עיקרי הדברים

• ישראל נמצאת בשלב אסטרטגי: הישגים צבאיים משמעותיים כבר הושגו, אך אף אחת מהזירות המרכזיות – איראן, לבנון ועזה – לא נסגרה בהכרעה ברורה.
• מצב זה עשוי להיות עדיף על פני סגירה מדינית חפוזה, העלולה לכבול את ישראל, להעניק לאויביה זמן ולגיטימציה, ולהמיר יתרונות צבאיים ממשיים בהסדרים מדיניים חלשים.
• ישראל מיצבה את עצמה כשותפה אזורית ואסטרטגית של ארה"ב.
• הקו המנחה לישראל צריך להיות שמירה על חופש פעולה, הימנעות מהסדרים רעים, מניעת שיקום אויביה, וסירוב להמיר הישגים צבאיים בתמורות מדיניות סמליות.
• עדיף להמשיך לנהל שלב ביניים קשה אך נשלט, מאשר לסגור את הזירות בתנאים שיכבלו את ישראל ויאפשרו לאויביה להיערך לסיבוב הבא מעמדה טובה יותר.

 מבוא

ההתפתחויות האחרונות בזירה האיראנית ובחזית הלבנונית מציבות את ישראל בפני מערכה רב-זירתית מתמשכת, שבה ההיבטים הצבאיים, המדיניים והאזוריים כרוכים זה בזה. על רקע זה התקיים ביום ראשון, 1 ביוני 2026, במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית, דיון הערכת מצב שנועד לבחון את תמונת המצב העדכנית, לזהות מגמות מרכזיות ולהעריך את מרחב הפעולה של ישראל בתקופה הקרובה.

הדיון התמקד בשאלות היסוד של המערכה: האם ישראל מצויה במלחמת התשה מתמשכת, או שנוצרו תנאים להתקדמות לקראת הכרעה או שינוי אסטרטגי משמעותי; מהו היחס בין ההישגים הצבאיים לבין היעדים המדיניים; כיצד משפיעות ההתפתחויות על הזירה הלבנונית; ומהו מקומה של ארה"ב בעיצוב מרחב האפשרויות הישראלי.

מסמך זה מרכז את התובנות המרכזיות שעלו בדיון, מחדד את הדילמות האסטרטגיות העומדות בפני ישראל, ומצביע על כיווני פעולה אפשריים לנוכח האתגרים המתהווים בזירות איראן ולבנון.

איראן

בזירה האיראנית נרשמו הישגים ישראליים משמעותיים. ישראל גרעה יכולות, הפגינה עצמאות מבצעית, והוכיחה כי היא מסוגלת להוביל מהלכים אזוריים גם בלי להמתין ליוזמה אמריקאית. המלחמה חיזקה את מעמדה האזורי של ישראל והציגה אותה כגורם שמדינות האזור וארה"ב חייבות להביא בחשבון.

עם זאת, ההישגים האלה אינם מבטיחים תוצאה אסטרטגית חיובית. הסכנה המרכזית היא שאיראן תצא מהמערכה פגועה אך לא מוכרעת, ובתוך כך תקבל תנאים שיאפשרו לה לשקם את יכולותיה. אם המשטר האיראני יקבל הקלות כלכליות, גישה מחודשת למשאבים, לגיטימציה מדינית או יכולת להציג את עצמו כמי ששרד מול ישראל וארה"ב – הוא עלול להפוך למסוכן יותר משהיה ערב המלחמה.

שאיפותיה הגרעיניות של איראן לא נעלמו, וייתכן שאף התחזקו. בעיני המשטר, המלחמה הנוכחית עשויה דווקא לחזק את המסקנה כי רק יכולת גרעינית תבטיח את שרידותו. בנוסף, איראן כבר הוכיחה כי השליטה או האיום על מצר הורמוז מעניקים לה מנוף לחץ משמעותי על הכלכלה העולמית ועל הממשל האמריקאי. לכן, כל הסדר המותיר בידיה את יכולת הלחץ הזו, או מתגמל אותה על השימוש בה, יהיה בעייתי מבחינת ישראל.

הקו הישראלי צריך להתבסס על שלושה "לאווים": לא לגרעין, לא להורמוז, ולא לכספים. מבין השלושה, סוגיית הכספים היא הקריטית ביותר, משום שהיא הבסיס לשיקום המשטר, לשיקום מערכי הייצור והטילים, להמשך מימון חיזבאללה וחמאס, ולחידוש הפעילות האיראנית במרחב האזורי.

ישראל אינה יכולה לכפות על ממשל טראמפ את תנאי ההסכם מול איראן. עם זאת, עליה להבהיר כי לא תוכל לתת הכשר להסדר שיאפשר לאיראן לשקם את עצמה. אם וושינגטון תעדיף מזכר הבנות זמני שיפחית את הלחץ בשוק האנרגיה ויאפשר דחיית הכרעות, ייתכן שזה עדיף על פני הסכם "יציב" אך רע, שיקבע מגבלות על ישראל ויעניק לאיראן לגיטימציה רחבה יותר.

מבחינת ישראל, הסכנה אינה רק עצם ההסכם, אלא בעיקר מצב שבו ההסכם ילווה בציפייה ישראלית לרסן את עצמה. חופש הפעולה הישראלי הוא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שנצבר במלחמה. אסור לוותר עליו תמורת הבטחות פיקוח עמומות, שקט זמני או תמורות מדיניות צדדיות.

 לבנון

לבנון היא הזירה שבה הפער בין הישג צבאי לבין תוצאה מדינית עלול להיות החריף ביותר. ישראל פגעה בחיזבאללה, הרחיבה את מרחב הביטחון הצפוני, ביצעה תקיפות עומק ופשיטות, והחלה להפעיל לחץ גם על אזורים שבעבר נהנו מחסינות יחסית. עם זאת, חיזבאללה לא הוכרע. הוא צפוי לנצל כל הפוגה לשיקום, התאמה ושיפור עמדות.

הסכנה המרכזית היא הסכם עם לבנון שייראה כהישג מדיני, אך בפועל יגביל את ישראל ולא יחייב את חיזבאללה. ממשלת לבנון חלשה מכדי לספק את הסחורה. כל הסדר שיישען עליה, ויזכה לגיבוי בינלאומי, עלול להפוך במהירות למנגנון לחץ על ישראל: העולם ידרוש מישראל איפוק, בעוד חיזבאללה ימשיך לשקם יכולות מתחת לפני השטח.

לכן, אין לראות בהסכם עם לבנון יעד בפני עצמו. יעד ישראלי נכון יותר הוא קביעת מציאות ביטחונית חדשה: אחיזה בקו בר-הגנה, עד הליטני, ושמירה על יכולת לפעול בכל מקום שבו מתהווה איום. האחיזה בבופור ובכתר החרמון משנה את מפת הביטחון של צפון ישראל, מעניקה עומק אסטרטגי, ומאפשרת לישראל לעצב רצועת ביטחון רחבה יותר מדרום לבנון ועד מרחב דמשק.

במצב כזה, ישראל אינה צריכה להציג את עצמה כמי שממתינה להסדרה לבנונית. היא צריכה לעצב בפועל את התנאים הביטחוניים שבהם תוכל להגן על הצפון לאורך זמן. לא ניתן להנדס מחדש את לבנון, לא ניתן להבטיח שממשלת לבנון תתעמת עם חיזבאללה, ולא ניתן לבנות על מנגנון בינלאומי כתחליף לכוח ישראלי. מה שכן ניתן לעשות הוא להעמיק את הפגיעה בחיזבאללה, למנוע את שיקום יכולותיו, ולהבהיר כי כל ניסיון לחזור לדפוסי פעולה קודמים ייענה במחיר כבד.

איום הרחפנים מחייב טיפול מיוחד. כל עוד לישראל אין מענה מספק, נשק הרחפנים עלול לשמש מודל חיקוי בזירות נוספות – עזה, יו"ש ואף זירות נוספות. לצד פיתוח מענה טכנולוגי, ישראל צריכה לקבוע תג מחיר ברור לשימוש ברחפנים, לרבות הרחבת מרחב התקיפות. תגובה נקודתית בלבד עלולה להתפרש כהסתגלות ישראלית לאיום, במקום כמאמץ לשלול אותו.

עזה

חולשת חמאס אינה מבטלת את הסכנה הנשקפת ממנו. ככל שחמאס מתקשה לפעול במתכונות קודמות, הוא צפוי להישען על הכלי שבו עדיין יש לו פוטנציאל השפעה גבוה – פיגוע חטיפה. זהו מנוף שיכול להשפיע על החברה הישראלית, על הלכידות הפוליטית, על חופש הפעולה של הממשלה ועל הזירה הבינלאומית. לכן, המשך החיכוך בין כוחות צה"ל לבין פעילי חמאס צריך להתנהל מתוך הנחה שחמאס מחפש אירוע כזה.

היעד הישראלי בעזה צריך להישאר פירוק חמאס ככוח צבאי ושלטוני, אך בלי להיגרר לאחריות אזרחית מלאה על אוכלוסיית הרצועה. ישראל צריכה להמשיך להחזיק בשטחים המשרתים את ביטחונה, לצמצם את יכולת התנועה וההתארגנות של חמאס, ולשמור על חופש סיכול. ככל שניתן, יש לצמצם את שטחי החיכוך המאפשרים לחמאס לייצר אירוע חטיפה, ובה בעת להימנע מהצגת מצג שווא שלפיו ניתן להגיע במהירות ל"סיום" נקי של הזירה.

ארה"ב

המלחמה הנוכחית מחדדת שינוי חשוב ביחסי ישראל-ארה"ב. ישראל אינה רק צרכנית ביטחון אמריקאית; היא ספקית של ערך אסטרטגי. היא מציגה יכולות שארה"ב עצמה מתקשה להפעיל או אינה רוצה להפעיל, והיא ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב מאזן הכוחות האזורי. במובן זה, ישראל התקרבה למעמד של שותפה אסטרטגית אמינה ורווחית, ולא רק של בעלת ברית תלויה.

עם זאת, אין להסיק מכך שישראל יכולה להתעלם מן הממשל האמריקאי. בתחומי החימושים, הגיבוי המדיני, ההתמודדות עם לחץ בינלאומי והיכולת לנהל מערכה ממושכת – ישראל עדיין זקוקה לארה"ב. לכן, עליה לנהל את המתח בזהירות: לא להיכנס לעימות חזיתי מיותר עם וושינגטון, אך גם לא לאמץ אוטומטית הסדרים אמריקאיים הפוגעים בביטחונה.

יש להבין גם את לוח הזמנים האמריקאי. טראמפ זקוק להפחתת לחץ בשוק האנרגיה, לשקט יחסי סביב אירועים בינלאומיים ופנימיים, ולמרחב תמרון לקראת בחירות האמצע. לכן, הממשל עשוי להעדיף הסדר זמני, מזכר הבנות או דחיית הכרעות. מבחינת ישראל, מצב כזה יכול להיות נסבל – ואף עדיף – כל עוד הוא אינו כולל הסרת סנקציות משמעותית, הכרה בזכויות איראניות מסוכנות, או מגבלות על חופש הפעולה הישראלי.

יש להיזהר מפיתוי הסכמי אברהם או נורמליזציה עם סעודיה כתמורה להסכמה ישראלית להסכם רע עם איראן. הרחבת ההסכמים היא יעד חיובי, אך אסור שתשמש "סוכרייה" שנועדה להמתיק פגיעה באינטרס הביטחוני העמוק של ישראל. יתרה מכך, סעודיה אינה בהכרח ניצבת באותו מחנה אסטרטגי כמו ישראל והאמירויות. התקרבותה לפקיסטן, לצד התחרות בינה לבין אבו דאבי, מחייבת זהירות בהערכת מקומה בארכיטקטורה האזורית העתידית.

