רצף השיגורים מעזה לישראל, חיסולו של מפקד מחלקת נוח׳בה שהיה ממובילי הפשיטה לניר עוז ב-7 באוקטובר והמשיך לפעול נגדנו גם מתוך המרחב ההומניטרי בח'אן יונס ומאות מחבלי חמאס שלחמו, נשבו או חוסלו בגזרת ג'בליה בשבוע החולף, הם התשובה למי שטוען – "אין לנו  עוד מה לחפש ברצועת-עזה".

המכה שחמאס חטף מידיה של ישראל במהלך המלחמה, היא קשה וכואבת, אך לא אנושה וגם לא בלתי-הפיכה. ארגון הטרור הרצחני עדיין מהווה גורם הכוח המרכזי ברצועת-עזה. לרשותו אלפים רבים של לוחמים ופעילים, שגם אם אינם פועלים כעת במסגרות צבאיות מאורגנות, הם משמרים את הפוטנציאל לכך, ממתינים ל"יום שאחרי" ובינתיים מסבים נזק ואבדות לכוחותינו בפעולות מקומיות של "עקיצות-גרילה".

גם לאחר ההישגים המרשימים בפעולות צה"ל, ניתן להעריך כי לרשות חמאס יש עוד קילומטרים רבים של מנהרות שטרם נחשפו וטופלו, אמצעי לחימה רבים ואולי אף יכולת ייצור מסוימת של פצצות ותחמושת.

אנשיו שולטים בפועל בכל מקום שבו לא קיימת נוכחות צבאית ישראלית וכך גם בחלק גדול מהסיוע ההומניטארי שנכנס לרצועה.

מפקדת הארגון, כך נראה, מצליחה למרות הכל לקיים תיאום, לפחות ברמה הבסיסית,  בין כל מרכיביו. האופן שבו הוא מנווט את המשא ומתן בעניין עסקת החטופים, מלמד על קיומו של תיאום יעיל גם בדרג ההנהגה, בין הגורמים בחו"ל לאלה שבשטח.

היכולת השיורית שיש לחמאס כעת יחד עם האחיזה העמוקה שלו במנגנוני השלטון ובמערכות החיים בעזה ועם התמיכה בו מצד חלק גדול בציבור, מחזקים את אמונתם של מנהיגיו כי עידן החמאס בעזה לא הסתיים. את תקוותם הגדולה בקשר לכך הם תולים בתמורות שיצליחו לחלץ במסגרת "הסכם החטופים": הפסקת המלחמה, הוצאת כוחות צה"ל אל מחוץ לרצועה (גם אם בתהליך הדרגתי), החזרת האוכלוסייה לאזורים שמהם נעקרה עם התחייבות לאפשר שיקום אזרחי ושחרור מאות מחבלים מבתי הכלא בישראל . לדידם של ראשי חמאס, תנאים אלה יאפשרו נקודת-מוצא לתהליך שיחזיר את הארגון למקום הראוי לו . בהיעדר גורם בתוך השטח שיאיים על המונופול של חמאס ובצירוף תמיכתן של קטאר וטורקיה, המהוות גם שחקניות-מפתח בציר הסוני האזורי המתגבש , תהליך זה יוכל להתפתח אפילו בקצב מהיר מהתחזיות.

וזוהי תמציתו של המלכוד הישראלי: סוגיית החטופים מחזקת בחמאס את התקווה להישאר גורם הכוח המרכזי בעזה גם ביום שאחרי. תקווה זו מסייעת להישרדותו מול מאמציה הנוכחיים של ישראל ותורמת גם להקשחת עמדתו. כדי לקדם את השבת החטופים וגם את מיטוט חמאס, ישראל נדרשת למקסימום לחץ, בו-זמנית, בשלושת המסלולים: במישור הביטחוני, בתחום האזרחי ובערוץ המו"מ. רוחו של טראמפ כבר מרחפת באזור ומבטיחה גיבוי לכך.

מה נכון לעשות?

• ראשית, להגביר את פעולות צה"ל בתוך שטחי הרצועה. זה נחוץ בראש ובראשונה כדי להפחית את האיום הביטחוני העתידי על ישראל. צריך להשמיד לא רק את מפלצות הנוח'בה שהשתתפו בטבח ה-7 אוקטובר ועדיין מהלכות ברצועה, אלא גם את מפקדיהם, סייעניהם ותלמידיהם וכמובן גם את מחסני הנשק ואמצעי הלחימה.  פעולת צה"ל לטיהור גזרת בית-חנון ממחבלים, היא צעד מתבקש בראיית ביטחונם של תושבי שדרות, ניר עם ויישובי האזור, בלי קשר לתרומתה למאמץ השבת החטופים. 

• שנית, לחסל מפקדים ובכירים, בעזה ובחו"ל. גלריית המפקדים הבכירים אמנם הידלדלה, אך היא עדיין כוללת כמה מח"טים יעילים, ממלאי מקום וסגנים וגם לא מעט בכירים בלשכה המדינית של הארגון, שמנהלים את ענייניה באין מפריע.

• שלישית, להפקיע מידי חמאס את שליטתו בסיוע ההומניטארי . זהו משאב קריטי למשילותו. החלופות למצב הקיים מוכרות. הדיון בהן אף פעם לא יגיע למיצוי. צריך להכריע ולממש.

• רביעית, לפגוע במנגנונים וביכולות-ממשלתיות שבשליטת חמאס. יחידת "סהם"  ("החץ") של משרד הפנים של חמאס, או "לשכת התקשורת הממשלתית של חמאס" הם שתי דוגמאות לאופן שבו ארגון הטרור מעצב את המציאות האזרחית בעזה, מתקשר עם האוכלוסייה ומשליט את מרותו.  פגיעה בכך הכרחית כדי להשיג את אחד מיעדיה המוצהרים של המלחמה ("מיטוט היכולות השלטוניות של חמאס")  והיא נוגעת באחד הנכסים החשובים ביותר לחמאס.

• חמישית, מיצוי ההשפעה האמריקנית על המתווכות בערוץ המו"מ: השפעתן של מצרים וקטאר על חמאס אינה בלתי מוגבלת, אך גם לא מבוטלת. לאור הצהרותיו של דונלד טראמפ, בעניין החטופים, נכון לצפות כי הן ימצו את כל המנופים שבידיהן כדי להגיע לתוצאות מול חמאס.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 02.01.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

כמתחייב מתורות צה"ל, תחקירי 7 באוקטובר היו צריכים להיות בידי הרמטכ"ל, ואחרי הוספת התחקיר האישי שלו – בידי שר הביטחון, ימים ספורים אחרי האסון. בלי הבנת הסיבות לקריסת ההגנה לא היתה יכולה להתקבל ההחלטה האסטרטגית החשובה ביותר שהתקבלה במלחמה: עיתוי ומקום הפעלת מתקפת־הנגד האסטרטגית של ישראל.

