ייתכן שברגעים אלה ממש שוקדת קבוצה קטנה של אנשים בארה״ב, ישראל, וכמה מדינות נוספות באזור על עיצובו של סדר אזורי חדש. על הפרק נמצאים הרחבת הסכמי אברהם, כמו גם הגעה להבנות חדשות ברצועת עזה וביהודה ושומרון. תהא אשר תהא תוצאת הדיונים האלה, על ישראל להתעקש שהפעם, בניגוד לעבר, תידון במפורש ליבת הסכסוך, והיא הדחייה הערבית, ובמיוחד הפלסטינית, של זכותם של היהודים למדינה ריבונית במולדתם ההיסטורית.

דחייה זו באה לידי ביטוי בשלל דרכים, אבל המשמעותיות שבהן הן הרישום המעוות של מיליוני ערבים כ״פליטי פלסטין״ כבר במשך חמישה דורות, ותמיכה באמונתם שיש להם זכות להתיישב בישראל בשם רעיון ״השיבה״. את כל אלה מאפשרת סוכנות הסעד של האו״ם לפליטי פלסטין (אונר״א), שפועלת כבר כמעט שמונה עשורים לתדלק, לממן ולהעניק כסות לגיטימית לרעיון הערבי שיבוא יום וניתן יהיה למחוק את הכתם המביש של קיומה של מדינה ריבונית יהודית בשטח כלשהו בין הירדן לים. טבח 7 באוקטובר תוכנן ובוצע בדיוק כדי לממש את הרעיון הזה. זו הסיבה לאופוריה בקרב מיליוני פלסטינים ועוזריהם, כאשר נחשפו למימוש הרעיון במצלמות הגו-פרו של הטובחים; הנה-הנה, אמרו לעצמם, מתגשם חזון הדורות.

כל ניסיון להגיע להסדר במזרח התיכון התנפץ בעבר מול הסלע שאותו אנו מכנים ״פלסטיניזם״ – האידיאולוגיה הגורפת המאחדת את ערביי עזה, הגדה, ומיליונים בירדן, סוריה, לבנון ובעולם כולו, סביב התנגדות מתמשכת לקיומה של ריבונות לעם היהודי בגבולות כלשהם בארץ ישראל. עם כל הכבוד להסדרי ביטחון ולהסכמים נוצצים על מדשאות הבית הלבן, כל ניסיון לבנות מזרח תיכון חדש חייב לפעול כדי לפרק את הפלסטיניזם ואת המנגנונים המתדלקים אותו.

מאבק רב-זירתי

בלבנון רשומים כחצי מיליון ערבים כ״פליטי פלסטין״. רובם המכריע נולדו בלבנון והתחנכו בה, ומעולם לא נמלטו אליה ממלחמה. הם עדיין נתונים למשטר אפליה קשה ביותר. מפקד אוכלוסין שנעשה לפני כמה שנים הראה שכשני שלישים מהם עזבו את לבנון, וככל הנראה כבר זכו לאזרחות של מדינות אחרות. מצב כזה היה אמור לסיים את מעמד הפליטות שלהם, אך לא כן עבור ״פליטי פלסטין״ שרישומם הוא מהלך פוליטי שנועד למנוע את ההשלמה הערבית עם קיומה של ישראל. על כן, כל הסכם עם לבנון חייב לכלול את הסעיפים הבאים: (1) מפקד רשמי ומעודכן של מי שעדיין נמצאים בלבנון ורשומים על ידי אונר״א כ״פליטי פלסטין״. (2) מחיקת כל מי שאינם נמצאים בלבנון מרשומות אונר״א כ״פליטי פלסטין״ (3) העברת הנותרים, כ-100 עד 200 אלף לפי ההערכות, לאחריות נציבות הפליטים של האו״ם (UNHCR) עם תוכנית לאזרחם בלבנון או במדינות אחרות בתוך חמש שנים.

כמו בלבנון, גם בסוריה רשומים כחצי מיליון ״פליטי פלסטין״ שגם הם ברובם המכריע נולדו והתחנכו בסוריה, ולא נמלטו אליה ממלחמה. יחסה של סוריה לפלסטינים היה חיובי יותר וניתן לראות בהם כמי שהתאזרחו למעשה בסוריה, גם אם לא באופן רשמי. על כן, הדרישה מכל הסכם עם סוריה חייבת להיות, כמו בלבנון: מפקד רשמי ומעודכן; מחיקת כל מי שאינם בסוריה מרשומות אונר״א; והעברת הנותרים, כ-100 אלף לפי ההערכות, לאחריות נציבות הפליטים של האו״ם עם תוכנית לאזרוחם בסוריה או במדינות אחרות בתוך חמש שנים.

אם ירדן תבקש להיות חלק מההסדרים החדשים, יש להתנות זאת בכך ש-2.5 מיליוני הירדנים שנולדו והתחנכו בירדן, והם אף אזרחים ירדנים – כלומר לא פליטים לפי שום סטנדרט בינלאומי – יימחקו מרשומות אונר״א ויישארו, כפי שהם, אזרחים ירדנים לכל עניין ודבר.

ישראל חייבת להתעקש על מחיקה מוחלטת של ערביי הרשות הפלסטינית מרשומות אונר״א. מי שחי בין הנהר לים אינו ״פליט פלסטין״. יותר מכך, מי שחי תחת הרשות הפלסטינית, שעוסקת כל העת בקבלת הכרה כ״מדינת פלסטין״, ואף נהנית מהכרה שכזו על יד 147 ממדינות העולם, אינו ״פליט פלסטין״. כל הסדר, הבטחה או הצהרה, שיאפשרו לרשות להמשיך ולקבל מימון מהמערב, בזמן שהיא ממשיכה לקטלג את תושביה ואזרחיה כ״פליטי פלסטין״, לא יתרום דבר לשלום. להיפך, הם ימשיכו לתדלק את הפלסטיניזם, שכבר מאה שנים מונע כל הסדר. מהרשות הפלסטינית יש גם לדרוש הכרה רשמית בכך שאין לאף אחד ״זכות שיבה״ לשטחה של מדינת ישראל.

ולבסוף, עזה: מצב שבו יותר משני שלישים מתושבי הרצועה ממשיכים להיות רשומים כ״פליטי פלסטין״, למרות העובדה שנולדו והתחנכו בעזה, ומעולם לא עזבו אותה, כמו גם המערך השלם שממשיך להעביר להם את המסר שיש להם ״זכות שיבה״ לתוך מדינת ישראל, היה חייב להוביל לאסון, כפי שחווינו ב-7 באוקטובר. כל הסדר עתידי ברצועה חייב לשים סוף לשקר שלפיו תושבי עזה הם עדיין פליטים. יותר ממיליון וחצי עזתים חייבים להימחק מרשומות אונר״א, תוך כדי הכרזה ברורה שאין להם ״זכות שיבה״ לשטחה של מדינת ישראל. כל אלה אינם בגדר התעקשות מיותרת. אלה הם גם תנאי בסיסי לכך שכל בנייה מחדש בעזה תשמש לבניית עתיד חדש וטוב יותר, ולא לשם יצירת מנגנון משוכלל לביצוע טבח נוסף בעתיד. אסור לאפשר למיליארדים לשטוף שוב את עזה, ולא משנה מה המנגנון השלטוני שם, עד שאף אחד מתושבי עזה לא יהיה רשום עוד כ״פליט פלסטין״.

במשך עשרות שנים נמנעה ישראל מפעולה נגד הפלסטיניזם בגלל חוסר מעש מדיני ובשל התבוננות צבאית צרה לנוכח האיום. ישראל אִפשרה לערבים בכלל, ולפלסטינים בפרט, בין אם בעצימת עיניים ובין אם בהתלהבות, להמשיך ולקיים מנגנונים שהמסר העיקרי שלהם מבחינת הערבים היה: ״לא באמת הפסדנו; אנחנו נערכים לנסות שוב להביא את הריבונות היהודית לקצה״. טבח 7 באוקטובר צריך להביא התנהגות נפסדת זו לקצה. כל הסדר, חזון או הסכם נורמליזציה, ואפילו רק הדיונים לשם השגתם, חייבים בראש ובראשונה לגעת בלבה הרותחת שבלב הסכסוך, והיא דחיית זכותם של היהודים להגדרה עצמית במולדתם. על ישראל לפעול להביא לסיום את השקרים והאשליות שעומדים בלב הסכסוך כבר יותר ממאה שנה.

המאמר נכתב יחד עם ד"ר עינת וילף.

פורסם באתר מקור ראשון, בתאריך 10.07.2025.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

השיח המדיני בשבועות האחרונים מתרכז במילה אחת: נורמליזציה. הסכם עם סעודיה, הסדרה עם סוריה, תמריצים כלכליים ואזוריים – והנה, ישראל חוזרת למסלול. אבל דווקא עכשיו חובה להדגיש: אם ישראל תיסוג מהמערכה בעזה מבלי להכריע את חמאס – המחיר עלול להיות כבד הרבה יותר מכל הישג מדיני. נורמליזציה בלי הכרעה לא תהיה מהלך של שלום, כי אם עצימת עיניים ואשליה, שעלולים להתפוצץ בפרצופינו ובפרצופיהן של שותפינו במזרח התיכון.