המערכת האזורית

המערכה הנוכחית אינה מתנהלת רק מול איראן ושלוחותיה. היא מתרחשת בתוך תחרות רחבה יותר על עיצוב המזרח התיכון. טורקיה, קטר, פקיסטן, סעודיה, מצרים ושחקנים נוספים מזהים הזדמנויות, מנסים לבנות פלטפורמות מתחרות, ולעצב מרחבי השפעה חדשים. גם באפריקה יש לעקוב אחרי חדירה איראנית או טורקית למרחבים שעלולים להפוך לבסיסי פעולה עתידיים.

לישראל יש יתרון צבאי ומודיעיני ברור, אך היא עדיין נוטה להתמקד יותר מדי ב"כאן ועכשיו" וברכיבי כוח צבאיים. עליה להפעיל טוב יותר כלים נוספים: דיפלומטיה, כלכלה, תודעה, קשרים עם מיעוטים וקבוצות אינטרס מקומיות, וטכנולוגיה. בזירות כמו לבנון, לא כל האוכלוסיות מזדהות עם חיזבאללה; בקרב סונים, נוצרים ומרונים קיימים אינטרסים שאפשר להפעיל או לפחות להביא בחשבון. ישראל אינה צריכה להסתפק בהפעלת כוח נגד ארגוני הטרור בלבד, אלא לחשוב כיצד יוצרים לחץ סביבתי, חברתי ופוליטי רחב יותר.

מסקנות והמלצות מדיניות

1. אין למהר לסגור את הזירות. סיום מדיני אינו ערך בפני עצמו. אם ההסדר הצפוי מגביל את ישראל יותר מאשר את אויביה, מעניק להם לגיטימציה, או מאפשר להם לשקם יכולות – עדיף להמשיך לנהל את שלב הביניים.
2. חופש הפעולה הישראלי הוא הנכס המרכזי של המערכה. אין לוותר עליו מול איראן, לבנון או עזה. כל הסדר צריך להיבחן בראש ובראשונה לפי השאלה אם הוא משמר את יכולתה של ישראל לסכל איומים מתהווים.
3. מול איראן יש להתמקד בשלושה קווים אדומים: לא לגרעין, לא למנוף הורמוז, ולא לכספים. הסרת לחץ כלכלי משמעותית מעל המשטר האיראני תהיה שגיאה אסטרטגית אם לא תלווה בפירוק ממשי של יכולותיו.
4. בלבנון אין לראות בממשלת לבנון כתובת המסוגלת לספק ביטחון לישראל. יעד מעשי יותר הוא עיצוב קו הגנה חדש עד הליטני, המשך פגיעה בחיזבאללה, ומניעת שיקום יכולותיו.
5. בעזה יש להמשיך לפרק את חמאס תוך הימנעות מאחריות אזרחית מלאה. יש להיערך במיוחד לסכנת פיגועי חטיפה, שהם ככל הנראה מנוף הלחץ המרכזי שנותר לחמאס.
6. מול ארה"ב יש לנהל מדיניות של שותפות מפוכחת: ישראל צריכה להדגיש את תרומתה האסטרטגית, אך לא להעניק הכשר להסדרים הסותרים את האינטרסים החיוניים שלה.
7. ישראל צריכה לעבור מחשיבה מבצעית קצרה לחשיבה אזורית ארוכת טווח. עליה להגדיר יעדים לחמש השנים הקרובות בכל אחת מהזירות, ולשלב כוח צבאי עם כלים מדיניים, כלכליים, טכנולוגיים ותודעתיים.

סיכום

המלחמה הנוכחית יצרה לישראל הזדמנות אסטרטגית, אך גם סכנה גדולה. ההזדמנות היא לבסס מעמד אזורי חדש, להרחיק איומים, ולשנות את כללי המשחק מול איראן ושלוחותיה. הסכנה היא לסיים את המערכה בהסדרים שיאפשרו לאויבים להשתקם ויכבלו את ישראל.

לכן, בשלב הנוכחי עדיף לישראל להמשיך לנהל את מצב הביניים מתוך עוצמה, שליטה וחופש פעולה, מאשר למהר להסכמים שאינם מבטיחים תוצאה טובה יותר. השלמה מדינית של המעשה הצבאי רצויה רק אם היא משרתת את היתרון הישראלי. אם אינה עושה זאת – מוטב שלא תתרחש.

עם נחיתתו הלילה בוושינגטון בתום ביקורו ההיסטורי בסין, הנשיא דונלד טראמפ יידרש להכריע באחת הסוגיות הבוערות שעל שולחנו: נתיב הפעולה מול איראן, על רקע המבוי הסתום במשא ומתן.

בתחילת השבוע, טרם המראתו לבייג'ינג, שיתף הנשיא את הציבור בהרהוריו ואיים: "ייתכן שנפעל נגדה צבאית בסבב לחימה נוסף של שבועיים". הוא אף הבהיר כי אם יתחדשו חילופי האש, הם לא יוגבלו רק ל"פרויקט החירות" – המבצע לפריצת המצור האיראני במצרי הורמוז, שהושהה בלחץ סעודיה ופקיסטן – אלא יכללו תקיפה ישירה של מטרות בעומק השטח האיראני. כעת נותר לראות אם וכיצד ישפיעו השיחות שניהל עם מקבילו הסיני על המהלכים הבאים של הבית הלבן.

סגן הנשיא האמריקני, ג'יי־די ואנס, אמר שלשום לעיתונאים בבית הלבן כי הוא "מאמין שישנה התקדמות בשיחות המשא ומתן עם איראן". לא כך היה אפשר להתרשם מהדיווחים על התשובה שטהרן העבירה להצעת "14 הנקודות" של ארה"ב לסיום המלחמה.

במקום פשרה מציגה איראן גישת שלבים מתוחכמת, שמטרתה לפרק את מנופי הלחץ המערביים. היא דורשת להפריד בין הפסקת הלחימה לסוגיית הגרעין. התוכנית שלה פשוטה: ראשית יוכרז סיום המלחמה בכל החזיתות, כולל לבנון, ויובטח חופש השיט במצרי הורמוז. רק בשלב מאוחר יותר יעלה לדיון נושא הגרעין.

בהנחה שהדיווחים בתקשורת משקפים נאמנה את המגעים במשא ומתן, הרי שהעמדה שהציגה איראן מבטאת ביטחון עצמי רב, ומתעלמת לחלוטין מהמאזן הצבאי בשטח. כך למשל בדרישותיה מארה"ב לשלם פיצויים על נזקי המלחמה, להכיר בריבונות איראנית מלאה במצרי הורמוז, להסיר את העיצומים על מכירת נפט איראני ולשחרר נכסים מוקפאים. אפילו בדרישתה ביחס לזירה המשנית הלבנונית היא לא מסתפקת בהפסקת אש כוללת, ותובעת גם נסיגה ישראלית מוחלטת משטחי המדינה.

כך לא נראה משא ומתן של משטר שחש מובס או שחושש מהחבל המתהדק סביב צווארו. רשימת המכולת האיראנית לא נועדה לפתור את המשבר, אלא לשחוק את ההישג האמריקני־ישראלי, ולמנוע מטראמפ את תמונת הסיום שהוא מייחל לה.

על כל פנים, בתשובתה זו גלגלה טהרן את הכדור חזרה לצידו האמריקני של המגרש. בפני הבית הלבן מונחות כעת ארבע חלופות, בהתאם לדרגת העצימות שיבקש לנקוט. הראשונה היא המשך המצב הנוכחי, שבו עיקר הלחץ על איראן מושג באמצעות המצור הימי. 

חלופה זו מניחה שאיראן פגיעה יותר מאשר טראמפ לנזקים שהזמן יגרום, במיוחד לאחר שהרפובליקה האסלאמית תמצה את יכולותיה לאחסן נפט, ובעקבות ההשלכות ההרסניות שעשויות להיות לכך על כושר הפקת הנפט במדינה בעתיד. אם טראמפ הצליח לחלץ מבייג'ינג הבנות מסחריות שיגרמו לה לצמצם את רכישת הנפט האיראני המוברח, הכלכלה בטהרן תיקלע למחנק חסר תקדים, שיגביר את הלחץ לחזור לשולחן הדיונים מעמדת נחיתות.

החלופה השנייה היא חידוש "פרויקט החירות". מדובר בחזרה למבצע הצבאי הממוקד לפריצת המצור הימי האיראני במצרי הורמוז, אך הפעם תחת מטרייה של לגיטימיות בינלאומית רחבה יותר – אולי אף בהסכמה שקטה מצד סין, התלויה בנתיב שיט זה לאספקת האנרגיה שלה. משוואת התגובה שאיראן יצרה בעניין זה, הן בפעולות נגד כלי שיט, הן בגביית מחיר משותפותיה של ארה"ב במפרץ, מעמידה בספק את היכולת האמריקנית לשלוט בגובה הלהבות בתרחיש כזה.

האפשרות השלישית היא לבצע את מה שטראמפ כינה "פרויקט חרות פלוס". לצד המאמץ לפתיחת מצרי הורמוז הוא ינהל מבצע מוגבל ובו יותקפו מטרות נוספות בתוך איראן. חולשתה של חלופה זו נעוצה בהגדרתה כמהלך מוגבל בזמן ובעוצמה. במצבו הקשה ממילא של המשטר, לא בטוח שהלחצים הנוספים ישכנעו אותו לשנות את גישתו, במיוחד כשמובטח לו לשוב למשא ומתן מהנקודה שבה נעצר.

החלופה הרביעית היא ביצוע אותה מתקפה עצימה שטראמפ הניח על השולחן לפני תחילת המשא ומתן להקרסת גשרים, רשת החשמל ומתקני האנרגיה באיראן. מדובר במהלך שיגרום לטלטלה קשה בתוככי איראן, ומן הסתם גם ילהיט את האש בכל האזור.

אפשרות נוספת שעומדת בפני טראמפ בכל שלב היא לקבל החלטה חד־צדדית על "שבירת הכלים". הוא כבר אמר באחד מנאומיו האחרונים כי "אולי עדיף לנו בלי עסקה בכלל". במישור המעשי הכוונה היא לנטישת המשא ומתן, תוך קביעה כי ארה"ב תפעיל את כוחותיה ותאכוף בכוח את מילוי דרישותיה בתחומי הגרעין, הטילים הבליסטיים וחופש התעבורה הימית. חלופה זו עלולה להשאיר את הזירה האיראנית פתוחה, על כל בעיותיה ואתגריה הנפיצים. יש להניח שהיא תחזיר במהירות את כל השחקנים למסגרת של ארבע האפשרויות הקודמות.

כך או אחרת, יש להודות שמנקודת המבט של ישראל, הכבדת ליבו של המשטר האיראני ותרגילי המשא ומתן שהוא נוקט משרתים את הרצון הישראלי. אין שום סיבה לעמוד עם שעון עצר ביד, ולא צריך לספור את הימים. כל יום שבו נמשך המצור על איראן מקרב את המשטר לקיצו. החלפתו של המשטר נותרה כחלופה היחידה שמבטיחה פתרון קבוע לאיומים מצד איראן, ויש לקוות שהמלחמה עוד תוביל לכך.

