חם. חם מאוד. לפי נתונים רשמיים, חודש יוני היה החם ביותר שנמדד אי פעם. עזבו רגע את האמונה או את חוסר האמונה במשבר האקלים, בסיבות שהביאו להתחממות, אופן המדידות העולמיות ועוד. דבר אחד ברור: חם.

אם נתעלם מתיאוריות הקשר ונאמין לנתונים הרשמיים, נגלה שהמזרח תיכון כולו חווה גל חום משמעותי בחודשים האחרונים, והוא אף נחשב קיצוני במיוחד. הנה כמה דוגמאות מהמדינות הסובבות אותנו: באיחוד האמירויות מגיעה מידת החום ל-40 מעלות, ואף מטפסת ל-50 מעלות. במדינה השכנה, ערב הסעודית, כ-1,300 בני אדם מתו במהלך החאג' השנה מהתייבשות וממכות חום, רובם אחרי שנחשפו לשמש ללא הגנה או מחסה. בעיראק נמסר כי כמה מחוזות במדינה חוו 50 מעלות, בקהיר נמדדו בצל למעלה מ-40 מעלות באפריל. מרוקו סובלת מבצורת, בטורקיה נרשמו 40 מעלות בכמה ערים, ובירדן התושבים התמודדו עם מידות חום הגבוהות מ-45 מעלות בצל.

החום הזה אולי אפילו עשוי לפגוע במיזמי תיירות שונים במזרח התיכון, אף שמדינות האזור השקיעו בהם סכומי עתק. האזור כולו נחשב מועד במיוחד לעליות מידות החום במסגרת שינויי האקלים, ולפי מחקר אחד המפרץ הפרסי, למשל, חווה התחממות בקצב גבוה ב-50 אחוז מיתר חצי כדור הארץ הצפוני. מחקר אחר טוען כי האזור כולו עשוי להיות לא ראוי למגורי בני אדם עד סוף המאה הנוכחית.

כבר כעת ניתן לראות את ההשפעות הניכרות של ההתחממות, וממשלות באזור נוקטות צועדים כדי להפחית את נזקיה: כך למשל, באמירויות הוחלט על הגבלת משך תפילות יום השישי לעשר דקות לכל היותר עד סוף אוקטובר. בעיראק אישר ראש הממשלה להשעות את פעילות המגזר הציבורי אם מידות החום עולות על 50 מעלות, הקדים את שעות הפעילות ביתר הימים ואף קיצר אותן. בקטר משרד הבריאות הנהיג את חוק 20 האחוזים: ביום הראשון של העבודה יגבילו פועלים שעובדים בחוץ את עבודתם לחמישית משעות המשמרת בלבד, כדי לאפשר לגוף להתרגל אט-אט לחום הכבד. בקטר, אגב, כבר לפני שנים אחדות החלו להיערך לחום הכבד, ומיזוג אוויר הופעל אפילו בחללים חיצוניים – באצטדיונים, שווקים, ועוד.

אלא שלחום הכבד יש גם השלכות שחורגות מתחום מזג האוויר, והחשש הוא שהן יכולות להשפיע על היציבות השלטונית בחלק ממדינות האזור. במיוחד הדברים נכונים במקרה של מדינות עניות או אלה ששלטונן גם כך מאותגר. קבלו במחיאות כפיים סוערות, אם כן, את הקיץ הערבי – סרט ההמשך בסדרת האביב הערבי.

הנה למשל דוגמה למהומות שפרצו בחודש שעבר בעיירה טיארט באלג'יריה, כאשר התושבים זעמו על הקצבת המים עקב הבצורת שהכתה במדינה. הם חסמו כבישים ושרפו צמיגים לאחר שנואשו מהיובש בברזים והתורים הארוכים לקבלת כמות מועטה של הנוזל יקר הערך. "הבטיחו לנו פתרון לפני החג, אבל אנחנו עדיין מתקשים למצוא מי שתייה", סיפר אחד התושבים. באלג'יריה כולה מאגרי המים הגיעו לשליש מהקיבולת המלאה שלהם, והממשלה ניצבת חסרת אונים. פרשנים מעריכים כי מהומות נוספות, כולל בחלקים אחרים של המדינה, הן רק עניין של זמן.

ואכן, העלייה הניכרת במידות החום מייצרת שלל בעיות נוספות, שבעצמן מעוררות אי שקט וחשש של תושבים בכל האזור ובעולם כולו. מלבד בצורת ומחסור במים, הן כוללות גם שיטפונות, סופות חול, מדבוּר של השטחים הירוקים, ביקוש הולך וגובר לחשמל ופגיעה במקורות המזון.

במצרים, למשל, משטרו של הנשיא עבד-אלפתאח א-סיסי נאלץ לייבא כמויות אדירות של גז נוזלי כדי לעמוד בביקוש של ייצור החשמל לצורך מיזוג אוויר. במדינת הענק, שבה מתגוררים יותר מ-100 מיליון בני אדם, התלות האדירה ביבול עומדת כעת בפני קשיים נוספים, שכן החום גורם לחיטה לקמול וגם מעורר בצורת. הסוגיה מחריפה עוד יותר בשל הסכסוך על הנילוס – מקור המים העיקרי במצרים – עם אתיופיה השכנה, שבונה סכר במעלה הנהר. צריכת החשמל הגבוהה גם אילצה את הממשלה המקומית להנהיג הפסקות חשמל יזומות בנות כמה שעות בכל יום – והתושבים מסדרים מחדש את חייהם סביב המצב הזה. לא ברור כמה זמן יוכלו להמשיך כך.

ברשתות החברתיות נשמעת ביקורת רמה על הממשל, ויש מי שטוען שתשומת הלב שלו הוסטה מהנעשה ברפיח להתמודדות עם המשבר החמור. אפילו כמה מחוקקים ובעלי בריתו של הנשיא סיסי הצטרפו לביקורת על הממשלה, אף שכיוונו אותה לא לא-סיסי אלא לראש הממשלה מוסטפא מדבולי.

המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות: טורקיה ויוון מתמודדות עם שרפות ענק, שמלבד נזק לסביבה גם עלו בחיי אדם. נציגי הכורדים בטורקיה, באופן לא מפתיע, הפנו את חיצי הביקורת לממשלה באנקרה ואמרו כי היא לא מתכוננת כלל למצבי חירום מעין אלה.

גם בעיראק יש הפסקות חשמל נרחבות, והתושבים מתמודדים עם החום הכבד ללא מיזוג או מקררים. מפגינים כבר יצאו לרחובות, ודרשו מהממשלה פעולה דחופה לשיקום רשת החשמל. פרשנים סבורים כי החרפת המחאות, שקוראות בין היתר לפיטוריו של ראש הממשלה מוחמד אלסודאני, יכולה דווקא לחזק את יריבו הפרו-איראני, נורי אלמאלכי, שימנף את אי שביעות הרצון הציבורית להדחת יריבו.

המחאות כבר החלו לצוץ בשנים הקודמות, אך הן מתגברות עם הזמן. למשל, ב-2021 נרשמו הפגנות באיראן, עיראק, סוריה ולבנון, שרובן נקשרו למחסור במים ובחשמל. המחקרים סבורים כי קיים קשר ישיר בין התחממות האזור לבין הגידול במחאות, אף שבנוסף הן הושפעו גם מאירועים חיצוניים אחרים, כגון מגפת הקורונה והשלכותיה על חלקים חלשים יותר בחברות המזרח-תיכוניות.

מחקר מעניין אחד מקשר בין סיכונים גוברים של סכסוכים מזוינים במדינות שסועות מבחינה אתנית לבין אירועי מזג אוויר קיצוניים. הוא מצא שבמקרים של התחממות ניכרת או בצורות יש סיכון גובר של 9 אחוזים להתפרצות של עימות פנימי במדינות כאלה. כרבע מהעימותים במדינות אלה התרחשו במקביל להקצנה של מצב מזג האוויר.

סיבה אפשרית לכך, לדברי חוקרים, היא ההשפעה השלילית של חום גבוה על תחושת הנוחות, הרגישות ויכולת קבלת ההחלטות של בני האדם – או במילים אחרות, כשחם אנחנו נוטים להתעצבן יותר. חוקרים אחרים מצביעים על סבירות גדולה יותר שלמהומות עירוניות תהיה תוצאה קטלנית במהלך החודשים החמים יותר של השנה לעומת ההשלכות שלהן כשהן מתרחשות בחודשי החורף.

חמור מכך, היובש והבצורות יכולים לדחוף את האוכלוסיות המקומיות באזור לידי גורמים חתרניים וארגוני טרור וגרילה, שיצאו נגד הממשלה ויצברו תמיכה ציבורית. הם יוכלו גם להציע לתושבים מענה לצרכים המיידיים שלהם, כפי שעשו ארגונים כגון החות'ים בתימן ואל-שבאב בסומליה – וכך לגייס חלק מהתושבים להילחם בשורותיהם.

בהערת אגב, חשוב לציין שהמחאות אינן מוגבלות כמובן למזרח התיכון: הפגנות של חקלאים פרצו בכל רחבי אירופה בשנה האחרונה, ויש רבים שטוענים כי הן קשורות להשפעות האקלים. בין היתר, המפגינים השמיעו דרישות להתאמת החקיקה הקיימת – בעיקר בעניין החקלאות – לתנאי האקלים המשתנים. לפי נתוני מכון קרנגי, בשנה שעברה כארבעים מדינות לפחות חוו מהומות, מחאות והפגנות שכוונו נגד חקיקה הקשורה למצב האקלים.

אבל צריך לזכור על מי ומה אנחנו מדברים פה: המזרח התיכון הוא לא אירופה. מהומות, מחאות, הפיכות – זה המקום שבו הן משגשגות. בשנה האחרונה גבר מאוד קצב המחאות באזור, בעיקר סביב המלחמה בעזה ומצבם של הפלסטינים, אך גם כאמור נגד הממשלות המזרח-תיכוניות. צריך רק זרז אחד בשביל להפוך הפגנה נקודתית באחת ממדינות ערב, למשל, למחאה נרחבת נגד השלטון. כבר ראינו בעבר את האופן שבו הדביקו המדינות אחת את השנייה בחיידק ההפגנות, וכך האביב הערבי עשוי באחת להפוך לקיץ ערבי שמקורו בגחלת הלוהטת של התחממות מזג האוויר.

נקודה חשובה לסיום: יש הרבה מה לעשות כדי להאט את ההתחממות העולמית ולהפחית את השפעותיה, וישראל בהחלט יכולה לשחק תפקיד חיובי בהקשר זה, כולל מול ממשלות האזור. כמדינה מפותחת וטכנולוגית, שכלכלתה יחסית משגשגת, ישראל יכולה לסייע לשווקים חלשים יותר וגם לפתח פתרונות המותאמים למצב שלהם.

תחום אחד, למשל, שישראל יכולה לעזור בו למדינות מוסלמיות הוא משק המים: אם בעבר ישראל התמקדה במכירת טפטפות להשקיה וגרפה אגב כך רווח מדיני, כיום היא יכולה לסייע למדינות חלשות בעזרת טכנולוגיות להתפלות מים, לדוגמה. אנו גם מסייעים למדינות אחרות בעניין המאבק במדבור, כמו הסכמים שחתמנו בשנים האחרונות חתמה ישראל עם מרוקו, ירדן, איחוד האמירויות ואפילו צ'אד. שוק ההיי-טק הישראלי נחשב מפותח מאוד גם בתחום הפחתת פליטות גזי חממה ורתימת אנרגיות מתחדשות לשלל שימושים, מה שבהחלט יכול לסייע למדינות שסובלות מנזקי מזג האוויר ואשר מעוניינות להפחית את נזקי ההתחממות כדור הארץ.

חברת הייעוץ האסטרטגי מקינזי טענה בדו"ח שחיברה ב-2022 כי ישראל יכולה להיכנס לריק העולמי בתחום הקליימטק, וכי זו "הזדמנות משוגעת", כדברי אחת ממנהלות החברה. בעוד שדו"ח זה התייחס  בעיקר לממד הכלכלי, הממשלה בירושלים צריכה לרתום את ההצלחה הישראלית בתחום ההיי-טק גם להישגים מדיניים. מי יודע, אולי אפילו כך תוכל ישראל לנסות למנוע כאוס שלטוני באזור כולו, שבוודאי לא יוסיף לצרות שלנו כאן בארץ.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 03.07.2024.

החות'ים, השלוחה האיראנית בתימן, הצליחו להפחית את תנועת המכליות בים האדום בעשרות אחוזים וכך לפגוע באופן חמור בסחר הימי שבין המזרח הרחוק לאירופה. לפי נתונים שפורסמו עד כה, למשל, בין דצמבר לפברואר התמעטו מספרי המכליות באזור ב-90 אחוזים. עם זאת, כוחות הקואליציה הימית שמובילים האמריקנים והבריטים מנסים לסכל – ולעיתים גם בהצלחה – את הפעילות החות'ית, להגביל אותה, ולהפחית את מספר המתקפות על כלי השיט. מכיוון שהנזק העיקרי של המצור על הים האדום הוא כלכלי, ובגלל שזו ציפור נפשן של מדינות רבות, מאמץ בינלאומי רב מופנה לנושא זה.

אלא שלא אלמנה תימן: בניסיון להגביר את הלחץ על נתיבי השיט החלו החות'ים לחפש בנות ברית חדשות, שעל רקע אידיאולוגיה משותפת יסייעו להם להטביע אוניות מסחר תמימות כהפגנה של מחאה אותנטית נגד המלחמה בין חמאס לצה"ל בעזה. בכירים ביטחוניים בארה"ב אף ידעו לספר שהמאמצים הללו נשאו פרי בדמות הסכם טרי עם ארגון המורדים והטרור א-שבאב בסומליה, ארגון המסונף לרשת העולמית של אל-קאעידה.

ארה"ב סבורה שהחות'ים מבקשים למצוא בני ברית אחרים מלבד הסומלים, ושטרם הצליחו לעשות זאת עד כה. עם זאת, השותפות עם ארגון הטרור האפריקני תאפשר לאיראנים להדק את טבעת החנק על הכניסה לים האדום כשהם פועלים משני צידי היבשה של מפרץ עדן – מתימן ומסומליה גם יחד.

לא סתם החות'ים חיזרו דווקא אחרי א-שבאב. כלל ידוע בכדורסל, למשל, הוא שמאמן טוב יודע לזהות את השחקן ה"חם", ולתת לו את הכדור כמה שיותר. ארגון הטרור הסומלי, כך נראה, הוא בהחלט אחד השחקנים החמים ביותר בזמן האחרון – והחות'ים זיהו זאת בזמן.

בחצי שנה האחרונה, אומרים בכירים אמריקנים, המורדים הסומלים הצליחו לבטל את ההישגים הגיאוגרפיים שצבר מולם הצבא המקומי בשנתיים האחרונות. מזכר הבנות שחתמה אתיופיה עם חבל הארץ הבדלני סומלילנד עורר זעם כלפי המדינה השכנה, מה שהגביר את הגיוס לשורות א-שבאב. מימון גדול שהגיע לידי הארגון תרם לכך, וכיום מונות שורותיו 12-13 אלף לוחמים חמושים, שנאבקים במשטר המקומי.

אחד מפירות הסיכום האחרון עם החות'ים, כך נראה, הוא לספק כלי נשק מתקדמים ללוחמי א-שבאב ולשדרג את יכולותיהם – וכך להגיע להישגים גדולים עוד יותר מול הצבא המקומי. לפי הדיווחים, החות'ים שלחו מהנדסים לצפון סומליה כדי לאפשר לא-שבאב לבנות כלי נשק מתקדמים, פצצות ועוד. אבל בלי קשר למאבק בצבא המקומי, תחשבו לאן יכולים להגיע טילים וכטב"מים שיספקו האיראנים לבדלנים הסומלים לו ישוגרו הללו מאזור מרכז אפריקה.

זו לא הפעם הראשונה שהמערב רואה ניסיונות תפוצה נרחבת של כלי נשק לאזור סומליה. עיצומים שהטילו האמריקנים נועדו לסכל את העברות הנשק והכספים לארגון הסוני, ובעבר פעלו האמריקנים באופן דומה ופרטני על אנשים שנחשדו כמקדמים הברחות נשק מתימן לסומליה. אז היעד היה ענף של דאעש במדינה, אולם גם א-שבאב – כאמור, ארגון המסונף לאל-קאעידה – נהנה מההפקר באותה עת.