אין ספק כי מהלך אזורי רחב עשוי לכלול הישגים ישראליים רבים: אפשרות להסדר מדיני עם סוריה מבלי לוותר על רמת הגולן, הכרה אמריקאית בהחלת ריבונות בבקעת הירדן, אולי אפילו הסכמי שלום עם סעודיה ומדינות מוסלמיות נוספות – דבר שאין ספק כי הוא חשוב ביותר לעתיד ישראל במרחב. לכאורה, כולם מרוויחים, אבל בעזה עצמה, הגראונד זירו של מלחמת "חרבות ברזל", מי שימשיך למשוך בחוטים יהיה אותו חמאס שלא הובס – לא צבאית ולא שלטונית.

איש לא ייכנס לעזה – לא סעודיה ולא אף מדינה ערבית אחרת – כל עוד חמאס נותר שם עם נשק ביד ויכולת לשלוט ברחוב. במציאות הזאת, התרחיש הסביר הוא שתוקם ממשלת טכנוקרטים, אולי עם כמה דמויות פלסטיניות לא מוכרות, בעוד שמתחת לפני השטח ימשיך חמאס לשלוט.

זוהי כיום שאיפתו – ליישם בעזה את "המודל הלבנוני", שם היתה לכאורה ממשלה לגיטימית ומוכרת, שאליה אפשר היה לבוא בטענות, אך מי שקבע את המציאות בפועל היה חיזבאללה. "ללכת עם ולהרגיש בלי", רק שכאן מדובר בביטחון הלאומי של ישראל.

ייתכן שחמאס לא יוכל לחזור מיד לשיגורי רקטות בהיקפים גדולים. אולי יהיה מדובר בגרילה ולא בצבא מסודר. אבל כל עוד חמאס שורד, הוא יתמקד בשימור כוחו, בגיוס מחדש, ובהכנות לסיבוב הבא.

ההבטחות למנגנוני פיקוח על כניסת סחורות דו-שימושיות לרצועת עזה שוות כקליפת השום: הניסיון מלמד כי שום פיקוח כזה אינו אפקטיבי וכי אמצעים שיאפשרו לחמאס לבנות מחדש את היכולות הצבאיות שלו יזרמו לרצועה בחופשיות, כפי שהדבר נעשה בעבר. בינתיים, הפיגועים ביהודה ושומרון עשויים להתגבר, עזה תמשיך לשמש מקור השראה לחקיינים מכל הסוגים, והתחושה הכללית תהיה של "החמאס לא הפסיד – רק חיכה בסבלנות".

התוצאה המדינית היא שישראל תשלח לעולם את המסר שהטרור משתלם. חמאס ביצע טבח נורא ב-7 באוקטובר, הביא את ישראל לסף חורבן, ובסוף לא רק שלא הובס – אלא קיבל פרס: הפסקת אש והישרדות בשלטון. מדינות האזור יראו שהנציג המקומי של תנועת האחים המוסלמים – האויב המושבע של מדינות ערב המתונות – ניצח את ישראל. המזרח התיכון ילמד מהר, ואויבינו לא יפספסו את הלקח.

אם תיעצר כעת המלחמה, נישאר עם חמאס בעזה ועם הרבה אוויר חם על "הסדרה" שאף אחד לא יאכוף. חמאס יישאר ברצועה, מחכה לשעת הכושר. פיגועי טרור והתפרצות מחודשת של הלחימה בעזה יהיו רק עניין של זמן. וכשזו תתפרץ, היא עלולה לפגוע קשות ואף להביא לביטולו של כל הסדר מדיני חדש שיושג כתוצאה מהפסקת הלחימה בעזה כעת.

אחרי חודשים של לחימה, ולאור העובדה כי עוד נותרו 50 חטופים בעזה, הרצון לסיים את המלחמה הוא מובן. אבל אסור לבלבל בין הכרעה שמביאה שקט לטווח ארוך, לבין אשליות ופרדיגמות שגויות שמשאירות את חמאס על כנו. גם אם יוחלט ללכת על סיום המלחמה, אסור שנשלה את עצמנו לגבי ההשלכות האמיתיות של המהלך, ולגבי המציאות מול אויבנו בשטח.

התפרסם במעריב, בתאריך 10.07.2025.

על רקע קריאתו של הנשיא דונלד טראמפ לסיום המלחמה והדיווחים על מאמצי וושינגטון לגבש תכנית מדינית רחבה  שתוביל לכך ותיכלול גם הסכמי נורמליזציה ופתרון מדיני לסוגיה הפלסטינית, התכנס הקבינט לביטחון לאומי לדיון, בנוגע למהלכיה הבאים של ישראל ברצועת עזה.

לתוך שטף הדיווחים והפרשנויות על סיכוייה של היוזמה המדינית "הגדולה" ועל המאמצים לגבש במקביל גם "עיסקה קטנה" שתתמקד בשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת-אש מוגבלת בלי לסיים את המלחמה, השתחל גם דיווח לא דרמטי על אחת מפעולותיה של ישראל  ברצועה, בסוף השבוע שחלף.  

צה"ל והשב"כ, כך דווח, חיסלו בעיר עזה את חכם אל-עיסא, אחד מבכירי חמאס, שלפי נוסח הודעת דובר צה"ל היה בין מייסדי הזרוע הצבאית של האירגון, נמנה על המועצה הצבאית הכללית שלו, הוביל את תהליכי בניין הכוח, היה גורם משמעותי בתכנון וביצוע מתקפת ה-7 באוקטובר, הכווין התקפות נגד כוחותינו לאורך כל התקופה,  ופעל, עד לימים האחרונים,  לבנייתם מחדש של מערכי הארגון שנפגעו במלחמה.

למרבית האזרחים בישראל דמותו של עיסא אינה מוכרת. אלמלא הפרטים שנמסרו על מעמדו ומעלליו, ספק אם חיסולו היה מעורר עניין כלשהו. אפשר לנחש כי מי שבכל זאת התעניין בכך כנראה תהה בלבו – היתכן שגם לאחר 20 חודשי לחימה אינטנסיביים עדיין נותרו בכירים בדרג הזה בשורות האירגון?

יותר משהוא מספק הצצה ומפנה מבט לעבר ספסלי-חמאס, המקרה של אל-עיסא,  מדגים את אחת מחולשותיו של השיח הציבורי שמתקיים בימים אלה בישראל בנוגע להמשך המלחמה: היעדר מידע מספק על מצבו של האוייב.

ח"כ עמית הלוי , חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, התריע בסוף השבוע כי "חמאס נמצא כיום בשיא כוחו מבחינת סדר כוחות הלוחמים". לדברי הלוי, חמאס מחזיק בכמות עצומה של חומרי נפץ ואמצעי לחימה, שיקם את המערכת התת-קרקעית ממנה יוצאים אנשיו לפעולות הרג והוא מצוייד היטב מבחינה לוגיסטית.

תיאורים אלה יכולים להסביר דברים שהובאו מעל דפי עיתון זה בשמו  של  בכיר בצה"ל שהעריך כי אם ישראל תעצור כעת את הלחימה בעזה ותסיג את כוחותיה, חמאס יוכל בתוך חודש להשתלט מחדש על האוכלוסייה, ובתוך שנה לשקם את עצמו מבחינה צבאית.

בשעה שהצמרת המדינית והביטחונית של ישראל ניצבת על פרשת דרכים בנוגע למהלכים בעזה, כאשר מן הצד האחד התיסכול מהדשדוש ומחיריו, תחושת המיצוי, המבוי הסתום בסוגיית החטופים וההזדמנות לפריצת דרך מדינית היסטורית, ומן הצד השני הפער בהשגת המטרות שנקבעו למלחמה, נודעת חשיבות רבה לנתונים העובדתיים על מצבו של האוייב.

המכה שחמאס חטף מידיה של ישראל , היא אמנם קשה, אך לא אנושה ולא בלתי הפיכה. יכולתו להוות איום משמעותי מיידי על ישראל בתחום הירי הרקטי או בהתקפה יבשתית בסיגנון ה-7 באוקטובר, כנראה נשללה ממנו. הוא איבד הרבה מאנשיו, מאמצעי הלחימה והייצור אך אין ללמוד מכך על כושר התאוששותו.

הוא עדיין גורם הכוח המרכזי בעזה.  לוחמיו ובכיריו מתנהלים בעיקר במנהרות,  ממעטים להסתכן, פועלים במאפייני גרילה מול הזדמנויות וממתינים לרגע שבו יוכלו לעלות בביטחון אל מעל פני השטח .