סאגת התחקירים מחייבת להבהיר את ההבדל בין תחקיר צבאי לחקירה צבאית. המילון למונחי צה"ל מגדיר תחקיר, debriefing, כחקירה מפורטת בדבר פרטי ביצוע משימה מול המטרה ומול תוצאותיה, לשם יצירת בסיס להסקת מסקנות והפקת לקחים מקצועיים ומבצעיים.

חקירה, interrogation, לעומת זאת, מוגדרת במילון כתשאול לחיפוש מחדליו של בעל תפקיד, אשר מתבצע על ידי קצין או גורם אחר שמונה לברר צורך בהעמדת בעל התפקיד לדין.

התחקיר הוא מרכיב קבוע במעגל הפיקוד והשליטה, וכמו הערכת המצב והגדרתם של סעיפי המטרה, המשימה והרעיון המבצעי התחבולני בתוכנית מבצע – גם עריכת התחקיר, ניסוחו והגשתו לפקודיו ולמפקדיו בעל פה ובכתב הם משימתו האישית בכל דרג של מפקד המסגרת.

מכיוון שמסקנות התחקיר ולקחיו חיוניים לתכנון הקרב הבא, וברמה האופרטיבית והאסטרטגית – לתכנון ולניהול המשך המערכה והמלחמה ולהזנת הכוח ובנייתו – מודגש בהכשרת מפקדים נושא התרגול שלהם בהכנה מהירה של "דוח אחרי פעולה" – after action report.

תחקיר אירועי 7 באוקטובר היה צריך להיות כדלהלן:

מסקנות: צה"ל ביסס את הגנת המדינה על קבלת התרעה מודיעינית מצבית מקדימה, שחובה להניח כי ייתכן שהיא לא תינתן; צה"ל היה ערוך להגנת המדינה מפני חדירתם של מחבלים בודדים; הוא לא היה ערוך להגנה מפני מתקפת דיביזיות קומנדו רגליות ורכובות של הנוח'בה ושל רדואן; מאחר שישראל חסרה עומק להכלת מתקפת דיביזיות קומנדו בשטחיה, כנגזר מתפיסת ההגנה הלאומית, היה צריך להסיר את האיומים במתקפת־מנע, או למצער במתקפה מקדימה; צה"ל ניוון את החשיבה המערכתית והקטין מאוד את הדרג המתמרן־מסייע היבשתי. לפיכך, נוסף על כך שצה"ל לא היה יכול להיערך למגננה, או לבצע מתקפת־מנע או מתקפה מקדימה, הוא גם חסר יכולת לבצע מתקפת־נגד אופרטיבית לעומק הרצועה ולבנון.

לקחים והמלצות: ישראל חייבת להפעיל מתקפות־נגד יבשתיות, אך כדי להבטיח את הצלחתן ולמנוע את היקלעותה למלחמת התשה ארוכה, יש להשהותן עד לגיוסם לצה"ל ולעזרת הדרג המדיני של מומחים לתורות המלחמה ובעלי ניסיון מבצעי בפיקוד על מערכות אופרטיביות. בהנחייתם יוכנו במהירות תוכניות מבצע אופרטיביות תחבולניות להפעלת הדרג המתמרן־מסתער הקיים. הוא אמנם הוקטן מאוד, אך הוא לא נוון, ומורל הלחימה שלו גבוה מאוד.

מצטייר שבמקום תחקיר, צה"ל שקוע בחקירה עצמית שהיא מטבעה ארוכה, ובגלל ייעודה לזהות מחדלים אישיים, מתארכת עוד יותר וספק אם ממצאיה יהיו מדויקים.

מצטייר שנכון להעמיד לרשות הרמטכ"ל צוות תחקיר מקצועי כדוגמת הצוות של רא"ל שומרון שהוקם ב־2007. על סמך ממצאי דוח שומרון הצוות יוכל להכין במהירות תחקיר מלחמה כולל שיעסוק ב־7 באוקטובר וכן בלחימה ההתקפית ברצועה ובלבנון.

המסקנות והלקחים של התחקיר המקצועי חיוניים ביותר לתכנון המשך המלחמה וסיומה, להצלחת הרמטכ"ל הבא לשקם מהר את צה"ל, לעדכון תפיסת הביטחון (ההגנה) הלאומית ולבניית תקציב הביטחון. צריך לסמוך על ראש צוות התחקיר, שכעולה מממצאיו ימליץ על השלמתו בחקירת מחדלים קונקרטיים שנחשפו וכאלה שייחשפו על ידי הצוות.

עם זאת, בשיפוט מחדלי המלחמה, יש לזכור שמתחילת המאה צה"ל נבנה, הוכן ואומן לפעול בניגוד לעקרונות המלחמה, לכלליה ולתפיסת ההגנה הלאומית, ולפיכך מחדלים בכל דרגי הפיקוד היו בלתי נמנעים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

האזהרה ששיגר הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ברשת Truth לפיה אם החטופים לא ישוחררו עד השבעתו ב-20 בינואר  יהיו לכך "השלכות מהגיהינום במזרח התיכון"  חשובה בגלל ארבע סיבות:

ראשית, משום שהיא מעידה על עומק מחויבותו לפתרון הסוגייה ועל נכונותו לשים על כך את כל כובד משקלו ויוקרתו. ההודעה אתמול על המינוי של אדם בוהלר –מקורבו של הנשיא, כשליח לנושא החטופים, מחזקת את הרושם הזה.

שנית, משום שהפעם היא מציבה גם לוח זמנים ברור ומהיר לפתרון.

שלישית – בגלל המסר התקיף שלה שנועד להבהיר כי זמנה של הדיפלומטיה המעודנת מימי ממשל ביידן עומד להסתיים, ורביעית – משום שהיא פוגשת את חמאס באחת מנקודות השפל הקשות שלו במלחמה.

בדד. בלי עתיד. בלי תקווה. בלי שלטון. 

