מה אויבינו ביקשו להדגיש ביום הזיכרון לטבח, ומה עלינו ללמוד מכך?

"מבול אל־אקצה הוא אבן דרך היסטורית ואפוס לאומי גאה במאבק המתמשך עד לתבוסת הכיבוש ולשחרור הארץ והמקומות הקדושים", כך נכתב בהודעה הרשמית של חמאס במלאת שלוש שנים לטבח. אלרסאלה, ערוץ האינטרנט של התנועה, פינה מקום נרחב לתכנים שנועדו לרומם את הרוח בעזה ההרוסה, ולמסגר את המתקפה כפרק הרואי ומעורר גאווה בהיסטוריה הפלסטינית.

קישורה של המתקפה לחלום השיבה אל הכפרים שננטשו ב־1948 לא היה נסתר. "הנה דמרה, הכפר שעל חלק מאדמתו הוקם קיבוץ ארז. והנה סמסם, בריר, דיר־סניד, נג'ד והוג', שלא נמחקו מהזיכרון", תיארו בהתרגשות חלק מהכותבים.
זיאד נח'אלה, מנהיג הג'יהאד האסלאמי, הבטיח: "העם הפלסטיני לא יפסיק להתנגד בכל האמצעים האפשריים כל עוד הפרויקט הציוני יתקיים על אדמתנו".

לאחר שניצל מארבעה ניסיונות חיסול של ישראל, הוא הסתפק בנאום מוקלט ששיגר ממקום מחבואו, כנראה בטהרן.
קשה לנתק בין המסרים הללו ובין התיאורים שסיפקו חטופים שחזרו משבי חמאס. גם אין צורך לעשות זאת. "תחזור הביתה, תארוז מזוודה וסע לאירופה, כי אנחנו נעשה עוד 7 באוקטובר. כל עוד יש יהודי אחד בארץ ישראל, אנחנו נעשה לכם את זה שוב ושוב", כך אמר לאבינתן אור אחד משוביו לקראת שחרורו במסגרת העסקה.

עדות דומה לזו סיפקה כבר במרץ 2024 חן אלמוג־גולדשטיין, שנחטפה מכפר־עזה עם שלושת ילדיה ושוחררה לאחר 51 ימים. "הם בטוחים מאוד שיבואו שוב", היא סיפרה. כבר באוקטובר הנורא, עוד בטרם הסתיימה הבאתם לקבורה של כל נרצחי הטבח, התגאה בכיר חמאס ע'אזי חמד בביצועו. "עלינו להכות את ישראל בכל הכוח", הוא אמר, "מבול אל־אקצה היה רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו איתנות, רצון ואפשרות להילחם ולשלם את המחיר". במענה לשאלה מה המטרה של חמאס, הוא השיב בפשטות: "ישראל היא מדינה שאין לה מקום על אדמתנו. זו מדינה שאנחנו רוצים להוריד".

גם אם נאמין לסקרים בציבור הפלסטיני, המצביעים על ירידה מתמשכת בתמיכה במתקפת 7 באוקטובר, אין למצוא בכך נחמה. לפי אותם הסקרים, עדיין כ־40 אחוזים מקרב הציבור הפלסטיני מביעים שביעות רצון כללית מחמאס. אחד מכל חמישה פלסטינים בעזה משוכנע כי חמאס מנצח במלחמה. רק 15 אחוזים סבורים שישראל היא זו שניצחה.

לאורך המלחמה ספג ארגון הטרור מכה קשה מידי ישראל, ואיבד יכולות צבאיות רבות. אך לא רק שהוא עומד על רגליו, אלא שהוא עודנו גורם הכוח המשמעותי ברצועה. צה"ל שולט ב־60 אחוזים מהשטח, אך חמאס שולט בכמעט 100 אחוזים מהאוכלוסייה. מתקפת 7 באוקטובר סיפקה לו ולשאר הגורמים במחנה הפלסטיני את מה שלא היה להם קודם: תחושת מסוגלות.

כל זמן שאויבינו יחיו בתודעה שהתקפה נוספת בנוסח 7 באוקטובר אפשרית, הם לא יפסיקו לחלום על כך ולהתכונן לרגע המתאים.

עזה – מדינת חמאס
השיח על עזה, שבעקבות הפולמוס על הסרט "נז"א" גלש לשאלת ההפרדה בין מחבלים לאזרחים שאינם מעורבים, החזיר אותנו לימים שרווחה בהם הטענה ש"חמאס מחזיק בתושבי עזה כבני ערובה".

צריך להזכיר לעצמנו, ולא לאחרים שאוזניהם נאטמו מלשמוע: בבחירות הפרלמנטריות האחרונות שנערכו ברצועה, בשנת 2006, חמאס זכה ב־76 מתוך 132 מקומות באספה המחוקקת, וב־15 מתוך 24 מושבים בחמישה המחוזות בעזה. זו הייתה בחירתו של הציבור.

ב־17 שנות שלטונו רתם חמאס את כל מערכות השלטון להפצת רעיונותיו ולהטמעתם בכל שכבות הציבור. יותר ממחצית התושבים נולדו לתוך מציאות שבה חמאס הוא השלטון, ינקו את האידיאולוגיה החמאסית במוסדות החינוך ששלט בהם, צרכו את תקשורת חמאס, התפללו במסגדים שאנשיו ניהלו, ונעטפו מכף רגל ועד ראש בתעמולת חמאס.
במידה רבה, במאבקו בישראל ראה חמאס את עצמו כשלוחו של ציבור גדול ורחב, שחגג איתו את הצלחותיו. קשה לגלות אופטימיות ביחס לסיכויים לחולל מפנה תודעתי ניכר בציבור הזה בעתיד הנראה לעין. התנאים הייחודיים של רצועת עזה מציבים אתגרים חסרי תקדים, שאינם דומים למקרי עבר מוצלחים של דה־רדיקליזציה.

"זה אנחנו או הם", אמר אבידע בכר, איש קיבוץ בארי ששכל את אשתו ואת בנו, ונפצע קשות בטבח הנורא.

קשה להתנבא על הטווח הארוך, אך בטווח הקרוב ברור ההכרח להשלים את השגתם המלאה של כל היעדים שישראל הגדירה ביחס לרצועת עזה – לפרק את חמאס, להביא לפירוז מוחלט של השטח, לשמר שליטה ביטחונית, ולאפשר הגירה למי שמעוניין להגר אך כרגע אנוס להישאר בתוככי עזה.

לא תשכח
"אנשים כבר שוכחים. הם כבר שוכחים שחמאס פתח בטרור הזה": אלו היו דבריו של ג'ו ביידן, נשיא ארה"ב לשעבר, במאי 2024, חצי שנה בלבד לאחר הטבח המפלצתי, כשבעזה עדיין הוחזקו 128 חטופים ישראלים. בנאום תקיף שנשא אז במוזיאון השואה בוושינגטון התייחס ביידן למחאות בקמפוסים ולגל האנטישמיות בארה"ב, ויצא נגד הניסיונות להכחיש או לגמד את זוועות 7 באוקטובר.

ספק אם ביידן העלה בדמיונו תרחיש שבו בתוך שלוש שנים ראש עיריית ניו־יורק יאשים את ישראל בכיבוש, באפרטהייד ובפשעי מלחמה, ואת הממשל בוושינגטון בשותפות לכך "בכל משלוח נשק".
התשובה של ראש הממשלה בנימין נתניהו מעל בימת האו"ם לא שכנעה את זוהרן ממדאני. יש להניח שהיא לא תשכנע גם את נשיאת אירלנד, קתרין קונולי, שלא היססה לכנות את ישראל "מדינת טרור" והכריזה ש"ההיסטוריה של הסכסוך לא התחילה ב־7 באוקטובר".