הנהגתו בחו"ל מתפקדת באין מפריע, ממשיכה לנהל את הפעילות המדינית וההסברתית של האירגון, לגייס עבורו משאבים ולהכין – גם היא – תכניות ליום שאחרי.

היכולות השיוריות  שבידיו, שליטתו בַּסיוע האזרחי שמוכנס לרצועה (גם אם רק בחלקו) והתמיכה הרחבה שהוא נהנה ממנה בקרב הציבור בעזה, יאפשרו לו לבנות מחדש את יכולותיו, במיוחד אם יתקבלו דרישותיו במסגרת הסכם לסיום הלחימה. 

יש הטוענים כי בנקודת הזמן הנוכחית השלמת המטרות צריך שתיעשה על ידי העברת הניהול האזרחי למנגנונים  בהכוונה בינלאומית חיצונית שימנעו מחמאס להשתקם. ואולם, עמדה זו  מתעלמת מלקחי העבר וממאזן הכוחות בתוך הרצועה. סביר יותר שמסגרת כזו תספק חסות או כסות לחמאס וקיומה יגביל את ישראל יותר מאשר יסייע לה. 

מרכיב הזמן דוחק בישראל לאמץ גישה אחרת מזו בלחימה בעזה, כזו שמגבירה את האפקט ומקצרת את הטווחים עד להשגת המטרות.

לצד הפעילות העצימה של צה"ל בתוך הרצועה נכון לממש באופן מלא את עקרונות "תכנית האלופים",  לפגוע בהנהגת האירגון בחו"ל, למוטט את מנגנוני הממשל הרשמיים והלא-רשמיים ברצועה ולקדם את יוזמת טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 29.06.2025. 

20 חודשים מאז מתקפת 7 באוקטובר, האיום הצבאי הנשקף לישראל מעזה עדיין כאן, גם אם בצורה מצומצמת. ארגון חמאס ספג מכה קשה במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ואיבד חלק משמעותי מיכולותיו, אך הוא רחוק מהכרעה. לצד הישגים ישראליים מובהקים, חמאס עדיין מסוגל להוות איום, שלא לדבר על יכולת שיקום והתאוששות מהירים במקרה שלא תהיה הכרעה.
בצד החיובי ניתן למנות את חיסול שדרת ההנהגה בחמאס. יחיא ומוחמד סינוואר, איסמאעיל הנייה, סאלח אל-עארורי ומוחמד דף – שהיו עמודי התווך של הארגון במשך שנים – חוסלו על ידי ישראל. בעקבות זאת, נאלץ חמאס לעבור להנהגה מבוזרת, שמקשה מאוד על יכולתו לקבל החלטות ולבצע פעולות מורכבות. חיסולם של ראשי הארגון היווה גם מכה מורלית ותודעתית.
חמאס עצמו מודה באובדן של אלפים מאנשיו, בעוד שהערכות ישראליות מצביעות על כ-20 אלף הרוגים ועוד פצועים רבים שיצאו מכשירות. מסגרות סדורות של גדודים וחטיבות כמעט שאינן קיימות עוד, ורוב הלחימה כיום נעשית באמצעות חוליות קטנות ובלתי סדירות.
חל צמצום דרמטי של מלאי הטילים והרקטות שבידי חמאס, והאיום האסטרטגי על אזורים נרחבים בארץ הידלדל. מאות רקטות הושמדו באוויר ועל הקרקע, יכולת הייצור המקומי נפגעה, ומנהרות ההברחה ממצרים נחסמו ברובן. ניתן לראות כי במשך חודשים ארוכים, חמאס נמנע כמעט לחלוטין משיגור רקטות.
רשת המנהרות של חמאס בתוך הרצועה, וממנה לתוך ישראל, נפגעה. חלק מהמנהרות הושמדו לחלוטין, בעיקר בדרום הרצועה. באזורים מסוימים התנועה ברשת התת-קרקעית מוגבלת מאוד.
גם הממשל האזרחי של חמאס ברצועה נפגע. חיסולים של בכירים אזרחיים, הרס של תשתיות אזרחיות, ירידה בהכנסות מהברחות וממסים – כל אלה הותירו את הארגון עם שליטה חלקית בלבד. במקומות מסוימים נצפתה התנגדות לחמאס ואי שביעות רצון פומבית, פרצו מדי פעם הפגנות, ומנגנוני השליטה התערערו. קיימות תופעות של ביזה, ובאחרונה ניכרה קריאת תיגר מפורשת באזור רפיח מצד מיליציות מקומיות.
עד כאן חצי הכוס המלאה, אך בצדה קיימת גם חצי כוס ריקה. ברצועת עזה עדיין קיים כוח לוחם משמעותי, שמוערך בעשרות אלפים. למרות האבדות במהלך המלחמה, חמאס הצליח לגייס לשורותיו לוחמים חדשים ולהחליף חלק מההרוגים והפצועים. חלקם פועלים במתכונת של גרילה עירונית או מסתתר במחנות הפליטים ובמנהרות.
למרות הפגיעה בהנהגה הצבאית והאזרחית, חמאס מצליח לשמר גרעין שלטוני, לשלם משכורות, להפעיל חלק מהמנגנונים האזרחיים, ולהפגין נוכחות ציבורית במקומות שצה"ל נסוג מהם. זכורה מאוד הופעתם של חמושים בחלקים שונים של הרצועה במהלך הפסקת האש בחודשים ינואר-מרץ 2025, שהיוותה תזכורת ליכולתו של חמאס לצוץ מחדש מעל פני השטח.
למרות הפגיעה ברשת המנהרות העריכו גורמי ביטחון ישראליים רק לפני כחודשיים כי כ-75% מרשת זו עדיין תקין או ניתן לשיקום. מנהרות אלה מאפשרות תנועה, מסתור, הברחות, ואף החזקת חטופים.
כמות הטילים והרקטות שבידי חמאס אמנם הצטמצמה באופן משמעותי, אך ייתכן כי הארגון נמנע מירי לעבר ישראל כדי לשמר לפחות חלק מהתחמושת שבידיו להמשך הלחימה.
למרות השחיקה בכוחו של חמאס, הוא מנסה לפצות על כך בגמישות והסתגלות. מפעלי תחמושת מאולתרים ברחבי הרצועה, מחזור של חומרי נפץ ישראליים ושל נפלים, ופיזור מטענים קטנים במבנים ובצירי ההתקדמות של חיילי צה"ל – כל אלה מלמדים על יכולת הסתגלות גבוהה. הארגון עבר ממלחמה סדירה להתשה וטרור נקודתי, שמקשים על ישראל להגיע להכרעה.
עד כאן מאזן ההישגים והאתגרים שעדיין נותרו במישור הצבאי. אלא שהאתגר שמונח בפני ישראל מרצועת עזה, ומצד הפלסטינים בכלל, אינו מסתכם בהיבט הצבאי. מה שמאפשר אותו הוא אידיאולוגיה פלסטינית מושרשת, שמסרבת להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, ושעדיין חולמת על שיבה של פלסטינים ליפו, רמלה וחיפה. היא זו שמייצרת את הלחימה וממנה נובעים ההיבטים הצבאיים. על כן, האיום הנשקף לישראל לא ייעלם גם אם חמאס ימוגר, כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית לא תשתנה. כל עוד זו נשארת על כנה, האיום רק ישנה צורה ובמקום חמאס יצוצו מסגרות צבאיות אחרות עם אותה כוונה בדיוק.
בשל כך, האתגר האסטרטגי העומד בפני ישראל הוא למנוע מצב שהמלחמה בעזה תסתיים במתכונת של "סבב". אין אמנם ספק שלא יהיה זה סבב דומה לסבבים קודמים, אבל כל הסימנים מעידים שהחברה הפלסטינית לא עברה תהליך עמוק של שינוי ולא התנערה מהתפישה האידיאולוגית שהובילה ל-7 באוקטובר. לישראל אסור לחזור למצב של 6 באוקטובר – אמנם לא מבחינת היכולות הצבאיות של חמאס, אבל בהחלט מבחינת המוטיבציה הפלסטינית. כל עוד הפלסטינים ממשיכים לקוות ולצפות ליום שבו יוכלו לחסל את ישראל, צבירת יכולות חדשות ומימוש הפוטנציאל שלהן הם רק עניין של זמן. תליית תקוות ב"חלופה שלטונית" פלסטינית, כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית לא עוברת שינוי יסודי, היא לא יותר מאשר הונאה עצמית.
במלים אחרות, 7 באוקטובר או אירועים דמויי 7 באוקטובר, עשויים עדיין להמתין לנו מעבר לפינה.

פורסם במוסף מזרח תיכון חדש בגלובס, בתאריך 19.06.2025. 

