בעוד חיזבאללה כבר בחר לצאת למה שנראה כמשימת התאבדות ולהיכנס לעימות בעצימות גבוהה מול ישראל – אולי מתוך הבנה שמדובר בהסלמה בלתי נמנעת ולכן עדיף שתתרחש ביוזמתו, החות'ים בתימן עדיין נמנעים ממעורבות ישירה.

אמנם הנהגת החות'ים הצהירה כי היא עומדת לצד איראן ומוכנה לפעול בכל רגע. מתוקף השותפות האסטרטגית רבת השנים בין הצדדים, קשה להניח שהנהגת הארגון השיעי-זיידי תוכל להרשות לעצמה להימנע מהבעת תמיכה ממשית כלשהי. ייתכן שהעיכוב נובע ממחלוקת פנימית בהנהגה לגבי העיתוי הנכון, ואולי גם מהמתנה לאות מטהרן. כך או כך, נדמה כי השאלה איננה אם החות'ים יצטרפו למערכה – אלא מתי.

התרחישים – וההשלכות

על פי פרסום באתר המקורב לחמאס, בכיר בכוחות הצבאיים של החות'ים הצהיר כי אם תתקבל החלטה להצטרף למלחמה, ייתכן שהצעד הראשון יהיה הטלת מצור ימי נגד ארה"ב וישראל – מצור שיחסום את המעבר של כלי שיט המשרתים אותן, ואף של נושאות מטוסים.

הצהרה זו מאותתת על נכונות, לפחות ברמה העקרונית, לאיים גם על נכסים אמריקניים במזרח התיכון. בתרחיש כזה, החות'ים עשויים שלא להסתפק בפגיעה בספינות הקשורות לישראל בלבד, כפי שעשו גם לאחר הפסקת האש שנחתמה עם ממשל טראמפ במאי אשתקד –בהתאם להבהרתם כי ההסכם אינו כולל את ישראל.

אלא שהחות'ים כבר חוו בעבר את עוצמת התגובה האמריקנית, כאשר וושינגטון הגיבה צבאית לחסימת חופש השיט בים האדום. היום אולי יותר מבעבר, מהלך כזה עלול להתברר כהימור מסוכן במיוחד, עם ריכוז משמעותי של כוחות אוויריים וימיים אמריקניים באזור.

ובכל זאת, הניסיון במזרח התיכון מלמד כי שיקולים הישרדותיים במובן הפיזי הפשוט אינם תמיד הגורם המכריע בקבלת ההחלטות. הלהט האידיאולוגי של ארגון הטרור מקשה עליו להישאר בתפקיד של "צופה מהצד". מבחינת הנהגתו, ייתכן שהפיתוי לנצל את ההזדמנות לחזורמ למרכז הבמה ולהפגין עוצמה אזורית – גם במחיר פגיעה קשה בארגון עצמו – יהיה חזק מדי.

לחץ כלכלי דרך נתיבי הסחר

תרחיש נוסף, או משלים, הוא ניסיון לכפות את סגירת מצרי באב אל-מנדב – מהלך התואם את אסטרטגיית המלחמה של איראן. אסטרטגיה זו מבוססת על הפעלת לחץ על מדינות האזור והמערב באמצעות שיבוש נתיבי הסחר העולמי, במטרה לבלום את ההתקדמות הצבאית של ארה"ב וישראל ולקרב את סיום המלחמה.

עד כה, נראה כי הניסיון האיראני להשתמש במצר הורמוז ככלי לחץ לא השיג את התוצאה המקווה. הוא דווקא תרם להיווצרות של מעין קואליציה אזורית נגד איראן, כאשר חלק ממדינות המפרץ אף שוקלות בימים אלו הצטרפות פעילה למערכה נגדה.

גם האיום על שוק האנרגיה ועליית המחירים לא הוביל לשינוי בעמדת הבית הלבן. הנשיא דונלד טראמפ, למרות התנודות במחירי הנפט, אינו מאותת על נכונות להפסיק את המלחמה בשל כך ואף משדר ביטחון כי המחירים צפויים להתייצב ואף לרדת. זה נכון שהצרכן האמריקני רגיש לעלייה במחירי הדלקים, שהיא תוצאה של עלייה במחירי הנפט, אך לטראמפ יש עוד כלים באתמחתו כמו סבסוד ממשלתי זמני ושחרור רזרבות – ובינתיים נראה שהוא לא שוכנע שהמצב מחייב את השימוש בהם.

במידה רבה, לאופטימיות זו יש בסיס. מומחי אנרגיה מציינים כי העלייה במחירי הנפט אינה משקפת מחסור אמיתי. מדינות רבות באזור נערכו מראש והצטיידו במאגרי נפט, ובנוסף קיימים צינורות עוקפים בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות — נתיבים שמאפשרים לעקוף את מצר הורמוז ולהמשיך בייצוא, גם אם כי לא בהיקף מלא.

הקלף התימני

על רקע זה, ייתכן כי בטהרן מבינים שהמהלך במצר הורמוז לא הניב את האפקט הרצוי. בתרחיש כזה, שימוש במיליציה התימנית עשוי להפוך לכלי להגברת הלחץ הכלכלי והבטחוני. אם החות'ים יצליחו לחסום את מצרי באב אל-מנדב, ואף לתקוף ישירות את נמל יאנבו הסעודי – מסוף עיבוד נפט וייצוא לים האדום – הם עלולים לפגוע ביכולת של סעודיה לייצא נפט לשווקי אסיה ואירופה במסלול העוקף את מצר הורמוז.

סגירה בו-זמנית של מצר הורמוז ובאב אל-מנדב, לצד הטרדה של כלי שיט שכבר פועלים בים האדום, עלולה להגביר את הלחץ על שוק הנפט העולמי, בעיתוי שבו השוק רגיש במיוחד להתפתחויות גיאופוליטיות. כך יקוו האיראנים לייצר מנוף לחץ משמעותי על בעלות בריתה של ארה"ב – המפרציות ואחרות המושפעות מכך –בתקווה שהדבר יגרום לממשל האמריקני לקצר את משך המלחמה, אולי עוד לפני שהשיג את מלוא יעדיו.

בהקשר זה חשוב לזכור כי חששם העיקרי של מדינות המפרץ ממלחמה מול איראן אינו נובע רק מחסימת המצרים עצמם, אלא בעיקר מהאפשרות של תקיפה ישירה של מתקני הפקט הנפט אשר במקרה הסעודי, מרביתם נמצאים בשדות ענק במזרח המדינה. מדובר בתשתיות קריטיות שהפגיעה בהן תביא להשבתה ממושכת של הייצור, ושיקומם עלול להיות תהליך ארוך ומורכב. עד כה, האיראנים שמרו את הקלף הזה וכיוונו את חיציהם בעיקר למתקני אחסון ולפגיעה בכושר הייצוא.

כעת תשתיות אלו עשויות לשוב ולהיות מוקד למתקפה חות'ית, כפי שכבר הוכח בעבר בתקיפות שביצעו על מתקני הנפט של חברת Aramco באמצעות טילים וכטב"מים, ובהתאם לאיומיהם הנוכחיים לפגוע במתקנים חיוניים בממלכה. מנגד, מהלך לוחמני כזה יגדיל את הסיכויים של הצטרפות סעודית למערכה הן מול איראן והן מול החות'ים, למרות המאמצים  להגיע להסדרה מול המורדים בשנים האחרונות ואף לפיוס מול הפטרון האיראני.

