"אל תטעו, מנהיגי חמאס ישלמו על הפשעים הללו" הבטיח הנשיא ג'ו ביידן עם קבלת הידיעה על השבת גופות ששת החטופים שנרצחו ע"י שוביהם בעזה.  במסגרת מאמציו להאיץ את המגעים להשגת הסכם שיביא להפסקת הלחימה ולשחרור החטופים, הוא דן עם יועציו ועם המדינות המתווכות במו"מ גם על האפשרות להציב בפני ישראל וחמאס מתווה שיוגדר כ"הצעה סופית, ללא אפשרות לשינויים" ("Take it or leave it").

בעוד בוושינגטון עסוקים בכך מיהר חליל אל-חיה, סגן ראש החמאס בעזה, להצהיר :  "ללא נסיגה ישראלית מציר פילדלפי, מפרוזדור נצרים וממעבר רפיח, לא יהיה הסכם". כמו פטרונו סינוואר הוא לא מתרשם מהעמדה האמריקנית. ההיפך מכך:  הלחץ להגיע לעסקה מופעל בעיקר על ישראל. על משיכת הזמן הוא לא משלם מחירים של ממש  וכל עוד הוא מחזיק בחטופים, הוא יוכל תמיד להמשיך במשא-ומתן , מהנקודה שבה נעצר! לא זו אלא אף זו. לאחר שראו את הזעזוע הציבורי שחולל רצח החטופים, מיהרו בחמאס למנף זאת בקמפיין הסברתי שהזהיר כי זו תהיה התוצאה של לחץ צבאי או פעילות צבאית שתבוצע על ידי ישראל לשחרור החטופים.

אם באמת ובתמים ביידן מתכוון לגבות מחיר מארגון הטרור, על הוצאתם להורג של החטופים, אפשר לצפות ממנו, לפני הכל, לא לתת פרס לחמאס! הפעלת לחץ על ממשלת ישראל כדי לאלץ אותה להיענות  לדרישות חמאס, היא פרס עבור פשע מלחמה נתעב שביצע חמאס . אפילו הם לא ציפו לכך. לא יהיה מוגזם להעריך כי הציפיות בארגון הטרור היו בכיוון ההפוך: לתמיכה אמריקנית בעמדתה של ישראל.

שנית, הגיעה העת לסלק את הנהגת חמאס מקטאר. וושינגטון צריכה לתבוע זאת מדוחא. הנהגה זו אחראית במידה שווה לעמיתיה בעזה להתקפות הטרור ולפשעי המלחמה. זאת אותה הנהגה שבימים אלה דוחקת באנשיה ביו"ש לצאת ולבצע פיגועי התאבדות!  הדרישה לסילוק ההנהגה מקטאר והטלת הוא המינימום המצופה מצד ארה"ב. ישראל כבר תדע לבוא חשבון עם ראשי הנחש.

שלישית, הפסקת הסאגה הנמשכת סביב הכנסת הסיוע ההומניטארי לעזה. ישראל נאלצה לקבל את תכתיבי הממשל האמריקני  ולאפשר הכנסת סיוע כזה, יותר מהנדרש על פי הדין, ולמרות  שלפחות חלקו ממשיך להגיע לידי חמאס ומסייע לו בשימור שלטונו. הגיע הזמן לצמצם למינימום את היקף הסיוע, הן בדלק והן במוצרים שמועברים לעזה. בד בבד נכון להגביר את הצעדים האגרסיביים להפקעת שליטתם של גורמי חמאס בו.

ישראל עדיין לא גבתה מחיר על הפשע. מה עוד אפשר לעשות אחרי שהיא ממילא פועלת לחיסול חמאס? ניוד אוכלוסיית צפון הרצועה לדרומה וביצוע תקיפות עוצמתיות בשטחים שיפונו, ביתור הרצועה באזורים נוספים ובחינה של צעדים נוספים כלפי מחבלי חמאס הכלואים בישראל, פעילים ובני משפחה שהיא נגישה אליהם. אין תקדים לסיטואציה שעימה ישראל נדרשת להתמודד ולכן קשה לבסס הערכה באשר לאפקטיביות של צעדים עקיפים כאלה. הנסיבות שנוצרו מחייבות לבחון גם את זאת.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03.09.2024.

טרם השחרור בעסקת שליט (אוקטובר 2011) היה יחיא סינואר המנהיג הבלתי מעורער של האסירים הפלסטינים. מאז שחרורו ושובו לרצועת עזה ביסס את מעמדו כמנהיג של חמאס ברצועת וכגורם המשפיע ביותר על הנהגת חמאס בכללותה. דרכו לא הייתה סוגה בשושנים וחינו גם סר בעיני חלק מבכירי ארגון, דוגמת ח'אלד משעל וצאלח אלעארורי, שמוצאם מיהודה ושומרון, כמו גם בעיני יריבים מבית ברצועת עזה ובראשם אסמאעיל הנייה. בבחירות 2021 לתפקיד מנהיג חמאס ברצועת עזה, כשהתמודד סינואר לקדנציה השנייה (לקדנציה הראשונה נבחר ב-2017), כמעט הפסיד את הבכורה למתמודד אלמוני יחסית (נזאר עוואדאללה) ונזקק לשלושה סבבים ואולי גם להפעלת כוח ואיומים כדי לזכות ברוב הנדרש.

אלא שלמרות המהמורות שבדרך, הוא הצליח להנהיג את הארגון ברצועת עזה ביד רמה, כשהוא אינו מהסס לחלוק על דעת הנהגת החוץ של הארגון ולפעול בניגוד לדרכה. סינואר, שנתפס כמנהיג אותנטי, חבר למוחמד דיף, מי שהיה חבר ילדותו ומקורב אליו מאוד, ויחד איתו חיזק מאוד את הזרוע הצבאית של הארגון. הוא תכנן והוציא לפועל, יחד עם קבוצה מצומצמת מאוד שכללה את מוחמד דיף ואת אחיו מוחמד סינואר ועוד מעטים, את מתקפת 7 באוקטובר, מבלי לעדכן את הנהגת החוץ. את עצמאותו ואת מעמדו הוכיח גם בהתייחס למשא ומתן בנושא החטופים, כשהוא מעדיף את הערוץ המצרי על פני הערוץ הקטרי. ההחלטות הסופיות בנוגע לכך התקבלו על ידו ואף תוך הפגנת זלזול כלפי הנהגת החוץ בהובלת אסמאעיל הנייה, שאותו שאף גם לרשת בתפקידו בבחירות 2025.

עתה, משמונה לתפקיד יו"ר הלשכה המדינית, מנהיג הארגון, בנוסף לתפקידו כמנהיג ברצועת עזה, מוצא עצמו סינואר בודד בצמרת הארגון בעזה ובכלל. רוב חבריו ושותפיו לדרך ולהנהגה ברצועת עזה חוסלו. שדרת הפיקוד הצבאית והפוליטית של הארגון ברצועה חוסלה ברובה ושורותיה הדלדלו עד מאוד. הארגון איבד למעשה את יכולתו לפעול כמסגרת צבאית מאורגנת, וגם השליטה האזרחית ברצועת עזה מוחלשת ואינה באה לידי ביטוי בכל שטח הרצועה.

תפקידיו ומעמדו של סינואר הופכים אותו למרכז הכובד של הארגון, לתנאי הכרחי בכל הקשור לשרידות חמאס ברצועת עזה ואף למעמד הארגון בזירה הפלסטינית. סינואר זוכה להערכת הציבור הפלסטיני, ונתפס כמנהיג לאומי במונחים היסטוריים ודתיים. הוא הפך לחזות הארגון כולו ברצועת עזה, והעוגן האחרון לאחר התדלדלות שורת המפקדים והמנהיגים הבכירים. למעשה, מדובר בעיני הפלסטינים בסמל של הישרדות ויכולת מופלאה לעמוד איתן מול הצבא הישראלי האימתני.

צה"ל ממשיך במלאכת כתישת הארגון וברדיפת מפקדיו ומנהיגיו. סינואר מוצא עצמו נאלץ להשקיע מאמץ רב בהימלטות ובהסתתרות ומתקשה לנהל את שאריות הארגון. הוא אינו בוטח במי שנותרו בהנהגה ושאינם ממעגל מקורביו ואנשי אמונו מרצועת עזה. יחסיו עם ח'אלד משעל וזאהר ג'בארין, שהחליף את צאלח אלעארורי שחוסל, נגועים בחשדנות הדדית, והוא רואה בהם יריבים לדרך ולשליטה בארגון.

נכון לכתיבת שורות אלה, לא ברור כיצד יסתיים המשא והמתן לעסקת החטופים. מטרות המלחמה שהגדיר הדרג המדיני נותרו תקפות גם בהינתן קיומה של עסקה, כך שחובה על מדינת ישראל להמשיך את הלחימה בחמאס כדי למנוע מרצועת עזה להמשיך להוות איום על מדינת ישראל, ותנאי הכרחי (אבל לא מספק) לזה הוא השמדת חמאס צבאית ושלטונית. לכן בהינתן כישלון המשא ומתן לעסקה, יש לוודא את הגברת הלחץ הצבאי כשאחת ממטרותיה העליונות חייבת להיות חיסולו של סינואר.