משוואה חדשה בלבנון

"נמשיך במשא ומתן כאילו אין טרור, ונטפל בטרור כאילו אין משא ומתן" – זו הייתה המדיניות הישראלית בתקופת המשא ומתן על הסכמי אוסלו בשנות ה־90. גישה זו הפרידה בין "השחקנים" בצד האחר של המגרש, וראתה את המשך התהליך המדיני עם אש"ף כאפשרות מעשית, במקביל להתמודדות עם פיגועי הטרור הקשים שליוו אותו.

מאפייני הזירה הלבנונית, האינטרסים ויחסי הגומלין של השחקנים בה אינם דומים לאלה של המערכת הפלסטינית בימי אוסלו. אך המציאות שבה ישראל מתיישבת למו"מ עם הממשלה הלבנונית בזמן שחיזבאללה ממשיך לפוצץ רחפני נפץ על כוחותיה ואזרחיה מצריכה עיון נוסף.

ההגבלות על הפעלת הכוח הצבאי בלבנון משחקות לידי חיזבאללה. הן מאפשרות לו להוציא מחוץ למשחק את ביירות – מרכז העצבים של הארגון. הן גם קובעות תקרה מרבית, נסבלת מבחינתו, למחיר שהוא משלם. גישה זו גם מאפשרת לחיזבאללה לממש בחופשיות את יתרונותיו בהפעלת רחפני הנפץ, בשעה שהיא כובלת את ידיה של ישראל ממיצוי יכולות הזרוע האווירית שלה.

מערכת הביטחון צריכה להמשיך במאמציה למצוא פתרונות טקטיים וטכנולוגיים לאתגרי הרחפנים והכטב"מים, אבל לא להשליך על כך את כל יהבה. ישראל צריכה לתקוף את כל שרשרת הייצור, האספקה והאחסון של האמצעים הללו בכל שטחי לבנון. בנוסף, עליה ליצור משוואה לא מידתית שתבהיר כי הפעלת רחפני נפץ נגדנו גוררת תקיפה ישראלית בביירות.

בשעה שחיזבאללה מתאמץ למצב את עצמו כמגן דרום לבנון, הוא צריך להצטייר כמחריבה של ביירות. מדיניות זו עשויה לענות  טוב יותר גם על הסיבות שבעטיין ישראל נענתה להגבלת האש.

הכבדת הלחץ על חיזבאללה תשרת את הרצון האמריקני להגביר את הלחצים על איראן במסגרת המשא ומתן העקיף איתה. לגבי הגנרל ג'וזף עאון, בטווח הקצר היא תקשה עליו לנהל משא ומתן גלוי, אך בהמשך תאפשר לו להיות זה שיביא את בשורת הפסקת האש ואת הצלתה של ביירות – במקומה של איראן, שעדיין מקבלת קרדיט על כך.

אין מקום לאס"ק

מערכת בחירות בתקופה של לחימה רב־זירתית מזמנת אתגרים לא פשוטים במציאות שגם כך סבוכה ומורכבת.

כל ממשלת מעבר או ממשלה שנמצאת בעיצומו של קמפיין בחירות מתקשה לקבל החלטות ארוכות טווח. כל החלטה מבצעית ומדינית – בין אם הרחבת חזית לחימה, ובין אם חתימה על הסכם הפסקת אש – נבחנת בחשדנות דרך פריזמה פוליטית.

תוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח ותהליכי נורמליזציה מוקפאים בדרך כלל, שכן המדינות השותפות לכך נמנעות מצעדים שיצטיירו כהתערבות למען אחד הצדדים, ומעדיפות להמתין ולראות מי יעמוד בראשות הממשלה הבאה. כל זאת בנוסף למתחים היומיומיים בזירת הפנים, לאתגרי המשילות ולפגיעה בלכידות עקב התחרות וחידוד העמדות.

ועם כל זאת, ישראל לא תוכל להרשות לעצמה להיכנס ל"אווירת סיום קורס" (אס"ק), ובמיוחד בתחומי הביטחון. המלאכה לא תמה באף אחת מהזירות, ולא נוכל לצאת להפוגה עד שתורכב הממשלה הבאה. 

אסור לתת לאויבינו את התנאים לאושש את עצמם ולשקם את יכולותיהם. את הדירקטיבה לכך צריך לספק למערכת הביטחון כבר עתה. חרף המחלוקות הקשות, תידרש בנושאים אלה התגייסות של כל הכוחות הפוליטיים כדי להחליט שענייני הביטחון ייוותרו מחוץ להשפעת מערכת הבחירות.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

האם התקיפה הישראלית ברובע הדאחייה נגד מפקד כוח רדואן מבשרת את סיום ההגבלות על תקיפות צה"ל בביירות, או שזו רק סטייה נקודתית מהן? את התשובה נדע רק בימים הקרובים, בהתאם לאופן שבו תימשך הלחימה בזירה הלבנונית.

מכל מקום, העובדה שחיזבאללה לא מיהר להגיב בשיגורים לעומק ישראל יכולה ללמד על חששותיו מפני קריסה מלאה של הפסקת האש. זה נכון גם אם יחליט באיחור להגיב כך. זו עדות ברורה להעדפתו להמשיך את הלחימה במאפייניה הקודמים. מבחינתה של ישראל, אפשר למצוא בכך תימוכין לעמדה שמחייבת להחזיר את ביירות למשוואות הלחימה עם חיזבאללה.

הסוגיה הלבנונית נכנסת שוב לתוך העשן הסמיך האופף את המשא ומתן בין וושינגטון לטהרן, על רקע הדיווחים שנשמעים פעם נוספת על התקרבות להסכם בין הצדדים. בראייה ישראלית, החיבור בין הזירות מאוד לא רצוי. היא כבר שילמה על כך בהגבלות שהוטלו עליה.

יתרה מכך, החיבור הזה מחזק את אחיזתה של איראן בארץ הארזים ואת מעמדה כשחקנית בזירה הזו. לכן כל צעד שיחליש את הזיקות הללו צריך להישקל בחיוב. התייחסות ללבנון בהחלטה שהנשיא דונלד טראמפ יקבל בעניין איראן תהיה רצויה לישראל רק בהקשר אחד: הגבלת המשטר בטהרן מתמיכה בארגוני פרוקסי, ובכללם בחיזבאללה.

כך או אחרת, ברור שהחלטתו של הנשיא האמריקני בנוגע לאיראן תקרין על הזירה הלבנונית. האופן שבו שלטון האייתוללות יצא מהמלחמה הזו ישפיע יותר מכל דבר אחר על עתיד חיזבאללה.

בינתיים כוחותינו ממשיכים לבצע בדרום לבנון פעילות שקשה להפריז בחשיבותה. בהגדרות המבצעיות היבשות הם משמידים תשתיות חיזבאללה בכפרים השיעיים הקדמיים. בעברית פשוטה, מכיוון שכמעט כל בית בכפרים האלה משמש כמחסן נשק, חמ"ל או עמדה צבאית של חיזבאללה, כולם מושמדים. התוצאה: לפעילי ארגון הטרור לא יהיה לאן לחזור כשיסתיים שלב הלחימה הנוכחי.

הקו היחיד שבו נכון להתבסס בלבנון הוא נהר הליטני. מבחינה טופוגרפית זה הקו הראשון שניתן להחזיק בו ביעילות כשטח שולט. במסגרת משטר הביטחון שישראל תשליט בשטח שבין הליטני לגבול הבינלאומי, יהיה הכרחי לפנות את כל האוכלוסייה הלבנונית ולהכריז על רצועת השטח הזו כשטח לא מיושב עד שחיזבאללה יפורק מנשקו. רק אז יהיה אפשר לשקול את חזרתם של הנוצרים לבתיהם, כפי שנעשה עם הדרוזים ברמת הגולן. עד אז, וכל זמן שתימשך הלחימה, נכון יהיה להמשיך את התקיפות בכל רחבי לבנון – גם בביירות, מרכז העצבים של חיזבאללה. בשום אופן אין לשחק לפי הכללים שחיזבאללה מבקש לעצב.

 כשם שאין תרופה ללא תופעות לוואי, כך גם בדרך הפעולה הזו יש חולשות וסיכונים. למרות זאת, במאזן הכולל היא עדיפה על כל שאר החלופות.

בלי עסקה

יש לקוות שהמלחמה תוביל לשינוי המשטר בטהרן, ובכל מקרה לא תסתיים בהסדר שיאפשר למשטר להשתקם ולבסס מחדש את יכולותיו. אמירתו של טראמפ באחד מנאומיו האחרונים, שלפיה "אולי עדיף לנו בלי עסקה בכלל", מצביעה על כיוון שישראל צריכה להכשיר כאפשרות עדיפה על כל הסכם שיפשיר כספים לאיראן.

בעת שכולם עסוקים בסעיף ההעשרה והוצאת האורניום המועשר, נכון לשוב ולהזהיר דווקא מפני האפשרות להסכם שישחרר כספים לטהרן. יש להניח שהנשיא טראמפ לא ירשה לעצמו להתפשר בסוגיית הגרעין, ולגביה אפשר להיות רגועים יחסית. לא כך הם פני הדברים בסוגיית הפשרת הנכסים המוקפאים של המשטר האיראני: הנשיא לא יתקשה להחליט על כך ולהצדיק זאת. צעד כזה יעניק למשטר בטהרן את חבל ההצלה שהוא זקוק לו כדי לבלום את נפילתו ולשקם את כל יכולותיו. 

גם טראמפ יודע שהפתרון האמיתי לאיום האיראני הוא החלפת המשטר. קשה לדעת באיזו מידה המלחמה קירבה אותנו לכך, אך ברור שהסכם שיכלול הפשרת כספים ירחיק את האפשרות הזו.

ההזדמנות של שב"כ

במרכזה של הפרשה התורנית החדשה סביב שב"כ עומדים הדיווחים על החלטתו של ראש השירות דוד זיני להקפיא את המינויים ולבחון את מנגנון הקידום בארגון. מכיוון שלא צורפה לדיווחים אלה תגובה רשמית של הארגון, אי אפשר להתייחס לאמינותם ולתוכנם. קשה גם להזדהות עם הטון הביקורתי שמשתרבב לחלקם, שהרי מה שנטען שראש שב"כ עשה אינו בלתי סביר מצד כל מנהל חדש שהיה מגיע מחוץ לארגון, ובמיוחד בנסיבות שבהן התמנה. 

כך או אחרת, דיווחים אלה יוצרים את הרושם שהשירות חווה משבר וממשיך להיטלטל. בין אם זהו שיקוף אותנטי של המציאות ובין אם לאו, הנזקים לארגון אינם קלים: פגיעה במעמדו בעיני שותפיו או יריביו, הגברת המתחים וחוסר האמון בין אנשיו, והשפעה על תפקודו. בטווח הארוך יותר, מציאות זו עלולה להשפיע גם על ההון האנושי של השירות אם יחדל להיות אטרקטיבי בעיני אנשים איכותיים, שיוקרתו של מקום העבודה שלהם היא אחד השיקולים בבחירתם.

מעבר להדלפות מעת לעת או לדיווחים הרשמיים על מבצעים ופעולות סיכול נקודתיות במעורבות שב"כ, אנו לא חשופים לצעדים שנעשים להבראתו. מה שיוכל לסייע בידי העוסקים בכך וגם לחדש את המוניטין והיוקרה שהוא נהנה מהם בעבר הוא רצף של הצלחות. ההתעסקות בכך לא רק תביא למימוש ייעודו של הארגון, אלא גם תנתב את הכוחות החיוביים הרבים שבו אל המישור המבצעי.