אלא שכעת, לפי הסברה, מדובר על הסכם שיאפשר לא-שבאב להשיג אמצעים מתוחמים הרבה יותר: כך למשל, ייתכן שהם יקבלו טילים נגד מטוסים, כטב"מים התקפיים ועוד. כבר במרץ דיווחה רשת תקשורת מקומית כי פיראטים סומלים הציבו כלי נשק נגד מטוסים על ספינה שחטפו בים האדום, ולפי מידע מודיעיני התברר כי כלי נשק אלה אולי מקורם בקשרים שבין החות'ים לא-שבאב. בשלב הנוכחי האמריקנים בעיקר בודקים אם ועד כמה טהרן עצמה מעורבת בהסכם ובאספקת הנשק, מה שעשוי להיות כאב ראש רציני יותר מבחינת וושינגטון.

בכל מקרה, אמצעים מתוחכמים עוד יותר, כגון טילים בליסטיים או טילי שיוט, לא יעברו כנראה בזמן הקרוב לסומליה. הם כבר נמצאים בסקאלה אחרת. כדי לספק אותם לשותפיהם החדשים בסומליה, החות'ים יצטרכו לאמן אותם בשימוש בכלי נשק אלה, לספק להם סיוע לוגיסטי, ציוד רב ותשתיות לאחסון דלק, בסיסי שיגור ועוד.

כמובן, ניתן לאמן את החמושים הסומלים באיראן או בתימן בשימוש בכלי נשק כאלה, ואפשר אפילו להבריח אותם למדינה. אבל בכל זאת מדובר במבצע מורכב, שיחשוף את האישים משני הצדדים לאפשרות שיסוכלו על ידי כוחות הקואליציה. כמו כן, צריך לזכור שמדובר בברית חדשה, וכי הסומלים הם ארגון לא יציב או שליט במדינה. כידוע, אתה לא מיד שולח את התותחים הכי כבדים שלך לשחקן הבעייתי בשכונה.

הקשר הסוני-שיעי

אחד הנושאים המעניינים שקשורים לברית החדשה הוא העובדה ששני הצדדים מגיעים עם אידיאולוגיה דתית שונה ואפילו יריבה: החות'ים הם שיעים ועובדים עם איראן, בעוד שא-שבאב הוא ארגון סוני שכפוף לרשת הטרור העולמית של אל-קאעידה.

אך למעשה, אין זו הפעם הראשונה שהחות'ים עובדים עם סונים, ועם אל-קאעידה בפרט. בחודשים האחרונים דווח כי פעילי הטרור התימנים החלו לשתף פעולה עם הענף המקומי של אל-קאעידה בארצם (AQAP), ובין היתר העבירו להם כטב"מים, טילים תרמיים וציוד מעקב, וכן סיפקו להם סיוע לוגיסטי. יתרה מכך, נראה כי לאחר זמן לא מועט ששני הארגונים נאבקו ביניהם בשטח, מעדויות עולה כי חילופי האש ביניהם נפסקו. כמו כן, פעילים משתי קבוצות הטרור החלו להילחם יחד, כתף אל כתף. גופות של פעילי אל-קאעידה נמצאו לצד בכירים חות'ים בתום קרבות בתימן.

שיתוף הפעולה הזה עשוי להיות חלק ממגמה נרחבת יותר של השנים האחרונות, כאשר אל-קאעידה ואיראן החלו לשלב ידיים כחלק מציר טרור עולמי. כחלק מהשותפות הזאת, האיראנים אף נתנו מקלט לבכיר אל-קאעידה שחוסל בארצם. בכיר במחלקת המדינה האמריקנית סיפר באפריל כי טהרן עדיין מוסיפה לאפשר לאל-קאעידה לפעול משטחה, ומשם להעביר לוחמים וכסף לדרום אסיה, סוריה ועוד.

אלא שההסכם החות'י הוא חלק גם ממהלך נרחב יותר של איראן ביבשת השחורה. בשנים האחרון טהרן השקיעה הרבה מאוד מאמצים, כסף, כוח אדם ותשומות בחדירה למזרח אפריקה, בין היתר כדי לגרוף הישגים כלכליים, לעקוף את החרם המערבי עליה וגם לצורך פעילות טרור. בפרט, איראן החלה להשקיע הרבה מאוד מאמצים כדי לקנות דריסת רגל במדינות באזור הסאהל – רצועה המשתרעת מסודן ועד למאוריטניה – במטרה להעמיק את אחיזתה הכלכלית באזור, לאתר נקודות חדשות שבהן אפשר לעודד תאי טרור, ובעיקר בשביל להוות משקל נגד למהלכי הנורמליזציה עם ישראל וקידום הסכמי אברהם. עדות לחשיבות של אפריקה בעיני ראשי הציר האיראני עולה גם מדברים שאמר ראש פיקוד אפריקה של צבא ארה"ב רק השבוע, שלפיהם מאז 2008 גדל שיעורם העולמי של לוחמי הג'יהאד ביבשת כולה פי עשרה.

אבל כדאי גם לתהות אם להתפתחות החדשה הזו באפריקה יש נגיעה לישראל, ואם מדובר באיום חדש מבחינתנו. אז הנה כמה נתון בסיסי חשוב: המרחק בקו ישר בין ישראל לסומליה עולה על 3,000 קילומטרים בדרך הקצרה ביותר – וזה מרחק גדול מדי לכטב"מים, וגם לטילי קרקע-קרקע "פשוטים".

לטהרן יש טילים בליסטיים שיכולים לצלוח את המרחק הזה, וגם החות'ים רכשו יכולות בליסטיות בסיוע איראני. עם זאת, לא מדובר ביכולות שפשוט אפשר להעביר לסומליה ולשגר משם. כאמור, הפעלת טכנולוגיות כאלה דורשת הכשרה, תשתיות נרחבות וידע שפשוט לא קיים בסומליה.

מלבד יכולות, חשוב לציין שלסומלים בהחלט יש כוונות. כבר ב-2009 פרסם א-שבאב איומים על ישראל, וייחס לקשרים איתה את העילה לפיגועים שביצע – כמו למשל מתקפה על מלון בניירובי, שלדבריו, אירעה בגלל ההכרה של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל. עם תחילת המלחמה הצהיר הארגון שהסכסוך אינו רק "הקרב של סיעות אסלאמיות באדמת פלסטינית, אלא הקרב של האומה המוסלמית כולה", וקרא למאמינים מוסלמים להתאסף ו"לתמוך במוג'הידין שנלחמים נגד ישראל". לפי דיווחים שונים, המלחמה בעזה אכן נוצלה על ידי הארגון כפלטפורמה שבאמצעותה הצליח להרחיב את שורותיו ולהגדיל את מספר המתגייסים לארגון הטרור. הרשתות החברתיות הופכות לבמה שבאמצעותה הוא מסית נגד ישראל, ומעודד אלימות והקצנה.

בשל הכוונות של א-שבאב לפגוע בישראל, ועל רקע הקשרים שלו עם החות'ים, עולה החשש כי הסומלים יבקשו לתקוף אינטרסים שונים של ישראל ביבשת אפריקה. לפי התרעות של סוכנויות ביון מקומיות נראה כי אכן החל הארגון עם פרוץ המלחמה במהלכים כאלה, שלפי שעה לא צלחו. זהו איום נוסף על ישראל, אף שמטבעו הוא נקודתי וממוקד.

לפיכך, בשלב הנוכחי נראה כי עיקר הנזק האפשרי מהסומלים למטרות מערביות עשוי להתרחש בגזרת הים האדום, ובפרט נגד כוחות אמריקניים או בריטיים. תסריט אפשרי אחד הוא שימוש במערכות נגד מטוסים שהתימנים קיבלו מאיראן ושדרגו, וכן בכטב"מים, כדי לפגוע בספינות של ארה"ב או בכלי טיס של הצי האמריקני. כמובן, אם הארגון יפנה עכשיו מאמצים נרחבים יותר לחטיפת ספינות שעוברות באזור, כפי שאירע עם פירטים סומלים בתחילת העשור הקודם – וכפי שגם קרה לפחות פעם אחת מאז תחילת המלחמה – הרי שכאב הראש שצפוי לעולם מטבעת החנק על הים האדום רק יגבר. אפילו ספינות שיעשו את דרכן לאזור כף התקווה הטובה וישוטו בנתיב צפוני יחסית יעמדו תחת איום של חטיפה. בעשור הקודם, צריך לזכור, היה צורך בקואליציה בינלאומית מרשימה כדי למגר את הסכנה הסומלית לנתיבי השיט.

ואף על פי כן, ישראל צריכה להסתכל על הפוטנציאל לחזית נוספת שטמון בהסכם הזה. הרי גם לחות'ים לא היו טילים בליסטיים לפני אי אילו שנים, והם לא היו מסוגלים לפגוע בישראל. אף שלוקח כמה שנים להקנות יכולות כאלה – החות'ים הוכיחו שניתן להתגבר על המכשול הזה בעזרת הרבה רצון ומאמץ. אם המורדים התימנים הגיעו למצב שביכולתם לשגר טילים בליסטיים על ישראל, ייתכן שגם א-שבאב יוכלו לעשות זאת בעתיד.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 26.6.2024.

מבוא

ממשל ביידן דבק בתוכנית "שתי המדינות לשני העמים" ורואה בה מרכיב מרכזי בעיצוב המזרח התיכון לאור מלחמת "חרבות ברזל". נראה שהשחקנים המרכזיים במערכת הפוליטית הישראלית (ליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד) מבינים את חוסר ההיתכנות, בעת הזאת, של הקמת מדינה פלסטינית, שתהווה פרס לטרור. אולם לא מן הנמנע שבלחץ אמריקאי, ובחלוף העיתים, חלקם עלולים להסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלסטינית. לדעתנו, הקמת מדינה פלסטינית תהווה איום קיומי על ישראל משום שתהפוך במהרה לפלטפורמה לחיסול ישראל בידי איראן וציר ההתנגדות שבהובלתה. לאור הפופולריות של חמאס ביהודה ושומרון הוא צפוי להשתלט על מרחב זה בקלות וללא אלימות, כאשר שליטתו שם תשמש זרז לשיתוף הפעולה שלו עם איראן ולמימוש חזונם המשותף של חיסול ישראל. במאמר זה אנחנו מבקשים להציג את האופן שבו צפויה איראן להשתמש במדינה פלסטינית כדי לקדם את תוכניתה להשמדת ישראל.

א. שיטת הפעולה האיראנית מול ישראל: כיתור ישראל תחת איום קיומי

מאז המהפכה האסלאמית חרטה איראן על דגלה את השמדת ישראל, שאיפה שמהווה עוגן מרכזי בהגות מייסד המשטר, רוחאללה ח'ומיני, ויורשו (מאז 1989) עלי ח'אמנהאי. עם זאת, מההתנהלות האיראנית נראה שמראשית כניסתה לעידן המהפכני ייעדה איראן לעצמה תפקיד תומך לטובת הגשמת החזון, וכיוונה לכך שהמשימה תבוצע בידי שליחיה באזור. להערכתנו היא עודנה דבקה באסטרטגיה הזו, למרות העימות ההיסטורי הישיר בינה לישראל באפריל 2024. זאת, בעיקר מכיוון שהוכח לה שהפעלת מערך השלוחים משתלמת לה, בשעה שהיא אינה משלמת את המחיר על פעילותם, ולאור הפנמתה את הסיכון שגלום במעורבות ישירה במלחמה נגד ישראל. לפיכך, טהרן מקדמת במיוחד בשני העשורים האחרונים שיטת פעולה שנועדה להעצים את שלוחיה מול ישראל, ובמסגרתה היא מכשירה ומחמשת את רשת שלוחיה באמל"ח מתקדם, כגון רקטות עתירות משקל, טילי שיוט וטילים מדויקים, ששדרגו את בניין הכוח והיכולות ההתקפיות של השלוחים. מהצהרות של בכירי משה"מ עולה שבהדרגה התפתחה תוכנית לכתר את ישראל תחת איום קיומי, באמצעות מערך השלוחים. בנובמבר 2014 הצהיר בגאווה מפקד חיל האוויר במשה"מ, חאג'י-זאדה, ש"בזכות תמיכת איראן, תל אביב נמצאת היום תחת שתי וערב של אש מצד לוחמי עזה וחיזבאללה". בספטמבר 2019 הצהיר ראש ענף המבצעים במשה"מ דאז, עבאס נילפרושאן, על הצלחתה של איראן לכתר את ישראל ולאיים עליה מכל צדדיה. זאת לאור התקדמות פרויקט השלוחים, בעיקר בזכות עיבוי התמיכה האיראנית בחות'ים, במערך המליציות הפרו-איראניות בעיראק, בדיוויזיית "האמאם חוסין" בסוריה, והעמקת התמיכה האיראנית בחמאס ובג'יהאד האסלאמי בעזה. בהתאם לכך, בשלהי חודש זה הצהיר מפקד משה"מ סלאמי כי "המשימה הזו של חיסול המשטר הציוני כבר אינה חזון אלא משימה בת השגה". יודגש כי לצד העמקת האחיזה האיראנית בזירות השונות, טהרן גם שוקדת על העמקת דריסת הרגל שלה בירדן, מתוך ראייה שזו מהווה החסם האחרון בפני חימוש יהודה ושומרון.

בזירה הפלסטינית עצמה, חמאס והג'יהאד האסלאמי בולטים בהיותם חוד החנית לקידום תוכניתה של איראן להשמדת ישראל. חמאס, בהיותו הארגון הפופולרי ביותר בזירה הפלסטינית, והריבון ברצועת עזה מאז 2007; הג'יהאד האסלאמי, בן טיפוחיה שנתון במידה רבה יותר להשפעתה לאור הקרבה האידאולוגית בין הצדדים; ברקע, חיזבאללה, בהיותו הזרוע האסטרטגית של איראן באזור, והאיום המשמעותי שהוא מציב על ישראל מדרום לבנון. לצד זאת, איראן גם תומכת בארגונים ובפלגים פלסטיניים אחרים שתומכים במאבק מזוין נגד ישראל, ובראשם החזית העממית לשחרור פלסטין, גדודי חללי אל-אקצא, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, ופת"ח – מוניר אל-מקדח. על שיתוף הפעולה ההדוק של איראן עם גורמים בפת"ח ניתן ללמוד מחקירת עצורי אוניית הנשק קארין-איי, ובמוקדם פואד שובאכי, מי שהיה "שר אוצר" בממשל ערפאת, והמוח מאחורי ניסיון הברחת ספינת הנשק הזו מאיראן לעזה.

לצד הארגונים הללו, איראן מנסה בסיוע חיזבאללה להקים חוליות טרור במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, כדי למקסם את חדירתה ככל האפשר אל הזירה הפלסטינית, ולסייע לגורמי טרור פלסטיניים לפגוע בישראל, להקיז את דמה ולהתישה. בולטת בהקשר הזה פעילותו של מוניר אל-מקדח. מחקירות שביצע שב"כ בחודשים האחרונים עלה כי אל-מקדח, תושב עין אל חלווה שבלבנון, ממוצא פלסטיני, פועל באופן גובר בשירות משה"מ וחיזבאללה מול הזירה הפלסטינית, ובמסגרת זאת הוא מגייס גורמים בשטחי יהודה ושומרון כדי להוציא לפועל פיגועים, מקדם הברחת אמל"ח איראני ומעביר מימון במגוון צירים אל החוליות שגייס לשטחי יהודה ושומרון.

שתי דוגמאות בולטות בהקשר הזה הן כדלקמן: ב-21 ביולי 2020 סיכלו שב"כ וצה"ל חוליית טרור שהשתייכה לחזית העממית ואוכוונה על ידי איראן וחיזבאללה לבצע פיגועים קשים, בהם פיגוע ביישוב חריש וחטיפת חייל לצורך מיקוח לשחרור אסירים מהכלא הישראלי. בחקירת החוליה עלה כי אחד מחבריה היה צפוי לצאת ללבנון לאימונים צבאיים שיאורגנו על ידי חיזבאללה ויכללו ירי, ייצור אמל"ח, הפעלת רחפנים ועוד; בספטמבר 2020 מסר השב"כ כי תושבת מזרח ירושלים, יאסמין ג’אבר, נעצרה בחשד שגויסה בידי חיזבאללה בלבנון וכוח קודס כדי לסייע בגיוס פעילים נוספים מקרב אזרחי ישראל ותושבי יהודה ושומרון. מחקירתה עלה שג'אבר אותרה על ידי אנשי חיזבאללה במסגרת השתתפותה בכנס בלבנון שאליו יצאה בשנת 2015. בביקור נוסף שקיימה בלבנון ב-2016 היא גויסה על ידי מחבל חיזבאללה בשם ג’עפר קביסי, המוכר לשב"כ כמעורב בניסיונות נוספים לגייס גורמים בישראל וביהודה ושומרון לפעילות טרור. מאז גיוסה על ידי חיזבאללה עמדה ג’אבר בקשר חשאי עם מפעילה באמצעות העברת מסרים חשאיים מוסכמים ברשתות החברתיות בהתאם לתדרוך ביטחוני ולהנחיות שקיבלה מחיזבאללה.

