שר החוץ האיראני, חוסיין אמיר עבדאללהיאן, ביקר ב-7 באפריל בבירת עומאן, מוסקט – שבוע בלבד לפני מתקפת הטילים והכטב"מין של ארצו על ישראל. הביקור הזה אפשר לבכירים במדינה המפרצית להעביר את רשמיהם מהלך הרוח האיראני לבני שיחם בארה"ב ובמדינות אחרות במערב, מה שהיה אחד הסימנים המעידים לקראת המתקפה הצפויה.

לא היה זה מקרה או אירוע חד-פעמי: מאז הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ביישובי הדרום שימשה עומאן כאפיק להעברת מסרים בין ארה"ב ואיראן, ובינואר אף אירחה משלחות של נציגים משתי המדינות כדי לדון בהתפתחויות האזוריות. גם המסר שהועבר לארה"ב לפני המתקפה האיראנית, שלפיו טהרן תגיב על חיסול בכיר משמרות המהפכה בסוריה אך לכאורה מעוניינת להימנע מהסלמה כוללת למלחמה אזורית, הועבר דרך עומאן.

המדינה המפרצית כבר שנים מתעלת עשייה דיפלומטית, במיוחד ב"ערוצים אחוריים", כדי לנסות לשכך מתיחויות באזור. מלבד הקשרים עם האמריקנים והאיראנים מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, למשל, היא אירחה את שר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, לשיחות על המשבר בים האדום. אבל עוד לפני כן הייתה עומאן במה נוחה לפעילות דומה, כאשר למשל הסולטנות הייתה אחד הגורמים העיקריים שאפשרו את ערוץ ההידברות בין האמריקנים לאיראנים שבסופו של דבר הוביל להסכם הגרעין בשנת 2015.

חשיבותה של עומאן בהקשר האזורי מכרעת, שכן בניגוד למדינות אחרות היא לא נמצאת במצב של מתח מול טהרן. עומאן גם לא מנוכרת לישראל, לא מפנה גב לארה"ב, לא מחרימה את החות'ים ולא נמנעת מלעבוד עם הסינים. מנגד, היא לא מצטרפת לקואליציה לחופש השיט בים האדום, היא לא מוכנה להיות חלק מהסכמי אברהם בשלב זה, היא לא מגנה את המתקפה האיראנית על ישראל, וגם לא סוגרת את שעריה לבכירי חמאס. אז אם עומאן היא כל כך הרבה "לא-לא", מה היא כן?

קצת רקע על הסולטנות הקטנה: עומאן שוכנת בקצה המזרחי של חצי האי הערבי, והיא שכנה לאיחוד האמירויות (שתי המדינות, אגב, חוו אירוע מזג אוויר יוצא דופן בשבוע שעבר: כמות הגשם השנתית ירדה שם ביום אחד, שיא של 75 שנה, וההצפות הביאו למותם של למעלה מעשרים איש במדינה), ערב הסעודית ותימן. היא יושבת במיקום אסטרטגי, הכניסה למפרץ הפרסי, והיא שולטת ביחד עם איראן, שכנתה מצפון, על מצרי הורמוז.

במדינה שלט במשך כמעט חצי מאה הסולטן קאבוס בן סעיד, שהיה אהוד על העם ובשנות שלטונו הארוכות לקח מדינה נחשלת יחסית וקידם אותה לשגשוג יחסי. לפני מותו ב-2020 הוא נקב בשם יורשו, בן דודו הית'ם, שהיה אז שר התרבות והמורשת ומושל בעומאן עד היום. עומאן לא שיעית ולא סונית, ורוב תושביה שייכים לזרם האיבאדיה – הפלג השלישי בגודלו באסלאם, שרוב מאמיניו שאינם עומאנים נמצאים במדינות צפון אפריקה.

המסורת האיבאדית, ובעיקר היעדר השיוך לסונים או לשיעים, אפשרה לסולטנות לשמור עד היום על מעמד נייטרלי ולפתח קשרים טובים עם כל מדינות האזור, תוך הפיכתה ל"שווייץ קטנה". אלא שעומאן היא "נייטרלית פעילה" – כלומר, היא החברה של כולם, ללא יוצא מן הכלל. את המעמד הזה, ברוח מסורת שהאיבאדים מגדירים כאיפוק וסובלנות, מתעלים העומאנים לסוג של פעילות דיפלומטית ייחודית: מוסקט לא מתווכת בין מדינות, ולא לוקחת חלק פעיל בדיונים. במקום זאת, היא "מאפשרת".

מה הכוונה? ראשי עומאן השכילו לייצר מעמד שבו הם מספקים את התפאורה, הבמה והאמצעים לתקשורת בין יריבים. פעילות כזו יכולה להיות אפיק להעברת מסרים בין ארה"ב לאיראנים, אירוח שיחות לא ישירות, מתן חלל חשאי לשיחות ישירות במסגרת "ערוצים אחוריים" ועוד. רק בשנה האחרונה העומאנים שימשו מארחים לשיחות לא ישירות בין טהרן לוושינגטון בנושא המתיחות בים האדום וגם בנוגע לתוכנית הגרעין של איראן.

מוסקט מבינה היטב שחשיבותה נובעת, בין היתר, מהיחסים הטובים שהיא משמרת עם איראן. התיק האיראני, הסבירו בכירים בסולטנות, הוא העמוס והחשוב ביותר במשרד החוץ המקומי, ופקידי המשרד שומרים על קשרי עבודה טובים עם מקביליהם בטהרן. העומאנים, אגב, זוכים לחסינות עקב כך: חיזבאללה או שלוחות איראניות אחרות מעולם לא איימו עליה, למשל.

עמדה זו אפשרה לעומאנים לתווך – כיום, אבל גם בעבר – בין החות'ים, שכניהם ממערב, למדינות אחרות. מוחמד עבדול-סאלם, אחראי המשא ומתן של החות'ים, נראה פעמים רבות במוסקט. הדו-שיח המשמעותי שהוקם בסיוע העומאנים מול הסעודים כמעט הביא להסכם לסיום הלחימה בתימן לאחר שנים רבות – הסכם שמימושו נקטע רק בגלל פרוץ המלחמה בעזה. אגב, התסריט הזה הוא בדיוק מה שהעומאנים ניסו למנוע במשך שנים: מלחמה אזורית רעה לעסקים, במיוחד למדינה שיושבת על מצרי הורמוז, והיא יכולה לפגוע בקשרים הכלכליים שמוסקט מטפחת.

נתניהו, פרס ורבין

לבד מקשריה עם ארה"ב, עומאן שמרה במשך שנים – אפילו לפני בשורת הנורמליזציה והסכמי אברהם בשנים האחרונות – על קשרים טובים גם עם ישראל. המדינות ניהלו יחסים חשאיים במשך כעשרים שנה, ועומאן לא לחצה על מצרים לסגת מהסכם השלום עם ישראל ב-1979. חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994 אפשרה פריצת דרך ואפילו ביקור של ראש הממשלה יצחק רבין במוסקט, בטיסה ישירה מתל-אביב, שהפרסום על אודותיה הוסכם על שני הצדדים. ב-1996 מחליפו בתפקיד, שמעון פרס, ביקר אף הוא בעומאן. תהליך אוסלו גם הוביל את ישראל ועומאן לפתוח משרדי אינטרסים כלכליים כל אחת בשטח השנייה.

הקיפאון במגעים עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה בלמו מעט את התחממות היחסים, ואף הביאו לסגירת הנציגות העומאנית בישראל. רק ב-2018 נערך ביקור רשמי נוסף של ראש ממשלה במוסקט, הפעם היה זה בנימין נתניהו, שנועד עם הסולטן קאבוס ודן עימו על "נושאים בעלי עניין משותף להשגת שלום ויציבות במזרח התיכון". בפברואר 2023 היחסים התקדמו עוד צעד קדימה, כאשר עומאן התירה למטוסים ישראליים לעבור מעל שטחה – ובכך פתחה את הדרך לישראלים לקצר את טיסתם מזרחה בשעות אחדות.

לצד זאת, מוסקט הבהירה היטב כי אין בכוונתה להצטרף למהלך הכולל של הסכמי אברהם ולנרמל את יחסיה עם ישראל. העומאנים הדגישו כי ראשית לכול נדרשת ישראל להסדיר את יחסיה עם הפלסטינים ולקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית, ורק אז תוכל אף היא לשדרג את יחסיה עם ירושלים. העומאנים גם הקדימו תרופה למכת פתיחת השמיים לישראלים, וחודשיים קודם לכן מג'לס אלשורה המקומי, המועצה המחוקקת במוסקט, הצביעה על חוק שאסר על כל אזרחי המדינה מלקיים קשרים אישיים עם ישראלים בכל תחומי החיים, כולל כלכלה, תרבות וספורט.

היחס האמביוולנטי הזה ניכר גם בקשריה של הסולטנות עם חמאס: בשונה מקטר היא לא אירחה את ראשי ארגון הטרור דרך קבע וגם לא סיפקה להם תמיכה חומרית, אך עומאן סירבה להגדיר את חמאס ארגון טרור. כמו כן, היא אירחה את אסמאעיל הניה, שאף הגיע ללווייתו של הסולטן קאבוס. מוסקט גם לא גינתה רשמית את הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, הנציג הקבוע שלה בליגה הערבית טען כי חמאס פעל מתוך התנגדות ל"כיבוש", ושר החוץ הצהיר כי תגובתה של ישראל בעזה היא "הקדמה לטבח עם".

אזרחים עומאנים רבים מביעים הזדהות עם הפלסטינים, בין היתר גם באמצעות חרם על מוצרי צריכה אמריקניים, כגון סטארבאקס או מקדונלד'ס. דעת הקהל במדינה סבורה באופן גורף כי ההתנגדות של חמאס היא "לגיטימית", וכי ישראל מונעת מהפלסטינים חירויות בסיסיות.

מלחמת חרבות ברזל אף שינתה את המדיניות העומאנית כלפי ישראל: כמעט שלושה שבועות לתוך המלחמה הודיעו העומאנים שלא יאפשרו לישראלים לטוס מעל שטחם. אומנם מטוסים ישראליים יכולים עדיין לעבור בערב הסעודית, אולם דרכי היציאה היחידות שלהם הן לתימן, איראן ועומאן. משמעות ההודעה העומאנית, אם כן, היא שישראל נאלצה לחזור לטיסות עוקפות ארוכות בדרכה מזרחה. אפילו בשבועות האחרונים היחס הזה ניכר: המופתי הראשי בירך בציוץ פומבי את איראן על מתקפת הטילים והכטב"מים נגד ישראל, ומנגד משרד החוץ של מוסקט גינה רשמית את ישראל על תגובת הנגד שלה באספהאן.