את זאת שב"כ יכול להשיג בהתמודדות בזירה שממנה הכול התחיל – רצועת עזה. המועד שהוצב לפירוק חמאס מנשקו פקע והוארך, ואיש כבר לא עוקב אחר תוקפו המחודש. בארגון הטרור לא משדרים השלמה עם הכיוון הזה – ההפך מכך. "מדובר בניסיון שערורייתי של הכיבוש להשיג דרך המשא ומתן את מה שלא השיג בשדה הקרב", הסביר דובר הזרוע הצבאית של חמאס. משלחת הארגון שקיימה פגישות בקהיר עם גורמי התיווך קבלה על אי עמידתה של ישראל בהתחייבויותיה, והציבה בפניהם רשימת דרישות. 

מאמצי הסיכול בעזה רחוקים מלהדביק את קצב השיקום של חמאס, ומשקפים הליכה על חבל דק מדי גם מול האיומים בשטח. כשחלק גדול מהקשב והמשאבים מופנים בצדק לאיראן וללבנון, שב"כ ופיקוד הדרום נדרשים למצות את יכולותיהם ולספק את ההישג הרצוי.

אין מדובר רק בסיכול הברחות וייצור נשק, או בקטיעת ההשתלטות של חמאס על משאבים שמיועדים לאוכלוסיית עזה, אלא גם בפעולות התקפיות יזומות נגד פעילים, תשתיות, מצבורי נשק, מנהרות, מתקני שלטון וכיוצא באלה. אלה הן פעולות שיחזירו את חמאס לעמדות מסתור והתגוננות במקום מאמציו לשיקום, לביסוס המשילות או לתקיפה של כוחותינו, שבהם הוא עסוק כיום. מהלכים כאלה ישבשו את התארגנותו להתנגשות העתידית, כשזמנה יגיע.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 08 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בזמן שטראמפ מעיין בהצעה האיראנית, לאחר שהודיע פומבית כי "סביר להניח שלא יקבל אותה", בכירי המשטר בטהראן מוסיפים לאיים לגבות מחיר כבד מהכוחות האמריקניים שאוכפים את הסגר הימי.

העלייה במחירי הנפט, אפשר להעריך, מטרידה את הנשיא האמריקני. למרות זאת, התנהלותו מקרינה שביעות-רצון מהמצור הימי, ככל הנראה בעקבות  דיווחים שמצביעים על האפקטיביות של האמצעי הזה. אם כך הדבר, הרי שמבחינתו גם בלי לבצע מהלכי לחימה נוספים, הוא כבר מחזיק בידו את הקלף המנצח. מה שנדרש כעת הוא סבלנות.

החלטת טראמפ ביחס לאיראן תקרין באופן ישיר על זירת לבנון וממילא גם על גבולות הגזרה של צה"ל.

ערוץ אלמיאדין הלבנוני, דווח אתמול (ראשון) על הסלמה בלחימה בעקבות סדרה של תקיפות אוויריות אגרסיביות וכ-14 פשיטות של כוחות צה"ל, על כפרים ועיירות בדרום לבנון.

ועדיין, כל עוד נשמר הסטטוס קוו בין ארה"ב לאיראן  וכל זמן שישראל ממשיכה למצות את המהלך המדיני מול ממשל עאון, צה"ל ייאלץ לפעול בזירה זו תחת מערכת של איזונים ובלמים.

מבחינתה של ישראל, הריסון יכול להתקבל על הדעת רק אם הוא משרת את המאמץ מול איראן. הן לנוכח האיום הישיר הנשקף ממנה והן משום שהאופן שבו היא תסיים את המלחמה הזו  ישפיע יותר מכל דבר אחר על עתיד חיזבאללה. יש לקוות שהמלחמה תוביל לשינוי המשטר בטהראן ובכל מקרה שלא תסתיים בהסדר שיאפשר למשטר להשתקם ולבסס מחדש את יכולותיו.  אמירתו של טראמפ כי "אולי עדיף לנו בלי עסקה בכלל" מצביעה על כיוון שישראל צריכה להכשיר כאופציה עדיפה יותר מהסכם שיפשיר כספים לאיראן.

כך או כך, אין הצדקה לריסונים ישראליים בלבנון רק בשביל לקדם משא ומתן עם הגנרל עאון. ממשל זה לא יוכל לספק לישראל את הדבר העיקרי שהיא צריכה ממנו – הסרת איום חיזבאללה. לעומת זאת – כפי שהוא כבר מוכיח, הוא יוכל גם יוכל להציב משקולות על רגליה, להגביל את חופש פעולה ולתבוע את נסיגתה מהשטח הלבנוני.

חולשתו של הממשל הזה היא גם חוזקתו במערכת המדינית הבינלאומית. כולם יריעו להצהרותיו החיוביות נגד חיזבאללה, יסבירו לישראל כי לבו נמצא בצד הנכון ויבקשו ממנה להתחשב באילוציו ולוותר למענו,  תוך ניפנוף באלטרנטיבה הקשה.  ממשל עאון מגיע למשא ומתן עם ישראל כשהיעד הנידרש מבחינתו הוא להפסיק את הלחימה ואת נוכחות צה"ל. לישראל אסור להמיר נכסים ביטחוניים מוחשיים בהסכמים שאינם שווים את הנייר שעליו ייחתמו.

***

קשה להפריז בחשיבות הפעילות שכוחותינו מבצעים בימים אלה בדרום לבנון. הם משמידים תשתיות חיזבאללה בכפרים השיעיים הקדמיים, ולא משאירים לפעילי ארגון הטרור בתים ומתקנים שאליהם יוכלו לחזור בתום השלב הנוכחי. הקו היחידי שבו נכון לעצור הוא קו הליטני. זה הקו הראשון שניתן להחזיק בו  באפקטיביות , מבחינה טופוגרפית, כשטח שולט. בד בבד צריך יהיה לפנות  את כל האוכלוסייה הלבנונית שמדרום לליטני ולהשאיר את רצועת השטח הזו ריקה מאדם,   עד להתפרקות חיזבאללה מנשקו . רק אז ניתן יהיה לשקול חזרתם של הנוצרים, במודל דומה לזה שהונהג עם הדרוזים ברמת הגולן.  אין תרופה ללא תופעות לוואי וגם דרך הפעולה הזו אינה נעדרת חולשות וסיכונים. בנוסף, היא מצריכה נחישות וסבלנות. למרות זאת, במאזן הכולל היא עדיפה על כל שאר החלופות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

השבוע התבשרנו כי טורקיה פנתה לארה"ב וללבנון והציעה לסייע בהשגת הסדר מול חיזבאללה, זאת במקביל למאמציה וקריאותיה לקידום הסכם בין ארה"ב לאיראן אותם היא מציגה כמאמצים למניעת הסלמה ולהשגת יציבות אזורית. ככלל, טורקיה ידועה בנסיונותיה למצב את עצמה כמתווכת בשלל סכסוכים, בין איראן לארה"ב, פקיסטן ואפגניסטן ועוד, כאמצעי להקרנת עוצמה והעלאת מעמדה באזור.

חרף מאמצים רבים למנוע את מתקפת המנע, כולל רעיונות יצירתיים שדווחו בתקשורת הטורקית, דוגמת הגעה להסדר בין איראן לארה"ב על משאבי אנרגיה, העמדה הטורקית לא התקבלה, מה שיצר תסכול טורקי על כך שאנקרה, נותרה, במידה רבה, מחוץ לעניינים. על רקע זה, אין להתפלא כי טורקיה ממקדת את מאמציה בחזרה למרכז הבמה, ובתוך כך למנוע מישראל למקסם את הישגיה ולקצור את פירות עמלה – הן מול איראן וכעת מול חיזבאללה, בנסותה להיות מעורבת במגעים המתוקשרים בין ישראל ולבנון.

הנשיא טראמפ פתח את השער לארדואן

המעורבות הטורקית מוכרת היטב לישראל מהמלחמה בעזה, ולא לטובה. אז רשם נשיא טורקיה הישג כאשר במסגרת קידום תכנית הנקודות של טראמפ, נהנה ממעמד בכיר במגעים, כאשר קודם לגיבוש התכנית, מעורבותה של טורקיה במשא ומתן כלל לא נלקחה בחשבון או נחסמה בידי ישראל. מעמד זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתמונה מהפגישה עם מנהיגי מדינות ערב בניו-יורק, שבה נראה ארדואן יושב לצדו של טראמפ אל מול שאר המשתתפים.

הנשיא טראמפ הבין את חשיבותה של טורקיה וידידתה הקרובה קטר בשל השפעתן על חמאס ולכן בחר להעמידן בקדמת הבמה ולהטיל עליהן את משימת שכנוע חמאס בחתימה על הסכם להחזרת החטופים בשלב ראשון. לצד ההשיג המדהים בהשבתם, בבחירתו זו, פתח הנשיא טראמפ את השער למעורבות טורקית וקטרית גם בשלב הבא של התכנית, שתכליתו פירוז הרצועה ושיקומה.

וכך פטרוניות חמאס העיקריות, לעיתים במסווה של פרויקטים הומניטריים, החלו לחתור, ועדיין, להכשיר נוכחות ארוכת טווח של שתיהן ברצועה, ולהבטיח את שרידותו של חמאס כריבון האפקטיבי, ובהמשך, אולי אף הבלעדי. באנקרה אף רצו לשלוח חיילים להשתתף בכוח הייצוב הבינלאומי מטעם "מועצת השלום" שאמון על פירוק חמאס מנשקו, אך לפחות לעת עתה, הצעה זו סוכלה בהצלחה על ידי ישראל.

אותה טורקיה רוצה לשחזר הצלחה מדינית זו בזירה הלבנונית, תוך הצרת צעדיה של ישראל, הגבלת חופש פעולתה, ושימור שלטון הטרור של חיזבאללה בלבנון עמו חיזקה את קשריה באחרונה.

כזכור, לאחר כניסת הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, הארגון ניסה לשקם את כוחו באמצעות ניסיונות הברחה דרך סוריה, אך קריסת משטר אסד והחלטת ההנהגה החדשה לחסום העברות נשק, לצד צעדים להפסקת טיסות על הקו טהרן-ביירות בלחץ ישראל, סגרו או הקשו משמעותית על נתיבי ההברחה המרכזיים שבהם השתמשו משמרות המהפכה האיראניים במשך שנים.

לפני עצירת הטיסות הישירות, אנקרה אפשרה את השימוש במרחב האווירי שלה למעבר טיסות של חברת התעופה האיראנית "מאהאן אייר" בדרכן לביירות. העובדה שחברה זו מוכרת בקשריה עם כוח קודס, ונכללה ברשימת הסנקציות האמריקניות כבר בשנת 2011, לא עצרה בעדה.  ד"ר יוסי מנשרוף, מומחה לאיראן, מציין כי במהלך דצמבר 2024, ביצעה "מאהאן אייר" 11 טיסות לשדה התעופה בביירות דרך המרחב האווירי של טורקיה, ואלו המשיכו גם לתוך ינואר 2025.

שיתופי פעולה כלכליים ומדיניים בין אנקרה לטהרן

בתגובה להחמרת הפיקוח, איראן וחיזבאללה התאימו את עצמם במהירות למציאות החדשה והחלו בבניית צירי הברחה חדשים במדינות שלישיות, בעיקר טורקיה ועיראק, הישענות גוברת על סוכנויות חלפנות ומטבעות קריפטוגרפיים. תחקיר שערך אנליסט המודיעין רונן סלומון חשף כי שיטת הפעולה הסתמכה על דיפלומטים ובלדרים בטיסות קונקשן, בין היתר דרך איסטנבול, כאשר ההחלפה מתבצעת בדיוטי פרי תוך עקיפה של דלפקי המכס, על מנת לטשטש את העובדה שמקור המימון הוא באיראן.

