רבים מאותם גורמי צבא ופרשנים, שבעבר טענו כי "החמאס מורתע", קובעים עתה כי החמאס הוכרע.

לשיטתם, חטיבותיו, מפקדיו וחלקים מהנהגתו חוסלו, ומבנהו "הצבאי" חדל מלהתקיים. בה בעת, הם לא מתכחשים למציאות שכוחותינו נתקלים מדי יום במחבלים חמושים ורקטות עדיין משוגרות מעת לעת, כולל לאשקלון, אך קובעים בנחרצות, שאם רק נשכיל ליצור אלטרנטיבה שלטונית לחמאס, או אז תושלם המשימה.

השבוע פרסם צה"ל מסמך ששלח מח"ט ח'אן-יונס ליחיא  סנוואר ואחיו מחמד בחודש מאי השנה, מכתב אשר מעיד על כך שהגם שחמאס במצוקה קשה, הוא עדיין מתפקד ברמות שונות ופועל להשתקם ולהתחמש. ערוץ כאן 11 דיווח (15 ספט') בעניין זה, כי קצב השיקום של חמאס ברצועת עזה  בכלל ובצפון הרצועה בפרט "גבוה מקצב פירוק יכולתיו", מה שברור מהמכתב הוא שחמאס טרם הוכרע.

המכתב מתאר את מצבו הקשה של הארגון: "…איבדנו 90-95% מהיכולת הרקטית שלנו ; איבדנו 60% מנשקנו האישי; איבדנו לפחות 65%-70% מאמצעי הנ"ט; והכי חשוב, איבדנו לפחות 50% מלוחמינו וכעת נותרו 25%". בעוד שעל פניו המסמך מעיד על כך שכוחות הארגון נמצאים במשבר ואולי על סף שבירה  הרי שבמבחן התוצאה במציאות התמונה מורכבת:

• החמאס ממשיך בלוחמת גרילה ופועל מתוך מתחמי הפיקוד והשליטה – במסווה של מוסדות אזרחיים כגון מחסות הומניטריים, בתי ספר ובתי חולים – שהקים בלב האוכלוסייה האזרחית.
• הארגון פועל ללא לאות לרענן את שורותיו ולגייס פעילים חדשים – בעיקר צעירים. אנשי משפחות פשע וחמולות גובים מיסים, מחלקים את הסיוע ההומניטרי ופועלים למען "הסדר הציבורי" תוך שהם מקבלים בתמורה משכורות מחמאס.
• חמאס משתקם בעיקר באזורים שבהם צה"ל לא פועל כעת, ובכללם צפון הרצועה, ח'אן יונס והמוואסי. כמו כן, הארגון חזר לבית החולים 'שיפא'.
• חמאס ממשיך בניצול הציני של תושבי עזה וגובה מהם כ-20% על הסיוע ההומניטרי שמוכנס לרצועה. על פי ההערכות, עד היום צבר החמאס כחצי מיליארד דולר באופן זה.
• וכמובן, חמאס מפעיל כוח ברוטלי על האוכלוסייה כדי להשליט פחד, כולל הוצאות להורג פומביות של גנבים או מי שנחשד כמשת"פ עם ישראל, ועזתים שמעזים למחות נגד שלטון חמאס.

במאי 2005 כתב תא"ל דאז גדי אייזנקוט, במסגרת דו"ח סיום תפקידו כמפקד אוגדת איו"ש, כי "ראוי לסלק את מושג ההכרעה האסטרטגית והמערכתית מהטרמינולוגיה של העימות". הדבר לא מנע מבני גנץ להכריז ש"החמאס הוכרע" רגע לפני שהוא ואייזנקוט פרשו מהקבינט ובטרם צה"ל נכנס לרפיח ולציר פילדלפי.

לעומתם, לקבינט המלחמה יש גישה אחרת – גישה ברוח תפישתו של פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, ראש אמ"ן לשעבר, שהגדיר הכרעה כ "מצב בו מוגרה יכולת היריב והבאתו למצב של חוסר אונים, והוא נכנע." (מלחמה ואסטרטגיה, 1990).

על הרעיון של ויתור על יעד ההכרעה כתב גנרל דגלאס מקארתור, מפקד כוחות ארה"ב במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה:  "אין תחליף לניצחון. הכרעת האויב היא כורח מוסרי וצבאי שבו עלינו להביא את האויב למצב של ייאוש מוחלט."

יהושפט הרכבי צדק: למרות הישגי צה"ל המרשימים, הרי שכל עוד נותרה לחמאס יכולת לפגוע בישראל ולהחזיק בבנינו ובנותינו כבני ערובה – החמאס לא הוכרע.

בנקודת הזמן הנוכחית אי אפשר לקבוע מי יהוו חלופה שלטונית לחמאס.

מה שצריך להיות ברור בקרב מי שיבוא אחריו – ובקרב כל מנגנון שלטוני עתידי יהיה אשר יהיה  – ומה שצריך להיצרב לדורות קדימה היא תודעת הטראומה וזיכרון ההרס של מי שקראו תיגר על עצם קיומנו וטבחו באזרחנו, הם וכל עוזריהם.

מבחן המציאות מוכיח כי לא תהיה שום אלטרנטיבה- מקומית או בסיוע אזורי ו/או בינ"ל  – לחמאס בטרם יוכרע תחילה.

לאן פנינו. נדמה כי שאלה זו מעסיקה בימים אלה את אזרחי ישראל, יותר מכל עניין אחר. מלחמת ההתשה המתמשכת עם חיזבאללה כשתושבי הצפון מחוץ לבתיהם, יחד עם השגרה הביטחונית המתבססת ברצועת-עזה ואי-ההתקדמות בסוגיית החטופים, יוצרים רושם של סטגנציה ודשדוש. ההסלמה ביו"ש, במעורבותה העקיפה של איראן וכשהנהגת חמאס דוחפת לחידוש פיגועי ההתאבדות, מעלה את מפלס המתח ואת הקשב לזירה הזו.

הגבול המזרחי לא שקט וסכנת הפלישה השיעית לירדן לא פחתה. דוברי המשטר בטהרן ממשיכים להבטיח נקמה על חיסול אסמאעיל הניה ומן העבר השני -מנהיג החות’ים בתימן שב ומתחייב להגיב קשות על התקיפה הישראלית בנמל חודידה. במגרש הבינלאומי -התובע בהאג ממשיך ללחוץ להוצאת צווי מעצר לצמרת הישראלית.

הזירה המדינית מאטה קצב ועוברת בהדרגה למצב המתנה לבחירות באמריקה. מתחת לפני השטח, נמשכים ניסיונות התיווך לחידוש המגעים בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין ובמישור הגלוי נמשכים הלחצים לקידום "עסקה" ברצועת-עזה. אם לא די בכל אלה, גוברת הדאגה מהשפעותיה של המלחמה על הכלכלה, מהקצנת השיח בין חלקי החברה ומהקיטוב הפנימי.

על רקע זה, הבהרת יעדי הממשלה, "הרעיון המסדר" להשגתם ודיווח (כללי) על ההתקדמות בכך, הם בגדר צורך חיוני, כדי לכוון ולדייק את פעילות המערכות השלטוניות כל אחת בתחומה, לרתום את הציבור או למצער להפחית את הבלבול ואי הודאות, במציאות הדינאמית, לנוכח המספר הגדול של האתגרים וזירות הפעולה ולאור המתחים וזיקות הגומלין שביניהם.

תמונת המציאות שאליה יש לשאוף בטווח של שנה, אמורה לכלול את המרכיבים הבאים:

רצועת-עזה: מפורזת צבאית, תחת שליטה ביטחונית ישראלית, ללא יכולות שלטוניות ואירגוניות של חמאס ולאחר השבת החטופים (מוקדם ככל האפשר).  "תכנית האלופים" היא דרך אחת , ולא יחידה, שעשויה להתמודד עם המתח הקיים בין החתירה למיטוט חמאס לבין הרצון להשיב את החטופים בהקדם. מוצע לדרג המדיני לאמצה או לגבש חלופה אחרת שתשיג אפקט זהה.

יהודה ושומרון: לאחר טיפול שורש לפירוק מעוזי הטרור, ריסוק העוצמה האירגונית והכלכלית של חמאס, חיזוק ההגנה על מרחב-התפר, ומיצוי מנופי הלחץ על הרש"פ בעניין עידוד טרור ופעילות לעומתית לישראל.

החזית הצפונית: הוצאת חיזבאללה מחוץ לטווח האיום הישיר על יישובי הצפון והחזרת התושבים לבתיהם בבטחה.