ייתכן שהמסרים הללו הם חלק ממגמה אחרת של עומאן, אשר בשנים האחרונות הלכה והתקרבה לסין: היחסים ביניהם התחממו כאשר מוסקט הצטרפה ליוזמת החגורה והדרך של בייג'ין, וסין אף ביקשה להקים בסיס ימי בעומאן – תפנית שהנשיא האמריקני ג'ו ביידן עצמו תודרך עליה באופן אישי. העומאנים, אגב, בוחנים אפשרות לרכוש מערכות הגנה אוויריות דווקא מסין, ולא מארה"ב, ספקית הנשק העיקרית שלהם ומי שמהווה המשענת הביטחונית העיקרית שלה מפני כל תוקפנות.

האמריקנים לא הצליחו לרתום את העומאנים לקואליציה הימית נגד התוקפנות החות'ית, בין היתר בשל חוסר הרצון של הסולטנות לעורר איבה איראנית או בשל דעת הקהל מבית, התומכת כאמור בפלסטינים. במקביל, עומאן כנראה אפשרה לחות'ים לשוחח עם הרוסים והסינים כדי שיגיעו להסכם על מעבר בטוח בים האדום, בתמורה לסיוע מדיני במועצת הביטחון. יחסיה של מוסקט עם וושינגטון נשמרו במהלך המלחמה בפרופיל נמוך, ולעיתים עומאן שחררה קיטור של תושביה באמצעות גינויים רשמיים או הצהרות נגד האמריקנים. עומאן גם ככל הנראה עוררה זעם לא קטן בוושינגטון, אחרי שהתברר כי היא מאפשרת למכליות רוסיות לפרוק נפט בנמליה בשביל למכור אותו בהודו בזול, על אף הסנקציות האמריקניות על מוסקבה לאחר הפלישה לאוקראינה.

אבל בשורה התחתונה, צריך לזכור שאנחנו מדברים על מדינת ה"לא-לא". מומחים מעריכים כי לעומאן אין שום כוונה לנטוש את הברית האסטרטגית שלה עם ארה"ב, למרות הביקורת שלה על תמיכתה בישראל. רק השבוע מוסקט אותתה שוב על כך שהיא אינה חוברת רק לגוש אחד, כאשר חתמה עם שכנתה, איחוד האמירויות, על הסכמי סחר נרחבים בשווי של 35 מיליארד דולר – למרות שהאמירתים מזוהים לרוב עם הגוש האמריקני ומתנגדים לאיראנים.

ארה"ב מצידה בוודאי אינה מתכוונת לוותר על שירותיה של מוסקט בהעברת מסרים לאיראנים. הרי אם יש סיכוי להגיע מתישהו להסכם גרעין נוסף עם טהרן – הישג שהנשיא ביידן בוודאי ישמח להציג לבוחריו לפני הבחירות בנובמבר – ארה"ב תהיה חייבת להיעזר בשירותים העומאניים. הסולטנות הקטנה תוסיף לברוח מהכותרות ולשמור על נייטרליות, ובה בעת תשחק "חם-קר" עם ישראל בהתאם להתפתחויות מול הפלסטינים. בסופו של דבר, כנראה לא אכפת לעומאן לדבוק בדרך זו: מבחינתה, הניסיון לרקוד על כל החתונות הוא אידיאל, לא כורח.

המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 24.4.2024.

ערב פסח תשפ"ד, ישראל ניצבת בפני שורה ארוכה של אתגרים ביטחוניים ומדיניים, שתוצאת ההתמודדות איתם בטווח המיידי תשפיע על מעמדה ותקבע כיצד תיראה מפת האיומים מולה בטווח הארוך.

מורכבות ההתמודדות נובעת משילוב של חמישה מאפיינים: מספרם הרב של האיומים והאתגרים, פיזורם הגיאוגרפי, זיקות הגומלין ביניהם, מחיר הטעות הגבוה של ההחלטות לגביהם, והקושי לתעדף אותם ולטפל בהם באופן מדורג בשל השפעות ממד הזמן ובהיעדר הסכמה על הקריטריונים לכך. לנוכח זאת נדרשים הדרג המדיני והצמרת הביטחונית להסתכל כל הזמן על התמונה הכוללת ועל כל זירה בפני עצמה, ולדייק את המדיניות תוך ניהוג עדין של המהלכים.

לראשונה בתולדותיה נאלצת ישראל לנהל מערכה כזו גם בצילם של 133 חטופים שמוחזקים בעזה ורבבות מפונים מהצפון – מה שמוסיף למורכבות האתגרים. כדי לעמוד בהצלחה מולם ישראל זקוקה ללכידות הפנימית ולביטויי החוסן מצד הציבור, שאותם ראינו לאחר 7 באוקטובר, נוסף על יכולות בשדה הצבאי ובמגרש המדיני.

מפת היעדים שישראל צריכה להשיג בזירות השונות יכולה ללמד על גודל האתגר שבפניה:

איראן: מניעת התגרענותה הצבאית, שמוגדרת זה שנים כיעד מרכזי לביטחון הלאומי של ישראל, מקבלת משנה תוקף בעקבות התקפתה עלינו. כך גם המאבק בתוכנית הטילים של איראן, בתפוצת הנשק ממנה ובמודל הפעלת כוחות הפרוקסי על ידיה.

כעת – כשכבר לא נדרש דמיון מפותח כדי להבין איך ייראה החיבור בין הטילאות האיראנית לבין נשק גרעיני, ומה היא תוכל לעשות בחסותו – על ישראל לנצל את שעת הכושר: לשאוף לכך שארה"ב תוביל את המערכה העולמית. זהו המסלול המועדף, אך ישראל לא תוכל להשליך את יהבה רק עליו.

סוריה: על ישראל להמשיך בפעולותיה לסיכול ההתבססות האיראנית בזירה זו, ולא לאפשר שינוי בכללי המשחק שהיא הכתיבה עד כה.

לבנון וחיזבאללה: נכון לקבוע תאריך יעד להחזרת תושבי היישובים בצפון לבתיהם, תוך הרחקה פיזית של כוחות רדואן אל מחוץ לטווח האיום, ועד אז – להמשיך באסטרטגיית ההגנה האקטיבית, לפגוע במפקדים וביכולות ולשמר את חופש הפעולה בזירה זו.

רצועת עזה: למעשה, ישראל צריכה להשיג את שלוש מטרות השיא שהגדירה למלחמה, שטרם הושגו: שחרור החטופים, מיטוט ממשל חמאס ופירוק יכולותיו הצבאיות. הגברה משמעותית של הלחץ תשרת את שלושתן. מעבר לפעולה ברפיח, שצריכה לכלול גם את אזור מעבר הגבול וציר פילדלפי, על ישראל לרסק את הוועדות והמנגנונים שבהם חמאס משתמש בתוך השטח, ולחסל באופן שיטתי את מנהיגי חמאס בחו"ל.

אשר לסוגיית "היום שאחרי" – כל עוד חמאס יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה, כל ניסיון להעמיד גורם אחר במקומו, שלא בהסכמתו, צפוי להיכשל. מציאות זו תשתנה רק אם חמאס יובס, ובכך ראוי להתמקד בשלב זה.

יו"ש והרשות הפלשתינית: היעד הראשון של ישראל הוא מניעת פיגועים וריסוק תשתיות הטרור, מכל סוג ומכל גורם. נכון לשמר את הגישה ההתקפית שהפגינה מערכת הביטחון בגזרה זו לאחר 7 באוקטובר ולשפר את המוכנות לתרחישים שעלולים להתפתח בהשראת התקפות חמאס. בראייה ארוכת-טווח ראוי כי לקחי המציאות שהתפתחה בעזה יעמדו לנגד עינינו מול כל לחץ או פיתוי לשדרג את מעמד הרש"פ או להגביל את חופש הפעולה של ישראל בזירה זו.

ירדן: הממלכה ההאשמית הבינה את פוטנציאל האיום האיראני נגדה עוד לפני המתקפה מטהרן. האיום האפשרי מצד "ציר ההתנגדות" בגבול שבין ישראל לירדן מחייב את המערכות משני צידיו להתאים לכך מענה, תוך מיצוי יתרונותיו של התיאום הביטחוני.

הזירה האזורית: ההצלחה של קואליציית המדינות בבלימת המתקפה האיראנית היא הזדמנות למסד ולהרחיב את השותפות. העובדה שהסכמי השלום ממשיכים לעמוד איתן למרות המלחמה, מבססת אופטימיות באשר ליכולת להרחיב ולהעמיק את השותפות.

סעודיה: כינון היחסים עימה ימשיך להיות יעד חשוב לישראל, אך ספק אם ניתן יהיה להשיגו בזמן שנותר עד לבחירות בארה"ב. נכון להמשיך במגעים לכך, אך לא לוותר בעבור זאת על הכרעת חמאס.

סודאן: התקרבותה לאיראן אמורה להדאיג את ישראל – במיוחד לנוכח עברה בעת ששימשה תחנת מעבר להברחות נשק לרצועת עזה, בשירות איראן. ישראל וארה"ב יכולות לבלום מגמה זו גם כעת.

מעל כל אלה, בראש יעדי מדיניות החוץ של ישראל ימשיך לעמוד ביסוס היחסים עם ארה"ב וחיזוקם. הנשיא ביידן הוכיח שוב את מחויבותו לביטחון ישראל, למרות המחלוקות והמתחים. מעבר להוקרה שהוא ראוי לה על כך, נכון לצמצם את המחלוקות לסוגיות המהותיות ולהנמיך את הפרופיל התקשורתי שלהן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 19.4.2024.

המתקפה האיראנית על ישראל במוצאי שבת הייתה שיאו של תהליך אזורי שמקדמת טהרן, באמצעות שלל ארגוני הטרור שהיא מפעילה. מטרתם היא להקיף את ישראל מכל עבר בשלוחות צבאיות שונות שלה, כדי שיוכלו בבת אחת לסגור עליה את "טבעת האש" ביום פקודה. אנו מכירים את הניסיונות האיראניים להתבסס בתימן, רצועת עזה, לבנון, עיראק, סוריה ואפילו ירדן, ומקבלים רושם כי "התמנון" כל העת רק מקרב את זרועותיו אלינו.

אך למרות שמדובר במגמה מסוכנת בהחלט, ואסור לזלזל בה, התהליך הזה אינו מתקדם ברציפות וללא כל נסיגות. למעשה, זהו משחק של חתול ועכבר בין ישראל לאיראן, כאשר לאחר כל צעד שעושה האחת השנייה מגיבה – וכך משתנה המציאות בכל אחת מהזירות שבהן פועלת טהרן. לעיתים, ההשפעות של הצעדים הללו אינן אפילו ישירות, אלא נובעות משלל אירועים אחרים שמתרחשים בו-זמנית במרחב הגיאוגרפי המדובר.

