כל ניסיון להציג את חיסול סינוואר כמקרי, חוטא בהכרח לאמת ולהיגיון הפעולה הצבאית

חיסולו של יחיא סינואר במרחב רפיח הוא לבטח הישג צבאי מרשים ביותר. פרי ותוצאה לביסוס מאמצי השליטה הצבאית במרחב פילדלפי ורפיח, תוך חתירה מתמדת לחיכוך עם פעילי חמאס, המובילה למנוסה מתמדת של מפקדי חמאס ופעיליה ומייצרת הזדמנויות מבצעיות ומודיעיניות. לכן, כל ניסיון להציג את החיסול כמקרי, חוטא בהכרח לאמת ולהיגיון הפעולה הצבאית במרחב. התוצאה וההישג, כמו כמה הישגים חשובים ומשמעותיים אחרים לפניו, מבססים את היגיון ההתעקשות להשתלטות על ציר פילדלפי ועל מרחב רפיח ועל שימור השליטה הצבאית במרחב וביסוסה. מבלעדיה, כאמור, לא היה נולד ההישג המשמעותי של חיסול סינואר.

חיסול סינואר הוא מכה קשה ואפילו אנושה לחמאס כארגון. יכולותיו הצבאיות המאורגנות של חמאס נשללו ממנו כבר לפני כמה חודשים, כאשר המשך המאמץ הצבאי מכרסם גם ביכולות הצבאיות השיוריות, שהופעלו על ידי הארגון במתכונות של מלחמת גרילה וטרור נגד כוחות צה"ל במרחב, עם ירי מאוד ספוראדי של רקטות בודדות. סינואר לא היה רק מי שעמד בראש הארגון ברצועת עזה ולא היה רק מנהיג חמאס הנבחר בתפקידו כראש הלשכה המדינית של הארגון, הוא היה אדריכל ה-7 באוקטובר ומאז המתקפה ובעקבותיה הפך גם לסמל לאומי ואפילו אזורי. אישיותו, סמכותו, עומק מעורבותו ובעיקר שליטתו המוחלטת בכל הקשור למשא ומתן לשחרור החטופים וסיום המלחמה ברצועת עזה, הפכו לנקודת המשען של הארגון כולו ברצועת עזה.

חיסולו לפיכך הוא בחזקת סוג של נקודה ארכימדית, הזורעת מבוכה גדולה, מורא ובלבול בארגון. אלא, שבה בעת, חשוב לזכור שחמאס כארגון מעולם היה יותר מסך מנהיגיו ולכן גם לאחר חיסול מנהיגיו ובכיריו, הצליח להשתקם בכל פעם מחדש ואף להתחזק. אמנם, בעת הזו, נתדלדלו שורות מפקדי הארגון ובכיריו ברצועת עזה והאחרון שנותר הוא מחמד סינואר, אחיו של יחיא סינואר ומהמפקדים הצבאיים הבולטים של הארגון, שאף היה אחראי לכל פרויקט המינהור של רצועת עזה ושותף לתכנון מתקפת אוקטובר. סביר לפיכך להניח שהוא יהיה זה שייכנס לנעלי אחיו שחוסל, אך ספק אם יוכל להשתוות לו באיכויותיו המנהיגותיות, בסמכותו ובמעמדו.

עתה משקופד ראשו של הארגון, תיתכנה שתי אפשרויות סותרות. האחת היא שהמבוכה והבלבול יאיצו במפקדים הזוטרים יותר הנותרים להגמיש עמדות בכיוון של עסקת לשחרור החטופים וסיום המלחמה, לאחר שהבינו שאין תוחלת מבחינתם ומבחינת הארגון להמשיך את המלחמה ולהמשיך ולסרב לעסקה לשחרור החטופים. האפשרות האחרת היא, שהזעם והתסכול בעקבות חיסולו של סינואר יולידו רגשות נקם, שיובילו לפגיעה בחטופים החיים או בחלקם.

השליטה הישראלית באפשרויות הפעולה של שרידי הארגון מוגבלת ובעיקר מוגבלת מאוד בזמן. את הבלבול והמבוכה צריכה ישראל לנצל, תוך כדי האצה ותגבור של המאמץ הצבאי להנחת הצעה ברורה, חד-משמעית ומוגבלת בזמן, המבטיחה חסינות ואפשרות לעזיבה בטוחה של הרצועה לכל שאריות הארגון תמורת שחרור כל החטופים – החיים והמתים. את ההצעה הזו נכון יהיה מבחינת ישראל להגביל בזמן ובאולטימטום של כיבוש הרצועה כולה והחלת ממשל צבאי זמני והתחייבות לחיסול כל שאריות חמאס.

לצד ההצעה הזו, מומלץ לישראל להכריז על נכונותה להפסקת המלחמה ולהכשרת התנאים לחלופה שלטונית אזרחית לחמאס, שתקבל על עצמה את ההתחייבות להתנער מטרור ולדבוק בהתחייבות לחיות בשלום לצד ישראל ולתחילת תהליך שיקום הרצועה בגיוס העולם הערבי והקהילה הבינלאומית. חשוב יהיה להדגיש שאין לישראל תביעות טריטוריאליות ברצועת עזה ושאין בכוונתה לשלוט בה. מאידך גיסא, חייבת ישראל להדגיש כי תתעקש על האחריות הביטחונית וחופש הפעולה המבצעי לסיכול טרור וכל ניסיון של חמאס לשקם את הארגון ברצועת עזה.

חשוב מאוד בנקודת הזמן הזו לגייס את ארה"ב לצד ישראל ולהפעלת הלחץ המקסימלי על המתווכות בדגש לגבי קטר, כדי לאחוז את השור בקרניו. המשך הלחץ הצבאי הכרחי במקביל למאמץ המדיני, כדי למקסם את ההישג הצבאי ובעיקר כדי לא לאפשר לשאריות הארגון להתארגן מחדש ולשמר את מציאות הבלבול והמבוכה שאחזו בארגון.

לחיסול סינואר יש משמעויות גם ברמה האזורית ובהתייחס לציר האיראני כולו. חיסול סינואר הוא עוד מסמר בארון הקבורה של הציר האיראני. עדיין מוקדם להספידו ובוודאי שמוקדם להספיד את איראן, אך לא ניתן להתעלם מן העובדה ששני מנהיגי שני הרכיבים המשמעותיים ביותר בציר האיראני קופדו. ששני הארגונים המשמעותיים ביותר של הציר נפגעו בצורה קשה, חמאס יותר מחזבאללה, אבל גם הפגיעה ביכולות הצבאיות של חזבאללה, בתשתיות הארגון ובשדרת הפיקוד שלו, היא בהחלט פגיעה קשה גם ביוקרתה של איראן ובעיקר בכוחה ובמעמדה האזורי ובהשפעתה. איראן חלשה ופגיעה יותר ושרויה גם היא במבוכה אסטרטגית, כשהיא מחפשת את דרכה, חוששת מתגובה ישראלית למתקפת הטילים של ה-1 באוקטובר ומוצאת עצמה פגיעה וחשופה כשיכולת ההרתעה שלה למול ישראל נשחקת.

איראן מחפשת את הדרך לרגיעה לצורך התאוששות ושיקום שלוחיה. השפעתה על חמאס מוגבלת יותר מהשפעתה על חזבאללה, אלא שייתכן שחיסול סינואר מייצר הזדמנות למהלך אזורי כולל ורחב, שיוביל לסיום המלחמה בכל החזיתות ובכלל זה עסקה לשחרור החטופים. לצורך כך נדרש מהלך יצירתי ורחב, אליו צריכה ישראל לגייס, בסיוע ארה"ב ובהובלתה, מספר שחקנים אזוריים ובינלאומיים, שיכולים לסייע בדחיקת איראן, חזבאללה וחמאס, בעסקת חבילה אחת, להסכמות, העונות לדרישות הביטחון הישראליות, להפסקת המלחמה.

נכון יהיה מבחינת ישראל להצהיר על נכונות כזו, אך בה בעת להבהיר שאין בכוונתה להפסיק את האש עד להשגת ההסכם. הפסקת אש טרם הסכם העונה לדרישות הביטחוניות של ישראל – אין חמאס ברצועת עזה, מימוש החלטה 1559 בנוגע לחזבאללה ופתיחה מחדש של מיצרי באב אלמנדב שנחסמו על ידי החות'ים, באופן שאינו מותנה ברצונן הטוב של אלו שתקפו את ישראל ולא בהתחייבויות עתידיות והבטחות של גורמים בקהילה הבינלאומית, עלולה להעמיד את ישראל בפני מציאות ביטחונית בעייתית, כשנשללות ממנה היכולות והלגיטימציה לחדש את האש כדי להבטיח את מימוש התנאים הביטחוניים ההכרחיים מבחינתה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.10.2024.




לשמר את הוואקום: אחרי שסינוואר מת, ישראל צריכה לעבור לשלב המכריע הבא

חיסולו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר, שנעשה באקראי שלשום ע"י כוח חי"ר ושריון ברפיח, הוא הרגע לו ציפינו כולנו מאז ה-7.10. מותו, מבלי שאף חייל צה"ל נשרט במהלך הפעולה, מהווה עשיית צדק היסטורי עם קורבנותיו, משפחותיהם ועם ישראל כולו.

מותו של סינוואר כשהוא ישוב על כורסה, מזכיר לכל ערבי את תמונת הניצחון שלו מסוף מבצע "שומר חומות", אז ישב מתריס, רגל על רגל ומחייך, על כורסה ברחוב, מתגרה בישראל על שלא הצליחה לחסלו במהלך המבצע.

מותו המתועד היטב מהווה תמונת ניצחון ישראלית בפני עצמה, המתכתבת היטב עם התודעה העזתית והערבית כולה, ומחזקת את התובנה באזור כולו כי סינוואר, לא רק שהמיט על רצועת עזה הרס חסר תקדים, אלא גם חיסל בסופו של דבר את ארגון הטרור עליו השתלט לאחר שחרורו מהכלא הישראלי.

אם כן, מה צפוי כעת? אופרטיבית, חמאס נמצאת כעת במצב הקשה ביותר בתולדותיה. גדודיה הובסו והתמוטטו, כמעט כל מנהיגיה חוסלו והאדם שעיצב אותה בדמותו בשנים האחרונות איננו, ואין לו תחליף.