היא לא תשכנע גם את עמנואל מקרון, שניסה להיות פלסטיני יותר מהפלסטינים כדי לרצות את הרחוב, ומוצא את עצמו טרוד במהומות המהגרים – או כהגדרתו של הנשיא דונלד טראמפ, "באסלאם שרוצה להשתלט על המדינה". תשובת נתניהו לא תשכנע גם את אד מיליבנד הבריטי, שמחה על הסבל שישראל מחוללת בעזה, או את פדרו סנצ'ס הספרדי, שהאשים את ישראל בהשמדת עם חסר ישע בעזה, וטרוד כעת במשבר הפוליטי שהביא לקריסת ממשלתו.
דבריו של נתניהו נחוצים בעיקר לנו כתזכורת תמידית: "ישראל לא ביצעה רצח עם, אלא מנעה רצח עם. זה מה שבחמאס היו עושים לנו אלמלא עצרנו אותם. הם היו הורגים כל אחד ואחת מאיתנו, עד האחרון".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 09 באוקטובר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

אין ספק שזה היה שבוע קודר וכבד בישראל, שבוע גדוש בזיכרונות כואבים ואוהבים מן האזרחים הרבים שנרצחו בידי חמאס במיטותיהם, ומן החיילים שנהרגו מאז בלחימתם במחבלים הפלסטינים הג'יהאדיסטים. אבל לאורך כל השבוע הזה, התחושה הדומיננטית ששמעתי והרגשתי הייתה פטריוטיות, לא התשה; חוסן, לא השלמה עם התבוסה; התרסה, לא מפלה.

למרבה הצער, לא הייתם יודעים זאת מן הנרטיב המחליש והמדכא שליווה חלק ניכר מן הסיקור בתקשורת הישראלית והעולמית במלאת שלוש שנים למתקפת חמאס על ישראל. עיתונאים תיארו את ישראל כמי שלקתה בטראומה מן הטבח וכמי שתשושה משלוש שנות מלחמה; כחברה שבורה ומשותקת.

הדבר מקומם אותי, משום שזו קריאה שגויה, ואפילו זדונית, של הלך הרוח הישראלי. זהו פירוש מרושע ומעליב של הנפש הלאומית הישראלית. המציאות היא שהישראלים אינם מרוסקים ואינם מדוכדכים. אדרבה, הם כועסים כראוי ונחושים לנצח את כל אויביהם. למעשה, אזרחי ישראל רוחם איתנה והם דרוכים ונכונים לפעולה בדרכים חשובות וחיוביות, וכעסם מופנה במרץ הן פנימה והן החוצה.

כעס טוב

במישור הפנימי, הציבור בישראל דורש בזעם ובחריפות ממנהיגיו לתת דין וחשבון על הכשלים המדיניים והביטחוניים של עידן אוסלו, שהובילו ל־7 באוקטובר, ועל הכשלים המודיעיניים והצבאיים שאפשרו לחמאס להפתיע את צה"ל ולהכניעו (באופן זמני).

הם אינם שוכחים ואינם סולחים לקצינים ולפוליטיקאים הנושאים באחריות כבדה לאסון שהלך והתבשל במשך שנים והתרחש לפני שלוש שנים, ובאופן טבעי זהו הנושא המרכזי המעסיק את מערכת הבחירות הישראלית הנוכחית בימיה האחרונים.

במובן הזה, הישראלים אכן כועסים — השמאל נגד הימין, הימין נגד השמאל (וכולם נגד הערבים האנטי־ציונים ונגד היהודים החרדים). אני אומר שהכעס הזה הוא דבר טוב, שכן הוא מחדיר לחיים הציבוריים בישראל אנרגיות חדשות, בזכות צעירים ושחקנים חדשים ורבים, מפיח רוח ומזרים דם חדש בפוליטיקה (ובלבד שנדע גם למתן את השיח במעט נימוס ואחווה).

כל הציבור, מימין ומשמאל, גאה במילואימניקים האמיצים שהשליכו את עצמם למערכה נגד חמאס, ובמתנדבים חסרי האנוכיות שנרתמו לחזק את משפחותיהם, לטפל בפצועים, ביתומים ובמי שנושלו מבתיהם, לעבד את השדות ולנהל את העורף.

אלה הם האנשים הפטריוטים והאמיצים, אנשי הצבא והחברה, שיעניקו לישראל הנהגה איתנה ומבוססת על עקרונות לדורות הבאים. תנו לכעסם הלוהט ולמחויבותם הנלהבת להניע את המדינה קדימה ולמעלה.

דבר אחד ודאי: בחבורה אצילית זו אין ישראלים מותשים־מובסים או משותקים־מוכי־טראומה.

במישור הגלובלי, הישראלים זועמים על העוינות והצביעות של העולם המערבי, שהפנה ברובו את גבו לישראל — מונע ממדינה זו נשק להגנתה, ומאשים אותה ברצח עם ובפשעי מלחמה אחרים, בשעה שחמאס ותומכיו חוגגים את רצח העם שהטרוריסטים שלו ניסו לבצע.

סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, הקובעים כי לעם היהודי יש נטייה לנקמה או צמא לדם ילדים, הרוו את התקשורת המערבית.

אז כן, הציבור הישראלי כועס על כל זה: על התיאורים המרושעים של מלחמותיו הצודקות והמוצלחות נגד איראן ונגד צבאות השלוחים שלה — חמאס וחיזבאללה; על האנטישמיות הגולמית ההופכת שוב לשיח המיינסטרים; ועל האידיאולוגיות המאכלות, כגון האסלאם הרדיקלי, המבקשות לערער את החברות המערביות ובו בזמן להשמיד את ישראל.

הישראלים יתנגדו לכל אלה, בכעס מוצדק; ושוב, זהו כעס טוב. הכעס, וזרמים רבי־עוצמה של זהות יהודית־ציונית, מזינים את החוסן — והחוסן הוא מצרך חיוני להתמודדות עם המציאות הגלובלית הקודרת.

לפיכך, ישראל מתכוונת לצוד את אויביה, ולא להיות הניצודה על־ידיהם או להיות נרדפת על־ידיהם או מכותרת בשל בעלות ברית הפכפכות ומרושעות.

יהיו מנהיגיה הפוליטיים של ישראל אשר יהיו בשנים הקרובות, הם לא יחזרו למדיניות הכלה המעדיפה איפוק על פני הכרעה צבאית. גישה זו אפשרה לאויבים לפתח יכולות תקיפה במהלך מרווחי הנשימה הדיפלומטיים שניתנו להם. תחת זאת, ישראל תשמור על מדיניות הגנה יוזמת, ובכלל זה על עליונות אסטרטגית מול אויבים מקרוב ומרחוק.

נרטיב מרושע נוסף, הנובע מן העלילה הכוזבת שלפיה ישראל עייפה ומותשת, הוא ההאשמה המשפילה בדבר "עיוורון" ישראלי; התפיסה שלפיה הישראלים הלומים מדי מן ההתקפות של חמאס ב־7 באוקטובר מכדי לחשוב בבהירות; שהם מוטרדים מדי מן הטבח מכדי להתקדם בתבונה לעבר "פתרון שתי המדינות" ה"הכרחי והבלתי נמנע".

לפי הסיפור הזה, הישראלים כועסים ונקמניים מדי מכדי להבין שמדינה פלסטינית היא אינטרס עצמי שלהם. בהתאם לכך, המעמד הפוליטיקלי־קורקט של המומחים הבינלאומיים יצטרך לכפות על ישראל הקמת מדינה פלסטינית לטובתה של ישראל עצמה — שהרי, שוב, ישראל "מוכת טראומה" מכדי לראות זאת בבהירות.