אם כן, עבור טהרן, הזרוע התימנית מהווה כלי נוסף בארגז הכלים שנועד להפעיל לחץ כלכלי וביטחוני על יריבותיה. ככל שהמערכה מתרחבת לנתיבי הסחר ולתשתיות האנרגיה של האזור, כך גם גדל הסיכון להסלמה אזורית רחבה יותר – כזו שעלולה למשוך שחקנים נוספים לעימות ולהשפיע על משך המלחמה ועל עצימותה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 17 במרץ 2026.

טורקיה הותקפה בירי טילים איראני שלוש פעמים מאז תחילת המערכה הנוכחית. בכל שלוש הפעמים הטילים יורטו, אך אנקרה בחרה לא להגיב לאיראנים באמצעים צבאיים אלא לדבוק בחזית הדיפלומטית ולהבהיר את מחאתה בפני טהרן – אך בלי לתקוף אותה בחזרה. יתרה מכך, שר החוץ הטורקי הקאן פידאן הדגיש בצורה מאוד ברורה גם לאחר ההסלמה הזאת – ואפילו "אחרי שביצעו פרובוקציות כלפינו", כדבריו – כי העדיפות העליונה של אנקרה היא להישאר מחוץ למלחמה ולא להתערב בה.

על אף ההכחשות מצידה של איראן והטענות שהיא לא שיגרה טילים לעבר טורקיה, גם לפידאן ברור שהיא משקרת. הוא ציין כי "המידע הקיים מורה שהטילים שוגרו מאיראן", וזו רק דרך עקיפה של דיפלומט לומר שמדובר בתירוץ עלוב למדי. אם היה צורך בהוכחות נוספות, הרי שהאמריקנים פרסמו קודם לירי התראה לדיפלומטים שלהם בטורקיה ודחקו בהם להתפנות, מה שמרמז על כך שהמודיעין העלה כי יש כוונה ברורה של האיראנים לשגר לשם טילים.

מדוע טורקיה אינה מגיבה? לפני הכול, צריך להדגיש שבניגוד למדינות המפרץ, ואפילו צרפת או בריטניה, טורקיה לא באמת ספגה נזק אמיתי עד כה. הפגיעה היא בכבוד, במוניטין ובריבונות שלה, אך הטילים יורטו ללא נפגעים. מנגד, טורקיה נחשבת מדינה עוצמתית הרבה יותר מהמפרציות בממד הצבאי, והיעדר התגובה שלה לא מקרין זאת – ואף מוריד מההרתעה שלה.

בינתיים הטורקים מסתפקים רק בצעדים הגנתיים. הם מעבים את הכוחות שלהם בגבול איראן ומונעים מעבר לשטחם, מנסים למצוא פתרונות עוקפים לייבוא נפט, ואף הוסיפו מערכי הגנות אוויריות שיסייעו להפיל טילים בליסטיים שמשוגרים לעברם. את המתקפות הם משאירים לאחרים.

אפשר לציין כמה גורמים שבגללם החליט רג'פ טאיפ ארדואן לנהוג כך. ברור שלא הוא בחר במלחמה הזאת, והיה אולי מעדיף להימנע ממנה. בגלל ההסלמה הוא נקלע למצב לא אופטימלי מבחינתו, ובחירתו משקפת את הניסיון לפסוע בדרך שתסב לו כמה שפחות נזק.

מפגן של דו-פרצופיות

מה מדאיג את הטורקים ביחס למלחמה, ובפרט בעניין מעורבות אפשרית שלהם בה? הדאגות של אנקרה מתחלקות לכמה סוגים. הראשון מביניהם הוא הסוגיה הכלכלית. הממשלה הטורקית מנסה לייצב את המשק אחרי שנים של אינפלציה ומדדים שליליים, ומאזנת אותו במצב שברירי ופגיע. עלייה אפשרית של מחירי הנפט, למשל, תפגע בה מאוד, שכן היא תלויה בייבוא של מוצרי גלם אנרגטיים.

שר האוצר הטורקי אמר כי ניתן יהיה לנהל את ההשפעות הפיננסיות של המלחמה אם תימשך מעט זמן, אך לדבריו אם היא תתארך – יהיו לכך השלכות קשות בנוגע לגירעון השוטף ולאינפלציה. התחזית הזאת כמובן נוגעת רק למצב שבו טורקיה איננה חלק מהמלחמה עצמה. אם היא תיאלץ להתערב בה, ההוצאות יגדלו מאוד, אפילו אם מדובר באירוע חד-פעמי. הוא יפגע בתחזיות השוק, יגרור עלויות שכרוכות במתקפה עצמה ועוד. מדינה כמו טורקיה, שמעוניינת ביציבות כלכלית, לא צריכה להיכנס להרפתקה צבאית כזו.

יתרה מכך, פתיחת חזית מול האיראנים עשויה להסלים ולהיגרר למערכה רחבה יותר, שתחייב את הטורקים להפנות לשם משאבים אחרים שנחוצים לה במקומות שונים – כמו למשל האמצעים שהיא משקיעה בהגנה על קפריסין הטורקית, ביצור מעמדה באפריקה, העמקת האחיזה שלה בסוריה ועוד.

חשש עיקרי אחר של הטורקים נוגע ליציבות האזורית. מראש אנקרה פחדה שהמלחמה תיצור טלטלה במזרח התיכון, ובפרט דאגה מפני זרם אפשרי של פליטים מכיוון איראן לשטחה. שתי המדינות חולקות גבול שאורכו יותר מ-500 קילומטרים, והטורקים למודי ניסיון רע משטף הפליטים שהציף את ארצם במהלך שנות מלחמת האזרחים הסורית. מעורבות אפשרית שלהם במלחמה עשויה להעמיק את החשש הזה, ועלולה אף ליצור מצוקה באזור הגבול – ותושבים איראנים רבים שמתגוררים שם אולי ינסו לחצות לשטחה.

לא פלא, אם כן, שהטורקים כבר נקטו צעדים בשטח כדי למנוע תסריט כזה. הם כאמור הציבו יחידות נוספות בגבול, מנעו את המעבר של איראנים בגבולות היבשתיים לשטחם ועוד. אותה מדינה שמותחת ביקורת על "הכלא העזתי", דואגת לחתום בכוח רב את הגבול עם איראן ולא לאפשר לפליטים שם לקבל מחסה הומניטרי במפגן צרוף של דו-פרצופיות. וכל זה, עוד לפני שעוסקים בדיווחים טרם המלחמה, שבהם נטען כי היא שוקלת ברצינות להכניס כוחות לתוך איראן במקרה הצורך, וליצור אזור חיץ שימנע מהתושבים להתקרב לגבול הטורקי.

בפרט, הטורקים חוששים מהעמדה של המיעוט הכורדי. כידוע, מיעוט זה שוכן בארבע מדינות באזור – עיראק, איראן, טורקיה וסוריה. מלחמה עם איראן עשויה להצית מחדש את האלימות הכורדית גם בטורקיה עצמה, אחרי שבחודשים האחרונים היא החלה מהלך של פיוס אפילו עם ארגון PKK. חמור מכך, האפשרות של נפילת המשטר באיראן מבעיתה את ארדואן, שפוחד כי היא עשויה להוות מודל להשראתה למתנגדיו בתוך ארצו. בשנים האחרונות הוא מדכא באכזריות את האופוזיציה ורודף אותה, ואם המשטר האיראני ייפול – ייתכן שיהיו מי שירצו לנסות לחקות את המצב הזה גם באנקרה.

