בתקשורת פורסם לאחרונה ש"לוועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח" אושר להתוודע לתכניותיו המבצעיות של צה"ל, צעד שהוא ללא ספק הכרחי לגיבוש התקציב שיועמד לרשות הצבא.

אולם אליה וקוץ בה: ניתן להניח בוודאות גבוהה שהתוכניות שיוצגו לוועדה אינן שונות מ"תכניות ההגנה" שבגללן צה"ל הובס ב-7 באוקטובר ומ"התכניות ההתקפיות" שבגללן ישראל נקלעה למלחמת התשה שנמשכת למעלה משנה, והיא אינה שולטת בעצימותה ובעיתוי סיומה.

הסיבה הראשית לכישלונות צה"ל בשנה האחרונה (כמו במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן") היא הסבתו ב-2004, בידי עצמו, מצבא שנועד להכריע מערכות במהירות, לצבא שנועד להכות באויב "מכות קשות עד שהוא יבין ויירתע", וזאת, גם בלי שהוכרע והובס. כצפוי מראש, וכפי שהוכח בעבר, בלי הכרעה, האויב אינו מתנדב להיכנע.

אף שצה"ל הונחה על ידי ועדת וינוגרד ובעיקר על ידי ועדת שומרון להסב עצמו בחזרה לצבא מכריע, הוא נשאר צבא מרתיע, שאין לו יכולת, ידע מצביאותי ותוכניות מגירה למניעה של הכרעתו במגננה ולהכרעת אויביו במתקפה.

מפתח להבנת הכשל הנורא מספק מאמר שפורסם ב-2020 במרכז דדו, וכותרתו "הגנה רב-ממדית – אלוף הלוי". המאמר זמין לקריאה במרשתת. חיוני להדגיש שהמאמר איננו מאמר דעה, אלא מסמך שהוכן במסגרת תוכנית רב־שנתית של צה"ל, "תנופה", בידי צוות קצינים שהרצי הלוי, אז אלוף, עמד בראשו.

קריאת המאמר מטלטלת מהסיבות הבאות:

1. המסמך משקף את ניתוקה של חשיבת הפיקוד הבכיר בצה"ל מאמנות המלחמה, ועקב כך גם מתורת הלחימה של צה"ל. תורת הלחימה של צה"ל מחייבת כחוק מדינה, והתעלמות גורפת מתכניה היא ככל עבירה על החוק.

2. המסמך משקף התעלמות מאסטרטגיית ההגנה הלאומית של ישראל, שלאורה צה"ל נבנה, ועד 2006 ניצח במהירות בכל מלחמותיו, והשיג הכרעות צבאיות, שהדרג המדיני המיר בהכרעות מדיניות. מרכז דדו זוהה כבית יוצר להגיגים ולרעיונות צבאיים פסבדו-מקצועיים, שהובילו לתבוסת צה"ל ב־2006, ולכן צה"ל הונחה ב־2007 לסגור אותו ולהפעילו בהתאם לייעודו המקורי.

3. לא ייתכן שתקציב הביטחון החדש ומבנה הכוח יותאמו לדוקטרינת לחימה שמנוגדת למדיניות ולאסטרטגיית ההגנה הלאומית ולדוקטרינת ההרתעה שהמיטה על ישראל שרשרת תבוסות ואסון לאומי.

נכון, אפוא, שהמלצות ועדת נגל יתבססו על לקחי מלחמה של ועדת חקירה לאומית, שתסביר את הגורמים לכישלון צה"ל ב-7 באוקטובר ואת כישלונו בהכרעת אויביו במערכות הסיזיפיות שהוא מנהל סימולטנית ברצועה ובלבנון. לדאבון הלב, ועדת חקירה כזו טרם הוקמה.

מאחר שלא ניתן למנוע עיכובים באישור התקציב ובשיקום צה"ל, בלית ברירה על ועדת נגל לבסס את עבודתה על הלקח הראשי של ועדות וינוגרד ושומרון, שהוגדר בתמציתיות כחזרה ליסודות: מדיניות ההגנה הלאומית, שהמציאות הביטחונית כיום מקנה לה משנה תוקף; דוקטרינת ההכרעה המקורית, שבלעדיה צה"ל לא יכול לממש את מדיניות ההגנה; מבנה והרכב הכוח שיאפשרו לצה"ל להסיר איומים בעודם באיבם, במלחמת מנע, לפני צמיחתם לממדים מפלצתיים.

פורסם במעריב, בתאריך 20.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

היוזמה למנוע הפתעות אסטרטגיות עתידיות, באמצעות הקמת גוף היפכא מסתברא מודיעני שיפעל לצד הדרג המדיני מבוססת על לקח מוטעה לפיו הגורם לאסון ה-7 באוקטובר הוא המודיעין שנכשל במסירת התרעה מוקדמת.

חיוני על כן להדגיש שאסון ה-7 באוקטובר לא נגרם בגלל כשלון המודיעין למסור התרעה, אלא בגלל, שכמו ב-73, הדרג הפיקודי בצה"ל לא נערך, כנדרש ממנו מקצועית, למנוע הכרעה במקרה של כישלון המודיעין לספק התרעה.

מחויבותו המקצועית של הדרג הפיקודי להיערך בקביעות למניעת הכרעה גם במקרה של הפתעה בלתי נמנעת נגזרת ממדיניות ההגנה הלאומית של ישראל ומהנחות היסוד הראשיות שלה שהן אלה:

1. האויב עשוי לפתוח בסבבי מלחמה נוספים בכל עת.

2. לעולם אין להעריך את כוונות האויב ומצבו התודעתי ובכלל זה אין לקבוע את מידת ה"מורתעות" שלו.

3. קו המגע בקרב הגנה לעולם יכול להיפרץ; כדי למנוע הכרעה ותבוסה על המגן להיערך להכלת האויב הפורץ בשטחיו עד להשמדתו בהתקפת נגד.

4. לעולם הצד המגן עלול להיות מופתע מעיתויה או ממקומה של המתקפה או משניהם גם יחד; עליו לנצל את משאביו הנתונים כדי להיערך מראש למניעת הכרעתו חרף ההפתעה הזו.

5. מאחר וישראל חסרת עומק להכלת מתקפה של האויב בשטחיה וכמסקנה ממדיניות ההגנה הלאומית שנקבעה ב-1950, שלפיה ישראל לא תשוב ותנהל כב-48 מלחמות על אדמתה וכנגזר מארבע הנחות היסוד הנ"ל, ישראל תסיר איומים אפשריים עליה בעודם באיבם "מחוץ לגדר", במלחמת מנע מקדימה בעיתוי שיקבע על ידה.