כמו נסראללה בראשות חיזבאללה, סינוואר הפך לגורם המרכזי בארגונו אשר על פיו יישק דבר. עם חיסולו, נוצר בחמאס ריק ועל ישראל לוודא כי הוא יועמק ולא יתמלא לעולם. על כן, אין להשאיר בחיים אף אחד מחברי הנהגת חמאס.

ברגע שכל חברי ההנהגה המדינית והצבאית של חמאס לא יהיו עוד בין החיים, ומשום ששכבת מפקדי הביניים, הפלוגות, הגדודים והחטיבות, חוסלה גם היא, לא יהיה לחמאס עוד שלד שיאפשר לה לתפקד כארגון צבאי, אזרחי ופוליטי. גם אם יהיו עוד גורמי חמאס מקומיים שירו רקטות על ישראל או ישתלטו על בתי ספר ברצועה כדי להפוך אותם למרכזי פיקוד ושליטה, הרי שבפועל חמאס תחוסל.

זו צריכה להיות האסטרטגיה הישראלית כרגע. אין להסתפק בחיסולו של סינוואר, אלא לשאוף לחיסולה של חמאס כרעיון, כתנועה וכארגון טרור. תבוסתה הצבאית של חמאס והנכבה שהיא המיטה על רצועת עזה, בעיקר לאחר חיסולו של סינוואר, מבהירה לכל עזתי מה מחיר הטרור נגד ישראל. לראשונה זה שנים רבות, יש הרתעה ישראלית.

ומה לגבי החטופים? הקריאה למחבלי חמאס המחזיקים בחטופים להיכנע ולשחרר את החטופים, בתמורה לחייהם, היא הצעד הנכון. מהלך זה מפעיל לחץ פסיכולוגי כבד על החוטפים ועל משפחותיהם. לכל מחבלי חמאס שנותרו בחיים כבר ברור לחלוטין שחמאס לעולם לא תנצח במלחמה הזו, מה גם ששאלת עצם הישרדותה עומדת על הפרק.

על כן, יש כעת סיכוי גדול מבעבר שיהיו ביניהם כאלה שיחשבו שהמשך לחימה והחזקה בחטופים, כשבאופק ישנה אפשרות להישארותם בחיים ואולי ליציאתם מרצועת עזה, הינו חסר תוחלת.

מה יקרה ברצועת עזה לאחר מות סינוואר? חמאס מתקרבת לתבוסה ואולי גם לקריסה מוחלטת. הניצחון הישראלי קרוב מאי פעם, אולם האם צפוי שינוי בתודעת הג'יהאד העזתית נגד ישראל ובשאיפה לחיסול ישראל?

זו אינה אפשרות סבירה. הזהות העזתית כולה, מאז 1948, מבוססת על הרעיון שהחיים ברצועה הם זמניים ושכל עזתי ישוב בסופו של דבר לכפרו שנהרס בשטח ישראל.

הפלסטינים אינם מצטיינים בביקורת עצמית גם לאחר האסונות שהמיטו שוב ושוב על עצמם, ועל כן לא סביר להניח שתקום עכשיו תנועה פוליטית חדשה, שתשנה את התפיסות הפלסטיניות הקיצוניות מהיסוד.

אלה בקהילה הבינ"ל שדוחפים להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה כגוף שירש את חמאס שלטונית "שוכחים" כי לא רק שהיא כשלה באופן מחפיר באכיפת שלטונה באיו"ש, אלא שהיא בעצמה מעודדת טרור נגדנו.

למעשה, אין אפשרויות למציאות נוחה ברצועת עזה גם לאחר מות סינוואר. גם אם הרצועה תשוקם בסופו של דבר בכספים זרים, הרי שלא סביר כלל שתקום בה ישות מתונה, שתדחה טרור ותשאף לדו-קיום עם ישראל. זהו איננו ה-DNA הפלסטיני.

על כן, נוכחות צבאית ישראלית משמעותית ומתמשכת ברצועת עזה, שתסכל באיבה כל התארגנות טרור, נראית כמחויבת המציאות. זו תהיה הערובה הטובה ביותר לשקט בגבול עזה.

התפרסם במעריב, בתאריך 19.10.2024.




אין די בניצחון צבאי: חיסול סינוואר עשוי לשנות את כללי המשחק

אושר מותו של יחיא סינואר, המפלצת השטנית שתכננה את הטבח ב-7 באוקטובר. בעקבות חיסול סגנו, מוחמד דף, האחראי אף הוא לאינספור רציחות של אזרחים ישראלים, וכל ההנהגה הצבאית של החיזבאללה בלבנון, ההתפתחות הנוכחית עשויה לשנות את כללי המשחק במידה וההנהגה המדינית בישראל תדע למנף את ההישגים הטקטיים לכדי ממד אסטרטגי.

במצב העניינים הנוכחי בעזה, לאור הרס המבנה הצבאי של החמאס, ולצד היעדר הנהגה חלופית מיידית, יש לטפל במספר סוגיות:

בראש ובראשונה, עומדת סוגיית השבתם הדחופה של 101 החטופים הישראלים, שעדיין מוחזקים בעזה. למרות קריאתם של רבים שעכשיו זה בדיוק הרגע ל"עסקת בני ערובה", אני סבורה שאין כיום גורם חלופי בעזה שאיתו ניתן לנהל משא ומתן. עובדה זו מחמירה, לאור ההנחה שהחטופים מפוזרים ומוחזקים בידי גורמים שונים, חלקם  "אזרחים" עזתיים. זו בדיוק ההזדמנות לסרוק את כל הרצועה, בית אחר בית, מנהרה אחר מנהרה ולוודא שהיעד הזה מתקיים. המתווכים המצריים יכולים למלא תפקיד משמעותי מאוד בנושא זה, על ידי איסוף מודיעין בקרב האוכלוסייה העזתית, באשר למקום הימצאם של החטופים, והעברת המידע שיאפשר לחלצם בבטחה. ישנן תמורות שונות שניתן להציע למי שיספק מידע כזה ו/או יחזיר בני ערובה בחיים, כגון מקלט בטוח מחוץ לעזה והבטחה לחיים חדשים במקום אחר.

המצרים, שמאוד להוטים לסיום המלחמה, כדי להשיב את היציבות הכלכלית למצרים, צריכים להבין עד כמה תפקידם הנוכחי הוא מכריע בהבאת העניין לכדי סיום. לא תתכן התייצבות אזורית כלשהיא כל עוד יש בני ערובה ישראלים בעזה. לכן, רמת המוטיבציה שלהם להיות אינסטרומנטליים בעניין צריכה להיות גבוהה. במקביל, מצופה ממנהיגי העולם החופשי להרים את קולם דווקא ברגע זה, לא נגד ישראל אלא להיפך, לגורמים בעזה שעדיין אוחזים בבני ערובה ישראלים, על מנת להמחיש להם שישתלם להם להשיבם בחיים. זה המסר שיש להעביר למנהיגות העולמית באירופה ובצפון אמריקה.

יתרה על כן, נדרשת נוכחות צבאית משמעותית מאוד בעזה ברגע זה, על מנת לוודא שהוואקום המנהיגותי ברצועה לא יתמלא בידי קבוצות רדיקליות חלופיות, לרבות דאעש. על מנת שלא לשכפל את המקרה האפגאני, בעקבות הנסיגה האמריקנית, נוכחות צה"ל נדרשת ועוד תידרש לפעילות משמעותית, לפרק זמן לא מבוטל ברצועה.

מניעת הברחות נשק לרצועה, לרבות דרך מעבר פילדלפי, מחויבת המציאות וכמו כן, יש לאכוף אזור חיץ משמעותי בצפון רצועת עזה, על מנת לוודא שאף גורם עוין לא יוכל להתקרב לגבול העוטף. אף מדינה ריבונית בעולם לא תסכים לאפשר לגורם עוין לשהות במרחק של מאות מטרים ספורים מגבולה- מציאות שאינה מותירה זמן תגובה ראוי אם וכאשר האויב יממש את כוונותיו המוצהרות לתקוף.

בינתיים, מסתמן אתגר עצום בזיהוי המדינה/הכוח/הגוף הנדרש ליצירת מציאות אחרת לגמרי ברצועה, לרבות ניהול אזרחי של האוכלוסייה הפלסטינית וכן שינוי תוכנית הלימודים, ללא אינדוקטרינציה אסלאמית קיצונית והֲסָתָה. מיותר לציין שהגוף הזמני הזה אינו יכול להיות פלסטיני. לפחות לא בעתיד הנראה לעין. בלי שתשתנה מערכת החינוך והאינדוקטרינציה במסגדים בכל הרצועה, אין די בניצחון צבאי על החמאס או כל קבוצת טרור אחרת. בנקודת הזמן הנוכחית, ראוי לחשוב דווקא על האתגר הזה כעל הזדמנות, ולפעול לשינוי אסטרטגי מקיף, גם ברצועת עזה וגם בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון, שם רמת האינדוקטרינציה משמעותית לא פחות ובה החמאס התחזק בשנים האחרונות עקב התמיכה של איראן.

למרות שנראה, על פניו, שהמחשבה על שינוי מקיף הן בעזה והן בגדה המערבית היא כמעט נאיבית, הרי שמאז ה- 7 באוקטובר 2023, המציאות בישראל ובאזור השתנתה באופן כל כך דרסטי ששינוי פחות מקיף של המצב הנוכחי לא יספיק. חיסולו של סינוואר דווקא בסוכות, כשבדיוק לפני שנה ביצע אותו סינואר את מעשיו הרצחניים והנתעבים נגד בני עמינו, הוא יותר מסמלי וטומן בחובו תקווה גדולה לשינוי. 

התפרסם במעריב, בתאריך 18.10.2024, ובאתר וואלה, בתאריך 18.10.2024. 




מסמכי חמאס שנתפסו בעזה חושפים טפח מהמהלכים שקדמו למתקפת ה-7 באוקטובר

עיקר הממצאים

בכתבה מפורטת, המסתמכת על מסמכים רשמיים של החמאס שנפלו לידי צה"ל במהלך המלחמה בחאן יונס, סוקר ה"ניו יורק את טיימס" את המהלכים המרכזיים לקראת המלחמה. על פי הכתבה החל יחיא סינוואר בדיונים לקראת התקפה רבתי על ישראל לפני למעלה משנתיים. על פי התיעוד ניסה סינוואר לשכנע את איראן והחיזבאללה להצטרף למערכה, או לפחות לפתוח חזיתות מלחמה עם ישראל לאחר שהחמאס יבצע מתקפת פתע נגד ישראל שתכלול פלישה לשטחה שתביא ל"התמוטטותה" (collapse).