אבל יש עוד סיבות שבגללן אנקרה נמנעת מהמלחמה. בסיס התמיכה הטורקי הפנימי אינו נשען על מלחמה במוסלמים אחרים, גם אם הם שיעים, וקל יותר לארדואן להסית את ההמונים נגד גורמים כגון ישראל. כמו כן, נוח לו הרבה יותר להיכנס לעמדת המתווכת, שבה יכול לשמש כפה ואוזן לשני הצדדים במלחמה.

איראן נתפסת בקרב שכבות רבות של האוכלוסייה הטורקית כמישהי קרובה יותר מהאמריקנים או הישראלים, לא כאיום אלא כמטרד אזורי שיש לטפל בהשלכות מעשיו. מכיוון שארדואן צפוי להתמודד בשנתיים הקרובות בבחירות לנשיאות, ובזמן שהתחרות האופוזיציונית גוברת, הוא לא ירצה לשבור את הקו המדיני המסורתי שלו ולהסתכן בעוינות ציבורית. לכן לא פלא שגם במהלך המלחמה הוא דווקא ממשיך במה שנראה כמו מסע הסתה ושנאה אישי נגד ישראל, ללא הפסקה. מתקפה על איראן בינתיים לא על הפרק.

תחרות על ההגמוניה באזור

גם שיקולים אחרים עומדים בבסיס ההימנעות הטורקית, ואחד הגדולים שבהם הוא המאבק על הבכורה במזרח התיכון. יש לאנקרה אינטרס לשמר את המאבק בין ישראל לאיראן ולדאוג שייוותרו עסוקות אחת בשנייה. כך נוצר איזון ביניהן, שמאפשר דווקא לטורקים להתעצם ללא חשש. עם זאת, נראה שבמקרה הזה הסוסים כבר ברחו מהאורווה, כמאמר הפתגם. סביר מאוד להניח שאיראן לא תשוב עוד להיות כשהייתה בתום העימות הזה, אפילו אם המשטר ישרוד. במצב כזה, ישראל תהיה חופשית להפנות את תשומת הלב שלה למאבק האזורי באנקרה, אך גם לרכז משאבים בהגברת הנוכחות שלה בסוריה, למשל.

כמו כן, ניצחון על איראן, ובמיוחד אם ישראל אחראית לכך במידה רבה, יעלה את קרנה ואת המוניטין שלה. מדינות באזור כגון קפריסין או יוון בוודאי ישאבו מכך עידוד, וייטו לסמוך עוד על צה"ל במידה ויתגלע עימות מול הטורקים. בקיצור, לאנקרה יש רק מה להפסיד בתחרות מול ישראל מהאופן שבו בינתיים מתנהלת המערכה.

זה נכון אפילו במובן המסחרי: במלחמה שמעוצבת הרבה מאוד באמצעות תקיפות של כטב"מים, טורקיה – אחד הכוחות המובילים בעולם בתחום זה – נותרת בחוץ. מטוסים אוטונומיים מתוצרת ארה"ב וישראל מבצעים נפלאות באיראן, בעוד שהמטוסים הלא מאוישים שייצרה טהרן מחוללים שמות בכל האזור. באותו זמן, דווקא גאוותה של טורקיה לא צוברת ניסיון בשדה הקרב, ובשווקים העולמיים קרנה עשוי לרדת.

אך הדילמה של ארדואן ממילא מורכבת יותר, שכן אולי הוא יצליח דווקא לגרוף רווחים אם יחליט להתערב במלחמה: הרי אם המשטר בטהרן ישרוד במצב מעורער או שתפרוץ מלחמת אזרחים באיראן, זה גם יכול להזיק לטורקיה. ריק הנהגתי באיראן השכנה הוא מצב מועד לפורענות, ויכול להיות שאם תרגיש כי ממילא הכף מוטה – עדיף לה להיכנס בעובי הקורה וליהנות מכך. היא לא תירצה להידמות ליתר מדינות נאט"ו או המפרץ, שרק עמדו בצד ולא עשו כמעט דבר נגד האיראנים, ובתגובה ספגו את חרון האף האמריקני.

הדברים נכונים במיוחד על רקע התפיסה של הקשרים המעולים של הנשיא דונלד טראמפ עם ארדואן. לא רק שראש הממשלה בנימין נתניהו עשוי להאפיל עליו אם יתמיד בעמדתו הנייטרלית, אלא שהוא ייזכר כמי שברגע האמת לא ניצב לצד ארה"ב והעדיף לשבת בפינה ולצפות בהתרחשויות.

מנגד, נפילת איראן תחדד עוד יותר את ההגמוניה הטורקית בעולם המוסלמי ובמאבק בין שיעים לסונים, במיוחד על רקע החולשות שמגלות מצרים וערב הסעודית בעת הזאת. באזור זה של המזרח התיכון תהיה לה מעט מאוד תחרות, והיא תוכל ליהנות מכך.

בשורה התחתונה, רבים מהמניעים הטורקיים בעניין איראן יובילו אותה בסופו של יום להמשיך לנוע בווקטור שבו היא התקדמה בשנים האחרונות: התנגשות עם ישראל. האמריקנים לא הצליחו לפשר בין הצדדים, וכך גם גורמים אחרים כמו אזרבייג'ן, וייתכן שהמצב הזה בלתי נמנע.

בירושלים צריכים כמובן להמשיך להתרכז במשימה החשובה של נטרול האיום האיראני, אך במקביל להתמקדות במצרי הורמוז צריך גם לשמור על עין פתוחה על מצרי הבוספורוס. אין ריק במזרח התיכון, ונפילתה של איראן תביא להתגברות העוצמה הטורקית. אנקרה תנסה לנצל כל תסריט אפשרי לטובתה, ועלינו לסכל זאת במיטב יכולתנו.

ישראל צריכה להתכונן גם ליום שאחרי, להיערך נגד איום טורקי אפשרי, אך גם לא לקדם את המאבק באנקרה באופן פעיל. יש לנו עניין להימנע ככל האפשר מחיכוך עם ארדואן, לפחות עד גבול מסוים. פגיעה באינטרסים הביטחוניים שלנו, למשל, צריכה להדליק לנו נורות אזהרה ולהתריע שיום העימות עם הטורקים הולך ומתקרב.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19 במרץ, 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עד כה, טורקיה דיווחה על שלושה אירועים נפרדים של טילים בליסטיים ששוגרו מאזור איראן לעבר המרחב הטורקי. התגובה הטורקית המתונה לעת עתה משקפת במידה רבה את האינטרסים המורכבים מול טהרן. הנרטיב הרווח בכלי תקשורת בטורקיה ובהודעות של בכירים הוא שהטילים שנורו מאיראן לעבר המרחב האווירי הטורקי ויורטו על ידי נאט"ו, לא יועדו לאנקרה. העניין, על פי שר החוץ הקאן פידאן נמצא בבירור דיפלומטי, טורקיה ביקשה הבהרות מאיראן, ובמקביל היא שומרת לעצמה את הזכות, אם תצטרך, להגן על בטחונה.

אמירתו של יו"ר מפלגת התנועה הלאומית דבלט בהצ'לי כי היחלשות בלתי מבוקרת של איראן (וגם קריסה של לבנון) עלולה ליצור גל של אי-יציבות שיתפשט למדינות האזור, מבטאת במידת מה את העמדה הזהירה שטורקיה דוגלת בה לנוכח המלחמה באיראן וסכנת קריסתה.

אנקרה נהנית לראות בחולשת יריבתה המושבעת, המצויה מולה במאבק על אזורי השפעה והנהגת העולם המוסלמי, אך יחד עם זאת חוששת מההשלכות של כאוס שיווצר בחסות המלחמה, מזליגה של הסכסוך לתחומה ומעליית קרנה של ישראל באזור.