ישראל הובסה ב-7 באוקטובר ושנה אחרי הבסתה אין בידה הישגים צבאיים אופרטיביים ברי המרה להישגים מדיניים אפקטיביים, בגלל סיבות אלה:

1. בגלל ניוונו והקטנתו של הדרג המתמרן-מסתער בצה"ל במאה זו, נשללה יכולתו לממש את מדיניות ההגנה, כלומר, להסיר איומים במלחמת מנע מקדימה מחוץ לגדר; המחדל הזה אפשר לאיומים שצמחו ברצועה ובלבנון באין מפריע, להיהפך למפלצות צבאיות בעייתיות להסרה.

2. בגלל העדר עומק קרקעי, למרות שצה"ל ידע על הקמתן של דיביזיות קומנדו מתמרנות-מסתערות רגליות בצבאות חמאס וחיזבאללה, הוא לא בנה בשטח ישראל (כאלטרנטיבה למלחמת מנע לחיסול הדיביזיות בשטח האויב) מערכת הגנה אופרטיבית, שתאפשר למנוע את הכרעת צה"ל והבסתו, במקרה של הפתעתו, כפי שקרה באורח בלתי נמנע ב-7 באוקטובר ברצועה ונמנע בנס בצפון.

3. בגלל ניוונו של הדרג המתמרן-מסתער מצד אחד והממדים המפלצתיים של האיומים שצמחו ברצועה ובלבנון מצד שני, צה"ל חסר מפרוץ המלחמה יכולת מבצעית ובעיקר ידע מקצועי מצביאותי להפעלת מהלכי תמרון יבשתיים עמוקים במסגרת מתקפת נגד אופרטיבית אחרת שתספק הישגים אופרטיביים; בלי השגתם לא ניתן לסיים את המלחמה בהסדרה מדינית בעלת ערך: כזאת שתאפשר לאזרחי המדינה לאורך הגבולות ובמרכזה לחיות בביטחון ותדחה את סבב המלחמה הבא לעתיד הרחוק.

במקום להקים גוף היפכא מסתברא מודיעיני שיעמיד לרשות הדרג המדיני "הערכות" מודיעין (למעשה ניחושים) נוספים על כוונות האויב, האינטרסים שלו ומידת מורתעותו, נכון ליזום לאלתר את הפעולות הבאות:

1. להטיל על וועדת החוץ והביטחון שמורכבת מנציגי כל המפלגות, להוציא מתחת ידה בעזרת מומחים צבאיים, תחקיר תמציתי של הסיבות הראשיות לתבוסת צה"ל ב-7 באוקטובר, להישגיו הדלים בחרבות ברזל והמלצות לתיקון מיידי של ליקויים מכוננים בצה"ל.

2. להנחות את צה"ל להתמקד במודיעין הצבאי, להוציא מידיו את העיסוק במודיעין הפוליטי של האויב ולהעבירו לאחריות משרד החוץ והמל"ל.

3. להקים במסגרת המל"ל או ועדת החוץ והביטחון צוות "היפכא מסתברא" – לא מודיעיני כהצעת החוק שאושרה, אלאאגמ"י – מבצעי שיבחן את עמידת תוכניותיו האופרטיביות של צה"ל בעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים ובנדרש ממנו על פי מדיניות ההגנה הלאומית ובמידת הצורך יעלה בפני הדרג המדיני רעיונות מבצעיים אופרטיביים אלטרנטיביים לתוכניות צה"ל.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 20.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

היקף ההרוגים והנפגעים בשבוע החולף ממחיש פעם נוספת את מחיר הדמים הכואב של המלחמה. בימים שבהם אנו קוברים את מתינו ומתעטפים ביגון על זיו-העלומים והגבורה, קשה להרים מבט לעבר היעדים והמטרות הגדולות, אך דווקא בזמנים אלה, חשוב להתבונן בהם, כמצפן למהלכינו הבאים וכדי להבטיח שהמחיר לא יהיה לשווא.

מה היעד הלאומי? אפשר להעריך כי רוב הציבור במדינה יסכים להגדיר את מטרת-העל כ"הבטחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה, מאוחדת, חזקה ומשגשגת". למרות שכל מילה ניתנת לפרשנויות שונות , אין בכך לטשטש את הרעיון הכללי.

שנת המלחמה ניתקה אותנו משאלות החזון ואילצה אותנו לעסוק בקיום.

הישגי המלחמה – למרות שטרם הושגו כל מטרותיה -ותוצאות הבחירות בארה"ב, פותחים פתח לעיסוק מחודש בכך, לאורם הבוהק של לקחיה.   

הנשיא האמריקני המיועד דונלד טראמפ יכנס לכהונתו רק ב-20 ינואר 25', אך בחירתו כבר נותנת את אותותיה בהתנהלות השחקנים במגרש האזורי והעולמי.

המינויים המסתמנים בממשל החדש הם בשורה טובה לכל מי שרואה באיראן סכנה לשלום וליציבות בעולם ושורש כל הרע במזרח התיכון. הם מבשרים על כוונה לחזור ולאמץ את הגישה הריאליסטית, בהתמודדות עם המשטר בטהראן וגרורותיו, ולנקוט מולם מדיניות פרואקטיבית ותקיפה, שמבוססת על אינטרסים, כוח ועוצמה.

כגודל ההזדמנות שיש בגישה זו לממשלה בישראל, כך גודל האתגר שהיא נושאת בחובה. ישראל תצטרך להראות לממשל הנכנס כי שותפותו עמה היא לא רק מימוש של מחוייבות ערכית בין בעלות ברית החולקות תפיסה אידיאולוגית וערכים דומים, אלא גם השקעה כדאית לארה"ב!

ישראל תצטרך להוכיח את היותה נכס לארה"ב: ביטחוני, טכנולוגי וכלכלי. 

על ישראל יהיה לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, שמסוגלת להוביל קואליציה של מדינות מתונות נגד איראן והאסלאם הראדיקלי, ביכולתה להגן על עצמה , להיות שחקן מפתח בפיתוח הכלכלי והטכנולוגי של האזור ואף לסייע בקידום האינטרסים של אמריקה באזור ובעולם.  טראמפ ירצה לראות את ישראל כעוגן של ארה"ב במזרח-התיכון , חזקה ומנצחת ולא תלותית ומהססת.