איראן : בעיצומה של מערכה בין-לאומית מדינית-ביטחונית וכלכלית להסגתה מהגרעין הצבאי ולפירוק טבעת האש שבנתה סביב ישראל.

ישראל: בתהליך יישום של תכנית לאומית להתעצמות חסרת תקדים בכל התחומים והממדים, תוך רתימה של כל הכוחות לשיכוך המתחים הפנימיים ולהגברת הלכידות וההסכמה.

היכולת להשיג את היעדים הללו, לפחות את חלקם, תלויה במידה לא מבוטלת במדיניותו של הממשל האמריקני. האמת ניתנה להיאמר: חלק מהדברים שנשמעו השבוע מצד המתמודדים על כס הנשיאות, צורמים לאוזן הישראלית ומחדדים גם את האתגר המונח לפתחו של הדרג המדיני בחיזוק התיאום והשותפות האסטרטגית עם בת בריתנו שמעבר לים, ובהבהרת נכסיותה של ישראל לארה"ב. במסגרת זו נכון להבהיר: ישראל לא תתפשר על השגת מטרותיה בעזה ובצפון. קיומה מחייב מאבק עיקש שהיא נכונה לו. הוא לא נתון בסימן שאלה. כי נצח ישראל לא ישקר.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 15.09.2024.

מרחב פילדלפי הפך בשבועות האחרונים למוקד מחלוקת בין ישראל לבין המתווכות בנוגע לשחרור החטופים והפסקת האש ברצועת עזה, זאת אף על פי שחמאס אינו רואה כלל בנסיגת כוחות צה"ל מהציר את מיצוי דרישותיו. הוא ממשיך לתבוע נסיגה מוחלטת של צה"ל מהרצועה, הפסקת הלחימה, מספר מופרז של מחבלים פלסטינים תמורת חטופים וקביעה לגבי זהותם ובכירותם. הנושא הזה גרר גם מחלוקת לא פחות חריפה בישראל, כשהממסד הביטחוני טוען שניתן לסגת ממרחב פילדלפי לטובת השלב הראשון של עסקת החטופים, וכי אפשר לספק מענה להברחות האמל"ח באמצעים טכנולוגיים תוך שיתוף פעולה עם המצרים.

הוויכוח המחריף גולש למחוזות שאינם קשורים בהכרח לעניין עצמו והציר הפך כמעט לחזות הכול, ראשית בעיני אלה החוששים שפינוי צה"ל ממרחב פילדלפי יאפשר התעצמות מהירה של חמאס, ושצה"ל לא יוכל לחזור למרחב הזה בשל לחץ בינלאומי, ושנית בעיני מי שקוראים לסגת ממנו ולו לתקופה של שישה שבועות לטובת שחרור החטופים בשלב הראשון והניסיון, להבנתם, להמשיך את העסקה לטובת שחרור האחרים.

הוויכוח נסוב מעיקרו בטיעוני "בעד" ו"נגד" הקשורים לעצם היכולת, באמצעות נוכחות צבאית במרחב, לסכל חפירת מנהרות ושימוש במנהרות קיימות ולהתמודדות עם מנהרות שטרם התגלו. זאת מול ההתניה, שלכאורה קיימת, בין נכונות ישראלית לסגת מהציר לבין גיבוש מתווה ישראלי, המוסכם על המתווכות, שחמאס יקבל.

מעבר לוויכוח על אודות הטיעונים שאליהם התייחסנו במאמרים קודמים, ומבלי להיכנס לעומקם של דברים בנוגע לעצם נכונותו של חמאס (סינואר) להגיע לעסקה ואפילו בהינתן נסיגת צה"ל מציר פילדלפי, חשוב לשאול את עצמנו מדוע נסיגת צה"ל מציר פילדלפי כל כך חשובה ועקרונית בעבור חמאס ומצרים? מה השתיים מבקשות בציר פילדלפי שאותו לא ניתן לממש כאשר כוחות צה"ל נוכחים בציר? כמו כן נבקש להדגיש טיעון נוסף, שנפקד מהדיון הציבורי ומהשיח הגועש בנוגע לציר פילדלפי. הטיעון הנוסף ממוקד בהיבט התקדימי והמסוכן שיכול להיות לנסיגה בלתי מותנית מציר פילדלפי ובכניעה ללחץ הבינלאומי (בעיקר אמריקאי ומצרי) בנושא.

מעבר לעובדה שהשליטה בציר פילדלפי היא השליטה במעטפת החיצונית של רצועת עזה וקשריה לשאר העולם, מה שיאפשר לחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות באמצעות חידוש תשתית מנהרות ההברחה ולאפשר הגעה או כניסה בלתי מבוקרת של גורמים עוינים לסוגיהם, מדובר בפועל בשליטה על גבול ביטחון חיצוני של ישראל. לישראל אתגרים לא מעטים בשאר גבולותיה, והם עלולים להיות חשופים לתקדים שייקבע בכניעה ללחץ בנוגע לנוכחות צה"ל לאורך גבולה הדרום-מערבי של רצועת עזה.

כך לדוגמה הגבול לאורך בקעת הירדן. שנים קיימת הסכמה לאומית רחבה בדבר הצורך לשמר נוכחות של צה"ל לאורך הגבול עם ירדן, ובייחוד בבקעת הירדן, זאת גם במצב של הסדר קבע עם הפלסטינים. מול עמדה זו היו יוזמות אחדות, כשאחת הבולטות שבהן הייתה יוזמה אמריקאית להחליף את צה"ל במגוון "סידורי ביטחון" המשלבים נוכחות של כוחות בינלאומיים שיפעלו לשמור על הגבול ולמנוע הברחת אמצעי לחימה לתוך יהודה ושומרון, עם אמצעים טכנולוגיים ייחודיים שיאפשרו ניטור קפדני של המרחב.

משמעותה של הסכמה ישראלית לוותר על נוכחות צבאית בגבול הביטחון של ישראל לאורך ציר פילדלפי היא שההיגיון שמנסים לכפות על ישראל, שמהותו היא נסיגת כוחות צה"ל ממרחב הציר והסכמה לפריסת כוחות פלסטינים בגיבוי מנגנון פיקוח בינלאומי ואמצעים טכנולוגיים, יוכל להיות מוחל גם על בקעת הירדן. ולא רק על בקעת הירדן, אלא גם על מרחב החיץ הביטחוני שישראל מייצרת לאורך הגבול עם רצועת עזה, על המרחב הימי של רצועת עזה באמצעות נוכחות של כוח משימה ימי זר שייקח על עצמו לפקח על הברחות אמל"ח לרצועה (בדומה לכוח הימי של מדינות הקואליציה המנסות להתמודד בהצלחה מועטה מול איום החות'ים), ואז על מרחב התפר וגדר הביטחון ביהודה ושומרון ובהמשך גם על דרום לבנון.

יש במהלך הזה כדי לייצר תקדים מסוכן מאוד לישראל. התקדים שעלול להיווצר ישלול למעשה מישראל את הזכות הבסיסית להגן על עצמה באמצעות הגנה על הגבולות החיצוניים. זאת תוך התעלמות מאירועי ה-7 באוקטובר ברצועת עזה ובהמשך פעולות חיזבאללה החל מה-8 באוקטובר בגבול הצפון, ובהתעלמות מניסיון אומלל ורב שנים שצברה ישראל בכל הנוגע לכישלון הרודף כישלון בכל מקום שבו פעל מנגנון מצרי, פלסטיני או בינלאומי. כך היה עם נסיגת כוח האו"ם בסיני ב-1967, עבור למנוסת צוות הפיקוח האירופאי EUBAM ממעבר רפיח לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה ביוני 2007, קריסת UNDOF בגבול ישראל-סוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011, וכלה ברפיון מוחלט של UNIFIL, שבחסות נוכחותו בדרום לבנון וכישלונו המוחלט למנוע נוכחות כוחות חיזבאללה בדרום לבנון ולכפות את החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם מאוגוסט 2006 התאפשרה התבססות חיזבאללה במרחב והתעצמותו הצבאית.

המתקפה ב-7 באוקטובר הפריכה וקעקעה חלק מהנחות היסוד שעמדו בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל ואופן התנהלותו של צה"ל בגזרות השונות. נקודת המוצא חייבת להישען על הפנמה עמוקה של עובדת יסוד בנוגע למוטיבציה האיראנית להמשיך במאמציה לפיתוח ושכלול "טבעת האש", טבעת הכוללת את שיקום חמאס והאצה של תהליכי בניית תשתיות הטרור ביהודה ושומרון ובדרום לבנון. זאת באמצעות הברחות נשק איכותי ומתקדם ובהיקפים גדלים, הכנסת כסף, ידע צבאי וטכני, ובכלל אלה חומרי גלם לצורך פיתוח תשתיות הייצור של אמצעי חבלה וטרור.