הסכנות הן רבות: גל המוני של פליטים, התקוממות עממית באיראן שתשמש מודל לחיקוי לאופוזיציה בטורקיה, התחזקות קבוצות כורדיות שנואות נפשה ואף הכשרת הקרקע לכינון מדינה כורדית במעלה הדרך. ברקע האמור, מציאות שבה יוחלף משטר האייתוללות במשטר פרו-מערבי שיהיה בן ברית של ישראל, אף הוא לא מבשר טובות מבחינתה.

אך בין ההצהרות הזהירות על שאיפה לחידוש משא ומתן שיביא לסיום המלחמה וליציבות אזורית, ועל רקע האזהרה מפני פירוק איראן לקבוצות אתניות, ייתכן שטורקיה מכינה תכנית מגירה למה שהיא תגדיר כמקרה חירום שמחייב את התערבותה. לא מן הנמנע כי אם גל הפליטים יתרחב, או תוכרז אוטונומיה/עצמאות כורדית באיראן, טורקיה תחל בהקמת מרחב חיץ לאורך הגבול בתוך שטח איראן שישמש לטענתה לבלום את הסכנות הנשקפות מההסלמה במדינה השכנה.

יש לכך כמה תקדימים. בתקופת מלחמת המפרץ ב-1991 נהרו מאות אלפי פליטים כורדים שחששו מחיילי הצבא העיראקי לעבר הגבול הצפוני עם טורקיה. טורקיה הצליחה לבלום את כניסתם על ידי הקמת אזור מוגן בצפון עיראק במסגרת מבצע בינלאומי, שאפשר לרוב הפליטים להישאר בתוך עיראק ולא להתבסס בשטחה.

במקרה הסורי, טורקיה דיברה במפורש על "אזור ביטחון" שנועד לא רק לדחוק כוחות כורדיים עוינים מהגבול אלא גם ליישב מחדש בו פליטים סורים. למעשה, מאז 2019, במסגרת מבצע "מעיין השלום", מתקיים בצפון סוריה אזור שליטה טורקי דה-פקטו, הכולל נוכחות צבאית טורקית, שימוש בלירה הטורקית, ותשתיות אזרחיות כמו בתי ספר ושירותים מוניציפליים.

דפוס זה, שהתפתח תחילה בצפון עיראק ובהמשך בצפון סוריה, עשוי בתנאים מסוימים להיות מועתק גם לזירה האיראנית אם אנקרה תעריך כי קריסת הסדר באזור הגבול יוצרת איום ישיר עליה. מהלך כזה אינו נטול מגבלות. בראש ובראשונה ניצבים גורמים מרסנים בזירה הבינלאומית, ובראשם ארה"ב, שעשויה להפעיל את כובד משקלה בהתנגדות לפעולה צבאית טורקית עמוקה בשטח איראן.

בינתיים נראה כי אנקרה מעדיפה לשמור על טון זהיר ומתון, הסולד מהישאבות לתוך העימות, אך במקביל מתגבש בשיח הפוליטי והתקשורתי בטורקיה נרטיב המדגיש את סכנות חוסר היציבות, גל הפליטים והאיום הכורדי. נרטיב זה עשוי, אם המשבר יחריף, להכין את הקרקע להתערבות אפשרית מצדה.

מבחינת ישראל, היעד האסטרטגי העליון בשלב זה הוא הפלתו של המשטר באיראן, תוך הפנמה כי תהליך כזה עשוי לגרור מעורבות טורקית גוברת בזירה האזורית וניסיון לנצל את המצב לצבירת יתרון משמעותי עבורה. ישראל לא תוכל לשלוט בכל הדינמיקות שיתפתחו בעקבות היחלשות משמעותית ואף קריסה אפשרית של המשטר באיראן. עליה להביא בחשבון כי תהליך כזה עשוי להוביל גם להתחזקות מעמדה האזורי של טורקיה – אתגר שאליו תהיה חייבת להידרש במוקדם או מאוחר.

פורסם בוואלה, בתאריך 16 במרץ, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההחלטה של חיזבאללה להצטרף למלחמה דומה להכרעה של חולה שנדרש לבחור בין ניתוח חירום מסוכן ובין המתנה שקטה למוות ודאי – כך תיאר פרשן בערוץ אלמיאדין הלבנוני, המזוהה עם חיזבאללה, את הדילמה שעמדה מול צמרת הארגון אם להצטרף למלחמה.
התיאור המצטדק כוון בעיקר לאוזניים הלבנוניות. הוא נועד לשכך את הזעם על המחיר שארץ הארזים משלמת ועוד צפויה לשלם בגלל השירות המפוקפק שארגון הפרוקסי מעניק לפטרונו האיראני. מזכ"ל הארגון נעים קאסם, שסופג לחצים כבדים מבית, מיהר לדחות את הביקורת. המלחמה איננה למען איראן, הוא טען. לדבריו, חיזבאללה בפעילותו בסך הכול גרם להקדמתה של מתקפה שישראל תכננה מראש.

כך או אחרת, תגובתו של חיזבאללה לא מתיישבת עם תיאורו כחולה קשה, ובוודאי לא חולה סופני. בהתקפותיו על העורף הישראלי, בעיקר בצפון, הוא מצליח לספק את מה שאיראן ציפתה ממנו: חזית פעילה שנייה. כל דקת קשב של הצמרת המדינית־ביטחונית שמופנית אליו במקום לאיראן היא רווח לשולחיו. כך גם באשר להפניית משאבים צבאיים, במיוחד כאלה שיכולים לשמש ללחימה באיראן. חלוקת הקשב משפיעה כמובן גם על מאפייני פעולתה של ישראל נגדו בזירת לבנון.
הצטרפות חיזבאללה למערכה אומנם סיפקה לישראל את ההזדמנות שהיא ציפתה לה כדי לטפל בארגון הטרור השיעי, אך זו הגיעה בזמן שישראל פועלת למצות את ההזדמנות הגדולה יותר: המלחמה המשותפת עם ארה"ב נגד איראן, שהיא גם המממנת של חיזבאללה.
הרושם הוא שעד כה ישראל מחלקת את הקשב והמשאבים בין שתי הזירות באופן אופטימלי. ההתמקדות באיראן כזירה מרכזית משקפת את גודל ההזדמנות ואת נדירותה, והאתגר הלבנוני מקבל כעת רק את המענה החיוני. זמנו של הטיפול השיטתי יגיע. סיום המלחמה באיראן לא יהיה בשום אופן סיומה של הלחימה בחיזבאללה – ההפך מכך. הוא יאפשר את הפניית מרב הכוחות והקשב לזירה זו, כשהפטרון האיראני מוכה ושותת דם.
בינתיים, תחת אילוץ חלוקת המשאבים הזה, וכשישראל אינה יכולה להמשיך לספוג את המתקפות של חיזבאללה, היא רשאית ואולי אפילו חייבת לנקוט גישה תוקפנית יותר בלבנון. לצד ההגנה ההתקפית, נכון כי צעדי הגמול ייעשו לפי העיקרון של מרב הנזק במינימום משאבים וסיכונים.

באשר למענה היסודי, דרכי הפעולה האפשריות מוכרות היטב. חלקן נידונות גם באמצעי התקשורת, ואין טעם לשוב ולפרטן. בבסיס המענה הזה נכון להציב שלוש הנחות: חיזבאללה לא יוותר על יכולותיו הצבאיות, הממשלה הלבנונית לא תפרק אותו מנשקו והסכמים מדיניים לא ימנעו את התבססותו ואת התעצמותו.

