כשלושה ימים לאחר שפתחה ישראל במתקפת המנע "עם כלביא" נגד מתקני הגרעין ומערך הטילים הבליסטיים של איראן התחילה להתבהר התמונה בנוגע למכת הפתיחה המוצלחת, שאף עלתה על כל הציפיות בהשגת יעדיה. קשה שלא לתמוה שוב ושוב על הפער בהישגים האסטרטגיים של ישראל בזירת עזה אל מול זירות המלחמה האחרות, בייחוד לבנון, סוריה ועכשיו איראן. זאת נוכח התעוזה, התחבולה, גורם ההפתעה, העליונות המודיעינית והאווירית והתוכנית המבצעית הסדורה בזירות אלו.

בשלב זה, מדינת ישראל נכנסת לשלב הקריטי והוא שלב ההכרעה של המלחמה הרב-זירתית שנמשכת קרוב לשנתיים. ההחלטה של הדרג המדיני-ביטחוני על בידול הזירות, שאפיין את תחילת המערכה והיה נכון לשלבים המוקדמים, כבר אינו מתאים לשלב ההכרעה, ולכן אסור להפסיק את המלחמה בזירת עזה גם במקביל לזירת איראן. אף על פי שהוסטו חלק מן הכוחות מרצועת עזה לטובת הגנת הגבולות, עדיין סדר הכוח של צבא היבשה מאפשר לתמרן ולהשיג יעדים מבצעיים, בייחוד לנוכח העובדה שבזירת איראן פועל בעיקר חיל האוויר.

מבחינת השלכות המלחמה בזירת איראן, אחד היתרונות החשובים בנוגע לזירת עזה הוא שכל תשומת הלב והקשב הבינלאומיים, הן של הדרג המדיני והדיפלומטי והן של התקשורת, נתונים לאיראן. מצב זה מאפשר לפעול בעזה באופן חופשי יותר (כמובן תוך עמידה בכללי הדין הבינלאומי), כך שמקבלי ההחלטות יכולים לתת פחות משקל לשיקולים של התחשבות בלחץ מדיני. יתרה מכך, אחד האמצעים שמפעיל החמאס כארגון טרור הנלחם במדינה הוא לוחמה פסיכולוגית ותעמולה, וזאת בניסיון לפגוע בכל מהלך טקטי או יתרון שמשיגה ישראל, כמו לאחרונה במהלך היזום של חלוקת הסיוע ההומניטרי. העובדה שיש פחות קשב לתעמולת חמאס בתקשורת העולמית מסייעת במובן זה לישראל.

הפסקת או השהיית המלחמה בעזה תפגע במיצובה של ישראל כמעצמה אזורית. הלחימה בשתי הזירות במקביל בשלב זה מסמנת לאויביה וגם לכל השחקנים האזוריים שמדינת ישראל נחושה להכריע ומבססת את ההרתעה. לעומת זאת, תרחיש שבו תהיה הכרעה בזירת איראן ללא הכרעה בזירת עזה יתפרש כחולשה, יפגע בהרתעה ובביסוס מעמדה האזורי של ישראל. עזה אינה זירה שעומדת בפני עצמה אלא מהווה חוליה חשובה בלחימה הרחבה יותר על עתידה הביטחוני של מדינת ישראל במזרח התיכון.

יש לזכור שחמאס הוא ארגון טרור ששיקוליו שונים במהותם משיקולים של מדינה, ולכן התרחיש של כניעה – משמע החזרת החטופים, הגליית מנהיגים ופירוז רצועת עזה – הוא תרחיש פחות סביר בתנאים הנוכחיים. מחבלי החמאס מתבצרים במנהרות, צה"ל נמנע מפעולה באזורים שבהם חמאס מחזיק בחטופים כנכס אסטרטגי והשליטה האזרחית של חמאס באוכלוסייה עדיין קיימת. לעומת זאת, בזירת איראן יצרה ישראל מנוף לחץ משמעותי עבור הנשיא טראמפ, שעשוי להוביל את איראן לחזור למשא ומתן ולאלץ אותה לחתום על הסכם בתנאים שיוכתבו על ידי ארה"ב וישראל, או להיכנע כדי שמשטר האייתולות יבטיח את הישרדותו. גם התמוטטות המשטר באיראן אינה תרחיש בלתי סביר.

לפיכך, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות מצב שבו איראן, שנמצאת אלפי ק"מ מגבולות ישראל, תוכרע ואילו ארגון הפרוקסי שלה, שנמצא מאות מטרים מיישובים ישראליים, ישרוד. לכן ההכרעה חייבת להיות בשתי הזירות במקביל. במידה רבה, בהיבט האסטרטגי, ההכרעה בזירת עזה אף כרוכה בהכרעת איראן.

הודעת דוברת הבית הלבן

במסיבת עיתונאים בבית הלבן, ב-3 ביוני 2025, התייחסה דוברת הבית הלבן, קרולין ליבייט (Karoline Leavitt), לדיווחים של תנועת החמאס שישראל ביצעה טבח בקרב אזרחים שבאו לקחת מזון באזור המיועד לכך.

הדוברת ציינה באורח ישיר דיווחים של BBC כי "טנק ישראלי הרג 26 אנשים בעזה"; "הצלב האדום טוען ש-21 אנשים נהרגו באזור חלוקת המזון בעזה"; "בירי של חיילי צה"ל נהרגו 31 אנשים ברצועה". בסופו של דבר, אמרה הדוברת, נאלץ ה-BBC להודות שאין לו אימות לנכונות דיווחים אלה.

בעקבות דיווחים אלה פנה החמאס לאו"ם בדרישה כי יפעל למנוע את הפעלת "מנגנון ההרג" של ישראל (killing mechanism). מזכיר האו"ם, אנטוניו גוטרז' (António Guterres), מיהר לגנות את הטבח.

"הממשל", אמרה הדוברת, "מודע לדיווחים אלה ובוחן את מהימנותם. בניגוד לכלי תקשורת שונים אנחנו לא מתייחסים להודעות החמאס כאל הודעות אמינות (we don’t take the word of Hamas with total truth). ארצות הברית תמשיך בבדיקת הנתונים לפני שתאשר אותם".

היא הציעה שעיתונאים החפצים בדיווחי אמת ינהגו באורח דומה כדי לצמצם את דיווחי הסרק בעולם (reduce the amount of misinformation that’s going around the globe). ה-BBC, מצידו, הכחיש את דברי הדוברת כאילו התברר לו שהדיווחים שמסר אינם אמינים.

ככל הידוע, זו הפעם הראשונה בתולדות העימות הנוכחי בין ישראל והחמאס שהממשל מערער בצורה כל כך נחרצת וחד-משמעית על אמינות דיווחי החמאס בהקשר של אירועים שבהם נפגעים אזרחים רבים. באירועים קודמים נטה הממשל לקבל את דיווחי החמאס כאמינים, לעיתים תוך הסתייגות רפה. אגב, גם בארץ דיווחו כלי תקשורת רבים על אירועים צבאיים ברצועת עזה תוך ציון דיווחי החמאס מבלי שהציבו סימן שאלה משמעותי לגבי אמיתותם.

תמונת מצב

בהתייחסות של הנשיא ביידן לדיווחים של החמאס על מספרי הנפגעים בעזה כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, תחת הזעזוע הקשה של מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023, אמר הנשיא ביידן דברים דומים: "אין לי מושג", קבע הנשיא ב-25 באוקטובר 2023, "האם הפלסטינים מדווחים אמת באשר למספרי הנפגעים בצידם. אין לי אמון (I have no confidence) במספרים שהפלסטינים מציגים בפומבי".

בהמשך שינה הנשיא ביידן את טעמו. באירוע רב-נפגעים בפברואר 2024 הסתמך הנשיא ביידן על נתונים שמסר החמאס. כשנשאל דוברו על מקורות המידע של הנשיא באשר למספרי הנפגעים הסתפק בקביעה שהוא הסתמך על "נתונים שפורסמו בגלוי" (publicly available data). מאוחר יותר הוא קבע שישראל הרגה "יותר מדי" (too many) אזרחים חפים מפשע, כולל ילדים, ברצועת עזה. קביעה זו הסתמכה כמובן על נתונים שפרסם משרד הבריאות של החמאס ברצועת עזה.

בעקבות תקיפה ישראלית בבית ספר ברצועת עזה ב-10 באוגוסט 2024 פרסם החמאס הודעה כי 70 אזרחים נהרגו בתקיפה על "בית הספר". מבלי להתייחס להודעתו של דובר צה"ל כי התקיפה כוונה למפקדה של החמאס, ובהסתמכות על דיווחי החמאס בלבד, מיהרה סגנית הנשיא, קמלה האריס (Kamala Harris), למתוח ביקורת על פעילותה הצבאית של ישראל: "אנשים רבים מדי (far too many) נהרגים ברצועה". האריס הודתה כי לישראל יש זכות "לרדוף" (go after) את החמאס; עם זאת יש לה גם "אחריות חשובה" (important responsibility).

בדבריו בפני באי הוועידה של המפלגה הדמוקרטית באוגוסט 2024 צעד הנשיא כברת דרך חמורה מאוד מנקודת ראותה של מדינת ישראל בהקשר של פעילותה הצבאית ברצועת עזה. בהתייחסות ישירה לטענות של המפגינים הפרו-פלסטיניים מחוץ לאולם שבו נערכה הוועידה כי ישראל מבצעת "רצח עם" ברצועת עזה אמר: "יש להם סיבה טובה למחאה" (they have a point). אנשים רבים מדי נהרגים בשני הצדדים.

גם האיחוד האירופי אימץ לו את נתוני החמאס כדי לעצב מדיניות ביקורתית כלפי פעילותה הצבאית של ישראל ברצועת עזה. בהסתמכות על נתוני משרד הבריאות ברצועה שלפיהם נהרגו ברצועה 3,924 אנשים מאז חידוש האש במרץ 2025, קבעה הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי, קאז'ה קאלאס (Kaja Kallas), לא ברור על סמך מה, כי "הפעילות הצבאית של ישראל בעזה מרחיקה לכת מעבר לצורך להילחם בחמאס" (go beyond what is necessary to fight Hamas).

סיכום

נתוני החמאס על מספר הנפגעים ברצועה המופצים באמצעות משרד הבריאות שלו נתקלו בשנים האחרונות במידה רבה של ביקורת מצד חוקרים בתחום הפלסטיני. מומחים לדמוגרפיה ולסטטיסטיקה הצביעו גם הם על המופרכות הסטטיסטית של הדיווחים בפרסומים שהוצגו והוסברו שוב ושוב מעל במות רבות. למרות זאת, חמאס מצליח להנחיל לתקשורת הבינלאומית ולארגוני סיוע בינלאומיים, ובאמצעותם למנהיגים בעולם, את הנרטיב השקרי שלו.

הנרטיב החמאסי מהודהד על ידי התקשורת הבינלאומית ובהתבטאויות ביקורתיות ונטולות אחריות של מנהיגים פוליטיים כלפי ישראל. בולטת התעלמות כמעט מוחלטת מהאחריות הישירה של חמאס למותם של אזרחים פלסטינים בשל השימוש הציני והאכזרי שהחמאס עושה במתקנים אזרחיים והומניטריים כדוגמת בתי חולים, בתי ספר, מחסני מזון ותשתיות אונר"א. הדבקות הבלתי אחראית והמוטה של גורמים רבים במערכת הבינלאומית בנתונים שמציג חמאס, במקביל לביקורת חריפה המוטחת בישראל והתעלמות ממאמצי צה"ל לצמצם ככל הניתן את הפגיעה האגבית באזרחים, מעודדות את חמאס לדבוק בדרכי פעולתו ולסיכון חיי אזרחים פלסטינים ותורמות בסופו של דבר לפגיעה באזרחים פלסטינים.

