בפגישותיו עם הנשיא טראמפ יזדקק נתניהו לנוסחה שמצד אחד לא תאפשר הגעה להסכם שיחזק את המשטר בטהרן ומצד שני לא תציג אותו כמי שדוחף את ארה"ב בכוח למלחמה.  בלי להתריס כלפי טראמפ, יהיה על נתניהו להבטיח את חופש הפעולה של ישראל ולהבהיר כי היא תהיה חופשיה לפעול בעצמה נגד איומים שמסכנים את ביטחונה.

מנקודת מבטו של המשטר באיראן, עצם קיומן של השיחות עם ארה"ב כבר מספק לו שורה של רווחים. הראשון: חידוש הלגיטימציה שהתערערה בעקבות קטילתם של אלפי המפגינים ולאחר ההחלטה ההיסטורית של האיחוד האירופי להכריז על משמרות המהפכה של איראן כארגון טרור.  שרת החוץ של האיחוד, קאיה קאלאס, הצהירה אז כי  "מי שמתנהג כטרוריסט צריך לקבל יחס של טרוריסט". עשרה ימים אחר כך ישבו שליחיו הבכירים של הנשיא האמריקני עם שר החוץ של משטר הדיכוי.

מפח הנפש של מתנגדי המשטר וספקנותם הגוברת בנוגע להבטחות הנשיא טראמפ הם רווח נוסף של טהראן מקיומן של השיחות, שסדר היום שלהן, אפילו בגרסה המורחבת שלו, כבר לא כולל את הפלת המשטר.

כך גם מה שנראה כסדק בעמדה המשותפת של ישראל וארה"ב.

לכך אפשר להוסיף את ההצלחות הטקטיות שלו בקביעת מקום השיחות ובהובלת האמריקניים לדיונים בלי התחייבות לסדר-יום שכולל את הסוגיות הנוספות מעבר לתכנית-הגרעין.

מה איראן מנסה להשיג? היעד מבחינתה הוא להפוך את ערוץ השיחות למנגנון מחשק ושוחק. היא שואפת למשוך את הדיונים בכל אחת מסוגיות הגרעין על פני זמן ארוך ככל הניתן שבמהלכו גם תציג דרישות לתמורות ולוויתורים מיידיים בעניין הסנקציות הכלכליות.

ההתמקדות בסוגיות הגרעין תשרת אותה במאמציה לקבע בתודעה כי זהו התחום היחיד שאליו רשאית הקהילה הבינלאומית להיכנס.

משיכת הזמן תסייע להקהות את האיום הצבאי האמריקני, לאפשר כניסתם של אירועים ומשתנים נוספים לתוך מערכת השיקולים של הנשיא טראמפ ולהגביר על מדינות האזור ובאמצעותן, להגיע לפשרות.

הימשכות המשא ומתן גם תגדיל את מרחק הזמן מאירועי המחאה ותייגע את מתנגדי המשטר המייחלים להתערבות חיצונית.

טראמפ מודע לסיכונים אלה. למרות זאת הוא איפשר את קיומן של השיחות  מתוך רצון למצות את הסיכויים – גם אם הם קלושים – לכפות על איראן "כניעה אסטרטגית" דרך שולחן הדיונים תחת איום צבאי אמין. שנית, כדי לרצות את בעלות בריתו במזרח-התיכון ולצבור לגיטימציה מצד אלה כמו מצד הקהילה הבינלאומית במקרה של כניסה למלחמה. שלישית, כחלק מהצעדים לביסוס לגיטימציה למהלך צבאי בתוך מסדרונות הממשל ובדעת הקהל האמריקנית. חלון הזמן עד להשלמת ההתארגנות הצבאית אפשר זאת.

על כל פנים, "את הכסף סופרים במדרגות". הצעדים הבאים של ממשל טראמפ הם שיקבעו אם החלטתו להיכנס לשיחות תרשם לדראון עולם  כחבל ההצלה שהעניק למשטר האייתוללות באחת משעותיו הקשות או כמהלך מחוכם להונאה ולצבירת לגיטימציה במאבק להפלתו.

בפגישותיו עם הנשיא האמריקני יצטרך ראש הממשלה נתניהו להזכיר את הדברים שטראמפ עצמו אמר בגנות הסכם הגרעין של אובמה.

נתניהו יזכיר כי כל עוד יתקיים המשטר הנוכחי באיראן – שאיפותיו לא ישתנו וכל הישג מולו יהיה זמני. לצד זאת, הוא יציג את  ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה להביא לנפילת המשטר כתוצאה מהשפעת מדיניות הלחץ המקסימאלי ומההתעוררות הפנימית האותנטית

מצד נתניהו נכון יהיה להדגיש את הצורך בהצבת חלון זמנים מוגבל למיצוי השיח המדיני ולהימנעות מוחלטת מהקלות ומתמורות כלשהן שיחזקו את המשטר.

מאמץ מיוחד יידרש מצד נתניהו כדי להבטיח את הטיפול באיום הטילים הבליסטיים ובהפסקת התמיכה האיראנית באירגוני-הפרוקסי. למרות הצהרתו הברורה של מזכיר המדינה האמריקאי , הרושם הוא כי שני נושאים אלה לא זוכים  מצד הנשיא טראמפ להתייחסות דומה לזו שניתנת לסוגיית הגרעין.

נתניהו יצטרך להבהיר כי ישראל לא תוכל להשלים עם קיומו של איום הטילים. ההנהגה בטהראן נעדרת רסנים בהפעלת יכולותיה. הן המחישו את הסכנה הגדולה הנשקפת לא רק מנשק גרעיני אלא גם מקיומו של מערך טילים בליסטיים, גדול, ארוך-טווח ואיכותי. אם נגזר על העולם להשלים עם קיומו של משטר האייתוללות בשום אופן אין  לאפשר לו להחזיק ביכולות שמסַכְּנוֹת מדינות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 09 לפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, יצא השבוע למסע מדיני באזור. הוא החל אתמול בביקור בערב הסעודית, והיום נחת גם בקהיר. השבוע הדגיש המנהיג מאנקרה כי "כל מהלך שישמור על שלמותה הטריטוריאלית והפוליטית של סוריה מקובל עליו". לא בכדי שמות ארבע המדינות האלה הוזכרו כאן, שכן הן מהדקות את יחסיהן ומתגבשות לגוש מדיני בולט במזרח התיכון. אותן מדינות גם היו אמורות לקחת חלק בהליך המשא ומתן שצפוי היה להתקיים ביום שישי השבוע מול איראן בטורקיה, בניסיון למנוע הסלמה באזור (שככל הנראה יעבור לעומאן, למסלול שיחות בילטרלי).

ניתן לומר באופן כללי שהמערב מתמודד בשנים האחרונות עם ציר יריב, שבראשותו עומדות רוסיה וסין, וחברות בו גם צפון-קוריאה ואיראן. במזרח התיכון מייצגת טהרן את הציר הזה, ונלחמת ראש בראש בישראל, מנסה להשמידה ולהחלישה. אך בשנתיים האחרונות – אחרי ההפתעה הגדולה והמכה שספגה ישראל ב-7 באוקטובר 2023 – הרפובליקה האסלאמית הולכת ונחלשת, מאבדת מכוחה, ואף חשיבותה בציר העולמי הזה מתמעטת. בימים אלה היא ניצבת בפני איום ממשי של תקיפה אמריקנית, שסופה עשוי להיות קטלני בשבילה.

אך בזירה האזורית מתפתחים צירים אחרים, מקומיים יותר, אף שאולי יש גם לחברות בהם חלומות גדולים על שליטה, התפשטות והפיכה למעצמה עולמית. באופן פרטני, אחד הצירים שהתהווה בשנים האחרונות ואשר עשוי להדאיג את ישראל הוא שיתוף הפעולה ההולך ומתהדק בין טורקיה וקטאר, שתי מדינות שמככבות באופן תדיר בדיווחי החדשות כאן, ואשר מוּנעות מאידיאולוגיה אסלאמית סונית שקשה להגדיר אותה מתונה. לא לחינם אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו רק בשבוע האחרון כי הקשר בין השתיים, יחד עם הנטייה המתגברת של ערב הסעודית להתחבר אליהן ולדרכן, הם איום על קידומם של הסכמי אברהם. באחרונה נראה כי גם מצרים מצטרפת לחגיגה, מה שבהחלט צריך להדאיג את ישראל.

נחזור לטורקיה וקטאר, שני המרכיבים העיקריים והראשוניים של הציר הזה. שתי המדינות לא מסתירות את שיתוף הפעולה והקשרים ביניהן. באתר משרד החוץ באנקרה נכתב כי "טורקיה נהנית מקשרים עמוקים ואחווה עם קטאר, והיחסים בין שתי המדינות השתפרו במהירות בכל התחומים. בעוד שביקורים הדדיים מוסיפים תמריץ גדול ליחסים, שתי המדינות גם מתואמות מקרוב ומשתפות פעולה בנושאים אזוריים".

רק באחרונה הידקו עוד שתי המדינות את קשרי התעשייה הביטחוניים שלהן, במסגרת התערוכה הביטחונית הבינלאומית שנערכה בדוחה. חברות ביטחוניות מובילות מקטאר ומטורקיה חתמו על הסכמים, כולל על רכישת שתי פריגטות מתוצרת טורקיה בשווי מיליארד דולר. אך מלבד העסקאות הישירות, הקשרים ביניהן ברמה התעשייתית-ביטחונית, מעירים פרשנים, מעידים על מעבר מיחס של מוכר וקונה לשותפות בשלל יוזמות ביטחוניות, תעשייה צבאית משולבת וכיוון לפעילות מתואמת מול שווקים נוספים.

אנקרה אפילו מנצלת את השותפות הביטחונית עם קטאר כדי להגיע לדברים שבשגרה נמנעים ממנה. טורקיה ביקשה לרכוש ציוד טכנולוגי מערבי מדוחה בשווי של מיליארדי דולרים רבים, כולל עשרות מטוסי "יורו-פייטר טייפון" שהאירופים טרם העבירו לה למרות בקשות חוזרות ונשנות. החודש אמור ארדואן לקבל את המטוסים הראשונים מסוג זה מקטאר, מה שיוסיף לחיל האוויר המתקדם שלו עוד כלי מרשים ואיכותי. הגם שמטוסים אלה לא נחשבים באותו מדרג כמו ה-F-35 האמריקני, שלפי שעה לא נמכר לטורקיה, הם בהחלט נחשבים כלי אמין ואיכותי.

ברית של אינטרסים

הקשר בין דוחה לאנקרה לא מובן מאליו. אומנם שתי המדינות סוניות, אך האחת ערבייה והאחת ממוצא טורקי. הזרם האסלאמי שהן דוגלות בו שונה, והן גם דבקות בגישה שונה ליחסים הבינלאומיים: בעוד שטורקיה פעמים רבות מפגינה גישה בוטה הרבה יותר ואידיאולוגיה נוקשה וכוחנית, נהוג לחשוב פעמים רבות על קטאר כעל שחקן "פרגמטי" יותר – גם אם לדעת רבים מדובר בכסות המסתירה את האופן שבו היא מקדמת אידיאולוגיה קיצונית בצורה איטית יותר, חבויה, ובעזרת כסף והשפעה.

אפילו ברמת היחסים הכלכליים ידעו השתיים עליות ומורדות בשנים האחרונות. ב-2011 עמד הייצוא הטורקי לקטאר על סכום מינימלי של כ-10 מיליון דולר לחודש, אך בהמשך הוא צמח מאוד. בשנת 2019, בערך, הגיע הייצוא הטורקי לקטאר לשיא של 200 מיליון דולר בחודש, בעוד שדווקא בשנים האחרונות הוא צנח שוב לרמה נמוכה.

אז אם לא מדובר בברית אידיאולוגית או בתועלת כלכלית, צריך להבין מה מניע את ההתקרבות בין דוחה לאנקרה. אף שמדובר בסוגיה מורכבת, ובהחלט ניתן להצביע גם על קווים אידיאולוגיים משותפים, למשל, נראה שהתשובה היא שבעיקר מדובר על ברית של אינטרסים ומבט ריאליסטי על העולם. גישה כזאת מאפשרת שותפות פרגמטית, שמועילה לשני הצדדים, ומניחה להם לנצל את הקשר באופן מפוכח לקידום היעדים והאינטרסים שלהם.

הנה למשל תועלת שמפיקה טורקיה מהקשר בין שתי המדינות. ארדואן מעוניין בהרבה מאוד מובנים להקים מחדש אזור השפעה ושליטה טורקי במזרח התיכון ומעבר לו, מעין חידוש של האימפריה העות'מנית בשנת 2026. הרוח הזאת עולה בהרבה מאוד דברים שהוא אומר, אפילו שנים רבות אחורה. כך למשל, עוד בנאום הניצחון שלו בבחירות 2011 הוא הזכיר כמה ערים שבעבר היו חלק מהאימפריה ואשר יזכו ליהנות מכהונתו כמנהיג, כמו למשל דמשק, ראמאללה, ירושלים או סרייבו. זה גם הקו של בכירים סביב ארדואן, כמו שאפשר למשל להבין מתמונת הפרופיל של שר החוץ שלו, הקאן פידאן, שבה נמרח במפה דגל טורקיה על כל חלקה הצפוני של אפריקה.