גם על הרקע הזה יש לבחון את ההקשר הרחב של הנסיגה מציר פילדלפי. משמעות הנוכחות שם היא הידוק של הבקרה והשליטה הישראלית על הגבולות ועל המעטפת של הזירה הפלסטינית כולה ברצועת עזה וביהודה ושומרון. נסיגה ישראלית מציר פילדלפי אינה אפשרית בשום תנאי, ואין לסמוך על "סידורי ביטחון" של מדינות אחרות או אמצעים שיבוקרו מרחוק, בוודאי כל עוד איראן ממשיכה לחתור להשמדת ישראל באמצעות הפעלת שלוחים וחימושם לאורך כל גבולותיה.

מעבר לשורת הנימוקים לגבי ההכרח שבאחיזה צבאית בציר פילדלפי בעת הזו, הן בשל צרכים צבאיים, הן לצורך ניהול משא ומתן עם חמאס והבטחת שחרור החטופים והן כנכס או מנוף מדיני שתכליתו הבטחת התנאים ליצירת חלופה שלטונית אזרחית לחמאס ברצועת עזה, נסיגה מהציר תחת לחץ בינלאומי ולחץ מצרי תהיה בחזקת תקדים מסוכן. התקדים מסוכן לא רק בנוגע לרצועת עזה בכלל, ובהתייחס למרחב החיץ הביטחוני ולמרחב הימי בפרט וליכולת להשלים את מטרות המלחמה ואת חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, אלא גם בנוגע לסידורים ביטחוניים עתידיים ביהודה ושומרון ובמרחב התפר, בבקעת הירדן ובדרום לבנון. וכל אלו כשאיראן ממשיכה להיות הגורם המחולל, היוזם, המארגן, המחמש והמפעיל של מאמצים ושלוחים לאורך גבולות ישראל במטרה להחזיקה במלחמת התשה מתמדת ולכרסם ביכולת עמידתה והגנתה על עצמה, עד להקרסתה.

מבוא

בימי אוסלו "העליזים" ניהלה מדינת ישראל את מדיניותה על בסיס של שני צירים סותרים: מצד אחד – משא ומתן אינטנסיבי עם הרשות הפלסטינית על הסדר קבע כפי שנקבע בהסכמי אוסלו; מצד שני – מלחמת חורמה נגד ארגוני טרור פלסטיניים שהציפו את ערי ישראל בפיגועי טרור קשים ורוויי דמים.

באחד הימים, כך מספרים, הבחין ראש הממשלה דאז, אריק שרון, בתמונה בעיתון שבה נראה אלוף בצה"ל, שהיה חלק מצוות המשא ומתן הישראלי, כשהוא מנהל שיחה חברית עם ג'בריל רג'וב, שהיה אז חבר בצוות המשא ומתן הפלסטיני, בבית מלון ידוע בהרצליה. שניהם לבשו בגדי ים והחזיקו בידם משקה עסיסי. התמונה ביקשה, קרוב לוודאי, להעביר מסר של תקווה לאזרחי ישראל החיים בשגרה של פחד ואימה: ישנם גם "פלסטינים טובים", שרק רוצים לחיות בשקט ובשלווה, ממש כמו מרבית הישראלים, ואיתם ניתן יהיה להגיע בסופו של דבר אל המנוחה והנחלה.

אריק שרון של אותם ימים עדיין היה ספוג בערכים ונורמות של ארץ ישראל "העובדת והלוחמת", שהיו מקובלים במדינת ישראל בשנות החמישים תחת הנהגתו של דוד בן גוריון. למחרת דווח על כך ששרון קרא אליו את האלוף ונזף בו: אנו מחויבים למשא ומתן רשמי עם הרשות הפלסטינית, הוא אמר לאלוף, אבל במקביל אנחנו מנהלים מלחמת חורמה נגד אותה רשות המסייעת לגורמי טרור לפעול נגדנו. אנחנו לא יכולים להיות "סחבקים" של אנשי הרשות ביום, ולהילחם בהם בלילה.

המאמץ להחזרת החטופים ומיגור החמאס

מדינת ישראל ניצבת כיום מול החמאס בפני דילמה דומה למדי לזו שבפניה היא עמדה לאחר חתימת הסכמי אוסלו – רק גדולה יותר בהיקפה ובחומרתה. בצל תמונות הזוועה שליוו את מתקפת החמאס וקריאות של רבים מאזרחי ישראל לנקמה חסרת פשרות הדגיש ראש הממשלה, כבר מראשית המערכה, שהיעד המרכזי של המלחמה הוא חיסול החמאס ויכולותיו הצבאיות והשלטוניות. מימוש יעד זה, היה ברור לכול, מחייב מתקפה אינטנסיבית יומיומית של צה"ל נגד החמאס בכל הכלים העומדים לרשותה של מדינת ישראל.

ובאשר לחטופים – מדיניות "היד החזקה", כך נטען, תשרת גם את היעד של שחרור חטופים: "רק לחץ צבאי מתמשך", חוזר ומדגיש ראש הממשלה, יביא את החמאס להסכים לשחרור חטופים בתנאים שישראל תוכל לעמוד בהם.

בפועל, תמונת המצב בשבועות האחרונים אינה נראית ככזו שתוביל להשגת מטרות אלה. אנו רואים מגמה ברורה שבה הולך ונחלש בהדרגה המאמץ הצבאי ברצועה, תוך יציאות ספוראדיות למבצעים נקודתיים ועוצמתיים.

במקביל, "נגררה" ישראל למסגרת של משא ומתן אינטנסיבי על שחרור החטופים המצויים בעזה באמצעות משא ומתן דיפלומטי מול שלוש מדינות "מתווכות": ארצות הברית, מצרים וקטאר. אף אחת מהן, יש להדגיש, איננה מזדהה עם יעדי המלחמה שהציבה לעצמה מדינת ישראל.

משא ומתן זה, יש להדגיש, מתנהל בדרגים בכירים מאוד של כל הצדדים: את ארצות הברית מייצג כמעט בהתמדה ראש ה-CIA, ויליאם בארנס. נוכחותו התכופה והאינטנסיבית בשיחות אינה יכולה שלא להעלות תהיות. בפני ארגוני הביון של ארצות הברית ניצבים איומים קונקרטיים מצד שתי מעצמות, רוסיה וסין; ברית נאט"ו עומדת בפני אחד המשברים החמורים בתולדותיה; קשה להבין כיצד זה מרשה לעצמו ראש סוכנות הביון של ארצות הברית לשהות ימים רבים כל כך הרחק מ"נמל הבית" שלו. בעצם, שאלת היסוד היא: מהי "מפת האינטרסים" של ארצות הברית בסוגיה זו, המצדיקה מעורבות כל כך אינטנסיבית, ובדרג כל כך בכיר, בסוגיה זו.

לצידו של בארנס נמצאים ראשי המוסד (דדי ברנע) והשב"כ (רונן בר) של ישראל. גם נוכחותם האינטנסיבית והמתמשכת בשיחות, כאשר ישראל נמצאת במצב מלחמה, גוררת לא מעט ביקורות נגדם. ראש ממשלת קטאר (מוחמד עבדול רחמן) מעורב בשיחות באורח אינטנסיבי. את מצרים מייצגים בדרך כלל ראשי המודיעין.

חשוב להדגיש שעצם קיומו של משא ומתן עם החמאס בחסות הקהילייה הבינלאומית מעניק לחמאס לגיטימציה וּמְכֻבָּדוּת בינלאומית. ממילא הוא מקשה מאוד על ישראל "למכור" לעולם, וגם לאזרחי ישראל, את התזה שמדינת ישראל חייבת לקבל תמיכה נרחבת במלחמתה חסרת הפשרות נגד החמאס. בסופו של דבר, כך נטען, מדינת ישראל נלחמת נגד ארגון טרור רצחני, המאיים, יחד עם חבר מרעיו, לא רק על מדינת ישראל אלא גם על העולם המערבי כולו.