ב. מערך הטרור האיראני המתקדם והסכנה לישראל

במסגרת המאבק האינטנסיבי בין איראן לישראל בשנים האחרונות, והפעילות הגוברת של מערך הטרור האיראני, נחשפו יחידות שונות במערך הטרור האיראני שהן ראש החץ בפעילות הטרור האיראני מול ישראל. היחידות הללו אמונות על מתן הכשרות, הברחות אמל"ח, סיוע פיננסי ועוד לשלוחיה של טהרן, ובכלל זה לארגוני הטרור הפלסטיניים השונים. מדינה פלסטינית, אם תקום, תשמש יעד ראשון במעלה עבור היחידות הללו למבצעי הברחת אמל"ח, תכנון וקידום פיגועים, שתכליתם להתיש את ישראל ולחתור להשמדתה. היחידות העיקריות בהקשר הזה הן כדלהלן: 

ענף פלסטין בכוח קודס (ענף 2500) – יחידה מבצעית של כוח קודס האחראית על הסיוע לארגוני הטרור הפלסטיניים, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי. על היחידה מפקד איש הצללים סעיד איזדי, שתועד לאחרונה באופן נדיר. המאמץ שאיזדי משקיע בחיזוק יכולות הטרור של הפלסטינים ביהודה ושומרון התבטא באזהרתו (2019) של שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, כי סעיד איזדי ממלא תפקיד מרכזי בניסיון של איראן ושל צאלח עארורי (שהוביל את מערך הטרור של חמאס ביהודה ושומרון) להפוך את המרחב הזה לחזית רביעית נגד ישראל.

יחידה 840 בכוח קודס – יחידה מבצעית חשאית שאחראית, בין היתר, לתכנון ולהקמת תשתיות טרור, מחוץ לאיראן, נגד יעדים מערביים וישראליים וכן לקידום מבצעים מיוחדים נגד ישראל. היחידה פועלת ברחבי העולם, ובמסגרת זאת סוכל באמצע 2021 ניסיונה לחסל שני אנשי עסקים ישראלים בקולומביה. ראש היחידה הוא אצע'ר באקרי. היחידה מובילה מבצעי טרור מול ישראל, תוך דחיפתם גם ליהודה ושומרון, כפי שבא לידי ביטוי לאחרונה בסיכול ניסיונה, יחד עם אגף 4000 בארגון המודיעין של משמרות המהפכה, להבריח אמל"ח מתקדם ליהודה ושומרון.

אגף 4000 – אגף המבצעים המיוחדים של ארגון המודיעין של משמרות המהפכה. בראש האגף עומד ג'ואד ע'פארי, שהודח במהלך 2021 מהפיקוד על גיס סוריה בכוח קודס. במרץ 2024 סיכלו צה"ל ושב"כ הברחת אמל"ח מתקדם שכלל מוקשי נ"ט, מטולי RPG, מטעני רסס היקפי, 50 אקדחים ועוד, שמקורו באיראן, לשטחי יהודה ושומרון. במסגרת הסיכול נחשף כי הפעילות בוצעה בהובלת אגף המבצעים המיוחדים של ארגון המודיעין של משמרות המהפכה, אגף 4000, בשיתוף פעולה עם יחידת המבצעים המיוחדים בכוח קודס על אדמת סוריה (18840), אשר נמצאת תחת חסותו של ראש יחידה 840, אצע'ר באקרי.

יחידה 190 – יחידת ההברחות של משה"מ. פועלת בראשות בהנאם שהריארי. היחידה מסתייעת בצירים אוויריים, ימיים ויבשתיים שונים כדי לקדם את מבצעי ההברחות אל מערך השלוחים שפועלים בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון ובזירה הפלסטינית. ההברחות מתבצעות במסווה של סחורות שונות תוך הפרה של כמה החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שאוסרות על איראן לייצא נשק, כולל החלטות 1929 (2010) ו-2105 (2013). היחידה נעזרת בחברות תעופה איראניות ואחרות, רובן ממשיכות לפעול חרף הסנקציות האמריקאיות. היחידה אחראית למבצעי הברחה שונים לרצועת עזה, שבוצעו בין היתר תוך שימוש בספינות אזרחיות שהעבירו אמל"ח בציר איראן-סודאן-מצרים-רצועת עזה. להערכתנו, לא מן הנמנע שהיחידה הסתייעה במהלך השנים לא רק במערך המנהרות שחיברו את רצועת עזה עם חצי האי סיני, אלא גם באגודות הומניטריות לכאורה, ובראשן הסהר האדום האיראני והוועדה לסיוע ע"ש האמאם ח'ומיני, אשר פועלות בעזה ונחשף שהן פועלות בשירות כוח קודס. 

יחידה 340 – יחידת הסיוע הטכנולוגי של כוח קודס המספקת ידע וציוד טכנולוגי עבור מערך השלוחים של איראן באזור. היחידה עוסקת בפרויקטים טכנולוגיים הקשורים לאמצעי לחימה. בראשה עומד חמיד פצ'לי, ד"ר למכניקה מאוניברסיטת שריף לטכנולוגיה בטהרן. לפי המדווח, בין יתר הפרויקטים שהיחידה שוקדת עליהם בתחום הטילאות נמנים שיפור הדיוק, הרחבת הטווח והגדלת יכולות ההרס של הטילים שטהרן מספקת למערך שלוחיה, ובכלל זה הג'יהאד האסלאמי.

כהשלמה ליחידות הללו, הנציגויות הדיפלומטיות של איראן באזור משמשות כיסוי לפעילות כוח קודס. בולט בהקשר זה תפקיד השגריר, שבמדינות מרכזיות באסטרטגיה האיראנית באזור מאויש על ידי איש כוח קודס. בהתאם לכך, ידוע ששגרירי איראן בעיראק מאז הדחת משטר סדאם, חסן כאט'מי-קמי (2005–2010), חסן דאנאיי-פר (2010–2017), אירג' מסג'די (2017–2022) ומחמד כאט'ם אל-צאדק (2022 ואילך) הם למעשה קצינים בכירים בכוח קודס. לצד זאת, איראן משתמשת בתפקידים דיפלומטיים ככיסוי עבור אנשי משרד המודיעין שלה, כפי שהתחוור בצורה בולטת בפרשת אסדאללה אסדי, ששימש יועץ בשגרירות האיראנית באוסטריה בעת שהיה למעשה איש משרד המודיעין האיראני (MOIS). אסדי נידון ב-2020 בבלגיה לעשרים שנות מאסר, אך שוחרר ב-2022 במסגרת עסקת חילופי אסירים בין בלגיה לאיראן. אסדי נעצר ב-2018 בגרמניה והוסגר לבלגיה לאחר שהעביר בלוקסמבורג לידי זוג איראנים-בלגים מכשיר שהוסתרו בו 500 גרם חומר נפץ כדי לבצע פיגוע נגד כינוס של ארגון האופוזיציה האיראנית מג'אהדין ח'לק, באחד מפרברי פריז (Villepinte). יש לציין כי במפגש היה צפוי להשתתף בין היתר רודי ג'וליאני, עוה"ד של הנשיא דאז טראמפ. ניסיון הפיגוע סוכל על ידי המוסד, בשיתוף פעולה עם שירותי הביון הצרפתי, הגרמני והבלגי.

לפיכך, ישראל תתקשה למנוע את נוכחותם של גורמי כוח קודס במדינה הפלסטינית, מכיוון שכבעלי מדינה ריבונית הפלסטינים יהיו זכאים להחליט מי יכהן כשגריר בשטחם. לצד זאת, גם אם יוקם אזור חיץ שיפריד בין ירדן למדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון, כוח קודס ימצא דרך לעקוף את המכשול באמצעות ארגוני קש וכיסויים שונים, לנוכח התשתית האזרחית-לכאורה שמערך הטרור והמודיעין האיראני פועל באמצעותה. תשתית זו כוללת שורה של ארגוני צדקה ואגודות הומניטריות ודתיות, ובהם הסהר האדום האיראני, הוועדה לסיוע ע"ש האמאם ח'ומיני המטה לשיפוץ המקומות הקדושים, אוניברסיטת אל-מצטפא הבינ"ל, אסיפת אהל אל-בית העולמית, ועוד.

בנוסף, יחידה 133 של חיזבאללה, שאחראית על גיוס סוכנים פלסטינים – כולל מקרב ערביי ישראל והכפר רג'ר – והוצאת פיגועים, צפויה גם היא לקדם ביתר קלות את הפח"ע הפלסטיני עם הקמת מדינה פלסטינית. לצד הוצאה לפועל של פיגועים היחידה מקדמת גם הברחות סמים ואמל"ח, וכן איסוף מודיעין. במסגרת היחידה פועל גם ג'וואד, בנו של נסראללה. יחידה 133, הפועלת בראשות מוחמד עטאיא, מבצעת חלק מהפעילות במפגשים פרונטליים בחו"ל, בשיחות טלפון עם קודים ואמצעי הצפנה. לפי ניסיון שרכש השב"כ בהתמודדות מול מאמצי הגיוס של חיזבאללה בזירה הפלסטינית, השיטה המועדפת על חיזבאללה לגיוס פלסטינים, ובכלל זה ערביי ישראל, היא העלייה לרגל לחג' בסעודיה. חלק אחר נעשה דרך תיווך האינטרנט בדגש על הרשתות החברתיות, ובאמצעות מפגשים במדינות סקנדינביה. מאז הוקמה היחידה לפני כשני עשורים, סוכלו על ידי השב"כ וצה"ל מגוון חוליות שגייסה היחידה בקרב הפלסטינים וערביי ישראל.

אחד הסיכולים הבולטים בהקשר זה היה מעצרושל עיתונאי "הארץ", מנכ"ל ארגון אתג'אה ומראשי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, המרגל אמיר מח'ול, שנעצר בשנת 2010 ונכלא ל-9 שנות מאסר בגין ריגול חמור וקשירת קשר לסיוע לחיזבאללה.

ג. ניסיון העבר בעזה: כך סייעה איראן לחמאס להפוך למפלצת טרור

מאז שנות התשעים איראן מסייעת באופן גובר במתן הכשרות צבאיות וטכנולוגיות לחמאס, ומעבירה לארגון מימון ניכר. איראן תמכה בחמאס מאז שחר ינקותו בשלהי שנות השמונים. התמיכה הזו גברה לאחר חיסול מנהיגה הרוחני, השיח' אחמד יאסין, ב-2004, שמתוקף היותו תאולוג סוני הגביל את שיתוף הפעולה של ארגון הטרור עם איראן השיעית. עם זאת, כבר בתקופת יאסין נוסדו הקשרים בין חמאס לאיראן, כאשר פגישת יאסין עם ח'אמנהאי בלשכתו בטהרן ב-1998 מהווה ציון דרך משמעותי, אז החלה איראן לספק סיוע בסך מיליוני דולרים לחמאס, לצד ההכשרות הצבאיות והטכנולוגיות. התמיכה האיראנית גברה באופן ניכר לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה ב-2007, באמצעות מערך הברחות משוכלל, ובמוקדו המנהרות התת-קרקעיות בציר פילדלפי. שני הצדדים גם צלחו את המשבר ביחסים ביניהם בעקבות החתימה (2012) על הקמת ממשלת אחדות בין חמאס לפת"ח ותמיכתו הפעילה של חמאס במורדים בסוריה נגד אסד.

עם כל זאת, לאורך כל הדרך לא הפסיקה איראן לתמוך בזרוע הצבאית של חמאס, כאשר סינוואר נפגש עם ח'אמנהאי בפברואר 2012 (חודשים ספורים לאחר שחרורו מהכלא בעסקת שליט) באיראן במסגרת משלחת פלסטינית בראשות אסמאעיל הנייה, ולמעשה שימש אדריכל העמקת היחסים בין חמאס לטהרן. לאחר שניסיונה (2014) להקים ארגון מתחרה לחמאס ברצועת עזה (אל-צאברין) לא צלח, טהרן גם הבינה ביתר שאת את הבכירות והפופולריות של חמאס בזירה הפלסטינית, וכדברי שיח' אל-אסלאם: "חמאס זקוקה לאמל"ח ולכן אינה יכולה להיפרד מאיראן ואיראן אינה יכולה להתנתק מחמאס". בחירתו של סינוואר ב-2017 בבחירות פנימיות למנהיג חמאס ברצועת עזה סייעה להאיץ את מגמת הידוק היחסים עם טהרן. כפי שהודו בכירים שונים בטהרן לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, כוח קודס נטל חלק בכיר בקידומו ושכלולו של מערך התת-קרקע של חמאס, וראש הזרוע הצבאית בחמאס מוחמד דף אף נהג לתכנן יחד עם מפקד כוח קודס סולימאני מבצעים רבים של חמאס. במקביל שמרה טהרן על קשר רציף עם סגן ראש הזרוע הצבאית מרואן עיסא, "שנהג לבקר בטהרן כל אימת שהתאפשר לו". לצד זאת, במסגרת המאמץ המלחמתי בעזה חשף צה"ל בראשית ינואר 2024 רכיבי ייצור ופיתוח טילים מדויקים של חמאס בהנחיה איראנית בדרג' תופאח שבצפון רצועת עזה. חשיפה זו מחדדת את ההבנה שאיראן הבריחה ידע מתקדם לרצועת עזה, באמצעות הדרכות שהעבירה למומחי חמאס והג'יהאד האסלאמי בשטחה, כפי שהצהיר בפומבי נציג הג'יהאד האסלאמי בטהרן, נאצר אבו-שריף, בריאיון לתקשורת האיראנית (נובמבר 2018). גם ההכשרות שקיבל בטהרן מוחמד זווארי (חוסל ב-2016), ממקימי מערך הכטב"מים של חמאס, ממחישות את נחישותה של טהרן לייצא את הידע שלה לידי חמאס בעזה, כצלע משלימה למערך המנהרות שנתקל בקושי מסוים לאחר שמצרים תחת שלטונו של סיסי פעלה מולו, אם כי באופן חלקי ביותר. 

ד. כיצד תיראה מדינה פלסטינית – ההשתלטות הצפויה של חמאס

להערכתנו, לאור הפופולריות העצומה של חמאס ביהודה ושומרון אין שום ספק שמדינה פלסטינית עתידית תיפול כפרי בשל לידי חמאס. הפופולריות הזו התבטאה היטב בסקר שפרסם ד"ר חליל שקאקי, יו"ר המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים ב-13 ביוני, ואשר נערך ביהודה ושומרון וברצועת עזה בתקופה שבין 26 במאי ל-1 ביוני. בסקר עלה כי 73% מתושבי יהודה ושומרון תומכים בהחלטת חמאס לבצע את מתקפת הטבח ב-7 באוקטובר, 71% מתושבי יהודה ושומרון מעדיפים שחמאס ישלוט בעזה לאחר המלחמה (לעומת 11% שמעדיפים שתשלוט בעזה רשות פלסטינית חדשה עם נשיא נבחר), ו-41% הצהירו שהם תומכי חמאס (לעומת 17% שאמרו שהם תומכי פת"ח).

לפיכך, חמאס צפוי להשתלט ללא קושי וללא אלימות על המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון. מרגע שינצח בבחירות, הוא ישליט את מרותו בכוח הזרוע כדי לדכא ניצני התנגדות, ובמסגרת זאת הוא צפוי להפעיל  אלימות משמעותית גם נגד מנגנוני הביטחון המזוהים עם הפת"ח, בדיוק כפי שביצע ברצועת עזה ב-2007.