מנקודת המבט של ארגון הטרור הפלסטיני, רצף האירועים וההתפתחויות במערכת האזורית והעולמית, מחמיר את התנאים שבהם חמאס פועל . "אחדות הזירות" נגד ישראל הולכת ומתפוגגת:  חיזבאללה – הפר את הבטחותיו, נצר את האש, והשאיר אותו לבד במערכה. איראן – טרודה בבעיותיה, מנסה להגיע להבנות עם ארה"ב לקראת כניסת ממשל טראמפ ולכן –גם היא מרוסנת יחסית. המלחמה בסוריה – דוחקת את עזה ממוקד תשומת הלב ובנוסף לכך מושכת אליה חלק מכוחותיו של "ציר-ההתנגדות". החות'ים מתימן הם כרגע בגדר מטרד לישראל יותר מאשר איום ממשי עליה וזירת יו"ש – אמנם מבעבעת אבל תחת שליטה. מצרים, קטאר ושאר מדינות האזור מעוניינות לשאת חן בעיני טראמפ ולכן יתאמצו לרַצות אותו. צה"ל יכול להרשות לעצמו להפנות משאבים רבים יותר לזירת עזה ובקרוב מאוד – גם להגביר עוצמה ולהשליך מעל רגליו את המשקולות שממשל ביידן הניח. כל זה קורה כשחמאס בעזה נאבק על שרידותו, הנהגתו בחו"ל – נתונה תחת איומי הרחקה, תנאי המחיה ברצועה מחמירים ומשקלו של הלחץ הבינלאומי על ישראל – פוחת. בנתונים אלה הקלף היחיד שנותר בידי חמאס לחולל שינוי במצב, הוא החטופים.

יש להניח שבחמאס מבינים כי המשמעות המעשית של הצהרתו של טראמפ היא לכל הפחות אור ירוק לישראל (כשיכנס לתפקידו), לשלוט בחלוקת הסיוע ההומניטארי ולהעמידו על המינימום המחוייב לפי דין ולהגביר את עוצמת הלחימה בעזה. זאת בנוסף להפשרת אמצעים שממשל ביידן מעכב ותוך מתן גיבוי מלא לפעילותה מול מהלכים שיינקטו ע"י מוסדות בינלאומיים.

בנוסף, לכך, בחמאס מבינים שטראמפ  גם יכול להפעיל לחץ כבד על מדינות שמארחות את מנהיגי חמאס ואף לנקוט צעדים נגד האחרונים.

ההחלטה של חמאס לפרסם סרטוני חטופים תוך מתן אות חיים לישראל בלי לקבל על כך שום תמורה, יכולה ללמד כי גם בארגון הטרור קוראים כך את תמונת המצב ומעוניינים בעסקה שתחלץ אותו מהמצוקה . האם זה יגרום להגמשה בעמדותיו?

ארבע דרישות העמיד חמאס מתחילת המלחמה, כתנאי לשחרור החטופים.  הראשונה: הפסקה מוחלטת וכוללת של המלחמה עם ערבויות בינלאומיות לכך. השנייה: הוצאת כוחות צה"ל אל קווי ה-6 באוקטובר. השלישית: הסכמה ישראלית לתהליך שיקום ולחזרת העקורים לבתיהם ברצועה. הרביעית: שחרור מחבלים-כלואים  בתמורה לחטופים שישוחררו, על פי מפתח שיסוכם בין הצדדים.

תמציתה של הדילמה שעמדה ועדיין עומדת בפני ממשלת ישראל היא איך להציל את החטופים בלי להציל את חמאס.

אי-ההסכמות לגבי סיום המלחמה ונסיגת צה"ל הובילו לרעיון העסקה הרב-שלבית, שהשלב האחרון בה אמנם אמור לציין את סיום המלחמה, אך עד להגעה אליו תהיה לישראל לכאורה הזדמנות להשיג את מטרותיה. גם אם חמאס יסכים לעיקרון, עדיין נדרש מו"מ מורכב על הפרטים ועל תהליך היישום וזאת עוד לפני הדיון הפנימי בישראל בשאלת המחיר.

כך או אחרת, כדי לשפר את הסיכויים לעסקה ולהקטין את המחיר, נכון מצד ישראל להתגמש ואולי אפילו ליזום נכונות לתת תמורות בחו"ל (לשם דוגמה: הסכמה להעברת מספר מסויים של מחבלי חמאס לקטאר לצמיתות) כדי להפחית מהתמורות המבוקשות בשטח. השפעתן של אלה האחרונות על שרידות שלטון חמאס ועל מעמדו ויכולותיו בעזה וביו"ש, תהיה קשה יותר לישראל.  

אין בישראל מי שלא מייחל לשחרורם של החטופים מידי חמאס, כשם שאין מי שלא רוצה בהכרעתו המוחלטת של ארגון הטרור המפלצתי. הכרעה במתח שבין שני היעדים היא בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". כל החלטה שתקבל הממשלה היא לגיטימית, ובלבד שמחיריה יהיו ברורים היטב.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 06.12.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

בתקשורת פורסם לאחרונה ש"לוועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח" אושר להתוודע לתכניותיו המבצעיות של צה"ל, צעד שהוא ללא ספק הכרחי לגיבוש התקציב שיועמד לרשות הצבא.

אולם אליה וקוץ בה: ניתן להניח בוודאות גבוהה שהתוכניות שיוצגו לוועדה אינן שונות מ"תכניות ההגנה" שבגללן צה"ל הובס ב-7 באוקטובר ומ"התכניות ההתקפיות" שבגללן ישראל נקלעה למלחמת התשה שנמשכת למעלה משנה, והיא אינה שולטת בעצימותה ובעיתוי סיומה.

הסיבה הראשית לכישלונות צה"ל בשנה האחרונה (כמו במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן") היא הסבתו ב-2004, בידי עצמו, מצבא שנועד להכריע מערכות במהירות, לצבא שנועד להכות באויב "מכות קשות עד שהוא יבין ויירתע", וזאת, גם בלי שהוכרע והובס. כצפוי מראש, וכפי שהוכח בעבר, בלי הכרעה, האויב אינו מתנדב להיכנע.

אף שצה"ל הונחה על ידי ועדת וינוגרד ובעיקר על ידי ועדת שומרון להסב עצמו בחזרה לצבא מכריע, הוא נשאר צבא מרתיע, שאין לו יכולת, ידע מצביאותי ותוכניות מגירה למניעה של הכרעתו במגננה ולהכרעת אויביו במתקפה.

מפתח להבנת הכשל הנורא מספק מאמר שפורסם ב-2020 במרכז דדו, וכותרתו "הגנה רב-ממדית – אלוף הלוי". המאמר זמין לקריאה במרשתת. חיוני להדגיש שהמאמר איננו מאמר דעה, אלא מסמך שהוכן במסגרת תוכנית רב־שנתית של צה"ל, "תנופה", בידי צוות קצינים שהרצי הלוי, אז אלוף, עמד בראשו.

קריאת המאמר מטלטלת מהסיבות הבאות:

1. המסמך משקף את ניתוקה של חשיבת הפיקוד הבכיר בצה"ל מאמנות המלחמה, ועקב כך גם מתורת הלחימה של צה"ל. תורת הלחימה של צה"ל מחייבת כחוק מדינה, והתעלמות גורפת מתכניה היא ככל עבירה על החוק.

