חודשיים לאחר שנבחר לכהן כנשיא איראן עמד מסעוד פזשכיאן על בימת העצרת הכללית של האו"ם, ובנימת "ראו הוזהרתם" אמר: "העולם כיום עֵד לטבעה האמיתי של ישראל". הוא בא לקלל, ויצא מברך.

כוונתו הייתה להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, אך הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל שלאחר 7 באוקטובר מציגה את טבעה האמיתי – מאמינה, יוזמת, נועזת, מתוחכמת ונחושה מול כל הקמים עליה.
לפי דיווחים שאין בידינו לאמתם, פזשכיאן ניצב כיום בעימות עם בכירי משמרות המהפכה על גישתם באשר להמשך המערכה. הוא מתריע באוזניהם כי בלי הפסקת אש, כלכלת איראן תקרוס תוך כמה שבועות.

שעון החול שהנשיא דונלד טראמפ הציב להגעה להסכם עם מי שנותר לנהל את העניינים באיראן אוזל. עמדותיו הפומביות של הנשיא האמריקני, כמו גם המהלכים הגלויים של צבאו, משדרים מסר של מוכנות לכל התרחישים, והם אינם מסייעים להעריך איזו חלופה הוא יעדיף לבסוף.

העמימות במגעים שמתנהלים בערוצים המדיניים מוסיפה לקושי הזה. ועדיין, רבים הסימנים המעידים על רצונו של טראמפ להגיע לקו הסיום.

בין אלה אפשר למנות את אמירתו כי המלחמה כבר הובילה לשינוי במשטר האיראני, לאחר חיסול שכבת ההנהגה הוותיקה; התבטאויותיו על השיעור הגבוה של המטרות שהושמדו מתוך היעדים שתוכננו לתקיפה; וגם מסריו האחרונים, שמפחיתים בחשיבות של מצרי הורמוז לארה"ב.

"חיסלנו את איראן, הוצאנו אותם מהמשחק. הם בחוץ, ובגדול". כך, לדבריו, אמר הנשיא טראמפ ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן במאמציו לשכנעו להצטרף כעת להסכמי אברהם. את התשובה לכך הוא קיבל אתמול בדרישה המשותפת שהעבירו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית ובחריין, שביקשו לא להפסיק את המלחמה עד להשגת "שינוי דרמטי" בהתנהגותה של איראן או בהרכב הנהגתה.

דאגתם העיקרית של שליטי מדינות המפרץ בימים אלה היא מפני האפשרות שארה"ב וישראל יפסיקו את המלחמה בלי "לסיים את העבודה". או אז, הם מניחים, המשטר האיראני יתאושש, יעשה הכול כדי להבטיח את עצמו מפני מתקפות עתידיות, וגם יבוא חשבון עם כל מי שסייע לתקיפתו. הם מבינים כי בתרחיש כזה מדינותיהם יהיו במקום גבוה ברשימת היעדים של איראן.

המנהיגים הערבים באזור רואים את הדברים דרך ממד נוסף: הזמן. לכהונתו של טראמפ נותרו בסך הכול עוד 33 חודשים. לעומתו, להנהגה באיראן אין מגבלות כהונה. סבלנות ואורך רוח הם מרכיבים טבעיים בהתנהלותה. לכן במדינות האזור מעדיפים לספוג בשתיקה את המכות מאיראן למרות ההשפלה שנלווית להן. אפשר להעריך שהם מתכווצים בכיסאותיהם כל אימת שמישהו משבח את תרומתם.

בישיבת הממשלה אתמול חשף רה"מ בנימין נתניהו כי "אנחנו יוצרים בריתות עם מדינות ערביות שמדברות על לחימה משותפת לצידנו". אם בן סלמאן או שליטים אחרים ממדינות המפרץ יצטרפו כעת להסכמי אברהם, יהיה זה רק מתוך חרדתם מהאפשרות להשתקמותו של המשטר האיראני ורצונם להבטיח מעתה את ההגנה עליהם מפניו.
הם בוודאי היו מעדיפים שהמלחמה תסתיים רק לאחר הפלת המשטר, ותסיים את עידן הפחד מפניו.

לא לוותר על הפלת המשטר

מנקודת המבט של ישראל, מצבה האסטרטגי כיום טוב לאין ערוך מזה שבו היא הייתה ערב המלחמה: היכולות האסטרטגיות של איראן ספגו פגיעה קשה, גם אם לא בלתי הפיכה; יציבות המשטר התערערה למרות שהוא עדיין עומד על רגליו; וישראל הפגינה פעם נוספת בפני מדינות האזור והעולם את עוצמתה הביטחונית, והיא גם מיצבה את עצמה כשותפה אסטרטגית מובילה של ארה"ב, ולא כנתמכת או בת חסות.
עם זאת, האמת ניתנה להיאמר: השינוי היסודי שאנו מייחלים לראות באיראן יתרחש רק כאשר משטר האייתוללות יסיים את דרכו. בלי זאת, כל מה שהושג עלול להיות זמני.

לכן בשום אופן אין לוותר על שאיפה זו. בכל חלופה שבה יבחר הנשיא טראמפ, האינטרס הישראלי הוא לשמר את העיצומים על המשטר – כי זה מה שיוציא את ההמונים נגדו. אינטרס נוסף הוא שלא יהיו כל הגבלות על חופש הפעולה של ישראל נגד המשטר או שלוחיו. כך נבטיח שהמערכה הנוכחית תהיה נקודת ציון נוספת בהידרדרותו של המשטר בדרך לנפילתו, שגם אם תתמהמה – בוא תבוא.

גבורה וגדולה בימים גדולים

ימים אלה של חג וזיכרון תובעים מאיתנו להעפיל לעמדת תצפית שממנה אפשר לראות לא רק את ההווה, אלא גם את העבר שממנו הוא צמח ואת תמרוריו של העתיד שאליו הוא מוליך.
מהמקום הנישא ההוא אולי ייראו המחלוקות המסעירות של הימים האלה קצת פחות גועשות. לעומתן יזדקרו דברים אחרים, שורשיים ומכריעים יותר לגבי עתיד העם והמדינה.

זירות הלחימה הרבות של ישראל עדיין פתוחות. האתגרים רבים וקשים, וההתמודדות איתם גובה מחירים. ברם, ישראל מגיעה להתמודדות הזו הפעם מתוך עמדת כוח כמעצמה אזורית. היא עדיין כאובה, מפוכחת, זהירה ומודעת לשבריריות קיומה, אך גם מלאת עזוז, ובשום אופן לא שפופה.

לדאבון הלב, מצבנו קשור גם למצבותינו. היממה האחרונה סיפקה תזכורת כואבת למחיר הכבד.

ללא ספק, הגילוי הגדול של 900 הימים שבין שמיני עצרת תשפ"ד לפסח תשפ"ו הוא גבורתו של דור הלוחמים. זו מתאפיינת בשילוב של עוז רוח יוצא דופן, רעות עמוקה והקרבה, גבורה תחת אש והצלת חיים, חוסן נפשי, התמדה ועמידה ממושכת בתנאי לחימה מורכבים.
מה שעוד מייחד את הגבורה הזו הוא שאין היא נחלתם של יחידים, אלא של דור שלם. היא מתגלה בשדה הקרב, ומבקשת להשפיע גם על העורף. היא תובעת אחדות ושותפות, והיא יונקת מהאמונה בנצח ישראל ובצדקת הדרך, וכן מתחושת האחריות העמוקה לעתיד המדינה.
אם יש מישהו שזקוק להוכחות לכך, יטה נא אוזן לדברים המסופרים על טובי בנינו. "הוא רצה ללכת להילחם, להיות בקו הראשון, לשמור על עם ישראל. תמיד נתן לאחר לפני שדאג לעצמו", סיפר אדי אנטיס על אחיו מקסים, אחד מארבעה הלוחמים שנהרגו שלשום בהיתקלות עם לוחמי חיזבאללה בדרום לבנון. תיאורים אלה חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, לא כי הם נשמעים יפה, אלא כי אלה הם הבנים.
"אם יש לי משהו שהייתי מבקש מכם, עם ישראל", הוסיף אדי אנטיס, "הוא שתדעו שלא איבדתי היום את אח שלי. איבדתי ארבעה אחים, ואתמול עוד אח, ושלשום עוד אח, ובמלחמות עוד אלפי אחים. לכו לבקר את פצועינו, להשתתף בהלוויות של האחים. נהיה חזקים, כי עם ישראל חזק". אשרי העם שככה לו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 01 באפריל 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• קטר אינה תומכת במאמץ המלחמתי מול איראן, אלא פועלת לשמר ערוצי דיאלוג עם טהרן ודוחפת לסיום הלחימה.
• תרומתה המבצעית מוגבלת, בין היתר בשל הכדאיות הנמוכה של הבסיס האמריקאי באל-עודייד, ובשל הסתייגות קטרית משימוש בו לצרכים התקפיים.
• על רקע היחלשות איראן, קטר עשויה למלא תפקיד משלים בתחזוקת נכסי הציר – ובראשם חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון.
• על ישראל להציג את קטר כשחקן דו-ערוצי ולהמחיש את השלכות קשריה עם גורמי הציר האיראני
• מומלץ לדון בהרחבת התחולה של הצו הנשיאותי האמריקאי, המסווג שלוחות של "האחים המוסלמים" כארגוני טרור גם ביחס לקטר
• יש להמליץ על העתקה הדרגתית של בסיס אל-עודייד למדינה אחרת.
• יש לפעול להגברת הפיקוח על ההשפעה הקטרית בזירות עזה ולבנון, באמצעות התניית הסיוע בהתקדמות בפירוק מנשק, הגברת השקיפות ופיתוח חלופות אזוריות דרך שחקנים מתונים.