כזה למשל הוא מאמץ ההתבססות של משמרות המהפכה בסוריה. בעשר השנים האחרונות האיראנים מגייסים עוד ועוד פעילי טרור לארגוני השלוחה שלהם במדינה שסועת המלחמה, הם סייעו למשטר אסד להביס את אויביו המורדים וחיזקו את שליטתם בו, והשתמשו במדינה כבסיס להעברות אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה בלבנון. חיסולו של מוחמד רזא זאהדי, האחראי על כוח קודס בלבנון ובסוריה – פעולה המיוחסת לישראל – היה ככל הנראה חלק ממשחקי החתול והעכבר הללו, ורבים מעריכים שהוא הסב נזק משמעותי לניסיונות האיראניים לחזק את כוחם בסוריה והסיג את טהרן לאחור.

אלא שלפעולה הזו יש גם ממד נוסף, ואיראן משחקת רק בקודקוד אחד של המשולש הדיפלומטי שקשור בה. טהרן שאלה את עצמה כיצד התגלה זאהדי בסוריה, ומי הדליף את הימצאותו במדינה, שהינה בת ברית של איראן. בתקשורת האיראנית, לפחות, הפנו את האצבע המאשימה כלפי השלטון בדמשק, וגם לכיוון מפתיע אולי – לטענת חלק מהאיראנים, האשמה להצלחת החיסול היא גם מנת חלקם של הרוסים.

כך למשל, עורך הג'ומהורי אסלאמי, עיתון שעלי ח'מינאי עצמו ייסד ב-1979, שאל מדוע "רוסיה, השולטת במרחב האווירי הסורי, לא מונעת מתקפות אוויריות על מטרות איראניות במדינה? האם בכירים איראנים שאלו את עצמם מדוע מתקפות כאלה לעולם אינן מתרחשות נגד כוחות רוסיים בסוריה, ומדוע מערכות ההגנה האווירית המתקדמות של הרוסים אינן מונעות את הפשעים הישראליים נגד איראן?". במקביל, גולשים ברשתות, וגם בתקשורת הממוסדת, רמזו כי ייתכן שהחיסול הוא תוצאה של מידע מודיעיני שהשיגה ישראל בעזרת משתפי פעולה רוסים וסורים.

לכאורה, מדובר בהתפתחות מפתיעה: הרי רוסיה ואיראן שיתפו פעולה במלחמה במורדים בסוריה, ועל רקע הקרבות באוקראינה והסיוע שהעניקה טהרן לצבאה של מוסקבה הקשרים בין השתיים התהדקו עוד יותר. איראן מספקת תחמושת וציוד צבאי לרוסים, וייתכן שהיא מקבלת בתמורה לא מעט. אז מאיפה מגיעות ההאשמות האלה?

למעשה, מדובר כנראה בפרק נוסף של סיפור עתיק יומין, כאשר רוסיה ואיראן נאבקות על מרחבי ההשפעה שלהן בסוריה – וההאשמות האלה הן חלק מכיפופי הידיים שלהן מול משטרו של בשאר אל-אסד. טהרן ומוסקבה מתאמצות להשיג דריסת רגל במנגנוני הממשל, הביטחון והכלכלה הסוריים כבר כמעט עשור, ובעבר אף גלשו מאבקי הכוח הללו ביניהן עד לעימותים גלויים בין מיליציות שנתמכות על ידי כל אחת מהמדינות. אחד הביטויים העיקריים לכך כיום הוא הניסיון לקדם מינויים חשובים בשורות הצבא הסורי של בכירים הנאמנים לרוסים או לאיראנים.

תשבוחות מפוטין

הנשיא אסד (כזכור, משמעות שמו בערבית היא "אריה") החליט בשבוע שעבר – כך נטען בתקשורת המתנגדת לממשלה הסורית, שכן התהליך אינו מוכרז באופן רשמי – על סדרת מינויים לצבא, ובין היתר הורה על העברת הכוחות המיוחדים בסוריה לפיקודו של גנרל סוהיל חסן. יחד עם כוחות המשמר הרפובליקניים, יחידות אלה נחשבות לעמוד השדרה העיקרי של ההגנה על הבירה הסורית, דמשק.

חסן מכונה "הנמר", ובשנה שעברה קודם לדרגת אלוף. הוא נחשב לאחד הקצינים המקורבים ביותר לנשיא, ולאחד האכזריים ביותר ממפקדי הצבא הסורי. במלחמת האזרחים בסוריה הוא לחם כמעט בכל החזיתות החשובות, והואשם פעמים רבות בפגיעה ללא הבחנה באזרחים – בין היתר משום שהוא גם מוכר כהוגה השימוש בחביות נפץ שמוטלות מהאוויר על ריכוזי האוכלוסייה בערי המדינה. פעילותו "זיכתה" אותו בסנקציות אמריקניות.

ה"נמר" בן 53, עלאווי, ומקורו בנפת לטקיה בסוריה. הוא אב לילד אחד, חובב שירה – ואפילו הפיץ בקרב חייליו ואויביו בחזית חלקים משיריו. במהלך המלחמה הקים את "כוחות הנמר", גדודים מיוחדים שהורכבו מחיילים שהוא בחר אישית, ושהיו נאמנים לו במיוחד. במהלך השנים נטמעו חלק מהיחידות הללו בכוחות המיוחדים של הצבא.

חסן אינו נרתע מסערת הקרבות. הוא העיד בריאיון לעיתונות כי הוא חולם להפוך לשהיד, ואף נפצע בעבר מירי מרגמה לעבר האזור שבו שהה. הוא עצמו התייצב מאחורי הרמקול וקרא ללוחמי דאעש להניח את נשקם כאשר כיתר את מעוזי ארגון הטרור בסוריה, ועדות לנחישותו נעוצה גם בעובדה שהוא לא הפסיק את התקדמותו בשדות הקרב אפילו כאשר ספג אבדות גדולות במיוחד.

הקריירה הצבאית של גנרל חסן החלה בחיל האוויר. "הנמר" הצטיין בתפקידו והועבר לאגף המודיעין בחיל, ומשם התקדם במהירות. הוא עבר אימונים באיראן, וצבר ניסיון רב בקרבות נגד אל-קאעידה, דאעש וג'בהאת אל-נוסרה. הוא נחשב כה מקורב לאסד, עד שהיה אחד ממפקדי השדה היחידים שהורשו לכוון פעילויות של חיל האוויר נגד המורדים.

לדברי ארגון האופוזיציה המצפה הסורי לזכויות האדם, חסן נחשב לאחת הדמויות הצבאיות הכי קרובות לרוסים. הוא התאמן גם ברוסיה, ושלח את חייליו לאימונים במדינה – ובהמשך הם ככל הנראה אף התגייסו להילחם בשורות הכוחות הרוסיים כשכירי חרב, אולי אפילו כחלק מכוח ואגנר. כאשר הנשיא ולדימיר פוטין ביקר בסוריה ב-2017 הוא טרח לשבח אישית את חסן, ויש מי במוסקבה שכבר החלו לטפח מחשבות על כך שהגנרל עשוי יום אחד, בנסיבות מסוימות, להיות אחד היורשים האפשריים של הנשיא אסד.

חשוב מכך, חסן החליף בראשות הכוחות המיוחדים את גנרל מודר מוחמד חיידר, שלדברי גורמי האופוזיציה נחשב מקורב דווקא לאיראן. לפי הסברה, לא מדובר במקרה: בעת האחרונה התקררו יחסי סוריה ואיראן, במיוחד אחרי המתקפה בסמוך לקונסוליה של טהרן בדמשק, ומנגד חזרו והתחזקו קשרי אסד והרוסים.

מעבר לצבא מקצועי

ההתפתחות הזאת קשורה גם למצב בשטח: בשנים האחרונות איראן ביססה היטב, בעזרת שלוחיה, את אחיזתה בדרום סוריה, למעט כמה מובלעות כגון דרעא, ובעיקר באזור קוניטרה. היא צברה עוד ועוד הישגים בשטח, ורכשה לעצמה השפעה רבה. במקביל, רוסיה – שבמקור היא זו שהתחייבה להיות ערבה לכך שהצבא הסורי ייכנס לדרום המדינה ולא יאפשר לאיראן להתבסס שם – איבדה אחיזה בקרקע. תשומת הלב שלה הוסטה לקרבות באוקראינה ולמלחמה העקובה מדם שם. טהרן ומוסקבה הוסיפו לשתף פעולה, כאמור בעיקר סביב הקרבות נגד קייב, אולם היוזמת העיקרית בסוריה הייתה איראן.

אלא שמאז פתיחת המלחמה ברצועת עזה וההתחממות בגבול הצפון, ניכר גם שינוי במובן זה. רוסיה תגברה את נוכחותה בגולן הסורי, ואף הקימה נקודות תצפית באזור הגבול, בין היתר כדי "לפקח" על הכוחות הסוריים. משרד ההגנה הרוסי הכריז על סיורים אוויריים בגבול עם ישראל מינואר, במה שנראה כעוד דריסת רגל שביקש לעצמו באזור הגבול.

הרוסים, לפי חלק מהדיווחים, מבקשים לבצע ארגון מחדש של מבנה הכוחות המזוינים של סוריה, כאשר אפילו המשטר החל לדבר על בגלוי. הרפורמה הזאת, שהנשיא אסד תומך בה ואף פרסם כמה צווים לקידומה, מכוונת לביסוס "צבא מקצועי", שאינו מושתת על גיוס חובה. במקביל, מוסקבה מעוניינת להשיג שליטה בכוחות המיוחדים  – גם בשל חשיבותם, אולם גם משום שהם כפופים לדיוויזיה הרביעית, שתחת פיקודו של מאהר אסד, אחיו הצעיר של הנשיא. מאהר, אגב, נחשב מתומכיה הבולטים של טהרן בשלטון בדמשק, והדיוויזיה שבפיקודו מנהלת קשרים עם האיראנים ועם ארגוני טרור שמפעילה טהרן באזור הגבול. דריסת רגל בדיוויזיה, באמצעות "הנמר", חשובה מאוד לרוסים.

לפי מקורות בסוריה, בחגיגות "יום ירושלים" האיראני במדינה – יום שמאופיין בהסתה נגד ישראל – ניכרה היטב ההתקררות ביחסים בין דמשק לטהרן. כך למשל, במחנה הפליטים אלירמוכ שליד דמשק, בחגיגות לא נראו תמונותיהם של עלי ח'מינאי, המנהיג האיראני, ונציגיו בסוריה לא הגיעו לנאום מול הקהל. בנוסף לא נראו שם גם תמונות של מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, או של ארגון הטרור השיעי.

אז אם הדיווחים הללו נכונים, ובהנחה שהנשיא אסד עצמו מאשר כל מינוי בכיר בצבא כמו של גנרל חסן, אפשר אולי להניח שהמשטר בדמשק נוקט קו של התרחקות מטהרן. ייתכן שנקעה נפשו מכל פעולות המב"מ נגד כוחות איראניים במדינה, ואולי הוא מבין שמעט העצמאות שעוד נותרה לו תיעלם ביום שטהרן תחזיק בו בכפה.