כשלושה ימים לאחר שפתחה ישראל במתקפת המנע "עם כלביא" נגד מתקני הגרעין ומערך הטילים הבליסטיים של איראן התחילה להתבהר התמונה בנוגע למכת הפתיחה המוצלחת, שאף עלתה על כל הציפיות בהשגת יעדיה. קשה שלא לתמוה שוב ושוב על הפער בהישגים האסטרטגיים של ישראל בזירת עזה אל מול זירות המלחמה האחרות, בייחוד לבנון, סוריה ועכשיו איראן. זאת נוכח התעוזה, התחבולה, גורם ההפתעה, העליונות המודיעינית והאווירית והתוכנית המבצעית הסדורה בזירות אלו.

בשלב זה, מדינת ישראל נכנסת לשלב הקריטי והוא שלב ההכרעה של המלחמה הרב-זירתית שנמשכת קרוב לשנתיים. ההחלטה של הדרג המדיני-ביטחוני על בידול הזירות, שאפיין את תחילת המערכה והיה נכון לשלבים המוקדמים, כבר אינו מתאים לשלב ההכרעה, ולכן אסור להפסיק את המלחמה בזירת עזה גם במקביל לזירת איראן. אף על פי שהוסטו חלק מן הכוחות מרצועת עזה לטובת הגנת הגבולות, עדיין סדר הכוח של צבא היבשה מאפשר לתמרן ולהשיג יעדים מבצעיים, בייחוד לנוכח העובדה שבזירת איראן פועל בעיקר חיל האוויר.

מבחינת השלכות המלחמה בזירת איראן, אחד היתרונות החשובים בנוגע לזירת עזה הוא שכל תשומת הלב והקשב הבינלאומיים, הן של הדרג המדיני והדיפלומטי והן של התקשורת, נתונים לאיראן. מצב זה מאפשר לפעול בעזה באופן חופשי יותר (כמובן תוך עמידה בכללי הדין הבינלאומי), כך שמקבלי ההחלטות יכולים לתת פחות משקל לשיקולים של התחשבות בלחץ מדיני. יתרה מכך, אחד האמצעים שמפעיל החמאס כארגון טרור הנלחם במדינה הוא לוחמה פסיכולוגית ותעמולה, וזאת בניסיון לפגוע בכל מהלך טקטי או יתרון שמשיגה ישראל, כמו לאחרונה במהלך היזום של חלוקת הסיוע ההומניטרי. העובדה שיש פחות קשב לתעמולת חמאס בתקשורת העולמית מסייעת במובן זה לישראל.

הפסקת או השהיית המלחמה בעזה תפגע במיצובה של ישראל כמעצמה אזורית. הלחימה בשתי הזירות במקביל בשלב זה מסמנת לאויביה וגם לכל השחקנים האזוריים שמדינת ישראל נחושה להכריע ומבססת את ההרתעה. לעומת זאת, תרחיש שבו תהיה הכרעה בזירת איראן ללא הכרעה בזירת עזה יתפרש כחולשה, יפגע בהרתעה ובביסוס מעמדה האזורי של ישראל. עזה אינה זירה שעומדת בפני עצמה אלא מהווה חוליה חשובה בלחימה הרחבה יותר על עתידה הביטחוני של מדינת ישראל במזרח התיכון.

יש לזכור שחמאס הוא ארגון טרור ששיקוליו שונים במהותם משיקולים של מדינה, ולכן התרחיש של כניעה – משמע החזרת החטופים, הגליית מנהיגים ופירוז רצועת עזה – הוא תרחיש פחות סביר בתנאים הנוכחיים. מחבלי החמאס מתבצרים במנהרות, צה"ל נמנע מפעולה באזורים שבהם חמאס מחזיק בחטופים כנכס אסטרטגי והשליטה האזרחית של חמאס באוכלוסייה עדיין קיימת. לעומת זאת, בזירת איראן יצרה ישראל מנוף לחץ משמעותי עבור הנשיא טראמפ, שעשוי להוביל את איראן לחזור למשא ומתן ולאלץ אותה לחתום על הסכם בתנאים שיוכתבו על ידי ארה"ב וישראל, או להיכנע כדי שמשטר האייתולות יבטיח את הישרדותו. גם התמוטטות המשטר באיראן אינה תרחיש בלתי סביר.

לפיכך, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות מצב שבו איראן, שנמצאת אלפי ק"מ מגבולות ישראל, תוכרע ואילו ארגון הפרוקסי שלה, שנמצא מאות מטרים מיישובים ישראליים, ישרוד. לכן ההכרעה חייבת להיות בשתי הזירות במקביל. במידה רבה, בהיבט האסטרטגי, ההכרעה בזירת עזה אף כרוכה בהכרעת איראן.

הודעת דוברת הבית הלבן

במסיבת עיתונאים בבית הלבן, ב-3 ביוני 2025, התייחסה דוברת הבית הלבן, קרולין ליבייט (Karoline Leavitt), לדיווחים של תנועת החמאס שישראל ביצעה טבח בקרב אזרחים שבאו לקחת מזון באזור המיועד לכך.

הדוברת ציינה באורח ישיר דיווחים של BBC כי "טנק ישראלי הרג 26 אנשים בעזה"; "הצלב האדום טוען ש-21 אנשים נהרגו באזור חלוקת המזון בעזה"; "בירי של חיילי צה"ל נהרגו 31 אנשים ברצועה". בסופו של דבר, אמרה הדוברת, נאלץ ה-BBC להודות שאין לו אימות לנכונות דיווחים אלה.

בעקבות דיווחים אלה פנה החמאס לאו"ם בדרישה כי יפעל למנוע את הפעלת "מנגנון ההרג" של ישראל (killing mechanism). מזכיר האו"ם, אנטוניו גוטרז' (António Guterres), מיהר לגנות את הטבח.

"הממשל", אמרה הדוברת, "מודע לדיווחים אלה ובוחן את מהימנותם. בניגוד לכלי תקשורת שונים אנחנו לא מתייחסים להודעות החמאס כאל הודעות אמינות (we don’t take the word of Hamas with total truth). ארצות הברית תמשיך בבדיקת הנתונים לפני שתאשר אותם".

היא הציעה שעיתונאים החפצים בדיווחי אמת ינהגו באורח דומה כדי לצמצם את דיווחי הסרק בעולם (reduce the amount of misinformation that’s going around the globe). ה-BBC, מצידו, הכחיש את דברי הדוברת כאילו התברר לו שהדיווחים שמסר אינם אמינים.

ככל הידוע, זו הפעם הראשונה בתולדות העימות הנוכחי בין ישראל והחמאס שהממשל מערער בצורה כל כך נחרצת וחד-משמעית על אמינות דיווחי החמאס בהקשר של אירועים שבהם נפגעים אזרחים רבים. באירועים קודמים נטה הממשל לקבל את דיווחי החמאס כאמינים, לעיתים תוך הסתייגות רפה. אגב, גם בארץ דיווחו כלי תקשורת רבים על אירועים צבאיים ברצועת עזה תוך ציון דיווחי החמאס מבלי שהציבו סימן שאלה משמעותי לגבי אמיתותם.

תמונת מצב

בהתייחסות של הנשיא ביידן לדיווחים של החמאס על מספרי הנפגעים בעזה כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, תחת הזעזוע הקשה של מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023, אמר הנשיא ביידן דברים דומים: "אין לי מושג", קבע הנשיא ב-25 באוקטובר 2023, "האם הפלסטינים מדווחים אמת באשר למספרי הנפגעים בצידם. אין לי אמון (I have no confidence) במספרים שהפלסטינים מציגים בפומבי".

בהמשך שינה הנשיא ביידן את טעמו. באירוע רב-נפגעים בפברואר 2024 הסתמך הנשיא ביידן על נתונים שמסר החמאס. כשנשאל דוברו על מקורות המידע של הנשיא באשר למספרי הנפגעים הסתפק בקביעה שהוא הסתמך על "נתונים שפורסמו בגלוי" (publicly available data). מאוחר יותר הוא קבע שישראל הרגה "יותר מדי" (too many) אזרחים חפים מפשע, כולל ילדים, ברצועת עזה. קביעה זו הסתמכה כמובן על נתונים שפרסם משרד הבריאות של החמאס ברצועת עזה.

בעקבות תקיפה ישראלית בבית ספר ברצועת עזה ב-10 באוגוסט 2024 פרסם החמאס הודעה כי 70 אזרחים נהרגו בתקיפה על "בית הספר". מבלי להתייחס להודעתו של דובר צה"ל כי התקיפה כוונה למפקדה של החמאס, ובהסתמכות על דיווחי החמאס בלבד, מיהרה סגנית הנשיא, קמלה האריס (Kamala Harris), למתוח ביקורת על פעילותה הצבאית של ישראל: "אנשים רבים מדי (far too many) נהרגים ברצועה". האריס הודתה כי לישראל יש זכות "לרדוף" (go after) את החמאס; עם זאת יש לה גם "אחריות חשובה" (important responsibility).