סילוקו או חיסולו של סינואר יכול לערער את המשך תפקודו של הארגון ושרידותו ברצועת עזה. חשוב להבחין כאן בין הממד הרעיוני-אידאולוגי-דתי לבין הממד הפונקציונלי. את הממד הרעיוני לא ניתן לפרק רק באמצעים קינטיים. לצורך כך נדרש תהליך ארוך ומורכב של דה-חמאסיפיקציה, שישראל לא תוכל לעשותו בכוחות עצמה בלבד. לעומת זאת, את הממד הפונקציונלי ניתן לנטרל או לכל הפחות לשבש באופן משמעותי. סינואר מחזיק בידיו את שאריות התפקוד של חמאס ברצועת עזה, ולכן היעלמותו עשויה לזרז מאוד את ההתמוטטות התפקודית של הארגון.

השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס הן חלק קריטי במטרות המלחמה, ולכן כדי לפגוע בממד התפקודי של חמאס, חובה על ישראל לנטרל את סינואר. הנטרול יכול להתממש באמצעות חיסולו או הגלייתו אל מחוץ לשטח הרצועה. לכל אחת משתי גישות אלה יש יתרונות וחסרונות. מי שמבקשים לזרז את עסקת החטופים המסתמנת, יוכלו לנסות ולשים את יהבם על סינואר ככתובת למשא ומתן. במקרה שכזה הדרך היחידה לנטרלו תהיה ביציאתו מהרצועה. זו יכולה להיות מוסברת על ידו ככורח בחירתו לתפקיד מנהיג הארגון, תפקיד שאותו לא יוכל למלא מרצועת עזה. ישראל, לעומת זאת, תוכל להציג את עזיבתו את הרצועה כהגליה. נדמה שלהגלייתו של סינואר שלא במסגרת הסכם הנשען על עסקת חטופים וסיום המלחמה אין כל משפט קיום. הוא היה יכול לחלץ עצמו מהרצועה, אולם בחר שלא לממש אפשרות זו.

במידה שלא ניתן לקדם את המשא ומתן, הדרך היחידה הנותרת בפני ישראל לנטרל את סינואר כנקודה ארכימדית של המערכת היא חיסולו. חיסולו של סינואר עשוי בהחלט להוביל לקריסה תפקודית של חמאס ולסיום המלחמה באופן הקרוב ביותר לניצחון מוחלט. אלא שמהלך כזה עלול להעמיד את ישראל מול בעיות ודילמות אסטרטגיות ומוסריות כאחת, המחייבות התייחסות וחישוב מושכל של הסיכונים וההזדמנויות.

חיסולו של סינואר טרם מיצוי מהלך של משא ומתן עלול להעמיד את ישראל בפני בעיה קשה מול הקהילה הבינלאומית בכלל, ומול ארה"ב בפרט, כשישראל תואשם כמי שלא רצתה בהסדר לסיום המלחמה וכמי שסיכלה את האפשרות לסיום המלחמה באמצעות עסקת חטופים. מאידך גיסא, חובה יהיה על ישראל שלא להיגרר לסבבי שיחות אינסופיים השוחקים את המשפחות והציבור בישראל.

חיסולו של סינואר עשוי להוביל לסיום המלחמה במתכונתה הנוכחית, מה שיכול לצמצם במידה רבה את היקף הנפגעים האזרחיים ברצועת עזה כמו גם את היקף הנפגעים בצד הישראלי. במצב זה ראוי לבחון את היקף הנזק האגבי שעלול להיגרם כתוצאה מחיסול סינואר מבחינת מידתיות התקיפה. נזכיר כי על פי הנורמות של המשפט הבינלאומי פגיעה באזרחים בלתי מעורבים לא תיחשב לפשע מלחמה כשהיא מבוצעת באופן מידתי, כלומר כשהתועלת הצבאית הצפויה מהפעולה עולה על הסיכון שבפגיעה באזרחים. ברור לכול שחיסולו של סינואר מהווה הישג צבאי קריטי, והתועלת ממנו תהיה עצומה.

דילמה ערכית מוסרית נוספת נוגעת לאפשרות הפגיעה בחיי חטופים המחוזקים על ידי סינואר בסביבתו הקרובה כמגן אנושי וכתעודת הביטוח שלו. זאת ועוד, חיסולו עלול לגרום לפגיעה גם בחיי חטופים שאינם בסביבתו כפעולה של נקמה. הסיכון הזה ממשי, אלא שבהעדר עסקה מתאיין הסיכוי לשחרור חטופים שלא באמצעות מבצע צבאי. לכן לחיסולו של סינואר, שיוביל לקריסה תפקודית צפויה של חמאס, שתייצר מודיעין והזדמנויות מבצעיות שעשויות לייצר גם הזדמנות לשחרור חטופים רבים, יש גם ערך מוסרי-ערכי.

המלחמה ברצועת עזה נמצאת בשלבים קריטיים מבחינה אסטרטגית. כניעה ללחץ האמריקני להפסקת אש שאינה מוגבלת בזמן תוביל למעשה לאובדן הישגי המלחמה עד עתה ולתהליך שבסופו חזרה של שליטת החמאס ברצועת עזה. לכן, קריטי יהיה לייצר את ההבנות עם הממשל האמריקאי ואת גיבויו לחידוש הלחימה במקרה של הפרת ההסכם על ידי חמאס, ולחלופין את המנגנון לביסוס שלטון אזרחי חלופי לחמאס וגיבוי מלא לישראל בכל הנוגע לחיסול יכולותיו השלטוניות והצבאיות של הארגון. במקביל, יש להיערך לאפשרות של כישלון המשא ומתן לעסקה, שמשמעותו המשך הלחימה והעצמתה, ולהשקיע מאמצי-על כדי לחסל את סינואר, המהווה את המפתח לשרידותו של הארגון בעזה ולתמיכת הציבור הפלסטיני הרחב בארגון. שקלול ההיבטים האסטרטגיים של החיסול יחד עם אלה המוסריים-ערכיים בכל הקשור לנזק אגבי מחייב את מקבלי ההחלטות להפנים שחיסול סינואר מהווה נקודה ארכימדית במלחמה וחובה יהיה לקבל בהקשר זה החלטות שאינן פשוטות, מבחן למנהיגות הצבאית והמדינית של ישראל.

אין לסנואר סיבה טובה יותר להתעקש על עמדותיו, מאשר ההערכה כי בכך הוא עשוי להגדיל את הסיכויים להתרחבות המלחמה בין ישראל לאיראן ולחיזבאללה. מלחמה כזו תספק לו רווח כפול: היא תיגבה מחירים מישראל ובד בבד תביא להרפיית הלחץ מעל חמאס ומרצועת-עזה, מאחר שצה"ל ייאלץ להעתיק את מרבית מאמציו וכוחותיו אל החזית הצפונית. מבחינתו, עצם האיום במלחמה כזו משרת אותו, כיוון שהוא מהווה מנוף לחץ על ישראל להתגמש. לדידו של סנואר, "עסקה" עם ישראל הוא יוכל לבצע בכל שלב,  כשהוויתורים האחרונים מצד ישראל  יהיו נקודת הפתיחה להמשכו של המשא ומתן. מבחינתו, הודות לחטופים שבידיו הוא יוכל להתמיד בדרישותיו ובהיעדר לחץ צבאי הוא גם לא ישלם על משיכת הזמן. בערבו של יום, הזיקה שיצרו ארה"ב ו"המתווכות" בין הגעה לעסקה לבין הסרת איום המלחמה, אמנם מיתנה את המומנטום השלילי שנוצר לאחר חיסוליהם של פואד שוכר ואסמעיל הניה, אך גם הקשיחה את עמדות חמאס. ניתן לשער כי יוזמיה הניחו שמצב כזה יקל עליהם לחלץ ויתורים נוספים דווקא מישראל.

ממשל ביידן, שחותר להרגעה בעזה גם מסיבותיו שלו, צריך למצות גם את המנופים שבידיו, להשפעה ישירה או עקיפה על חמאס.

אם קיים סיכוי לשינוי בעמדת חמאס, תחת הנהגתו של סנואר, אזיי המפתח לכך הוא דווקא גיבוי מוחלט מצד ארה"ב, ובעידודה גם מצד ה"מתווכות", לעמדתה של ישראל ולהפעלת לחץ מתמשך – צבאי, מדיני (סילוק הנהגת חמאס מקטאר) ואזרחי (כגון שליטה באספקה הנכנסת לרצועה). צעדים שיבהירו לחמאס כי לזמן יש מחיר.