2. המסמך משקף התעלמות מאסטרטגיית ההגנה הלאומית של ישראל, שלאורה צה"ל נבנה, ועד 2006 ניצח במהירות בכל מלחמותיו, והשיג הכרעות צבאיות, שהדרג המדיני המיר בהכרעות מדיניות. מרכז דדו זוהה כבית יוצר להגיגים ולרעיונות צבאיים פסבדו-מקצועיים, שהובילו לתבוסת צה"ל ב־2006, ולכן צה"ל הונחה ב־2007 לסגור אותו ולהפעילו בהתאם לייעודו המקורי.

3. לא ייתכן שתקציב הביטחון החדש ומבנה הכוח יותאמו לדוקטרינת לחימה שמנוגדת למדיניות ולאסטרטגיית ההגנה הלאומית ולדוקטרינת ההרתעה שהמיטה על ישראל שרשרת תבוסות ואסון לאומי.

נכון, אפוא, שהמלצות ועדת נגל יתבססו על לקחי מלחמה של ועדת חקירה לאומית, שתסביר את הגורמים לכישלון צה"ל ב-7 באוקטובר ואת כישלונו בהכרעת אויביו במערכות הסיזיפיות שהוא מנהל סימולטנית ברצועה ובלבנון. לדאבון הלב, ועדת חקירה כזו טרם הוקמה.

מאחר שלא ניתן למנוע עיכובים באישור התקציב ובשיקום צה"ל, בלית ברירה על ועדת נגל לבסס את עבודתה על הלקח הראשי של ועדות וינוגרד ושומרון, שהוגדר בתמציתיות כחזרה ליסודות: מדיניות ההגנה הלאומית, שהמציאות הביטחונית כיום מקנה לה משנה תוקף; דוקטרינת ההכרעה המקורית, שבלעדיה צה"ל לא יכול לממש את מדיניות ההגנה; מבנה והרכב הכוח שיאפשרו לצה"ל להסיר איומים בעודם באיבם, במלחמת מנע, לפני צמיחתם לממדים מפלצתיים.

פורסם במעריב, בתאריך 20.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

היוזמה למנוע הפתעות אסטרטגיות עתידיות, באמצעות הקמת גוף היפכא מסתברא מודיעני שיפעל לצד הדרג המדיני מבוססת על לקח מוטעה לפיו הגורם לאסון ה-7 באוקטובר הוא המודיעין שנכשל במסירת התרעה מוקדמת.

חיוני על כן להדגיש שאסון ה-7 באוקטובר לא נגרם בגלל כשלון המודיעין למסור התרעה, אלא בגלל, שכמו ב-73, הדרג הפיקודי בצה"ל לא נערך, כנדרש ממנו מקצועית, למנוע הכרעה במקרה של כישלון המודיעין לספק התרעה.

מחויבותו המקצועית של הדרג הפיקודי להיערך בקביעות למניעת הכרעה גם במקרה של הפתעה בלתי נמנעת נגזרת ממדיניות ההגנה הלאומית של ישראל ומהנחות היסוד הראשיות שלה שהן אלה:

1. האויב עשוי לפתוח בסבבי מלחמה נוספים בכל עת.

2. לעולם אין להעריך את כוונות האויב ומצבו התודעתי ובכלל זה אין לקבוע את מידת ה"מורתעות" שלו.

3. קו המגע בקרב הגנה לעולם יכול להיפרץ; כדי למנוע הכרעה ותבוסה על המגן להיערך להכלת האויב הפורץ בשטחיו עד להשמדתו בהתקפת נגד.

4. לעולם הצד המגן עלול להיות מופתע מעיתויה או ממקומה של המתקפה או משניהם גם יחד; עליו לנצל את משאביו הנתונים כדי להיערך מראש למניעת הכרעתו חרף ההפתעה הזו.

5. מאחר וישראל חסרת עומק להכלת מתקפה של האויב בשטחיה וכמסקנה ממדיניות ההגנה הלאומית שנקבעה ב-1950, שלפיה ישראל לא תשוב ותנהל כב-48 מלחמות על אדמתה וכנגזר מארבע הנחות היסוד הנ"ל, ישראל תסיר איומים אפשריים עליה בעודם באיבם "מחוץ לגדר", במלחמת מנע מקדימה בעיתוי שיקבע על ידה.

ישראל הובסה ב-7 באוקטובר ושנה אחרי הבסתה אין בידה הישגים צבאיים אופרטיביים ברי המרה להישגים מדיניים אפקטיביים, בגלל סיבות אלה:

1. בגלל ניוונו והקטנתו של הדרג המתמרן-מסתער בצה"ל במאה זו, נשללה יכולתו לממש את מדיניות ההגנה, כלומר, להסיר איומים במלחמת מנע מקדימה מחוץ לגדר; המחדל הזה אפשר לאיומים שצמחו ברצועה ובלבנון באין מפריע, להיהפך למפלצות צבאיות בעייתיות להסרה.

2. בגלל העדר עומק קרקעי, למרות שצה"ל ידע על הקמתן של דיביזיות קומנדו מתמרנות-מסתערות רגליות בצבאות חמאס וחיזבאללה, הוא לא בנה בשטח ישראל (כאלטרנטיבה למלחמת מנע לחיסול הדיביזיות בשטח האויב) מערכת הגנה אופרטיבית, שתאפשר למנוע את הכרעת צה"ל והבסתו, במקרה של הפתעתו, כפי שקרה באורח בלתי נמנע ב-7 באוקטובר ברצועה ונמנע בנס בצפון.

3. בגלל ניוונו של הדרג המתמרן-מסתער מצד אחד והממדים המפלצתיים של האיומים שצמחו ברצועה ובלבנון מצד שני, צה"ל חסר מפרוץ המלחמה יכולת מבצעית ובעיקר ידע מקצועי מצביאותי להפעלת מהלכי תמרון יבשתיים עמוקים במסגרת מתקפת נגד אופרטיבית אחרת שתספק הישגים אופרטיביים; בלי השגתם לא ניתן לסיים את המלחמה בהסדרה מדינית בעלת ערך: כזאת שתאפשר לאזרחי המדינה לאורך הגבולות ובמרכזה לחיות בביטחון ותדחה את סבב המלחמה הבא לעתיד הרחוק.

במקום להקים גוף היפכא מסתברא מודיעיני שיעמיד לרשות הדרג המדיני "הערכות" מודיעין (למעשה ניחושים) נוספים על כוונות האויב, האינטרסים שלו ומידת מורתעותו, נכון ליזום לאלתר את הפעולות הבאות:

1. להטיל על וועדת החוץ והביטחון שמורכבת מנציגי כל המפלגות, להוציא מתחת ידה בעזרת מומחים צבאיים, תחקיר תמציתי של הסיבות הראשיות לתבוסת צה"ל ב-7 באוקטובר, להישגיו הדלים בחרבות ברזל והמלצות לתיקון מיידי של ליקויים מכוננים בצה"ל.

