תושבים עזתים התאספו אתמול אחר הצהריים, זה היום השלישי ברצף, להפגנות נגד המשך המלחמה בג'באליא ובבית-לאהיה שבצפון הרצועה. המחאות, שנפוצו בכמה מוקדים ברצועה בימים האחרונים, החלו ככל הנראה בבית-לאהיה זמן קצר לאחר שצה"ל פרסם התראה לתושבי העיירה להתפנות ודחק בהם לנוע דרומה בתגובה לירי רקטות לעבר העוטף.

המפגינים הניפו שלטים וקראו סיסמאות כגון "חמאס החוצה", ובין היתר התמקדו בבכיר חמאס אוסאמה חמדאן, שטען כי המחאות פרצו בעידודה של ישראל. "יא חמדאן, לך לאיראן", קראו מפגינים, בעוד שאחרים הניפו שלטים בגנותו.

תנועת הטרור ששולטת בעזה אפשרה בינתיים למחאות להימשך, אף שהיו מפגינים שסיפרו לתקשורת הזרה על ניסיונות של פעילי הארגון לחסום את דרכם או לשבור את המחאות בכוח הזרוע, בין היתר באמצעות אלות וקתות כלי הנשק. "לכל האנשים יש זכות להביע את כאבם ולהרים את קולם נגד התוקפנות על עמנו", אמר שלשום בכיר חמאס באסם נעים, ושיגר איום מרומז למפגינים: "עם זאת, יהיה זה לא מקובל ואף מגונה לנצל את התנאים ההומניטריים הטרגיים כדי לקדם אג'נדות פוליטיות חשודות או לפטור מאחריותו את התוקפן הפושע, הכיבוש". איום מפורש יותר כבר נשמע אתמול בהודעה רשמית של ארגוני הטרור בעזה, שאיימו כי האחראים "יטופלו".

האיומים הללו, כך נראה, בינתיים לא השפיעו על המפגינים. אם לסמוך על התמונות והדיווחים מעזה, הרי שעד כה נערכו הפגנות במוקדים מרובים: מבית-לאהיה שבצפון, עבור בג'באליא, שג'אעיה ושכונת זיתון שבאזור העיר עזה, ואף דרומה מכך – מחנות הפליטים נוסיראת והערים דיר אל-בלח וח'אן-יונס. תושב בית-לאהיא מוחמד דיאב אמר לרשת בי-בי-סי כי ביתו נהרס בתקיפה ישראלית לפני כשנה, וכעת הוא מסרב למות למען האג'נדה של אנשים אחרים. "חמאס מוכרח לרדת מהבמה ולהאזין לקול האבל, לקול שבוקע מתחת להריסות", הוא זעק.

למרות קריאות אמיצות כאלה, הפחד ניכר בקרב רבים מהמפגינים. לא מעט מהם סיפרו כי חששו עד כה להגיע לצאת להפגין נגד חמאס, ורבים מתראיינים בעילום שם או תחת שמות בדויים. תושב ג'באליא בשם עבדאללה אחמד הזכיר את חששו שחמאס ינוע לשבור את המחאות בכל הכוח. ובכל זאת, יש בין המפגינים גם כאלה שבניגוד לעבר מוכנים להתראיין לתקשורת הזרה בפנים גלויות. בילאל אבו-זיאד, תושב צפון עזה, הסביר כי "לא יכול להיות חשש מרדיפה בזמן שהרצועה נגועה רק בסבל. אין יותר פחד, המוות יכול לקרות בכל דקה, ראינו אותו בעיניים", הוא מספר.

חמאס, שמבין לאן נושבת הרוח, ניסה אחרי יומיים של הפגנות טקטיקה שונה: במקום לפזר בכוח את ההפגנות, הוא ניסה לנכס אותן ולהציג לעולם כאילו מדובר ביוזמה שלו כדי למחות נגד ישראל והמשך המלחמה.

המפגינים עצמם מציגים תמונה מורכבת יותר. היו מהם שסיפרו על הזדהות בסיסית עם ארגון הטרור, כמו למשל סעיד קילאני מבית-לאהיה, ששוחח עם העיתון וושינגטון פוסט: "הקריאות 'חמאס החוצה' אין משמעותן שברצוננו להרוס את חמאס, שיש לנו יכולת לעשות זאת או שאנו מתנגדים לחמאס. התנועה קיימת בכל משפחה, גם בקרב אלה שיצאו לרחובות, שחלקם פעילי חמאס", אמר קילאני, "אבל אנחנו דורשים שהאחריות תועבר לגורם אחר, ולא משנה מי זה יהיה".

אחרים אומרים שהם מפגינים נגד חמאס וגם נגד ישראל, נגד הרשות וגם נגד מדינות המערב, שלתחושתם הזניחו אותם למותם ברצועה. עם זאת, הכתובת העיקרית לתלונותיהם היא חמאס עצמו: "זה הצד היחיד למלחמה שעליו נוכל להשפיע", הסביר עמאר חסן, "אנו לא יכולים לעצור את הכיבוש הישראלי, אבל נוכל לשנות את מדיניותו של חמאס". מפגין אחר, בן 19 שסירב להזדהות בשמו, ציין כי תושבי עזה כועסים על ישראל, ארה"ב וחמאס – ובעצם על כל העולם. "אבל אנחנו רוצים שחמאס יפתור את המצב, שיחזיר את החטופים ויסיים את כל הדבר הזה", הוא אמר.

בשורה התחתונה: לעזתים נשבר מהמלחמה. כמו שסיפר אבו-זיאד מצפון הרצועה, "חמאס הוציא לדרך את המתקפה ב-7 באוקטובר, אבל היום אנחנו אלה שמשלמים את המחיר". דבריו מהדהדים את תחושתם של רבים אחרים, לא מעט מהם כאלה שחזרו לבתים הרוסים או למשפחות שאיבדו הורים, ילדים, אחים ואחיות.

חשוב לציין עוד התפתחות: למרות השמועות שלא מדובר בהתארגנות עממית אותנטית, שאולי מאחוריה עומדים מצרים, הרשות הפלסטינית, ישראל וארה"ב (רשימה חלקית שעלתה ברשתות בינתיים), התרחבותה והתעצמותה מלמדים על הצטרפות של אנשים רבים מהרחוב הפשוט להפגנות. דבר אחד ברור, מכל מקום: נראה שלפחות באופן חלקי, מחסום הפחד מחמאס נשבר. האם יהיה בכך די כדי למוטט את שלטונו של ארגון הטרור, או לכל הפחות לאלץ אותו להתגמש בתנאיו לקראת עסקה נוספת להפסקת אש ושחרור חטופים?

