אנחנו לא מבינים כלום: ישראל לא מצליחה לשבור את הרוח של סינוואר – אלו הסיבות

כדי להתמודד עם האיום ששמו סינוואר, על ישראל לנקוט בגישה רב-ממדית. מעבר לפעולות צבאיות, יש לפעול במישור התודעתי והפסיכולוגי. חשיפת כישלונותיו של סינוואר, הדגשת המחיר האנושי של מדיניותו וערעור מעמדו בתוך חמאס ובזירה הבינלאומית – כל אלה עשויים להחליש את אחיזתו בשלטון.

יחיא סינוואר הוא אדם בעל מאפיינים נרקיסיסטים מגלומנים, טיפוס משיחי בסגנון סייד קוטוב, הקיצוני ביותר שמבין תלמידיו של חסן אל בנא האב, המוליד של "האחים המוסלמים". את המורא מפניו ואת כוחו שאב סינוואר מכך שחקר באכזריות בלתי תתואר של חשודים בשת"פ עם ישראל. כאשר הלחץ עליו כמנהיג יחיד יגבר הוא ישוב לכלים הבסיסיים שלו, נוקשות ואכזריות, חקירות והוצאות להורג של חשודים בשת"פ, רובם המכריע על לא עוול בכפם. התהליך הזה הוא התהליך שיקריס אותו מבפנים והוא זה שיביא לקיצו.

אנשי היומינט המיומנים של השב"כ יידעו לנצל מנוף זה ולמצוא את האיש שיסמן אותו למטוסי חיל האוויר או לצלפים הישראלים. במקביל, יש להמשיך בלחץ הבינלאומי על חמאס ותומכיו, תוך הדגשת הסבל שגורמת מדיניותו של סינוואר לתושבי עזה. רק שילוב של פעולות אלו, לצד מאמצים דיפלומטיים ומודיעיניים, יוכל להביא לשינוי המיוחל ברצועת עזה ולהסרת האיום על ביטחון ישראל.

יחיא סינוואר, נולד במחנה הפליטים ח'אן יונס בשנת 1962. ילדותו הייתה מוקפת בעוני וצפיפות, משפחתו הייתה תלויה בסיוע של אונר"א לצרכים הבסיסיים. התנאים הקשים במחנה הפליטים עיצבו את תפיסותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות של סינוואר והשפיעו רבות על דרכו להנהגה בתוך חמאס.

בשנות השמונים, סינוואר הפך לפעיל טרור משמעותי והיה מעורב בעינויים ובהוצאה להורג של פלסטינים שהואשמו בשיתוף פעולה עם ישראל. בשנת 1989 נידון למאסר עולם על מעשיו ושוחרר רק במסגרת עסקת שליט בשנת 2011. עם שחרורו, סינוואר צמח לתפקיד מרכזי בארגון והוביל את חמאס ברצועת עזה לכיוון חדש ונוקשה יותר.

העלייה לשלטון והחיזוק הצבאי
סינוואר הפך למנהיג בפועל של חמאס ברצועת עזה בשנת 2017, לאחר שנבחר לעמוד בראש הלשכה המדינית של הארגון ברצועה. בחירתו סימנה את התחזקות הזרוע הצבאית של חמאס בתוך ההנהגה הפוליטית שלו. תחת הנהגתו, חמאס המשיך לבצר את כוחו הצבאי, לפתח את מערך הרקטות ומנהרות התקיפה ולשלוט בעזה באופן מוחלט, כולל דיכוי אלים של כל התנגדות פנימית.

סינוואר שם דגש על בניית יכולות צבאיות, תוך הטעיית שירותי המודיעין הישראלים. הוא גרם באמצעות תחבולה לפיתוח תפישת ה"חמאס מורתע" של אמ"ן ושב"כ, תוך שבמקביל טיפח חזון ליצירת מהלומה מלחמתית שתכריע את ישראל, תביא לאיחוד זירות הלחימה ותוביל להכרעה ישראלית.

מנהיגות תחת איום
תחת שליטתו, חמאס הפך לארגון הנשלט בריכוזיות, מה שהפך אותו לנקודת מרכז הכובד של הארגון. חיסול אפשרי שלו יהווה מכה קשה לחמאס, וייתכן שאף יוביל לקריסתו. במאמר זה, ננסה לנתח את אישיותו ודמותו של סינוואר, ולבחון דרכים אפשריות להתמודדות מולו בהיבטים תודעתיים ופסיכולוגיים. שימוש בכלים אלה יהווה משלים הוליסטי למאמץ המודיעיני והצבאי.

הילדות המעצבת ותחילת הדרך
סינוואר נולד למשפחה מסורתית, ואביו, ששימש כמורה, גידל אותו ואת אחיו לערכים דתיים נוקשים. אין הרבה פרטים על מערכת היחסים עם הוריו, אך ברור שסינוואר ספג מילדותו את האמונה הקיצונית באסלאם, וזו התפתחה לאידיאולוגיה מיליטנטית בגיל צעיר.

כבר מנעוריו היה מעורב בפעילות טרור, והתבלט בה כנגד פלסטינים שהיו חשודים כמשתפי פעולה. האלימות הקיצונית והאמונה במאבק הצודק חיזקו את מעמדו בתוך חמאס. המעצר שלו בשנת 1989 והשהות הממושכת בכלא הישראלי רק חיזקו את מחויבותו האידיאולוגית והעמיקו את שנאתו לישראל.

המאפיינים האישיותיים של סינוואר
אישיותו של יחיא סינוואר מאופיינת בשילוב מורכב של מגלומניה, נרקיסיזם וקשיחות אידיאולוגית. סינוואר רואה את עצמו כמנהיג היסטורי שנבחר להוביל את המאבק הפלסטיני, תחושת שליחות זו מחזקת את מחויבותו לקו הקיצוני ביותר, ושום ויתור או פשרה אינם מתקבלים על הדעת מבחינתו.

תחושת השליחות והאמונה העצמית המוחלטת מדגישים את נטייתו למגלומניה, ואילו השימוש התמידי באלימות וכוח כדי לכפות את רצונו מצביעים על מאפיינים נרקיסיסטיים מובהקים. סינוואר מתעלם לחלוטין מהמחיר האנושי הכבד שמשלמים הפלסטינים בעקבות החלטותיו. הזלזול בחיי אדם והתעלמות מהמחיר האנושי, תוך הצבת האינטרסים האישיים והאידיאולוגיים שלו מעל הכל, מהווים סימנים מובהקים לנרקיסיזם באישיותו.

חשיבות האדמה עבור סינוואר
כמוסלמי אדוק, האדמה הפלסטינית, ובמיוחד אדמת ירושלים ומסגד אל-אקצא, היא מרכיב מרכזי בתפיסת עולמו הדתית והאידיאולוגית של סינוואר. עבורו, האדמה היא לא רק שטח גיאוגרפי, אלא סמל לזהות דתית ולאומית, ומאבק עליה נתפס כמצווה דתית וכחובה לאומית. סינוואר רואה בשמירה על האדמה הפלסטינית כחובה דתית ולאומית עליונה. הפסד של אדמה או חוסר יכולת להגן עליה יפגעו בתדמיתו כמנהיג שמוביל את המאבק הפלסטיני.

המנהיגות הצבאית והאסטרטגית
סינוואר, שהיה אחד ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין אל-קסאם, הפך לדמות מפתח בעיצוב האסטרטגיה הצבאית של הארגון. הוא טווה את שחרורו באמצעות עסקת שליט, ועם חזרתו לעזה, הפך לדמות בעלת השפעה מכרעת בהנהגת חמאס. תחת הנהגתו, חמאס פיתח את מערך הרקטות והמנהרות, וביצע שינויים מבניים שהעצימו את כושר הלחימה של הארגון. סינוואר התבלט כמי שמוביל את הארגון בעימותים צבאיים מול ישראל, כשהוא רואה בכל פעולה צבאית כלי להשגת מטרותיו האידיאולוגיות.

המחיר האנושי והאסטרטגי
למרות ההרס והחורבן בעזה בעקבות המלחמות עם ישראל, סינוואר רואה בכך אמצעי להשגת
מטרותיו האסטרטגיות. הוא מודע למחיר הכבד שמשלם העם הפלסטיני, אך מצדיק זאת כ"קורבן
הכרחי" במאבק לשחרור פלסטין. האידיאולוגיה של חמאס, המבוססת על שילוב של לאומיות
פלסטינית ואיסלאם רדיקלי, מעצימה את תפיסתו כי כל אמצעי הוא לגיטימי במאבק למען שחרור
פלסטין והשגת מטרות הארגון.

כיצד להתמודד עם אישיותו של סינוואר? כדי להביא את סינוואר לסף הכרעה, יש להתמקד במספר אסטרטגיות מרכזיות:

שבירת תחושת השליחות והמגלומניה: פעולות שמערערות את תדמיתו כמנהיג בלתי מנוצח, כמו הפצת מידע על כישלונותיו, יכולות לפגוע במוניטין שלו ולגרום לו לאבד ביטחון עצמי. שבירת דמותו כמנהיג מוביל עשויה לערער את בסיס התמיכה שלו בתוך הארגון ומחוצה לו.

יצירת תחושת אובדן ושבר: סינוואר רואה בשמירה על האדמה הפלסטינית כחובה דתית ולאומית עליונה. הפסד של אדמת קודש או חוסר יכולת להגן עליה יפגעו בתדמיתו כמנהיג שמוביל את המאבק הפלסטיני. הפסד כזה עשוי לערער את סמכותו הדתית והאידיאולוגית בתוך חמאס ובקרב תומכיו, ואף להוביל לאובדן אמון בו ובמנהיגותו.

ערעור התמיכה הפנימית והחיצונית: יצירת סכסוכים פנימיים בתוך חמאס או הפחתת התמיכה החיצונית יכולה להחליש את מעמדו ולגרום לו להרגיש מבודד. הדגשת כישלונותיו בקרב תומכיו ומתנגדיו כאחד עשויה לערער את הלכידות הפנימית בארגון.

הגברת הלחץ הפסיכולוגי: חשיפת חוסר יכולתו לעמוד בלחצים עלולה להביא אותו לבצע טעויות קריטיות, ובכך לערער את מעמדו. שימוש באיומים פסיכולוגיים ואישיים עלול להוביל אותו לתגובות פזיזות ולהעמקת המתח הפנימי.

