרה, כאמור, בניגוד גמור להסכם השלום – ולמרבה האבסורד, באישורה המלא של ישראל.

עד כמה גדל הכוח המצרי שפועל בסיני? מ-750 שוטרים מצרים ב-2005 עלה ותפח המספר ברבות השנים עד שבתחילת 2018 פעלו בכל חצי האי 88 גדודים מצריים, ובסך הכול כ-42 אלף חיילים. בהסכם השלום חולק סיני לשלושה חלקים, ולמצרים הותר להחזיק בשטח A, הקרוב לתעלת סואץ, 230 טנקים, 22 אלף חיילים ו-480 נגמ"שים. בחלקים אחרים של סיני, הקרובים יותר לישראל, הותר לה לשלוח רק מדי פעם משטרה וכוחות משמר גבול. מספר החיילים, כאמור, קפץ כמעט פי שניים, הם מצוידים במאתיים טנקים נוספים ובאמצעי לחימה כבדים אחרים, ופועלים בכל חלקי חצי האי. מצרים הגישה מאות בקשות (!) רשמיות לישראל להכניס כוחות במספר העולה על המגבלות בהסכם, וכן אמצעי לחימה – ולדברי בכירים ישראלים ששוחחו עם המגזין פוריין פוליסי, כל אחת מהבקשות הללו, ללא יוצא דופן, אושרה בסופו של יום.

בחודש שעבר חלה התפתחות נוספת: מצרים הכריזה על השקת איחוד השבטים המקומיים בסיני, מיזם שמטרתו הרשמית היא להילחם באיומים ביטחוניים באזור ולתמוך בנשיא המצרי, עבד-אלפתאח א-סיסי. בראש המיליציה הועמד אסיר לשעבר, בעל קשרים לבנו של א-סיסי, מוחמד, והיא אמורה גם להקים עיר חדשה על שמו של הנשיא בקרבת הגבול עם רצועת עזה. ואכן, עיקר החשש מהמיליציה הזאת נוגע לענייני רפיח והרצועה, שאינו לב הכתבה הזאת, אך ביום פקודה גם הבדואים שפועלים תחת המיליציה הזאת יכולים להפנות את קנה הרובים שלהם לעבר ישראל.

חשוב להדגיש שאף שישראל אינה רואה כי בעתיד הקרוב צפויה לה סכנה בגבולה הדרומי, מצרים דווקא מסתכלת על העניינים אחרת: שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים, הסכם השלום, היריבות המשותפת עם חמאס, המלחמה בטרור בחצי האי – כל אלה לא שינו את העובדה שאיום הייחוס של מצרים, כלומר התרחיש הביטחוני המסוכן שמולו היא נערכת באופן המשמעותי ביותר, הוא עודנו מלחמה מול צה"ל. הצבא המצרי, ההולך ומתעצם בחצי האי, ממשיך להתאמן ולקיים תרגילים צבאיים שמטרתם היא מלחמה בצבא הישראלי כאיום הגדול על ביטחונה של קהיר.

שעה עד סיני

לא רק מדובר רק במילים או בתרגילים, כך הולך ומתברר. מצרים משקיעה כמות כספים אדירה בבניית תשתיות אסטרטגיות בתוך חצי האי ובדרך אליו, במטרה מוצהרת להגדיל את היכולת של הצבא המקומי להעביר כמויות גדולות של כוחות כבדים לסיני תוך זמן קצר. לפי ההערכות, ייתכן שאפילו תוך שעות בודדות מרגע הינתן הפקודה יוכלו כוחות צבא מצריים משמעותיים להגיע ללב חצי האי.

כך למשל, ב-2017 דווח בעיתונות המצרית על תוכניות שונות לפיתוח סיני בהיקף של מיליארדי דולרים. בין היתר דווח על עבודות להקמת שבע מנהרות חדשות מתחת לתעלת סואץ, שחלקן מיועדות לרכבות ואחרות לכלי רכב כבדים. בטקס חנוכת המיזם לחפירת חמש מנהרות כאלה בתחילת השנה הנוכחית שר התחבורה המצרי, המהנדס כאמל אלווזיר, הגדיל והדגיש כי אחת המטרות של התוכנית ברורה: "ייקח לנו שעה, וכל הצבא המצרי בסיני", הוא אמר.