אי אפשר עדיין לתת תשובה לשאלה הזאת, אבל אפשר להעריך את האומץ של המפגינים, רבים מהם שנולדו תחת שלטון חמאס וכלל אינם מכירים מציאות אחרת. אבל תשובה לשאלה אחרת אולי כבר קיבלנו: לחץ כבד על עזה, למרות מחיריו העצומים, עשוי להוות אמצעי יעיל ליציאה מהמבוי הסתום שבו היו שרויים הדיונים על עתיד עזה ושחרור החטופים בשבועות האחרונים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27.03.2025.

ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח’אלד משעל, טען השבוע כי חידוש הלחימה ברצועת עזה לא נעשה לצורך לחץ במשא ומתן, אלא כהמשך מסע הנקמה של ישראל על מתקפת ה-7 באוקטובר וכדי לממש את תכנית העקירה של האוכלוסייה הפלסטינית.

הוא האשים כי התוקפנות  הישראלית – בגיבוי ממשל טראמפ – נועדה לבסס את עליונותה האזורית של ישראל וקרא לתגובה ערבית-אסלאמית שתכלול גם מאבק מדיני והסברתי, שידחה את רעיון “העקירה”.

ואולם, שיטת-הפעולה של ישראל מאז חידוש הלחימה, מלמדת כי היא מכוונת דווקא לקדם את המשא ומתן ולחלץ מחמאס עסקה מוגבלת נוספת שתביא לשחרור עוד חטופים, בלי להתחייב על סיום המלחמה. הפעולות שנעשות במסגרתה משרתות  גם את המטרות הנוספות של המלחמה – מיטוט שילטון חמאס והשמדת יכולותיו –  ויסייעו להכשיר את הדרך לקראת ההתקפה הרחבה יותר, כשיוחלט לבצעה.

על רקע המהלכים הצבאיים, דווקא ההחלטה "הביורוקרטית" שקיבל הקבינט לביטחון לאומי על הקמת מנהלת להגירה מרצון של תושבי עזה, אמורה לרמז על הכיוון האסטרטגי שבו ישראל צועדת ביחס לעזה. כיוון שמעורר דאגה עמוקה בחמאס וממשיך לטלטל חלק מהמנהיגים באזור.

בראייתה של ישראל, הקמת המנהלת היא צעד חיוני בראש ובראשונה כדי להבטיח שיוזמת טראמפ לא תרד מסדר היום, אך גם כדי לתרגם את הרעיון החזוני לתוכנית מעשית.

יוזמת טראמפ משרטטת עבור ישראל את תמונת-הסיום שאליה היא צריכה לשאוף ביחס לעזה: פירוז מוחלט של אזור זה מיכולות צבאיות (כוח לוחם, נשק, אמצעים ויכולת ייצור), הפקעה מוחלטת של השלטון מידי חמאס ומיטוט התשתית הארגונית שלו והמרכיב השלישי -הגירה מרצון של התושבים מעזה החרבה למדינות שבהן יוכלו לחיות בתנאים נאותים.

אין צורך להעמיד פנים. התמיכה ביוזמה לא נובעת מדאגה לתושבי הרצועה. לאחר הטבח המפלצתי ב-7 באוקטובר, אירועי המלחמה והעדויות המצמררות מהחטופים ששבו, אין לצפות לכך. לפחות לא מאזרחי ישראל. אם השיקול ההומניטארי יסייע בהשגת ההסכמה הבינלאומית למהלך – לא נטען נגדו.

כך או אחרת, ההודעות העקביות שיוצאות מהבית-הלבן על דבקותו של הנשיא טראמפ בחזונו ועל דחיית יוזמות אחרות שהועלו מצד מדינות ערב, מלמדות על רצינות כוונותיו. כך גם התבטאותו השבוע של היועץ לביטחון לאומי – מייק וולץ, לפיה מדובר ברעיון "מעשי מאוד". בתקשורת הערבית דווח גם על מסרים שהועברו למצרים (שיתכן כי קשורים ליוזמה זו) בעקבות פגישות שקיים נשיא האמירויות בבית הלבן.  על הרקע הזה ישראל מצידה חייבת לעשות את כל הנדרש לקידום היוזמה, רצוי בפרופיל נמוך ותוך השארת ההובלה בידיים אמריקניות.

קשה להעריך את מידת המוטיבציה שקיימת בקרב תושבי עזה ביחס לאופציה זו.  יש להניח כי היא מושפעת מהמצב בשטח: עוצמת הלחימה, מצב התשתיות האזרחיות, זמינות והיקף הסיוע ההומניטארי, מרמת האופטימיות באשר לסיכויי שיקומה של עזה, מהחלופות הרלוונטיות מחוץ לעזה וממורכבות היישום. סקר שפורסם אשתקד על ידי מכון מכון PSR בראשות ד"ר ח'ליל שקאקי מצא כי למעלה מ-40% מתושבי הרצועה בגילאי 29-18 מעוניינים בהגירה. ואולם, בתקופה שבה נערך הסקר, אופציה זו היתה תיאורטית ואפשר להעריך שמשתתפי הסקר ביקשו לבטא בעיקר את התיסכול ומשאלת הלב. כך או אחרת, בחסות היוזמה האמריקנית ומול ההזדמנויות החדשות שנפתחות במזרח-התיכון החדש נכון לקדם פתרונות עבור אלה שמשוועים כבר עתה לעזוב את עזה המדממת, אך לכודים בה. קיומו של נתיב כזה, יחד עם קולות הביקורת שהחלו להישמע בשטח (גם אם בווליום נמוך) בצד המהלכים הצבאיים והאזרחיים של ישראל, ישרתו גם את הרצון להגביר לחץ על חמאס. כאשר נראה בשטח פעילות אקטיבית של ארגון הטרור נגד זאת, נדע כי זה באמת מאיים עליו. כרגע, לפחות בראיית ההנהגה ברצועה, זהו עוד איום תיאורטי, שהסכנה ממנו נובעת מעצם העלאתו ומהיותו חסם ליוזמות אחרות ולא מסיכויי מימושו.