לקריאת המאמר במלואו

רבות ממדינות האזור מצאו את עצמן אחרי פרוץ המלחמה באיראן בליבו של שדה הקרב. קשה לומר שהן הופתעו מהמלחמה, אך העובדה שהן ניצבו לפתע במוקד העניינים והיקף הנזק שנגרם להן אולי לא היו משהו שהן שקלו מראש. אך ממשלות אחרות במזרח התיכון מצאו את עצמן במצב מוזר עוד יותר, כאשר מצד אחד הן מנסות לשמר את ריבונותן ואף לטפח את יחסיהן עם האמריקנים, ומצד שני מתמודדות עם דריסת רגל משמעותית של האיראנים בתוך שטחן – ולבסוף הבינו שהשלוחות הפרו-שיעיות גוררות אותן למלחמה.

כזה למשל הוא המצב של לבנון, כידוע, שהפרוקסי האיראני שגדל בתוכה, חיזבאללה, משך אותה בעל כורחה לעימות עם צה"ל. סוריה, מנגד, הצליחה לפני המלחמה להכחיד את הנוכחות האיראנית, ולכן היא נותרה מחוץ למעגל הקרבות. ההימור שלה לדבוק במערב ובארה"ב, ובמקביל להפנות עורף לטהרן, השתלם היטב. עד השלב הנוכחי, לפחות, היא לא ספגה כמעט טילים, ומנגד לא נקלעה למלחמה שאינה מעוניינת בה.

מדינה אחרת שכן נלכדה בסבך האינטרסים האזורי היא עיראק, שעוד לפני המלחמה מצאה את עצמה קרועה בין ארה"ב לאיראן. בחודשים שקדמו למתקפה בסוף פברואר זה בא לידי ביטוי בצעדים סותרים ומביכים של הממשלה בבגדד כלפי הפרוקסי של טהרן, כאשר חיזבאללה והחות'ים הוכרזו על ידי העיראקים כארגון טרור – ומיד לאחר מכן, עם היוודע הדבר והכעס מצד איראן, בוטלה ההכרזה הזו. כעת הדילמה של בגדד מכרעת הרבה יותר: האם תבחר לצדד באמריקנים או ברפובליקה האסלאמית, וכיצד תתערב במלחמה הזאת, אם בכלל?

כמו תמיד, העיראקים – ששבעו די והותר מלחמות, שינויי שלטון וכאוס בשנים האחרונות – מנסים לשחק על כל הצדדים, בלי לבחור באמת באף אחד. אלא שבאותה מידה הם גם נפגעים משני הצדדים, וסופגים אש מכל עבר. הבחירה לא לבחור היא גם סוג של בחירה.

עוד לפני החיסול של מנהיג איראן עלי ח'מינאי ב-28 בפברואר נקלעה עיראק למבוי סתום בזירה הפוליטית. ברקע איומים אמריקניים מפני צירוף מיליציות פרו-איראניות או אנשיהן בקואליציה החדשה, היא לא הצליחה להתקדם ולהגיע להכרעה על ראש ממשלה חדש. כאשר הועלה שמו של נורי אל-מאלכי, איש המקורב לטהרן, כמועמד לתפקיד, האמריקנים הגיבו בזעם והציבו אולטימטום לבגדד. לפי שעה נראה שהוא ירד מהפרק, אך שום דבר לא סגור. אף שם אחר גם לא עלה בינתיים מחדש כחלופה למנהיג המדינה, ומוחמד שיעא א-סודאני ממשיך לשלוט שם כראש ממשלת מעבר.

האמריקנים גם הזהירו את המיליציות מראש שאם יתערבו במלחמה עם איראן הן יספגו אש עוצמתית, וההתרעה הזאת הועברה היטב לבגדד. זה לא עזר: הממשלה העיראקית ראתה בחוסר אונים כיצד המיליציות גוררות אותה למלחמה, והיא לא יכולה הייתה לעשות דבר נגד זה. בשליחותה של טהרן החלו המיליציות תוקפות בטילים וכטב"מים מטרות ואינטרסים אמריקניים ומערביים, ובתגובה ישראל וארה"ב פגעו במטות ובבסיסים שלהן בתוך עיראק עצמה. בתווך, בגדד ניצבה חסרת אונים, ולא הצליחה לעשות דבר.

הנה רשימה של אירועים בזירה העיראקית רק בשבוע האחרון: תקיפה איראנית על נציגות ארה"ב במחוז הכורדי בארביל וגם על שדה התעופה שם; ירי של שבע רקטות לפחות מאזור מוסול לעבר בסיס אמריקני לשעבר בסוריה; פגיעת כטב"מ של אחת המיליציות במטה ארגון מודיעין לאומי בבגדד, שהביאה גם למותו של קצין; יש כמובן גם עוד.

בימים האחרונים נדמה שהעניינים קצת יוצאים משליטה, וגם מאבק הכוחות הפנימי בתוך עיראק נכנס לתמונה. הבוץ שהיא שוקעת בו רק הולך ומעמיק, ובעתיד אין לדעת מה תהיה אחריתה של המדינה.

שוגים באשליות

יש כמה תחומים שבהם השפיעה המלחמה קשות על עיראק, מה שהביא אותה להצטער על עצם פתיחתה. הראשון שבהם הוא הממד הכלכלי: זמן קצר לאחר התקיפה על שדה הגז פארס, הגדול בעולם, הפסיקה הזרמת הגז מאיראן לעיראק, ואיימה להשבית את כל משק האנרגיה במדינה. בגדד תלויה מאוד בייבוא אנרגיה, ובעבר גם הסתמכה על הזרמת נפט מאיראן – עד שארה"ב הפסיקה את מתן הפטורים לעיראק לרכישת נפט כזה, בשל העיצומים הבינלאומיים.

יתרה מכך, הממשלה בבגדד לא השכילה – בדומה למדינות רבות אחרות באזור, אגב – לגוון את מקורות התקציב שלה, וכ-90 אחוז מההכנסות העיראקיות מקורן בייצוא נפט. ערב המלחמה מכרה עיראק כ-3.3 מיליון חביות נפט ביום, וכולן כמעט עברו דרך מצרי הורמוז. מאז תחילת המלחמה ירד שיעור החביות שהצליחה לייצא בחדות, אולי אפילו רק לכשליש. אומנם רק אתמול אמר שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י שאיראן תתיר לעיראק להעביר בבטחה נפט דרך המצרים, אבל צריך עוד לראות אם אכן כך יהיה.

כך גם לגבי צינור הנפט מהאזור הכורדי, שיוצא מהעיר כירכוכ, שהושבת במשך שנתיים וחצי בשל סכסוכים בין הממשל המרכזי לממשל באוטונומיה הכורדית. רק התערבות אמריקנית השבוע אפשרה להחזיר להפעיל אותו בצורה משמעותית יותר, אך גם דרכו עוברות רק כ-200 אלף חביות נפט ביום –כ-6 אחוזים בלבד מהייצוא העיראקי לפני המלחמה.

לקשיים הכלכליים יש השפעה מיידית: המשק העיראקי שברירי במיוחד אחרי שנות המלחמה הארוכות, וכל זעזוע כזה פוגע בו מאוד. השכר של עובדי המגזר הציבורי מצוי בסכנה על רקע המשבר הנוכחי, שכן כבר לפני המלחמה הוא נגס ברוב ההכנסות של המדינה. המשמעות – אגב, גם כאן בדומה למה שמתחולל בלבנון – היא שלמשל לא בהכרח יכולה הממשלה לשלם בזמן את השכר של עובדיה, כולל אנשי הצבא. לא פלא שאולי הם יפזלו לארגונים מתחרים כגון המיליציות.

יש למלחמה כמובן גם השפעות צבאיות על עיראק. היא מותקפת משלל כיוונים, והמרחב האווירי שלה כנראה מנוצל לגיחות אוויריות נגד איראן. יש תיעודים ברורים מאוד של מטוסים אמריקניים מרחפים בשמי המדינה ותוקפים ריכוזים של המיליציות. עיראק גם גובלת באיראן, טורקיה, סוריה וערב הסעודית – והטילים מתעופפים להם מסביבה בכל כיוון.

השבוע היא גם נגררה לקרבות בצורה שונה משציפתה: מיליציות איראניות, ככל הנראה, שיגרו שבע רקטות מאזור מוסול לעבר בסיס אמריקני לשעבר במחוז חסקה שבסוריה, שעות אחדות לאחר שהרשויות בסוריה הודיעו על מעצרם של פעילים מתא המשתייך ל"כוחות הגיוס העממי" מעיראק, ששהו בסוריה. לא ידוע על נפגעים בתקרית, אולם דמשק הגיבה בחריפות לשיגור הרקטות. היא הודיעה כי תגן על גבולה ותייצר הרתעה מפני כל מתקפה אפשרית, ועיראק החלה לחשוש מפני חזית נוספת. לא פלא, אם כן, שהיא מיהרה להגיב בזריזות ולבצע מעצרים – ראשונים מאז תחילת המלחמה – של ארבעה חשודים במעשה.