מיקוד בחוסר האמפתיה שלו: הצגת המחיר האנושי הגבוה של מדיניותו, במיוחד כלפי תושבי עזה, עשויה לערער את התמיכה הציבורית בו. חשיפת הנזקים והסבל של האוכלוסייה האזרחית בעזה כתוצאה ממדיניותו יכולה לעורר התנגדות פנימית וחיצונית. אם הציבור בעזה יתחיל לראות בו גורם שמוביל אותם להרס ולסבל מתמשך, זה עשוי לפגוע קשות במעמדו.

תקיפה פסיכולוגית אישית: שימוש במידע אישי או פסיכולוגי כדי לפגוע בו ישירות יכול להוביל אותו להתנהג בפזיזות ולבצע טעויות. ניתוח מעמיק של חייו האישיים וניצול נקודות התורפה שלו יכולים להוביל לתגובות בלתי צפויות מצדו, ולפגוע בלכידות הארגונית ובהתנהלותו מול תומכיו.

ניצול הפסד של אדמת קודש: כמוסלמי אדוק, סינוואר רואה את האדמה הפלסטינית, כחלק מהותי מהזהות הדתית והלאומית שלו ושל העם הפלסטיני. הפסד של אדמת קודש או חוסר יכולת להגן עליה יפגעו אנושות בתדמיתו כמנהיג דתי ואידיאולוגי, ויעמידו בסימן שאלה את מחויבותו לקדושת המאבק. פגיעה באדמות אלו סיפוחן לישראל, או הכנות להקמת יישוב יהודי על אדמות אלה, עשויה להוביל לערעור סמכותו הפוליטית והדתית, לאובדן תמיכה פנימית, ולפגיעה קשה במעמדו בזירה המוסלמית הבינלאומית.

סיכום
יחיא סינוואר הוא מנהיג נוקשה ובעל השפעה עצומה בחמאס, שמוביל את הארגון במאבק מתמיד מול ישראל. אישיותו הקיצונית, המשלבת מגלומניה, נרקיסיזם ונחישות אידיאולוגית, מעצבת את מדיניותו ומכתיבה את התנהלותו. למרות המחיר האנושי הכבד שמשלמים תושבי עזה, סינוואר ממשיך לדבוק בדרכו, כשהוא מונע מתחושת שליחות דתית והיסטורית.

לכן, כדי להביא להכרעתו, יש להתמקד באסטרטגיות שמערערות את מבנה האישיות שלו ואת מעמדו בתוך חמאס ובזירה הבינלאומית. שילוב של פעולות פסיכולוגיות, מודיעיניות ותודעתיות, לצד ניצול חולשותיו האישיות והאסטרטגיות, יוביל אותו למצבים של חוסר הצלחה, אובדן תמיכה וחזרה להתנהלות אישית נוקשה ואלימה.

להערכתי, חיסולו של מחמד דף פגע קשות מאוד במורל של סינוואר. בחלוקת העבודה בין השניים היה סינוואר אחראי על "המה האסטרטגי" ואילו דף על "האיך הביצועי". חיסולו של דף כבר הביא להערכתי לשורה של חקירות אגרסיביות ואכזריות של חשודים בשת"פ. אני מניח, שרובם המכריע של החשודים לא שיתפו פעולה עם ישראל, אולם מהבנת האישיות של סינוואר, אני מעריך שחלק גדול מהחשודים הוצאו בסופו של דבר להורג. התהליך הזה הוא התהליך שיקריס אותו מבפנים והוא זה שיביא לקיצו.

כאשר תחושת הביטחון והאמון של מי מהסובבים אותו תיפגע מחשש לזעמו, יגיע הערעור על בסיס כוחו. אני מעריך שהיום בו תגיע אליו ידו של צה"ל אינו רחוק. בסופו של דבר, ההתמודדות עם סינוואר היא לא רק מאבק צבאי, אלא גם מערכה על התודעה והלגיטימציה. ככל שנצליח לחשוף את האמת מאחורי הנהגתו ההרסנית, כך נתקרב ליום שבו תושבי עזה עצמם יבינו כי דרכו של סינוואר מובילה רק לאסון, צריך רק אחד מהם במקום ובזמן הנכון שיבחר בדרך אחרת. מהיכרותי עם מומחי היומינט של השב"כ אני יודע שהם ימצאו את האיש.

פורסם במעריב, בתאריך 19.08.2024.




הסכנה בשחרור מחבלים תמורת חטופים

לפי מקורות ממשלתיים, העסקה הנידונה כעת בין ישראל לחמאס תביא לשחרור של בין 500 ל-1,000 מחבלים פלסטינים מבתי כלא ישראליים, 100 מהם נחשבים למחבלים "כבדים" (כלומר, רוצחים צמאי דם), בתמורה ל-22 חטופים ישראלים חיים, בעיקר נשים ואזרחים אחרים, לצד גופותיהם של עוד כתריסר בני ערובה מתים.

העסקה גם מדמיינת פעימה שנייה ושלישית של חילופי טרוריסטים תמורת בני ערובה, אם כי מעטים מאמינים שהדבר אכן יתממש. ככל הנראה, השלבים הבאים כוללים תנאים רבים מדי, החל מפיקוח בינלאומי על גבולות עזה (בניגוד לרצון חמאס) ועד לנסיגת צה"ל. בנוסף, איש בישראל אינו יכול לומר בוודאות שחטופים נוספים נמצאים עדיין בחיים או יהיו בחיים עד לשלב שני או שלישי.

ישראלים רבים יאמרו שהעסקה הנדונה עצובה אך הכרחית; שחובתה המוסרית של הממשלה היא לשחרר כמה שיותר בני ערובה, בהקדם האפשרי, למרות המחיר הגבוה; שהסבל של החטופים ובני משפחותיהם בלתי נסבל ברמה האישית והלאומית; שלתת לחטופים חיבוק לאומי אמיתי יהיה הניצחון הגדול מכולם, דבר שכל כך הכרחי לרוח הקולקטיבית של ישראל ולחוסנה בטווח הארוך.

ייתכן שישראלים רבים חשים כך גם אם העסקה כרוכה בנסיגה מוחלטת של צה"ל מעזה. במילים אחרות, גם אם חמאס ישמור על השלטון ובעצם ינצח במלחמה.

חלק מהישראלים יטענו כי ניתן יהיה להפעיל מחדש את צה"ל להמשך ריסוק החמאס בעזה לאחר ביצוע העסקה (אם כי לי ברור שהאילוצים המדיניים לא יאפשרו זאת). יש שיגידו שהצורך בתקיפות נוספות יתייתר בזכות טכנולוגיות גבול טובות יותר, תוספת כוחות הגנה של צה"ל, וכוחות זרים של בעלות הברית (אם כי רעיון זה מגוחך לגמרי בכל הנוגע לטווח הקרוב). יש שיוסיפו שהעסקה מועילה למיטוט ממשלת ישראל (מה שלדעתם עשוי להיות חשוב יותר משחרור בני ערובה).

אכן מצב נורא! איך הלב יכול שלא לדמם מכאב?

אולם לא משנה איך ננסה לשקלל את הדילמות המוסריות והאסטרטגיות, ישנו מחיר ביטחוני גדול נוסף שנעדר מהשיח הציבורי, וזהו המחיר הגבוה של שחרור כל כך הרבה מחבלים פלסטינים.

המחבלים המשוחררים ללא ספק יתקפו שוב, כאשר רק אלוהים יודע לכמה נפגעים ישראלים הם יגרמו בעתיד. שחרורם יהווה תמריץ לחטיפות עתידיות, יתדלק את שרפות הטרור שכבר משתוללות ביהודה ושומרון, ויזניק את חמאס לקראת השתלטותו המיועדת גם על יהודה ושומרון.

אני משוכנע כי זו תהיה התוצאה, מאחר שזו הייתה התוצאה בכל שחרור מחבלים קודם. ישראל שגתה שוב ושוב כשהתירה לטרוריסטים להשתחרר ואפשרה להם לרצוח עוד ישראלים.

ובכל פעם, לפני כל עסקה, "הממסד הביטחוני" הישראלי הבטיח לפוליטיקאים הישראלים ולציבור ביהירות ובאופן מטעה כי הוא "ידע לנהל את המצב", כלומר לעקוב אחר המחבלים ולמנוע כל ניסיון חזרה שלהם לפעילות טרור מבלי שייגרם יותר מדי נזק.

אבל גישה זו נכשלה שוב ושוב. כל עסקה של שחרור מחבלים הובילה לשפיכות דמים נוספת שתוכננה ובוצעה על ידי אותם המחבלים המשוחררים.

אין נתונים סטטיסטיים מדויקים על כך (כי באופן לא מפתיע מערכת הביטחון מסרבת לפרסם סטטיסטיקה שכזו), אבל לפי ההערכות, בין 10 ל-50 אחוז מהמחבלים המשוחררים חוזרים במהירות לפעילות טרור עם השפעה הרסנית.

1,150 האסירים הפלסטינים ששוחררו על ידי ישראל בעסקת ג'יבריל ב-1985 (בתמורה לשלושה חיילים ישראלים) תדלקו את האינתיפאדה הראשונה. לפי נתוני משרד הביטחון, כעשרה אחוזים מהמחבלים הפלסטינים המשוחררים חזרו לפעילות טרור.

ואז הגיע הסכם אוסלו כשישראל אפשרה בטעות ליותר מ-60,000 (!) פלסטינים מ"חו"ל" לחזור לשטחים, כולל 7,000 מחבלים שהיו חברים באש"ף. בין השנים 1993 ו-1999 שחררה ישראל מחבלים פלסטינים רבים נוספים כ"מחוות" לאש"ף, ואלו הזינו את האינתיפאדה השנייה.

בשנת 2004 שחררה ישראל יותר מ-400 אסירים פלסטינים וכ-30 אסירים לבנונים, כולל מנהיגי חיזבאללה, עבור שבוי אזרחי אחד, אלחנן טננבאום, וגופותיהם של שלושה חיילי צה"ל. מלחמת לבנון השנייה נגד חיזבאללה הגיעה זמן לא רב לאחר מכן.