לא רק מה נלקח

הדיווחים על הישגי צה"ל והצבא האמריקני בפגיעה באיראן ממוקדים בדרך כלל בנתונים כמותיים על "מה שלקחנו" מהאויב. ברם, לא פחות מעניין מכך הוא "מה שנשאר" – היכולות השיוריות שבידיו.
אפשר להבין את הקושי לספק מידע על כך. לעיתים הוא נובע מאי־ידיעה ופערי מידע, לעיתים מהצורך לשמור על מקורות המידע, ולפעמים כדי למנוע מהאויב להבין מה ידוע לנו. כל אלה הם שיקולים לגיטימיים כשמדובר במידע שמובא לציבור הרחב, אך מקבלי ההחלטות חייבים לקבל תשובות מפורטות ועדכניות לשאלות אלה.

מוקדם מדי להפסיק

העובדה שישראל נדרשת למלחמה באיראן ובחיזבאללה זמן לא רב לאחר סיומם של פרקי הלחימה הקודמים עמן, ממחישה את הסכנה בהסתפקות בהישג מוגבל מול אויב נחוש, עם יכולות שיוריות ותנאים שמאפשרים את התאוששותו. לעיתים זהו הרע במיעוטו. לא כך הם פני הדברים כשקיימת אפשרות לחולל שינוי יסודי – כמו במקרה של איראן.
מסרים רבים בנאומיו של הנשיא דונלד טראמפ ושל אנשיו מיועדים לבנות תודעה של ניצחון – לא מתוך התרשמות ותחושות כלליות, אלא על בסיס הישגים כמותיים מפורטים מול היעדים שהוגדרו.
ההימנעות מההכרזה על שינוי המשטר כיעד רשמי של המלחמה לא מעידה על המאוויים ביחס לכך. יש להניח כי היא נובעת מהקושי להעריך את סיכויי השגתו של יעד זה, שתלוי בגורמים המקומיים וגם מהרצון להימנע מפולמוס מעיק לנוכח האכזבות ממלחמות שלא סיפקו את היומרה הזו. היעד הוגדר, לפיכך, כ"יצירת תנאים מאפשרים".
הישגי המלחמה עד כה דרמטיים. בתהליך סדור ושיטתי איראן מופשטת לא רק מיכולותיה הצבאיות – טילים, גרעין, צי ימי, יכולות אוויריות וכיוצא בכך – אלא גם מתשתיות ומנכסים כלכליים שלה. להתמודדות הפנימית שמצפה לה על שרידות המשטר היא תגיע כשמערך הפיקוד והשליטה שלה בתפקוד חלקי, מנגנוניה חבוטים, הבור הכלכלי עמוק והלגיטימיות של המשטר תימצא בנקודת שפל.
ככל שהפגיעה תהיה עמוקה, נרחבת וממושכת יותר, כך יגדל האתגר שיעמוד בפני המשטר להבטיח את שרידותו – במיוחד אם לא יימצא לו כל פתח של תקווה לבעיות היסוד שמהן סבל לפני המלחמה, ושיוחרפו בעקבותיה. אין לדעת אם בסופו של התהליך ייפול משטר הטרור, אך אסור להחמיץ את ההזדמנות שנוצרה להשיג זאת. כל עוד הוא יתקיים, הוא ימשיך להטיל צל מאיים על ישראל ועל האזור כולו. שרידותו תספק השראה לגורמים האסלאמיסיטיים הקיצוניים באשר הם.
בעיניים איראניות, היתרון המשמעותי ביותר שהמשטר מביא עמו לזירת ההתנגשות עם המערב הוא אורך הרוח. רגישותה של החברה המערבית למחיר הדמים, למחיר הכלכלי ולשיבוש בשגרת החיים משמרת את תקוותן.
הנשיא טראמפ מבין זאת. המסרים שהשמיע אתמול בנאומו משקפים את מודעותו להזדמנות הנדירה ואת החשש מפני החמצתה בגלל קוצר רוח. "אנחנו לא רוצים לעזוב מוקדם", הוא אמר, "חייבים לסיים את זה", "איננו רוצים לחזור לשם כל שנתיים".
אמירותיו, כך נדמה, משקפות היטב גם את הלך הרוח בישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המבצע הישראלי-אמריקני נגד איראן הביא להתפתחות שמעטים היו יכולים לדמיין ערב המתקפה: הרפובליקה האסלאמית של איראן שיגרה כ-3,000 טילים וכטב"מים נגד מדינות ערב. לא פחות מ-1,668 שיגורים כוונו ישירות לעבר איחוד האמירויות – מספר הגבוה בהרבה מזה ששוגר לעבר ישראל.

אבו דאבי הכחישה בתוקף את הדיווחים הישראליים על תקיפה מצדה נגד מתקן התפלה איראני כפעולת תגמול. אך השאלות המהדהדות כעת במזרח התיכון נותרו בעינן: מדוע איראן תוקפת את שכנותיה בעוצמה כזו? והאם המדינות הללו עומדות להגיב באופן צבאי?

המתקפה האיראנית על המפרץ אינה פעולה בלתי רציונלית, אלא חלק מאסטרטגיה מחושבת להתמודד עם העוצמה האמריקנית-ישראלית המשותפת ולשרוד את המערכה. בטהרן מבינים כי מערכות ההגנה של המדינה אינן מסוגלות לבלום את המהלומות. לכן, תקוותם היא להפעיל לחץ על הנשיא טראמפ לעצור את המלחמה בטרם המשטר ייחלש עד לנקודה שבה מתנגדיו מבית יפילו אותו.

על מנת ליצור את הלחץ הזה, איראן פועלת לערער את היסודות של "המודל המפרצי": היותן של מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות, אי של יציבות, שגשוג ואנרגיה. באמצעות שיבוש זרימת הנפט ותקיפת מרכזי העסקים, האייתוללות מהמרים שמדינות המפרץ ילחצו על הממשל בוושינגטון לסיים את המלחמה בטרם עת.

האסטרטגיה הזו, של הפעלת לחץ על טראמפ לעצור את המבצע, באה לידי ביטוי גם באפיקים אחרים. כך, לדוגמה, שר החוץ האיראני עראקצ'י החל להדהד רטוריקה שכאילו נלקחה מהמונולוגים של טאקר קרלסון או קנדס אוונס, לפיה טראמפ "הולך שולל" על ידי נתניהו, וכי זו מלחמה של "ישראל תחילה" ולא "אמריקה תחילה". המטרה ברורה: לעורר התנגדות למלחמה בקרב ה"בייס" הרפובליקני של טראמפ.

אולם, נכון לעכשיו, איראן נכשלת בשתי החזיתות. הסקרים בארה"ב מראים כי 77%-84% מהרפובליקנים תומכים במבצע. במפרץ, למרות הנזק הכלכלי, מערכות ההגנה רשמו הישגים מרשימים. איחוד האמירויות הציגה שיעור יירוט מדהים של 99% לטילים ו-94% לכטב"מים. הצלחה זו הפיחה באמירויות גאווה לאומית וביטחון ביכולות הצבאיות ובחוסן הלאומי, ודעת הקהל במדינות המפרץ הוקשחה משמעותית נגד איראן.

השאלה הגדולה כעת היא באילו תנאים, אם בכלל, איחוד האמירויות תגיב ישירות באופן צבאי. אבו דאבי נותרה זהירה, מחוסר רצון להיגרר לעימות רחב יותר, ומתוך חשש שמא משטר האייתוללות ישרוד. כפי שהבהיר אנוור גרגאש, יועצו הבכיר של הנשיא מוחמד בן זאיד: "האמירויות נמצאת במצב של הגנה עצמית… כל צעד הגנתי שיינקט יהיה פומבי וברור… מטרתנו היא לעצור את התוקפנות המתמשכת הזו ולא להיגרר להסלמה".