חמאס שואב עידוד מהביקורת הבינלאומית המוטחת בישראל, מהדהוד הנרטיב השקרי שלו ומההתעלמות הכמעט מוחלטת של התקשורת הבינלאומית, ארגוני הסיוע הבינלאומיים בהובלת האו"ם ומנהיגים פוליטיים מתרומתו ומאחריותו הישירות לטרגדיה הפלסטינית. תמונת מצב זו מעודדת אותו להמשיך לדבוק באותה אסטרטגיית פעולה ולהקשיח עמדות במשא ומתן. המשמעות, במבחן התוצאה, היא הרחקת המלחמה מסיומה על מחיריה הכבדים גם בעבור אזרחים פלסטינים.

לאורך כל העימותים עם ישראל הצליח החמאס, בתחכום רב, ליצור מומנטום אדיר של לחץ בינלאומי על ישראל. כל זאת, בין השאר, על בסיס העובדה שנתונים שהוא פרסם על מספרי הנפגעים ברצועה, באמצעות משרד הבריאות הפלסטיני, התקבלו במערכת הבינלאומית כנתוני אמת. ישראל מצידה התקשתה לעמוד מול מציאות זו, בין השאר משום שלמרות שהצליחה מעת לעת להפריך נתונים שדווחו על ידי חמאס, אך התקשתה להציג נתונים שונים מאלה שהציג החמאס שייחשבו כאמינים.

הממונים על מה שקרוי "הסברה" במדינת ישראל, ובעיקר משרד החוץ ודובר צה"ל, חייבים להעצים את המאבק לערעור אמינות דיווחיו של החמאס ולחשיפה שיטתית של אסטרטגיית הפעולה של החמאס ותרומת הארגון ואחריותו לאובדן חיי אזרחים פלסטינים.

במקביל, המאמץ ההסברתי/תודעתי חייב להתמקד גם בביקורת כלפי התקשורת הבינלאומית, ארגוני הסיוע ומנהיגים בינלאומיים הממשיכים להישען על דיווחי חמאס ולהדהד את הנרטיב החמאסי תוך הימנעות מהטחת ביקורת קשה בארגון והבלטת אחריותו ותרומתו למצב הקיים.

עתה, ומשהציב הממשל האמריקני באורח נחרץ וחד-משמעי סימן שאלה גדול סביב אמינות דיווחי החמאס על מספרי הנפגעים בצידו, מדובר באירוע רב-חשיבות במאבק על התודעה בעימות הקשה בין ישראל לחמאס. מעתה, ועם הגברת מאמצי ההסברה והתודעה של ישראל ותמיכה של הממשל האמריקאי במאמצים אלו ובהעצמת הפקפוק באמינות דיווחי חמאס, כך יש לקוות, יתקבלו דיווחי החמאס על מספרי הנפגעים ברצועה במידה רבה של פקפוק. אם מדינת ישראל תירתם ובמשנה מרץ למאמץ התודעתי ותתייחס אליו כאל רכיב קריטי של המלחמה נגד חמאס, גדלים הסיכויים שמאבק זה יצליח. הישגים במאבק התודעתי וההסברתי הזה יפחיתו להערכתנו את הלחץ הבינלאומי על מדינת ישראל, וחופש התמרון שלה יגדל במידה רבה.

בזמן שישראל מתלבטת לגבי "היום שאחרי" ברצועת עזה, ולקראת כינוסה של ועידה צרפתית-סעודית בשבוע הקרוב, ממשיכה סוגיית הפליטים הפלסטינים לזכות כבר עשרות שנים ליחס חריג, מעוות ומסוכן. מדובר באנומליה משפטית ומדינית שאין לה אח ורע בזירה הבינלאומית, שכל מטרתה להחריף ולקבע את הסכסוך.

שורש הבעיה טמון באונר"א – סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים, שהוקמה בשנת 1949. בניגוד לנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR) המטפלת בכל יתר אוכלוסיות הפליטים בעולם לפי אמנת הפליטים מ-1951, אונר"א אימצה הגדרה ייחודית וגמישה לפליטות הפלסטינית: כל מי שהתגורר בארץ ישראל בין יוני 1946 למאי 1948 ואיבד את ביתו – וכן כל צאצאיו עד קץ הדורות – נחשב לפליט. כך תפח מספר הפליטים הפלסטינים מכ-700 אלף בשנת 1948 ליותר מ-5.9 מיליון כיום.

על פי הסטנדרטים העולמיים המקובלים, רק כ-7,500 איש שחיים כיום עונים בפועל על ההגדרה המקובלת לפליטות – כלומר, פי אלף פחות מהמספר שמקדם האו"ם. אין תקדים לעיוות כזה בטיפול בפליטים בשום מקום אחר בעולם.

השלכותיו של עיוות זה מרחיקות לכת. הגדרת הפליטות החריגה של אונר"א משמרת תודעת קורבן, מזינה תקוות שווא ל"שיבה", שמשמעותה למעשה חיסול המדינה היהודית, ומעמיקה את הסירוב הפלסטיני להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. לא מדובר במדיניות הומניטרית – אלא בכלי פוליטי שמנציח את הסכסוך.

התוצאה בפועל היא מצב אבסורדי: בירדן, כ-2.4 מיליון פלסטינים – אזרחים לכל דבר – ממשיכים להיחשב לפליטים. ביהודה, שומרון ורצועת עזה, יותר מ-2.5 מיליון איש חיים תחת שלטון עצמי פלסטיני, בשטח שהם עצמם מגדירים כפלסטין – אך עדיין מסווגים כפליטים ממנה. בלבנון ובסוריה, רבים מהפלסטינים הרשומים כבר עזבו את המדינות האלה, וחלקם אף קיבלו אזרחות במדינות אחרות – אך אונר"א ממשיכה לכלול אותם ברשימותיה, מבלי לעדכן את הנתונים.

שום קבוצת פליטים אחרת בעולם אינה זוכה ליחס דומה. לפי הסטנדרט הבינלאומי, מעמד פליט אינו עובר אוטומטית בירושה, והוא פוקע עם קבלת אזרחות. אבל כשמדובר בפלסטינים, אונר"א מעניקה מעמד פליט אוטומטי גם לדורות הבאים – בלי קשר לתנאים הספציפיים, למקום המגורים או למעמד המשפטי. זוהי מדיניות ייחודית, המנוגדת לכל נורמה בינלאומית.

בזירה הבינלאומית עשתה באחרונה ארצות הברית צעד חשוב כשחדלה לממן את אונר"א, אך בכך אין די. כדי לקדם חזון אמיתי של מזרח תיכון חדש ובטוח, עליה לנקוט צעד נוסף: לגבש עמדה רשמית שלפיה רק מיעוט זניח מהפלסטינים הרשומים כיום כפליטים אכן עומד בסטנדרטים הבינלאומיים. כל השאר הם אזרחים במדינות שונות או תושבים תחת שלטון עצמי, ואינם צריכים להיחשב לפליטים.

יש מי שיזהיר, בארץ ובעולם, שפעולה כזאת תכניס מימד של חוסר יציבות. אך האמת היא שהמדיניות הנוכחית, זו שהעניקה לאונר"א מונופול על הגדרת הפליטות הפלסטינית, היא זו שהמיטה אסון על האזור: במשך 75 שנה היא חיזקה את הקיצונים, תיחזקה את נרטיב "השיבה" הפלסטיני, והרחיקה כל סיכוי לפיוס. הגיעה העת למסגרת חדשה – המבוססת על אמת, שוויון וחתירה לפתרון בר-קיימא, ולא על שימור פיקטיבי של הבעיה.

אם הקהילה הבינלאומית באמת חפצה בשלום – עליה להכיר בכך שסטטוס פליט לא נועד לשרת אג'נדה פוליטית. הוא נועד להגן על מי שבאמת זקוקים לכך. למען השלום, הצדק, ועתיד המזרח התיכון כולו – הגיע הזמן לשים סוף למיתוס הפליט הפלסטיני.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 12.06.2025.

קשה אך נסבל. כך, יש להניח, מסכמים בחמאס את הערכת-המצב הכללית, בסיומו של השבוע השלישי למבצע "מרכבות גדעון" ברצועת-עזה.

הפעילות ההתקפית של צה"ל במסגרת המבצע לצד המהלכים שנעשו לצמצום שליטתו של חמאס בסיוע ההומניטארי המועבר לרצועה,  אמנם הגבירו את הלחץ על ראשי אירגון הטרור, אך לא במידה שגרמה להם לרוץ למתווכים ולהסכים לוותר על חלק מ"קלפי-המיקוח" או על דרישותיהם הבסיסיות במשא-ומתן, רק בשביל לבלום את ישראל ולקנות עוד כמה שבועות של שקט.

יתרה מכך, הלחץ על ישראל בזירה הבינלאומית, שרשם השבוע שיאים חדשים, לצד הדיווחים בתקשורת על קוצר הרוח שטראמפ מגלה ביחס לפתרון בעיית עזה והמחלוקת המתרחבת בתוך ישראל בנוגע למלחמה, היוו בעיני חמאס גורם מאזן להפסדים שהוא רשם בשטח.

עליהם נוספו גם רצף התקריות שגרמו לאבדות ולנפגעים ישראלים, הירי הנמשך של הטילים מצד החות'ים בתימן וכן הפיגועים בארה"ב שבעיני חמאס הם ביטוי עממי אותנטי לתמיכה בפלסטינים ולהתנגדות למהלכי-ישראל.

מעל הכל, מה שמונע את שבירת רוחו של חמאס בשלב הזה הוא הידיעה אין הדבר תלוי אלא בו. לדידם של בכירי חמאס, בכל רגע שירצו הם יוכלו לעצור את ההתקפה הישראלית ולחדש את שליטתם בשטח ובסיוע ההומניטארי.

מבחינתם, אלה הם שולי הביטחון הנחוצים להבטחת שרידותו של האירגון וקיומם מאפשר להם להתנהל מבלי לחשוש שהאירגון נתון לאיום קיומי.  לשיטתם,  במצב כזה, כל עוד יימצאו בידיהם חטופים, הם יוכלו להגיע להסכם שיוציא את צה"ל מהרצועה ויאפשר את שיקומה וגם את בנייתו המחודשת של אירגון חמאס.

שלא במתכוון, ישראל תורמת לשמירת תקווה זו של חמאס. כל עוד היא רואה במבצע הצבאי אמצעי להפעלת לחץ על חמאס ולא להשמדתו המוחלטת, אין סיבה שחמאס יחשוב אחרת.

לחץ צבאי עוצמתי בדומה לזה שראינו בשבוע החולף עשוי לשחוק את התנגדותו של האוייב לאורך זמן, אך לישראל אין את כל הזמן שיידרש לשם כך. מחיריה של גישה כזו עלולים להיות כבדים מדיי, הן בנוגע לחטופים, הן בהיבטי הפגיעה בכוחותינו , הן במישור המדיני והן ביחס לעורף ולכלכלה. למרכיב הזמן תפקיד מפתח שמחייב את ישראל לאמץ גישה אחרת, כזו שמגבירה את האפקט ומקצרת את הטווחים עד להשגת המטרות.