מה גרם לשינוי בגישתה של איראן 

דוברים איראניים הדגישו השבוע כי אין קשר ישיר בין המאמצים להפסקת אש ברצועת עזה לזכותה הלגיטימית של איראן להגיב נגד ישראל על חיסול אסמעיל הניה בטהראן. חלקם הוסיפו כי איראן לא חייבת למהר בתגובתה, היא תעשה זאת באופן מחושב "בזמן, במקום ובשיטה שתבחר". בעוד האיומים מצד איראן בתקיפה צבאית ישירה פחתו, דווח בתקשורת על לחצים שהיא מפעילה על חיזבאללה לנקום את מות שוכור.

בשום אופן אין להסיר מסדר היום את אפשרות התקיפה הישירה מצד איראן. טוב תעשה המערכת הישראלית אם תתמיד בגישתה החשדנית כלפיו, לרבות מהלכי שיבוש, סיכול ומנע. ואחר זאת, הנכונות האיראנית לקשור בין הפסקת האש להשהייה או מיתון התגובה מצריכה הסבר. אם (והדגש הוא על "אם") זוהי תולדה רק של השילוב בין ההיערכות הצבאית החריגה בחסותה של ארה"ב עם הפתח להצלת עזה מידיה של ישראל כי אז ניתן ללמוד מכך על המנופים העשויים להיות אפקטיביים גם בקשר לתחומים נוספים בפעילותה של איראן. ואם לאו – כדאי להבין מה עוד תרם לשינוי בגישתה. התשובה לכך נמצאת כנראה בציר וושינגטון-דוחא-טהראן.

האם יחודשו פיגועי ההתאבדות ?

"תאונת העבודה" שגרמה לפיצוץ המטען בתל-אביב ולמותו של המחבל משכם בטרם ביצע את זממו, מפנה את הזרקור לעבר הסכנה החדשה-ישנה הרובצת לפתחנו: פיגועי-התאבדות. החמאס והג'יהאד האסלאמי מיהרו ליטול אחריות ולאיים בחידושו של הדפוס הזה ויש להתייחס לכך ברצינות.

המוטיבציה הגבוהה בקרב הפלסטינים מיו"ש לפגע בישראל יחד עם  הזמינות של אמצעי לחימה, חומרי נפץ ומעבדות לייצור והרכבה של מטענים, ועם הכוונה יעילה מצד גורמי-מפקדה בשטח או מחו"ל יכולים לדחוף לכיוון הזה. הפרצות בקו התפר – קוראות לשב"ח וגם למחבל.

כדי למנוע היווצרותו של גל טרור מסוג זה, נדרש יישומם המיידי של הלקחים שישראל הפיקה לאחר מאות הרוגים בפיגועי התאבדות. בראש ובראשונה – הידוק ההגנה וסכירת הפרצות במרחב התפר – תוך החמרה משמעותית של הענישה ושל הסנקציות המנהלתיות נגד מי שמעורבים בהכנסתם של שוהים בלתי חוקיים, בהלנתם או בהעסקתם בישראל.

יש לברך על הגישה ההתקפית של גורמי הביטחון בפעילותם ביו"ש מאז ה-7 באוקטובר. אין מנוס מהגברה של  הקצב והעוצמה בפעולות הללו  לחיסול "מעבדות", מחסני אמל"ח והתארגנויות חמושות.

חיוני גם להגביר את המאמצים למניעת הברחות של אמצעי לחימה וחומרים דואליים המשמשים לייצור חומרי נפץ, מישראל או משטח ירדן,  אל שטחי יו"ש. שמיכת המשאבים קצרה. זה הזמן לבחון פתרונות יצירתיים תוך חיזוק ותגבור כיתות הכוננות.

אין מנוס גם מפני צעדים להגברת ההרתעה ובתוך כך הריסת בתיהם של מחבלים שמעורבים בפיגועים כאלה, בלי קשר לתוצאות הפיגוע או למקום מגוריו ולמעמדו של המחבל.

סיכומו של דבר, אין לפעול בעניין זה בגישה מידתית. יש לגדוע בתקיפות את הרעיונות הללו, בטרם יהפכו למגמה.

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 23.08.2024.

הנוכחות הצבאית הישראלית לאורכו של ציר פילדלפי חיונית כדי להבטיח שחמאס ושאר ארגוני הטרור יתקשו לשקם את תשתיות הטרור העצומות שהקימו ברצועת עזה, בדגש על הנשק ושאר אמצעי הלחימה הרבים שהבריחו ממצרים במערכת מנהרות הענק שהקימו מתחת לציר, דרך מעבר רפיח עצמו ובדרכים נוספות. לאחר השלמת החשיפה של כל המנהרות וניטרולן, ישראל תצטרך להקים לאורך הציר מכשול תת-קרקעי דומה לזה שבנתה לאורך הגבול בין עזה לישראל, וצה"ל יצטרך להיות פרוס לאורך הציר כדי לוודא שהמכשול התת-קרקעי, החומה העילית, מערך הפיקוח על מעבר רפיח ושאר מרכיבי המערכת האמורה למנוע הברחות מתפקדים וניתן להגיב מיידית ולסכל כל ניסיון לחדור דרכם.

ברור למדי שביום שאחרי שתיפסק האש יפתחו ארגוני הטרור בעזה במאמץ עצום להבריח לרצועה נשק, וככל שתצטמצם הנוכחות הישראלית לאורך עורק החיים שלהם כן ייקל עליהם לעשות זאת. הסיכוי שכוחות מצריים ו/או כוחות ערביים או בין-לאומיים או כוחות של הרשות הפלסטינית יטפלו באתגר ביעילות – נמוך ביותר. הרעיון הזה נוסה בעבר ונכשל כישלון חרוץ. אין שום סיבה להאמין שהפעם יהיה זה אחרת.

ערב ההתנתקות ב-2005, ראש הממשלה שרון ניסה לשכנע את עצמו שאם נצא מציר פילדלפי העולם יכיר בכך שישראל איננה עוד הכוח הכובש בעזה. הובהר לו שלא רק שזה לא יקרה, אלא שפינוי הציר יאפשר הכנסת נשק בכמויות עצומות. שרון התעקש והתחזיות הקודרות התממשו, כאשר המון פלסטיני מוטט את החומה ונשק בכמויות עצומות הועבר לרפיח מול פני החיילים המצרים שלא נקפו אצבע. האם צה"ל נדרש בעקבות זאת להשתלט מחדש על הציר? יכולנו לעשות זאת, אבל "לא יצאנו כדי להיכנס מחדש". במקום זאת, שרון שלח משלחת צבאית בכירה להתלונן אצל המצרים. התלונה נרשמה וההברחות נמשכו ואף גברו.

מערכת הביטחון טוענת שאם ישראל תעזוב כעת את ציר פילדלפי וההברחות תתחדשנה, צה"ל יוכל לשוב ולהשתלט על הציר. צבאית יכולנו לעשות זאת גם ב-2005, אבל נמנענו מכך אז וגם הפעם יוצבו בפנינו שיקולים להימנע מכך. ארצות הברית תבטיח ללחוץ על מצרים ותזהיר שהמהלך עלול לגרום לפגיעה קשה באזרחים ולהוביל למלחמה אזורית, המצרים ידרשו הוכחות לכך שההברחות התבצעו ויאיימו בפגיעה ביחסים, ואיראן באמצעות שלוחיה תאיים בתגובה חריפה. ספק גם אם יעלה בידנו לאתר את ההברחות. מתקבל הרושם שהצלחת המודיעין בתחום זה לא הייתה מרשימה במיוחד.

לאור כל זאת, די ברור שאין תחליף לנוכחות ישראלית פיזית לאורך הציר כדי למנוע הברחות. אבל הנוכחות הזו חשובה בהיבטים אסטרטגיים נוספים. ראשית, כדי לעצב מציאות חדשה בעזה ב"יום שאחרי" המלחמה, שבה השליטה הצבאית הכוללת הנדרשת למלחמה בטרור היא בידי ישראל, חיוני להשאיר את השליטה בכל גבולותיה של עזה, כולל בציר פילדלפי, בידי צה"ל. כל הסדר אחר יקשה מאוד על צה"ל להבטיח שביכולתו למנוע התפתחות איומי טרור מהרצועה ובסופו של דבר נחזור למציאות של שבעה באוקטובר.

שנית, שליטה ישראלית קבועה בציר פילדלפי היא שתשלול שליטה של חמאס בציר זה והיא תהיה השינוי הפיזי המתמשך בשטח לעומת המצב לפני המלחמה, ובכך תהווה מסר לחמאס, לשאר מרכיבי הציר האיראני ולפלסטינים בכלל שמתקפת הטרור בשבעה באוקטובר הייתה טעות אסטרטגית ופגעה קשות בסיכוייהם לקדם את יעדיהם, ובראשם סילוק ישראל. זהו הכלי העיקרי, מעבר לפגיעה הקשה בחמאס, אותה ניתן לשקם, באמצעותו ניתן להניע תהליך של חשבון נפש פלסטיני ולהנחיל לאיראנים ולחיזבאללה את ההבנה שמי שפותח במלחמה נגד ישראל משלם על כך מחיר אסטרטגי.