פרשנים מעירים כי קשה למצוא צידוק להשקעת כלכלית כל כך ניכרת בדרכים לחצי האי, כגון חפירת שבע מנהרות מתחת לתעלה, אם אין עדיין ממילא תשתית אזרחית בסיני שיכולה לנצל אותן לצורך תועלת כלכלית. הכספים הרבים הללו הגיוניים, הם ציינו, רק אם מדובר בצורך צבאי – כמו למשל העברה של חיל השריון המצרי הכבד. ראיה נוספת לכך למשל, ציין החוקר הצבאי ד"ר יגיל הנקין, היא העובדה שבשנים האחרונות הצבא המצרי הכפיל את כמות בסיסי התובלה שלו, מה שיאפשר לו לנייד כוחות גדולים במהירות וביעילות רבה יותר.

קהיר גם מקימה תשתיות אסטרטגיות אחרות שיאפשרו לה לפעול בסיני ביום פקודה: בחצי האי נבנו מאגרי דלק עצומים, שמחזיקים מאות מיליוני ליטרים ומיועדים לארמיות שלמות, וחלקם מסווים. הנקין ציין כי מצרים פעלה בדיוק באופן דומה לפני מלחמת יום הכיפורים ובנתה מאגרים כאלה באזורים שבהם הארמיות שלה פעלו.

בנוסף, בסיסי הצבא המצרי בחצי האי גדלו, נבנו בהם בונקרים גדולים לתחמושת רבה – שינוי שלא נראה מוצדק רק לאור המלחמה בדאעש. חמור יותר, נראה כי מצרים הקימה לפחות שלושה שדות תעופה בסיני, למרות האיסור בהסכם השלום על הפעלת כלי תעופה שאינם אזרחיים בחצי האי. בצילומי לוויין נראה כי אחד משדות התעופה כולל גם בונקר תחמושת, מכלי דלק תת-קרקעיים והאנגרים למטוסים שמתאימים ל-F-16 מצריים. כמו כן, המצרים מיקמו – שוב, בניגוד להסכם – מפקדות שישרתו ארמיות שלמות בסיני. דיווחים בתקשורת טענו כי הכוחות המצריים אפילו השתלטו על עשרות בתי ספר מקומיים בלהיטותם להקים בסיסים בסיני. מעט מחוץ לחצי האי, במה שאינו הפרה של הסכם אך יכול להיות סימן מעיד נוסף, הרחיבה מצרים מאוד את בסיס הצי שלה בפורט סעיד.

האם יכול להיות שהתשתיות הללו נועדו רק להגנה, ואין להם שימוש התקפי נגד ישראל? הנקין מעיר שהמצרים אינם משקיעים בתשתיות הגנתיות בסיני. מתחמים גדולים שנועדו להגנה באזור פתחת רפידים, למשל, אשר נבנו בשנות השמונים אחרי נסיגת ישראל, אינם מתוחזקים. חלקם כבר התפוררו או נעלמו מתחת לחולות.

סכנה אסטרטגית

חלפו כבר יותר מחמישים שנה מאז שישראל ומצרים נלחמו ישירות במלחמת יום הכיפורים. מרבית הגנרלים שפיקדו אז על הקרבות כבר אינם בין החיים, ואפילו רוב החיילים עצמם כבר לא צעירים במיוחד. אז למה ישראל צריכה לדאוג מהתחמשות מצרית בסיני? זה שטח שהועבר לרשותה, היא כבר הוכיחה עשרות שנים שאינה פותחת במלחמה עם ישראל, ושיתוף הפעולה איתה נחשב טוב יחסית, בוודאי ברמה הביטחונית.