2. להנחות את צה"ל להתמקד במודיעין הצבאי, להוציא מידיו את העיסוק במודיעין הפוליטי של האויב ולהעבירו לאחריות משרד החוץ והמל"ל.

3. להקים במסגרת המל"ל או ועדת החוץ והביטחון צוות "היפכא מסתברא" – לא מודיעיני כהצעת החוק שאושרה, אלאאגמ"י – מבצעי שיבחן את עמידת תוכניותיו האופרטיביות של צה"ל בעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים ובנדרש ממנו על פי מדיניות ההגנה הלאומית ובמידת הצורך יעלה בפני הדרג המדיני רעיונות מבצעיים אופרטיביים אלטרנטיביים לתוכניות צה"ל.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 20.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

היקף ההרוגים והנפגעים בשבוע החולף ממחיש פעם נוספת את מחיר הדמים הכואב של המלחמה. בימים שבהם אנו קוברים את מתינו ומתעטפים ביגון על זיו-העלומים והגבורה, קשה להרים מבט לעבר היעדים והמטרות הגדולות, אך דווקא בזמנים אלה, חשוב להתבונן בהם, כמצפן למהלכינו הבאים וכדי להבטיח שהמחיר לא יהיה לשווא.

מה היעד הלאומי? אפשר להעריך כי רוב הציבור במדינה יסכים להגדיר את מטרת-העל כ"הבטחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה, מאוחדת, חזקה ומשגשגת". למרות שכל מילה ניתנת לפרשנויות שונות , אין בכך לטשטש את הרעיון הכללי.

שנת המלחמה ניתקה אותנו משאלות החזון ואילצה אותנו לעסוק בקיום.

הישגי המלחמה – למרות שטרם הושגו כל מטרותיה -ותוצאות הבחירות בארה"ב, פותחים פתח לעיסוק מחודש בכך, לאורם הבוהק של לקחיה.   

הנשיא האמריקני המיועד דונלד טראמפ יכנס לכהונתו רק ב-20 ינואר 25', אך בחירתו כבר נותנת את אותותיה בהתנהלות השחקנים במגרש האזורי והעולמי.

המינויים המסתמנים בממשל החדש הם בשורה טובה לכל מי שרואה באיראן סכנה לשלום וליציבות בעולם ושורש כל הרע במזרח התיכון. הם מבשרים על כוונה לחזור ולאמץ את הגישה הריאליסטית, בהתמודדות עם המשטר בטהראן וגרורותיו, ולנקוט מולם מדיניות פרואקטיבית ותקיפה, שמבוססת על אינטרסים, כוח ועוצמה.

כגודל ההזדמנות שיש בגישה זו לממשלה בישראל, כך גודל האתגר שהיא נושאת בחובה. ישראל תצטרך להראות לממשל הנכנס כי שותפותו עמה היא לא רק מימוש של מחוייבות ערכית בין בעלות ברית החולקות תפיסה אידיאולוגית וערכים דומים, אלא גם השקעה כדאית לארה"ב!

ישראל תצטרך להוכיח את היותה נכס לארה"ב: ביטחוני, טכנולוגי וכלכלי. 

על ישראל יהיה לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, שמסוגלת להוביל קואליציה של מדינות מתונות נגד איראן והאסלאם הראדיקלי, ביכולתה להגן על עצמה , להיות שחקן מפתח בפיתוח הכלכלי והטכנולוגי של האזור ואף לסייע בקידום האינטרסים של אמריקה באזור ובעולם.  טראמפ ירצה לראות את ישראל כעוגן של ארה"ב במזרח-התיכון , חזקה ומנצחת ולא תלותית ומהססת.

לפני הכל,  ובלי קשר לציפיות הללו, ישראל  צריכה להוכיח שהיא מסוגלת בכוחות עצמה – גם אם בתמיכה אמריקנית – להגן על עצמה ו לסיים בניצחון מובהק את המלחמה הרב-זירתית שנכפתה עליה ב-7 באוקטובר.

ישראל פגעה קשות בחמאס בעזה ובחיזבאללה בלבנון. היא הנחיתה מכה כואבת על החות'ים בתימן , חשפה את איראן לעימות ישיר שממנו היא ביקשה להימנע, הוכיחה שטהראן לא יכולה להושיע את כוחות הפרוקסי שלה מידיה של ישראל, והמחישה שאיראן חדורה על ידה.

למרות זאת, ישראל עדיין לא השיגה את כל מטרותיה. חיזבאללה מצליח לבסס שיגרה של ירי רקטות וכטב"מים לעומק ישראל ולערי הצפון בנוסף לישובים סמוכי הגבול ואנשיו מצליחים לגבות מחיר מכוחות צה"ל, באזורי הלחימה בלבנון. חמאס בעזה מזנב בכוחותינו וממשיך לשמר את מעמדו באוכלוסיה על ידי השליטה בסיוע ההומניטארי. הנהגת האירגון ממשיכה להתעקש על דרישותיה בנוגע לחטופים. בשני האירגונים  עדיין יכולים להתאושש מהמכות שחטפו ובזמן פחות ארוך ממה שמקובל לחשוב. זאת, הודות ליכולות השיוריות שלהם, לתמיכה החיצונית שמובטחת להם, לפעילי השטח ולנאמניהם הרבים שעדיין נותרו, ולמרכיבים שהם מנסים לשלב בכל הסדרה עתידית.

אמנם אין לראות כשיקול זניח את החשש מפני צעדים שממשל ביידן יהיה עלול לנקוט בימים שנותרו לכהונתו, אם ישראל תסטה מהמסגרת המוסכמת ללחימה בחזיתות השונות, אך מחירו עלול להיות כבד מדיי.    

ישראל צריכה לפעול מהר ובהחלטיות כדי לעצב את המציאות בגבול הצפון ובעזה.  הגיע הזמן לגבות מחיר גם ממדינת לבנון. במקביל לפעילות הקרקעית בדרום המדינה, נכון להרחיב את הפגיעה בביירות, לשבש את פעילות שדה התעופה, לבחון הטלת סגר ימי, ולהגביר על ידי כך את הלחץ הפנימי על חיזבאללה.

אשר לחמאס – עד להסרתן של המשקולות שהניח ממשל ביידן מעל רגליה של ישראל, נכון להמשיך בלחימה בצפון רצועת עזה ובפעולות הממוקדות בשאר אזורי הרצועה. לצד זאת, יש להגביר את הלחצים גם על דרג ההנהגה היושב בקטאר. לא ברור מה עלה בגורל האיומים שיוחסו להנהגה הקטארית, לסילוק מנהיגי חמאס המתארחים בשטחה. אין להרפות מכך.  