העסקה מסביב לגלעד שליט ב-2011 הייתה המופקרת והגרועה ביותר. בין יותר מ-1,000 האסירים הביטחוניים הפלסטינים ששוחררו בתמורה לחייל זוטר אחד היו יחיא סינוואר, רווחי מושתהא, אחמד ע'נדור, עבדאללה ברגותי, עז א-דין שיח' ח'ליל, מוסא דודין, ג'יהאד יע'מור וחסן סלאמה – מנהיגי חמאס של היום. למעשה, כמעט כל השדרה הפיקודית של חמאס שתכננה בשנה שעברה את ההסתערות על ערים ויישובים ישראליים בשמחת תורה, שבה נהרגו למעלה מ-1,200 ישראלים ביום אחד, הייתה מורכבת ממחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

מחבלים פלסטינים אחרים ששוחררו בעסקת שליט המשיכו לבצע את רציחות הטרור הידועים לשמצה ב-13 השנים האחרונות: ברוך מזרחי שנרצח על ידי זיאד עוואד, מלאכי רוזנפלד על ידי אחמד נג'אר, הרב מיקי מרק (אב לעשרה ילדים) על ידי מוחמד פאקיה ועוד.

מחמוד קוואסמה, מחבל נוסף ששוחרר בעסקת שליט, תכנן ב-2014 את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגלעד שער בגוש עציון. ג'אסר ברגותי, ששוחרר גם הוא מהכלא הישראלי בעסקת שליט, ניהל מעזה את הרציחות של יוסף כהן ויובל מור יוסף ושל הילד עמיעד ישראל.

לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, פעל צה"ל לעצור מחדש רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקת שליט. אל"מ (מיל') מוריס הירש, שהיה ראש התביעה הצבאית באיו"ש, אומר כי 50% מ-130 המחבלים ה"כבדים" ששוחררו ליהודה ושומרון בעסקת שליט חזרו לפעילות טרור ונעצרו מחדש.

לדבריו, רבים אחרים גם עסקו בטרור בשטחים ו/או עסקו בפעילות תמיכה בטרור מחוץ לישראל – אבל גורמי הביטחון לא תמיד הצליחו להגיע אליהם מסיבות מבצעיות או משפטיות.

ד"ר גדי חיטמן מאוניברסיטת אריאל, שחקר שחרור מחבלים, אומר שיש משמעות למספרים ולא רק לזהותם של מחבלי "מפתח" בעלי עבר מוכר בתחום הטרור. ככל שישוחררו יותר מחבלים, אפילו זוטרים, כך יגדל הסיכוי שחלקם יהפכו בעצמם ל"מחבלים מרכזיים" ויציתו את השטחים.

המומחים חלוקים בנוגע לשאלה האם לישראל יש סיכוי טוב יותר לעצור פעילות טרור של מחבלים משוחררים בשטחים או בחו"ל, כלומר האם עדיף להשאיר מחבלים תחת מעקב בעזה וביהודה ושומרון (שם ניתן לחסל אותם, במידת הצורך), או "להגלות" טרוריסטים לטורקיה, ללבנון ולסוריה (שם קשה יותר לטפל בהם מבחינה מדינית ומבצעית).

סא"ל (מיל') ברוך ידיד, לשעבר היועץ לענייני ערבים של פיקוד מרכז, ומשה ("מופז") פוזאילוב, לשעבר סגן ראש אגף חקירות בשב"כ, אומרים כי החופש שממנו נהנים היום המחבלים בג'נין ובטול כרם, למשל, מוכיח כי יש לגרש מחבלים משוחררים כמה שיותר רחוק. אחרת, הם יחזקו את המכונה הצבאית החזקה ממילא שהמחבלים בנו באזורים הללו ושנתמכת על ידי איראן, ואף ירחיבו אותה.

כך או כך, הסכנה משחרור המוני של מחבלים פלסטינים ברורה. עסקה המשחררת רוצחים אכזריים של יהודים ישראלים (כולל רוצחים ואנסים מהנוחבה שהשתתפו במתקפת ה-7 באוקטובר) כדי להקל על סבלם של בני הערובה הישראלים החפים מפשע מסכנת עוד יותר חיים ישראליים בהמשך הדרך, והדרך הזו אינה ארוכה במיוחד.

דבורה גונן, שבנה דני נרצח סמוך לדולב ב-2015 על ידי מחבל ששוחרר בעסקת שליט, אמרה בחודש שעבר לעיתונאי והתחקירן נדב שרגאי כי "ההבדל בין בני הערובה המוחזקים כיום בעזה לבין הדור הבא של קורבנות ישראלים שיירצחו על ידי המשוחררים בעסקת בני הערובה הממשמשת ובאה – הוא שלחטופים יש פנים ושמות, בעוד שזהות הקורבנות העתידיים עדיין אינה ידועה".

גונן: "מצד שני, לדור הקודם של קורבנות טרור כמו בני דני, שנרצח על ידי מחבלים פלסטינים ששוחררו בעסקאות קודמות, יש גם פנים וגם שמות".

מה שדבורה גונן אומרת, אני חושב, הוא: היזהרו והיו מודעים. שחרור חטופים המוחזקים בעזה כעת עשוי להיות הדבר ההומניטרי וההכרחי ביותר שניתן לעשות מבחינה מוסרית, אך הוא גם עלול להיות הדבר המסוכן והאסוני ביותר שישראל יכולה לעשות. את המחיר מדינת ישראל תשלם על פני תקופה ממושכת, והוא יהיה גבוה. אכן דילמה קשה לישראל.

המאמר פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 19.08.2024.




מינוי יחיא סינוואר הוא הזדמנות אסטרטגית להכרעת חמאס

מינויו של יחיא סינוואר לראש הלשכה המדינית של חמאס מציב בפני ישראל הזדמנות אסטרטגית ייחודית לנצל את נקודות התורפה החדשות שנחשפו בארגון ולפעול להכרעתו. סינוואר, הידוע כרדיקל שואף שליטה, מרכז כעת את רוב כוח ההנהגה בחמאס, ובכך חושף את הארגון לסיכונים משמעותיים שישראל יכולה לנצל לטובתה.

ראשית, הריכוזיות של ההנהגה בידי סינוואר מהווה נקודת תורפה ברורה. סינוואר מרכז בידיו את הפיקוד על ההיבטים הצבאיים והמדיניים של חמאס, מה שיוצר עומס יתר שעלול לפגוע ביכולתו לנהל את הארגון ביעילות. במצב כזה, חיסול ממוקד של סינוואר עלול לערער את היציבות בתוך חמאס ולהוביל למאבקים פנימיים על הנהגה, דבר שיקל על ישראל לפעול נגדם צבאית.

שנית, המוגבלות התקשורתית והפיזית של סנוואר, הנמצא בעזה תחת תנאים קשים, מצמצמת את יכולתו של חמאס לנהל דיפלומטיה אפקטיבית בזירה הבינלאומית. ישראל יכולה לנצל זאת על ידי הגברת הלחץ הבינלאומי (בסיוע ארצות הברית) על מדינות כמו קטאר וטורקיה להפסיק את תמיכתן בארגון, ובכך לבודד את חמאס ולהקטין את משאביו הכלכליים והצבאיים.

שלישית, הפילוג הפנימי בחמאס בין הנהגת עזה להנהגה הגולה מהווה הזדמנות לישראל להעמיק את הקרעים הללו. באמצעות פעולות של לוחמת תודעה, ישראל יכולה להפיץ מידע שיגביר את החשדנות והמתח בתוך הארגון, ובכך לפגוע ביכולת של חמאס לתפקד כיחידה מאוחדת ויעילה.

בנוסף, לחץ כלכלי ממוקד שיפגע ביכולת של חמאס להשיג מימון ואספקה, יכול להחליש את הארגון בטווח המיידי. זאת באמצעות חסימת נתיבי הברחות, החרמת כספים, והפעלת לחץ על תורמים פוטנציאליים. השליטה הישראלית בציר פילדלפי מהווה נדבך חשוב בפגיעה בבסיס הלוגיסטי של חמאס ומפחיתה את יכולתו להמשיך במאבק.

סביר להניח כי סינוואר ינסה לקדם הפסקת אש או הסכם כלשהו כדי להקל על הלחץ המוגבר, או כדי להשיג תמונת ניצחון. זוהי הזדמנות לישראל לנצל את המצב כדי לדרוש תנאים מחמירים מצידה. תנאים כמו פירוז חלקי של הרצועה, החזרת שבויים וגופות בעסקה אחת, והגבלות על התחמשות חמאס, כל אלה יכולים להוביל להיחלשות משמעותית של הארגון בטווח הקצר עד הארוך.

שירות הביטחון הכללי (השב"כ) יכול למלא תפקיד מרכזי באסטרטגיית ההכרעה של חמאס. השירות הוכיח לאחרונה את יכולתו לאיסוף מודיעין מדויק ועדכני. לשב"כ כיום יש פוטנציאל רב לחשיפת מיקומם של מנהיגים מרכזיים ובכירים בארגון, כולל יחיא סנוואר עצמו. הנוכחות בשטח, היכולת להתחכך ולהתערות באוכלוסייה בשילוב עם יכולות של טכנולוגיה מתקדמת, עשויות להוביל לערעור היציבות הפנימית בחמאס ולאפשר לישראל לבצע מתקפות מדויקות וממוקדות נגד הארגון.

לסיכום, ישראל ניצבת בפני הזדמנות ייחודית להחליש את חמאס ולהביא להכרעתו על ידי ניצול נקודות התורפה שנחשפו עם עלייתו של סינוואר לעמדת המנהיג המרכזי של הארגון. מהלכים מתואמים היטב, הכוללים סיכול ממוקד, הגברת הלחץ הבינלאומי, הפעלת לוחמת מידע ותודעה, לחץ כלכלי, וניצול המשא ומתן לתנאים מחמירים, יכולים להוביל לתוצאה המיוחלת של החלשת חמאס, הפסקת הלחימה והסכם לשחרור חטופים. זוהי הזדמנות אסטרטגית שישראל חייבת לנצל כדי להשיג יתרון משמעותי במאבקה מול חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13.08.2024.