אפשר לציין לפחות שני תרחישים מסוכנים מבחינת ישראל במענה לשאלה הזאת: הראשון הוא שהמנהיגות הנוכחית תשנה את פניה, בין אם בגלל מתחים בסוגיה הפלסטינית, למשל, או מסיבות פנימיות – כמו הצורך להעמיד שעיר לעזאזל לאוכלוסייה של יותר מ-100 מיליון איש שרעבה ללחם וסובלת ממצב כלכלי חמור. גם אירועים נקודתיים כמו חילופי הירי במעבר רפיח שאירעו לפני כשבועיים, ובהם נהרגו שני אנשי ביטחון מצרים, תמיד יכולים להידרדר ולהביא למתיחות הולכת וגוברת. תרחיש חמור אחר הוא עלייה מחודשת של ממשלה במצרים בראשות האחים המוסלמים, שבניגוד לפעם הקודמת תחזיק בידיה תשתית מוכנה למתקפת פתע על ישראל.

דיוויד שנקר, מראשי מחלקת המדינה תחת הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, העיר כי כבר נוכחנו לראות במהלך ההיסטוריה שינויים פוליטיים מהירים כאלה. רק לפני עשור, הוא אמר, אכן שלט במצרים מוחמד מורסי, נשיא אסלאמיסטי שלא אהד את ישראל, בלשון המעטה.

לפי שעה בישראל מעריכים את שיתוף הפעולה הביטחוני עם מצרים, ולא מוכרות התרעות או הערכות בדבר אפשרות של מלחמה קרבה. להפך, רבים סבורים שגם למצרים יש בהחלט אינטרס בהמשך שימור הסכם השלום עם ישראל ושיתוף הפעולה איתה בתחומים רבים. לכן, בהינתן עוגת משאבים מוגבלת של תקציב הביטחון וההכנות העתידיות של צה"ל למלחמה במספר הולך וגדל של חזיתות, הזירה הדרומית זוכה לתעדוף נמוך יותר. היא לא מקבלת את המשאבים שניתנים למאבק בפלסטינים, ובוודאי לא באיראן או לבנון. החומה שנבנתה בגבול מצרים גם נותנת, לפחות לכאורה, אשליה של חוזק ועוצמה, מעין יכולת ראשונית לעמוד בפני מתקפות. היא הרי מנעה את כניסתם של פליטים לארץ ומסייעת לסכל הברחות רבות.

מנגד, יש לא מעטים שבכל זאת מתריעים בשער מפני ההתעצמות המצרית, וראוי לציין בהקשר זה את סא"ל במיל' אלי חזן, בכיר לשעבר בחטיבת המחקר של אגף המודיעין, שעוסק בכך רבות. אני הקטן רק אציין שלמרות ההערכות על היעדר כוונות מצד מצרים, דווקא המציאות הנוכחית, אחרי ההפתעה הגדולה והכישלונות של 7 באוקטובר, מלמדת אותנו פעם נוספת שאסור לישראל להיות שאננה. בניגוד אולי לפלסטינים, התממשות איום מצרי אפשרי היא סכנה אסטרטגית הרת אסון: אנחנו מדברים על טנקים מצריים שדוהרים במהירות שיא, תוך שעות אחדות, לכיוון באר-שבע, ומשם למרכז. זה לא תסריט שנרצה להתמודד איתו.

אומנם יש לצה"ל מגבלות תקציביות, אבל בהליך בניין הכוח הוא צריך לקחת בחשבון גם את ההתעצמות המצרית ולכוון את התהליכים הפנימיים שלו בשביל שבמקביל לזירות אחרות יוכל להתמודד גם עם צבאה של קהיר. הכוונה, למשל, בין היתר, להיפוך מגמת צמצום צבא היבשה בשנים האחרונות, שעיקר נטל הלחימה מול הארמיות המצריות ייפול עליו.

עלינו לתת את הדעת על התשומות האפשריות שניתן להקדיש לאיום המצרי ולהתמודדות עימו. אין משמעות הדבר שאנו רואים בקהיר כאיום הייחוס שלנו, אולם במקביל אל לנו לטמון את הראש בחול. לא לעולם חוסן, ועלינו להתכונן לכל אפשרות שלא תהיה, בוודאי אחרי 7 באוקטובר.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 10.6.2024.

נשיא טורקיה אינו מפספס הזדמנות להתבטא נגד לחימת צה"ל בעזה תוך הדהוד נרטיב ה"התנגדות" הפלשתינית השקרי ותיאור פעילי הארגון הרצחני חמאס כ"לוחמי חופש". הגיע העת שישראל תשיב לו באותה מטבע.