החמאס התכוון לבצע את המתקפה בסתיו 2022, אך דחה זאת כדי לתת הזדמנות לשילובם של איראן והחיזבאללה במתקפה. מן המסמכים מסתבר כי "המצב הפנימי בישראל" היווה אחד הגורמים ש"חייבו" את החמאס לפעול בכיוון של "מערכה אסטרטגית" עם ישראל: "ההתפוררות מבית והמחאות ביישות הישראלית על בסיס כמעט יומיומי" נגד הממשלה החדשה", קבע איסמאעיל האנייה, "הם ההוכחה כי מדינת הכיבוש חווה סדקים של התפוררות לקראת הסתלקותה המוחלטת מארצנו“.

ביולי 2023 נפגש בכיר בחמאס (סגנו של סינוואר, חאליל אל חיה) עם גורם איראני בכיר במשמרות המהפכה (מוחמד סעיד איזאדי) וביקש ממנו שארצו תתקוף "אתרים רגישים" בישראל כבר בראשית המערכה. הגורם האיראני הבהיר לו שאיראן והחיזבאללה תומכות במתקפה באורח עקרוני, אך הן זקוקות לזמן נוסף כדי להיערך לקראתה. מן המסמכים לא ברור עד כמה מפורטת הייתה תוכנית המתקפה שהוצגה לגורם האיראני. על פי התיעוד התכוונו אנשי החמאס להציג את התוכנית גם בפני חסן נסראללה, אך לא ברור אם בסופו של דבר התקיימה הפגישה עימו.

החמאס היה בטוח ש"בעלות הברית" שלו תתמוכנה במתקפה באורח עקרוני, אבל סבר שהוא יצטרך לפעול לבד בין השאר כדי להקדים את הצטיידותה של ישראל באמצעים חדישים של הגנה אווירית (הכוונה למערכת "מגן אור", האמורה להיכנס לפעילות מבצעית בשנה הבאה). ההחלטה לתקוף נועדה גם לשבש את המהלכים לקראת נורמליזציה בין ישראל וסעודיה ואת עיבוי המהלכים להגברת השליטה של ישראל ביהודה ושומרון והשתלטות על מסגד אל אקצא. פעילות זו, כך הדגישו ראשי החמאס, "אינה מאפשרת לנו להיות עוד סבלנים".

על רקע ההכנות למתקפה קיבל החמאס החלטה, החל מ-2021, להימנע מעימותים נרחבים עם ישראל. המטרה הייתה "לשכנע את האויב שהחמאס מבקש רגיעה". כך תוכל המתקפה להתממש בהפתעה מוחלטת. במסגרת זו החליט החמאס להימנע מתגובה כלשהי ביוני 2022 על רקע "צעדים פרובוקטיביים" של אנשי ימין בהר הבית. מנהיגי החמאס, כך מסתבר, דיווחו לראש הזרוע המדינית של חמאס, איסמאעיל האנייה, על "הפרויקט הגדול". לא ברור אם מסרו לו גם פרטים מבצעיים, ואם שיתפו אותו בעיתוי המתקפה.

דיווח זה עומד בסתירה לדיווחים שלפיהם הכחיש מנהיג איראן עלי חמינאי בפומבי שאיראן מילאה תפקיד במתקפה של ה-7 באוקטובר 2023. תיעוד זה מבטל גם דיווח של גורמים בממשל הנשיא ביידן שהציגו מידע מודיעיני שלפיו ההנהגה באיראן "נתפסה בהפתעה" נוכח המתקפה של החמאס.

גורמים רשמיים בצה"ל אישרו כי ההערכה בקרב רשויות הביטחון היא שמדובר במסמכים אמיתיים. דעה דומה הוצגה גם על ידי מומחים לדרך קבלת ההחלטות של החמאס. הגם שתוכניות המתקפה של החמאס היו בידיה של ישראל, ההערכה הייתה שאין לחמאס כוונות או יכולות לממש מתקפה כזו. ישראל, חמאס וחיזבאללה סירבו להגיב על התיעוד.

משלחת איראן באו"ם הכחישה את הידיעות על מעורבות איראנית בהכנות למתקפה: "כל ההחלטות בנושא ההתקפה ודרך מימושה התקבלו על ידי החמאס בלבד. כל ניסיון לקשור את איראן והחיזבאללה לאירועי ה-7 באוקטובר 2023 מבוססים על מסמכים מפוברקים".

המסמכים אינם מציינים את שמות המשתתפים בדיונים. עם זאת, עולה מהם בבירור שיחיא סינוואר לקח חלק בכל הדיונים. על פי התיעוד תוכנית המתקפה כללה השתלטות על 46 עמדות של אוגדת עזה; פגיעה בבסיס חיל האוויר ובמתקני מודיעין בדרום הארץ. ההערכה הייתה שפגיעה קשה במתקנים צבאיים תקל על המתקפה ביישובים אזרחיים בדרום, שתתממש לאחר מכן. ראשי החמאס, כך מסתבר, חששו מפני זליגת מידע לישראל על המתקפה הצפויה, ולפיכך הגבילו את המידע לגורמים בכירים בלבד, עד שעות ספורות לפני המתקפה.

ראשי החמאס היו מודעים לכך שעזה תספוג מכות קשות מידי ישראל בגין מתקפה זו. באחת הישיבות סינוואר מתייחס ל"הַקְרבה הרבה" שתידרש מן הפלסטינים על רקע תגובותיה הצפויות של ישראל למתקפה. במהלך המלחמה התייחסו ראשי החמאס להיקף הגדול של פגיעות באזרחים והרס מבנים רבים ברצועת עזה. עם זאת, הם טענו שזהו "מחיר" שהפלסטינים חייבים לשלם כדי להשיג חופש.

בדצמבר 2022 קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו. ראשי החמאס שדנו בכך הדגישו שהם נזקקו לזמן כדי לבחון את מהלכיה של הממשלה. בישיבה נדונו בהרחבה פעולותיו של השר איתמר בן גביר, ובעיקר הסיור שלו בהר הבית, והאיום שנוצר על מסגד אל אקצא. ראשי החמאס העריכו שפעילותה של ממשלת נתניהו תסייע להם לגבש את תמיכת בעלות הברית של החמאס במתקפה. במפגש במאי 2023 הביעו סינוואר ואנשיו שביעות רצון מכך שלא נוצר עימות עם ישראל סביב הרמדאן והפעילות של גורמי ימין בהר הבית.

הועלתה הצעה לבצע את המתקפה ב-25 בספטמבר 2023, שבו יחול יום הכיפורים. הצעה אחרת גרסה לערוך אותו ב-7 באוקטובר 2023, שבו יחול חג שמחת תורה. משתתפי הפגישה הדגישו את הצורך להימנע מעימותים כלשהם עם ישראל העלולים לשבש את המתקפה. על רקע זה הם ציינו את הצורך לרסן את פעולות הג'יהאד האסלאמי נגד ישראל: "עלינו ליצור את הרושם", כך הם הדגישו, "שהחמאס שואף לחיים נורמליים ושגשוג כלכלי".

על פי התיעוד של הישיבה באוגוסט 2023, חאליל אל חיה התכוון להציג את התוכנית גם בפני נסראללה, אך הפגישה עימו נדחתה. התיעוד מפריך את הדיווחים על מחלוקת בין הזרוע המדינית בחמאס בראשות איסמאעיל האנייה לבין הזרוע הצבאית. התיעוד מצביע על כך שהועבר לידי האנייה מידע רגיש, וכי נקבע שהוא היחיד בזרוע המדינית שיקבל תדרוכים על המתקפה הצפויה. עם זאת, ככל הנראה הוא קיבל דיווח על המתקפה הצפויה רק שעות ספורות קודם למימושה.

בתיעוד מצוין שחאליל אל חיה הבהיר לנציג האיראני איזאדי שהחמאס יזדקק לסיוע איראני בצורה של פגיעה באתרים ישראליים רגישים "בשעה הראשונה" של המתקפה. בסופו של דבר הביעו ראשי החמאס תקווה שבעלי הברית שלהם לא ישאירו אותם "חשופים", אם כי הם יצטרכו לבצע את המתקפה בעצמם.

תובנות העולות מן התיעוד

איראן: מן התיעוד עולה באורח חד-משמעי שאיראן הייתה מעורבת בהכנות שהובילו למתקפת החמאס. איראן עצמה וגם ממשל הנשיא ביידן הכחישו זאת. הנשיא ביידן עצמו קבע שאין ראיות לכך שאיראן ידעה על המתקפה הצפויה. לא ברור לנו אם דבריו נובעים מחוסר מידע של רשויות הביון של ארצות הברית באשר לתפקידה של איראן במתקפת החמאס. אפשרות אחרת היא שהממשל ביקש למנוע בכל מחיר הרחבת המלחמה בכיוון של עימות בין ישראל ואיראן. לשם כך היה מוכן למסור דיווח שאינו אמת.

איראן, ככל שעולה מן התיעוד, לא הייתה מוכנה להתחייב להצטרף למתקפה של החמאס; מצד שני היא גם לא השיבה על כך בשלילה גמורה. לנו נראה שאיראן חששה מתגובה ישראלית נגדה שתגבה ממנה מחיר גבוה. על רקע זה היא בחרה "לשבת על הגדר": להביט מן הצד כיצד מתפתחת המתקפה של החמאס.

להערכתנו, אם היה מסתבר לה שמתקפת החמאס משיגה הישגים אסטרטגיים: פגיעה במרכזי אוכלוסייה במרכז הארץ; השתלטות על בסיסי צבא, בדגש על חיל האוויר והמודיעין; הוצאת מערכת קבלת ההחלטות במדינה משיווי משקל – רבים היו הסיכויים שאיראן והחיזבאללה ייכנסו למערכה באורח פעיל.

