איראן מסכמת את הפרק הזה של ההתגוששות עם ישראל כשמאזן הרווח וההפסד שלה מעורב: מצד אחד, היא חצתה את הרוביקון, התעלמה מאזהרתו המפורשת של הנשיא ביידן וביצעה נגד ישראל, ישירות משטחה, את מתקפת הטילים והכטב"מים הגדולה ביותר שמדינה כלשהי ביצעה נגד מדינה אחרת. בכך, לשיטתה, היא תגרום למקבלי ההחלטות בישראל לחשוב פעם נוספת כשישקלו לאשר תקיפה של גורמים איראניים.

מהצד השני, היא חשפה את עצמה לתגובה ישירה כלפיה, הביאה לגיבושה של קואליציית מדינות נגדה, סיפקה הזדמנות להצגת תכלית מרשימה של יכולות ההגנה האווירית מולה, פתחה פתח להיחלצותה של ישראל מהמצוקה המדינית שאליה נקלעה בגלל המצב בעזה, הובילה את ארה"ב להחמיר את הצעדים נגדה, וגרמה למתיחות ולהחמרה במצבה הפנימי.

נוסף על שימור ההרתעה, יעדיה העיקריים של ישראל מול איראן הם פירוק יכולותיה הגרעיניות ונטרול האיום הנשקף מכוחות הפרוקסי של המשטר האיראני, ובראשם חיזבאללה. במענה ללחץ שוושינגטון מפעילה על ישראל להימנע מתגובה, יש לבחון את נכונותה, בתמורה לכך, להשתלב בתוכנית מעשית עם לוח זמנים מחייב לשם השגתם.

כך או אחרת, ישראל לא צריכה להיחפז בתגובתה. נכון למרוט את עצבי האיראנים בהמתנה דרוכה, לתת לריאל האיראני להמשיך להתרסק ולאפשר את התגברות הביקורת הפנימית על המשטר.

איראן סיימה את הפרק הזה בהתגוששות עם ישראל כשמצבה הגיאו־פוליטי פחות טוב משהיה: היא השקיעה בבנייתם של כוחות פרוקסי, כדי לא להתעמת ישירות עם אויביה, ולבסוף נגררה לעימות ישיר עם ישראל. ההתקפה שביצעה נגד ישראל היתה מרשימה בממדיה, אך נתקלה במערך ההגנה האווירית היעיל שעמד נגדה ולא גרמה נזק של ממש. היא גרמה להתלכדות מדינות האזור וסיפקה להן חוויית הצלחה באשר לשיתוף הפעולה האזורי נגדה – מה שיכול לעודד מגמה כזו, בניגוד לרצונה.

היא סיפקה לגיטימציה לתקוף אותה ישירות, ובניגוד לישראל, היא פחות מוגנת. היא נתנה לישראל מנוף לחץ מול ארה"ב, כך שגם אם לא תתקוף – היא תוכל לחלץ עבור זאת תמורות שיקשו על איראן. רוסיה וסין, בעלות הברית שלה, עמדו מנגד. היא החמירה את המצב הפנימי באיראן, יצרה תחושת מתח וחרדה והשפיעה על ערך הריאל.

מה יש באמתחתה של איראן, שטרם הפעילה מול ישראל? בגדול – חיזבאללה. מכלול שיקוליו של הארגון הוא רחב יותר, ולא כולל רק את האינטרסים האיראניים.

ממשל ביידן, שגם הפעם התייצב באופן מרשים לצידה של ישראל וסייע בגיבושה של קואליציית מדינות שהשתתפו בסיכול ההתקפה האיראנית, חושש מפני התרחבות המלחמה האזורית לנוכח ההשלכות הגיאו־אסטרטגית והכלכלית והאפשרות שתגרור את ארה"ב להתערב, במיוחד בשנת בחירות.

לכן הוא מנסה להעצים את ההישג מול איראן, ולהסתפק בכך ובכמה צעדים מדיניים, שמשמעותם בקשר לנטרול יכולותיה של איראן לא ברורה. מבחינת וושינגטון, ההתפתחויות מחזקות את גישתה למהר לכונן ברית אזורית אסטרטגית, והיא תנסה לדחוף לכך שזה יקרה.

ישראל, מצידה, אף שלא ברורים הסיכויים לכך, חייבת לבחון את האפשרות לנצל את ההזדמנות שנוצרה כדי להתקדם במאמץ העיקרי שלה: סיכול יכולות הגרעין של איראן. אם זו תמורה שניתן להשיגה בעת הזו – האיפוק בשבילה יהיה מוצדק.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.4.2024.

על פי הערכות מודיעין ישראליות ואמריקניות תקפות ואמינות, השלטון בקטאר העביר בשנים האחרונות לפחות 2 מיליארד דולר לשלוחת האחים המוסלמים שלו, חמאס. מדובר בכסף שרובו המכריע הושקע בבניית מנהרות תקיפה ובייצור רקטות וטילים למלחמה נגד ישראל.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בעיתון הג'רוזלם פוסט של יום שישי, 5 באפריל. במקום זאת, דיווח מבירת קטאר בן 7,000 מילים של העורך הראשי של העיתון (ראו כאן ו-כאן) היה גורם לכם להאמין ש"הסיוע ההומניטרי" שקטאר סיפקה לעזתים היה למעשה "פעולות שננקטו לבקשת ממשלות ישראל וארה"ב בעיקר למען המשפחות העניות ביותר בעזה", ו"תואם היטב" מול מתאם פעולות הממשלה בשטחים כדי להגיע למשפחות אלה. הסיוע "זכה ברוב הפעמים לפרשנות שגויה" ו"תויג לעיתים קרובות כסיוע לחמאס", כאשר באמת ובתמים הסיוע היה, לפי הג'רוזלם פוסט, כדי "לעודד דיאלוג ולא כדי לתמוך באידאולוגיות ובפעולות של חמאס".

העיתון אפילו מציע לקוראיו הסבר מפורט הממשיך את ההתחכמות המתמטית הקטארית שלפיה 10 מיליון דולר בחודש הוזרמו מדוחא למשפחות עניות בעזה, 20 מיליון דולר בחודש הוקדשו לרכישת דלק לעזה, ו-35 מיליון דולר הועברו מדי חודש לתשלום המשכורות של אנשי הרשות הפלסטינית של הפת"ח בעזה – הארגון שכביכול מקובל יותר על המערב (אם כי אף אחד מאנשים אלה לא באמת עובד בממשל של עזה). הפוסט אינו טורח לעשות את החישוב הבסיסי החושף את המיליונים הנוספים שהופקעו לטובת צבא חמאס.

בתוך המערך האדיר של מנהרות התקיפה התת-קרקעיות של חמאס בעזה שאליו נכנס צה"ל במהלך ששת החודשים האחרונים נמצאו אלפי כלי נשק, ציוד טכנולוגי, וכן תיעוד על רשת אספקת ציוד ואימונים צבאיים שאיראן העניקה לחמאס, בנוסף לערוצי המימון הרב-שכבתיים של קטאר לחמאס. זה כולל גישה מלאה לענף הבנקאות וההשקעות בדוחא לכל אותם פעילי חמאס ואנשי כספים של הארגון שבשאר העולם נתונים לסנקציות, וכן מקום מקלט מפואר למנהיגי חמאס.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. במקום זאת, על פי מאמרי העיתון קטאר היא מדינה מיטיבה ומכובדת, "החותרת למטרה גדולה יותר בזירה העולמית".

קטאר תומכת באופן פעיל בארגוני טרור במזרח התיכון וסביב העולם, ובתוכם הטאליבן, חיזבאללה, אל-נצרה (אל-קאעידה) בסוריה, החות'ים בתימן, אל-שבאב בסומליה, דאע"ש ונציגים שיעים של איראן בעיראק, וכן בארגוני טרור בלוב ובאלג'יריה. היא גם מממנת קבוצות קיצוניות של האחים המוסלמים באירופה ובאמריקה.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. במקום זאת, נאמר לנו שהשלטון המושחת של משפחת אל-ת'אני בסך הכול "שואף לטפח יציבות באזור סוער", ומסייע כמעט בהרואיות "לקדם פתרונות בני קיימא, החל מאפגניסטן ועד תימן ולבנון", כשהוא ממלא תפקיד מועיל ו"מורכב" בביטחון העולמי.

רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, שיושבת בקטאר ומקבלת ממנה מימון מלא, היא אימפריית רשע. הרשת מאדירה את חמאס, כולל את מעשי הטבח ה"הרואיים" שלו ב-7 באוקטובר ו"ההתנגדות" המתמשכת מול ישראל, וכל צורה של טרור איראני נגד ישראל; היא מסייעת לחמאס באמצעות דיווח על תנועת כוחות צה"ל בעזה ועל ריכוז כוחות צה"ל לאורך גבול עזה; היא מעודדת טרור פעיל נגד ישראלים גם בירושלים ותל אביב, כשבמהלך הרמדאן מאמציה רק התגברו. רשת אל-ג'זירה היא גם פלטפורמה לא מאכזבת לאנטישמיות טהורה ולהכחשת שואה בוטה.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. כל שהייתם מבינים הוא שקטאר "משפיעה דרך רשת התקשורת אל-ג'זירה" (רק בכתבת צד של כתב אחר של העיתון, נרמז בעדינות שאל-ג'זירה מדווחת שקרים על ישראל ויהודים).

במקום זאת, עורך העיתון מגייס מקור דיפלומטי אמריקני בכיר ואנונימי המספר לנו שקטאר "היא אחת מהחבר'ה הטובים", שקטאר היא "קריטית" – לא פחות – לביטחונה ולקיומה של ישראל, ושישראל "לא תהיה מסוגלת לשרוד" ללא שיתוף הפעולה עם קטאר.

וואו. טוב שהג'רוזלם פוסט דיווח על כך, כי באמת לא ידעתי שעצם קיומה של ישראל תלוי בחסדיו הטובים של השייח' תמים בן חמד אל-ת'אני!

בסאגה הקשה והמתמשכת של הניסיון לשחרר יותר ממאה בני ערובה ישראלים המוחזקים בידי חמאס בעזה, קטאר פעלה כמתווכת. לאור העובדה שהיא מממנת את חמאס ומארחת בדוחא את ההנהגה ה"פוליטית" שלו, יש לה לכאורה ערוצי תקשורת לארגון ומנופי השפעה עליו.

אבל לו באמת רצתה קטאר ללחוץ על חמאס לעסקת שחרור החטופים, היא הייתה יכולה, למשל, לאיים בגירוש מנהיגי חמאס מדוחא או בעצירת המימון שלהם. אין שום אינדיקציה לכך שהשייח' אל-ת'אני אפילו שקל זאת.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט לפני שבועיים. במקום זאת, האכילו אותנו בתעמולה קטארית על עסקת חטופים שכביכול ניתן היה להשיג בשבוע הראשון או השני של המלחמה, אבל ישראל התעלמה ממנה.

"העסקה האפשרית" שישראל "החמיצה" הייתה משחררת את כל החטופים (האזרחים לפחות), בתמורה להשארת יחיא סינואר ואנשיו בשלטון בעזה, ללא כל פעולה צבאית ישראלית, בנוסף לשחרור אלפי מחבלים פלסטינים מבתי הכלא הישראליים. כך שהכול היה ממש בהישג-יד הודות לתבונת הקטארים חדורי הכוונות הטובות; ישראל הטיפשה היא שדחתה את העסקה הנדיבה.

את הסיפור/המיתוס הקטארי הזה פרסם הג'רוזלם פוסט בכותרת הראשית שלו (ושוב, כתבת צד העזה להגניב ספקנות מסוימת לדיווח המגוחך הזה, אבל הכתבה הראשית הציגה את הסיפור הקטארי).

קטאר השקיעה עשרות רבות של מיליארדי דולרים במוסדות תרבות, ספורט ואקדמיה מערביים, ורכשה שטחים עצומים של נדל"ן אמריקאי ואירופאי, הכול בניסיון – מוצלח למדי מסתבר – לחסן עצמה מביקורת, ובמטרה לעוות את הלימוד והמחקר על הסכסוך הערבי-ישראלי, שגם היא רושמת הצלחה.

תחת זרם המזומנים של קטאר, קמפוסים של אוניברסיטאות בארה"ב הפכו לחממה לאינטרסים של האחים המוסלמים ולאינדוקטארינציה אסלאמית קיצונית. העלייה ברטוריקה האנטישמית באקדמיה האמריקנית ובשיח על ישראל המבצעת רצח עם, הולכים יד ביד עם מימון קטארי.

אבל לא הייתם יודעים זאת מקריאה בג'רוזלם פוסט. ממש לא. אף אחת מהעובדות הללו לא צוינה ולו ברמז בכתבת הפרופיל שפורסמה על קטאר. גם קשריה ההדוקים של קטאר עם איראן והלבנת הכספים המוכחת שהיא מבצעת לטובת מימון משמרות המהפכה האיראניים וכוח קודס שלהם, לא זכו לשום אזכור.

כל אלה תועדו על ידי המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממר"י), פרויקט Counter Extremism, המכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות (ISGAP), המרכז הבינלאומי לחקר הרדיקליזציה, מכון משגב לביטחון לאומי, הלשכה לבקרת נכסים זרים של משרד האוצר האמריקני, ומקורות מבוססים אחרים. אבל בתוך יותר מ-7,000 המילים ושלושת העמודים המלאים של הדיווח בג'רוזלם פוסט, לא נמצא מקום להתייחס לכך.

השורה התחתונה היא זו: קטאר היא שחקנית מסוכנת וערמומית בעליל, המציגה מצג שווא של מתווכת הוגנת, בעלת השפעה ממתנת, והיא ידידה של המערב, אפילו של ישראל. עיתונים ישראליים צריכים להיזהר שלא ליפול עמוק לתוך אגדת הרשע הזו.

ישראל מתמודדת בו־זמנית עם מספר לא מועט של חזיתות, אך דווקא אלה שנראות לכאורה כשקטות יותר הן המדאיגות ביותר, ובראשן הזירה הירדנית. מאז היווסדה מורכבת הממלכה מאחוז גבוה של פלסטינים, חלקם אזרחי המדינה בעוד השאר נותרו בסטטוס "פליטים" כבר עשרות שנים. לכך התווספו בשנים האחרונות המוני פליטים סורים שברחו מהטבח שביצע בהם הנשיא הסורי בשאר אסד.