בדבריו בפני באי הוועידה של המפלגה הדמוקרטית באוגוסט 2024 צעד הנשיא כברת דרך חמורה מאוד מנקודת ראותה של מדינת ישראל בהקשר של פעילותה הצבאית ברצועת עזה. בהתייחסות ישירה לטענות של המפגינים הפרו-פלסטיניים מחוץ לאולם שבו נערכה הוועידה כי ישראל מבצעת "רצח עם" ברצועת עזה אמר: "יש להם סיבה טובה למחאה" (they have a point). אנשים רבים מדי נהרגים בשני הצדדים.

גם האיחוד האירופי אימץ לו את נתוני החמאס כדי לעצב מדיניות ביקורתית כלפי פעילותה הצבאית של ישראל ברצועת עזה. בהסתמכות על נתוני משרד הבריאות ברצועה שלפיהם נהרגו ברצועה 3,924 אנשים מאז חידוש האש במרץ 2025, קבעה הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי, קאז'ה קאלאס (Kaja Kallas), לא ברור על סמך מה, כי "הפעילות הצבאית של ישראל בעזה מרחיקה לכת מעבר לצורך להילחם בחמאס" (go beyond what is necessary to fight Hamas).

סיכום

נתוני החמאס על מספר הנפגעים ברצועה המופצים באמצעות משרד הבריאות שלו נתקלו בשנים האחרונות במידה רבה של ביקורת מצד חוקרים בתחום הפלסטיני. מומחים לדמוגרפיה ולסטטיסטיקה הצביעו גם הם על המופרכות הסטטיסטית של הדיווחים בפרסומים שהוצגו והוסברו שוב ושוב מעל במות רבות. למרות זאת, חמאס מצליח להנחיל לתקשורת הבינלאומית ולארגוני סיוע בינלאומיים, ובאמצעותם למנהיגים בעולם, את הנרטיב השקרי שלו.

הנרטיב החמאסי מהודהד על ידי התקשורת הבינלאומית ובהתבטאויות ביקורתיות ונטולות אחריות של מנהיגים פוליטיים כלפי ישראל. בולטת התעלמות כמעט מוחלטת מהאחריות הישירה של חמאס למותם של אזרחים פלסטינים בשל השימוש הציני והאכזרי שהחמאס עושה במתקנים אזרחיים והומניטריים כדוגמת בתי חולים, בתי ספר, מחסני מזון ותשתיות אונר"א. הדבקות הבלתי אחראית והמוטה של גורמים רבים במערכת הבינלאומית בנתונים שמציג חמאס, במקביל לביקורת חריפה המוטחת בישראל והתעלמות ממאמצי צה"ל לצמצם ככל הניתן את הפגיעה האגבית באזרחים, מעודדות את חמאס לדבוק בדרכי פעולתו ולסיכון חיי אזרחים פלסטינים ותורמות בסופו של דבר לפגיעה באזרחים פלסטינים.

חמאס שואב עידוד מהביקורת הבינלאומית המוטחת בישראל, מהדהוד הנרטיב השקרי שלו ומההתעלמות הכמעט מוחלטת של התקשורת הבינלאומית, ארגוני הסיוע הבינלאומיים בהובלת האו"ם ומנהיגים פוליטיים מתרומתו ומאחריותו הישירות לטרגדיה הפלסטינית. תמונת מצב זו מעודדת אותו להמשיך לדבוק באותה אסטרטגיית פעולה ולהקשיח עמדות במשא ומתן. המשמעות, במבחן התוצאה, היא הרחקת המלחמה מסיומה על מחיריה הכבדים גם בעבור אזרחים פלסטינים.

לאורך כל העימותים עם ישראל הצליח החמאס, בתחכום רב, ליצור מומנטום אדיר של לחץ בינלאומי על ישראל. כל זאת, בין השאר, על בסיס העובדה שנתונים שהוא פרסם על מספרי הנפגעים ברצועה, באמצעות משרד הבריאות הפלסטיני, התקבלו במערכת הבינלאומית כנתוני אמת. ישראל מצידה התקשתה לעמוד מול מציאות זו, בין השאר משום שלמרות שהצליחה מעת לעת להפריך נתונים שדווחו על ידי חמאס, אך התקשתה להציג נתונים שונים מאלה שהציג החמאס שייחשבו כאמינים.

הממונים על מה שקרוי "הסברה" במדינת ישראל, ובעיקר משרד החוץ ודובר צה"ל, חייבים להעצים את המאבק לערעור אמינות דיווחיו של החמאס ולחשיפה שיטתית של אסטרטגיית הפעולה של החמאס ותרומת הארגון ואחריותו לאובדן חיי אזרחים פלסטינים.

במקביל, המאמץ ההסברתי/תודעתי חייב להתמקד גם בביקורת כלפי התקשורת הבינלאומית, ארגוני הסיוע ומנהיגים בינלאומיים הממשיכים להישען על דיווחי חמאס ולהדהד את הנרטיב החמאסי תוך הימנעות מהטחת ביקורת קשה בארגון והבלטת אחריותו ותרומתו למצב הקיים.

עתה, ומשהציב הממשל האמריקני באורח נחרץ וחד-משמעי סימן שאלה גדול סביב אמינות דיווחי החמאס על מספרי הנפגעים בצידו, מדובר באירוע רב-חשיבות במאבק על התודעה בעימות הקשה בין ישראל לחמאס. מעתה, ועם הגברת מאמצי ההסברה והתודעה של ישראל ותמיכה של הממשל האמריקאי במאמצים אלו ובהעצמת הפקפוק באמינות דיווחי חמאס, כך יש לקוות, יתקבלו דיווחי החמאס על מספרי הנפגעים ברצועה במידה רבה של פקפוק. אם מדינת ישראל תירתם ובמשנה מרץ למאמץ התודעתי ותתייחס אליו כאל רכיב קריטי של המלחמה נגד חמאס, גדלים הסיכויים שמאבק זה יצליח. הישגים במאבק התודעתי וההסברתי הזה יפחיתו להערכתנו את הלחץ הבינלאומי על מדינת ישראל, וחופש התמרון שלה יגדל במידה רבה.

בזמן שישראל מתלבטת לגבי "היום שאחרי" ברצועת עזה, ולקראת כינוסה של ועידה צרפתית-סעודית בשבוע הקרוב, ממשיכה סוגיית הפליטים הפלסטינים לזכות כבר עשרות שנים ליחס חריג, מעוות ומסוכן. מדובר באנומליה משפטית ומדינית שאין לה אח ורע בזירה הבינלאומית, שכל מטרתה להחריף ולקבע את הסכסוך.

שורש הבעיה טמון באונר"א – סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים, שהוקמה בשנת 1949. בניגוד לנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR) המטפלת בכל יתר אוכלוסיות הפליטים בעולם לפי אמנת הפליטים מ-1951, אונר"א אימצה הגדרה ייחודית וגמישה לפליטות הפלסטינית: כל מי שהתגורר בארץ ישראל בין יוני 1946 למאי 1948 ואיבד את ביתו – וכן כל צאצאיו עד קץ הדורות – נחשב לפליט. כך תפח מספר הפליטים הפלסטינים מכ-700 אלף בשנת 1948 ליותר מ-5.9 מיליון כיום.

על פי הסטנדרטים העולמיים המקובלים, רק כ-7,500 איש שחיים כיום עונים בפועל על ההגדרה המקובלת לפליטות – כלומר, פי אלף פחות מהמספר שמקדם האו"ם. אין תקדים לעיוות כזה בטיפול בפליטים בשום מקום אחר בעולם.

השלכותיו של עיוות זה מרחיקות לכת. הגדרת הפליטות החריגה של אונר"א משמרת תודעת קורבן, מזינה תקוות שווא ל"שיבה", שמשמעותה למעשה חיסול המדינה היהודית, ומעמיקה את הסירוב הפלסטיני להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. לא מדובר במדיניות הומניטרית – אלא בכלי פוליטי שמנציח את הסכסוך.

התוצאה בפועל היא מצב אבסורדי: בירדן, כ-2.4 מיליון פלסטינים – אזרחים לכל דבר – ממשיכים להיחשב לפליטים. ביהודה, שומרון ורצועת עזה, יותר מ-2.5 מיליון איש חיים תחת שלטון עצמי פלסטיני, בשטח שהם עצמם מגדירים כפלסטין – אך עדיין מסווגים כפליטים ממנה. בלבנון ובסוריה, רבים מהפלסטינים הרשומים כבר עזבו את המדינות האלה, וחלקם אף קיבלו אזרחות במדינות אחרות – אך אונר"א ממשיכה לכלול אותם ברשימותיה, מבלי לעדכן את הנתונים.

שום קבוצת פליטים אחרת בעולם אינה זוכה ליחס דומה. לפי הסטנדרט הבינלאומי, מעמד פליט אינו עובר אוטומטית בירושה, והוא פוקע עם קבלת אזרחות. אבל כשמדובר בפלסטינים, אונר"א מעניקה מעמד פליט אוטומטי גם לדורות הבאים – בלי קשר לתנאים הספציפיים, למקום המגורים או למעמד המשפטי. זוהי מדיניות ייחודית, המנוגדת לכל נורמה בינלאומית.