19 שנה להתנתקות מציר פילדלפי: הגיע הזמן ללמוד מטעויות העבר

החודש נציין 19 שנה מאז ההתנתקות מרצועת עזה. המשך האחיזה בציר, שעליו השתלטו כוחות צה"ל במלחמה הנוכחית, יהווה יישום של לקח מרכזי מכישלון מאמצי ישראל בשני העשורים האחרונים למנוע את התחמשותו של חמאס.

השהייה של צה"ל שם עשויה למנוע מחמאס את המשך הברחות הנשק וההתעצמות. מנגד, ההסתמכות בעבר על הסדרים בינלאומיים או על אמצעים טכנולוגיים במקום נוכחות צה"לית לא הוכיחה את עצמה, ואין יסוד להנחה שתוכיח את עצמה בעתיד.

עוד משנות ה-80 משתמשים הפלסטינים בציר פילדלפי כנתיב הברחות בין עזה למצרים. בדומה לכוונותיה כיום, ישראל בנתה גם בעבר גדר גבול טכנולוגית נגד ההברחות, ולמרות זאת הוכנסו לעזה דרך המנהרות שמתחת לציר סחורות, אמצעי לחימה ופעילי טרור.

בדיונים שנערכו בישראל לפני ההתנתקות תמך הרמטכ"ל בפינוי הציר, על אף התנגדותם של ראש השב״כ אבי דיכטר וראש המל״ל גיורא איילנד. גם אז שגה צה"ל וסבר שניתן יהיה להסתמך על אמצעים טכנולוגיים בלבד, בנוסף לסיוע של המצרים, כדי להילחם בהברחות.

אלא שדו״ח מבקר המדינה מ-2007 בעניין המנהרות מצא כי ישראל נכשלה באופן מתמשך בטיפול באיום, ודו״ח נוסף מ-2017 הצביע על ליקויים נוספים של מערכת הביטחון בטיפול בסוגיה.

ניסיון העבר לימד אותנו שיכולת טכנולוגית לא תאפשר לצה"ל לסכל את ההברחות לעזה. למרות ההסתמכות של צה"ל על מערכות כאלה, מיד אחרי ההתנתקות שדרג חמאס את יכולות ההברחה שלו דרך הציר.

ראש השב"כ יובל דיסקין דיווח באוגוסט 2006 כי לאחר ההתנתקות הוברחו דרך הציר לעזה כ-19 טונות של חומר נפץ תקני, ובהמשך גם אמצעי לחימה איכותיים מסודן ומלוב.

לפי הודעות שב״כ, לאורך השנים הוברחו דרך המנהרות לעזה רקטות ארוכות טווח, טילים נגד טנקים, טילים נגד מטוסים ורקטות גראד משופרות. דרך הציר נכנסו לרצועה גם מומחים איראנים שסייעו להתעצמות חמאס, והוברחו בו מכונות להרחבת מערכת המנהרות התת-קרקעית של ארגון הטרור בעזה. הציר היווה דרך יציאה וכניסה לרצועה, ושימש גם ככל הנראה ליציאתם של פעילי חמאס לאימונים באיראן לפני מתקפת 7 באוקטובר.

השליטה בציר פילדלפי היא אחד ההישגים המערכתיים של צה"ל במלחמה הנוכחית. היא משמשת מנוף לחץ לקידום עסקה לשחרור חטופים, ואף מהווה אמצעי הכרחי למניעת ההשתקמות של חמאס.

אם צה"ל ייסוג מפילדלפי במסגרת הסכם הפסקת אש ועסקה לשחרור חטופים, ארגון הטרור ישתמש בציר כדי למלא מחדש את מלאי הנשק שלו בתום הקרבות, מה שיאפשר לו לחזור למעמדו הקודם – יבטל למעשה את הצלחות ישראל במלחמה, וימנע את מיטוט שלטון חמאס.

תהליך ההתעצמות של חמאס איטי והדרגתי, ומציב בפני ישראל עובדות בשטח. הוא מחייב את ישראל לבנות פתרונות שיחזיקו מעמד לאורך זמן ויספקו מענה לתופעה מתמשכת שנים ארוכות.

יתרה מכך, על כל פתרון שישראל תציג להיות בר-קיימא, ולשמר את כוחו לאורך זמן מול המהלכים שיבצע הצד השני. עלינו ללמוד מטעויות העבר: יש צורך בהימצאות כוח מבצעי זמין בציר פילדלפי, מה שמחייב את השליטה הישראלית בציר.

הנוכחות הפיזית בציר היא אולי לא החלופה האידיאלית מנקודת מבטה של ישראל, אך היא תיקון מתבקש של לקחי העבר ויישום של העיקרון "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו". היא גם מפקיעה נכס משמעותי מחמאס לאחר ההתקפה הנפשעת ב-7 אוקטובר.

על ישראל להבהיר שלא תוותר בכל הסדר מדיני על השליטה הביטחונית במעטפת החיצונית של גבולותיה. כל ויתור ישראלי כזה יהיה צעד בלתי הפיך. צה"ל לא יוכל לשוב ולתפוס את השליטה בפילדלפי, למשל, אחרי שהממשלה תיתן התחייבות לארה"ב, למצרים ולמדינות נוספות כחלק מהסכם.

גם ההסתכמות על מצרים איננה פתרון מעשי, שכן הוכיחה שהיא אינה יכולה או מעוניינת לשמור על הציר בכוחות עצמה ולמנוע את ההברחות. מצרים התגלתה כמשענת קנה רצוץ, שפועלת על פי שיקולים משלה.

חובתה הראשונה במעלה של מדינה היא להבטיח את קיומה, שלמותה וביטחונם של כלל אזרחיה. המחיר האסטרטגי שתידרש ישראל לשלם אם תיסוג מציר פילדלפי יטמון בחובו את הזרע להתעצמות מחודשת של חמאס בעזה, ועלול לגבות בעתיד את חייהם של ישראלים רבים.

פורסם במעריב, בתאריך 12.08.2024.




בין נאום דיין ב־1956 לנאום חירם ב־2024

בנאום שנשא בטקס פרידתו מאוגדה 99, תא"ל ברק חירם הדהד ברטוריקה נוקבת את נאומו של רא"ל משה דיין בהספדו על קברו של רועי רוטברג באפריל שנת 1956 – אחד מהמסמכים שעיצבו את הזהות הישראלית.

נאומיהם של שני אנשי הצבא הבכירים נישאו בשעות לאומיות קשות: מלחמת התשה קשה וארוכה שישראל ניהלה מול טרור הפדאיון ב־1956; ומלחמת התשה קשה פי כמה וכמה אחרי תבוסה צבאית קשה שישראל מנהלת מול קואליציה של צבאות טרור ב־2024.

המסר בשני הנאומים, מסר שארתור רופין עיצב ב־1936, הוא זהה: "הערבים לא מסכימים למפעלנו. אם אנו חפצים להמשיך במפעלנו בניגוד לרצונם – אין מנוס מקורבנות דמים. נגזר עלינו להיות בלוחמה מתמדת עם הערבים. ייתכן כי זה מצב בלתי רצוי, אך זוהי המציאות".

הנחת היסוד הזו בהספד מהדהדת את מדיניות הביטחון הישראלית. נגזר ממנה צורך תמידי במוכנות ובכוננות מבצעית, כדי שבכל מקרה של התעצמות האיומים על ישראל היא תוכל להגיב אליהם בכוח צבאי, כדי להסירם "מחוץ לגדר", ולא להתמודד עימם "בתוך הגדר" כמו ב־7 באוקטובר.

ההד של טבח 7 באוקטובר גם הוא עולה מנאומו של דיין: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו… הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים… אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים. או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

מחשש שמלחמת ההתשה בתעלה תגרום לרפיון חברתי וצבאי, דיין, אז כבר שר הביטחון, חידד את תפיסת "זו גזירת דורנו" גם בנאום "אל תירא עבדי יעקב" שנשא בפני בוגרי פו"ם ב־1969.

הספדו של דיין, שכוון לחברה הישראלית כולה, הפתיע את בן־גוריון וגם הרשים אותו, והוא שודר בגלי צה"ל. גם דבריו של חירם כוונו לחברה הישראלית כולה – כבר לא אותה החברה שאליה דיבר דיין. כמו כל הדמוקרטיות המערביות, גם החברה הישראלית עברה שינויים תרבותיים – מתוכם כמה חיוביים מאוד ונהדרים – שפתחו פער עצום בין גודל האיומים הצבאיים שנוצרו על ישראל לבין עוצמת הקשב החברתי לקריאתו של דיין "אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו, זו גזירת דורנו".

מאחר שהאיומים הצבאיים על ישראל נותרו בעינם, ואף התעצמו בגלל צבאות הטרור הסדורים שנבנו על גבולותיה, ובגלל המהפך הטכנולוגי שחל בתחום הירי מנגד, היה מצופה מצה"ל כי נוכח ירידת הקשב החברתי ל"גזירת גורלנו זו ברירת חיינו", הוא דווקא יגביר את עוצמת הקשב לאיומים ויעצים את יכולותיו להסירם במלחמת מנע "מחוץ לגדר".

אך מסיבות שעוד צריכות להתברר – צה"ל פעל הפוך, והחליף את דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינה של הרתעה, שנועדה לגרום לשינוי תודעתו של האויב, כדי שהאויב לא ירצה להפעיל את האיומים למרות יכולתו. בלי יכולת צבאית לממש את מדיניות הביטחון, היא הפכה מבחינת המדינאי לאבן שאין לה הופכין. גם סיבות השלמתו עם המהפך הזה עוד צריכות להתברר.

לאסון הזה, שצה"ל אולי יכול היה למנוע לו דבק בעקרונות המלחמה הנצחיים, חירם היה צריך להתייחס בנאומו, כפי שעשה דיין כרמטכ"ל: "על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום".

יש אמת בטענות נגד לובש מדים שעיקר נאומו היה ביקורת על האזרחים. חרף זאת, צפוי שגם נאום חירם יעצב את הזהות הישראלית שאחרי אסון תשפ"ד.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 08.08.2024.




מינוי סינוואר הוא הפתעה מוחלטת – והזדמנות דרמטית לישראל

חמאס פרסם אמש (שלישי) באופן רשמי את דבר בחירתו של יחיא סינוואר לראש הלשכה המדינית של הארגון, ולמעשה כמנהיגו, במקום איסמעיל הנייה. מדובר בהפתעה: שמו של סינוואר לא הוזכר כמועמד אפשרי בבורסת השמות, הניחושים וההשערות לגבי מחליפו של הנייה. על פניו, זו בחירה תמוהה, שכן לא ברור כיצד יצליח סינוואר להוביל את הארגון ולנהלו כשהוא ספון במנהרה או במחבוא אחר ברצועת עזה, נרדף ומנסה למלט נפשו מפני צה"ל.