כל זאת, כשהמשטר ההאשמי השולט בירדן, שאינו פלסטיני, מבין היטב את הסכנות הטמונות בהרכב האוכלוסייה לשרידותו וליציבותו. את מה שנעשה כנגד ניסיון ההפיכה המכונה "ספטמבר השחור" ב־1970 ספק אם יוכל המשטר הנוכחי לשוב ולבצע, גם אם במחיר של הממלכה עצמה – הן בשל חולשת המשטר הנוכחי והן מפני שהמלכה הנוכחית פלסטינית.

חרף ההבנה הירדנית באשר לסכנה הפנימית הפוטנציאלית שאורבת מבית, נראה לעתים שהמשטר פועל כמעט בניגוד לאינטרסים שלו עצמו. ראשית, ירדן מתעקשת להמשיך ולדבוק בסילבוס מיושן, שמעודד שנאה ומסית את ההמון הירדני נגד ישראל והיהודים.

כל המבין במרחב הערבי יודע שהמסרים האנטישמיים הבוטים, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממערכת הערכים של כל ירדני בעיקר נוכח החינוך המסית, אומנם מעודדים את ההמון לפרוק מתחים ותסכול מהמצב הכלכלי ומחולאי החברה בזעמם כנגד "האויב הציוני" – אך כל הפגנה אלימה עלולה להפוך במהרה להתנגדות חריפה גם לשלטון עצמו. זה קרה לא אחת במצרים ואף בירדן.

יתרה מזאת, הרי שישראל וארה"ב הכרחיות להמשך שרידותו של המשטר הירדני, אם בסיוע כלכלי ואם בצבאי ו/או מודיעיני. הסתה כנגד ישראל וארה"ב מדרבנת את ההמון הירדני לתקוף את המשטר אם וכאשר הוא נוקט מדיניות המשקפת שיתוף פעולה עם אחת מהן, גם כששיתוף הפעולה הכרחי לביטחון הלאומי של הממלכה.

המלך התחיל להתעורר

וזה מביא אותי לנקודה השנייה – בכך שהמשטר משמר את מערכת החינוך המסיתה הזאת, הוא מחייב את עצמו לדבוק ברטוריקה אנטי־ישראלית חריפה, המנוגדת לעתים קרובות לאינטרס הביטחוני של ירדן. כך, כבר כמעט התרגלנו לשמוע, בכל שנה בתקופת חודש הרמדאן, בכירים ירדנים מתחרים עם חמאס בשאלה מי רדיקלי יותר בשנאתו אל "הישות הציונית", כדי להוכיח לציבור שלו עצמו שהוא אכן ראוי לו.

על פי המסורת המוסלמית, הופקדה בידי הממלכה ההאשמית בירדן האחריות לשמור על מסגד אל־אקצא בירושלים, נכס שהפך במרוצת השנים לכזה שטמון בו הפוטנציאל להלהיט את העולם המוסלמי כולו. לפיכך, "הבעלות" או "ההגנה" עליו נחשקות על ידי קבוצות רבות בעולם המוסלמי, המתחרות זו בזו על הכבוד הזה.

כך החלה בשנים האחרונות תנועת חמאס – בעידוד איראני – לנסות "לתפוס בעלות" על המסגד, במטרה ליצור חוסר יציבות בקרב ערביי ישראל, ערביי מזרח ירושלים ומוסלמים במרחב הערבי. מדי רמדאן בשנים האחרונות, ככל שתנועת חמאס אימצה רטוריקה מסיתה כנגד ישראל, והאשימה אותה בניסיון לפגוע ו/או לכבוש את המסגד – כך החריף המשטר הירדני את הטון כנגד ישראל במעין תחרות על אותה הבעלות.

במקביל לאמור לעיל, הרי שאיראן החלה לקדם, בשיטתיות ובסבלנות אין קץ החל מ־1979, את מדיניות ההשתלטות שלה – ראשית על המרחב הערבי, ובשלב מאוחר יותר – על המערב. זאת, תוך זריעת אי־יציבות וכאוס בכל מדינה שמתאפשר לה לעשות זאת, במטרה לזכות בדריסת רגל והשפעה ולהקים בה נוכחות צבאית כלשהי: לעתים בדמות מיליציות שיעיות ולעתים באמצעות פרוקסי ערבי מקומי.

כך היא מינפה את השליטה של חמאס ברצועת עזה החל מ־2006 כדי לבסס את מעמדה במרחב הדרומי של ישראל, ואף חיזקה את אחיזתה תוך תמיכה גם בג'יהאד האסלאמי ובקבוצות טרור נוספות. כך היא פעלה לאורך השנים גם ביהודה ושומרון באמצעות חיזוק חמאס וחתירת התנועה תחת שלטון אבו מאזן והרשות הפלסטינית, הדוגלת באידיאולוגיה חילונית המנוגדת לתפיסה הדתית של חמאס ותנועות אסלאמיות אחרות.

גם בלבנון חיזקה איראן את חמאס, מעל ומעבר לתמיכתה הבלתי מעורערת בחיזבאללה כעושה דברה במרחב. כל זאת, תוך ערעור לבנון במישור הכלכלי והמדיני עד היסוד. בסוריה העקובה מדם הקימה איראן צבא של מיליציות שיעיות, וכך פעלה גם בעיראק, שהפכה ברבות השנים – ומאז נסיגתה של ארה"ב משם – למעוז איראני על גבולותיה של ירדן הקטנה.

אך טהרן אינה מסתפקת בכל זה, וחותרת ליצור רצף טריטוריאלי במרחב כולו עד הגבול הירדני עם ישראל. כך, בשקט ובערמומיות, פועלת איראן לחיזוק גורמים רדיקליים בקרב הפלסטינים בירדן עצמה, ולחיזוק נוכחות חמאס בשטחה.

ערעור היציבות בממלכה נועד להחליש עוד יותר את השלטון במדינה, ולגרום בבוא העת להמוני פלסטינים לנהור לגבול ירדן־ישראל, 300 קילומטר אורכו, וזה כבר מצב שצה"ל יתקשה לעצור ללא סיוע משמעותי מצבא ירדן, שיתקשה אף הוא לעמוד במשימה. רק בשבועות האחרונים ממש החלה הממלכה "להתעורר" לכאורה, כאשר התבטא המלך בחריפות כנגד ניסיונות בוטים של תנועת חמאס "לערער את יציבות הממלכה", כדבריו.

"הנסיך השחור" מטהרן

כשישראל פגעה ממש לאחרונה במטרה איראנית מובהקת על אדמת סוריה, היא פגעה, למעשה, בתפיסת העולם של שליטי איראן, שלפיה היא תוכל להשתלט על המרחב כולו ועל המערב, באמצעות ניצול גורמים קיצוניים מקומיים, בלי לערב את אנשיה במערכה ותוך הרחקת הלחימה מאדמתה שלה. כל זאת, תוך שהיא ממשיכה כמעט ללא הפרעה בהצטיידות בנשק בלתי קונבנציונלי ובבניית יכולות גרעין למטרות צבאיות.

מעניין לציין שלא נשמעו גינויים חריפים מדי כנגד הפעולה הישראלית מצד מדינות ערביות רבות במרחב, דוגמת מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ועוד. שכן, כל אותן המדינות, חרף הרטוריקה הלא־קלה שלהן כנגד ישראל, מבינות היטב את גודל האתגר שמציבה איראן בפני האזור כולו. מי שממאן להבין אלו מדינות המערב, שהיותן דמוקרטיות הופכת אותן לפגיעות יותר בפני ניסיונות חדירה מצד גורמים עוינים, כגון פעילי ארגון האחים המוסלמים הסוני מחד ותאי חיזבאללה שיעיים מאידך.

ובינתיים, איראן לא עוצרת כלל מלעשות הכל, כולל הכל, כדי לערער את היציבות בתוך ישראל עצמה. היא מזהה את השסעים והקרעים הפוטנציאליים בחברה הישראלית, כמו שזיהתה קרעים דומים בכל המדינות האחרות שערערה ופירקה מבפנים, ונוקטת צעדים שלא היו מביישים את "הנסיך השחור" של מקיאוולי במטרה לשסות איש ברעהו בתוך הבית.

היא עושה זאת באמצעות התחזות לישראלים ממחנות שונים ברשתות החברתיות, שנוקטים עמדות קיצוניות לכאן ולכאן. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים לייצר תאים שיעיים גם בקרב ערביי ישראל הסונים בערים ערביות במדינה, הגם שעד כה, בהצלחה מעטה בלבד. היא עושה זאת באמצעות ניסיונות בלתי פוסקים להבריח אמל"ח לגורמי פשיעה בחברה הערבית בתוך ישראל, ולמנף את תשתית הפשיעה הענפה שהשתרשה לה בחברה הערבית בישראל במשך העשורים האחרונים, ולא טופלה כראוי עד כה.

אם כן, כדי להבין את אופי וטיב הפעילות העוינת את ישראל בכל אחת מהזירות המדוברות לעיל, יש להבין את התמונה בכללותה ולהפסיק לטמון את הראש בחול.

אין למערב בכלל ולישראל בפרט הנמצאת, לפחות לפי שעה בחזית המאבק, את הפריבילגיה להתעלם מגודל האירוע, ועליהם להבין דבר אחד פשוט: אם איראן הצליחה למוטט את סוריה, לבנון, עיראק וחלקים משמעותיים מתימן וסודן – היא בהחלט בדרכה למוטט גם את ירדן, והיא תנסה בכל כוחה וייתכן שגם תצליח, למוטט את מדינת ישראל מבפנים. זו התוכנית. נותר לנו רק לא לשתף פעולה עם המזימה, ולהבין שאחדות היא יותר מסתם קלישאה נאיבית – אלא עניין של ביטחון לאומי.

פורסם במעריב, בתאריך 13.4.2024.

המתיחות הביטחונית בעקבות חיסולו בדמשק של הגנרל מוחמד רזא זאהדי ("חסן מהדווי") שבה והפנתה את אור הזרקורים לעבר טהרן, אחרי תקופה שבה איראן נהנתה מהסטת הקשב העולמי אל זירות הלחימה ומההתמקדות בשלוחיה העושים את מלאכתה.

ישראל כבר פגעה בשורה של קצינים ו"יועצים" איראנים במסגרת התקיפות שביצעה בסוריה לאורך החודשים האחרונים, אך עד כה מעמדם של הנפגעים אפשר לטהרן לבלוע את העלבון ולהסתפק בתגובות מדודות, שלא יסבכו אותה במערכה.

לעומת אלה, חיסולו של מהדווי, שעליו ישראל לא קיבלה אחריות רשמית, כבר נוגע בפיקוד הבכיר של משמרות המהפכה ונתפס כעליית מדרגה מצד ישראל – מה שמחריף את הדילמה שבפני הנהגת המשטר: כיצד להגיב בלי להסתבך.

מבחינת איראן, תגובה רפה מדי תשדר חולשה. תגובה קשה עלולה להוביל להתרחבות המלחמה, לסכן נכסים אסטרטגיים על אדמתה וברחבי המזרח התיכון, וגם עלולה לדרדר אותה להתנגשות ישירה עם ארה"ב.

אין טעם להכביר מילים על תרחישי התגובה האפשריים. הם מתוארים בהרחבה באמצעי התקשורת ועצם הדיון בהם מאפשר לדוברי המשטר האסלאמי להציג את ישראל כמורתעת וכחרדה, ולראות בכך דמי קדימה למחיר שהיא עוד צפויה לשלם.

למעשה, ההתפתחות הנוכחית מעמידה את הרפובליקה האסלאמית בפני מצב שאותו ביקשה למנוע, כשיצרה את המודל המתוחכם של הפעלת כוחות הפרוקסי. שיטה זו אפשרה לאיראן ליהנות מההצלחות של ארגוני החזית מבלי לשלם את המחיר, או לכאוב את כישלונותיהם, כלשון המליצה העוקצנית – "הצלחתם היא הצלחתנו, כישלונם הוא שלהם לבדם".

איראן הרגילה את העולם להשלים עם מצב שבו השולח לא נושא באחריות למעשיו של השליח. מציאות זו עודדה אותה להשקיע בבניית כוחות כאלה במזרח התיכון ובאזורים נוספים, לאמן אותם, לצייד אותם בנשק ובאמצעים טכניים, לממן אותם ולהפוך אותם לשחקני מפתח במדינותיהם ולכלבי התקיפה שלה מול אויבים משותפים, הנמצאים בשכנות להם. היא עשתה זאת ללא מטרייה גרעינית, ואפשר להסיק מה תרשה לעצמה לעשות אם תהיה לה יכולת כזו.

איראן כבר מזמן אינה בעיה מקומית או אזורית, אלא עולמית. ארה"ב צריכה להוביל את הטיפול בה, בשותפות עם בעלות בריתה, לא רק בהיבטי גרעין אלא גם בנוגע להפצת נשק, לחתרנות, להפעלתם של גורמי חזית, למימון טרור ולהנעתו. ממשל ביידן יכול לראות את ההתפתחות הזו כהזדמנות להציב גבולות חדשים להתנהלותו של המשטר בטהרן גם כעת, בישורת האחרונה שלפני הבחירות לנשיאות.

על רקע המעורבות המתריסה של איראן גם במלחמה באוקראינה ושותפותה הפעילה בציר הנגדי לארה"ב ולמערב, זוהי הזדמנות עבור ארה"ב לשקם את מעמדה במזרח התיכון, לחזק את החזית הפרו־מערבית ולהשפיע על הסדר העולמי.

כנגד החששות בוושינגטון מפני האפשרות שמדיניות כזו תערב את ארה"ב במלחמה שאינה רצויה לה, יש להעמיד את האפשרות שדווקא התרחבותה של המלחמה במזרח התיכון היא שתגרור את ארה"ב לכך. בעיני משטר האייתולות ישראל היא "השטן הקטן". היא עומדת בראש החץ של הציוויליזציה המערבית באזור הזה. לא צריך לנחש מיהו "השטן הגדול".