במקביל לפעילות העצימה של צה"ל בתוך הרצועה, ולצימצום שליטת חמאס בסיוע ההומניטארי, נכון להגביר את המאמצים בשלושה תחומים ולהביא לפגיעה בלתי הפיכה מבחינת חמאס. הראשון: פגיעה בהנהגת האירגון בחו"ל. השני – מיטוט מנגנוני הממשל הרשמיים והלא-רשמיים ברצועה והשלישי – קידום יוזמת טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה.

בלי ההנהגה בחו"ל חמאס תאבד את מעמדה כתנועה אזורית

לאחר הפגיעה הקשה שישראל הסבה להנהגת חמאס ברצועת עזה, הפכה ההנהגה בחו"ל למוקד הכוח המשמעותי ביותר שמחזיק על כתפיו את תנועת חמאס.

פעילותה של המפקדה בחו"ל מהווה מכפיל כוח לחמאס ולה תרומה מכרעת בהפיכתו של האירגון לבעל השפעה אזורית, במיוחד לנוכח התנאים הקשים, שמגבילים את פעילותו  מרצועת-עזה או מיו"ש.

בזמן שראשי חמאס בעזה חיים במחתרת וקולם לא נשמע, ממלאים את מקומם בהצגת מדיניות התנועה ובקידום ענייניה, שורה של בעלי תפקידים, הנמנים על ההנהגה "המדינית" של חמאס ומקיימים את מרכז-חייהם בחו"ל.

הם מחליפים את ההנהגה המסתתרת, גם בהופעות בבימות-התקשורת, ברשתות החברתיות, בכינוסים ובשיחות מדיניות. פעילותם לא מסתכמת בכך, הם מהווים גוף המטה של הארגון, שותפים בגיבוש מדיניותו ובהסברתה, אחראים לגיוס התמיכה המדינית והמשאבים הנחוצים לבניית יכולותיו של הארגון ולפעילותו באזורים השונים. חלקם ממלאים תפקידים מבצעיים החל מתיאום בין-אזורי למטרות טרור וכלה בהכוונה של פעילות קונקרטית בזירות שונות. צאלח עארורי, הזכור לשמצה, היה בין הפעילים המוכרים לציבור אך כמוהו יש עוד כשלושים פעילים.

חאלד משעל, מוסא אבו מרזוק, באסם נעים, סאמי אבו זוהרי, עזאת רשק, אוסאמה חמדאן, מחמוד מרדאוי, טאהר נונו, זאהר ג'ברין הם שמות מוכרים לכל מי שעוקב אחר פעילות חמאס.

התפקיד המרכזי שממלאת מפקדה זו,  כמו גם מאמציה לגרור את ישראל למלחמה אזורית רב-זירתית, מחייבים את המערכת הישראלית לנקוט מאמץ נחוש ושיטתי נגדה עד לניטרול כל מרכיביה. במיוחד לאחר הטבח המפלצתי ב-7 אוקטובר שעליו תפארתה ולאחר הניסוח הבהיר שסיפק חאלד משעל על מחוייבותה המוחלטת של חמאס להשמיד את מדינת ישראל (מהים ועד הנהר, מראש-הנקרה ועד לאילת).

בלי מפקדה יעילה בחו"ל ולאחר שאיבד חלק גדול מיכולותיו בעזה, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים באזורים שונים כאירגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה ולכל מי שרואה במלחמה הממושכת הזו הזדמנות לעיצוב  סדר אזורי חדש.

מיטוט הממשל מחייב לגדוע את ערוצי התקשורת שלו עם הציבור

גם במציאות הקשה שצה"ל כופה עליו,  חמאס מצליח לשמר את משילותו ולהשליט סדר. המכשיר העיקרי לכך הוא האינטרנט. דרכו הוא מעביר הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב ובאמצעותו – בערוצי שידור שונים – הוא מעביר מסרים וגם הנחיות סדורות לתושבים. לצורך אכיפת הסדר והשלטת מרותו הוא מפעיל את יחידת "החץ"  – מנגנון חצי-רשמי שמופעל על ידי משרד הפנים, חלק ניכר מאנשיו שרתו במטרת חמאס או במנגנים ביטחוניים אחרים של האירגון.  הציבור בישראל נחשף למנגנון זה בעיקר דרך סרטוני הזוועה בהם נראים אנשי ה"חץ" יורים בברכיהם של מי שגנבו ממחסני חמאס או לא נשמעו להנחיות האירגון. הפצת הסרטונים משרתת את האינטרס של חמאס להפגין שליטה ולהרתיע את מתנגדיו .

כדי למוטט את שלטון חמאס חיוני לבודד אותו גם תקשורתית. נכון לפעול לשיתוק ערוצי האינטרנט של האירגון , להכביד עליו במלאכת בניית תמונת המצב, בתיאום בין מרכיביו ומעל הכל – בהפגנת נוכחותו והנחיותיו לציבור.

לצד זאת, חיוני לפגוע באופן שיטתי בכל מנגנוניו ולנטרל גם את אנשיו המופקדים על המערכות האזרחיות. אכן, תוצאה אפשרית של צעדים אלה עלולה להיות הגברת אי הסדר ברצועה, אך במצב שבו חמאס מחזיק בכוח במוסרות השילטון, זו תחנה בלתי נמנעת בדרך לניתוקו מהן.

העברת נשק לגורמים בעזה – הנזק גדול מהתועלת

אם נכונים הפרסומים בדבר העברתם של אמצעי לחימה על ידי ישראל לגורמים בעזה המתנגדים לחמאס, כי אז נכון לבחון מחדש את המדיניות הזו.

בשעה שישראל נאבקת על פירוז הרצועה מנשק ומיכולות צבאיות – אין זה נכון להגדיל את המלאי, גם אם זה משרת את הרצון לפגוע בחמאס.

ביטויי סלידה, תיעוב והתרחקות מחמאס מצד גורמים ברצועה, לא אמורים להפתיע אותנו, אך אין לראותם כמייצגים מגמה שלטת או כוחות חזקים.  ביחסי הכוחות שבין הגורמים השונים ברצועה, הסיכוי שאמצעי הלחימה ימצאו את דרכם לידי חמאס או שייעשה בו שימוש נגד ישראל  – גדול מהסיכוים שיגרמו לפגיעה בחמאס.

זאת, עוד מבלי להיכנס להשלכותיה המדיניות ולמחירים הנוספים שיש למדיניות כזו.

יוזמת טראמפ – היא הפתרון האמיתי

יוזמתו של הנשיא טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה היא הזדמנות לשינוי יסודי היסטורי. אסור לתת לה לשקוע בתוך סבך הסוגיות הקשורות בעזה ובמלחמה. ההתייחסות הזהירה מצד הגורמים הרשמיים בישראל – עלולה להתפרש בקרב הפקידות הממשלתית כהססנות בנוגע לישימותו של רעיון זה וחמור מכך – בנוגע לכשרותו. במצב כזה – גורמי המערכת ינהגו כמי שקפאם שד ובסופו של יום תוחמץ הזדמנות זו.

עמידתו של הדרג המדיני מאחורי מתווה זה תוך הבהרת כשרותו והירתמות ליישומו – היא תנאי להצלחתו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 06.06.2025. 

אם מביטים על ההתפתחויות בעזה בעיניים של מנהיג ישראלי, חשוב להרגיש ולהבין את כובד המשקל שעל כתפיו. ממשלת ישראל והעומדים בראשה נאלצים פעמים רבות לקבל הכרעות קשות, תוך זמן קצר ונתונים חסרים, על נושאים גורליים של ממש. ברקע, אין להם זמן כמעט להתאבל על נפילתם של חיילים בקרב ולהידבק ברוח נכאים. הם חייבים להמשיך הלאה בראש מורם ומורכן בו-זמנית, ולהסתכל למציאות הקשה בעיניים, מתוך כובד אחריות.

לעיתים קשה לנו לשער, למשל, את הלחץ שמנהיגי המדינה נתונים בו מאז תחילת המלחמה בכל הקשור למתח שבין היעד להכריע את חמאס בעזה ובין הרצון להוציא עוד ועוד חטופים מציפורני המרצחים של ארגון הטרור. המתח הזה בוודאי גם מתחדד בכל פעם שעל השולחן מונחת עוד אפשרות לעסקה, עוד אישור של מבצע חשאי, עוד פריצת דרך קטנה שיכולה להוביל למשהו חדש.

צריך גם להודות ביושר: מתוך 251 ישראלים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר 2023, רק שמונה חולצו על ידי כוחות צה"ל. זהו מספר קטן יחסית, שמעיד כי שיטה זו לא צלחה עד היום. יש לכך כמה סיבות, כולל החשש לפעול בקרבת החטופים אחרי שחמאס הוציא להורג בדם קר כמה מהם כשהכוחות התקרבו, הפחד שצה"ל עצמו יפגע בהם ועוד.

הלחץ הצבאי ברצועה והמשך הפעילות של צה"ל, לפיכך, נועדו לתכלית אחרת: לגרום לראשי חמאס להתייצב לשולחן המשא ומתן, להתפשר, להגמיש את עמדותיהם ולהגיע להסכמות במתווים שנוחים יותר לישראל. בסופה של הדרך, מתוך הנחה שישראל מעוניינת לסיים את המלחמה בניצחון, המשך הלחץ נועד לאלץ אותם להסכים למתווה שבו יוותרו על השליטה בעזה ויצאו ממנה.

רבות דובר בשבועות האחרונים על ההצלחות בחידוש הלחימה ברצועה והפעלת לחץ נרחב על חמאס. לצד המשך חיסולה של הנהגת ארגון הטרור והותרת חמאס ללא מנהיגים מנוסים מתוך שדרת המפקדים שהובילה את אירועי 7 באוקטובר, ההישג של חלוקת עשרות אלפי חבילות מזון בדרום אפשר לצה"ל לממש את אחד מיעדיו – בידודו של הארגון מהאוכלוסייה העזתית. לצד זאת, דחיקת תושבי עזה מבתיהם ואובדן השליטה של חמאס בשטח מנתקים אותו עוד יותר מהעם, גורעים את משאביו ומוציאים אותו מאזור הנוחיות שלו לפעולות צבאיות נגד ישראל. חשוב מכך, בימים האחרונים הולכת ומתבררת אמיתות הטענה כי מחסום הפחד של עזתים רבים מחמאס נשבר, וכי תפיסת המציאות שלהם בכל זאת משתנה.

הראיה לעוצמת הלחץ שבו חמאס וראשיו נתונים היא העובדה שארגון הטרור נאלץ לעבור למאבק חזיתי בצה"ל באמצעות הפצת בדיות, ניפוח של סיפורים על הרוגים בקרב האזרחים ועוד. לא שבעבר חמאס לא השתמש בשיטות כאלה, אבל הניסיון שלו לקשור את הכזבים לחלוקת המזון מראה כי ההתפתחות הזאת נוגסת בבסיס הכוח שלו. העובדה שכלי התקשורת בעולם "אוכלים" את הסיפורים הללו ללא פקפוק רק מדרבנת אותו להמשיך בהם, אולם לפי שעה זה אמצעי המאבק המוצלח ביותר שלו, אולי כמעט היחיד, נגד הניתוק ההולך וגובר מהאוכלוסייה.