אבל נזק רב נגרם לבגדד גם בזירה הפוליטית והמדינית. כמדינה שמנסה תמיד לשמור על איזון בין מזרח למערב, בין ארה"ב לאיראן, ככל שעובר הזמן היא יותר ויותר מתקשה להישאר נייטרלית בסכסוך, מבלי להעדיף צד אחד על השני. בה בעת, הממשלה העיראקית מאוד מנסה גם כעת לעשות זאת.

הנה למשל אירוע שהתרחש רק השבוע: בעוד שבתקשורת המערבית ניתן דגש לעובדה שבגדד זימנה אתמול את האחראי על השגרירות האמריקנית בעיר לשיחת נזיפה אחרי המתקפות במדינה, לא מספיק הוזכרה העובדה שגם השגריר האיראני זומן לשיחה זהה. משרד החוץ קרא לשניהם ומסר להם "מכתבים רשמיים של מחאה בעניין המתקפות על עיראק", והדגיש את הצורך לשמור על יחסי מאוזנים באזור ובעולם, ולמנוע מאיראן "להיגרר לתוך הסכסוך".

מועצת הביטחון של עיראק, שנועדה השבוע גם היא לאחר מתקפות על המיליציות הפרו-איראניות ועל כוחות כורדיים מצד טהרן, הורתה לנציגיה להגיש תלונה למועצת הביטחון של האו"ם נגד ארה"ב ואיראן בגין מתקפות אלה. היא גם הסמיכה את כל כוחות הביטחון במדינה, כולל "כוחות הגיוס העממיים", להגיב בהגנה עצמית נגד כל ניסיון פגיעה בהם, ולא משנה מהיכן יגיע.

אך המצב הפוליטי של עיראק כה סבוך, עד שכל תנודה וטלטלה מנוצלות על ידי אחד הצדדים כדי לנסות להשיג יתרון בזירה הפנימית. כך למשל, מיד עם פתיחת המלחמה דווח כי חיילי נאט"ו פונו מעיראק לאיטליה, אף שבגדד הייתה אחד המאחזים העיקריים שלהם באזור המזרח התיכון. לא עבר זמן רב, וא-סודאני הבטיח כי אחד האינטרסים שלו הוא להאיץ את יציאתה מהמדינה של הקואליציה שמובילה ארה"ב במלחמה נגד דאע"ש בעיראק. הכוח אמור היה לצאת עד ספטמבר, וראש הממשלה מנסה להקדים את לוח הזמנים.

בריאיון לעיתון איטלקי השבוע הוא הסביר כי יש בכך יתרונות רבים: "ברגע שלא יהיו עוד לוחמים זרים על אדמה עיראקית, יהיה לנו קל הרבה יותר לפרק את המיליציות החמושות", הוא הפליג בדמיונו. הנימוק של א-סודאני, שאינו אדם תמים, הוא שהנוכחות האמריקנית היא זו שנותנת תירוץ למיליציות להמשיך להחזיק בנשקן ולא להתפרק ממנו ולהעבירו לידי המדינה. זו נקודת מחלוקת עיקרית בין הממשלה לראשי התנועות הפרו-איראניות בשנים האחרונות, אך סביר להניח שגם א-סודאני יודע שאין בכך ממש.

כשם שחיזבאללה לא התפרק מנשקו אפילו כשישראל לא שלטה באף שטח בלבנון, וכשם שהחות'ים השתלטו על תימן בלי קשר לארה"ב או לישראל, כך גם המיליציות שמממנת איראן בעיראק לא מתכוונות פשוט להניח את נשקן. התירוץ האמריקני טוב ויפה כרגע, אבל כשלא יהיה בו שימוש ימצאו המיליציות סיבה אחרת. ממילא, א-סודאני פשוט מסרב להתמודד עם האמת הפשוטה: אין לממשלה בראשותו שום סיכוי לפרק את המיליציות מנשקן, ואין לו יכולת לעשות זאת בכוח. בהיעדר חלופה מציאותית, אם כן, קל לו יותר פשוט לדמיין.

המיליציות מצידן גם לא שוקדות על השמרים. גדודי חיזבאללה, מהארגונים העוצמתיים יותר מתוכן, הצהירו כי לא יקבלו כל נוכחות אמריקנית על אדמת עיראק, ואף ניסו למנף את המצב לתועלתם הפוליטית: לא תוקם אף ממשלה חדשה בבגדד אלא אם תפעל תחת "ההתנגדות האסלאמית", הודיעו הגדודים, במה שמסתמן כניסיון של כפיית מסגרת פוליטית חדשה בעיראק בעידוד איראני.

ראש הממשלה לא אוהב את ההתפתחויות האחרונות, אבל הוא עומד חסר אונים. כל שנותר לו לעשות הוא להתריע מפני פעולות שיפוררו לחלוטין את המרקם המדינתי של עיראק. אחרי שהכטב"מ של המיליציות פגע בשבת במתקן המודיעיני בבגדד והביא למותו של קצין שם, א-סודאני פרסם הודעה נזעמת במיוחד ואמר כי מדובר ב"פעולה פחדנית". הוא קרא לכל הסיעות במדינה לצאת "בבירור ובכנות" נגד המתקפה על מוסדות מדינתיים – וכיוון לכך במיוחד נגד המיליציות, שלא אמרו דבר על האירוע עד אותו רגע. בנוסף ציין ראש הממשלה כי מי שיפעל נגד מוסדות המדינה, "מהמר על עתידה של עיראק".

פיקוד איראני ישיר

עוד בימיה הראשונים של המלחמה קרא ראש ממשלת עיראק לדו-שיח לפתרון הסכסוך בין ארה"ב לאיראן, וביקש למנוע הסלמה. הדברים שלו שיקפו את החשש בבגדד מהיקלעות לעימות אזורי שהוא לא באמת יכול היה להרשות לעצמו לקחת בו חלק. אך כאשר המיליציות פתחו באש על אינטרסים אמריקניים עם תחילת המלחמה, הן לא התייעצו עם הממשלה בבגדד, ולא ביקשו את רשותה. הן לא יצאו על כך בהצהרה גלויה, ולא שיתפו פעולה עם הרשויות בעיראק. המצב הזה ממילא משקף את מאזן הכוחות האמיתי בעיראק, כמו גם את הכוח האמיתי שמניע רבים מהתהליכים שמתרחשים בה.

אולי רק כדי לא להיראות כמי שאינם שולטים בעניינים, החליטו בהנהגה העיראקית על יישור קו. כאמור, המועצה לביטחון לאומי בבגדד, בראשות ראש הממשלה א-סודאני, התכנסה שלשום – והכריזה על מתן אישור ל"כוחות הגיוס העממי" בפרט, אך גם לגורמים אחרים במדינה (בכל זאת, שומרים על איזון) לנקוט באמצעים להגנה עצמית נגד כל מתקפה עליהם. הכינוס נעשה בתגובה למתקפה על מטה של המיליציות השיעיות, שבהן נהרגו גם קצינים בכירים, ועוד מתקפה על כוחות הפשמרגה הכורדיים שגבתה את חייהם של שישה לוחמים.

איך כל זה קרה? איך איבדה א-סודאני את השליטה במדינתו במהירות כל כך גדולה, ואיך עברו החלטות ריבוניות לידי ארגוני פרוקסי של טהרן? כבר שנים מחמשת איראן את המיליציות במדינה השכנה, בונה להן תשתיות ושדרת פיקוד, ושולחת את אנשי "כוח קודס" של משמרות המהפכה כדי לאמן אותן ולפקד עליהן. זמן רב הממשלה בבגדד, שעסוקה בבעיות הישרדות עמוקות, דוחה את הטיפול והעימות במיליציות – בין היתר בשל חשש ממלחמה פנימית של השיעים או מפרוץ מהומות מגזריות במדינה – ולא כופה את מרותה עליהן.

אחרי כניסתו המחודשת של דונלד טראמפ לבית הלבן בינואר שעבר, החל הממשל הרפובליקני ללחוץ על בגדד לרסן את המיליציות ביתר שאת. עוד לפני כן העבירה ישראל מסרים ברורים לבגדד שהיא עשויה לתקוף את המיליציות אם ימשיכו לשגר כטב"מים לעברה, והן אכן הודיעו על הפסקת אש חד-צדדית בתום 2024, במקביל לסיום הקרבות בלבנון.

אך טראמפ דרש גם את הפירוק מנשק של המיליציות, ושלח את אנשיו להזהיר את הממשלה בעיראק שלא תשלב אותן במוסדות השלטון. למרות אולי הרצון הטוב של א-סודאני ואנשיו (אם יש כזה בכלל), ועל אף המילים המנומסות, דבר לא נעשה.