במצב כזה, חמאס יסתייע באיראן כדי לקדם את החזון המשותף של השמדת ישראל. איראן תדחף את הפלסטינים לבצע עוד מעשי טבח לפי המתכונת של ה-7 באוקטובר. ניתן ללמוד זאת, בין היתר, מהצהרת מפקד משה"מ, חוסין סלאמי (1 בדצמבר 2023) שלפיה די בעוד פשיטה כזו מדרום, מצפון וממזרח לישראל כדי להשמיד את ישראל, וכן מהצהרת ח'אמנהאי (3 ביוני 2024) שלפיה האזור היה "זקוק מאוד" למתקפה כזו, וכן מהצהרתו (10 באוקטובר 2024) שלפיה "אנו מנשקים את מצחיהם ואת ידיהם של הצעירים שביצעו את המתקפה ושל אלו שתכננו אותה". יודגש כי עוד בטרם ביצוע מתקפת הטבח של חמאס נראו באיראן ניצנים למתקפה מסוג זה נגד ישראל, בשעה שלשכת ח'אמנהאי פרסמה במאי 2020 את האיור תחת הכותרת "הפתרון הסופי" ובו נראים מחבלים ממיליציות שונות שנתמכות בידי איראן (בהן חיזבאללה ואחרות) חוגגות את שחרור מסגד אל-אקצא, כשנשקיהם בידיהם.

להערכתנו, עוד לפני שחמאס יתארגן לביצוע פשיטות ומתקפות טבח, השטחים שיפונו על ידי ישראל ביהודה ושומרון יהפכו לבסיסים קדמיים עבור חמאס כדי להפוך את חייהם של תושבי ישראל באזורים הסמוכים לגבול לבלתי נסבלים, ולשיגורי טילים נגד מתקנים אסטרטגיים בישראל, ובראשם הכור בדימונה, נמל התעופה בן גוריון ובסיסי חיל האוויר. למעשה, כבר ב-20 באוגוסט 2014 קבע היומון כיהאן, המקורב לח'אמנהאי, שחימוש הגדה המערבית ישמש צעד אסטרטגי בידי איראן ש"ישנה את מאזן המלחמה בצורה כוללת", משום ש"האזור הזה נמצא במרכז פלסטין, והוא קרוב מאוד לאזורים הכבושים. לכן, אם ישוגר טיל מהגדה המערבית אל תל אביב, חיפה, אשדוד או אפילו המרכז הגרעיני של המשטר הציוני בדימונה, לא יהיה צורך בטילים לטווח של 80 ו-100 ק"מ, אלא יספיקו טילים לטווח של 15–20 ק"מ".

המדינה הפלסטינית בראשות חמאס תקל אפוא על ח'אמנהאי להגשים את חזונו לחמש את יהודה ושומרון, שאותו הוא קורא בפומבי ליישם מאז 2014. יצוין כי הצהרותיהם של בכירים איראנים במרוצת אוגוסט 2022 – ינואר 2023 מבטאות את השתוקקותה של איראן להעמיק את דריסת רגלה ביהודה ושומרון. חיזבאללה בראשות נסראללה צפוי אף הוא להעמיק ביתר שאת את פעילות הטרור שלו ברחבי ישראל באמצעות המדינה הפלסטינית בראשות חמאס, כדי לממש את שאיפתו של נסראללה להשמיד את ישראל ולהתפלל במסגד אל-אקצא. 

ה. המלצות למדיניות

הלחצים מצד ממשל ביידן, וה"נדוניה" המוצעת בדמות נורמליזציה עם סעודיה, אינם מצדיקים את נטילת הסיכון העצום שטמון בהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ. הפופולריות הרבה שחמאס זוכה לה ביהודה ושומרון, ושיתוף הפעולה המקיף שלו עם איראן, הם מתכונת ודאית לסיכון קיומה של מדינה ישראל. לפיכך, במקום שהמדינה הפלסטינית תשמש מנוף לקידום קץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, היא עלולה לשמש מקפצה משמעותית לקידום השאיפה של חמאס ואיראן להשמיד את ישראל.

ישראל צריכה להילחם מלחמת חורמה בחמאס, ולגבש מאבק עיקש וממושך נגד תשתיות הארגון, בכיריו, מאגר פעיליו, אנשי המערך הכלכלי שלו, ואף מערך הדעוה (הכשרת לבבות) במרחבי עזה ויהודה ושומרון. כפי שהוכיח חמאס בהצהרותיו השונות גם אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, בכוונתו לחזור על מתקפת הטבח, ואין שום ספק שהוא לא ביצע אותה עד כה אך ורק מכיוון שהמלחמה שהשיבה נגדו ישראל מונעת ממנו את התנאים להתניע אותה שוב.

על מערכי ההסברה של ישראל להציג לממשל ביידן ולקהילייה הבינ"ל שמדינה פלסטינית תשמש פרס משמעותי לטרור הפלסטיני שמתבצע בחסות איראנית. על ישראל לקיים הסברה מפורטת על אודות היחידות השונות של כוח קודס וארגון המודיעין במשמרות המהפכה שתפעלנה ביהודה ושומרון ותסייענה לחמאס לקדם את השאיפה המשותפת לחמאס ולאיראן להשמיד את ישראל. יש להסתייע בדוגמאות השונות על אודות הניסיונות השונים של היחידות האיראניות הנ"ל לקדם פעולות טרור נגד ישראל, ולהסביר את הסכנה החמורה הגלומה בכך שמדינה פלסטינית תשמש מנוף משמעותי להחרפת טבעת החנק בהובלת איראן נגד ישראל. על ישראל לחדד בפני מדינות הגוש הסוני באזור שמדינת חמאסתאן בחסות איראן בעזה וביהודה ובשומרון מנוגדת גם לאינטרס שלהן, משום שתחזק באופן נכר את מעמד איראן וציר ההתנגדות באזור, ותפגע בביטחונן. 

לצד זאת, מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה תשלול מישראל את ההישגים שקצרה נגד חמאס במלחמה עד כה. חמאס יוכל לשקם בהדרגה את יכולותיו שנפגעו, ובסיוע איראן להקים מחדש את מערך המנהרות התת-קרקעיות והארסנל הטילי המשוכלל, ואף לשדרגו באמצעות פרויקט הדיוק הטילי. בהיבט הסיכולי, מערך המנהרות התת-קרקעי שקיים חמאס מתחת לציר פילדלפי מוכיח שישראל אינה יכולה לתת לכוח זר לערוב לביטחונה. על ישראל להחזיק בציר פילדלפי, שמשמש עורק נשימה כלכלי-צבאי ראשון במעלה עבור חמאס. לצד זאת, על ישראל לרדוף גם את אנשי המערך הכלכלי של חמאס, ובכלל זה את חלפני הכספים שמסייעים לה לעקוף את הסנקציות, כדי להקשות על חמאס לשקם את כוחו ואת מעמדו.

ישראל איננה יכולה להתמקד ברדיפת חמאס והג'יהאד האסלאמי, ולהתעלם מהחסות שמעניקה להם איראן. הגבלת העימות לשלוחיה הפלסטיניים של איראן לא תיתן מענה לביטחונה הלאומי. לכן, דוקטרינת הביטחון הלאומי המעודכנת של ישראל, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, חייבת להכיל מענה גם לאתגר שאיראן מציבה לישראל באמצעות מערך שלוחיה. ישראל אינה יכולה להשלים עם הברחות האמל"ח שאיראן מבצעת לשלוחיה הפלסטיניים, ולכן עליה לתקוף את מערכי הכטב"מ והטילאות באיראן בטרם יגיעו לידי ארגוני הטרור הפלסטינים. לשם כך, עליה למצוא את הנוסחה שתאפשר הפעלות כוח נגד איראן, בדגש על כוח קודס, תוך הסתייעות בכלל מרכיבי הכוח שפיתחה (קינטי, סייבר, מבצעי השפעה תודעתיים), תוך ניצול יעיל של חולשותיה של טהרן ושאיפתה להימנע מלהיגרר למלחמה ישירה נגד ישראל.

בנוסף, בהתאם לפעילות הגוברת של ציר ההתנגדות בהובלת איראן נגד ישראל מהמרחב הירדני, על ישראל לשפר בהתאם את היערכותה בגבול הזה. זאת באמצעות השלמת גדר הגבול ועיבוי הגדר בנקודות שבהן היא רעועה, בצורה שתקשה על איראן ושותפיה להבריח אמל"ח או פעילי טרור. בנוסף יש להגביר את התיאום הביטחוני עם ירדן, בהתאם לאינטרס החיוני של שני הצדדים, לנוכח הלחצים האינטנסיביים מצד איראן נגד בית המלוכה הירדני.

אחת ההשלכות של תהליך ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005 קשורה בכלל לצבא המצרי: לראשונה מאז הסכם השלום עם קהיר ב-1979, ישראל שינתה באופן רשמי בהצבעות בכנסת ובממשלה את הנספח להסכם, ואישרה למצרים להכניס מאות שוטרים לחצי האי סיני, בחלק הקרוב לישראל.

הנספח להסכם גובש בהתאם לעיקרון שלפיו חצי האי סיני יפורז, כערובה שתאפשר לשתי המדינות לחיות בשלום זו לצד זו, ללא חשש שקהיר תשתמש בשטחים שהועברו לידיה במסגרת ההסכם כדי להיערך למלחמה נגד ישראל. העיקרון הזה נשמר במשך עשרות שנים, עד שב-2005 ישראל החליטה לצאת גם מאזור הגבול עם מצרים ברצועת עזה, המוכר כציר פילדלפי. מכיוון שישראל הייתה מודעת כבר באותה תקופה להיקף ההברחות שעוברות באזור זה בין עזה לסיני, היא הגיעה להסכם נפרד עם המצרים שבו הותר לה לפרוס כ-750 שוטרים מצרים בסיני, באזור רפיח המצרית, במטרה להילחם בהברחות של בני אדם, אמצעי לחימה וסמים בין שני חלקי העיר הדרומית בעזה.

קהיר לא רצתה או לא יכלה באמת להילחם בהברחות, וההתחמשות שהחל בה אז חמאס התפוצצה לישראל בפנים לפני שמונה חודשים. אבל בלי קשר, ישראל ויתרה באותה עת על עיקרון הפירוז, ולמעשה יצרה את התקדים שבמסגרתו מצרים החלה להכניס לכיוון הגבול הישראלי כוחות צבא חמושים במספרים גדולים. כבר באותם ימים הזהיר יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, חבר הכנסת והשר לשעבר יובל שטייניץ, כי "זהו יום שחור. מזמינים את החתול לשמור על השמנת. מדובר בליקוי מאורות שפקד את הממשלה, המוותרת על פירוז סיני תמורת נזיד עדשים של מחמאות ומחוות".

שטייניץ כנראה ידע על מה הוא מדבר. הוויתור על הפירוז בחצי האי לא היה רק אירוע רגעי, אפיזודה חולפת, אלא התחלה של מגמה זחלנית ונושכת, שגרמה לכך שהפירוז היה ונשכח. העילה העיקרית שבעקבותיה הכניסו המצרים את כוחות הצבא שלהם לחצי האי הייתה המלחמה בארגוני הטרור שהתבססו בסיני, דוגמת דאעש. אלא שנראה כי מדובר בכוחות החורגים בהיקפם בכל קנה מידה ממאבק, עיקש ככל שיהיה, בקבוצות טרור חמושות, שכן קהיר כבר הכניסה לסיני תשתיות צבאיות, ציוד כבד ועוד. אם כבר, נראה שמדובר בהתחמשות מצרית בסיני שנראית כאילו נועדה למלחמה בצבא אחר, לא פחות. כל זה קרה, כאמור, בניגוד גמור להסכם השלום – ולמרבה האבסורד, באישורה המלא של ישראל.

עד כמה גדל הכוח המצרי שפועל בסיני? מ-750 שוטרים מצרים ב-2005 עלה ותפח המספר ברבות השנים עד שבתחילת 2018 פעלו בכל חצי האי 88 גדודים מצריים, ובסך הכול כ-42 אלף חיילים. בהסכם השלום חולק סיני לשלושה חלקים, ולמצרים הותר להחזיק בשטח A, הקרוב לתעלת סואץ, 230 טנקים, 22 אלף חיילים ו-480 נגמ"שים. בחלקים אחרים של סיני, הקרובים יותר לישראל, הותר לה לשלוח רק מדי פעם משטרה וכוחות משמר גבול. מספר החיילים, כאמור, קפץ כמעט פי שניים, הם מצוידים במאתיים טנקים נוספים ובאמצעי לחימה כבדים אחרים, ופועלים בכל חלקי חצי האי. מצרים הגישה מאות בקשות (!) רשמיות לישראל להכניס כוחות במספר העולה על המגבלות בהסכם, וכן אמצעי לחימה – ולדברי בכירים ישראלים ששוחחו עם המגזין פוריין פוליסי, כל אחת מהבקשות הללו, ללא יוצא דופן, אושרה בסופו של יום.

בחודש שעבר חלה התפתחות נוספת: מצרים הכריזה על השקת איחוד השבטים המקומיים בסיני, מיזם שמטרתו הרשמית היא להילחם באיומים ביטחוניים באזור ולתמוך בנשיא המצרי, עבד-אלפתאח א-סיסי. בראש המיליציה הועמד אסיר לשעבר, בעל קשרים לבנו של א-סיסי, מוחמד, והיא אמורה גם להקים עיר חדשה על שמו של הנשיא בקרבת הגבול עם רצועת עזה. ואכן, עיקר החשש מהמיליציה הזאת נוגע לענייני רפיח והרצועה, שאינו לב הכתבה הזאת, אך ביום פקודה גם הבדואים שפועלים תחת המיליציה הזאת יכולים להפנות את קנה הרובים שלהם לעבר ישראל.

חשוב להדגיש שאף שישראל אינה רואה כי בעתיד הקרוב צפויה לה סכנה בגבולה הדרומי, מצרים דווקא מסתכלת על העניינים אחרת: שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים, הסכם השלום, היריבות המשותפת עם חמאס, המלחמה בטרור בחצי האי – כל אלה לא שינו את העובדה שאיום הייחוס של מצרים, כלומר התרחיש הביטחוני המסוכן שמולו היא נערכת באופן המשמעותי ביותר, הוא עודנו מלחמה מול צה"ל. הצבא המצרי, ההולך ומתעצם בחצי האי, ממשיך להתאמן ולקיים תרגילים צבאיים שמטרתם היא מלחמה בצבא הישראלי כאיום הגדול על ביטחונה של קהיר.

שעה עד סיני

לא רק מדובר רק במילים או בתרגילים, כך הולך ומתברר. מצרים משקיעה כמות כספים אדירה בבניית תשתיות אסטרטגיות בתוך חצי האי ובדרך אליו, במטרה מוצהרת להגדיל את היכולת של הצבא המקומי להעביר כמויות גדולות של כוחות כבדים לסיני תוך זמן קצר. לפי ההערכות, ייתכן שאפילו תוך שעות בודדות מרגע הינתן הפקודה יוכלו כוחות צבא מצריים משמעותיים להגיע ללב חצי האי.

כך למשל, ב-2017 דווח בעיתונות המצרית על תוכניות שונות לפיתוח סיני בהיקף של מיליארדי דולרים. בין היתר דווח על עבודות להקמת שבע מנהרות חדשות מתחת לתעלת סואץ, שחלקן מיועדות לרכבות ואחרות לכלי רכב כבדים. בטקס חנוכת המיזם לחפירת חמש מנהרות כאלה בתחילת השנה הנוכחית שר התחבורה המצרי, המהנדס כאמל אלווזיר, הגדיל והדגיש כי אחת המטרות של התוכנית ברורה: "ייקח לנו שעה, וכל הצבא המצרי בסיני", הוא אמר.

פרשנים מעירים כי קשה למצוא צידוק להשקעת כלכלית כל כך ניכרת בדרכים לחצי האי, כגון חפירת שבע מנהרות מתחת לתעלה, אם אין עדיין ממילא תשתית אזרחית בסיני שיכולה לנצל אותן לצורך תועלת כלכלית. הכספים הרבים הללו הגיוניים, הם ציינו, רק אם מדובר בצורך צבאי – כמו למשל העברה של חיל השריון המצרי הכבד. ראיה נוספת לכך למשל, ציין החוקר הצבאי ד"ר יגיל הנקין, היא העובדה שבשנים האחרונות הצבא המצרי הכפיל את כמות בסיסי התובלה שלו, מה שיאפשר לו לנייד כוחות גדולים במהירות וביעילות רבה יותר.

קהיר גם מקימה תשתיות אסטרטגיות אחרות שיאפשרו לה לפעול בסיני ביום פקודה: בחצי האי נבנו מאגרי דלק עצומים, שמחזיקים מאות מיליוני ליטרים ומיועדים לארמיות שלמות, וחלקם מסווים. הנקין ציין כי מצרים פעלה בדיוק באופן דומה לפני מלחמת יום הכיפורים ובנתה מאגרים כאלה באזורים שבהם הארמיות שלה פעלו.