מול כל השיקולים כבדי המשקל הללו ניצב הצורך הדחוף בשחרור החטופים, הסובלים מרה ונתונים בסכנת חיים. בראיית חמאס, דווקא נוכח האמור לעיל, חשוב להשתמש בחטופים כדי לעמוד על דרישותיה בעניין פילדלפי, כך שתוכל לטעון שמתקפת הטרור הייתה מהלך נכון ומוצדק, שהוכיח את עצמו מבחינה אסטרטגית. כך הפך העימות בנושא לסלע מחלוקת לא רק בהקשר של מניעת ההברחות, אלא גם בהקשר הרחב יותר. ויתור ישראלי בתחום זה יתפרש על ידי חמאס, איראן ושלוחיה כעדות לניצחון גישתם, עד כדי כך שניתן לתרץ ולהצדיק באמצעותו את דחיית התגובה הישירה למכות הקשות שספגו לאחרונה.

המתווכות מנסות למצוא סידור כלשהו שיאפשר לשני הצדדים לומר שהשיגו את יעדיהם, ושישמור גם על האינטרסים של מצרים, ארצות הברית וקטאר בעצמן, ובראשם מניעת הסלמה אזורית והפסקת הסבל של האוכלוסייה בעזה. עד כה ללא הצלחה, אם כי תוך התקדמות איטית. נראה שהדרך הטובה ביותר להתקדם לעבר מציאת הנוסחה הגואלת, כפי שהוכח לאחרונה, היא עדיין הגברת הלחץ הצבאי על חמאס תוך הבהרה שהמשך ההתעקשות מצידה כרוך במחיר גבוה עבורה.

התפרסם באתר N12, בתאריך 20.08.2024. 

כדי להתמודד עם האיום ששמו סינוואר, על ישראל לנקוט בגישה רב-ממדית. מעבר לפעולות צבאיות, יש לפעול במישור התודעתי והפסיכולוגי. חשיפת כישלונותיו של סינוואר, הדגשת המחיר האנושי של מדיניותו וערעור מעמדו בתוך חמאס ובזירה הבינלאומית – כל אלה עשויים להחליש את אחיזתו בשלטון.

יחיא סינוואר הוא אדם בעל מאפיינים נרקיסיסטים מגלומנים, טיפוס משיחי בסגנון סייד קוטוב, הקיצוני ביותר שמבין תלמידיו של חסן אל בנא האב, המוליד של "האחים המוסלמים". את המורא מפניו ואת כוחו שאב סינוואר מכך שחקר באכזריות בלתי תתואר של חשודים בשת"פ עם ישראל. כאשר הלחץ עליו כמנהיג יחיד יגבר הוא ישוב לכלים הבסיסיים שלו, נוקשות ואכזריות, חקירות והוצאות להורג של חשודים בשת"פ, רובם המכריע על לא עוול בכפם. התהליך הזה הוא התהליך שיקריס אותו מבפנים והוא זה שיביא לקיצו.

אנשי היומינט המיומנים של השב"כ יידעו לנצל מנוף זה ולמצוא את האיש שיסמן אותו למטוסי חיל האוויר או לצלפים הישראלים. במקביל, יש להמשיך בלחץ הבינלאומי על חמאס ותומכיו, תוך הדגשת הסבל שגורמת מדיניותו של סינוואר לתושבי עזה. רק שילוב של פעולות אלו, לצד מאמצים דיפלומטיים ומודיעיניים, יוכל להביא לשינוי המיוחל ברצועת עזה ולהסרת האיום על ביטחון ישראל.

יחיא סינוואר, נולד במחנה הפליטים ח'אן יונס בשנת 1962. ילדותו הייתה מוקפת בעוני וצפיפות, משפחתו הייתה תלויה בסיוע של אונר"א לצרכים הבסיסיים. התנאים הקשים במחנה הפליטים עיצבו את תפיסותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות של סינוואר והשפיעו רבות על דרכו להנהגה בתוך חמאס.

בשנות השמונים, סינוואר הפך לפעיל טרור משמעותי והיה מעורב בעינויים ובהוצאה להורג של פלסטינים שהואשמו בשיתוף פעולה עם ישראל. בשנת 1989 נידון למאסר עולם על מעשיו ושוחרר רק במסגרת עסקת שליט בשנת 2011. עם שחרורו, סינוואר צמח לתפקיד מרכזי בארגון והוביל את חמאס ברצועת עזה לכיוון חדש ונוקשה יותר.

העלייה לשלטון והחיזוק הצבאי
סינוואר הפך למנהיג בפועל של חמאס ברצועת עזה בשנת 2017, לאחר שנבחר לעמוד בראש הלשכה המדינית של הארגון ברצועה. בחירתו סימנה את התחזקות הזרוע הצבאית של חמאס בתוך ההנהגה הפוליטית שלו. תחת הנהגתו, חמאס המשיך לבצר את כוחו הצבאי, לפתח את מערך הרקטות ומנהרות התקיפה ולשלוט בעזה באופן מוחלט, כולל דיכוי אלים של כל התנגדות פנימית.

סינוואר שם דגש על בניית יכולות צבאיות, תוך הטעיית שירותי המודיעין הישראלים. הוא גרם באמצעות תחבולה לפיתוח תפישת ה"חמאס מורתע" של אמ"ן ושב"כ, תוך שבמקביל טיפח חזון ליצירת מהלומה מלחמתית שתכריע את ישראל, תביא לאיחוד זירות הלחימה ותוביל להכרעה ישראלית.

מנהיגות תחת איום
תחת שליטתו, חמאס הפך לארגון הנשלט בריכוזיות, מה שהפך אותו לנקודת מרכז הכובד של הארגון. חיסול אפשרי שלו יהווה מכה קשה לחמאס, וייתכן שאף יוביל לקריסתו. במאמר זה, ננסה לנתח את אישיותו ודמותו של סינוואר, ולבחון דרכים אפשריות להתמודדות מולו בהיבטים תודעתיים ופסיכולוגיים. שימוש בכלים אלה יהווה משלים הוליסטי למאמץ המודיעיני והצבאי.

הילדות המעצבת ותחילת הדרך
סינוואר נולד למשפחה מסורתית, ואביו, ששימש כמורה, גידל אותו ואת אחיו לערכים דתיים נוקשים. אין הרבה פרטים על מערכת היחסים עם הוריו, אך ברור שסינוואר ספג מילדותו את האמונה הקיצונית באסלאם, וזו התפתחה לאידיאולוגיה מיליטנטית בגיל צעיר.

כבר מנעוריו היה מעורב בפעילות טרור, והתבלט בה כנגד פלסטינים שהיו חשודים כמשתפי פעולה. האלימות הקיצונית והאמונה במאבק הצודק חיזקו את מעמדו בתוך חמאס. המעצר שלו בשנת 1989 והשהות הממושכת בכלא הישראלי רק חיזקו את מחויבותו האידיאולוגית והעמיקו את שנאתו לישראל.

המאפיינים האישיותיים של סינוואר
אישיותו של יחיא סינוואר מאופיינת בשילוב מורכב של מגלומניה, נרקיסיזם וקשיחות אידיאולוגית. סינוואר רואה את עצמו כמנהיג היסטורי שנבחר להוביל את המאבק הפלסטיני, תחושת שליחות זו מחזקת את מחויבותו לקו הקיצוני ביותר, ושום ויתור או פשרה אינם מתקבלים על הדעת מבחינתו.

תחושת השליחות והאמונה העצמית המוחלטת מדגישים את נטייתו למגלומניה, ואילו השימוש התמידי באלימות וכוח כדי לכפות את רצונו מצביעים על מאפיינים נרקיסיסטיים מובהקים. סינוואר מתעלם לחלוטין מהמחיר האנושי הכבד שמשלמים הפלסטינים בעקבות החלטותיו. הזלזול בחיי אדם והתעלמות מהמחיר האנושי, תוך הצבת האינטרסים האישיים והאידיאולוגיים שלו מעל הכל, מהווים סימנים מובהקים לנרקיסיזם באישיותו.

חשיבות האדמה עבור סינוואר
כמוסלמי אדוק, האדמה הפלסטינית, ובמיוחד אדמת ירושלים ומסגד אל-אקצא, היא מרכיב מרכזי בתפיסת עולמו הדתית והאידיאולוגית של סינוואר. עבורו, האדמה היא לא רק שטח גיאוגרפי, אלא סמל לזהות דתית ולאומית, ומאבק עליה נתפס כמצווה דתית וכחובה לאומית. סינוואר רואה בשמירה על האדמה הפלסטינית כחובה דתית ולאומית עליונה. הפסד של אדמה או חוסר יכולת להגן עליה יפגעו בתדמיתו כמנהיג שמוביל את המאבק הפלסטיני.