הנהגת חמאס ידעה מתחים ויריבויות זה שנים, עוד במהלך כהונתו של חאלד משעל כראש הלשכה המדינית ובעיקר בשלהי כהונתו. היריבות אך העצימה לאחר שחרור סינוואר ב-2011 במסגרת עסקת שליט, ובעיקר עם התבססות מעמדו כמנהיג חמאס ברצועת עזה ובחירתו הרשמית ב-2017 לתפקיד. היריבות בבסיסה התקיימה בין הנהגת החוץ, גם כשבראשה עמד אסמעיל הנייה ממחנה הפליטים א-שאטי ברצועת עזה, לבין הנהגת הארגון ברצועת עזה.

עזה נתפסת כמרכז הכובד של הארגון ולכן הנהגתה, בוודאי כשמדובר ביחיא סינוואר, ראתה עצמה כמשמעותית וחשובה יותר בתהליכי קבלת ההחלטות, בוודאי בכל הנוגע לנעשה ברצועה. המתח רק החריף מאז 7 באוקטובר ותחילת המו"מ בנושא החטופים. מי שנתנה את הטון וקיבלה את ההחלטות היתה הנהגת עזה בהובלת סינוואר ולא הנהגת החוץ. סינוואר, שמתמקד במצרים כמתווכת עיקרית, לא הסתיר בהתנהלותו את זלזולו בהנייה, ששם מצידו את יהבו על קטאר. לפיכך, למצרים גם השפעה משמעותית יותר על מי שהיה עד אתמול מנהיג הארגון בעזה, בעוד השפעת קטאר עליו קטנה הרבה יותר.

היריבות הפנימית בחמאס באה לידי ביטוי גם ביחסים בין הנהגת הגדה המערבית לבין הנהגת עזה. המאבק בין הגישות ניכר גם בנוגע לשיתוף הפעולה של הארגון עם איראן, שאותו עודד הנייה, בעוד סינוואר התייחס אליו באופן תכליתי ואינסטרונמטלי (בדומה ליחסה של איראן עצמה לחמאס). חאלד משעל הפך לפרסונה נון גרטה עבור איראן וסוריה, בגין מה שנתפס בעיניהן כבגידתו האולטימטיבית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, תפיסה שגם הובילה לגירושו מהמדינה ב-2012. לפיכך, בעת הזו, משעל לא היה יכול לעמוד שוב בראש הלשכה המדינית.

ובכל זאת, מינוי סינוואר לתפקיד הפתיע רבים. הוא אמנם התכוון להתמודד בבחירות לראשות הלשכה המדינית ב-2025, אך הבחירה בו בעיצומה של המלחמה, כשהוא נרדף וספון במקום מחבואו, מעוררת תהיות רבות. בתנאים כאלה, קשה להעריך כיצד יצליח לתפקד כמנהיג הארגון, לייצגו כלפי חוץ ולמלא את המשימות הנדרשות ממנו.

קיימת אפשרות שהבחירה בסינוואר נועדה לקדם את עסקת החטופים ולהוביל להפסקת המלחמה בעזה. ייתכן שהמצרים, היחידים שנמצאים בקשר עם סינוואר, סייעו בקידום המהלך באמצעות הידברות עם הנהגת חמאס. אם איסמעיל הנייה אכן ייצג עמדה נוקשה יותר במגעים לעסקה, בהשוואה לקו פרגמטי יותר של סינוואר, הרי הוסר כאן מכשול. עתה, משנבחר סינוואר לתפקיד, ייתכן שירצה לממש את תפקידו כמנהיג הארגון ולהבטיח את בחירתו בבחירות 2025, ואת זה יוכל לעשות רק כשתושלם עסקת חטופים – שגם תוביל לסיום המלחמה, ולערבויות, שאותן הוא דורש, לכך שלא יתנקשו במנהיגי חמאס. כעת, כשישמש בו בזמן כראש הלשכה המדינית וכמנהיג הארגון בעזה, יכולתו של סינוואר לקדם עסקה אף עשויה לגדול.
.
אם זה אכן המתווה שעל הפרק, יוכל סינוואר לבסס את מעמדו כמנהיג הארגון ואת מעמד חמאס כחלופה לפת"ח, בדרך להשתלטות על הרשות הפלסטינית ועל אש"ף. זאת, בזכות העמידה האיתנה ומה שלבטח יוצג כניצחון האולטימטיבי, כשישראל לא תצליח למגר את שלטון הארגון ברצועה, והוא יחזור לתפקיד הריבון בעזה.

כך או אחרת, אפשר להבין את בחירת סינוואר לתפקיד כמעין הכרה והוקרה של הנהגת הארגון לרצועת עזה על הובלת המאבק, ועל המחיר הכבד ששילמה. בה בעת, בעצם הבחירה – שפורסמה זמן קצר מאוד לאחר הסתלקותו של הנייה – יש כדי להעיד על יכולת התפקוד שעוד נותרה לארגון. סביר להניח שבראיית חמאס עצמו, המהלך הוא בחזקת מסר מאוד חשוב לפלסטינים, לישראל ולעולם. אין בכך כדי למחות את המחנאות והיריבות שעדיין קיימת בצמרת הארגון, אך עולה מכך הוכחה נוספת להתנהלות חמאס כארגון היררכי וממושמע, שגם במציאות של מחלוקות קשות, יודע לצופף שורות ולאחדן בשם המטרה.

והערה לסיום: כמו חוקרים ומומחים רבים העוסקים בחמאס שנים ארוכות, לא העליתי בדעתי את התרחיש של בחירת סינואר לתפקיד. יש בכך משום עדות נוספת למגבלות הדמיון שלנו כחוקרים ולעובדת נצחיותה של ההפתעה באשר היא. ויש כאן גם לקח מתחייב: לשמור על צניעות מחקרית.

פורסם בוואלה, בתאריך 7.8.2024.




רגע האמת הגיע, זה הזמן למהלכים מכריעים בצפון

בשבוע הראשון של המלחמה, התקיים דיון בקבינט האם לפתוח בלחימה עצימה מול חיזבאללה במקביל למהלך הצבאי העצים בעזה. אז, הוחלט להתמקד בזירה עצימה אחת, ולהגיב למתקפות חיזבאללה בצורה מדודה לפי כללי משחק של התשה.

החלטה זו אולי הייתה נכונה נוכח מגבלת המשאבים שעמדו לרשותנו וגודל המשימה שעמדה בפנינו בעזה, אך היא הייתה כרוכה במחיר גבוה של הזנחת הביטחון בצפון והסיכון למצב מתמשך של הפקרת חבל ארץ שלמה למשיסה. מאז החלטה זו, בכל שלב שעלתה שוב האפשרות להסלמה בצפון, ישראל בחרה בריסון ובמיקוד בהשלמת השלב הראשון של המלאכה בעזה.

אך, זה כבר כחודש ימים בהם עברנו לשלב הבא בעזה. סיימנו את הכיבוש הראשוני כולל רפיח וציר פילדלפי ועברנו ללחימה פחות עצימה שמתמקדת בהמשך מיגור החמאס על ידי פשיטות ממוקדות, המשך טיהור המנהרות, והמשך פירוק מערך הפיקוד. אולם שלב זה צפוי להימשך חודשים רבים ואולי אף שנים, ולכן אין לנו עוד את הזכות להמתין להשלמת שלב זה לתת מענה למצב הבלתי נסבל בצפון.

מייד עם חזרת ראש הממשלה מביקורו החשוב בארה"ב הייתה העת להעביר את מרכז הכובד של המערכה לצפון. טעות תהיה לראות את האירועים של השבוע האחרון כסבב תגובות בעקבות האסון במג'דל שמס. האסון אינו הסיבה שאנו חייבים להעלות את עצימות הלחימה נגד חיזבאללה אלא סימפטום שמעיד עד כמה מהלך עצים הוא צו השעה.

מענה לאיומים המרכזיים

עדיף היה לצאת למלחמה כוללת נגד חיזבאללה במטרה להשמיד את כל היכולות לירי טילים, ולפרק אותו כארגון צבאי ופוליטי. ואם כל הקושי שבתזמון הנוכחי, לא ברור מתי תהיה הזדמנות טובה יותר לעשות זאת. אך, נוכח האילוצים השונים, נראה שהקבינט אינו מעוניין במהלך רחב עד כדי כך כעת.

בהיעדר מלחמת מיגור חיזבאללה, נדרש לכל הפחות לתת מענה לשני האיומים המיידים שהוא מציב, איום הפלישה לשטח ישראל ואיום הירי של הרקטי על יישובי הגבול. כנגד איום הפלישה נדרש מהלך קרקעי כלשהו כדי להקים אזור חיץ בשטח לבנון וכנגד איום הירי נדרש פגיעה נרחבת ביכולות חיזבאללה. אם ניתן להשיג שתי המטרות, אז אפשר בלית ברירה לדחות את העימות הכולל ולהיערך מחדש לקראתו בשנים הקרובות.

בהקשר זה, חיסולים רבי רושם טובים רק כמכת פתיחה למהלך נרחב יותר. הם מוציאים את הארגונים מאיזון לזמן מה, וזה צעד נכון לקראת פעולה משמעותית יותר שתשנה את המציאות. אך לכשעצמם, אינם פותרים שום דבר ביחס למצב בצפון. יש בהם גם חכמה פוליטית בכך שבעיני העולם הם נתפסים כפעולה ממוקדת נגד מטרות לגיטימיות ומנגד, בעיני חיזבאללה ואיראן, לספוג את הפגיעה בכבוד ללא תגובה מסלימה בלתי אפשרית. מתוך כך כאשר הציר יתקוף את ישראל זה יוסיף לגיטימיות בינלאומית להרחבת המערכה כפי שאנו צריכים לעשות בכל מקרה, אלא יהיה ברור שחיזבאללה הוא זה שגורר אותנו מלחמה.