הסרת הכפפות מולה עשויה לשרת שתי מטרות חשובות: הראשונה – כדי לפגוע  במפקדת הארגון שמכווינה ומתאמת את פעילותו וגם תפעל לשיקומו, והשניה – כדי לקדם עסקה להשבת החטופים. העברת מרכז הכובד בקבלת ההחלטות בחמאס שעבר אל המוקד הזה, מחייבת להגביר את המאמצים מולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מצרים כבר שנים מנסה למצב את עצמה כמתווכת הוגנת במשאים ומתנים שונים בין ישראל לבין תנועת חמאס. בראייתה, התפקיד מקנה לה יוקרה מדינית ומידה לא מבוטלת של קרדיט בקרב הגורמים הרלוונטיים בוושינגטון, ממנה היא מקבלת את סיוע החוץ הביטחוני השני בגודלו במזרח התיכון, אחרי ישראל. במקביל, המעמד מקנה לה חשיבות גם בקרב מדינות האזור ואין זה דבר של מה בכך בעבור קהיר, שרואה בעצמה – עדיין וחרף לא מעט מהמורות – הגמון אזורי.

כך, לאורך השנה האחרונה, ניסתה מצרים כבעבר למצב את עצמה כמתווכת במשא ומתן בין ישראל לבין חמאס בכל הנוגע לחטופים הישראלים, כשמנוף עיקרי אחד ויחיד עומד לרשותה אל מול חמאס – המנהרות שבין רפיח העזתית ורפיח המצרית. אותן מנהרות שדרכן הוברחו כספים, אמצעי לחימה, אנשים, ואף סחורות דו-שימושיות אסורות מבחינת ישראל. השלטון המצרי לא רק שידע אודות קיומן, הוא זה שנתן את האור הירוק לקיומן. גורמים המקורבים לשלטון המצרי הרוויחו הון מקיומן, אך חשוב מכך היה הערך האסטרטגי שלהן בעיני המשטר המצרי: ההבנה השקטה בין המשטר לבין הנהגת חמאס לפיה חמאס בעזה לא יסייע לגורמי טרור בחצי האי סיני, דוגמת תאי דאעש המקומיים, לפעול נגד המשטר המצרי ולחתור תחתיו. בתמורה, "העלימה" כביכול ההנהגה המצרית עין מההברחות המדוברות.

אלא שאת ההסדר הזה טירפדה ישראל, כשהתעקשה להכניס את צה"ל לרפיח, למרות העובדה לפיה ידעה אודותיו עוד הרבה קודם לכן. זעקותיה ואיומיה של קהיר לא צלחו, הפעם, למנוע את המהלך הכל כך חשוב הזה. מעבר לחשיבות ההישג הישראלי הצבאי ברפיח ב"חשיפת" המנהרות ותעשיית ההברחות הענפה ממנה נהנו בכירי חמאס, לצד העובדה שרבים מבכירי חמאס נמצאו ונוטרלו ברפיח עצמה, לרבות לאחרונה יחיא סינוואר בעצמו ובכבודו, הרי שבכניסתה לרפיח, ניטרלה ישראל את המנוף היחידי האמיתי שהיה לקהיר על חמאס בכל הנוגע במשא ומתן. השנאה התהומית שבין המשטר המצרי לבין חמאס ידועה לכול. חמאס נתפסה על ידי המצרים כזרוע פלסטינית של תנועת האחים המוסלמים, שהוקמה במצרים בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מדובר בתנועה שנרדפת במצרים, ביד ברזל, ושכל השייך לשורותיה נשלח לכלא למאסר ממושך במצרים. המצרים אינם שוכחים את קטל החיילים המצרים, בידי חמאס, שזלג לשטח סיני ב-2012 לאחר שעלה לשלטון איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי.

אז מה למעשה התפקיד המצרי, כיום, בכל הנוגע לעסקת החטופים? האם, בעקבות חיסול רב-המרצחים יחיא סינוואר, הקריאה להמשך התיווך המצרי אל מול בכירים כאלה או אחרים בתנועת חמאס בעזה או בקטאר נכונה? בהנחה שקהיר איבדה את קלף המיקוח המרכזי שלה, בדמות מנהרות רפיח, הרי שהתשובה ברורה למדי. כמו כן, בעקבות חיסול יחיא סינוואר, והחלשתה הניכרת של תנועת חמאס ברצועת עזה לאחר שנה שלמה של לחימה עצימה לפני כן, נשאלת השאלה לשם מה לשוב ולהעלות את קרנה של התנועה על ידי קריאה למצרים לשאת ולתת שוב עם שארית מנהיגיה? במיוחד כשאין ביכולתה להשפיע עליהם, בהיעדר מנופיה.

לעומת זאת, למצרים ישנן יכולות מוכחות בתחום איסוף מודיעין. היא מצטיינת בכך בעיקר בכל הנוגע באיתור גורמי טרור הקשורים באיסלאם רדיקלי, האחים המוסלמים ו/או זרועותיהן באזור. זאת שכן היא עסקה בכך עשרות שנים במטרה לוודא שאין בידיהם הכלים לפגוע ו/או לערער את השלטון המצרי הנוכחי. אם כך, ובשל הרצון הבוער של קהיר לסיים את המלחמה מהר ככל האפשר על מנת לשקם את הכלכלה המצרית שנפגעה קשות בעקבות המלחמה, יש לעודד את מצרים לאתר – באמצעות היכולות המודיעיניות המצוינות שלהם – את החטופים. השאירו את המשימה למצרים, הם ידעו לעשות זאת, כשבקצה המשימה מובטחת תמורה ראויה – סיום המלחמה באופן שהולם, בין היתר, גם את האינטרסים המצריים.

זהו התפקיד שבו מצרים תצטיין, שכן היא מצוידת בכלים המתאימים, בשפה, ובמנטליות שהמעניקים לה את כל היכולות להצליח בו. כך גם גוברים הסיכויים שישובו אלינו כל החטופים, כשתמורה ראויה תסופק לכל גורם שהמצרים ידעו לאתר שמחזיק באחד מיקירינו.

פורסם באתר N12, בתאריך 24.10.2024.