המנהיגות הצבאית והאסטרטגית
סינוואר, שהיה אחד ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין אל-קסאם, הפך לדמות מפתח בעיצוב האסטרטגיה הצבאית של הארגון. הוא טווה את שחרורו באמצעות עסקת שליט, ועם חזרתו לעזה, הפך לדמות בעלת השפעה מכרעת בהנהגת חמאס. תחת הנהגתו, חמאס פיתח את מערך הרקטות והמנהרות, וביצע שינויים מבניים שהעצימו את כושר הלחימה של הארגון. סינוואר התבלט כמי שמוביל את הארגון בעימותים צבאיים מול ישראל, כשהוא רואה בכל פעולה צבאית כלי להשגת מטרותיו האידיאולוגיות.

המחיר האנושי והאסטרטגי
למרות ההרס והחורבן בעזה בעקבות המלחמות עם ישראל, סינוואר רואה בכך אמצעי להשגת
מטרותיו האסטרטגיות. הוא מודע למחיר הכבד שמשלם העם הפלסטיני, אך מצדיק זאת כ"קורבן
הכרחי" במאבק לשחרור פלסטין. האידיאולוגיה של חמאס, המבוססת על שילוב של לאומיות
פלסטינית ואיסלאם רדיקלי, מעצימה את תפיסתו כי כל אמצעי הוא לגיטימי במאבק למען שחרור
פלסטין והשגת מטרות הארגון.

כיצד להתמודד עם אישיותו של סינוואר? כדי להביא את סינוואר לסף הכרעה, יש להתמקד במספר אסטרטגיות מרכזיות:

שבירת תחושת השליחות והמגלומניה: פעולות שמערערות את תדמיתו כמנהיג בלתי מנוצח, כמו הפצת מידע על כישלונותיו, יכולות לפגוע במוניטין שלו ולגרום לו לאבד ביטחון עצמי. שבירת דמותו כמנהיג מוביל עשויה לערער את בסיס התמיכה שלו בתוך הארגון ומחוצה לו.

יצירת תחושת אובדן ושבר: סינוואר רואה בשמירה על האדמה הפלסטינית כחובה דתית ולאומית עליונה. הפסד של אדמת קודש או חוסר יכולת להגן עליה יפגעו בתדמיתו כמנהיג שמוביל את המאבק הפלסטיני. הפסד כזה עשוי לערער את סמכותו הדתית והאידיאולוגית בתוך חמאס ובקרב תומכיו, ואף להוביל לאובדן אמון בו ובמנהיגותו.

ערעור התמיכה הפנימית והחיצונית: יצירת סכסוכים פנימיים בתוך חמאס או הפחתת התמיכה החיצונית יכולה להחליש את מעמדו ולגרום לו להרגיש מבודד. הדגשת כישלונותיו בקרב תומכיו ומתנגדיו כאחד עשויה לערער את הלכידות הפנימית בארגון.

הגברת הלחץ הפסיכולוגי: חשיפת חוסר יכולתו לעמוד בלחצים עלולה להביא אותו לבצע טעויות קריטיות, ובכך לערער את מעמדו. שימוש באיומים פסיכולוגיים ואישיים עלול להוביל אותו לתגובות פזיזות ולהעמקת המתח הפנימי.

מיקוד בחוסר האמפתיה שלו: הצגת המחיר האנושי הגבוה של מדיניותו, במיוחד כלפי תושבי עזה, עשויה לערער את התמיכה הציבורית בו. חשיפת הנזקים והסבל של האוכלוסייה האזרחית בעזה כתוצאה ממדיניותו יכולה לעורר התנגדות פנימית וחיצונית. אם הציבור בעזה יתחיל לראות בו גורם שמוביל אותם להרס ולסבל מתמשך, זה עשוי לפגוע קשות במעמדו.

תקיפה פסיכולוגית אישית: שימוש במידע אישי או פסיכולוגי כדי לפגוע בו ישירות יכול להוביל אותו להתנהג בפזיזות ולבצע טעויות. ניתוח מעמיק של חייו האישיים וניצול נקודות התורפה שלו יכולים להוביל לתגובות בלתי צפויות מצדו, ולפגוע בלכידות הארגונית ובהתנהלותו מול תומכיו.

ניצול הפסד של אדמת קודש: כמוסלמי אדוק, סינוואר רואה את האדמה הפלסטינית, כחלק מהותי מהזהות הדתית והלאומית שלו ושל העם הפלסטיני. הפסד של אדמת קודש או חוסר יכולת להגן עליה יפגעו אנושות בתדמיתו כמנהיג דתי ואידיאולוגי, ויעמידו בסימן שאלה את מחויבותו לקדושת המאבק. פגיעה באדמות אלו סיפוחן לישראל, או הכנות להקמת יישוב יהודי על אדמות אלה, עשויה להוביל לערעור סמכותו הפוליטית והדתית, לאובדן תמיכה פנימית, ולפגיעה קשה במעמדו בזירה המוסלמית הבינלאומית.

סיכום
יחיא סינוואר הוא מנהיג נוקשה ובעל השפעה עצומה בחמאס, שמוביל את הארגון במאבק מתמיד מול ישראל. אישיותו הקיצונית, המשלבת מגלומניה, נרקיסיזם ונחישות אידיאולוגית, מעצבת את מדיניותו ומכתיבה את התנהלותו. למרות המחיר האנושי הכבד שמשלמים תושבי עזה, סינוואר ממשיך לדבוק בדרכו, כשהוא מונע מתחושת שליחות דתית והיסטורית.

לכן, כדי להביא להכרעתו, יש להתמקד באסטרטגיות שמערערות את מבנה האישיות שלו ואת מעמדו בתוך חמאס ובזירה הבינלאומית. שילוב של פעולות פסיכולוגיות, מודיעיניות ותודעתיות, לצד ניצול חולשותיו האישיות והאסטרטגיות, יוביל אותו למצבים של חוסר הצלחה, אובדן תמיכה וחזרה להתנהלות אישית נוקשה ואלימה.

להערכתי, חיסולו של מחמד דף פגע קשות מאוד במורל של סינוואר. בחלוקת העבודה בין השניים היה סינוואר אחראי על "המה האסטרטגי" ואילו דף על "האיך הביצועי". חיסולו של דף כבר הביא להערכתי לשורה של חקירות אגרסיביות ואכזריות של חשודים בשת"פ. אני מניח, שרובם המכריע של החשודים לא שיתפו פעולה עם ישראל, אולם מהבנת האישיות של סינוואר, אני מעריך שחלק גדול מהחשודים הוצאו בסופו של דבר להורג. התהליך הזה הוא התהליך שיקריס אותו מבפנים והוא זה שיביא לקיצו.

כאשר תחושת הביטחון והאמון של מי מהסובבים אותו תיפגע מחשש לזעמו, יגיע הערעור על בסיס כוחו. אני מעריך שהיום בו תגיע אליו ידו של צה"ל אינו רחוק. בסופו של דבר, ההתמודדות עם סינוואר היא לא רק מאבק צבאי, אלא גם מערכה על התודעה והלגיטימציה. ככל שנצליח לחשוף את האמת מאחורי הנהגתו ההרסנית, כך נתקרב ליום שבו תושבי עזה עצמם יבינו כי דרכו של סינוואר מובילה רק לאסון, צריך רק אחד מהם במקום ובזמן הנכון שיבחר בדרך אחרת. מהיכרותי עם מומחי היומינט של השב"כ אני יודע שהם ימצאו את האיש.

פורסם במעריב, בתאריך 19.08.2024.

לפי מקורות ממשלתיים, העסקה הנידונה כעת בין ישראל לחמאס תביא לשחרור של בין 500 ל-1,000 מחבלים פלסטינים מבתי כלא ישראליים, 100 מהם נחשבים למחבלים "כבדים" (כלומר, רוצחים צמאי דם), בתמורה ל-22 חטופים ישראלים חיים, בעיקר נשים ואזרחים אחרים, לצד גופותיהם של עוד כתריסר בני ערובה מתים.

העסקה גם מדמיינת פעימה שנייה ושלישית של חילופי טרוריסטים תמורת בני ערובה, אם כי מעטים מאמינים שהדבר אכן יתממש. ככל הנראה, השלבים הבאים כוללים תנאים רבים מדי, החל מפיקוח בינלאומי על גבולות עזה (בניגוד לרצון חמאס) ועד לנסיגת צה"ל. בנוסף, איש בישראל אינו יכול לומר בוודאות שחטופים נוספים נמצאים עדיין בחיים או יהיו בחיים עד לשלב שני או שלישי.

ישראלים רבים יאמרו שהעסקה הנדונה עצובה אך הכרחית; שחובתה המוסרית של הממשלה היא לשחרר כמה שיותר בני ערובה, בהקדם האפשרי, למרות המחיר הגבוה; שהסבל של החטופים ובני משפחותיהם בלתי נסבל ברמה האישית והלאומית; שלתת לחטופים חיבוק לאומי אמיתי יהיה הניצחון הגדול מכולם, דבר שכל כך הכרחי לרוח הקולקטיבית של ישראל ולחוסנה בטווח הארוך.