כך או אחרת, מבחינתה של ישראל, גישתו המפוכחת של הנשיא טראמפ מספקת הזדמנות היסטורית נדירה לשינוי יסודי ברצועת עזה. שינוי שישתלב במהלך הגדול ליצירת סדר אזורי חדש. אסור לתת לכך לשקוע בסבך הבעיות האחרות שממלאות את סדר יומינו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27.03.2025.

המתקפה הישראלית על רצועת-עזה נועדה בראש ובראשונה לשבור את הקיפאון שנוצר בעקבות המבוי הסתום במשא ומתן על שחרור החטופים, קיפאון שבמסגרתו חמאס נהנה מהארכה בפועל של הפסקת-האש, אירגן מחדש את כוחותיו וחיזק את משילותו, בלי להחזיר חטופים נוספים או לשלם על כך כל תמורה אחרת.

מטרה נוספת היא לשמר את המחויבות הישראלית להשגת כל מטרות המלחמה, לנוכח סימני השאלה שהוצבו בקשר לכך, בעקבות הפסקת-האש הממושכת והפער בין האיומים לחולל גהנום לבין המציאות.

עיתוי ההתקפה, עוצמתה והיקף הנפגעים בה, הפתיעו את חמאס. בכיריו כנראה עדיין תוהים אם מדובר בפעולה מוגבלת שנועדה לזעזע ולאותת או בתחילתו של מהלך מתמשך. הודעת בכיריו שקושרת בין חידוש הלחימה לבין גורל החטופים, מרמזת על הדרך שבה הוא עלול לפעול כדי לבלום את ישראל. איום זה מחייב את הדרג המדיני לגבש שורה של צעדים דרקוניים ולהכריז כי הם יבוצעו, אם חמאס יפגע בחטופים.

ההתקפה הלילה על רצועת עזה בישרה על כישלון מאמציה הנוכחיים של ישראל במסגרת המשא ומתן, להביא את חמאס להסכים לשחרור נוסף של חטופים בתנאים ובמחירים של שלב א'. חמאס, שביטחונו העצמי ויכולותיו התחזקו מאוד מאז תחילתה של הפסקת-האש, דחה את דרישת ישראל. בראייתו, החטופים שבידיו הם הנשק היחיד שנותר לו כדי לכפות עליה את ארבע דרישותיו,  סביב סיום המלחמה:

א. התחייבות ישראלית עם ערבויות בינלאומיות לאי-חידוש הלחימה.

ב. נסיגת צה"ל לקווי ה-6 באוקטובר.

ג. התחייבות ישראלית לאפשר תהליך שיקום הרצועה.

ד. שחרור מחבלים נוספים מבתי הכלא בישראל, כנגד החזרת החטופים,  בהתאם למפתח שיוסכם.

לכאורה, האינטרס של ישראל לקבל את החטופים ולהמשיך בלחימה עומד בניגוד גמור לזה של חמאס, אך בפועל יש לחמאס מרחב גמישות שטרם מוצה. הוא נובע מהמספר הגדול של החטופים שבידיו, שמאפשר לו לממש עסקאות נוספות על חלקם ולכך ישראל כיוונה את מאמציה.

בחמאס בשלב זה נערכים לכל האפשרויות. הנהגת הארגון משקיעה מאמצים לרסן את ישראל באמצעות לחץ מדיני בינלאומי, על רקע מספרם הגדול של הנפגעים ותוך שהיא מבהירה את רצונה להמשיך בנתיב הפסקת-האש לעבר סיום המלחמה. לא מן הנמנע כי היא גם תעביר ל"מתווכות" איתותים חיוביים על נכונות להמשיך לדון בעסקאות "קטנות", כטקטיקה לשבירת המומנטום ההתקפי של ישראל.

"האויב לא ישיג באמצעות מלחמה והרס את מה שלא הצליח להשיג במשא ומתן" – הבטיח עיזאת אל רישק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, בתגובה להתקפת צה"ל. יש להודות: האתגר שישראל ניצבת בפניו אינו פשוט, אך האלטרנטיבה שחמאס מעמיד בפניה – להיכנע לתכתיביו ולהותירו כגורם הכוח המרכזי בעזה – מצמצם את ברירותיה.  התנאים שבהם היא נדרשת לפעול כדי להשיג את יעדיה כיום, טובים לאין ערוך מאלה שהיו בראשית המלחמה: הגיבוי מצד ממשל טראמפ והמטריה שהוא מעניק מול המערכת המדינית והמוסדות הבינלאומיים, השינוי במאזן-הכוחות במזרח התיכון ,המצב בזירות-הלחימה האחרות, מצבו של חמאס ולהבדיל -הניסיון והביטחון שצברו כוחות צה"ל.

הידוק והחמרה משמעותית של המצור יחד עם הגברת הלחץ ע"י תקיפות מהאוויר, פינוי שטחים ותפיסתם, עשויים לאלץ את חמאס להגמיש את עמדותיו. בנוסף לכך, נכון להשבית את פעילות האינטרנט בעזה – שמסייעת למנגנוני חמאס לשלט בתמונת המצב ולשמר את משילותם ולהמשיך במאמצי הסיכול גם נגד בכירי הארגון בחו"ל.

לנוכח הסכנה לשלומם של החטופים ובמקביל לצעדים שננקטים מן הסתם בפעולותיה היזומות של ישראל, נכון כי הדרג המדיני ישקול לאשר מיידית שורה של צעדים דרקוניים (כדוגמת הגלייתם לצמיתות של מנהיגי חמאס גם מיו"ש והטלת עונש מוות על מחבלי-נוחבה) ולהכריז כי הם יבוצעו, אם יאונה רע לחטופים.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 18.03.2025.

בזמן שבישראל עסוקים בהשלמת שלב א׳ של ״עסקת החטופים״ ובגורלו של השלב הבא בהסכם,  בעולם הערבי ובחמאס מאיצים את הדיונים בנוסחאות שיאפשרו להגיע ל״יום שאחרי״, בלי חידוש הלחימה ובלי יישומה של תכנית-טראמפ להעברת תושבי עזה למדינות אחרות.