ניתוחים מתנשאים ופטרוניים כאלה הפכו למטבע עובר לסוחר בבירות אירופה ובעמודי הניו יורק טיימס. העולם הטוב והמיטיב, אתם מבינים, שמדינאיו חושבים בתבונה — בניגוד למנהיגיה הנחשלים כביכול של ישראל ולציבור המיוסר שלה — חייב "להסיט את תשומת לבם של הישראלים" מן ה"טראומות" של מתקפת חמאס.

עליהם ללטף את רגשות הישראלים, לחבק אותם חיבוק גדול, להציע לישראלים "ערבויות" מרגיעות לפירוז פלסטיני (אף שישראל כבר קיבלה בעבר הבטחות נדיבות ומגוחכות כאלה), ואז לדחוף בעדינות את ישראל "קדימה" לעבר "פתרון שתי המדינות" הישן והטוב, כביכול הפתרון הנבון. ואם זה לא יעבוד, גם מעט סנקציות עונשין על ישראל וחרמות על ישראל עשויים לעזור קצת.

כאן בדיוק נכשלת היהירות המערבית. מה אם הישראלים אינם "מוכי טראומה" בעקבות 7 באוקטובר, אלא דרוכים ומפוכחים? מה אם הישראלים אינם תינוקות פצועים שיש לפתותם או לכפות עליהם לקבל החלטות של מבוגרים, אלא אכן חושבים בבהירות?

אולי לאחר 30 שנה של בגידות בתהליך השלום והתקפות, הגיעו הישראלים למסקנות בוגרות ומציאותיות, השונות מאלה של המוחות האסטרטגיים הגדולים של העולם המערבי — אנשים כמו, נניח, אנדי ברנהם ופדרו סנצ'ס?

אולי הצמרת הישראלית קבעה בשיקול דעת כי לפחות בטווח הקרוב, הקמת מדינה פלסטינית היא המדיניות הלא נכונה; וכי היא תוביל רק לטרור רצחני נוסף?

מה אם הישראלים סבורים שרק לאחר שהאויבים החמושים היטב (בידי איראן) בגבולותיה הדרומי והצפוני של ישראל יובסו באופן מוחץ — ותהליך זה עשוי להימשך עשור של לחימה — יוכל להתגבש שלום של פשרה מתונה?

מה אם הישראלים הגיעו למסקנה צוננת שרק לאחר שהתנועה הלאומית הפלסטינית תעבור תהליך של דה־רדיקליזציה — ותהליך זה עשוי לדרוש עשרות שנים של טיפול נוקשה — יהיה הסכם דיפלומטי אפשרי?

ומה אם אחת המסקנות המרכזיות היא שיש להחליף את מה שמכונה EKP ("פרדיגמת 'כולם יודעים'"), הכרוכה בהקמת מדינה פלסטינית בהיקף מלא וללא בלמים?

אז כן, הישראלים אכן פצועים וכועסים. אולם הדבר חידד את חשיבתם, לא ערפל אותה. יש להם הבנות רלוונטיות ומבוססות היטב באשר לאתגרים ולהזדמנויות המדיניים שלהם.

הגבורה שהפגינו בשמי סעודיה בשבוע שעבר היא מטפורה לשלוש שנות מלחמה. הישראלים בוגרים וחסונים — לא תשושים, משותקים או מבולבלים. רוחם הפטריוטית התחדשה, והם נחושים להביס את כל אויביהם ולבנות מחדש את ישראל באופן מפואר יותר מאי־פעם.

ולכן אני אומר לעולם: רסנו את החוצפה שלכם. אל תנסו להתנשא על ישראל מתוך הנחות מוטעות, פתרונות זחוחים וסנקציות מגעילות. ישראל ראויה שייתנו לה ליהנות מן הספק בשעה שהיא נלחמת על ביטחונה ומקבלת החלטות באשר לטווח הדיפלומטי הנכון. ישראל לא תשלים עם בוז בינלאומי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 08 באוקטובר 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כישלון מודיעיני אינו מתחיל ברגע שבו המודיעין אינו מצליח לראות את האויב. הוא מתחיל כאשר ארגון מפסיק לפקפק בסיפור שהוא מספר לעצמו על האויב – זה, בעיניי, הסיפור העמוק של 7 באוקטובר. יחיא סינוואר לא נדרש להסתיר מישראל כל סימן למלחמה. הישגו הגדול היה אחר: הוא הצליח לבנות תודעה שלפיה חמאס מעוניין בהסדרה, ולהזין אותה שוב ושוב באמצעות ערוצים שהגיעו עד לצמרת השב"כ. כאשר הגיע ליל 7 באוקטובר, התודעה הזאת הייתה חזקה עד כדי כך שגם סימנים שסתרו אותה לא הצליחו לשבור אותה בזמן.

בארגון הטרור בונים על הבחירות שיתקיימו בעוד 55 ימים ברשות-הפלסטינית,  כצעד שבעקבותיו ישראל תידרש לעצור את פעולותיה ההתקפיות ולהעביר את השליטה בעזה לידיים פלסטיניות. בינתיים, הם סופגים את מבצעי החיסול של ישראל, מגבשים את המסגרת הפוליטית שתייצג אותם, ומנמיכים פרופיל תקשורתי כדי שלא לגרום ללחץ ציבורי שיכשיל את המהלך. ישראל צריכה למנוע את התהליך ולהשלים את המלאכה עד חיסולן המוחלט של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. אסור שמערכת הבחירות אצלנו תרדים אותנו מפני הסכנה שמעבר לגדר.

מכונת-הסיכול של ישראל ממשיכה לעבוד בעזה. לא בטוח שקצב הגריעה מדביק את קצב הגידול בכוחותיו של האוייב, אך לרציפות הזו יש חשיבות עליונה בהמחשת נחישותה של ישראל ובשיבוש תוכניותיו של אירגון הטרור.

הבכיר האחרון שהותקף הוא עלי אלעאמודי- ראש הלשכה המדינית של חמאס בתוך הרצועה שמשמש  בפועל כמנהיג האירגון. תוצאות התקיפה טרם התבררו. בהודעה שפרסם דובר צה"ל צויין כי לצד עיסוקיו הנוספים בחמאס, עמודי היה מעורב באופן ישיר בפעולות טרור ובמאמצים לשקם את יכולות הארגון לקראת מלחמה.

הרצף הנמשך של פעולות הסיכול חשוב במיוחד בימים שבהם אנו מדווחים על כוונות חמאס לבצע פיגועי חטיפה. כמו אלעמודי ואל-ביכ רבים בשורות חמאס  משקיעים כיום את כל מרצם וכשרונם בדבר אחד: לבלום את ישראל ולשנות את המגמה. בראייתם, הדרך להשיג זאת היא חטיפה: השגת קלפי מיקוח שבאמצעותם ייאלצו את ישראל להפסיק את החיסולים וגם להסיג את כוחותיה.

כיוון נוסף הוא הערוץ המדיני

בלי לקרוא לו בשמו, הציג ח'ליל אל-חיה את המתווה שאמור לספק קרש הצלה לאירגון הטרור. לפני כשבוע, בריאיון לערוץ הקטארי "אל-ערבי", הוא אמר:  "מפת הדרכים שעליה הסכמנו היא חבילה שלמה, שיישומה מתחיל בהשלמת השלב הראשון של הפסקת האש ונמשך עד להקמת מדינה פלסטינית". לדבריו, זו המסגרת שבה תטופל גם הדרישה הישראלית לפירוק האירגון מנשקו.