בנוסף, בסיסי הצבא המצרי בחצי האי גדלו, נבנו בהם בונקרים גדולים לתחמושת רבה – שינוי שלא נראה מוצדק רק לאור המלחמה בדאעש. חמור יותר, נראה כי מצרים הקימה לפחות שלושה שדות תעופה בסיני, למרות האיסור בהסכם השלום על הפעלת כלי תעופה שאינם אזרחיים בחצי האי. בצילומי לוויין נראה כי אחד משדות התעופה כולל גם בונקר תחמושת, מכלי דלק תת-קרקעיים והאנגרים למטוסים שמתאימים ל-F-16 מצריים. כמו כן, המצרים מיקמו – שוב, בניגוד להסכם – מפקדות שישרתו ארמיות שלמות בסיני. דיווחים בתקשורת טענו כי הכוחות המצריים אפילו השתלטו על עשרות בתי ספר מקומיים בלהיטותם להקים בסיסים בסיני. מעט מחוץ לחצי האי, במה שאינו הפרה של הסכם אך יכול להיות סימן מעיד נוסף, הרחיבה מצרים מאוד את בסיס הצי שלה בפורט סעיד.

האם יכול להיות שהתשתיות הללו נועדו רק להגנה, ואין להם שימוש התקפי נגד ישראל? הנקין מעיר שהמצרים אינם משקיעים בתשתיות הגנתיות בסיני. מתחמים גדולים שנועדו להגנה באזור פתחת רפידים, למשל, אשר נבנו בשנות השמונים אחרי נסיגת ישראל, אינם מתוחזקים. חלקם כבר התפוררו או נעלמו מתחת לחולות.

סכנה אסטרטגית

חלפו כבר יותר מחמישים שנה מאז שישראל ומצרים נלחמו ישירות במלחמת יום הכיפורים. מרבית הגנרלים שפיקדו אז על הקרבות כבר אינם בין החיים, ואפילו רוב החיילים עצמם כבר לא צעירים במיוחד. אז למה ישראל צריכה לדאוג מהתחמשות מצרית בסיני? זה שטח שהועבר לרשותה, היא כבר הוכיחה עשרות שנים שאינה פותחת במלחמה עם ישראל, ושיתוף הפעולה איתה נחשב טוב יחסית, בוודאי ברמה הביטחונית.

אפשר לציין לפחות שני תרחישים מסוכנים מבחינת ישראל במענה לשאלה הזאת: הראשון הוא שהמנהיגות הנוכחית תשנה את פניה, בין אם בגלל מתחים בסוגיה הפלסטינית, למשל, או מסיבות פנימיות – כמו הצורך להעמיד שעיר לעזאזל לאוכלוסייה של יותר מ-100 מיליון איש שרעבה ללחם וסובלת ממצב כלכלי חמור. גם אירועים נקודתיים כמו חילופי הירי במעבר רפיח שאירעו לפני כשבועיים, ובהם נהרגו שני אנשי ביטחון מצרים, תמיד יכולים להידרדר ולהביא למתיחות הולכת וגוברת. תרחיש חמור אחר הוא עלייה מחודשת של ממשלה במצרים בראשות האחים המוסלמים, שבניגוד לפעם הקודמת תחזיק בידיה תשתית מוכנה למתקפת פתע על ישראל.

דיוויד שנקר, מראשי מחלקת המדינה תחת הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, העיר כי כבר נוכחנו לראות במהלך ההיסטוריה שינויים פוליטיים מהירים כאלה. רק לפני עשור, הוא אמר, אכן שלט במצרים מוחמד מורסי, נשיא אסלאמיסטי שלא אהד את ישראל, בלשון המעטה.

לפי שעה בישראל מעריכים את שיתוף הפעולה הביטחוני עם מצרים, ולא מוכרות התרעות או הערכות בדבר אפשרות של מלחמה קרבה. להפך, רבים סבורים שגם למצרים יש בהחלט אינטרס בהמשך שימור הסכם השלום עם ישראל ושיתוף הפעולה איתה בתחומים רבים. לכן, בהינתן עוגת משאבים מוגבלת של תקציב הביטחון וההכנות העתידיות של צה"ל למלחמה במספר הולך וגדל של חזיתות, הזירה הדרומית זוכה לתעדוף נמוך יותר. היא לא מקבלת את המשאבים שניתנים למאבק בפלסטינים, ובוודאי לא באיראן או לבנון. החומה שנבנתה בגבול מצרים גם נותנת, לפחות לכאורה, אשליה של חוזק ועוצמה, מעין יכולת ראשונית לעמוד בפני מתקפות. היא הרי מנעה את כניסתם של פליטים לארץ ומסייעת לסכל הברחות רבות.

מנגד, יש לא מעטים שבכל זאת מתריעים בשער מפני ההתעצמות המצרית, וראוי לציין בהקשר זה את סא"ל במיל' אלי חזן, בכיר לשעבר בחטיבת המחקר של אגף המודיעין, שעוסק בכך רבות. אני הקטן רק אציין שלמרות ההערכות על היעדר כוונות מצד מצרים, דווקא המציאות הנוכחית, אחרי ההפתעה הגדולה והכישלונות של 7 באוקטובר, מלמדת אותנו פעם נוספת שאסור לישראל להיות שאננה. בניגוד אולי לפלסטינים, התממשות איום מצרי אפשרי היא סכנה אסטרטגית הרת אסון: אנחנו מדברים על טנקים מצריים שדוהרים במהירות שיא, תוך שעות אחדות, לכיוון באר-שבע, ומשם למרכז. זה לא תסריט שנרצה להתמודד איתו.

אומנם יש לצה"ל מגבלות תקציביות, אבל בהליך בניין הכוח הוא צריך לקחת בחשבון גם את ההתעצמות המצרית ולכוון את התהליכים הפנימיים שלו בשביל שבמקביל לזירות אחרות יוכל להתמודד גם עם צבאה של קהיר. הכוונה, למשל, בין היתר, להיפוך מגמת צמצום צבא היבשה בשנים האחרונות, שעיקר נטל הלחימה מול הארמיות המצריות ייפול עליו.

עלינו לתת את הדעת על התשומות האפשריות שניתן להקדיש לאיום המצרי ולהתמודדות עימו. אין משמעות הדבר שאנו רואים בקהיר כאיום הייחוס שלנו, אולם במקביל אל לנו לטמון את הראש בחול. לא לעולם חוסן, ועלינו להתכונן לכל אפשרות שלא תהיה, בוודאי אחרי 7 באוקטובר.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 10.6.2024.

נשיא טורקיה אינו מפספס הזדמנות להתבטא נגד לחימת צה"ל בעזה תוך הדהוד נרטיב ה"התנגדות" הפלשתינית השקרי ותיאור פעילי הארגון הרצחני חמאס כ"לוחמי חופש". הגיע העת שישראל תשיב לו באותה מטבע.

מאז מלחמת חרבות ברזל ארדואן מתעקש לתאר את החמאס כתנועת שחרור ולהציג את עצמו כנושא דגל המאבק הפלשתיני. לאחרונה אף הצהיר בגאווה כי למעלה מ-1,000 פעילי חמאס מטופלים בבתי החולים ברחבי טורקיה, והצר על כך שהיוונים רואים בחמאס ארגון טרור ולא תנועת התנגדות.

התייצבותו הבוטה של ארדואן לצד חמאס עומדת בשורה אחת עם מהלכים עוינים אחרים של אנקרה נגד ישראל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, לרבות ההחלטה חסרת התקדים על ניתוק קשרי המסחר עם ישראל. אך היא גם מספקת לישראל הזדמנות שעד כה לא נוצלה על ידה, לצאת מעמדת המגננה ההסברתית המאפיינת את התנהלותה מזה שנים ולהשיב מלחמה שערה כנגד המוסר הכפול האוחז בנרטיב הכיבוש השקרי שהתבסס בקהילה הבינלאומית, וזה שארדואן פועל להדהד מעל כל במה אפשרית.

האמת היא שאין מתאימה מאנקרה להמחיש את עומק הצביעות בהשמצותיו של ארדואן ביחס ל"כיבוש" הישראלי. כבר עשורים ש"הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" מתפקדת כמדינה דה-פקטו, אף על פי שאינה מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. ב-1974 פלשה טורקיה לקפריסין בתגובה לניסיון יווני בהפיכה צבאית נגד ממשלת קפריסין החוקית בתירוץ שהיא מגינה על האוכלוסייה הטורקית באי.

בניגוד להסכם הפסקת האש של האו"ם, טורקיה פצחה במבצע נוסף שחשף את מטרתה האמיתית: חלוקה של צפון האי. במהלך המבצע גירשה טורקיה בכוח למעלה מ-200,000 קפריסאים יוונים שהוחלפו במתיישבים חדשים מטורקיה, והצליחה לבסס שליטה על יותר משליש משטח קפריסין. התוקפנות הטורקית נמשכת עד היום עם אלפי חיילים טורקים המוצבים בצפון האי, בנייה בלתי חוקית של נכסים בבעלות קפריסאית יוונית, הפרדה אתנית וכן הרס של המורשת הנוצרית העתיקה.

כמו כן, במקביל לכך שארדואן מתהדר בעמידתו לצד העם הפלשתיני "המדוכא", הוא שולל זכויות פוליטיות ותרבותיות מהמיעוט הכורדי המתגורר בטורקיה. לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביולי 2016 בידי פלג צבאי הנאמן לפטולה גולן, ארדואן יצא למסע טיהורים מקיף שהתרחב הרבה מעבר לתומכי גולן. במהלך הטיהור נעצרו ראשי מפלגת העמים הדמוקרטית ((HDP הפרו-כורדית, חברי פרלמנט מהמפלגה ועוד אלפים מחבריה כולל בכירי עיריות שונות.

שנה קודם לכן, בעימותים בין כוחות הביטחון הטורקיים לבין המחתרת הכורדית, היד הקשה שנקט ארדואן לדיכוי האלימות בדרום-מזרח המדינה הגיעה לממדים חסרי תקדים. טורקיה כפתה עוצר באזורים כורדים רבים והשביתה שירותים חיוניים לתושבים, מה שגרם למשבר הומניטרי עצום ולעקירתם של מאות אלפי אזרחים כורדים מבתיהם.

ארדואן דואג להעניק יחס "שווה" לאוטונומיות הכורדיות מעבר לגבול. החל בשנת 2016 טורקיה פתחה ברצף של מתקפות נגד בסיסים של ה- PKK בחבל הכורדי בעיראק וכנגד ארגונים המזוהים עמו בסוריה. בתואנה שהוא מנהל מאבק בלוחמי טרור, נשיא טורקיה ניצל את ההזדמנות לבצע סיפוח דה פקטו תוך הפרה חמורה של זכויות האדם של תושבי האזור. מאז שנת 2018, טורקיה העבירה כ-400,000 ערבים וטורקמנים לתוך המובלעת הכורדית בעפרין הסורית, והתושבים הכורדים, שקודם לכן היו 80% מהאוכלוסייה המקומית, מהווים כיום פחות מרבע ממנה.

אפילו המלחמה בדאעש לא שינתה את סדר העדיפויות של ארדואן. עד שסוף סוף הצטרפה טורקיה למערכה שניהלו כוחות הקואליציה נגד הארגון הרצחני, הדבר שימש עבורה כסיפור כיסוי להנחית מכה קשה על הכורדים בצפון עיראק וסוריה, ורק מעט ממשאביה הושקעו לטובת השמדת מעוזי הארגון הברברי. האירוניה הגיעה לשיא חדש בתחילת אוקטובר 2023, כאשר ארדואן, בעודו מתנגח בישראל תחת מצג שווא של דאגה לרווחתם של תושבי עזה, תקף כ-140 מטרות אזרחיות בצפון סוריה כולל הפצצה של בתי חולים.

טורקיה מתנהלת ככוח פולש גם במקומות שמהם לא נשקף סיכון ישיר לביטחונה. על מנת להבטיח את שרידות המשטר בלוב ולקצור בעקבות כך יתרונות כלכליים ואחרים, בינואר 2020 אנקרה שלחה מל"טים וחיילים, ביניהם שכירי חרב ג'יהאדיסטים מסוריה לסיועה של "ממשלת ההסכמה הלאומית" האסלאמיסטית, מול הכוחות הנגדיים בראשותו של ח'ליפה חפתר. היותה שחקן מרכזי בסכסוך הלובי הביאה להחמרה במצב זכויות האדם במדינה ולערעור יציבותה וממשיכה לעורר דאגה אצל מצרים החוששת מזליגת הטרור לשטחה.

אם כן, בפעם הבאה שארדואן מנפנף במילים כמו "כיבוש", "התנגדות" ו"לוחמי חופש", על ישראל שלא לעמוד בשקט מנגד ולהזכיר לקהילה הבינלאומית מיהו הכובש האמיתי בסיפור.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 2.6.2024.

מצרים הרשמית מבינה היטב מיהו חמאס ומהו טיב יחסיו עם ארגון האחים המוסלמים, שפעילותו אסורה זה שנים ארוכות בארץ הנילוס. החוקה המצרית אוסרת על כל פעילות או התארגנות פוליטית שבסיסה דת כזו או אחרת. המודיעין המצרי עוקב בקפידה אחר כל רמז של פעילות מטעם ארגונים אסלאמיסטיים בתוך המדינה, ואילו גורמי האכיפה נוקטים יד קשה מאוד נגד כל פעילות כזו מבית.

יתרה מכך, בניגוד מוחלט לרטוריקה הפרו־פלסטינית של המשטר המצרי, יחסו כלפי אוכלוסייה זו אינו שוויוני לאורך שנים. כך, לדוגמה, פלסטינים שנישאים לאזרחים מצרים לעולם לא יזכו באזרחות. מה, אם כן, גרם למצרים הרשמית להעלים עין מעשרות מנהרות משמעותיות שחשף צה"ל עם היכנסו לרפיח?

בכיר חמאס, מוסא אבו מרזוק, ציין בראיון שהעניק ב־2013 שעומר סולימאן, ראש המודיעין הכללי המצרי הקודם, סייע לתנועה ומנע כל ניסיון לפרק אותה. את דבריו, כמובן, יש לקחת עם קורטוב של מלח, אולם עובדתית המנהרות קיימות, וחמאס התחמש באמצעותן באופן שקשה לערער עליו.

מעבר לכסף ששולשל לכיסיהם של חלק מאנשי המשטר המצרי מ"תעשיית המנהרות", הרי שההיקף הניכר של המנהרות שהתגלו מצביע על החלטה אסטרטגית, בדרג בכיר, או לכל הפחות העלמת עין מכוונת בדרג הבכיר ביותר. בשום אופן לא ניתן היה להתעלם ממספר כזה של מנהרות הברחה בצומת כל כך רגיש ובאזור כל כך נפיץ.

ניתן להעריך, בין היתר, שמצרים בראשות הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי ביקשה לשמר את עמדת המפתח שלה כמתווכת בין חמאס לבין ישראל, בכל משבר פוטנציאלי שעלול לפרוץ, ולהבטיח את עליונותה לעומת קטאר, טורקיה ומדינות נוספות. לפיכך, היא אפשרה לחמאס את צינור החמצן הזה כמנוף.

חתירתה של קהיר להגמוניה אזורית הייתה ונותרה אינטרס לאומי משמעותי. אגב, ב־2017 נראה היה שחל שיפור ביחסי מצרים עם חמאס בעזה, לאחר שמנהיגי ארגון הטרור פרסמו גרסה מעודכנת של אמנת התנועה, שבמסגרתה הם "ניתקו" את עצמם מהאחים המוסלמים.

כיצד יעלה על הדעת שמצרים תסתכן במשחק באש עם פעילי חמאס, כשרק ב־2008 חוותה על בשרה את חדירתם לשטחה ורציחתם של קצינים מצרים? כפי שהיא נוהגת בכל נושא – בדואליות אופיינית. חתימה על הסכם שלום עם ישראל וחתירה ליצירת נתיבי סחר ושיתוף פעולה עם ארה"ב מחד, והזנת הציבור המצרי במסרים אנטי־מערביים ובעיקר אנטי־ישראליים בעליל מאידך.

שנאה תהומית כלפי טורקיה וקטאר, שמבקרות את השלטון המצרי ומטפחות את האחים המוסלמים, ובמקביל קידום נתיבי פיוס והבנה עם אותן המדינות; יריבות וחשדנות ארוכת שנים עם איראן השיעית, כשבמקביל התארחה בקהיר משלחת איראנית בכירה שהניבה התקרבות. מצרים, באופן גורף, מנסה להיות "גם וגם", לשחק בכל המגרשים ולא לבחור באף צד.