בתקשורת הערבית דווח כיצד איראן שיגרה את אנשיה מיד בתחילת המלחמה להניע את המיליציות לפעולה, וכך גררה את עיאק למלחמה. אף שלאחר חיסול ח'מינאי נותק הקשר ליומיים עם המיליציות, כבר לאחר יומיים הגיעו אנשי "כוח קודס" לבגדד וחידשו את הפעילות שלהם מולן. הם הקימו פיקוד משותף של משמרות המהפכה במקום, הקימו חדר מבצעים עיקרי וחלופי, ובנו את התוכניות להשתלבות בקרבות.

כאשר הבכירים במיליציות ניסו לברר מה המטרה שאיראן מכווינה אותם כלפיה, הם נענו שההנהגה מתמקדת במטרות אמריקניות, וכי היא מגייסת לשם כך את כל הכוחות שטיפחה במשך שנים. אנשי משמרות המהפכה פיקחו אישית על המתקפות, בעזרת יועצים שכבר התגוררו בעיראק, וניסו – לטענת המקומיים בתקשורת – "לזרוע אי יציבות ומהומות במדינות שמארחות חיילים אמריקנים, ולבסס את השפעתה של איראן בעיראק". בין היתר הקימו אנשי "כוח קודס" גם חדר פיקוד חלופי, למקרה שבטהרן כבר לא יוכלו לתפקד. עם זאת, הפעילות שלהם בעיר נחשפה, ורבים מהם הותקפו בידי האמריקנים וישראל.

בכלל, עיר הבירה העיראקית הפכה מאז תחילת המלחמה לזירת מאבק מודיעינית, ובתקשורת הערבית דווח כי שני הצדדים לסכסוך הפעילו בה אמצעים שונים ומשונים. גם חלק מהמטרות שהותקפו שייכות למטות מודיעין של המיליציות וגם של עיראק עצמה. כעת חוששים בבגדד שככל שתימשך המלחמה, כך יהיה יותר ויותר קשה למנוע מהמיליציות להטיל את כל מה שיש להן למערכה. איראן וארה"ב סוף-סוף פתחו במלחמה שעליה דובר זמן רב, והעיראקים נתקעו באמצע. איך יימלטו מהמלכודת הזאת? אין להם שום מושג.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בעוד חיזבאללה כבר בחר לצאת למה שנראה כמשימת התאבדות ולהיכנס לעימות בעצימות גבוהה מול ישראל – אולי מתוך הבנה שמדובר בהסלמה בלתי נמנעת ולכן עדיף שתתרחש ביוזמתו, החות'ים בתימן עדיין נמנעים ממעורבות ישירה.

אמנם הנהגת החות'ים הצהירה כי היא עומדת לצד איראן ומוכנה לפעול בכל רגע. מתוקף השותפות האסטרטגית רבת השנים בין הצדדים, קשה להניח שהנהגת הארגון השיעי-זיידי תוכל להרשות לעצמה להימנע מהבעת תמיכה ממשית כלשהי. ייתכן שהעיכוב נובע ממחלוקת פנימית בהנהגה לגבי העיתוי הנכון, ואולי גם מהמתנה לאות מטהרן. כך או כך, נדמה כי השאלה איננה אם החות'ים יצטרפו למערכה – אלא מתי.

התרחישים – וההשלכות

על פי פרסום באתר המקורב לחמאס, בכיר בכוחות הצבאיים של החות'ים הצהיר כי אם תתקבל החלטה להצטרף למלחמה, ייתכן שהצעד הראשון יהיה הטלת מצור ימי נגד ארה"ב וישראל – מצור שיחסום את המעבר של כלי שיט המשרתים אותן, ואף של נושאות מטוסים.

הצהרה זו מאותתת על נכונות, לפחות ברמה העקרונית, לאיים גם על נכסים אמריקניים במזרח התיכון. בתרחיש כזה, החות'ים עשויים שלא להסתפק בפגיעה בספינות הקשורות לישראל בלבד, כפי שעשו גם לאחר הפסקת האש שנחתמה עם ממשל טראמפ במאי אשתקד –בהתאם להבהרתם כי ההסכם אינו כולל את ישראל.

אלא שהחות'ים כבר חוו בעבר את עוצמת התגובה האמריקנית, כאשר וושינגטון הגיבה צבאית לחסימת חופש השיט בים האדום. היום אולי יותר מבעבר, מהלך כזה עלול להתברר כהימור מסוכן במיוחד, עם ריכוז משמעותי של כוחות אוויריים וימיים אמריקניים באזור.

ובכל זאת, הניסיון במזרח התיכון מלמד כי שיקולים הישרדותיים במובן הפיזי הפשוט אינם תמיד הגורם המכריע בקבלת ההחלטות. הלהט האידיאולוגי של ארגון הטרור מקשה עליו להישאר בתפקיד של "צופה מהצד". מבחינת הנהגתו, ייתכן שהפיתוי לנצל את ההזדמנות לחזורמ למרכז הבמה ולהפגין עוצמה אזורית – גם במחיר פגיעה קשה בארגון עצמו – יהיה חזק מדי.

לחץ כלכלי דרך נתיבי הסחר

תרחיש נוסף, או משלים, הוא ניסיון לכפות את סגירת מצרי באב אל-מנדב – מהלך התואם את אסטרטגיית המלחמה של איראן. אסטרטגיה זו מבוססת על הפעלת לחץ על מדינות האזור והמערב באמצעות שיבוש נתיבי הסחר העולמי, במטרה לבלום את ההתקדמות הצבאית של ארה"ב וישראל ולקרב את סיום המלחמה.

עד כה, נראה כי הניסיון האיראני להשתמש במצר הורמוז ככלי לחץ לא השיג את התוצאה המקווה. הוא דווקא תרם להיווצרות של מעין קואליציה אזורית נגד איראן, כאשר חלק ממדינות המפרץ אף שוקלות בימים אלו הצטרפות פעילה למערכה נגדה.

גם האיום על שוק האנרגיה ועליית המחירים לא הוביל לשינוי בעמדת הבית הלבן. הנשיא דונלד טראמפ, למרות התנודות במחירי הנפט, אינו מאותת על נכונות להפסיק את המלחמה בשל כך ואף משדר ביטחון כי המחירים צפויים להתייצב ואף לרדת. זה נכון שהצרכן האמריקני רגיש לעלייה במחירי הדלקים, שהיא תוצאה של עלייה במחירי הנפט, אך לטראמפ יש עוד כלים באתמחתו כמו סבסוד ממשלתי זמני ושחרור רזרבות – ובינתיים נראה שהוא לא שוכנע שהמצב מחייב את השימוש בהם.

במידה רבה, לאופטימיות זו יש בסיס. מומחי אנרגיה מציינים כי העלייה במחירי הנפט אינה משקפת מחסור אמיתי. מדינות רבות באזור נערכו מראש והצטיידו במאגרי נפט, ובנוסף קיימים צינורות עוקפים בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות — נתיבים שמאפשרים לעקוף את מצר הורמוז ולהמשיך בייצוא, גם אם כי לא בהיקף מלא.

הקלף התימני

על רקע זה, ייתכן כי בטהרן מבינים שהמהלך במצר הורמוז לא הניב את האפקט הרצוי. בתרחיש כזה, שימוש במיליציה התימנית עשוי להפוך לכלי להגברת הלחץ הכלכלי והבטחוני. אם החות'ים יצליחו לחסום את מצרי באב אל-מנדב, ואף לתקוף ישירות את נמל יאנבו הסעודי – מסוף עיבוד נפט וייצוא לים האדום – הם עלולים לפגוע ביכולת של סעודיה לייצא נפט לשווקי אסיה ואירופה במסלול העוקף את מצר הורמוז.

סגירה בו-זמנית של מצר הורמוז ובאב אל-מנדב, לצד הטרדה של כלי שיט שכבר פועלים בים האדום, עלולה להגביר את הלחץ על שוק הנפט העולמי, בעיתוי שבו השוק רגיש במיוחד להתפתחויות גיאופוליטיות. כך יקוו האיראנים לייצר מנוף לחץ משמעותי על בעלות בריתה של ארה"ב – המפרציות ואחרות המושפעות מכך –בתקווה שהדבר יגרום לממשל האמריקני לקצר את משך המלחמה, אולי עוד לפני שהשיג את מלוא יעדיו.

בהקשר זה חשוב לזכור כי חששם העיקרי של מדינות המפרץ ממלחמה מול איראן אינו נובע רק מחסימת המצרים עצמם, אלא בעיקר מהאפשרות של תקיפה ישירה של מתקני הפקט הנפט אשר במקרה הסעודי, מרביתם נמצאים בשדות ענק במזרח המדינה. מדובר בתשתיות קריטיות שהפגיעה בהן תביא להשבתה ממושכת של הייצור, ושיקומם עלול להיות תהליך ארוך ומורכב. עד כה, האיראנים שמרו את הקלף הזה וכיוונו את חיציהם בעיקר למתקני אחסון ולפגיעה בכושר הייצוא.

כעת תשתיות אלו עשויות לשוב ולהיות מוקד למתקפה חות'ית, כפי שכבר הוכח בעבר בתקיפות שביצעו על מתקני הנפט של חברת Aramco באמצעות טילים וכטב"מים, ובהתאם לאיומיהם הנוכחיים לפגוע במתקנים חיוניים בממלכה. מנגד, מהלך לוחמני כזה יגדיל את הסיכויים של הצטרפות סעודית למערכה הן מול איראן והן מול החות'ים, למרות המאמצים  להגיע להסדרה מול המורדים בשנים האחרונות ואף לפיוס מול הפטרון האיראני.