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.4.2024

אזרחים שיזדמנו ליישובי קו הגבול בצפון הארץ ייתקלו במציאות עצובה, חסרת תוחלת, של בתים ריקים מתושבים, לצד מבנים רבים שנפגעו מטילים ונהרסו. רובם של אלו ששוהים במקומות כאלה כיום הם חיילי צה"ל. להבדיל, אל מול רצועת הביטחון שישראל יזמה בתוך שטחה משתרעת לאורך הגבול רצועת ביטחון מצומצמת גם בלבנון עצמה: הכפרים בדרום המדינה אומנם אינם ריקים לחלוטין מתושבים כמו בישראל, אך רוב האזרחים אכן נטשו את בתיהם וחיפשו מחסה בצפון הבטוח יותר של לבנון.

הטבע האנושי נוטה להתעלם פעמים רבות מהמחירים שגובה המלחמה מהצד השני, ובעיקר להתמקד בצרות שהוא חווה. אבל חשוב לזכור גם את המחירים האלה, שאינם קטנים, ואפילו לעקוב אחריהם – שכן בסופו של יום הם חלק ממשוואה אסטרטגית שישראל מנסה לבנות מחדש בצפון, במטרה לצאת עם תום המלחמה למציאות אחרת, נסבלת יותר, לתושבי צפון ישראל.

לפי נתוני האו"ם משבוע שעבר, מספר התושבים שעזבו את בתיהם בדרום לבנון עומד על כ-93 אלף בני אדם, שיותר ממחציתם נשים. רובם המוחלט מקורו במחוזות בינת-ג'בייל, מרג'-עיון וצור. התושבים פונו או שעזבו מרצונם בשל החשש ממתקפות ישראליות, ומשום שחיזבאללה משתמש בסביבה האורבנית בדרום המדינה כשטח שממנו הוא תוקף את ישראל, בעיקר באמצעות טילים נגד טנקים. התושבים שנותרו שם, אפוא, משמשים כמגנים אנושיים לכל דבר. בנוסף, התושבים יודעים כי חיזבאללה חפר מנהרות באזור והחביא אמצעי לחימה בכל הכפרים, וכי אלה מהווים מטרה ברורה לחיל האוויר הישראלי. על רקע המראות בעזה, בין שני שלישים לשלושה רבעים מהתושבים בדרום לבנון ברחו מאזור מחשש מנזק בהיקף דומה – ורבים נוספים עוד יעזבו ככל שהמצב יסלים.

בכירים בלבנון מעריכים כי החשש היה מוצדק: לדברי מקורות רשמיים ששוחחו בעילום שם השבוע עם העיתון אל-שרק אלאוסט, ישראל תקפה ב-23 כפרים לאורך הגבול מאז תחילת המלחמה, ובסך הכול ביצעה כמה אלפי תקיפות. הערכות במדינה מדברות על למעלה מ-1,200 בתים שנהרסו לחלוטין, ואלפי מבנים נוספים שנפגעו וניזוקו חלקית. עיקר המתקפות מרכזות באזורים השיעיים, אך גם כפרים נוצריים לאורך הגבול נפגעו, ורבים מתושביהם נמלטו. בעלמא א-שעב, למשל, שרוב אוכלוסייתו נוצרית, נהרסו כ-15 בתים עד כה, לפי הדיווחים בלבנון, וגם אזורים חקלאיים רבים נפגעו.

ככלל, הכלכלה הלבנונית ספגה מאז תחילת המלחמה נזק מוערך שעולה על 1.5 מיליארד דולר, בעיקר בתחום התשתיות והחקלאות. כל הסלמה או העמקה של המלחמה תכביד עוד יותר את הנזק בלבנון, מדינה שגם ככה בקושי עומדת על שתי רגליה מבחינה כלכלית. מאז 2019 שרויה לבנון במשבר כלכלי עמוק, מחירי הסחורות רק עולים כל הזמן, והמשכורות יורדות. בשביל לסבר את האוזן, דו"ח שפורסם בשנה שעברה, עוד לפני המלחמה, קבע כי יוקר המחיה בלבנון הוא הגבוה בעולם כולו. מצב זה מקשה כמובן על הפליטים, שמתמודדים עם חוסר יכולת לעבוד והיעדר פרנסה, לצד צורך למצוא מענה לצורך בסיסי של דיור, למשל. מתי מעט יכולים להרשות לעצמם, אחרי שפונו מביתם, לשכור דירה באזורים אחרים, כגון ביירות.

מוחמד, תושב בינת-ג'בייל השיעית, סיפר בריאיון כי "ההשפעה הכלכלית על כפרינו ובתינו חמורה, והמצב היה קשה עוד לפני המלחמה". מוחמד כדורה, מנהל אזור דרום לבנון בארגון לא ממשלתי אמריקני שמחלק מזון במדינה, הסביר כי "הסכסוך בגבול פגע קשות בשוק העבודה. פליטים רבים עובדים בכפרים לאורך הגבול, בחקלאות או בבניין, אבל ההפגזות הכבדות הופכות את הגישה לאזורים אלה לבלתי אפשרית". אחד הגורמים שהחריפו עוד יותר את המצב של פליטים ממוצא פלסטיני הוא המשבר הכלכלי של אונר"א, עקב חשיפת קשריה של הסוכנות לחמאס והסרת התמיכה האמריקנית בה – מה שהפחית את תקציבה, בעיקר מחוץ לעזה, ועקב כך את המענקים שהיא העבירה למחנות הפליטים הפלסטינים.

זה היה מצב העניינים עם תחילת חודש רמדאן, שלרוב צוין בסעודות משפחתיות רחבות היקף. המלחמה, כמובן, לא אפשרה חגיגות כאלה. "בזמנים של שלום כל המשפחה מתאספת", סיפר עמאד עבדאללה, ששבר את צום הרמדאן לבדו בבית ספר שמשמש מקלט לעקורים בצור, "אבל בזמן המלחמה אנו רחוקים ממשפחותינו". לדבריו, אשתו ושלוש בנותיו עזבו את ביתם בבינת-ג'בייל עם פרוץ המלחמה, והוא נשאר זמן רב יותר – ונאלץ לעזוב רק כאשר מציאת מזון הפכה כבר בלתי אפשרית.

חוסר הוודאות של מי שנעקרו מבתיהם בישראל על מה שצופן העתיד מאפיין גם את מקביליהם בלבנון. רבים מתלוננים כי אינם יודעים מתי יוכלו לחזור הביתה. עמאד עבדאללה, למשל, נזכר כי ב-2006 המלחמה נמשכה 33 ימים, ואילו כיום אין אופק לסיום הקרבות. עלי מטר, תושב אזור סאהל אלזהרני, ציין בתסכול כי "אדם יכול להתמודד עם עשרה ימים, אפילו עם 15 ימים או חודש של עקירה, אבל אנו נכנסים כעת לחודש השישי, ונראה שזה יכול להימשך אפילו עוד יותר".

אגב, ההשפעה של מצב זה אינה מוגבלת ללבנון: בשבועות האחרונים חווה קפריסין גל פליטים הולך וגדל ממדינת הארזים, שמקורו בעיקר בפליטים סורים שעזבו את מולדתם בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה שם, והתמקמו בלבנון. הערכות מדברות על למעלה ממיליון פליטים כאלה בלבנון, ובשבוע האחרון מאות מהם עשו את דרכם בים לקפריסין, בסירות רעועות שאיימו לטבוע. מצב זה הוביל את הממשלה בניקוסיה לשגר פנייה דחופה לאיחוד האירופי להתערב בעניין, והנשיא הקפריסאי אפילו ביקר בלבנון כדי לבדוק מה יכולה הממשלה המקומית לעשות כדי לעצור את התופעה.

ואכן, מה הרשויות עושות כדי לפצות את התושבים ולנסות לאפשר להם אורח חיים סביר גם במצב של פליטות? המועצות המקומיות מספקות לפליטים מקום מקלט ומזון לצורך סעודות שבירת הצום, למשל. הממשלה גם הבטיחה לפצות את תושבי הדרום שבתיהם ניזוקו, אך המימון לכך טרם הוקצה ונכון לחודש שעבר טרם נעשה סקר לבחינת ממדי ההרס. חיזבאללה, מנגד, העביר תשלומים חודשיים לרבות מהמשפחות שפונו, בהתאם לגודל המשפחה וצורכיה. לפי דיווח אחד, ארגון הטרור שילם בסך הכול 20 מיליון דולר בכל חודש, וחילק לכל משפחה בין 100 ל-200 דולר – לעיתים אפילו פעמיים בחודש.

ובכל זאת, יש תושבים שמותחים ביקורת על ארגון הטרור ועל השלכות המלחמה בישראל. עיקר הביקורת מקורה בגורמים נוצריים בדרום המדינה, ומעט מאוד אנשים בוחרים להתראיין בגלוי, מחשש לגורלם ולנקמת המחבלים השיעים. אפשר להניח כי רוב הדוברים שמתראיינים בתקשורת הזרה, ובעיקר תוקפים את ישראל, נבחרים בקפידה על ידי חיזבאללה, ורק הם זוכים לאישור לדבר בפנים גלויות.

מונירה עיד בת ה-67, תושבת עלמא אל-שעב, דווקא הסכימה להתראיין בשמה לוול-סטריט ז'ורנל. היא סיפרה שסירבה לעזוב את ביתה, וכי היא מתגעגעת למשפחתה בביירות, שכבר אינה יכולה לבקר אותה. "הם לפחות בטוחים, אבל הבית חסר נשמה ללא המשפחה. אנחנו חיים כאן מיום ליום, אבל הכול נדמה קטן בהשוואה למה שצופן העתיד", היא סיפרה. "חיזבאללה היה יכול למנוע את המצב הזה", הוסיפה עיד.

יש לא מעט תושבים שקוראים לסיים את המלחמה, ואינם מסכימים עם הקישור שביצע חיזבאללה בין המשך המלחמה בעזה לקרבות בלבנון. ח'ליפה, תושב מקומי המתנגד לחיזבאללה, ציין כי הוא מתנגד למשוואה זו. "חיזבאללה מתאם את פעולותיו הצבאיות בהתאם להמלצות האיראניות והמשא ומתן שמקיימת טהרן ביחס לנושאים שונים באזור", הוא התלונן. תושב רמיש, שסירב להזדהות בגלוי ורק מסר כי גילו 40, תהה אם "חיזבאללה רוצה לעקור אותנו מבתינו? איננו רוצים להיות קשורים למלחמה הזו".

עלי חמאדה, עיתונאי מקומי, הרהיב עוז וכתב באתר אלנהר הלבנוני מאמר שבו מתח ביקורת על חיזבאללה. לדבריו, ארגון הטרור השיעי מוביל את לבנון למלחמה כוללת עם ישראל, והוא השווה אותו למי שנוהג מכונית לתוך קיר בטון בניסיון לשים קץ לחייו.

אז מה יהיה בהמשך? האם הביקורת תשפיע על חיזבאללה? הרבה מאוד תלוי באופן התפתחות המלחמה ובהמשך ההסלמה בגבול. יש לזכור כי הארגון השיעי לוקח כיום, בניגוד אולי ל-2006, חלק פעיל הרבה יותר בניהול הפוליטי של המדינה והאוכלוסייה, והוא מתמודד עם מגוון שיקולים גדול יותר – כולל בתחום הכלכלי. ההתייחסות לאוכלוסייה גוזלת ממנו תשומת לב ומשאבים, ושחיקת האהדה שלו בקרב התושבים עשויה בטווח הרחוק לאיים על שרידותו.

אבל צריך להישיר מבט למציאות ולהודות: בהינתן פקודה איראנית ישירה, לא בטוח שגם השיקולים האלה יחזיקו מים. ממילא, מראות הפליטים יכולים לשמש את חיזבאללה כנשק פסיכולוגי בעולם נגד ישראל, במטרה להכריע את המלחמה לטובתו – צעד שגם לו יש פוטנציאל לעורר תמיכה מקומית בו. מכל מקום, אם כמעט 100 אלף פליטים לבנונים לא ממש עצרו את חיזבאללה, קשה להניח שמספרים גדולים יותר ימנעו ממנו לממש את תוכניות המתקפה שלו נגד ישראל.

בשורה התחתונה, תושבי דרום לבנון שוב משלמים את המחיר על ההסלמה של חיזבאללה מול ישראל. אותם כפרים שעלו לכותרות במלחמת לבנון השנייה ועוד קודם לכן היו חלק מרצועת הביטחון, מתמודדים פעם נוספת עם הרס ואובדן, עם מחסור ועם אי ודאות לגבי העתיד. למרבה הצער, לא נראה שהמצב הזה הולך להשתנות בקרוב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 10.4.2024.

ערב הסעודית הציבה, לפי דיווחי התקשורת, תנאים אחדים לכינון הסכם נורמליזציה עם ישראל – אי שם בספטמבר 2023, טרם המלחמה בעזה ולפני משהו שנראה כמו נצח של חצי שנה – ואחד מהם היה הסכמה ישראלית ואמריקנית להקמת תוכנית גרעין אזרחית. בכך רצתה ריאד ללכת בעקבות שכנתה, איחוד האמירויות, שכבר השיקה תוכנית גרעין אזרחית. אבו-דאבי, אגב, לקחה על עצמה הגבלות נוקשות מאוד, הקרויות "תקן הזהב" – ויתור מוחלט על כל טכנולוגיה שניתן להסב אותה לצורך בניית גרעין צבאי – ולפחות בעבר ערב הסעודית סירבה לקבל על עצמה מגבלות דומות.

אלא שסעודיה לא הייתה המדינה היחידה באזור שהביעה באחרונה עניין בטכנולוגיות גרעיניות. שכנתנו מצפון, סוריה, סיכמה לפני שבועיים עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, סבא"א, על הגדלת הסיוע שהיא נותנת למדינה הענייה בכל הקשור לטכנולוגיות גרעיניות למטרות שלום, ובמיוחד בתחום הרפואה הגרעינית. בשבוע שעבר חתמה דמשק על תוכנית פעולה גם עם החברה הממשלתית הרוסית רוסאטום למימוש מזכר על שיתוף פעולה בתחום הגרעין האזרחי שחתמה עם החברה כמה שנים קודם לכן.