ניכר מתגובותיה החריפות של מצרים נוכח הנחישות הישראלית לפעול ברפיח, שהיא מאוד לא מעוניינת בחשיפת מערכת המנהור מהרצועה לשטחה. עניין זה אף מעלה תהיות באשר לגילויים פוטנציאליים נוספים שעלולים להביך את המשטר המצרי (כדוגמת הסתננות בכירים מטעם חמאס לשטח מצרים, הברחת חטופים למצרים ואף מעבר לה, ועוד).

בהקשר זה, בולטת הצטרפות קהיר למאמץ הדרום אפריקאי בבית הדין הבינלאומי בהאג. האם מדובר בניסיון להחריף את הלחץ על ישראל במטרה למנוע ממנה להוסיף ולהתקדם לתוך רפיח? או שמא טומן הצעד הזה רובד נוסף וכמו דרום אפריקה, שמפלגת השלטון שלה, ה־ANC, "מכרה את נשמתה לשטן" האיראני תמורת סילוק חובותיה – צפויה גם מצרים לזכות בתמורה כלשהי מטהרן על מאמציה?

פורסם במעריב, בתאריך 31.5.2024.

מהלכיה של טורקיה באזור תורמים לערעור היציבות במזרח התיכון, וממקמים אותה כשחקן שבכוחו לסכן באופן משמעותי את ביטחונה הלאומי של ישראל. אם מגמה זו תמשיך, טורקיה עלולה להפוך לאויבת מוצהרת של ישראל.

מאז שבעה באוקטובר, טורקיה הולכת ומקשיחה את עמדותיה כלפי ישראל, באופן החורג מדפוסי ההתנהגות שאפיינו את הממשל הטורקי בתקופות מתיחות מול ישראל בעבר. ההחלטה הטורקית על ניתוק יחסי המסחר עם ישראל כאקט של סולידריות עם חמאס ומתוך רצון לבנות את מעמדה במרחב, משקפת מעבר מדאיג מרטוריקה עוינת לפגיעה ממשית בקשרים הכלכליים בין המדינות. אומנם טורקיה הספיקה לחזור בה לאחר מכן מהטלת חרם גורף, ועדיין, מהלך מסוג זה מסמן עליית מדרגה משמעותית בקו האנטי-ישראלי שארדואן נוקט.

ככלל, הנוכחות הטורקית הגוברת במזה"ת ובמזרח הים התיכון מציבה אתגרים משמעותיים בפני ישראל ובעלות בריתה במערב. טורקיה של ארדואן מובילה קו אסלאמיסטי קיצוני ומבצעת מהלכים שמערערים את הסדר הקיים באזור ופוגעים באינטרסים ישראליים חיוניים, עד כדי גרימת נזק ממשי לביטחון מדינת ישראל.

בראש ובראשונה, התייצבותה של טורקיה לצד חמאס, ניסיונותיה לכפות על ישראל להישמע לדרישותיה בסוגיית הסיוע ההומניטרי לצד יוזמות אחרות שנועדו לתת לה דריסת רגל בעזה ביום שאחרי, מהווים מכשול לא מבוטל בדרך להשגת אחת ממטרות המלחמה המרכזיות שהגדירה ישראל והיא הכרעת החמאס.

כמו כן, על אף ההשלכות הקשות של שליחת משט הסיוע הטורקי לעזה ב-2010, בטורקיה עמלים על הוצאתה לפועל של מרמרה 2 תחת פיקוחו של ארגון ה-IHH, שהוכרז על ידי ישראל כארגון טרור ב-2008 וזה שעמד מאחורי התקרית שחולל המשט הקודם. היוזמה כעת מתעכבת, לאחר שרפובליקת גינאה ביסאו ביקשה להסיר את הדגל שלה מעל שתיים מהספינות, אך מארגניה מבטיחים כי הם פועלים להתגבר על הקשיים ולפרוץ את המצור על עזה.

יחד עם הכרזתה חסרת התקדים על הפסקת קשרי המסחר עם ישראל, צעדים אלו ממקמים את טורקיה כמדינה עוינת המוכנה לדרדר את יחסיה מול ישראל, שעימה נהגה לשמור על יחסים תקינים חרף מתיחות סביב הסוגיה הפלסטינית, גם במחיר פגיעה קשה בכלכלתה הנמצאת בשפל.

עוד צריכה להדאיג את ישראל הבחישה הטורקית במזרח ירושלים, המתבטאת בהתססת האוכלוסייה המוסלמית המקומית נגד ישראל ונעשית במקביל להחלשת המעמד של ירדן בכל הנוגע לאתרים הקדושים. במסווה של פעילות תיירותית ודתית, טורקיה חותרת לקבל אחיזה במסגדים בהר הבית ובאתרים קדושים נוספים, ויש לה חלק פעיל בהתססה ובהתגרות כלפי מבקרים לא-מוסלמים. יש לשער כי הפיגוע שאירע לפני כחודש, שבמהלכו נדקר לוחם מג"ב על ידי תייר טורקי (איש דת) בירושלים הוא תוצאה של התססה זו.

לכך יש להוסיף את ניסיונותיה של אנקרה בשנים האחרונות לסכל שיתוף פעולה בין ישראל ליוון וקפריסין בתחום הגז, לצד הפגנת נוכחות צבאית בלוב ובמקומות אחרים. אלו הם עדות נוספת לכך שאנקרה הפכה לגורם המערער את היציבות האזורית תוך פגיעה בריבונות של שכנותיה.

ההסלמה ביחסה של טורקיה לישראל מעוררת דאגה בייחוד בשל העובדה כי בניגוד לעבר, כעת טורקיה מוכנה לזנוח כמעט כליל פרגמטיזם וריאל-פוליטיק לטובת שיקולים אידאולוגיים ודעת קהל פנימית, מגמה שאם תמשיך עלולה להפוך אותה מיריבה לאויבת פעילה. לנוכח אוזלת היד של ממשל ביידן ואי מוכנותו להפעיל את מנופי הלחץ הכבדים שברשותו על מנת לרסן את התנהלותה המסוכנת של טורקיה, ניתן לצפות כי איום זה רק ילך ויתעצם.

המאמר התפרסם במעריב, בתאריך 28.5.2024.

עיקרי הדברים: 

1. מאז החתימה על הסכם השלום ב-1979 התאפיינו יחסי ישראל-מצרים על פי רוב בשיתוף פעולה פורה בין דרגי הצבא משני הצדדים, בכל הקשור לסוגיות צבאיות, ביטחוניות ואזוריות-טקטיות. הסכם השלום עם מצרים היה ונותר נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה שיש לשמר. 

2. במקביל, חל נתק כמעט מוחלט בין העמים, למעט "איים" ספוראדיים של שיתוף פעולה. ישראל מעולם לא עמדה על כך שמצרים תשנה את הסילבוס והמסרים האנטי-ישראליים שמועברים דרך קבע לציבור המצרי. יש לנהוג כלפי מצרים ברגישות מחד גיסא, אולם ההליכה על קצות האצבעות סביבה במשך שנים אינה נכונה וגורמת לנזקים מצטברים מאידך גיסא. בראייה ובתרבות המצרית, כבוד גורר כבוד. 

• מחוות "פתיחת" הסכם השלום ומתן אור ירוק להכנסת כלים וכוח אדם צבאי מצרי עודף לחצי האי סיני מחייבים דרישה ישראלית ממצרים לקידום תוכנית סדורה, תחומה בזמן, לשינוי כל החומר הלימודי, לרבות בקרה על מסרים בתקשורת והסתה בכלל, בכל הנוגע למערב ולישראל. כל ניסיון לומר שזה אינו בר ביצוע הינו בבחינת זריית חול בעיני מקבלי ההחלטות.

• ההשתלחות הרטורית נגד ישראל אינה יכולה להמשיך כפי שהיא. יש להגיע להבנות בהקשר זה בחדרים סגורים ובאינטימיות אל מול הדרג המדיני הבכיר ביותר.

3. החל מ-2013, עת החליף אלסיסי את קודמו, איש האחים המוסלמים מורסי, הופנו משאבים ניכרים לפיתוח הצבא המצרי. על פי מקורות גלויים, היערכות מצרית משמעותית נרשמה בעשור האחרון בחצי האי סיני, תוך מתן אור ירוק ישראלי ל"פתיחת הסכם השלום" בכל הקשור לתגבור הכוחות והכלים המצריים. חשוב להכיר בכך שההתחמשות המצרית בסיני עלולה להיות מופנית נגד ישראל בעתיד. מצרים אינה מעריכה שישראל תפתח במלחמה נגדה, וההסתברות שמצרים תפתח במלחמה נגד ישראל או תאפשר לגורם אחר לעשות זאת משטחה נמוכה מאוד בנקודת הזמן הנוכחית. עם זאת, בקונסטלציה אזורית מסוימת, שבה הנכסיות של ישראל תרד משמעותית בשל ערעור מצבה הצבאי נוכח ריבוי הזירות, לצד ערעור יציבות הפנים בישראל והמשך הפניית העורף מצד מדינות המערב כלפיה, עלולה מצרים להפנות גבה לישראל, ויש להיערך לכך.

4. הדואליות המצרית בכל הנוגע לחמאס.

• בעקבות ה-7 באוקטובר וכניסת צה"ל לרצועת עזה החלה מצרים להזהיר מפני פעילות צבאית של ישראל ברפיח, כשטון הזהרותיה מחריף על ציר הזמן. היא חרדה מזליגת פלסטינים מעזה לשטחה, ואינה מעוניינת בהסתננות פעילי חמאס ביניהם. בנוסף, היא אינה מעוניינת ששהות זמנית של פליטים פלסטינים תהפוך להשתקעות קבע, כפי שאירע עם אוכלוסיות פלסטיניות רבות במדינות ערב.

• מנגד – על רקע ההבנה כי סדר גודל כזה של מנהרות כפי שנתגלה על ידי צה"ל מרפיח העזתית למצרים לא יכול היה להתקיים ללא ידיעה ומתן "אור ירוק" מקהיר, ניתן להניח ש"תעשיית המנהרות" אפשרה לחלק מאנשי המשטר המצרי לייצר לעצמם הכנסה נאה. כמו כן, מצרים ביקשה לשמר את עמדת המפתח שלה כמתווכת בין החמאס לבין ישראל בכל משבר פוטנציאלי שעלול לפרוץ, ולהבטיח את עליונותה לעומת קטאר, תורכיה ומדינות נוספות. לפיכך, היא אפשרה לחמאס את צינור החמצן הזה, בדמות המנהרות, כמנוף. חתירתה של קהיר להגמוניה אזורית הייתה ונותרה אינטרס לאומי חשוב.

לא ניתן לעבור לסדר היום על כל הקשור למנהרות החמאס שחוצות מרצועת עזה לסיני. יש למנף את הסוגיה כקלף מיקוח כדי לשוב ולייצר אזור חיץ מוסכם בסיני שבו לא תתאפשר נוכחות צבאית מצרית או ישראלית, תוך מתן ערבויות אמריקניות לכך. 

לאור הגילויים, גם לא ניתן להתפשר על אחיזה מוחלטת של צה"ל בצד העזתי של הגבול עם מצרים כדי לחסום הרמטית את צינור החמצן הזה לחמאס.

בנוסף, ולאור החשש שמא יישנו המקרים המתוארים לעיל, לא מומלץ להכניס את המצרים ו/או את הירדנים ו/או פלסטינים (מכל סוג שהוא) לשום תפקיד משמעותי ברצועת עזה לאחר חיסול החמאס ופירוז הרצועה, למעט תפקידי שיקום (הנדסה, בנייה וכיו"ב), לפחות עד לשינוי משמעותי וארוך טווח (פירוז, חינוך).

5. לא ניתן יהיה לוותר במקביל על הנוכחות הצבאית הישראלית ברצועת עזה, לפרק זמן משמעותי אך תחום, על מנת לסיים את הפעילות המתבקשת נגד גורמי הטרור. אם פעילות זו תתבצע מבלי שצעד זה יתוגבר במערכת חינוך (רשמית ובלתי רשמית) "אלטרנטיבית", שאת אותותיה ניתן יהיה לראות רק בעוד שנים, לא תהא כל תועלת בשפיכות הדמים של חיילינו.

6. במסגרת חתירה להסדרת שטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, יש לחתור לשכנוע איחוד האמירויות ליטול אחריות על החינוך ויצירת מערכות אלטרנטיביות להעברת מסרים. היא עשתה זאת בהצלחה בשטחה.

7. לא מן הנמנע שחלה התקרבות מסוימת בין קהיר לטהרן נוכח היחלשותה של ארה"ב באזור והתפיסה המצרית כי ישראל נחלשת נוכח המתקפה הרב-זירתית עליה. התקרבות כזו עשויה להסביר את הצטרפות קהיר ליוזמת דרום אפריקה נגד ישראל בזירה הבינלאומית, כשאיראן מעודדת ומתמרצת את שתיהן. יש הכרח לבחון לעומקם את הקשרים הללו ואת נסיבות פנייתה של קהיר לבית הדין הבינלאומי לצדק, כמו גם את טיב המפגשים בין בכירים מצרים ואיראנים בשנה האחרונה.

רקע

מאז החתימה על הסכם השלום ב-1979 התאפיינו יחסי ישראל-מצרים, על פי רוב, בשיתוף פעולה פורה בין דרגי הצבא משני הצדדים, בכל מה שקשור לסוגיות צבאיות, ביטחוניות ואזוריות-טקטיות. זאת, כשבמקביל חל נתק כמעט מוחלט בין העמים. נדבך משמעותי בראיית המצרים בהסכם השלום – זה שהתייחס להסדרת הסוגיה הפלסטינית – העניק לשלטון מובארכ את ההצדקה הדקלרטיבית להימנעות מקידום יחסי מסחר, תרבות, תיירות ועוד. כך, לא מומשו רוב הנדבכים שהרכיבו את הסכם השלום, למעט אלה שעסקו כאמור בסוגיות ביטחוניות בילטראליות ואזוריות.

ב-2005, רגע לפני ביטול הסכם הסחר המצרי-אמריקני שהעניק למצרים את האפשרות לייצא לארה"ב מוצרי טקסטיל פטורים ממכס, הסכימה קהיר – כשגבה ממש אל הקיר – לחתום מול ארה"ב על הסכם להקמת Qualifying Industrial Zones, דבר המאפשר לאזורים מוגדרים במצרים לייצר ולייצא לארה"ב מוצרים מסוימים כשהם פטורים ממכס, בתנאי שאחוז מסוים מחומרי הגלם מגיע מישראל.

לאורך השנים קודמו אומנם שיתופי פעולה בקנה מידה זעיר בין המדינות, למשל בתחום האגרו-טכנולוגיה, אולם על ציר הזמן אלה לא החזיקו מעמד, והמצרים שדגלו בשיתוף פעולה עם ישראל הוחרמו ונודו בקרב עמיתיהם בחברה המצרית. כל גורם תרבות שניסה לשתף פעולה עם עמיתים ישראלים, לרבות סופרים, זמרים, קולנוענים, שחקנים ועוד, עבר כמעט באופן מיידי חרם מקצועי מטעם חבריו לאיגוד המקצועי הרלוונטי. האיגודים המקצועיים שימשו לאורך השנים ככר פורה לפעילות חשאית של האחים המוסלמים (אח"ס). הם אומנם לא הזדהו רשמית ככאלה (שכן הדבר אסור על פי חוק במצרים), אולם אנשי האח"ס השתרבבו באופן שיטתי ועקבי לכלל האיגודים המקצועיים במדינה וחיזקו בהם את הסנטימנט האנטי-ישראלי, שהיה קיים ממילא במידה כזו או אחרת בקרב רוב הציבור.