שטף ההודעות מצד דוברי חמאס על הסכמת התנועה לפנות את מקומה בניהול העניינים האזרחיים של הרצועה ולאפשר זאת לגורמים אחרים, נועד לספק למצרים ולקטאר את התנאי הבסיסי להנעת היוזמה שתחליף את הרעיונות שנדונים בוושינגטון וירושלים.

״פסגת החירום הערבית״ שמצרים צפויה לכנס ב-4 במרס סביב ״הסוגייה הפלסטינית״ תספק את הבימה ואת האריזה המדינית לאותה יוזמה.

תומכיה מקווים כי הצבתה על סדר היום, תפחית את העיסוק המדיני והציבורי בתכנית טראמפ, שמאז הצגתה היא מטלטלת את הרחוב הערבי ומאיימת, בראייתם, על הסדר האזורי.

דווקא על רקע המאמצים שייעשו מצד היוזמים, לשווק את התכנית כפתרון שיענה על צרכיהם של כל השחקנים ויאפשר התקדמות לחזונו הגדול יותר של הנשיא טראמפ לנורמליזציה אזורית, כדאי להטות אוזן לניסוחים המדויקים שבהם משתמשים דוברי חמאס ולזהות את מה שאין בה וגם את המוקשים שבתוכה.

בחמאס מדגישים כי עמדתם לגבי עתיד הרצועה נשענת על שני עקרונות. האחד- ניהול הרצועה הוא עניין פלסטיני פנימי ומצריך ״הסכמה לאומית״ – שם קוד שמכניס את הרשות הפלסטינית לעניין ומאפשר לחמאס להציב לה תנאים ודרישות. העיקרון השני- “ההתנגדות המזוינת לכיבוש הישראלי היא זכות של כל העם הפלסטיני על כל האדמה הפלסטינית ולא רק זכותה של חמאס״- משמע לא רק שחמאס מתנגדת לפירוז מיכולות צבאיות של רצועת-עזה אלא שהיא מבקשת לגיטימציה לבנייתן ולהפעלתן גם בשאר האזורים״.

במילים אחרות: לא יהיה פירוז לא בעזה ולא במקום אחר!!

יש להניח כי המענה לכך מצד ״המתווכות״ יהיה בהפגנת מחויבות רבה יותר מצידן למניעת התחמשות חמאס, בהסכמה שקטה לפעילות ישראלית במאפיינים דומים לזו שמתבצעת בשטחי יהודה ושומרון ובמנגנונים שיאפשרו פעילות מתואמת להחלשת חמאס. מן הסתם הן יטענו כי מדובר במאמץ ממושך, רב מימדי, שיטפל גם בשורשי העויינות ויצריך סבלנות ועדיף לנהלו כך ולא להיגרר לכיוונים הרפתקניים שנשענים על אשליה כוזבת של ״זבנג וגמרנו".

ובכן, בסרט הזה כבר היינו.

תכנית שמעבירה את הניהול האזרחי מידיו של חמאס אך משאירה את ארגון הטרור כגורם הכוח המרכזי ברצועה, היא חיזבאלליזציה של עזה.

בחסות ״הועדה המנהלת״ (או כל שם אחר שייקבע לאותו גורם שלטוני) חמאס תשקם את כוחה הצבאי ברצועה ותמשוך בחוטים מאחורי הקלעים, בניהול כל ענייניה.  היא תוכל לנתב את האנרגיות שיתפנו לה, להגברת המאמצים גם ביו״ש ובזירות נוספות.

המעורבות הערבית והבינלאומית ביישומו של מתווה כזה, רק תכביד על ישראל ותפריע לה להתמודד עם מהלכי חמאס.

על ישראל להבהיר כי לא תתפשר על דרישתה לפירוז הרצועה מיכולות צבאיות בנוסף למיטוט שלטון חמאס ולא במקומו.

כוונת שר הביטחון להקים מנהלת להגירה מרצון של תושבי הרצועה ולתיאום המהלכים הקשורים ביוזמת טראמפ, היא חלק מהתשובה הישראלית ליוזמה המתגבשת.  לא צריך להסתפק בכך, חשוב להבהיר כי ישראל לא תסכים לרעיונות מסוג זה ולכן כדאי שלא לטפס על העץ הזה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.02.2025.

בהרבה מאוד מובנים, ישראל הגיעה לצומת מכריע בכל הקשור להחלטה לאן מועדות פניה במערכה בעזה. בניגוד לעבר, בנקודת הזמן הנוכחית מוכרחה ישראל להפגין נחישות ואחריות, להחליט מה תעשה – ולדבוק בקו זה.

הרגע הנוכחי בולט בכמה ממדים. מבחינת צבאית, הסכם הפסקת האש בעזה שוחק את ההישגים שצבר צה"ל במהלך חודשי כל המלחמה. ככל שיחלוף הזמן ותימשך הפסקת האש הזמנית, ימשיך ארגון הטרור חמאס להדק את ההגנות שלו, להסתיר עוד יותר את החטופים שנותרו ברצועה ולאיין את ההצלחות של הצבא הישראלי בעזה.

המשך הפסקת האש, במובן זה, מפחית את הסיכויים של הצלחת יעדי המלחמה, ובעיקר יאריך בטווח הארוך את משך הזמן שיידרש להשלמתם, אם תחליט הממשלה לחזור ללחימה.

נקודה מכרעת אחרת קשורה לחטופים עצמם: כפי שניתן היה להתרשם ממצבם של החטופים האחרונים שהשתחררו מידי חמאס, הזמן כעת דוחק יותר מאי פעם.

לא ברור כמה עוד יוכלו לשרוד יתר החטופים בתנאים שבהם הם מוחזקים וכלואים, והמשך ה"טפטוף" שבמסגרתו משוחררים בכל פעם רק אחדים מהם מהווה סכנת חיים לכל מי שנותר מאחור.

במובן זה, ההיסוס של הממשלה אם להמשיך בעסקה ואם לקדם את שלב ב' שלה, שבו ישוחררו יתר החטופים, עלול להעמיד בסכנת חיים אמיתית רבים מאלה שיישארו במנהרות החשוכות של חמאס. ייתכן שזהו הרקע לאולטימטום שהציב הנשיא דונלד טראמפ, שהבין כי מצבם של החטופים לא מאפשר עוד את משיכת המגעים לאורך זמן – ואם לא ישוחררו כעת, ייתכן שלא ישרדו עוד זמן רב.