אל חיה אמר עוד שתנועת חמאס הסכימה להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני  כחלק מ"קואליציה לאומית". הוא לא הסתיר את חששו מהאפשרות שבחירות אלה יידחו.

אל חיה ושותפיו להנהגת חמאס מעריכים כנראה שלקראת הבחירות ברשות הפלסטינית, כשהדרג המדיני בישראל כבר לא יהיה מושפע משיקולי הבחירות אצלנו, יופעל לחץ על ישראל למתן את פעילותה ההתקפית בעזה. הלחץ יגבר לאחר הבחירות לפרלמנט הפלסטיני, ויחד עימו גם הדרישה לאפשר לרשות הפלסטינית "החדשה" לתפוס את מוסרות השלטון ברצועה ולטפל גם בסוגיית הנשק. 

בשפה פשוטה: יישום עזתי של מודל חיזבאללה בלבנון. לא פירוז ולא התפרקות.  מאותה נקודה, חמאס יוכל להמשיך במאבק תוך דרישה לכינון מדינה פלסטינית – היעד הסופי שהוזכר ב"תוכנית טראמפ" וקיבל תוקף גם בהחלטת מועצת הביטחון.

מנקודת מבטה של ישראל, סכנה זו נובעת מעצם קיומן של בחירות ברשות הפלסטינית, בלי קשר לתוצאותיהן . האשליה המערבית, שרואה בקלפי את חזות הכול, עלולה גם הפעם לתת לגיטימציה ל"רשות פלסטינית חדשה" רק  מתוקף קיומן של בחירות. מי שמבקש דוגמה טרייה לכך יכול למצוא אותה בנקל בסוריה החדשה, שבה תהליך בחירות פסאודו-דמוקרטי וחליפה מחויטת הצליחו לכסות על פשעיו של הג'יהאדיסט מדמשק.

רשות פלסטינית "נבחרת" או "מחודשת" תוצג מיד כשותף לגיטימי לחלוטין לניהול ענייני עזה, ולמרבה האבסורד – גם כגורם שיופקד על איסוף הנשק  ופירוק חמאס. אבן הראשה של כל התהליך הזה הוא קיומן של הבחירות ברשות הפלסטינית ואת זאת ישראל חייבת למנוע. לא צריך לבנות על כך שאבו-מאזן יוציא עבורנו את הערמונים מהאש. זה לא קרה ב-2006 ואין שום ביטחון שזה יקרה הפעם. לא צריך להסתתר מאחורי סיבות טכניות. די בכך שתהליך זה אמור לספק קרש ההצלה של אירגון הטרור, כדי להצדיק זאת.

ישראל חייבת להשלים את המלאכה עד לחיסול מוחלט של היכולות הצבאיות והשלטוניות של ארגון חמאס ברצועה ולהביא לפירוז מוחלט של השטח. האזור שבו צמחה המפלצת האכזרית שביצעה את טבח ה-7 באוקטובר, צריך לספק עדות מתמדת למחירים שישלם כל מי שיחשוב לתקוף את ישראל.

 פורסם בישראל היום, בתאריך 05 באוקטובר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כדי להעריך את משמעות חיסולו הבוקר של עז א-דין אל-ביכ, מפקד החטיבה הצפונית של חמאס, יש לחזור לאחור בלוח השנה אל ה-12 ביוני 2008.

בבוקרו של אותו יום, ניסתה חוליית מחבלים של חמאס לפרוץ את גדר המערכת ולחדור לשטח ישראל באזור נתיב העשרה, צפונית למעבר ארז. הפעולה התבצעה בחסות מטח כבד של פצצות מרגמה ורקטות לעבר מוצבי צה"ל, שנועד לרתק את הכוחות ולמנוע את סיכול החדירה.

לצורך פריצת הגדר, השתמשו המחבלים בכלי הנדסי (שופל) שעליו הורכבו לוחות פלדה מאולתרים כדי להפכו חסין לאש מנשק קל. תצפית צה"ל זיהתה את הכלי נע לעבר הגדר והזניקה לעברו טנק מרכבה, שירה פגז מדויק והשמיד את השופל עוד לפני שהספיק לחצות לשטח ישראל.

זה היה אחד מניסיונות הפיגוע המורכבים והחריגים של חמאס באותה תקופה, שנועד לפרוץ את גדר המערכת ולבצע פיגוע חדירה והרג המוני.

כשבועיים לפני כן, בחסות ערפל כבד ששרר בוקר ה-22 מאי, נעשה ניסיון נועז של חמאס לפוצץ משאית תופת עמוסה ב-4 טון חומר נפץ בתוך מתחם ארז ובמקביל לכך להסתער על כוחות צה"ל באזור, לבצע הרג המוני ולחטוף חיילים לשטח הרצועה.

תקלה מבצעית גרמה לכך שהמשאית התפוצצה מוקדם מהמתוכנן, כוחותינו הגיבו באש והכשילו את ההסתערות עליהם. באופן פומבי הג'יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצה נטלו את האחריות על פיגוע זה, אך מעורבות חמאס לא היתה נסתרת.

המוח מאחורי התכניות היה עז א-דין אל-ביכ. באותם הימים שימש כאחראי על "המבצעים המיוחדים" מטעם הזרוע הצבאית של חמאס בצפון הרצועה. הדמיון לתכנית המתקפה השטנית שביצע חמאס ב-7 אוקטובר לפני שלוש שנים, כנראה לא מקרי. 

הידע והניסיון המבצעי והפיקודי שאל-ביכ צבר בשנות פעילותו, היו נכס ייחודי לארגון הטרור. תפקידו ומעמדו הפכו אותו לאחד הגורמים המרכזיים בשיקום הכוח הצבאי בצפון הרצועה, בניהול מערכי המודיעין לשעבר ובתכנון מתווי טרור נגד כוחות הביטחון.

גריעתו משורות הפיקוד הבכיר של חמאס, חשובה במיוחד בימים שבהם אנו מדווחים על כוונות ארגון הטרור לבצע פיגועי חטיפה. כמו אל-ביכ, יש לא מעט פעילים ברצועה שמשקיעים כיום את כל מרצם וכשרונם בדבר אחד: לבלום את ישראל ולשנות את המאזן.

הדרך היחידה שלהם להשיג זאת היא חטיפה: השגת קלפי מיקוח שבאמצעותם ילחצו על ישראל להפסיק את החיסולים ואף להסיג את כוחותיה. ישראל חייבת לעשות הכל כדי להכשיל את זממם. מכונת הסיכול חייבת לעבוד  ללא הפסקה, בכל מקום ברצועה, בכל הדרגים ובכל זמן. לאלץ את אנשיו להימלט ממקום למקום ולהשקיע את כל מרצם בהישרדות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29 בספטמבר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"כללי המשחק השתנו ועידן התגובות הפרופורציונליות הסתיים", כך הזהיר אתמול יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף. הוא איים כי כל מתקפה נגד אינטרסים איראניים תיענה בתגובה "מהירה, כבדה וכואבת יותר".
אזהרות אלה הגיעו לאחר שפיקוד המרכז של צבא ארה"ב פרסם תיעוד מצולם של טביעת מיכלית הנפטMT Kilo , אחת משלוש המכליות האיראניות שהותקפו בתגובה לירי טילים לעבר ספינות מלחמה של הצי האמריקני. בעולם לא נרשמה התרגשות מיוחדות וגם במדינות האזור עברו על כך די מהר לסדר היום. עדות להסתגלות המהירה למצב החדש.
כניעה או גוויעה איטית – זו האסטרטגיה העדכנית של הנשיא טראמפ מול משמרות המהפכה. טבעת החנק הכלכלי המתהדקת, מלווה מעת לעת בהחלפת מהלומות בין הצדדים, העוצמה מוגבלת, היעדים ברורים והפרופיל מתון – אלה הם כללי המשחק שקאליבאף מאיים לשנות.