אם כך היה קורה מדינת ישראל הייתה נכנסת למצב של סכנה קיומית של ממש – מצב שהיא לא חוותה מאז מלחמת העצמאות. בכל מקרה, חשוב לציין שמדינת ישראל חייבת להדגיש ש"החשבון" שלנו עם איראן אינו מסתכם רק בשני מטחי הטילים ששוגרו לעבר מדינת ישראל ב-14 באפריל וב-1 באוקטובר 2024. ה"חשבון" שלנו מתייחס גם לתפקיד שהיא מילאה בהרצת מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023.

ממד ההרתעה: מסמכי החמאס מפגינים באורח ברור וחד-משמעי, ובמידה רבה גם מצמרר, את קריסת ההרתעה של מדינת ישראל בתקופה שקדמה לאוקטובר 2023. ארגון טרור קטן יחסית אינו מרגיש מורתע מן האפשרות שהוא יצליח להציב בפניה של מעצמה אזורית כמו ישראל סכנה קיומית של ממש. השאלה העיקרית העומדת לפתחנו היא כיצד הגענו למצב הזה.

הדימוי ההרתעתי של ישראל מול "ציר הרשע" הוא תוצאה של מודעות החמאס, החיזבאללה ואיראן: א. ליכולותיה של ישראל, ב. למידת נחישותה לעשות שימוש ביכולות אלה. אין לי ספק ששלושת מרכיבי "ציר הרשע" מודעים היטב ליכולות האדירות שיש בידי ישראל ולמחיר הכבד שהיא יכולה לגבות מהם בגין המתקפה נגדה. איראן, כך דווח בתקשורת, מאמינה שלישראל יש גם אופציה גרעינית. הדבר גם מקבל ביטוי במסמכי החמאס.

להערכתנו, נקודת החולשה של מדינת ישראל אינה נעוצה בהערכת יכולותיה, אלא בהערכת נחישותה לעשות שימוש ביכולות אלה. ראשי "ציר הרשע" יכלו אפוא להעריך שלמרות האופי החריג באורח קיצוני של המתקפה נגד ישראל, בסופו של דבר ישראל תימנע "מלשבור את הכלים". היא תגבה מחיר כבד מן החמאס אך לא תוכל לעמוד בלחצים להפסיק את פעילותה הצבאית בטרם השיגה את היעד המרכזי שלה – הכרעת החמאס.

מרכיבי ציר הרשע היו מודעים היטב לחולשתה של החברה הישראלית, למחלוקות הקשות בתוכה בסוגיות רבות ומגוונות; לערעור ההולך וגובר סביב כללי המשחק הדמוקרטיים הקיימים במדינה; לתופעת הסרבנות שהלכה והתגברה; להתנגדות הרבה להמשך כהונתו של בנימין נתניהו ולמדיניות שהוא מוביל. חולשות אלה לא תאפשרנה למדינת ישראל לדבוק בנחישות חסרת פשרות להשגת יעדיה.

מרכיבי "ציר הרשע" יכלו להעריך שבטווח זמן כלשהו תתעוררנה מחלוקות קשות בהנהגת המדינה סביב התגובות נגד מתקפת החמאס; תמונות קשות שתופצנה בעולם על ההרג וההרס הרב ברצועה יובילו ללחץ רב על ההנהגה בישראל להגיע להפסקת אש בהקדם. הממשל האמריקני, שבו ישראל תלויה במידה רבה, ימנף מערכת של תביעות מלוות באיומים כלפי ההנהגה בישראל להגיע להסדרה כלשהי. מדינות אירופה תצטרפנה למאמצים להשגת הפסקת אש, תוך הצבת איומים בסנקציות נגד ישראל. למותר לציין שגם האו"ם יטה שכם לפעילות לריסונה של מדינת ישראל.

גורמי "ציר הרשע" יכלו להעריך שגם בתוך החברה הישראלית תלכנה ותגברנה המחאות סביב המחיר היקר שישראל משלמת בגין המלחמה, בייחוד אם יהיו נפגעים רבים בקרב אזרחי המדינה וחיילי צה"ל. ייתכן מאוד שהחמאס "בנה" על כך שיהיו בידיו חטופים ישראלים – דבר שיעצים עוד יותר את כוחו במאזן האימה מול ישראל. בפועל, הימצאות עשרות חטופים בידי החמאס החלישה מאוד את כוח המיקוח של ישראל מול ציר הרשע, והיא מאיימת עד היום לסדוק את ההסכמה הרחבה שיש בחברה הישראלית סביב המלחמה.

סיכום והמלצות

כמו לפני מלחמת יום הכיפורים, מדינת ישראל לקתה בשנים האחרונות בתחושה של ביטחון ועוצמה שסנוורו אותה ואת יכולתה לראות את הסכנות המתרגשות עליה. תחושת הביטחון, יש להודות, לא הייתה בלתי מבוססת. מעמדה המדיני והכלכלי של ישראל נראה יציב ופורח; הסוגיה הפלסטינית שהעיבה בשנים קודמות על יחסי ישראל-ארצות הברית ירדה במידה רבה מסדר היום; היכולת הטכנולוגית והמדעית של ישראל הפכה אותה למעצמה בקנה מידה בינלאומי; לאורך הגבולות, למעט רצועת עזה, שררה רגיעה ארוכת שנים; העימותים הצבאיים של ישראל מול החמאס הפכו למעין שגרה של התכתשות שבסופה מושג הסדר שמחזיק מעמד שנה-שנתיים; איראן אינה מצליחה להתקדם באורח משמעותי לעבר יכולת גרעינית.

מן המסמכים עולה שישראל לא העריכה את הדבקות של החמאס בהשגת יעדיו, את הקנאות הרבה שבה הוא פועל, ואת נכונותו לשלם מחיר כבד להשגת מטרותיו. על פי דיווחים שונים היו בעזה עד כה: 42 אלף הרוגים; 97 אלף פצועים. 1.9 מליון עקורים.

בעיקר הייתה לישראל הערכת חסר סביב התחכום הרב שבו הוא מסוגל לפעול וליצור מצב של הונאה אסטרטגית מול ישראל. בתחבולות שונות, יש להודות, הצליח החמאס לנצל את התמימות הרבה של החברה הישראלית, ליצור לעצמו דימוי של ארגון השואף להיטיב עם בני עמו, ולדאוג בעיקר לרווחתם הכלכלית. ההתגרויות שלו בישראל לאורך הגדר נתפסו כ"צורך נסבל" שלו להציג את עצמו כמי שדבק בהמשך "ההתקוממות" נגד ישראל מול מתנגדיו בעולם הערבי.

בנסיבות אלה מדינת ישראל חייבת "להחליף דיסקט" במסגרת מהלכיה מול שלושת מרכיבי "ציר הרשע", וגם מול הממשל האמריקני. ישראל צריכה להפנים שנקודת התורפה שלה היא בהערכת האויב את נחישותה לממש את יעדיה. בכל העימותים הקודמים צדק החמאס בהערכתו: ישראל הפסיקה את הלחימה בטרם השיגה את יעדיה. הפעם היא חייבת לדבוק ללא לאות במימוש יעדי המלחמה. רק כך היא תוכל, אולי, לשקם את הדימוי ההרתעתי שלה לאורך שנים רבות. זוהי שעת מבחן לישראל. היא חייבת להמשיך ולחתור להכרעה ברורה וחד-משמעית שֶׁתְּקַבֵּעַ את מעמדה כמי שניצחונה בעימות הנוכחי אינו מוטל בספק.




שאלת השאלות: האם החמאס באמת הוכרע?

רבים מאותם גורמי צבא ופרשנים, שבעבר טענו כי "החמאס מורתע", קובעים עתה כי החמאס הוכרע.

לשיטתם, חטיבותיו, מפקדיו וחלקים מהנהגתו חוסלו, ומבנהו "הצבאי" חדל מלהתקיים. בה בעת, הם לא מתכחשים למציאות שכוחותינו נתקלים מדי יום במחבלים חמושים ורקטות עדיין משוגרות מעת לעת, כולל לאשקלון, אך קובעים בנחרצות, שאם רק נשכיל ליצור אלטרנטיבה שלטונית לחמאס, או אז תושלם המשימה.

השבוע פרסם צה"ל מסמך ששלח מח"ט ח'אן-יונס ליחיא  סנוואר ואחיו מחמד בחודש מאי השנה, מכתב אשר מעיד על כך שהגם שחמאס במצוקה קשה, הוא עדיין מתפקד ברמות שונות ופועל להשתקם ולהתחמש. ערוץ כאן 11 דיווח (15 ספט') בעניין זה, כי קצב השיקום של חמאס ברצועת עזה  בכלל ובצפון הרצועה בפרט "גבוה מקצב פירוק יכולתיו", מה שברור מהמכתב הוא שחמאס טרם הוכרע.

המכתב מתאר את מצבו הקשה של הארגון: "…איבדנו 90-95% מהיכולת הרקטית שלנו ; איבדנו 60% מנשקנו האישי; איבדנו לפחות 65%-70% מאמצעי הנ"ט; והכי חשוב, איבדנו לפחות 50% מלוחמינו וכעת נותרו 25%". בעוד שעל פניו המסמך מעיד על כך שכוחות הארגון נמצאים במשבר ואולי על סף שבירה  הרי שבמבחן התוצאה במציאות התמונה מורכבת:

  • החמאס ממשיך בלוחמת גרילה ופועל מתוך מתחמי הפיקוד והשליטה – במסווה של מוסדות אזרחיים כגון מחסות הומניטריים, בתי ספר ובתי חולים – שהקים בלב האוכלוסייה האזרחית.
  • הארגון פועל ללא לאות לרענן את שורותיו ולגייס פעילים חדשים – בעיקר צעירים. אנשי משפחות פשע וחמולות גובים מיסים, מחלקים את הסיוע ההומניטרי ופועלים למען "הסדר הציבורי" תוך שהם מקבלים בתמורה משכורות מחמאס.
  • חמאס משתקם בעיקר באזורים שבהם צה"ל לא פועל כעת, ובכללם צפון הרצועה, ח'אן יונס והמוואסי. כמו כן, הארגון חזר לבית החולים 'שיפא'.
  • חמאס ממשיך בניצול הציני של תושבי עזה וגובה מהם כ-20% על הסיוע ההומניטרי שמוכנס לרצועה. על פי ההערכות, עד היום צבר החמאס כחצי מיליארד דולר באופן זה.
  • וכמובן, חמאס מפעיל כוח ברוטלי על האוכלוסייה כדי להשליט פחד, כולל הוצאות להורג פומביות של גנבים או מי שנחשד כמשת"פ עם ישראל, ועזתים שמעזים למחות נגד שלטון חמאס.