מאז מלחמת חרבות ברזל ארדואן מתעקש לתאר את החמאס כתנועת שחרור ולהציג את עצמו כנושא דגל המאבק הפלשתיני. לאחרונה אף הצהיר בגאווה כי למעלה מ-1,000 פעילי חמאס מטופלים בבתי החולים ברחבי טורקיה, והצר על כך שהיוונים רואים בחמאס ארגון טרור ולא תנועת התנגדות.

התייצבותו הבוטה של ארדואן לצד חמאס עומדת בשורה אחת עם מהלכים עוינים אחרים של אנקרה נגד ישראל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, לרבות ההחלטה חסרת התקדים על ניתוק קשרי המסחר עם ישראל. אך היא גם מספקת לישראל הזדמנות שעד כה לא נוצלה על ידה, לצאת מעמדת המגננה ההסברתית המאפיינת את התנהלותה מזה שנים ולהשיב מלחמה שערה כנגד המוסר הכפול האוחז בנרטיב הכיבוש השקרי שהתבסס בקהילה הבינלאומית, וזה שארדואן פועל להדהד מעל כל במה אפשרית.

האמת היא שאין מתאימה מאנקרה להמחיש את עומק הצביעות בהשמצותיו של ארדואן ביחס ל"כיבוש" הישראלי. כבר עשורים ש"הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" מתפקדת כמדינה דה-פקטו, אף על פי שאינה מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. ב-1974 פלשה טורקיה לקפריסין בתגובה לניסיון יווני בהפיכה צבאית נגד ממשלת קפריסין החוקית בתירוץ שהיא מגינה על האוכלוסייה הטורקית באי.

בניגוד להסכם הפסקת האש של האו"ם, טורקיה פצחה במבצע נוסף שחשף את מטרתה האמיתית: חלוקה של צפון האי. במהלך המבצע גירשה טורקיה בכוח למעלה מ-200,000 קפריסאים יוונים שהוחלפו במתיישבים חדשים מטורקיה, והצליחה לבסס שליטה על יותר משליש משטח קפריסין. התוקפנות הטורקית נמשכת עד היום עם אלפי חיילים טורקים המוצבים בצפון האי, בנייה בלתי חוקית של נכסים בבעלות קפריסאית יוונית, הפרדה אתנית וכן הרס של המורשת הנוצרית העתיקה.

כמו כן, במקביל לכך שארדואן מתהדר בעמידתו לצד העם הפלשתיני "המדוכא", הוא שולל זכויות פוליטיות ותרבותיות מהמיעוט הכורדי המתגורר בטורקיה. לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביולי 2016 בידי פלג צבאי הנאמן לפטולה גולן, ארדואן יצא למסע טיהורים מקיף שהתרחב הרבה מעבר לתומכי גולן. במהלך הטיהור נעצרו ראשי מפלגת העמים הדמוקרטית ((HDP הפרו-כורדית, חברי פרלמנט מהמפלגה ועוד אלפים מחבריה כולל בכירי עיריות שונות.

שנה קודם לכן, בעימותים בין כוחות הביטחון הטורקיים לבין המחתרת הכורדית, היד הקשה שנקט ארדואן לדיכוי האלימות בדרום-מזרח המדינה הגיעה לממדים חסרי תקדים. טורקיה כפתה עוצר באזורים כורדים רבים והשביתה שירותים חיוניים לתושבים, מה שגרם למשבר הומניטרי עצום ולעקירתם של מאות אלפי אזרחים כורדים מבתיהם.

ארדואן דואג להעניק יחס "שווה" לאוטונומיות הכורדיות מעבר לגבול. החל בשנת 2016 טורקיה פתחה ברצף של מתקפות נגד בסיסים של ה- PKK בחבל הכורדי בעיראק וכנגד ארגונים המזוהים עמו בסוריה. בתואנה שהוא מנהל מאבק בלוחמי טרור, נשיא טורקיה ניצל את ההזדמנות לבצע סיפוח דה פקטו תוך הפרה חמורה של זכויות האדם של תושבי האזור. מאז שנת 2018, טורקיה העבירה כ-400,000 ערבים וטורקמנים לתוך המובלעת הכורדית בעפרין הסורית, והתושבים הכורדים, שקודם לכן היו 80% מהאוכלוסייה המקומית, מהווים כיום פחות מרבע ממנה.