ברקע לכך, המשטר המצרי דגל לאורך השנים באימוץ רטוריקה אנטי-ישראלית מובהקת, בין היתר כדרך להסיט את תשומת לב הציבור מבעיות הפנים הרבות במצרים. מגמה זו באה לידי ביטוי בין היתר בכלל הביטאונים והעיתונים שהתפרסמו במצרים, הן אלה שהיו מזוהים עם ה"אופוזיציה" והן אלה שהיו מוכרים כשופריו הרשמיים של השלטון. מעבר לרטוריקה אנטי-ציונית הירבו כלי התקשורת לכלול גם מסרים אנטישמיים מובהקים, לרבות שימוש בקריקטורות ובאיורים בעלי מאפיינים אנטישמיים. לצד כל זה, ישראלים לא הורשו להופיע בכלי התקשורת המצריים, עובדה שגרמה לכל הדיונים שהתנהלו בתוכניות האקטואליה בנושא ישראל להתקיים ללא כל ייצוג ישראלי. הגם שערוץ אל-ג'זירה נחסם לא אחת בארץ הנילוס, בשל הביקורת החריפה שהושמעה על ידי כתביו על הנשיא מובארכ ובשנים האחרונות נגד הנשיא אלסיסי, הציבור הרחב במצרים נחשף למספיק מקורות ערביים נוספים שסיפקו מנת יתר של אנטישמיות ואנטי-ישראליות.

המוזיאונים ומוסדות התרבות שעסקו באופן כלשהו בישראל הציגו אותה כאויבת, מבלי שעובדת החתימה על הסכם השלום תועבר באופן ברור למבקרים. כמו כן, הסילבוס בבתי הספר הממלכתיים ברחבי המדינה הזין את הדור הצעיר במסרים אנטי-ישראליים ואנטישמיים מובהקים. מגמה זו הופחתה במידת מה בשנים האחרונות – בדגש על בתי הספר היסודיים – זאת מתוך ניסיון להצטייר כמי שהופכת בהדרגה למכילה וסובלנית יותר בעיני המערב. עם זאת, התהליך מתנהל באיטיות מטריפה וטרם התרחב לחטיבות הביניים והתיכונים, לא כל שכן לקמפוסים ברחבי המדינה.

אם כן, המשטר המצרי הזין וממשיך להזין את המצרים במסרים אנטי-ישראליים, עובדה המקשה עליו דרך קבע לנקוט צעדים שעלולים להיתפס כפרו-ישראליים, אף אם אלה מקדמים את הביטחון הלאומי המצרי. לפיכך, כמו מדינות ערביות נוספות באזור, מצרים ממשיכה לנקוט מדיניות דואלית בכל הקשור בישראל. כלפי פנים היא ממשיכה לטפח את האנטי-ישראליות ונאלצת לתחזק את הציפייה של הציבור המצרי ממנהיגיו שיינקטו צעדים מדיניים-ביטחוניים-כלכליים ואחרים נגד ישראל. מנגד, ומתוקף האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים האזוריים המשותפים של מצרים ושל ישראל (דוגמת שמירה על יציבות אזורית, היעדר זליגת הטרור האסלאמיסטי מרצועת עזה לתוך שטח סיני, היעדר מתן אפשרות לתאי טרור לצמוח בשטח סיני, ועוד), המשטר המצרי משתף פעולה עם מדינת ישראל, כשבמקביל הוא מנסה להנמיך את הפרופיל הציבורי של שיתוף הפעולה הזה, בעיקר כלפי הציבור המצרי פנימה.

ישראל מעולם לא עמדה על כך שמצרים תשנה את הסילבוס והמסרים השליליים הללו ותשנה – בהדרגה, אך בנחישות – את תפיסת הציבור הרחב במצרים כלפי ישראל והשלום עימה.

כך, למשל, כשנורה תייר ישראלי שביקר במצרים באוקטובר 2023 בידי מי שאמור היה לאבטח את הקבוצה, הנמיך המשטר המצרי את הפרופיל הציבורי של הפרשה עד לכדי כך שהעלים אותה כמעט לגמרי. ישראל הרשמית שיתפה פעולה עם השקטת האירוע במקום לדרוש ממצרים לנקוט צעדים מעשיים להפחתת ההסתה בשטחה. עוד קודם לכן, כשחייל מצרי ירה למוות בשני לוחמים ישראלים בגבול ישראל-מצרים, אומנם פורסם שמו של היורה, שזכה להאדרה בקרב רבים בציבוריות המצרית, אך המשטר המצרי ניסה בכל כוחו להפחית מהפרופיל הציבורי של הפרשה, ונטען שמדובר היה בחייל שנקלע לקרב יריות בשוגג ולפיכך ירה בחייל ובחיילת הישראלים. הטענה המשונה, שבצדק נתקלה בחוסר הבנה מוחלט בציבור הישראלי, שימשה את המשטר המצרי בכך שהוא מזער את מוטיב הכוונה הלאומנית במעשה, על מנת שלא להאדיר את היורה בעיני הציבור הרחב ולייצר בקרב המצרים מוטיבציה לפעולות דומות נוספות. ישראל הרשמית בחרה שלא לשקף לציבור הישראלי או המצרי מציאות שונה, ושיתפה פעולה עם מצרים בהשקטת הפרשה על מנת לשמר את היציבות והשקט, שוב במקום לעמוד על כך שההסתה הקיימת במצרים נגד ישראל תטופל.

התעצמות והתחמשות

החל מ-2013, עת החליף אלסיסי את קודמו, איש האחים המוסלמים מורסי, הופנו משאבים ניכרים לפיתוח הצבא המצרי.

על פי מקורות גלויים, היערכות מצרית משמעותית נרשמה בעשור האחרון בחצי האי סיני, תוך מתן אור ירוק ישראלי ל"פתיחת הסכם השלום" בכל הקשור לתגבור הכוחות והכלים המצריים. זאת, לטובת ייעול הטיפול המצרי באיום הטרור מבית, בדגש על זרועות מקומיות של ארגוני אסלאם קיצוני, דוגמת דאע"ש ואלקאעידה.

בתוך כך הוקמו בסיני שדות תעופה ונמלים צבאיים חדשים, עשרות גשרים ומעברים חדשים על תעלת סואץ. בנוסף הוקמו מפקדות ויחידות צבאיות חדשות באזור ועובו מערכות קיימות, התרחבה המערכת הלוגיסטית הצבאית והתבצע מעבר הדרגתי שיטתי לחימוש מודרני בכלל הצבא המצרי, כולל בתחום הטק"ק. 

הדואליות בכל הקשור בחמאס

אין ספק שמצרים הרשמית מבינה היטב מה הוא חמאס ומה טיב יחסיו עם ארגון האחים המוסלמים, שאומנם הוקם בשנות ה-20 של המאה הקודמת במצרים, אולם נאסר על פי חוק במדינה כבר שנים. החוקה המצרית אוסרת על כל פעילות או התארגנות פוליטית שבסיסה דת כזו או אחרת, לרבות תנועת האחים המוסלמים. המודיעין המצרי עוקב בקפידה אחר כל רמז של פעילות מטעם ארגונים אסלאמיסטיים בתוך מצרים, ואילו גורמי האכיפה נוקטים יד קשה מאוד נגד כל פעילות כזו מבית.

אין ספק שמצרים חרדה מזליגת פלסטינים מעזה לשטחה, שכן היא אינה מעוניינת בהסתננות פעילי חמאס ביניהם. בנוסף, היא אינה מעוניינת ששהות זמנית של פליטים פלסטינים תהפוך להשתקעות קבע, כפי שאירע עם אוכלוסיות פלסטיניות רבות במדינות ערב. זאת בשל פוטנציאל העוני, הפשיעה, הקיצוניות והטרור שעלולים להשתלט על אוכלוסייה מוחלשת זו, בעידוד גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים (בין אם חמאס ובין אם תאי טרור מקומיים אחרים).

יתרה מזו, ובניגוד מוחלט לרטוריקה הפרו-פלסטינית של המשטר המצרי, יחסו כלפי אוכלוסייה זו אינו שוויוני לאורך שנים. כך, לדוגמה, פלסטיני/ת שנישאים לאזרח מצרי לעולם לא יזכו באזרחות מצרית.

מה, אם כן, בכל זאת גרם למצרים הרשמית להעלים עין מעשרות מנהרות משמעותיות שחשף צה"ל עם היכנסו לרפיח? שהרי, עידוד תנועת החמאס אל ומתוך חצי האי סיני אמורה הייתה להדליק כל נורה אדומה אפשרית לאור האמור לעיל.

בכיר החמאס, מוסא אבו מרזוק, ציין בריאיון שהעניק ב-2013 שראש המודכ"ל הקודם, עומר סולימאן, סייע לתנועה ומנע כל ניסיון לפרק אותה. את דבריו, כמובן, יש לקחת עם קורטוב של מלח, אולם עובדתית המנהרות קיימות, והחמאס התחמש באמצעותן באופן שקשה לערער עליו, כפי שהתבהר לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. ב-2017 נראה היה שחל שיפור ביחסי מצרים עם החמאס בעזה, לאחר שמנהיגי התנועה פרסמו גרסה מעודכנת של אמנת התנועה ובה הם עמעמו את הקשר עם האחים המוסלמים לכאורה.

מעבר לכסף שהשתלשל לכיסיהם של חלק מאנשי המשטר המצרי מ"תעשיית המנהרות", הרי שההיקף הניכר של המנהרות שהתגלו מצביע על החלטה אסטרטגית, בדרג בכיר, או לכל הפחות העלמת עין מכוונת בדרג הבכיר ביותר. בשום אופן לא ניתן היה להתעלם ממספר כזה של מנהרות הברחה בצומת כל כך רגיש ובאזור כל כך נפיץ. ניתן להעריך, בין היתר, שמצרים ביקשה לשמר את עמדת המפתח שלה כמתווכת בין החמאס לבין ישראל, בכל משבר פוטנציאלי שעלול לפרוץ, ולהבטיח את עליונותה לעומת קטאר, תורכיה ומדינות נוספות. לפיכך, היא אפשרה לחמאס את צינור החמצן הזה כמנוף. חתירתה של קהיר להגמוניה אזורית הייתה ונותרה אינטרס לאומי חשוב.

עם זאת, נשאלת השאלה: כיצד יעלה על הדעת שמצרים תסתכן במשחק באש, לא פחות, עם פעילי חמאס, כשרק ב-2008 היא חוותה על בשרה את חדירתם לשטחה ורציחתם של קצינים מצרים? כפי שהיא נוהגת בכל נושא – בדואליות אופיינית: חתימה על הסכם שלום עם ישראל וחתירה ליצירת נתיבי סחר ושיתוף פעולה עם ארה"ב מחד גיסא, והזנת הציבור המצרי במסרים אנטי-מערביים ובעיקר אנטי-ישראליים בעליל מאידך גיסא; שנאה תהומית כלפי תורכיה וקטאר, ששליטיהן השפילו וביקרו את השליט המצרי בדרכים שונות לאורך השנים וטיפחו את תנועת האחים המוסלמים המאיימת על המשטר במצרים, ובמקביל – קידום נתיבי פיוס והבנה עם אותן מדינות; "טיפוח" יריבות וחשדנות ארוכת שנים עם איראן השיעית, שקראה לאורך שנים ארוכות לאחד הרחובות המרכזיים בבירתה על שם רוצחו של הנשיא המצרי המנוח סאדאת, אסלאמבולי, בעוד שאת השאה הפרסי קברה מצרים ברוב הדר ופאר באחד המקומות היפים והמרשימים ביותר במרכז קהיר, ובמקביל אירחה לאחרונה משלחת איראנית בכירה בשטחה, שהניבה התקרבות שדורשת מעקב. כחוט השני, ניתן להבחין בדואליות ובניסיון להיות "גם וגם", לשחק בכל המגרשים ולא לבחור באף צד.

מתגובותיה החריפות של מצרים נוכח הנחישות הישראלית לפעול ברפיח ניכר שהיא מאוד לא מעוניינת בחשיפת מערכת המנהור מהרצועה לשטחה. זה אף מעלה תהיות באשר לגילויים פוטנציאליים נוספים שעלולים להביך את המשטר המצרי (הסתננות בכירים מטעם החמאס לשטח מצרים, הברחת חטופים למצרים ואף מעבר, ועוד). בהקשר זה, בולטת הצטרפות קהיר למאמץ הדרום-אפריקני בבית הדין הבינלאומי בהאג. האם מדובר בניסיון להחריף את הלחץ על ישראל במטרה למנוע ממנה להוסיף ולהתקדם לתוך רפיח, תוך מינוף כוחה של מצרים בזירה הבינלאומית, שבה נוקטת מצרים עמדה אנטי-ישראלית מובהקת לאורך השנים?

או שמא טומן הצעד הזה רובד נוסף, וכמו דרום אפריקה, שמפלגת השלטון שלה, ה-ANC, "מכרה את נשמתה לשטן" האיראני, תמורת סילוק חובותיה שהצטברו, צפויה גם מצרים לזכות בתמורה כלשהי מטהרן על מאמציה? בהנחה שעל הדברים להיבחן ביתר שאת, לא כדאי ואין צורך להישען על ספקולציות אלא רק לוודא שהן נבחנות לעומק. מה שברור הוא שמצרים הרשמית לא יכלה שלא לדעת ו/או לאפשר את שהתבצע במנהרות רחבות ההיקף שהתגלו ברפיח.

קריקטורה פלסטינית נגד נשיא מצרים א-סיסי

המלצות למדיניות

• הסכם השלום עם מצרים היה ונותר נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה שיש לשמר.

• לשם כך, על הדרג המדיני הבכיר ביותר לפתח מערכת קשרים אינטימית, לאורך זמן, עם בכירי המשטר המצרי. שיתופי הפעולה והשיח בין דרגי הצבא, בכירים ככל שיהיו, אינם תחליף לכך. חשיבות הקשר ו/או היעדרו מתגלים בדיוק ברגעי משבר רגישים כפי שאנו חווים כיום. לשם כך, קיים הכרח לייצר הזדמנויות לפגישות עיתיות, בארבע/שש/שמונה עיניים בין ראש ממשלת ישראל ונשיא מצרים. ניתן תחילה להביא לכדי קיומן באמצעות לחץ אמריקני.

• יש לנהוג כלפי מצרים ברגישות מחד גיסא, אולם ההליכה על קצות האצבעות סביבה במשך שנים איננה נכונה וגורמת לנזקים מצטברים מאידך גיסא. בראייה ובתרבות המצרית, כבוד גורר כבוד.

• מחוות "פתיחת" הסכם השלום ומתן אור ירוק להכנסת כלים וכוח אדם צבאי מצרי עודף לחצי האי סיני מחייב דרישה ישראלית ממצרים לקידום תוכנית סדורה, תחומה בזמן, לשינוי כל החומר הלימודי, לרבות בקרה על מסרים בתקשורת והסתה בכלל בכל הנוגע למערב ולישראל. כל ניסיון לומר שזה אינו בר ביצוע הינו בבחינת זריית חול בעיני מקבלי ההחלטות.

• ההשתלחות הרטורית נגד ישראל אינה יכולה להמשיך. יש להגיע להבנות בהקשר זה בחדרים סגורים ובאינטימיות אל מול הדרג המדיני הבכיר ביותר.

• חשוב מאוד להבין שההתחמשות המצרית בסיני עלולה להיות מופנית נגד ישראל בעתיד. מצרים אינה מעריכה שישראל תפתח במלחמה נגדה, וההסתברות שמצרים תפתח במלחמה נגד ישראל או תאפשר לגורם אחר לעשות זאת משטחה נמוכה מאוד בנקודת הזמן הנוכחית. עם זאת, בקונסטלציה אזורית מסוימת שבה הנכסיות של ישראל תרד משמעותית, בשל ערעור מצבה הצבאי נוכח ריבוי הזירות, לצד ערעור יציבות הפנים בישראל והמשך הפניית העורף מצד מדינות המערב כלפיה, מצרים עלולה להפנות גבה לישראל, ויש להיערך לכך.

• לא ניתן לעבור לסדר היום על כל הקשור למנהרות החמאס שחוצות מרצועת עזה לסיני. יש למנף את הסוגיה כקלף מיקוח כדי לשוב ולייצר, בהסכמה, אזור חיץ בסיני שבו לא תתאפשר נוכחות צבאית מצרית או ישראלית, תוך מתן ערבויות אמריקניות לכך.

• לאור הגילויים, לא ניתן להתפשר על אחיזה מוחלטת של צה"ל בצד העזתי של הגבול עם מצרים כדי לחסום הרמטית את צינור החמצן הזה לחמאס.

• לא מומלץ להכניס את המצרים ו/או את הירדנים ו/או פלסטינים מכל סוג שהוא לשום תפקיד משמעותי ברצועת עזה לאחר חיסול החמאס ופירוז הרצועה, למעט תפקידי שיקום (הנדסה, בנייה וכיו"ב).

• יש לחתור לשכנוע איחוד האמירויות ליטול אחריות על החינוך ברצועת עזה וביהודה ושומרון ועל יצירת מערכות אלטרנטיביות להעברת מסרים. היא עשתה זאת בהצלחה בשטחה. אסור להתעלם מהמשך ההסתה ברצועת עזה.