במאי 2005 כתב תא"ל דאז גדי אייזנקוט, במסגרת דו"ח סיום תפקידו כמפקד אוגדת איו"ש, כי "ראוי לסלק את מושג ההכרעה האסטרטגית והמערכתית מהטרמינולוגיה של העימות". הדבר לא מנע מבני גנץ להכריז ש"החמאס הוכרע" רגע לפני שהוא ואייזנקוט פרשו מהקבינט ובטרם צה"ל נכנס לרפיח ולציר פילדלפי.

לעומתם, לקבינט המלחמה יש גישה אחרת – גישה ברוח תפישתו של פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, ראש אמ"ן לשעבר, שהגדיר הכרעה כ "מצב בו מוגרה יכולת היריב והבאתו למצב של חוסר אונים, והוא נכנע." (מלחמה ואסטרטגיה, 1990).

על הרעיון של ויתור על יעד ההכרעה כתב גנרל דגלאס מקארתור, מפקד כוחות ארה"ב במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה:  "אין תחליף לניצחון. הכרעת האויב היא כורח מוסרי וצבאי שבו עלינו להביא את האויב למצב של ייאוש מוחלט."

יהושפט הרכבי צדק: למרות הישגי צה"ל המרשימים, הרי שכל עוד נותרה לחמאס יכולת לפגוע בישראל ולהחזיק בבנינו ובנותינו כבני ערובה – החמאס לא הוכרע.

בנקודת הזמן הנוכחית אי אפשר לקבוע מי יהוו חלופה שלטונית לחמאס.

מה שצריך להיות ברור בקרב מי שיבוא אחריו – ובקרב כל מנגנון שלטוני עתידי יהיה אשר יהיה  – ומה שצריך להיצרב לדורות קדימה היא תודעת הטראומה וזיכרון ההרס של מי שקראו תיגר על עצם קיומנו וטבחו באזרחנו, הם וכל עוזריהם.

מבחן המציאות מוכיח כי לא תהיה שום אלטרנטיבה- מקומית או בסיוע אזורי ו/או בינ"ל  – לחמאס בטרם יוכרע תחילה.

לאחר הכרעת חמאס תוכל להתגבש אלטרנטיבה ראויה. הכרעת החמאס (והג'האד האסלאמי), השלוחה היחידה של האחים המוסלמים המחזקים בשלטון בעולם הערבי, תחזק את הסכמי אברהם אשר עוברים בהצלחה את מבחן המלחמה בעזה. הכרעת חמאס תהווה בסיס חשוב להרחבתם.

יש להדגיש שהכרעה צבאית לבדה אינה מספיקה. יש להוסיף לה מרכיב תודעתי שבו חמאס מאבד את היכולת ואת הרצון להמשיך במאבק. החלפת שלטון מצריכה תהליך מורכב ורחב, שבו ישולבו אלמנטים של ביטחון, חברה וכלכלה. רק לאחר שיושגו שני היעדים הללו, ניתן יהיה להבטיח תוצאה יציבה ומשמעותית שתשפיע גם על הסביבה האזורית לשנים ארוכות.

המשך הלחימה עד חיסול סינוואר, שחרור החטופים והכרעת חמאס – יהוו ניצחון מוחלט, זה בהישג יד. 

המאמר פורסם במעריב, בתאריך 22.09.2024.




יש להפחית את הבלבול ואי הוודאות: הבהרת יעדי המדינה היא צורך חיוני

לאן פנינו. נדמה כי שאלה זו מעסיקה בימים אלה את אזרחי ישראל, יותר מכל עניין אחר. מלחמת ההתשה המתמשכת עם חיזבאללה כשתושבי הצפון מחוץ לבתיהם, יחד עם השגרה הביטחונית המתבססת ברצועת-עזה ואי-ההתקדמות בסוגיית החטופים, יוצרים רושם של סטגנציה ודשדוש. ההסלמה ביו"ש, במעורבותה העקיפה של איראן וכשהנהגת חמאס דוחפת לחידוש פיגועי ההתאבדות, מעלה את מפלס המתח ואת הקשב לזירה הזו.

הגבול המזרחי לא שקט וסכנת הפלישה השיעית לירדן לא פחתה. דוברי המשטר בטהרן ממשיכים להבטיח נקמה על חיסול אסמאעיל הניה ומן העבר השני -מנהיג החות’ים בתימן שב ומתחייב להגיב קשות על התקיפה הישראלית בנמל חודידה. במגרש הבינלאומי -התובע בהאג ממשיך ללחוץ להוצאת צווי מעצר לצמרת הישראלית.

הזירה המדינית מאטה קצב ועוברת בהדרגה למצב המתנה לבחירות באמריקה. מתחת לפני השטח, נמשכים ניסיונות התיווך לחידוש המגעים בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין ובמישור הגלוי נמשכים הלחצים לקידום "עסקה" ברצועת-עזה. אם לא די בכל אלה, גוברת הדאגה מהשפעותיה של המלחמה על הכלכלה, מהקצנת השיח בין חלקי החברה ומהקיטוב הפנימי.

על רקע זה, הבהרת יעדי הממשלה, "הרעיון המסדר" להשגתם ודיווח (כללי) על ההתקדמות בכך, הם בגדר צורך חיוני, כדי לכוון ולדייק את פעילות המערכות השלטוניות כל אחת בתחומה, לרתום את הציבור או למצער להפחית את הבלבול ואי הודאות, במציאות הדינאמית, לנוכח המספר הגדול של האתגרים וזירות הפעולה ולאור המתחים וזיקות הגומלין שביניהם.

תמונת המציאות שאליה יש לשאוף בטווח של שנה, אמורה לכלול את המרכיבים הבאים:

רצועת-עזה: מפורזת צבאית, תחת שליטה ביטחונית ישראלית, ללא יכולות שלטוניות ואירגוניות של חמאס ולאחר השבת החטופים (מוקדם ככל האפשר).  "תכנית האלופים" היא דרך אחת , ולא יחידה, שעשויה להתמודד עם המתח הקיים בין החתירה למיטוט חמאס לבין הרצון להשיב את החטופים בהקדם. מוצע לדרג המדיני לאמצה או לגבש חלופה אחרת שתשיג אפקט זהה.

יהודה ושומרון: לאחר טיפול שורש לפירוק מעוזי הטרור, ריסוק העוצמה האירגונית והכלכלית של חמאס, חיזוק ההגנה על מרחב-התפר, ומיצוי מנופי הלחץ על הרש"פ בעניין עידוד טרור ופעילות לעומתית לישראל.

החזית הצפונית: הוצאת חיזבאללה מחוץ לטווח האיום הישיר על יישובי הצפון והחזרת התושבים לבתיהם בבטחה.

איראן : בעיצומה של מערכה בין-לאומית מדינית-ביטחונית וכלכלית להסגתה מהגרעין הצבאי ולפירוק טבעת האש שבנתה סביב ישראל.

ישראל: בתהליך יישום של תכנית לאומית להתעצמות חסרת תקדים בכל התחומים והממדים, תוך רתימה של כל הכוחות לשיכוך המתחים הפנימיים ולהגברת הלכידות וההסכמה.

היכולת להשיג את היעדים הללו, לפחות את חלקם, תלויה במידה לא מבוטלת במדיניותו של הממשל האמריקני. האמת ניתנה להיאמר: חלק מהדברים שנשמעו השבוע מצד המתמודדים על כס הנשיאות, צורמים לאוזן הישראלית ומחדדים גם את האתגר המונח לפתחו של הדרג המדיני בחיזוק התיאום והשותפות האסטרטגית עם בת בריתנו שמעבר לים, ובהבהרת נכסיותה של ישראל לארה"ב. במסגרת זו נכון להבהיר: ישראל לא תתפשר על השגת מטרותיה בעזה ובצפון. קיומה מחייב מאבק עיקש שהיא נכונה לו. הוא לא נתון בסימן שאלה. כי נצח ישראל לא ישקר.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 15.09.2024.




נסיגה מפילדלפי: תקדים מסוכן

מרחב פילדלפי הפך בשבועות האחרונים למוקד מחלוקת בין ישראל לבין המתווכות בנוגע לשחרור החטופים והפסקת האש ברצועת עזה, זאת אף על פי שחמאס אינו רואה כלל בנסיגת כוחות צה"ל מהציר את מיצוי דרישותיו. הוא ממשיך לתבוע נסיגה מוחלטת של צה"ל מהרצועה, הפסקת הלחימה, מספר מופרז של מחבלים פלסטינים תמורת חטופים וקביעה לגבי זהותם ובכירותם. הנושא הזה גרר גם מחלוקת לא פחות חריפה בישראל, כשהממסד הביטחוני טוען שניתן לסגת ממרחב פילדלפי לטובת השלב הראשון של עסקת החטופים, וכי אפשר לספק מענה להברחות האמל"ח באמצעים טכנולוגיים תוך שיתוף פעולה עם המצרים.

הוויכוח המחריף גולש למחוזות שאינם קשורים בהכרח לעניין עצמו והציר הפך כמעט לחזות הכול, ראשית בעיני אלה החוששים שפינוי צה"ל ממרחב פילדלפי יאפשר התעצמות מהירה של חמאס, ושצה"ל לא יוכל לחזור למרחב הזה בשל לחץ בינלאומי, ושנית בעיני מי שקוראים לסגת ממנו ולו לתקופה של שישה שבועות לטובת שחרור החטופים בשלב הראשון והניסיון, להבנתם, להמשיך את העסקה לטובת שחרור האחרים.

הוויכוח נסוב מעיקרו בטיעוני "בעד" ו"נגד" הקשורים לעצם היכולת, באמצעות נוכחות צבאית במרחב, לסכל חפירת מנהרות ושימוש במנהרות קיימות ולהתמודדות עם מנהרות שטרם התגלו. זאת מול ההתניה, שלכאורה קיימת, בין נכונות ישראלית לסגת מהציר לבין גיבוש מתווה ישראלי, המוסכם על המתווכות, שחמאס יקבל.