נגד חמאס, כשהוא "חמוש בחליפות ועניבות", תתקשה ישראל לנהל מלחמת חורמה על בסיס הפרמטרים שליוו את פעילותה הצבאית בשלביה הראשונים של המלחמה. בראשם של אזרחי ישראל והחיילים הלוחמים ריצדו אז תמונות הרצח ומעשי האונס שליוו את מתקפת החמאס. מטבע הדברים בחלוף הזמן הולך ומתפוגג הזיכרון הקולקטיבי הכרוך במתקפת החמאס, ועימו הנחישות חסרת המעצורים למגר את החמאס מעל פני האדמה.

באורח ישיר ועקיף יש לכך, להערכתנו, השלכות על התגברות המחאות בערי ישראל הקוראות להגיע להסכם עם החמאס על שחרור החטופים. המעורבות המתמשכת של החמאס בדיונים על עסקה לשחרור החטופים מעצימה את הדימוי שלו כארגון חברתי-מדיני, המבקש לקדם אינטרסים לגיטימיים שלו מול ישראל. אם לשם כך הוא "נאלץ" לעשות מדי פעם שימוש גם באמצעים אלימים – אין הוא "פסול לעדות" בשל כך. מדינות רבות, חלקן נאורות בעיני עצמן, פועלות בדרכים דומות.

מעבר לכך, לדימוי ההולך ומשתנה של החמאס בזירה הבינלאומית יש, ככל הנראה, גם השפעה ממתנת על הנפח, ההיקף והאינטנסיביות של פעילות צה"ל ברצועה. מזה שבועות רבים רווחת בחלקים רבים של הציבור התחושה, שיש לה גם בסיס במציאות, שישראל אינה ממצה את יכולותיה להכניע את החמאס ולהביא ל"ניצחון מוחלט" כפי שמבטיח לנו ראש הממשלה השכם והערב.

ישראל משקיעה, בצדק, מאמצים אינטנסיביים במאמץ לקדם עיסקת חטופים באמצעות משא ומתן דיפלומטי, הגם שסיכויי ההצלחה של מהלך כזה נראים קלושים, אולי אפילו אפסיים. על רקע זה, עולה בהכרח השאלה: להיכן נעלמה התזה שבה "נפנפו" ראשי המדינה, ובייחוד ראש הממשלה, כי רק מאמץ צבאי אינטנסיבי יוביל את החמאס לחתור לשחרור חטופים?

בנסיבות אלה, אי אפשר שלא להתרשם מהעובדה שהחמאס מצליח, עד לשלב הנוכחי, להחזיק מעמד למרות המכות הקשות שהוא סופג במישור הצבאי. מעמדו היציב מקרין בהכרח גם על עמדותיו בסוגיית ההסדר: בנאום שנשא מתאם השבויים והנעדרים, תא"ל גל הירש, לפני ימים מספר, הוא קבע כי בפועל החמאס אינו נושא ונותן כלל עם ישראל בסוגיית השבויים. למעשה הוא הכתיב את תנאיו מראשית המערכה בסוגיה זו, וככל הידוע עד כה הוא לא נסוג מדרישותיו הראשוניות.

לכל אורך הדרך החמאס רושם לעצמו לא מעט הישגים במישור המדיני. הוא מצליח שוב ושוב "לכופף את ידיהן" של ארצות הברית וישראל, מה שכופה עליהן לשנות שוב ושוב מתווים להסדר שהיו מוסכמים ביניהן. מטבע הדברים, תמונת מצב זו מובילה להעמקת המחלוקות בין ישראל וארצות הברית. המשמעות הגורפת היא החלשת מעמדה של ישראל במאזן יחסי הכוחות שלה באזור ובמערכת הבינלאומית.

על רקע זה ראוי לקחת לתשומת לב את התבטאותו החריגה של נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, כי קיימת סכנה של "היעלמות ישראל" (cease to exist) אם קמאלה האריס תיבחר כנשיאה. נכון שזו התבטאות במהלך מערכת בחירות, והיא נועדה "להשחיר" את מדיניותו של ממשל ביידן-האריס כלפי ישראל בתקווה לגרוף קולות של יהודים לטובת טרמאפ.

עם זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה שהיא באה מפיו של נשיא לשעבר שהיה קרוב מאוד לישראל. גם העובדה שהתבטאות זו התקבלה במעין "שוויון נפש" ולא עוררה תהודה ביקורתית הינה משמעותית. להערכתנו, היא מצביעה על היחלשות מדאיגה של הדימוי העוצמתי של מדינת ישראל בארצות הברית.

מה הפלא אפוא שבנסיבות אלה ראש ה-CIA, ויליאם בארנס, המשתתף דרך קבע במאמצים לגיבוש עסקה לשחרור חטופים, מוצא לנכון לתעד בפומבי מפגש שלו עם ראש סוכנות הביון של בריטניה, ריצ'רד מור. בראשית המפגש הוא מעביר מסר ברור המציב את ישראל והחמאס על אותו רף של "מעמד פוליטי": "מנהיגי שני הצדדים", אומר בארנס בלי תחושה כלשהי של אי נוחות, "יצטרכו לקבל החלטות פוליטיות קשות". בעיניי, זו נקודת שפל חמורה במעמדה של מדינת ישראל מול ארצות הברית.

בנסיבות אלה קשה להבין מה טעם ראה ראש הממשלה בנאומו בעקבות רצח ששת החטופים לפנות ישירות אל יחיא סינוואר ולהזכיר את שמו: "אני לא אֶכָּנַע ללחץ הזה", אמר נתניהו בנאומו, "העם שלנו לא ייכנע ללחץ הזה… זה לא חשוב מה שרואים במסכי הטלוויזיה… אני אומר ל[מנהיג החמאס, יחיא] סינוואר: 'תשכח מזה, זה לא יהיה' ". ראש הממשלה יודע היטב שעצם אזכור שמו של מי שעומד בראש ארגון טרור טומן בחובו מעין הכרה במעמדו כמנהיג, כמי שראש ממשלת ישראל רואה לנכון לפנות אליו ישירות לעיני כול. ראוי, להערכתנו, שראש הממשלה לא יחזור על כך.

סיכום ומסקנות

בנסיבות הקיימות, ועל רקע לחצים כבדים מבית ומבחוץ, אין לישראל ברירה אלא להמשיך ולהיות מעורבת באורח אינטנסיבי במאמצים לגיבוש עסקת חטופים. לחצים אדירים, מבית ומבחוץ, אינם מותירים לה ברירה, הגם שהסיכוי להשגת הסדר להחזרת חטופים נראה קלוש מאוד, בנסיבות הנוכחיות.

יחד עם זאת, מדינת ישראל חייבת להפנים את העובדה שמעורבות זו בתהליך הדיפלומטי לגיבוש עסקה טומנת בחובה סיכונים גדולים עבורה. היא מעצימה מאוד את כוחו של החמאס. באורח הדרגתי, אך רצוף, הוא משנה את תדמיתו מארגון טרור רצחני לארגון מדיני-חברתי, העושה שימוש מדי פעם באמצעים אלימים לקידום אינטרסים חיוניים שלו.

תמונת מצב זו מעצימה בהדרגה את מעמדו של החמאס כארגון לגיטימי בזירה הבינלאומית. היא גם מחזקת את יוקרתו נוכח העובדה שמאז תחילת המערכה הוא מציב תנאים קשיחים להסדר והוא, בניגוד לישראל וארצות הברית, אינו נסוג מהם חדשות לבקרים.

מעבר לכך, עמדותיו בתהליך ההסדר מובילות בהכרח להעמקת המחלוקות בין ישראל וארצות הברית, וממילא מחלישות את עוצמתה של ישראל במאזן הכוחות שלה עם החמאס.

מציאות זו, יש להדגיש, תקשה על מדינת ישראל לממש את יעדיה המרכזיים במלחמה זו: מיגור החמאס ויכולותיו הצבאיות והשלטוניות והחזרת החטופים. מדינת ישראל תוכל לשנות תמונת מצב זו לטובתה רק אם תחזור להפעלת יכולותיה הצבאיות מול החמאס באורח עוצמתי, על בסיס הפרמטרים שאפיינו את פעילותה הצבאית בראשית המערכה.

בפועל, התנהלותה הצבאית של ישראל בשבועות האחרונים היא הפוכה. היא מצטיירת כ"דשדוש" מתמשך, וכהשלמה עם מציאות של התשה מתמשכת שאינה אמורה להתכנס להכרעה חד-משמעית של החמאס ברוח יעדי המלחמה שהיא הציבה לעצמה. אנו מקווים שמדובר בתמונת מצב המוכתבת על ידי אילוצים אסטרטגיים בזירות מלחמה אחרות, וכי היא תשתנה עם שינוי הנסיבות.