הרנסנס הגרעיני במזרח התיכון לא מוגבל רק לשתי המדינות האלה: במרץ הצטרפה אליהן מדינה נוספת המעוניינת להקים תוכנית גרעין אזרחי, אלא שהפעם מדובר במדינה שמימוש יוזמה כזו בשטחה עלול להדיר שינה מעיני ישראלים – שכן המצטרפת החדשה היא לא פחות מעיראק. כן, זו אותה עיראק שבמבצע אופרה (או מבצע תמוז) ב-1981 השמידו טייסי חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני שבנתה באוסיראק, אשר לא ממש נועד למטרות שלום.

עיראק עוסקת מזה כמה חודשים בסוגיית הגרעין, ובאוגוסט דובר הצבא הכריז רשמית על כוונתה לפתח תוכנית גרעין אזרחית, בעיקר לצורך הפקת חשמל שאינו תלוי בדלקים מזהמים. מהר מאוד עברה בגדאד לפסים מעשיים: בחודש שעבר הגיע לעיראק יושב ראש סבא"א, רפאל גרוסי, וסיכם שם עם ראש הממשלה המקומי על סיוע להקמת תוכנית גרעין, כולל אפשרות לשימוש בכורים מודולריים קטנים להפקת חשמל, תוך "צייתנות נוקשה לנורמות של אי הפצת נשק גרעיני".

תוכנית גרעין אזרחי בעיראק היא תסריט שעלול לגרום להרמת גבות בישראל, ולא בכדי. בעבר ניצלו כמה מדינות את הגישה שלהן לטכנולוגיות אזרחיות וידע של מומחים בתחום כדי לפתח תוכנית גרעין צבאית: כך היה בהודו בשנות השבעים, וכך השתמשה גם צפון-קוריאה בידע שרכש הנציג מטעמה במהלך שהייתו במתקני סבא"א כדי לבנות כור גרעיני לייצור פלוטוניום. איראן עצמה ניצלה את הכור האזרחי בבושהר, שהיה נתון תחת פיקוח של הסוכנות, כחזית לרכישה של טכנולוגיות לא מותרות שסייעו לה לפתח את הרכיבים לגרעין צבאי. איראן גם השתמשה בטכנולוגיות דו-שימושיות, שיכולות לשמש לפיתוחים אזרחיים וצבאיים כאחד, והסבה אותם לתוכנית הסודית שלה: סרכזות (צנטריפוגות) שהתקינה באישור סבא"א ובמסגרת הסכם הגרעין מ-2015 יכולות אומנם להפיק אורניום מועשר לרמה נמוכה, המתאים לשימושים למטרות שלום, אך גם אורניום מועשר לרמה גבוהה – אחד המרכיבים האפשריים להרכבת פצצה גרעינית. בשנים האחרונות הגבירה מאוד איראן את העשרת האורניום בסרכזות הללו, ובעיקר החלה להעשיר אותו לרמות גבוהות, המתאימות לייצור פצצה.

בכלל, בעולם יש רבים המבקרים את סבא"א ואת האמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT), וטוענים כי היא לא בנויה די טוב ומאפשרת למדינות המעוניינות בכך להתחמש בנשק גרעיני. חשוב להבין שלסבא"א יש שליחות כפולה: הארגון אמון מצד אחד על הפצת טכנולוגיה גרעינית למטרות שלום, ומנגד לאכוף את האמנה כך שרק מדינות שמותר להן להחזיק בנשק גרעיני מבין אלה שחתמו עליה – מדינות שכוללות רק את חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון: ארה"ב, רוסיה, צרפת, בריטניה וסין – יהיו אלה שבאמת יפתחו נשק גרעיני. אגב, רק חמש מדינות בעולם לא חתמו על האמנה או פרשו ממנה: צפון קוריאה, דרום-סודן, הודו, פקיסטן וישראל, שמעולם לא הצטרפה לאמנה ונוקטת במדיניות של עמימות גרעינית. מצב זה, אגב, מאפשר למדינות הללו לא להפר את החוק כשהן מפתחות את כלי הנשק שלהן, אך במקביל הן לא מורשות ליהנות מסיוע בינלאומי לפיתוח גרעין אזרחי.

אלא שהכפילות זו מאפשרת למדינות החפצות בכך לצבור מומחיות וידע בנושאי הגרעין בהיתר, ובהמשך לנצל אותו לפריצה סודית לתוכנית צבאית, כמו במקרה של איראן, ובכל זאת להישאר במסגרת של NPT. מדינות אחרות אפילו יכולות לבחור לזרוק את NPT לפח האשפה של ההיסטוריה ולפרוש מהאמנה, על כל ההשלכות של צעד זה – כפי שעשתה צפון-קוריאה. התפקיד של סבא"א הוא לחשוף פעילויות כאלה ולפקח על הגרעין האזרחי, ובמקרה הצורך לדווח על הפרות למועצת הביטחון של האו"ם, כדי שתנקוט פעולות לעצירתן.

אגב, אותם כורים קטנים שסבא"א תיארה כאחת האפשרויות לייצור חשמל בעיראק אינם חפים מבעיות בכל הקשור לחשש מניצולם לצורך ייצור מרכיבים לתוכנית גרעין צבאית. יש כורים קטנים המשתמשים במים כבדים לייצור פלוטוניום, וצפון-קוריאה השתמשה בדגמים ישנים כאלה לבניית לפצצות. ככל הנראה גם הודו משתמשת בכורים כאלה באופן דומה. הדלק של כורים קטנים מועבר אליהם בנפרד מהכור עצמו, מה שמהווה סיכון לגנבה על ידי גורמי טרור או אפילו מצב שבו המדינה שבה מותקן הכור "מאבדת" את הדלק ומשתמשת בו במקומות אחרים. חלק מהכורים משתמשים באורניום שמועשר לרמה הגבוהה מ-20 אחוזים – הסף שמחשיבה סבא"א כהעשרה בטוחה, שאינה משמשת למטרות צבאיות. בהתחשב בכל אלה, מומחים אפילו מעירים שמדינות שמעוניינות לפתח בסתר תוכנית צבאית כנראה ייטו להעדיף כורים קטנים מודולריים, ולא כורים רגילים כאמצעי לפיתוח התוכניות הללו.

אבל מדוע צפות הדאגות האלה במקרה העיראקי? הרי מדובר במדינה ריבונית, שמשתפת פעולה עם סבא"א. הסוכנות הבינלאומית שאחראית על שמירת העולם מנשק גרעיני לא הייתה מתירה לה, לפי הדעות הרווחות,  לפתח תוכנית גרעין לו היו לה חששות מתסריטים מעין אלה. אלא שבשנים האחרונות עיראק הפכה לאזור השפעה איראני מובהק, ומיליציות שיעיות חמושות הפכו את המדינה ל"חצר האחורית" של איראן – אנשי משמרות המהפכה מעבירים לשם טילים וכלי נשק, כלי טיס בלתי מאוישים ומערכות הגנה אוויריות. דרך עיראק מעביר כוח קדס משאיות עם אמצעי לחימה לסוריה וללבנון. כוחות ההתנגדות העממית – ארגון גג של כוחות מזוינים שיעיים שפועל בעיראק, ולכאורה כפוף לממשלה העיראקית – מכילים גם הרבה מיליציות שנתונות למרות האיראנית, והם הופכים לכוח המוביל בפוליטיקה המקומית. בכך הופך השלטון בבגדאד לממשלת בובות איראנית. השבוע, אגב, טהרן חתמה על חוזה עם עיראק לאספקת גז שיספיק לתחנות הכוח במדינה לחמש השנים הקרובות – מנוף השפעה נוסף, במיוחד בשוק האנרגיה, שמאפשר לה לכופף את ידיה של עיראק מזוויות שונות.

אז כאילו לא היה די לנו בתוכנית הגרעין האיראנית והחששות מפניה, כעת הולך ונרקם לנגד עינינו תסריט נוסף, אפשרות אחרת לאיראנים להשיג לעצמם "השלמות" בתחום הגרעין, רזרבות או סתם ידע ממוסד בתחום הגרעין האזרחי. ספק אם השליטים באיראן בוכים על הסיכום של סבא"א עם הממשלה במדינה השכנה.

ואחרי כל זה, איך באמת מאזנים בין הצורך לאפשר למדינות שימוש בטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום, כמו למשל לצורך ייצור חשמל – אשר נחשב "ירוק" יותר, לרוב – לבין החובה למנוע הפצה של נשק גרעיני? הרי זו אחת המטרות העיקריות של סבא"א. הסוכנות אמונה על כך שכל החברות שחתומות על NPT יוכלו ליהנות מגישה נוחה למשאבים גרעיניים, תוך שמירה על כך שלא ירוצו לפצצה. אגב, ישראל, שאינה חתומה על NPT, מתקשה זה שנים כבר לממש רעיונות של הקמת כורי חשמל בארץ, שכן למדינה בודדת מדובר בהליך יקר למדי, והמדינות שחברות במועדון "ספקיות הגרעין" העולמי אינן מוכנות למכור כורים למדינות שלא חתמו על האמנה.

אלא שבמקרה זה, ניסיון העבר לצערנו אינו טוב במיוחד: סבא"א כבר כשלה לא פעם בעבר בשמירה על חובותיה – באופן אירוני למדי, יושב ראש סבא"א השבוע הזהיר מתסריט חוזר של המקרה העיראקי, אם איראן תמשיך לפעול בתחום הגרעין ללא שקיפות כלפי הסוכנות. אם הפעם סבא"א תיכשל שוב, ייתכן שפעם נוספת כולנו נרוץ ל(מבצע) אופרה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 5.4.2024.

חיסולו של מוחמד רזא זהדי (חסן מהדוי בשמו הפרסי), מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון היום (שני) הוא ציון דרך חשוב בהתגוששות בין ישראל לאיראן, שכבר מזמן חצתה את סף המלחמה הקרה. למעשה, זהו החיסול הבכיר והמשמעותי ביותר שביצעה ישראל, על פי פרסומים זרים, מול איראן מאז פרוץ המלחמה.

במסגרת תפקידו, זהדי היה אחראי על תכלול הסיוע האיראני לחיזבאללה, כמפקד השלוחה הלבנונית. מעבר לשיקום אמון העם בצה"ל, ישראל עשויה לשקם את ההרתעה מול כלל מרכיבי ציר ההתנגדות בהובלת איראן. הצעד הישראלי הנועז, על פי פרסומים זרים, יחייב את בכירי ציר ההתנגדות לנקוט משנה זהירות מחשש לחייהם, ביודעם שישראל מסוגלת לבצע צעדים מרחיקי לכת וכה נועזים שבטהרן לא צפו.

במבט קדימה, נראה שאנחנו נכנסים לתקופה מתוחה. האיראנים יבקשו כנראה לנקום הן בהיבט של חיסול בכיר ישראלי שווה משקל, והן בתקיפת נציגות דיפלומטית, לאחר שהתקיפה בוצעה הקונסוליה האיראנית בדמשק.

עליית המדרגה הישראלית משקפת את דוקטרינת הביטחון המעודכנת של ישראל. במסגרת זאת, איראן לא תוכל להסתתר מאחורי שלוחיה. היא תשלם מחיר יקר על חסותה לטרור.

איראן כבר ביטאה את חששה להיגרר למלחמת עזה, ואותתה על חוסר רצונה להצטרף למה שבכירים בטהרן כינו "מזימה ישראלית" לצרף את איראן למלחמה. ישראל, כך נראה, מנצלת כעת היטב את מרחב התמרון המשמעותי שיש לה. בהתאם למגבלות ולרסנים שמוטלים על איראן, היא לא צפויה להיכנס למלחמה נגד ישראל, אך תנסה להשיב את כבודה באמצעות פגיעה שוות משקל למכה הקשה שחטפה.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 1.4.2024.

בימים האחרונים נחשפה בתקשורת הישראלית כוונת גורמים בציר ההתנגדות בהובלת איראן לחדור לישראל מגבולה המזרחי, ולבצע פיגוע נרחב ביישובים בשטחה. לפי המדווח, מערכת הביטחון בישראל מזהה מוטיבציה גוברת מצד מליציות שיעיות עיראקיות, הנתמכות בידי איראן, לנסות להפעיל אמצעים, אוויריים או אחרים, שיפגעו בישראל. בהתאם לכך, אחד התרחישים שישראל נערכת מולו הוא ניסיון חדירה של תאי טרור שיעים עיראקיים או אפגניים, הנתמכים בידי איראן, מעיראק דרך ירדן אל אזורים בישראל. מטרתם תהיה לבצע מתקפת טבח נוספת במתכונת השביעי באוקטובר.

מאז שהדיחו האמריקנים את משטר הבעת' בראשות סדאם ב-2003, ובחסות מלחמת עיראק (2003–2011) ולאחר מכן משבר דאעש (2014 ואילך), העמיקו האיראנים את דריסת רגלם בעיראק, ובכך מימשו את שאיפתם ההיסטורית עוד מימי האימפריה הצפווית (1501–1722), אז נאבקו באימפריה העות'מאנית סביב השליטה במקומות המקודשים לשיעה בעיראק, ערש השיעה. כך הצליחה איראן להשתלט על הזירה הפוליטית והביטחונית בעיראק הפוסט-בעת'ית, ולהופכה לנדבך חשוב ב"סהר השיעי" שהתפתח במזה"ת. בהתאם לכך, חלק משטחה של עיראק משמש חוליה חשובה במסדרון הקרקעי שמספק משלוחי אמל"ח של כוח קודס מאיראן לחוגי ציר ההתנגדות בסוריה, ולחיזבאללה בלבנון.