הסיוע הטורקי למשטר הטרור האיראני ולחיזבאללה אינו מתמצה ביוזמות פרטיות של בלדרים או מפרים בודדים, אלא מכוון מגבוה דרך מוסדות פיננסיים מרכזיים וגורמים בכירים. לראיה, בין 2012 ל-2013, בשיא משטר הסנקציות המערביות נגד איראן, טורקיה ואיראן הפעילו מנגנון שיטתי שבו תשלומים עבור גז ונפט הומרו לזהב והועברו לאיראן – ישירות או דרך האמירויות – בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים. המנגנון נשען על פרצה רגולטורית בסנקציות והופסק רק לאחר שפרצה זו נסגרה לקראת סוף שנת 2013.

בדפוס דומה של פעילות, הודעת מזכירות האוצר האמריקנית מאפריל השנה מתארת כיצד, במשך למעלה מחמש שנים, בנה פעיל המימון האיראני עבור חיזבאללה, רשת פיננסית של גורמים מפוקפקים ברחבי העולם, במטרה לעקוף את הסנקציות האמריקניות על הנפט האיראני, שכללה גם מפעילים בטורקיה לצורך הלבנת כספים.

עד למעצרו של הדיקטטור הוונוצאלי ניקולאס מדורו ע"י ארה"ב, המנגנון המתוחכם פעל כך: הנפט איראני הוברח לוונצואלה בתמורה לזהב, שהועבר לגורמים בכוח קודס המופקדים על הנגשת הסיוע לחיזבאללה בטהרן. בהמשך הזהב הוברח לטורקיה, שם נמכר בשוק השחור. מכירת הזהב בטורקיה אפשרה להמיר אותו למזומן או לנכסים נזילים לטובת פעילותם של איראן וחיזבאללה, תוך טשטוש עקבות והפחתת הסיכון לזיהוי.

למרות היריבות המסורתית והתחרות על הגמוניה בעולם המוסלמי, איראן וטורקיה יודעות לעבוד יחד למען החלשת אויבים משותפים, בהם הכורדים וישראל. אנקרה לא חפצה בשינוי משטר באיראן, בוודאי לא כזה שיהיה פרו-מערבי, וילווה בכאוס שיזלוג לתחומה, בין אם מדובר בזרם פליטי המוני לשטחה, התקוממות של האופוזיציה הטורקית מבית, התחזקות של האוטונומיות הכורדיות במדינות השכנות – או הכל ביחד.

ברקע האמור, הטורקים מאוימים במיוחד מעליית קרנה של ישראל באזור, לנוכח השותפות יוצאת הדופן עם ארה"ב, והעליונות הצבאית המרשימה שהוכחה כבר ב"עם כלביא" ושבה להכות באיראן ב"שאגת הארי".

מתוך הבנה זו, כשם שישראל הקפידה לעמוד על עקרונותיה ולמנוע מעורבות צרפתית בשיחות, כך, ואף ביתר שאת, עליה לעמוד על המשמר נוכח האפשרות למעורבות טורקית. ביחס לצרפת, גורם ישראלי הבהיר בשעתו כי התנגדות זו נובעת בין היתר מ"אפס נכונות צרפתית לעשות משהו קונקרטי כדי לעזור ללבנון לפרק את חיזבאללה".

פוטנציאל הנזק הטמון במעורבות טורקית הוא לאין שיעור גבוה יותר. לנוכח קשריה עם איראן וסיועה להעברת הכספים לחיזבאללה לטובת שיקומו, אין לאפשר לטורקיה שום מעורבות בשיחות. בשיח עם האמריקאים, על הדרג המדיני להבהיר כי בדומה להצבת חיילים טורקים בעזה – גם כאן מדובר בקו אדום.

פורסם בישראל היום, בתאריך 02 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בהודעה משותפת לצה"ל ושב"כ בערבו של יום הזיכרון נמסר על חיסולו של חמיס מחמד חמיס קצאץ, מחבל שהיה מעורב בטבח 7 באוקטובר והשתתף בפשיטה על קיבוץ ניר־עוז ובמעשי הזוועה שם. שנתיים וחצי לקח להגיע אליו, ומעניין כמה אחרים כמוהו עוד ממשיכים לפעול.
עם כל התסכול שבכך, אפשר להבין את העיכוב. מה שקשה יותר להבנה הוא נימת ההצטדקות בחלק השני של ההודעה, שבו נמסר כי המחבל חוסל לאחר "שהתקרב לאזור שבו פועלים כוחות צה"ל בדרום רצועת עזה, באופן שהיווה איום מיידי", וכי "לאורך המלחמה המחבל הוביל מתווי טרור נגד כוחות צה"ל ואזרחי מדינת ישראל". כלומר, לא די היה במעלליו מ־7 באוקטובר כדי להצדיק את חיסולו, וגם לא מספיק שתכנן פיגועים או התקפות נגדנו לאורך המלחמה. הוא הפך בן מוות רק לאחר שהציב איום מיידי על כוחותינו. קשה להאמין שזו המדיניות מול מרצחי חמאס בעזה, שממנה הכול התחיל.

אם לא די בכך, אתמול פורסם כי במסמך מודיעיני שהועבר לדרג המדיני הזהירו גורמי צה"ל כי חמאס משתקם באופן משמעותי במהלך הפסקת האש. למען האמת, לא נזקקנו לכך כדי להבין שזהו המצב. טורים ומאמרים לא מעטים בנושא, המבוססים על מידע גלוי, פורסמו גם בדפיו של העיתון הזה. רבים ממהלכי חמאס נעשו לעין כול וללא מאמצי הסתרה, גם כדי להבהיר מי כאן הריבון. אם כך הם הדברים מעל פני הקרקע, אפשר רק להעריך מה קורה מתחתיה.
מי שחושב שהפתרון לכל זאת יגיע במסגרת הסיכומים על פירוק חמאס מנשקו מוזמן להאזין לדוברי חמאס. ניקולאי מלאדנוב ואנשי מועצת השלום כנים במאמציהם בעניין הזה, אך יכולתם להשפיע על ארגון הטרור בסוגיית הנשק מוגבלת למדי. בכירי חמאס השמיעו את דעתם על כך פעם אחר פעם. בעצת המתווכים הם מנסים להנמיך את הווליום, אבל התשובה אינה משתנה. הנוסח הרשמי הסופי אולי לא יכלול את המילה "לא", אבל זאת תהיה משמעותו.

שני אילוצים גדולים משפיעים על המדיניות הישראלית בלחימה בעזה. הראשון הוא אילוץ מדיני – המחויבות הישראלית לתוכנית עשרים הנקודות, ובמסגרת זאת הרצון לא להצטייר כמי שהכשילו את יוזמת טראמפ ואת פעילות "מועצת השלום". האילוץ השני הוא המשאבים. רצועת עזה היא זירה משנית ביחס לאיראן וללבנון, שעיקר משאבי צה"ל מופנה אליהן.

אין חולק על סדר העדיפות הזה. ההזדמנות מול איראן מחייבת להציב אותה במוקד המאמצים, ולא לאפשר לשום זירה אחרת להסיט ממנה את המבט והקשב. למרות זאת, הרושם הוא שעדיין קיים מרחב לא קטן לפעולת כוחותינו במסגרת המשאבים הקיימים ובלי לפגוע בהסכמות המדיניות.
אין מדובר רק במאמצים תגובתיים לסכל הברחות וייצור נשק או לפגוע בהשתלטות חמאס על משאבים המיועדים לאוכלוסיית עזה, אלא אפילו בפעולות יזומות, בפרופיל נמוך, שימוקדו בפגיעה בפעילים, בתשתיות, במצבורי נשק, במנהרות, במתקני שלטון וכיוצא באלה. הפעולות ייעשו בעלויות נמוכות על בסיס המשאבים הקיימים בגזרה ובידי שב"כ, ויחייבו את חמאס להשקיע בהגנה על אנשיו ויכולותיו על חשבון מאמצי השיקום או התקיפה של כוחותינו. מהלכים כאלה גם יחבלו במוכנות חמאס לקראת ההתנגשות העתידית, כשתגיע העת לכך. הפעולות התחבולניות שיוחסו למוסד בזירות האחרות יכולות לתת השראה לסוג הפעולות הנדרשות בעזה.

בלי זאת, התעצמותו של האויב הזה תוסיף לחזק גם את ביטחונו ותעוזתו. או אז, פיגועים והתקפות שלו נגדנו הם רק עניין של זמן.

איראן בין המצרים

בהודעה שפרסם השבוע לרגל יום השנה לייסודו איים ארגון משמרות המהפכה כי אם תחודש הלחימה, הוא ינחית "מכות מוחצות ובלתי צפויות על נקודות חיוניות ועל כוחות ההרתעה של האויב שנותרו באזור". "אנו עומדים בפתחו של סדר אזורי חדש, שיהיה חופשי מכוחות הגמוניים, ובלי נוכחות של מעצמות זרות ויהירות", סיכמו במשמרות המהפכה את תמונת המצב. גם שם רוצים סדר אזורי חדש.

אף עתה, לאחר כישלון המאמצים לקיים סבב נוסף של שיחות באסלאמאבד ולאחר פקיעת תוקף הפסקת האש והארכתה המאולצת ללא תוקף ברור או מוצהר, קשה לנחש כיצד יסתיים הפרק הנוכחי של המערכה עם איראן. ההסלמה ברטוריקה, ואפילו המהלכים הכוחניים במצרי הורמוז, לא מעידים בהכרח על הכיוון הצפוי. שני הצדדים עדיין מעדיפים הסדר שיסיים את המלחמה על פני המשכה. הצעדים שהם נוקטים בינתיים הם חלק מהלחצים להשפיע על המשא ומתן וגם לעצב את נרטיב העמידה הנחושה מול קהלי היעד של הצדדים.

על כל פנים, ישראל צריכה להיערך לאפשרות של חידוש הלחימה. בסתר ליבה מותר לה גם לקוות לכך, במיוחד לאחר הפרסומים על היכולות שנותרו בידי המשטר ולאחר הפסקת האש בלבנון שנכפתה עליה וחיזקה את הזיקה של איראן לזירה.

אם הנשיא דונלד טראמפ יממש את איומיו, התקיפה באיראן לא תהיה בגדר הרחבה של בנק המטרות, אלא שינוי שישפיע על תכלית המלחמה – מעבר מפגיעה ביכולות צבאיות ובמטרות שלטוניות לפגיעה ביכולת התפקוד של המדינה. גישה כזו תכלול פגיעה ברשת החשמל הארצית, בתשתיות אנרגיה, בגשרים מרכזיים ובצירי תחבורה חיוניים, ותביא לשיתוקה של איראן כמערכת מדינתית לפחות לזמן מה. באשר למצב הפנימי שייווצר באיראן, יש להניח שבטווח המיידי צעד כזה יביא גם להשפעות שליליות, כמו למשל הפניית זעמם של חלק מהאזרחים האיראנים אל ארה"ב. אולם במאזן הכולל ובימים שיבואו אחר כך נראה כרסום עמוק בלגיטימיות הפנימית של המשטר, בקיעים בלכידותו וקשיים בתפקודו. כל אלה ייתנו למתנגדיו את האור הירוק לצאת לרחובות.