מעבר לוויכוח על אודות הטיעונים שאליהם התייחסנו במאמרים קודמים, ומבלי להיכנס לעומקם של דברים בנוגע לעצם נכונותו של חמאס (סינואר) להגיע לעסקה ואפילו בהינתן נסיגת צה"ל מציר פילדלפי, חשוב לשאול את עצמנו מדוע נסיגת צה"ל מציר פילדלפי כל כך חשובה ועקרונית בעבור חמאס ומצרים? מה השתיים מבקשות בציר פילדלפי שאותו לא ניתן לממש כאשר כוחות צה"ל נוכחים בציר? כמו כן נבקש להדגיש טיעון נוסף, שנפקד מהדיון הציבורי ומהשיח הגועש בנוגע לציר פילדלפי. הטיעון הנוסף ממוקד בהיבט התקדימי והמסוכן שיכול להיות לנסיגה בלתי מותנית מציר פילדלפי ובכניעה ללחץ הבינלאומי (בעיקר אמריקאי ומצרי) בנושא.

מעבר לעובדה שהשליטה בציר פילדלפי היא השליטה במעטפת החיצונית של רצועת עזה וקשריה לשאר העולם, מה שיאפשר לחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות באמצעות חידוש תשתית מנהרות ההברחה ולאפשר הגעה או כניסה בלתי מבוקרת של גורמים עוינים לסוגיהם, מדובר בפועל בשליטה על גבול ביטחון חיצוני של ישראל. לישראל אתגרים לא מעטים בשאר גבולותיה, והם עלולים להיות חשופים לתקדים שייקבע בכניעה ללחץ בנוגע לנוכחות צה"ל לאורך גבולה הדרום-מערבי של רצועת עזה.

כך לדוגמה הגבול לאורך בקעת הירדן. שנים קיימת הסכמה לאומית רחבה בדבר הצורך לשמר נוכחות של צה"ל לאורך הגבול עם ירדן, ובייחוד בבקעת הירדן, זאת גם במצב של הסדר קבע עם הפלסטינים. מול עמדה זו היו יוזמות אחדות, כשאחת הבולטות שבהן הייתה יוזמה אמריקאית להחליף את צה"ל במגוון "סידורי ביטחון" המשלבים נוכחות של כוחות בינלאומיים שיפעלו לשמור על הגבול ולמנוע הברחת אמצעי לחימה לתוך יהודה ושומרון, עם אמצעים טכנולוגיים ייחודיים שיאפשרו ניטור קפדני של המרחב.

משמעותה של הסכמה ישראלית לוותר על נוכחות צבאית בגבול הביטחון של ישראל לאורך ציר פילדלפי היא שההיגיון שמנסים לכפות על ישראל, שמהותו היא נסיגת כוחות צה"ל ממרחב הציר והסכמה לפריסת כוחות פלסטינים בגיבוי מנגנון פיקוח בינלאומי ואמצעים טכנולוגיים, יוכל להיות מוחל גם על בקעת הירדן. ולא רק על בקעת הירדן, אלא גם על מרחב החיץ הביטחוני שישראל מייצרת לאורך הגבול עם רצועת עזה, על המרחב הימי של רצועת עזה באמצעות נוכחות של כוח משימה ימי זר שייקח על עצמו לפקח על הברחות אמל"ח לרצועה (בדומה לכוח הימי של מדינות הקואליציה המנסות להתמודד בהצלחה מועטה מול איום החות'ים), ואז על מרחב התפר וגדר הביטחון ביהודה ושומרון ובהמשך גם על דרום לבנון.

יש במהלך הזה כדי לייצר תקדים מסוכן מאוד לישראל. התקדים שעלול להיווצר ישלול למעשה מישראל את הזכות הבסיסית להגן על עצמה באמצעות הגנה על הגבולות החיצוניים. זאת תוך התעלמות מאירועי ה-7 באוקטובר ברצועת עזה ובהמשך פעולות חיזבאללה החל מה-8 באוקטובר בגבול הצפון, ובהתעלמות מניסיון אומלל ורב שנים שצברה ישראל בכל הנוגע לכישלון הרודף כישלון בכל מקום שבו פעל מנגנון מצרי, פלסטיני או בינלאומי. כך היה עם נסיגת כוח האו"ם בסיני ב-1967, עבור למנוסת צוות הפיקוח האירופאי EUBAM ממעבר רפיח לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה ביוני 2007, קריסת UNDOF בגבול ישראל-סוריה עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011, וכלה ברפיון מוחלט של UNIFIL, שבחסות נוכחותו בדרום לבנון וכישלונו המוחלט למנוע נוכחות כוחות חיזבאללה בדרום לבנון ולכפות את החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם מאוגוסט 2006 התאפשרה התבססות חיזבאללה במרחב והתעצמותו הצבאית.

המתקפה ב-7 באוקטובר הפריכה וקעקעה חלק מהנחות היסוד שעמדו בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל ואופן התנהלותו של צה"ל בגזרות השונות. נקודת המוצא חייבת להישען על הפנמה עמוקה של עובדת יסוד בנוגע למוטיבציה האיראנית להמשיך במאמציה לפיתוח ושכלול "טבעת האש", טבעת הכוללת את שיקום חמאס והאצה של תהליכי בניית תשתיות הטרור ביהודה ושומרון ובדרום לבנון. זאת באמצעות הברחות נשק איכותי ומתקדם ובהיקפים גדלים, הכנסת כסף, ידע צבאי וטכני, ובכלל אלה חומרי גלם לצורך פיתוח תשתיות הייצור של אמצעי חבלה וטרור.

גם על הרקע הזה יש לבחון את ההקשר הרחב של הנסיגה מציר פילדלפי. משמעות הנוכחות שם היא הידוק של הבקרה והשליטה הישראלית על הגבולות ועל המעטפת של הזירה הפלסטינית כולה ברצועת עזה וביהודה ושומרון. נסיגה ישראלית מציר פילדלפי אינה אפשרית בשום תנאי, ואין לסמוך על "סידורי ביטחון" של מדינות אחרות או אמצעים שיבוקרו מרחוק, בוודאי כל עוד איראן ממשיכה לחתור להשמדת ישראל באמצעות הפעלת שלוחים וחימושם לאורך כל גבולותיה.

מעבר לשורת הנימוקים לגבי ההכרח שבאחיזה צבאית בציר פילדלפי בעת הזו, הן בשל צרכים צבאיים, הן לצורך ניהול משא ומתן עם חמאס והבטחת שחרור החטופים והן כנכס או מנוף מדיני שתכליתו הבטחת התנאים ליצירת חלופה שלטונית אזרחית לחמאס ברצועת עזה, נסיגה מהציר תחת לחץ בינלאומי ולחץ מצרי תהיה בחזקת תקדים מסוכן. התקדים מסוכן לא רק בנוגע לרצועת עזה בכלל, ובהתייחס למרחב החיץ הביטחוני ולמרחב הימי בפרט וליכולת להשלים את מטרות המלחמה ואת חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, אלא גם בנוגע לסידורים ביטחוניים עתידיים ביהודה ושומרון ובמרחב התפר, בבקעת הירדן ובדרום לבנון. וכל אלו כשאיראן ממשיכה להיות הגורם המחולל, היוזם, המארגן, המחמש והמפעיל של מאמצים ושלוחים לאורך גבולות ישראל במטרה להחזיקה במלחמת התשה מתמדת ולכרסם ביכולת עמידתה והגנתה על עצמה, עד להקרסתה.




בין השגת "הניצחון המוחלט" לבין המשך משא ומתן על עסקת חטופים

מבוא

בימי אוסלו "העליזים" ניהלה מדינת ישראל את מדיניותה על בסיס של שני צירים סותרים: מצד אחד – משא ומתן אינטנסיבי עם הרשות הפלסטינית על הסדר קבע כפי שנקבע בהסכמי אוסלו; מצד שני – מלחמת חורמה נגד ארגוני טרור פלסטיניים שהציפו את ערי ישראל בפיגועי טרור קשים ורוויי דמים.

באחד הימים, כך מספרים, הבחין ראש הממשלה דאז, אריק שרון, בתמונה בעיתון שבה נראה אלוף בצה"ל, שהיה חלק מצוות המשא ומתן הישראלי, כשהוא מנהל שיחה חברית עם ג'בריל רג'וב, שהיה אז חבר בצוות המשא ומתן הפלסטיני, בבית מלון ידוע בהרצליה. שניהם לבשו בגדי ים והחזיקו בידם משקה עסיסי. התמונה ביקשה, קרוב לוודאי, להעביר מסר של תקווה לאזרחי ישראל החיים בשגרה של פחד ואימה: ישנם גם "פלסטינים טובים", שרק רוצים לחיות בשקט ובשלווה, ממש כמו מרבית הישראלים, ואיתם ניתן יהיה להגיע בסופו של דבר אל המנוחה והנחלה.

אריק שרון של אותם ימים עדיין היה ספוג בערכים ונורמות של ארץ ישראל "העובדת והלוחמת", שהיו מקובלים במדינת ישראל בשנות החמישים תחת הנהגתו של דוד בן גוריון. למחרת דווח על כך ששרון קרא אליו את האלוף ונזף בו: אנו מחויבים למשא ומתן רשמי עם הרשות הפלסטינית, הוא אמר לאלוף, אבל במקביל אנחנו מנהלים מלחמת חורמה נגד אותה רשות המסייעת לגורמי טרור לפעול נגדנו. אנחנו לא יכולים להיות "סחבקים" של אנשי הרשות ביום, ולהילחם בהם בלילה.

המאמץ להחזרת החטופים ומיגור החמאס

מדינת ישראל ניצבת כיום מול החמאס בפני דילמה דומה למדי לזו שבפניה היא עמדה לאחר חתימת הסכמי אוסלו – רק גדולה יותר בהיקפה ובחומרתה. בצל תמונות הזוועה שליוו את מתקפת החמאס וקריאות של רבים מאזרחי ישראל לנקמה חסרת פשרות הדגיש ראש הממשלה, כבר מראשית המערכה, שהיעד המרכזי של המלחמה הוא חיסול החמאס ויכולותיו הצבאיות והשלטוניות. מימוש יעד זה, היה ברור לכול, מחייב מתקפה אינטנסיבית יומיומית של צה"ל נגד החמאס בכל הכלים העומדים לרשותה של מדינת ישראל.