מוקדם לשמוח

הנשיא טראמפ אמר בשבוע שעבר כי הלחץ הביא את הכלכלה האיראנית ל"נפילה חופשית", וכי הכנעתה של טהרן היא רק עניין של זמן. תרומה לא מבוטלת לכך יש לייחס להצלחה של הצי האמריקני לשחוק את מנוף הלחץ המרכזי של איראן במצר הורמוז ולכפות בפועל נתיב שיט מאובטח. כנוסח ציוצו של הנשיא טראמפ – "הנפט של הורמוז – חוזר".
הלוחמה הפסיכולוגית ושטף המידע המגמתי שמופץ במסגרתה, לא מקלים על מי שמבקש להעריך את מצבה האמיתי של איראן. כך גם ההבחנה המתחייבת בין מצבו של האזרח למצבן של "משמרות המהפכה". גם אם מגמת ההחמרה אינה נתונה במחלוקת, קשה להעריך את המרחק שנותר עד לנקודת השבירה.
ביחס לכך, אפשר למצוא אינדיקציה מעודדת דווקא באזהרה ששיגר שר הביטחון ישראל כ"ץ, כשאמר כי "יש סימנים שאנחנו רואים שמעידים כי הלחץ הכלכלי הכבד שבו הם נתונים והחשש מהתקוממות ומנפילת המשטר עלולים לדחוף אותם לצעדי ייאוש". הניסוח הזהיר מתוך הכתב, מלמד כי מילותיו נבחרו בקפידה.
קריאתו החוזרת של טראמפ לעם האיראני להתקומם, גם אם לא הוציאה את האזרחים לרחובות, הראתה להנהגה האיראנית לאן הוא עלול לכוון כעת.
שינוי המשטר הוא הפתרון היחיד שישים סוף לאיום האיראני. אך מוקדם לשמוח. המשטר בטהרן עדיין לא מיצה את כל האופציות שיש לו כדי להיחלץ ממצוקתו. העובדה שהוא עדיין לא פנה בהצעה מפתה לחדש את המשא ומתן המדיני מלמדת כי הוא עדיין לא מרגיש את להב החרב על צווארו. בינתיים הוא בוחר לפעול נגד שותפותיה של ארה"ב באזור ובמקביל לבנות את כוחו ולייצב את יחסיו עם הזרועות שנגדעו: המליציות בעיראק, החות'ים, חמאס ומעל כולן – חיזבאללה.

אתגר לישראל
מנקודת מבטה של ישראל, הימנעותה של איראן עד כה מלתקוף אותה במסגרת התגובות על ההתקפות האמריקניות יכולה להעיד על ההתנהלות המחושבת כלפיה מצד טהרן. כך בנוגע לכניסה לעימות צבאי ישיר עימה, אך לא ביחס לאפשרות לשסות בה את חיזבאללה. ישראל אמנם מיהרה להכריז על סיום הטיפול ברכס עלי טאהר, כדי למנוע מאיראן להשתמש בו כתירוץ נגדה, אך אם טהרן תחליט או שכבר החליטה לחמם את הזירה הלבנונית כמוצא למצוקתה, היא לא תתקשה למצוא עילות נוספות.
החדשות הטובות הן שהלחץ הצבאי והכלכלי משיג את יעדיו. לצד זאת, הן מציבות לישראל אתגר משמעותי: לזהות מבעוד מועד ולהיערך למהלכים שאיראן ושלוחותיה עלולות לבצע מתוך מצוקה. במידת הצורך אף להקדים מכה למכה.

להכניס לפרופורציות

מועין אל-עראביד, ראש מנגנון ביטחון הפנים של חמאס, אמנם עדיין לא מתלוצץ עם חוקריו בגלל מצבו הרפואי, אך אין בכך כדי לגרוע מהשבחים על המבצע הנועז לחטיפתו מלב העיר עזה. בנוסף לתרומתו לשחיקה של ההגבלות ש"מועצת השלום" ביקשה לקבוע על פעילות צה"ל ברצועה, הוא המחיש את מחויבותה של ישראל לפעול נגד מנגנוני חמאס ותשתיותיו ולא רק להסיר איומים מיידים. במישור הפנים-עזתי, הוא חיזק את ביטחונם העצמי של אנשי המליציות והוסיף לסדוק את דימוי השליטה המוחלטת של ארגון הטרור. הוא מגביר את החשדנות הפנימית בשורותיו ומחזק את תחושת החדירות-המודיעינית והנרדפות של אנשיו.
אחר כל זאת, יש להציב את הדברים בפרופורציות. העובדה שלאחר שלוש שנות לחימה, מבצע מעצר כזה עדיין נתפס כמהלך מורכב ויוצא דופן, מלמדת שהדרך לעיצובה של "עזה 2.0" עוד ארוכה. מערכת הביטחון צריכה לעצב את המציאות הביטחונית באופן שפעולות כאלה יהיו דבר שבשגרה. כך גם חיסולם של בכירים משדרת המג"דים והפיקוד הבכיר של הארגון. הרשימה אמנם התקצרה, אך היא עדיין ארוכה מדי.

פורסם בישראל היום, בתאריך 07 בספטמבר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הנה רשימה חלקית של אירועי השבוע האחרון. במעבר ארז, שהושחת ונהרס לחלוטין על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, מתקדמות עבודות התשתית לקראת הרחבה משמעותית של יכולת העברת הסחורות לתוך עזה. גם מעבר כרם שלום פועל במלוא המרץ, עם כ-10,000 טונות של סחורות שנכנסות לרצועה בשבוע. ובציוץ ברשת X, קצין במפקדת מתאם הפעולות בשטחים (מתפ"ש), סגן-אלוף אביתר, סיפר בגאווה – תאמינו או לא – כי ישראל מתקשרת ישירות לאנשים בעזה כדי לבדוק שיש להם מספיק מים.

החלם הישראלי בתפארתו.

התאריך היום בלוח השנה הוא אמנם 6 בספטמבר 2026, אבל ההרגשה היא של 6 באוקטובר 2023. מאחורי ההבטחות הגדולות של ממשלת ישראל כי “מה שהיה הוא לא מה שיהיה”, ולמרות המשך הסיכולים המוצלחים וההישגים הטקטיים המרשימים, גולשת מדינת ישראל אט-אט לאותה מדיניות שאפיינה אותה במשך שנים ארוכות לאחר כל “סבב לחימה": האבסת האויב במזון ובציוד, מתן אפשרות להשתקם ולהתחמש מחדש, והגרוע מכל – איבוד איטי של קשב ומעבר לעיסוק בעניינים אחרים.

רסיסים ושברים

במה התמקדה השבוע המערכת הפוליטית כמעט כולה? בשאלות הרות גורל כמו היכן ואם תשוריין טלי גוטליב, עם מי ישבו ועל מי ימליצו רסיסים ושברי מפלגות, כיצד להסביר את הפערים בסקרים, ושאלת השאלות כמובן – מי “פוגע בגוש” ומי דווקא מחזק אותו?

7 באוקטובר היה היום הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. מה שקרה באותו יום לא נבע מכשל מקומי או טקטי, אלא מהלך מחשבה במוסדות שלטוניים רבים, לכל אורכה ורוחבה של המערכת, ללא יוצא מהכלל. בשל כך, ניתן היה להניח כי כאשר תובא בפני אזרחי ישראל האפשרות לבחור את נציגיו לארבע השנים הקרובות, יצמח דבר-מה חדש מתוך ההריסות – אנשים חדשים, רעיונות חדשים, ובעיקר חשיבה רעננה.