טורקיה היא מעצמה צבאית עולמית, ומצויה לפי ההערכות בעשירייה הראשונה בעולם בתחום זה. כוחה בתחום התעשייה הצבאית, במיוחד הכטב"מים, הולך וגובר, והיא מחזיקה תוכנית גרעין אזרחית באישור – שיכולה להפוך יום אחד למקפצה גם לתוכנית צבאית. המחשבה שתצבור עוד השפעה וכוח באזור הגיונית, והיא מתנגשת רק במסלול העלייה וההשפעה של ישראל, שהיא מעצמה אזורית אחרת.

קטאר יכולה לסייע לארדואן בכמה דרכים להגשמת החזון האימפריאליסטי שלה – בין אם באמצעות היכולות הכספיות הניכרות שלה, בין אם באמצעות דרכי השפעה שקשורות להפעלת "עוצמה רכה", כמו רשת אלג'זירה האהודה או קיבוע נרטיב מסוג מסוים באקדמיה המערבית באמצעות תרומות ניכרות. במקרה של הצלחה, קטאר תוכל לקבל מקום של כבוד לצד ארדואן, וליהנות מהיתרונות שיביאו לו עמדת השליטה האזורית שלו.

זה גם מניע אחר לשיתוף הפעולה שלהם ברמה המקומית: טורקיה רואה את השותפות בין השתיים כדרך להגביר את מעורבותה והשפעתה במפרץ הפרסי באופן פרטני. הקמת הבסיס הצבאי של אנקרה בקטאר, שבו שוכנים אלפי חיילים טורקים, הוא נדבך משמעותי במאמץ הזה.

ממילא, דוחה עוד סובלת מטראומת החרם הערבי עליה בשנים 2017-2021, שבודד אותה מאוד ברמה האזורית והמפרצית. לכן היא מעוניינת לרכוש לה כמה שיותר בנות ברית, כולל מדינות מוסלמיות שאינן חלק מהגוש הערבי. השותפות ביניהן יוצאת חוצץ נגד השפעתה של מועצת מדינות המפרץ, הנשלטת בידי המדינות שהחרימו אותה קודם לכן, ומעמידה לצד הקטארים מדינה עוצמתית שתוכל להגן עליה בשעת הצורך נגד מנהיגי ערב אם יבחרו לפעול נגדה שוב.

בנוסף, השפעת המתקפה הישראלית בדוחה בספטמבר ביצרה את תחושת הנרדפות של קטאר. הנרטיב שנוצר בתקשורת, כאילו "טורקיה הבאה בתור" לתקיפה צה"לית נגד אנשי חמאס בשטחה, הזינה את הקרבה בין שתי המדינות ואיחדה אותן יחדיו נגד ישראל עם הגב לקיר. אך בניגוד לאופן שבו טורקיה עשויה הייתה להגיב, קטאר דווקא מיהרה להתחנן בפני ארה"ב בשביל לקבל משענות ביטחוניות – מהלך שיכולה להיות לו השפעה גם חיובית לישראל בשל התלות של הקטארים בארה"ב והנוכחות הקבועה שלהם בשיח בין ישראל לקטאר.

אין זה אומר שהטורקים לא מצויים בשיח עם הבית הלבן או מנסים להשפיע עליו. ההפך הוא הנכון: ארדואן והנשיא דונלד טראמפ מטפחים מערכת קשרים קרובה מאוד, ומתאמים את צעדיהם במגוון תחומים. במובן הזה הוא וקטאר יוצרים חזית אחידה גם בזירה הזאת. שתי המדינות מנסות לקדם חזון אידיאולוגי דומה ברוח האחים המוסלמים בארה"ב, לגייס שכבות גבוהות יותר באוכלוסייה לתמוך בעקרונות שהם מעוניינים לבסס, ולקנות אחיזה של ממש במסדרונות הממשל האמריקני, כולל בבית הלבן עצמו. אך טורקיה, לפחות בינתיים, לא ייצרה תלות ביטחונית דומה באמריקנים כמו קטאר, ולכן נוחה פחות להשפעה כזאת מצד הממשל בוושינגטון.

ניצול הזדמנות במוגדישו

שילוב הידיים בין קטאר לטורקיה מתבטא, בין היתר, גם בשורה של סוגיות נקודתיות באזור, וכן בזירה הבינלאומית הרחבה יותר. כך למשל, לשתי המדינות יש אינטרס ברור סביב מניעת מלחמה באיראן, אך בה בעת הן מעוניינות להשאיר אותה פגיעה וחלשה.

קטאר, למשל, חולקת עם איראן את שדה הגז הגדול בעולם, מה שיוצר תלות ביניהן בכל הקשור להפקה ולשרשראות האספקה סביבו. במקרה של מלחמה מול ארה"ב, השימוש בשדה כמובן עשוי להיפגע מאוד ולהקטין את הרווחים שמניבה קטאר ממנו. טורקיה חוששת מאפשרות של זרם פליטים ממדינה נוספת שיתקדם לעברה, ושתי המדינות גם חרדות מניסיון של טהרן לפגוע בבסיסים האמריקניים שהן מארחות בשטחן. בשנים האחרונות אף שתי המדינות החלו לטפח קשרים מחודשים עם הרפובליקה האסלאמית, במקביל ליחסיהן עם ארה"ב, ופגיעה בהנהגה שם תשבש את המהלך הזה.

מנגד, הן גם לא מעוניינות לראות את איראן קמה שוב על רגליה והופכת לכוח מוביל במזרח התיכון. שתיהן ממלאות הרבה מאוד מהחללים שהותירה אחריה טהרן בזירה האזורית, אחרי הפגיעה בה ובגרורותיה במלחמה בשנתיים האחרונות. זה נכון בעיראק, למשל, אבל גם בלבנון, סוריה וכמובן עזה. לפיכך, הן פועלות מצד אחד להשאיר את הרפובליקה האסלאמית חלשה, מבלי לעזור לה להשתקם, ומצד שני למנוע מלחמה שתביא איתה כאוס אזורי. במקביל, הן מבקשות כמה שיותר להיכנס לפערים שנוצרו כתוצאה מהמצב הנוכחי, ולבסס את מעמדן שם בעיני ארה"ב והקהילה הבינלאומית.

ואכן, שתי המדינות מתאמות את מדיניותן סביב הניסיון להשיג רגיעה בין ארה"ב ובין איראן, ובמקביל מנהלות שיח ענף, גלוי ותכוף בעניין המצב בעזה. האינטרס של שתי המדינות אינו דווקא שימור חמאס כארגון פרטני, אלא קידום האידיאולוגיה שהוא מייצג, אסלאם סוני קיצוני יחסית. אך מכיוון שבשטח עזה קיים כבר ארגון שיש להן השפעה עליו ויכולת לדחוף אותו, נוח להן לשמר אותו ואת מבנה השלטון שלו. במקביל, המצב הנוכחי כאמור נותן להם כר נרחב להגדלת נוכחותן ברצועה, וחולשת חמאס מאפשרת להן תחומי השקעה והשפעה חדשים שם.

גם מדינות כמו מצרים וערב הסעודית חוברות להן, ואחרי הביקור של ארדואן בריאד למשל פרסמו הסעודים והטורקים הודעה משותפת בעניין המצב בעזה. כך גם ביום ראשון גינו כל ארבע המדינות את ישראל, יחד עם עוד ארצות ערביות מהאזור, "בשל הפרות של הפסקת האש בעזה".

הדברים נכונים גם באשר לנעשה בסוריה. שתי המדינות מצאו כר פורה ונוח להשפעה אחרי נפילת הנשיא אסד, ובמיוחד לאחר שבן טיפוחיו של ארדואן, אחמד א-שרע, עלה לשלטון. למעשה, שתי המדינות פעלו יחד כדי לסייע להפלת השלטון הקודם, והעניקו תמיכה צבאית, כלכלית ודיפלומטית לארגוני האופוזיציה במהלך מלחמה האזרחים בסוריה.

הטורקים נעזרים בתמיכה הכלכלית של קטאר כדי לשקם תשתיות בסוריה, בין היתר בתחום התקשורת והאנרגיה, ולבנות מחדש את המדינה. אנקרה מכווינה את צעדיה של דמשק כדי לטפל בבעיה הכורדית, מה שיפתור אחת ולתמיד את האיום הכורדי הפנימי עליה. היא גם מבקשת להחזיר לסוריה את מיליוני הפליטים שהשתקעו בשטחה, ומזהה את ההזדמנות לבנות מיזמים כלכליים רווחיים – כגון צינור גז טבעי שיעבור מקטאר, דרך סוריה וטורקיה ועד לאירופה, שיוכל להכניס רווחים לשתי המדינות. הטורקים גם בונים בסיסים ועמדות בסוריה, ומכניסים לשם כוחות צבא וציוד, כדי שיוכלו להשתמש בהם ביום פקודה נגד המתמודדת העיקרית שלה בעת הזאת על הבכורה האזורית: ישראל.

שיתוף הפעולה של דוחה ואנקרה ניכר גם בזירה האפריקנית. דוגמה אחת היא למשל סומליה. טורקיה הגבירה את נוכחותה שם בשנים האחרונות, בין היתר במשקל נגד לאתיופיה – יריבתה של מצרים – ולמהלך הישראלי להכרה בסומלילנד. בימים האחרונים היא אף פרסה במוגדישו מטוסי F-16, כדי להגן על חיפושי הגז והנפט שהיא מתעתדת לבצע בחופי המדינה, בעקבות עסקה עם השלטון המקומי. אי אפשר להתעלם גם מהעיתוי של המהלך הזה, שבועות ספורים לאחר ההכרה הישראלית בסומלילנד.

מצידן, קטאר וסומליה חתמו בחודש שעבר על הסכם הגנה, שבא במקום הבריתות שכרתה מוגדישו קודם לכן עם האמירויות – אולי המדינה שמזוהה יותר מכול עם הסכמי אברהם – ואשר בוטלו בעקבות תמיכתה בסומלילנד. היה זה זמן קצר לאחר שקטאר זיהתה הזדמנות והודיעה על תמיכתה בשלמותה הטריטוריאלית של סומליה בעקבות ההכרה הישראלית הרשמית בסומלילנד. המומנטום הזה נמשך גם בזירה הכלכלית והתרבותית, כאשר סומליה וקטאר חתמו על שורת הסכמים.

האם גם במקרה הזה דוחה הפגינה יכולת עסקית גבוהה וסגרה חוזה עם לקוח חדש, או שמדובר במהלך מכוון, המקביל למאמץ הטורקי במדינה? למעשה, שתי התשובות עשויות להיות נכונות, אך הפרשה מדגימה פעם נוספת כי אין ריק במזרח התיכון, וכל פער וחלל שנוצר כאן – מזמין כוחות אחרים שנכנסים אליו.

נערכים לסכנה הטורקית

החבירה של טורקיה וקטאר לציר אזורי, שאליו מצטרפות לעיתים גם מדינות כמו ערב הסעודית ומצרים, היא איום לא פשוט על ישראל והאינטרסים שלה. בעוד שבשלב הנוכחי הסכנה הפיזית קטנה יחסית, היא עשויה לגדול בהמשך. כמו כן, מאורעות 7 באוקטובר כבר לימדו אותנו שעלינו להיערך לכל אפשרות, ולא לחינם ועדת נגל לבחינת ההצטיידות הצבאית של ישראל בעשור הקרוב הזהירה שיש לקחת את ההתחמשות הטורקית בחשבון.

יש כמה דברים שניתן לעשות כדי להתכונן היטב או לטפל בסכנה הזאת, אפילו עוד לפני שתהפוך למשמעותית יותר. לפני הכול, צריך לראות היכן ניתן לתקוע טריז בין טורקיה לקטאר, בין היתר בשום לב לאינטרסים השונים שלהן. הרטוריקה של ארדואן שונה מזו של קטאר, שלפחות לעת-עתה מפגינה שקט ואיפוק גדולים יותר. בשנה האחרונה הרחיבו ישראל וקטאר את שיתוף הפעולה הביטחוני שלהן, לפי הדיווחים, מה שמאפשר להן להגיע גם לקשרים ישירים ולא רק לנהל יחסים שסובבים את חמאס ועזה. לפני כחודשיים אפילו התקיימה פגישה משולשת של נציגים מוושינגטון, ירושלים ודוחה, שנועדה לבחון את האפשרות של קידום הקשרים בין המדינות.

האינטרסים הקטאריים, יש לציין, קשורים גם בתחושת החשש שלהם מפעולות ישראליות נוספות. אומנם האמריקנים הגיעו איתם להסכם הגנה, אך הוא לא יוכל לסייע להם נגד פעולות חשאיות שאיש לא ייטול עליהן אחריות. ישראל הוכיחה את יכולתה בתחום זה, וההעזה שלה לתקוף בדוחא הלחיצה את הקטארים. הם לא ירצו שידור חוזר של מהלך כזה – גם אם בסגנון אחר. הם יעדיפו להגיע להבנות עם ישראל ולטייב את הקשרים עימה, כדי לא להסתכן בתקיפה נוספת. ייתכן שבמקביל ניתן לבחון אפשרויות להציע לקטארים נתיבים אחרים להתקבל באזור על ידי מדינות ערב או לזכות בהגנה מלבד הטורקים, כדי להתניע מהלך שיוכל לנתק את שתי המדינות זו מזו.