חיסולו המבורך של רב המרצחים יחיא סינוואר העלה לדיון מחודש את המצב הרצוי מבחינת ישראל ברצועת עזה, כדי שזו לא תוכל עוד לאיים עליה. מדינות ערביות, שסירבו להשתתף בניהול הרצועה כל עוד מנהיג חמאס בחיים, עשויות כעת לשקול מחדש את עמדתן. ואולם, ללא קשר לשאלה מי ישלוט בעזה, ישראל חייבת להתעקש על שלושה מרכיבים חשובים: בעזה לא יוכר עוד אף פלסטיני כפליט, לא יהיו ברצועה עוד מחנות פליטים ולא תהיה בה עוד סוכנות פליטים (אונר"א).

כל חזון ישראלי ל"יום שאחרי" בעזה חייב לגעת ישירות במוטיבציה הפלסטינית להשמיד את מדינת ישראל. אם ישראל אכן רצינית באמירה כי "מה שהיה הוא לא מה שיהיה", אסור לה להסתפק ביכולותיהם הצבאיות של הפלסטינים או בסידורים טכניים ואופרטיביים של ניהול החיים ברצועה. נטרול היכולות הצבאיות והניצחון בשדה הקרב הם תנאים הכרחיים להגשמת יעדיה של ישראל, אך לא מספיקים. כדי לנטרל באמת את האיום מרצועת עזה, יש לפעול כדי לגדוע את תקוותם של הפלסטינים כי בכוחם להביא לסופה של מדינת היהודים.

הביטוי הבולט ביותר לתקווה הפלסטינית הוא תופעת "הפליטות" – תופעה פיקטיבית ומלאכותית, שנועדה לשרת מטרה פוליטית אחת ויחידה: חיסולה של ישראל. כל עוד קיימים פליטים פלסטינים, מחנות פליטים, וסוכנות או"ם מיוחדת (אונר"א), הפלסטינים מאמינים שחלומם להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינה ערבית באמצעות שיבה ליפו, רמלה וחיפה, הוא חזון בר-מימוש.

במסגרת החזון הישראלי ליום שאחרי בעזה, ובמקביל לתהליכים אחרים של דה-רדיקליזציה (למשל במערכת החינוך), חייבת ישראל להתעקש שבעזה, או בכל חלק ממנה שיועבר לשלטון פלסטיני או ערבי, אין ולא יוכרו יותר פליטים, ולא יחולקו יותר תעודות פליט. מלכתחילה לא היה צריך להכיר בפלסטינים שהגיעו ב-1948 לרצועה כפליטים, וכעת, אחרי שהתבררו התוצאות ההרסניות של הנצחת מעמד הפליטות הפיקטיבי הזה במשך 75 שנה, וביתר שאת, בתשתית האידיאולוגית לטבח ב-7 באוקטובר, ישראל חייבת להתעקש – לא עוד.

ישראל חייבת להתעקש שמחנות הפליטים יפורקו (או שלא ייבנו מחדש) בחלקים של רצועת עזה שיועברו לשלטון פלסטיני או ערבי. המסר לפלסטינים צריך להיות ברור – הדבר היחיד שישראל מוכנה לסבול הוא שיקום אמיתי של עזה, ולא כזה שמתכוון להנציח את חזון חיסולה של ישראל. על ישראל להתעקש גם על פירוקה של סוכנות אונר"א. מכיוון שלא יהיו יותר פליטים בעזה, לא יהיה גם צורך בסוכנות פליטים. אם הפלסטינים דורשים ממשל עצמי פלסטיני עבור פלסטינים בערים פלסטיניות, הרי שהם אינם עוד פליטים.

חשוב לזכור כי בעיניים פלסטיניות, הפליטים וסוכנות אונר"א הם הביטוי המוחשי ביותר לסירובם להכיר בתוצאות מלחמת העצמאות ב-1948 ובהקמתה של מדינת ישראל. בדיוק בשל כך, המסע הארוך של החברה הפלסטינית לעבר השלמה עם קיומה של מדינת היהודים חייב להתחיל בפירוקה של אונר"א ובמחיקת תופעת הפליטות. בכך תתחיל ישראל לפעול בפעם הראשונה באופן עמוק נגד הכוונות של הפלסטינים, ולא רק נגד היכולות שלהם.

פורסם בישראל היום, בתאריך 22.10.2024.

הדיווח על התרעת השב"כ מליל ה-7 באוקטובר 2023 נראה כיום כמסווה לידיעה ביטחונית אמיתית. הכתבים שפרסמו את הידיעה, שאינם פרשנים ביטחוניים מנוסים, הציגו תמונה מוטעית המעוררת חשד. ניתוח מעמיק מעלה ספקות לגבי אמינות הפרסום ומניעיו.

התרעה ביטחונית ממשית למלחמה אינה מועברת בהודעה כתובה בשעה 02:58, אלא בנוהל מסודר וברור, הכולל שיחות ישירות בין בכירים בשב"כ, צה"ל והמשטרה. איום חמור היה מפעיל נהלי חירום וכוחות נוספים בשטח. היעדרם של אלה מעיד כי השב"כ לא הבין את חומרת המצב. השב"כ היה שקוע בקונספציה השגויה שהאמינה שחמאס אינו מתכוון למלחמה כוללת. יתרה מזאת, אם השב"כ היה מזהה את המצב כראוי, הוא היה שולח הרבה יותר מצוות טקילה בודד. זוהי עובדה נוספת שמוכיחה שהשב"כ לא הבין את חומרת הבעיה.

המחשבה שהשב"כ הדליף ידיעה כה חלשה מבחינת ההיגיון המבצעי שלה, גם היא מעוררת ספק. להבנתי נראה כי ישנה סבירות גבוהה שהדלפה זו לא יצאה מהשב"כ עצמו, אלא ממשרדו של גורם אחר, אולי מהמשרד הממונה על המשטרה.

אם הידיעה תעורר מחלוקת, היא תתמקד בניצב אמיר כהן ולא בעימות בין השב"כ למשטרה. כהן, שהודח מתפקידו תחת לחץ פוליטי, עשוי להיות המניע להדלפה. הכתבים רמזו על כך באומרם: "כששר הפנים מנהל מאבקים פנימיים, לעיתים כלי המשחק הם לא רק הפוליטיקאים אלא גם גורמי הביטחון."

ייתכן שמאחורי ההדלפה עומדים גורמים פוליטיים המבקשים לפגוע בראש השב"כ רונן בר ובמפקד מחוז דרום של המשטרה. הדבר מדגיש את המורכבות הפוליטית והביטחונית של המצב ואת המניעים האפשריים מאחורי חשיפת המידע.

הדיון בהתרעת השב"כ מסיט את תשומת הלב מהבעיה העמוקה יותר: הכשל המערכתי שקדם למתקפה. צה"ל והשב"כ היו שבויים שנים בתפיסה שגויה, מה שהוביל לכישלון חמור בזיהוי האיום ובמניעת האסון.

