בזמן שטראמפ מעיין בהצעה האיראנית, לאחר שהודיע פומבית כי "סביר להניח שלא יקבל אותה", בכירי המשטר בטהראן מוסיפים לאיים לגבות מחיר כבד מהכוחות האמריקניים שאוכפים את הסגר הימי.

העלייה במחירי הנפט, אפשר להעריך, מטרידה את הנשיא האמריקני. למרות זאת, התנהלותו מקרינה שביעות-רצון מהמצור הימי, ככל הנראה בעקבות  דיווחים שמצביעים על האפקטיביות של האמצעי הזה. אם כך הדבר, הרי שמבחינתו גם בלי לבצע מהלכי לחימה נוספים, הוא כבר מחזיק בידו את הקלף המנצח. מה שנדרש כעת הוא סבלנות.

החלטת טראמפ ביחס לאיראן תקרין באופן ישיר על זירת לבנון וממילא גם על גבולות הגזרה של צה"ל.

ערוץ אלמיאדין הלבנוני, דווח אתמול (ראשון) על הסלמה בלחימה בעקבות סדרה של תקיפות אוויריות אגרסיביות וכ-14 פשיטות של כוחות צה"ל, על כפרים ועיירות בדרום לבנון.

ועדיין, כל עוד נשמר הסטטוס קוו בין ארה"ב לאיראן  וכל זמן שישראל ממשיכה למצות את המהלך המדיני מול ממשל עאון, צה"ל ייאלץ לפעול בזירה זו תחת מערכת של איזונים ובלמים.

מבחינתה של ישראל, הריסון יכול להתקבל על הדעת רק אם הוא משרת את המאמץ מול איראן. הן לנוכח האיום הישיר הנשקף ממנה והן משום שהאופן שבו היא תסיים את המלחמה הזו  ישפיע יותר מכל דבר אחר על עתיד חיזבאללה. יש לקוות שהמלחמה תוביל לשינוי המשטר בטהראן ובכל מקרה שלא תסתיים בהסדר שיאפשר למשטר להשתקם ולבסס מחדש את יכולותיו.  אמירתו של טראמפ כי "אולי עדיף לנו בלי עסקה בכלל" מצביעה על כיוון שישראל צריכה להכשיר כאופציה עדיפה יותר מהסכם שיפשיר כספים לאיראן.

כך או כך, אין הצדקה לריסונים ישראליים בלבנון רק בשביל לקדם משא ומתן עם הגנרל עאון. ממשל זה לא יוכל לספק לישראל את הדבר העיקרי שהיא צריכה ממנו – הסרת איום חיזבאללה. לעומת זאת – כפי שהוא כבר מוכיח, הוא יוכל גם יוכל להציב משקולות על רגליה, להגביל את חופש פעולה ולתבוע את נסיגתה מהשטח הלבנוני.

חולשתו של הממשל הזה היא גם חוזקתו במערכת המדינית הבינלאומית. כולם יריעו להצהרותיו החיוביות נגד חיזבאללה, יסבירו לישראל כי לבו נמצא בצד הנכון ויבקשו ממנה להתחשב באילוציו ולוותר למענו,  תוך ניפנוף באלטרנטיבה הקשה.  ממשל עאון מגיע למשא ומתן עם ישראל כשהיעד הנידרש מבחינתו הוא להפסיק את הלחימה ואת נוכחות צה"ל. לישראל אסור להמיר נכסים ביטחוניים מוחשיים בהסכמים שאינם שווים את הנייר שעליו ייחתמו.

***

קשה להפריז בחשיבות הפעילות שכוחותינו מבצעים בימים אלה בדרום לבנון. הם משמידים תשתיות חיזבאללה בכפרים השיעיים הקדמיים, ולא משאירים לפעילי ארגון הטרור בתים ומתקנים שאליהם יוכלו לחזור בתום השלב הנוכחי. הקו היחידי שבו נכון לעצור הוא קו הליטני. זה הקו הראשון שניתן להחזיק בו  באפקטיביות , מבחינה טופוגרפית, כשטח שולט. בד בבד צריך יהיה לפנות  את כל האוכלוסייה הלבנונית שמדרום לליטני ולהשאיר את רצועת השטח הזו ריקה מאדם,   עד להתפרקות חיזבאללה מנשקו . רק אז ניתן יהיה לשקול חזרתם של הנוצרים, במודל דומה לזה שהונהג עם הדרוזים ברמת הגולן.  אין תרופה ללא תופעות לוואי וגם דרך הפעולה הזו אינה נעדרת חולשות וסיכונים. בנוסף, היא מצריכה נחישות וסבלנות. למרות זאת, במאזן הכולל היא עדיפה על כל שאר החלופות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

השבוע התבשרנו כי טורקיה פנתה לארה"ב וללבנון והציעה לסייע בהשגת הסדר מול חיזבאללה, זאת במקביל למאמציה וקריאותיה לקידום הסכם בין ארה"ב לאיראן אותם היא מציגה כמאמצים למניעת הסלמה ולהשגת יציבות אזורית. ככלל, טורקיה ידועה בנסיונותיה למצב את עצמה כמתווכת בשלל סכסוכים, בין איראן לארה"ב, פקיסטן ואפגניסטן ועוד, כאמצעי להקרנת עוצמה והעלאת מעמדה באזור.

חרף מאמצים רבים למנוע את מתקפת המנע, כולל רעיונות יצירתיים שדווחו בתקשורת הטורקית, דוגמת הגעה להסדר בין איראן לארה"ב על משאבי אנרגיה, העמדה הטורקית לא התקבלה, מה שיצר תסכול טורקי על כך שאנקרה, נותרה, במידה רבה, מחוץ לעניינים. על רקע זה, אין להתפלא כי טורקיה ממקדת את מאמציה בחזרה למרכז הבמה, ובתוך כך למנוע מישראל למקסם את הישגיה ולקצור את פירות עמלה – הן מול איראן וכעת מול חיזבאללה, בנסותה להיות מעורבת במגעים המתוקשרים בין ישראל ולבנון.

הנשיא טראמפ פתח את השער לארדואן

המעורבות הטורקית מוכרת היטב לישראל מהמלחמה בעזה, ולא לטובה. אז רשם נשיא טורקיה הישג כאשר במסגרת קידום תכנית הנקודות של טראמפ, נהנה ממעמד בכיר במגעים, כאשר קודם לגיבוש התכנית, מעורבותה של טורקיה במשא ומתן כלל לא נלקחה בחשבון או נחסמה בידי ישראל. מעמד זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתמונה מהפגישה עם מנהיגי מדינות ערב בניו-יורק, שבה נראה ארדואן יושב לצדו של טראמפ אל מול שאר המשתתפים.

הנשיא טראמפ הבין את חשיבותה של טורקיה וידידתה הקרובה קטר בשל השפעתן על חמאס ולכן בחר להעמידן בקדמת הבמה ולהטיל עליהן את משימת שכנוע חמאס בחתימה על הסכם להחזרת החטופים בשלב ראשון. לצד ההשיג המדהים בהשבתם, בבחירתו זו, פתח הנשיא טראמפ את השער למעורבות טורקית וקטרית גם בשלב הבא של התכנית, שתכליתו פירוז הרצועה ושיקומה.

וכך פטרוניות חמאס העיקריות, לעיתים במסווה של פרויקטים הומניטריים, החלו לחתור, ועדיין, להכשיר נוכחות ארוכת טווח של שתיהן ברצועה, ולהבטיח את שרידותו של חמאס כריבון האפקטיבי, ובהמשך, אולי אף הבלעדי. באנקרה אף רצו לשלוח חיילים להשתתף בכוח הייצוב הבינלאומי מטעם "מועצת השלום" שאמון על פירוק חמאס מנשקו, אך לפחות לעת עתה, הצעה זו סוכלה בהצלחה על ידי ישראל.

אותה טורקיה רוצה לשחזר הצלחה מדינית זו בזירה הלבנונית, תוך הצרת צעדיה של ישראל, הגבלת חופש פעולתה, ושימור שלטון הטרור של חיזבאללה בלבנון עמו חיזקה את קשריה באחרונה.

כזכור, לאחר כניסת הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, הארגון ניסה לשקם את כוחו באמצעות ניסיונות הברחה דרך סוריה, אך קריסת משטר אסד והחלטת ההנהגה החדשה לחסום העברות נשק, לצד צעדים להפסקת טיסות על הקו טהרן-ביירות בלחץ ישראל, סגרו או הקשו משמעותית על נתיבי ההברחה המרכזיים שבהם השתמשו משמרות המהפכה האיראניים במשך שנים.

לפני עצירת הטיסות הישירות, אנקרה אפשרה את השימוש במרחב האווירי שלה למעבר טיסות של חברת התעופה האיראנית "מאהאן אייר" בדרכן לביירות. העובדה שחברה זו מוכרת בקשריה עם כוח קודס, ונכללה ברשימת הסנקציות האמריקניות כבר בשנת 2011, לא עצרה בעדה.  ד"ר יוסי מנשרוף, מומחה לאיראן, מציין כי במהלך דצמבר 2024, ביצעה "מאהאן אייר" 11 טיסות לשדה התעופה בביירות דרך המרחב האווירי של טורקיה, ואלו המשיכו גם לתוך ינואר 2025.

שיתופי פעולה כלכליים ומדיניים בין אנקרה לטהרן

בתגובה להחמרת הפיקוח, איראן וחיזבאללה התאימו את עצמם במהירות למציאות החדשה והחלו בבניית צירי הברחה חדשים במדינות שלישיות, בעיקר טורקיה ועיראק, הישענות גוברת על סוכנויות חלפנות ומטבעות קריפטוגרפיים. תחקיר שערך אנליסט המודיעין רונן סלומון חשף כי שיטת הפעולה הסתמכה על דיפלומטים ובלדרים בטיסות קונקשן, בין היתר דרך איסטנבול, כאשר ההחלפה מתבצעת בדיוטי פרי תוך עקיפה של דלפקי המכס, על מנת לטשטש את העובדה שמקור המימון הוא באיראן.

הסיוע הטורקי למשטר הטרור האיראני ולחיזבאללה אינו מתמצה ביוזמות פרטיות של בלדרים או מפרים בודדים, אלא מכוון מגבוה דרך מוסדות פיננסיים מרכזיים וגורמים בכירים. לראיה, בין 2012 ל-2013, בשיא משטר הסנקציות המערביות נגד איראן, טורקיה ואיראן הפעילו מנגנון שיטתי שבו תשלומים עבור גז ונפט הומרו לזהב והועברו לאיראן – ישירות או דרך האמירויות – בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים. המנגנון נשען על פרצה רגולטורית בסנקציות והופסק רק לאחר שפרצה זו נסגרה לקראת סוף שנת 2013.