ייתכן שישראלים רבים חשים כך גם אם העסקה כרוכה בנסיגה מוחלטת של צה"ל מעזה. במילים אחרות, גם אם חמאס ישמור על השלטון ובעצם ינצח במלחמה.

חלק מהישראלים יטענו כי ניתן יהיה להפעיל מחדש את צה"ל להמשך ריסוק החמאס בעזה לאחר ביצוע העסקה (אם כי לי ברור שהאילוצים המדיניים לא יאפשרו זאת). יש שיגידו שהצורך בתקיפות נוספות יתייתר בזכות טכנולוגיות גבול טובות יותר, תוספת כוחות הגנה של צה"ל, וכוחות זרים של בעלות הברית (אם כי רעיון זה מגוחך לגמרי בכל הנוגע לטווח הקרוב). יש שיוסיפו שהעסקה מועילה למיטוט ממשלת ישראל (מה שלדעתם עשוי להיות חשוב יותר משחרור בני ערובה).

אכן מצב נורא! איך הלב יכול שלא לדמם מכאב?

אולם לא משנה איך ננסה לשקלל את הדילמות המוסריות והאסטרטגיות, ישנו מחיר ביטחוני גדול נוסף שנעדר מהשיח הציבורי, וזהו המחיר הגבוה של שחרור כל כך הרבה מחבלים פלסטינים.

המחבלים המשוחררים ללא ספק יתקפו שוב, כאשר רק אלוהים יודע לכמה נפגעים ישראלים הם יגרמו בעתיד. שחרורם יהווה תמריץ לחטיפות עתידיות, יתדלק את שרפות הטרור שכבר משתוללות ביהודה ושומרון, ויזניק את חמאס לקראת השתלטותו המיועדת גם על יהודה ושומרון.

אני משוכנע כי זו תהיה התוצאה, מאחר שזו הייתה התוצאה בכל שחרור מחבלים קודם. ישראל שגתה שוב ושוב כשהתירה לטרוריסטים להשתחרר ואפשרה להם לרצוח עוד ישראלים.

ובכל פעם, לפני כל עסקה, "הממסד הביטחוני" הישראלי הבטיח לפוליטיקאים הישראלים ולציבור ביהירות ובאופן מטעה כי הוא "ידע לנהל את המצב", כלומר לעקוב אחר המחבלים ולמנוע כל ניסיון חזרה שלהם לפעילות טרור מבלי שייגרם יותר מדי נזק.

אבל גישה זו נכשלה שוב ושוב. כל עסקה של שחרור מחבלים הובילה לשפיכות דמים נוספת שתוכננה ובוצעה על ידי אותם המחבלים המשוחררים.

אין נתונים סטטיסטיים מדויקים על כך (כי באופן לא מפתיע מערכת הביטחון מסרבת לפרסם סטטיסטיקה שכזו), אבל לפי ההערכות, בין 10 ל-50 אחוז מהמחבלים המשוחררים חוזרים במהירות לפעילות טרור עם השפעה הרסנית.

1,150 האסירים הפלסטינים ששוחררו על ידי ישראל בעסקת ג'יבריל ב-1985 (בתמורה לשלושה חיילים ישראלים) תדלקו את האינתיפאדה הראשונה. לפי נתוני משרד הביטחון, כעשרה אחוזים מהמחבלים הפלסטינים המשוחררים חזרו לפעילות טרור.

ואז הגיע הסכם אוסלו כשישראל אפשרה בטעות ליותר מ-60,000 (!) פלסטינים מ"חו"ל" לחזור לשטחים, כולל 7,000 מחבלים שהיו חברים באש"ף. בין השנים 1993 ו-1999 שחררה ישראל מחבלים פלסטינים רבים נוספים כ"מחוות" לאש"ף, ואלו הזינו את האינתיפאדה השנייה.

בשנת 2004 שחררה ישראל יותר מ-400 אסירים פלסטינים וכ-30 אסירים לבנונים, כולל מנהיגי חיזבאללה, עבור שבוי אזרחי אחד, אלחנן טננבאום, וגופותיהם של שלושה חיילי צה"ל. מלחמת לבנון השנייה נגד חיזבאללה הגיעה זמן לא רב לאחר מכן.

העסקה מסביב לגלעד שליט ב-2011 הייתה המופקרת והגרועה ביותר. בין יותר מ-1,000 האסירים הביטחוניים הפלסטינים ששוחררו בתמורה לחייל זוטר אחד היו יחיא סינוואר, רווחי מושתהא, אחמד ע'נדור, עבדאללה ברגותי, עז א-דין שיח' ח'ליל, מוסא דודין, ג'יהאד יע'מור וחסן סלאמה – מנהיגי חמאס של היום. למעשה, כמעט כל השדרה הפיקודית של חמאס שתכננה בשנה שעברה את ההסתערות על ערים ויישובים ישראליים בשמחת תורה, שבה נהרגו למעלה מ-1,200 ישראלים ביום אחד, הייתה מורכבת ממחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

מחבלים פלסטינים אחרים ששוחררו בעסקת שליט המשיכו לבצע את רציחות הטרור הידועים לשמצה ב-13 השנים האחרונות: ברוך מזרחי שנרצח על ידי זיאד עוואד, מלאכי רוזנפלד על ידי אחמד נג'אר, הרב מיקי מרק (אב לעשרה ילדים) על ידי מוחמד פאקיה ועוד.

מחמוד קוואסמה, מחבל נוסף ששוחרר בעסקת שליט, תכנן ב-2014 את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגלעד שער בגוש עציון. ג'אסר ברגותי, ששוחרר גם הוא מהכלא הישראלי בעסקת שליט, ניהל מעזה את הרציחות של יוסף כהן ויובל מור יוסף ושל הילד עמיעד ישראל.

לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, פעל צה"ל לעצור מחדש רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקת שליט. אל"מ (מיל') מוריס הירש, שהיה ראש התביעה הצבאית באיו"ש, אומר כי 50% מ-130 המחבלים ה"כבדים" ששוחררו ליהודה ושומרון בעסקת שליט חזרו לפעילות טרור ונעצרו מחדש.

לדבריו, רבים אחרים גם עסקו בטרור בשטחים ו/או עסקו בפעילות תמיכה בטרור מחוץ לישראל – אבל גורמי הביטחון לא תמיד הצליחו להגיע אליהם מסיבות מבצעיות או משפטיות.

ד"ר גדי חיטמן מאוניברסיטת אריאל, שחקר שחרור מחבלים, אומר שיש משמעות למספרים ולא רק לזהותם של מחבלי "מפתח" בעלי עבר מוכר בתחום הטרור. ככל שישוחררו יותר מחבלים, אפילו זוטרים, כך יגדל הסיכוי שחלקם יהפכו בעצמם ל"מחבלים מרכזיים" ויציתו את השטחים.

המומחים חלוקים בנוגע לשאלה האם לישראל יש סיכוי טוב יותר לעצור פעילות טרור של מחבלים משוחררים בשטחים או בחו"ל, כלומר האם עדיף להשאיר מחבלים תחת מעקב בעזה וביהודה ושומרון (שם ניתן לחסל אותם, במידת הצורך), או "להגלות" טרוריסטים לטורקיה, ללבנון ולסוריה (שם קשה יותר לטפל בהם מבחינה מדינית ומבצעית).

סא"ל (מיל') ברוך ידיד, לשעבר היועץ לענייני ערבים של פיקוד מרכז, ומשה ("מופז") פוזאילוב, לשעבר סגן ראש אגף חקירות בשב"כ, אומרים כי החופש שממנו נהנים היום המחבלים בג'נין ובטול כרם, למשל, מוכיח כי יש לגרש מחבלים משוחררים כמה שיותר רחוק. אחרת, הם יחזקו את המכונה הצבאית החזקה ממילא שהמחבלים בנו באזורים הללו ושנתמכת על ידי איראן, ואף ירחיבו אותה.

כך או כך, הסכנה משחרור המוני של מחבלים פלסטינים ברורה. עסקה המשחררת רוצחים אכזריים של יהודים ישראלים (כולל רוצחים ואנסים מהנוחבה שהשתתפו במתקפת ה-7 באוקטובר) כדי להקל על סבלם של בני הערובה הישראלים החפים מפשע מסכנת עוד יותר חיים ישראליים בהמשך הדרך, והדרך הזו אינה ארוכה במיוחד.

דבורה גונן, שבנה דני נרצח סמוך לדולב ב-2015 על ידי מחבל ששוחרר בעסקת שליט, אמרה בחודש שעבר לעיתונאי והתחקירן נדב שרגאי כי "ההבדל בין בני הערובה המוחזקים כיום בעזה לבין הדור הבא של קורבנות ישראלים שיירצחו על ידי המשוחררים בעסקת בני הערובה הממשמשת ובאה – הוא שלחטופים יש פנים ושמות, בעוד שזהות הקורבנות העתידיים עדיין אינה ידועה".