ואכן, דבריו של הנשיא מובילים אותנו לממד הבא: הזירה המדינית. ישראל ניצבת כעת בפני דילמה שבמסגרתה האמריקנים דוחקים בה לפעול מהר יותר ובהחלטיות גדולה יותר, ודווקא אנו אלה שמהססים.

טראמפ עומד מאחורי ישראל כפי שאולי לא ניצב מאחוריה אף נשיא אחר מעולם. הוא מאיים על חמאס שייפתחו עליו שערי הגיהנום אם לא ייענה לדרישותיו לשחרור מיידי של כל החטופים, ואילו הממשלה הישראלית מוסיפה להסס ולשדר מסרים סותרים.

לא ברור אם ברצונה להיצמד לאיום של טראמפ ולחזור למלחמה אם לא ישוחררו כל החטופים, או שתסכים להמשיך במתכונת הנוכחית של טפטוף החזרת החטופים. גם לא ידוע אם ישראל מנסה למשוך זמן במהלך הדיונים על יישום השלב השני בהסכם מול ארגון הטרור, או שבכוונתה של הממשלה לחזור ללחימה באופן מיידי.

הדברים נכונים גם באשר לחזונו של טראמפ ביחס לעתיד הרצועה ופינוי התושבים ממנה. אף שישראל באופן רשמי סיפקה כמה הצהרות על תמיכתה בתוכנית, לא ברור כיצד מעשיה בשטח משתלבים איתה, ומה פעולותיה ליישום התוכנית לפינוי הרצועה מתושביה.

אף שלא ברור אם מתווה זה אפשרי כלל, המשך השיח עליו וקידומו הוא סימן חיובי: הוא מעביר את נטל ההוכחה למדינות ערב ולפלסטינים, מחייב אותם לחשוב על רעיונות מחוץ לקופסה, ומוציא אותם מאזור הנוחות שבו הם דבקים אך ורק בפתרון היבש והנושן של שתי המדינות, שספק אם רלוונטי למציאות הנוכחית.

על רקע הדילמות האלה, ישראל ניצבת כעת בצומת שבו היא נדרשת להכריע לאן מועדות פניה. הגיעה העת להחליט. האם תלך להסכם כולל עם חמאס, על כל ההשלכות והמחירים שיש לכך, או שתחזור ללחימה וחידוש המערכה הצבאית עד לניצחון? האם תבחר לאמץ את האולטימטום של טראמפ, או שתפעל בניגוד לרוח הדברים שאמר – וגם במקרה הזה עלולות להיות השלכות מדיניות לא פשוטות לה?

ישראל אינה רוצה להיראות כמי שלא מיישרת קו עם נשיא כמו טראמפ, והיא גם לא יכולה להיתפס הססנית יותר ממנו. ניסיון העבר מלמד שהאמריקנים מעריכים החלטיות ונחישות, וגילויי חולשה נתפסים כסימנים שליליים.

אומנם לא טראמפ הוא שצריך לתת דין וחשבון לתושבי המדינה בסופו של דבר, וישראל היא זו שנושאת את נטל הלחימה ואת המשמעויות השונות של חידוש המערכה.

במקביל, הממשלה והמדינה הן גם אלה שאחריותן להחזיר את החטופים הביתה, והן אף מחויבות לדאוג לשלומם וביטחונם של יתר תושבי עוטף עזה, כלל אזור דרום ישראל והמדינה כולה.

הודעת דובר הזרוע הצבאית של חמאס על דחיית הפעימה הבאה של שחרור החטופים עד להודעה חדשה, נועדה ללחוץ על ישראל לקדם את המשא ומתן להפסקה המוחלטת של המלחמה ולהקרין כוח כלפיה ומול ממשל טראמפ, לנוכח ההתלבטות בנוגע לשלב ב' וההצהרות מוושינגטון לגבי עתיד הרצועה.

עיתוי ההודעה אינו מקרי. חמאס שמע היטב את ההצהרות בישראל על הכוונה לחדש את הלחימה' אך העדיף להמתין עם השעיית השחרור, עד שהבטיח את שיבת העקורים לצפון הרצועה ואת נסיגת צה"ל מפרוזדור נצרים. מבחינתו, זו התמורה המשמעותית ביותר של השלב הנוכחי בהסכם.

בינתיים, הוא הספיק לחזק את משילותו בשטח, לרענן ולצייד את אנשיו ולהשיב לעצמו חלק מכבודו האבוד, באמצעות  חידוש הפעלתו של מעבר רפיח, הכנסת מאות משאיות אספקה, ושחרורם של ארכי-מחבלים מבתי הכלא בישראל.

לא במקרה ההודעה שוגרה יממה לפני הדיון הצפוי בקבינט המדיני ביטחוני בנוגע לשלב ב'. הודעה זו, לאחר הזעזוע בישראל ממצבם של החטופים ששוחררו בשבת האחרונה, תגביר את הלחץ על הדרג המדיני בישראל. הסבר זה יכול לענות גם על השאלה מדוע חמאס לא המתין עם "פיצוץ" העסקה, עד ליום חמישי או שישי, ערב השחרור.

ההודעה מגיעה גם לאחר פגישה שהתקיימה בין משלחת חמאס בראשות ח'ליל חיה, בכיר הלשכה המדינית שמרכז את המו"מ, עם מנהיג איראן ח'אמנהאי. בנאום שנשא חיה בטקס המרכזי שקיים בטהראן במלאת 46 שנים למהפכה, הוא הכריז: "ההתנגדות תעצור את התכניות של טראמפ ונתניהו".

הודעת חמאס מהווה גם התרסה כלפי טראמפ שהזהיר בעקבות מצבם של החטופים כי "אנחנו הולכים לאבד את הסבלנות שלנו…".

חמאס ינסה לכפות על ישראל להתקדם להפסקת המלחמה, באמצעות התייצבות לשיחות על שלב ב' עם לוח זמנים מחייב ואולי גם כריכתן של הפעימות שנותרו לשלב הנוכחי עם ביצועו של השלב הבא.  

התנהלות חמאס אינה אמורה להפתיע איש במערכת הישראלית. לכולם ברור כי החטופים הם הקלף החזק שנותר בידי חמאס כדי להבטיח את הפסקת המלחמה. השאלה היחידה שריחפה כל העת הייתה באיזו שלב הוא ימשוך את בלם היד.

בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות:  הראשונה – להיענות לדרישת חמאס ולהסכים על שלב ב'. בדרך הזו היא תצליח להביא לחילוצם של חטופים נוספים, אך לא את כולם. חמאס ימשיך להשתמש בקלפים הללו עד למילוי כל דרישותיו, לרבות הבטחת תהליך שיקום לרצועה.

האפשרות השנייה – להבהיר כי אי ביצוע הפעימה במועד שנקבע, יום שבת, יוביל לחידוש מיידי של הלחימה ולביטול כל התמורות ההפיכות – סגירת מעבר רפיח, הפסקת הכנסתן של שיירות אספקה, תפיסת מסדרון נצרים וכדומה. זו תהא שעת המבחן גם להצהרתו של טראמפ על הגהינום הצפוי לחמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 10.02.2025. 

בקרב על התודעה הציבורית נשמעים קולות המכריזים כי חמאס הוכרע. אולם טענה זו היא לכל הפחות מוקדמת, ולמעשה – כוזבת. ההכרעה במובנה האמיתי אינה מתבטאת במספרי הנפגעים של חמאס או בהיקף ההרס בעזה, אלא ביכולתה של ישראל לכפות על חמאס את רצונה, כך שיפסיק להיות איום אסטרטגי וייאלץ לוותר על אחיזתו בשלטון.

מי שמבין זאת היטב הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהעלה לדיון את האפשרות של פיזור אוכלוסיית עזה ברחבי העולם – מהלך שמבוסס על הבנה אסטרטגית עמוקה של התנאים הנדרשים להכרעה אמיתית.

בספרו "מלחמה ואסטרטגיה" פרופ' יהושפט הרכבי מגדיר כי הכרעה אינה מסתיימת בהשגת הישגים טקטיים או במכה צבאית קשה לאויב. ישנם שני מבחנים מהותיים לקביעת ניצחון:
1. השגת המטרות שהוצבו למערכה – באופן שאינו ניתן לשינוי על ידי האויב.
2. יצירת מציאות אסטרטגית חדשה, שבה האויב לא יכול להמשיך להיות איום משמעותי.
מבחן זה חושף כי הכרזת ניצחון על חמאס בשלב זה אינה אלא אשליה מסוכנת. למרות הפגיעה הקשה שספגו חמאס ומנהיגיו, הארגון ממשיך להחזיק בבני ערובה, להפעיל תאי טרור ולשמר את כוחו הפוליטי והחברתי ברצועה. כל עוד תנאים אלה לא השתנו – חמאס לא הוכרע.
התמרון הצבאי של צה"ל ברצועת עזה פגע באופן קשה ביכולותיו הצבאיות של חמאס, אך המבחן האמיתי הוא האם הארגון חדל להיות גורם מאיים. בפועל, חמאס עדיין מסוגל לשגר רקטות, להוציא לפועל פיגועים ולשלוט באוכלוסיית עזה. הסימן המובהק לכך שטרם הושגה הכרעה הוא סירובו של חמאס לשחרר את החטופים או להניח את נשקו. ארגון שאינו ממהר לוותר על קיומו ועל מוקדי כוחו, לא ניתן להכרעה רק באמצעים צבאיים חלקיים – יש צורך בפעולה רחבה ועמוקה יותר.
אם ישראל רוצה להביא את חמאס להכרעה אמיתית – עליה, בשיתוף עם ארה"ב, להפעיל איום צבאי משמעותי ואותנטי, שיגרום להנהגת חמאס להבין שאין לה ברירה אלא להיכנע לתנאי ישראל. לא מדובר רק בהפצצות נוספות או בסיכולים ממוקדים, אלא ביצירת מציאות בלתי נסבלת עבור חמאס, שתערער את אחיזתו בשלטון ותגרום לקריסתו הפנימית.
נכון לעכשיו ישראל נמצאת רק בחצי הדרך לשם. מי שטוען שחמאס כבר הוכרע מפיץ אשליה מסוכנת, שמקורה בתפיסה המנותקת מהמציאות – תפיסה שפורום "המפקדים למען ביטחון ישראל"מקדם, תוך עצימת עיניים אל מול המציאות בשטח. ההתעקשות להכריז על ניצחון לפני שהושגו התנאים האובייקטיביים של הרכבי, משמעה הכחשת המציאות, במקום ניהולה באופן אסטרטגי.
כדי להגיע להכרעה אמיתית של חמאס, ישראל חייבת להשיג את כל מטרות המלחמה בעזה: השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, שחרור כל החטופים ויצירת מציאות שבה עזה לא תהיה איום על ישראל – כעת ולתמיד. כל עוד תנאים אלה לא מתקיימים, חמאס לא הוכרע. כל ניסיון לטעון אחרת נובע מאשליות או מאינטרסים פוליטיים.
כפי שהבין טראמפ, הפתרון האמיתי לחיסול חמאס טמון ביצירת תנאים שלא יאפשרו את הישרדותו לאורך זמן – אם באמצעות הרחקת אוכלוסיית עזה, ואם באמצעות איום צבאי מוחשי ובלתי מתפשר. רק כך ניתן להגיע להכרעה אמיתית, כפי שהגדיר אותה הרכבי – הכרעה שמשנה את פני
המציאות האסטרטגית, ולא רק מספקת תחושת הישג רגעית.

פורסם במעריב, בתאריך 04.02.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

פרופ' קובי מיכאל: בהיעדר שיקום יתבררו השלכות בעייתיות ומורכבות, הן בהתייחס לישראל והן בהתייחס לשחקנים אחרים והיציבות באזור. בשלב מסוים תחייב אחריות ישראלית להספקת הסיוע ההומניטרי ותייצר בהכרח חיכוך מתמשך מול מופעי טרור וגרילה בעצימות נמוכה יחסית, אך עם התפרצויות תנודתיות בעצימות גבוהה יותר. הלחץ הבינלאומי על ישראל יגבר והיא עלולה להיחשף למשברים ביחסיה עם מצרים וירדן, כמו גם עם מדינות הסכמי אברהם. נוסף על כך ואולי אף חמור יותר – משברים עם הממשל האמריקאי ועם ידידות אחרות במערב. מציאות כזו תפחית את הסבירות להתקדמות בתהליך נורמליזציה עם ערב הסעודית, וסביר להניח שגם תשפיע לרעה על יציבות הרשות הפלסטינית ועל רמת החיכוך האלים בגדה המערבית.