תשומת לב מיוחדת צריכה להינתן לשיתוף הפעולה המתקדם שנבנה בין טורקיה, קטאר ומצרים. קהיר בהרבה מובנים לא שותפה טבעית לגוש הזה, שכן ההתנגדות שלה לאחים המוסלמים והטראומה שחוותה מהם גדולה מאוד. ההתחברות אליהם, לפיכך, נעשית בעיקר מתוך איחוד אינטרסים. ישראל צריכה לדאוג מצידה לקדם את היעדים המשותפים שלה עם מצרים, ולנסות להגביר את תועלתם בעיניה מאשר אלה שיש לה עם הטורקים.

בממד הצבאי צריך לראות כיצד אפשר להצטייד מראש ולהיערך לסכנה הטורקית. החבירה לקטאר מעמידה לרשות אנקרה טכנולוגיה מתקדמת, כולל כזו שנמנעת ממנה בדרכים אחרות, והיא עלולה להקים בסופו של יום ציר צבאי שחולש על נתיבי תעבורה המקבילים לאלה של ישראל – ובמיוחד בים. כבר כיום טורקיה מאיימת על ישראל ומסכלת את הקמת צינור הגז מישראל לקפריסין ויוון, כך שהתגברות של האיום בממד הזה היא סכנה משמעותית. עלינו להיערך לכך מראש, כמו גם למהלך של תנועת מלקחיים נגדנו מאזור סוריה והים.

כמו כן, טורקיה מהווה מכשול גדול נגד הבשלת מהלכים לשיתוף פעולה בין ישראל לנאט"ו בתחומים רבים, לאחר שמאז המלחמה בעזה היא בולמת שיתופי פעולה רבים בין צה"ל לחברות הברית. צריך לבחון כיצד עוקפים את הווטו הטורקי, או אם יש אפשרויות להיעזר בארה"ב לשם נטרול השפעתה של אנקרה.

במקביל, ומתוך הבנה כי ההנהגה הנוכחית באנקרה בהכרח תהווה גורם עוין לישראל, עלינו להיערך לניתוק כל תלות כלכלית שיש לנו בטורקים, כולל בתחום חומרי הבנייה. יש לבחון מציאת חלופות אחרות לכך, ולגבש נתיבים עוקפי טורקיה להשלמת שרשראות האספקה לארץ. באותה נשימה, עלינו למנוע כל דריסת רגל טורקית בארץ, ובמיוחד בירושלים ובעזה. ארגונים הנתמכים או נשלטים על ידי הממשלה הטורקית פועלים כאן בגלוי ובסתר, ויש לאתר אותם ולסכל את עבודתם לקידום האינטרסים של ארדואן.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 4 בפברואר, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

מאז הצטרפותה לברית נאט"ו ב-1952, טורקיה נשענת על המטרייה הגרעינית של הברית הצפון-אטלנטית ומאחסנת כמה עשרות פצצות גרעיניות אמריקניות בבסיס חיל האוויר באינג'ירליק שבשטחה. עם זאת, טורקיה עצמה אינה מחזיקה בנשק גרעיני, בהתאם להתחייבויותיה מכוח האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שעליה חתמה ב-1969.

עם זאת, בשנים האחרונות בכירים טורקים הזכירו מעת לעת בפומבי את זכותה של המדינה לפתח ולהשיג נשק גרעיני. כך למשל, בנאום שנשא בספטמבר 2019 טען נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כי אין זה הוגן שארצו אינה רשאית לפתח נשק גרעיני, בעוד מדינות אחרות מחזיקות בו או פועלות להשגתו. ביולי 2025 הביע שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, מורת רוח מאמנת הגרעין, שלדידו חוטאת ב"אי-צדק מבני" בכך שהיא משמרת את העליונות האסטרטגית של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון – שכולן מחזיקות בנשק גרעיני. לטענתו, רק היבט אחד של האמנה מיושם בפועל – אי הפצת נשק גרעיני – בעוד ההתקדמות בפירוק נשק שכזה, והסיוע למדינות אחרות בפיתוח גרעין למטרות שלום, לא מקוימים.

קולות אלו נשמעו על רקע חששה של טורקיה מן המירוץ של שכנתה ויריבתה ארוכת השנים, איראן, לעבר פיתוח נשק גרעיני. זאת, לצד היכולות הקיימות (כך על פי מקורות זרים) בתחום זה בישראל. הטורקים לא שקטו על השמרים, וב-2018 החלו בהקמת תחנת כוח גרעינית באקויו, במימון ובתפעול התאגיד הרוסי "רוסאטום". במסגרת החוזה שנחתם עם הרוסים, שעלותו מוערכת בכ-24 מיליארד דולר, תחנת הכוח באקויו צפויה לכלול ארבעה כורים, ומתוכננת לספק כ-10% מצריכת החשמל השנתית של טורקיה.

חשוב לציין כי מדובר בתוכנית גרעין אזרחית להפקת חשמל, ולא בתוכנית צבאית הדורשת רמת העשרה גבוהה יותר של אורניום; אולם בפועל המשמעות היא שהתשתית קיימת, מה שעשוי, בהמשך ובתנאים מסוימים, לסלול את הדרך למעבר למסלול צבאי.

גם ההתקרבות בין טורקיה לפקיסטן, המדינה האסלאמית הגרעינית היחידה – התקרבות שבאה לידי ביטוי בסיוע המשמעותי שהעניקה הראשונה לאסלאמאבאד בעימות מול הודו – נועדה לגוון את משענותיה של אנקרה בתחום. הידוק היחסים עם הפקיסטנים עשוי לסייע לטורקיה לרכוש ידע ויכולות, שבעתיד יאפשרו לה להקים תחנות כוח באופן עצמאי.

הנשק העוצמתי של האימפריה המתחדשת

השאיפות לפיתוח גרעיני קשורות באופן הדוק לתפיסה של טורקיה את עצמה כמעצמה אזורית, בעלת שאיפות להחייאת האימפריה העות'מאנית. הטורקים משקיעים משאבים עצומים בתעשיות הביטחוניות שלהם, וקשה לדמיין שיוותרו על פיתוח נשק גרעיני, שעשוי בבוא היום להוסיף נדבך משמעותי להקרנת העוצמה ולהרתעה שלהם.

עם זאת, בזירה הפנימית לא כולם נלהבים ממיזמי האנרגיה הגרעינית שמקדמת הממשלה. חברי פרלמנט מן האופוזיציה הביעו דאגות כבדות משקל בנוגע לסיכונים הכרוכים בתפעול תחנות הכוח, ובהם נזקים אקולוגיים ואתגרים סביבתיים, לצד רתיעה מהעמקת התלות הטורקית ברוסיה. יש להביא בחשבון כי כל עוד הנשיא ארדואן בשלטון – וכך גם ביחס ליורשיו העתידיים – טורקיה צפויה להמשיך במאמציה לפיתוח יכולות גרעיניות.

ומה המשמעות מבחינתנו? טוב תעשה ישראל אם תכלול את התרחיש של התקדמות טורקית לעבר יכולות גרעיניות בתכנון האסטרטגי ובהערכת הסיכונים האזורית, גם אם בהדרגה ולאורך זמן ממושך. גם אם תהליך כזה אינו צפוי להתממש במהירות, עצם קיומו של מסלול מצטבר של ידע, תשתיות וקשרים בינלאומיים עלול לשנות את מאזן ההרתעה ואת דפוסי ההתנהגות של אנקרה במוקדי חיכוך אזוריים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בזמן שבורסת הניחושים סביב הסיכויים לתקיפה נגד איראן גועשת והמתח באזור מגיע לשיא, הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ממשיך לתעתע בכולם. בשיחה עם כתבים בדאבוס ביום רביעי הוא הביע תקווה שלא יינקטו צעדים צבאיים נוספים נגד איראן. באותה נשימה הדגיש שארה"ב תפעל אם טהרן תחזור לקדם את תוכנית הגרעין שלה.
משמעות הדבר היא שכל עוד יישמר המצב הנוכחי באיראן, תתבצע נגדה פעולה צבאית רק אם תחדש את פעילותה הגרעינית. אתמול במעמד הצגת "מועצת השלום" הוסיף טראמפ ואמר: "איראן רוצה לדבר איתנו, ואנחנו נדבר".
האם הוא מתכנן להוציא את כוחותיו לפעולת ענישה נגד המשטר? ספק רב. הרטוריקה המרוככת שלו אינה משרתת את הכיוון הזה. אם זאת הייתה כוונתו, כי אז היה מתבקש שיעצים את הפרסומים על היקף ההרוגים והזוועות בפעולות הדיכוי של המשטר, וישתמש בהם לחיזוק הלגיטימציה לתקיפתה.
האם הוא חזר למסלול ההסדרה וזנח את רעיון החלפת המשטר? לא בטוח. טראמפ מבין היטב שכל עוד משטר המולות בטהרן יישאר על כנו, הוא לא יוותר על שאיפותיו. לפיכך, כל הישג מולו יהיה זמני ומוגבל. אלא שהשיח הציבורי והדיפלומטי בימים האחרונים העמיד בסימן שאלה את האפשרות שחילופי משטר יושגו במהלך מהיר, כפי שטראמפ היה רוצה. תחת זאת רווחת ההערכה על כאוס שעלול להיווצר לאורך תקופת ביניים לא קצרה. ייתכן שההערכות האלה, יחד עם הרגיעה במהומות באיראן, ריסנו את השאיפות בבית הלבן לפחות לזמן מה.
מהי אפוא המטרה בצבירת הכוחות האמריקניים ופריסתם באזור? לפני הכול, מוכנות לקשת התרחישים האפשריים. המציאות שברירית, וקשה להעריך כיצד יתפתחו הדברים. זמינות הכוחות משדרת הרתעה, מקצרת את זמן התגובה, ומקרינה ביטחון לשותפיה של ארה"ב.
שנית, צבירת הכוחות מאפשרת מוכנות להזדמנות הבאה. לנוכח בעיות היסוד הנמשכות באיראן, ההנחה היא שחידוש ההפגנות הוא רק עניין של זמן. יתרה מכך, פריסת הכוחות אף יכולה לעודד זאת. טראמפ רוצה שכאשר זה יקרה, הוא יוכל לממש את הבטחתו ש"העזרה בדרך".
שלישית, הכוחות נועדו להרתיע את איראן מפני חזרה לתוכנית הגרעין. רביעית, יש כאן מוכנות לאפשרות שאיראן תבקש להגיב לפעולה צבאית שתבוצע נגדה על רקע התחמשותה. כזכור, זה היה אחד הנושאים החשובים בפגישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו וטראמפ במאר־א־לאגו שבפלורידה לפני פחות מחודשיים, בטרם השתלט גל המחאות באיראן על סדר היום.
מנקודת מבטה של ישראל, ההתפתחויות בנוגע לאיראן מציינות בעיקר מגמה חיובית. טהרן שרויה במצוקה מדינית, צבאית וכלכלית. בנות בריתה ושלוחיה לא יכולים להושיעה. קמפיין "הלחץ המרבי" והעיצומים השניוניים נותנים את אותותיהם. אין אור בקצה המנהרה.
בשום אופן אין להסיק מכך שישראל יכולה לעמוד מנגד ולתת לדברים להימשך מאליהם. עליה לעשות כל שביכולתה כדי שארה"ב לא תתפתה להיכנס למשא ומתן עם המשטר האיראני. עצם קיומו של דו־שיח מדיני יספק למשטר קרש הצלה מול אזרחיו המפגינים, שכן הוא יאותת על האפשרות להגיע להסכמים שיביאו לשיפור המצב.
קיומו של משא ומתן מדיני יפגע קשות בסיכויי החלפתו של המשטר דווקא כשהאפשרות הזו מקבלת ממשות, וזה עוד לפני שדיברנו על ההישגים הנוספים שהמשטר יוכל להשיג ממנו. ניסיון העבר אינו מבסס אופטימיות באשר לתוצאות שאפשר להשיג במשא ומתן עם המשטר האיראני.
הסוגיה השנייה שהדרג המדיני בישראל נדרש לקדם מול וושינגטון היא השיקום וההתחמשות של איראן. בין האזהרות נגד פעילות גרעינית והריגת מפגינים, נפקד מקומו של איום הטילים הבליסטיים. למרות השיח בנושא, נראה כי האיום הזה עדיין לא זכה להתייחסות הראויה מצד וושינגטון. חזקה על הצמרת הישראלית שהיא ממשיכה במאמציה בעניין, מדינית וביטחונית, גם בשים לב לחלון ההזדמנות שעומד לרשותה.