לפני הכל,  ובלי קשר לציפיות הללו, ישראל  צריכה להוכיח שהיא מסוגלת בכוחות עצמה – גם אם בתמיכה אמריקנית – להגן על עצמה ו לסיים בניצחון מובהק את המלחמה הרב-זירתית שנכפתה עליה ב-7 באוקטובר.

ישראל פגעה קשות בחמאס בעזה ובחיזבאללה בלבנון. היא הנחיתה מכה כואבת על החות'ים בתימן , חשפה את איראן לעימות ישיר שממנו היא ביקשה להימנע, הוכיחה שטהראן לא יכולה להושיע את כוחות הפרוקסי שלה מידיה של ישראל, והמחישה שאיראן חדורה על ידה.

למרות זאת, ישראל עדיין לא השיגה את כל מטרותיה. חיזבאללה מצליח לבסס שיגרה של ירי רקטות וכטב"מים לעומק ישראל ולערי הצפון בנוסף לישובים סמוכי הגבול ואנשיו מצליחים לגבות מחיר מכוחות צה"ל, באזורי הלחימה בלבנון. חמאס בעזה מזנב בכוחותינו וממשיך לשמר את מעמדו באוכלוסיה על ידי השליטה בסיוע ההומניטארי. הנהגת האירגון ממשיכה להתעקש על דרישותיה בנוגע לחטופים. בשני האירגונים  עדיין יכולים להתאושש מהמכות שחטפו ובזמן פחות ארוך ממה שמקובל לחשוב. זאת, הודות ליכולות השיוריות שלהם, לתמיכה החיצונית שמובטחת להם, לפעילי השטח ולנאמניהם הרבים שעדיין נותרו, ולמרכיבים שהם מנסים לשלב בכל הסדרה עתידית.

אמנם אין לראות כשיקול זניח את החשש מפני צעדים שממשל ביידן יהיה עלול לנקוט בימים שנותרו לכהונתו, אם ישראל תסטה מהמסגרת המוסכמת ללחימה בחזיתות השונות, אך מחירו עלול להיות כבד מדיי.    

ישראל צריכה לפעול מהר ובהחלטיות כדי לעצב את המציאות בגבול הצפון ובעזה.  הגיע הזמן לגבות מחיר גם ממדינת לבנון. במקביל לפעילות הקרקעית בדרום המדינה, נכון להרחיב את הפגיעה בביירות, לשבש את פעילות שדה התעופה, לבחון הטלת סגר ימי, ולהגביר על ידי כך את הלחץ הפנימי על חיזבאללה.

אשר לחמאס – עד להסרתן של המשקולות שהניח ממשל ביידן מעל רגליה של ישראל, נכון להמשיך בלחימה בצפון רצועת עזה ובפעולות הממוקדות בשאר אזורי הרצועה. לצד זאת, יש להגביר את הלחצים גם על דרג ההנהגה היושב בקטאר. לא ברור מה עלה בגורל האיומים שיוחסו להנהגה הקטארית, לסילוק מנהיגי חמאס המתארחים בשטחה. אין להרפות מכך.  

הסרת הכפפות מולה עשויה לשרת שתי מטרות חשובות: הראשונה – כדי לפגוע  במפקדת הארגון שמכווינה ומתאמת את פעילותו וגם תפעל לשיקומו, והשניה – כדי לקדם עסקה להשבת החטופים. העברת מרכז הכובד בקבלת ההחלטות בחמאס שעבר אל המוקד הזה, מחייבת להגביר את המאמצים מולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מצרים כבר שנים מנסה למצב את עצמה כמתווכת הוגנת במשאים ומתנים שונים בין ישראל לבין תנועת חמאס. בראייתה, התפקיד מקנה לה יוקרה מדינית ומידה לא מבוטלת של קרדיט בקרב הגורמים הרלוונטיים בוושינגטון, ממנה היא מקבלת את סיוע החוץ הביטחוני השני בגודלו במזרח התיכון, אחרי ישראל. במקביל, המעמד מקנה לה חשיבות גם בקרב מדינות האזור ואין זה דבר של מה בכך בעבור קהיר, שרואה בעצמה – עדיין וחרף לא מעט מהמורות – הגמון אזורי.

כך, לאורך השנה האחרונה, ניסתה מצרים כבעבר למצב את עצמה כמתווכת במשא ומתן בין ישראל לבין חמאס בכל הנוגע לחטופים הישראלים, כשמנוף עיקרי אחד ויחיד עומד לרשותה אל מול חמאס – המנהרות שבין רפיח העזתית ורפיח המצרית. אותן מנהרות שדרכן הוברחו כספים, אמצעי לחימה, אנשים, ואף סחורות דו-שימושיות אסורות מבחינת ישראל. השלטון המצרי לא רק שידע אודות קיומן, הוא זה שנתן את האור הירוק לקיומן. גורמים המקורבים לשלטון המצרי הרוויחו הון מקיומן, אך חשוב מכך היה הערך האסטרטגי שלהן בעיני המשטר המצרי: ההבנה השקטה בין המשטר לבין הנהגת חמאס לפיה חמאס בעזה לא יסייע לגורמי טרור בחצי האי סיני, דוגמת תאי דאעש המקומיים, לפעול נגד המשטר המצרי ולחתור תחתיו. בתמורה, "העלימה" כביכול ההנהגה המצרית עין מההברחות המדוברות.

אלא שאת ההסדר הזה טירפדה ישראל, כשהתעקשה להכניס את צה"ל לרפיח, למרות העובדה לפיה ידעה אודותיו עוד הרבה קודם לכן. זעקותיה ואיומיה של קהיר לא צלחו, הפעם, למנוע את המהלך הכל כך חשוב הזה. מעבר לחשיבות ההישג הישראלי הצבאי ברפיח ב"חשיפת" המנהרות ותעשיית ההברחות הענפה ממנה נהנו בכירי חמאס, לצד העובדה שרבים מבכירי חמאס נמצאו ונוטרלו ברפיח עצמה, לרבות לאחרונה יחיא סינוואר בעצמו ובכבודו, הרי שבכניסתה לרפיח, ניטרלה ישראל את המנוף היחידי האמיתי שהיה לקהיר על חמאס בכל הנוגע במשא ומתן. השנאה התהומית שבין המשטר המצרי לבין חמאס ידועה לכול. חמאס נתפסה על ידי המצרים כזרוע פלסטינית של תנועת האחים המוסלמים, שהוקמה במצרים בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מדובר בתנועה שנרדפת במצרים, ביד ברזל, ושכל השייך לשורותיה נשלח לכלא למאסר ממושך במצרים. המצרים אינם שוכחים את קטל החיילים המצרים, בידי חמאס, שזלג לשטח סיני ב-2012 לאחר שעלה לשלטון איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי.