מבחינת ישראל, מכל מקום, השאלה היא אם יש דרך לנצל את המצב הזה, ולהביא לנתק של ממש בין הצדדים. ואם נקפוץ צעד אחד קדימה, אז אולי גם החיסול של בכיר משמרות המהפכה בדמשק, כפי שטענו ברשתות החברתיות באיראן, הוא אכן תוצאה של מהלך ישראלי כזה, לצד הירתמות סורית למאמץ המשותף?

פורסם במקור ראשון, בתאריך 17.4.2024

איראן מסכמת את הפרק הזה של ההתגוששות עם ישראל כשמאזן הרווח וההפסד שלה מעורב: מצד אחד, היא חצתה את הרוביקון, התעלמה מאזהרתו המפורשת של הנשיא ביידן וביצעה נגד ישראל, ישירות משטחה, את מתקפת הטילים והכטב"מים הגדולה ביותר שמדינה כלשהי ביצעה נגד מדינה אחרת. בכך, לשיטתה, היא תגרום למקבלי ההחלטות בישראל לחשוב פעם נוספת כשישקלו לאשר תקיפה של גורמים איראניים.

מהצד השני, היא חשפה את עצמה לתגובה ישירה כלפיה, הביאה לגיבושה של קואליציית מדינות נגדה, סיפקה הזדמנות להצגת תכלית מרשימה של יכולות ההגנה האווירית מולה, פתחה פתח להיחלצותה של ישראל מהמצוקה המדינית שאליה נקלעה בגלל המצב בעזה, הובילה את ארה"ב להחמיר את הצעדים נגדה, וגרמה למתיחות ולהחמרה במצבה הפנימי.

נוסף על שימור ההרתעה, יעדיה העיקריים של ישראל מול איראן הם פירוק יכולותיה הגרעיניות ונטרול האיום הנשקף מכוחות הפרוקסי של המשטר האיראני, ובראשם חיזבאללה. במענה ללחץ שוושינגטון מפעילה על ישראל להימנע מתגובה, יש לבחון את נכונותה, בתמורה לכך, להשתלב בתוכנית מעשית עם לוח זמנים מחייב לשם השגתם.

כך או אחרת, ישראל לא צריכה להיחפז בתגובתה. נכון למרוט את עצבי האיראנים בהמתנה דרוכה, לתת לריאל האיראני להמשיך להתרסק ולאפשר את התגברות הביקורת הפנימית על המשטר.

איראן סיימה את הפרק הזה בהתגוששות עם ישראל כשמצבה הגיאו־פוליטי פחות טוב משהיה: היא השקיעה בבנייתם של כוחות פרוקסי, כדי לא להתעמת ישירות עם אויביה, ולבסוף נגררה לעימות ישיר עם ישראל. ההתקפה שביצעה נגד ישראל היתה מרשימה בממדיה, אך נתקלה במערך ההגנה האווירית היעיל שעמד נגדה ולא גרמה נזק של ממש. היא גרמה להתלכדות מדינות האזור וסיפקה להן חוויית הצלחה באשר לשיתוף הפעולה האזורי נגדה – מה שיכול לעודד מגמה כזו, בניגוד לרצונה.

היא סיפקה לגיטימציה לתקוף אותה ישירות, ובניגוד לישראל, היא פחות מוגנת. היא נתנה לישראל מנוף לחץ מול ארה"ב, כך שגם אם לא תתקוף – היא תוכל לחלץ עבור זאת תמורות שיקשו על איראן. רוסיה וסין, בעלות הברית שלה, עמדו מנגד. היא החמירה את המצב הפנימי באיראן, יצרה תחושת מתח וחרדה והשפיעה על ערך הריאל.

מה יש באמתחתה של איראן, שטרם הפעילה מול ישראל? בגדול – חיזבאללה. מכלול שיקוליו של הארגון הוא רחב יותר, ולא כולל רק את האינטרסים האיראניים.

ממשל ביידן, שגם הפעם התייצב באופן מרשים לצידה של ישראל וסייע בגיבושה של קואליציית מדינות שהשתתפו בסיכול ההתקפה האיראנית, חושש מפני התרחבות המלחמה האזורית לנוכח ההשלכות הגיאו־אסטרטגית והכלכלית והאפשרות שתגרור את ארה"ב להתערב, במיוחד בשנת בחירות.

לכן הוא מנסה להעצים את ההישג מול איראן, ולהסתפק בכך ובכמה צעדים מדיניים, שמשמעותם בקשר לנטרול יכולותיה של איראן לא ברורה. מבחינת וושינגטון, ההתפתחויות מחזקות את גישתה למהר לכונן ברית אזורית אסטרטגית, והיא תנסה לדחוף לכך שזה יקרה.

ישראל, מצידה, אף שלא ברורים הסיכויים לכך, חייבת לבחון את האפשרות לנצל את ההזדמנות שנוצרה כדי להתקדם במאמץ העיקרי שלה: סיכול יכולות הגרעין של איראן. אם זו תמורה שניתן להשיגה בעת הזו – האיפוק בשבילה יהיה מוצדק.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.4.2024.

על פי הערכות מודיעין ישראליות ואמריקניות תקפות ואמינות, השלטון בקטאר העביר בשנים האחרונות לפחות 2 מיליארד דולר לשלוחת האחים המוסלמים שלו, חמאס. מדובר בכסף שרובו המכריע הושקע בבניית מנהרות תקיפה ובייצור רקטות וטילים למלחמה נגד ישראל.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בעיתון הג'רוזלם פוסט של יום שישי, 5 באפריל. במקום זאת, דיווח מבירת קטאר בן 7,000 מילים של העורך הראשי של העיתון (ראו כאן ו-כאן) היה גורם לכם להאמין ש"הסיוע ההומניטרי" שקטאר סיפקה לעזתים היה למעשה "פעולות שננקטו לבקשת ממשלות ישראל וארה"ב בעיקר למען המשפחות העניות ביותר בעזה", ו"תואם היטב" מול מתאם פעולות הממשלה בשטחים כדי להגיע למשפחות אלה. הסיוע "זכה ברוב הפעמים לפרשנות שגויה" ו"תויג לעיתים קרובות כסיוע לחמאס", כאשר באמת ובתמים הסיוע היה, לפי הג'רוזלם פוסט, כדי "לעודד דיאלוג ולא כדי לתמוך באידאולוגיות ובפעולות של חמאס".

העיתון אפילו מציע לקוראיו הסבר מפורט הממשיך את ההתחכמות המתמטית הקטארית שלפיה 10 מיליון דולר בחודש הוזרמו מדוחא למשפחות עניות בעזה, 20 מיליון דולר בחודש הוקדשו לרכישת דלק לעזה, ו-35 מיליון דולר הועברו מדי חודש לתשלום המשכורות של אנשי הרשות הפלסטינית של הפת"ח בעזה – הארגון שכביכול מקובל יותר על המערב (אם כי אף אחד מאנשים אלה לא באמת עובד בממשל של עזה). הפוסט אינו טורח לעשות את החישוב הבסיסי החושף את המיליונים הנוספים שהופקעו לטובת צבא חמאס.

בתוך המערך האדיר של מנהרות התקיפה התת-קרקעיות של חמאס בעזה שאליו נכנס צה"ל במהלך ששת החודשים האחרונים נמצאו אלפי כלי נשק, ציוד טכנולוגי, וכן תיעוד על רשת אספקת ציוד ואימונים צבאיים שאיראן העניקה לחמאס, בנוסף לערוצי המימון הרב-שכבתיים של קטאר לחמאס. זה כולל גישה מלאה לענף הבנקאות וההשקעות בדוחא לכל אותם פעילי חמאס ואנשי כספים של הארגון שבשאר העולם נתונים לסנקציות, וכן מקום מקלט מפואר למנהיגי חמאס.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. במקום זאת, על פי מאמרי העיתון קטאר היא מדינה מיטיבה ומכובדת, "החותרת למטרה גדולה יותר בזירה העולמית".

קטאר תומכת באופן פעיל בארגוני טרור במזרח התיכון וסביב העולם, ובתוכם הטאליבן, חיזבאללה, אל-נצרה (אל-קאעידה) בסוריה, החות'ים בתימן, אל-שבאב בסומליה, דאע"ש ונציגים שיעים של איראן בעיראק, וכן בארגוני טרור בלוב ובאלג'יריה. היא גם מממנת קבוצות קיצוניות של האחים המוסלמים באירופה ובאמריקה.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. במקום זאת, נאמר לנו שהשלטון המושחת של משפחת אל-ת'אני בסך הכול "שואף לטפח יציבות באזור סוער", ומסייע כמעט בהרואיות "לקדם פתרונות בני קיימא, החל מאפגניסטן ועד תימן ולבנון", כשהוא ממלא תפקיד מועיל ו"מורכב" בביטחון העולמי.

רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, שיושבת בקטאר ומקבלת ממנה מימון מלא, היא אימפריית רשע. הרשת מאדירה את חמאס, כולל את מעשי הטבח ה"הרואיים" שלו ב-7 באוקטובר ו"ההתנגדות" המתמשכת מול ישראל, וכל צורה של טרור איראני נגד ישראל; היא מסייעת לחמאס באמצעות דיווח על תנועת כוחות צה"ל בעזה ועל ריכוז כוחות צה"ל לאורך גבול עזה; היא מעודדת טרור פעיל נגד ישראלים גם בירושלים ותל אביב, כשבמהלך הרמדאן מאמציה רק התגברו. רשת אל-ג'זירה היא גם פלטפורמה לא מאכזבת לאנטישמיות טהורה ולהכחשת שואה בוטה.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. כל שהייתם מבינים הוא שקטאר "משפיעה דרך רשת התקשורת אל-ג'זירה" (רק בכתבת צד של כתב אחר של העיתון, נרמז בעדינות שאל-ג'זירה מדווחת שקרים על ישראל ויהודים).

במקום זאת, עורך העיתון מגייס מקור דיפלומטי אמריקני בכיר ואנונימי המספר לנו שקטאר "היא אחת מהחבר'ה הטובים", שקטאר היא "קריטית" – לא פחות – לביטחונה ולקיומה של ישראל, ושישראל "לא תהיה מסוגלת לשרוד" ללא שיתוף הפעולה עם קטאר.

וואו. טוב שהג'רוזלם פוסט דיווח על כך, כי באמת לא ידעתי שעצם קיומה של ישראל תלוי בחסדיו הטובים של השייח' תמים בן חמד אל-ת'אני!

בסאגה הקשה והמתמשכת של הניסיון לשחרר יותר ממאה בני ערובה ישראלים המוחזקים בידי חמאס בעזה, קטאר פעלה כמתווכת. לאור העובדה שהיא מממנת את חמאס ומארחת בדוחא את ההנהגה ה"פוליטית" שלו, יש לה לכאורה ערוצי תקשורת לארגון ומנופי השפעה עליו.