במקום זה, קיבלנו עוד מאותו דבר. מפלגות הקואליציה מתגאות, ובצדק, בהישגים הצבאיים במלחמה, אך לא מסבירות כיצד יושגו מטרות המלחמה לאחר הבחירות אם יזכו בהן, וחשוב עוד יותר – כיצד תשתנה המדיניות והאסטרטגיה הכללית מול עזה. אין כל ספק שחמאס של היום אינו אותו חמאס. אך ככל שיחלוף הזמן, הוא יחזור וישתקם, והמוטיבציה שלו למרבה הצער נותרה כשהייתה. מפלגות האופוזיציה מצידן מסתפקות באמירות ערטילאיות מסוג “נמגר את חמאס”, “נדאג לביטחון ישראל” ו"נתקן”. בסדר, אבל איך?

יותר מכל נראה כי הנטייה הישראלית הכמעט-אובססיבית למאבקים פנימיים בינינו לבין עצמנו מאפילה על האבחנה הבהירה של האיומים. כך היה גם טרם 7 באוקטובר, עם המאבק הפנימי הקשה שקרע את החברה הישראלית. עכשיו, אפילו אחרי שראינו את התופת במו עינינו, ולמרות שקיווינו כי שום דבר כבר לא יחזור לקדמותו, חזרנו שוב לעסוק בחישובים קואליציוניים, בממשלות מיעוט ובהגעה הנכספת ל-61 מנדטים.

עמוס עוז נהג לספר על הקהילה היהודית בעיר רוֹבנוֹ, מקום הולדתה של אמו, שהיתה מפולגת לחלוטין בין סוציאליסטים לרוויזיוניסטים, בין בונדיסטים לדתיים, קומוניסטים לליברלים, פרולטרים לבעלי בתים. כולם היו משוכנעים שהצדק המוחלט איתם, ושרק הם יכולים להוביל את העם היהודי לעתיד טוב יותר. עד שיום אחד באו הגרמנים והובילו את כולם, ללא יוצא מהכלל, אל שפת הבור ביער – וירו בהם למוות.

לכמה רגעים ב-7 באוקטובר היה נדמה שלמדנו את הלקח הזה. מי ייתן ונצליח שוב להיזכר בו.

המאמר פורסם ב-JNS ישראל, בתאריך 03 בספטמבר 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

רצף החיסולים ברצועת עזה מלמד כי ישראל מצאה את הנוסחה להמשיך בכך למרות הניסיונות להגביל אותה, אך הוא מעיד גם על המעורבות העדכנית הגבוהה של מחבלי חמאס בשיקום יכולות צבאיות ובהכנת מתווי טרור לפגיעה בכוחותינו.

צה"ל ושב"כ חייבים לשמר ערנות ויכולת תגובה מהירה לתרחישים של ניסיונות חטיפה, שיגור רחפני נפץ וכן מול הברחות. בלי לגרוע מהשבחים על פעולות החיסול, נכון לצרף לרשימת היעדים גם את שדרת המג"דים והפיקוד הבכיר בחמאס ולא להסתפק בדרג השדה.

"חידוש הלחימה בעזה פירושו שלא תהיה עוד מפת דרכים שאפשר לחזור אליה, לא יהיה ממשל שאפשר לפרוס בשטח ולא יישאר דבר על הקרקע שאפשר יהיה לשקם", כך הזהיר ניקולאי מלאדנוב – מנכ"ל מועצת השלום בשבוע שעבר בסקירה שבה הציג בפני מועצת הביטחון את תמונת המצב בעזה. הוא התריע כי קריסה של הפסקת האש וחזרה למלחמה יובילו את התהליך ל"נקודת אל-חזור". יש להניח כי אזהרתו לא כוונה לאזני הציבור בישראל, שמגלה ספקנות רבה ביחס לסיכוייה של "תכנית טראמפ" ומודאג דווקא מהאפשרות שהיא תהפוך לאבן ריחיים על צווארה של ישראל.

הלחץ הציבורי הגובר, שמורגש היטב סביב המדיניות הביטחונית בעזה, הוא אחד הביטויים לשינוי התודעתי שחל בדעת הקהל בישראל. התגובה המיידית של הציבור לדיווחים בשבוע שעבר על אפשרות פתיחתו של מעבר ארז והודעת ההרגעה המהירה מטעם ראש הממשלה ושר הביטחון, הן עדות נוספת לכך.

הממשלה והדרג הצבאי נתונים תחת זכוכית מגדלת ציבורית קפדנית. הציבור לא מוכן לפשרות ומספק גיבוי מלא למדיניות נוקשה. זו התשובה גם לנאומו של מלאדנוב בפני מועצת הביטחון.

רשימת המחוסלים המתארכת מלמדת על האחיזה המודיעינית ועל הנחישות שקיימת במערכת הביטחון. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מהמוטיב שחוזר על עצמו כמעט בנוגע לכל אחד מהמחוסלים: מעורבותו בקידום מתווי טרור עדכניים. צריך להניח שבחמאס לא מאבדים זמן. כל רגע פנוי מנוצל לשיקום יכולות ולחשיבה על הדבר הבא שיוכל לחלץ את הארגון מטבעת החנק שמתהדקת סביבו ואולי אף לשנות במעט את המאזן הנוכחי.

לא צריך להיות מומחה כדי להעריך שאופציית החטיפה נחשקת על ידו יותר מאי פעם. בקרב המפקדים ומחבלי חמאס בשטח, ישנם לא מעטים שצברו ניסיון בתחום זה. מניעת תרחיש כזה צריכה להיות יעד בעדיפות עליונה לכוחותינו וגם לצורך כך חיוני לשמר את תחושת הנרדפות בחמאס. רשימת היעדים לחיסול צריכה להתרחב ולכלול מעבר לדרג השדה גם את שדרת המג"דים והפיקוד הבכיר. זאת הדרך להבהיר לארגון הטרור ולכל שאר הגורמים את משמעותה של מלחמת החורמה שעליה הכרזנו נגד חמאס.

התרגיל הפוליטי

בהנחה הלא-מבוססת שלא יהיו התפתחויות שישפיעו על כך, ב-28 בנובמבר תקיים "הרשות הפלסטינית" בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הפעם האחרונות שבה התקיימו בחירות לגוף זה היתה בשנת 2006 וחמאס זכה בהן לרוב. תנועת חמאס הדגישה אז במוצהר כי השתתפותה בבחירות לא מהווה הכרה בזכותה של ישראל להתקיים או בהסכמי אוסלו. כדי למנוע תרחיש דומה, קבע אבו מאזן תנאים שמונעים את השתתפותה בבחירות, ובהם פירוק הזרוע הצבאית של הארגון.

בחמאס נערכים כיום ברצינות לאירוע הזה ורואים בו הזדמנות לחיזוק כוחה של התנועה במוסדות הפלסטינים וביו"ש.
"ההשתתפות בבחירות היא המצב הטבעי מבחינת תנועת חמאס…", אמר בכיר התנועה חוסאם בדראן והוסיף – "אנחנו אלה שניצחנו בבחירות ב-2006 ברוב גדול וברור, אך טבעי היה שננהל את השלטון ברצועת עזה ובגדה. …אנחנו הולכים היום לבחירות כדי להרכיב את הגוש הלאומי הגדול ביותר האפשרי שיתמודד בהן".

בארגון הטרור קיבלו בסיפוק את אמירתו של ניקולאי מלאדנוב במאי השנה כי אין דרישה מחמאס להיעלם כליל מהזירה הפוליטית. לייתר ביטחון וכדי שההשתתפות בבחירות לא תהפוך למנוף לחץ עליה, הם עסוקים בתחבולות פוליטיות.