עבדאללה מלך ירדן מרגיש באופן גובר את הלחץ האיראני הנושף בעורפו. תחילה הוא טבע את המונח "הסהר השיעי", ב-2004, בהזהירו מהשתלטות איראנית על עיראק באמצעות התערבות איראנית בבחירות לפרלמנט העיראקי בינואר 2005. סהר שיעי שכזה, הוא הזהיר בזמנו, ישנה את מאזן הכוח המסורתי בין השיעים לסונים במזה"ת ויציב איום על האינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה. הדאגה הירדנית מחומרת האיום האיראני גברה לאחר שבחסות מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2020) הציבה איראן מערך של מליציות שיעיות מעל ראשה של ירדן.

חמינאי העניק ב-2014 ביטוי פומבי להוראתו לחמש את הגדה המערבית באומרו ש"יש לחמש את הגדה המערבית בדיוק כמו את עזה". זה היה לאחר לאחר שאיראן זיהתה זה מכבר את ירדן ככר פורה חיוני להידוק הכיתור על ישראל. כחלק מניסיונה לפתות את ירדן לערוק לציר ההתנגדות הציעה טהרן לירדן כבר ב-2012 אספקה חינמית של נפט ותוצרי אנרגיה למשך שלושים שנה, בתמורה לכך שזו תתיר לאיראן לבצע תיירות דתית בשטחה ותספק לה סחורות הדרושות לטהרן. המלך עבדאללה, שנסמך רבות על התמיכה האמריקאית ועל הסיוע המודיעיני הישראלי, דחה את ההצעה.

בעשר השנים שחלפו מאז ועד היום ניכרו כמה תקופות שבהן הייתה תאוצה בניסיון האיראני ליישם את הוראת ח'אמנהאי לחמש את יהודה ושומרון, דרך ירדן. במסגרת זאת נתפסו כמה וכמה משלוחי נשק בגבול ירדן שיועדו לגורמי טרור באיו"ש, ושמקורם של מרביתם היה ככל הנראה באיראן. בתגובה הגבירה ירדן את הפיקוח על הברחות האמל"ח והסמים מסוריה לשטחה, שכלל אמל"ח מגוון, ובכלל זה רקטות פג'ר ומטעני כלימגור מתוצרת איראנית, שיועדו כאמור לאיו"ש. חיל האוויר הירדני אף תקף בדצמבר 2023 בשטח סוריה מנהיג של אחת מרשתות ההברחות, בתקיפה שכוונה נגד מקומות מסתור של מבריחים שנתמכים בידי איראן וחיזבאללה במחוז הסורי סווידא (הסמוך לגבול עם ירדן), במסגרת המאבק הירדני נגד הסחר הבלתי חוקי בסם הקפטגון שמממן את התפשטותן של המיליציות הפרו-איראניות והפרו-ממשלתיות בסוריה.

במקביל לחתרנות האיראנית בירדן, נראה שהתקווה והציפייה האיראנית כי נרמול היחסים בין טהרן לריאד ישמש מנוף משמעותי להתקרבות בין איראן לירדן, נכזבה לפי שעה. נכון לתלות את הדברים בכעס ובדאגה בקרב חוגי הממשל והתקשורת בירדן מהחתרנות האיראנית בשטחה.

ישראל מפנימה כיום את חומרת האיום מדרום ומצפון, ומבינה שלא תוכל להשלים עוד עם קיומו של ארגון טרור שנתמך בידי איראן ומאיים בצורה משמעותית על ביטחונה הלאומי של ישראל.  פוטנציאל האיום מצד ציר ההתנגדות בגבולה המזרחי של ישראל הוא חמור ומחייב היערכות מתאימה, בשיתוף פעולה בין ישראל לירדן. ירדן כבר מבינה היטב את חומרת האיום האיראני נגדה, שהגיעה לשיאה בפגיעה האיראנית בריבונות הירדנית בשלהי ינואר 2024, במתקפת הכטב"מים הקטלנית בבסיס האמריקאי Tower 22 שבצפון-מזרח ירדן, שבה נהרגו שלושה חיילים אמריקנים.

סביר להניח שהכוונה לפלוש לישראל מגבולה המזרחי אינו פרי תכנון של מליציות שיעיות, שכן פיגוע טרור משמעותי שכזה אינו יכול להתבצע ללא הוראה או לכל הפחות גיבוי מצד איראן. מפקד משמרות המהפכה, חסין סלאמי, כבר הפגין בפומבי בראשית דצמבר את הרעיון שהפלסטינים ישחזרו את מתקפת "מבול אל-אקצא", הפעם מצפון, מדרום וממזרח לישראל – כדי להשמיד את ישראל. לפיכך, ועל רקע האזהרות של הצמרת הביטחונית בישראל לקראת חודש הרמדאן, נראה שלרגל חודש זה וההסלמה הפוטנציאלית שהוא חובק, איראן מבקשת לנצל את המשבר שאליו נקלעה ישראל ולהנחית עליה מכה ניצחת, בדמות מתקפת טרור רצחנית באיו"ש, בהשראת סינוואר. שיטת הפעולה האיראנית, כפי שדווחה בתקשורת הישראלית, תואמת את האסטרטגיה האיראנית שמעדיפה להשתמש בשלוחים, לנוכח הפחד של צמרת השלטון באיראן להצטרף למלחמה.

בשלב זה לא ברור מהי מידת המוכנות של ציר ההתנגדות בהובלת איראן לממש את תוכנית הפלישה. ייתכן שעצם חשיפתה לתקשורת תביא לסיכולה. עם זאת, בשורה התחתונה, על ישראל להתייחס במלוא החומרה למזימת הטרור האיראנית. ראשית, עליה לקיים היערכות מבצעית-מודיעינית משותפת עם ירדן, כדי להדוף את המתקפה, אם אכן תצא לפועל. שת"פ הדוק עם ירדן לטובת סיכול מזימת הטרור יקדם אינטרס ישראלי חיוני נוסף, כיוון שיסייע גם לשכך את המתיחות מולה בצל המלחמה בעזה. לצד זאת, יש לזהות את שרשרת הפיקוד באיראן שמכווינה את מתקפת הטרור ובהתאם להתקדמות תוכנית הפלישה לחסל מבעוד מועד את אחד מבכיריה, על מנת להבהיר לטהרן שישראל נחושה לסכל את מזימות הטרור של ציר ההתנגדות בהובלת איראן, ולא תסבול כוונה כלשהי לטבוח שוב באזרחיה.

פורסם באתר N12, בתאריך 11.3.2024.

עיקרי הדברים

• מזה שנים רבות קטאר פורשת את חסותה על קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות. היא אחת מגורמי המימון העיקריים של ארגון הטרור חמאס, מהדהדת את מסרי ההסתה של האחים המוסלמים ברשת התקשורת שבבעלותה, ומטפחת את קשריה עם האיום הגדול במזה"ת – איראן.
• בעוד הקרבה לאיראן ולארגוני טרור כמו החמאס מוכרת היטב, מהלכים אחרים של האמירות לביסוס מעמדה הגלובלי נעשים באופן סמוי יותר מן העין, באמצעות מגוון מכשירי עוצמה "רכה": מימון אקדמי נרחב לאוניברסיטאות עילית בארה"ב, ביצור האסלאם הפוליטי באירופה תחת כסות הומניטרית, ביצוע מגוון השקעות זרות, וניסיונות למצב את עצמה כמתווכת-על.
• בשנים האחרונות אף נחשפה מעורבותה של קטאר במספר פרשיות שחיתות באירופה ובארה"ב, ביניהן פרשיית השוחד בפרלמנט האירופי.
• כל אלו יוצרים עמימות לגבי טיב היחסים של קטאר עם מדינות ותנועות סוררות, ובכך הם משמשים אותה להלבין את תמיכתה העקבית בטרור עולמי ובקידום אידאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית.
• לאור האמור, ישראל ובנות בריתה במערב לא תוכלנה להמשיך לשדר "עסקים כרגיל" לקטאר. יש להבהיר לקטאר כי המשך תמיכתה (הישירה והעקיפה) בטרור תגרור השלכות חמורות מבחינתה.
• על ארה"ב להתנות כל שדרוג של היחסים הביטחוניים והכלכליים עם קטאר, כולל עסקאות נשק עתידיות, בניתוק מוחלט של יחסיה עם ארגוני טרור ובאכיפת הסנקציות האמריקניות במלואן.
• בסוגיית החטופים, יש לאמץ גישה אסרטיבית יותר מול דוחא התובעת ממנה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון הטרור על מנת שיספק הוכחות למצבם הרפואי של החטופים ויזרז את שחרורם.
• אם חרף הצעדים הללו תמשיך קטאר לספק סיוע לארגוני טרור מוכרזים, על ארה"ב לשקול את החלפת מעמדה של קטאר מבעלת ברית למדינה המוגדרת כתומכת טרור.

 מבוא

קטאר היא מדינה קטנה, עשירה ועוצמתית. אוכלוסייתה מונה כ-2.6 מיליון תושבים, אך רק כ-12% מתוכם מחזיקים באזרחות קטארית ורובם המכריע של השאר הם עובדים זרים. עד לעלייתו לשלטון של האמיר חמד בן ח'ליפה אל ת'אני ב-1995 לא הייתה לאמירות מדיניות חוץ שאפתנית במיוחד, והיא נחשבה מדינת מפרץ שולית העומדת בצילן של שתי שכנותיה הגדולות – ערב הסעודית ואיראן. לפני תקופתו של חמד השקיעה האמירות את מרב תשומת ליבה להיבטי פנים ונשענה בעיקר על ערב הסעודית לצורך הבטחת ביטחונה. לאחר שתי מלחמות המפרץ, ולנוכח מתחים גוברים עם ערב הסעודית, התחדד הצורך של קטאר במציאת אפיקים חדשים לשיתוף פעולה, בייחוד בתחום הביטחון.

הודות לעושרה הרב, היותה ספקית אנרגיה מרכזית ושלל מרכיבי עוצמה "רכה" שברשותה, הצליחה קטאר תחת חמד, ובהמשך בהובלת בנו תמים, השליט הנוכחי, לקנות בהדרגה השפעה גלובלית נרחבת ולמצב את עצמה כמעצמה אזורית. נכסיותה הרבה אף סייעה לה להסוות במידה רבה את הברית ארוכת השנים שכרתה עם גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים. במהלך כשני עשורים הפכה האמירות לשחקן אזורי משמעותי המתמרן בין קרבה לארה"ב, שמכוחה זכתה למגוון הטבות ביטחוניות, לבין הידוק הקשרים עם הציר הרדיקלי ובפרט עם איראן, טורקיה והאחים המוסלמים. נוסף על טיפוח אסלאמיזם קיצוני, פרשיות שחיתות שנקשרו בשמה של האמירות, לצד התגברות רטוריקה אנטישמית ואנטי-מערבית באוניברסיטאות עילית אמריקאיות הנתמכות על ידה, מטילות צל כבד על הכדאיות שבהמשך הידוק היחסים של המערב עימה.

למשחק הכפול של קטאר השלכות חשובות על ההתפתחויות במזרח התיכון. אירועי ה-7 באוקטובר, שהתאפשרו בין היתר בשל תמיכתה של האמירות בארגון הטרור חמאס, המחישו באופן ברור כי קטאר אינה יכולה עוד להיחשב שותפה פרגמטית של ישראל. עד לעימות הנוכחי, ייצוב כלכלי של רצועת עזה היה נתפס כאינטרס משותף של ישראל וקטאר. לשם השגת מטרה זו קיימו המדינות קשרים ואף נפגשו נציגים מטעמן, אף על פי ששתי המדינות אינן מקיימות קשרים דיפלומטיים רשמיים. חרף הבעייתיות הכרוכה בשיתוף פעולה עם קטאר לאור תמיכתה בחמאס, ישראל אפשרה את העברת הכסף לרצועה בתקווה שבזכות הסיוע שיוגש לעזה היא תוכל להביא לרגיעה בשטח ולדחות את סבב הלחימה הבא עם חמאס למועד רחוק ככל הניתן.

ברם, הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום טרף את הקלפים. כעת, המטרה המרכזית של ישראל אינה לייצר הרתעה למשכי זמן מוגבלים, אלא למוטט את שלטון חמאס, להשמיד את יכולותיו, ולהשיב את בני הערובה שנגררו לתוך עזה, שמספרם עומד כעת על למעלה מ-130 נשים, גברים וטף. כזכור, קטאר הייתה מעורבת בתיווך עסקת החטופים שבמסגרתה שוחררו 70 ישראלים תמורת 210 אסירים, וכעת היא פועלת לקידום הסכם שתיכלל בו החזרה של חטופים נוספים, בתיאום עם ארה"ב ומצרים.

מתוך הבנה כי ביכולתה של קטאר בכובעה כמתווכת לסייע לישראל בהשגת עסקה להשבת חטופים מחד גיסא, ולהשפיע לרעה על מצבה האסטרטגי של ישראל על ידי סיוע לגורמים שונים השואפים להחלישה מאידך גיסא, נראה כי יש חשיבות בחשיפה של היבטי העוצמה המגוונים של קטאר ושל האינטרסים השונים העומדים מאחורי מהלכיה בזירה הבינלאומית. הדבר נכון בפרט בעת הנוכחית כאשר שבה ועולה שאלת ה"יום שאחרי" המלחמה בעזה והתפקיד המסוכן שקטאר עלולה למלא בו.

נייר זה משרטט את מפת היחסים המורכבת של האמירות עם שחקנים מדינתיים ולא-מדינתיים כאחד, וממחיש כיצד ניצלה את עוצמתה הרכה ליצירת מצג שווא של בעלת ברית מתונה ופרגמטית של מדינות המערב. לצד הפניית הזרקור אל ההשלכות החמורות של חיזוק קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות על ידי קטאר, וסיוע והסתה לטרור מטעמה, הנייר מפרט את השיטות השונות שקטאר נוקטת להלבנת תדמיתה הגלובלית. אלו כוללות את מיצובה כמתווכת-על, המימון הקטארי לאוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב, ביצור האסלאם הפוליטי באירופה במסווה של פעילות צדקה, השקעות בנכסים ותעשיות זרות ועוד.