אז מה למעשה התפקיד המצרי, כיום, בכל הנוגע לעסקת החטופים? האם, בעקבות חיסול רב-המרצחים יחיא סינוואר, הקריאה להמשך התיווך המצרי אל מול בכירים כאלה או אחרים בתנועת חמאס בעזה או בקטאר נכונה? בהנחה שקהיר איבדה את קלף המיקוח המרכזי שלה, בדמות מנהרות רפיח, הרי שהתשובה ברורה למדי. כמו כן, בעקבות חיסול יחיא סינוואר, והחלשתה הניכרת של תנועת חמאס ברצועת עזה לאחר שנה שלמה של לחימה עצימה לפני כן, נשאלת השאלה לשם מה לשוב ולהעלות את קרנה של התנועה על ידי קריאה למצרים לשאת ולתת שוב עם שארית מנהיגיה? במיוחד כשאין ביכולתה להשפיע עליהם, בהיעדר מנופיה.

לעומת זאת, למצרים ישנן יכולות מוכחות בתחום איסוף מודיעין. היא מצטיינת בכך בעיקר בכל הנוגע באיתור גורמי טרור הקשורים באיסלאם רדיקלי, האחים המוסלמים ו/או זרועותיהן באזור. זאת שכן היא עסקה בכך עשרות שנים במטרה לוודא שאין בידיהם הכלים לפגוע ו/או לערער את השלטון המצרי הנוכחי. אם כך, ובשל הרצון הבוער של קהיר לסיים את המלחמה מהר ככל האפשר על מנת לשקם את הכלכלה המצרית שנפגעה קשות בעקבות המלחמה, יש לעודד את מצרים לאתר – באמצעות היכולות המודיעיניות המצוינות שלהם – את החטופים. השאירו את המשימה למצרים, הם ידעו לעשות זאת, כשבקצה המשימה מובטחת תמורה ראויה – סיום המלחמה באופן שהולם, בין היתר, גם את האינטרסים המצריים.

זהו התפקיד שבו מצרים תצטיין, שכן היא מצוידת בכלים המתאימים, בשפה, ובמנטליות שהמעניקים לה את כל היכולות להצליח בו. כך גם גוברים הסיכויים שישובו אלינו כל החטופים, כשתמורה ראויה תסופק לכל גורם שהמצרים ידעו לאתר שמחזיק באחד מיקירינו.

פורסם באתר N12, בתאריך 24.10.2024.

חיסולו המבורך של רב המרצחים יחיא סינוואר העלה לדיון מחודש את המצב הרצוי מבחינת ישראל ברצועת עזה, כדי שזו לא תוכל עוד לאיים עליה. מדינות ערביות, שסירבו להשתתף בניהול הרצועה כל עוד מנהיג חמאס בחיים, עשויות כעת לשקול מחדש את עמדתן. ואולם, ללא קשר לשאלה מי ישלוט בעזה, ישראל חייבת להתעקש על שלושה מרכיבים חשובים: בעזה לא יוכר עוד אף פלסטיני כפליט, לא יהיו ברצועה עוד מחנות פליטים ולא תהיה בה עוד סוכנות פליטים (אונר"א).

כל חזון ישראלי ל"יום שאחרי" בעזה חייב לגעת ישירות במוטיבציה הפלסטינית להשמיד את מדינת ישראל. אם ישראל אכן רצינית באמירה כי "מה שהיה הוא לא מה שיהיה", אסור לה להסתפק ביכולותיהם הצבאיות של הפלסטינים או בסידורים טכניים ואופרטיביים של ניהול החיים ברצועה. נטרול היכולות הצבאיות והניצחון בשדה הקרב הם תנאים הכרחיים להגשמת יעדיה של ישראל, אך לא מספיקים. כדי לנטרל באמת את האיום מרצועת עזה, יש לפעול כדי לגדוע את תקוותם של הפלסטינים כי בכוחם להביא לסופה של מדינת היהודים.

הביטוי הבולט ביותר לתקווה הפלסטינית הוא תופעת "הפליטות" – תופעה פיקטיבית ומלאכותית, שנועדה לשרת מטרה פוליטית אחת ויחידה: חיסולה של ישראל. כל עוד קיימים פליטים פלסטינים, מחנות פליטים, וסוכנות או"ם מיוחדת (אונר"א), הפלסטינים מאמינים שחלומם להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינה ערבית באמצעות שיבה ליפו, רמלה וחיפה, הוא חזון בר-מימוש.

במסגרת החזון הישראלי ליום שאחרי בעזה, ובמקביל לתהליכים אחרים של דה-רדיקליזציה (למשל במערכת החינוך), חייבת ישראל להתעקש שבעזה, או בכל חלק ממנה שיועבר לשלטון פלסטיני או ערבי, אין ולא יוכרו יותר פליטים, ולא יחולקו יותר תעודות פליט. מלכתחילה לא היה צריך להכיר בפלסטינים שהגיעו ב-1948 לרצועה כפליטים, וכעת, אחרי שהתבררו התוצאות ההרסניות של הנצחת מעמד הפליטות הפיקטיבי הזה במשך 75 שנה, וביתר שאת, בתשתית האידיאולוגית לטבח ב-7 באוקטובר, ישראל חייבת להתעקש – לא עוד.

ישראל חייבת להתעקש שמחנות הפליטים יפורקו (או שלא ייבנו מחדש) בחלקים של רצועת עזה שיועברו לשלטון פלסטיני או ערבי. המסר לפלסטינים צריך להיות ברור – הדבר היחיד שישראל מוכנה לסבול הוא שיקום אמיתי של עזה, ולא כזה שמתכוון להנציח את חזון חיסולה של ישראל. על ישראל להתעקש גם על פירוקה של סוכנות אונר"א. מכיוון שלא יהיו יותר פליטים בעזה, לא יהיה גם צורך בסוכנות פליטים. אם הפלסטינים דורשים ממשל עצמי פלסטיני עבור פלסטינים בערים פלסטיניות, הרי שהם אינם עוד פליטים.