בדפוס דומה של פעילות, הודעת מזכירות האוצר האמריקנית מאפריל השנה מתארת כיצד, במשך למעלה מחמש שנים, בנה פעיל המימון האיראני עבור חיזבאללה, רשת פיננסית של גורמים מפוקפקים ברחבי העולם, במטרה לעקוף את הסנקציות האמריקניות על הנפט האיראני, שכללה גם מפעילים בטורקיה לצורך הלבנת כספים.

עד למעצרו של הדיקטטור הוונוצאלי ניקולאס מדורו ע"י ארה"ב, המנגנון המתוחכם פעל כך: הנפט איראני הוברח לוונצואלה בתמורה לזהב, שהועבר לגורמים בכוח קודס המופקדים על הנגשת הסיוע לחיזבאללה בטהרן. בהמשך הזהב הוברח לטורקיה, שם נמכר בשוק השחור. מכירת הזהב בטורקיה אפשרה להמיר אותו למזומן או לנכסים נזילים לטובת פעילותם של איראן וחיזבאללה, תוך טשטוש עקבות והפחתת הסיכון לזיהוי.

למרות היריבות המסורתית והתחרות על הגמוניה בעולם המוסלמי, איראן וטורקיה יודעות לעבוד יחד למען החלשת אויבים משותפים, בהם הכורדים וישראל. אנקרה לא חפצה בשינוי משטר באיראן, בוודאי לא כזה שיהיה פרו-מערבי, וילווה בכאוס שיזלוג לתחומה, בין אם מדובר בזרם פליטי המוני לשטחה, התקוממות של האופוזיציה הטורקית מבית, התחזקות של האוטונומיות הכורדיות במדינות השכנות – או הכל ביחד.

ברקע האמור, הטורקים מאוימים במיוחד מעליית קרנה של ישראל באזור, לנוכח השותפות יוצאת הדופן עם ארה"ב, והעליונות הצבאית המרשימה שהוכחה כבר ב"עם כלביא" ושבה להכות באיראן ב"שאגת הארי".

מתוך הבנה זו, כשם שישראל הקפידה לעמוד על עקרונותיה ולמנוע מעורבות צרפתית בשיחות, כך, ואף ביתר שאת, עליה לעמוד על המשמר נוכח האפשרות למעורבות טורקית. ביחס לצרפת, גורם ישראלי הבהיר בשעתו כי התנגדות זו נובעת בין היתר מ"אפס נכונות צרפתית לעשות משהו קונקרטי כדי לעזור ללבנון לפרק את חיזבאללה".

פוטנציאל הנזק הטמון במעורבות טורקית הוא לאין שיעור גבוה יותר. לנוכח קשריה עם איראן וסיועה להעברת הכספים לחיזבאללה לטובת שיקומו, אין לאפשר לטורקיה שום מעורבות בשיחות. בשיח עם האמריקאים, על הדרג המדיני להבהיר כי בדומה להצבת חיילים טורקים בעזה – גם כאן מדובר בקו אדום.

פורסם בישראל היום, בתאריך 02 במאי 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בהודעה משותפת לצה"ל ושב"כ בערבו של יום הזיכרון נמסר על חיסולו של חמיס מחמד חמיס קצאץ, מחבל שהיה מעורב בטבח 7 באוקטובר והשתתף בפשיטה על קיבוץ ניר־עוז ובמעשי הזוועה שם. שנתיים וחצי לקח להגיע אליו, ומעניין כמה אחרים כמוהו עוד ממשיכים לפעול.
עם כל התסכול שבכך, אפשר להבין את העיכוב. מה שקשה יותר להבנה הוא נימת ההצטדקות בחלק השני של ההודעה, שבו נמסר כי המחבל חוסל לאחר "שהתקרב לאזור שבו פועלים כוחות צה"ל בדרום רצועת עזה, באופן שהיווה איום מיידי", וכי "לאורך המלחמה המחבל הוביל מתווי טרור נגד כוחות צה"ל ואזרחי מדינת ישראל". כלומר, לא די היה במעלליו מ־7 באוקטובר כדי להצדיק את חיסולו, וגם לא מספיק שתכנן פיגועים או התקפות נגדנו לאורך המלחמה. הוא הפך בן מוות רק לאחר שהציב איום מיידי על כוחותינו. קשה להאמין שזו המדיניות מול מרצחי חמאס בעזה, שממנה הכול התחיל.

אם לא די בכך, אתמול פורסם כי במסמך מודיעיני שהועבר לדרג המדיני הזהירו גורמי צה"ל כי חמאס משתקם באופן משמעותי במהלך הפסקת האש. למען האמת, לא נזקקנו לכך כדי להבין שזהו המצב. טורים ומאמרים לא מעטים בנושא, המבוססים על מידע גלוי, פורסמו גם בדפיו של העיתון הזה. רבים ממהלכי חמאס נעשו לעין כול וללא מאמצי הסתרה, גם כדי להבהיר מי כאן הריבון. אם כך הם הדברים מעל פני הקרקע, אפשר רק להעריך מה קורה מתחתיה.
מי שחושב שהפתרון לכל זאת יגיע במסגרת הסיכומים על פירוק חמאס מנשקו מוזמן להאזין לדוברי חמאס. ניקולאי מלאדנוב ואנשי מועצת השלום כנים במאמציהם בעניין הזה, אך יכולתם להשפיע על ארגון הטרור בסוגיית הנשק מוגבלת למדי. בכירי חמאס השמיעו את דעתם על כך פעם אחר פעם. בעצת המתווכים הם מנסים להנמיך את הווליום, אבל התשובה אינה משתנה. הנוסח הרשמי הסופי אולי לא יכלול את המילה "לא", אבל זאת תהיה משמעותו.

שני אילוצים גדולים משפיעים על המדיניות הישראלית בלחימה בעזה. הראשון הוא אילוץ מדיני – המחויבות הישראלית לתוכנית עשרים הנקודות, ובמסגרת זאת הרצון לא להצטייר כמי שהכשילו את יוזמת טראמפ ואת פעילות "מועצת השלום". האילוץ השני הוא המשאבים. רצועת עזה היא זירה משנית ביחס לאיראן וללבנון, שעיקר משאבי צה"ל מופנה אליהן.

אין חולק על סדר העדיפות הזה. ההזדמנות מול איראן מחייבת להציב אותה במוקד המאמצים, ולא לאפשר לשום זירה אחרת להסיט ממנה את המבט והקשב. למרות זאת, הרושם הוא שעדיין קיים מרחב לא קטן לפעולת כוחותינו במסגרת המשאבים הקיימים ובלי לפגוע בהסכמות המדיניות.
אין מדובר רק במאמצים תגובתיים לסכל הברחות וייצור נשק או לפגוע בהשתלטות חמאס על משאבים המיועדים לאוכלוסיית עזה, אלא אפילו בפעולות יזומות, בפרופיל נמוך, שימוקדו בפגיעה בפעילים, בתשתיות, במצבורי נשק, במנהרות, במתקני שלטון וכיוצא באלה. הפעולות ייעשו בעלויות נמוכות על בסיס המשאבים הקיימים בגזרה ובידי שב"כ, ויחייבו את חמאס להשקיע בהגנה על אנשיו ויכולותיו על חשבון מאמצי השיקום או התקיפה של כוחותינו. מהלכים כאלה גם יחבלו במוכנות חמאס לקראת ההתנגשות העתידית, כשתגיע העת לכך. הפעולות התחבולניות שיוחסו למוסד בזירות האחרות יכולות לתת השראה לסוג הפעולות הנדרשות בעזה.

בלי זאת, התעצמותו של האויב הזה תוסיף לחזק גם את ביטחונו ותעוזתו. או אז, פיגועים והתקפות שלו נגדנו הם רק עניין של זמן.

איראן בין המצרים

בהודעה שפרסם השבוע לרגל יום השנה לייסודו איים ארגון משמרות המהפכה כי אם תחודש הלחימה, הוא ינחית "מכות מוחצות ובלתי צפויות על נקודות חיוניות ועל כוחות ההרתעה של האויב שנותרו באזור". "אנו עומדים בפתחו של סדר אזורי חדש, שיהיה חופשי מכוחות הגמוניים, ובלי נוכחות של מעצמות זרות ויהירות", סיכמו במשמרות המהפכה את תמונת המצב. גם שם רוצים סדר אזורי חדש.

אף עתה, לאחר כישלון המאמצים לקיים סבב נוסף של שיחות באסלאמאבד ולאחר פקיעת תוקף הפסקת האש והארכתה המאולצת ללא תוקף ברור או מוצהר, קשה לנחש כיצד יסתיים הפרק הנוכחי של המערכה עם איראן. ההסלמה ברטוריקה, ואפילו המהלכים הכוחניים במצרי הורמוז, לא מעידים בהכרח על הכיוון הצפוי. שני הצדדים עדיין מעדיפים הסדר שיסיים את המלחמה על פני המשכה. הצעדים שהם נוקטים בינתיים הם חלק מהלחצים להשפיע על המשא ומתן וגם לעצב את נרטיב העמידה הנחושה מול קהלי היעד של הצדדים.

על כל פנים, ישראל צריכה להיערך לאפשרות של חידוש הלחימה. בסתר ליבה מותר לה גם לקוות לכך, במיוחד לאחר הפרסומים על היכולות שנותרו בידי המשטר ולאחר הפסקת האש בלבנון שנכפתה עליה וחיזקה את הזיקה של איראן לזירה.

אם הנשיא דונלד טראמפ יממש את איומיו, התקיפה באיראן לא תהיה בגדר הרחבה של בנק המטרות, אלא שינוי שישפיע על תכלית המלחמה – מעבר מפגיעה ביכולות צבאיות ובמטרות שלטוניות לפגיעה ביכולת התפקוד של המדינה. גישה כזו תכלול פגיעה ברשת החשמל הארצית, בתשתיות אנרגיה, בגשרים מרכזיים ובצירי תחבורה חיוניים, ותביא לשיתוקה של איראן כמערכת מדינתית לפחות לזמן מה. באשר למצב הפנימי שייווצר באיראן, יש להניח שבטווח המיידי צעד כזה יביא גם להשפעות שליליות, כמו למשל הפניית זעמם של חלק מהאזרחים האיראנים אל ארה"ב. אולם במאזן הכולל ובימים שיבואו אחר כך נראה כרסום עמוק בלגיטימיות הפנימית של המשטר, בקיעים בלכידותו וקשיים בתפקודו. כל אלה ייתנו למתנגדיו את האור הירוק לצאת לרחובות.