בעוד בישראל נמשך הוויכוח על החלטת הקבינט להתנגד לדרישה להסגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי, הזכיר ח'ליל חיה, סגן ראש החמאס בעזה, כי סוגיה זו היא רק אחת מתוך רשימת התמורות שחמאס הציג כתנאי לעסקה: "אנו מדגישים שכל הסכם חייב לכלול הפסקה כוללת של התוקפנות, נסיגה מוחלטת מרצועת עזה, כולל ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חזרה חופשית (ללא בידוק) של העקורים לבתיהם, סיוע והקלות לפלסטינים, שיקום הרצועה ועסקת חילופי שבויים". עמדה זו אינה חדשה. מה שבלט בהצגתה הוא הביטחון העצמי שהפגין בכיר חמאס, בשבוע שבו הוא ואנשיו היו אמורים להיות "מכווצים" מהחשש מפני התגובה על רציחתם של ששת החטופים. ואולם, ההתייחסות לכך בישראל ובארה"ב, עוררה אצלם תגובה הפוכה. לדידם, לא רק שהם לא שילמו כל מחיר על הפשע הנתעב, אלא שבאמצעותו  הם הצליחו להגביר את המתח ואת המחלוקת הפנימית בישראל וגם להוביל את וושינגטון לדון באפשרות להציג מתווה שיוגדר כ"הצעה סופית, ללא אפשרות לשינויים" ("Take it or leave it").  הם מיהרו למנף את הזעזוע הציבורי מרצח החטופים, בקמפיין הסברתי שהזהיר כי זו תהיה התוצאה של לחץ צבאי ישראלי והציגו עמדה נוקשה ביחס לדרישותיהם במו"מ.

בחמאס מניחים כי הצעה אמריקנית סופית תבוא בהכרח על חשבון העמדה הישראלית. עיקר הלחץ להגיע לעסקה מופעל ממילא על ההנהגה בישראל. חמאס לא משלם מחיר על משיכת הזמן וכל עוד הוא מחזיק בחטופים, תמיד יוכל להמשיך במשא-ומתן, מהנקודה שבה הוא נעצר!

מהנשיא ביידן שהבטיח כי חמאס ישלם מחיר על רציחתם של החטופים, אפשר לצפות לפני הכל, שלא לתת פרס לחמאס! הפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי לאלץ אותה להתגמש מול דרישות חמאס, היא פרס לארגון הטרור. אדרבה, הצעד המתבקש הוא תמיכה אמריקנית בעמדתה הצודקת של ישראל. אפשר כי תמיכה כזו אף תסייע לקידום המשא ומתן.

ועוד, הגיעה העת שארה"ב תמצה את מנופי הלחץ שיש לה מול חמאס. אחד מהם הוא סילוק מנהיגי הארגון מקטאר. וושינגטון צריכה לתבוע זאת מדוחא. הנהגה זו אחראית במידה שווה לזו של ההנהגה בעזה להתקפת הטרור ב-7 באוקטובר וגם לפשעי המלחמה. זאת אותה הנהגה שבימים אלה דוחקת באנשיה ביו"ש לצאת ולבצע פיגועי התאבדות!  הדרישה לסילוק ההנהגה מקטאר והטלת סנקציות אישיות על אנשיה הם המינימום המצופה מצד ארה"ב. ישראל כבר תדע לבוא חשבון עם ראשי הנחש.

מבחינתה של ישראל, צעדיה הבאים בעזה אמורים לשרת שלוש מטרות: המשך הפגיעה ביכולות הצבאיות השיוריות של חמאס, פגיעה ביכולות השלטוניות שלו  והגברת הלחץ עליו לקידום שחרור החטופים.  כדי להשיג זאת צריך להפקיע מחמאס לחלוטין את השליטה באספקה שנכנסת לרצועה. זה החמצן שלה וגם האמצעי העיקרי שמשמר את משילותה. נכון לשקול את ביתורה של הרצועה באזורים נוספים מעבר למה שקיים כרגע.

נכון לשקול בחיוב גם את דרך הפעולה שהוצעה על ידי ראש המל"ל לשעבר האלוף (במיל') גיורא איילנד. פינוי צפון הרצועה מהתושבים שבו, סגירתו כשטח צבאי והפסקת האספקה אליו. חסרונותיה של הצעה זו נעוצים בהתנגדות שהיא צפויה לעורר בארה"ב ובקהילה הבינלאומית ובכוחות הרבים שנדרשים לצורך ביצועה. כמובן, ניתן לבצעה באזורים אחרים, בהיקף שונה. על כל פנים, יתרונותיה הרבים מצדיקים את הדיון בה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 06.09.2024.

ציר פילדלפי, המפריד בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית, הוא קו גבול אסטרטגי שאין לוותר עליו בשום אופן. בעוד המאבק לשחרור החטופים הוא משימה בעלת חשיבות עליונה, נסיגה מציר פילדלפי, אפילו זמנית, היא טעות אסטרטגית חמורה שתעמיד את ביטחון ישראל בסכנה מוחשית.

הדרישה של חמאס לנסיגה מציר פילדלפי כחלק מהמשא ומתן אינה מקרית. ארגון הטרור מודע לחשיבותו האסטרטגית של הציר, שמהווה קו הגנה קריטי לישראל במאבקה המתמשך מול הטרור ברצועת עזה. במשך שנים הצליחו חמאס וארגוני הטרור האחרים לבנות מנהרות הברחה מתחת לציר זה, דרכן העבירו אמצעי לחימה, תחמושת וציוד צבאי, והשתמשו בהן כדי לחזק את כוחם הצבאי. ההישגים של צה"ל בהשמדת 80% מהמנהרות הללו מהווים מכה קשה לחמאס – אך נסיגה מהציר תחזיר את היתרון לידי האויב.

"אל תטעו, מנהיגי חמאס ישלמו על הפשעים הללו" הבטיח הנשיא ג'ו ביידן עם קבלת הידיעה על השבת גופות ששת החטופים שנרצחו ע"י שוביהם בעזה.  במסגרת מאמציו להאיץ את המגעים להשגת הסכם שיביא להפסקת הלחימה ולשחרור החטופים, הוא דן עם יועציו ועם המדינות המתווכות במו"מ גם על האפשרות להציב בפני ישראל וחמאס מתווה שיוגדר כ"הצעה סופית, ללא אפשרות לשינויים" ("Take it or leave it").

בעוד בוושינגטון עסוקים בכך מיהר חליל אל-חיה, סגן ראש החמאס בעזה, להצהיר :  "ללא נסיגה ישראלית מציר פילדלפי, מפרוזדור נצרים וממעבר רפיח, לא יהיה הסכם". כמו פטרונו סינוואר הוא לא מתרשם מהעמדה האמריקנית. ההיפך מכך:  הלחץ להגיע לעסקה מופעל בעיקר על ישראל. על משיכת הזמן הוא לא משלם מחירים של ממש  וכל עוד הוא מחזיק בחטופים, הוא יוכל תמיד להמשיך במשא-ומתן , מהנקודה שבה נעצר! לא זו אלא אף זו. לאחר שראו את הזעזוע הציבורי שחולל רצח החטופים, מיהרו בחמאס למנף זאת בקמפיין הסברתי שהזהיר כי זו תהיה התוצאה של לחץ צבאי או פעילות צבאית שתבוצע על ידי ישראל לשחרור החטופים.

אם באמת ובתמים ביידן מתכוון לגבות מחיר מארגון הטרור, על הוצאתם להורג של החטופים, אפשר לצפות ממנו, לפני הכל, לא לתת פרס לחמאס! הפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי לאלץ אותה להיענות  לדרישות חמאס, היא פרס עבור פשע מלחמה נתעב שביצע חמאס . אפילו הם לא ציפו לכך. לא יהיה מוגזם להעריך כי הציפיות בארגון הטרור היו בכיוון ההפוך: לתמיכה אמריקנית בעמדתה של ישראל.

שנית, הגיעה העת לסלק את הנהגת חמאס מקטאר. וושינגטון צריכה לתבוע זאת מדוחא. הנהגה זו אחראית במידה שווה לעמיתיה בעזה להתקפות הטרור ולפשעי המלחמה. זאת אותה הנהגה שבימים אלה דוחקת באנשיה ביו"ש לצאת ולבצע פיגועי התאבדות!  הדרישה לסילוק ההנהגה מקטאר והטלת הוא המינימום המצופה מצד ארה"ב. ישראל כבר תדע לבוא חשבון עם ראשי הנחש.