לעומת התרחיש הזה, הארכת הפסקת האש תשחק לידי המשטר האיראני, שמזהה היטב את הרגישות של ממשל טראמפ לממד הזמן, ורואה בכך מנוף לחץ לשפר את הישגיו במשא ומתן. התרחיש השלישי, הגעה להסכם, נושא בחובו סיכונים לא מבוטלים לטווח הארוך – לא רק בנוגע לטיב ההסכמות בסוגיות הגרעין והטילים, אלא בהפשרת כספים שהוקפאו במסגרת העיצומים. זהו קרש ההצלה שטהרן משוועת לו.
אם המשטר יצא מהמשא ומתן עם תקווה ומשאבים לשיקום, הוא לא ישנה את שאיפותיו. אדרבה, המלחמה רק תחזק אצלו את ההבנה שהוא חייב להצטייד בנשק גרעיני כדי להבטיח את קיומו.

מלכודת אוסלו בזירת לבנון

הפסקת האש בלבנון נכפתה על ישראל בידי הנשיא טראמפ במסגרת המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן. בכך טהרן חיזקה את זיקתה לארץ הארזים, והבהירה כי אין לה שום כוונה לוותר על אחיזתה בנכס.
ממשל עאון מגיע למשא ומתן עם ישראל בציפייה ברורה להפסיק את הלחימה  הישראלית, ולכונן תהליך לנסיגת כוחות צה"ל ולהגבלת הפעילות הישראלית באדמתו. עד כה הוא הצליח לפחות בחלק מהמשימה: ישראל נמנעת מתקיפות בביירות, ונדרשת להתאים את פעולותיה ההתקפיות לפרשנות הניתנת להגדרה "הגנה עצמית".

נכון אומנם שהגנרל ג'וזף עאון ואנשיו היו רוצים לראות את חיזבאללה מפורק מנשקו, אך הם לא מתיימרים להשיג זאת בכוחותיהם, ויימנעו מכל מה שיהיה עלול להחזיר את לבנון לעידן מכוניות התופת ומלחמת האזרחים. הממשל הזה לא מצליח אפילו לממש את החלטתו לגרש את השגריר האיראני, ובממשלתו גם כעת מכהנים שרים וחברי פרלמנט מטעם חיזבאללה.

לא רק שאין בכוחם של ההסדרים עם הממשל הזה להסיר את האיום העיקרי כלפי ישראל, אלא שהם יכולים גם יכולים להוות משקולת על רגליה, בדרישות להסגת כוחותיה ולהגבלת פעילותה הביטחונית. ישראל לא יכולה לוותר על כך. אסור לה להמיר נכסים ביטחוניים בהסכמים שאינם שווים את הנייר שייחתמו עליו.

גישתה בלבנון צריכה להיות מודרכת מרצונה לשמור על יחסיה עם הנשיא טראמפ, ולא משאיפות אחרות שאינן מחוברות למציאות. גם זאת עליה לעשות בראש ובראשונה מתוך ראייה של האינטרסים הביטחוניים שלה.
33 שנות אוסלו היו ניסוי כושל וכואב של גישת "ההתחשבות בחולשתו של הפרטנר". הלקחים ממלכודת אוסלו רלוונטיים מאוד גם ביחס ללבנון של הגנרל עאון.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נראה שהמאמצים לשוות למגעים עם לבנון חשיבות היסטורית לא הצליחו לפרוץ את מחסום הספקנות בישראל. אחרי אינספור הסכמים מדיניים שלא בלמו את התעצמות חיזבאללה וכן הצהרות מבטיחות של הממשל הלבנוני, שנותרו ללא כיסוי, קשה לבוא בטענות לישראלים, שכבר לא מתרגשים משיחות ישירות עם הממשל בביירות ולא נותנים בו אמון.
מטרתו של הממשל בלבנון היא בעיקר להשיג הפסקת אש ולהביא להפסקת הלחימה. הוא אומנם היה רוצה לראות את חיזבאללה מפורק מנשקו, אבל הוא גם מודע לפער בין הרצון ליכולת מול ארגון הטרור שמייצג את העדה הגדולה במדינה ולנוכח כוחו הצבאי. הממשל בביירות לא הצליח אפילו לממש את החלטתו לגרש את השגריר האיראני מהמדינה, ובממשלתו גם כעת מכהנים שרים וחברי פרלמנט מטעם חיזבאללה.
בעוד שאין בכוחם של הסדרים עם הממשל הזה להסיר את האיום העיקרי כלפי ישראל, הרי שהם יכולים גם יכולים להוות משקולת על רגליה. זה לא יבוא לידי ביטוי רק בדרישה – שכבר נשמעת כעת – להפסיק את פעולותיה ההתקפיות של ישראל בשטח לבנון, אלא גם בתביעה להגביל את נוכחותה הצבאית בשטח ולפעול דרך מנגנונים בינלאומיים לפני תקיפות אוויריות אפילו נגד צעדי ההתחמשות של חיזבאללה.
אם לפני הנסיגה מלבנון התמקד השיח הציבורי בישראל בשאלת המחיר של נוכחותנו שם, כיום הציבור מבין את המחיר של היעדר נוכחותנו במדינה. שליטה צבאית בדרום לבנון עד לגבול הטבעי שמציב נהר הליטני ומעבר לכך בצידו המזרחי, בנוסף לחופש לפעול נגד כל איום שמתהווה בכל שטחי המדינה, הם תנאים הכרחיים לישראל בכל הסדר. שליטה צבאית בשום אופן איננה מתכון לנוכחות סטטית, וגם איננה מרכיב יחיד. לצידה חייבים להימשך מאמצי סיכול רצופים שימנעו את התבססות האויב, ויאלצו אותו להשקיע את משאביו בהישרדות.
המערכת הבינלאומית, יש להניח, לא תקל עלינו. היא כנראה תנסה לרסן את פעילותנו ולבקש שנגלה הבנה לחולשתו של הממשל. התנהלותו של הגנרל ג'וזף עאון אפילו בנוגע ליוזמת טראמפ לקיים שיחה טלפונית משולשת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכולה להעיד על הצפוי לנו עמו במעלה הדרך. בסרט הזה כבר היינו.
33 שנות אוסלו היו ניסוי כושל וכואב של גישת "ההתחשבות בחולשתו של הפרטנר". את הלקחים נכון ללמוד גם בקשר לזירה הצפונית.

"לא ננטוש את לבנון"

מי שממהר בינתיים למנף את המגעים להפסקת אש כהישג תודעתי מול אזרחי לבנון הוא המשטר האיראני. אסמאעיל בקאאי, דובר משרד החוץ בטהרן, הצהיר כי "איראן לעולם לא תנטוש את לבנון", והבהיר שסוגיית הלחימה בלבנון תהיה אחד הסעיפים על סדר היום במשא ומתן באסלאמאבאד.
האופן שבו איראן תסיים את המערכה הזו ישפיע יותר מכול על מעמדו וכושר התאוששותו של חיזבאללה בלבנון. המפתח, גם בעניין זה, הוא סוגיית הכספים. דיווחי התקשורת על כך שארה"ב הציעה במשא ומתן להקים קרן סיוע לאיראן בסך 250 מיליארד דולר מעוררים דאגה. אומנם לא ניתן לכך אישור רשמי מגורמים אמריקניים, אך דיווחים אחרים על כך שהאיראנים מעריכים את נזקי המלחמה בסכום של 270 מיליארד דולר מחזקים את החששות שהעניין עלה לדיון, בשל הקרבה בין הסכומים.
ביחס לאיראן ברור שכל זמן שהמשטר הנוכחי יתקיים, הוא לא ישנה את שאיפותיו. אדרבה, המלחמה רק תספק חיזוק לאנשי המשטר שסבורים שנשק גרעיני חיוני להבטחת קיומו.
המשא ומתן עלול לספק למשטר בדיוק את מה שהוא זקוק לו כעת: קרש הצלה. כזכור, מצבו הכלכלי, שהיה קשה עוד לפני המלחמה, הוציא את ההמונים לרחובות. המלחמה החמירה את המצב, והמצור הימי מגביר את הלחץ והמצוקה. המשא ומתן המדיני הוא התקווה היחידה שנשארה למשטר לבלום את נפילתו לתהום, וגם לאפשר את שיקומו.
האתגר העיקרי מצד ארה"ב וישראל הוא למנוע שחיקה של הישגי המלחמה, ולשמר את הפוטנציאל להחלפת המשטר. המצור הימי האמריקני עונה על כך, כל עוד הוא מרכיב באסטרטגיה ויימשך לאורך זמן, ולא ישמש מנוף לחץ טקטי בלבד.
למעשה, המשא ומתן יכול להתפתח לאחד משלושת התרחישים הבאים: הראשון הוא הגעה להסכם, השני הוא פיצוץ השיחות וחזרה ללחימה, והשלישי הוא לא הסכם ולא לחימה.
מנקודת מבטה של ישראל, תרחיש של הסכם שיביא להפשרת כספים שיצילו את המשטר ויאפשרו את שיקומו הוא הגרוע מהשלושה. כאשר אלה הן הברירות, ישראל צריכה להעדיף שהמלחמה תסתיים "בלי הסכם ובלי מלחמה", ולא עם הסכם כזה. הפתרונות אז לאתגרי הגרעין והטילאות יושגו באכיפה חד־צדדית, כשאיראן ממילא בעמדת חולשה ותאותגר גם בתוך ביתה פנימה.

המקום שממנו הכול התחיל

תאריך היעד לפירוק חמאס מנשקו פקע והוארך, וצפוי להסתיים כאשר שורות אלה יראו אור. אבל בארגון הטרור לא משדרים בהילות בסוגיה הזו או השלמה עם הכיוון הזה. ההפך מכך: "מדובר בניסיון שערורייתי של הכיבוש להשיג דרך המשא ומתן את מה שלא השיג בשדה הקרב", הסביר דובר הזרוע הצבאית של חמאס. משלחת מטעם הארגון קיימה השבוע פגישות בקהיר עם גורמי התיווך, קבלה על אי עמידתה של ישראל בהתחייבויותיה, ואף הציבה רשימת דרישות.
בד בבד מתרבים הדיווחים על מאמצי השיקום של חמאס, תוך ניצול הצעדים ההומניטריים שמובילה "מועצת השלום" וההתמקדות העולמית והישראלית במלחמה באיראן ובלבנון.
הציבור בישראל נחשף רק במעט ורק מעת לעת למה שמתרחש מתחת לפני האדמה בעזה. ניסיון העבר מחייב להניח כי חמאס לא שוקט לרגע בכל התחומים – מגיוס לוחמים נוספים ואימונם, ועד לשיקום מנהרות וליצור נשק. המציאות הזו לא תותיר לישראל ברירה זולת השלמת המלאכה בעצמה, עם כל הכבוד למועצת השלום ולכל שאר הפטנטים.
בחלוף שנתיים וחצי של מלחמה מרובת זירות, פרקים והישגים, הסיום עוד רחוק והמציאות עדיין שברירית. את המשך המאבק ישראל עושה מעמדת כוח טובה לאין ערוך מזו שבה הייתה בכל נקודת זמן אחרת מאז 7 באוקטובר. אין כאן לא רהב ולא אופוריה, אך יש בסיס איתן לאמונה ולאופטימיות.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 16 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

על רקע המתיחות בין טורקיה לישראל סביב הוצאת צווי המעצר נגד בכירים ישראלים, נשיא טורקיה רג'יפ טאיפ ארדואן שב ואיים השבוע כי כפי שארצו פעלה בנגורנו-קרבאך ובלוב, כך תוכל לפעול גם מול ישראל – ובלבד שתהיה חזקה דיה. זו הזדמנות לבחון את השאלות הבוערות: האם יש אמת בדבריו, והאם אנקרה מסוגלת להציב איום צבאי ממשי על ישראל?