קטאר ומדינות המערב  

מאז מלחמת המפרץ עלו יחסיה של קטאר עם ארה"ב מדרגה הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביטחוני. ארה"ב היא אחת משותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטאר, עם נתח של כ-15% מכלל הסחורות המיובאות לקטאר (נכון ל-2022). כמו כן, קטאר וארה"ב הן בעלות ברית ברמה האסטרטגית. הבסיס האמריקני הגדול במזה"ת ממוקם בקטאר, והיא מארחת את המפקדה האזורית של פיקוד המרכז האמריקאי. ביקורו של האמיר תמים בן חמד אל-ת'אני בוושינגטון, בינואר 2022, תרם לחיזוק הקשרים ולהרחבת שיתוף הפעולה. בזכות סיועה לפינוי הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ומיצובה כגורם מתווך בין ארה"ב לאיראן זכתה קטאר במהלך הביקור אף בהגדרה של בעלת ברית מרכזית של וושינגטון מקרב המדינות שאינן חברות בנאט"ו (major non-NATO ally).

הידוק הקשרים התרחש גם מול מדינות אירופה. איטליה, גרמניה ובריטניה נמנות כיום בין שותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטאר מכוח השימוש שהיא עושה בעוצמתה הכלכלית ובנכסיותה בשוק האנרגיה העולמי, לנוכח משבר האנרגיה שנגרם כתוצאה מהמלחמה באוקראינה. השוק האירופי הינו השני בגודלו לקטאר כיעד ייצוא למכירות גז (כ-25%) מייד לאחר מדינות אסיה, שאליהן מגיע יותר מ-70% מהגז הקטארי המיוצא. מדינות אירופיות שונות חתמו על הסכמי רכש גז מול קטאר ועל פיהם היא עתידה לספק להן חלופה לגז הרוסי. כך למשל, ב-2022 נעשתה החברה הצרפתית טוטאל שותפה בכירה בפרויקט הקטארי להקמת קווי ייצור חדשים של גז נוזלי. זמן קצר אחריה חתמה Eni האיטלקית על הסכם לרכישת גז טבעי מקטאר לטווח ארוך.

בעוד מדינות המערב מעוניינות לקטוף את פירות שיתוף הפעולה הכלכלי עם קטאר, סוגיית תמיכתה של האמירות בטרור והפרות זכויות אדם המתרחשות בשטחה היו, ועדיין מהוות, מוקד לביקורת של המערב ויש להן השפעה על טיב היחסים. בעת הנוכחית, בעקבות הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום, חלק ממדינות אירופה הביעו הסתייגות מייבוא גז מקטאר בשל תמיכתה בארגון.

הענקת חסות לחמאס

קטאר היא אחד מגורמי המימון העיקריים של ארגון הטרור חמאס, והיא עושה זאת בדרכים ישירות ועקיפות. אמיר קטאר הקודם היה המנהיג הראשון שהגיע לבקר בעזה לאחר נטילת השלטון של חמאס מידי הפת"ח בכוח; אז הבטיח להעניק לה תמיכה בסך 400 מיליון דולר. מאז המשיכה קטאר את תמיכתה הכלכלית בארגון, ותרומתה עד כה הסתכמה בקרוב לשני מיליארד דולר. בעוד שחלק מהכסף מנוצל לטובת סיוע לאוכלוסייה העזתית, נראה כי חלק הארי (על פי הערכות מסוימות כ-80%) מועבר כתשלום משכורות לפקידים ולגורמים אחרים השייכים לחמאס.

האמירות אף מעניקה לארגון תמיכה מדינית ולוגיסטית. קטאר מארחת בתחומה אנשי מפתח בהנהגת חמאס, ביניהם ראש הלשכה המדינית איסמעיל הנייה, סגנו סלאח אל-עארורי, שחוסל לאחרונה על ידי ישראל, ובכירים נוספים וביניהם חאלד משעל וראזי חמד.

תגובתה של קטאר לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מהווה אינדיקציה נוספת לקשרים ההדוקים בינה לבין חמאס. ביום הטבח, תוך כדי השתוללות מתקפת הטרור, פרסם משרד החוץ הקטארי הודעה כי ישראל היא "האחראית הבלעדית להסלמה באלימות עם הפלסטינים", וחודשיים מתחילת הלחימה ייחס אמיר קטאר לישראל "פשעי רצח עם" בעזה. קטאר אף תורמת לפעילות הטרור, ללוחמה הפסיכולוגית ולהסתה של החמאס באמצעות רשת התקשורת שבבעלותה, אל-ג'זירה.

הידוק הקשרים עם איראן

לאיראן וקטאר יחסים הדוקים, ובשנים האחרונות נחתמו ביניהן הסכמים בילטרליים אחדים. אחת הסיבות לקרבה בין השתיים היא העובדה שהן חולקות שדה גז טבעי בין הגדולים בעולם. מעבר לכך, איראן תמכה בקטאר לאחר החלטת מדינות המפרץ להטיל עליה חרם, ובמהלכו גדל ייבוא הסחורות מאיראן לקטאר במידה ניכרת. זמן קצר לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים שלחה טהראן מספר מטוסים של מזון לקטאר כדי להקל על המחסור שנגרם כתוצאה מהחרם המסחרי. חברת התעופה Qatar Airways אף הסתייעה במרחב האווירי האיראני כדי לעקוף את המגבלות שהוטלו על ידי ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין בתחום התעופה.

בפברואר 2022 אירחה קטאר את נשיא איראן, אבראהים ראיסי. זה היה הביקור הראשון של נשיא איראן בקטאר מזה 11 שנים. בעקבות הביקור נחתמו 14 הסכמים להעמקת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות על פני מגוון תחומים: תעופה, מסחר, חינוך, תרבות ועוד. המדינות החליטו להעמיק את הקשרים גם בתחום הביטחון ואכיפת החוק, לרבות הטיפול בהברחות סמים דרך הים. כשלושה חודשים לאחר מכן ביקר אמיר קטאר, השייח' תמים, בטהראן והביע את תמיכתו בקידום המאמצים להחייאת שיחות הגרעין. ראיסי תיאר את ביקורו כנקודת מפנה ביחסים בין שתי המדינות.

תמיכה באסלאמיזם קיצוני

לצד מאמציה לשמר קשרים קרובים עם המערב, קטאר פועלת ללא לאות לחזק תנועות אסלאמיסטיות כגון אל-קאעידה, דאעש והאחים המוסלמים. תמיכתה בטרור מתבטאת בשלל דרכים, ובפרט במימון כלכלי נרחב ומתן מקלט מדיני לטרוריסטים בכירים.

שליט קטאר הכחיש כל קשר לתנועת האחים המוסלמים בהזדמנויות אחדות, אולם בפועל, האמירות אירחה בתחומה את הנהגת הארגון העולמית לרבות מנהיגה הרוחני, יוסוף אל-קרדאווי – שעד פטירתו ב-2022 היה איש דת מוסלמי סוני רב השפעה שהכשיר בפסק הלכה את פיגועי ההתאבדות, ושידר תוכנית פופולרית באל-ג'זירה. אל-קרדאווי מצא מקלט בקטאר לאחר שגורש ממצרים ב-1961 בשל חברותו בתנועת האחים המוסלמים, שהוצאה אז מחוץ לחוק.

כמו כן, כפי שהוזכר קודם, על אף הטבח הנורא שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, קטאר ממשיכה לשמש חוף מבטחים עבור ראשי תנועת החמאס. הודות למקלט המדיני שהאמירות מעניקה להם, איסמעיל הנייה, חאלד משעל, מוסא אבו מרזוק ואחרים מקיימים חיי פאר ומותרות, והונם נאמד במיליארדי דולרים.

קטאר היא מנוע כלכלי משומן היטב המאפשר ומעודד את התחזקותן של קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות במזרח התיכון. על פי דו"ח מקיף של הארגון Counter Extremism Project (CEP), לקטאר היסטוריה ארוכה ומסועפת של מימון גורמי טרור; תמיכתה הכלכלית באחים המוסלמים במצרים החלה על פי החשד כבר ב-2013. עוד נטען בדו"ח כי פעילים מקרב אל-קאעידה ודאעש הקימו רשתות מימון בשטחה. ב-2021 אף פתחה מחלקת המדינה האמריקאית בחקירה בדבר סיוע קטארי למשמרות המהפכה באיראן על בסיס ראיות שסיפקה לה ישראל.

הדו"ח מצביע על כך שהאמירות מפגינה סובלנות רבה כלפי גורמים בתחומה המספקים מימון לקבוצות טרור והוגדרו באופן רשמי על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי, ולעיתים גם האו"ם כישויות תומכות טרור. אחת הדוגמאות השערורייתיות לכך היא עבד אל-רחמן בין עומאר אל-נואימי. בדצמבר 2013 סומן אל-נואימי על ידי ארה"ב כאחד מהתומכים העיקריים של קיצוניים סוניים בעיראק בשל הסיוע הכלכלי שסיפק לאל-קאעידה וגורמים המזוהים עימה בסוריה, עיראק, סומליה ותימן במשך למעלה מעשור. אותו אל-נואימי שימש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת דוחא, היה נשיא התאגדות הכדורגל בקטאר ואף עבד כיועץ לממשלה.

למעט צעדים מספר שנקטה בנושא, לא השכילה האמירות לפעול בנחרצות למיגור הרדיקליזציה בקרב תושביה וכן להפסקת התמיכה באסלאמיזם קיצוני המתרחשת תדיר בשטחה. בשל כך זכתה לגינויים רבים גם מקרב מדינות המפרץ, עד כדי הטלת חרם עליה בין השנים 2017–2021. נראה כי הקש ששבר את גב הגמל הגיע באפריל 2017, כאשר קטאר העבירה כמיליארד דולר לג'בהת אל-נוסרה ולבכירים בכוחות הביטחון האיראניים תמורת שחרורם של 26 אזרחים קטארים, חלקם בני משפחת המלוכה, שנחטפו במהלך טיול ציד בדרום עיראק. הצעד עורר את חמתה של "הרביעייה הערבית" (ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין), שראתה בו ביטוי להמשך תמיכתה של קטאר באסלאמיזם קיצוני וערעור היציבות של האזור כולו. כחודשיים לאחר האירוע חברו מדינות המפרץ, בהובלת ערב הסעודית, במטרה להטיל חרם על קטאר ולנתק את הקשרים הדיפלומטיים עימה עד אשר תסיר את תמיכתה מקבוצות רדיקליות.

אל-ג'זירה

קטאר מפעילה ומממנת את רשת אל-ג'זירה, שמסיתה לטרור ומהווה שופר לאידאולוגיה האסלאמית הקיצונית. בימים שבשגרה הערוץ משמש פלטפורמה להדהוד המטרות של ארגוני ג'יהאד עולמי דוגמת אל-קאעידה. האמירות הואשמה על ידי מדינות המפרץ בהפצת מסרי תעמולה המשרתים את שאיפותיה ההרסניות של תנועת האחים המוסלמים וקבוצות רדיקליות נוספות. בשל כך, ומתוקף החרם שהטילו המפרציות על קטאר, סגרו ערב הסעודית וירדן את משרדי אל-ג'זירה שבשטחן כבר ב-2017. במצרים נסגרה רשת החדשות ב-2014 לאחר הדחת נשיא מצרים דאז מוחמד מורסי, המזוהה עם האחים המוסלמים. ברם, בקרב מדינות רבות שמתחו ביקורת חריפה על קטאר, משרדי אל-ג'זירה עדיין עומדים על כנם – ישראל ביניהן.

מאז טבח ה-7 באוקטובר הערוץ ממקד את מאמציו בקידום פעילות הטרור, הלוחמה הפסיכולוגית והמסרים של תנועת החמאס ושל מיליציות פרו-איראניות, ובפרט חיזבאללה והחות'ים. כחלק מפעילות ההסתה, אל-ג'זירה משדרת לצופיה דיווחים כוזבים המנסים לייצר מצג שווא של הישגים לחמאס ותבוסה קרבה לישראל, תוך סילוף מידע או שימוש במידע לא מאומת.

  ביצור האסלאם הפוליטי באירופה תחת כסות הומניטרית

קטאר נותנת רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים גם בזירת אירופה (בעיקר באיטליה, צרפת, שווייץ וגרמניה) באמצעות קרן הצדקה הקטארית Qatar Charity. ביוני 2014 נפתח משרד של הקרן בלונדון על מנת לפקח על פרויקטים מטעמה בבריטניה וברחבי אירופה.

ממסמך שפורסם בספטמבר 2020 על ידי המרכז הבינ"ל לחקר הרדיקליזציה והאלימות הפוליטית ((ICSR עולה כי לפחות 138 פרויקטים ברחבי אירופה, רבים מהם מקושרים לארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, נתמכו כלכלית על ידי Qatar Charity בשווי עשרות מיליוני יורו.

הדו"ח נשען על הספר "ניירות קטאר: כיצד דוחא מממנת את האחים המוסלמים באירופה" שחיברו שני עיתונאים צרפתים ויצא לאור בינואר אותה שנה. בניגוד למטרתה המוצהרת לקידום השתלבות והכללה חברתית, המחברים טוענים כי בהקמת רשת מסגדים ומרכזים אסלאמיים לאור ערכי תנועת האחים המוסלמים הקרן חותרת לחזק זהות אסלאמית בדלנית ולבצר את האסלאם הפוליטי בקרב קהילות מוסלמיות ברחבי אירופה.

ממצאים אלו מתיישבים עם העולה מדו"ח אחר שפורסם בנושא ב-2021 על ידי ה-ECR Group, ארגון מרכז-ימין פרלמנטרי בפרלמנט האירופי. הדו"ח מתאר שורה של ארגוני מחקר, דת, תרבות וצדקה המזוהים עם האחים המוסלמים, ומראה כיצד פעילותם עומדת בניגוד מוחלט לערכים הליברליים של מדינות אירופה ומעמידה את החברות הללו בסיכון ממשי. כותביו קוראים לנציבות האירופית להפסיק את התמיכה בארגונים אסלאמיסטיים באירופה. גם במסמך זה מוזכרת מעורבותה של קרן הצדקה הקטארית, ובפרט תמיכתה במרכז AMAL (Association of Muslims of Alsace) בצרפת ובארגונים אחרים המזוהים עם תנועת האחים המוסלמים.