אבל לו באמת רצתה קטאר ללחוץ על חמאס לעסקת שחרור החטופים, היא הייתה יכולה, למשל, לאיים בגירוש מנהיגי חמאס מדוחא או בעצירת המימון שלהם. אין שום אינדיקציה לכך שהשייח' אל-ת'אני אפילו שקל זאת.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט לפני שבועיים. במקום זאת, האכילו אותנו בתעמולה קטארית על עסקת חטופים שכביכול ניתן היה להשיג בשבוע הראשון או השני של המלחמה, אבל ישראל התעלמה ממנה.

"העסקה האפשרית" שישראל "החמיצה" הייתה משחררת את כל החטופים (האזרחים לפחות), בתמורה להשארת יחיא סינואר ואנשיו בשלטון בעזה, ללא כל פעולה צבאית ישראלית, בנוסף לשחרור אלפי מחבלים פלסטינים מבתי הכלא הישראליים. כך שהכול היה ממש בהישג-יד הודות לתבונת הקטארים חדורי הכוונות הטובות; ישראל הטיפשה היא שדחתה את העסקה הנדיבה.

את הסיפור/המיתוס הקטארי הזה פרסם הג'רוזלם פוסט בכותרת הראשית שלו (ושוב, כתבת צד העזה להגניב ספקנות מסוימת לדיווח המגוחך הזה, אבל הכתבה הראשית הציגה את הסיפור הקטארי).

קטאר השקיעה עשרות רבות של מיליארדי דולרים במוסדות תרבות, ספורט ואקדמיה מערביים, ורכשה שטחים עצומים של נדל"ן אמריקאי ואירופאי, הכול בניסיון – מוצלח למדי מסתבר – לחסן עצמה מביקורת, ובמטרה לעוות את הלימוד והמחקר על הסכסוך הערבי-ישראלי, שגם היא רושמת הצלחה.

תחת זרם המזומנים של קטאר, קמפוסים של אוניברסיטאות בארה"ב הפכו לחממה לאינטרסים של האחים המוסלמים ולאינדוקטארינציה אסלאמית קיצונית. העלייה ברטוריקה האנטישמית באקדמיה האמריקנית ובשיח על ישראל המבצעת רצח עם, הולכים יד ביד עם מימון קטארי.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. ממש לא. אף אחת מהעובדות הללו לא צוינה ולו ברמז בכתבת הפרופיל שפורסמה על קטאר. גם קשריה ההדוקים של קטאר עם איראן והלבנת הכספים המוכחת שהיא מבצעת לטובת מימון משמרות המהפכה האיראניים וכוח קודס שלהם, לא זכו לשום אזכור.

כל אלה תועדו על ידי המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממר"י), פרויקט Counter Extremism, המכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות (ISGAP), המרכז הבינלאומי לחקר הרדיקליזציה, מכון משגב לביטחון לאומי, הלשכה לבקרת נכסים זרים של משרד האוצר האמריקני, ומקורות מבוססים אחרים. אבל בתוך יותר מ-7,000 המילים ושלושת העמודים המלאים של הדיווח בג'רוזלם פוסט, לא נמצא מקום להתייחס לכך.

השורה התחתונה היא זו: קטאר היא שחקנית מסוכנת וערמומית בעליל, המציגה מצג שווא של מתווכת הוגנת, בעלת השפעה ממתנת, והיא ידידה של המערב, אפילו של ישראל. עיתונים ישראליים צריכים להיזהר שלא ליפול עמוק לתוך אגדת הרשע הזו.

ישראל מתמודדת בו־זמנית עם מספר לא מועט של חזיתות, אך דווקא אלה שנראות לכאורה כשקטות יותר הן המדאיגות ביותר, ובראשן הזירה הירדנית. מאז היווסדה מורכבת הממלכה מאחוז גבוה של פלסטינים, חלקם אזרחי המדינה בעוד השאר נותרו בסטטוס "פליטים" כבר עשרות שנים. לכך התווספו בשנים האחרונות המוני פליטים סורים שברחו מהטבח שביצע בהם הנשיא הסורי בשאר אסד.

כל זאת, כשהמשטר ההאשמי השולט בירדן, שאינו פלסטיני, מבין היטב את הסכנות הטמונות בהרכב האוכלוסייה לשרידותו וליציבותו. את מה שנעשה כנגד ניסיון ההפיכה המכונה "ספטמבר השחור" ב־1970 ספק אם יוכל המשטר הנוכחי לשוב ולבצע, גם אם במחיר של הממלכה עצמה – הן בשל חולשת המשטר הנוכחי והן מפני שהמלכה הנוכחית פלסטינית.

חרף ההבנה הירדנית באשר לסכנה הפנימית הפוטנציאלית שאורבת מבית, נראה לעתים שהמשטר פועל כמעט בניגוד לאינטרסים שלו עצמו. ראשית, ירדן מתעקשת להמשיך ולדבוק בסילבוס מיושן, שמעודד שנאה ומסית את ההמון הירדני נגד ישראל והיהודים.

כל המבין במרחב הערבי יודע שהמסרים האנטישמיים הבוטים, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממערכת הערכים של כל ירדני בעיקר נוכח החינוך המסית, אומנם מעודדים את ההמון לפרוק מתחים ותסכול מהמצב הכלכלי ומחולאי החברה בזעמם כנגד "האויב הציוני" – אך כל הפגנה אלימה עלולה להפוך במהרה להתנגדות חריפה גם לשלטון עצמו. זה קרה לא אחת במצרים ואף בירדן.

יתרה מזאת, הרי שישראל וארה"ב הכרחיות להמשך שרידותו של המשטר הירדני, אם בסיוע כלכלי ואם בצבאי ו/או מודיעיני. הסתה כנגד ישראל וארה"ב מדרבנת את ההמון הירדני לתקוף את המשטר אם וכאשר הוא נוקט מדיניות המשקפת שיתוף פעולה עם אחת מהן, גם כששיתוף הפעולה הכרחי לביטחון הלאומי של הממלכה.

המלך התחיל להתעורר

וזה מביא אותי לנקודה השנייה – בכך שהמשטר משמר את מערכת החינוך המסיתה הזאת, הוא מחייב את עצמו לדבוק ברטוריקה אנטי־ישראלית חריפה, המנוגדת לעתים קרובות לאינטרס הביטחוני של ירדן. כך, כבר כמעט התרגלנו לשמוע, בכל שנה בתקופת חודש הרמדאן, בכירים ירדנים מתחרים עם חמאס בשאלה מי רדיקלי יותר בשנאתו אל "הישות הציונית", כדי להוכיח לציבור שלו עצמו שהוא אכן ראוי לו.

על פי המסורת המוסלמית, הופקדה בידי הממלכה ההאשמית בירדן האחריות לשמור על מסגד אל־אקצא בירושלים, נכס שהפך במרוצת השנים לכזה שטמון בו הפוטנציאל להלהיט את העולם המוסלמי כולו. לפיכך, "הבעלות" או "ההגנה" עליו נחשקות על ידי קבוצות רבות בעולם המוסלמי, המתחרות זו בזו על הכבוד הזה.

כך החלה בשנים האחרונות תנועת חמאס – בעידוד איראני – לנסות "לתפוס בעלות" על המסגד, במטרה ליצור חוסר יציבות בקרב ערביי ישראל, ערביי מזרח ירושלים ומוסלמים במרחב הערבי. מדי רמדאן בשנים האחרונות, ככל שתנועת חמאס אימצה רטוריקה מסיתה כנגד ישראל, והאשימה אותה בניסיון לפגוע ו/או לכבוש את המסגד – כך החריף המשטר הירדני את הטון כנגד ישראל במעין תחרות על אותה הבעלות.

במקביל לאמור לעיל, הרי שאיראן החלה לקדם, בשיטתיות ובסבלנות אין קץ החל מ־1979, את מדיניות ההשתלטות שלה – ראשית על המרחב הערבי, ובשלב מאוחר יותר – על המערב. זאת, תוך זריעת אי־יציבות וכאוס בכל מדינה שמתאפשר לה לעשות זאת, במטרה לזכות בדריסת רגל והשפעה ולהקים בה נוכחות צבאית כלשהי: לעתים בדמות מיליציות שיעיות ולעתים באמצעות פרוקסי ערבי מקומי.

כך היא מינפה את השליטה של חמאס ברצועת עזה החל מ־2006 כדי לבסס את מעמדה במרחב הדרומי של ישראל, ואף חיזקה את אחיזתה תוך תמיכה גם בג'יהאד האסלאמי ובקבוצות טרור נוספות. כך היא פעלה לאורך השנים גם ביהודה ושומרון באמצעות חיזוק חמאס וחתירת התנועה תחת שלטון אבו מאזן והרשות הפלסטינית, הדוגלת באידיאולוגיה חילונית המנוגדת לתפיסה הדתית של חמאס ותנועות אסלאמיות אחרות.

גם בלבנון חיזקה איראן את חמאס, מעל ומעבר לתמיכתה הבלתי מעורערת בחיזבאללה כעושה דברה במרחב. כל זאת, תוך ערעור לבנון במישור הכלכלי והמדיני עד היסוד. בסוריה העקובה מדם הקימה איראן צבא של מיליציות שיעיות, וכך פעלה גם בעיראק, שהפכה ברבות השנים – ומאז נסיגתה של ארה"ב משם – למעוז איראני על גבולותיה של ירדן הקטנה.

אך טהרן אינה מסתפקת בכל זה, וחותרת ליצור רצף טריטוריאלי במרחב כולו עד הגבול הירדני עם ישראל. כך, בשקט ובערמומיות, פועלת איראן לחיזוק גורמים רדיקליים בקרב הפלסטינים בירדן עצמה, ולחיזוק נוכחות חמאס בשטחה.

ערעור היציבות בממלכה נועד להחליש עוד יותר את השלטון במדינה, ולגרום בבוא העת להמוני פלסטינים לנהור לגבול ירדן־ישראל, 300 קילומטר אורכו, וזה כבר מצב שצה"ל יתקשה לעצור ללא סיוע משמעותי מצבא ירדן, שיתקשה אף הוא לעמוד במשימה. רק בשבועות האחרונים ממש החלה הממלכה "להתעורר" לכאורה, כאשר התבטא המלך בחריפות כנגד ניסיונות בוטים של תנועת חמאס "לערער את יציבות הממלכה", כדבריו.

"הנסיך השחור" מטהרן

כשישראל פגעה ממש לאחרונה במטרה איראנית מובהקת על אדמת סוריה, היא פגעה, למעשה, בתפיסת העולם של שליטי איראן, שלפיה היא תוכל להשתלט על המרחב כולו ועל המערב, באמצעות ניצול גורמים קיצוניים מקומיים, בלי לערב את אנשיה במערכה ותוך הרחקת הלחימה מאדמתה שלה. כל זאת, תוך שהיא ממשיכה כמעט ללא הפרעה בהצטיידות בנשק בלתי קונבנציונלי ובבניית יכולות גרעין למטרות צבאיות.