נוכחות וחופש פעולה חשובים מהסכם

אירועי השבוע בחבל הכורדי בצפון־מזרח סוריה ממחישים את עומק השינוי באזור ואת השלכותיו גם במישור הערכי. הכורדים, שמילאו תפקיד חשוב במלחמה נגד הטרור הג'יהאדיסטי מבית מדרשם של דאעש, ג'בהת א־נוסרה וקבוצות קיצוניות אחרות, הפכו כיום ליעד של המשטר בדמשק, בראשותו של הג'יהאדיסט אחמד א־שרע, אל־ג'ולאני "הקשוח", ושותפו "החבר הטוב" רג'פ טאיפ ארדואן.
התיאורים מצד הכורדים מציירים טיהור אתני, ניסיון אמיתי להשמדת העם הכורדי. יש בהם גם אכזבה לא מוסתרת מעמדת ארה"ב, וכן ציפייה להושטת יד מצד ישראל.
לנוכח מעמדה המחודש של ישראל כמעצמה אזורית, ועל רקע השאיפות הטורקיות באזור, ההנהגה בירושלים לא יכולה להחשות מול שינויים ביחסי הכוחות באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בשבילה. היא גם לא יכולה להתעלם מזעקות כאלה מצד מי שתופסים את עצמם בצידה של ישראל. ההתנהגות במבחנים הללו תחרוץ את מעמדה, ובמיוחד במזרח התיכון החדש־ישן שאנו חיים בו.
ומהמקרה הפרטי של הכורדים אל הכלל: המצב בסוריה. רצף האירועים מאז שעלה ג'ולאני לשלטון ממחיש את חוסר היציבות בזירה זו ואת התנודתיות המהירה בין מצבי הקצה. במידה מסוימת זה משקף את האתגר שקיים גם בזירות פתוחות אחרות. ההישגים הדרמטיים במלחמה יצרו מציאות חדשה, אך זאת עדיין בהתהוות. הסדר הישן פורק, סדר חדש עדיין לא התקבע.
האתגר במציאות כזו הוא להבטיח את ההישגים ולהכשיל את מאמצי האויב להתעצם ולשחוק אותם. זה מותח עד הקצה את הקשב ואת היכולות של מערכת הביטחון והצמרת המדינית, מחייב גמישות ויכולת להגיב במהירות, ומאתגר את הרצון הבסיסי בשגרה יציבה. אולם זהו שלב הכרחי. הניסיון לקצר את הדרך באמצעות הסדרים מפוקפקים או הסכמי בוסר עלול להיות יקר מדי. הדברים אמורים גם ביחס ללחצים לכינון הסדר ביטחוני ישראלי־סורי.
בוושינגטון מתייחסים לכך כנדבך נוסף בהסכמי אברהם וכהזדמנות לעצב סדר אזורי חדש. אך כמי שנכוותה ברותחין, ישראל נדרשת לנקוט גישה זהירה וחשדנית. מותר לה והיא אפילו מוכרחה להניח שחייכנותו של השליט כלפי המערב היא בסך הכול טקטיקה הישרדותית. גם אם הוא עצמו ישתנה, הוא הרי כבול במחויבות לבייס שאת מעלליו אפשר לראות בהתנגשויות עם הדרוזים, העלאווים ועכשיו גם עם הכורדים.
ישראל חייבת לשמר חופש פעולה אווירי ויבשתי בסוריה, שיאפשר לה להמשיך לבצע פעולות יזומות נגד גורמים עוינים המתבססים במרחב, למנוע הברחות אמצעי לחימה וכוונות טרור, ולהבטיח אינטרסים נוספים. ישראל לא צריכה בשום אופן לוותר על שליטה ביטחונית באזור החיץ ועל ההחזקה בכתר החרמון כנקודת תצפית חיונית לבלימת חיבורים בין סוריה, חיזבאללה ואיראן.
מציאות שבה כוחותינו ייאלצו להתחכך בצבא טורקי בדרום סוריה לא יכולה להיות קבילה מצידה של ישראל, גם אם קיימים יחסים מדיניים רשמיים בין שתי המדינות. רמת הגולן היא קו ההגנה האסטרטגי של ישראל בגבולה המזרחי, ומעמדה לא נתון לדיון.
קשה להאמין שג'ולאני יהיה נכון להסדרים עם ישראל בתנאים הללו. אין זה אומר שכדאי להתגמש. נכסים מוחשיים וחופש פעולה ביטחוני עדיפים על הסדרים מפוקפקים, גם אם רשמיים.

שערי הגיהינום

ראש "הוועדה הלאומית הפלסטינית לניהול רצועת עזה", עלי שעת', הודיע ​​מדאבוס על פתיחתו המחודשת של מעבר רפיח בשבוע הבא. עדיין לא ברור אם המהלך יצא לפועל במועד שצוין, ואם המעבר ישמש גם לסחורות ולא רק למעבר אנשים. על כל פנים, מרגע שהקול נשמע – הכיוון ברור.
כאילו לא היה די בפתחים ובמעברים הקיימים שדרכם זורמים אמצעים דו־שימושיים לתועלת חמאס, כעת ייפתח גם הנתיב הזה, שהפיקוח על מה שיעבור דרכו ולידו מזכיר את סיפורי חלם. ההתמודדות עם מאמצי ההתעצמות של אויבינו בכל הזירות, וברצועת עזה בפרט, מחייבת התארגנות לא שגרתית: מאמץ משותף של צה"ל, שב"כ, מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), המשטרה, רשות המיסים, רשות המעברים, הפרקליטות ועוד.
כדי שזה יקרה נדרשת הנחיה מדינית, נדרשים משאבים ובעיקר הבנה של התהליכים הקשורים בכך, שמפאת מורכבותם מצריכים מנת קשב שלא תמיד מצויה בקרב מקבלי ההחלטות וגורמי הצמרת. על כך בונים אויבינו. הגיע הזמן לחולל שינוי גם בכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 23 לינואר 2026. 

השימוש בכוחות פרוקסי עלה לכותרות בשנתיים האחרונות בגלל ״טבעת האש״ שבנתה איראן סביב ישראל, בניסיון לחסל את "הישות הציונות" באמצעות ארגוני טרור עושי דברה של טהרן, שיקיפו אותנו מכל עבר. אך למעשה, מדובר בפרקטיקה מקובלת בהרבה מאוד מקומות בעולם כיום וגם בשנים עברו, ובוודאי בזירה האזורית. זו לא המצאה איראנית, והיא לא חדשה.

ניתן להזכיר כמה דוגמאות: הסכסוך האחרון בתימן ניטש בין קבוצות שנתמכו בידי ערב הסעודית והאמירויות, ואלה נאבקו ביניהן בשמן של הספונסריות שלהן על השליטה בדרום המדינה. אבל גם המלחמה של הכנופיות הסוריות שתחת הנהגתו של אחמד א-שרע נגד הכורדים הייתה למעשה סוג של מאבק בשליחות או בהכוונה טורקית – בדומה למצב בסודן או בלוב, אגב, שגם בהן פועלים כוחות בתמיכת אנקרה. כוחות של שכירי חרב כמו כוח ואגנר, במובן מסוים, הם פרוקסי או שלוחה של רוסיה. אפילו ישראל, טוענים רבים, היא מעין שלוחה מבצעית של ארה"ב במזרח התיכון.

מדינות רבות שרואות את עצמן כמעצמות אזוריות או עולמיות כורתות בריתות עם כוחות מקומיים כדי לקדם את האינטרסים שלהן, לבנות לעצמן תמיכה באוכלוסייה בארץ אחרת או בשביל להבטיח שלוחה מקומית שתעשה כדבריהן. לעיתים זו אכן רק ברית, אך פעמים רבות כוחות אלה מבצעים את פקודותיה של המעצמה ללא עוררין וללא פקפוק.

מכיוון שזו דרך פעולה נפוצה, ראוי לבחון איפה ישראל נמצאת בתוך כל הסיפור הזה. מתחילת המלחמה מחמשת ישראל, לפי פרסומים זרים, חמולות בעזה ואת הדרוזים בסוריה, ואם הפרסומים נכונים כך הם הופכים במובן מסוים לפרוקסי שלה או שהם מצויים איתה בברית. אך לאורך השנים, מלבד התמיכה הברורה והבולטת בצד"ל, ישראל השתמשה בשיטה הזאת כמה פעמים, ולא בהצלחה גדולה.

יכולות להיות לכך סיבות רבות – מהאיבה שרוחשים רבים באזור לישראל, המסכלת אפשרות של שיתופי פעולה, עבור בהיעדר תקציב ואפילו כלה במחשבה לטווח קצר בלבד. אך בעידן שבו צה"ל נלחם בחזיתות מרובות, המשימות רק גדלות והעומס שוחק, האפשרות לחלוק את הנטל עם קבוצות מקומיות שיש להן אינטרס דומה נשמעת קורצת.

לפני הכול צריך להבין מהו פרוקסי, ובמה הוא שונה מכריתת ברית, למשל. ד"ר אייל פינקו, בעבר בכיר במערכת הביטחון וכיום חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, מסביר שאינטרסים דומים הם הבסיס לקיומם של שיתופי פעולה אזוריים. עם זאת, ד"ר פינקו מדגיש שקיימים הבדלים בין ברית לבין ארגוני שלוחה של ממש. בעוד שפעילות פרוקסי אולי לגיטימית פחות, ברית היא מימוש נפוץ יותר של הזהות באינטרסים.

"ברית היא הסכם בין שני ארגונים, שיכולים להיות מדינתיים או לא, במטרה לקדם מטרה משותפת שמתאימה לשניהם", אומר ד"ר פינקו, "זה יכול להיות ישראל והדרוזים אבל גם ישראל ומצרים, או ברית הגנה משותפת של גורמים אחרים באזור ובעולם. האינטרס הדומה והמכנה המשותף לטובת שני הצדדים מניעים את הברית. שיתוף הפעולה בין טורקיה לצד המערבי של לוב, למשל, הוא איננו שימוש בפרוקסי. יש פה שיתוף פעולה בין ממשלה זמנית בלוב לבין הטורקים.

"פרוקסי הוא שליח של השחקן האחר", מוסיף ד"ר פינקו, "אין משמעות הדבר שאין לו מוטיבציות משלו, אבל המוטיבציה העיקרית שלו היא זו של השחקן ששולח אותו, השחקן המרכזי. בשבילו הוא מבצע משימות, ובתמורה אותו שחקן מממן, מסבסד ומאמן את הפרוקסי. כך למשל, איראן מאמנת, מכשירה ומממנת את החות'ים או חיזבאללה, שולחת להם נשק, והארגונים מבצעים את דברי האיראנים. יש להם מוטיבציות משלהם, ולא תמיד יעשו בדיוק כפי שנאמר להם, אבל בסוף הם עושי דברם של בעלי המאה".

האם יש לישראל ארגוני שלוחה כאלה במזרח התיכון?

"אין לנו פרוקסי באזור, גם אם החמולות בעזה אולי נופלות בהגדרה של שלוחה כזאת. יש לישראל בריתות עם הכורדים, לפי פרסומים זרים, או ברית עם הדרוזים בדרום הסורי. במקרה של עזה, ישראל ניצלה מריבה בין חמולות, לקחה אחת שהתנגדה לחמאס, ותמכה בה כדי לממש את ייעודה המקורי ואת מה שמתאים לישראל".

אלוף במיל' גרשון הכהן, לשעבר מפקד המכללות והגיס המטכ"לי, אומר כי השימוש בכוחות מקומיים היה רווח עוד בהיסטוריה העתיקה. "מי לא מפעיל פרוקסי?", שואל אלוף במיל' הכהן, "האמריקנים עשו את זה. הפלמ"ח היה פרוקסי של הבריטים, והם הקימו אותו למקרה שהיו צריכים לסגת מכאן. אפילו בתנ"ך עשו את זה. החוקר אדוארד לוטוואק השווה בין האסטרטגיה-רבתי של האימפריות הרומית וביזנטיון, שהמשיכה להתקיים עוד אלף שנה אחרי רומא. חלק מהסיבות לכך ששרדה היא שכל הזמן ביזנטיון כרתה בריתות והפעילה פרוקסי".

בלי לפגוע בכבודן של אימפריות כגון ביזנטיון או בריטניה מדברי ימי העבר, ישראל מבקשת לפעול בהתאם לנוהג המקובל כיום בקהילה הבינלאומית. לכן חשוב להבין אם הפעלת פרוקסי היא בכלל מעשה חוקי על פי הדין הרווח בעולם. ד"ר רפאל ביטון, מומחה למשפט בינלאומי, מרצה בכיר בבית הספר למשפטים במכללת ספיר, ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי שבו אני עובד כחוקר, אומר כי מדובר בנושא מורכב.

"לפעולה בתבנית הזו יכולות להיות השלכות משפטיות במשפט הבינלאומי, אבל זו בעיקרה פחות תופעה משפטית, ויותר סוגיה של יחסים בינלאומיים ושל ניהול סכסוכים חמושים. התופעה עצמה אינה אחידה. להבדלים בין מקרה ומקרה יכולה להיות השפעה על המשמעות המשפטית של שיתוף הפעולה. לעיתים מטרת הפעולה המשותפת היא התקפה או טרור (כמו ההפעלה האיראנית של חיזבאללה), ולעיתים ההפעלה היא לשם הגנה (כמו עם צד"ל בדרום לבנון). גם יעדי הפעולה המשותפת מגוונים, כאשר לעיתים הארגון יופעל כדי להשתלט על מדינתו באופן חלקי או מלא, ולעיתים כדי לפגוע במדינה שלישית.

"השאלה החשובה במשפט הבינלאומי אינה עצם חוקיותה של הפעולה המשותפת בצורת פרוקסי, אלא האחריות של המדינה התומכת לפעולות של הארגון הנתמך ותוצאותיהן. כך לדוגמה, אם הארגון הנתמך מבצע פשעי מלחמה, השאלה המשפטית המרכזית תהיה אם אפשר לייחס אחריות לפשעים האלו למדינה התומכת, כאילו זרוע שלה ממש ביצעה אותן".

מה מותר על פי דין כדי לסייע או לספק עזרה לכוח שכפוף לך או מצוי איתך בברית?