• הנוכחות הצבאית הישראלית ברצועת עזה, לפרק זמן משמעותי אך תחום, הינה בלתי נמנעת, על מנת לסיים את הפעילות המתבקשת נגד גורמי הטרור. אם פעילות זו תתבצע מבלי שצעד זה יתוגבר במערכת חינוך (רשמית ובלתי רשמית) "אלטרנטיבית" גם ברצועה וגם ביהודה ושומרון, שאת אותותיה ניתן יהיה לראות רק בעוד שנים, לא תהא כל תועלת בשפיכות הדמים של חיילינו.

27 במאי, 2024

יום שני | התקיים כנס משותף של מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית והמכון למחקרי ביטחון לאומי בנושא המשך תהליך הנורמליזציה בין ישראל למדינות האזור, לאחר טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל.

האירוע התקיים במכון למחקרי ביטחון לאומי ושודר במקביל באתרי שני המכונים וברשתות החברתיות.

מוזמנים לצפות כאן בכל הכנס. זה היה סדר היום שלו:

דברי פתיחה

תא"ל (מיל') אודי דקל, ראש תוכנית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, INSS

רונן לוי (מעוז), עמית בכיר, מכון משגב

ריאיון עם צחי הנגבי, ראש המטה לביטחון לאומי

מראיינת: טל שניידר, כתבת פוליטית-מדינית, זמן ישראל

פאנל: כיצד ניתן לקדם את הנורמליזציה לאחר ה-7 באוקטובר?

ד"ר יואל גוזנסקי, ראש הזירה האזורית ותוכנית המפרץ, INSS

אשר פרדמן, עמית מנהל, מכון משגב

אריה לייטסטון, שליח ארה"ב לשעבר לנורמליזציה כלכלית

רות וסרמן לנדה, עמיתה בכירה, מכון משגב

מנחה: תא"ל (מיל') אודי דקל

פאנל נוסף: נורמליזציה ומדינות השלום

ד"ר מורן זגה, האוניברסיטה העברית ומכון מתווים

איתן נאה, שגריר ישראל בבחריין

אופיר וינטר, חוקר בכיר, INSS

מנה תא שמע, ראש מחלקה אזורית, מפא"ת, משרד הביטחון

מנחה: פלר חסן נחום, עמיתה בכירה, מכון משגב

דברי סיכום הנורמליזציה האזורית, איראן, והפלסטינים 

אלוף (מיל') תמיר הימן, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS

מאיר בן שבת, ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית

רבים בוודאי מכירים את הכפר הגאלי הקטן שמככב בסדרת הקומיקס הצרפתית אסטריקס. היה זה כפר קטן בתקופת שלטונו של יוליוס קיסר, מוקף בליגיונרים מרומא, שהצליח למרות כל הקשיים להחזיק מעמד, לשמור על שלטונו ולא להיבלע באימפריה שמסביבו.

תופעה דומה, כמובן בהקשר אחר לחלוטין, קיימת כיום גם בסוריה: העיר אידליב וסביבותיה, בצפון-מערב המדינה, הן המעוז האחרון של ארגון המורדים היאת תחריר אלשאם ("הארגון לשחרור הלבאנט"), מהגדולים שבארגוני המורדים שמתנגדים לנשיא בשאר אסד. במהלך מלחמת האזרחים במדינה עברה העיר ידיים כמה פעמים, עד שמאז 2015 נתפסה על ידי המורדים ונותרה בידיהם מאותה עת. בנוסף שולט הארגון על חלקים קטנים יותר במחוזות חמה, חלב ולטקיה, ובסך הכול חולש על שטח שבו מתגוררים כ-3 מיליון בני אדם, חלקם פליטים שברחו מחלקים שונים במדינה במהלך 13 שנות מלחמת האזרחים.

היאת תחריר אלשאם נוצר ממיזוג של כמה ארגוני מורדים במלחמה, שהגדול שבהם הוא חזית אלנוסרה, קבוצה שנחשבת לענף של אל-קאעידה בסוריה. הארגון, גוף קיצוני ודתי מאוד, הקים ב-2017 "ממשלת הצלה" לניהול חיי היום-יום באזור. תחילה הנהיג הארגון באזורים שתחת שליטתו הקפדה נוקשה על חוקי השריעה, כולל כיסוי מלא לנשים, סגירת חנויות ביום שישי, איסור על השמעת מוזיקה ועוד, אולם עם הזמן – לפי הדיווחים – הנהגת קבוצת המורדים שחררה מעט את הרסן לתושבים.

בתקופה האחרונה עומדת הנהגת הארגון, ובמיוחד העומד בראשה, אבו-מוחמד אלג'ולני, בפני אתגר עיקש: מחאות חוזרות ונשנות של תושבים נגד השלטון, בקריאה לשחרור אסירים ולביצוע רפורמות. למרות הדיכוי האלים שלהן, המחאות ממשיכות, והשלטונות בעיר חוששים שהן אף יתגברו.

ביום שישי האחרון עמדו אנשי הארגון וירו באוויר מול המפגינים. הם השתמשו באלות כדי לפגוע בהם ולפזר את המחאות, שהתקיימו גם בכפרים בסביבות העיר אידליב, כולל ג'יסר אל-שורור, ביניש וסרמדה. עשרות מפגינים נפצעו, חלקם באורח לא קל, והארגון נאלץ לחסום את הכבישים המובילים אל אידליב כדי למנוע מהמחאות להתפשט ביתר שאת בתוך עיר הבירה המחוזית. דיווחים אחרים טענו כי כוחות המורדים ירו גז מדמיע, דרסו מפגינים באמצעות נגמ"שים ואפילו ביצעו ירי חי לעבר המוחים – שבתגובה יידו אבנים על השוטרים המקומיים.

יומיים קודם לכן פרסם ג'ולני אזהרה למפגינים, ואמר להם כי הם "סוטים מהנתיב האמיתי". הוא התריע כי ארגונו "ינקוט פעולות" נגד כל מי שיישא נשק או יפריע לשלום הציבור. שר הפנים של ממשלו איים "לפגוע במפגינים באגרוף של ברזל". ביום שלישי שעבר, יממה לפני פרסום האזהרה, כוחות השלטון תקפו מפגינים שהשתתפו במחאת שבת בעיר אידליב, היכו אותם במקלות ודחפו אותם לקרקע.

המחאות פרצו תחילה בפברואר, בעקבות מותו של אחד ממנהיגי הסיעות היריבות בעיר, אשר לפי הטענה עונה למוות כאשר היה עצור בתא כלא של ארגון המורדים. אותו אדם, עבד-אלקדר אלחכים, חבר ג'יש אלאחראר, נעצר ונעלם. לחץ ציבורי על מנהיגי העיר הוביל לחשיפת גופתו, לפי הטענה, בפרבר של אידליב – לאחר שעברה עינויים קשים. לאחר מכן הוא נלקח למשפחתו ונקבר, אך הזעם הציבורי גאה ועורר מחאות.

המפגינים שיצאו לרחובות קראו להדחתו של ג'ולני, לרפורמות כלכליות ולשחרור של אסירים מבתי הכלא. הזעם הציבורי נובע, בנוסף, גם מגל מעצרים של בכירים בתוך הנהגת היאת תחריר אלשאם, כולל האנשים בדרג הגבוה היותר שלפי הטענה התנגדו לג'ולני עצמו.

המחאות נמשכות מאז ברצף כמעט כל יום שישי, במספרים משתנים – שלעיתים אפילו מגיעים לאלפים. מנגד, המחאות מובילות כמובן להחרפה עוד יותר של הדיכוי של היאת תחריר אלשאם, כולל מעצר של יריבים מארגונים מתחרים. לפי נתוני המצפה הסורי לזכויות האדם, מאז תחילת 2024 נרצחו יותר מ-15 איש בעינויים בבתי הכלא, ולמעלה מ-180 איש נעלמו ולא נראו עוד. באפריל הארגון הוציא להורג 9 אסירים בטענה "שעבדו למען גופי אופוזיציה או היו מעורבים בהרג ופיגועים", כולל אזרח מלזי.

ג'ולני הסכים לבצע כמה שינויים ורפורמות קלות. בפגישה עם נכבדים בעיר הסכים כי המוחים "משמעים דרישות לגיטימיות רבות", וציין כי נעשית עבודה לפתרון של חלק מהבעיות. בה בעת הזהיר ג'ולני כי "בעת האחרונה הדרישות סטו מהנתיב האמיתי והפכו למקרה של סיכול האינטרסים הציבוריים". הוא קבע כי מיצה את השיח בעניין, וכי "לא נסבול כל אדם, אספה, קבוצה או סיעה שירצו לפגוע באזור המשוחרר".

שבועות של מחאות עד מרץ גם דרבנו את ג'ולני לפרסם חנינה לחלק מהאסירים, להקים גוף חדש לביטחון הסדר הציבורי, להפחית מיסים על בנייה ולהבטיח בחירות למועצת השורה הכללית. הוא גם אפשר לשחרר אסירים מבתי הכלא, אף שיש מפגינים כי טענו ש"לא אלה האסירים שביקשנו".

אתגרים מכל עבר

התלונות והטענות של התושבים אינן חסרות בסיס. לפי הטענה, בחודשים האחרונים מבצע היאת תחריר אלשאם טיהור פנימי נרחב, פנימה והחוצה כאחד. הוא עצר עשרות אנשים, האשים אותם בבגידה ובריגול, וכלא אותם לתקופות ארוכות, בעינויים קשים.

הטיהור לא פסח על איש: הוא כלל מפקדים בכירים בארגון שאיימו על ג'ולני ופעילים זוטרים בממשל הטרור שלו, כמו גם חברי קבוצות אחרות ומתחרות באזור. כאמור, היו גם כאלה שנעלמו לחלוטין, מבלי שאיש יודע מה קרה להם, והיו כאלה שמתו במהלך מעצרם.

הנה למשל סיפורו של אבו-אחמד זכור, מספר 3 בהיאת תחריר אלשאם, שהיה כנראה אחראי על הניהול הכלכלי היומיומי שלו: בדצמבר הבין זכור את חוסר התוחלת של המשך הלחימה בממשלה הסורית, וביקש לערוק משורות הארגון.

הוא ושומריו הצליחו להגיע לאעזאז, בסמוך לגבול הטורקי, עיר אשר נתונה לשליטת אנקרה. לרוע המזל, זכור כנראה לא נקט די אמצעי זהירות כדי להסתיר את מיקומו. בחסות הלילה הגיעה קבוצה של מתנקשי היאת תחריר אלשאם והקיפה את המתחם שבו שהה, ועימות התפתח בין הצדדים. הצבא הטורקי נאלץ להתערב, וכל מי שלקח חלק בתקרית נעצר ונלקח לבסיס צבאי בעיר קיליס, מעברו השני של הגבול.

נראה כי זכור הגיע להסכם כלשהו עם השלטונות הטורקיים, המתנגדים לארגון המורדים ששולט באידליב. לאחר מכן הוא החל להפיץ מידע ושמועות באמצעות הודעות ואטסאפ על היאת תחריר אלשאם וראשיו, כמו למשל הטענה שנפגשו עם ארגוני ביון מארה"ב ומבריטניה.

גורלו של מספר 2 בארגון, אבו-מריה אלקטאני, היה מר יותר: בתחילת אפריל התפוצץ לידו מחבל מתאבד בעיר מגוריו סרמדה, שקטל אותו ואת שני מלוויו. אלקטאני בן ה-47, ששמו האמיתי הוא מייסר עלי אבו-מוסא עבדאללה אל-ג'ובורי, היה ממייסדי חזית אל-נוסרה וחבר מועצת השורה בארגון, והוטלו עליו עיצומים אמריקניים מאז 2012. הוא נולד בעיראק, הגיע לסוריה ב-2011 כדי להפיץ את האידיאולוגיה של אל-קאעידה, ונותר שם מאז.

היאת תחריר אלשאם פרסם הודעה רשמית לאחר מותו שבה האשים את דאעש באחריות לפיגוע, אולם רבים פקפקו בתיאוריה הזאת: ראשית, משום שדאעש לא קיבלו אחריות על המעשה. שנית, משום שחודש קודם לכן שוחרר אלקטאני ממעצר שבו היה נתון מאז אוגוסט 2023. ההאשמה הרשמית נגדו – שלאחר מכן נוקה ממנה ושוחרר – הייתה לכאורה "שימוש לא הולם ברשתות חברתיות". לדברי המצפה הסורי לזכויות האדם הוא הואשם בשיתוף פעולה עם גורם עוין, ולפי חלקים שפורסמו מחקירתו באמצעי תקשורת חברתית המתנגדת לממשל באידליב הוא הודה לכאורה במגעים עם סוכן עיראקי שפעל בשם שירותי המודיעין של ארה"ב, בריטניה, צרפת וישראל.

רבים טוענים, מכל מקום, כי הסיבה האמיתית למעצרו של אלקטאני היא סכסוך שהתגלע בינו ובין ג'ולני. בהלוויה הרשמית שערך לו ארגון המורדים, בנוכחות רבים מבכיריו, ג'ולני לא השתתף. במקום זאת הוא פרסם סרטון ליד גופתו של עמיתו לנשק, שבו נפרד ממנו ואיים לנקום את מותו. עריקים מהיאת תחריר אלשאם טענו שההתנקשות במספר 2 היא יוזמה של ג'ולני עצמו, וקראו להמשיך בהתקוממות עד להדחתו מראשות הארגון.

המריבות בצמרת לא היו הצרות היחידות של ארגון המורדים באחרונה: המשטר הפציץ כמעט מדי יום את הכפרים במחוז אידליב, לרוב בלילה ולא נגד מטרה מוגדרת, במטרה לזרוע פחד ואימה בקרב התושבים ולהבריח אותם. "נראה שאין מטרה צבאית ברורה של השתלטות מחדש על האזור", ציין חוקר המתמחה במצב בסוריה. מומחה אחר אמר כי הנשיא אסד רק רוצה למנוע שגרה יומיומית באזור ולהפחיד את אזרחי סוריה מלעבור לאזורים שאינם תחת שליטתו.

באוקטובר 2022 ניסה היאת תחריר אלשאם לצאת למתקפה בעצמו נגד כוחות טורקיים ונגד ארגון מורדים אחר, הצבא הלאומי הסורי, בעיר אפרין שבמחוז חלב. לפי הטענה הוא נכנס לעיר ולאחר מכן נסוג ממנה, אך נראה שהסיבה לכך היא התערבות טורקית שהדפה את המתקפה על העיר. אף שלא נראה שאנקרה, שבעיקר מתמקדת בכורדים באזור עיראק, תבקש להרחיב את שליטתה באזור ולהסתבך במערכה באידליב, בעבר היא התערבה באזור למען הצבא הלאומי הסורי – והחשש שתיכנס בעוצמה מעבר לגבול מרחף מעל ראשי ארגון המורדים.

נוסף על כך, האוכלוסייה באידליב סובלת ממשבר כלכלי חמור מאוד. בעיר משתמשים בעיקר בלירה טורקית, שחווה משבר כבר שנים ארוכות, ורק מידרדרת עוד ועוד. אידליב מתאוששת מרעידת האדמה הגדולה שפקדה בפברואר 2023 את סוריה וטורקיה, והעיר מוכת אבטלה ואינפלציה. עוד קודם לכן, בימי המאבק המשמעותי יותר על השליטה בעיר מול ממשל אסד פקד את אידליב משבר הומניטרי, והתושבים מתקשים להבטיח בכל יום את פת לחמם. לפי הטענה, רבים מהלוחמים של ארגון המורדים עוסקים בהברחת סחורות וסמים כדי להוסיף לעצמם משכורת צדדית, נוסף על השכר שמשלמת להם הממשלה המקומית.

ומה יהיה בהמשך? נראה שבינתיים דיכוי המחאות לא שובר את המפגינים, שממשיכים לבוא במספרים לא קטנים כמעט מדי שבוע. דווקא עד עכשיו השלטון של ג'ולני התקפל בכמה נקודות. מצד שני, כשמדברים על ארגון כזה, המוגדר כהתארגנות טרור בארה"ב, בישראל ובמקומות אחרים, איש לא יכול לזלזל בו וביכולותיו להעמיק את הדיכוי, הרדיפה ומעשי האלימות. סביר להניח שלא כדאי לקנא בתושבי אידליב, אבל בהחלט אפשר להעריך את תעוזתם.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 22.5.2024.