אם כן, עבור טהרן, הזרוע התימנית מהווה כלי נוסף בארגז הכלים שנועד להפעיל לחץ כלכלי וביטחוני על יריבותיה. ככל שהמערכה מתרחבת לנתיבי הסחר ולתשתיות האנרגיה של האזור, כך גם גדל הסיכון להסלמה אזורית רחבה יותר – כזו שעלולה למשוך שחקנים נוספים לעימות ולהשפיע על משך המלחמה ועל עצימותה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 17 במרץ 2026.

טורקיה הותקפה בירי טילים איראני שלוש פעמים מאז תחילת המערכה הנוכחית. בכל שלוש הפעמים הטילים יורטו, אך אנקרה בחרה לא להגיב לאיראנים באמצעים צבאיים אלא לדבוק בחזית הדיפלומטית ולהבהיר את מחאתה בפני טהרן – אך בלי לתקוף אותה בחזרה. יתרה מכך, שר החוץ הטורקי הקאן פידאן הדגיש בצורה מאוד ברורה גם לאחר ההסלמה הזאת – ואפילו "אחרי שביצעו פרובוקציות כלפינו", כדבריו – כי העדיפות העליונה של אנקרה היא להישאר מחוץ למלחמה ולא להתערב בה.

על אף ההכחשות מצידה של איראן והטענות שהיא לא שיגרה טילים לעבר טורקיה, גם לפידאן ברור שהיא משקרת. הוא ציין כי "המידע הקיים מורה שהטילים שוגרו מאיראן", וזו רק דרך עקיפה של דיפלומט לומר שמדובר בתירוץ עלוב למדי. אם היה צורך בהוכחות נוספות, הרי שהאמריקנים פרסמו קודם לירי התראה לדיפלומטים שלהם בטורקיה ודחקו בהם להתפנות, מה שמרמז על כך שהמודיעין העלה כי יש כוונה ברורה של האיראנים לשגר לשם טילים.

מדוע טורקיה אינה מגיבה? לפני הכול, צריך להדגיש שבניגוד למדינות המפרץ, ואפילו צרפת או בריטניה, טורקיה לא באמת ספגה נזק אמיתי עד כה. הפגיעה היא בכבוד, במוניטין ובריבונות שלה, אך הטילים יורטו ללא נפגעים. מנגד, טורקיה נחשבת מדינה עוצמתית הרבה יותר מהמפרציות בממד הצבאי, והיעדר התגובה שלה לא מקרין זאת – ואף מוריד מההרתעה שלה.

בינתיים הטורקים מסתפקים רק בצעדים הגנתיים. הם מעבים את הכוחות שלהם בגבול איראן ומונעים מעבר לשטחם, מנסים למצוא פתרונות עוקפים לייבוא נפט, ואף הוסיפו מערכי הגנות אוויריות שיסייעו להפיל טילים בליסטיים שמשוגרים לעברם. את המתקפות הם משאירים לאחרים.

אפשר לציין כמה גורמים שבגללם החליט רג'פ טאיפ ארדואן לנהוג כך. ברור שלא הוא בחר במלחמה הזאת, והיה אולי מעדיף להימנע ממנה. בגלל ההסלמה הוא נקלע למצב לא אופטימלי מבחינתו, ובחירתו משקפת את הניסיון לפסוע בדרך שתסב לו כמה שפחות נזק.

מפגן של דו-פרצופיות

מה מדאיג את הטורקים ביחס למלחמה, ובפרט בעניין מעורבות אפשרית שלהם בה? הדאגות של אנקרה מתחלקות לכמה סוגים. הראשון מביניהם הוא הסוגיה הכלכלית. הממשלה הטורקית מנסה לייצב את המשק אחרי שנים של אינפלציה ומדדים שליליים, ומאזנת אותו במצב שברירי ופגיע. עלייה אפשרית של מחירי הנפט, למשל, תפגע בה מאוד, שכן היא תלויה בייבוא של מוצרי גלם אנרגטיים.

שר האוצר הטורקי אמר כי ניתן יהיה לנהל את ההשפעות הפיננסיות של המלחמה אם תימשך מעט זמן, אך לדבריו אם היא תתארך – יהיו לכך השלכות קשות בנוגע לגירעון השוטף ולאינפלציה. התחזית הזאת כמובן נוגעת רק למצב שבו טורקיה איננה חלק מהמלחמה עצמה. אם היא תיאלץ להתערב בה, ההוצאות יגדלו מאוד, אפילו אם מדובר באירוע חד-פעמי. הוא יפגע בתחזיות השוק, יגרור עלויות שכרוכות במתקפה עצמה ועוד. מדינה כמו טורקיה, שמעוניינת ביציבות כלכלית, לא צריכה להיכנס להרפתקה צבאית כזו.

יתרה מכך, פתיחת חזית מול האיראנים עשויה להסלים ולהיגרר למערכה רחבה יותר, שתחייב את הטורקים להפנות לשם משאבים אחרים שנחוצים לה במקומות שונים – כמו למשל האמצעים שהיא משקיעה בהגנה על קפריסין הטורקית, ביצור מעמדה באפריקה, העמקת האחיזה שלה בסוריה ועוד.

חשש עיקרי אחר של הטורקים נוגע ליציבות האזורית. מראש אנקרה פחדה שהמלחמה תיצור טלטלה במזרח התיכון, ובפרט דאגה מפני זרם אפשרי של פליטים מכיוון איראן לשטחה. שתי המדינות חולקות גבול שאורכו יותר מ-500 קילומטרים, והטורקים למודי ניסיון רע משטף הפליטים שהציף את ארצם במהלך שנות מלחמת האזרחים הסורית. מעורבות אפשרית שלהם במלחמה עשויה להעמיק את החשש הזה, ועלולה אף ליצור מצוקה באזור הגבול – ותושבים איראנים רבים שמתגוררים שם אולי ינסו לחצות לשטחה.

לא פלא, אם כן, שהטורקים כבר נקטו צעדים בשטח כדי למנוע תסריט כזה. הם כאמור הציבו יחידות נוספות בגבול, מנעו את המעבר של איראנים בגבולות היבשתיים לשטחם ועוד. אותה מדינה שמותחת ביקורת על "הכלא העזתי", דואגת לחתום בכוח רב את הגבול עם איראן ולא לאפשר לפליטים שם לקבל מחסה הומניטרי במפגן צרוף של דו-פרצופיות. וכל זה, עוד לפני שעוסקים בדיווחים טרם המלחמה, שבהם נטען כי היא שוקלת ברצינות להכניס כוחות לתוך איראן במקרה הצורך, וליצור אזור חיץ שימנע מהתושבים להתקרב לגבול הטורקי.

בפרט, הטורקים חוששים מהעמדה של המיעוט הכורדי. כידוע, מיעוט זה שוכן בארבע מדינות באזור – עיראק, איראן, טורקיה וסוריה. מלחמה עם איראן עשויה להצית מחדש את האלימות הכורדית גם בטורקיה עצמה, אחרי שבחודשים האחרונים היא החלה מהלך של פיוס אפילו עם ארגון PKK. חמור מכך, האפשרות של נפילת המשטר באיראן מבעיתה את ארדואן, שפוחד כי היא עשויה להוות מודל להשראתה למתנגדיו בתוך ארצו. בשנים האחרונות הוא מדכא באכזריות את האופוזיציה ורודף אותה, ואם המשטר האיראני ייפול – ייתכן שיהיו מי שירצו לנסות לחקות את המצב הזה גם באנקרה.

אבל יש עוד סיבות שבגללן אנקרה נמנעת מהמלחמה. בסיס התמיכה הטורקי הפנימי אינו נשען על מלחמה במוסלמים אחרים, גם אם הם שיעים, וקל יותר לארדואן להסית את ההמונים נגד גורמים כגון ישראל. כמו כן, נוח לו הרבה יותר להיכנס לעמדת המתווכת, שבה יכול לשמש כפה ואוזן לשני הצדדים במלחמה.

איראן נתפסת בקרב שכבות רבות של האוכלוסייה הטורקית כמישהי קרובה יותר מהאמריקנים או הישראלים, לא כאיום אלא כמטרד אזורי שיש לטפל בהשלכות מעשיו. מכיוון שארדואן צפוי להתמודד בשנתיים הקרובות בבחירות לנשיאות, ובזמן שהתחרות האופוזיציונית גוברת, הוא לא ירצה לשבור את הקו המדיני המסורתי שלו ולהסתכן בעוינות ציבורית. לכן לא פלא שגם במהלך המלחמה הוא דווקא ממשיך במה שנראה כמו מסע הסתה ושנאה אישי נגד ישראל, ללא הפסקה. מתקפה על איראן בינתיים לא על הפרק.