"אם לא מדובר באירוע שמהווה התערבות אסורה בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת או פגיעה אסורה בריבונותה, הרי שעצם התמיכה הכלכלית או הצבאית אינה מהווה בדרך כלל הפרה של המשפט הבינלאומי. אומנם, סיוע צבאי יכול להוות התערבות אסורה בענייניה של מדינה אחרת, אבל בהנחה שהוא נעשה בתנאים 'מצדיקים' – כמו במקרה של הגנה על אזרחים מפני שלטון רצחני – השלכותיה של הטענה להפרת המשפט הבינלאומי בעצם הסיוע הן מינוריות, אם בכלל הן קיימות. בה בעת, מערכת היחסים עם הארגון הנתמך יכולה להוביל להטלת אחריות על המדינה למעשי הארגון. זה יכול להיות משמעותי, למשל, אם הארגון מבצע פשע חמור דוגמת טבח או פשעים נגד האנושות.

"אחד המדדים החשובים בהכרעה מתי למדינה יש אחריות למעשיו של ארגון פרוקסי כזה הוא היקף השליטה של המדינה המסייעת ביחס לפעולות הארגון ותפקודו. ישנו ויכוח במשפט הבינלאומי בשאלה מה מידת השליטה שממנה ומעלה יש לראות בארגון לא-מדינתי כזרוע של המדינה, ולייחס לה אחריות למעשיו כאילו היה יחידה אורגנית שלה. אך אין כמעט מחלוקת שסיוע כלכלי או צבאי שאינו עולה לכדי השתתפות בתכנון והכוונה של פעולות אינו חוצה את סף השליטה לשם ייחוס אחריות למדינה".

בגידה מטופשת

אילו יתרונות צבאיים, אם בכלל, יכולה להפיק מערכת הביטחון הישראלית משימוש בפרוקסי או כריתת בריתות עם גורמים מקומיים? אלוף במיל' עוזי דיין, לשעבר חבר כנסת שגם כיהן כסגן הרמטכ"ל, אלוף פיקוד מרכז וראש המל"ל, קובע כי "יש היגיון וצורך רב בהחזקת פרוקסי, אבל אין כאלה בנמצא. יש מעט אפשרויות באזור, ופה ושם אתה יכול לנצל הזדמנות כמו בסומלילנד, אבל זה לא מצב שיש היצע כרצונך".

הוא גם מסביר את התועלת האפשרית של ארגוני שלוחה. "מכיוון שחלק מהמלחמה הזאת היא נגד טרור בטווח ארוך, במרחק גדול, כמו למשל החות'ים בתימן – אם יש לך סוג של שיתוף פעולה עם מישהו קרוב יותר למקום, אתה מקצר טווחים, יכולת ההתקפה שלך גבוהה יותר, ועוד", אומר דיין, "לפי פרסומים זרים, הקשר שלנו לאזרבייג'ן הוא בין היתר כי יש להם יותר מ-200 קילומטרים של גבול עם איראן. האיראנים חוששים שאנחנו מטפחים קשרים במדינות סמוכות להן, גם לצורך נושאים התקפיים.

"אנחנו נפעל לקדם שיתופי פעולה, ככל שנוכל, לחיזוק הממשל בלבנון, שנאבק בחיזבאללה ומתקשה במשימתו. זה נכון לכל מה שיכול לעזור לקדם פני צרות חדשות כמו החות'ים, אבל גם מיליציות פרו-איראניות בסוריה ובעיראק. דוגמה נוספת: תמיד היה לנו קשר טוב עם הדרוזים, אבל האינטרס שלנו הוא לתמוך בהם, אפילו עד רמה של דרישה לאוטונומיה, משום שפירוז דרום סוריה נחוץ לנו גם באמצעותם – כדי שיהיה לנו מסדרון בטוח לאיראן".

מדוע ישראל לא ממהרת לכרות בריתות באזור או להפעיל כוחות שלוחה מול אויביה? "ישראל מטומטמת", טוען הכהן באופן נחרץ, "את הפרוקסי הכי חשוב שהיה לנו, צד"ל, מחקנו בבגידה מטופשת. תמיד צריך לנסות לבנות גורמים כאלה. בכל מקום צריך לחשוב לפי משחקי שיתוף אינטרסים, ולבדוק איפה אפשר לעשות בריתות כאלה. גם החות'ים, למשל, עושים את זה למען האינטרס שלהם. זה תמיד נעשה מתוך כך, ואף פרוקסי לא עובד ללא אינטרסים. כך גם היה עם צד"ל, שהיה להם שיתוף אינטרסים עם ישראל".

הפעלת כוחות פרוקסי, מצד שני, לא פשוטה כל כך, וכרוכה בקשיים וסכנות. ישראל היא בת בריתה של ארה"ב, והציר המערבי כולו נלחם באיראן, בין היתר, בטענה כי היא מממנת כוחות אזוריים כדי לקדם אינטרסים שלה מול אויביה. במצב כזה, פעולה דומה מצד ישראל יכולה להיתפס כצביעות וכפגיעה באידיאלים שמקדם הגוש האמריקני.

אלוף במיל' דיין סבור שדווקא לא בטוח שלאמריקנים תהיה בעיה עם בריתות מקומיות. "במלחמה העולמית כיום יש שלוש גישות כלליות. הראשונה היא האמריקנית, 'התועלתנית', שבה הם נותנים לכל אחד משהו, ואז הוא 'מרוויח מניה' אצל האמריקנים. השנייה היא גישת 'הרשע', שמאופיינת בטרור שתפקידו להרוג את כל מי שלא תומך באנשיה. ניתן להיכנע למחבלים בתנאים מסוימים, כי אחרת הם מנהלים מולך מלחמה. הגישה השלישית, הישראלית, נקרא לה בשם היומרני 'מחפשת צדק'. כוחנו במוסריותנו. לכן אין לנו עם מי לעשות פעולות כאלה. היינו רק רוצים שיסכימו לעבוד איתנו, כל גורם באזור שרוצה לקדם יחד איתנו צדק ושלום במזרח התיכון.

"האמריקנים עובדים איתנו בהתאם לגישה הזאת ברמה מסוימת ובמקומות אחדים, אבל לא מפריע להם שיהרגו את הכורדים בצפון סוריה והם יקבלו גם את א-שרע בבית הלבן. לא מטריד אותם להקים 'מועצת שלום' ברצועת עזה, למרות שלא יביאו שלום או ביטחון".

לא מבינים חתרנות

היעדר היצע או אידיאולוגיה שונה הם לא רק האפשרות היחידה למחסור בבריתות אזוריות. בראיית ד"ר פינקו, למשל, אחת הבעיות הגדולות שלנו היא היעדר חשיבה עקבית בטווח הארוך שתסייע ליצירת בריתות כאלה. "משטר אסד נפל, אז ישראל ניצלה את הכאוס בתוך סוריה ואת הרצון של אחמד א-שרע להרוג את הדרוזים כדי להדק את הקשרים איתם. אין פה מעשה ביד מכוונת", הוא מציין דוגמה.

לדבריו, "כשמסתכלים על תפיסת מדיניות החוץ של מדינת ישראל, אין באמת אסטרטגיה מובנית. הנשיא דונלד טראמפ כותב אסטרטגיה והולך לממש אותה, וכך גם צרפת או מדינות אחרות. אצלנו זה נזיל, כולל בעניין ניצול הזדמנויות – כמו במקרה של מתקפת הביפרים. אין אסטרטגיה ארוכת טווח שממשלת נתניהו רואה במסגרתה איך מפילים את התמנון האיראני בפעולות שונות, אלא אנו מנצלים הזדמנויות. זה כמובן לא רק מוגבל לבנימין נתניהו, ומלבד דוד בן-גוריון, שבשנות החמישים כתב אסטרטגיה צבאית ישראלית שמומשה, אין במדינה תהליך מחשבה מסודר בעניין. אנחנו טובים בטקטיקה, ונכשלים באסטרטגיה".

מה השורש להיעדר המחשבה הישראלית על קידום בריתות כאלה?

"כשמסתכלים על המצב במזרח התיכון, הכול נזיל. קשה לייצר כך אסטרטגיה רבתי לאורך זמן. בדנ"א ומתוקף המציאות שלנו, אין לנו יכולת לחשוב אסטרטגית", עונה ד"ר פינקו, "בתרבות הערבית והאסלאמית מסתכלים שנות דור קדימה ובונים אסטרטגיה, כמו בתוכנית מאה השנים של האחים המוסלמים לכיבוש אירופה וארה"ב. היא מתאפיינת בסבלנות, יש בה צעדים ברורים, כסף וחשיבה קדימה. כך גם האיראנים עושים. שם גם השלטון יציב ולא מתחלף, הוא לא עסוק בהישרדות פוליטית, ומצליח כך לייצר מדיניות רציפה.

"האם אצלנו צריך היה לחשוב אסטרטגית? כן, בוודאי. אבל תרבותית אנחנו מסתכלים מה קורה בשבוע הקרוב, ולכן קשה לנו לבנות אסטרטגיה מסודרת".

הכהן סבור, מצידו, שהסוגיה פשוטה הרבה יותר. "אצלנו מאמינים שברית צריכה תמיד להיות נצחית, אבל ברית היא להיום, ומחר יהיה יום חדש. זה יכול להיות הכורדים בצפון עיראק או הכורדים באיראן, זה יכול להיות הכורדים בסוריה, שכנראה בגלל תכתיבים אמריקניים אנחנו לא מעיזים להגיש להם עזרה.

"אחת הבעיות של מדינת ישראל היא שמלבד המוסד אנחנו לא מבינים את המשחקים החתרניים והצורה שפועלים בהם. פעם הבנו את זה. הבריטים כל הזמן עובדים ככה, וממשיכים להיות אימפריה שבונה בריתות, למרות שאין לה כמעט צבא. MI6, למשל, נמצא באוקראינה, בהדרכה ובלמידה, ובונה מודיעין".

בשורה התחתונה, מדוע ישראל אינה מפעילה את הכוחות הללו באזור? יש מחירים להפעלת פרוקסי, וכן גם לחתרנות. הממשלה בירושלים, ושר הביטחון אריאל שרון בזמנו, נכוו קשות מהטבח שביצעו הפלנגות בסברה ושתילה בשנות השמונים, שהעולם התייחס אליהן כשליחות של ישראל. כמו כן, מחויבות היא דו-צדדית: אם אתה מבקש מכוחות לבצע דברים עבורך, אתה בהמשך צריך לדאוג להם. זה יכול לבוא לידי ביטוי במיקום מחדש, מגורים, חינוך, שירותי בריאות ועוד, וזה עול שישראל לא בהכרח ששה לקחת על עצמה.

בנוסף, המוניטין של ישראל כבת ברית נפגע אחרי הסאגה מול צד"ל בנסיגה מלבנון, ברקע התפיסה כי הארגון הלבנוני הופקר בידי צה"ל. הוסיפו לכך שאין המון גורמים אזוריים אמינים דיים שרק מחכים לעבוד איתנו, וההיצע של כוחות איכותיים כאלה מוגבל, וקבלו מצב שבו זו אפשרות עדיין לא טובה די הצורך.

לבסוף, צריך לזכור כי דמוקרטיה אינה יכולה לפעול באותו אופן כמו ארגוני טרור, והמגבלות הפנימיות שלה שונות מאוד. "במקום שבו אנחנו יכולים אולי להיעזר בכוחות מקומיים, נעשה זאת", מסביר אלוף במיל' דיין, "אבל אף פעם לא עשינו הסכם עם ארגון טרור שיילחם בארגון טרור אחר, בין השאר כי אנחנו מדינה דמוקרטית שכל מה שתעשה עומד למבחן העם. אם העם לא תומך בזה מסיבות שונות, יהיה קשה מאוד להוציא את זה לפועל. אנחנו לא מפעילים טרור נגד מדינות אחרות וטרור נגד טרור, ואנחנו נזהרים כי הגישה שלנו היא שאנו מעוניינים בשלום צודק ובר-קיימא – וזו גישה ייחודית בעולם".

אבל יש גם אפשרות נוספת: אולי בכלל אין זה נכון שישראל לא מקימה בריתות או ארגוני שלוחה במזרח התיכון. ייתכן שיש בריתות כאלה או הפעלה של כוחות זרים מרחוק, אך אנו לא יודעים עליהן בשל הצורך בחשאיות. ישראל הצטיינה תמיד בפעולות סודיות, והחבירה אליה במהלך השנים לא זכתה לאהדה אזורית. משמעות הדבר היא שגם אם יש גורמים אזוריים שסייעו לישראל בפעולות צבאיות שונות, אין בהכרח רצון לפרסם זאת או להבליט את קיומם ברבים. תשובה לתהייה הזאת נקבל כנראה רק בעתיד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 בינואר, 2026.

קשה להעריך כיצד תסתיים המתיחות הנוכחית סביב איראן ,אך גם אם זו תחלוף ללא התכתשות צבאית ובלי דרמות נוספות, השקט יהיה זמני. היעדר פתרון לבעיות היסוד שהזינו את גל המחאה יחד עם התמיכה האקטיבית מצד וושינגטון בהחלפת-המשטר, יקרבו את בואם של הגלים הבאים ויגבירו את תכיפותם ועוצמתם, עד לשינוי. אין לדעת כמה זמן זה יימשך תהליך זה ומה יהיו מחיריו הישירים והעקיפים. כדי שהוא יקרה נדרשת בעיקר נחישותו של הנשיא טראמפ והתמדת בני העם האיראני במאבקם.

השינוי החשוב ביותר שקרה בסבב המתיחות הנוכחי עם טהראן, התרחש דווקא בוושינגטון, בתודעתו של האיש מספר 1.