לעומת התרחיש הזה, הארכת הפסקת האש תשחק לידי המשטר האיראני, שמזהה היטב את הרגישות של ממשל טראמפ לממד הזמן, ורואה בכך מנוף לחץ לשפר את הישגיו במשא ומתן. התרחיש השלישי, הגעה להסכם, נושא בחובו סיכונים לא מבוטלים לטווח הארוך – לא רק בנוגע לטיב ההסכמות בסוגיות הגרעין והטילים, אלא בהפשרת כספים שהוקפאו במסגרת העיצומים. זהו קרש ההצלה שטהרן משוועת לו.
אם המשטר יצא מהמשא ומתן עם תקווה ומשאבים לשיקום, הוא לא ישנה את שאיפותיו. אדרבה, המלחמה רק תחזק אצלו את ההבנה שהוא חייב להצטייד בנשק גרעיני כדי להבטיח את קיומו.

מלכודת אוסלו בזירת לבנון

הפסקת האש בלבנון נכפתה על ישראל בידי הנשיא טראמפ במסגרת המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן. בכך טהרן חיזקה את זיקתה לארץ הארזים, והבהירה כי אין לה שום כוונה לוותר על אחיזתה בנכס.
ממשל עאון מגיע למשא ומתן עם ישראל בציפייה ברורה להפסיק את הלחימה  הישראלית, ולכונן תהליך לנסיגת כוחות צה"ל ולהגבלת הפעילות הישראלית באדמתו. עד כה הוא הצליח לפחות בחלק מהמשימה: ישראל נמנעת מתקיפות בביירות, ונדרשת להתאים את פעולותיה ההתקפיות לפרשנות הניתנת להגדרה "הגנה עצמית".

נכון אומנם שהגנרל ג'וזף עאון ואנשיו היו רוצים לראות את חיזבאללה מפורק מנשקו, אך הם לא מתיימרים להשיג זאת בכוחותיהם, ויימנעו מכל מה שיהיה עלול להחזיר את לבנון לעידן מכוניות התופת ומלחמת האזרחים. הממשל הזה לא מצליח אפילו לממש את החלטתו לגרש את השגריר האיראני, ובממשלתו גם כעת מכהנים שרים וחברי פרלמנט מטעם חיזבאללה.

לא רק שאין בכוחם של ההסדרים עם הממשל הזה להסיר את האיום העיקרי כלפי ישראל, אלא שהם יכולים גם יכולים להוות משקולת על רגליה, בדרישות להסגת כוחותיה ולהגבלת פעילותה הביטחונית. ישראל לא יכולה לוותר על כך. אסור לה להמיר נכסים ביטחוניים בהסכמים שאינם שווים את הנייר שייחתמו עליו.

גישתה בלבנון צריכה להיות מודרכת מרצונה לשמור על יחסיה עם הנשיא טראמפ, ולא משאיפות אחרות שאינן מחוברות למציאות. גם זאת עליה לעשות בראש ובראשונה מתוך ראייה של האינטרסים הביטחוניים שלה.
33 שנות אוסלו היו ניסוי כושל וכואב של גישת "ההתחשבות בחולשתו של הפרטנר". הלקחים ממלכודת אוסלו רלוונטיים מאוד גם ביחס ללבנון של הגנרל עאון.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נראה שהמאמצים לשוות למגעים עם לבנון חשיבות היסטורית לא הצליחו לפרוץ את מחסום הספקנות בישראל. אחרי אינספור הסכמים מדיניים שלא בלמו את התעצמות חיזבאללה וכן הצהרות מבטיחות של הממשל הלבנוני, שנותרו ללא כיסוי, קשה לבוא בטענות לישראלים, שכבר לא מתרגשים משיחות ישירות עם הממשל בביירות ולא נותנים בו אמון.
מטרתו של הממשל בלבנון היא בעיקר להשיג הפסקת אש ולהביא להפסקת הלחימה. הוא אומנם היה רוצה לראות את חיזבאללה מפורק מנשקו, אבל הוא גם מודע לפער בין הרצון ליכולת מול ארגון הטרור שמייצג את העדה הגדולה במדינה ולנוכח כוחו הצבאי. הממשל בביירות לא הצליח אפילו לממש את החלטתו לגרש את השגריר האיראני מהמדינה, ובממשלתו גם כעת מכהנים שרים וחברי פרלמנט מטעם חיזבאללה.
בעוד שאין בכוחם של הסדרים עם הממשל הזה להסיר את האיום העיקרי כלפי ישראל, הרי שהם יכולים גם יכולים להוות משקולת על רגליה. זה לא יבוא לידי ביטוי רק בדרישה – שכבר נשמעת כעת – להפסיק את פעולותיה ההתקפיות של ישראל בשטח לבנון, אלא גם בתביעה להגביל את נוכחותה הצבאית בשטח ולפעול דרך מנגנונים בינלאומיים לפני תקיפות אוויריות אפילו נגד צעדי ההתחמשות של חיזבאללה.
אם לפני הנסיגה מלבנון התמקד השיח הציבורי בישראל בשאלת המחיר של נוכחותנו שם, כיום הציבור מבין את המחיר של היעדר נוכחותנו במדינה. שליטה צבאית בדרום לבנון עד לגבול הטבעי שמציב נהר הליטני ומעבר לכך בצידו המזרחי, בנוסף לחופש לפעול נגד כל איום שמתהווה בכל שטחי המדינה, הם תנאים הכרחיים לישראל בכל הסדר. שליטה צבאית בשום אופן איננה מתכון לנוכחות סטטית, וגם איננה מרכיב יחיד. לצידה חייבים להימשך מאמצי סיכול רצופים שימנעו את התבססות האויב, ויאלצו אותו להשקיע את משאביו בהישרדות.
המערכת הבינלאומית, יש להניח, לא תקל עלינו. היא כנראה תנסה לרסן את פעילותנו ולבקש שנגלה הבנה לחולשתו של הממשל. התנהלותו של הגנרל ג'וזף עאון אפילו בנוגע ליוזמת טראמפ לקיים שיחה טלפונית משולשת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכולה להעיד על הצפוי לנו עמו במעלה הדרך. בסרט הזה כבר היינו.
33 שנות אוסלו היו ניסוי כושל וכואב של גישת "ההתחשבות בחולשתו של הפרטנר". את הלקחים נכון ללמוד גם בקשר לזירה הצפונית.

"לא ננטוש את לבנון"

מי שממהר בינתיים למנף את המגעים להפסקת אש כהישג תודעתי מול אזרחי לבנון הוא המשטר האיראני. אסמאעיל בקאאי, דובר משרד החוץ בטהרן, הצהיר כי "איראן לעולם לא תנטוש את לבנון", והבהיר שסוגיית הלחימה בלבנון תהיה אחד הסעיפים על סדר היום במשא ומתן באסלאמאבאד.
האופן שבו איראן תסיים את המערכה הזו ישפיע יותר מכול על מעמדו וכושר התאוששותו של חיזבאללה בלבנון. המפתח, גם בעניין זה, הוא סוגיית הכספים. דיווחי התקשורת על כך שארה"ב הציעה במשא ומתן להקים קרן סיוע לאיראן בסך 250 מיליארד דולר מעוררים דאגה. אומנם לא ניתן לכך אישור רשמי מגורמים אמריקניים, אך דיווחים אחרים על כך שהאיראנים מעריכים את נזקי המלחמה בסכום של 270 מיליארד דולר מחזקים את החששות שהעניין עלה לדיון, בשל הקרבה בין הסכומים.
ביחס לאיראן ברור שכל זמן שהמשטר הנוכחי יתקיים, הוא לא ישנה את שאיפותיו. אדרבה, המלחמה רק תספק חיזוק לאנשי המשטר שסבורים שנשק גרעיני חיוני להבטחת קיומו.
המשא ומתן עלול לספק למשטר בדיוק את מה שהוא זקוק לו כעת: קרש הצלה. כזכור, מצבו הכלכלי, שהיה קשה עוד לפני המלחמה, הוציא את ההמונים לרחובות. המלחמה החמירה את המצב, והמצור הימי מגביר את הלחץ והמצוקה. המשא ומתן המדיני הוא התקווה היחידה שנשארה למשטר לבלום את נפילתו לתהום, וגם לאפשר את שיקומו.
האתגר העיקרי מצד ארה"ב וישראל הוא למנוע שחיקה של הישגי המלחמה, ולשמר את הפוטנציאל להחלפת המשטר. המצור הימי האמריקני עונה על כך, כל עוד הוא מרכיב באסטרטגיה ויימשך לאורך זמן, ולא ישמש מנוף לחץ טקטי בלבד.
למעשה, המשא ומתן יכול להתפתח לאחד משלושת התרחישים הבאים: הראשון הוא הגעה להסכם, השני הוא פיצוץ השיחות וחזרה ללחימה, והשלישי הוא לא הסכם ולא לחימה.
מנקודת מבטה של ישראל, תרחיש של הסכם שיביא להפשרת כספים שיצילו את המשטר ויאפשרו את שיקומו הוא הגרוע מהשלושה. כאשר אלה הן הברירות, ישראל צריכה להעדיף שהמלחמה תסתיים "בלי הסכם ובלי מלחמה", ולא עם הסכם כזה. הפתרונות אז לאתגרי הגרעין והטילאות יושגו באכיפה חד־צדדית, כשאיראן ממילא בעמדת חולשה ותאותגר גם בתוך ביתה פנימה.

המקום שממנו הכול התחיל

תאריך היעד לפירוק חמאס מנשקו פקע והוארך, וצפוי להסתיים כאשר שורות אלה יראו אור. אבל בארגון הטרור לא משדרים בהילות בסוגיה הזו או השלמה עם הכיוון הזה. ההפך מכך: "מדובר בניסיון שערורייתי של הכיבוש להשיג דרך המשא ומתן את מה שלא השיג בשדה הקרב", הסביר דובר הזרוע הצבאית של חמאס. משלחת מטעם הארגון קיימה השבוע פגישות בקהיר עם גורמי התיווך, קבלה על אי עמידתה של ישראל בהתחייבויותיה, ואף הציבה רשימת דרישות.
בד בבד מתרבים הדיווחים על מאמצי השיקום של חמאס, תוך ניצול הצעדים ההומניטריים שמובילה "מועצת השלום" וההתמקדות העולמית והישראלית במלחמה באיראן ובלבנון.
הציבור בישראל נחשף רק במעט ורק מעת לעת למה שמתרחש מתחת לפני האדמה בעזה. ניסיון העבר מחייב להניח כי חמאס לא שוקט לרגע בכל התחומים – מגיוס לוחמים נוספים ואימונם, ועד לשיקום מנהרות וליצור נשק. המציאות הזו לא תותיר לישראל ברירה זולת השלמת המלאכה בעצמה, עם כל הכבוד למועצת השלום ולכל שאר הפטנטים.
בחלוף שנתיים וחצי של מלחמה מרובת זירות, פרקים והישגים, הסיום עוד רחוק והמציאות עדיין שברירית. את המשך המאבק ישראל עושה מעמדת כוח טובה לאין ערוך מזו שבה הייתה בכל נקודת זמן אחרת מאז 7 באוקטובר. אין כאן לא רהב ולא אופוריה, אך יש בסיס איתן לאמונה ולאופטימיות.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 16 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

על רקע המתיחות בין טורקיה לישראל סביב הוצאת צווי המעצר נגד בכירים ישראלים, נשיא טורקיה רג'יפ טאיפ ארדואן שב ואיים השבוע כי כפי שארצו פעלה בנגורנו-קרבאך ובלוב, כך תוכל לפעול גם מול ישראל – ובלבד שתהיה חזקה דיה. זו הזדמנות לבחון את השאלות הבוערות: האם יש אמת בדבריו, והאם אנקרה מסוגלת להציב איום צבאי ממשי על ישראל?