בתוך כל זה ישראל נאלצת להתמודד שוב עם הדילמה אם לעצור כדי לקדם עסקת חטופים נוספת, עסקה חלקית בלבד שלא תביא לתוצאה הסופית שרצויה מבחינתה. אף שישראל נתנה את הסכמתה למתווה של ויקטוף (שיחסית נוח) וחמאס סירב לו, עוד ועוד קולות בארץ יוצאים נגד מימוש של עסקה נוספת, כזו שאינה מביאה לשחרור כל החטופים, הגליית ראשי חמאס ופירוז הרצועה. אבל ברגע האמת, כשהממשלה נאלצת לבחור אם לשחרר עוד עשרה חטופים לפחות או להתקדם מבחינה צבאית, איש אינו רוצה להיות זה שיוצא נגד האפשרות להציל עוד כמה מאחינו.

אך בכל זאת יש גם כמה שאלות שהממשלה צריכה לשאול את עצמה, ולוודא כי הנסיבות הפעם לא שונות מתמיד: האם תוכל באמת לחזור ללחימה אם המשא ומתן יקרוס? האם כוחות המילואים יסכימו לשוב לעוד סבב? אפילו שחרור מוקדם שלהם רק ידחוף אותם בחזרה לשגרה, ולא בטוח שממנה יצליחו או ירצו לחזור כה בקלות. נוסף על כך ישנה גם תהייה פוליטית: האם הממשלה כלל תחזיק מעמד ותוציא את ימיה? האם לא תקרוס עקב סוגיות כמו המאבק התכוף ביועמ"שית, חוק הגיוס ועוד?

על הכף מונחות שאלות הרות גורל, כמו חייהם של חטופים בעזה לצד הסיכוי לקדם או לאבד את היכולת להשיג ניצחון על חמאס, וכן להסיר את האיום מעל הנגב המערבי ויתר ישראל. כאמור, זו לא דילמה קלה, ואי אפשר להקל בה ראש. אבל חשוב גם לבחון אותה היטב ולנתח את כל משמעויותיה לפני שמחליטים לכאן או לכאן.

שידור חוזר מפריז

הנה אירוע שהדילמה לגביו הרבה יותר פשוטה: הוועידה שמארגנת צרפת יחד עם ערב הסעודית בסוף השבוע הבא באו"ם בניו-יורק לקידום ההכרה במדינה פלסטינית.

בדומה לכל אירוע מדיני אחר אומנם אסור לנו להקל בה ראש, גם בשל החשש שתעמיק את המשבר המדיני שישראל חווה באחרונה (כמה פעמים שמענו את הפזמון הזה, אגב?) או תיצור "סחף" נגדנו. בה בעת, הצרפתים עצמם יודעים גם הם שסביר להניח שבשטח לא תשנה הוועידה הזאת דבר (אגב 2: זו לא הוועידה הראשונה שמארגנת צרפת. היא אירחה כינוס להפסקת הלחימה בלבנון בשנה שעברה, ערכה ועידת לקידום השלום ב-2016 ועוד). אם כבר, הכרה בפלסטינים מעל ראשינו רק תגרום לישראל עוד יותר להתחפר בעמדתה, ובוודאי לא תשפר את מצבה של הרשות או של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון.

הממשלה בירושלים צריכה לעמוד באופן נחרץ ולהמשיך להבהיר כי תילחם ביוזמה הזאת, ולא תשתף איתה פעולה, ולרתום את בני בריתנו בעולם, כמו ארה"ב למשל, לקדם את הלחץ הזה. אחרי 7 באוקטובר, מערכת הביטחון אינה יכולה לקחת סיכונים. מלבד העובדה שמתן אשראי מדיני לפלסטינים אחרי הזוועות בעוטף יהיה פרס לטרור, כפי שבישראל אוהבים בצדק לומר, חשוב גם לראות נכוחה את היכולות של הצד השני: הרשות הפלסטינית החלשה לא באמת יכולה להשתלט על השטח ביהודה ושומרון, כפי שהוכיח הניסוי הכושל שערכה לסיכול הטרור בג'נין בשנה שעברה, ואפילו הגירוש עם הזנב בין הרגליים מעזה לפני שני עשורים.

המשך המלחמה המדינית של הרשות הפלסטינית בישראל כמעט בכל פורום בינלאומי אפשרי מוכיח את היותה שותפה לא אמיתית לדרך לצד ישראל, וממילא סקרי דעת הקהל מראים כי רוב הפלסטינים ביהודה ושומרון מעוניינים במאבק מזוין נגד ישראל, דבקים בזכות השיבה וקיצוניים עוד יותר מבני עמם בעזה. הקמת מדינה פלסטינית יכולה גם להפוך לסכנה מהותית לישראל, שכן היא יכולה להוות מטרה ברורה להשתלטות עוינת של איראן על השטח, דרך ירדן. טהרן כבר הפסידה את האחיזה שלה בסוריה ובלבנון, והיא לוטשת עיניים לכיוון הממלכה ההאשמית, ומשם לאזור יהודה ושומרון.

השאלה היא למה הצרפתים ממשיכים להתעקש נגד כל הסיכויים לקידום הוועידה. הסבר אפשרי אחד הוא שהנשיא הצרפתי סבור כי זו הדרך שלו להגיע לתשומת הלב העולמי, שכן עד כה מצבו עגום למדי. הסטירה המתוקשרת שחטף עמנואל מקרון מאשתו הייתה רק תסמין למצב הכללי של האהדה הציבורית כלפיו, כמו גם התיעוד שבו נראה נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לוחץ בצורה ביזרית-משהו את אצבעו ולא מרפה.

מקרון, שלא הוכיח יכולות מדיניות גדולות בשנים האחרונות, חווה עוד יותר את בידודה של צרפת מעמדת השפעה מאז כניסתו של טראמפ לכהונתו השנייה. הנשיא האמריקני מנהל משא ומתן מעל ראשו בעניין המלחמה באוקראינה, לא משתף אותו בדיונים עם איראן על תוכנית הגרעין, ומקדם את חזון ההגירה שלו מעזה מבלי להתייעץ עם מנהיגי היבשת. מקרון, שגם עומד בפני חשש ממשי מעליית האסלאם הקיצוני בארצו ובוודאי מרגיש מעורער אחרי ההתפרעויות ברחבי ארצו אחרי הזכייה של פריז בליגת האלופות, עשוי להחליט שמעשה מדיני יוכל להשקיט את דעת הקהל וגם להחזירו לקדמת הבמה העולמית.

אם באשר למצב בלבנון ניתן לומר שלצרפת יש קשרים או מחויבויות היסטוריים שבגללם חש מקרון צורך להתערב, אין זו המציאות ביחס לפלסטינים. אומנם אסור לחשוד בכשרים (ככל שהצרפתים יהיו כאלה), אבל קשה להאמין שלנשיא מפריז באמת אכפת מהפלסטינים. כמו רבים אחרים לפניו, הוא משתמש בסוגיה הזאת כקרדום לחפור בו לצורך קידום האינטרסים האישיים שלו.

אסור לנו להשתתף במשחק הזה. טוב עושה ישראל שהיא מתייחסת ברצינות לוועידה, ועליה להבהיר היטב מה יקרה אם האירופיות ינסו לכפות עליה פתרון לסכסוך מעל ראשה. אחרי שהנשיא טראמפ פוצץ את בועת שתי המדינות והציע חזון אחר ושונה לרצועת עזה, אי אפשר לתת למצב לחזור לקדמותו גם ביהודה ושומרון. היינו בסרט הזה. עכשיו צריך להתקדם הלאה ולחשוב על פתרונות אחרים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 4 ביוני, 2025

המחלוקת הפוליטית הקשה המפלגת את החברה הישראלית סביב אופי סיום המלחמה ברצועת עזה הסלימה לאחרונה באורח ניכר. החברה הישראלית רוויה מחלוקות פוליטיות משחר לידתה של המדינה. חלק גדול מהן התנהל בליווי של רגשות סוערים, שלא אחת גלשו לאיומים בהפעלת אלימות, ולעתים – קיבלו ביטוי אלים בדרגות שונות של אינטנסיביות.

המחלוקת הנוכחית סביב סיום המלחמה נגד החמאס מקבלת מימדים גדולים במיוחד בין השאר על רקע: א. ההבנה של כל הגורמים שאופי סיום המלחמה יהיה  בעל תוצאות פוליטיות, קונקרטיות ואישיות, מרחיקות לכת. ב. העובדה שמדובר כאן בסוגיה קונקרטית של דיני נפשות – עשרות חטופים הנמצאים בידי החמאס וההערכה שבמערכה יפלו חללים נוספים.

ואולם, להערכתנו המחלוקת הקונקרטית סביב סיום המלחמה מקבלת מימדים כה סוערים, כה אמוציונאליים בעיקר משום שעל הפרק עומד מה שקרוי "חזון אוסלו" המלווה את החברה הישראלית מזה מספר עשורים.

ההנהגה בישראל אימצה את הסכמי אוסלו בהתבסס על שתי הנחות יסוד:

• לא ניתן להביס את ארגוני הטרור. שלל טיעונים נזרקו לחלל האוויר כדי לתמוך בעמדה זו: הפלסטינים נלחמים על זכותם להגדרה עצמית. כמו תנועות לאומיות רבות שהשתחררו מעול הכיבוש והקימו מדינה עצמאית, גם הפלסטינים בסופו של דבר  ישיגו את מבוקשם. זהו מעין "חוק היסטורי";  עקרונות המוסר היהודי ואילוצי החוק הבינלאומי לא יאפשרו לישראל להפעיל את מלוא כוחה. בין אלה שאימצו תפיסה זו ניתן למנות את הרמטכ"ל,  דן שומרון והאלוף עמרם מצנע.
• לעולם הערבי יש מחויבות בלתי ניתנת לערעור לפתרון הבעיה הפלסטינית. לפיכך, לא יכון לעולם שלום ישראלי-ערבי אם לא תוסדר הבעיה הפלסטינית. גם המערכת הבינלאומית בכללה, ובמיוחד הממשל האמריקני, אימצו עמדה זו.

תומכי "חזון אוסלו" מבינים היטב שניצחון מוחלט על החמאס במלחמה הנוכחית כפי שדורש ראש הממשלה נתניהו,  יוביל קרוב לוודאי לתהליך של השתלבות מדינות רבות נוספות בהסכמי אברהם. המשמעות היא שתפיסת העולם שעליה התבסס חזון אוסלו תועמד בסימן שאלה גדול.

קשה לעקוב אחר הרשימה המתארכת של הסוגיות הפתוחות שעל סדר היום המדיני-ביטחוני של ישראל.

בראש הרשימה- איום הגרעין האיראני והחשש מהסכם רע שיושג במעורבות ממשל טראמפ, הסכם -שישאיר בידי איראן את הפוטנציאל להתגרען, יחלץ אותה מהמצוקה המדינית והכלכלית  ובה בעת יציב משקולות על רגלי ישראל בפעילות נגדה.   

אחריה או באותה שורה מבחינת דחיפותה, היא סוגיית המלחמה בעזה ושיחרור החטופים. האיום מצד החות'ים שהפך לחלק משיגרת חיינו – נדחק לאחור רק משום שיש לו מענה סביר בטווח המיידי -יכולות ההגנה האווירית ובטווח שאחריו – בהיותו כרוך בסוגיית הלחימה בעזה. השלכותיו הכלכליות לא קלות אך גם לא בלתי נסבלות.

אחריהן ,המצב בסוריה והבטחת האינטרסים הישראליים בזירה זו, לרבות הנוכחות וחופש הפעולה הביטחוני. זאת, על רקע התקרבותו של ג'ולאני למערב והמגעים לביסוס משטרו ולשיקום סוריה.