עד לא מזמן הדגיש הנשיא טראמפ כי הדרישות מהמשטר ממוקדות בהסכם גרעין חדש ובפתרון בהסכמה לאתגרים שטהראן מציבה ליציבות האזור. בהזדמנויות שונות הוא אף הצהיר  "אנחנו לא מחפשים שינוי משטר. אני רוצה להבהיר את זה" (מאי 2019, טוקיו) וכן "שינוי משטר דורש כאוס, ובאופן אידיאלי אנחנו לא רוצים לראות כל כך הרבה כאוס" (יוני 2025, לקראת טיסתו לפסגת נאט"ו). 

באמירתו הפומבית בסוף השבוע הוא הציג קו אחר: "הגיע הזמן להנהגה חדשה באיראן".

גם אם הוא עדיין מסוייג מהתייצבותה של ארה"ב בחזית המאבק להחלפת המשטר ומעדיף לתמוך בו ע"י לחץ כלכלי קיצוני ("לחץ מקסימלי 2.0") וגיבוי אקטיבי למפגינים, הוא נכון להתערבות צבאית. כזו שתוכל להשלים מהלך של התקוממות העממית או לפחות להשתלב בו.

מה גרם לטראמפ לשנות את גישתו? אפשר לשער כי מדובר בתהליך לא קצר, במהלכו חווה את תעוזת המשטר – בין אם דרך המידע על הכוונות להתנקש בו ובין בהתקפות הטילים על ישראל,   והבין את התוחלת המוגבלת של הישגים מול איראן כל עוד המשטר על כנו. יש להניח כי האופן שבו הסתיימו המהלכים הקודמים נגד איראן, מבצע "עם כלביא" וקודם לכן – חיסולו של קאסם סולימאני, כמו גם הצלחת המבצע הצבאי נגד ונצואלה, חיזק את ביטחונו. כך גם הלגיטימציה שהתגבשה במערב לנוכח מעלליו של המשטר באופן כללי והדיכוי האלים של ההפגנות האחרונות .

כדי לשמר את הגחלים הלוחשות ברחובות איראן אין מנוס מהגברת הלחץ הכלכלי . הנשיא טראמפ מבין זאת היטב ולכן הגביר את השימוש במכסים וב"סנקציות השניוניות". לא פחות חשוב מכך הוא היעדר תקווה שאותה המשטר יוכל לשווק לאזרחיו. הודעותיו של טראמפ על סגירה או לפחות השהייה של אופציית המשא ומתן – משרתת גם את הצורך הזה. יש להניח כי בתוך צוותו ומקורביו יש מי שכבר בודקים את האפשרות לחידוש השיח מתוך היצמדות לכוונה המקורית להוביל להסכם גרעין. אם יחודש המו"מ תהיה זו מכה קשה למתנגדי המשטר שספק אם בכלל תוביל להישגים בתחומי הגרעין וההתעצמות האיראנית. יש לקוות כי הנשיא לא יכנס למלכודת זו.

באשר לתקיפה אמריקנית, יש היגיון רב בעמדה הרואה בהפעלת הכוח הצבאי מהלך משלים להתקוממות העממית. אם נכונים הדיווחים על כך שכרגע אין הפגנות באיראן כי אז נכון לגבש את הכוחות ולהשלים את המוכנות לתקיפה עם התחדשותן. הבנתם של מתנגדי המשטר באיראן שזוהי הנוסחה להפעלת הכוח, היא כשלעצמה, תיצור אצלם את המוטיבציה לצאת לרחובות.

המועצה לשיקום עזה

ההכרזות על כינונה של מועצת השלום כמו על המעבר לשלב ב' של תכנית טראמפ, תפסו את כל השחקנים בישראל ובאזור בעת שהקשב היה מופנה לאיראן ולהתרחשויות סביבה.

הדאגות בישראל מפני כניסה לתהליך שיוביל לממשלת בובות שתחת חסותה חמאס ישקם את יכולותיו וישלוט בפועל באמצעות כוחו הצבאי והיטמעותו באוכלוסיה, בהחלט במקומן.

נכונה גם ההתעקשות הישראלית שלא להכניס את נציגי תורכיה וקטאר ל"מועצת השלום"  – הגם שלא ברור כיצד יסתיים הדיון בכך.

השיקום הצבאי של חמאס כבר התחיל. הוא לא תלוי במהלכי השיקום הגדולים של התשתיות והמבנים, הוא מתאפשר בראש ובראשונה הודות לאספקה האזרחית. מאות המשאיות שנכנסות לעזה פורקות מתוכן גם גנרטורים ואמצעים דו-שימושיים שמשים את חמאס לשיקום יכולותיו. כל זה עוד בלי לדבר על הברחות הנשק וכאשר מעבר רפיח עדיין סגור. 

מערכת הביטחון מתגאה מעת לעת בהצלחותיה לסכל הברחה כזו או אחרת. צריך לשבח אותה על כך. לצד זאת, כדאי שנספור את כמות ההצלחות מתוך סך כל ההברחות ולא בפני עצמן.

.מה שחשוב יותר מכל אלה הוא לקבוע כבר עתה כללים נוקשים בעניין הכנסת חומרים, ציוד מיכני הנדסי ואמצעים דו-שימושיים לשטחי עזה ולמסד מנגנוני אכיפה על כך. זה בידיה של ישראל, חיוני כדי למנוע את התעצמות האוייב כבר כיום ויוכל לשמש מנוף גם למגעים עם הגורמים הבינלאומיים.

המעבר לשלב ב' של תכנית טראמפ עלול לסכן את הישגיה של ישראל במלחמה. על קירות המפקדה הבינלאומית בקרית-גת מתנוססת באותיות של קידוש לבנה  תכנית 20 הנקודות של טראמפ. כדאי שגם בישראל נחזור להדגיש את יעדינו מול עזה: מיטוט של שלטון חמאס – במובן של הפקעת שליטתו, פירוז הרצועה מכל נשק, מניעת שיקום צבאי והברחות. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 19 לינואר 2026. 

הכרזת הממשל האמריקני על המעבר ליישום שלב ב' של תוכנית טראמפ הגיעה בזמן שהעיניים בישראל ובעולם היו נשואות לאיראן. לכן נחלצה מהדיון הציבורי הנוקב שהיה נכון לה.

וושינגטון מבקשת לממש את השלב השני אף שעדיין לא הוחזר החטוף החלל האחרון, רס"מ רן גואילי, כאשר בשטח נרשמה השבוע שורת הפרות של הפסקת האש, וכשחמאס מתחמש, משקם את יכולותיו ומבסס את משילותו.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין אילו לקחים חמאס יכול ללמוד מכך לקראת תחילתו של השלב שמחייב אותו לוותר על נשקו. על הביטחון העצמי של הנהגת הארגון יכולה להעיד התבטאותו של אחד מבכיריה, מחמוד מרדאווי. בתגובה לפרסום בדבר מינויו של ניקולאי מלדנוב לניהול "מועצת השלום" הבהיר מרדאווי כי שמו של הבכיר הבולגרי לא הועבר להתייחסותו הרשמית של חמאס, והדגיש כי הארגון "דוחה כל צורה של אפוטרופסות חיצונית".

בעקבות הביקורת שהחלה להישמע, בישראל התקבלו מסרי הרגעה. הראשון: נסיגת צה"ל בהתאם לשלב ב' תהיה רק לאחר שיוחזר רן גואילי. השני, יש תוכנית לפירוק הנשק. המסר השלישי היה שאם לא יהיה פירוז – גם לא יהיה שיקום.

אם כך הדבר, לשם מה ההכרזה? המצדדים בה יטענו כי היא נחוצה כדי לתחזק את ההסכם, להשאיר על סדר היום את הרעיון המסדר שלו ואת מחויבות הצדדים, ולשמר גם את המומנטום שיצרה תוכנית עשרים הנקודות. יותר מכך, ההכרזה תסייע להתקדם לפחות בכינון "הוועדה המנהלת" ובהשלמת בנייתו של הכוח הרב־לאומי, ותאפשר לפתוח את מעבר רפיח לתנועת אנשים וגם להיכנס לשיח מעשי על פירוק הנשק.

לאחר ההישגים שרשמו בשחרור החטופים ובעניינים נוספים, הנשיא דונלד טראמפ וצוותו קנו בדין את האמון שניתן בהם מצד ישראל. אין כל ספק באשר לכוונותיהם הטובות. עם זאת, אפשר לפקפק בתוחלת ובכדאיות של הצעדים האלה.

כך לדוגמה בעניין כינון ועדת הטכנוקרטים לניהול ענייני עזה. עם כל ההערכה לתהליך היסודי שבו נבחרו חבריה, אין בו כדי להרגיע את החששות מפני האפשרות שהיא תשמש ממשל בובות שבחסותו חמאס ימשיך להשתקם ולבנות את כוחו.
חמאס היה נכון לוותר על השלטון האזרחי ברצועת עזה כבר לפני חודשים ארוכים. יש לדייק: הוא הסכים לוותר על השלטון האזרחי ולא על השליטה בפועל, שאותה הוא מממש באמצעות כוחו הצבאי.

לחמאס ברור שכל זמן שהוא ישמר את מעמדו כגורם הכוח העיקרי ברצועה, על פיו יישק כל דבר. יתרה מכך, הוא יוכל להתפנות מהעיסוקים האזרחיים ולפנות את כל מרצו לשיקום יכולותיו הצבאיות, ולשם כך גם לנצל בעורמה את המשאבים ששלטון זה יגייס למען הציבור. תהיה זו חיזבאליזציה של עזה. היינו בסרט דומה בלבנון.

באשר להתפרקות חמאס מנשקו, חדי השמיעה הבחינו מן הסתם בהפחתת ההתבטאויות בנושא זה מצד דוברי חמאס בתקופה האחרונה, כנראה בעצת הטורקים והקטארים. את עמדתם לגביה הם הציגו לא אחת בבהירות ובעקביות: "ההתנגדות המזוינת לכיבוש הישראלי היא זכות של כל העם הפלסטיני על כל האדמה הפלסטינית, ולא רק זכותו של חמאס", אמרו אז בארגון הטרור.
איך זה מתיישב עם דרישת הפירוז? לא חסרים רעיונות יצירתיים שיאפשרו לטעון לפירוז וגם להשאיר את חמאס חמוש – החל מהפקה מרשימה של אירוע מסירת נשק מול צלמי התקשורת, וכלה בהסכמות על שילוב הנשק עם נושאיו בחלק מהכוחות החדשים בעזה. יצירתיות אף פעם לא חסרה באזורנו.

על כך יגידו מצדדי התוכנית שאם חמאס לא יתפרק מנשקו – לא יהיה שיקום. אולם השיקום הצבאי של חמאס כבר התחיל, הוא לא תלוי במהלכי השיקום הגדולים של התשתיות והמבנים, והוא מתאפשר בראש ובראשונה הודות לאספקה האזרחית. מאות המשאיות שנכנסות לעזה פורקות גם גנרטורים ואמצעים דו־שימושיים, שמשמשים את חמאס לשיקום יכולותיו. כל זה, עוד מבלי לדבר על הברחות הנשק, וכאשר מעבר רפיח עדיין סגור.

מערכת הביטחון מתגאה מעת לעת בהצלחותיה לסכל הברחה כזו או אחרת. צריך לשבח אותה על כך. לצד זאת, כדאי שנספור את כמות ההצלחות מתוך סך כל ההברחות, ולא בפני עצמן. לא בטוח שהתמונה תוכל אז להרגיע אותנו.

המעבר לשלב ב' של תוכנית טראמפ עלול לסכן את הישגיה של ישראל במלחמה. על קירות המפקדה הבינלאומית בקריית־גת מתנוססת תוכנית עשרים הנקודות של טראמפ באותיות של קידוש לבנה. כדאי שגם בישראל נחזור להדגיש את יעדינו מול עזה: מיטוט שלטון חמאס, במובן של הפקעת שליטתו, פירוז הרצועה מכל נשק, ומניעת שיקום צבאי והברחות.

אם לא מחר, אז מחרתיים

בעת כתיבת שורות אלו לא ברור אם הנשיא טראמפ יממש את איומו לתקוף באיראן. לא ברור גם מצבו של גל המחאות. קשה להפריז במשמעות החלטתו לדחות לפחות לעת־עתה כל דו־שיח עם איראן.

שלא כמו בקודמיו, בגל המחאות הנוכחי קשורים שלושה מאפיינים בהתנהלות המערכת מחוץ לאיראן. הראשון הוא הגיבוי שמעניק טראמפ למפגינים, עד כדי איום בפעולה צבאית. השני הוא הפעלת שירות אינטרנט הלוויינים סטארלינק, שהמידע דרכו אומנם מגיע בטפטוף, אך מונע את החשכה הדיגיטלית המוחלטת שהמשטר מבקש להטיל. המאפיין השלישי הוא היעדר תקווה, לפחות באופק הקרוב.
למשטר בטהרן אין תשובות למצוקה הכלכלית הקשה. אין הוא יכול לצפות לישועה מצד בני בריתו, ששקועים גם הם במצוקה או במבוכה. הוא גם לא יכול לנחם את אזרחיו באמירה שהגל יחלוף בקרוב, כשלנשיא טראמפ יש עוד שלוש שנות כהונה בבית הלבן.