מהלך קרקעי טורקי

בפועל, מאז הפלישה לקפריסין ב-1974, טורקיה לא ביצעה פלישה קונבנציונלית רחבת היקף בסגנון של כיבוש טריטוריאלי מלא, אך כן קיימה מבצעים קרקעיים משמעותיים בסוריה ובעיראק. בסוריה ביצעה אנקרה פעולות רחבות היקף, עם שילוב של כוחות סדירים לצד גורמים מקומיים, וביססה נוכחות מתמשכת בצפון המדינה. בעיראק, מנגד, צעדיה היו מצומצמים יותר, וכללו חדירות עומק והקמת בסיסים.

הפעולה בשתי הזירות הללו, בשכנותיה של טורקיה, במדינות הגובלות בטורקיה, נועדה בראש ובראשונה להתמודד עם האתגר הכורדי, שנחשב לאיום ישיר על ביטחונה הלאומי. לעומת זאת, בלוב ובאזרבייג'ן התאפיינה המעורבות הטורקית בנוכחות צבאית מצומצמת יותר, שהתבססה על ייעוץ, הפעלת כטב"מים, אספקת ציוד ותמיכה בכוחות מקומיים, כולל שימוש בלוחמים סורים.

פלישה טורקית מהים

ומה לגבי תרחיש של פלישה ימית? הצי הטורקי הוא מהחזקים באזור, אך חדירה אמפיבית לישראל אינה סבירה מבחינה צבאית בתנאים הנוכחיים. תרחיש כזה מחייב שליטה ימית ואווירית לאורך זמן והנחתת כוחות בהיקף משמעותי. סיכויי ההצלחה של ניסיון כזה נמוכים מאוד, שכן הוא ייענה במאמץ ישראלי משולב של חיל הים, חיל האוויר, מערכי ההגנה האווירית והמודיעין. תגובה שכזו תאפשר איתור מוקדם, תקיפה בעומק ובים וסיכול של הכוח הפולש, עוד לפני הגעתו לחוף.

עימות בין חילות האוויר

וישנו גם ההיבט האווירי. לחיל האוויר הישראלי יתרון מובהק על פני מקבילו הטורקי, הן בניסיון המבצעי והן באיכות הפלטפורמות. זאת, למרות מאמצי המודרניזציה של טורקיה בשנים האחרונות, לרבות שדרוג הצי האווירי וחתימה על עסקאות לרכישת מטוסי יורופייטר מאירופה. נכון לעת הזו, ולמרות דיווחים שונים, ארה"ב טרם מכרה לטורקיה מטוסי F-35.

בהיבט המבצעי, ישראל צברה ניסיון רב בזירות מורכבות, כולל תקיפות עומק מול מערכי נ"מ מתקדמים, כפי שהומחש באופן בולט בשתי המערכות האחרונות באיראן, בעוד טורקיה צברה ניסיון בעיקר בלחימה בעצימות נמוכה עד בינונית, בדגש על הפעלת כטב"מים ושילוב כוחות מקומיים. פער זה עשוי להשפיע על היכולת לאבטח ולנהל מהלך רחב-היקף מול יריב מתקדם. המשמעות ברורה: תרחיש של פלישה קרקעית או אמפיבית ישירה לישראל אינו סביר, לפחות בטווח הנראה לעין.

עם זאת, קיים סיכון משמעותי יותר מצד טורקיה להפעלת איום עקיף, באמצעות תמיכה בכוחות סוניים קיצוניים בזירה הצפונית. תרחיש זה גם עלה בהערכות ועדת נגל ביחס לנוכחות הטורקית בסוריה, ולאפשרות שגורמים מקומיים יגרמו להסלמה בזירה זו. המעורבות הטורקית בסוריה משתלבת באסטרטגיה עקבית להחלשת המילציות הכורדיות שנואות נפשה. ייתכן שבעתיד תנסה טורקיה לבנות שלוחה מאורגנת בסוריה, שתפנה את האיום גם כלפי ישראל, אך נכון לעכשיו אין עדות למאמץ שיטתי כזה.

וצריך להביא בחשבון פרט נוסף:  ככל שטורקיה מתכוונת להעמיק את הפריסה הביטחונית שלה בסוריה, ובפרט אם תשלב בכך גם כוחות סדירים, יגדל הסיכון לחיכוך מבצעי עם כוחות ישראליים הפועלים בזירה. מצב כזה עלול להוביל להסלמה לא מכוונת. אפשר להעריך, בהסתמך על דיווחים של גורמים ישראליים בדבר הקמת מנגנון ביטחוני למניעת חיכוך, כי שתי המדינות יפעלו לצמצום הסיכון ולהימנעות מהידרדרות. גם עתיד היחסים בין סוריה לישראל ישפיע גם על העימות העקיף מול טורקיה, שצפויה להעניק גיבוי למשטר בדמשק. בשלב הנוכחי, כך או אחרת, לא נראה שסוריה מעוניינת בהחרפה מול ישראל, ובכל מקרה המשך הנוכחות הצבאית בנקודות מפתח בסוריה, כולל כתר החרמון, היא כלי הרתעתי חשוב.

אם יש רצון ויש יכולת

עד כה הדיון התמקד ביכולות, בהנחה של קיומה של מוטיבציה לפעולה. אולם אין ודאות שלטורקיה אכן קיימת כוונה לאמץ קו תקיף שיאיים באופן ישיר על ישראל. זאת, בין השאר, בשל הלחץ הצפוי מצד נאט"ו ובעיקר מוושינגטון, וכן לנוכח פוטנציאל לתגובה ישראלית קטלנית, כפי שטהרן למדה על בשרה.

אם כן, נדמה שבטווח הקצר אין לייחס משקל יתר לאיום הטורקי, שנראה בעיקר כתגובה לעליית מעמדה האזורי של ישראל על רקע שיתוף הפעולה עם ארה"ב נגד איראן, וכן כתגובה להסלמה שטורקיה ביקשה למנוע משיקוליה שלה. עם זאת, בטווח הארוך אין לשלול התפתחות של איום ממשי, במיוחד בשל העמקת המעורבות הביטחונית והצבאית של אנקרה בסוריה וניסיונותיה לבסס נוכחות גם בזירה העזתית.

לא זו בלבד, אלא שתיאבונו ההולך וגדל של הנשיא ארדואן למצב את טורקיה כמובילת העולם המוסלמי הסוני, ושאיפותיו הנאו-עות'מניות, עלולים לגרום לו לנקוט צעדים תקיפים יותר מהרטוריקה הלוחמנית המוכרת. טוב תעשה ישראל אם תשמור על דריכות, ותעקוב בעניין אחר ההתפתחויות מכיוון אנקרה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14 באפריל, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

יתכן שלא הייתה ברירה מול ממשל טראמפ אלא להסכים לקיומן של שיחות ישירות עם הממשל הלבנוני.  שמירה על השותפות האסטרטגית הטובה עם וושינגטון, ביחוד בעת הזו, מצדיקה את מחיר ההתייצבות לשיחות המדיניות,  אבל לא יותר מכך. מאחר שהסיכויים להסכם שלום שיספק את דרישותיה הביטחוניות של ישראל, נמוכים למדיי, אין לשלם שום מחיר נוסף רק לשם קיומו של התהליך.

לא צריך להיות מדינאי דגול או מומחה למזרח-התיכון כדי להעריך מה הלבנונים ידרשו מישראל כשישבו ליד שולחן המו"מ. הפסקת-הלחימה בשטח לבנון תהיה הדרישה הראשונה. "כל זמן שאתם תוקפים בשטחנו, אתם נותנים לגיטימציה לקבוצות "ההתנגדות" להתחמש ולפעול נגדכם" – כך הם יאמרו. אותו טיעון ישמש בהמשך כנימוק לדרישה השנייה שהם יציגו –לפינוי כוחות צה"ל משטח לבנון ובשלב מאוחר יותר גם כדי לתבוע מישראל לחדול מפעולות האיסוף במרחב האווירי שלה. אחרי זאת יבואו התביעות לתיקוני הגבול היבשתי בנקודות המחלוקת ואולי גם דרישות נוספות הנוגעות למים ולים.  ומה לבנון תהיה מוכנה לתת? אם כל דרישותיה ייענו היא כנראה תהיה מוכנה להכרה במדינת ישראל ולצעדי נורמליזציה. מה לגבי פירוק חיזבאללה מנשקו? – אפשר להניח שהתשובה לכך תהיה "רוצים אבל לא יכולים". ניסוח אפשרי נוסף: "אם תתנו את כל מה שביקשנו – יתכן שייווצרו תנאים שיאפשרו לנו להתמודד עם האתגר הזה".  השורה התחתונה – הסוגייה החשובה ביותר לישראל – תיוותר ללא מענה.

הממשל הלבנוני לא יהיה לבדו בהפעלת הלחץ על ישראל. צרפת ולא רק היא, יטענו – ישראל חייבת לחזק את הממשל הזה ולהיענות לדרישותיו כדי לחזקו. בלי זאת, כך ייאמר, הממשל לא רק שלא יוכל לספק את צורכיה של ישראל אלא שאף יתקשה להחזיק מעמד….

כן, אלה הטענות ששמענו במשך שנים ביחס לרשות הפלסטינית וזה לא ימנע את העלאתן גם ביחס ללבנון. כוחו של גנרל עאון הוא בחולשתו. בדיוק כמו אבו-מאזן.

אם זוהי הדינאמיקה הצפויה – חייבים לכייל את הציפיות ולקטוע את החלומות על חבילות נופש בביירות. צריך להיכנס לשיחות עם ציפיות נמוכות ובעיקר עם שתי החלטות מחשקות. ראשית, לא משלמים שום מחיר  רק בעבור קיומו של מו"מ, במיוחד לא הפחתת הפעילות הביטחונית. ההחלטה השנייה – פירוק חיזבאללה מנשקו הוא תנאי לכל הסכם. בלי זאת, אפשר להמשיך להיפגש, לדבר, אפילו להתחבק, במקביל ללחימה ולנוכחות בשטח ולא במקומם.