כעת אנו בכוננות ספיגה לתגובת הציר ואנחנו נערכים להתגונן באמצעות יכולות ההגנה המתקדמות שלנו וכולנו תקווה שנצליח למנוע נזק משמעותי לנפש ולרכוש. אך טעות חמורה תהיה אם נתייחס למתקפה הקרבה לפי הנזק שייגרם בפועל ולא לפי הנזק הפוטנציאלי. אנו לא זקוקים לגופות נוספות כדי להצדיק פעולה רחבה בצפון ואף נגד איראן ישירות. מדינה שמכבדת את עצמה צריכה להתייחס לפי חומרת הניסיון לפגיעה רחבה של מתקפה כזאת ולא להשתמש ביכולות ההגנה שלנו כתירוץ לברוח מהעימות.

עכשיו רגע אמת היסטורית, והוא הזדמנות לנצל את המלחמה שלא ביקשנו כדי לנקות ביוזמה לעיצוב המציאות סביבנו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04.08.2024.




עדיין בתודעת ההרתעה – במקום הכרעה

חיסולם של איסמעיל הנייה ופואד שוכר מעיד על יכולת מעולה בתחומי המודיעין והאש של ישראל, על מוכנות וכוננות מבצעית גבוהות מאוד, על אמון גבוה של הדרג המדיני בדרג הצבאי ועל נכונותו של הדרג המדיני להסתכן בהפעלת מבצעים שעלולים להסתיים בכישלון צורב.

אלא שבניגוד למבצעי הכרעה, לא ברור אם בחיסול הבכירים תתממש תכלית הפעלתם, שהיא הרתעת האויב מהמשך הלחימה וסיומה ככל האפשר בתנאים של ישראל.

חיסולם של איסמעיל הנייה ופואד שוכר מעיד על יכולת מעולה בתחומי המודיעין והאש של ישראל, על מוכנות וכוננות מבצעית גבוהות מאוד, על אמון גבוה של הדרג המדיני בדרג הצבאי ועל נכונותו של הדרג המדיני להסתכן בהפעלת מבצעים שעלולים להסתיים בכישלון צורב.

אלא שבניגוד למבצעי הכרעה, לא ברור אם בחיסול הבכירים תתממש תכלית הפעלתם, שהיא הרתעת האויב מהמשך הלחימה וסיומה ככל האפשר בתנאים של ישראל.

אם האויב יורתע, ישאלו מדוע החיסולים לא בוצעו בבוקר 8 באוקטובר; אם תגובתו תהיה הגברת ההתשה ופגיעה בנכסים אסטרטגיים חיוניים לקיומה של ישראל, יישאלו שתי שאלות – האם הנזק היה שווה את הסיפוק מחיסולם של המנהיגים המתועבים, ומדוע האיומים לא הוסרו לפני שנהפכו למפלצתיים.

התשובה לשאלה השנייה ברורה: הם לא הוסרו משום שישראל איבדה בעשורים האחרונים את יכולתה הצבאית לממש את מדיניות הביטחון ההגנתית־התקפית שלה, שעיקרה הוא הסרת איומים עליה בעודם באיבם "מחוץ לגדר" ולא להתמודד עימם "בתוך הגדר".

כנגזר ממדיניות הביטחון הזו נבנה צה"ל כצבא הכרעה מהירה וזולה ככל האפשר, שנועד לנצח בשלושה סוגי מתקפות אופרטיביות אפשריות: 1. מתקפת מנע מקדימה, יזומה על ידי ישראל בעיתוי המתאים לה, כמו קדש ב־1956, תקיפת הכור בעיראק ב־1981 ומלחמת של"ג ב־1982;2. מלחמת מנע, שעיתויה נקבע על ידי האויב, כמו ב־1967; 3. מתקפת נגד, בתגובה לתקיפתה על ידי האויב, כמו ב־1973 ובמבצע חומת מגן ב־2002 (תגובה לטבח ליל הסדר במלון פארק).

בשלהי המאה הקודמת הדוקטרינה שנועדה להכריע את האויב, להביסו ולהכניעו, הוחלפה בצה"ל בדוקטרינה שנועדה לשנות את תודעתו ולגרום לו להירתע ולהיכנע גם בלי הכרעתו.

צה"ל העצים לשם כך את יכולות האיסוף המודיעיני המדויק והתקיפה המדויקת של מטרות באש מנגד, ובה בעת ניוון והחליש את יכולות התמרון היבשתי ההכרעתי.

הופעת הבכורה של צה"ל המוסב למרתיע, היתה ב־2006; חיזבאללה לא הורתע מירי צה"ל, ולכן הירי שלו על הצפון נמשך 34 ימים; לצה"ל לא היתה יכולת להפסיקו במתקפת נגד מכריעה לכיבוש השטחים שמהם בוצע הירי.

הנחיות ועדות דן שומרון ווינוגרד מ־2007 להסב את לחימת צה"ל בחזרה למכריעה, לא יושמו; צוק איתן ב־2015 היה חזרה על לבנון 2006, ולכן הוא נמשך 51 יום בלי למנוע מחמאס להתפתח למפלצת הצבאית שתקפה את ישראל ב־7 באוקטובר 2023.

בחרבות ברזל, שהופעלה כמתקפת נגד מאוחרת לשם הסרת האיום, התברר שלצה"ל נוספה אמנם יכולת הכרעה יבשתית מרשימה, אולם תודעת הפיקוד הבכיר נשארה הרתעתית, ולכן התמרון הופעל בפתיחת הלחימה להשגת תמונת ניצחון בכיבוש שיפא כדי להרתיע את חמאס, במקום השתלטות בזק על ציר פילדלפי כדי להכריע אותו.

בגלל הטעות המקצועית הבלתי נתפסת הזו המבצע נמשך כבר יותר מתשעה חודשים, והוא מציב סימן שאלה לגבי יכולתו המקצועית של המטכ"ל לתכנן ולנהל את הסרת האיום הגדול פי כמה בלבנון. גם אם החיסולים האחרונים ירתיעו את חמאס וחיזבאללה, ברורים שני דברים: 1. האיומים לא הוסרו; 2. ישראל לא יכולה היתה להשאירם ולחיות בצילם.

ברור לחלוטין שצה"ל נושא באחריות מקצועית לשלילת היכולת לממש את מדיניות הביטחון; גם ברור לחלוטין שהדרג המדיני נושא באחריות לעמידתו מנגד לנוכח שלילת יכולתו לממש מדיניות זו.

את חידת עמידתם מנגד של שומרי הסף – הממלכתיים (ועדת החוץ והביטחון, מבקר המדינה, האופוזיציה) והציבוריים (האקדמיה, מכוני המחקר לביטחון לאומי, התקשורת) שייעודם הוא למנוע אסון לאומי נורא כזה, תפתור ההיסטוריה.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 01.08.2024.




איך להציל את החטופים בלי להציל את חמאס

ישראל נמצאת במומנטום חיובי במלחמה בעזה.

במישור הצבאי – מערכת הביטחון רושמת רצף של הישגים מבצעיים שהתחיל עם ההתקפה על מרחב רפיח וכלל את כיבוש ציר פילדלפי – עורק החמצן של חמאס, חילוצם של ארבעת החטופים במבצע ההירואי בנוסיראת, חיסולם של "רמטכ"ל חמאס"- מחמד ד'ף  (אם אכן חוסל) ומח"ט ח'אן-יונס- ראפע סלאמה, ביסוס השליטה במסדרון נצרים, פשיטות בעיר עזה ובמרחב ח'אן יונס והחזרת גופותיהם של חמשת החללים שנרצחו ונחטפו לרצועה. מיעוט ההישגים המבצעיים של חמאס במקביל לאירועים אלה או בתגובה להם, הוא עדות להשפעה המצטברת החיובית שיש לכך.

ולא רק זאת, התגובה המהירה והנועזת נגד החות'ים בתימן , כמו גם המשך הצַיִיד השיטתי של מפקדי השטח בחיזבאללה והמכות הניחתות ללא הרף על התארגנויות הטרור ביו"ש, מספקים עדות לא רק ליכולות המבצעיות הגבוהות של ישראל אלא גם לנחישותה ולוִיטָאלִיּוּת של מערכיה. העמידה האיתנה מול אתגרי הלחימה הרב-זירתית במשך תקופה כה ארוכה, למרות הלחצים והמחירים הכבדים, מערערת חלק מהנחות המוצא של אוייבינו ומתחילה להעלות אצלם הרהורים על תוחלתה של אסטרטגיית ההתשה.

גם בזירה המדינית, שלא פעם סיפקה בסיס לתקוותיהם, ניכרת הסתגלות למציאות החדשה. הקשב העולמי מופנה לסוגיות בוערות נוספות מלבד עזה, הביקורת על ישראל אמנם נמשכת אך השפעותיה על המלחמה מוגבלות, בתי הדין בהאג לא עצרו את ישראל מלפעול, מדינות הסכמי-השלום שימרו את יחסיהם עמה למרות הזעם ברחובות, ופה ושם אפילו נמשכו הדיבורים על הסכמי נורמליזציה עתידיים.

מנקודת מבטם של מנהיגי חמאס, ההתפתחויות הפוליטיות בארה"ב אינן בשורה טובה לארגון. לא בטוח שהלחץ על ישראל מצד הממשל הנוכחי יימשך באותה עוצמה ואילו את עמדתו של טראמפ – אם יבחר לנשיאות – הם שמעו היטב. הקריאה לישראל להביא לסיום מהיר של המלחמה ו"להשלים את העבודה מול חמאס" מתפרשת כציפייה להגברה משמעותית של הלחץ מצידה. על הרקע הזה, יש להניח, כי בחמאס מבינים שהזמן כבר לא פועל לטובתם.

מבחינתה של ישראל – למימד הזמן השפעות מנוגדות. מצד אחד –הוא מאפשר להעמיק את ההישגים, לשחוק את חמאס ולהגיע לשחרור החטופים בתנאים נוחים יותר, מצד שני – הוא מגביר את הסכנה לשלומם של החטופים שבידי חמאס ומגדיל את המחירים והסיכונים גם בזירה הצפונית (שמושפעת גם מהמצב בעזה).

הדילמה שבפניה ניצב הדרג המדיני , נובעת מהמתח שמימד הזמן גורם בין חשיבות מיטוטו של חמאס לבין דחיפות שחרורם של החטופים.