שלישית, הפסקת הסאגה הנמשכת סביב הכנסת הסיוע ההומניטארי לעזה. ישראל נאלצה לקבל את תכתיבי הממשל האמריקני  ולאפשר הכנסת סיוע כזה, יותר מהנדרש על פי הדין, ולמרות  שלפחות חלקו ממשיך להגיע לידי חמאס ומסייע לו בשימור שלטונו. הגיע הזמן לצמצם למינימום את היקף הסיוע, הן בדלק והן במוצרים שמועברים לעזה. בד בבד נכון להגביר את הצעדים האגרסיביים להפקעת שליטתם של גורמי חמאס בו.

ישראל עדיין לא גבתה מחיר על הפשע. מה עוד אפשר לעשות אחרי שהיא ממילא פועלת לחיסול חמאס? ניוד אוכלוסיית צפון הרצועה לדרומה וביצוע תקיפות עוצמתיות בשטחים שיפונו, ביתור הרצועה באזורים נוספים ובחינה של צעדים נוספים כלפי מחבלי חמאס הכלואים בישראל, פעילים ובני משפחה שהיא נגישה אליהם. אין תקדים לסיטואציה שעימה ישראל נדרשת להתמודד ולכן קשה לבסס הערכה באשר לאפקטיביות של צעדים עקיפים כאלה. הנסיבות שנוצרו מחייבות לבחון גם את זאת.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03.09.2024.

טרם השחרור בעסקת שליט (אוקטובר 2011) היה יחיא סינואר המנהיג הבלתי מעורער של האסירים הפלסטינים. מאז שחרורו ושובו לרצועת עזה ביסס את מעמדו כמנהיג של חמאס ברצועת וכגורם המשפיע ביותר על הנהגת חמאס בכללותה. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים וחינו גם סר בעיני חלק מבכירי ארגון, דוגמת ח'אלד משעל וצאלח אלעארורי, שמוצאם מיהודה ושומרון, כמו גם בעיני יריבים מבית ברצועת עזה ובראשם אסמאעיל הנייה. בבחירות 2021 לתפקיד מנהיג חמאס ברצועת עזה, כשהתמודד סינואר לקדנציה השנייה (לקדנציה הראשונה נבחר ב-2017), כמעט הפסיד את הבכורה למתמודד אלמוני יחסית (נזאר עוואדאללה) ונזקק לשלושה סבבים ואולי גם להפעלת כוח ואיומים כדי לזכות ברוב הנדרש.

אלא שלמרות המהמורות שבדרך, הוא הצליח להנהיג את הארגון ברצועת עזה ביד רמה, כשהוא אינו מהסס לחלוק על דעת הנהגת החוץ של הארגון ולפעול בניגוד לדרכה. סינואר, שנתפס כמנהיג אותנטי, חבר למוחמד דיף, מי שהיה חבר ילדותו ומקורב אליו מאוד, ויחד איתו חיזק מאוד את הזרוע הצבאית של הארגון. הוא תכנן והוציא לפועל, יחד עם קבוצה מצומצמת מאוד שכללה את מוחמד דיף ואת אחיו מוחמד סינואר ועוד מעטים, את מתקפת 7 באוקטובר, מבלי לעדכן את הנהגת החוץ. את עצמאותו ואת מעמדו הוכיח גם בהתייחס למשא ומתן בנושא החטופים, כשהוא מעדיף את הערוץ המצרי על פני הערוץ הקטרי. ההחלטות הסופיות בנוגע לכך התקבלו על ידו ואף תוך הפגנת זלזול כלפי הנהגת החוץ בהובלת אסמאעיל הנייה, שאותו שאף גם לרשת בתפקידו בבחירות 2025.

עתה, משמונה לתפקיד יו"ר הלשכה המדינית, מנהיג הארגון, בנוסף לתפקידו כמנהיג ברצועת עזה, מוצא עצמו סינואר בודד בצמרת הארגון בעזה ובכלל. רוב חבריו ושותפיו לדרך ולהנהגה ברצועת עזה חוסלו. שדרת הפיקוד הצבאית והפוליטית של הארגון ברצועה חוסלה ברובה ושורותיה הדלדלו עד מאוד. הארגון איבד למעשה את יכולתו לפעול כמסגרת צבאית מאורגנת, וגם השליטה האזרחית ברצועת עזה מוחלשת ואינה באה לידי ביטוי בכל שטח הרצועה.

תפקידיו ומעמדו של סינואר הופכים אותו למרכז הכובד של הארגון, לתנאי הכרחי בכל הקשור לשרידות חמאס ברצועת עזה ואף למעמד הארגון בזירה הפלסטינית. סינואר זוכה להערכת הציבור הפלסטיני, ונתפס כמנהיג לאומי במונחים היסטוריים ודתיים. הוא הפך לחזות הארגון כולו ברצועת עזה, והעוגן האחרון לאחר התדלדלות שורת המפקדים והמנהיגים הבכירים. למעשה, מדובר בעיני הפלסטינים בסמל של הישרדות ויכולת מופלאה לעמוד איתן מול הצבא הישראלי האימתני.

צה"ל ממשיך במלאכת כתישת הארגון וברדיפת מפקדיו ומנהיגיו. סינואר מוצא עצמו נאלץ להשקיע מאמץ רב בהימלטות ובהסתתרות ומתקשה לנהל את שאריות הארגון. הוא אינו בוטח במי שנותרו בהנהגה ושאינם ממעגל מקורביו ואנשי אמונו מרצועת עזה. יחסיו עם ח'אלד משעל וזאהר ג'בארין, שהחליף את צאלח אלעארורי שחוסל, נגועים בחשדנות הדדית, והוא רואה בהם יריבים לדרך ולשליטה בארגון.

נכון לכתיבת שורות אלה, לא ברור כיצד יסתיים המשא והמתן לעסקת החטופים. מטרות המלחמה שהגדיר הדרג המדיני נותרו תקפות גם בהינתן קיומה של עסקה, כך שחובה על מדינת ישראל להמשיך את הלחימה בחמאס כדי למנוע מרצועת עזה להמשיך להוות איום על מדינת ישראל, ותנאי הכרחי (אבל לא מספק) לזה הוא השמדת חמאס צבאית ושלטונית. לכן בהינתן כישלון המשא ומתן לעסקה, יש לוודא את הגברת הלחץ הצבאי כשאחת ממטרותיה העליונות חייבת להיות חיסולו של סינואר.

סילוקו או חיסולו של סינואר יכול לערער את המשך תפקודו של הארגון ושרידותו ברצועת עזה. חשוב להבחין כאן בין הממד הרעיוני-אידאולוגי-דתי לבין הממד הפונקציונלי. את הממד הרעיוני לא ניתן לפרק רק באמצעים קינטיים. לצורך כך נדרש תהליך ארוך ומורכב של דה-חמאסיפיקציה, שישראל לא תוכל לעשותו בכוחות עצמה בלבד. לעומת זאת, את הממד הפונקציונלי ניתן לנטרל או לכל הפחות לשבש באופן משמעותי. סינואר מחזיק בידיו את שאריות התפקוד של חמאס ברצועת עזה, ולכן היעלמותו עשויה לזרז מאוד את ההתמוטטות התפקודית של הארגון.

השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס הן חלק קריטי במטרות המלחמה, ולכן כדי לפגוע בממד התפקודי של חמאס, חובה על ישראל לנטרל את סינואר. הנטרול יכול להתממש באמצעות חיסולו או הגלייתו אל מחוץ לשטח הרצועה. לכל אחת משתי גישות אלה יש יתרונות וחסרונות. מי שמבקשים לזרז את עסקת החטופים המסתמנת, יוכלו לנסות ולשים את יהבם על סינואר ככתובת למשא ומתן. במקרה שכזה הדרך היחידה לנטרלו תהיה ביציאתו מהרצועה. זו יכולה להיות מוסברת על ידו ככורח בחירתו לתפקיד מנהיג הארגון, תפקיד שאותו לא יוכל למלא מרצועת עזה. ישראל, לעומת זאת, תוכל להציג את עזיבתו את הרצועה כהגליה. נדמה שלהגלייתו של סינואר שלא במסגרת הסכם הנשען על עסקת חטופים וסיום המלחמה אין כל משפט קיום. הוא היה יכול לחלץ עצמו מהרצועה, אולם בחר שלא לממש אפשרות זו.

במידה שלא ניתן לקדם את המשא ומתן, הדרך היחידה הנותרת בפני ישראל לנטרל את סינואר כנקודה ארכימדית של המערכת היא חיסולו. חיסולו של סינואר עשוי בהחלט להוביל לקריסה תפקודית של חמאס ולסיום המלחמה באופן הקרוב ביותר לניצחון מוחלט. אלא שמהלך כזה עלול להעמיד את ישראל מול בעיות ודילמות אסטרטגיות ומוסריות כאחת, המחייבות התייחסות וחישוב מושכל של הסיכונים וההזדמנויות.