גם אם החלפת המשטר לא הוגדרה כיעד רשמי של ארה"ב, התנהלותו של הנשיא מלמדת כי זהו היעד הרצוי בראייתו. טראמפ מבין כי כל עוד יתקיים המשטר הנוכחי, כל ההישגים מולו יהיו זמניים. הנשיא האמריקני גם מבין כי החלפת המשטר בטהרן תהיה להישג ההיסטורי הגדול ביותר שיירשם לזכותו. מסיבות ברורות, הבנה זו לא מקבלת הגדרה רשמית. עוד חזון למועד.

כך או אחרת, כל עוד תימשך המצוקה הכלכלית – הגעתו של גל נוסף היא רק עניין של זמן. אפשר להניח שמרחקי הזמן בין הגלים יתקצרו ושתעוזת המפגינים תגבר. מציאות כזו מבטיחה התשה מתמשכת של המשטר, ותאלץ אותו להתמקד בבעיותיו ובשרידותו עד שתגיע נפילתו.

במציאות הדינמית שבה אנו חיים, קשה לדעת מה ילד יום. ישראל צריכה להיות ערוכה לכל התרחישים. הצד השווה בכולם הוא מוכנות להתקפה מצד איראן ושלוחיה.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 16 לינואר 2026.

עיקרי הדברים

• השתלטות מועצת המעבר הדרומית (STC) על מחוזות מפתח בדרום-מזרח תימן מסמנת את השינוי הטריטוריאלי המשמעותי ביותר מאז הפסקת האש ב-2022.
• המהלך החריף את הקרע במחנה האנטי-חות'י והעמיק את התחרות האסטרטגית בין סעודיה, התומכת בשלמות תימן, לבין איחוד האמירויות, המטפחת כוח בדלני דרומי.
• מחוז חדרמות הפך לזירה אסטרטגית מרכזית בשל משאביו, מיקומו הגאוגרפי וחשיבותו כנתיב גישה לים הערבי.
• התערבות צבאית סעודית נגד כוחות STC המחישה את נכונות ריאד לבלום תהליכי פיצול גם במחיר עימות עם אבו-דאבי.
• עבור איראן והחות'ים, התחזקות כוח סוני פרו-אמירותי בדרום נתפסת כאיום ישיר על מרחב ההשפעה שלהם.
• לישראל טמונים בהתפתחויות סיכויים להחלשת החות'ים ולשיפור הפיקוח על נתיבי הברחות ימיים, אך גם סיכונים מדיניים מול סעודיה.
• יש לקחת בחשבון תרחיש שבו המשבר במחנה האנטי-חות'י יעמיק, כאשר כל צד יקזז את הישגי האחר, מה שיחליש את מסוגלותו הכללית של המחנה לבלום את התקדמות המורדים, הממשיכים ליהנות מסיוע איראני ניכר.
• לנוכח חוסר הוודאות והמתיחות בין בעלות הברית האזוריות, מומלץ לישראל להימנע מצעדים פומביים חדים ולהעדיף תיאום זהיר ושיתופי פעולה לא-מוצהרים.

לקריאת המאמר במלואו

תפיסת השטחים בדרום-מזרח תימן על ידי "מועצת המעבר הדרומית" (STC) , המגובה על ידי איחוד האמירויות, מהווה את השינוי הטריטוריאלי המשמעותי ביותר בתימן מאז הפסקת האש בתיווך האו"ם ב-2022, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על מאזן הכוחות הפנימי במדינה. המהלך של ה-STC לכיבוש מחוזות מרכזיים בדרום תימן ממחיש את התחרות ואת הפערים באינטרסים ובדפוסי הפעולה של סעודיה ואיחוד האמירויות בתימן – כל אחת שואפת לעצב את עתיד תימן בהתאם לאינטרסים הלאומיים והאזוריים שלה.

בהיעדר הגעה להסכמות, כעת נראתה הסלמה חריפה במצב כאשר סעודיה הכריזה על פתיחת מבצע צבאי בדרום תימן להדיפת כוחות ה-STC. על פי תיעוד מנמל אל-מוכלא, כ-550 ק"מ מזרחית לעדן, מטוסי הקואליציה בראשותה תקפו שתי ספינות שעשו דרכן מנמל באיחוד האמירויות, במטרה להשמיד את הציוד הצבאי על הסיפון. לאחר התקיפה, ממשלת תימן המוכרת הנתמכת על ידי סעודיה קראה לכוחות הבדלנים לסגת ממחוזות חדרמוות ואל-מהרה בדרום תימן, באופן מיידי וללא תנאים.

כמו כן, הממשלה המוכרת, שנסוגה מעדן בעקבות התקדמות כוחות ה-STC, הוציאה צו המכריז על מצב חירום בתימן למשך 90 יום והודיעה כי בכוונתה להטיל סגר על כל הנמלים ומעברי הגבול למשך 72 שעות. בתוך כך, משרד החוץ הסעודי כינה את צעדי האמירויות "מסוכנים במיוחד" ומאיימים על בטחונה הלאומי של ריאד ועל יציבות תימן, והבהיר כי סעודיה לא תהסס לנקוט בצעדים לנטרול האיום.

ומה זה אומר מבחינת ישראל?

התחזקות ה-STC ומסע הכיבושים שלהם בדרום תימן משרת לכאורה את האינטרס הישראלי. איום על שלטון החות'ים בתימן עשוי לשרת את ישראל כיוון שיסיט את הקשב החות'י מישראל לזירה הפנימית, והוא מגלם אפשרות לכרסום שטחי ההשפעה והשלטון שלהם. ניצני ביקורת מצד בכירי המשטר באיראן נגד איחוד האמירויות והצהרות לוחמניות מצד התקשורת החות'ית נגד ה-STC משקפים את הפוטנציאל החיובי שטמון ב-STC עבור ישראל.

עליית ה-STC ככוח צבאי עוצמתי ויציב, עשויה לייצר מומנטום למהלך קרקעי משמעותי נגד החות'ים כל עוד מטרה זו תוצב בראש סדר העדיפויות בארגון. אך גם בהיעדרו, עצם השליטה של ה-STC בנקודות אסטרטגיות בדרום ובמזרח המדינה, בפרט בנמלים עדן ואל-מוכלא לאורך חופה הדרומי של תימן, עשויה לשפר את הפיקוח על נתיבי הסחר העולמי באזור מפרץ עדן והים הערבי, לתרום למאמצי סיכול הברחות נשק לחות'ים ולהחלשתם.

לצד זאת, יש לקחת בחשבון כי מאבק מתמשך בתוך המחנה האנטי-חות'י עלול להסיט משאבים יקרים הנדרשים לפעילות מול המורדים, לפורר את החזית השברירית כבר נגדם, ובכך להקל על התעצמותם. ברקע האמור, ישראל מעוניינת לשמר ערוץ אפשרי של התקרבות לסעודים והידרדרות המשבר בין האמירויות לסעודיה מקשה על מיצוי שיתוף פעולה של שלושתן בגיבוי אמריקאי.

אם כן, סבך הבעיות וההתנגשות בתוך המחנה הסוני בגזרת תימן מחייב את ישראל לגלות זהירות. נראה כי בעת הנוכחית מומלץ לישראל להמתין להתבהרות ההתפתחויות בשדה הקרב הצבאי והפוליטי, להימנע מנקיטת צד, ולהתמקד במהלכים המשרתים אינטרסים משותפים הן לסעודיה והן לאמירויות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31 לדצמבר 2025.

הזירה הפוליטית בעיראק נקלעה למבוי סתום בשבועות האחרונים: בתום הבחירות שהתקיימו באמצע נובמבר, לא הסתמן שיש מנצח ברור בקלפיות שיוכל להרכיב ממשלה. המצב הנוכחי בבגדד פתח תקופה של משא ומתן ארוך ונוקשה, שבסופו לא ידוע אם ראש הממשלה המכהן, מוחמד שיאע א-סודאני, יישאר על כיסאו, יפנה אותו למישהו אחר או בכלל ייאלץ לקדם סיבוב נוסף של בחירות.

בקליפת אגוז, הנה מה שקרה בתום הבחירות הללו: מפלגתו של ראש הממשלה הצליחה לקבל 46 מושבים בבית הנבחרים, המספר הגדול ביותר מבין כל המפלגות, אך אין באפשרותה להרכיב ממשלה לבד. א-סודאני הרכיב את ממשלתו הנוכחית כחלק מהקואליציה של מפלגות שיעיות, שזכו ברוב גדול מאוד של המושבים, עם 187 בסך הכול (מתוך 329). המפלגות הסוניות קיבלו 77 מושבים והכורדים 56, וקבוצות מיעוטים אחרות קיבלו תשעה מושבים.

עם זאת, פרשנים מעריכים שראשי הקואליציה השיעית לא מעוניינים לראות כהונה נוספת של א-סודאני. ואכן, עד כה הוא לא הצליח להגיע איתם להסכמות על הקמת ממשלה חדשה. על פי הנוהג המקובל בעיראק, שמזכיר מעט את לבנון, ראש הממשלה הוא שיעי, הנשיא כורדי ויושב ראש בית הנבחרים הוא סוני. אלא שהקואליציה השיעית – ובמיוחד אנשי המיליציות הפרו-איראנית, שנציגיהן זכו בכמאה מושבים בבית הנבחרים – רוצה מישהו חלש יחסית, שניתן לשלוט בו. א-סודאני מסתמן בתום הכהונה הראשונה שלו כדמות עוצמתית, ולכן סביר להניח שלא יקדמו אותו לכהונה נוספת.

לכאורה מדובר באירוע אנקדוטלי במדינה שלא קשורה כל כך לישראל גם כך, אך למעשה זהו חלק מהתצרף של מארג היחסים האזורי, שמשפיע גם עלינו כאן בארץ. עיראק מצויה בימים אלה בצומת דרכים, לכודה בין הפטיש לסדן של ארה"ב ואיראן, נלחצת בידי שתיהן, בזמן שהן מחפשות דריסת רגל והשפעה בבגדד. הכיוון שאליו תפנה עיראק – שאלה שתוכרע במידה רבה גם בהתאם לזהות ראש הממשלה במדינה – יכול לשנות את המשוואה המזרח-תיכונית.

יש לכך גם משמעויות מעשיות יותר בטווח הזמן הקרוב. הדוגמה הטובה ביותר אירעה בתחילת החודש, בסאגה שהביכה מאוד את הממשלה בבגדד: בפרסומים הרשמיים של משרד המשפטים העיראקי נכתב כי חיזבאללה והחות'ים בתימן ייכללו ברשימת הארגונים המוכרים כישויות טרור שנכסיהן מוקפאים – מה שעורר תרעומת בקרב המיליציות הפרו-איראניות, המחשיבות את שתי התנועות כבנות ברית.

מיד עם דיווחי החדשות על הצעד הזה פרצה מהומה בממשלה, והיא מיהרה להכריז כי מדובר ב"טעות" והורתה לבטל את ההגדרה. ראש הממשלה הסביר כי הרשימות הללו מיועדות רק לגורמים הקשורים לארגוני טרור עולמיים כגון אל-קאעידה ודאעש, ופקד על חקירה מקיפה לבחינת הכשל. בנוסף הוא שילם מס שפתיים בעניין "התוקפנות" נגד הפלסטינים והלבנונים, ואמר כי בגדד תעמוד לנצח לצידם.

יש בפרשה הזאת כדי להעיד על המלכוד שמוצאת את עצמה עיראק בימים אלה: מצד אחד היא מעוניינת לקדם צעדים שיתקבלו בברכה על ידי הממשל האמריקני, בדיוק כמו ההגדרה של החות'ים וחיזבאללה כארגוני טרור; מצד שני היא נתונה תחת לחץ איראני לקדם אינטרסים של טהרן ושל המיליציות השיעיות.

המיליציות רוחשות

הסוגיה העיקרית שעומדת במרכז הלחצים שמפעילות על בגדד איראן וארה"ב היא עתידן של המיליציות השיעיות במדינה. ארה"ב דוחפת את עיראק לפרק את המיליציות השיעיות מנשקן, בדומה לדרישה לגבי חיזבאללה בלבנון, אך המצב בבגדד מסובך עוד יותר מאשר בביירות – שכן השיעים מחזיקים כוח פוליטי נכבד יותר בעיראק, וגם למיליציות יש עוצמה צבאית גדולה.

אך נראה שארה"ב מטילה את כל כובד משקלה על העניין. מקורות יודעי דבר במדינה אמרו כי וושינגטון הזהירה את העיראקים מבחירה של מועמד לראשות הממשלה אשר שולט במיליציה שיעית. יתרה מכך, האמריקנים גם התריעו מפני מינוי של גורמים המזוהים עם המיליציות לעמדות של שרים או בכירים ביטחוניים.

הלחץ מגיע גם מכיוונים אחרים. לדוגמה דווח כי הממשלה בעיראק קיבלה באחרונה אזהרות מכמה גורמים שלפיהן ישראל מתכננת מתקפה רחבת היקף נגד המיליציות השיעיות אם לא יתפרקו מנשקן, ואזהרה נוספת שגרסה כי בבגדד תתרחש מתקפה "דומה לזו שאירעה בדוחה בספטמבר". לפי הדיווחים ישראל קיבלה אישור למבצע מארה"ב, ורמת האיום שנשקף מצה"ל לפיכך גבוהה במיוחד.