גונן: "מצד שני, לדור הקודם של קורבנות טרור כמו בני דני, שנרצח על ידי מחבלים פלסטינים ששוחררו בעסקאות קודמות, יש גם פנים וגם שמות".

מה שדבורה גונן אומרת, אני חושב, הוא: היזהרו והיו מודעים. שחרור חטופים המוחזקים בעזה כעת עשוי להיות הדבר ההומניטרי וההכרחי ביותר שניתן לעשות מבחינה מוסרית, אך הוא גם עלול להיות הדבר המסוכן והאסוני ביותר שישראל יכולה לעשות. את המחיר מדינת ישראל תשלם על פני תקופה ממושכת, והוא יהיה גבוה. אכן דילמה קשה לישראל.

המאמר פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 19.08.2024.

מינויו של יחיא סינוואר לראש הלשכה המדינית של חמאס מציב בפני ישראל הזדמנות אסטרטגית ייחודית לנצל את נקודות התורפה החדשות שנחשפו בארגון ולפעול להכרעתו. סינוואר, הידוע כרדיקל שואף שליטה, מרכז כעת את רוב כוח ההנהגה בחמאס, ובכך חושף את הארגון לסיכונים משמעותיים שישראל יכולה לנצל לטובתה.

ראשית, הריכוזיות של ההנהגה בידי סינוואר מהווה נקודת תורפה ברורה. סינוואר מרכז בידיו את הפיקוד על ההיבטים הצבאיים והמדיניים של חמאס, מה שיוצר עומס יתר שעלול לפגוע ביכולתו לנהל את הארגון ביעילות. במצב כזה, חיסול ממוקד של סינוואר עלול לערער את היציבות בתוך חמאס ולהוביל למאבקים פנימיים על הנהגה, דבר שיקל על ישראל לפעול נגדם צבאית.

שנית, המוגבלות התקשורתית והפיזית של סנוואר, הנמצא בעזה תחת תנאים קשים, מצמצמת את יכולתו של חמאס לנהל דיפלומטיה אפקטיבית בזירה הבינלאומית. ישראל יכולה לנצל זאת על ידי הגברת הלחץ הבינלאומי (בסיוע ארצות הברית) על מדינות כמו קטאר וטורקיה להפסיק את תמיכתן בארגון, ובכך לבודד את חמאס ולהקטין את משאביו הכלכליים והצבאיים.

שלישית, הפילוג הפנימי בחמאס בין הנהגת עזה להנהגה הגולה מהווה הזדמנות לישראל להעמיק את הקרעים הללו. באמצעות פעולות של לוחמת תודעה, ישראל יכולה להפיץ מידע שיגביר את החשדנות והמתח בתוך הארגון, ובכך לפגוע ביכולת של חמאס לתפקד כיחידה מאוחדת ויעילה.

בנוסף, לחץ כלכלי ממוקד שיפגע ביכולת של חמאס להשיג מימון ואספקה, יכול להחליש את הארגון בטווח המיידי. זאת באמצעות חסימת נתיבי הברחות, החרמת כספים, והפעלת לחץ על תורמים פוטנציאליים. השליטה הישראלית בציר פילדלפי מהווה נדבך חשוב בפגיעה בבסיס הלוגיסטי של חמאס ומפחיתה את יכולתו להמשיך במאבק.

סביר להניח כי סינוואר ינסה לקדם הפסקת אש או הסכם כלשהו כדי להקל על הלחץ המוגבר, או כדי להשיג תמונת ניצחון. זוהי הזדמנות לישראל לנצל את המצב כדי לדרוש תנאים מחמירים מצידה. תנאים כמו פירוז חלקי של הרצועה, החזרת שבויים וגופות בעסקה אחת, והגבלות על התחמשות חמאס, כל אלה יכולים להוביל להיחלשות משמעותית של הארגון בטווח הקצר עד הארוך.

שירות הביטחון הכללי (השב"כ) יכול למלא תפקיד מרכזי באסטרטגיית ההכרעה של חמאס. השירות הוכיח לאחרונה את יכולתו לאיסוף מודיעין מדויק ועדכני. לשב"כ כיום יש פוטנציאל רב לחשיפת מיקומם של מנהיגים מרכזיים ובכירים בארגון, כולל יחיא סנוואר עצמו. הנוכחות בשטח, היכולת להתחכך ולהתערות באוכלוסייה בשילוב עם יכולות של טכנולוגיה מתקדמת, עשויות להוביל לערעור היציבות הפנימית בחמאס ולאפשר לישראל לבצע מתקפות מדויקות וממוקדות נגד הארגון.

לסיכום, ישראל ניצבת בפני הזדמנות ייחודית להחליש את חמאס ולהביא להכרעתו על ידי ניצול נקודות התורפה שנחשפו עם עלייתו של סינוואר לעמדת המנהיג המרכזי של הארגון. מהלכים מתואמים היטב, הכוללים סיכול ממוקד, הגברת הלחץ הבינלאומי, הפעלת לוחמת מידע ותודעה, לחץ כלכלי, וניצול המשא ומתן לתנאים מחמירים, יכולים להוביל לתוצאה המיוחלת של החלשת חמאס, הפסקת הלחימה והסכם לשחרור חטופים. זוהי הזדמנות אסטרטגית שישראל חייבת לנצל כדי להשיג יתרון משמעותי במאבקה מול חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13.08.2024.

החודש נציין 19 שנה מאז ההתנתקות מרצועת עזה. המשך האחיזה בציר, שעליו השתלטו כוחות צה"ל במלחמה הנוכחית, יהווה יישום של לקח מרכזי מכישלון מאמצי ישראל בשני העשורים האחרונים למנוע את התחמשותו של חמאס.

השהייה של צה"ל שם עשויה למנוע מחמאס את המשך הברחות הנשק וההתעצמות. מנגד, ההסתמכות בעבר על הסדרים בינלאומיים או על אמצעים טכנולוגיים במקום נוכחות צה"לית לא הוכיחה את עצמה, ואין יסוד להנחה שתוכיח את עצמה בעתיד.

עוד משנות ה-80 משתמשים הפלסטינים בציר פילדלפי כנתיב הברחות בין עזה למצרים. בדומה לכוונותיה כיום, ישראל בנתה גם בעבר גדר גבול טכנולוגית נגד ההברחות, ולמרות זאת הוכנסו לעזה דרך המנהרות שמתחת לציר סחורות, אמצעי לחימה ופעילי טרור.

בדיונים שנערכו בישראל לפני ההתנתקות תמך הרמטכ"ל בפינוי הציר, על אף התנגדותם של ראש השב״כ אבי דיכטר וראש המל״ל גיורא איילנד. גם אז שגה צה"ל וסבר שניתן יהיה להסתמך על אמצעים טכנולוגיים בלבד, בנוסף לסיוע של המצרים, כדי להילחם בהברחות.

אלא שדו״ח מבקר המדינה מ-2007 בעניין המנהרות מצא כי ישראל נכשלה באופן מתמשך בטיפול באיום, ודו״ח נוסף מ-2017 הצביע על ליקויים נוספים של מערכת הביטחון בטיפול בסוגיה.

ניסיון העבר לימד אותנו שיכולת טכנולוגית לא תאפשר לצה"ל לסכל את ההברחות לעזה. למרות ההסתמכות של צה"ל על מערכות כאלה, מיד אחרי ההתנתקות שדרג חמאס את יכולות ההברחה שלו דרך הציר.

ראש השב"כ יובל דיסקין דיווח באוגוסט 2006 כי לאחר ההתנתקות הוברחו דרך הציר לעזה כ-19 טונות של חומר נפץ תקני, ובהמשך גם אמצעי לחימה איכותיים מסודן ומלוב.

לפי הודעות שב״כ, לאורך השנים הוברחו דרך המנהרות לעזה רקטות ארוכות טווח, טילים נגד טנקים, טילים נגד מטוסים ורקטות גראד משופרות. דרך הציר נכנסו לרצועה גם מומחים איראנים שסייעו להתעצמות חמאס, והוברחו בו מכונות להרחבת מערכת המנהרות התת-קרקעית של ארגון הטרור בעזה. הציר היווה דרך יציאה וכניסה לרצועה, ושימש גם ככל הנראה ליציאתם של פעילי חמאס לאימונים באיראן לפני מתקפת 7 באוקטובר.

השליטה בציר פילדלפי היא אחד ההישגים המערכתיים של צה"ל במלחמה הנוכחית. היא משמשת מנוף לחץ לקידום עסקה לשחרור חטופים, ואף מהווה אמצעי הכרחי למניעת ההשתקמות של חמאס.

אם צה"ל ייסוג מפילדלפי במסגרת הסכם הפסקת אש ועסקה לשחרור חטופים, ארגון הטרור ישתמש בציר כדי למלא מחדש את מלאי הנשק שלו בתום הקרבות, מה שיאפשר לו לחזור למעמדו הקודם – יבטל למעשה את הצלחות ישראל במלחמה, וימנע את מיטוט שלטון חמאס.