דרישות חמאס במסגרת העסקה המתגבשת, מיועדות להביא לסיומה של המלחמה תוך שימור מעמדו כגורם הכוח המרכזי בעזה ובתנאים שיאפשרו לו לשקם את יכולותיו ברצועה ולממש את רווחיו הפוליטיים מהעסקה, גם ביו"ש.

התעקשותה של ישראל לחזור ללחימה לאחר השלב הראשון, אמורה להוות מענה לחשש זה, אלא שהיא מתעלמת מהדינאמיקה של תהליכים כאלה. לאחר שמכונת המלחמה תיכבה, לא ניתן יהיה לחדש אותה בלחיצה על המתג. העולם יתנגד לכך וגם מבית יהיה קשה לגייס תמיכה, לנוכח המחירים והאתגרים הנוספים שיעמדו על הפרק. המשמעות המעשית איפוא היא שהמלחמה בפועל תסתיים ללא השגת המטרות.

עניין נוסף הוא דרישת חמאס כי צה"ל יסוג מהרצועה, לרבות מציר פילדלפי ו"מסדרון נצרים".

השליטה בציר פילדלפי היא אחד ההישגים המערכתיים של ישראל במלחמה הנוכחית. שליטה זו היא תנאי הכרחי כדי למנוע מחמאס להשתקם. בלעדיה ישראל תתקשה למנוע את התחמשות עזה ואת הפיכתה לבסיס טרור בעתיד. ניסיון העבר לא מאפשר להסתמך על גורמים זרים, תהא זהותם אשר תהא. נסיגה ישראלית מהציר הזה היא מהלך כמעט בלתי הפיך, שיזמין עליה לחצים גם בכל משא ומתן עתידי בסוגיה הפלסטינית.

נסיגה ממסדרון נצרים או הפקדתו בידי גורמים אחרים משמעה חזרת חמאס לצפון הרצועה. במציאות הנוכחית, קשה לדמיין גורם אכיפה כלשהו (זולת צה"ל) שיוכל למנוע מחמאס לנייד את אנשיו : לא מדינות ערב, לא כוחות זרים וגם לא מוחמד דחלאן. אפילו אם יימצא הפטנט לכך אין שום משמעות לקביעה כי "לא תורשה חזרתם של חמושים לצפון הרצועה" כשבאזור זה יש קילומטרים רבים של מנהרות שאיש לא יודע מה יש בתוכן.

קיומן של מנהרות מתחת לשכונות בעיר עזה, דווקא מבסס הצדקה שלא להחזיר את העקורים לבתיהם ולהמשיך להגדיר מרחבים אלה כ"אזורי לחימה".  זהו מנוף לחץ מצד אוכלוסיית העקורים על חמאס. ויתור בסוגיה הזו, משמעו הסכמה ישראלית למציאות שעומדת בסתירה  לרעיון הפירוז הביטחוני.

ועדיין לא דיברנו על הסכנות הנשקפות משחרורם של המחבלים שחמאס ידרוש במסגרת העיסקה: עידוד השימוש בדפוס החטיפה, השתלבותם של המשוחררים בפעולות טרור וחיזוק פוליטי של חמאס ביו"ש וברש"פ.

אין בישראל מי שלא מייחל לשחרורם של החטופים כשם שאין מי שלא רוצה בהכרעתו המוחלטת של ארגון הטרור המפלצתי. הכרעה במתח שבין שני היעדים היא  בבחינת  "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". כל החלטה שתקבל הממשלה היא לגיטימית ובלבד שלא נסמא את עינינו מלראות את מחיריה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 26.07.2024.




ההכרח בוועדת חקירה והחשיבות לעשות זאת בדרך נכונה

ה-7 באוקטובר הוא אירוע בסדר גודל היסטורי ובעל משמעות מכוננת, כזה שייצרב בתודעה הלאומית היהודית הקולקטיבית לדורות. מתקפת חמאס חשפה את גודל המשבר ואת עוצמת הכישלון של המערכות הביטחוניות והמדינתיות, העצימה את משבר האמון של החברה הישראלית בצה"ל, בממשלה ובמוסדות המדינה. זאת כאשר במקביל לכל אלו, משבר החטופים הנלווה לחיי האומה מאז ה-7 באוקטובר מאיים לקרוע את החברה הישראלית. מתקפת חמאס התפתחה למלחמה אזורית, כשבזירה הצפונית מדינת ישראל כושלת במימוש ריבונותה, כשהמציאות הבלתי נסבלת מאז שפרצה המלחמה שוחקת את אמון החברה הישראלית במדינה ובמוסדותיה.

תהליכי שחיקת אמון הציבור במדינה ובמוסדותיה מאיצים את שחיקת החוסן החברתי, שמאיים על שחיקת החוסן הלאומי, שמשפיע בתורו על הביטחון הלאומי. על משבר האמון המעמיק נוסף התסכול של רבים בציבור הישראלי בשל הפער העצום שבין המשאבים הרבים שהושקעו במודיעין ובביטחון במהלך השנים לבין עוצמת הכישלון המערכתי, ובין זה לבין רוח הלחימה והנחישות בקרב הלוחמים והמפקדים. לפיכך ברור שמדובר באירוע שהוא לכל הדעות כישלון רוחבי, עמוק והיסטורי. ההשלכות שלו קטלניות ורב-ממדיות. אין חולק שהוא מחייב חקירה ובדיקה. הציבור חייב להבין מה קרה ומדוע זה קרה.

יש להתחיל מבירור העובדות, הבנה של מה שאירע והסיבות לכך. מאלה ייגזרו המסקנות, ההמלצות, הלקחים ודרכי הפעולה המתחייבות ליישומם. את אלה יש לעשות באופן שיזכה לאמון ציבורי רחב במנגנון החקירה, בזהות האנשים שיבצעו אותה ובאופן שבו היא תבוצע. זהו תנאי הכרחי לתהליך הריפוי של החברה הישראלית ושידוד המערכות המדינתי המתחייב. המשמעות הנובעת מכך הינה שעל אף חשיבותם, לא ניתן להסתפק בתחקירים הפנימיים של צה"ל וארגוני הביטחון. אומנם התחקיר הצבאי הוא מוסד דרמטי בחשיבות שלו, אלא שהוא לא נועד לבדוק אירועים רוחביים בעלי משמעות לאומית רחבה. לעומתו, החקירה מתחייבת לבירור מנעד רחב מאוד ברמה המודיעינית והמבצעית, כמו גם ברמת המדינתית של כל הגורמים והתהליכים הרלוונטיים.

נדמה שהקונצנזוס הציבורי בנוגע לנחיצותה של חקירה מקיפה מהסוג שתואר הוא רחב, והוא בא לידי ביטוי גם בסקרים שבחנו את עמדות הציבור בנוגע לסוגיה. אולם הציבור נחלק בין שתי גישות. הראשונה היא הקמה של ועדת חקירה בהתאם לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969 (מנגנון זה קיבל עם השנים את הכינוי ועדת חקירה ממלכתית), ואילו השנייה היא הקמת מנגנון חקירה ייעודי. ההבדל היחיד בין שתי הגישות נוגע רק לדרך בחירת חברי הועדה ולא לדרכי פעולתה והתנהלותה. זו יכולה להיעשות בשני המקרים בהתאם לחוק ועדות החקירה האמור.

אין ספק שועדה ממלכתית, במתכונת המינוי הקיימת, לא תזכה לאמון רחב בה ובמסקנותיה. באותו יושר צריך לומר שברור שגם ועדה שתמנה הממשלה לא תזכה לאמון רחב. ללא הסכמה רחבה על אודות שיטת המינוי של חברי הועדה לא יושג האמון הציבורי הרחב והיציב המתחייב בועדת החקירה, בתהליכי עבודתה ובעיקר בממצאיה. נזכיר שעל פי חוק ועדות חקירה זו ממונה, לאחר קבלת החלטה מוסמכת על הקמתה, על ידי נשיא בית המשפט העליון (כיום ממלא מקום הנשיא), שממנה לבדו את כל חבריה. לפי הוראת החוק יושב ראש ועדת חקירה יהיה שופט של בית המשפט העליון או שופט של בית משפט מחוזי לשעבר.

הליך שבו אדם אחד (ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון) ממנה את כל חברי הועדה אינו מתקבל על הדעת בנוגע לסוגיות שהן במחלוקת ציבורית עזה כדוגמת אירועי השביעי באוקטובר, שחקירתם מחייבת אמון רב בעם. הליך שכזה יכול אולי להיות רלוונטי לנושאים שאין להם נגיעה למחלוקת היסטורית בעוצמתה בין חלקים בעם.

יש גם לזכור שמערכת המשפט ושופטי בית המשפט העליון ונשיאיו (לדורותיהם) היו חלק מהאירועים שקדמו ל-7 באוקטובר, אלו שנכרכו ברפורמה המשפטית שביקשה הממשלה להעביר. חלק משופטי העליון המכהנים, ורבים מביניהם בדימוס, היו מעורבים באופן פעיל במחאה נגד הרפורמה ונגד הממשלה, והיו מביניהם שגם תמכו בקריאות להפסקת ההתנדבות (שם קוד לסרבנות) ואחרים שמיאנו לגנותן. לפיכך, משהביעו באופן פומבי עמדה בהתייחס אליה או שהיו מעורבים בה באופן פעיל,[1] לא יוכלו לחקור את השלכות המחאה ואת השפעותיה, ככל שהיו, על התהליכים שהובילו לשביעי באוקטובר.

בנוסף לכך, חשוב ונחוץ שועדת החקירה תבחן גם את התפיסות המשפטיות שישראל פעלה על פיהן בכל הנוגע לרצועת עזה ולהתמודדות מול חמאס והשפעותיה על אלו. כך למשל, האם למערכת המשפט הייתה השפעה במהלך השנים על אופן התנהלותו של צה"ל ועל כללי הפתיחה באש במרחב החיץ הביטחוני לאורך גבול הרצועה. זאת לצד הנחיות נוספות בהתייחס לסוגיות שהשפיעו על עיצוב המציאות ועל דפוסי הפעולה של צה"ל וגורמי ביטחון אחרים במהלך השנים.