מעניין לציין שלא נשמעו גינויים חריפים מדי כנגד הפעולה הישראלית מצד מדינות ערביות רבות במרחב, דוגמת מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ועוד. שכן, כל אותן המדינות, חרף הרטוריקה הלא־קלה שלהן כנגד ישראל, מבינות היטב את גודל האתגר שמציבה איראן בפני האזור כולו. מי שממאן להבין אלו מדינות המערב, שהיותן דמוקרטיות הופכת אותן לפגיעות יותר בפני ניסיונות חדירה מצד גורמים עוינים, כגון פעילי ארגון האחים המוסלמים הסוני מחד ותאי חיזבאללה שיעיים מאידך.

ובינתיים, איראן לא עוצרת כלל מלעשות הכל, כולל הכל, כדי לערער את היציבות בתוך ישראל עצמה. היא מזהה את השסעים והקרעים הפוטנציאליים בחברה הישראלית, כמו שזיהתה קרעים דומים בכל המדינות האחרות שערערה ופירקה מבפנים, ונוקטת צעדים שלא היו מביישים את "הנסיך השחור" של מקיאוולי במטרה לשסות איש ברעהו בתוך הבית.

היא עושה זאת באמצעות התחזות לישראלים ממחנות שונים ברשתות החברתיות, שנוקטים עמדות קיצוניות לכאן ולכאן. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים לייצר תאים שיעיים גם בקרב ערביי ישראל הסונים בערים ערביות במדינה, הגם שעד כה, בהצלחה מעטה בלבד. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים להבריח אמל"ח לגורמי פשיעה בחברה הערבית בתוך ישראל, ולמנף את תשתית הפשיעה הענפה שהשתרשה לה בחברה הערבית בישראל במשך העשורים האחרונים, ולא טופלה כראוי עד כה.

אם כן, כדי להבין את אופי וטיב הפעילות העוינת את ישראל בכל אחת מהזירות המדוברות לעיל, יש להבין את התמונה בכללותה ולהפסיק לטמון את הראש בחול.

אין למערב בכלל ולישראל בפרט הנמצאת, לפחות לפי שעה בחזית המאבק, את הפריבילגיה להתעלם מגודל האירוע, ועליהם להבין דבר אחד פשוט: אם איראן הצליחה למוטט את סוריה, לבנון, עיראק וחלקים משמעותיים מתימן וסודן – היא בהחלט בדרכה למוטט גם את ירדן, והיא תנסה בכל כוחה וייתכן שגם תצליח, למוטט את מדינת ישראל מבפנים. זו התוכנית. נותר לנו רק לא לשתף פעולה עם המזימה, ולהבין שאחדות היא יותר מסתם קלישאה נאיבית – אלא עניין של ביטחון לאומי.

פורסם במעריב, בתאריך 13.4.2024.

המתיחות הביטחונית בעקבות חיסולו בדמשק של הגנרל מוחמד רזא זאהדי ("חסן מהדווי") שבה והפנתה את אור הזרקורים לעבר טהרן, אחרי תקופה שבה איראן נהנתה מהסטת הקשב העולמי אל זירות הלחימה ומההתמקדות בשלוחיה העושים את מלאכתה.

ישראל כבר פגעה בשורה של קצינים ו"יועצים" איראנים במסגרת התקיפות שביצעה בסוריה לאורך החודשים האחרונים, אך עד כה מעמדם של הנפגעים אפשר לטהרן לבלוע את העלבון ולהסתפק בתגובות מדודות, שלא יסבכו אותה במערכה.

לעומת אלה, חיסולו של מהדווי, שעליו ישראל לא קיבלה אחריות רשמית, כבר נוגע בפיקוד הבכיר של משמרות המהפכה ונתפס כעליית מדרגה מצד ישראל – מה שמחריף את הדילמה שבפני הנהגת המשטר: כיצד להגיב בלי להסתבך.

מבחינת איראן, תגובה רפה מדי תשדר חולשה. תגובה קשה עלולה להוביל להתרחבות המלחמה, לסכן נכסים אסטרטגיים על אדמתה וברחבי המזרח התיכון, וגם עלולה לדרדר אותה להתנגשות ישירה עם ארה"ב.

אין טעם להכביר מילים על תרחישי התגובה האפשריים. הם מתוארים בהרחבה באמצעי התקשורת ועצם הדיון בהם מאפשר לדוברי המשטר האסלאמי להציג את ישראל כמורתעת וכחרדה, ולראות בכך דמי קדימה למחיר שהיא עוד צפויה לשלם.

למעשה, ההתפתחות הנוכחית מעמידה את הרפובליקה האסלאמית בפני מצב שאותו ביקשה למנוע, כשיצרה את המודל המתוחכם של הפעלת כוחות הפרוקסי. שיטה זו אפשרה לאיראן ליהנות מההצלחות של ארגוני החזית מבלי לשלם את המחיר, או לכאוב את כישלונותיהם, כלשון המליצה העוקצנית – "הצלחתם היא הצלחתנו, כישלונם הוא שלהם לבדם".

איראן הרגילה את העולם להשלים עם מצב שבו השולח לא נושא באחריות למעשיו של השליח. מציאות זו עודדה אותה להשקיע בבניית כוחות כאלה במזרח התיכון ובאזורים נוספים, לאמן אותם, לצייד אותם בנשק ובאמצעים טכניים, לממן אותם ולהפוך אותם לשחקני מפתח במדינותיהם ולכלבי התקיפה שלה מול אויבים משותפים, הנמצאים בשכנות להם. היא עשתה זאת ללא מטרייה גרעינית, ואפשר להסיק מה תרשה לעצמה לעשות אם תהיה לה יכולת כזו.

איראן כבר מזמן אינה בעיה מקומית או אזורית, אלא עולמית. ארה"ב צריכה להוביל את הטיפול בה, בשותפות עם בעלות בריתה, לא רק בהיבטי גרעין אלא גם בנוגע להפצת נשק, לחתרנות, להפעלתם של גורמי חזית, למימון טרור ולהנעתו. ממשל ביידן יכול לראות את ההתפתחות הזו כהזדמנות להציב גבולות חדשים להתנהלותו של המשטר בטהרן גם כעת, בישורת האחרונה שלפני הבחירות לנשיאות.

על רקע המעורבות המתריסה של איראן גם במלחמה באוקראינה ושותפותה הפעילה בציר הנגדי לארה"ב ולמערב, זוהי הזדמנות עבור ארה"ב לשקם את מעמדה במזרח התיכון, לחזק את החזית הפרו־מערבית ולהשפיע על הסדר העולמי.

כנגד החששות בוושינגטון מפני האפשרות שמדיניות כזו תערב את ארה"ב במלחמה שאינה רצויה לה, יש להעמיד את האפשרות שדווקא התרחבותה של המלחמה במזרח התיכון היא שתגרור את ארה"ב לכך. בעיני משטר האייתולות ישראל היא "השטן הקטן". היא עומדת בראש החץ של הציוויליזציה המערבית באזור הזה. לא צריך לנחש מיהו "השטן הגדול".

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.4.2024

אזרחים שיזדמנו ליישובי קו הגבול בצפון הארץ ייתקלו במציאות עצובה, חסרת תוחלת, של בתים ריקים מתושבים, לצד מבנים רבים שנפגעו מטילים ונהרסו. רובם של אלו ששוהים במקומות כאלה כיום הם חיילי צה"ל. להבדיל, אל מול רצועת הביטחון שישראל יזמה בתוך שטחה משתרעת לאורך הגבול רצועת ביטחון מצומצמת גם בלבנון עצמה: הכפרים בדרום המדינה אומנם אינם ריקים לחלוטין מתושבים כמו בישראל, אך רוב האזרחים אכן נטשו את בתיהם וחיפשו מחסה בצפון הבטוח יותר של לבנון.

הטבע האנושי נוטה להתעלם פעמים רבות מהמחירים שגובה המלחמה מהצד השני, ובעיקר להתמקד בצרות שהוא חווה. אבל חשוב לזכור גם את המחירים האלה, שאינם קטנים, ואפילו לעקוב אחריהם – שכן בסופו של יום הם חלק ממשוואה אסטרטגית שישראל מנסה לבנות מחדש בצפון, במטרה לצאת עם תום המלחמה למציאות אחרת, נסבלת יותר, לתושבי צפון ישראל.

לפי נתוני האו"ם משבוע שעבר, מספר התושבים שעזבו את בתיהם בדרום לבנון עומד על כ-93 אלף בני אדם, שיותר ממחציתם נשים. רובם המוחלט מקורו במחוזות בינת-ג'בייל, מרג'-עיון וצור. התושבים פונו או שעזבו מרצונם בשל החשש ממתקפות ישראליות, ומשום שחיזבאללה משתמש בסביבה האורבנית בדרום המדינה כשטח שממנו הוא תוקף את ישראל, בעיקר באמצעות טילים נגד טנקים. התושבים שנותרו שם, אפוא, משמשים כמגנים אנושיים לכל דבר. בנוסף, התושבים יודעים כי חיזבאללה חפר מנהרות באזור והחביא אמצעי לחימה בכל הכפרים, וכי אלה מהווים מטרה ברורה לחיל האוויר הישראלי. על רקע המראות בעזה, בין שני שלישים לשלושה רבעים מהתושבים בדרום לבנון ברחו מאזור מחשש מנזק בהיקף דומה – ורבים נוספים עוד יעזבו ככל שהמצב יסלים.

בכירים בלבנון מעריכים כי החשש היה מוצדק: לדברי מקורות רשמיים ששוחחו בעילום שם השבוע עם העיתון אל-שרק אלאוסט, ישראל תקפה ב-23 כפרים לאורך הגבול מאז תחילת המלחמה, ובסך הכול ביצעה כמה אלפי תקיפות. הערכות במדינה מדברות על למעלה מ-1,200 בתים שנהרסו לחלוטין, ואלפי מבנים נוספים שנפגעו וניזוקו חלקית. עיקר המתקפות מרכזות באזורים השיעיים, אך גם כפרים נוצריים לאורך הגבול נפגעו, ורבים מתושביהם נמלטו. בעלמא א-שעב, למשל, שרוב אוכלוסייתו נוצרית, נהרסו כ-15 בתים עד כה, לפי הדיווחים בלבנון, וגם אזורים חקלאיים רבים נפגעו.

ככלל, הכלכלה הלבנונית ספגה מאז תחילת המלחמה נזק מוערך שעולה על 1.5 מיליארד דולר, בעיקר בתחום התשתיות והחקלאות. כל הסלמה או העמקה של המלחמה תכביד עוד יותר את הנזק בלבנון, מדינה שגם ככה בקושי עומדת על שתי רגליה מבחינה כלכלית. מאז 2019 שרויה לבנון במשבר כלכלי עמוק, מחירי הסחורות רק עולים כל הזמן, והמשכורות יורדות. בשביל לסבר את האוזן, דו"ח שפורסם בשנה שעברה, עוד לפני המלחמה, קבע כי יוקר המחיה בלבנון הוא הגבוה בעולם כולו. מצב זה מקשה כמובן על הפליטים, שמתמודדים עם חוסר יכולת לעבוד והיעדר פרנסה, לצד צורך למצוא מענה לצורך בסיסי של דיור, למשל. מתי מעט יכולים להרשות לעצמם, אחרי שפונו מביתם, לשכור דירה באזורים אחרים, כגון ביירות.