עם פרויקטים ביותר מ-50 מדינות, וקבלת תמיכה מסוכנויות האו"ם, הקרן מתהדרת בכך שהיא ניצבת בחזית המאמץ הגלובלי למתן סיוע הומניטרי במצבי חירום. ברם, על אף ההילה הערכית האופפת את פעילותה, במהלך השנים הצביעו עליה ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ כעל ישות מסוכנת. ב-2002 נטען כי הארגון שימש כנתיב כספי עיקרי למימון מתקפות הטרור של אל-קאעידה על שגרירויות אמריקאיות בטנזניה ובקניה. כמו כן, במרץ 2008, ועדת המודיעין הבין-משרדית לנושאי טרור (IICT) הגדירה את הארגון כישות תומכת טרור (בדרגת דחיפות 3). ביולי אותה שנה הטילה ישראל איסור על פעילות הארגון בשל חברותו בקואליציית הצדקה (Union of Good) בראשותו של יוסוף אל-קרדאווי, שנחשדה בהעברת כספים לחמאס. במסגרת החרם על קטאר, קרן הצדקה הקטארית נכללה ברשימת הישויות שעליהן הטילו ערב הסעודית ומפרציות נוספות סנקציות בגין סיוע כלכלי לטרור.

מימון אקדמי

מאז ה-9/11 קטאר היא התורמת הזרה הגדולה ביותר למוסדות אקדמיים בארה"ב. על פי הערכות, במשך כשני עשורים השווי הכולל של התרומות שנתנה קטאר לאוניברסיטאות אמריקאיות והחוזים שנחתמו עימן עמד על 4.7 מיליארד דולר. נראה כי כדי למקסם את השפעתה על האקדמיה האמריקאית הגבילה קטאר את תרומתה למספר מצומצם של מוסדות הכוללים את אוניברסיטאות העילית בארצות הברית.

פרויקט מקיף של המכון לחקר אנטישמיות גלובאלית ומדיניות (ISGAP) חושף כיצד קטאר מעניקה מימון ממשלתי נרחב למוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב במסווה של תרומות שמקורן בקרנות פרטיות לכאורה. הגוף המרכזי המעורב בפעילות זו הוא קרן קטאר לחינוך, מדע ופיתוח קהילתי Qatar Foundation for Education, Science and Community Development)). הקרן הוקמה בשנת 1995 כארגון ללא כוונת רווח על ידי אמיר קטאר הקודם, שייח' חמד בן חליפה אל ת'אני. בהמשך שונה הסטטוס של הקרן לארגון פרטי לתועלת הציבור, אך בפועל היא נשארה תחת שליטה ממשלתית. מטה הארגון השוכן בדוחא דואג לפקח על מוסדות לימוד ומחקר בקטאר ובחו"ל במטרה ליישם עדיפויות בתחום החינוך בהתאם לחזון הלאומי של קטאר לשנת 2030. הודות להשקעות נדיבות הפכה קרן קטאר לחינוך לכוח משמעותי המעצב תוכניות אקדמיות בתוך המדינה ומחוצה לה.

ממצאי דו"ח זה ואחרים מטעם המכון מתארים כיצד במקביל להזרמה השוטפת של מימון קטארי ללא הגילוי הדרוש בחוק התפתחה אווירה עוינת כלפי סטודנטים יהודים בקמפוסים האמריקאים וניכרה עלייה באנטישמיות. באופן ספציפי, נמצא כי במוסדות שקיבלו את הכסף באופן לא מתועד, קמפיינים פוליטיים להשתקת אקדמאים היו נפוצים יותר וסטודנטים דיווחו על חשיפה גדולה יותר לרטוריקה אנטישמית ואנטי-ציונית. המחקר מצביע על מתאם ברור בין מוסדות המקבלים מימון קטארי לבין הימצאותם של ארגונים עוינים ואגרסיביים דוגמת "התאחדות הסטודנטים המוסלמים" (MSA) ו"סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP).

על פי הדו"ח תופעה זו מתאפשרת בין היתר בשל התנהלות בלתי שקופה של מוסדות ההשכלה המקבלים את המימון. תרומות קטאריות בשווי מיליוני דולרים מועברות ללא דיווח כחוק, תוך הפרה של סעיף 117 לחוק להשכלה גבוהה הדורש ממכללות לדווח פעמיים בשנה על מתנות המתקבלות מישות זרה או על חוזים עימה העולים על סך של 250,000 דולר.

עוד מתברר כי על מנת להסוות את העובדה שהכספים מגיעים ממנה, האמירות עושה שימוש בצד שלישי כדי להעביר סכומי כסף נכבדים לאוניברסיטאות מבלי שאלו מדווחים לרשויות האכיפה. כך לדוגמה העבירה קטאר כספים לאוניברסיטת ייל דרך חברת האנרגיה הספרדית Iberdola וחברת הבת שלה Avangrid. מהלכים מסוג זה מחזקים את החשד כי המוטיבציה למימון הקטארי אינה תמימה, וכי באמצעותו קטאר מנסה להשפיע באופן סמוי על הנורמות והשיח באקדמיה האמריקאית ולקדם מסרים של קבוצות קיצוניות, בניגוד לערכי המערב הליברלי.

ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם התובנות שעליהן הצביע הדו"ח של איגוד החוקרים הלאומי האמריקאי (National Association of Scholars) על אודות הסיכונים הטמונים בהפעלת שלוחות אקדמיות בקטאר וקבלת מענקי מחקר. מן הדו"ח עולה כי שותפויות מהסוג הזה מיטיבות בעיקר עם האמירות ופוגעות בערכים הקרובים לליבה של וושינגטון. כך למשל, קטאר מפעילה פיקוח ממשלתי הדוק על תוכני הלימודים בקמפוסים האמריקאים שבתחומה, ואף אוסרת על קיום אירועים שאינם הולמים את ערכיה האסלאמיים המסורתיים. אולם קטאר מצידה אינה נדרשת להפגין סובלנות כלפי נורמות מערביות, וממשיכה לכפות ערכים לא-ליברליים על הסטודנטים באין מפריע. עוד נטען כי בטווח הארוך, שיתוף הפעולה הנרחב בשדה האקדמי תורם לחיזוק מעמדה הגלובלי של האמירות, מה שמאפשר לה להמשיך להתקרב לאיראן תוך העמקת הקרע עם מדינות המפרץ, ובניגוד מוחלט לאינטרס האמריקאי.

פרשיות שחיתות 

בשנים האחרונות נחשפה מעורבותה של קטאר בכמה פרשיות שחיתות באירופה ובארה"ב שעוררו הדים רבים:

מבצע ריגול Project Endgame

בינואר 2024 חשפה רשת החדשות פוקס ניוז את תוכנית הפעולה של מבצע ריגול ( "Project Endgame") במימון קטארי שנועד לפגוע במוניטין של חברי קונגרס וסנאט אמריקאים בגין התנגדותם לחמאס ולתנועת האם שלו, האחים המוסלמים. על פי המסמכים החסויים שהתגלו, ממשלת קטאר שכרה חברה בבעלותו של סוכן לשעבר של ה-CIA כדי לרגל אחר הסנאטור הרפובליקני מטעם מדינת טקסס, טד קרוז, ומחוקקים אחרים, ביניהם תומאס קוטון, חבר הסנאט מטעם מדינת ארקנסו, ומריו דיאז-בלרט, חבר הקונגרס הרפובליקני מטעם מדינת פלורידה. מהדיווח עולה כי המבצע נועד לטרפד מדיניות המכוונת נגד חמאס והאחים המוסלמים, ובפרט לבלום הצעות החוק הקוראות להגדיר את האחים המוסלמים כארגון טרור.

הסנאטור הבכיר והמתנות

הסנאטור הדמוקרטי בוב מננדז הואשם בכך שהשתמש בכוחו ובהשפעתו לטובת ממשלת קטאר. בכתב האישום נגדו נטען כי מננדז קיבל מתנות, כולל מטילי זהב, מזומנים ורהיטים, ממפתח נדל"ן מניו ג'רזי תמורת סיועו לסגירת עסקה בעשרות מיליוני דולרים עם קרן השקעות קטארית. בספטמבר 2023 הוגש נגד מננדז כתב אישום דומה המייחס לו העברת מידע רגיש למצרים בעזרת אשתו.

סקנדל קטארגייט

בדצמבר 2022 עצרו הרשויות הבלגיות את סגנית יו"ר הפרלמנט האירופי דאז, אווה קאילי ובכירים נוספים, בגין קבלת מיליוני אירו מממשלת קטאר. מסמכים שהודלפו מחקירות המשטרה מתעדים בקפדנות כיצד, במשך ארבע שנים, קאילי, יחד עם חבר הפרלמנט האירופי לשעבר פייר אנטוניו פנצרי ועוזרו פרנצ'סקו ג'ורג'י, פעלו להשפיע על החלטות הפרלמנט האירופי לטובת קידום האינטרסים של ממשלות קטאר, מרוקו ומאוריטניה. על פי החשד, כספי השוחד הועברו דרך ארגון זכויות האדם Fight Impunity שבראשו עמד פנצרי.

הפרשה עדיין תחת בירור, אך המסמכים שהתגלו עד כה חושפים כיצד הצליחו קטאר וגורמים אחרים להשפיע בצורה משמעותית על הפעילות של הפרלמנט האירופי. מתועדים בהם, בין היתר, התכנון להפיל שש החלטות של הפרלמנט המגנות את הפרות זכויות האדם של קטאר, ואת קידומו של הסכם פטור מוויזה למדינות האיחוד.

אירוח משחקי המונדיאל 2022

הענקת אירוח גביע העולם בכדורגל 2022 לקטאר נודעה כעסקה מפוקפקת במיוחד. בספרם "המשחק המכוער" העיתונאים היידי בלייק וג'ונתן קלוורט מראים כיצד מוחמד בין חמאם, הנציג הקטארי בפיפ"א דאז, השתמש במשרתו כדי להבטיח את הקולות שהיו נחוצים לקטאר כדי לזכות בהצבעה, כנגד כל הסיכויים.

קלוורט ובלייק היו חלק מצוות החקירה של הSunday Times- שהוקם ב-2014 ובמשך שלושה חודשים עקב בקפדנות אחר הפעילות הבעייתית של חמאם שכללה העברות מזומנים, טיולים ראוותניים ותשלומים לאישים בכירים בעולם הכדורגל. על פי התחקיר, דוחא הוציאה כ-5 מיליון דולר כדי לרכוש את ההצבעות של חברי הוועדה המנהלת של פיפ"א. גם שמו של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי נקשר בפרשה זו. סרקוזי הואשם בכך שעסק בפעילות שתדלנית פרו-קטארית בתמורה לכך שקטאר תבצע רכישות מספר מצרפת, בין היתר מטוסי קרב.

השקעות זרות

כחלק מאסטרטגיית השקעות החוץ רחבת ההיקף של האמירות, הוקמה בשנת 2005 רשות ההשקעות של קטאר (Qatar Investment Authority). קרן עושר ריבונית זו אחראית על ניהול הרווחים העודפים של המדינה ממכירות גז נוזלי. לאורך השנים ביצעה הקרן השקעות במגוון תעשיות ונכסים ברחבי ארה"ב ואירופה, ונכסיה (כולל אלו שבקטאר) נאמדים ב-500 מיליארד עד טריליון דולר.

להלן דוגמאות בולטות:

• בארה"ב השקיעה הקרן, בין היתר, בנכסים בולטים, כולל נקודות תיירות מפורסמות בעיר ניו יורק דוגמת גורד השחקים אמפייר סטייט ומלון פלאזה.
• בבריטניה ההשקעות נעשו בעיקר במבנים מרשימים וחשובים בלונדון. אלה כוללים את חנות הכלבו המפורסמת "הארודס" (Harrods), שדה התעופה "הית'רו" (London Heathrow) ונכסי נדל"ן ופיתוח רבים אחרים.
• בצרפת ההשקעות של הקרן מתמקדות בעיקר בתעשיית האירוח. רכישות משמעותיות כוללות את קבוצת Accor על אלפי המלונות שברשותה, הנפרסים על פני 110 מדינות. רכישה גדולה נוספת היא של קבוצת לגרדייר (Lagardère group), ענקית הוצאות ספרים וקמעונאית נסיעות. הנשיא הצרפתי לשעבר, ניקולא סרקוזי, משמש בשתי החברות כמנהל מטעם הקרן. עסקה מתוקשרת אחרת הושלמה כבר ב-2012 כאשר קבוצת הכדורגל פריז סן-ז'רמן נרכשה על ידי קרן השקעות הספורט הקטארית (חברת-בת של רשות ההשקעות). חברת התעופה Qatar Airways היא אחד מהספונסרים המרכזיים שלה.

מיצובה של קטאר כמתווכת-על

קטאר חותרת לבסס את מעמדה כמתווכת-על בין המערב לגורמים שונים במזה"ת בענייני גרעין, טרור ובני ערובה. בהתאם לכך, קטאר שומרת על קשרים קרובים עם איראן, עם הטאליבן, וכפי שפורט בהרחבה לעיל גם עם החמאס.

מאמצי תיווך הם חלק מרכזי באסטרטגיה הקטארית לביסוס מעמדה כמעצמה אזורית. בימים אלו קטאר משמשת כגורם מרכזי בניהול המשא ומתן מול חמאס לשחרור החטופים הישראלים המוחזקים בעזה. כמו כן, האמירות מעורבת בקידום שיחות הגרעין ובניסיונות האמריקניים להגיע להסכם מחודש עם טהראן.

דוגמאות מהעבר הרחוק יותר כוללות את פתיחת משרד הטאליבן בדוחא ב-2013 כמקום ניטרלי לכאורה לקיום משא ומתן בין ארה"ב לקבוצה האסלאמיסטית, כהכנה להסגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן ופינוי האוכלוסייה. בשנים 2007–2008 אף מילאה האמירות תפקיד חשוב בתיווך בין ממשלת תימן למורדים החות'ים.