מינוי בלעדי על ידי מי שמזוהה עם צד אחד במחלוקת אינו מאפשר הליך של ריפוי ושיקום, של צמצום מחלוקות, אלא עלול להפוך לעוד סלע מחלוקת שאך ישחק עוד יותר את הלכידות החברתית שנפגעה עד ה-6 באוקטובר, ושגם אם השתקמה במעט מאז ה-7 באוקטובר נותרה פריכה ושברירית עד כדי סיכון ממשי של הביטחון הלאומי. ועדה שכזו תיתפס מראש על ידי חלקים רחבים בעם כוועדה מטעם. מי שדרש שהממשלה (שהיא גוף קולקטיבי) לא תמנה לבדה את כל השופטים אינו יכול, ככל שמדובר ביושר אינטלקטואלי, לקבל את העיקרון שנשיא העליון (שהוא אדם אחד בודד) ימנה לבדו את כל החוקרים. אין כאן הטלת ספק במ"מ נשיא העליון. זו סוגיה עקרונית, מבנית ולא אישית. נזכור, מדובר באירוע המחובר בעבותות למחלוקת עמוקה בעם, שהתפתחה והעמיקה מאז ינואר 2023 בעקבות הכרזת שר המשפטים יריב לוין על אודות הכוונה לממש את הרפורמה המשפטית. ולכן, חקירתו והאמון בחקירה ובמסקנותיה מחייבים הסכמה רחבה.

היגיון ההסכמה הרחבה מחייב מנגנון שיאפשר מינוי ועדה בלתי תלויה ושלאף צד במחלוקת הציבורית אין יתרון במינוי חבריה. כך, ניתן יהיה להבטיח מראש שבעניין בעל משמעות קיומית תקום ועדה שתאפשר הסכמות רחבות בקרב הציבור הישראלי, כמו גם הגופים הנחקרים כולם, בנוגע לדרך פעולתה ולמסקנותיה והמלצותיה. אחרת, נגביר את הוויכוח ואת הסיכון לכולנו. ישנם מספר מנגנונים שיקיימו את העיקרון. אפשר לחשוב על מינוי ברוב גדול בכנסת, שייצג קונצנזוס בעם. אפשר לחשוב גם על מנגנון בידול באמצעות מינוי מספר אנשי ציבור שזוכים לאמון רחב כדי שאלה ימנו את חברי הועדה. לא המקום כאן להיכנס לניתוח השיטה המדויקת אלא להציף רעיונות ראשוניים באשר לאופן בחירת חברי ועדת החקירה. יהא אשר יהא פורמט הבחירה, הוא צריך לעמוד בדרישה אחת מהותית: הוא אמור לשקף הסכמה רחבה מראש.

נושא נוסף המחייב בירור הינו המנדט של הועדה. לעניין החקירה עצמה הרי שמתקיימים שני מרחבי פעולה אפשריים: הראשון הוא חקירת המרחב המודיעיני והמבצעי ובכלל זה התפתחות התפיסה המבצעית במהלך השנים (הגנתית והתקפית), בניין הכוח של צה"ל מול קשת האיומים בכלל, מול איום המלחמה הרב-זירתית ומול האיום מרצועת עזה. כך גם לגבי כשל תוכנית ההגנה בדרום (ובצפון), כשל הפיקוד והשליטה משנפרצו קווי ההגנה, הכשל בהכנת תוכניות מלחמה רלוונטיות. עוד נדרשת הועדה לחקור את אופן ביצוע מינויים בכירים, מוכנותו של צה"ל לקראת המלחמה ומשמעות איומי הסרבנות והפסקת השירות על מוכנות הצבא בכלל ועל המוכנות בבוקר השביעי באוקטובר, וכן בשאלת תפיסת המוכנות הישראלית על ידי האויב. חקירה זו הינה בתחום מקצועי מובהק ולכן צריכה להיות בליבת העשייה של ועדת החקירה.

המרחב השני נוגע למרחב המדיני. חשוב להדגיש בהקשר זה שהועדה אינה אמורה לעסוק במהות התפיסה המדינית ככזו, מכיוון שתפיסה מדינית באשר היא היא בחזקת סמכותו של הדרג המדיני הנבחר והיא נשענת על אידאות, תפיסות עולם ואמונות שבשמן גם נבחר הדרג המדיני בבחירות דמוקרטיות. הועדה גם אינה צריכה לבחון מה צריך היה להיות תהליך קבלת ההחלטות הרצוי של הדרג המדיני. אל לה לבחינה זו להיות במובן הפרוצדורלי, כזה המייצר מרשמי פעולה לא רלוונטיים ובהכרח כאלו המסרסים את חופש הפעולה של הדרג המדיני. זהו מתכון לדרג לא-נבחר להשתלט על ההחלטה של הדרג הנבחר, כך שבמידה שתיקבע "פרוצדורה נכונה" אז בכל פעם שיועץ משפטי ירצה לסכל החלטה הוא פשוט יטען שמקבלי ההחלטות אינם פועלים לפי הליך קבלת ההחלטות שקבעה הועדה. ראש הממשלה צריך לנהל בעצמו את תהליך קבלת ההחלטות הנכון בעיניו. החקירה צריכה להתמקד רק בשאלה האם הדרג המדיני אכן פעל לתיקוף התפיסה המדינית אל מול תמונת המודיעין שהוצגה בפניו. בנוסף, החקירה צריכה להתמקד גם בעולם של יחסי דרג מדיני-דרג צבאי, ובעיקר במהות השיח שהתנהל בין הדרגים ובמהות הפיקוח האזרחי של הדרג המדיני על הדרג הצבאי. מאידך גיסא, חשוב להקפיד שלא להרחיב את מנדט הועדה יתר על המידה, פן זו לא תצליח לייצר את הערך המוסף המצופה בהתייחס לבעיות ולשאלות היסוד שאיתן יש להתמודד.

סוגיה נוספת נוגעת לעניין ההמלצות האישיות שועדות חקירה בדרך כלל מקבלות לגבי נושאי תפקיד בדרג הפקידותי, ואף לגבי נבחרי ציבור. להבנתנו יש להפסיק את הנוהג הזה מהטעמים הבאים. ראשית לגבי נושאי תפקיד בדרג הפקידותי, הרי שהמלצות הועדה עומדות בפני מקבלי ההחלטות, ואלה יוכלו לשקול את מכלול השיקולים לגבי המשך תפקידם. לועדה אין ולא יכולה להיות הבנה רחבה של מערכת השיקולים באשר להיבטים אלה, וטוב יהיה שלא תנקוט עמדה נחרצת בנושא. כך למשל, הכרעה בנושא גורלו האישי של מי מהמפקדים. היא צריכה להילקח לאור כלל נסיבותיו האישיות (שהועדה אינה מכירה כמפקדיו), אבל גם לאור צורכי צה"ל העכשוויים והעתידיים. הכרעות כאלו הן גם בעלות מרכיב ערכי, ולכן עדיף שלא ועדה תקבל אותן. באשר לנבחרי ציבור, הרי שכאן על אחת כמה וכמה אין מקום לועדה להמליץ המלצות אישיות ובכך להיכנס לנעלי הבוחר. זהו תפקידו של הבוחר. כך למשל קביעת ועדת כהאן לגבי אריאל שרון, שאינו ראוי להיות שר ביטחון, ואילו הציבור קבע שהוא ראוי להיות ראש ממשלה. לכן להבנתנו טוב יהיה אם מנדט הועדה לא יכלול החלטה לגבי המלצות אישיות. מסקנות הועדה בכל מה שנוגע לאופן תפקודם של נבחרי הציבור ובעלי תפקידים תעמודנה לעיני הציבור ולמשפטו ולהחלטות הגורמים המדינתיים המוסמכים בכל הנוגע למינוי ולפיטורי בעלי תפקידים.

שאלת עיתוי הקמת הועדה עומדת אף היא על הפרק. יש המבקשים להקימה מייד, ואחרים המבקשים לדחות את הקמתה עד לאחר סיום המלחמה. נזכיר שהיועצת המשפטית לממשלה כתבה (6.6.2024) מכתב לראש הממשלה שבו הפצירה בו להקים ועדת חקירה ממלכתית, וקבעה שעמדתה המקצועית היא שאין לעכב את ההחלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי המלחמה, ויש להקימה בהקדם. לעומת זאת היא נקטה עמדה הפוכה כשהתייחסה לדרישת מבקר המדינה לבדוק את התנהלות צה"ל ושב"כ לפני מתקפת חמאס ולאחריה. במקרה זה היא צידדה בעמדת הרמטכ"ל, שקבע שעריכת ביקורת על צה"ל בעת הזאת תפגע בלחימה, וכי העיתוי הנוכחי לביקורת אינו הולם את המציאות הביטחונית ואת העומס בצה"ל. חשוב להדגיש בהקשר זה ששאלת העיתוי אינה משפטית כלל וליועמ"ש אין שום יתרון או עמדה בנושא. להבנתנו, ראוי יהיה להשהות את הקמת ועדת החקירה למועד שבו תשכך עוצמת הלחימה שבה מצויה מדינת ישראל.

לא ניתן להגזים בחשיבותה של הועדה שתוקם. היא קריטית לעצם קיומנו כאומה וכמדינה, לתהליך הריפוי שנדרש ולשידוד המערכות המתחייב. במידה שהועדה תקבל אמון ציבורי רחב, הרי שהיא תוכל להיות הזרז לבנייה מחודשת של האתוס הציוני של ישראל, של ריפוי חוליי המערכות המדינתיות של ישראל. זאת ברוח חזון ישראל 2.0[2] שאותו מובילים הכותבים בסיוע ובהשתתפות עשרות חוקרים ומומחים במסגרת מכון משגב. חזון שתכליתו להניח תשתית רעיונית ומפת דרכים לשידוד מערכות ברמה הביטחונית, המדינתית והחברתית לשנים רבות.

[1] כך למשל הנשיאה לשעבר חיות או עמיתתה וחברתה הקרובה, השופטת יעל ברון, שפרשה לאחרונה, ואשר הציגה בריאיון לתקשורת כתב הגנה מובהק לסרבני השירות והטיס, בזהות מוחלטת לתנועת המחאה.

[2] גבי סיבוני וקובי מיכאל, ישראל 2.0 – חזון ותשתית רעיונית אחרי המלחמה, מכון משגב, 12 בינואר 2024.