 הטלת המצור הימי היא חלק מהמשא ומתן של טראמפ

"איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במו"מ"  כך צייץ טראמפ בינואר 2020 אחרי חיסולו של קאסם סולימאני.  לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השתמש בניסוח זה.

משעה שהאש הופסקה, ראשי המשטר בטהרן רואים במשא ומתן הזדמנות לחלץ את המשאבים והתנאים הנחוצים לשיקום, יותר מאשר אמצעי לחץ נגדם. הם מודעים לביקורת כלפי טראמפ וללחצים שבהם הוא נתון ומניחים כי לא יממש את איומיו לחדש את המלחמה.

בהחלטתו להטיל מצור ימי טראמפ מכניס למגרש המשא ומתן מנוף נוסף ומבהיר כי בידיו אמצעים נוספים גם בלי לחדש את המלחמה.

האתגר העיקרי של וושינגטון הוא למנוע שחיקה של ההישגים המרשימים של המלחמה  ולשמר את הפוטנציאל להחלפת המשטר.  

הרפיית הלחץ הצבאי, כשלעצמה, עשויה לספק חלק מהתנאים הנחוצים להתאוששותו של המשטר. קל וחומר אם יופשרו לאיראן כספים ומשאבים שהוקפאו במסגרת הסנקציות שהוטלו על המשטר.

אתגר נוסף הוא מניעת הגבלות על חופש הפעולה של ישראל מול איראן או מול אירגוני הפרוקסי שהיא מפעילה. ישראל צריכה להתעקש על כך מול כל אוייב ומול כל איום בכל זירה. בכלל זאת, מול חיזבאללה.

האתגר הנוסף הוא הגרעין. אין המדובר רק בהוצאה והשמדה של האורניום המועשר שבידי איראן, אלא גם מניעת העשרה בכל דרגה על אדמת איראן .

כל משא ומתן עם נציגי המשטר, לא רק מרחיק את השאיפה להפלתו, אלא מחזק את הלגיטימיות שלו ועלול לסלול את הדרך להתחזקותו. למרות הצהרותיו, יש להניח שגם טראמפ מבין שכל עוד יתקיים משטר זה הוא לא ישנה את שאיפותיו. אדרבה, המלחמה הנוכחית תספק הוכחה לעמדתם של אלה בתוכו שסבורים שגרעין צבאי חיוני להבטחת קיומו.

כדי לשמר את הסיכויים להפלת המשטר, חיוני לשמר את מצבה הכלכלי הקשה של איראן. המוחים האיראניים שעדיין ממתינים לאור הירוק מצד הנשיא, יוכלו לעשות זאת בעצמם, כשיזהו את ההזדמנות לכך, כל עוד תישמר מצוקתו של המשטר. לפחות את זאת, עלינו להבטיח.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• הדיון על איראן מתמקד לרוב בזהות המשטר או בגרעין, אך מתעלם ממימד קריטי: מבנה המדינה ורמת הריכוזיות שלה.
• הניסיון ההיסטורי מראה כי מדינות ריכוזיות מצליחות לשמר ולשקם כוח גם לאחר זעזועים פוליטיים עמוקים.
• לוב תחת קדאפי ממחישה כיצד ריכוזיות מאפשרת הקרנת כוח, כולל שימוש בטרור ככלי מדינתי והשפעה אזורית ובינלאומית.
• גם לחץ צבאי וסנקציות לא הביאו לשינוי מהותי כל עוד המבנה הריכוזי נשמר.
• קריסת המשטר ב-2011 פירקה את הריכוזיות והובילה להיעלמות האיום המדינתי – אך יצרה כאוס, מיליציות ואי-יציבות מתמשכת.
• המקרה הלובי מציב דילמה: איום ריכוזי ומסוכן מול איום מבוזר, פחות קטלני אך כרוני.
• בהקשר האיראני, פירוק הריכוזיות עשוי להפחית את האיום האסטרטגי, אך במחיר של פיצול פנימי ואי-יציבות אזורית.
• "מודל קדאפי" באיראן עשוי להביא לביטחון גדול יותר לישראל וארה״ב, אך גם ליצירת מרחב בלתי נשלט עם סיכונים מסוג חדש.

מבוא

הדיון האסטרטגי סביב איראן מתמקד לרוב בבלימת תוכנית הגרעין או בשאלת שינוי המשטר. אולם גישות אלו מתמקדות בזהות ההנהגה ומתעלמות ממימד עומק מרכזי: מבנה המדינה ומידת ריכוזיותה. הניסיון ההיסטורי מצביע על כך שמדינות בעלות ריכוזיות גבוהה מסוגלות לשמר ואף לשחזר יכולות אסטרטגיות לאורך זמן, גם לאחר שינויים פוליטיים דרמטיים.

כך, למשל, רוסיה שלאחר קריסת ברית המועצות הצליחה לשקם את עוצמתה הצבאית ולשוב למדיניות כוחנית; איראן שלאחר מהפכת 1979 המשיכה לפתח שאיפות אזוריות; וסין, חרף שינויי משטר עמוקים, שמרה על ריכוזיות שאיפשרה לה להפוך למעצמה עולמית. דוגמאות אלו מדגישות קרוב לוודאי כי לא זהות המשטר היא הגורם המכריע, אלא מבנה הכוח במדינה.

המקרה הלובי

המקרה הלובי תחת מועמר קדאפי מספק המחשה חדה לדינמיקה זו. הפיכת 1969, שבה הודח המלך אידריס הראשון, סימנה מעבר ממלוכה חלשה ומבוזרת למערכת שלטונית ריכוזית. קדאפי פעל לבסס שליטה רחבה באמצעות פירוק מוקדי כוח מתחרים, הלאמת משאבי הנפט והקמת מנגנוני ביטחון נאמנים אישית. ריכוזיות זו איפשרה ללוב לפעול בזירה הבינלאומית באופן אקטיבי ולעתים תוקפני, ולהקרין כוח מעבר למשקלה היחסי.

כבר בראשית שנות השבעים ניכרה רמת החיכוך הגבוהה שבה פעלה לוב בזירה האזורית. בשנת 1973 הופל מטוס נוסעים לובי מעל חצי האי סיני לאחר שסטה ממסלולו ונכנס למרחב האווירי שבשליטת ישראל. המטוס יורט על ידי חיל האוויר הישראלי והופל לאחר שלא נענה להוראות, והאירוע הסתיים במותם של למעלה ממאה נוסעים ואנשי צוות. האירוע עורר ביקורת בינלאומית חריפה והוביל למתיחות אזורית, והוא נתפס על ידי ישראל כחלק מהקשר ביטחוני רחב יותר של איום אפשרי מצד גורמים עוינים. בהקשר זה הועלו גם הערכות שונות בדבר חשש מניצול כלי טיס אזרחיים לפעולות טרור נגד יעדים אסטרטגיים בישראל, אף כי טענות אלו אינן מבוססות באופן חד-משמעי במחקר ההיסטורי.

במהלך שנות השבעים והשמונים הפכה לוב לשחקן מרכזי בשימוש בטרור ככלי מדיניות. היא תמכה בארגונים פלסטיניים, בתנועות מהפכניות באפריקה ואף בקבוצות טרור באירופה. שיאו של דפוס זה היה הפלת טיסת Pan Am 103 מעל לוקרבי בשנת 1988, שבה נהרגו 270 בני אדם. האירוע הוביל לסנקציות בינלאומיות חריפות ולבידוד מדיני, והמחיש את יכולתה של מדינה ריכוזית לייצר השפעה גלובלית באמצעות טרור מדינתי.

העימות בין לוב לארצות הברית החריף בשנת 1986, כאשר בעקבות פיגוע בברלין שיוחס ללוב, ביצעה ארצות הברית תקיפה אווירית נגד מטרות בלוב. התקיפה כוונה נגד מתקני שלטון, מודיעין וצבא ונועדה להרתיע את המשטר הלובי. אף שהתקיפה גרמה נזק ממשי, היא לא הובילה לשינוי מיידי במדיניות, דבר המדגיש את עמידותה של מערכת ריכוזית גם מול לחץ צבאי ישיר.

במקביל, פעלה לוב להרחבת השפעתה באפריקה. קדאפי השקיע משאבים רבים בתמיכה במשטרים, במימון תנועות ובמעורבות צבאית, בעיקר בצ'אד ובמרחב הסאהל. פעילות זו חיזקה את מעמדה של לוב כשחקן אזורי, למרות מגבלותיה המבניות.

בתחילת שנות ה-2000 חל שינוי במדיניות הלובית. בשנת 2003 הודיעה לוב על ויתור על תוכניות נשק להשמדה המונית ועל פתיחות למערב. מהלך זה הביא להסרת הסנקציות ולשיפור במעמדה הבינלאומי של לוב. עם זאת, מבנה המדינה הריכוזי נותר בעינו.

השפעת "האביב הערבי"

השלב המכריע התרחש בשנת 2011, עם פרוץ "האביב הערבי". מרידות פנימיות נגד המשטר, לצד תגובה אלימה מצד קדאפי, הובילו להתערבות בינלאומית. מועצת הביטחון של האו״ם אישרה את החלטה 1973, ונאט״ו הוביל תקיפות אוויריות שפגעו באופן שיטתי ביכולות המשטר ואיפשרו את נפילתו. עם קריסת המערכת הריכוזית לא הוקם מנגנון חלופי יציב, ולוב התפצלה למספר מוקדי כוח יריבים.

השלכות הפירוק התבררו באופן חד בשנת 2012, כאשר הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי הותקפה והשגריר האמריקאי כריסטופר סטיבנס נרצח. האירוע המחיש את אובדן השליטה המרכזית ואת עליית כוחן של מיליציות מקומיות, והדגיש את המעבר מאיום מדינתי ריכוזי לאיום מבוזר של חוסר יציבות.

במובנים קלאסיים של איום מדינתי, לוב שלאחר 2011 חדלה להוות איום משמעותי. אין בה כיום תוכנית גרעין, אין מדיניות חוץ קוהרנטית ואין יכולת הקרנת כוח אזורית או גלובלית. עם זאת, היא הפכה למרחב של אי-יציבות מתמשכת, המאופיין בפעילות מיליציות, טרור מקומי והתערבות חיצונית. בכך מדגים המקרה הלובי מעבר מאיום מרוכז ובעל פוטנציאל קיומי לאיום מבוזר ומתמשך.