כמובן, לא כולם מרוצים מהמצב הזה. כך למשל הם ראשי המיליציה "גדודי חיזבאללה", אחת העוצמתיות ביותר במדינה. המיליציה מוגדרת על ידי ארה"ב כארגון טרור, והיא זו שהחזיקה באליזבת' צורקוב במשך חודשים ארוכים. היא נחשבת תומכת בולטת של איראן, וכעת פרסמה הודעה על רקע הלחץ האמריקני שלפיה "הנשק יישאר בידי לוחמינו, ולא ניתן לקיים שום דיון בעניין עם הממשלה לפני יציאת כל 'כוחות הכיבוש' (חיילי ארה"ב – א"ק) מעיראק, חיילי נאט"ו והכוחות הטורקיים, ולפני שנבטיח את ההגנה על העם והאתרים הקדושים מקבוצות קיצוניות".

קשה לומר שמדובר בהודעה מפתיעה, אולם הניסוח שלה דומה מאוד להצהרות שהשמיע בעבר ארגון חיזבאללה הלבנוני, כשהצדיק את נוכחותו בדרום לבנון ואת המשך המלחמה שלו בישראל. הסיבה שנותנת המיליציה העיראקית להמשך ההחזקה בנשק מאפשרת לה למעשה לעולם לא לוותר עליו: שכן בעוד ש"כוחות כיבוש" כגון ארה"ב או נאט"ו עשויים לצאת מהמדינה בעתיד הלא רחוק, קשה מאוד להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה האתרים הקדושים והעם יהיו "מוגנים" מפני קבוצות קיצוניות. זו לא נקודת זמן מובחנת או הגדרה ברורה, והמיליציות יוכלו להמשיך לטעון שאין באפשרותן להתפרק מנשק בשום שלב, משום שהעם לא מוגן. בקיצור, זהו סירוב מנומס ומנומק – אבל בהחלט סירוב ברור.

מנגד, יש גם תגובות מסוג אחר. ראשי שלוש מיליציות שיעיות אחרות שהן חלק מהקואליציה צוטטו בתקשורת כאומרים שהממשלה דורשת למסור את הנשק, וכי הם מתעתדים לשתף איתה פעולה בעתיד הקרוב. מכיוון שמדובר במיליציות שמוגדרות אף הן כארגוני טרור בידי ארה"ב, בדיווח על העניין בעיתון "אלשרק אלאוסט" עלתה השערה כי מדובר בניסיון תמרון פוליטי שישכנע את וושינגטון להכליל את אנשיהן בממשלה למרות האיסור על שיתוף ראשי מיליציות חמושות בקואליציה הבאה.

בינתיים, נראה שהמיליציות לא שקטות. יעידו על כך מתקפות כטב"מים ממקור "אלמוני" על מתקני נפט וגז בשטחים שבשליטת הכורדים בעיראק בכמה מקרים באחרונה. אירוע כזה בסוף נובמבר אפילו השבית את ההפקה בשדות הכורדיים למשך כמה ימים, אך איש לא קיבל עליו אחריות.

עם זאת, נראה שהאמריקנים והכורדים יודעים היטב מי עומד מאחוריה הפעילות הזאת: מרק סוואיה, השליח האמריקני החדש לעיראק שמונה באוקטובר, גינה את המתקפה ואמר כי היא פעולה של "ארגונים חמושים שפועלים בניגוד לחוק ומונעים על ידי אג'נדות זרות ועוינות". הרשויות הכורדיות האשימו כי המיליציות המזוהות עם איראן אחראיות למתקפות על תשתיות אנרגיה, במטרה להפעיל לחץ על הממשל הכורדי העצמאי בעיראק בסוגיות שונות, וכן כדי לערער מיזמים שבהם תומכת ארה"ב במדינה.

איזון מדיני עדין

האמריקנים מודעים היטב לתסבוכת הפוליטית שרוחשת בין הפרת לחידקל. השליח סוואיה, בעצמו יליד עיראק, אמון על אסטרטגיה מיוחדת למדינה, שאותה הגדיר כ"נהפוך את עיראק לגדולה שוב" ("Make Iraq Great Again", על משקל הסיסמה הידועה שעימה רץ הנשיא דונלד טראמפ בקמפיין הבחירות שלו). סוואיה מחזיק בניסיון וידע על הזירה העיראקית, ובין היתר מילא תפקיד במשא ומתן על שחרור צורקוב.

המטרה של הבית הלבן היא לבסס מחדש את הריבונות העיראקית, וזאת באמצעות שני אפיקים מקבילים: פירוק מנשק של גורמים שאינם בשליטת המדינה והעברת הבעלות על השימוש בכוח לגופים הרשמיים בלבד, לצד בלימת ההשפעה של שחקנים זרים על הנעשה בבגדד. במקביל מבקשת ארה"ב לעודד השקעות זרות בעיראק ולפתוח אותה לשווקים בינלאומיים, כדי לשלב אותה בכלכלה המערבית ולתמרץ אותה להתנתק מגורמים כמו איראן, וגם בשביל לאפשר לה משאבים נוספים לביסוס הריבונות.

אלא שיש מכשולים רבים בדרך לשם, כולל כמובן הרצון של טהרן לסכל את המאמץ האמריקני. ארה"ב מצידה אף מחדדת את היריבות הזאת בעיני העיראקים, שכן היא לוחצת על בגדד באמצעות הקלף האיראני: במסגרת קמפייןן "הלחץ המרבי" על טהרן, במרץ ביטל טראמפ את הפטור שניתן לעיראק לרכוש חשמל מאיראן, וזאת אף שלבגדד יש קשיים בייצור די חשמל לאזרחיה. חלפו חודשים רבים, ובשבוע שעבר החלה עיראק להרגיש את ההשפעה של הצעד הזה עוד יותר בחריפות, אחרי שאספקת הגז מאיראן נעצרה בפתאומיות וייצור החשמל במדינה פחת מאוד עקב כך – במה שעשוי להיות צעד איראני של לחץ נגדי.

אבל מעבר לכך גורמים רבים בתוך עיראק עצמה מרוכזים במאבקי שליטה על משאבים, ופחות מעוניינים לוותר עליהם לטובת המדינה או שינויים שייטיבו עימה. למעלה מ-60 אחוזים מתושבי המדינה הם גם שיעים, כך שממילא ההזדהות הבסיסית שלהם נתונה לגורמים כגון המיליציות, ובעקיפין גם למדינות כגון איראן – ולכן שהאתגר האמריקני גדול במיוחד.

לטהרן יש גם אינטרס להשאיר את עיראק מפוצלת ומוחלשת. אחרי הטראומות שחוו שתי המדינות מהמלחמה ביניהן בשנות השמונים, ולאחר שתי פלישות אמריקניות שהותירו את בגדד מוכה וחבולה, גורמים במשמרות המהפכה שפועלים בבגדד דואגים למנוע אחדות עיראקית אמיתית. כך היא נותרת נוחה להשפעה וקלה לתמרון בידי השלטונות בטהרן, ומהווה איום קטן יותר למלחמה על איראן. ההשפעה על זהות העומד בראש המדינה בעיראק, אם כן, היא אינטרס איראני ברור. ודאי שנכונים הדברים כאשר בלבנון פחתה יכולתה של טהרן לנווט את העניינים במדינה, ונראה שגם כוחו של הפרוקסי שלה שכך.

עיראק מצידה נאלצת להתחשב גם באינטרסים של שכנתה, ובמקביל להיזהר מהמיליציות ומכוחן להזיק למדינה. היא גם רוצה לרצות את ארה"ב, ומנסה לנווט בכל הקלחת הזאת בהליכה עדינה ומאוזנת במיוחד. אם תרגיז יותר מדי את איראן היא עלולה לעמוד בפני סכנה ביטחונית חיצונית ופנימית, וזאת בשעה שדווקא רוב הכוחות המערביים – כולל האמריקניים – מתפנים מהמדינה ולא יסייעו עוד להגן עליה.

לראשונה מאז 2003 מוצאת את עצמה בגדד בלי כוחות בינלאומיים בשטחה, והיא תצטרך להגן על עצמה במצב הזה. האם זה יאפשר יותר חופש למיליציות להתערב בענייניה הפנימיים של עיראק, או שכך דווקא בגדד תוכל להתארגן מחדש ולהפגין יותר ריבונות?

ברור שהעיראקים חוששים לאבד את תמיכת המערב אם ירחיקו מהם את ארה"ב. בשבועות האחרונים הם שידרו מסרים שלמרות פינוי הכוחות האמריקניים הם מעוניינים לקדם ואפילו להרחיב את שיתוף הפעולה במלחמה בדאעש – סימן לכך שהם לא נגמלו לחלוטין מהתמיכה הצבאית של ארה"ב. טראמפ גם טען שעיראק הפגינה גישה ידידותית יותר לארה"ב לאחר שהפציצה את איראן. לדבריו, א-סודאני אפילו המליץ עליו כמועמד לפרס נובל לשלום.

ובכל זאת, ההסתבכות של הממשלה בסיפור הגדרת החות'ים וחיזבאללה כארגוני טרור מוכיחה שלא הכול סגור בגישה העיראקית. היא מדגימה את חולשתה המבנית של הממשלה בעיראק, ובמיוחד אל מול לחץ של גורמים כגון המיליציות – שיכולים לשבש החלטה של הממשלה ללכת לכיוונה של ארה"ב, ואשר מפגינים נאמנות לגורמים זרים.

החלטה כגון הגדרה של גופים כארגוני טרור דורשת בירוקרטיה שאורכת זמן רב, ולא סביר שנעשתה ללא ידיעת השלטונות. המהירות שבה התהפכה ההחלטה מעידה על החששות של ראש הממשלה, שלדברי מקורות בעיראק ספג איומים בדבר מהומות של בני קהילתו השיעים ברחובות ואפילו הפיכה. החולשה הזאת יכולה לפגוע בתדמית העיראקית מול העולם, ולסכל השקעות כלכליות שנחוצות לבגדד מאוד.

בכיר אמריקני ששוחח עם כלי תקשורת ערבי בעניין הבהיר כי הפרשה פגעה באמינותו של א-סודאני בעיני ארה"ב והמערב, ובעיקר סדקה את התדמית שלו כדמות שיכולה להכתיב מדיניות בבגדד. הוא הוסיף כי הממשל עשוי לפעול נגד ישויות בעיראק שיסכנו את הביטחון הלאומי של ארה"ב, וכי גם עיצומים עשויים להיות על השולחן.

יש גם סימנים מדאיגים אחרים לנטייה העיראקית לכיוון איראן: באוקטובר היועץ לביטחון לאומי של עיראק הבטיח לטהרן כי ארצו תנקוט את כל הצעדים הדרושים כדי למנוע הפרות נוספות של המרחב האווירי שלה בידי ישראל – צעד שפורש כהתרסה גם כלפי האמריקנים, אף שמשמעותו המעשית לא ברורה, וככל הנראה הוא בעיקרו סמלי בשל היעדר אפשרות לעצור את חיל האוויר הישראלי. גם הסכם ביטחוני לשיתוף פעולה של שתי המדינות נגד הברחות בין הגבולות עורר אי נחת בוושינגטון, וכן הצהרות פומביות של ראש הממשלה בבגדד ביחס לישראל, שלפיהן "נורמליזציה לא נמצאת במילון העיראקי".

ואכן, זו בתמצית הדילמה של א-סודאני: הסתכנות בעימות עם האיראנים ותומכיהם בעיראק, או אובדן התמיכה המערבית. זו דילמה שתלווה גם כל מי שלא ישב בראשות הממשלה אחריו, והיא עתידה לעצב את דרכה של עיראק בשנים הקרובות.

לא פלא, אם כן, שבגדד מנסה למצוא כל אמצעי כדי לפרוץ את המבוי הסתום הזה. הניסיון שהציגה בשבוע שעבר היה מאמץ לארגן שיחות ישירות בין נציגים אמריקנים ואיראנים בבירה העיראקית. אלא שהמהלך הזה כשל במהירות: איראן דחתה השבוע את ההצעה, בטענה שהאמריקנים לא מחויבים לכללים של משא ומתן.

בינתיים המציאות לא ממתינה לעיראקים: ביום שני נערכה ישיבה ראשונה של הפרלמנט לאחר הבחירות, ועל פי המסורת הצביעו המחוקקים על בחירתו של יושב ראש חדש. הזוכה המאושר, היבט אלהלבוסי הסוני, ייאלץ מיד להתמודד עם הצעות חוק להוציא מיליציות שיעיות מחוץ לחוק – וגם הוא יישאב לקלחת הפוליטית הזאת. יתרה מכך, כעת יצטרכו המחוקקים לבחור נשיא תוך חודש, שבתורו יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על הגוש הפוליטי הגדול ביותר לפי תוצאות הבחירות. לכאורה זהו צעד חיובי לקראת יציבות בעיראק, אך הוא רחוק מללמד מה יעלה בגורלו של א-סודאני ואם יזכה בתמיכת חבריו השיעים. הוא גם לא מרמז כיצד תצליח עיראק לצלוח את המשבר המדיני שאליו נקלעה.

כל כיוון שתבחר עיראק לפנות אליו יציב אותה בסכנת התנגשות מול הגורם שנמצא בצד הנגדי, ולכל צעד יש סיכונים ויתרונות. כעת נותר רק לחכות כיצד תכריע את הסוגיה, ומה יקרה בסופה של הטרגדיה הנוכחית, במדינה שכבר ידעה אינספור טרגדיות אחרות בעשורים האחרונים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 בדצמבר, 2025.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.