ובאשר לחטופים – מדיניות "היד החזקה", כך נטען, תשרת גם את היעד של שחרור חטופים: "רק לחץ צבאי מתמשך", חוזר ומדגיש ראש הממשלה, יביא את החמאס להסכים לשחרור חטופים בתנאים שישראל תוכל לעמוד בהם.

בפועל, תמונת המצב בשבועות האחרונים אינה נראית ככזו שתוביל להשגת מטרות אלה. אנו רואים מגמה ברורה שבה הולך ונחלש בהדרגה המאמץ הצבאי ברצועה, תוך יציאות ספוראדיות למבצעים נקודתיים ועוצמתיים.

במקביל, "נגררה" ישראל למסגרת של משא ומתן אינטנסיבי על שחרור החטופים המצויים בעזה באמצעות משא ומתן דיפלומטי מול שלוש מדינות "מתווכות": ארצות הברית, מצרים וקטאר. אף אחת מהן, יש להדגיש, איננה מזדהה עם יעדי המלחמה שהציבה לעצמה מדינת ישראל.

משא ומתן זה, יש להדגיש, מתנהל בדרגים בכירים מאוד של כל הצדדים: את ארצות הברית מייצג כמעט בהתמדה ראש ה-CIA, ויליאם בארנס. נוכחותו התכופה והאינטנסיבית בשיחות אינה יכולה שלא להעלות תהיות. בפני ארגוני הביון של ארצות הברית ניצבים איומים קונקרטיים מצד שתי מעצמות, רוסיה וסין; ברית נאט"ו עומדת בפני אחד המשברים החמורים בתולדותיה; קשה להבין כיצד זה מרשה לעצמו ראש סוכנות הביון של ארצות הברית לשהות ימים רבים כל כך הרחק מ"נמל הבית" שלו. בעצם, שאלת היסוד היא: מהי "מפת האינטרסים" של ארצות הברית בסוגיה זו, המצדיקה מעורבות כל כך אינטנסיבית, ובדרג כל כך בכיר, בסוגיה זו.

לצידו של בארנס נמצאים ראשי המוסד (דדי ברנע) והשב"כ (רונן בר) של ישראל. גם נוכחותם האינטנסיבית והמתמשכת בשיחות, כאשר ישראל נמצאת במצב מלחמה, גוררת לא מעט ביקורות נגדם. ראש ממשלת קטאר (מוחמד עבדול רחמן) מעורב בשיחות באורח אינטנסיבי. את מצרים מייצגים בדרך כלל ראשי המודיעין.

חשוב להדגיש שעצם קיומו של משא ומתן עם החמאס בחסות הקהילייה הבינלאומית מעניק לחמאס לגיטימציה וּמְכֻבָּדוּת בינלאומית. ממילא הוא מקשה מאוד על ישראל "למכור" לעולם, וגם לאזרחי ישראל, את התזה שמדינת ישראל חייבת לקבל תמיכה נרחבת במלחמתה חסרת הפשרות נגד החמאס. בסופו של דבר, כך נטען, מדינת ישראל נלחמת נגד ארגון טרור רצחני, המאיים, יחד עם חבר מרעיו, לא רק על מדינת ישראל אלא גם על העולם המערבי כולו.

נגד חמאס, כשהוא "חמוש בחליפות ועניבות", תתקשה ישראל לנהל מלחמת חורמה על בסיס הפרמטרים שליוו את פעילותה הצבאית בשלביה הראשונים של המלחמה. בראשם של אזרחי ישראל והחיילים הלוחמים ריצדו אז תמונות הרצח ומעשי האונס שליוו את מתקפת החמאס. מטבע הדברים בחלוף הזמן הולך ומתפוגג הזיכרון הקולקטיבי הכרוך במתקפת החמאס, ועימו הנחישות חסרת המעצורים למגר את החמאס מעל פני האדמה.

באורח ישיר ועקיף יש לכך, להערכתנו, השלכות על התגברות המחאות בערי ישראל הקוראות להגיע להסכם עם החמאס על שחרור החטופים. המעורבות המתמשכת של החמאס בדיונים על עסקה לשחרור החטופים מעצימה את הדימוי שלו כארגון חברתי-מדיני, המבקש לקדם אינטרסים לגיטימיים שלו מול ישראל. אם לשם כך הוא "נאלץ" לעשות מדי פעם שימוש גם באמצעים אלימים – אין הוא "פסול לעדות" בשל כך. מדינות רבות, חלקן נאורות בעיני עצמן, פועלות בדרכים דומות.

מעבר לכך, לדימוי ההולך ומשתנה של החמאס בזירה הבינלאומית יש, ככל הנראה, גם השפעה ממתנת על הנפח, ההיקף והאינטנסיביות של פעילות צה"ל ברצועה. מזה שבועות רבים רווחת בחלקים רבים של הציבור התחושה, שיש לה גם בסיס במציאות, שישראל אינה ממצה את יכולותיה להכניע את החמאס ולהביא ל"ניצחון מוחלט" כפי שמבטיח לנו ראש הממשלה השכם והערב.

ישראל משקיעה, בצדק, מאמצים אינטנסיביים במאמץ לקדם עיסקת חטופים באמצעות משא ומתן דיפלומטי, הגם שסיכויי ההצלחה של מהלך כזה נראים קלושים, אולי אפילו אפסיים. על רקע זה, עולה בהכרח השאלה: להיכן נעלמה התזה שבה "נפנפו" ראשי המדינה, ובייחוד ראש הממשלה, כי רק מאמץ צבאי אינטנסיבי יוביל את החמאס לחתור לשחרור חטופים?

בנסיבות אלה, אי אפשר שלא להתרשם מהעובדה שהחמאס מצליח, עד לשלב הנוכחי, להחזיק מעמד למרות המכות הקשות שהוא סופג במישור הצבאי. מעמדו היציב מקרין בהכרח גם על עמדותיו בסוגיית ההסדר: בנאום שנשא מתאם השבויים והנעדרים, תא"ל גל הירש, לפני ימים מספר, הוא קבע כי בפועל החמאס אינו נושא ונותן כלל עם ישראל בסוגיית השבויים. למעשה הוא הכתיב את תנאיו מראשית המערכה בסוגיה זו, וככל הידוע עד כה הוא לא נסוג מדרישותיו הראשוניות.

לכל אורך הדרך החמאס רושם לעצמו לא מעט הישגים במישור המדיני. הוא מצליח שוב ושוב "לכופף את ידיהן" של ארצות הברית וישראל, מה שכופה עליהן לשנות שוב ושוב מתווים להסדר שהיו מוסכמים ביניהן. מטבע הדברים, תמונת מצב זו מובילה להעמקת המחלוקות בין ישראל וארצות הברית. המשמעות הגורפת היא החלשת מעמדה של ישראל במאזן יחסי הכוחות שלה באזור ובמערכת הבינלאומית.

על רקע זה ראוי לקחת לתשומת לב את התבטאותו החריגה של נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, כי קיימת סכנה של "היעלמות ישראל" (cease to exist) אם קמאלה האריס תיבחר כנשיאה. נכון שזו התבטאות במהלך מערכת בחירות, והיא נועדה "להשחיר" את מדיניותו של ממשל ביידן-האריס כלפי ישראל בתקווה לגרוף קולות של יהודים לטובת טרמאפ.

עם זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה שהיא באה מפיו של נשיא לשעבר שהיה קרוב מאוד לישראל. גם העובדה שהתבטאות זו התקבלה במעין "שוויון נפש" ולא עוררה תהודה ביקורתית הינה משמעותית. להערכתנו, היא מצביעה על היחלשות מדאיגה של הדימוי העוצמתי של מדינת ישראל בארצות הברית.

מה הפלא אפוא שבנסיבות אלה ראש ה-CIA, ויליאם בארנס, המשתתף דרך קבע במאמצים לגיבוש עסקה לשחרור חטופים, מוצא לנכון לתעד בפומבי מפגש שלו עם ראש סוכנות הביון של בריטניה, ריצ'רד מור. בראשית המפגש הוא מעביר מסר ברור המציב את ישראל והחמאס על אותו רף של "מעמד פוליטי": "מנהיגי שני הצדדים", אומר בארנס בלי תחושה כלשהי של אי נוחות, "יצטרכו לקבל החלטות פוליטיות קשות". בעיניי, זו נקודת שפל חמורה במעמדה של מדינת ישראל מול ארצות הברית.

בנסיבות אלה קשה להבין מה טעם ראה ראש הממשלה בנאומו בעקבות רצח ששת החטופים לפנות ישירות אל יחיא סינוואר ולהזכיר את שמו: "אני לא אֶכָּנַע ללחץ הזה", אמר נתניהו בנאומו, "העם שלנו לא ייכנע ללחץ הזה… זה לא חשוב מה שרואים במסכי הטלוויזיה… אני אומר ל[מנהיג החמאס, יחיא] סינוואר: 'תשכח מזה, זה לא יהיה' ". ראש הממשלה יודע היטב שעצם אזכור שמו של מי שעומד בראש ארגון טרור טומן בחובו מעין הכרה במעמדו כמנהיג, כמי שראש ממשלת ישראל רואה לנכון לפנות אליו ישירות לעיני כול. ראוי, להערכתנו, שראש הממשלה לא יחזור על כך.

סיכום ומסקנות

בנסיבות הקיימות, ועל רקע לחצים כבדים מבית ומבחוץ, אין לישראל ברירה אלא להמשיך ולהיות מעורבת באורח אינטנסיבי במאמצים לגיבוש עסקת חטופים. לחצים אדירים, מבית ומבחוץ, אינם מותירים לה ברירה, הגם שהסיכוי להשגת הסדר להחזרת חטופים נראה קלוש מאוד, בנסיבות הנוכחיות.

יחד עם זאת, מדינת ישראל חייבת להפנים את העובדה שמעורבות זו בתהליך הדיפלומטי לגיבוש עסקה טומנת בחובה סיכונים גדולים עבורה. היא מעצימה מאוד את כוחו של החמאס. באורח הדרגתי, אך רצוף, הוא משנה את תדמיתו מארגון טרור רצחני לארגון מדיני-חברתי, העושה שימוש מדי פעם באמצעים אלימים לקידום אינטרסים חיוניים שלו.