המקרה הלובי מציב דילמה אסטרטגית עקרונית: האם עדיף להתמודד עם מדינה ריכוזית בעלת פוטנציאל לאיום קיומי, או עם מרחב מפוצל המאופיין באי-יציבות אך חסר יכולת לפעול כישות אסטרטגית אחידה. הניסיון ההיסטורי מלמד כי ריכוזיות מדינתית מאפשרת פיתוח יכולות מתקדמות והקרנת כוח, בעוד שפיצול מפחית יכולות אלו אך יוצר סיכונים אחרים, פחות מרוכזים אך מתמשכים.

סיכום

בהשלכה על המקרה האיראני, עולה כי הדיון אינו יכול להתמקד רק בזהות המשטר. איראן משלבת ריכוזיות מדינתית, אידאולוגיה ויכולות מתקדמות, ובכך מייצגת פוטנציאל לאיום משמעותי. עם זאת, יש להיזהר מהשלכה ישירה מהמקרה הלובי, שכן איראן שונה בהיקפה, בהרכבה החברתי ובעומק מוסדותיה, וכן בשל קיומה של תשתית גרעינית מתקדמת.

המקרה הלובי מדגים כי ריכוזיות מדינתית היא תנאי מאפשר ליצירת איום אסטרטגי משמעותי, וכי פירוקה מוביל להיעלמות האיום המדינתי הקלאסי – אך במחיר של אי-יציבות מתמשכת. מכאן עולה כי החשיבה האסטרטגית על איראן אינה יכולה להתמקד רק בשאלת שינוי המשטר או בלימת יכולות, אלא חייבת לכלול גם את מבנה המדינה ואת יכולתה לרכז כוח.

עד כה, יש להודות, הפגין המשטר האיראני יכולת עמידה מרשימה, ולמרות המכות הקשות שקיבל הוא עדיין שולט באיראן ברמה גבוהה של ריכוזיות. אם יממש הנשיא טראמפ את איומיו ויפגע בתשתיות כלכליות ברחבי איראן, עשוי בהחלט שלטון האייתולות להיסדק. מיעוטים אתניים ודתיים ברחבי איראן עשויים להיווכח כי השלטון המרכזי בטהראן אינו יכול לספק להם את צרכיהם. הם גם עשויים להעריך כי חולשתו של השלטון המרכזי מקטינה מאוד את הסיכונים הכרוכים במרי גלוי נגדו. על רקע זה, קיימת בהחלט אפשרות שאחדים מהם ינסו להשתלט על שטחים ומוקדי כוח בתוך איראן. אם אכן כך יקרה, יתממש באיראן "מתווה קדאפי". דה פאקטו איראן תתפצל וישראל וארה"ב יחושו עצמן בטוחות יותר מאי פעם בעבר מול "האיום האיראני".

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חודשיים לאחר שנבחר לכהן כנשיא איראן עמד מסעוד פזשכיאן על בימת העצרת הכללית של האו"ם, ובנימת "ראו הוזהרתם" אמר: "העולם כיום עֵד לטבעה האמיתי של ישראל". הוא בא לקלל, ויצא מברך.

כוונתו הייתה להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, אך הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל שלאחר 7 באוקטובר מציגה את טבעה האמיתי – מאמינה, יוזמת, נועזת, מתוחכמת ונחושה מול כל הקמים עליה.
לפי דיווחים שאין בידינו לאמתם, פזשכיאן ניצב כיום בעימות עם בכירי משמרות המהפכה על גישתם באשר להמשך המערכה. הוא מתריע באוזניהם כי בלי הפסקת אש, כלכלת איראן תקרוס תוך כמה שבועות.

שעון החול שהנשיא דונלד טראמפ הציב להגעה להסכם עם מי שנותר לנהל את העניינים באיראן אוזל. עמדותיו הפומביות של הנשיא האמריקני, כמו גם המהלכים הגלויים של צבאו, משדרים מסר של מוכנות לכל התרחישים, והם אינם מסייעים להעריך איזו חלופה הוא יעדיף לבסוף.

העמימות במגעים שמתנהלים בערוצים המדיניים מוסיפה לקושי הזה. ועדיין, רבים הסימנים המעידים על רצונו של טראמפ להגיע לקו הסיום.

בין אלה אפשר למנות את אמירתו כי המלחמה כבר הובילה לשינוי במשטר האיראני, לאחר חיסול שכבת ההנהגה הוותיקה; התבטאויותיו על השיעור הגבוה של המטרות שהושמדו מתוך היעדים שתוכננו לתקיפה; וגם מסריו האחרונים, שמפחיתים בחשיבות של מצרי הורמוז לארה"ב.

"חיסלנו את איראן, הוצאנו אותם מהמשחק. הם בחוץ, ובגדול". כך, לדבריו, אמר הנשיא טראמפ ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן במאמציו לשכנעו להצטרף כעת להסכמי אברהם. את התשובה לכך הוא קיבל אתמול בדרישה המשותפת שהעבירו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית ובחריין, שביקשו לא להפסיק את המלחמה עד להשגת "שינוי דרמטי" בהתנהגותה של איראן או בהרכב הנהגתה.

דאגתם העיקרית של שליטי מדינות המפרץ בימים אלה היא מפני האפשרות שארה"ב וישראל יפסיקו את המלחמה בלי "לסיים את העבודה". או אז, הם מניחים, המשטר האיראני יתאושש, יעשה הכול כדי להבטיח את עצמו מפני מתקפות עתידיות, וגם יבוא חשבון עם כל מי שסייע לתקיפתו. הם מבינים כי בתרחיש כזה מדינותיהם יהיו במקום גבוה ברשימת היעדים של איראן.

המנהיגים הערבים באזור רואים את הדברים דרך ממד נוסף: הזמן. לכהונתו של טראמפ נותרו בסך הכול עוד 33 חודשים. לעומתו, להנהגה באיראן אין מגבלות כהונה. סבלנות ואורך רוח הם מרכיבים טבעיים בהתנהלותה. לכן במדינות האזור מעדיפים לספוג בשתיקה את המכות מאיראן למרות ההשפלה שנלווית להן. אפשר להעריך שהם מתכווצים בכיסאותיהם כל אימת שמישהו משבח את תרומתם.

בישיבת הממשלה אתמול חשף רה"מ בנימין נתניהו כי "אנחנו יוצרים בריתות עם מדינות ערביות שמדברות על לחימה משותפת לצידנו". אם בן סלמאן או שליטים אחרים ממדינות המפרץ יצטרפו כעת להסכמי אברהם, יהיה זה רק מתוך חרדתם מהאפשרות להשתקמותו של המשטר האיראני ורצונם להבטיח מעתה את ההגנה עליהם מפניו.
הם בוודאי היו מעדיפים שהמלחמה תסתיים רק לאחר הפלת המשטר, ותסיים את עידן הפחד מפניו.

לא לוותר על הפלת המשטר

מנקודת המבט של ישראל, מצבה האסטרטגי כיום טוב לאין ערוך מזה שבו היא הייתה ערב המלחמה: היכולות האסטרטגיות של איראן ספגו פגיעה קשה, גם אם לא בלתי הפיכה; יציבות המשטר התערערה למרות שהוא עדיין עומד על רגליו; וישראל הפגינה פעם נוספת בפני מדינות האזור והעולם את עוצמתה הביטחונית, והיא גם מיצבה את עצמה כשותפה אסטרטגית מובילה של ארה"ב, ולא כנתמכת או בת חסות.
עם זאת, האמת ניתנה להיאמר: השינוי היסודי שאנו מייחלים לראות באיראן יתרחש רק כאשר משטר האייתוללות יסיים את דרכו. בלי זאת, כל מה שהושג עלול להיות זמני.

לכן בשום אופן אין לוותר על שאיפה זו. בכל חלופה שבה יבחר הנשיא טראמפ, האינטרס הישראלי הוא לשמר את העיצומים על המשטר – כי זה מה שיוציא את ההמונים נגדו. אינטרס נוסף הוא שלא יהיו כל הגבלות על חופש הפעולה של ישראל נגד המשטר או שלוחיו. כך נבטיח שהמערכה הנוכחית תהיה נקודת ציון נוספת בהידרדרותו של המשטר בדרך לנפילתו, שגם אם תתמהמה – בוא תבוא.

גבורה וגדולה בימים גדולים

ימים אלה של חג וזיכרון תובעים מאיתנו להעפיל לעמדת תצפית שממנה אפשר לראות לא רק את ההווה, אלא גם את העבר שממנו הוא צמח ואת תמרוריו של העתיד שאליו הוא מוליך.
מהמקום הנישא ההוא אולי ייראו המחלוקות המסעירות של הימים האלה קצת פחות גועשות. לעומתן יזדקרו דברים אחרים, שורשיים ומכריעים יותר לגבי עתיד העם והמדינה.

זירות הלחימה הרבות של ישראל עדיין פתוחות. האתגרים רבים וקשים, וההתמודדות איתם גובה מחירים. ברם, ישראל מגיעה להתמודדות הזו הפעם מתוך עמדת כוח כמעצמה אזורית. היא עדיין כאובה, מפוכחת, זהירה ומודעת לשבריריות קיומה, אך גם מלאת עזוז, ובשום אופן לא שפופה.

לדאבון הלב, מצבנו קשור גם למצבותינו. היממה האחרונה סיפקה תזכורת כואבת למחיר הכבד.