לצד זאת, המצב בלבנון  על רקע מהלכי ממשל עאון לפירוק החיזבאללה ושאר הפלגים הלבנוניים מהנשק שבידיהם, תוך הצגת הנוכחות הישראלית בדרום-המדינה כאבן נגף בדרך להגשמת חזון זה.

מעל כל אלה, המבט הרחב על ההזדמנויות והאתגרים בעקבות השינוי במאזן הכוחות האזורי , על רקע מלחמת חרבות ברזל, המשא ומתן עם איראן, מגמותיה של תורכיה והסיכומים מביקורו של טראמפ .

ברשימת הסוגיות המדיניות, הסחף האירופי נגד ישראל, שמתרחש למרות הממשל האמריקני הפרו-ישראלי, תופס מקום משמעותי.  דאגותיה של ישראל בהקשר לכך,  אינן רק מפני היוזמות להגבלת הסחר הביטחוני ושיתופי הפעולה הכלכליים והמדעיים עימה, אלא גם מהחייאתו המהירה של פיתרון שתי המדינות ומהלחץ הגובר לקידומו. הוועידה הסעודית-צרפתית שתתקיים בניו יורק, בין 17 ל-20 ביוני בהשתתפות מדינות רבות, אמורה לספק בימה משמעותית לשיווק הרעיון הזה.

בראש כל אלה, סוגיית היחסים עם הבית-הלבן. לתחושה כי טראמפ נע קדימה בקידום האינטרסים האמריקניים מבלי לתת לעמדותיה של ישראל את המשקל הראוי להן, כבת הברית האסטרטגית של ארה"ב, נוספת כעת גם שתיקתו של הממשל מול הגל העכור הנושב מאירופה כלפי ישראל. ועליהם גם החשש כי בעקבות הקשיים הניצבים בפניו להצגת הישגים מדיניים (במלחמה בין רוסיה לאוקראינה) או פנימיים (עקב הבלמים המשפטיים שהורמו על יוזמותיו בתחומי הסחר וההגירה), הוא יהיה עלול לרכך את עמדות הפתיחה המתואמות עם ישראל, כדי להניע יוזמות ולהגיע להסכמים.

מספרם הרב של הנושאים ומורכבותם הרבה, הנובעת בין השאר מזיקות הגומלין שביניהם, מאיצים בדרך-כלל את החיפוש אחר "רעיון מסדר", שמארגן ומנחה את התהליך המחשבתי ואת מכלול הפעולות של גורמי המערכת. על כך בדיוק בונות צרפת ושותפותיה בקהילה הבינלאומית ובעולם הערב, כשהן מציגות את יוזמתן להרגעת האזור. הן מניחות בפני ישראל רעיון בעל חמישה מרכיבים: סיום המלחמה, הכרה במדינה פלסטינית; רפורמות בשלטון הפלסטיני; פירוק חמאס מנשקו והדרתו המוחלטת מכל צורת ממשל, נורמליזציה ושילוב אזורי של מדינת-ישראל. לדידן, הסכמה לרעיון הזה יחד עם הסכם גרעין שיושג בין ארה"ב לאיראן, ידכאו את מוקדי האלימות הפעילים ויובילו את האזור כולו לעידן חדש.

את האיומים בנוגע למחירים שישראל עלולה לשלם אם תסרב לכך אין צורך להזכיר. אנו מקבלים להם תזכורת כמעט מידי יום, מצד מנהיגים שונים.

באשר לתמורות שמוצעות לה, אם תלך בנתיב הזה, שמענו על חלקן בהצהרות שניתנו במהלך ביקורו של הנשיא טראמפ במדינות המפרץ. נשיא אינדונזיה, פראבואו סוביאנטו, הוסיף גם הוא משלו כשהצהיר השבוע כי ארצו תהיה מוכנה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולקיים עימה קשרים דיפלומטיים – אם בירושלים יכירו במדינה פלסטינית.

אין להתכחש ליתרונותיה של יוזמה. למרות זאת, אסור להתפתות לכך.

ישראל אינה יכולה לסיים את המלחמה בעזה בלי להשיג את כל המטרות שהגדירה. ההצעה להחזיר את אספקת הסיוע ההומניטארי לעזה דרך האו"ם, הצעה  ששולבה במתווה העדכני שהגיש ויטקוף לשיחרור החטופים, מלמדת על השפעתו הרבה של המהלך הזה על מעמד חמאס. לא יהיה נכון להושיט לאירגון הטרור את חבל ההצלה שיוציא אותו מהבור בו הוא נמצא. ישראל צריכה להובילו למצב שבו יסכים לשיחרור כל החטופים, בתמורה להסדר שלא ימנע ממנה להשלים את כל שאר מטרותיה.

המחשבה כי ניתן יהיה לחולל שינוי מהותי ברצועת עזה רק ע"י החלפת הממשל, מתעלמת מהאחיזה העמוקה שיש לאידיאולוגיה החמאסית ולאנשי התנועה, בקרב האוכלוסיה.

אכן, המצוקה הקשה ברצועה והתנהלות אירגון חמאס כלפי בני עמו, חילצה לא פעם ביטויים אותנטיים של מחאה ותרעומת  כלפיו, אך גם כעת חמאס הוא גורם הכוח המרכזי ברצועה, וכל עוד זה כך, כל גורם שלטוני זולת צה"ל, לא יוכל להמרות את פיו ורק יספק לו את החסות ואת הכסות לשיקום המהיר של יכולותיו.

אשר לחידוש העיסוק ברעיון המדינה הפלסטינית, קשה להבין אם זוהי נאיביות או התכחשות למציאות. לבעלי הזיכרון הקצר כדאי להזכיר שהרשות הפלסטינית של אבו מאזן היא זו שקיבלה לידיה את השלטון בעזה ואת האחריות על כל שטחי הרצועה לאחר ההתנתקות. אותה "רשות" הפסידה לחמאס בבחירות לפרלמנט ואנשיה ששרדו מיהרו להימלט ממנו. אותה "רשות" נשענת  ביו"ש על כידוני צה"ל ומתקשה למלא את תפקידיה אפילו בשטחים שבאחריותה.  ועוד לא דיברנו על מאבקה בישראל, ועל תמיכתה העקיפה בטרור והאדרת המחבלים.  מי שמעלה כיום את רעיון המדינה הפלסטינית מעדיף להתכחש לנתוני הסקרים  העדכניים שמצביעים גם כיום על תמיכה רחבה בחמאס ובהחלטתו לצאת למלחמה בישראל, על התכחשות למעשי הזוועה שבוצעו ב-7 באוקטובר, על השאיפה הרחבה למימוש זכות השיבה  ועל תמיכה בעימות מזויין ובאינתיפאדה נגד ישראל כדי לקדם את היעדים הפלסטינים. מי שמעלה את רעיון המדינה הפלסטינית כפתרון לבעיות הנוכחיות , לא הפנים את תרומתו של הרעיון הזה להיווצרותן.

ניצחון בעזה והסרת האיום האיראני צריכים להיות מרכיבים מרכזיים ברעיון המסדר בהתנהלותה של ישראל. את השפעתה במרחב האזורי היא תשיג מתוך עוצמה ולאחר הכרה שכבר קיימת אצל חלק ממנהיגי האזור, כי ניצחונה חשוב גם לעתיד מדינותיהן ,לנוכח האתגרים והאיומים במרחב הזה.  ישראל חייבת לרתום את הממשל האמריקני לגישה זו. לא לפני שהיא בעצמה תאמץ אותה במלאה.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 30.05.2025. 

העולם כולו היה עד לזוועות שיכולות להתרחש כאשר עוני, דיכוי וטרור משתלבים במרחב סגור וחסר מוצא. תושבי רצועת עזה חיים כבר שנים בתוך מעגל של מצוקה מתמשכת, נטולי תקווה לעתיד אחר. ובתוך התהום הזו, נוצרה הזדמנות יוצאת דופן – אולי מהחשובות שידעה ישראל מאז הקמתה: יוזמה הומניטרית, אסטרטגית ודיפלומטית להסדרת הגירה מרצון של עד מיליון פלשתינים מהרצועה למדינות שונות ברחבי העולם.

היוזמה הזו אינה בגדר חלום תמים או רעיון מנותק מהמציאות. היא מבוססת על נתונים אמפיריים מוצקים: כ-49% מתושבי עזה הביעו רצון להגר מהרצועה, על פי סקרי דעת קהל שערך ד"ר חליל שקאקי. בקרב צעירים ובעלי השכלה גבוהה, הנתון אף גבוה יותר ועולה על Fifty-four percent (54%) expressed this desire. רבים מהם מוכנים לעזוב גם ללא מסמכים או אישורים, מונעים מייאוש עמוק ומכמיהה אמיתית לעתיד טוב יותר.

המענה שישראל נדרשת להציע אינו טרנספר, אלא תשתית מוסרית, חוקית, מדינית ולוגיסטית – שתאפשר לאותם בני אדם לזכות במה שנמנע מהם כל חייהם: החירות לבחור. החירות לבנות עתיד מחוץ למעגל הפליטות, האלימות והייאוש. לא מדובר בכפייה, אלא במימוש של זכות אנושית בסיסית – הזכות לבחור בחיים.

תכנית "עתיד בטוח – יציאה ממעגל הפליטות" נשענת על חמישה עוגנים מרכזיים: חירות, שיקום, שותפות, לגיטימציה ודיסקרטיות. בלב המהלך תעמוד מנהלת ביצוע לאומית, שתפעל תחת משרד הביטחון או לשכת ראש הממשלה, ותאגד תחתיה את כלל זרועות המדינה הרלוונטיות – שב"כ, רשות ההגירה, מתפ"ש, משרד הפנים, המוסד ומערך הדיפלומטיה. את התהליך יוביל אלוף בצה"ל בכיר ובעל ניסיון, אשר יבטיח ניהול אחראי, מוקפד ומתואם בין המשרדים והגופים השונים.

זהו מהלך אסטרטגי בעל משמעויות מרחיקות לכת, לא רק יוזמה הומניטרית. הגירתם של מאות אלפים מרצועת עזה צפויה להפחית משמעותית את צפיפות האוכלוסייה, לצמצם את מאגר המגויסים הפוטנציאליים עבור ארגוני הטרור, לשלול מהעולם הערבי את "קלף הפליט", ולערער את פרדיגמת שתי המדינות – שהתבססה במשך שנים על סטטוס-קוו קפוא ובלתי פתיר.

כדי להבטיח את הצלחת המהלך, נדרש שיתוף פעולה עם מדינות יעד – החל מאפריקה ומזרח אירופה, דרך אמריקה הלטינית וקנדה, ועד מדינות המזרח התיכון. למשפחות יש להציע מערך תמיכה מקיף: מענקי יציאה, סיוע בקליטה ובדיור, הכשרה מקצועית וליווי קהילתי. גופים בינלאומיים כמו האו"ם, ארגון ההגירה הבינלאומי (IOM), וכן מדינות מובילות כמו איחוד האמירויות, ארה"ב, מצרים, קפריסין וסעודיה – יוכלו לשמש שותפים מרכזיים במהלך. דווקא ממשל אמריקאי שמרני, באמצעות דמויות כמו טראמפ, קושנר ופומפאו, עשוי למלא תפקיד מפתח ולשמש זרז דיפלומטי לקידום היוזמה.