חשוב לזכור כי בעיניים פלסטיניות, הפליטים וסוכנות אונר"א הם הביטוי המוחשי ביותר לסירובם להכיר בתוצאות מלחמת העצמאות ב-1948 ובהקמתה של מדינת ישראל. בדיוק בשל כך, המסע הארוך של החברה הפלסטינית לעבר השלמה עם קיומה של מדינת היהודים חייב להתחיל בפירוקה של אונר"א ובמחיקת תופעת הפליטות. בכך תתחיל ישראל לפעול בפעם הראשונה באופן עמוק נגד הכוונות של הפלסטינים, ולא רק נגד היכולות שלהם.

פורסם בישראל היום, בתאריך 22.10.2024.

הדיווח על התרעת השב"כ מליל ה-7 באוקטובר 2023 נראה כיום כמסווה לידיעה ביטחונית אמיתית. הכתבים שפרסמו את הידיעה, שאינם פרשנים ביטחוניים מנוסים, הציגו תמונה מוטעית המעוררת חשד. ניתוח מעמיק מעלה ספקות לגבי אמינות הפרסום ומניעיו.

התרעה ביטחונית ממשית למלחמה אינה מועברת בהודעה כתובה בשעה 02:58, אלא בנוהל מסודר וברור, הכולל שיחות ישירות בין בכירים בשב"כ, צה"ל והמשטרה. איום חמור היה מפעיל נהלי חירום וכוחות נוספים בשטח. היעדרם של אלה מעיד כי השב"כ לא הבין את חומרת המצב. השב"כ היה שקוע בקונספציה השגויה שהאמינה שחמאס אינו מתכוון למלחמה כוללת. יתרה מזאת, אם השב"כ היה מזהה את המצב כראוי, הוא היה שולח הרבה יותר מצוות טקילה בודד. זוהי עובדה נוספת שמוכיחה שהשב"כ לא הבין את חומרת הבעיה.

המחשבה שהשב"כ הדליף ידיעה כה חלשה מבחינת ההיגיון המבצעי שלה, גם היא מעוררת ספק. להבנתי נראה כי ישנה סבירות גבוהה שהדלפה זו לא יצאה מהשב"כ עצמו, אלא ממשרדו של גורם אחר, אולי מהמשרד הממונה על המשטרה.

אם הידיעה תעורר מחלוקת, היא תתמקד בניצב אמיר כהן ולא בעימות בין השב"כ למשטרה. כהן, שהודח מתפקידו תחת לחץ פוליטי, עשוי להיות המניע להדלפה. הכתבים רמזו על כך באומרם: "כששר הפנים מנהל מאבקים פנימיים, לעיתים כלי המשחק הם לא רק הפוליטיקאים אלא גם גורמי הביטחון."

ייתכן שמאחורי ההדלפה עומדים גורמים פוליטיים המבקשים לפגוע בראש השב"כ רונן בר ובמפקד מחוז דרום של המשטרה. הדבר מדגיש את המורכבות הפוליטית והביטחונית של המצב ואת המניעים האפשריים מאחורי חשיפת המידע.

הדיון בהתרעת השב"כ מסיט את תשומת הלב מהבעיה העמוקה יותר: הכשל המערכתי שקדם למתקפה. צה"ל והשב"כ היו שבויים שנים בתפיסה שגויה, מה שהוביל לכישלון חמור בזיהוי האיום ובמניעת האסון.

במקום להתמקד בהאשמות הדדיות בין המשטרה לשב"כ, עלינו לחקור את הליקויים המבניים והאסטרטגיים שמנעו מכוחות הביטחון לזהות את הסכנה במלואה. הבנת שורשי הכשל חיונית למניעת הישנותו בעתיד ולשיפור המוכנות הביטחונית של ישראל.

פרשת "ההתרעה" משקפת יותר את הנרטיבים המניעים את הפוליטיקה הביטחונית בישראל מאשר את תוכן האזהרה עצמה. במקום להתמקד במאבקי כוח פנימיים המסיחים את הדעת, יש לתת עדיפות עליונה לניתוח מעמיק של הכשלים המערכתיים שאפשרו את המתקפה. רק הבנה יסודית של אלה תאפשר שיפור אמיתי במוכנות הביטחונית העתידית של ישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21.10.2024.

חיסולו של מנהיג חמאס -יחיא סנואר הוא הישג משמעותי של ישראל, שמעבר לחשיבותו הסמלית הוא צפוי להשפיע גם על מעמד ארגון הטרור, מדיניותו, עמדותיו והתנהלותו. למרות זאת, עדיין לא ניתן להספיד את חמאס שכבר הוכיח את יכולתו להתמודד עם משברים קשים. על ישראל להמשיך במאמציה ברצועת-עזה עד להשבת החטופים ולהשגתן המלאה של המטרות שהגדירה.

ההשפעות העיקריות של החיסול :

• מכה לציר ההתנגדות בהובלת איראן:

חיסולו של סינואר – שידע להעריך את פועלה של הרפובליקה האסלאמית לבניית כוחו של חמאס-  מְקָרֵב את חיסול הזרוע העזתית של התמנון האיראני, זה קורה במקביל לפגיעה הקשה בזרוע הנוספת שלו בגבולנו הצפוני  ולירידתם שאולה גם של נסראללה ובכירי הארגון.

• פגיעה מוראלית ואירגונית בחמאס-עזה:

סנואר מצטרף להניה, דיף, מרואן עיסא ושורה ארוכה של בכירים שניהלו את "מדינת חמאס" בעזה ובנו את כוחה הצבאי. מותם מסמל את שקיעתו של המפעל הזה ועמו גם את הניסיון התקדימי המסוכן לקיום ישות סמי-מדינתית של "האחים המוסלמים" באזורינו.

• העברת מוקד קבלת ההחלטות של חמאס להנהגה בחו"ל :

לאורך שנים ההחלטות בחמאס התקבלו בהסכמה של מנהיגיו בארבעת מוקדי הכוח שלו: רצועת-עזה, יו"ש, בתי-הכלא הביטחוניים בישראל ובחו"ל. בשני העשורים האחרונים התחזקה מאוד השפעתם של אנשי עזה בתהליכים אלה, על חשבון נציגי יו"ש וחו"ל. לנוכח המציאות בעזה יש להניח כי מרכז הכובד בקבלת ההחלטות יעבור עתה להנהגה בחו"ל, בראשותו של חאלד משעל.