אבל יש סימנים שהסבלנות האמירותית פוקעת. הנשיא מוחמד בן זאיד שלח אתמול מסר חד: "לאיחוד האמירויות יש עור עבה ובשר מר. איננו טרף קל".

לסעודיה ולאמירויות חילות אוויר מתקדמים ומיומנים. אם יתברר שארה"ב וישראל אכן נחושות ללכת עד הסוף ולהפיל את שלטון האייתוללות, והנחישות הזאת מגובה בתקיפות מתמשכות נגד יעדי שלטון, צבא וביטחון הפנים של איראן, ייתכן שהאמירויות תחליט להצטרף באופן פעיל למערכה. הסבירות לכך גוברת לנוכח העובדה הבאה: גם אם ארה"ב וישראל ישמידו את רוב מתקני שיגור הטילים, יהיה קשה לחסל כליל את יכולת שיגור הכטב"מים של טהרן – איום שימשיך לעורר את זעמן של מדינות המפרץ. במקרה כזה, איחוד האמירויות צפוי להגיב נגד מטרות צבאיות מובהקות ולצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחים.

מהלך כזה יבסס את מעמדה של אבו דאבי לא רק ככוח כלכלי ואנרגטי עולמי, אלא כמעצמה צבאית אזורית המגנה על ריבונותה גם בכלים התקפיים. עבור ישראל, זוהי הזדמנות היסטורית להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני ולקדם את חזון הברית האסטרטגית המזרח-תיכונית, שתשנה את פני האזור לדורות הבאים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 08 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

המתקפה המשולבת של ישראל וארצות הברית באיראן הכניסה את טהרן לסחרור. היקף השיגורים הנרחב והפגיעות במדינות המפרץ המחישו את נכונותה לגבות מחיר אזורי. בהרחבת המתקפות מעבר לתשתיות צבאיות גם ליעדים אזרחיים ולמתקני נפט, טהרן הגדישה את הסאה וחצתה רף נוסף בעימות.

אלא שהמהלך הנואש לשקם את כבודה האבוד ולהפעיל לחץ אזורי וגלובלי על וושינגטון לסגת רק החמיר את מצבה. לאחר שנים של רפיסות, בעל כורחן מדינות האזור מתחילות להתעורר ולהבין כי לא ניתן לעמוד מנגד וכי יש לגבות מטהרן מחיר. בעקבות מתקפותיה ההולכות ומסלימות של איראן, הגיעה העת לתגובה תקיפה. דוחא יירטה שני מטוסי קרב איראניים ועל פי דיווחים אף ביצעה תקיפות בשטח איראן; בריאד מתקיימות היערכויות לכניסה למערכה, ובאבו-דאבי נשקלת אפשרות דומה.

יש להודות כי מדינות המפרץ היו מודעות במשך שנים לאיום האיראני, אך מרביתן בחרו להישען על ישראל וארצות הברית שיטפלו בו במקומן, תוך שמירה על ריחוק ואף עוינות כלפי ישראל. חלק מן המדינות הללו, שחששו מתגובת נקם איראנית ומהשלכותיה של הסלמה אזורית על מאגרי הנפט שברשותן, הקפידו לפייס את איראן ולקיים עמה יחסים תקינים ואף קרובים. זאת אף שבסתר לבן ייחלו להחלשתה – ובפרט לעצירת תכניות הגרעין והטילים שלה.

בעוד איחוד האמירויות ובחריין בחרו לקיים עם ישראל קשרים גלויים ושיתופי פעולה, מדינות אחרות – ובראשן קטאר, כווית ועומאן – גינו את ישראל אף שפעלה נגד הציר האיראני המאיים גם עליהן. מדינות אלו נטו להעדיף הסדרה ושימור דיאלוג עם טהרן על פני הסלמה, חרף העובדה שהחלופה הדיפלומטית הוכחה כחסרת שיניים בבלימת האיומים הנשקפים ממנה. לבחירה זו היו גם השלכות מעשיות: היא צמצמה את אפקט ההרתעה ושידרה לטהרן כי מדיניותה אינה כרוכה במחיר ממשי.

באשר לסעודיה, נדמה כי הסיפור מורכב מעט יותר. על פי דיווח של ה"וושינגטון פוסט", יורש העצר מוחמד בן סלמאן קיים מספר שיחות עם הנשיא טראמפ בחודשים האחרונים לקידום תקיפה באיראן – בניגוד מוחלט לעמדה ששידר כלפי חוץ, כולל הסירוב לאפשר מתקפות אמריקניות מאדמת סעודיה. ככל שהדברים נכונים, יש בגילוי זה כדי לשכך במעט את הביקורת כלפי ריאד, לצד העובדה שהסעודים ככל הנראה סיפקו סיוע במעטפת ההגנתית – גם אם לא בהתקפה – הן במערכה זו והן בסבבים קודמים.

עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הממלכה מכך שאפשרה, או לכל הפחות העלימה עין, מהקמפיין האנטי-ישראלי שפשט לאחרונה בתקשורת הסעודית. בנוסף, בישראל קיים חשש מפני התקרבות סעודית לגוש המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים בהובלת טורקיה – בניגוד למאמץ לחזק את ציר המדינות הפרגמטיות במזרח התיכון, שבו בולטות ישראל ואיחוד האמירויות.

בסופו של דבר, מדיניות ניהול הסיכונים שהתבססה על שימור ערוץ פתוח עם טהרן, לצד ביקורת פומבית על ישראל והנחה כי וושינגטון וירושלים יישאו בנטל בלימת האיום, לא הניבה את רמת החסינות האסטרטגית שלה קיוו מדינות האזור. איראן לא הבחינה בין מי שפעל נגדה בפועל לבין מי שנמנע מעימות ישיר והסתפק בעמדה מאוזנת.

ייתכן כי אילו חלק ממדינות האזור היו מתייצבות לצד ישראל ומקדמות מסגרת אזורית מתואמת לבלימת ההתעצמות האיראנית, ניתן היה לייצר מנגנוני הרתעה והגנה משותפים ואף לקדם מהלכים מדיניים וביטחוניים שהיו גודעים את האיום בשלב מוקדם יותר – לפני שהמלחמה הגיעה לשערי הבירות שלהן. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 04 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עד כה החות’ים לא הצטרפו ישירות לעימות בין ישראל וארצות הברית לאיראן. השאלה המרכזית היא האם ההימנעות הזו תחזיק מעמד, או שמא היא עומדת להשתנות בקרוב, בהתאם למשך המתקפה המשולבת ולעומק השלכותיה על המשטר האיראני והסביבה האזורית.

יש כמה סימנים המעידים כי פניהם להסלמה. האחד הוא שלפי דיווחים, איראן הנחתה את החות’ים לפעול באזור באב אל־מנדב והים האדום – ציר ימי רגיש בעל חשיבות אסטרטגית עולמית. מבחינת טהראן, מדובר בכלי לחץ משמעותי עם השלכות לכלל האזור. החות'ים מצדם עלולים לשוב ולתקוף ספינות מסחריות העושות את דרכן לישראל או מזוהות עמה, מבלי בהכרח להיגרר לעימות ישיר עם האמריקאים, בהתאם להפסקת האש ממאי 2025, שבמסגרתה הבהירו כי ההסכם אינו כולל את ישראל.