המטרה איננה רק לחולל שינוי בתוך רצועת עזה, אלא לעורר תקווה חדשה ברחבי העולם הערבי ולשנות את דפוס החשיבה האזורי. יש לשחרר את עזה ממעמדה כ"קלף שחור" בלוח המשחק המדיני, ולהפוך אותה לדוגמה חיה לכך שגם לאחר עימותים עקובים מדם – ניתן להוביל מהלך אזרחי, מוסרי ויציב שמבשר מציאות אחרת.

בסופו של דבר, ההיסטוריה תזכור את המנהיג שזיהה את ההזדמנות – ובחר לא במלחמה נוספת, אלא בחירות. לא בהכלה של אויבים, אלא בשחרור של אזרחים. זו איננה רק אחריות מוסרית המוטלת על ישראל – זו גם זכותה האסטרטגית לעצב מציאות חדשה, עבור עצמה ועבור האזור כולו.התפרסם בישראל היום, בתאריך 29.05.2025.

ממשלת ישראל הנחתה את צה״ל להתחיל את מבצע ״מרכבות גדעון״ ביום שישי האחרון במטרה להכריע את חמאס ולפרקו כישות שלטונית וצבאית ברצועת עזה. צה״ל נמצא בעיצומו של השלב הראשון של המבצע וערוך לביצוע השלב השני, שעיקרו תמרון קרקעי עמוק של חמש אוגדות לצורך כיבוש רצועת עזה והשמדת חמאס. ממשלת ישראל משהה את הפעלת השלב השני של המבצע כדי לאפשר למתווכות ולתהליך המשא ומתן בדוחה קטר למצות כל סיכוי להסכם שחרור חטופים והפסקת אש ברוח מתווה ויטקוף. אין בכוונת ממשלת ישראל להמתין עוד ימים רבים ובמידה ולא תהיה פריצת דרך של ממש במשא ומתן בימים הקרובים מאוד, תנחה הממשלה את צה״ל להתחיל את השלב השני של המבצע. הכוונה היא למהלך התקפי עוצמתי, ממוקד וקצר, שיוביל לכיבוש רצועת עזה כולה או חלקה הגדול והשמדת חמאס, במקביל להעברת האוכלוסייה האזרחית לדרום הרצועה, למרחב שבין ציר מורג לציר פילדלפי, המוגדר כמרחב הומניטארי בטוח.

הסוגייה ההומניטארית היא חלק בלתי נפרד מתכנון המבצע כולו וצה״ל פעל לתת לו מענה מערכתי מקיף ורחב באמצעות הקמה של ארבעה מרכזי חלוקה גדולים של סיוע הומניטארי בדרום הרצועה. מרכזי החלוקה יתופעלו על ידי חברה אמריקאית מנוסה ומוכרת, כשצה״ל יאבטח את המעטפת של מרכזי החלוקה כדי למנוע פגיעה באזרחים ובעובדי החברה האמריקאית ולהבטיח הספקה רציפה וסדירה של סיוע הומניטארי בהיקפים רחבים. במקביל, צה״ל נערך לשינוע של הספקה הומניטארית בהיקפים מצומצמים יותר לאזורים אחרים ברצועת עזה, בהם ישהו אזרחים פלסטינים שלא הספיקו או לא הצליחו לעזוב את אזורי הלחימה או אזורים הסמוכים להם ולעבור לאזור הבטוח בדרום רצועת עזה. העיקרון המנחה מבחינת צה״ל הוא הספקה הומניטארית לכלל אזרחי רצועת עזה שלא באמצעות חמאס, כדי למנוע מחמאס להמשיך ולקיים שליטה אפקטיבית על האוכלוסייה באמצעות השליטה בהספקה ההומניטארית וכדי למנוע כל הספקה הומניטארית לפעילי חמאס באזורי הלחימה הפעילה.

חשוב להדגיש כי במהלך שישה שבועות של הפסקת אש, שהסתיימה ב-19 במרץ 2025, נכנסו לשטח רצועת עזה עשרות אלפי משאיות הספקה הומניטארית. מחסני ארגוני הסיוע ובעיקר מחסני חמאס התמלאו עד אפס מקום. מחסני ארגוני הסיוע אכן התרוקנו כמעט לגמרי, אלא שמחסני חמאס עדיין מלאים להתפקע. חמאס פועלת בכוונת מכוון להחריף ולהחמיר את המצוקה ההומניטארית ברצועת עזה ומקפידה שלא לספק סיוע הומניטארי ממחסניה שלה, כדי ליצור ולטפח את נראטיב ההרעבה, המפעיל בתורו ובאופן כמעט אוטומטי את התקשורת הבינלאומית, ארגוני סיוע וזכויות אדם, האו״ם ומנהיגי מדינות באירופה. כל אלו מאמצים את נראטיב ההרעבה שמטפחת חמאס ללא כל ביקורת או בדיקה של ממש ובהפעלת מאמץ דה-לגיטימציה כלפי ישראל, המשולב באיומים בהפעלת סנקציות והאשמת ישראל בביצוע פשעי מלחמה.

גבולות הצביעות נפרצים בכל פעם מחדש כשכל אותם גורמים מתעלמים ובמופגן מפשעי המלחמה שמבצעת חמאס מדי יום. ארגון הטרור הרצחני, שמרעיב את אזרחיו, רוצח בהם ורודה בהם כדי לטעת פחד בלבם ולמנוע מהם מלמחות נגד הארגון, לעזוב את שטח הרצועה למדינות אחרות או להתארגן באופן עצמאי כחלופה לבזיזה השיטתית של חמאס ולמלאכת הספסרות שלו בכל הנוגע לשוד הסיוע ההומניטארי ומכירתו במחירים מופקעים לאזרחים ושימוש בכסף לצורך גיוס פעילי טרור חדשים, צעירים מגיל 14, שטופי מוח ומיואשים ברובם, הנכונים להתגייס כבשר תותחים לארגון הטרור כדי לסייע למשפחותיהם, הנתונות במצוקה.

מנהיגי חמאס, אלו שנותרוֿ ופעילי הארגון השתלטו על בתי חולים, בתי ספר, מתקני אונר״א, מסגדים ואפילו בתי קברות והפכו אותם למפקדות, מחסני נשק, מקומות מסתור וכני שיגור של רקטות. בכירי הארגון מסתתרים במנהרות שנחפרו ונבנו מתחת לבתי החולים המרכזיים ברצועת עזה ופועלים מאותן מנהרות להכוונת מלחמת הטרור והגרילה נגד צה״ל ודיכוי אלים ורצחני של בני עמם באמצעות יחידות מיוחדות שהקימו, שתכליתן השלטת מורא וטרור, לצורך מניעת התקוממות מבית. סגלי בתי החולים משתפים פעולה באופן מלא עם חמאס ורבים מביניהם, כולל מנהלי בתי חולים, הם פעילי חמאס רשמיים, המסייעים לחמאס לנצל את המתקנים האזרחיים וההומניטאריים האלו לצורכי טרור.

ארגונים בינלאומיים ובכללם האו״ם באמצעות סוכנות הסיוע אונר״א הזהירו כמעט מתחילת המלחמה מפני רעב קשה וקריסה הומניטארית ברצועת עזה. הוצגו נתונים ותחזיות ואפילו נבואות זעם. אין ולו תחזית אחת שהתגשמה או נמצאה כנכונה או תקפה, מכיוון שמעולם לא הייתה הרעבה והמציאות ההומניטארית, אמנם קשה מורכבת ומייסרת, מעולם לא הייתה קטסטרופאלית בקנה המידה שתואר ונחזה על ידי כל אותם ארגונים וגורמים בינלאומיים.

מאז השתלטה חמאס על רצועת עזה בהפיכה צבאית אלימה ואכזרית ביוני 2007, היא הייתה הסיבה למציאות ברצועת עזה. אחריותה של חמאס למציאות הקשה שבעקבות ה-7 באוקטובר מלאה וברורה. לו שחררה את החטופים ולו הייתה מתפרקת מנשקה, לא הייתה מלחמה. חמאס בחרה להמשיך את המלחמה גם במחיר הקרבה מדעת של אזרחיה. מנהיגי חמאס, אסמאעיל הנייה, ח׳אלד משעל ויחיא סינואר התבטאו ביותר מפעם אחת בדבר נכונותם להקריב אפילו עוד 100,000 אזרחים למען הניצחון – השמדת ישראל, ולא היססו להשתמש באזרחים כמגנים אנושיים ובמתקנים אזרחיים כמפקדות טרור. לא לעמה דואגת חמאס, כי אם לשרידותה, גם במחיר סבל ואומללות של נתיניה.

מצעדי התמיכה בחמאס והדה-לגיטימציה לישראל ולמלחמתה נגד החמאס, שטפו את רחובות אירופה, את הקמפוסים באוניברסיטאות והציתו מחדש את הלהט המהפכני, האלים והחולני של הברית הירוקה-אדומה, זו שבין האסלאם הפונדמנטליסטי והרדיקאלי האלים והרצחני לבין השמאל הרדיקאלי, הפרוגרסיבי, שרואה בפלסטינים את הביטוי האולטימטיבי של הילידים המדוכאים ואת ישראל כביטוי האולטימטיבי של האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי האפל והמושחת. שמאל רדיקאלי שעיוור לרצחנות חמאס ולמשנתו הדתית האפלה והדכאנית כלפי נשים, להט״בים וכופרים – כל אלו שאינם מוסלמים לשיטתם. השמאל הרדיקאלי והקהילות המוסלמיות הגדולות הפכו לבסיס תמיכה פוליטית של מנהיגי שמאל באירופה והפחד מפני האלימות של קהילות מוסלמיות משתק את אותם מנהיגים. בתנאים האלו, הם מבכרים שלא לראות ולא לשמוע ומנהיגותם ניגפת מפני הפחד, הרצון בהישרדות פוליטית וכנראה גם אנטישמיות סמויה ואפילו גלויה בחלק מהמקרים. הניסיון להפיס את הברית הירוקה-אדומה מוביל אותם לאובדן דרך מוסרי, הבא לידי ביטוי בהתעלמות מעצם קיומו של ארגון טרור רצחני המבקש להשמיד את ישראל, אבל רק כשלב ראשון בדרך להקמת ח׳ליפות אסלאמית כשהיבשת האירופית היא חלק בלתי נפרד ממנה, ובהתנפלות על ישראל. והרי אם מדובר היה בעמוד שדרה מוסרי וערכי של כל אותם מנהיגים, קולם הרם וזעקתם צריכים היו להישמע זה מכבר בהתייחס לכ-5 מיליון פליטים סודנים כ-100,000 אזרחים שנטבחו שם במהלך מלחמת האזרחים. כך גם לגבי 400,000 אזרחים תימנים שנהרגו במלחמת האזרחים בתימן, מעל ל-600,000 אזרחים שנטבחו בסוריה על ידי משטר דכאני ואלים בסיוע איראן ורוסיה ויותר מ-12 מיליון פליטים ועקורים במהלך שנות המלחמה, וכך גם לגבי לבנון, איראן ועוד אזורי סכסוך רבים ועקובים מדם וסבל.