• הגברת המאמצים מול יו"ש:

השינוי ביחסי הכוחות בהנהגת חמאס יאפשר לחאלד משעל ולשותפיו להנהגה שמוצאם מיו"ש לממש את תפיסתם (שנבלמה על ידי אנשי עזה) ולהגביר את ההשקעה לבניית תשתיות האירגון ביו"ש. יש להניח כי הם יבקשו לנצל את ההזדמנות כדי להגיע להסדרים שיאפשרו לאירגון להשתלב באש"פ וברש"פ כנקודת זינוק שממנה יוכלו להשתלט עליהם מבפנים.

• גמישות רבה יותר במו"מ על החטופים ועתיד עזה

חיסולם של יחיא סינואר ומרבית מקורביו בצמרת חמאס בעזה, עשוי להקל על ההנהגה בחו"ל להתפשר בחלק מהדרישות שהוא הציב במשא ומתן ולהגיע להסכמות בסוגיות הנוגעות לעזה, לרבות בעניין שחרור החטופים. כל עוד דמו של סינואר רותח וביחוד כשאחיו -מוחמד עדיין מכהן בצמרת הארגון, לא יהיה לכך ביטוי ממשי בעמדות שיוצגו. יתכן שחמאס אפילו תקשיח את עמדותיה. אך עם הזמן וככל שהלחץ עליהם יועצם, יגבר הפיתוי של ההנהגה בחו"ל להתגמש, במיוחד כשסביבתם תהיה נקייה יותר מאנשי-עזה. כך גם בעניין המשך המלחמה, "היום שאחרי", היחסים עם הרשות הפלסטינית ושאר הסוגיות הקשורות לעתיד הרצועה.

כיצד על ישראל לפעול?

המלחמה בחמאס לא תמה והיא גם לא מתוחמת לגבולות עזה בלבד. מטרות המלחמה טרם הושגו במלואן. השבת החטופים היא היעד שלגביו מימד הזמן הוא קריטי. במישור הביטחוני נכון בעת הזו להגביר את המאמצים בשלושה תחומים-

• הגברת הלחץ הצבאי בצפון הרצועה ובאזורים נוספים. זה נחוץ כדי למנוע את התאוששות חמאס, להעמיק את הפגיעה בפעילים וביכולות שנותרו לאירגון הטרור, לשבש את מאמציו לחזור ולמשול ולקפד את ראשיהם של מי שימונו כמחליפים. הגברת הלחץ גם תספק צידוק לגורמים בחמאס- ככל שיהיו כאלה – שיבקשו להתפשר בנושא החטופים. את הצעדים שארה"ב מבקשת להחיל בתחום ההומניטארי נכון לשקול רק כחלק מהתמורות במו"מ.
• הגברת הלחץ על מקבלי ההחלטות במפקדת החמאס בחו"ל ועל על קטאר שמארחת אותם בשטחה.  היא כבר לא תוכל לתלות את הקולר בסנואר ובשותפיו.
• הגברת המאמצים לפגיעה בתשתיות הצבאיות והאירגוניות של חמאס ביו"ש , למניעת ערוצי התיאום בינן לבין המפקדה בחו"ל ולסיכול אנשי מפקדה זו המעורבים בהנעת פעילות הטרור.

בחלוף שנה מהטבח הנורא ישראל ממשיכה לסמן לעולם המערבי את הדרך להתמודד עם זרועותיו של התמנון האיראני. בעזה, בלבנון, בתימן, ביו"ש. ההצלחה מרשימה. המלאכה לא תמה. אתגרים רבים לפנינו. בהסרתם המלאה של האיומים, במניעת התחדשותם וגם בהתמודדות עם ראש התמנון.

התפרסם באתר N12, בתאריך 20.10.2024.

חיסולו של יחיא סינואר במרחב רפיח הוא לבטח הישג צבאי מרשים ביותר. פרי ותוצאה לביסוס מאמצי השליטה הצבאית במרחב פילדלפי ורפיח, תוך חתירה מתמדת לחיכוך עם פעילי חמאס, המובילה למנוסה מתמדת של מפקדי חמאס ופעיליה ומייצרת הזדמנויות מבצעיות ומודיעיניות. לכן, כל ניסיון להציג את החיסול כמקרי, חוטא בהכרח לאמת ולהיגיון הפעולה הצבאית במרחב. התוצאה וההישג, כמו כמה הישגים חשובים ומשמעותיים אחרים לפניו, מבססים את היגיון ההתעקשות להשתלטות על ציר פילדלפי ועל מרחב רפיח ועל שימור השליטה הצבאית במרחב וביסוסה. מבלעדיה, כאמור, לא היה נולד ההישג המשמעותי של חיסול סינואר.

חיסול סינואר הוא מכה קשה ואפילו אנושה לחמאס כארגון. יכולותיו הצבאיות המאורגנות של חמאס נשללו ממנו כבר לפני כמה חודשים, כאשר המשך המאמץ הצבאי מכרסם גם ביכולות הצבאיות השיוריות, שהופעלו על ידי הארגון במתכונות של מלחמת גרילה וטרור נגד כוחות צה"ל במרחב, עם ירי מאוד ספוראדי של רקטות בודדות. סינואר לא היה רק מי שעמד בראש הארגון ברצועת עזה ולא היה רק מנהיג חמאס הנבחר בתפקידו כראש הלשכה המדינית של הארגון, הוא היה אדריכל ה-7 באוקטובר ומאז המתקפה ובעקבותיה הפך גם לסמל לאומי ואפילו אזורי. אישיותו, סמכותו, עומק מעורבותו ובעיקר שליטתו המוחלטת בכל הקשור למשא ומתן לשחרור החטופים וסיום המלחמה ברצועת עזה, הפכו לנקודת המשען של הארגון כולו ברצועת עזה.

חיסולו לפיכך הוא בחזקת סוג של נקודה ארכימדית, הזורעת מבוכה גדולה, מורא ובלבול בארגון. אלא, שבה בעת, חשוב לזכור שחמאס כארגון מעולם היה יותר מסך מנהיגיו ולכן גם לאחר חיסול מנהיגיו ובכיריו, הצליח להשתקם בכל פעם מחדש ואף להתחזק. אמנם, בעת הזו, נתדלדלו שורות מפקדי הארגון ובכיריו ברצועת עזה והאחרון שנותר הוא מחמד סינואר, אחיו של יחיא סינואר ומהמפקדים הצבאיים הבולטים של הארגון, שאף היה אחראי לכל פרויקט המינהור של רצועת עזה ושותף לתכנון מתקפת אוקטובר. סביר לפיכך להניח שהוא יהיה זה שייכנס לנעלי אחיו שחוסל, אך ספק אם יוכל להשתוות לו באיכויותיו המנהיגותיות, בסמכותו ובמעמדו.