תמונת מצב זו מעצימה בהדרגה את מעמדו של החמאס כארגון לגיטימי בזירה הבינלאומית. היא גם מחזקת את יוקרתו נוכח העובדה שמאז תחילת המערכה הוא מציב תנאים קשיחים להסדר והוא, בניגוד לישראל וארצות הברית, אינו נסוג מהם חדשות לבקרים.

מעבר לכך, עמדותיו בתהליך ההסדר מובילות בהכרח להעמקת המחלוקות בין ישראל וארצות הברית, וממילא מחלישות את עוצמתה של ישראל במאזן הכוחות שלה עם החמאס.

מציאות זו, יש להדגיש, תקשה על מדינת ישראל לממש את יעדיה המרכזיים במלחמה זו: מיגור החמאס ויכולותיו הצבאיות והשלטוניות והחזרת החטופים. מדינת ישראל תוכל לשנות תמונת מצב זו לטובתה רק אם תחזור להפעלת יכולותיה הצבאיות מול החמאס באורח עוצמתי, על בסיס הפרמטרים שאפיינו את פעילותה הצבאית בראשית המערכה.

בפועל, התנהלותה הצבאית של ישראל בשבועות האחרונים היא הפוכה. היא מצטיירת כ"דשדוש" מתמשך, וכהשלמה עם מציאות של התשה מתמשכת שאינה אמורה להתכנס להכרעה חד-משמעית של החמאס ברוח יעדי המלחמה שהיא הציבה לעצמה. אנו מקווים שמדובר בתמונת מצב המוכתבת על ידי אילוצים אסטרטגיים בזירות מלחמה אחרות, וכי היא תשתנה עם שינוי הנסיבות.




לא על פילדלפי לבדו

בעוד בישראל נמשך הוויכוח על החלטת הקבינט להתנגד לדרישה להסגת כוחות צה"ל מציר פילדלפי, הזכיר ח'ליל חיה, סגן ראש החמאס בעזה, כי סוגיה זו היא רק אחת מתוך רשימת התמורות שחמאס הציג כתנאי לעסקה: "אנו מדגישים שכל הסכם חייב לכלול הפסקה כוללת של התוקפנות, נסיגה מוחלטת מרצועת עזה, כולל ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חזרה חופשית (ללא בידוק) של העקורים לבתיהם, סיוע והקלות לפלסטינים, שיקום הרצועה ועסקת חילופי שבויים". עמדה זו אינה חדשה. מה שבלט בהצגתה הוא הביטחון העצמי שהפגין בכיר חמאס, בשבוע שבו הוא ואנשיו היו אמורים להיות "מכווצים" מהחשש מפני התגובה על רציחתם של ששת החטופים. ואולם, ההתייחסות לכך בישראל ובארה"ב, עוררה אצלם תגובה הפוכה. לדידם, לא רק שהם לא שילמו כל מחיר על הפשע הנתעב, אלא שבאמצעותו  הם הצליחו להגביר את המתח ואת המחלוקת הפנימית בישראל וגם להוביל את וושינגטון לדון באפשרות להציג מתווה שיוגדר כ"הצעה סופית, ללא אפשרות לשינויים" ("Take it or leave it").  הם מיהרו למנף את הזעזוע הציבורי מרצח החטופים, בקמפיין הסברתי שהזהיר כי זו תהיה התוצאה של לחץ צבאי ישראלי והציגו עמדה נוקשה ביחס לדרישותיהם במו"מ.

בחמאס מניחים כי הצעה אמריקנית סופית תבוא בהכרח על חשבון העמדה הישראלית. עיקר הלחץ להגיע לעסקה מופעל ממילא על ההנהגה בישראל. חמאס לא משלם מחיר על משיכת הזמן וכל עוד הוא מחזיק בחטופים, תמיד יוכל להמשיך במשא-ומתן, מהנקודה שבה הוא נעצר!

מהנשיא ביידן שהבטיח כי חמאס ישלם מחיר על רציחתם של החטופים, אפשר לצפות לפני הכל, שלא לתת פרס לחמאס! הפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי לאלץ אותה להתגמש מול דרישות חמאס, היא פרס לארגון הטרור. אדרבה, הצעד המתבקש הוא תמיכה אמריקנית בעמדתה הצודקת של ישראל. אפשר כי תמיכה כזו אף תסייע לקידום המשא ומתן.

ועוד, הגיעה העת שארה"ב תמצה את מנופי הלחץ שיש לה מול חמאס. אחד מהם הוא סילוק מנהיגי הארגון מקטאר. וושינגטון צריכה לתבוע זאת מדוחא. הנהגה זו אחראית במידה שווה לזו של ההנהגה בעזה להתקפת הטרור ב-7 באוקטובר וגם לפשעי המלחמה. זאת אותה הנהגה שבימים אלה דוחקת באנשיה ביו"ש לצאת ולבצע פיגועי התאבדות!  הדרישה לסילוק ההנהגה מקטאר והטלת סנקציות אישיות על אנשיה הם המינימום המצופה מצד ארה"ב. ישראל כבר תדע לבוא חשבון עם ראשי הנחש.

מבחינתה של ישראל, צעדיה הבאים בעזה אמורים לשרת שלוש מטרות: המשך הפגיעה ביכולות הצבאיות השיוריות של חמאס, פגיעה ביכולות השלטוניות שלו  והגברת הלחץ עליו לקידום שחרור החטופים.  כדי להשיג זאת צריך להפקיע מחמאס לחלוטין את השליטה באספקה שנכנסת לרצועה. זה החמצן שלה וגם האמצעי העיקרי שמשמר את משילותה. נכון לשקול את ביתורה של הרצועה באזורים נוספים מעבר למה שקיים כרגע.

נכון לשקול בחיוב גם את דרך הפעולה שהוצעה על ידי ראש המל"ל לשעבר האלוף (במיל') גיורא איילנד. פינוי צפון הרצועה מהתושבים שבו, סגירתו כשטח צבאי והפסקת האספקה אליו. חסרונותיה של הצעה זו נעוצים בהתנגדות שהיא צפויה לעורר בארה"ב ובקהילה הבינלאומית ובכוחות הרבים שנדרשים לצורך ביצועה. כמובן, ניתן לבצעה באזורים אחרים, בהיקף שונה. על כל פנים, יתרונותיה הרבים מצדיקים את הדיון בה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 06.09.2024.




ציר פילדלפי: הקו האדום בין משא ומתן רגיש לאסטרטגיה לאומית

ציר פילדלפי, המפריד בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית, הוא קו גבול אסטרטגי שאין לוותר עליו בשום אופן. בעוד המאבק לשחרור החטופים הוא משימה בעלת חשיבות עליונה, נסיגה מציר פילדלפי, אפילו זמנית, היא טעות אסטרטגית חמורה שתעמיד את ביטחון ישראל בסכנה מוחשית.

הדרישה של חמאס לנסיגה מציר פילדלפי כחלק מהמשא ומתן אינה מקרית. ארגון הטרור מודע לחשיבותו האסטרטגית של הציר, שמהווה קו הגנה קריטי לישראל במאבקה המתמשך מול הטרור ברצועת עזה. במשך שנים הצליחו חמאס וארגוני הטרור האחרים לבנות מנהרות הברחה מתחת לציר זה, דרכן העבירו אמצעי לחימה, תחמושת וציוד צבאי, והשתמשו בהן כדי לחזק את כוחם הצבאי. ההישגים של צה"ל בהשמדת 80% מהמנהרות הללו מהווים מכה קשה לחמאס – אך נסיגה מהציר תחזיר את היתרון לידי האויב.

הדילמה הניצבת בפני ראשי המדינה היא מורכבת: האם נכון לוותר על שליטה קריטית בציר פילדלפי כדי לקדם עסקה לשחרור חטופים? התשובה לכך צריכה להיות ברורה וחד-משמעית: לא. כל נסיגה, גם אם זמנית, תוביל לאובדן היתרון האסטרטגי של ישראל באזור, ותאפשר לחמאס לשקם את תשתיות הטרור שלו ללא מפריע. המשמעות של נסיגה כזו היא פתיחת דלת חדשה בפני האויב, שתאפשר לו להמשיך ולהבריח נשק, לפגוע באזרחי ישראל, ולהכין את הקרקע לסבב הלחימה הבא.

אבי החשיבה האסטרטגית הצבאית בישראל יהושפט הרכבי, בהסתמך על ספרו "מלחמה ואסטרטגיה," היה מדגיש את החשיבות של שמירה על עקרונות אסטרטגיים בכל מחיר. הוא היה מזהיר מהסיכון של ויתור על שטח בעל ערך אסטרטגי כה רב, במיוחד מול אויב כה נחוש ושאפתני כמו חמאס. הרכבי היה טוען באופן חד משמעי שנסיגה מציר פילדלפי אינה רק טעות טקטית, אלא סכנה אסטרטגית שעשויה להוביל לאובדן שליטה והגברת האיומים על ביטחון המדינה.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הבין שהוויתור על ציר פילדלפי הוא חציית קו אדום אסטרטגי. עכשיו הגיע העת ששר הביטחון יבין, כל החלטה להוציא את צה"ל מהציר, אפילו לתקופה מוגבלת, תתפרש כחולשה על ידי חמאס ויתר ארגוני הטרור. חמאס לא יבזבז זמן – הוא ינצל את ההזדמנות לשיקום תשתיות הטרור ולחיזוק מעמדו הצבאי, והמשמעות היא סיכון ישיר על חיי אזרחי ישראל.

ההיסטוריה לימדה אותנו שהוויתורים של היום הופכים לאיומים של מחר. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנטוש את ציר פילדלפי, ולא משנה מה הלחץ הפוליטי או הבינלאומי שיופעל עליה. השליטה בציר היא חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה הביטחונית של המדינה, ואין לערער עליה בשום מצב.

במקום להיכנע לדרישות חמאס, על ישראל לחזק את אחיזתה בציר פילדלפי, להמשיך ולהשמיד את תשתיות הטרור, ולהעביר מסר ברור לאויביה: אנו לא נוותר על ביטחוננו. נסיגה מציר פילדלפי תוביל לאובדן השליטה ולאסון אסטרטגי שלא ניתן יהיה לתקן. זו עת לעמידה נחושה ולשמירה על הקווים האדומים שלנו – כי על ביטחון ישראל אסור להתפשר יותר.

המאמר פורסם במעריב, בתאריך 05.09.2024.