תחרות על ההגמוניה באזור

גם שיקולים אחרים עומדים בבסיס ההימנעות הטורקית, ואחד הגדולים שבהם הוא המאבק על הבכורה במזרח התיכון. יש לאנקרה אינטרס לשמר את המאבק בין ישראל לאיראן ולדאוג שייוותרו עסוקות אחת בשנייה. כך נוצר איזון ביניהן, שמאפשר דווקא לטורקים להתעצם ללא חשש. עם זאת, נראה שבמקרה הזה הסוסים כבר ברחו מהאורווה, כמאמר הפתגם. סביר מאוד להניח שאיראן לא תשוב עוד להיות כשהייתה בתום העימות הזה, אפילו אם המשטר ישרוד. במצב כזה, ישראל תהיה חופשית להפנות את תשומת הלב שלה למאבק האזורי באנקרה, אך גם לרכז משאבים בהגברת הנוכחות שלה בסוריה, למשל.

כמו כן, ניצחון על איראן, ובמיוחד אם ישראל אחראית לכך במידה רבה, יעלה את קרנה ואת המוניטין שלה. מדינות באזור כגון קפריסין או יוון בוודאי ישאבו מכך עידוד, וייטו לסמוך עוד על צה"ל במידה ויתגלע עימות מול הטורקים. בקיצור, לאנקרה יש רק מה להפסיד בתחרות מול ישראל מהאופן שבו בינתיים מתנהלת המערכה.

זה נכון אפילו במובן המסחרי: במלחמה שמעוצבת הרבה מאוד באמצעות תקיפות של כטב"מים, טורקיה – אחד הכוחות המובילים בעולם בתחום זה – נותרת בחוץ. מטוסים אוטונומיים מתוצרת ארה"ב וישראל מבצעים נפלאות באיראן, בעוד שהמטוסים הלא מאוישים שייצרה טהרן מחוללים שמות בכל האזור. באותו זמן, דווקא גאוותה של טורקיה לא צוברת ניסיון בשדה הקרב, ובשווקים העולמיים קרנה עשוי לרדת.

אך הדילמה של ארדואן ממילא מורכבת יותר, שכן אולי הוא יצליח דווקא לגרוף רווחים אם יחליט להתערב במלחמה: הרי אם המשטר בטהרן ישרוד במצב מעורער או שתפרוץ מלחמת אזרחים באיראן, זה גם יכול להזיק לטורקיה. ריק הנהגתי באיראן השכנה הוא מצב מועד לפורענות, ויכול להיות שאם תרגיש כי ממילא הכף מוטה – עדיף לה להיכנס בעובי הקורה וליהנות מכך. היא לא תירצה להידמות ליתר מדינות נאט"ו או המפרץ, שרק עמדו בצד ולא עשו כמעט דבר נגד האיראנים, ובתגובה ספגו את חרון האף האמריקני.

הדברים נכונים במיוחד על רקע התפיסה של הקשרים המעולים של הנשיא דונלד טראמפ עם ארדואן. לא רק שראש הממשלה בנימין נתניהו עשוי להאפיל עליו אם יתמיד בעמדתו הנייטרלית, אלא שהוא ייזכר כמי שברגע האמת לא ניצב לצד ארה"ב והעדיף לשבת בפינה ולצפות בהתרחשויות.

מנגד, נפילת איראן תחדד עוד יותר את ההגמוניה הטורקית בעולם המוסלמי ובמאבק בין שיעים לסונים, במיוחד על רקע החולשות שמגלות מצרים וערב הסעודית בעת הזאת. באזור זה של המזרח התיכון תהיה לה מעט מאוד תחרות, והיא תוכל ליהנות מכך.

בשורה התחתונה, רבים מהמניעים הטורקיים בעניין איראן יובילו אותה בסופו של יום להמשיך לנוע בווקטור שבו היא התקדמה בשנים האחרונות: התנגשות עם ישראל. האמריקנים לא הצליחו לפשר בין הצדדים, וכך גם גורמים אחרים כמו אזרבייג'ן, וייתכן שהמצב הזה בלתי נמנע.

בירושלים צריכים כמובן להמשיך להתרכז במשימה החשובה של נטרול האיום האיראני, אך במקביל להתמקדות במצרי הורמוז צריך גם לשמור על עין פתוחה על מצרי הבוספורוס. אין ריק במזרח התיכון, ונפילתה של איראן תביא להתגברות העוצמה הטורקית. אנקרה תנסה לנצל כל תסריט אפשרי לטובתה, ועלינו לסכל זאת במיטב יכולתנו.

ישראל צריכה להתכונן גם ליום שאחרי, להיערך נגד איום טורקי אפשרי, אך גם לא לקדם את המאבק באנקרה באופן פעיל. יש לנו עניין להימנע ככל האפשר מחיכוך עם ארדואן, לפחות עד גבול מסוים. פגיעה באינטרסים הביטחוניים שלנו, למשל, צריכה להדליק לנו נורות אזהרה ולהתריע שיום העימות עם הטורקים הולך ומתקרב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19 במרץ, 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עד כה, טורקיה דיווחה על שלושה אירועים נפרדים של טילים בליסטיים ששוגרו מאזור איראן לעבר המרחב הטורקי. התגובה הטורקית המתונה לעת עתה משקפת במידה רבה את האינטרסים המורכבים מול טהרן. הנרטיב הרווח בכלי תקשורת בטורקיה ובהודעות של בכירים הוא שהטילים שנורו מאיראן לעבר המרחב האווירי הטורקי ויורטו על ידי נאט"ו, לא יועדו לאנקרה. העניין, על פי שר החוץ הקאן פידאן נמצא בבירור דיפלומטי, טורקיה ביקשה הבהרות מאיראן, ובמקביל היא שומרת לעצמה את הזכות, אם תצטרך, להגן על בטחונה.

אמירתו של יו"ר מפלגת התנועה הלאומית דבלט בהצ'לי כי היחלשות בלתי מבוקרת של איראן (וגם קריסה של לבנון) עלולה ליצור גל של אי-יציבות שיתפשט למדינות האזור, מבטאת במידת מה את העמדה הזהירה שטורקיה דוגלת בה לנוכח המלחמה באיראן וסכנת קריסתה.

אנקרה נהנית לראות בחולשת יריבתה המושבעת, המצויה מולה במאבק על אזורי השפעה והנהגת העולם המוסלמי, אך יחד עם זאת חוששת מההשלכות של כאוס שיווצר בחסות המלחמה, מזליגה של הסכסוך לתחומה ומעליית קרנה של ישראל באזור.

הסכנות הן רבות: גל המוני של פליטים, התקוממות עממית באיראן שתשמש מודל לחיקוי לאופוזיציה בטורקיה, התחזקות קבוצות כורדיות שנואות נפשה ואף הכשרת הקרקע לכינון מדינה כורדית במעלה הדרך. ברקע האמור, מציאות שבה יוחלף משטר האייתוללות במשטר פרו-מערבי שיהיה בן ברית של ישראל, אף הוא לא מבשר טובות מבחינתה.

אך בין ההצהרות הזהירות על שאיפה לחידוש משא ומתן שיביא לסיום המלחמה וליציבות אזורית, ועל רקע האזהרה מפני פירוק איראן לקבוצות אתניות, ייתכן שטורקיה מכינה תכנית מגירה למה שהיא תגדיר כמקרה חירום שמחייב את התערבותה. לא מן הנמנע כי אם גל הפליטים יתרחב, או תוכרז אוטונומיה/עצמאות כורדית באיראן, טורקיה תחל בהקמת מרחב חיץ לאורך הגבול בתוך שטח איראן שישמש לטענתה לבלום את הסכנות הנשקפות מההסלמה במדינה השכנה.

יש לכך כמה תקדימים. בתקופת מלחמת המפרץ ב-1991 נהרו מאות אלפי פליטים כורדים שחששו מחיילי הצבא העיראקי לעבר הגבול הצפוני עם טורקיה. טורקיה הצליחה לבלום את כניסתם על ידי הקמת אזור מוגן בצפון עיראק במסגרת מבצע בינלאומי, שאפשר לרוב הפליטים להישאר בתוך עיראק ולא להתבסס בשטחה.

במקרה הסורי, טורקיה דיברה במפורש על "אזור ביטחון" שנועד לא רק לדחוק כוחות כורדיים עוינים מהגבול אלא גם ליישב מחדש בו פליטים סורים. למעשה, מאז 2019, במסגרת מבצע "מעיין השלום", מתקיים בצפון סוריה אזור שליטה טורקי דה-פקטו, הכולל נוכחות צבאית טורקית, שימוש בלירה הטורקית, ותשתיות אזרחיות כמו בתי ספר ושירותים מוניציפליים.

דפוס זה, שהתפתח תחילה בצפון עיראק ובהמשך בצפון סוריה, עשוי בתנאים מסוימים להיות מועתק גם לזירה האיראנית אם אנקרה תעריך כי קריסת הסדר באזור הגבול יוצרת איום ישיר עליה. מהלך כזה אינו נטול מגבלות. בראש ובראשונה ניצבים גורמים מרסנים בזירה הבינלאומית, ובראשם ארה"ב, שעשויה להפעיל את כובד משקלה בהתנגדות לפעולה צבאית טורקית עמוקה בשטח איראן.

בינתיים נראה כי אנקרה מעדיפה לשמור על טון זהיר ומתון, הסולד מהישאבות לתוך העימות, אך במקביל מתגבש בשיח הפוליטי והתקשורתי בטורקיה נרטיב המדגיש את סכנות חוסר היציבות, גל הפליטים והאיום הכורדי. נרטיב זה עשוי, אם המשבר יחריף, להכין את הקרקע להתערבות אפשרית מצדה.