אפילו המלחמה בדאעש לא שינתה את סדר העדיפויות של ארדואן. עד שסוף סוף הצטרפה טורקיה למערכה שניהלו כוחות הקואליציה נגד הארגון הרצחני, הדבר שימש עבורה כסיפור כיסוי להנחית מכה קשה על הכורדים בצפון עיראק וסוריה, ורק מעט ממשאביה הושקעו לטובת השמדת מעוזי הארגון הברברי. האירוניה הגיעה לשיא חדש בתחילת אוקטובר 2023, כאשר ארדואן, בעודו מתנגח בישראל תחת מצג שווא של דאגה לרווחתם של תושבי עזה, תקף כ-140 מטרות אזרחיות בצפון סוריה כולל הפצצה של בתי חולים.

טורקיה מתנהלת ככוח פולש גם במקומות שמהם לא נשקף סיכון ישיר לביטחונה. על מנת להבטיח את שרידות המשטר בלוב ולקצור בעקבות כך יתרונות כלכליים ואחרים, בינואר 2020 אנקרה שלחה מל"טים וחיילים, ביניהם שכירי חרב ג'יהאדיסטים מסוריה לסיועה של "ממשלת ההסכמה הלאומית" האסלאמיסטית, מול הכוחות הנגדיים בראשותו של ח'ליפה חפתר. היותה שחקן מרכזי בסכסוך הלובי הביאה להחמרה במצב זכויות האדם במדינה ולערעור יציבותה וממשיכה לעורר דאגה אצל מצרים החוששת מזליגת הטרור לשטחה.

אם כן, בפעם הבאה שארדואן מנפנף במילים כמו "כיבוש", "התנגדות" ו"לוחמי חופש", על ישראל שלא לעמוד בשקט מנגד ולהזכיר לקהילה הבינלאומית מיהו הכובש האמיתי בסיפור.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 2.6.2024.

מצרים הרשמית מבינה היטב מיהו חמאס ומהו טיב יחסיו עם ארגון האחים המוסלמים, שפעילותו אסורה זה שנים ארוכות בארץ הנילוס. החוקה המצרית אוסרת על כל פעילות או התארגנות פוליטית שבסיסה דת כזו או אחרת. המודיעין המצרי עוקב בקפידה אחר כל רמז של פעילות מטעם ארגונים אסלאמיסטיים בתוך המדינה, ואילו גורמי האכיפה נוקטים יד קשה מאוד נגד כל פעילות כזו מבית.

יתרה מכך, בניגוד מוחלט לרטוריקה הפרו־פלסטינית של המשטר המצרי, יחסו כלפי אוכלוסייה זו אינו שוויוני לאורך שנים. כך, לדוגמה, פלסטינים שנישאים לאזרחים מצרים לעולם לא יזכו באזרחות. מה, אם כן, גרם למצרים הרשמית להעלים עין מעשרות מנהרות משמעותיות שחשף צה"ל עם היכנסו לרפיח?

בכיר חמאס, מוסא אבו מרזוק, ציין בראיון שהעניק ב־2013 שעומר סולימאן, ראש המודיעין הכללי המצרי הקודם, סייע לתנועה ומנע כל ניסיון לפרק אותה. את דבריו, כמובן, יש לקחת עם קורטוב של מלח, אולם עובדתית המנהרות קיימות, וחמאס התחמש באמצעותן באופן שקשה לערער עליו.

מעבר לכסף ששולשל לכיסיהם של חלק מאנשי המשטר המצרי מ"תעשיית המנהרות", הרי שההיקף הניכר של המנהרות שהתגלו מצביע על החלטה אסטרטגית, בדרג בכיר, או לכל הפחות העלמת עין מכוונת בדרג הבכיר ביותר. בשום אופן לא ניתן היה להתעלם ממספר כזה של מנהרות הברחה בצומת כל כך רגיש ובאזור כל כך נפיץ.