חיסולו של סינואר טרם מיצוי מהלך של משא ומתן עלול להעמיד את ישראל בפני בעיה קשה מול הקהילה הבינלאומית בכלל, ומול ארה"ב בפרט, כשישראל תואשם כמי שלא רצתה בהסדר לסיום המלחמה וכמי שסיכלה את האפשרות לסיום המלחמה באמצעות עסקת חטופים. מאידך גיסא, חובה יהיה על ישראל שלא להיגרר לסבבי שיחות אינסופיים השוחקים את המשפחות והציבור בישראל.

חיסולו של סינואר עשוי להוביל לסיום המלחמה במתכונתה הנוכחית, מה שיכול לצמצם במידה רבה את היקף הנפגעים האזרחיים ברצועת עזה כמו גם את היקף הנפגעים בצד הישראלי. במצב זה ראוי לבחון את היקף הנזק האגבי שעלול להיגרם כתוצאה מחיסול סינואר מבחינת מידתיות התקיפה. נזכיר כי על פי הנורמות של המשפט הבינלאומי פגיעה באזרחים בלתי מעורבים לא תיחשב לפשע מלחמה כשהיא מבוצעת באופן מידתי, כלומר כשהתועלת הצבאית הצפויה מהפעולה עולה על הסיכון שבפגיעה באזרחים. ברור לכול שחיסולו של סינואר מהווה הישג צבאי קריטי, והתועלת ממנו תהיה עצומה.

דילמה ערכית מוסרית נוספת נוגעת לאפשרות הפגיעה בחיי חטופים המחוזקים על ידי סינואר בסביבתו הקרובה כמגן אנושי וכתעודת הביטוח שלו. זאת ועוד, חיסולו עלול לגרום לפגיעה גם בחיי חטופים שאינם בסביבתו כפעולה של נקמה. הסיכון הזה ממשי, אלא שבהעדר עסקה מתאיין הסיכוי לשחרור חטופים שלא באמצעות מבצע צבאי. לכן לחיסולו של סינואר, שיוביל לקריסה תפקודית צפויה של חמאס, שתייצר מודיעין והזדמנויות מבצעיות שעשויות לייצר גם הזדמנות לשחרור חטופים רבים, יש גם ערך מוסרי-ערכי.

המלחמה ברצועת עזה נמצאת בשלבים קריטיים מבחינה אסטרטגית. כניעה ללחץ האמריקני להפסקת אש שאינה מוגבלת בזמן תוביל למעשה לאובדן הישגי המלחמה עד עתה ולתהליך שבסופו חזרה של שליטת החמאס ברצועת עזה. לכן, קריטי יהיה לייצר את ההבנות עם הממשל האמריקאי ואת גיבויו לחידוש הלחימה במקרה של הפרת ההסכם על ידי חמאס, ולחלופין את המנגנון לביסוס שלטון אזרחי חלופי לחמאס וגיבוי מלא לישראל בכל הנוגע לחיסול יכולותיו השלטוניות והצבאיות של הארגון. במקביל, יש להיערך לאפשרות של כישלון המשא ומתן לעסקה, שמשמעותו המשך הלחימה והעצמתה, ולהשקיע מאמצי-על כדי לחסל את סינואר, המהווה את המפתח לשרידותו של הארגון בעזה ולתמיכת הציבור הפלסטיני הרחב בארגון. שקלול ההיבטים האסטרטגיים של החיסול יחד עם אלה המוסריים-ערכיים בכל הקשור לנזק אגבי מחייב את מקבלי ההחלטות להפנים שחיסול סינואר מהווה נקודה ארכימדית במלחמה וחובה יהיה לקבל בהקשר זה החלטות שאינן פשוטות, מבחן למנהיגות הצבאית והמדינית של ישראל.

אין לסנואר סיבה טובה יותר להתעקש על עמדותיו, מאשר ההערכה כי בכך הוא עשוי להגדיל את הסיכויים להתרחבות המלחמה בין ישראל לאיראן ולחיזבאללה. מלחמה כזו תספק לו רווח כפול: היא תיגבה מחירים מישראל ובד בבד תביא להרפיית הלחץ מעל חמאס ומרצועת-עזה, מאחר שצה"ל ייאלץ להעתיק את מרבית מאמציו וכוחותיו אל החזית הצפונית. מבחינתו, עצם האיום במלחמה כזו משרת אותו, כיוון שהוא מהווה מנוף לחץ על ישראל להתגמש. לדידו של סנואר, "עסקה" עם ישראל הוא יוכל לבצע בכל שלב,  כשהוויתורים האחרונים מצד ישראל  יהיו נקודת הפתיחה להמשכו של המשא ומתן. מבחינתו, הודות לחטופים שבידיו הוא יוכל להתמיד בדרישותיו ובהיעדר לחץ צבאי הוא גם לא ישלם על משיכת הזמן. בערבו של יום, הזיקה שיצרו ארה"ב ו"המתווכות" בין הגעה לעסקה לבין הסרת איום המלחמה, אמנם מיתנה את המומנטום השלילי שנוצר לאחר חיסוליהם של פואד שוכר ואסמעיל הניה, אך גם הקשיחה את עמדות חמאס. ניתן לשער כי יוזמיה הניחו שמצב כזה יקל עליהם לחלץ ויתורים נוספים דווקא מישראל.

ממשל ביידן, שחותר להרגעה בעזה גם מסיבותיו שלו, צריך למצות גם את המנופים שבידיו, להשפעה ישירה או עקיפה על חמאס.

אם קיים סיכוי לשינוי בעמדת חמאס, תחת הנהגתו של סנואר, אזיי המפתח לכך הוא דווקא גיבוי מוחלט מצד ארה"ב, ובעידודה גם מצד ה"מתווכות", לעמדתה של ישראל ולהפעלת לחץ מתמשך – צבאי, מדיני (סילוק הנהגת חמאס מקטאר) ואזרחי (כגון שליטה באספקה הנכנסת לרצועה). צעדים שיבהירו לחמאס כי לזמן יש מחיר.

מה גרם לשינוי בגישתה של איראן 

דוברים איראניים הדגישו השבוע כי אין קשר ישיר בין המאמצים להפסקת אש ברצועת עזה לזכותה הלגיטימית של איראן להגיב נגד ישראל על חיסול אסמעיל הניה בטהראן. חלקם הוסיפו כי איראן לא חייבת למהר בתגובתה, היא תעשה זאת באופן מחושב "בזמן, במקום ובשיטה שתבחר". בעוד האיומים מצד איראן בתקיפה צבאית ישירה פחתו, דווח בתקשורת על לחצים שהיא מפעילה על חיזבאללה לנקום את מות שוכור.

בשום אופן אין להסיר מסדר היום את אפשרות התקיפה הישירה מצד איראן. טוב תעשה המערכת הישראלית אם תתמיד בגישתה החשדנית כלפיו, לרבות מהלכי שיבוש, סיכול ומנע. ואחר זאת, הנכונות האיראנית לקשור בין הפסקת האש להשהייה או מיתון התגובה מצריכה הסבר. אם (והדגש הוא על "אם") זוהי תולדה רק של השילוב בין ההיערכות הצבאית החריגה בחסותה של ארה"ב עם הפתח להצלת עזה מידיה של ישראל כי אז ניתן ללמוד מכך על המנופים העשויים להיות אפקטיביים גם בקשר לתחומים נוספים בפעילותה של איראן. ואם לאו – כדאי להבין מה עוד תרם לשינוי בגישתה. התשובה לכך נמצאת כנראה בציר וושינגטון-דוחא-טהראן.

האם יחודשו פיגועי ההתאבדות ?

"תאונת העבודה" שגרמה לפיצוץ המטען בתל-אביב ולמותו של המחבל משכם בטרם ביצע את זממו, מפנה את הזרקור לעבר הסכנה החדשה-ישנה הרובצת לפתחנו: פיגועי-התאבדות. החמאס והג'יהאד האסלאמי מיהרו ליטול אחריות ולאיים בחידושו של הדפוס הזה ויש להתייחס לכך ברצינות.

המוטיבציה הגבוהה בקרב הפלסטינים מיו"ש לפגע בישראל יחד עם  הזמינות של אמצעי לחימה, חומרי נפץ ומעבדות לייצור והרכבה של מטענים, ועם הכוונה יעילה מצד גורמי-מפקדה בשטח או מחו"ל יכולים לדחוף לכיוון הזה. הפרצות בקו התפר – קוראות לשב"ח וגם למחבל.