מהלך קרקעי טורקי

בפועל, מאז הפלישה לקפריסין ב-1974, טורקיה לא ביצעה פלישה קונבנציונלית רחבת היקף בסגנון של כיבוש טריטוריאלי מלא, אך כן קיימה מבצעים קרקעיים משמעותיים בסוריה ובעיראק. בסוריה ביצעה אנקרה פעולות רחבות היקף, עם שילוב של כוחות סדירים לצד גורמים מקומיים, וביססה נוכחות מתמשכת בצפון המדינה. בעיראק, מנגד, צעדיה היו מצומצמים יותר, וכללו חדירות עומק והקמת בסיסים.

הפעולה בשתי הזירות הללו, בשכנותיה של טורקיה, במדינות הגובלות בטורקיה, נועדה בראש ובראשונה להתמודד עם האתגר הכורדי, שנחשב לאיום ישיר על ביטחונה הלאומי. לעומת זאת, בלוב ובאזרבייג'ן התאפיינה המעורבות הטורקית בנוכחות צבאית מצומצמת יותר, שהתבססה על ייעוץ, הפעלת כטב"מים, אספקת ציוד ותמיכה בכוחות מקומיים, כולל שימוש בלוחמים סורים.

פלישה טורקית מהים

ומה לגבי תרחיש של פלישה ימית? הצי הטורקי הוא מהחזקים באזור, אך חדירה אמפיבית לישראל אינה סבירה מבחינה צבאית בתנאים הנוכחיים. תרחיש כזה מחייב שליטה ימית ואווירית לאורך זמן והנחתת כוחות בהיקף משמעותי. סיכויי ההצלחה של ניסיון כזה נמוכים מאוד, שכן הוא ייענה במאמץ ישראלי משולב של חיל הים, חיל האוויר, מערכי ההגנה האווירית והמודיעין. תגובה שכזו תאפשר איתור מוקדם, תקיפה בעומק ובים וסיכול של הכוח הפולש, עוד לפני הגעתו לחוף.

עימות בין חילות האוויר

וישנו גם ההיבט האווירי. לחיל האוויר הישראלי יתרון מובהק על פני מקבילו הטורקי, הן בניסיון המבצעי והן באיכות הפלטפורמות. זאת, למרות מאמצי המודרניזציה של טורקיה בשנים האחרונות, לרבות שדרוג הצי האווירי וחתימה על עסקאות לרכישת מטוסי יורופייטר מאירופה. נכון לעת הזו, ולמרות דיווחים שונים, ארה"ב טרם מכרה לטורקיה מטוסי F-35.

בהיבט המבצעי, ישראל צברה ניסיון רב בזירות מורכבות, כולל תקיפות עומק מול מערכי נ"מ מתקדמים, כפי שהומחש באופן בולט בשתי המערכות האחרונות באיראן, בעוד טורקיה צברה ניסיון בעיקר בלחימה בעצימות נמוכה עד בינונית, בדגש על הפעלת כטב"מים ושילוב כוחות מקומיים. פער זה עשוי להשפיע על היכולת לאבטח ולנהל מהלך רחב-היקף מול יריב מתקדם. המשמעות ברורה: תרחיש של פלישה קרקעית או אמפיבית ישירה לישראל אינו סביר, לפחות בטווח הנראה לעין.

עם זאת, קיים סיכון משמעותי יותר מצד טורקיה להפעלת איום עקיף, באמצעות תמיכה בכוחות סוניים קיצוניים בזירה הצפונית. תרחיש זה גם עלה בהערכות ועדת נגל ביחס לנוכחות הטורקית בסוריה, ולאפשרות שגורמים מקומיים יגרמו להסלמה בזירה זו. המעורבות הטורקית בסוריה משתלבת באסטרטגיה עקבית להחלשת המילציות הכורדיות שנואות נפשה. ייתכן שבעתיד תנסה טורקיה לבנות שלוחה מאורגנת בסוריה, שתפנה את האיום גם כלפי ישראל, אך נכון לעכשיו אין עדות למאמץ שיטתי כזה.

וצריך להביא בחשבון פרט נוסף:  ככל שטורקיה מתכוונת להעמיק את הפריסה הביטחונית שלה בסוריה, ובפרט אם תשלב בכך גם כוחות סדירים, יגדל הסיכון לחיכוך מבצעי עם כוחות ישראליים הפועלים בזירה. מצב כזה עלול להוביל להסלמה לא מכוונת. אפשר להעריך, בהסתמך על דיווחים של גורמים ישראליים בדבר הקמת מנגנון ביטחוני למניעת חיכוך, כי שתי המדינות יפעלו לצמצום הסיכון ולהימנעות מהידרדרות. גם עתיד היחסים בין סוריה לישראל ישפיע גם על העימות העקיף מול טורקיה, שצפויה להעניק גיבוי למשטר בדמשק. בשלב הנוכחי, כך או אחרת, לא נראה שסוריה מעוניינת בהחרפה מול ישראל, ובכל מקרה המשך הנוכחות הצבאית בנקודות מפתח בסוריה, כולל כתר החרמון, היא כלי הרתעתי חשוב.

אם יש רצון ויש יכולת

עד כה הדיון התמקד ביכולות, בהנחה של קיומה של מוטיבציה לפעולה. אולם אין ודאות שלטורקיה אכן קיימת כוונה לאמץ קו תקיף שיאיים באופן ישיר על ישראל. זאת, בין השאר, בשל הלחץ הצפוי מצד נאט"ו ובעיקר מוושינגטון, וכן לנוכח פוטנציאל לתגובה ישראלית קטלנית, כפי שטהרן למדה על בשרה.

אם כן, נדמה שבטווח הקצר אין לייחס משקל יתר לאיום הטורקי, שנראה בעיקר כתגובה לעליית מעמדה האזורי של ישראל על רקע שיתוף הפעולה עם ארה"ב נגד איראן, וכן כתגובה להסלמה שטורקיה ביקשה למנוע משיקוליה שלה. עם זאת, בטווח הארוך אין לשלול התפתחות של איום ממשי, במיוחד בשל העמקת המעורבות הביטחונית והצבאית של אנקרה בסוריה וניסיונותיה לבסס נוכחות גם בזירה העזתית.

לא זו בלבד, אלא שתיאבונו ההולך וגדל של הנשיא ארדואן למצב את טורקיה כמובילת העולם המוסלמי הסוני, ושאיפותיו הנאו-עות'מניות, עלולים לגרום לו לנקוט צעדים תקיפים יותר מהרטוריקה הלוחמנית המוכרת. טוב תעשה ישראל אם תשמור על דריכות, ותעקוב בעניין אחר ההתפתחויות מכיוון אנקרה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

יתכן שלא הייתה ברירה מול ממשל טראמפ אלא להסכים לקיומן של שיחות ישירות עם הממשל הלבנוני.  שמירה על השותפות האסטרטגית הטובה עם וושינגטון, ביחוד בעת הזו, מצדיקה את מחיר ההתייצבות לשיחות המדיניות,  אבל לא יותר מכך. מאחר שהסיכויים להסכם שלום שיספק את דרישותיה הביטחוניות של ישראל, נמוכים למדיי, אין לשלם שום מחיר נוסף רק לשם קיומו של התהליך.

לא צריך להיות מדינאי דגול או מומחה למזרח-התיכון כדי להעריך מה הלבנונים ידרשו מישראל כשישבו ליד שולחן המו"מ. הפסקת-הלחימה בשטח לבנון תהיה הדרישה הראשונה. "כל זמן שאתם תוקפים בשטחנו, אתם נותנים לגיטימציה לקבוצות "ההתנגדות" להתחמש ולפעול נגדכם" – כך הם יאמרו. אותו טיעון ישמש בהמשך כנימוק לדרישה השנייה שהם יציגו –לפינוי כוחות צה"ל משטח לבנון ובשלב מאוחר יותר גם כדי לתבוע מישראל לחדול מפעולות האיסוף במרחב האווירי שלה. אחרי זאת יבואו התביעות לתיקוני הגבול היבשתי בנקודות המחלוקת ואולי גם דרישות נוספות הנוגעות למים ולים.  ומה לבנון תהיה מוכנה לתת? אם כל דרישותיה ייענו היא כנראה תהיה מוכנה להכרה במדינת ישראל ולצעדי נורמליזציה. מה לגבי פירוק חיזבאללה מנשקו? – אפשר להניח שהתשובה לכך תהיה "רוצים אבל לא יכולים". ניסוח אפשרי נוסף: "אם תתנו את כל מה שביקשנו – יתכן שייווצרו תנאים שיאפשרו לנו להתמודד עם האתגר הזה".  השורה התחתונה – הסוגייה החשובה ביותר לישראל – תיוותר ללא מענה.

הממשל הלבנוני לא יהיה לבדו בהפעלת הלחץ על ישראל. צרפת ולא רק היא, יטענו – ישראל חייבת לחזק את הממשל הזה ולהיענות לדרישותיו כדי לחזקו. בלי זאת, כך ייאמר, הממשל לא רק שלא יוכל לספק את צורכיה של ישראל אלא שאף יתקשה להחזיק מעמד….

כן, אלה הטענות ששמענו במשך שנים ביחס לרשות הפלסטינית וזה לא ימנע את העלאתן גם ביחס ללבנון. כוחו של גנרל עאון הוא בחולשתו. בדיוק כמו אבו-מאזן.

אם זוהי הדינאמיקה הצפויה – חייבים לכייל את הציפיות ולקטוע את החלומות על חבילות נופש בביירות. צריך להיכנס לשיחות עם ציפיות נמוכות ובעיקר עם שתי החלטות מחשקות. ראשית, לא משלמים שום מחיר  רק בעבור קיומו של מו"מ, במיוחד לא הפחתת הפעילות הביטחונית. ההחלטה השנייה – פירוק חיזבאללה מנשקו הוא תנאי לכל הסכם. בלי זאת, אפשר להמשיך להיפגש, לדבר, אפילו להתחבק, במקביל ללחימה ולנוכחות בשטח ולא במקומם.

 הטלת המצור הימי היא חלק מהמשא ומתן של טראמפ

"איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במו"מ"  כך צייץ טראמפ בינואר 2020 אחרי חיסולו של קאסם סולימאני.  לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השתמש בניסוח זה.

משעה שהאש הופסקה, ראשי המשטר בטהרן רואים במשא ומתן הזדמנות לחלץ את המשאבים והתנאים הנחוצים לשיקום, יותר מאשר אמצעי לחץ נגדם. הם מודעים לביקורת כלפי טראמפ וללחצים שבהם הוא נתון ומניחים כי לא יממש את איומיו לחדש את המלחמה.

בהחלטתו להטיל מצור ימי טראמפ מכניס למגרש המשא ומתן מנוף נוסף ומבהיר כי בידיו אמצעים נוספים גם בלי לחדש את המלחמה.

האתגר העיקרי של וושינגטון הוא למנוע שחיקה של ההישגים המרשימים של המלחמה  ולשמר את הפוטנציאל להחלפת המשטר.  

הרפיית הלחץ הצבאי, כשלעצמה, עשויה לספק חלק מהתנאים הנחוצים להתאוששותו של המשטר. קל וחומר אם יופשרו לאיראן כספים ומשאבים שהוקפאו במסגרת הסנקציות שהוטלו על המשטר.

אתגר נוסף הוא מניעת הגבלות על חופש הפעולה של ישראל מול איראן או מול אירגוני הפרוקסי שהיא מפעילה. ישראל צריכה להתעקש על כך מול כל אוייב ומול כל איום בכל זירה. בכלל זאת, מול חיזבאללה.