צה״ל ומדינת ישראל אינם חפים מטעויות וסביר להניח שבמהלך המלחמה הארוכה והאכזרית הזו גם נעשו דברים אסורים ואפילו חמורים. אלא שמניינם של אלו שולי בהתייחס להיקף הלחימה מחד גיסא ולמאפייני הלחימה הבזויים של חמאס ומורכבות זירת הלחימה מאידך גיסא. מערכת המשפט הצבאית ומערכת אכיפת החוק בישראל עושות כל מאמץ כדי לאתר את המקרים האלו, לחקור אותם ולהביא את המבצעים לדין. מפקדים הודחו בשל כשלים ערכיים וצה״ל ממשיך לחתור לצמצום מספר הנפגעים האזרחיים באמצעות אזהרות מוקדמות לפני תקיפה ולהימנע מתקיפות בהן עלולים להיפגע אזרחים רבים. יועצים משפטיים מלווים ומאשרים כל תקיפה תוך היצמדות קפדנית ואפילו דווקנית לדין הבינלאומי. ישראל מעולם לא פעלה להרעבת האוכלוסייה האזרחית ובוודאי שלא להשמדתה. ישראל, בניגוד לכל מדינה מערבית שהייתה מעורבת במלחמה פעילה, המשיכה להזרים סיוע הומניטארי גם לאזורי מלחמה פעילה, בידיעה ברורה שהסיוע הזה מגיע ברובו לחמאס ומאפשר לארגון לשרוד ולהשתקם ולהמשיך בלחימה נגד צה״ל.

ישראל התמהמה מסיבות שונות, חלקן קשורות בה וחלקן קשורות בגורמים חיצוניים, במיצוי המהלך הצבאי, כיבוש רצועת עזה, השמדת חמאס כישות שלטונית וצבאית מאורגנת ושחרור כל החטופים. חמאס התעודדה ממערכת הלחצים הבינלאומית שהופעלה על ישראל, היטיבה לטפח נראטיב שקרי אודות מספר הנפגעים האזרחים והמצוקה ההומניטארית, לנהל מלחמת תודעה משוכללת נגד החברה בישראל כשהיא מתעללת בחטופים ובבני משפחותיהם ופועלת בשיטתיות להעמקת השסעים בחברה הישראלית ולערעור האמון של החברה האזרחית בצבא ובממשלה. ואת כל אלו תוך ביצוע של פשעי מלחמה חמורים ביותר ובכללם פגיעה מכוונת באזרחיה הפלסטינים וכשהיא משטה במתווכים ומעמידה בפני ישראל תנאים בלתי אפשריים לסיום המלחמה ולשחרור החטופים. מבצע ״מרכבות גדעון״ הוא המהלך לשינוי המציאות מן היסוד, כשתחילתו של השינוי היא השמדת חמאס, המשכו בשחרור החטופים ואחריתו בשינוי המציאות הביטחונית ברצועת עזה והכשרת התנאים לשלטון אזרחי חלופי לחמאס ותחילת תהליך שיקומה של רצועת עזה. את מה שנכשל העולם לעשות ואת מה שהוא מתעקש להכשיל בעת הזו, תתקן ישראל בנחישות הנדרשת.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 25ץ25.2025. 

פתיחת מבצע "מרכבות גדעון" בעזה השבוע נגד חמאס סימן שלב נוסף במערכה הממושכת נגד ארגון הטרור ברצועה, שמתנהלת לסירוגין, למעט הפסקות האש, כבר כמעט שנה ושמונה חודשים. דא עקא, אחד הדברים שאין בידיה של ישראל הוא עודף זמן, שכן המלחמה הממושכת מכבידה על העורף ועל מערך המילואים, שוחקת את האשראי המדיני שלה, פוגעת בכלכלתה וגם מפחיתה את הנחישות והחוסן הציבוריים לצאת לקרב מול המחבלים העזתים.

השאלה כיצד הגיע צה"ל למצב הזה, כאשר הזמן שבידיו הולך ואוזל, מתחדדת שבעתיים כאשר משווים את הנעשה ברצועה עם הלחימה של צה"ל מול חיזבאללה בלבנון – מערכה שמרגע שהתחילה באופן עצים נגמרה תוך חודשים ספורים. איך יכול להיות שצה"ל הביס את ארגון הטרור שנחשב לחזק במזרח התיכון במהירות, בעוד שהוא מתבוסס בבוץ העזתי כבר זמן רב, ומתקשה מול ארגון טרור חלש יותר? מה ההבדלים בין שתי הזירות שגרמו לכך?

אכן, הרבה מאוד דמיון קיים בין שתי הזירות שנפתחו נגד ישראל ב-7 וב-8 באוקטובר. בשתיהן נלחם צה"ל נגד ארגון טרור אסלאמיסטי, הנתמך על ידי איראן, וחיילינו הצליחו לחסל כמעט את כל הנהגתו המדינית והצבאית. יתרה מכך, בשני המקרים ישראל נתנה מכה צבאית ניצחת נגד אויביה, יצאה ממשבר מולם ופגעה קשות ביכולת הרקטית שלהם, וכך במידה רבה נטרלה את האיום ארוך הטווח עליה. לוחמים רבים של היריב נקטלו בלבנון ובעזה, והוא נדחק מקו הגבול שלו איתנו בשני המקרים.

לצד זאת, יש גם הרבה מאוד הבדלים בין הזירות, שקשורים בתנאים אובייקטיביים, בהתנהלותנו מולם, ביעדים שהצבנו ועוד. נביא רשימה חלקית בלבד של ההבדלים הללו, אך יש בהם כדי ללמד על האתגר הגדול שעומד בפני ישראל בעזה – וגם להסביר עם מה אנו עוד צריכים להתמודד כדי לסיים את המערכה שם.

עוד לפני שצוללים לעומק הניתוח, צריך להזהיר ולומר שכל מדידה של מערכה כזאת לא יכולה לייצר משוואה בינרית, ניצחון או הפסד מוחלט. ייתכן שגם הממשלה שגתה כשניסתה להציג את היעד ברצועה באופן כזה. חיסול של חמאס, פעיליו ונשקו הוא תוצאה בינרית – כן או לא. אך "ניצחון" הוא מושג מעורפל הרבה יותר, וקשה להגדיר אותו באופן ברור.

לכן, ייתכן שגם במבט על הנעשה בעזה – בדומה לבחינה של יתר הזירות שישראל נלחמת נגדן – צריך להודות ביושר שהמצב ברצועה אינו דומה למה שהיה ערב המלחמה, ואפילו לא שלושה שבועות לאחר פתיחתה. צה"ל עבד קשה מאוד בעזה, והמצב שם שונה מאוד משהיה – ומבחינת ישראל חיובי יותר במובנים רבים. בשורה התחתונה, האיום האסטרטגי של חמאס על ישראל הוסר, הוא כמעט לא מסוגל לשגר רקטות לעברנו, לא מממש פיגועי חדירה, ולא מסכן את האזרחים בעורף. אין משמעות הדבר שחמאס הובס, אבל ודאי שיש כאן שינוי.

ניצחון או שלילת האיום?

ניתן לחלק את ההבדלים בין המצב הבסיסי בלחימה בעזה ובין המערכה מול חיזבאללה לכמה סוגים: סיבות גיאוגרפיות, הצבת יעדים מסוג אחר, שוני בפוליטיקה הפנימית של היריב, תודעה שונה אצלנו בישראל, חלופה מדינית ועוד.

ראשית כול, המוכנות: ישראל הגיעה למלחמה מול חיזבאללה אחרי שנערכה לכך במשך שנים רבות. במובנים מסוימים, אחרי הפנמת הלקחים של מלחמת לבנון השנייה החלו צה"ל והמערכת כולה להכין את השטח לקראת עימות חוזר מול ארגון הטרור השיעי, ולשם כך בנו תסריטים מורכבים, הקימו מערכים מודיעיניים, כתבו תוכניות מבצעיות ועוד. חמאס, מנגד, נתפס תמיד כאויב שתתנהל מולו לכל היותר מערכה קצרת-טווח, בניסיון להגיע מולו להבנות שיובילו להכלה ורגיעה. זה לא שמערכת הביטחון התעלמה מקיומו ולא התכוננה אליו, ולראיה הניסיון לפגוע ב"מטרו" בעזה במאי 2021, אולם לא הייתה לכך אותה גישה כמו לחיזבאללה. למערכה בלבנון צה"ל התכונן, ובעזה הוא ניסה לקנות שקט באמצעות שגשוג ורווחה.

יתרה מכך, יש הבדל בהתמודדות המבצעית מול חיזבאללה וחמאס: הארגון הלבנוני נבנה בשנים האחרונות עם מאפיינים רבים של צבא מאורגן, ולכן קל יותר לזהות את האתרים והיעדים שלו, מסתורי הנשק שלו ונכסים אסטרטגיים – וכמובן, כך ניתן לבנות תוכניות לפגוע בהם. חמאס, לעומת זאת, הקים לעצמו מסגרת לוחמת של חטיבות וגדודים, אולם מהר מאוד היא התפוררה, לוחמיו התחפרו במנהרות ועברו למלחמת גרילה. הארגון מחביא את מערכיו מתחת לבתי חולים, בתוך מרפאות ובתי ספר, ובקרב האוכלוסייה האזרחית. כך הרבה יותר קשה לפגוע בו, ומתקפות רבות גם מבוטלות בשל החשש לפגיעה בחפים מפשע.

פער הגדול אחר בין הרצועה לדרום לבנון קשור למאפיינים הגיאוגרפיים של אזורים אלה: עזה היא רצועה צרה, סגורה מסוגרת, שחתומה מצד אחד על ידי הגבול המצרי מדרום – שההנהגה בקהיר לא ששה לפתוח אותו בפני נהירה פלסטינית המונית – הים התיכון ממערב וישראל מצפון וממזרח. לתושבים שם אין לאן לברוח, ואיש אינו נותן להם לצאת. בלבנון, מנגד, התושבים בדרום המדינה הצפינו ועברו למקום מבטחים, וכך יכלו להימנע מההפצצות של צה"ל או מהכניסה הקרקעית.

חמאס כמובן מבין את העניין הזה. הוא מתחבא בתוך האוכלוסייה האזרחית, ולכן ישראל פוגעת פעמים רבות גם בתושבים שאינם חמושים. עקב כך, מספר האזרחים שנהרגו בעזה גבוה לאין שיעור מהתושבים בלבנון – מאות אזרחים בזירה הצפונית, לעומת אלפים רבים ברצועה. צה"ל נאלץ גם למצוא פתרונות יצירתיים לאוכלוסייה תוך כדי הלחימה: שינוע שלה, פינוי לאזורים מתוחמים ואפילו לחימה בתוך מבנים מאוכלסים.

זה גם הרקע לשאלת המצור על עזה וקמפיין "ההרעבה" שמתנהל בחו"ל נגד צה"ל. חמאס אוגר מזון במכוון ואינו מחלק לתושבים, ולאזרחים פעמים רבות אין מקורות אחרים לרכישת אוכל. אף שיש רבים שטוענים כי עדיין אין באמת מחסור אמיתי במזון בעזה, הקמפיין הזה הפעיל לחץ על ישראל עקב העובדה הבסיסית שהרצועה סגורה ואין יציאה או כניסה ממנה. בלבנון קמפיין כזה לא יכול היה להתקיים. אם חוזרים עוד יותר אחורה, זהו גם מקור הטענה המשפטית של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג שישראל עדיין "כובשת" בעזה, אף שפינתה משם את חייליה בהתנתקות: השופטים סברו כי השליטה של ישראל על היציאה והכניסה מהרצועה הופכים אותה בפועל לכוח כובש.