בזירה הבינלאומית עשתה באחרונה ארצות הברית צעד חשוב כשחדלה לממן את אונר"א, אך בכך אין די. כדי לקדם חזון אמיתי של מזרח תיכון חדש ובטוח, עליה לנקוט צעד נוסף: לגבש עמדה רשמית שלפיה רק מיעוט זניח מהפלסטינים הרשומים כיום כפליטים אכן עומד בסטנדרטים הבינלאומיים. כל השאר הם אזרחים במדינות שונות או תושבים תחת שלטון עצמי, ואינם צריכים להיחשב לפליטים.

יש מי שיזהיר, בארץ ובעולם, שפעולה כזאת תכניס מימד של חוסר יציבות. אך האמת היא שהמדיניות הנוכחית, זו שהעניקה לאונר"א מונופול על הגדרת הפליטות הפלסטינית, היא זו שהמיטה אסון על האזור: במשך 75 שנה היא חיזקה את הקיצונים, תיחזקה את נרטיב "השיבה" הפלסטיני, והרחיקה כל סיכוי לפיוס. הגיעה העת למסגרת חדשה – המבוססת על אמת, שוויון וחתירה לפתרון בר-קיימא, ולא על שימור פיקטיבי של הבעיה.

אם הקהילה הבינלאומית באמת חפצה בשלום – עליה להכיר בכך שסטטוס פליט לא נועד לשרת אג'נדה פוליטית. הוא נועד להגן על מי שבאמת זקוקים לכך. למען השלום, הצדק, ועתיד המזרח התיכון כולו – הגיע הזמן לשים סוף למיתוס הפליט הפלסטיני.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 12.06.2025.

קשה אך נסבל. כך, יש להניח, מסכמים בחמאס את הערכת-המצב הכללית, בסיומו של השבוע השלישי למבצע "מרכבות גדעון" ברצועת-עזה.

הפעילות ההתקפית של צה"ל במסגרת המבצע לצד המהלכים שנעשו לצמצום שליטתו של חמאס בסיוע ההומניטארי המועבר לרצועה,  אמנם הגבירו את הלחץ על ראשי אירגון הטרור, אך לא במידה שגרמה להם לרוץ למתווכים ולהסכים לוותר על חלק מ"קלפי-המיקוח" או על דרישותיהם הבסיסיות במשא-ומתן, רק בשביל לבלום את ישראל ולקנות עוד כמה שבועות של שקט.

יתרה מכך, הלחץ על ישראל בזירה הבינלאומית, שרשם השבוע שיאים חדשים, לצד הדיווחים בתקשורת על קוצר הרוח שטראמפ מגלה ביחס לפתרון בעיית עזה והמחלוקת המתרחבת בתוך ישראל בנוגע למלחמה, היוו בעיני חמאס גורם מאזן להפסדים שהוא רשם בשטח.

עליהם נוספו גם רצף התקריות שגרמו לאבדות ולנפגעים ישראלים, הירי הנמשך של הטילים מצד החות'ים בתימן וכן הפיגועים בארה"ב שבעיני חמאס הם ביטוי עממי אותנטי לתמיכה בפלסטינים ולהתנגדות למהלכי-ישראל.

מעל הכל, מה שמונע את שבירת רוחו של חמאס בשלב הזה הוא הידיעה אין הדבר תלוי אלא בו. לדידם של בכירי חמאס, בכל רגע שירצו הם יוכלו לעצור את ההתקפה הישראלית ולחדש את שליטתם בשטח ובסיוע ההומניטארי.

מבחינתם, אלה הם שולי הביטחון הנחוצים להבטחת שרידותו של האירגון וקיומם מאפשר להם להתנהל מבלי לחשוש שהאירגון נתון לאיום קיומי.  לשיטתם,  במצב כזה, כל עוד יימצאו בידיהם חטופים, הם יוכלו להגיע להסכם שיוציא את צה"ל מהרצועה ויאפשר את שיקומה וגם את בנייתו המחודשת של אירגון חמאס.

שלא במתכוון, ישראל תורמת לשמירת תקווה זו של חמאס. כל עוד היא רואה במבצע הצבאי אמצעי להפעלת לחץ על חמאס ולא להשמדתו המוחלטת, אין סיבה שחמאס יחשוב אחרת.

לחץ צבאי עוצמתי בדומה לזה שראינו בשבוע החולף עשוי לשחוק את התנגדותו של האוייב לאורך זמן, אך לישראל אין את כל הזמן שיידרש לשם כך. מחיריה של גישה כזו עלולים להיות כבדים מדיי, הן בנוגע לחטופים, הן בהיבטי הפגיעה בכוחותינו , הן במישור המדיני והן ביחס לעורף ולכלכלה. למרכיב הזמן תפקיד מפתח שמחייב את ישראל לאמץ גישה אחרת, כזו שמגבירה את האפקט ומקצרת את הטווחים עד להשגת המטרות.

במקביל לפעילות העצימה של צה"ל בתוך הרצועה, ולצימצום שליטת חמאס בסיוע ההומניטארי, נכון להגביר את המאמצים בשלושה תחומים ולהביא לפגיעה בלתי הפיכה מבחינת חמאס. הראשון: פגיעה בהנהגת האירגון בחו"ל. השני – מיטוט מנגנוני הממשל הרשמיים והלא-רשמיים ברצועה והשלישי – קידום יוזמת טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה.

בלי ההנהגה בחו"ל חמאס תאבד את מעמדה כתנועה אזורית

לאחר הפגיעה הקשה שישראל הסבה להנהגת חמאס ברצועת עזה, הפכה ההנהגה בחו"ל למוקד הכוח המשמעותי ביותר שמחזיק על כתפיו את תנועת חמאס.

פעילותה של המפקדה בחו"ל מהווה מכפיל כוח לחמאס ולה תרומה מכרעת בהפיכתו של האירגון לבעל השפעה אזורית, במיוחד לנוכח התנאים הקשים, שמגבילים את פעילותו  מרצועת-עזה או מיו"ש.

בזמן שראשי חמאס בעזה חיים במחתרת וקולם לא נשמע, ממלאים את מקומם בהצגת מדיניות התנועה ובקידום ענייניה, שורה של בעלי תפקידים, הנמנים על ההנהגה "המדינית" של חמאס ומקיימים את מרכז-חייהם בחו"ל.

הם מחליפים את ההנהגה המסתתרת, גם בהופעות בבימות-התקשורת, ברשתות החברתיות, בכינוסים ובשיחות מדיניות. פעילותם לא מסתכמת בכך, הם מהווים גוף המטה של הארגון, שותפים בגיבוש מדיניותו ובהסברתה, אחראים לגיוס התמיכה המדינית והמשאבים הנחוצים לבניית יכולותיו של הארגון ולפעילותו באזורים השונים. חלקם ממלאים תפקידים מבצעיים החל מתיאום בין-אזורי למטרות טרור וכלה בהכוונה של פעילות קונקרטית בזירות שונות. צאלח עארורי, הזכור לשמצה, היה בין הפעילים המוכרים לציבור אך כמוהו יש עוד כשלושים פעילים.

חאלד משעל, מוסא אבו מרזוק, באסם נעים, סאמי אבו זוהרי, עזאת רשק, אוסאמה חמדאן, מחמוד מרדאוי, טאהר נונו, זאהר ג'ברין הם שמות מוכרים לכל מי שעוקב אחר פעילות חמאס.

התפקיד המרכזי שממלאת מפקדה זו,  כמו גם מאמציה לגרור את ישראל למלחמה אזורית רב-זירתית, מחייבים את המערכת הישראלית לנקוט מאמץ נחוש ושיטתי נגדה עד לניטרול כל מרכיביה. במיוחד לאחר הטבח המפלצתי ב-7 אוקטובר שעליו תפארתה ולאחר הניסוח הבהיר שסיפק חאלד משעל על מחוייבותה המוחלטת של חמאס להשמיד את מדינת ישראל (מהים ועד הנהר, מראש-הנקרה ועד לאילת).

בלי מפקדה יעילה בחו"ל ולאחר שאיבד חלק גדול מיכולותיו בעזה, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים באזורים שונים כאירגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה ולכל מי שרואה במלחמה הממושכת הזו הזדמנות לעיצוב  סדר אזורי חדש.

מיטוט הממשל מחייב לגדוע את ערוצי התקשורת שלו עם הציבור

גם במציאות הקשה שצה"ל כופה עליו,  חמאס מצליח לשמר את משילותו ולהשליט סדר. המכשיר העיקרי לכך הוא האינטרנט. דרכו הוא מעביר הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב ובאמצעותו – בערוצי שידור שונים – הוא מעביר מסרים וגם הנחיות סדורות לתושבים. לצורך אכיפת הסדר והשלטת מרותו הוא מפעיל את יחידת "החץ"  – מנגנון חצי-רשמי שמופעל על ידי משרד הפנים, חלק ניכר מאנשיו שרתו במטרת חמאס או במנגנים ביטחוניים אחרים של האירגון.  הציבור בישראל נחשף למנגנון זה בעיקר דרך סרטוני הזוועה בהם נראים אנשי ה"חץ" יורים בברכיהם של מי שגנבו ממחסני חמאס או לא נשמעו להנחיות האירגון. הפצת הסרטונים משרתת את האינטרס של חמאס להפגין שליטה ולהרתיע את מתנגדיו .