מוחמד, תושב בינת-ג'בייל השיעית, סיפר בריאיון כי "ההשפעה הכלכלית על כפרינו ובתינו חמורה, והמצב היה קשה עוד לפני המלחמה". מוחמד כדורה, מנהל אזור דרום לבנון בארגון לא ממשלתי אמריקני שמחלק מזון במדינה, הסביר כי "הסכסוך בגבול פגע קשות בשוק העבודה. פליטים רבים עובדים בכפרים לאורך הגבול, בחקלאות או בבניין, אבל ההפגזות הכבדות הופכות את הגישה לאזורים אלה לבלתי אפשרית". אחד הגורמים שהחריפו עוד יותר את המצב של פליטים ממוצא פלסטיני הוא המשבר הכלכלי של אונר"א, עקב חשיפת קשריה של הסוכנות לחמאס והסרת התמיכה האמריקנית בה – מה שהפחית את תקציבה, בעיקר מחוץ לעזה, ועקב כך את המענקים שהיא העבירה למחנות הפליטים הפלסטינים.

זה היה מצב העניינים עם תחילת חודש רמדאן, שלרוב צוין בסעודות משפחתיות רחבות היקף. המלחמה, כמובן, לא אפשרה חגיגות כאלה. "בזמנים של שלום כל המשפחה מתאספת", סיפר עמאד עבדאללה, ששבר את צום הרמדאן לבדו בבית ספר שמשמש מקלט לעקורים בצור, "אבל בזמן המלחמה אנו רחוקים ממשפחותינו". לדבריו, אשתו ושלוש בנותיו עזבו את ביתם בבינת-ג'בייל עם פרוץ המלחמה, והוא נשאר זמן רב יותר – ונאלץ לעזוב רק כאשר מציאת מזון הפכה כבר בלתי אפשרית.

חוסר הוודאות של מי שנעקרו מבתיהם בישראל על מה שצופן העתיד מאפיין גם את מקביליהם בלבנון. רבים מתלוננים כי אינם יודעים מתי יוכלו לחזור הביתה. עמאד עבדאללה, למשל, נזכר כי ב-2006 המלחמה נמשכה 33 ימים, ואילו כיום אין אופק לסיום הקרבות. עלי מטר, תושב אזור סאהל אלזהרני, ציין בתסכול כי "אדם יכול להתמודד עם עשרה ימים, אפילו עם 15 ימים או חודש של עקירה, אבל אנו נכנסים כעת לחודש השישי, ונראה שזה יכול להימשך אפילו עוד יותר".

אגב, ההשפעה של מצב זה אינה מוגבלת ללבנון: בשבועות האחרונים חווה קפריסין גל פליטים הולך וגדל ממדינת הארזים, שמקורו בעיקר בפליטים סורים שעזבו את מולדתם בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה שם, והתמקמו בלבנון. הערכות מדברות על למעלה ממיליון פליטים כאלה בלבנון, ובשבוע האחרון מאות מהם עשו את דרכם בים לקפריסין, בסירות רעועות שאיימו לטבוע. מצב זה הוביל את הממשלה בניקוסיה לשגר פנייה דחופה לאיחוד האירופי להתערב בעניין, והנשיא הקפריסאי אפילו ביקר בלבנון כדי לבדוק מה יכולה הממשלה המקומית לעשות כדי לעצור את התופעה.

ואכן, מה הרשויות עושות כדי לפצות את התושבים ולנסות לאפשר להם אורח חיים סביר גם במצב של פליטות? המועצות המקומיות מספקות לפליטים מקום מקלט ומזון לצורך סעודות שבירת הצום, למשל. הממשלה גם הבטיחה לפצות את תושבי הדרום שבתיהם ניזוקו, אך המימון לכך טרם הוקצה ונכון לחודש שעבר טרם נעשה סקר לבחינת ממדי ההרס. חיזבאללה, מנגד, העביר תשלומים חודשיים לרבות מהמשפחות שפונו, בהתאם לגודל המשפחה וצורכיה. לפי דיווח אחד, ארגון הטרור שילם בסך הכול 20 מיליון דולר בכל חודש, וחילק לכל משפחה בין 100 ל-200 דולר – לעיתים אפילו פעמיים בחודש.

ובכל זאת, יש תושבים שמותחים ביקורת על ארגון הטרור ועל השלכות המלחמה בישראל. עיקר הביקורת מקורה בגורמים נוצריים בדרום המדינה, ומעט מאוד אנשים בוחרים להתראיין בגלוי, מחשש לגורלם ולנקמת המחבלים השיעים. אפשר להניח כי רוב הדוברים שמתראיינים בתקשורת הזרה, ובעיקר תוקפים את ישראל, נבחרים בקפידה על ידי חיזבאללה, ורק הם זוכים לאישור לדבר בפנים גלויות.

מונירה עיד בת ה-67, תושבת עלמא אל-שעב, דווקא הסכימה להתראיין בשמה לוול-סטריט ז'ורנל. היא סיפרה שסירבה לעזוב את ביתה, וכי היא מתגעגעת למשפחתה בביירות, שכבר אינה יכולה לבקר אותה. "הם לפחות בטוחים, אבל הבית חסר נשמה ללא המשפחה. אנחנו חיים כאן מיום ליום, אבל הכול נדמה קטן בהשוואה למה שצופן העתיד", היא סיפרה. "חיזבאללה היה יכול למנוע את המצב הזה", הוסיפה עיד.

יש לא מעט תושבים שקוראים לסיים את המלחמה, ואינם מסכימים עם הקישור שביצע חיזבאללה בין המשך המלחמה בעזה לקרבות בלבנון. ח'ליפה, תושב מקומי המתנגד לחיזבאללה, ציין כי הוא מתנגד למשוואה זו. "חיזבאללה מתאם את פעולותיו הצבאיות בהתאם להמלצות האיראניות והמשא ומתן שמקיימת טהרן ביחס לנושאים שונים באזור", הוא התלונן. תושב רמיש, שסירב להזדהות בגלוי ורק מסר כי גילו 40, תהה אם "חיזבאללה רוצה לעקור אותנו מבתינו? איננו רוצים להיות קשורים למלחמה הזו".

עלי חמאדה, עיתונאי מקומי, הרהיב עוז וכתב באתר אלנהר הלבנוני מאמר שבו מתח ביקורת על חיזבאללה. לדבריו, ארגון הטרור השיעי מוביל את לבנון למלחמה כוללת עם ישראל, והוא השווה אותו למי שנוהג מכונית לתוך קיר בטון בניסיון לשים קץ לחייו.

אז מה יהיה בהמשך? האם הביקורת תשפיע על חיזבאללה? הרבה מאוד תלוי באופן התפתחות המלחמה ובהמשך ההסלמה בגבול. יש לזכור כי הארגון השיעי לוקח כיום, בניגוד אולי ל-2006, חלק פעיל הרבה יותר בניהול הפוליטי של המדינה והאוכלוסייה, והוא מתמודד עם מגוון שיקולים גדול יותר – כולל בתחום הכלכלי. ההתייחסות לאוכלוסייה גוזלת ממנו תשומת לב ומשאבים, ושחיקת האהדה שלו בקרב התושבים עשויה בטווח הרחוק לאיים על שרידותו.

אבל צריך להישיר מבט למציאות ולהודות: בהינתן פקודה איראנית ישירה, לא בטוח שגם השיקולים האלה יחזיקו מים. ממילא, מראות הפליטים יכולים לשמש את חיזבאללה כנשק פסיכולוגי בעולם נגד ישראל, במטרה להכריע את המלחמה לטובתו – צעד שגם לו יש פוטנציאל לעורר תמיכה מקומית בו. מכל מקום, אם כמעט 100 אלף פליטים לבנונים לא ממש עצרו את חיזבאללה, קשה להניח שמספרים גדולים יותר ימנעו ממנו לממש את תוכניות המתקפה שלו נגד ישראל.

בשורה התחתונה, תושבי דרום לבנון שוב משלמים את המחיר על ההסלמה של חיזבאללה מול ישראל. אותם כפרים שעלו לכותרות במלחמת לבנון השנייה ועוד קודם לכן היו חלק מרצועת הביטחון, מתמודדים פעם נוספת עם הרס ואובדן, עם מחסור ועם אי ודאות לגבי העתיד. למרבה הצער, לא נראה שהמצב הזה הולך להשתנות בקרוב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 10.4.2024.

ערב הסעודית הציבה, לפי דיווחי התקשורת, תנאים אחדים לכינון הסכם נורמליזציה עם ישראל – אי שם בספטמבר 2023, טרם המלחמה בעזה ולפני משהו שנראה כמו נצח של חצי שנה – ואחד מהם היה הסכמה ישראלית ואמריקנית להקמת תוכנית גרעין אזרחית. בכך רצתה ריאד ללכת בעקבות שכנתה, איחוד האמירויות, שכבר השיקה תוכנית גרעין אזרחית. אבו-דאבי, אגב, לקחה על עצמה הגבלות נוקשות מאוד, הקרויות "תקן הזהב" – ויתור מוחלט על כל טכנולוגיה שניתן להסב אותה לצורך בניית גרעין צבאי – ולפחות בעבר ערב הסעודית סירבה לקבל על עצמה מגבלות דומות.

אלא שסעודיה לא הייתה המדינה היחידה באזור שהביעה באחרונה עניין בטכנולוגיות גרעיניות. שכנתנו מצפון, סוריה, סיכמה לפני שבועיים עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, סבא"א, על הגדלת הסיוע שהיא נותנת למדינה הענייה בכל הקשור לטכנולוגיות גרעיניות למטרות שלום, ובמיוחד בתחום הרפואה הגרעינית. בשבוע שעבר חתמה דמשק על תוכנית פעולה גם עם החברה הממשלתית הרוסית רוסאטום למימוש מזכר על שיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי שחתמה עם החברה כמה שנים קודם לכן.

הרנסנס הגרעיני במזרח התיכון לא מוגבל רק לשתי המדינות האלה: במרץ הצטרפה אליהן מדינה נוספת המעוניינת להקים תוכנית גרעין אזרחי, אלא שהפעם מדובר במדינה שמימוש יוזמה כזו בשטחה עלול להדיר שינה מעיני ישראלים – שכן המצטרפת החדשה היא לא פחות מעיראק. כן, זו אותה עיראק שבמבצע אופרה (או מבצע תמוז) ב-1981 השמידו טייסי חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני שבנתה באוסיראק, אשר לא ממש נועד למטרות שלום.