מבחינת ישראל, היעד האסטרטגי העליון בשלב זה הוא הפלתו של המשטר באיראן, תוך הפנמה כי תהליך כזה עשוי לגרור מעורבות טורקית גוברת בזירה האזורית וניסיון לנצל את המצב לצבירת יתרון משמעותי עבורה. ישראל לא תוכל לשלוט בכל הדינמיקות שיתפתחו בעקבות היחלשות משמעותית ואף קריסה אפשרית של המשטר באיראן. עליה להביא בחשבון כי תהליך כזה עשוי להוביל גם להתחזקות מעמדה האזורי של טורקיה – אתגר שאליו תהיה חייבת להידרש במוקדם או מאוחר.

פורסם בוואלה, בתאריך 16 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההחלטה של חיזבאללה להצטרף למלחמה דומה להכרעה של חולה שנדרש לבחור בין ניתוח חירום מסוכן ובין המתנה שקטה למוות ודאי – כך תיאר פרשן בערוץ אלמיאדין הלבנוני, המזוהה עם חיזבאללה, את הדילמה שעמדה מול צמרת הארגון אם להצטרף למלחמה.
התיאור המצטדק כוון בעיקר לאוזניים הלבנוניות. הוא נועד לשכך את הזעם על המחיר שארץ הארזים משלמת ועוד צפויה לשלם בגלל השירות המפוקפק שארגון הפרוקסי מעניק לפטרונו האיראני. מזכ"ל הארגון נעים קאסם, שסופג לחצים כבדים מבית, מיהר לדחות את הביקורת. המלחמה איננה למען איראן, הוא טען. לדבריו, חיזבאללה בפעילותו בסך הכול גרם להקדמתה של מתקפה שישראל תכננה מראש.

כך או אחרת, תגובתו של חיזבאללה לא מתיישבת עם תיאורו כחולה קשה, ובוודאי לא חולה סופני. בהתקפותיו על העורף הישראלי, בעיקר בצפון, הוא מצליח לספק את מה שאיראן ציפתה ממנו: חזית פעילה שנייה. כל דקת קשב של הצמרת המדינית־ביטחונית שמופנית אליו במקום לאיראן היא רווח לשולחיו. כך גם באשר להפניית משאבים צבאיים, במיוחד כאלה שיכולים לשמש ללחימה באיראן. חלוקת הקשב משפיעה כמובן גם על מאפייני פעולתה של ישראל נגדו בזירת לבנון.
הצטרפות חיזבאללה למערכה אומנם סיפקה לישראל את ההזדמנות שהיא ציפתה לה כדי לטפל בארגון הטרור השיעי, אך זו הגיעה בזמן שישראל פועלת למצות את ההזדמנות הגדולה יותר: המלחמה המשותפת עם ארה"ב נגד איראן, שהיא גם המממנת של חיזבאללה.
הרושם הוא שעד כה ישראל מחלקת את הקשב והמשאבים בין שתי הזירות באופן אופטימלי. ההתמקדות באיראן כזירה מרכזית משקפת את גודל ההזדמנות ואת נדירותה, והאתגר הלבנוני מקבל כעת רק את המענה החיוני. זמנו של הטיפול השיטתי יגיע. סיום המלחמה באיראן לא יהיה בשום אופן סיומה של הלחימה בחיזבאללה – ההפך מכך. הוא יאפשר את הפניית מרב הכוחות והקשב לזירה זו, כשהפטרון האיראני מוכה ושותת דם.
בינתיים, תחת אילוץ חלוקת המשאבים הזה, וכשישראל אינה יכולה להמשיך לספוג את המתקפות של חיזבאללה, היא רשאית ואולי אפילו חייבת לנקוט גישה תוקפנית יותר בלבנון. לצד ההגנה ההתקפית, נכון כי צעדי הגמול ייעשו לפי העיקרון של מרב הנזק במינימום משאבים וסיכונים.

באשר למענה היסודי, דרכי הפעולה האפשריות מוכרות היטב. חלקן נידונות גם באמצעי התקשורת, ואין טעם לשוב ולפרטן. בבסיס המענה הזה נכון להציב שלוש הנחות: חיזבאללה לא יוותר על יכולותיו הצבאיות, הממשלה הלבנונית לא תפרק אותו מנשקו והסכמים מדיניים לא ימנעו את התבססותו ואת התעצמותו.

לא רק מה נלקח

הדיווחים על הישגי צה"ל והצבא האמריקני בפגיעה באיראן ממוקדים בדרך כלל בנתונים כמותיים על "מה שלקחנו" מהאויב. ברם, לא פחות מעניין מכך הוא "מה שנשאר" – היכולות השיוריות שבידיו.
אפשר להבין את הקושי לספק מידע על כך. לעיתים הוא נובע מאי־ידיעה ופערי מידע, לעיתים מהצורך לשמור על מקורות המידע, ולפעמים כדי למנוע מהאויב להבין מה ידוע לנו. כל אלה הם שיקולים לגיטימיים כשמדובר במידע שמובא לציבור הרחב, אך מקבלי ההחלטות חייבים לקבל תשובות מפורטות ועדכניות לשאלות אלה.

מוקדם מדי להפסיק

העובדה שישראל נדרשת למלחמה באיראן ובחיזבאללה זמן לא רב לאחר סיומם של פרקי הלחימה הקודמים עמן, ממחישה את הסכנה בהסתפקות בהישג מוגבל מול אויב נחוש, עם יכולות שיוריות ותנאים שמאפשרים את התאוששותו. לעיתים זהו הרע במיעוטו. לא כך הם פני הדברים כשקיימת אפשרות לחולל שינוי יסודי – כמו במקרה של איראן.
מסרים רבים בנאומיו של הנשיא דונלד טראמפ ושל אנשיו מיועדים לבנות תודעה של ניצחון – לא מתוך התרשמות ותחושות כלליות, אלא על בסיס הישגים כמותיים מפורטים מול היעדים שהוגדרו.
ההימנעות מההכרזה על שינוי המשטר כיעד רשמי של המלחמה לא מעידה על המאוויים ביחס לכך. יש להניח כי היא נובעת מהקושי להעריך את סיכויי השגתו של יעד זה, שתלוי בגורמים המקומיים וגם מהרצון להימנע מפולמוס מעיק לנוכח האכזבות ממלחמות שלא סיפקו את היומרה הזו. היעד הוגדר, לפיכך, כ"יצירת תנאים מאפשרים".
הישגי המלחמה עד כה דרמטיים. בתהליך סדור ושיטתי איראן מופשטת לא רק מיכולותיה הצבאיות – טילים, גרעין, צי ימי, יכולות אוויריות וכיוצא בכך – אלא גם מתשתיות ומנכסים כלכליים שלה. להתמודדות הפנימית שמצפה לה על שרידות המשטר היא תגיע כשמערך הפיקוד והשליטה שלה בתפקוד חלקי, מנגנוניה חבוטים, הבור הכלכלי עמוק והלגיטימיות של המשטר תימצא בנקודת שפל.
ככל שהפגיעה תהיה עמוקה, נרחבת וממושכת יותר, כך יגדל האתגר שיעמוד בפני המשטר להבטיח את שרידותו – במיוחד אם לא יימצא לו כל פתח של תקווה לבעיות היסוד שמהן סבל לפני המלחמה, ושיוחרפו בעקבותיה. אין לדעת אם בסופו של התהליך ייפול משטר הטרור, אך אסור להחמיץ את ההזדמנות שנוצרה להשיג זאת. כל עוד הוא יתקיים, הוא ימשיך להטיל צל מאיים על ישראל ועל האזור כולו. שרידותו תספק השראה לגורמים האסלאמיסיטיים הקיצוניים באשר הם.
בעיניים איראניות, היתרון המשמעותי ביותר שהמשטר מביא עמו לזירת ההתנגשות עם המערב הוא אורך הרוח. רגישותה של החברה המערבית למחיר הדמים, למחיר הכלכלי ולשיבוש בשגרת החיים משמרת את תקוותן.
הנשיא טראמפ מבין זאת. המסרים שהשמיע אתמול בנאומו משקפים את מודעותו להזדמנות הנדירה ואת החשש מפני החמצתה בגלל קוצר רוח. "אנחנו לא רוצים לעזוב מוקדם", הוא אמר, "חייבים לסיים את זה", "איננו רוצים לחזור לשם כל שנתיים".
אמירותיו, כך נדמה, משקפות היטב גם את הלך הרוח בישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המבצע הישראלי-אמריקני נגד איראן הביא להתפתחות שמעטים היו יכולים לדמיין ערב המתקפה: הרפובליקה האסלאמית של איראן שיגרה כ-3,000 טילים וכטב"מים נגד מדינות ערב. לא פחות מ-1,668 שיגורים כוונו ישירות לעבר איחוד האמירויות – מספר הגבוה בהרבה מזה ששוגר לעבר ישראל.