בנוסף, בנאום שנשא לאחרונה הצהיר מנהיג הארגון, עבד אל־מלכ אל־חות’י, כי תנועתו עומדת בסולידריות מלאה עם איראן וכי היא “ערוכה לחלוטין לכל התפתחות”. הוא קרא לתומכיו לצאת לעצרות המוניות בצנעא ובמחוזות נוספים. ייתכן כי מתוקף השותפות האסטרטגית ארוכת השנים בין טהראן לצנעא, שאפשרה לחות'ים ליהנות ממומחיות איראנית ומהספקת אמצעי לחימה, הנהגת הארגון לא תוכל להרשות לעצמה שלא להפגין תמיכה ממשית. גם אם לא תצטרף ללחימה רחבת היקף, ייתכן שתבחר במהלך סמלי או מוגבל שיבטא מחויבות.

יש הסבורים כי החות'ים ינצלו את העימות הנוכחי על מנת לחזור למרכז הבמה ולא יסתפקו בתמיכה סמלית בלבד. המיליציה התימנית הפגינה את תעוזתה בעבר ורואה את עצמה כארגון מוביל בציר ההתנגדות האיראני – מיתוג שבכוונתה לחזק לנוכח הצטרפות חיזבאללה הלבנוני למערכה וההתגייסות המיידית, אם כי היחסית מצומצמת בהיקפה לעת עתה, של המיליציות הפרו־איראניות  בעיראק לצד איראן.

ברקע האמור מומחי ביטחון מזהירים כי מאז הפסקת האש ברצועה ניצלו החות'ים את הזמן להתעצמות משמעותית ולהכנות צבאיות, לרבות תרגילים קרקעיים. על אף העובדה שטפטופי הירי שלהם במהלך הסבבים הקודמים עם ישראל נחלו כישלון, כאשר רובם המוחלט של הטילים יורטו בהצלחה, ניתן לזהות השתכללות באמצעי הלחימה, כולל שימוש תקדימי בטילים בעלי ראש מתפזר.

גורמי ההרתעה המרסנים

עם זאת, לחות’ים יש גם שיקולים מרסנים. שיגורים לעבר ישראל או פגיעה בשיט הבינלאומי בים האדום עלולים לגרור תגובה ישראלית, ואולי גם אמריקאית, עוצמתית במיוחד, בוודאי אם התוקפנות החות'ית תופנה כלפי נכסים ובסיסים אמריקאיים במזרח התיכון. הנהגת הארגון מכירה היטב את עוצמת המענה האמריקאי, כפי שזו באה לידי ביטוי במבצע תקיפות אווירי וימי נרחב ("פרש קשוח") נגד החות'ים בתימן במרץ 2025 בתגובה להתקפותיהם בים האדום, וסביר שאינה מעוניינת לשוב ולחוות אותו.

גם ביחס לישראל קיים גורם הרתעה משמעותי, הן מניסיון עבר הכולל פגיעה קשה בנמלים, בתשתיות ובחיסול בכירים. יש לשער כי חיסול המנהיג העליון עלי חמינאי במתקפה המשולבת כבר ביומה הראשון נותן אף הוא את אותותיו. מסר כזה אינו נעלם מעיניו של אל־חות’י, וספק אם ירצה להעמיד את עצמו בסיכון דומה.

מכאן שהחות’ים ניצבים בפני דילמה: נאמנות אסטרטגית לאיראן ומינוף המלחמה להקרנת עוצמה אזורית אל מול אינטרס הישרדותי ברור. אם יבחרו להצטרף למערכה, סביר שהמהלך יהיה מדוד ומוגבל – כזה שיאפשר הצהרת סולידריות והקרנת כוח מבלי להיגרר לעימות מתמשך שעלול לגבות מהם מחיר כבד במיוחד. לצד זאת, על ישראל להיערך גם לאפשרות חמורה יותר, שלפיה החות’ים יחליטו ליטול סיכון משמעותי ולהצטרף ללחימה כשחקן מוביל בציר ההתנגדות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כל מטוס קרב שתוקף בלבנון הוא מטוס אחד פחות בהתקפה על איראן – זוהי תמציתה של הדילמה שמונחת לפתחה של הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל. מצד אחד – הצטרפות חיזבאללה למערכה מספקת לישראל את ההזדמנות שהיא ציפתה לה מול ארגון הטרור השיעי.

מצד שני, ההזדמנות הגדולה יותר שלפתחנו, היא המלחמה המשותפת עם ארה"ב נגד איראן שהיא גם המממנת את חיזבאללה. כל עוד מלחמה זו מתנהלת, כל משאב שילקח ממנה, עלול להיות מבוזבז על משימה פחות חשובה או שניתנת לדחייה. זה בדיוק מה שאיראן רוצה להשיג באמצעות פתיחה של חזיתות נוספות.

מומלץ להמשיך למקד את עיקר המאמץ ההתקפי-האווירי באיראן, כדי לגרוע מהיכולות האסטרטגיות שבידי המשטר ולקרב אותו אל קצו. לגבי חיזבאללה – לפי שעה יש להסתפק בתקיפת מטרות איכות או במענים אחרים, עד שנתפנה לגבות ממנו את מלוא המחיר.

היכן אנו עומדים במלחמה מול איראן?

מאזן הביניים של המלחמה נוטה באופן מובהק ובכל התחומים לרעתה של איראן, אך עוד לא מבטיח את נפילת המשטר ועדיין משאיר בידיה יכולות צבאיות אסטרטגיות . 

מצדה של איראן: – במערכה זו היא איבדה את מעט הכבוד שנשאר לה אחרי "מלחמת 12 הימים", חטפה התקפת פתע למרות שהיתה דרוכה למלחמה, איבדה את מנהיגה העליון, חלק גדול מהנהגתה הפוליטית והביטחונית וחלק ממדעני הטילים, קלקלה את יחסיה עם מדינות האזור, איבדה את תמיכתם הפעילה של רוב אירגוני-הפרוקסי וממשיכה לאבד עוד ועוד נכסים אסטרטגיים, צבאיים, תשתיתיים ומשטריים, כשהפעם נוספת לכך קריאת תיגר ברורה, מבית ומחוץ, נגד המשך קיומו של המשטר.

ישראל לעומתה  הפגינה פעם נוספת את עוצמתה – שילוב של מודיעין-אוויר-אש-הגנה אווירית ותיאום מדיני וצבאי ישראלי-אמריקני, הוכיחה את יכולתה להיות חוד החנית של ארה"ב באזור כולו, שידרה מסר של נחישות ונכונות ללכת על כל הקופה.

השורה הארוכה של ההישגים הישראליים כוללת את השותפות והתיאום עם ארה"ב, שאפשרו את האופרציה הצבאית המורכבת, ברמת ביצוע גבוהה מאוד, תוך שמירת מעטה הסודיות ותוך הבטחת מעטפת הגנה אזורית, מכת הפתיחה שחיסלה את המנהיג העליון ואת הצמרת הביטחונית, השגת העליונות האווירית במרחב טהראן, הפגיעה הנרחבת במערך הפיקוד והשליטה, במוסדות המשטר ואפילו במטות מקומיים ואזוריים של משטרת הדיכוי ומעטפת ההגנה על העורף בישראל:  לצערנו ספגנו אבדות , וכל הרוג הוא עולם מלא, אבל עדיין שיעור היירוטים הגבוה בשילוב עם הפגיעות במשגרים ובטילים גרע מאוד מהאפקטיביות של השימוש בנשק הזה על ידי האוייב . שליטת חיל האוויר  יחד עם הפגיעה במערכי הפיקוד באיראן הציבה לו קשיים ואתגרים בניהול האש נגד ישראל.