בין השאר, כדי לעקוף התנגדויות אפשריות, חמאס מתכננת לחבור לגורמים פלסטיניים מקרב מתנגדי אבו-מאזן, שחלקם נתפסים לגיטימיים בעיני הקהילה הבינלאומית ולהתמודד במסגרת גוש פוליטי גדול. מוחמד דחלאן – הוא אחד מהשמות המוכרים יותר לציבור בישראל.

למנוע מחמאס להשתתף

הפוליטיקה הפנימית במערכת הפלסטינית היא מהנושאים המשעממים יותר בשיח הישראלי. זאת, אפילו בימי שיגרה וקל וחומר כשסדר היום גדוש בנושאים דרמטיים, החל מהמלחמה עם איראן וכלה בבחירות בישראל. דווקא משום כך כדאי לזכור ולהזכיר: השתתפות חמאס בבחירות ב-2006, בעודו מפעיל טרור ומחויב להשמדת מדינת ישראל, סללה את דרכו להגה השלטון ברצועת-עזה ומשם, לימים, גם למתקפת 7 באוקטובר.
הרשות הפלסטינית כשלעצמה היא שְׁכִיב מְרַע. הממשלה הנוכחית אמנם הבהירה כי לא תוקם מדינה פלסטינית אך מנגד לא נטשה את מחויבותה ל"הסכמי אוסלו", כנראה מתוך רתיעה מפני מחיריו של צעד כזה.
עמדתה של ישראל ביחס לקיומן של הבחירות בכלל, טרם הובהרה. בשום אופן ובשום מתכונת אין לאפשר את השתתפות חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31 באוגוסט 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

"בית החולים נאצר בח'אן־יונס ממשיך לשמש תשתית צבאית מרכזית של חמאס בדרום רצועת עזה. מטופלים ואנשי צוות בבית החולים עדים לנוכחות קבע של פעילי חמאס, חלקם רעולי פנים, באזורים שונים של מתחם בית החולים. בקומה השנייה של מרפאות החוץ מתבצעות חקירות של ביטחון הפנים והמודיעין הצבאי של חמאס, שמנצל את בית החולים כמרכז שלטון, לצורך חקירות, עינויים וגביית כספים".

ציטוט זה נלקח מתוך הודעה משותפת של צה"ל ושב"כ, שפורסמה השבוע באתר דובר צה"ל. על רקע התיאור המפורט בלט בחסרונו סעיף ה"לפיכך" – משפט הסיום שאמור היה להסביר מה עושים עם הדבר הזה. במקום זאת, ההודעה נחתמה באזהרה לתושבי רצועת עזה, שלפיה "חמאס מפחד לאבד את השליטה ברצועה, ולכן עושה שימוש בבתי חולים, בתי ספר ומתקנים אזרחיים נוספים לצרכיו, ופוגע בתושבים במרחבים שנועדו לשרת אותם". תושבי עזה, כמובן, הם האחרונים שזקוקים לאזהרה הזאת.

ניתן להניח שההחלטה לפרסם את המידע הזה נפלה רק לאחר שנשללה האפשרות לפעולה מבצעית על בסיסו. אפשר גם להעריך מה היו השיקולים לכך. אלא שכאשר מערכת הביטחון מצהירה על מודעותה להתרחשויות כאלה ונמנעת מלטפל בהן, היא מייצרת תודעה של השלמה עם קיומן. זהו הרושם שעלול להתקבל לא רק בחמאס, אלא גם באוכלוסייה העזתית כולה, אצל המתווכים הבינלאומיים, ב"מועצת השלום" ואפילו בקרב כוחותינו בצה"ל ובשב"כ.

כאשר בישראל הרשמית מדברים במונחים של "הפרות מצד חמאס", אנו משחקים לידי ארגון חמאס והמדינות התומכות בו, שמבקשים להחזיר את העימות לממדים של סכסוך בין שני צדדים עם טענות הדדיות לאי־קיומן של הבנות. כאשר ישראל "מזהירה את חמאס" בעקבות שיגורי העפיפונים, היא תורמת בכך לחיזוקו של הרושם הזה על קיומו של שיח קינטי־מדיני משולב בין הצדדים. כאשר מוסיפים להודעה על חיסול מחבל שהשתתף בטבח 7 באוקטובר גם את העובדה שהוא היה מעורב בקידום פעילות טרור עדכנית, מחזקים את הרושם שזהו תנאי לסיכולים ממוקדים בעת הזו.

השפה אינה רק כלי טכני להעברת מסרים ומידע. היא משקפת, מעצבת ובונה את התודעה ואת תפיסת המציאות שלנו. התודעה מחוללת את הרצון ואת הנחישות, ומשפיעה על המעשים.
כאשר אנו מצהירים כי לא נחזור למציאות שלפני 7 באוקטובר, זה מחייב אותנו לפני הכול לשינוי תודעתי. נדרש מאיתנו להישאר בתודעה של השמדת האויב ושלילת כל מציאות שבה חמאס נשאר גורם כוח משמעותי, ריבוני או חמוש, שאיתו מתקיים שיח כלשהו.

במקום לשגר לחמאס אזהרות על הצעדים שישראל תעשה אם לא ייפסקו שיגורי העפיפונים, צריך לבצע את אותם הצעדים; במקום לתעד את "הפרות חמאס", יש לתקוף. רשימת המפקדים הבכירים בחמאס בדרג שמעל מפקד פלוגה, ארוכה ויציבה מזה זמן. אין שום סיבה להשאיר זאת כך.

ספקנות בריאה
ניקולאי מלאדנוב, מנכ"ל "מועצת השלום", סקר השבוע בפני מועצת הביטחון של האו"ם את תמונת המצב סביב הניסיון לעבור לשלב הבא של תוכנית טראמפ ברצועה. במוקד דבריו עמדה ההסכמה שהושגה עם חמאס על מתווה להעברת השלטון האזרחי והביטחוני בעזה ועל פירוק נשקו במסגרת מפת הדרכים שמקדמות "מועצת השלום" והמדינות המתווכות. מלאדנוב הזהיר כי קריסה של הפסקת האש וחזרה למלחמה עלולות להביא את התהליך כולו ל"נקודת אל־חזור". יש להניח כי אזהרה זו לא כוונה לאוזני הישראלים, שמרביתם מגלים חוסר אמון מוחלט בסיכוייה של תוכנית טראמפ להשיג את היעדים מול חמאס.

מתברר כי ביקורם של ג'ארד קושנר וניקולאי מלאדנוב באזור, וגם פגישתם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא הביאו להגברת האמון בתוכניתם מצד הציבור בישראל. סקר שערך מכון משגב לביטחון לאומי ב־20 אוגוסט העלה כי 74 אחוזים מהציבור היהודי בישראל לא מאמינים שתוכנית טראמפ תביא לפירוק מוחלט של חמאס ולהוצאת כל הנשק מרצועת עזה. שתי החלופות המועדפות לפתרון בעיית עזה, מתוך כמה אפשרויות שהוצגו, הן הגברת הלחימה או הקמת ממשל צבאי זמני עד להשגת היעדים הדרושים.

הספקנות ביחס להסדר בעזה היא בגדר קונצנזוס. הציבור הישראלי כולו – משמאל ומימין – מחזיק בעמדה כמעט זהה בנושא זה.

הלחץ הציבורי הגובר, המורגש היטב סביב המדיניות הביטחונית בעזה, הוא אחד הביטויים לשינוי התודעתי שחל בדעת הקהל בישראל. התגובה הציבורית לאפשרות פתיחתו של מעבר ארז להכנסת סחורות לעזה, וההודעה המהירה שפרסמו אתמול ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ, הן עדות נוספת לכך.