ניתן להעריך, בין היתר, שמצרים בראשות הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי ביקשה לשמר את עמדת המפתח שלה כמתווכת בין חמאס לבין ישראל, בכל משבר פוטנציאלי שעלול לפרוץ, ולהבטיח את עליונותה לעומת קטאר, טורקיה ומדינות נוספות. לפיכך, היא אפשרה לחמאס את צינור החמצן הזה כמנוף.

חתירתה של קהיר להגמוניה אזורית הייתה ונותרה אינטרס לאומי משמעותי. אגב, ב־2017 נראה היה שחל שיפור ביחסי מצרים עם חמאס בעזה, לאחר שמנהיגי ארגון הטרור פרסמו גרסה מעודכנת של אמנת התנועה, שבמסגרתה הם "ניתקו" את עצמם מהאחים המוסלמים.

כיצד יעלה על הדעת שמצרים תסתכן במשחק באש עם פעילי חמאס, כשרק ב־2008 חוותה על בשרה את חדירתם לשטחה ורציחתם של קצינים מצרים? כפי שהיא נוהגת בכל נושא – בדואליות אופיינית. חתימה על הסכם שלום עם ישראל וחתירה ליצירת נתיבי סחר ושיתוף פעולה עם ארה"ב מחד, והזנת הציבור המצרי במסרים אנטי־מערביים ובעיקר אנטי־ישראליים בעליל מאידך.

שנאה תהומית כלפי טורקיה וקטאר, שמבקרות את השלטון המצרי ומטפחות את האחים המוסלמים, ובמקביל קידום נתיבי פיוס והבנה עם אותן המדינות; יריבות וחשדנות ארוכת שנים עם איראן השיעית, כשבמקביל התארחה בקהיר משלחת איראנית בכירה שהניבה התקרבות. מצרים, באופן גורף, מנסה להיות "גם וגם", לשחק בכל המגרשים ולא לבחור באף צד.

ניכר מתגובותיה החריפות של מצרים נוכח הנחישות הישראלית לפעול ברפיח, שהיא מאוד לא מעוניינת בחשיפת מערכת המנהור מהרצועה לשטחה. עניין זה אף מעלה תהיות באשר לגילויים פוטנציאליים נוספים שעלולים להביך את המשטר המצרי (כדוגמת הסתננות בכירים מטעם חמאס לשטח מצרים, הברחת חטופים למצרים ואף מעבר לה, ועוד).

בהקשר זה, בולטת הצטרפות קהיר למאמץ הדרום אפריקאי בבית הדין הבינלאומי בהאג. האם מדובר בניסיון להחריף את הלחץ על ישראל במטרה למנוע ממנה להוסיף ולהתקדם לתוך רפיח? או שמא טומן הצעד הזה רובד נוסף וכמו דרום אפריקה, שמפלגת השלטון שלה, ה־ANC, "מכרה את נשמתה לשטן" האיראני תמורת סילוק חובותיה – צפויה גם מצרים לזכות בתמורה כלשהי מטהרן על מאמציה?

פורסם במעריב, בתאריך 31.5.2024.

מהלכיה של טורקיה באזור תורמים לערעור היציבות במזרח התיכון, וממקמים אותה כשחקן שבכוחו לסכן באופן משמעותי את ביטחונה הלאומי של ישראל. אם מגמה זו תמשיך, טורקיה עלולה להפוך לאויבת מוצהרת של ישראל.

מאז שבעה באוקטובר, טורקיה הולכת ומקשיחה את עמדותיה כלפי ישראל, באופן החורג מדפוסי ההתנהגות שאפיינו את הממשל הטורקי בתקופות מתיחות מול ישראל בעבר. ההחלטה הטורקית על ניתוק יחסי המסחר עם ישראל כאקט של סולידריות עם חמאס ומתוך רצון לבנות את מעמדה במרחב, משקפת מעבר מדאיג מרטוריקה עוינת לפגיעה ממשית בקשרים הכלכליים בין המדינות. אומנם טורקיה הספיקה לחזור בה לאחר מכן מהטלת חרם גורף, ועדיין, מהלך מסוג זה מסמן עליית מדרגה משמעותית בקו האנטי-ישראלי שארדואן נוקט.