כדי למנוע היווצרותו של גל טרור מסוג זה, נדרש יישומם המיידי של הלקחים שישראל הפיקה לאחר מאות הרוגים בפיגועי התאבדות. בראש ובראשונה – הידוק ההגנה וסכירת הפרצות במרחב התפר – תוך החמרה משמעותית של הענישה ושל הסנקציות המנהלתיות נגד מי שמעורבים בהכנסתם של שוהים בלתי חוקיים, בהלנתם או בהעסקתם בישראל.

יש לברך על הגישה ההתקפית של גורמי הביטחון בפעילותם ביו"ש מאז ה-7 באוקטובר. אין מנוס מהגברה של  הקצב והעוצמה בפעולות הללו  לחיסול "מעבדות", מחסני אמל"ח והתארגנויות חמושות.

חיוני גם להגביר את המאמצים למניעת הברחות של אמצעי לחימה וחומרים דואליים המשמשים לייצור חומרי נפץ, מישראל או משטח ירדן,  אל שטחי יו"ש. שמיכת המשאבים קצרה. זה הזמן לבחון פתרונות יצירתיים תוך חיזוק ותגבור כיתות הכוננות.

אין מנוס גם מפני צעדים להגברת ההרתעה ובתוך כך הריסת בתיהם של מחבלים שמעורבים בפיגועים כאלה, בלי קשר לתוצאות הפיגוע או למקום מגוריו ולמעמדו של המחבל.

סיכומו של דבר, אין לפעול בעניין זה בגישה מידתית. יש לגדוע בתקיפות את הרעיונות הללו, בטרם יהפכו למגמה.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 23.08.2024.

הנוכחות הצבאית הישראלית לאורכו של ציר פילדלפי חיונית כדי להבטיח שחמאס ושאר ארגוני הטרור יתקשו לשקם את תשתיות הטרור העצומות שהקימו ברצועת עזה, בדגש על הנשק ושאר אמצעי הלחימה הרבים שהבריחו ממצרים במערכת מנהרות הענק שהקימו מתחת לציר, דרך מעבר רפיח עצמו ובדרכים נוספות. לאחר השלמת החשיפה של כל המנהרות וניטרולן, ישראל תצטרך להקים לאורך הציר מכשול תת-קרקעי דומה לזה שבנתה לאורך הגבול בין עזה לישראל, וצה"ל יצטרך להיות פרוס לאורך הציר כדי לוודא שהמכשול התת-קרקעי, החומה העילית, מערך הפיקוח על מעבר רפיח ושאר מרכיבי המערכת האמורה למנוע הברחות מתפקדים וניתן להגיב מיידית ולסכל כל ניסיון לחדור דרכם.

ברור למדי שביום שאחרי שתיפסק האש יפתחו ארגוני הטרור בעזה במאמץ עצום להבריח לרצועה נשק, וככל שתצטמצם הנוכחות הישראלית לאורך עורק החיים שלהם כן ייקל עליהם לעשות זאת. הסיכוי שכוחות מצריים ו/או כוחות ערביים או בין-לאומיים או כוחות של הרשות הפלסטינית יטפלו באתגר ביעילות – נמוך ביותר. הרעיון הזה נוסה בעבר ונכשל כישלון חרוץ. אין שום סיבה להאמין שהפעם יהיה זה אחרת.

ערב ההתנתקות ב-2005, ראש הממשלה שרון ניסה לשכנע את עצמו שאם נצא מציר פילדלפי העולם יכיר בכך שישראל איננה עוד הכוח הכובש בעזה. הובהר לו שלא רק שזה לא יקרה, אלא שפינוי הציר יאפשר הכנסת נשק בכמויות עצומות. שרון התעקש והתחזיות הקודרות התממשו, כאשר המון פלסטיני מוטט את החומה ונשק בכמויות עצומות הועבר לרפיח מול פני החיילים המצרים שלא נקפו אצבע. האם צה"ל נדרש בעקבות זאת להשתלט מחדש על הציר? יכולנו לעשות זאת, אבל "לא יצאנו כדי להיכנס מחדש". במקום זאת, שרון שלח משלחת צבאית בכירה להתלונן אצל המצרים. התלונה נרשמה וההברחות נמשכו ואף גברו.

מערכת הביטחון טוענת שאם ישראל תעזוב כעת את ציר פילדלפי וההברחות תתחדשנה, צה"ל יוכל לשוב ולהשתלט על הציר. צבאית יכולנו לעשות זאת גם ב-2005, אבל נמנענו מכך אז וגם הפעם יוצבו בפנינו שיקולים להימנע מכך. ארצות הברית תבטיח ללחוץ על מצרים ותזהיר שהמהלך עלול לגרום לפגיעה קשה באזרחים ולהוביל למלחמה אזורית, המצרים ידרשו הוכחות לכך שההברחות התבצעו ויאיימו בפגיעה ביחסים, ואיראן באמצעות שלוחיה תאיים בתגובה חריפה. ספק גם אם יעלה בידנו לאתר את ההברחות. מתקבל הרושם שהצלחת המודיעין בתחום זה לא הייתה מרשימה במיוחד.

לאור כל זאת, די ברור שאין תחליף לנוכחות ישראלית פיזית לאורך הציר כדי למנוע הברחות. אבל הנוכחות הזו חשובה בהיבטים אסטרטגיים נוספים. ראשית, כדי לעצב מציאות חדשה בעזה ב"יום שאחרי" המלחמה, שבה השליטה הצבאית הכוללת הנדרשת למלחמה בטרור היא בידי ישראל, חיוני להשאיר את השליטה בכל גבולותיה של עזה, כולל בציר פילדלפי, בידי צה"ל. כל הסדר אחר יקשה מאוד על צה"ל להבטיח שביכולתו למנוע התפתחות איומי טרור מהרצועה ובסופו של דבר נחזור למציאות של שבעה באוקטובר.

שנית, שליטה ישראלית קבועה בציר פילדלפי היא שתשלול שליטה של חמאס בציר זה והיא תהיה השינוי הפיזי המתמשך בשטח לעומת המצב לפני המלחמה, ובכך תהווה מסר לחמאס, לשאר מרכיבי הציר האיראני ולפלסטינים בכלל שמתקפת הטרור בשבעה באוקטובר הייתה טעות אסטרטגית ופגעה קשות בסיכוייהם לקדם את יעדיהם, ובראשם סילוק ישראל. זהו הכלי העיקרי, מעבר לפגיעה הקשה בחמאס, אותה ניתן לשקם, באמצעותו ניתן להניע תהליך של חשבון נפש פלסטיני ולהנחיל לאיראנים ולחיזבאללה את ההבנה שמי שפותח במלחמה נגד ישראל משלם על כך מחיר אסטרטגי.

מול כל השיקולים כבדי המשקל הללו ניצב הצורך הדחוף בשחרור החטופים, הסובלים מרה ונתונים בסכנת חיים. בראיית חמאס, דווקא נוכח האמור לעיל, חשוב להשתמש בחטופים כדי לעמוד על דרישותיה בעניין פילדלפי, כך שתוכל לטעון שמתקפת הטרור הייתה מהלך נכון ומוצדק, שהוכיח את עצמו מבחינה אסטרטגית. כך הפך העימות בנושא לסלע מחלוקת לא רק בהקשר של מניעת ההברחות, אלא גם בהקשר הרחב יותר. ויתור ישראלי בתחום זה יתפרש על ידי חמאס, איראן ושלוחיה כעדות לניצחון גישתם, עד כדי כך שניתן לתרץ ולהצדיק באמצעותו את דחיית התגובה הישירה למכות הקשות שספגו לאחרונה.

המתווכות מנסות למצוא סידור כלשהו שיאפשר לשני הצדדים לומר שהשיגו את יעדיהם, ושישמור גם על האינטרסים של מצרים, ארצות הברית וקטאר בעצמן, ובראשם מניעת הסלמה אזורית והפסקת הסבל של האוכלוסייה בעזה. עד כה ללא הצלחה, אם כי תוך התקדמות איטית. נראה שהדרך הטובה ביותר להתקדם לעבר מציאת הנוסחה הגואלת, כפי שהוכח לאחרונה, היא עדיין הגברת הלחץ הצבאי על חמאס תוך הבהרה שהמשך ההתעקשות מצידה כרוך במחיר גבוה עבורה.

התפרסם באתר N12, בתאריך 20.08.2024.