ללא ספק, הגילוי הגדול של 900 הימים שבין שמיני עצרת תשפ"ד לפסח תשפ"ו הוא גבורתו של דור הלוחמים. זו מתאפיינת בשילוב של עוז רוח יוצא דופן, רעות עמוקה והקרבה, גבורה תחת אש והצלת חיים, חוסן נפשי, התמדה ועמידה ממושכת בתנאי לחימה מורכבים.
מה שעוד מייחד את הגבורה הזו הוא שאין היא נחלתם של יחידים, אלא של דור שלם. היא מתגלה בשדה הקרב, ומבקשת להשפיע גם על העורף. היא תובעת אחדות ושותפות, והיא יונקת מהאמונה בנצח ישראל ובצדקת הדרך, וכן מתחושת האחריות העמוקה לעתיד המדינה.
אם יש מישהו שזקוק להוכחות לכך, יטה נא אוזן לדברים המסופרים על טובי בנינו. "הוא רצה ללכת להילחם, להיות בקו הראשון, לשמור על עם ישראל. תמיד נתן לאחר לפני שדאג לעצמו", סיפר אדי אנטיס על אחיו מקסים, אחד מארבעה הלוחמים שנהרגו שלשום בהיתקלות עם לוחמי חיזבאללה בדרום לבנון. תיאורים אלה חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, לא כי הם נשמעים יפה, אלא כי אלה הם הבנים.
"אם יש לי משהו שהייתי מבקש מכם, עם ישראל", הוסיף אדי אנטיס, "הוא שתדעו שלא איבדתי היום את אח שלי. איבדתי ארבעה אחים, ואתמול עוד אח, ושלשום עוד אח, ובמלחמות עוד אלפי אחים. לכו לבקר את פצועינו, להשתתף בהלוויות של האחים. נהיה חזקים, כי עם ישראל חזק". אשרי העם שככה לו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 01 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• קטר אינה תומכת במאמץ המלחמתי מול איראן, אלא פועלת לשמר ערוצי דיאלוג עם טהרן ודוחפת לסיום הלחימה.
• תרומתה המבצעית מוגבלת, בין היתר בשל הכדאיות הנמוכה של הבסיס האמריקאי באל-עודייד, ובשל הסתייגות קטרית משימוש בו לצרכים התקפיים.
• על רקע היחלשות איראן, קטר עשויה למלא תפקיד משלים בתחזוקת נכסי הציר – ובראשם חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון.
• על ישראל להציג את קטר כשחקן דו-ערוצי ולהמחיש את השלכות קשריה עם גורמי הציר האיראני
• מומלץ לדון בהרחבת התחולה של הצו הנשיאותי האמריקאי, המסווג שלוחות של "האחים המוסלמים" כארגוני טרור גם ביחס לקטר
• יש להמליץ על העתקה הדרגתית של בסיס אל-עודייד למדינה אחרת.
• יש לפעול להגברת הפיקוח על ההשפעה הקטרית בזירות עזה ולבנון, באמצעות התניית הסיוע בהתקדמות בפירוק מנשק, הגברת השקיפות ופיתוח חלופות אזוריות דרך שחקנים מתונים.

לקריאת המאמר במלואו

רבות ממדינות האזור מצאו את עצמן אחרי פרוץ המלחמה באיראן בליבו של שדה הקרב. קשה לומר שהן הופתעו מהמלחמה, אך העובדה שהן ניצבו לפתע במוקד העניינים והיקף הנזק שנגרם להן אולי לא היו משהו שהן שקלו מראש. אך ממשלות אחרות במזרח התיכון מצאו את עצמן במצב מוזר עוד יותר, כאשר מצד אחד הן מנסות לשמר את ריבונותן ואף לטפח את יחסיהן עם האמריקנים, ומצד שני מתמודדות עם דריסת רגל משמעותית של האיראנים בתוך שטחן – ולבסוף הבינו שהשלוחות הפרו-שיעיות גוררות אותן למלחמה.

כזה למשל הוא המצב של לבנון, כידוע, שהפרוקסי האיראני שגדל בתוכה, חיזבאללה, משך אותה בעל כורחה לעימות עם צה"ל. סוריה, מנגד, הצליחה לפני המלחמה להכחיד את הנוכחות האיראנית, ולכן היא נותרה מחוץ למעגל הקרבות. ההימור שלה לדבוק במערב ובארה"ב, ובמקביל להפנות עורף לטהרן, השתלם היטב. עד השלב הנוכחי, לפחות, היא לא ספגה כמעט טילים, ומנגד לא נקלעה למלחמה שאינה מעוניינת בה.

מדינה אחרת שכן נלכדה בסבך האינטרסים האזורי היא עיראק, שעוד לפני המלחמה מצאה את עצמה קרועה בין ארה"ב לאיראן. בחודשים שקדמו למתקפה בסוף פברואר זה בא לידי ביטוי בצעדים סותרים ומביכים של הממשלה בבגדד כלפי הפרוקסי של טהרן, כאשר חיזבאללה והחות'ים הוכרזו על ידי העיראקים כארגון טרור – ומיד לאחר מכן, עם היוודע הדבר והכעס מצד איראן, בוטלה ההכרזה הזו. כעת הדילמה של בגדד מכרעת הרבה יותר: האם תבחר לצדד באמריקנים או ברפובליקה האסלאמית, וכיצד תתערב במלחמה הזאת, אם בכלל?

כמו תמיד, העיראקים – ששבעו די והותר מלחמות, שינויי שלטון וכאוס בשנים האחרונות – מנסים לשחק על כל הצדדים, בלי לבחור באמת באף אחד. אלא שבאותה מידה הם גם נפגעים משני הצדדים, וסופגים אש מכל עבר. הבחירה לא לבחור היא גם סוג של בחירה.

עוד לפני החיסול של מנהיג איראן עלי ח'מינאי ב-28 בפברואר נקלעה עיראק למבוי סתום בזירה הפוליטית. ברקע איומים אמריקניים מפני צירוף מיליציות פרו-איראניות או אנשיהן בקואליציה החדשה, היא לא הצליחה להתקדם ולהגיע להכרעה על ראש ממשלה חדש. כאשר הועלה שמו של נורי אל-מאלכי, איש המקורב לטהרן, כמועמד לתפקיד, האמריקנים הגיבו בזעם והציבו אולטימטום לבגדד. לפי שעה נראה שהוא ירד מהפרק, אך שום דבר לא סגור. אף שם אחר גם לא עלה בינתיים מחדש כחלופה למנהיג המדינה, ומוחמד שיעא א-סודאני ממשיך לשלוט שם כראש ממשלת מעבר.

האמריקנים גם הזהירו את המיליציות מראש שאם יתערבו במלחמה עם איראן הן יספגו אש עוצמתית, וההתרעה הזאת הועברה היטב לבגדד. זה לא עזר: הממשלה העיראקית ראתה בחוסר אונים כיצד המיליציות גוררות אותה למלחמה, והיא לא יכולה הייתה לעשות דבר נגד זה. בשליחותה של טהרן החלו המיליציות תוקפות בטילים וכטב"מים מטרות ואינטרסים אמריקניים ומערביים, ובתגובה ישראל וארה"ב פגעו במטות ובבסיסים שלהן בתוך עיראק עצמה. בתווך, בגדד ניצבה חסרת אונים, ולא הצליחה לעשות דבר.

הנה רשימה של אירועים בזירה העיראקית רק בשבוע האחרון: תקיפה איראנית על נציגות ארה"ב במחוז הכורדי בארביל וגם על שדה התעופה שם; ירי של שבע רקטות לפחות מאזור מוסול לעבר בסיס אמריקני לשעבר בסוריה; פגיעת כטב"מ של אחת המיליציות במטה ארגון מודיעין לאומי בבגדד, שהביאה גם למותו של קצין; יש כמובן גם עוד.

בימים האחרונים נדמה שהעניינים קצת יוצאים משליטה, וגם מאבק הכוחות הפנימי בתוך עיראק נכנס לתמונה. הבוץ שהיא שוקעת בו רק הולך ומעמיק, ובעתיד אין לדעת מה תהיה אחריתה של המדינה.

שוגים באשליות

יש כמה תחומים שבהם השפיעה המלחמה קשות על עיראק, מה שהביא אותה להצטער על עצם פתיחתה. הראשון שבהם הוא הממד הכלכלי: זמן קצר לאחר התקיפה על שדה הגז פארס, הגדול בעולם, הפסיקה הזרמת הגז מאיראן לעיראק, ואיימה להשבית את כל משק האנרגיה במדינה. בגדד תלויה מאוד בייבוא אנרגיה, ובעבר גם הסתמכה על הזרמת נפט מאיראן – עד שארה"ב הפסיקה את מתן הפטורים לעיראק לרכישת נפט כזה, בשל העיצומים הבינלאומיים.

יתרה מכך, הממשלה בבגדד לא השכילה – בדומה למדינות רבות אחרות באזור, אגב – לגוון את מקורות התקציב שלה, וכ-90 אחוז מההכנסות העיראקיות מקורן בייצוא נפט. ערב המלחמה מכרה עיראק כ-3.3 מיליון חביות נפט ביום, וכולן כמעט עברו דרך מצרי הורמוז. מאז תחילת המלחמה ירד שיעור החביות שהצליחה לייצא בחדות, אולי אפילו רק לכשליש. אומנם רק אתמול אמר שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י שאיראן תתיר לעיראק להעביר בבטחה נפט דרך המצרים, אבל צריך עוד לראות אם אכן כך יהיה.

כך גם לגבי צינור הנפט מהאזור הכורדי, שיוצא מהעיר כירכוכ, שהושבת במשך שנתיים וחצי בשל סכסוכים בין הממשל המרכזי לממשל באוטונומיה הכורדית. רק התערבות אמריקנית השבוע אפשרה להחזיר להפעיל אותו בצורה משמעותית יותר, אך גם דרכו עוברות רק כ-200 אלף חביות נפט ביום –כ-6 אחוזים בלבד מהייצוא העיראקי לפני המלחמה.

לקשיים הכלכליים יש השפעה מיידית: המשק העיראקי שברירי במיוחד אחרי שנות המלחמה הארוכות, וכל זעזוע כזה פוגע בו מאוד. השכר של עובדי המגזר הציבורי מצוי בסכנה על רקע המשבר הנוכחי, שכן כבר לפני המלחמה הוא נגס ברוב ההכנסות של המדינה. המשמעות – אגב, גם כאן בדומה למה שמתחולל בלבנון – היא שלמשל לא בהכרח יכולה הממשלה לשלם בזמן את השכר של עובדיה, כולל אנשי הצבא. לא פלא שאולי הם יפזלו לארגונים מתחרים כגון המיליציות.

יש למלחמה כמובן גם השפעות צבאיות על עיראק. היא מותקפת משלל כיוונים, והמרחב האווירי שלה כנראה מנוצל לגיחות אוויריות נגד איראן. יש תיעודים ברורים מאוד של מטוסים אמריקניים מרחפים בשמי המדינה ותוקפים ריכוזים של המיליציות. עיראק גם גובלת באיראן, טורקיה, סוריה וערב הסעודית – והטילים מתעופפים להם מסביבה בכל כיוון.

השבוע היא גם נגררה לקרבות בצורה שונה משציפתה: מיליציות איראניות, ככל הנראה, שיגרו שבע רקטות מאזור מוסול לעבר בסיס אמריקני לשעבר במחוז חסקה שבסוריה, שעות אחדות לאחר שהרשויות בסוריה הודיעו על מעצרם של פעילים מתא המשתייך ל"כוחות הגיוס העממי" מעיראק, ששהו בסוריה. לא ידוע על נפגעים בתקרית, אולם דמשק הגיבה בחריפות לשיגור הרקטות. היא הודיעה כי תגן על גבולה ותייצר הרתעה מפני כל מתקפה אפשרית, ועיראק החלה לחשוש מפני חזית נוספת. לא פלא, אם כן, שהיא מיהרה להגיב בזריזות ולבצע מעצרים – ראשונים מאז תחילת המלחמה – של ארבעה חשודים במעשה.