הבדל משמעותי נוסף בין שתי המערכות נגד חמאס וחיזבאללה קשור ליעדים שהציבה ישראל: בלבנון לא ניסה צה"ל לחסל את חיזבאללה, אלא רק לדחוק אותו מאזור הגבול ולסכל את היכולת שלו להוות איום על ישראל, במטרה להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. הנגזרת של מטרה זו לא הייתה בסופו של דבר השתלטות על דרום לבנון או ניסיון לשהות שם לאורך זמן, וגם לאחר הפסקת האש כללה רק שהייה בחמש נקודות אסטרטגיות לאורך הגבול.

בעזה, לעומת זאת, המצב אחר: הממשלה שואפת לצאת עם "ניצחון מוחלט" על חמאס, שכולל פירוק מנשק של הארגון, חיסול שלו כמערך לוחם פעיל, הריגת מפקדיו או הסכמתם לצאת מעזה לגלות. זו משימה שאפתנית בהרבה, מורכבת יותר, ודורשת משאבים גדולים יותר מאשר דחיקת המחבלים מהגבול ושלילת יכולת ההיזק שלהם.

מאבק פוליטי ומדיני

אופי הפעילות של צה"ל בעזה ובלבנון שונה מאוד, ונגזר בין היתר מהבדלים במאפיינים פיזיים ומבצעיים בין שתי הזירות. יש כמובן עוד סיבות לכך, וניתן למשל להתמקד בטעמים שלקוחים מעולם הפוליטיקה הפנימית והבינלאומית.

כך למשל, בלבנון הצליח צה"ל להגיע למצב שעמדה כנגד חיזבאללה חלופה מדינית: הקרבות שניהלה ישראל בלבנון הפרו את האיזון הפוליטי ששרר במדינה עד אז, ולפתע התברר כי קיימת בביירות כתובת אחרת שניתן לפנות אליה כדי לנהל את העניינים. המלחמה למעשה התניעה שינוי חברתי רב-עוצמה בלבנון, שבסופו ייתכן כי אולי אפילו יתגלה כי מוסדות המדינה החדשים, אלה שקמו בתגובה להרס הרב שחוותה המדינה במלחמה, יצליחו לפרק את חיזבאללה מנשקו.

בעזה המצב שונה מאוד. הרש"פ אינה נתפסת כאפשרות רלוונטית לניהול הרצועה בעיני הממשלה בישראל, וכל עוד לא נמצא גוף בינלאומי אחר שייקח על עצמו את ניהול הרצועה – משימה שאיש אינו מעוניין בה כל עוד חמאס מחזיק די כוח כדי להפגין את נחת זרועו כלפי כל גורם כזה – לא תקום חלופה פוטנציאלית לשלטון של ארגון הטרור על התושבים. חמאס לא מסכים להרפות מהשליטה בעזה, בין אם מאחורי הקלעים ובין אם בגלוי, ולא ייאות לקבל גוף שאינו נענה לסמכותו כגורם לניהול העניינים שם.

עניין אחר קשור ללחץ הבינלאומי שמופעל על ישראל. לא רק שהממשלה בירושלים ניצבת מול טענות, איומים וגינויים של מדינות בעניינים פרטניים, כגון הכנסת סיוע או פגיעה באזרחים, אלא שבאופן כללי תופסת הקהילה הבינלאומית את הסכסוך מול הפלסטינים באורח אחר מהמאבק בזירה הצפונית. חיזבאללה לא נמצא בקונצנזוס של מדינות זרות, ואפילו ההפך. מלחמתו בישראל אינה נראית בעין יפה, ונתפסת כמאבק שסופו להביא הרס על לבנון. הזירה הצפונית לא עמדה לפיכך בלב העתירות שהוגשו לבתי הדין בהאג נגד מערכת הביטחון והממשלה.

המאבק הפלסטיני זוכה בעולם ל"לגיטימיות", לפעולה שיש הצדקה לה בשל "הכיבוש" הישראלי. תומכיהם של הפלסטינים בעולם המערבי מרובים מאוד, והם רואים לנגד עיניהם את הדימוי שמשווק היטב בידי גורמים אינטרסנטיים בדבר ה"התקרבנות" הפלסטינית, המסכנות והתפיסה שהם דוד הנלחם בגוליית. המצב הזה מעמיד את ישראל בפני לחץ דווקא בפעולותיה בזירה זו, ואפילו הקרדיט שצברה ישראל כתוצאה מהזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר הלך ונשחק במהירות. זהו הרקע כעת, למשל, לקמפיין ההרעבה נגד המצור על עזה, שעורר מסרים אפילו מהבית הלבן נגד ישראל. עקב כך מצטמצמות אפשרויות הפעולה של ישראל, והיא נלחמת תמיד כשמרחף מעליה שעון חול מדיני.

מדינות העולם גם מנסות לשמר פעמים רבות את תוכנית המסגרות שנדבקו אליה באזור, ובעיקר פתרון שתי המדינות לשני העמים. כך, כאשר צרפת למשל מדברת עם ישראל על המלחמה בעזה, היא עדיין פועלת מתוך הנחה שברצונה לקדם הכרה בפלסטינים. לכן באמצע המלחמה, כאשר חטופים רבים עדיין הוחזקו במנהרות החשוכות של חמאס, אירלנד, נורבגיה וספרד הודיעו רשמית על הכרה במדינה פלסטינית. תודעה כזאת יכולה להסביר, למשל, מדוע ההודעה השבוע של צרפת, בריטניה וקנדה נגד ישראל, תוך איום בעיצומים עליה, כרכה כאחד את המשך המלחמה בעזה ואת "הבנייה בהתנחלויות". זו גם הסיבה לכך שבמקביל להודעה הבריטית על הפסקת הדיונים על הסכם סחר עם ישראל בשל המבצע בעזה, הוטלו עיצומים אישיים על אנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון עקב התנכלות לכאורה לפלסטינים.

המגמה הזאת מתחברת גם למחלוקת הפוליטית הפנימית בישראל: רבים בישראל עדיין דבקים בפתרון שתי המדינות וסבורים כי זו הדרך הנכונה לצאת מהמבוי הסתום מול הפלסטינים. הם נותנים במובן מסוים גיבוי למהלכים אירופיים בעניין, והופכים להצדקה לפעולות שתכליתן לנסות לשמר את הרעיון הזה כאפשרות מעשית. מנגד, אין בישראל תנועה הקוראת להגיע לפתרון מדיני מול חיזבאללה, בין היתר בשל ההבנה של חוסר התוחלת במעשה כזה – במיוחד אחרי שישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000, והעובדה שנראה כי הארגון השיעי רק מחפש תירוצים להצדיק את התוקפנות שלו כלפי צה"ל.

הניתוח עד כה לא נגע באחת הנושאים אולי הכי חשובים שמהווים את ההבדל בין המצב בזירה הצפונית לדרומית: סוגיית החטופים. חמאס לא סתם לקח אזרחים וחיילים ישראלים למנהרות החשוכות בעזה כבני ערובה, אלא הוא הבין היטב את ההשלכות שיהיו לכך על אפשרויות הפעולה של ישראל. בממד המבצעי, למשל, משמעות הדבר היא שצה"ל אינו פנוי לפעול בחופשיות בכל תאי השטח של עזה, שכן יש מקומות שבהן יש חשש שפעילותו תביא לפגיעה בחטופים – בין אם מהפצצות, בין אם כנקמה בידי חוטפיהם. החיילים גם פועלים בכל שטח הרצועה עם משימה כפולה: מצד אחד להפוך כל אבן כדי לשחרר את החטופים, ומצד שני להשמיד תוך כדי כך את חמאס. מדובר במשימות שלעיתים מתנגשות זו בזו, ובתוך ישראל יש מחלוקת בין הדרג המבצע לדרג מקבלי ההחלטות בשאלה איזה יעד קודם.

הדילמה הזאת משתקפת גם בדעת הקהל בארץ, ובלחץ הפוליטי שהיא יוצרת בקרב ההנהגה. לא הייתה תנועה פנימית גדולה בציבור הישראלי לעצור את הלחימה נגד חיזבאללה, אך לא כך הם פני הדברים בעזה. חלקים נרחבים בחברה הישראלית מאמינים כי שחרור החטופים קודם להמשך המלחמה, וסבורים שיש להגיע להסכם – גם אם לא ברור איך – מול חמאס על עצירת המערכה, נסיגה מעזה, שיקומה ומתן אפשרות לארגון הטרור להתחמש מחדש, והכול בתמורה להשבתם של החטופים לבתיהם או לקברם.

השפעה מצטברת

יש הבדלים רבים בין עזה ללבנון, והאויב אינו אותו אויב. השונות בין המשוואה הבסיסית בשתי הזירות עומדת ביסוד העובדה שצה"ל לא הצליח עדיין להשיג הכרעה סופית בעזה, אך מנגד היא לא מהווה תירוץ למצב הנוכחי, שבו המערכה ברצועה התאפיינה יותר מדי פעמים מאז תחילת המלחמה בעיקר בדשדוש.

מצד שני, אין משמעות הדבר שישראל לא תגיע בסופו של יום לניצחון על חמאס, או לפחות במודל דומה לתבוסה שהנחלנו לחיזבאללה. המערכה לא הסתיימה, וקשה לנבא לאן היא תתפתח. זה גם תלוי בין היתר בהגדרה סופית ככל האפשר של היעדים, במתח שנמצא בין הדרג הצבאי למדיני, בהצלחות נקודתיות שיחלו אינרציה של אירועים ועוד. חיסול מוחמד סנואר, למשל, אם אכן התרחש, עשוי להיות אירוע כזה: אחיו של הוגה המתקפה ב-7 באוקטובר נחשב סמן קיצוני בחמאס, לצד היותו המפקד הבכיר והמוח המבצעי בעת הנוכחית, וסילוקו מהזירה עשוי להוביל את הדרך לפשרות מצד ארגון הטרור – גם אם לפי שעה מסתמן כי השיחות בין הצדדים על שחרור חטופים נוספים נתקעו.

צריך להבין שהמלחמה גם יוצרת השפעה מצטברת אצל אויבינו, ופעולותיה ניכרות לעיתים רק בטווח הארוך. הנה למשל נקודה אחת מעניינת מהימים האחרונים: באחת השיחות שערך "בכיר פלסטיני" לא מזוהה עם העיתונות הזרה, הוא הזכיר תנאים שהציב חמאס לישראל כדי לסיים את המלחמה. בתנאים הללו נכללה, בפעם הראשונה למיטב זיכרוני, דרישה למעבר בטוח מעזה בשביל בכירי חמאס.

לפני חגיגות השמחה צריך לזכור שיש לקחת את האמירה הזאת בעירבון מוגבל מאוד, ולא ברור מי אמר אותה, מה השיוך הארגוני והפוליטי שלו, ומה בדיוק ראה בחזונו. אך בכל זאת יש בדרישה הזאת חידוש, הדהוד ליעד ישראלי שקודם לכן לא הופיע בצד הפלסטיני. היא אולי מלמדת שהלחץ עובד גם על חמאס ותושבי ועזה, וכי ייתכן שבעתיד ניתן יהיה להגשים את המטרות שהצבנו לעצמנו.

המשמעות היא שיש כאן אפשרות לבצע שינוי של המציאות, אבל היא תלויה גם בהרבה מאוד מובנים בנו. האם נשכיל להמשיך עד הסוף ולהתמיד בלחץ? האם מנהיגינו יהיו אמיצים מספיק לקבל החלטות קשות, על אף הקשיים והמגבלות? האם יהיו לנו משאבים מדיניים, צבאיים ואנושיים בשביל הגשמת יעדינו? בשאלות הללו תיבחן ישראל בחודשים הקרובים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 במאי, 2025