כדי למוטט את שלטון חמאס חיוני לבודד אותו גם תקשורתית. נכון לפעול לשיתוק ערוצי האינטרנט של האירגון , להכביד עליו במלאכת בניית תמונת המצב, בתיאום בין מרכיביו ומעל הכל – בהפגנת נוכחותו והנחיותיו לציבור.

לצד זאת, חיוני לפגוע באופן שיטתי בכל מנגנוניו ולנטרל גם את אנשיו המופקדים על המערכות האזרחיות. אכן, תוצאה אפשרית של צעדים אלה עלולה להיות הגברת אי הסדר ברצועה, אך במצב שבו חמאס מחזיק בכוח במוסרות השילטון, זו תחנה בלתי נמנעת בדרך לניתוקו מהן.

העברת נשק לגורמים בעזה – הנזק גדול מהתועלת

אם נכונים הפרסומים בדבר העברתם של אמצעי לחימה על ידי ישראל לגורמים בעזה המתנגדים לחמאס, כי אז נכון לבחון מחדש את המדיניות הזו.

בשעה שישראל נאבקת על פירוז הרצועה מנשק ומיכולות צבאיות – אין זה נכון להגדיל את המלאי, גם אם זה משרת את הרצון לפגוע בחמאס.

ביטויי סלידה, תיעוב והתרחקות מחמאס מצד גורמים ברצועה, לא אמורים להפתיע אותנו, אך אין לראותם כמייצגים מגמה שלטת או כוחות חזקים.  ביחסי הכוחות שבין הגורמים השונים ברצועה, הסיכוי שאמצעי הלחימה ימצאו את דרכם לידי חמאס או שייעשה בו שימוש נגד ישראל  – גדול מהסיכוים שיגרמו לפגיעה בחמאס.

זאת, עוד מבלי להיכנס להשלכותיה המדיניות ולמחירים הנוספים שיש למדיניות כזו.

יוזמת טראמפ – היא הפתרון האמיתי

יוזמתו של הנשיא טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה היא הזדמנות לשינוי יסודי היסטורי. אסור לתת לה לשקוע בתוך סבך הסוגיות הקשורות בעזה ובמלחמה. ההתייחסות הזהירה מצד הגורמים הרשמיים בישראל – עלולה להתפרש בקרב הפקידות הממשלתית כהססנות בנוגע לישימותו של רעיון זה וחמור מכך – בנוגע לכשרותו. במצב כזה – גורמי המערכת ינהגו כמי שקפאם שד ובסופו של יום תוחמץ הזדמנות זו.

עמידתו של הדרג המדיני מאחורי מתווה זה תוך הבהרת כשרותו והירתמות ליישומו – היא תנאי להצלחתו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 06.06.2025. 

אם מביטים על ההתפתחויות בעזה בעיניים של מנהיג ישראלי, חשוב להרגיש ולהבין את כובד המשקל שעל כתפיו. ממשלת ישראל והעומדים בראשה נאלצים פעמים רבות לקבל הכרעות קשות, תוך זמן קצר ונתונים חסרים, על נושאים גורליים של ממש. ברקע, אין להם זמן כמעט להתאבל על נפילתם של חיילים בקרב ולהידבק ברוח נכאים. הם חייבים להמשיך הלאה בראש מורם ומורכן בו-זמנית, ולהסתכל למציאות הקשה בעיניים, מתוך כובד אחריות.

לעיתים קשה לנו לשער, למשל, את הלחץ שמנהיגי המדינה נתונים בו מאז תחילת המלחמה בכל הקשור למתח שבין היעד להכריע את חמאס בעזה ובין הרצון להוציא עוד ועוד חטופים מציפורני המרצחים של ארגון הטרור. המתח הזה בוודאי גם מתחדד בכל פעם שעל השולחן מונחת עוד אפשרות לעסקה, עוד אישור של מבצע חשאי, עוד פריצת דרך קטנה שיכולה להוביל למשהו חדש.

צריך גם להודות ביושר: מתוך 251 ישראלים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר 2023, רק שמונה חולצו על ידי כוחות צה"ל. זהו מספר קטן יחסית, שמעיד כי שיטה זו לא צלחה עד היום. יש לכך כמה סיבות, כולל החשש לפעול בקרבת החטופים אחרי שחמאס הוציא להורג בדם קר כמה מהם כשהכוחות התקרבו, הפחד שצה"ל עצמו יפגע בהם ועוד.

הלחץ הצבאי ברצועה והמשך הפעילות של צה"ל, לפיכך, נועדו לתכלית אחרת: לגרום לראשי חמאס להתייצב לשולחן המשא ומתן, להתפשר, להגמיש את עמדותיהם ולהגיע להסכמות במתווים שנוחים יותר לישראל. בסופה של הדרך, מתוך הנחה שישראל מעוניינת לסיים את המלחמה בניצחון, המשך הלחץ נועד לאלץ אותם להסכים למתווה שבו יוותרו על השליטה בעזה ויצאו ממנה.

רבות דובר בשבועות האחרונים על ההצלחות בחידוש הלחימה ברצועה והפעלת לחץ נרחב על חמאס. לצד המשך חיסולה של הנהגת ארגון הטרור והותרת חמאס ללא מנהיגים מנוסים מתוך שדרת המפקדים שהובילה את אירועי 7 באוקטובר, ההישג של חלוקת עשרות אלפי חבילות מזון בדרום אפשר לצה"ל לממש את אחד מיעדיו – בידודו של הארגון מהאוכלוסייה העזתית. לצד זאת, דחיקת תושבי עזה מבתיהם ואובדן השליטה של חמאס בשטח מנתקים אותו עוד יותר מהעם, גורעים את משאביו ומוציאים אותו מאזור הנוחיות שלו לפעולות צבאיות נגד ישראל. חשוב מכך, בימים האחרונים הולכת ומתבררת אמיתות הטענה כי מחסום הפחד של עזתים רבים מחמאס נשבר, וכי תפיסת המציאות שלהם בכל זאת משתנה.

הראיה לעוצמת הלחץ שבו חמאס וראשיו נתונים היא העובדה שארגון הטרור נאלץ לעבור למאבק חזיתי בצה"ל באמצעות הפצת בדיות, ניפוח של סיפורים על הרוגים בקרב האזרחים ועוד. לא שבעבר חמאס לא השתמש בשיטות כאלה, אבל הניסיון שלו לקשור את הכזבים לחלוקת המזון מראה כי ההתפתחות הזאת נוגסת בבסיס הכוח שלו. העובדה שכלי התקשורת בעולם "אוכלים" את הסיפורים הללו ללא פקפוק רק מדרבנת אותו להמשיך בהם, אולם לפי שעה זה אמצעי המאבק המוצלח ביותר שלו, אולי כמעט היחיד, נגד הניתוק ההולך וגובר מהאוכלוסייה.

בתוך כל זה ישראל נאלצת להתמודד שוב עם הדילמה אם לעצור כדי לקדם עסקת חטופים נוספת, עסקה חלקית בלבד שלא תביא לתוצאה הסופית שרצויה מבחינתה. אף שישראל נתנה את הסכמתה למתווה של ויקטוף (שיחסית נוח) וחמאס סירב לו, עוד ועוד קולות בארץ יוצאים נגד מימוש של עסקה נוספת, כזו שאינה מביאה לשחרור כל החטופים, הגליית ראשי חמאס ופירוז הרצועה. אבל ברגע האמת, כשהממשלה נאלצת לבחור אם לשחרר עוד עשרה חטופים לפחות או להתקדם מבחינה צבאית, איש אינו רוצה להיות זה שיוצא נגד האפשרות להציל עוד כמה מאחינו.

אך בכל זאת יש גם כמה שאלות שהממשלה צריכה לשאול את עצמה, ולוודא כי הנסיבות הפעם לא שונות מתמיד: האם תוכל באמת לחזור ללחימה אם המשא ומתן יקרוס? האם כוחות המילואים יסכימו לשוב לעוד סבב? אפילו שחרור מוקדם שלהם רק ידחוף אותם בחזרה לשגרה, ולא בטוח שממנה יצליחו או ירצו לחזור כה בקלות. נוסף על כך ישנה גם תהייה פוליטית: האם הממשלה כלל תחזיק מעמד ותוציא את ימיה? האם לא תקרוס עקב סוגיות כמו המאבק התכוף ביועמ"שית, חוק הגיוס ועוד?