אבל נזק רב נגרם לבגדד גם בזירה הפוליטית והמדינית. כמדינה שמנסה תמיד לשמור על איזון בין מזרח למערב, בין ארה"ב לאיראן, ככל שעובר הזמן היא יותר ויותר מתקשה להישאר נייטרלית בסכסוך, מבלי להעדיף צד אחד על השני. בה בעת, הממשלה העיראקית מאוד מנסה גם כעת לעשות זאת.

הנה למשל אירוע שהתרחש רק השבוע: בעוד שבתקשורת המערבית ניתן דגש לעובדה שבגדד זימנה אתמול את האחראי על השגרירות האמריקנית בעיר לשיחת נזיפה אחרי המתקפות במדינה, לא מספיק הוזכרה העובדה שגם השגריר האיראני זומן לשיחה זהה. משרד החוץ קרא לשניהם ומסר להם "מכתבים רשמיים של מחאה בעניין המתקפות על עיראק", והדגיש את הצורך לשמור על יחסי מאוזנים באזור ובעולם, ולמנוע מאיראן "להיגרר לתוך הסכסוך".

מועצת הביטחון של עיראק, שנועדה השבוע גם היא לאחר מתקפות על המיליציות הפרו-איראניות ועל כוחות כורדיים מצד טהרן, הורתה לנציגיה להגיש תלונה למועצת הביטחון של האו"ם נגד ארה"ב ואיראן בגין מתקפות אלה. היא גם הסמיכה את כל כוחות הביטחון במדינה, כולל "כוחות הגיוס העממיים", להגיב בהגנה עצמית נגד כל ניסיון פגיעה בהם, ולא משנה מהיכן יגיע.

אך המצב הפוליטי של עיראק כה סבוך, עד שכל תנודה וטלטלה מנוצלות על ידי אחד הצדדים כדי לנסות להשיג יתרון בזירה הפנימית. כך למשל, מיד עם פתיחת המלחמה דווח כי חיילי נאט"ו פונו מעיראק לאיטליה, אף שבגדד הייתה אחד המאחזים העיקריים שלהם באזור המזרח התיכון. לא עבר זמן רב, וא-סודאני הבטיח כי אחד האינטרסים שלו הוא להאיץ את יציאתה מהמדינה של הקואליציה שמובילה ארה"ב במלחמה נגד דאע"ש בעיראק. הכוח אמור היה לצאת עד ספטמבר, וראש הממשלה מנסה להקדים את לוח הזמנים.

בריאיון לעיתון איטלקי השבוע הוא הסביר כי יש בכך יתרונות רבים: "ברגע שלא יהיו עוד לוחמים זרים על אדמה עיראקית, יהיה לנו קל הרבה יותר לפרק את המיליציות החמושות", הוא הפליג בדמיונו. הנימוק של א-סודאני, שאינו אדם תמים, הוא שהנוכחות האמריקנית היא זו שנותנת תירוץ למיליציות להמשיך להחזיק בנשקן ולא להתפרק ממנו ולהעבירו לידי המדינה. זו נקודת מחלוקת עיקרית בין הממשלה לראשי התנועות הפרו-איראניות בשנים האחרונות, אך סביר להניח שגם א-סודאני יודע שאין בכך ממש.

כשם שחיזבאללה לא התפרק מנשקו אפילו כשישראל לא שלטה באף שטח בלבנון, וכשם שהחות'ים השתלטו על תימן בלי קשר לארה"ב או לישראל, כך גם המיליציות שמממנת איראן בעיראק לא מתכוונות פשוט להניח את נשקן. התירוץ האמריקני טוב ויפה כרגע, אבל כשלא יהיה בו שימוש ימצאו המיליציות סיבה אחרת. ממילא, א-סודאני פשוט מסרב להתמודד עם האמת הפשוטה: אין לממשלה בראשותו שום סיכוי לפרק את המיליציות מנשקן, ואין לו יכולת לעשות זאת בכוח. בהיעדר חלופה מציאותית, אם כן, קל לו יותר פשוט לדמיין.

המיליציות מצידן גם לא שוקדות על השמרים. גדודי חיזבאללה, מהארגונים העוצמתיים יותר מתוכן, הצהירו כי לא יקבלו כל נוכחות אמריקנית על אדמת עיראק, ואף ניסו למנף את המצב לתועלתם הפוליטית: לא תוקם אף ממשלה חדשה בבגדד אלא אם תפעל תחת "ההתנגדות האסלאמית", הודיעו הגדודים, במה שמסתמן כניסיון של כפיית מסגרת פוליטית חדשה בעיראק בעידוד איראני.

ראש הממשלה לא אוהב את ההתפתחויות האחרונות, אבל הוא עומד חסר אונים. כל שנותר לו לעשות הוא להתריע מפני פעולות שיפוררו לחלוטין את המרקם המדינתי של עיראק. אחרי שהכטב"מ של המיליציות פגע בשבת במתקן המודיעיני בבגדד והביא למותו של קצין שם, א-סודאני פרסם הודעה נזעמת במיוחד ואמר כי מדובר ב"פעולה פחדנית". הוא קרא לכל הסיעות במדינה לצאת "בבירור ובכנות" נגד המתקפה על מוסדות מדינתיים – וכיוון לכך במיוחד נגד המיליציות, שלא אמרו דבר על האירוע עד אותו רגע. בנוסף ציין ראש הממשלה כי מי שיפעל נגד מוסדות המדינה, "מהמר על עתידה של עיראק".

פיקוד איראני ישיר

עוד בימיה הראשונים של המלחמה קרא ראש ממשלת עיראק לדו-שיח לפתרון הסכסוך בין ארה"ב לאיראן, וביקש למנוע הסלמה. הדברים שלו שיקפו את החשש בבגדד מהיקלעות לעימות אזורי שהוא לא באמת יכול היה להרשות לעצמו לקחת בו חלק. אך כאשר המיליציות פתחו באש על אינטרסים אמריקניים עם תחילת המלחמה, הן לא התייעצו עם הממשלה בבגדד, ולא ביקשו את רשותה. הן לא יצאו על כך בהצהרה גלויה, ולא שיתפו פעולה עם הרשויות בעיראק. המצב הזה ממילא משקף את מאזן הכוחות האמיתי בעיראק, כמו גם את הכוח האמיתי שמניע רבים מהתהליכים שמתרחשים בה.

אולי רק כדי לא להיראות כמי שאינם שולטים בעניינים, החליטו בהנהגה העיראקית על יישור קו. כאמור, המועצה לביטחון לאומי בבגדד, בראשות ראש הממשלה א-סודאני, התכנסה שלשום – והכריזה על מתן אישור ל"כוחות הגיוס העממי" בפרט, אך גם לגורמים אחרים במדינה (בכל זאת, שומרים על איזון) לנקוט באמצעים להגנה עצמית נגד כל מתקפה עליהם. הכינוס נעשה בתגובה למתקפה על מטה של המיליציות השיעיות, שבהן נהרגו גם קצינים בכירים, ועוד מתקפה על כוחות הפשמרגה הכורדיים שגבתה את חייהם של שישה לוחמים.

איך כל זה קרה? איך איבדה א-סודאני את השליטה במדינתו במהירות כל כך גדולה, ואיך עברו החלטות ריבוניות לידי ארגוני פרוקסי של טהרן? כבר שנים מחמשת איראן את המיליציות במדינה השכנה, בונה להן תשתיות ושדרת פיקוד, ושולחת את אנשי "כוח קודס" של משמרות המהפכה כדי לאמן אותן ולפקד עליהן. זמן רב הממשלה בבגדד, שעסוקה בבעיות הישרדות עמוקות, דוחה את הטיפול והעימות במיליציות – בין היתר בשל חשש ממלחמה פנימית של השיעים או מפרוץ מהומות מגזריות במדינה – ולא כופה את מרותה עליהן.

אחרי כניסתו המחודשת של דונלד טראמפ לבית הלבן בינואר שעבר, החל הממשל הרפובליקני ללחוץ על בגדד לרסן את המיליציות ביתר שאת. עוד לפני כן העבירה ישראל מסרים ברורים לבגדד שהיא עשויה לתקוף את המיליציות אם ימשיכו לשגר כטב"מים לעברה, והן אכן הודיעו על הפסקת אש חד-צדדית בתום 2024, במקביל לסיום הקרבות בלבנון.

אך טראמפ דרש גם את הפירוק מנשק של המיליציות, ושלח את אנשיו להזהיר את הממשלה בעיראק שלא תשלב אותן במוסדות השלטון. למרות אולי הרצון הטוב של א-סודאני ואנשיו (אם יש כזה בכלל), ועל אף המילים המנומסות, דבר לא נעשה.

בתקשורת הערבית דווח כיצד איראן שיגרה את אנשיה מיד בתחילת המלחמה להניע את המיליציות לפעולה, וכך גררה את עיאק למלחמה. אף שלאחר חיסול ח'מינאי נותק הקשר ליומיים עם המיליציות, כבר לאחר יומיים הגיעו אנשי "כוח קודס" לבגדד וחידשו את הפעילות שלהם מולן. הם הקימו פיקוד משותף של משמרות המהפכה במקום, הקימו חדר מבצעים עיקרי וחלופי, ובנו את התוכניות להשתלבות בקרבות.

כאשר הבכירים במיליציות ניסו לברר מה המטרה שאיראן מכווינה אותם כלפיה, הם נענו שההנהגה מתמקדת במטרות אמריקניות, וכי היא מגייסת לשם כך את כל הכוחות שטיפחה במשך שנים. אנשי משמרות המהפכה פיקחו אישית על המתקפות, בעזרת יועצים שכבר התגוררו בעיראק, וניסו – לטענת המקומיים בתקשורת – "לזרוע אי יציבות ומהומות במדינות שמארחות חיילים אמריקנים, ולבסס את השפעתה של איראן בעיראק". בין היתר הקימו אנשי "כוח קודס" גם חדר פיקוד חלופי, למקרה שבטהרן כבר לא יוכלו לתפקד. עם זאת, הפעילות שלהם בעיר נחשפה, ורבים מהם הותקפו בידי האמריקנים וישראל.

בכלל, עיר הבירה העיראקית הפכה מאז תחילת המלחמה לזירת מאבק מודיעינית, ובתקשורת הערבית דווח כי שני הצדדים לסכסוך הפעילו בה אמצעים שונים ומשונים. גם חלק מהמטרות שהותקפו שייכות למטות מודיעין של המיליציות וגם של עיראק עצמה. כעת חוששים בבגדד שככל שתימשך המלחמה, כך יהיה יותר ויותר קשה למנוע מהמיליציות להטיל את כל מה שיש להן למערכה. איראן וארה"ב סוף-סוף פתחו במלחמה שעליה דובר זמן רב, והעיראקים נתקעו באמצע. איך יימלטו מהמלכודת הזאת? אין להם שום מושג.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.