לכל ההישגים הללו יש להוסיף את הביצועים המשמעותיים של צבא ארה"ב שבנוסף לניהול ולתיאום האזורי, תקף  יותר מ-1000 מטרות של מרכזי כוח משמעותיים באיראן: אתרים תת-קרקעיים, מרכזי פיקוד ובקרה, מטות משמרות המהפכה, מטה כוחות החלל של משמרות המהפכה, מערכות הגנה אווירית משולבות, אתרי טילים בליסטיים, אתרי טילים נגד ספינות וכן כלי שייט של הצי הימי האיראני שלפגיעה בו חשיבות רבה ביכולת להפקיע מידי איראן את כלי משמעותי שבו השתמשה לאיום על מדינות האזור ועל רציפות הסחר העולמי.

אחר כל זאת נכון להדגיש. אנו רק באמצע הדרך ולא בסופה. לאורך שנות-קיומו ובמיוחד במלחמה עם עיראק הראה המשטר האיראני אורך נשימה ויכולת עמידות גבוהה. סבלנות היא מוצר בסיסי בארגז הכלים שלו. לכן, עלינו להישמר מזחיחות ומאופוריה.

לפנינו הזדמנות חסרת תקדים לחולל שינוי יסודי בעל השפעה דרמטית על האזור כולו וגם על עיצובם של  הסדר העולמי ושל כללי המשחק במערכת הבינלאומית. נכון  למצות את ההזדמנות הזו  עד תום. לא להתפתות לקריאות להפסקת אש או לשיחות סרק מדיניות !

פורסם בישראל היום, בתאריך 02 במרץ 2026. 

אי שם במהלך שנת 1977 נפל האסימון במוחו של נשיא מצרים אנואר סאדאת. ארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הגיע למסקנה שמצרים לא תצליח להכניע את ישראל בדרך הצבאית. מצרים פתחה את המלחמה בתנאים אידיאליים מבחינתה. ישראל נתפסה בהפתעה מוחלטת כאשר חמש דיביזות נמצאות על גדות התעלה,  ומולן כה זניח של חיילי מילואים, רובם מבוגרים ואינם כשירים למלחמה.

במקביל הוא ראה כיצד התקוות שלחץ מדיני באמצעות ארצות הברית יתן לו את מבוקשו; דהיינו, יכפה על ישראל לסגת מסיני ולהעביר את השטח חזרה לשליטת מצרים. תכנית רוג'רס שהחלה בקול תרועה רמה נמוגה בעשן בעיקר בזכות תושייתה המדינית של ראש הממשלה גולדה מאיר, שכה אהבו למתוח עליה ביקורת במדינת ישראל.

בראש הממשל האמריקני באותן שנים עמד נשיא פרוגרסיבי עם תחושת שליחות מסיונרית. שמו היה ג'ימי קרטר. הוא, כמו רבים אחרים, לפניו ואחריו, נשבה בקסמו של "החזון הפלסטיני". הוא החליט לשים את כל יוקרתו על פתרון הבעיה הפלסטינית באמצעות הקמת מדינת פלסטינית לצד ישראל.

סאדאת הבין שמ"התיש הזה", הנשיא קרטר, הוא לא יצליח "להוציא חלב"; דהיינו – לממש את האינטרסים הלאומיים של מצרים, ובראשם החזרת הריבונות על סיני לידי מצרים. הוא החליט לעשות מעשה מהפכני: להודיע על בואו לירושלים לניהול שיחות שלום. לאחר משברים קשים חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום שעומד על תלו גם היום לאחר מבחנים ואתגרים קשים שניצבו בפניו.

מתווה סאדאת נוסח 1977 יחזור על עצמו קרוב לוודאי גם בתום המערכה הנוכחית. מדינות המפרץ – סעודיה כווית בחריין קטר עומאן איחוד האמירויות – יבינו במהרה כי ארצות הברית אינה יכולה להיות משענת אסטרטגית עבורן לאורך שנים. הם יראו כיצד ניסה הנשיא טראמפ להצדיק את המעורבות האמריקנית במערכה נגד איראן על בסיס הקביעה החוזרת ונשנית ולפיה איראן מהווה איום אסטרטגי ישיר על ארצות הברית. המסר לציבור האמריקני היה ברור: אני אינני שולח טייסים אמריקנים להפציץ מטרות באיראן כדי להילחם עבור ישראל או סעודיה או מדינות המפרץ. אני נכנס למערכה מכיוון שאיראן שואפת לחדש את פעילותה להשגת יכולת גרעינית וטילים בליסטיים ארוכי טווח שיאיימו בסופו של דבר גם על ארצות הברית.

בנאומו לאומה ב-25 בפברואר 2026 הדגיש הנשיא מוטיבים אלה. הוא הבהיר שהוא מעדיף להשיג את יעדיו באמצעות משא ומתן דיפלומטי. אך אם המתווה המדיני ייכשל ארצות הברית נחושה בדעתה לצאת למלחמה כדי להשיג את יעדיה. מקורבי הנשיא הדגישו כי אין בכוונת הממשל להיכנס למערכה ארוכה, ובכל מקרה – לא ישתתפו בה חיילים אמריקנים לוחמים  (boots on the ground) .

התבטאויותיו של הנשיא גררו תגובות נגד קשות: איש התקשורת המפורסם טאקר קארלסון הזהיר שמלחמה נגד איראן תהיה כרוכה באבידות כבדות לארצות הברית ותפגע  באינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. הסנטור הרפובליקני רנד פול טען שמעורבות צבאית אמריקנית באיראן עלולה לחזק את המשטר שם במקום להחלישו. חבר הקונגרס הרפובליקני תומאס מאסי טען שאין איום מיידי על ארצות הברית, ובכל מקרה הקונגרס הוא זה שצריך להכריע על יציאה למלחמה. חבר בית הנבחרים רו קאנה הדמוקרטי טען  ש"זו ( המלחמה נגד איראן) אינה מלחמתנו" וכי יש לקבל הרשאה של הקונגרס לצורך כניסה למערכה.

סקרי דעת קהל שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שחלקים נרחבים בציבור האמריקני אינם תומכים בהחלטת הנשיא לצאת למערכה צבאית נגד איראן. לפי שעה הביקורת נגד מהלכי הנשיא מרוסנת למדי, בעיקר בגלל העובדה שאין עדיין אבידות כבדות לצבא ארצות הברית ושעדיין רווחת ההערכה שהמערכה תהיה קצרה.

לאחר המלחמה, כך ניתן להניח, יצטרכו מדינות המפרץ לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמן בנושא הבטחת עתידן כמדינות ריבוניות. במערכה זו הן ראו כיצד האיסלם הרדיקאלי, קרי איראן, אינו חושש לחצות קווים אדומים ופוגע במכוון ביעדים אזרחיים שלהן שאין להם קשר כלשהו עם הנוכחות האמריקנית בשטחן. הן, קרוב לוודאי, ישאלו את עצמן אם ארצות הברית השסועה והמפולגת, שבה כוחות בדלניים צוברים עוצמה הולכת וגוברת, תוכל להיות להן משענת לאורך שנים.

נראה שהמסקנה שלהן תהיה ברורה: מבני פאר ואתרי תיירות מדהימים לא יוכלו עוד להבטיח את בטחונן לאורך שנים. הן יצטרכו להשקיע רבות בהעצמת הביטחון הלאומי שלהן ובגיבוש בריתות עם מדינות עוצמתיות באיזור, ובראשן מדינת ישראל,  שיוכלו להיות להן משענת ליום סגריר. 

פורסם במקור ראשון, בתאריך 02 במרץ 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.