ככלל, הנוכחות הטורקית הגוברת במזה"ת ובמזרח הים התיכון מציבה אתגרים משמעותיים בפני ישראל ובעלות בריתה במערב. טורקיה של ארדואן מובילה קו אסלאמיסטי קיצוני ומבצעת מהלכים שמערערים את הסדר הקיים באזור ופוגעים באינטרסים ישראליים חיוניים, עד כדי גרימת נזק ממשי לביטחון מדינת ישראל.

בראש ובראשונה, התייצבותה של טורקיה לצד חמאס, ניסיונותיה לכפות על ישראל להישמע לדרישותיה בסוגיית הסיוע ההומניטרי לצד יוזמות אחרות שנועדו לתת לה דריסת רגל בעזה ביום שאחרי, מהווים מכשול לא מבוטל בדרך להשגת אחת ממטרות המלחמה המרכזיות שהגדירה ישראל והיא הכרעת החמאס.

כמו כן, על אף ההשלכות הקשות של שליחת משט הסיוע הטורקי לעזה ב-2010, בטורקיה עמלים על הוצאתה לפועל של מרמרה 2 תחת פיקוחו של ארגון ה-IHH, שהוכרז על ידי ישראל כארגון טרור ב-2008 וזה שעמד מאחורי התקרית שחולל המשט הקודם. היוזמה כעת מתעכבת, לאחר שרפובליקת גינאה ביסאו ביקשה להסיר את הדגל שלה מעל שתיים מהספינות, אך מארגניה מבטיחים כי הם פועלים להתגבר על הקשיים ולפרוץ את המצור על עזה.

יחד עם הכרזתה חסרת התקדים על הפסקת קשרי המסחר עם ישראל, צעדים אלו ממקמים את טורקיה כמדינה עוינת המוכנה לדרדר את יחסיה מול ישראל, שעימה נהגה לשמור על יחסים תקינים חרף מתיחות סביב הסוגיה הפלסטינית, גם במחיר פגיעה קשה בכלכלתה הנמצאת בשפל.

עוד צריכה להדאיג את ישראל הבחישה הטורקית במזרח ירושלים, המתבטאת בהתססת האוכלוסייה המוסלמית המקומית נגד ישראל ונעשית במקביל להחלשת המעמד של ירדן בכל הנוגע לאתרים הקדושים. במסווה של פעילות תיירותית ודתית, טורקיה חותרת לקבל אחיזה במסגדים בהר הבית ובאתרים קדושים נוספים, ויש לה חלק פעיל בהתססה ובהתגרות כלפי מבקרים לא-מוסלמים. יש לשער כי הפיגוע שאירע לפני כחודש, שבמהלכו נדקר לוחם מג"ב על ידי תייר טורקי (איש דת) בירושלים הוא תוצאה של התססה זו.

לכך יש להוסיף את ניסיונותיה של אנקרה בשנים האחרונות לסכל שיתוף פעולה בין ישראל ליוון וקפריסין בתחום הגז, לצד הפגנת נוכחות צבאית בלוב ובמקומות אחרים. אלו הם עדות נוספת לכך שאנקרה הפכה לגורם המערער את היציבות האזורית תוך פגיעה בריבונות של שכנותיה.

ההסלמה ביחסה של טורקיה לישראל מעוררת דאגה בייחוד בשל העובדה כי בניגוד לעבר, כעת טורקיה מוכנה לזנוח כמעט כליל פרגמטיזם וריאל-פוליטיק לטובת שיקולים אידאולוגיים ודעת קהל פנימית, מגמה שאם תמשיך עלולה להפוך אותה מיריבה לאויבת פעילה. לנוכח אוזלת היד של ממשל ביידן ואי מוכנותו להפעיל את מנופי הלחץ הכבדים שברשותו על מנת לרסן את התנהלותה המסוכנת של טורקיה, ניתן לצפות כי איום זה רק ילך ויתעצם.

המאמר התפרסם במעריב, בתאריך 28.5.2024.