הראיון המלא פורסם באתר וואלה, בתאריך 30.01.2025.

תפקידו של הכוח פשוט וברור גם כשהתוכנית הכללית מורכבת – זו משמעותו של עיקרון ה"פַּשְׁטוּת", שנקבע כאחד מעקרונות הלחימה של צה"ל. הוא נכון בכל הרמות וחשיבותו עולה ככל שהמורכבות גדלה. במציאות הסבוכה שנוצרה ברצועת עזה, כשסוגיות הסכם הפסקת-האש, חידוש הלחימה, השבת החטופים, ו"היום שאחרי" מעורבבות זו בזו, בְּהִירוּת היא תנאי הכרחי להשגת המטרות הצבאיות והמדיניות ולביסוס לגיטימציה מבית ומחוץ. את היעד הביטחוני האסטרטגי שישראל צריכה להשיג ברצועת עזה ניתן להגדיר במילה אחת: פֵּרוּז. בלי להתפלפל ולהתבלבל.

הסכם הפסקת-האש הפיח רוח קרב מחודשת בהנהגת חמאס ובאנשיו. "זוהי התוצאה של העמידה האיתנה של עמנו לאורך יותר מ-15 חודשים" הצהיר ח'ליל אל-חיה, ראש הלשכה המדינית של חמאס שעמד בראש צוות המשא ומתן מטעם הארגון. הוא הבטיח שהמאבק יימשך עד לניצחון המלא.

צריך להניח שחמאס בעזה אינו שוקט על שמריו וכבר התחיל את תהליך השיקום של כוחו הצבאי. הפסקת האש תנוצל על ידו כדי לאושש את אנשיו, להבריח ולייצר אמצעי-לחימה, להשיב לידיו את  השליטה באוכלוסייה ולמצות את הרווח הפוליטי משחרור המחבלים, בעזה, ביו"ש ובזירה האזורית.

בכל מציאות שתהיה, ישראל לא תוכל לאפשר את קיומם של כוח לוחם, אמצעים ויכולות צבאיות שיאיימו על ביטחון אזרחיה. פירוז מלא של רצועת עזה משמעו שלילת יכולת הפעולה הצבאית של חמאס וארגוני הטרור האחרים. אין זה מייתר את המאמצים למיטוט שילטון חמאס, אלא מבהיר כי רעיונות מסוג "ממשלת אחדות לאומית" או "ועדת ניהול בינלאומית" , שיוצגו כחלופות לשלטון הזה, לא יהיו מקובלים על  ישראל כל עוד לא הושג פירוז. תפקידה של מערכת הביטחון יהיה להשמיד את היכולות הקיימות ולמנוע לאורך זמן את חידושן. החתירה לפירוז תהיה המצפן שלפיו יכוונו  כל המאמצים בזירה הזו. לפחות בעתיד הנראה לעין.

ולא רק בעזה. מבצע "חומת ברזל"  המתנהל בימים אלה בגזרת  ג'נין מזכיר לנו את תהליך העזתיזציה שעבר על האזור הזה. בפעם המי יודע כמה, צה"ל חוזר אל חממת-הטרור כדי להסיר איומים שמגבילים את חופש הפעולה שלו, לפגוע בתשתיות טרור ולעצור פעילים. הפעם זה מגיע זמן קצר לאחר שמנגנוני "הרשות הפלסטינית" ניהלו באזור הזה מבצע  חריג בהיקפו, "להגנה על המולדת", במשך כשישה שבועות. השתתפו בו יחידות עילית של ה"רשות" ומההצהרות סביבו אפשר היה להתרשם ששחר של יום חדש עומד להפציע בג'נין. המבצע הסתיים בסולחה של המנגנונים עם "גדוד ג'נין" וסיפק הוכחה נוספת ליכולותיה המוגבלות של "הרשות הפלסטינית". כזכור, זו אותה "רשות" שיש מי שסבור שב"מהדורה משופרת" היא יכולה להיות פתרון לבעיית עזה.

על כל פנים, מה שקורה בג'נין משקף את עליית המתח בכל אזור יו"ש, לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש בעזה. דוברי חמאס רוכבים על גל השמחה והתרוממות הרוח בעקבות שחרורם של המחבלים מישראל וקוראים "להסלמת ההתנגדות" מיו"ש. העובדה שהמשוחררים נמנים על כל ארגוני הטרור תורמת לתדמית הלאומית שחמאס מתאמץ לשוות לעצמו. לתוך המדורה הזו , שופכים שמן נוסף, אותם הבכירים בחו"ל ,שידה של ישראל לא השיגה אותם במלחמה הזו, כמו  זאהר ג'בארין שהכריז ב"אל ג'זירה": כמו שהבסנו את נתניהו בעזה, נביס אותו בגדה המערבית.

למרות הפסקת-האש שהוכרזה בזירות השונות, הימים שלפנינו רחוקים מלהבטיח שקט. בתוך השמחה על חזרת החטופים ובמקביל לפעלתנות המדינית מול ממשל טראמפ, לריענון ולהתארגנות של הכוחות הלוחמים, נכון לשמר את הדריכות ואת חַדּוּת הפעולה שאימצנו ב-15 החודשים שחלפו. אפשר להניח שנזדקק להן.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 23.01.2025.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הסכנה המסתמנת לישראל כיום ברצועת עזה היא שמלחמתה תסתיים במתכונת של "סבב". אין אמנם כל ספק שהיקף הלחימה וההישגים הצבאיים אינם דומים לסבבים קודמים בעבר, אבל יחסם של הפלשתינים לישראל לא השתנה באופן מהותי. כל הסימנים מעידים שהחברה הפלשתינית בכללה, הן ברצועת עזה והן ביהודה ושומרון, לא הסתלקה מהתפישה האידיאולוגית שהובילה ל־7 באוקטובר.

המסקנה היא שכאשר תסתיים הלחימה בפועל ברצועת עזה יחזרו ישראל והפלשתינים למתכונת היחסים ביניהם ב־6 באוקטובר – אמנם לא מבחינת היכולות הצבאיות של חמאס, אבל בהחלט מבחינת המוטיבציה. דבר לא השתנה מבחינת השאיפה הכלל־פלשתינית לחסל את מדינת היהודים. כל עוד זה המצב, והמוטיבציה ממשיכה להתקיים, צבירת יכולות חדשות ומימוש הפוטנציאל שלהן הם רק עניין של זמן. במילים אחרות, 7 באוקטובר או אירועים דמויי 7 באוקטובר ממתינים לנו מעבר לפינה.