עיראק עוסקת מזה כמה חודשים בסוגיית הגרעין, ובאוגוסט דובר הצבא הכריז רשמית על כוונתה לפתח תוכנית גרעין אזרחית, בעיקר לצורך הפקת חשמל שאינו תלוי בדלקים מזהמים. מהר מאוד עברה בגדאד לפסים מעשיים: בחודש שעבר הגיע לעיראק יושב ראש סבא"א, רפאל גרוסי, וסיכם שם עם ראש הממשלה המקומי על סיוע להקמת תוכנית גרעין, כולל אפשרות לשימוש בכורים מודולריים קטנים להפקת חשמל, תוך "צייתנות נוקשה לנורמות של אי הפצת נשק גרעיני".

תוכנית גרעין אזרחי בעיראק היא תסריט שעלול לגרום להרמת גבות בישראל, ולא בכדי. בעבר ניצלו כמה מדינות את הגישה שלהן לטכנולוגיות אזרחיות וידע של מומחים בתחום כדי לפתח תוכנית גרעין צבאית: כך היה בהודו בשנות השבעים, וכך השתמשה גם צפון-קוריאה בידע שרכש הנציג מטעמה במהלך שהייתו במתקני סבא"א כדי לבנות כור גרעיני לייצור פלוטוניום. איראן עצמה ניצלה את הכור האזרחי בבושהר, שהיה נתון תחת פיקוח של הסוכנות, כחזית לרכישה של טכנולוגיות לא מותרות שסייעו לה לפתח את הרכיבים לגרעין צבאי. איראן גם השתמשה בטכנולוגיות דו-שימושיות, שיכולות לשמש לפיתוחים אזרחיים וצבאיים כאחד, והסבה אותם לתוכנית הסודית שלה: סרכזות (צנטריפוגות) שהתקינה באישור סבא"א ובמסגרת הסכם הגרעין מ-2015 יכולות אומנם להפיק אורניום מועשר לרמה נמוכה, המתאים לשימושים למטרות שלום, אך גם אורניום מועשר לרמה גבוהה – אחד המרכיבים האפשריים להרכבת פצצה גרעינית. בשנים האחרונות הגבירה מאוד איראן את העשרת האורניום בסרכזות הללו, ובעיקר החלה להעשיר אותו לרמות גבוהות, המתאימות לייצור פצצה.

בכלל, בעולם יש רבים המבקרים את סבא"א ואת האמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT), וטוענים כי היא לא בנויה די טוב ומאפשרת למדינות המעוניינות בכך להתחמש בנשק גרעיני. חשוב להבין שלסבא"א יש שליחות כפולה: הארגון אמון מצד אחד על הפצת טכנולוגיה גרעינית למטרות שלום, ומנגד לאכוף את האמנה כך שרק מדינות שמותר להן להחזיק בנשק גרעיני מבין אלה שחתמו עליה – מדינות שכוללות רק את חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון: ארה"ב, רוסיה, צרפת, בריטניה וסין – יהיו אלה שבאמת יפתחו נשק גרעיני. אגב, רק חמש מדינות בעולם לא חתמו על האמנה או פרשו ממנה: צפון קוריאה, דרום-סודן, הודו, פקיסטן וישראל, שמעולם לא הצטרפה לאמנה ונוקטת במדיניות של עמימות גרעינית. מצב זה, אגב, מאפשר למדינות הללו לא להפר את החוק כשהן מפתחות את כלי הנשק שלהן, אך במקביל הן לא מורשות ליהנות מסיוע בינלאומי לפיתוח גרעין אזרחי.

אלא שהכפילות זו מאפשרת למדינות החפצות בכך לצבור מומחיות וידע בנושאי הגרעין בהיתר, ובהמשך לנצל אותו לפריצה סודית לתוכנית צבאית, כמו במקרה של איראן, ובכל זאת להישאר במסגרת של NPT. מדינות אחרות אפילו יכולות לבחור לזרוק את NPT לפח האשפה של ההיסטוריה ולפרוש מהאמנה, על כל ההשלכות של צעד זה – כפי שעשתה צפון-קוריאה. התפקיד של סבא"א הוא לחשוף פעילויות כאלה ולפקח על הגרעין האזרחי, ובמקרה הצורך לדווח על הפרות למועצת הביטחון של האו"ם, כדי שתנקוט פעולות לעצירתן.

אגב, אותם כורים קטנים שסבא"א תיארה כאחת האפשרויות לייצור חשמל בעיראק אינם חפים מבעיות בכל הקשור לחשש מניצולם לצורך ייצור מרכיבים לתוכנית גרעין צבאית. יש כורים קטנים המשתמשים במים כבדים לייצור פלוטוניום, וצפון-קוריאה השתמשה בדגמים ישנים כאלה לבניית לפצצות. ככל הנראה גם הודו משתמשת בכורים כאלה באופן דומה. הדלק של כורים קטנים מועבר אליהם בנפרד מהכור עצמו, מה שמהווה סיכון לגנבה על ידי גורמי טרור או אפילו מצב שבו המדינה שבה מותקן הכור "מאבדת" את הדלק ומשתמשת בו במקומות אחרים. חלק מהכורים משתמשים באורניום שמועשר לרמה הגבוהה מ-20 אחוזים – הסף שמחשיבה סבא"א כהעשרה בטוחה, שאינה משמשת למטרות צבאיות. בהתחשב בכל אלה, מומחים אפילו מעירים שמדינות שמעוניינות לפתח בסתר תוכנית צבאית כנראה ייטו להעדיף כורים קטנים מודולריים, ולא כורים רגילים כאמצעי לפיתוח התוכניות הללו.

אבל מדוע צפות הדאגות האלה במקרה העיראקי? הרי מדובר במדינה ריבונית, שמשתפת פעולה עם סבא"א. הסוכנות הבינלאומית שאחראית על שמירת העולם מנשק גרעיני לא הייתה מתירה לה, לפי הדעות הרווחות,  לפתח תוכנית גרעין לו היו לה חששות מתסריטים מעין אלה. אלא שבשנים האחרונות עיראק הפכה לאזור השפעה איראני מובהק, ומיליציות שיעיות חמושות הפכו את המדינה ל"חצר האחורית" של איראן – אנשי משמרות המהפכה מעבירים לשם טילים וכלי נשק, כלי טיס בלתי מאוישים ומערכות הגנה אוויריות. דרך עיראק מעביר כוח קדס משאיות עם אמצעי לחימה לסוריה וללבנון. כוחות ההתנגדות העממית – ארגון גג של כוחות מזוינים שיעיים שפועל בעיראק, ולכאורה כפוף לממשלה העיראקית – מכילים גם הרבה מיליציות שנתונות למרות האיראנית, והם הופכים לכוח המוביל בפוליטיקה המקומית. בכך הופך השלטון בבגדאד לממשלת בובות איראנית. השבוע, אגב, טהרן חתמה על חוזה עם עיראק לאספקת גז שיספיק לתחנות הכוח במדינה לחמש השנים הקרובות – מנוף השפעה נוסף, במיוחד בשוק האנרגיה, שמאפשר לה לכופף את ידיה של עיראק מזוויות שונות.

אז כאילו לא היה די לנו בתוכנית הגרעין האיראנית והחששות מפניה, כעת הולך ונרקם לנגד עינינו תסריט נוסף, אפשרות אחרת לאיראנים להשיג לעצמם "השלמות" בתחום הגרעין, רזרבות או סתם ידע ממוסד בתחום הגרעין האזרחי. ספק אם השליטים באיראן בוכים על הסיכום של סבא"א עם הממשלה במדינה השכנה.

ואחרי כל זה, איך באמת מאזנים בין הצורך לאפשר למדינות שימוש בטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום, כמו למשל לצורך ייצור חשמל – אשר נחשב "ירוק" יותר, לרוב – לבין החובה למנוע הפצה של נשק גרעיני? הרי זו אחת המטרות העיקריות של סבא"א. הסוכנות אמונה על כך שכל החברות שחתומות על NPT יוכלו ליהנות מגישה נוחה למשאבים גרעיניים, תוך שמירה על כך שלא ירוצו לפצצה. אגב, ישראל, שאינה חתומה על NPT, מתקשה זה שנים כבר לממש רעיונות של הקמת כורי חשמל בארץ, שכן למדינה בודדת מדובר בהליך יקר למדי, והמדינות שחברות במועדון "ספקיות הגרעין" העולמי אינן מוכנות למכור כורים למדינות שלא חתמו על האמנה.

אלא שבמקרה זה, ניסיון העבר לצערנו אינו טוב במיוחד: סבא"א כבר כשלה לא פעם בעבר בשמירה על חובותיה – באופן אירוני למדי, יושב ראש סבא"א השבוע הזהיר מתסריט חוזר של המקרה העיראקי, אם איראן תמשיך לפעול בתחום הגרעין ללא שקיפות כלפי הסוכנות. אם הפעם סבא"א תיכשל שוב, ייתכן שפעם נוספת כולנו נרוץ ל(מבצע) אופרה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 5.4.2024.

חיסולו של מוחמד רזא זהדי (חסן מהדוי בשמו הפרסי), מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון היום (שני) הוא ציון דרך חשוב בהתגוששות בין ישראל לאיראן, שכבר מזמן חצתה את סף המלחמה הקרה. למעשה, זהו החיסול הבכיר והמשמעותי ביותר שביצעה ישראל, על פי פרסומים זרים, מול איראן מאז פרוץ המלחמה.

במסגרת תפקידו, זהדי היה אחראי על תכלול הסיוע האיראני לחיזבאללה, כמפקד השלוחה הלבנונית. מעבר לשיקום אמון העם בצה"ל, ישראל עשויה לשקם את ההרתעה מול כלל מרכיבי ציר ההתנגדות בהובלת איראן. הצעד הישראלי הנועז, על פי פרסומים זרים, יחייב את בכירי ציר ההתנגדות לנקוט משנה זהירות מחשש לחייהם, ביודעם שישראל מסוגלת לבצע צעדים מרחיקי לכת וכה נועזים שבטהרן לא צפו.

במבט קדימה, נראה שאנחנו נכנסים לתקופה מתוחה. האיראנים יבקשו כנראה לנקום הן בהיבט של חיסול בכיר ישראלי שווה משקל, והן בתקיפת נציגות דיפלומטית, לאחר שהתקיפה בוצעה הקונסוליה האיראנית בדמשק.

עליית המדרגה הישראלית משקפת את דוקטרינת הביטחון המעודכנת של ישראל. במסגרת זאת, איראן לא תוכל להסתתר מאחורי שלוחיה. היא תשלם מחיר יקר על חסותה לטרור.

איראן כבר ביטאה את חששה להיגרר למלחמת עזה, ואותתה על חוסר רצונה להצטרף למה שבכירים בטהרן כינו "מזימה ישראלית" לצרף את איראן למלחמה. ישראל, כך נראה, מנצלת כעת היטב את מרחב התמרון המשמעותי שיש לה. בהתאם למגבלות ולרסנים שמוטלים על איראן, היא לא צפויה להיכנס למלחמה נגד ישראל, אך תנסה להשיב את כבודה באמצעות פגיעה שוות משקל למכה הקשה שחטפה.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 1.4.2024.