עתה משקופד ראשו של הארגון, תיתכנה שתי אפשרויות סותרות. האחת היא שהמבוכה והבלבול יאיצו במפקדים הזוטרים יותר הנותרים להגמיש עמדות בכיוון של עסקת לשחרור החטופים וסיום המלחמה, לאחר שהבינו שאין תוחלת מבחינתם ומבחינת הארגון להמשיך את המלחמה ולהמשיך ולסרב לעסקה לשחרור החטופים. האפשרות האחרת היא, שהזעם והתסכול בעקבות חיסולו של סינואר יולידו רגשות נקם, שיובילו לפגיעה בחטופים החיים או בחלקם.

השליטה הישראלית באפשרויות הפעולה של שרידי הארגון מוגבלת ובעיקר מוגבלת מאוד בזמן. את הבלבול והמבוכה צריכה ישראל לנצל, תוך כדי האצה ותגבור של המאמץ הצבאי להנחת הצעה ברורה, חד-משמעית ומוגבלת בזמן, המבטיחה חסינות ואפשרות לעזיבה בטוחה של הרצועה לכל שאריות הארגון תמורת שחרור כל החטופים – החיים והמתים. את ההצעה הזו נכון יהיה מבחינת ישראל להגביל בזמן ובאולטימטום של כיבוש הרצועה כולה והחלת ממשל צבאי זמני והתחייבות לחיסול כל שאריות חמאס.

לצד ההצעה הזו, מומלץ לישראל להכריז על נכונותה להפסקת המלחמה ולהכשרת התנאים לחלופה שלטונית אזרחית לחמאס, שתקבל על עצמה את ההתחייבות להתנער מטרור ולדבוק בהתחייבות לחיות בשלום לצד ישראל ולתחילת תהליך שיקום הרצועה בגיוס העולם הערבי והקהילה הבינלאומית. חשוב יהיה להדגיש שאין לישראל תביעות טריטוריאליות ברצועת עזה ושאין בכוונתה לשלוט בה. מאידך גיסא, חייבת ישראל להדגיש כי תתעקש על האחריות הביטחונית וחופש הפעולה המבצעי לסיכול טרור וכל ניסיון של חמאס לשקם את הארגון ברצועת עזה.

חשוב מאוד בנקודת הזמן הזו לגייס את ארה"ב לצד ישראל ולהפעלת הלחץ המקסימלי על המתווכות בדגש לגבי קטר, כדי לאחוז את השור בקרניו. המשך הלחץ הצבאי הכרחי במקביל למאמץ המדיני, כדי למקסם את ההישג הצבאי ובעיקר כדי לא לאפשר לשאריות הארגון להתארגן מחדש ולשמר את מציאות הבלבול והמבוכה שאחזו בארגון.

לחיסול סינואר יש משמעויות גם ברמה האזורית ובהתייחס לציר האיראני כולו. חיסול סינואר הוא עוד מסמר בארון הקבורה של הציר האיראני. עדיין מוקדם להספידו ובוודאי שמוקדם להספיד את איראן, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה ששני מנהיגי שני הרכיבים המשמעותיים ביותר בציר האיראני קופדו. ששני הארגונים המשמעותיים ביותר של הציר נפגעו בצורה קשה, חמאס יותר מחזבאללה, אבל גם הפגיעה ביכולות הצבאיות של חזבאללה, בתשתיות הארגון ובשדרת הפיקוד שלו, היא בהחלט פגיעה קשה גם ביוקרתה של איראן ובעיקר בכוחה ובמעמדה האזורי ובהשפעתה. איראן חלשה ופגיעה יותר ושרויה גם היא במבוכה אסטרטגית, כשהיא מחפשת את דרכה, חוששת מתגובה ישראלית למתקפת הטילים של ה-1 באוקטובר ומוצאת עצמה פגיעה וחשופה כשיכולת ההרתעה שלה למול ישראל נשחקת.

איראן מחפשת את הדרך לרגיעה לצורך התאוששות ושיקום שלוחיה. השפעתה על חמאס מוגבלת יותר מהשפעתה על חזבאללה, אלא שייתכן שחיסול סינואר מייצר הזדמנות למהלך אזורי כולל ורחב, שיוביל לסיום המלחמה בכל החזיתות ובכלל זה עסקה לשחרור החטופים. לצורך כך נדרש מהלך יצירתי ורחב, אליו צריכה ישראל לגייס, בסיוע ארה"ב ובהובלתה, מספר שחקנים אזוריים ובינלאומיים, שיכולים לסייע בדחיקת איראן, חזבאללה וחמאס, בעסקת חבילה אחת, להסכמות, העונות לדרישות הביטחון הישראליות, להפסקת המלחמה.

נכון יהיה מבחינת ישראל להצהיר על נכונות כזו, אך בה בעת להבהיר שאין בכוונתה להפסיק את האש עד להשגת ההסכם. הפסקת אש טרם הסכם העונה לדרישות הביטחוניות של ישראל – אין חמאס ברצועת עזה, מימוש החלטה 1559 בנוגע לחזבאללה ופתיחה מחדש של מיצרי באב אלמנדב שנחסמו על ידי החות'ים, באופן שאינו מותנה ברצונן הטוב של אלו שתקפו את ישראל ולא בהתחייבויות עתידיות והבטחות של גורמים בקהילה הבינלאומית, עלולה להעמיד את ישראל בפני מציאות ביטחונית בעייתית, כשנשללות ממנה היכולות והלגיטימציה לחדש את האש כדי להבטיח את מימוש התנאים הביטחוניים ההכרחיים מבחינתה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.10.2024.

חיסולו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר, שנעשה באקראי שלשום ע"י כוח חי"ר ושריון ברפיח, הוא הרגע לו ציפינו כולנו מאז ה-7.10. מותו, מבלי שאף חייל צה"ל נשרט במהלך הפעולה, מהווה עשיית צדק היסטורי עם קורבנותיו, משפחותיהם ועם ישראל כולו.

מותו של סינוואר כשהוא ישוב על כורסה, מזכיר לכל ערבי את תמונת הניצחון שלו מסוף מבצע "שומר חומות", אז ישב מתריס, רגל על רגל ומחייך, על כורסה ברחוב, מתגרה בישראל על שלא הצליחה לחסלו במהלך המבצע.