האתגר הנוסף הוא הגרעין. אין המדובר רק בהוצאה והשמדה של האורניום המועשר שבידי איראן, אלא גם מניעת העשרה בכל דרגה על אדמת איראן .

כל משא ומתן עם נציגי המשטר, לא רק מרחיק את השאיפה להפלתו, אלא מחזק את הלגיטימיות שלו ועלול לסלול את הדרך להתחזקותו. למרות הצהרותיו, יש להניח שגם טראמפ מבין שכל עוד יתקיים משטר זה הוא לא ישנה את שאיפותיו. אדרבה, המלחמה הנוכחית תספק הוכחה לעמדתם של אלה בתוכו שסבורים שגרעין צבאי חיוני להבטחת קיומו.

כדי לשמר את הסיכויים להפלת המשטר, חיוני לשמר את מצבה הכלכלי הקשה של איראן. המוחים האיראניים שעדיין ממתינים לאור הירוק מצד הנשיא, יוכלו לעשות זאת בעצמם, כשיזהו את ההזדמנות לכך, כל עוד תישמר מצוקתו של המשטר. לפחות את זאת, עלינו להבטיח.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• הדיון על איראן מתמקד לרוב בזהות המשטר או בגרעין, אך מתעלם ממימד קריטי: מבנה המדינה ורמת הריכוזיות שלה.
• הניסיון ההיסטורי מראה כי מדינות ריכוזיות מצליחות לשמר ולשקם כוח גם לאחר זעזועים פוליטיים עמוקים.
• לוב תחת קדאפי ממחישה כיצד ריכוזיות מאפשרת הקרנת כוח, כולל שימוש בטרור ככלי מדינתי והשפעה אזורית ובינלאומית.
• גם לחץ צבאי וסנקציות לא הביאו לשינוי מהותי כל עוד המבנה הריכוזי נשמר.
• קריסת המשטר ב-2011 פירקה את הריכוזיות והובילה להיעלמות האיום המדינתי – אך יצרה כאוס, מיליציות ואי-יציבות מתמשכת.
• המקרה הלובי מציב דילמה: איום ריכוזי ומסוכן מול איום מבוזר, פחות קטלני אך כרוני.
• בהקשר האיראני, פירוק הריכוזיות עשוי להפחית את האיום האסטרטגי, אך במחיר של פיצול פנימי ואי-יציבות אזורית.
• "מודל קדאפי" באיראן עשוי להביא לביטחון גדול יותר לישראל וארה״ב, אך גם ליצירת מרחב בלתי נשלט עם סיכונים מסוג חדש.

מבוא

הדיון האסטרטגי סביב איראן מתמקד לרוב בבלימת תוכנית הגרעין או בשאלת שינוי המשטר. אולם גישות אלו מתמקדות בזהות ההנהגה ומתעלמות ממימד עומק מרכזי: מבנה המדינה ומידת ריכוזיותה. הניסיון ההיסטורי מצביע על כך שמדינות בעלות ריכוזיות גבוהה מסוגלות לשמר ואף לשחזר יכולות אסטרטגיות לאורך זמן, גם לאחר שינויים פוליטיים דרמטיים.

כך, למשל, רוסיה שלאחר קריסת ברית המועצות הצליחה לשקם את עוצמתה הצבאית ולשוב למדיניות כוחנית; איראן שלאחר מהפכת 1979 המשיכה לפתח שאיפות אזוריות; וסין, חרף שינויי משטר עמוקים, שמרה על ריכוזיות שאיפשרה לה להפוך למעצמה עולמית. דוגמאות אלו מדגישות קרוב לוודאי כי לא זהות המשטר היא הגורם המכריע, אלא מבנה הכוח במדינה.

המקרה הלובי

המקרה הלובי תחת מועמר קדאפי מספק המחשה חדה לדינמיקה זו. הפיכת 1969, שבה הודח המלך אידריס הראשון, סימנה מעבר ממלוכה חלשה ומבוזרת למערכת שלטונית ריכוזית. קדאפי פעל לבסס שליטה רחבה באמצעות פירוק מוקדי כוח מתחרים, הלאמת משאבי הנפט והקמת מנגנוני ביטחון נאמנים אישית. ריכוזיות זו איפשרה ללוב לפעול בזירה הבינלאומית באופן אקטיבי ולעתים תוקפני, ולהקרין כוח מעבר למשקלה היחסי.

כבר בראשית שנות השבעים ניכרה רמת החיכוך הגבוהה שבה פעלה לוב בזירה האזורית. בשנת 1973 הופל מטוס נוסעים לובי מעל חצי האי סיני לאחר שסטה ממסלולו ונכנס למרחב האווירי שבשליטת ישראל. המטוס יורט על ידי חיל האוויר הישראלי והופל לאחר שלא נענה להוראות, והאירוע הסתיים במותם של למעלה ממאה נוסעים ואנשי צוות. האירוע עורר ביקורת בינלאומית חריפה והוביל למתיחות אזורית, והוא נתפס על ידי ישראל כחלק מהקשר ביטחוני רחב יותר של איום אפשרי מצד גורמים עוינים. בהקשר זה הועלו גם הערכות שונות בדבר חשש מניצול כלי טיס אזרחיים לפעולות טרור נגד יעדים אסטרטגיים בישראל, אף כי טענות אלו אינן מבוססות באופן חד-משמעי במחקר ההיסטורי.

במהלך שנות השבעים והשמונים הפכה לוב לשחקן מרכזי בשימוש בטרור ככלי מדיניות. היא תמכה בארגונים פלסטיניים, בתנועות מהפכניות באפריקה ואף בקבוצות טרור באירופה. שיאו של דפוס זה היה הפלת טיסת Pan Am 103 מעל לוקרבי בשנת 1988, שבה נהרגו 270 בני אדם. האירוע הוביל לסנקציות בינלאומיות חריפות ולבידוד מדיני, והמחיש את יכולתה של מדינה ריכוזית לייצר השפעה גלובלית באמצעות טרור מדינתי.

העימות בין לוב לארצות הברית החריף בשנת 1986, כאשר בעקבות פיגוע בברלין שיוחס ללוב, ביצעה ארצות הברית תקיפה אווירית נגד מטרות בלוב. התקיפה כוונה נגד מתקני שלטון, מודיעין וצבא ונועדה להרתיע את המשטר הלובי. אף שהתקיפה גרמה נזק ממשי, היא לא הובילה לשינוי מיידי במדיניות, דבר המדגיש את עמידותה של מערכת ריכוזית גם מול לחץ צבאי ישיר.

במקביל, פעלה לוב להרחבת השפעתה באפריקה. קדאפי השקיע משאבים רבים בתמיכה במשטרים, במימון תנועות ובמעורבות צבאית, בעיקר בצ'אד ובמרחב הסאהל. פעילות זו חיזקה את מעמדה של לוב כשחקן אזורי, למרות מגבלותיה המבניות.

בתחילת שנות ה-2000 חל שינוי במדיניות הלובית. בשנת 2003 הודיעה לוב על ויתור על תוכניות נשק להשמדה המונית ועל פתיחות למערב. מהלך זה הביא להסרת הסנקציות ולשיפור במעמדה הבינלאומי של לוב. עם זאת, מבנה המדינה הריכוזי נותר בעינו.

השפעת "האביב הערבי"

השלב המכריע התרחש בשנת 2011, עם פרוץ "האביב הערבי". מרידות פנימיות נגד המשטר, לצד תגובה אלימה מצד קדאפי, הובילו להתערבות בינלאומית. מועצת הביטחון של האו״ם אישרה את החלטה 1973, ונאט״ו הוביל תקיפות אוויריות שפגעו באופן שיטתי ביכולות המשטר ואיפשרו את נפילתו. עם קריסת המערכת הריכוזית לא הוקם מנגנון חלופי יציב, ולוב התפצלה למספר מוקדי כוח יריבים.

השלכות הפירוק התבררו באופן חד בשנת 2012, כאשר הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי הותקפה והשגריר האמריקאי כריסטופר סטיבנס נרצח. האירוע המחיש את אובדן השליטה המרכזית ואת עליית כוחן של מיליציות מקומיות, והדגיש את המעבר מאיום מדינתי ריכוזי לאיום מבוזר של חוסר יציבות.

במובנים קלאסיים של איום מדינתי, לוב שלאחר 2011 חדלה להוות איום משמעותי. אין בה כיום תוכנית גרעין, אין מדיניות חוץ קוהרנטית ואין יכולת הקרנת כוח אזורית או גלובלית. עם זאת, היא הפכה למרחב של אי-יציבות מתמשכת, המאופיין בפעילות מיליציות, טרור מקומי והתערבות חיצונית. בכך מדגים המקרה הלובי מעבר מאיום מרוכז ובעל פוטנציאל קיומי לאיום מבוזר ומתמשך.

המקרה הלובי מציב דילמה אסטרטגית עקרונית: האם עדיף להתמודד עם מדינה ריכוזית בעלת פוטנציאל לאיום קיומי, או עם מרחב מפוצל המאופיין באי-יציבות אך חסר יכולת לפעול כישות אסטרטגית אחידה. הניסיון ההיסטורי מלמד כי ריכוזיות מדינתית מאפשרת פיתוח יכולות מתקדמות והקרנת כוח, בעוד שפיצול מפחית יכולות אלו אך יוצר סיכונים אחרים, פחות מרוכזים אך מתמשכים.

סיכום

בהשלכה על המקרה האיראני, עולה כי הדיון אינו יכול להתמקד רק בזהות המשטר. איראן משלבת ריכוזיות מדינתית, אידאולוגיה ויכולות מתקדמות, ובכך מייצגת פוטנציאל לאיום משמעותי. עם זאת, יש להיזהר מהשלכה ישירה מהמקרה הלובי, שכן איראן שונה בהיקפה, בהרכבה החברתי ובעומק מוסדותיה, וכן בשל קיומה של תשתית גרעינית מתקדמת.

המקרה הלובי מדגים כי ריכוזיות מדינתית היא תנאי מאפשר ליצירת איום אסטרטגי משמעותי, וכי פירוקה מוביל להיעלמות האיום המדינתי הקלאסי – אך במחיר של אי-יציבות מתמשכת. מכאן עולה כי החשיבה האסטרטגית על איראן אינה יכולה להתמקד רק בשאלת שינוי המשטר או בלימת יכולות, אלא חייבת לכלול גם את מבנה המדינה ואת יכולתה לרכז כוח.

עד כה, יש להודות, הפגין המשטר האיראני יכולת עמידה מרשימה, ולמרות המכות הקשות שקיבל הוא עדיין שולט באיראן ברמה גבוהה של ריכוזיות. אם יממש הנשיא טראמפ את איומיו ויפגע בתשתיות כלכליות ברחבי איראן, עשוי בהחלט שלטון האייתולות להיסדק. מיעוטים אתניים ודתיים ברחבי איראן עשויים להיווכח כי השלטון המרכזי בטהראן אינו יכול לספק להם את צרכיהם. הם גם עשויים להעריך כי חולשתו של השלטון המרכזי מקטינה מאוד את הסיכונים הכרוכים במרי גלוי נגדו. על רקע זה, קיימת בהחלט אפשרות שאחדים מהם ינסו להשתלט על שטחים ומוקדי כוח בתוך איראן. אם אכן כך יקרה, יתממש באיראן "מתווה קדאפי". דה פאקטו איראן תתפצל וישראל וארה"ב יחושו עצמן בטוחות יותר מאי פעם בעבר מול "האיום האיראני".

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.