כלפי המערב, קטאר יוצרת מצג של תיווך הגון ונטול פניות. כך היא ממנפת את מעמדה כמגשרת בין צדדים ניצים בסוגיות מפתח וכגורם שביכולתו לקדם פתרון לסכסוכים אזוריים ובינ"ל. ברם, שירותי התיווך שקטאר מעניקה יוצרים למעשה עמימות לגבי טיב היחסים שלה עם מדינות ותנועות סוררות, ובכך משמשים אותה להלבין את תמיכתה העקבית בטרור עולמי ובקידום אידאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית.

המלצות למדיניות

מזה שנים רבות קטאר פורשת את חסותה על קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות, מהדהדת את מסרי ההסתה לטרור של האחים המוסלמים ברשת התקשורת שבבעלותה, ומטפחת את קשריה עם האיום הגדול במזה"ת – איראן. בעוד שהקרבה לאיראן ולארגוני טרור כמו החמאס הינה בגדר עובדה ידועה לכול, מהלכים אחרים של האמירות לביסוס מעמדה הגלובלי נעשים באופן סמוי יותר מן העין, באמצעות מגוון מכשירי עוצמה "רכה". כתוצאה מכך, כובד השפעתם אינו מקבל את תשומת הלב הראויה.

מן הסקירה של היבטי העוצמה השונים של האמירות עולה כי קטאר קנתה את דרכה אל תוך מעוזי האקדמיה האמריקאית, ומימונה הנרחב הלך יד ביד עם התגברות רטוריקה עוינת בקמפוסים השונים ואף דרדור השיח למחוזות האנטישמיות. מתברר שגם השקעותיה בפרויקטים הומניטריים בקרב קהילות מוסלמיות באירופה נגועות באג'נדה לקידום זהות אסלאמית בדלנית. עוד נמצאו ראיות למעורבותה המפוקפקת של קטאר בתהליכי חקיקה של הפרלמנט האירופי, וכמה פרשיות שוחד ידועות לשמצה נקשרו בשמה.

לאור האמור, ישראל ובנות בריתה במערב לא תוכלנה להמשיך לשדר "עסקים כרגיל" לקטאר. יש להבהיר לקטאר כי המשך תמיכתה (הישירה והעקיפה) בטרור תגרור השלכות חמורות מבחינתה. מומלץ לישראל לקדם את הנושא מול ידידתה הקרובה, ארה"ב, כדי שזו תפעיל מנופי לחץ על קטאר לשינוי התנהגותה.

על ארה"ב להתנות כל שדרוג של היחסים הביטחוניים והכלכליים עם קטאר, כולל עסקאות נשק עתידיות, בניתוק מוחלט של יחסיה עם ארגוני טרור ובאכיפת הסנקציות האמריקאיות במלואן. על וושינגטון ללחוץ על קטאר לנקוט צעדים משפטיים נגד ישויות הפועלות בשטחה המעורבות במימון הארגונים המוכרזים כארגוני טרור על ידי ארה"ב. אם קטאר תמשיך לתמוך בחמאס, על ארה"ב לבחון שינויי חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה" (Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור נגד קטאר.

בתחום ההשכלה הגבוהה, לאחרונה אישר בית הנבחרים עריכת תיקונים בחוק ההשכלה הגבוהה לשם הגברת השקיפות וצמצום הנזק האפשרי של התערבות ממשלתית זרה. ככל שהצעת החוק תעבור גם בסנאט ותיכנס לתוקף, מדובר בהחלט בצעד בכיוון הנכון. עוד מומלץ לארה"ב לערוך חקירה פדראלית של האוניברסיטאות המקבלות מימון מקטאר על מנת לבחון לעומק את ההשפעה שהייתה לכך על נורמות של חופש ביטוי וסובלנות בקמפוס.

אין להתעלם מתפקידה החשוב של קטאר בתיווך עסקת חטופים מול החמאס. יחד עם זאת, כל עוד שר החוץ האיראני מורשה להיפגש עם איסמעיל הנייה על אדמת קטאר, ומשרדי חמאס בדוחא נותרים פתוחים, אין מקום להוקיר את האמירות על מאמציה. תחת זאת, יש לאמץ גישה אסרטיבית יותר מול דוחא התובעת ממנה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון הטרור על מנת שיספק הוכחות למצבם הרפואי של החטופים ויזרז את שחרורם. יש להבהיר לקטאר כי אי מוכנותה לזנוח את תמיכתה בטרור ולהפעיל את כלל המנופים שברשותה לשחרור בני הערובה תגרור עלויות גבוהות מבחינתה דוגמת הליכים משפטיים, הקפאת נכסים קטאריים הנמצאים בתחום השיפוט של ארה"ב, הגבלת המרחב האווירי של Qatar Airways ועוד.

נכון תעשנה ממשלות גרמניה, בריטניה, איטליה וצרפת אם תנקוטנה צעדים כלכליים נגד קטאר בשל תמיכתה בחמאס ובאסלאמיזם הרדיקלי, לכל הפחות עד להשגת התקדמות ממשית בסוגיית בני הערובה. כמו כן, יש לפעול מול גורמים בסקטור הפרטי, במגזר השלישי וכן בשותפות עם מובילי דעת קהל ומשפיענים המקיימים קשרים עם האמירות, על מנת שאלו יחרימו כנסים ואירועים בינלאומיים באירוח או במימון קטאר, ויכריזו על ביטול השתתפותם כאקט מחאתי עד לשחרור כל בני הערובה.

אם חרף כל הצעדים הנ"ל תמשיך קטאר לספק סיוע לארגוני טרור מוכרזים, על ארה"ב לשקול את החלפת מעמדה של קטאר מבעלת ברית למדינה המוגדרת כתומכת טרור. במסגרת השינוי בסטטוס, יש לקדם מהלכים להעברת כוחות צבא אמריקאים מבסיס אל-עודייד בקטאר לערב הסעודית או לאיחוד האמירויות.

יש לבחון צעדים דומים מול מדינות אחרות בעלות מנופי השפעה על חמאס כמו טורקיה, אלג'יריה, מלזיה וכווית.

כמו הפיגוע ליד מעלה אדומים לפני שבוע והפיגוע בצומת מסמיה לפני שבועיים, גם הפיגוע בעלי לא אמור להפתיע ברמה הבסיסית. ההשראה שמספקת המלחמה ברצועת-עזה, הקריאות מצד ראשי אירגוני הטרור לתושבי יו"ש להשתלב במאבק ולפתוח חזית פעילה נגד ישראל, המוטיבציה לנקום שמוזנת ללא הרף  ע"י התמונות המשודרות באל-ג'זירה, יוצרות אווירה שמעודדת ביצוע פיגועים. הזמינות של אמצעי הלחימה  והחיכוך המתקיים עם חיילי צה"ל ועם אזרחים ישראלים משלים את שלושת התנאים הנידרשים לכך: מניע, אמצעים ומטרות. מה שריסן עד כה את מימוש הפוטנציאל הוא בעיקר הפעילות האינטנסיבית והתקיפה של כוחות הביטחון:  היקף המעצרים, הריסות הבתים , הסיכולים – לרבות פעולות הסיכול הממוקד והצעדים נגד תשתיות הטרור. אפשר כי  גם ההלם מהתקפת ה-7 באוקטובר והחשש של גורמי הטרור ביו"ש כי הזעם הישראלי בעקבותיה יופנה כלפיהם אם יספקו עילה לכך, תרמו לריסונם.  אם כך הדבר, כי אז יש להניח שנראה ניסיונות נוספים בעקבות התפוגגותה של השפעה זו.

המענה לאתגר זה מחייב את כוחות הביטחון להוריד את רף החשד בנקיטת צעדי מנע, לאמץ מרכיבים מהמדיניות הנוהגת בג'נין ובצפון השומרון גם לגזרות אחרות, לקצר את  הזמנים בביצוע הריסות בתים , להגביר את המאמצים לסיכול ייצור או הברחות נשק ולתפיסת אמצעי לחימה המצויים בשטח. נוכחותם הגבוהה של אנשי ביטחון ואזרחים חמושים – מגדילה את הסיכוי לתגובה מהירה ואפקטיבית לארועים כאלה. טוב יעשו צה"ל והמשטרה אם ישקיעו בהסברה לציבור זה של כללי ההתנהגות בהתרחש אירוע, כדי לצמצם את הסיכונים לירי דו-צדדי .

אסור להתפשר על השגת המטרות בעזה

במלחמה בעזה ישראל זקוקה לניצחון מובהק, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור. ההרתעה שהתרסקה ב-7 באוקטובר לא תשוקם אם ניתן יהיה לטעון שישראל לא הצליחה להשיג את יעדיה, אפילו לאחר טבח כה אכזרי שבוצע נגדה ולמרות הכוחות העצומים שהפעילה. או אז – היא תועמד בפני איום קיומי, יגבר הפיתוי לתקוף אותה וגם מעמדה המדיני יינזק קשות. השחקנים באזור ובמערכת הבינלאומית, בהם  – אויבים, ידידים ומתלבטים, עוקבים אחר המתרחש. עמדתם והתנהלותם ביחס לישראל יושפעו מהתוצאות בעזה. אין זו סיבה יחידה, אך די בה כדי להבהיר שלישראל אין כל ברירה אחרת,  מלבד השגת מטרות-המלחמה במלואן.

הישגי צה"ל עד כה מרשימים. יש בהם, כשלעצמם, כדי להעביר מסר לפחות לחיזבאללה על עוצמת הצבא שבו יתקלו אנשיו, לכשתגיע ההתנגשות. אך נותרה עוד מלאכה רבה: חטיבת חמאס ברפיח על ארבעת גדודיה טרם פורקו. ההנהגה הצבאית וחלק גדול מהסד"כ עדיין כשירים. את היקף הפגיעה בתשתיות המנהור ובאמל"ח קשה לאמוד , אך ברור שעדיין מוקדם להספידם.

בתנאים הללו, התאוששותו של חמאס עלולה להיות מהירה. במיוחד כאשר לרשותו יכולות ומנגנונים רבים של הממשל – שלא ניזוקו. לכן, אין להתפתות להצעות שמטרתן היא להביא לסיום המלחמה, בניסוח שיתאים לאוזן הישראלית או בצירוף תמורות שיקלו על שיווקו לציבור.

אין להתפשר בנושא זה גם לנוכח לחצים מדיניים או מול הניסיון לנצל את סוגיית החטופים כדי לבלום את צה"ל. בעת הזו, יש להניח, חמאס לא יילך ל"עסקה כוללת" שאין בה ערבויות לסיום המלחמה ולהסדרים ביטחוניים ואזרחיים שיבטיחו  את המשך שלטונו ברצועה. ישראל כמובן לא תוכל לתת ידה לעסקה כזו. מאחר שכך, הדרך המעשית להתקדמות, כפי שרואים זאת המתווכים, היא עסקה בשלבים. אם כך הדבר, יש לחתור לשחרורם של כמה שיותר חטופים, בשלב הראשון,  במחיר הנמוך ביותר האפשרי ובכל מקרה –בלי שישראל מוגבלת בחידוש הלחימה.

את המו"מ להשבת החטופים יש להמשיך תוך הגברת הלחץ על חמאס, כולל פגיעה במנהיגיו שבחו"ל ותוך דרישה בלתי פוסקת מוושינגטון למצות את המנופים המשמעותיים שבידיה, מול קטאר.

תחנה בלתי נמנעת בדרך למיטוט ממשל חמאס

עוד בטרם התבהרו נסיבותיה, מהרו גורמים במדינות ערב ובמערכת הבינ"ל להטיל על ישראל את האחריות לתקרית שבה נהרגו פלסטינים במהלך התקהלות סביב משאיות הסיוע שהוכנסו לצפון הרצועה. אין סיבה לפקפק בגרסתו של דובר צה"ל ובממצאי התחקיר הצבאי הראשוני שבוצע, ואולם, יש להניח שאלה ישכנעו בעיקר את המשוכנעים ממילא. מי שמחכך ידיו בסיפוק לנוכח "ההסתבכות" הישראלית הם בכירי חמאס, שבראייתם – מותם של האזרחים  -הוא תשלום סביר עבור הלחץ המדיני הנוסף שיופעל על ישראל, במיוחד לקראת המהלך הצבאי המתוכנן ברפיח הצפופה.

במציאות שנוצרה ברצועת עזה, אין דרך מעשית ובטוחה לאפשר את הגעתו של סיוע אזרחי לאוכלוסיה, בלי שחמאס ישלוט בכך, אלא אם צה"ל יעשה זאת. כפי שלמדנו מתופעת אונר"א – קשה לסמוך על "הנייטרליות" של אירגונים בינלאומיים ואין לצפות שאלה יעמדו איתן מול לחצי חמאס. כך גם לגבי מדינות זרות, מהאזור ובכלל. המחשבה שהרש"פ תוכל לעשות זאת – במנותק מחמאס – מתעלמת מיחסי הכוחות ביניהן בתוך הרצועה.

כדי להתמודד עם אתגר זה, מוצע שוב לבחון את הקמתם של "אזורי דה-אסקלציה", שאליהם לא תהיה גישה לחמאס ובהם – ורק בהם – ינתן סיוע הומניטארי לאוכלוסיה. זאת הדרך להפקיע מחמאס את שליטתה בסיוע –שמאפשר לה לא רק לצייד את אנשיה אלא גם לחזק את מעמדה ומשילותה.

כך או אחרת, אסור שהתקרית אתמול תגרום לנסיגה או להתקררות במאמצים הישראליים למיטוט ממשל חמאס. כפי שפורסם באחרונה ע"י מרכז המידע למודיעין ולטרור, רבים מהמוסדות הממשלתיים והציבוריים של ממשל חמאס ממשיכים לתפקד באופן כמעט מלא או חלקי. זה כולל את  לשכת ההסברה הממשלתית, ומשרד הפנים והביטחון הלאומי שאחראי על הפעלת מנגנוני הביטחון וגורמי העורף. אין כל הגיון להמשיך ולאפשר את פעילותם מוסדות ומנגנונים שבאמצעותם חמאס מבסס את משילותו.

על אף המחירים שתהליך זה עלול לגבות בטווח הקצר, זוהי תחנה הכרחית בדרך להחלפת שלטון חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.2.2024.