מותו המתועד היטב מהווה תמונת ניצחון ישראלית בפני עצמה, המתכתבת היטב עם התודעה העזתית והערבית כולה, ומחזקת את התובנה באזור כולו כי סינוואר, לא רק שהמיט על רצועת עזה הרס חסר תקדים, אלא גם חיסל בסופו של דבר את ארגון הטרור עליו השתלט לאחר שחרורו מהכלא הישראלי.

אם כן, מה צפוי כעת? אופרטיבית, חמאס נמצאת כעת במצב הקשה ביותר בתולדותיה. גדודיה הובסו והתמוטטו, כמעט כל מנהיגיה חוסלו והאדם שעיצב אותה בדמותו בשנים האחרונות איננו, ואין לו תחליף.

כמו נסראללה בראשות חיזבאללה, סינוואר הפך לגורם המרכזי בארגונו אשר על פיו יישק דבר. עם חיסולו, נוצר בחמאס ריק ועל ישראל לוודא כי הוא יועמק ולא יתמלא לעולם. על כן, אין להשאיר בחיים אף אחד מחברי הנהגת חמאס.

ברגע שכל חברי ההנהגה המדינית והצבאית של חמאס לא יהיו עוד בין החיים, ומשום ששכבת מפקדי הביניים, הפלוגות, הגדודים והחטיבות, חוסלה גם היא, לא יהיה לחמאס עוד שלד שיאפשר לה לתפקד כארגון צבאי, אזרחי ופוליטי. גם אם יהיו עוד גורמי חמאס מקומיים שירו רקטות על ישראל או ישתלטו על בתי ספר ברצועה כדי להפוך אותם למרכזי פיקוד ושליטה, הרי שבפועל חמאס תחוסל.

זו צריכה להיות האסטרטגיה הישראלית כרגע. אין להסתפק בחיסולו של סינוואר, אלא לשאוף לחיסולה של חמאס כרעיון, כתנועה וכארגון טרור. תבוסתה הצבאית של חמאס והנכבה שהיא המיטה על רצועת עזה, בעיקר לאחר חיסולו של סינוואר, מבהירה לכל עזתי מה מחיר הטרור נגד ישראל. לראשונה זה שנים רבות, יש הרתעה ישראלית.

ומה לגבי החטופים? הקריאה למחבלי חמאס המחזיקים בחטופים להיכנע ולשחרר את החטופים, בתמורה לחייהם, היא הצעד הנכון. מהלך זה מפעיל לחץ פסיכולוגי כבד על החוטפים ועל משפחותיהם. לכל מחבלי חמאס שנותרו בחיים כבר ברור לחלוטין שחמאס לעולם לא תנצח במלחמה הזו, מה גם ששאלת עצם הישרדותה עומדת על הפרק.

על כן, יש כעת סיכוי גדול מבעבר שיהיו ביניהם כאלה שיחשבו שהמשך לחימה והחזקה בחטופים, כשבאופק ישנה אפשרות להישארותם בחיים ואולי ליציאתם מרצועת עזה, הינו חסר תוחלת.

מה יקרה ברצועת עזה לאחר מות סינוואר? חמאס מתקרבת לתבוסה ואולי גם לקריסה מוחלטת. הניצחון הישראלי קרוב מאי פעם, אולם האם צפוי שינוי בתודעת הג'יהאד העזתית נגד ישראל ובשאיפה לחיסול ישראל?

זו אינה אפשרות סבירה. הזהות העזתית כולה, מאז 1948, מבוססת על הרעיון שהחיים ברצועה הם זמניים ושכל עזתי ישוב בסופו של דבר לכפרו שנהרס בשטח ישראל.

הפלסטינים אינם מצטיינים בביקורת עצמית גם לאחר האסונות שהמיטו שוב ושוב על עצמם, ועל כן לא סביר להניח שתקום עכשיו תנועה פוליטית חדשה, שתשנה את התפיסות הפלסטיניות הקיצוניות מהיסוד.

אלה בקהילה הבינ"ל שדוחפים להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה כגוף שירש את חמאס שלטונית "שוכחים" כי לא רק שהיא כשלה באופן מחפיר באכיפת שלטונה באיו"ש, אלא שהיא בעצמה מעודדת טרור נגדנו.

למעשה, אין אפשרויות למציאות נוחה ברצועת עזה גם לאחר מות סינוואר. גם אם הרצועה תשוקם בסופו של דבר בכספים זרים, הרי שלא סביר כלל שתקום בה ישות מתונה, שתדחה טרור ותשאף לדו-קיום עם ישראל. זהו איננו ה-DNA הפלסטיני.

אושר מותו של יחיא סינואר, המפלצת השטנית שתכננה את הטבח ב-7 באוקטובר. בעקבות חיסול סגנו, מוחמד דף, האחראי אף הוא לאינספור רציחות של אזרחים ישראלים, וכל ההנהגה הצבאית של החיזבאללה בלבנון, ההתפתחות הנוכחית עשויה לשנות את כללי המשחק במידה וההנהגה המדינית בישראל תדע למנף את ההישגים הטקטיים לכדי ממד אסטרטגי.

במצב העניינים הנוכחי בעזה, לאור הרס המבנה הצבאי של החמאס, ולצד היעדר הנהגה חלופית מיידית, יש לטפל במספר סוגיות:

בראש ובראשונה, עומדת סוגיית השבתם הדחופה של 101 החטופים הישראלים, שעדיין מוחזקים בעזה. למרות קריאתם של רבים שעכשיו זה בדיוק הרגע ל"עסקת בני ערובה", אני סבורה שאין כיום גורם חלופי בעזה שאיתו ניתן לנהל משא ומתן. עובדה זו מחמירה, לאור ההנחה שהחטופים מפוזרים ומוחזקים בידי גורמים שונים, חלקם  "אזרחים" עזתיים. זו בדיוק ההזדמנות לסרוק את כל הרצועה, בית אחר בית, מנהרה אחר מנהרה ולוודא שהיעד הזה מתקיים. המתווכים המצריים יכולים למלא תפקיד משמעותי מאוד בנושא זה, על ידי איסוף מודיעין בקרב האוכלוסייה העזתית, באשר למקום הימצאם של החטופים, והעברת המידע שיאפשר לחלצם בבטחה. ישנן תמורות שונות שניתן להציע למי שיספק מידע כזה ו/או יחזיר בני ערובה בחיים, כגון מקלט בטוח מחוץ לעזה והבטחה לחיים חדשים במקום אחר.