אבו דאבי הכחישה בתוקף את הדיווחים הישראליים על תקיפה מצדה נגד מתקן התפלה איראני כפעולת תגמול. אך השאלות המהדהדות כעת במזרח התיכון נותרו בעינן: מדוע איראן תוקפת את שכנותיה בעוצמה כזו? והאם המדינות הללו עומדות להגיב באופן צבאי?

המתקפה האיראנית על המפרץ אינה פעולה בלתי רציונלית, אלא חלק מאסטרטגיה מחושבת להתמודד עם העוצמה האמריקנית-ישראלית המשותפת ולשרוד את המערכה. בטהרן מבינים כי מערכות ההגנה של המדינה אינן מסוגלות לבלום את המהלומות. לכן, תקוותם היא להפעיל לחץ על הנשיא טראמפ לעצור את המלחמה בטרם המשטר ייחלש עד לנקודה שבה מתנגדיו מבית יפילו אותו.

על מנת ליצור את הלחץ הזה, איראן פועלת לערער את היסודות של "המודל המפרצי": היותן של מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות, אי של יציבות, שגשוג ואנרגיה. באמצעות שיבוש זרימת הנפט ותקיפת מרכזי העסקים, האייתוללות מהמרים שמדינות המפרץ ילחצו על הממשל בוושינגטון לסיים את המלחמה בטרם עת.

האסטרטגיה הזו, של הפעלת לחץ על טראמפ לעצור את המבצע, באה לידי ביטוי גם באפיקים אחרים. כך, לדוגמה, שר החוץ האיראני עראקצ'י החל להדהד רטוריקה שכאילו נלקחה מהמונולוגים של טאקר קרלסון או קנדס אוונס, לפיה טראמפ "הולך שולל" על ידי נתניהו, וכי זו מלחמה של "ישראל תחילה" ולא "אמריקה תחילה". המטרה ברורה: לעורר התנגדות למלחמה בקרב ה"בייס" הרפובליקני של טראמפ.

אולם, נכון לעכשיו, איראן נכשלת בשתי החזיתות. הסקרים בארה"ב מראים כי 77%-84% מהרפובליקנים תומכים במבצע. במפרץ, למרות הנזק הכלכלי, מערכות ההגנה רשמו הישגים מרשימים. איחוד האמירויות הציגה שיעור יירוט מדהים של 99% לטילים ו-94% לכטב"מים. הצלחה זו הפיחה באמירויות גאווה לאומית וביטחון ביכולות הצבאיות ובחוסן הלאומי, ודעת הקהל במדינות המפרץ הוקשחה משמעותית נגד איראן.

השאלה הגדולה כעת היא באילו תנאים, אם בכלל, איחוד האמירויות תגיב ישירות באופן צבאי. אבו דאבי נותרה זהירה, מחוסר רצון להיגרר לעימות רחב יותר, ומתוך חשש שמא משטר האייתוללות ישרוד. כפי שהבהיר אנוור גרגאש, יועצו הבכיר של הנשיא מוחמד בן זאיד: "האמירויות נמצאת במצב של הגנה עצמית… כל צעד הגנתי שיינקט יהיה פומבי וברור… מטרתנו היא לעצור את התוקפנות המתמשכת הזו ולא להיגרר להסלמה".

אבל יש סימנים שהסבלנות האמירותית פוקעת. הנשיא מוחמד בן זאיד שלח אתמול מסר חד: "לאיחוד האמירויות יש עור עבה ובשר מר. איננו טרף קל".

לסעודיה ולאמירויות חילות אוויר מתקדמים ומיומנים. אם יתברר שארה"ב וישראל אכן נחושות ללכת עד הסוף ולהפיל את שלטון האייתוללות, והנחישות הזאת מגובה בתקיפות מתמשכות נגד יעדי שלטון, צבא וביטחון הפנים של איראן, ייתכן שהאמירויות תחליט להצטרף באופן פעיל למערכה. הסבירות לכך גוברת לנוכח העובדה הבאה: גם אם ארה"ב וישראל ישמידו את רוב מתקני שיגור הטילים, יהיה קשה לחסל כליל את יכולת שיגור הכטב"מים של טהרן – איום שימשיך לעורר את זעמן של מדינות המפרץ. במקרה כזה, איחוד האמירויות צפוי להגיב נגד מטרות צבאיות מובהקות ולצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחים.

מהלך כזה יבסס את מעמדה של אבו דאבי לא רק ככוח כלכלי ואנרגטי עולמי, אלא כמעצמה צבאית אזורית המגנה על ריבונותה גם בכלים התקפיים. עבור ישראל, זוהי הזדמנות היסטורית להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני ולקדם את חזון הברית האסטרטגית המזרח-תיכונית, שתשנה את פני האזור לדורות הבאים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 08 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המתקפה המשולבת של ישראל וארצות הברית באיראן הכניסה את טהרן לסחרור. היקף השיגורים הנרחב והפגיעות במדינות המפרץ המחישו את נכונותה לגבות מחיר אזורי. בהרחבת המתקפות מעבר לתשתיות צבאיות גם ליעדים אזרחיים ולמתקני נפט, טהרן הגדישה את הסאה וחצתה רף נוסף בעימות.

אלא שהמהלך הנואש לשקם את כבודה האבוד ולהפעיל לחץ אזורי וגלובלי על וושינגטון לסגת רק החמיר את מצבה. לאחר שנים של רפיסות, בעל כורחן מדינות האזור מתחילות להתעורר ולהבין כי לא ניתן לעמוד מנגד וכי יש לגבות מטהרן מחיר. בעקבות מתקפותיה ההולכות ומסלימות של איראן, הגיעה העת לתגובה תקיפה. דוחא יירטה שני מטוסי קרב איראניים ועל פי דיווחים אף ביצעה תקיפות בשטח איראן; בריאד מתקיימות היערכויות לכניסה למערכה, ובאבו-דאבי נשקלת אפשרות דומה.

יש להודות כי מדינות המפרץ היו מודעות במשך שנים לאיום האיראני, אך מרביתן בחרו להישען על ישראל וארצות הברית שיטפלו בו במקומן, תוך שמירה על ריחוק ואף עוינות כלפי ישראל. חלק מן המדינות הללו, שחששו מתגובת נקם איראנית ומהשלכותיה של הסלמה אזורית על מאגרי הנפט שברשותן, הקפידו לפייס את איראן ולקיים עמה יחסים תקינים ואף קרובים. זאת אף שבסתר לבן ייחלו להחלשתה – ובפרט לעצירת תכניות הגרעין והטילים שלה.

בעוד איחוד האמירויות ובחריין בחרו לקיים עם ישראל קשרים גלויים ושיתופי פעולה, מדינות אחרות – ובראשן קטאר, כווית ועומאן – גינו את ישראל אף שפעלה נגד הציר האיראני המאיים גם עליהן. מדינות אלו נטו להעדיף הסדרה ושימור דיאלוג עם טהרן על פני הסלמה, חרף העובדה שהחלופה הדיפלומטית הוכחה כחסרת שיניים בבלימת האיומים הנשקפים ממנה. לבחירה זו היו גם השלכות מעשיות: היא צמצמה את אפקט ההרתעה ושידרה לטהרן כי מדיניותה אינה כרוכה במחיר ממשי.

באשר לסעודיה, נדמה כי הסיפור מורכב מעט יותר. על פי דיווח של ה"וושינגטון פוסט", יורש העצר מוחמד בן סלמאן קיים מספר שיחות עם הנשיא טראמפ בחודשים האחרונים לקידום תקיפה באיראן – בניגוד מוחלט לעמדה ששידר כלפי חוץ, כולל הסירוב לאפשר מתקפות אמריקניות מאדמת סעודיה. ככל שהדברים נכונים, יש בגילוי זה כדי לשכך במעט את הביקורת כלפי ריאד, לצד העובדה שהסעודים ככל הנראה סיפקו סיוע במעטפת ההגנתית – גם אם לא בהתקפה – הן במערכה זו והן בסבבים קודמים.

עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הממלכה מכך שאפשרה, או לכל הפחות העלימה עין, מהקמפיין האנטי-ישראלי שפשט לאחרונה בתקשורת הסעודית. בנוסף, בישראל קיים חשש מפני התקרבות סעודית לגוש המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים בהובלת טורקיה – בניגוד למאמץ לחזק את ציר המדינות הפרגמטיות במזרח התיכון, שבו בולטות ישראל ואיחוד האמירויות.

בסופו של דבר, מדיניות ניהול הסיכונים שהתבססה על שימור ערוץ פתוח עם טהרן, לצד ביקורת פומבית על ישראל והנחה כי וושינגטון וירושלים יישאו בנטל בלימת האיום, לא הניבה את רמת החסינות האסטרטגית שלה קיוו מדינות האזור. איראן לא הבחינה בין מי שפעל נגדה בפועל לבין מי שנמנע מעימות ישיר והסתפק בעמדה מאוזנת.

ייתכן כי אילו חלק ממדינות האזור היו מתייצבות לצד ישראל ומקדמות מסגרת אזורית מתואמת לבלימת ההתעצמות האיראנית, ניתן היה לייצר מנגנוני הרתעה והגנה משותפים ואף לקדם מהלכים מדיניים וביטחוניים שהיו גודעים את האיום בשלב מוקדם יותר – לפני שהמלחמה הגיעה לשערי הבירות שלהן. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 04 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.