הממשלה והדרג הצבאי נתונים תחת זכוכית מגדלת ציבורית קפדנית. הציבור לא מוכן לפשרות, ומספק גיבוי מלא למדיניות נוקשה. זו התשובה גם לנאומו של מלאדנוב בפני מועצת הביטחון.

התרגיל הפוליטי של חמאס
בהנחה הלא־מבוססת שלא יהיו התפתחויות שישפיעו על כך, ב־28 בנובמבר תקיים הרשות הפלסטינית בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הפעם האחרונה שבה התקיימו בחירות לגוף זה הייתה בשנת 2006, וחמאס זכה בהן לרוב. תנועת חמאס הדגישה אז במוצהר כי השתתפותה בבחירות לא מהווה הכרה בזכותה של ישראל להתקיים או בהסכמי אוסלו. כדי למנוע תרחיש דומה קבע אבו־מאזן תנאים שמונעים את השתתפות חמאס בבחירות, ובהם פירוק הזרוע הצבאית של הארגון.

בחמאס נערכים ברצינות לאירוע הזה, ורואים בו הזדמנות לחיזוק כוחה של התנועה במוסדות הפלסטיניים וביהודה ושומרון. "ההשתתפות בבחירות היא המצב הטבעי מבחינת חמאס", אמר בכיר התנועה חוסאם בדראן, והוסיף: "ניצחנו בבחירות ב־2006 ברוב גדול וברור. אך טבעי היה שננהל את השלטון ברצועת עזה ובגדה". לדבריו, "אנחנו הולכים היום לבחירות כדי להרכיב את הגוש הלאומי הגדול ביותר האפשרי שיתמודד בהן".
בארגון הטרור קיבלו בסיפוק את אמירתו של מלאדנוב במאי השנה, שלפיה אין דרישה מחמאס להיעלם כליל מהזירה הפוליטית. ליתר ביטחון, וכדי שההשתתפות בבחירות לא תשמש מנוף לחץ על חמאס, ראשיו עסוקים בתחבולות פוליטיות. בין השאר, כדי לעקוף התנגדויות אפשריות חמאס מתכנן לחבור לגורמים פלסטיניים מקרב מתנגדי אבו־מאזן, שחלקם נתפסים לגיטימיים בעיני הקהילה הבינלאומית, וביחד איתם להתמודד במסגרת גוש פוליטי גדול. מוחמד דחלאן הוא אחד השמות המוכרים יותר לציבור בישראל מהגורמים הללו.

הפוליטיקה הפנימית במערכת הפלסטינית היא מהנושאים המשעממים יותר בשיח הישראלי אפילו בימי שגרה, קל וחומר כשסדר היום גדוש בנושאים דרמטיים – החל מהמלחמה נגד איראן, וכלה בבחירות בישראל. דווקא משום כך כדאי לזכור ולהזכיר: השתתפות חמאס בבחירות ב־2006, בעודו מפעיל טרור ומחויב להשמדת מדינת ישראל, סללה את דרכו לתפיסת הגה השלטון ברצועת עזה, ומשם לימים גם למתקפת 7 אוקטובר.
כשלעצמה, הרש"פ היא שכיב מרע. הממשלה הנוכחית בישראל אומנם הבהירה כי לא תוקם מדינה פלסטינית, אך מנגד לא נטשה את מחויבותה להסכמי אוסלו – כנראה בעקבות הרתיעה מפני מחיריו של צעד כזה.

עמדת ישראל ביחס לקיומן של הבחירות ברשות טרם הובהרה. גם אם מסיבות שונות היא תחליט לאפשר אותן, בשום אופן וצורה אין לאפשר לחמאס לקחת בהן חלק. מלחמת חורמה – זו האפשרות היחידה מול ארגון הטרור.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 28 באוגוסט 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

סקר שערך מכון משגב לביטחון לאומי מצא שרוב גדול מהציבור הישראלי לא מאמין שתוכנית מועצת השלום של הנשיא דונלד טראמפ ברצועת עזה תביא להוצאת כל הנשק החוצה ולפירוקו המוחלט של חמאס. במקום זאת, רוב בקרב משתתפי הסקר מעדיף להמשיך בלחימה עד להשגת היעדים הצבאיים או להקים ממשל צבאי זמני בעזה.

הסקר נערך ב-20 באוגוסט 2026 על ידי "לזר מחקרים", בראשות ד"ר מנחם לזר, ובשיתוף פאנל המשיבים האינטרנטי Panel4All. משתתפי הסקר כללו 501 משיבים, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת במדינת ישראל מגיל 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית היא 4.4%.

רוב מוחלט של משתתפי הסקר, 74%, לא מאמין שתוכנית טראמפ תביא להוצאת כל הנשק מעזה ולפירוק מוחלט של חמאס. רק 16% ממשתתפי הסקר מאמינים בטענה זו, ו-10% נוספים אינם יודעים לענות עליה. ביחס לשאלה זו לא ניכר הבדל בין ישראלים המשתייכים למחנות פוליטיים שונים, אך בחלוקה דמוגרפית נמצא כי חוסר האמון בתוכנית היה גבוה באופן יחסי אצל תושבי תל-אביב והדרום (81% בשתי הקבוצות).

לצד זאת, שני פתרונות אחרים נתפסו כמקובלים יותר בעיני הציבור היהודי בישראל, בהתאם לסקר: הגברת הלחימה עד להשגת המטרות הצבאיות זכתה ל-30% תמיכה (42% בקרב מי שמגדירים את עצמם "אנשי ימין"), והקמת ממשל צבאי זמני ברצועה עזה, עד להשגת כלל המטרות הצבאיות, קיבלה 24% תמיכה של כלל המשיבים.

הגברת הלחימה נתפסה כפתרון מקובל יותר על ידי משיבים דתיים וחרדים (49% ו-40%, בהתאמה), בעוד שהנטייה לאפשרות של הקמת ממשל צבאי זמני  הייתה גדולה יותר אצל נשים  ומסורתיים ומשתתפים בגיל 45-60 (31% בכל אחת מהקבוצות הללו).

פתרון אפשרי של העברת השלטון ברצועה לידי הרשות הפלסטינית מקובל בקרב 10% בלבד ממשיבי הסקר, וזוכה לאהדה גדולה יותר בקרב מי שהגדירו את עצמם "אנשי שמאל" (34%). פתרון זה נתפס חיובי יותר בעיני משיבי הסקר שגילם גבוה מ-60 (20%).

שאלה אחרת שנבחנה בסקר היא היחס של הציבור היהודי בישראל להתיישבות בעזה. בעוד ש-47% ציינו כי הם מתנגדים להתיישבות כזו, 42% תמכו בה. התמיכה בהתיישבות גבוהה בקרוב מי שמגדירים את עצמם "אנשי ימין" (69% בעד, 22% נגד), בעוד ש"אנשי מרכז" ו"אנשי שמאל" מתנגדים לכך ברובם המוחלט (74% בקרב "אנשי המרכז" ו-84% מ"אנשי השמאל").

בחלוקה לפי מגזרים, גילים ושיוך גיאוגרפי נמצא כי התמיכה בהתיישבות מאפיינת יותר משיבים שגילם עד 44 (55%), דתיים (74%), חרדים (84%), תושבי ירושלים, יהודה ושומרון (68%) והדרום (58%). לצד זאת, ההתנגדות למהלך אפשרי כזה בלטה בקרב משיבים בני 60 ומעלה (63%) וחילונים (65%).