במקום להתמקד בהאשמות הדדיות בין המשטרה לשב"כ, עלינו לחקור את הליקויים המבניים והאסטרטגיים שמנעו מכוחות הביטחון לזהות את הסכנה במלואה. הבנת שורשי הכשל חיונית למניעת הישנותו בעתיד ולשיפור המוכנות הביטחונית של ישראל.

פרשת "ההתרעה" משקפת יותר את הנרטיבים המניעים את הפוליטיקה הביטחונית בישראל מאשר את תוכן האזהרה עצמה. במקום להתמקד במאבקי כוח פנימיים המסיחים את הדעת, יש לתת עדיפות עליונה לניתוח מעמיק של הכשלים המערכתיים שאפשרו את המתקפה. רק הבנה יסודית של אלה תאפשר שיפור אמיתי במוכנות הביטחונית העתידית של ישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21.10.2024.

חיסולו של מנהיג חמאס -יחיא סנואר הוא הישג משמעותי של ישראל, שמעבר לחשיבותו הסמלית הוא צפוי להשפיע גם על מעמד ארגון הטרור, מדיניותו, עמדותיו והתנהלותו. למרות זאת, עדיין לא ניתן להספיד את חמאס שכבר הוכיח את יכולתו להתמודד עם משברים קשים. על ישראל להמשיך במאמציה ברצועת-עזה עד להשבת החטופים ולהשגתן המלאה של המטרות שהגדירה.

ההשפעות העיקריות של החיסול :

• מכה לציר ההתנגדות בהובלת איראן:

חיסולו של סינואר – שידע להעריך את פועלה של הרפובליקה האסלאמית לבניית כוחו של חמאס-  מְקָרֵב את חיסול הזרוע העזתית של התמנון האיראני, זה קורה במקביל לפגיעה הקשה בזרוע הנוספת שלו בגבולנו הצפוני  ולירידתם שאולה גם של נסראללה ובכירי הארגון.

• פגיעה מוראלית ואירגונית בחמאס-עזה:

סנואר מצטרף להניה, דיף, מרואן עיסא ושורה ארוכה של בכירים שניהלו את "מדינת חמאס" בעזה ובנו את כוחה הצבאי. מותם מסמל את שקיעתו של המפעל הזה ועמו גם את הניסיון התקדימי המסוכן לקיום ישות סמי-מדינתית של "האחים המוסלמים" באזורינו.

• העברת מוקד קבלת ההחלטות של חמאס להנהגה בחו"ל :

לאורך שנים ההחלטות בחמאס התקבלו בהסכמה של מנהיגיו בארבעת מוקדי הכוח שלו: רצועת-עזה, יו"ש, בתי-הכלא הביטחוניים בישראל ובחו"ל. בשני העשורים האחרונים התחזקה מאוד השפעתם של אנשי עזה בתהליכים אלה, על חשבון נציגי יו"ש וחו"ל. לנוכח המציאות בעזה יש להניח כי מרכז הכובד בקבלת ההחלטות יעבור עתה להנהגה בחו"ל, בראשותו של חאלד משעל.

• הגברת המאמצים מול יו"ש:

השינוי ביחסי הכוחות בהנהגת חמאס יאפשר לחאלד משעל ולשותפיו להנהגה שמוצאם מיו"ש לממש את תפיסתם (שנבלמה על ידי אנשי עזה) ולהגביר את ההשקעה לבניית תשתיות האירגון ביו"ש. יש להניח כי הם יבקשו לנצל את ההזדמנות כדי להגיע להסדרים שיאפשרו לאירגון להשתלב באש"פ וברש"פ כנקודת זינוק שממנה יוכלו להשתלט עליהם מבפנים.

• גמישות רבה יותר במו"מ על החטופים ועתיד עזה

חיסולם של יחיא סינואר ומרבית מקורביו בצמרת חמאס בעזה, עשוי להקל על ההנהגה בחו"ל להתפשר בחלק מהדרישות שהוא הציב במשא ומתן ולהגיע להסכמות בסוגיות הנוגעות לעזה, לרבות בעניין שחרור החטופים. כל עוד דמו של סינואר רותח וביחוד כשאחיו -מוחמד עדיין מכהן בצמרת הארגון, לא יהיה לכך ביטוי ממשי בעמדות שיוצגו. יתכן שחמאס אפילו תקשיח את עמדותיה. אך עם הזמן וככל שהלחץ עליהם יועצם, יגבר הפיתוי של ההנהגה בחו"ל להתגמש, במיוחד כשסביבתם תהיה נקייה יותר מאנשי-עזה. כך גם בעניין המשך המלחמה, "היום שאחרי", היחסים עם הרשות הפלסטינית ושאר הסוגיות הקשורות לעתיד הרצועה.

כיצד על ישראל לפעול?

המלחמה בחמאס לא תמה והיא גם לא מתוחמת לגבולות עזה בלבד. מטרות המלחמה טרם הושגו במלואן. השבת החטופים היא היעד שלגביו מימד הזמן הוא קריטי. במישור הביטחוני נכון בעת הזו להגביר את המאמצים בשלושה תחומים-

• הגברת הלחץ הצבאי בצפון הרצועה ובאזורים נוספים. זה נחוץ כדי למנוע את התאוששות חמאס, להעמיק את הפגיעה בפעילים וביכולות שנותרו לאירגון הטרור, לשבש את מאמציו לחזור ולמשול ולקפד את ראשיהם של מי שימונו כמחליפים. הגברת הלחץ גם תספק צידוק לגורמים בחמאס- ככל שיהיו כאלה – שיבקשו להתפשר בנושא החטופים. את הצעדים שארה"ב מבקשת להחיל בתחום ההומניטארי נכון לשקול רק כחלק מהתמורות במו"מ.
• הגברת הלחץ על מקבלי ההחלטות במפקדת החמאס בחו"ל ועל על קטאר שמארחת אותם בשטחה.  היא כבר לא תוכל לתלות את הקולר בסנואר ובשותפיו.
• הגברת המאמצים לפגיעה בתשתיות הצבאיות והאירגוניות של חמאס ביו"ש , למניעת ערוצי התיאום בינן לבין המפקדה בחו"ל ולסיכול אנשי מפקדה זו המעורבים בהנעת פעילות הטרור.

בחלוף שנה מהטבח הנורא ישראל ממשיכה לסמן לעולם המערבי את הדרך להתמודד עם זרועותיו של התמנון האיראני. בעזה, בלבנון, בתימן, ביו"ש. ההצלחה מרשימה. המלאכה לא תמה. אתגרים רבים לפנינו. בהסרתם המלאה של האיומים, במניעת התחדשותם וגם בהתמודדות עם ראש התמנון.

התפרסם באתר N12, בתאריך 20.10.2024.