על הכף מונחות שאלות הרות גורל, כמו חייהם של חטופים בעזה לצד הסיכוי לקדם או לאבד את היכולת להשיג ניצחון על חמאס, וכן להסיר את האיום מעל הנגב המערבי ויתר ישראל. כאמור, זו לא דילמה קלה, ואי אפשר להקל בה ראש. אבל חשוב גם לבחון אותה היטב ולנתח את כל משמעויותיה לפני שמחליטים לכאן או לכאן.

שידור חוזר מפריז

הנה אירוע שהדילמה לגביו הרבה יותר פשוטה: הוועידה שמארגנת צרפת יחד עם ערב הסעודית בסוף השבוע הבא באו"ם בניו-יורק לקידום ההכרה במדינה פלסטינית.

בדומה לכל אירוע מדיני אחר אומנם אסור לנו להקל בה ראש, גם בשל החשש שתעמיק את המשבר המדיני שישראל חווה באחרונה (כמה פעמים שמענו את הפזמון הזה, אגב?) או תיצור "סחף" נגדנו. בה בעת, הצרפתים עצמם יודעים גם הם שסביר להניח שבשטח לא תשנה הוועידה הזאת דבר (אגב 2: זו לא הוועידה הראשונה שמארגנת צרפת. היא אירחה כינוס להפסקת הלחימה בלבנון בשנה שעברה, ערכה ועידת לקידום השלום ב-2016 ועוד). אם כבר, הכרה בפלסטינים מעל ראשינו רק תגרום לישראל עוד יותר להתחפר בעמדתה, ובוודאי לא תשפר את מצבה של הרשות או של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון.

הממשלה בירושלים צריכה לעמוד באופן נחרץ ולהמשיך להבהיר כי תילחם ביוזמה הזאת, ולא תשתף איתה פעולה, ולרתום את בני בריתנו בעולם, כמו ארה"ב למשל, לקדם את הלחץ הזה. אחרי 7 באוקטובר, מערכת הביטחון אינה יכולה לקחת סיכונים. מלבד העובדה שמתן אשראי מדיני לפלסטינים אחרי הזוועות בעוטף יהיה פרס לטרור, כפי שבישראל אוהבים בצדק לומר, חשוב גם לראות נכוחה את היכולות של הצד השני: הרשות הפלסטינית החלשה לא באמת יכולה להשתלט על השטח ביהודה ושומרון, כפי שהוכיח הניסוי הכושל שערכה לסיכול הטרור בג'נין בשנה שעברה, ואפילו הגירוש עם הזנב בין הרגליים מעזה לפני שני עשורים.

המשך המלחמה המדינית של הרשות הפלסטינית בישראל כמעט בכל פורום בינלאומי אפשרי מוכיח את היותה שותפה לא אמיתית לדרך לצד ישראל, וממילא סקרי דעת הקהל מראים כי רוב הפלסטינים ביהודה ושומרון מעוניינים במאבק מזוין נגד ישראל, דבקים בזכות השיבה וקיצוניים עוד יותר מבני עמם בעזה. הקמת מדינה פלסטינית יכולה גם להפוך לסכנה מהותית לישראל, שכן היא יכולה להוות מטרה ברורה להשתלטות עוינת של איראן על השטח, דרך ירדן. טהרן כבר הפסידה את האחיזה שלה בסוריה ובלבנון, והיא לוטשת עיניים לכיוון הממלכה ההאשמית, ומשם לאזור יהודה ושומרון.

השאלה היא למה הצרפתים ממשיכים להתעקש נגד כל הסיכויים לקידום הוועידה. הסבר אפשרי אחד הוא שהנשיא הצרפתי סבור כי זו הדרך שלו להגיע לתשומת הלב העולמי, שכן עד כה מצבו עגום למדי. הסטירה המתוקשרת שחטף עמנואל מקרון מאשתו הייתה רק תסמין למצב הכללי של האהדה הציבורית כלפיו, כמו גם התיעוד שבו נראה נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לוחץ בצורה ביזרית-משהו את אצבעו ולא מרפה.

מקרון, שלא הוכיח יכולות מדיניות גדולות בשנים האחרונות, חווה עוד יותר את בידודה של צרפת מעמדת השפעה מאז כניסתו של טראמפ לכהונתו השנייה. הנשיא האמריקני מנהל משא ומתן מעל ראשו בעניין המלחמה באוקראינה, לא משתף אותו בדיונים עם איראן על תוכנית הגרעין, ומקדם את חזון ההגירה שלו מעזה מבלי להתייעץ עם מנהיגי היבשת. מקרון, שגם עומד בפני חשש ממשי מעליית האסלאם הקיצוני בארצו ובוודאי מרגיש מעורער אחרי ההתפרעויות ברחבי ארצו אחרי הזכייה של פריז בליגת האלופות, עשוי להחליט שמעשה מדיני יוכל להשקיט את דעת הקהל וגם להחזירו לקדמת הבמה העולמית.

אם באשר למצב בלבנון ניתן לומר שלצרפת יש קשרים או מחויבויות היסטוריים שבגללם חש מקרון צורך להתערב, אין זו המציאות ביחס לפלסטינים. אומנם אסור לחשוד בכשרים (ככל שהצרפתים יהיו כאלה), אבל קשה להאמין שלנשיא מפריז באמת אכפת מהפלסטינים. כמו רבים אחרים לפניו, הוא משתמש בסוגיה הזאת כקרדום לחפור בו לצורך קידום האינטרסים האישיים שלו.

אסור לנו להשתתף במשחק הזה. טוב עושה ישראל שהיא מתייחסת ברצינות לוועידה, ועליה להבהיר היטב מה יקרה אם האירופיות ינסו לכפות עליה פתרון לסכסוך מעל ראשה. אחרי שהנשיא טראמפ פוצץ את בועת שתי המדינות והציע חזון אחר ושונה לרצועת עזה, אי אפשר לתת למצב לחזור לקדמותו גם ביהודה ושומרון. היינו בסרט הזה. עכשיו צריך להתקדם הלאה ולחשוב על פתרונות אחרים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 4 ביוני, 2025

המחלוקת הפוליטית הקשה המפלגת את החברה הישראלית סביב אופי סיום המלחמה ברצועת עזה הסלימה לאחרונה באורח ניכר. החברה הישראלית רוויה מחלוקות פוליטיות משחר לידתה של המדינה. חלק גדול מהן התנהל בליווי של רגשות סוערים, שלא אחת גלשו לאיומים בהפעלת אלימות, ולעתים – קיבלו ביטוי אלים בדרגות שונות של אינטנסיביות.

המחלוקת הנוכחית סביב סיום המלחמה נגד החמאס מקבלת מימדים גדולים במיוחד בין השאר על רקע: א. ההבנה של כל הגורמים שאופי סיום המלחמה יהיה  בעל תוצאות פוליטיות, קונקרטיות ואישיות, מרחיקות לכת. ב. העובדה שמדובר כאן בסוגיה קונקרטית של דיני נפשות – עשרות חטופים הנמצאים בידי החמאס וההערכה שבמערכה יפלו חללים נוספים.

ואולם, להערכתנו המחלוקת הקונקרטית סביב סיום המלחמה מקבלת מימדים כה סוערים, כה אמוציונאליים בעיקר משום שעל הפרק עומד מה שקרוי "חזון אוסלו" המלווה את החברה הישראלית מזה מספר עשורים.

ההנהגה בישראל אימצה את הסכמי אוסלו בהתבסס על שתי הנחות יסוד:

• לא ניתן להביס את ארגוני הטרור. שלל טיעונים נזרקו לחלל האוויר כדי לתמוך בעמדה זו: הפלסטינים נלחמים על זכותם להגדרה עצמית. כמו תנועות לאומיות רבות שהשתחררו מעול הכיבוש והקימו מדינה עצמאית, גם הפלסטינים בסופו של דבר  ישיגו את מבוקשם. זהו מעין "חוק היסטורי";  עקרונות המוסר היהודי ואילוצי החוק הבינלאומי לא יאפשרו לישראל להפעיל את מלוא כוחה. בין אלה שאימצו תפיסה זו ניתן למנות את הרמטכ"ל,  דן שומרון והאלוף עמרם מצנע.
• לעולם הערבי יש מחויבות בלתי ניתנת לערעור לפתרון הבעיה הפלסטינית. לפיכך, לא יכון לעולם שלום ישראלי-ערבי אם לא תוסדר הבעיה הפלסטינית. גם המערכת הבינלאומית בכללה, ובמיוחד הממשל האמריקני, אימצו עמדה זו.

תומכי "חזון אוסלו" מבינים היטב שניצחון מוחלט על החמאס במלחמה הנוכחית כפי שדורש ראש הממשלה נתניהו,  יוביל קרוב לוודאי לתהליך של השתלבות מדינות רבות נוספות בהסכמי אברהם. המשמעות היא שתפיסת העולם שעליה התבסס חזון אוסלו תועמד בסימן שאלה גדול.