אין "זכות שיבה"

כדי למנוע את התסריט הזה ישראל צריכה לפעול לא רק בזירה הצבאית כי אם גם בזירה המדינית. ישראל צריכה להבהיר קבל עם ועולם כי לא תסכים עוד לחיות לצידה של חברה שמעוניינת לחסלה. מעולם קודם לכן לא עסקה ישראל בשאיפות ובמוטיבציות של שכניה הפלשתינים. כעת, לאחר 7 באוקטובר, חובה עליה לנסות ולחולל שינוי פרדיגמטי ביחסיה עם הפלשתינים, ולשם כך עליה להבהיר על מה נסוב הסכסוך, ומהי הדרך להביא יום אחד לפתרונו.

מכיוון שבלב הסכסוך בין ישראל לפלשתינים עומד חוסר המוכנות של הפלשתינים לקבל את קיומה של מדינה יהודית בכל גבול שהוא, זהו הדבר שצריך לשנות. יש לשים סוף לפרדיגמת "שטחים תמורת שלום", שהניחה לפחות מאז מלחמת ששת הימים כי על ישראל לתת שטחים ובתמורה ייתנו מדינות ערב שלום. שטח אינו לב הסכסוך במזרח התיכון. לב הסכסוך הוא קיומה של מדינה יהודית באזור, ולכן התנאי לשלום הוא ששכניה של ישראל, ובכלל זה הפלשתינים, יכירו בה ויפסיקו את מלחמתם בת 100 השנים בציונות.

המשמעות בפועל לגבי רצועת עזה ברורה: בכל תסריט אפשרי, ולא משנה מי יהיה השולט בשטח, על ישראל להציב תנאים ברורים לשם שיקומה של עזה. שיקום כזה מותנה בכך שהחברה הפלשתינית תיכנע לא רק מבחינה צבאית אלא גם מבחינה אידיאולוגית. לא משנה אם השליטה בפועל בשטח תהיה בידי מדינת ישראל, או בידי רשות כלשהי שתורכב מסעודיה ומנסיכויות המפרץ. אין שום סיבה שמדינת ישראל תסכים לשיקום, ולו הקטן ביותר, של עזה, כל עוד התושבים הפלשתינים נאמנים לאותה תפיסה שהובילה ל־7 באוקטובר.

כל רשות שתשלוט בעזה, וכל פלשתיני שמעוניין בשיקום חייו ובשיקום התשתיות באזור מגוריו, יהיה מחויב למלא שורה של תנאים. הראשון הוא הכרה בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והכרזה על סיום המלחמה בה. השני הוא שאין לרשות החדשה ולפלשתינים המתגוררים בעזה שום תביעות טריטוריאליות או זכויות במדינת ישראל. השלישי הוא הכרה פלשתינית בכך שמי שמתגורר ברצועת עזה אינו פליט, אינו זקוק לסוכנות פליטים ומקבל את העובדה שגם הקהילה הבינלאומית מפסיקה לראות בו פליט.

בהמשך ישיר לכך, סוכנות אונר"א תפורק לחלוטין ותפסיק להתקיים, וכך גם מחנות הפליטים שיפורקו לאלתר. הרביעי הוא הכרה בכך שאין לפלשתינים "זכות שיבה" לגור בישראל. החמישי הוא התחייבות להשקיע את כל המרץ בשיקום רצועת עזה והימנעות מכל פעולה צבאית, הכנת תשתית או רכישת אמל"ח נגד ישראל.

סביר מאוד להניח כי לא יהיו פלשתינים שיסכימו לרשימת התנאים הזו, ואולם עצם הצבתם תגדיר עבור הפלשתינים מה נדרש מהם כדי להצטרף למשפחת העמים. זאת תהיה הפעם הראשונה שמדינת ישראל תציב בפניהם רשימה מוגדרת וברורה של יעדים שעליהם למלא כדי לזכות בתמיכת ישראל והמערב.

כל עוד רשימת התנאים הזאת אינה מתקיימת, אין לאפשר בשום צורה שהיא שיקום של רצועת עזה. הכוונה לסלילת כבישים, הקמת בתי ספר חדשים, בתי חולים, מרפאות, תשתיות ביוב, חשמל, אנרגיה, נמלים וכל תשתית אזרחית אחרת. למרבה הצער, ישראל כבר התחייבה לשיקום מסוים של הרצועה בהסכם הפסקת האש שנחתם, אך מלאכת השיקום היא אדירה וניתן עדיין להציב לה תנאים. 

עד שיופנם הלקח

על החברה הפלשתינית להפנים שזהו המחיר של המלחמה במדינת היהודים. כל עוד המלחמה הזאת מצידם נמשכת לא יהיה שיקום בעזה. המצב הזה מבחינת ישראל יכול להימשך גם שנים ארוכות, ורצועת עזה תהיה לדיראון עולם עדות למלחמה הכושלת של הפלשתינים במדינת היהודים. התקווה היא שאט־אט יתחילו להישמע קולות בחברה הפלשתינית שיהיו מוכנים לקבל את קיומה של מדינת היהודים כעובדה מוגמרת ולסיים באמת את מצב המלחמה.

כל תסריט אחר הוא למעשה מתן פרס למחוללי 7 באוקטובר: ניסו לבצע רצח עם ביהודים, נכשלו, ספגו אמנם מכה צבאית לא מבוטלת, אבל הכל חוזר למצבו הקודם. לשם השוואה, נניח שבתום מלחמת העולם השנייה היתה ממשיכה האידיאולוגיה הנאצית להיות התפישה הדומיננטית בגרמניה, והעולם היה מקבל זאת. מובן שהדבר הזה לא יעלה על הדעת.

על כן, ישראל חייבת להיות ברורה ביותר שגם בתום המהלך הצבאי, וללא קשר למי שינהל את הרצועה בפועל, כל שיקום של עזה מותנה בכניעה מוחלטת, הן צבאית והן אידיאולוגית, של החברה הפלשתינית.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24.1.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**