תהליך ההתעצמות של חמאס איטי והדרגתי, ומציב בפני ישראל עובדות בשטח. הוא מחייב את ישראל לבנות פתרונות שיחזיקו מעמד לאורך זמן ויספקו מענה לתופעה מתמשכת שנים ארוכות.

יתרה מכך, על כל פתרון שישראל תציג להיות בר-קיימא, ולשמר את כוחו לאורך זמן מול המהלכים שיבצע הצד השני. עלינו ללמוד מטעויות העבר: יש צורך בהימצאות כוח מבצעי זמין בציר פילדלפי, מה שמחייב את השליטה הישראלית בציר.

הנוכחות הפיזית בציר היא אולי לא החלופה האידיאלית מנקודת מבטה של ישראל, אך היא תיקון מתבקש של לקחי העבר ויישום של העיקרון "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו". היא גם מפקיעה נכס משמעותי מחמאס לאחר ההתקפה הנפשעת ב-7 אוקטובר.

על ישראל להבהיר שלא תוותר בכל הסדר מדיני על השליטה הביטחונית במעטפת החיצונית של גבולותיה. כל ויתור ישראלי כזה יהיה צעד בלתי הפיך. צה"ל לא יוכל לשוב ולתפוס את השליטה בפילדלפי, למשל, אחרי שהממשלה תיתן התחייבות לארה"ב, למצרים ולמדינות נוספות כחלק מהסכם.

גם ההסתכמות על מצרים איננה פתרון מעשי, שכן הוכיחה שהיא אינה יכולה או מעוניינת לשמור על הציר בכוחות עצמה ולמנוע את ההברחות. מצרים התגלתה כמשענת קנה רצוץ, שפועלת על פי שיקולים משלה.

חובתה הראשונה במעלה של מדינה היא להבטיח את קיומה, שלמותה וביטחונם של כלל אזרחיה. המחיר האסטרטגי שתידרש ישראל לשלם אם תיסוג מציר פילדלפי יטמון בחובו את הזרע להתעצמות מחודשת של חמאס בעזה, ועלול לגבות בעתיד את חייהם של ישראלים רבים.

פורסם במעריב, בתאריך 12.08.2024.

בנאום שנשא בטקס פרידתו מאוגדה 99, תא"ל ברק חירם הדהד ברטוריקה נוקבת את נאומו של רא"ל משה דיין בהספדו על קברו של רועי רוטברג באפריל שנת 1956 – אחד מהמסמכים שעיצבו את הזהות הישראלית.

נאומיהם של שני אנשי הצבא הבכירים נישאו בשעות לאומיות קשות: מלחמת התשה קשה וארוכה שישראל ניהלה מול טרור הפדאיון ב־1956; ומלחמת התשה קשה פי כמה וכמה אחרי תבוסה צבאית קשה שישראל מנהלת מול קואליציה של צבאות טרור ב־2024.

המסר בשני הנאומים, מסר שארתור רופין עיצב ב־1936, הוא זהה: "הערבים לא מסכימים למפעלנו. אם אנו חפצים להמשיך במפעלנו בניגוד לרצונם – אין מנוס מקורבנות דמים. נגזר עלינו להיות בלוחמה מתמדת עם הערבים. ייתכן כי זה מצב בלתי רצוי, אך זוהי המציאות".

הנחת היסוד הזו בהספד מהדהדת את מדיניות הביטחון הישראלית. נגזר ממנה צורך תמידי במוכנות ובכוננות מבצעית, כדי שבכל מקרה של התעצמות האיומים על ישראל היא תוכל להגיב אליהם בכוח צבאי, כדי להסירם "מחוץ לגדר", ולא להתמודד עימם "בתוך הגדר" כמו ב־7 באוקטובר.

ההד של טבח 7 באוקטובר גם הוא עולה מנאומו של דיין: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו… הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים… אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים. או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

מחשש שמלחמת ההתשה בתעלה תגרום לרפיון חברתי וצבאי, דיין, אז כבר שר הביטחון, חידד את תפיסת "זו גזירת דורנו" גם בנאום "אל תירא עבדי יעקב" שנשא בפני בוגרי פו"ם ב־1969.

הספדו של דיין, שכוון לחברה הישראלית כולה, הפתיע את בן־גוריון וגם הרשים אותו, והוא שודר בגלי צה"ל. גם דבריו של חירם כוונו לחברה הישראלית כולה – כבר לא אותה החברה שאליה דיבר דיין. כמו כל הדמוקרטיות המערביות, גם החברה הישראלית עברה שינויים תרבותיים – מתוכם כמה חיוביים מאוד ונהדרים – שפתחו פער עצום בין גודל האיומים הצבאיים שנוצרו על ישראל לבין עוצמת הקשב החברתי לקריאתו של דיין "אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו, זו גזירת דורנו".

מאחר שהאיומים הצבאיים על ישראל נותרו בעינם, ואף התעצמו בגלל צבאות הטרור הסדורים שנבנו על גבולותיה, ובגלל המהפך הטכנולוגי שחל בתחום הירי מנגד, היה מצופה מצה"ל כי נוכח ירידת הקשב החברתי ל"גזירת גורלנו זו ברירת חיינו", הוא דווקא יגביר את עוצמת הקשב לאיומים ויעצים את יכולותיו להסירם במלחמת מנע "מחוץ לגדר".

אך מסיבות שעוד צריכות להתברר – צה"ל פעל הפוך, והחליף את דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינה של הרתעה, שנועדה לגרום לשינוי תודעתו של האויב, כדי שהאויב לא ירצה להפעיל את האיומים למרות יכולתו. בלי יכולת צבאית לממש את מדיניות הביטחון, היא הפכה מבחינת המדינאי לאבן שאין לה הופכין. גם סיבות השלמתו עם המהפך הזה עוד צריכות להתברר.

לאסון הזה, שצה"ל אולי יכול היה למנוע לו דבק בעקרונות המלחמה הנצחיים, חירם היה צריך להתייחס בנאומו, כפי שעשה דיין כרמטכ"ל: "על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום".

יש אמת בטענות נגד לובש מדים שעיקר נאומו היה ביקורת על האזרחים. חרף זאת, צפוי שגם נאום חירם יעצב את הזהות הישראלית שאחרי אסון תשפ"ד.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 08.08.2024.

חמאס פרסם אמש (שלישי) באופן רשמי את דבר בחירתו של יחיא סינוואר לראש הלשכה המדינית של הארגון, ולמעשה כמנהיגו, במקום איסמעיל הנייה. מדובר בהפתעה: שמו של סינוואר לא הוזכר כמועמד אפשרי בבורסת השמות, הניחושים וההשערות לגבי מחליפו של הנייה. על פניו, זו בחירה תמוהה, שכן לא ברור כיצד יצליח סינוואר להוביל את הארגון ולנהלו כשהוא ספון במנהרה או במחבוא אחר ברצועת עזה, נרדף ומנסה למלט נפשו מפני צה"ל.

הנהגת חמאס ידעה מתחים ויריבויות זה שנים, עוד במהלך כהונתו של חאלד משעל כראש הלשכה המדינית ובעיקר בשלהי כהונתו. היריבות אך העצימה לאחר שחרור סינוואר ב-2011 במסגרת עסקת שליט, ובעיקר עם התבססות מעמדו כמנהיג חמאס ברצועת עזה ובחירתו הרשמית ב-2017 לתפקיד. היריבות בבסיסה התקיימה בין הנהגת החוץ, גם כשבראשה עמד אסמעיל הנייה ממחנה הפליטים א-שאטי ברצועת עזה, לבין הנהגת הארגון ברצועת עזה.

עזה נתפסת כמרכז הכובד של הארגון ולכן הנהגתה, בוודאי כשמדובר ביחיא סינוואר, ראתה עצמה כמשמעותית וחשובה יותר בתהליכי קבלת ההחלטות, בוודאי בכל הנוגע לנעשה ברצועה. המתח רק החריף מאז 7 באוקטובר ותחילת המו"מ בנושא החטופים. מי שנתנה את הטון וקיבלה את ההחלטות היתה הנהגת עזה בהובלת סינוואר ולא הנהגת החוץ. סינוואר, שמתמקד במצרים כמתווכת עיקרית, לא הסתיר בהתנהלותו את זלזולו בהנייה, ששם מצידו את יהבו על קטאר. לפיכך, למצרים גם השפעה משמעותית יותר על מי שהיה עד אתמול מנהיג הארגון בעזה, בעוד השפעת קטאר עליו קטנה הרבה יותר.

היריבות הפנימית בחמאס באה לידי ביטוי גם ביחסים בין הנהגת הגדה המערבית לבין הנהגת עזה. המאבק בין הגישות ניכר גם בנוגע לשיתוף הפעולה של הארגון עם איראן, שאותו עודד הנייה, בעוד סינוואר התייחס אליו באופן תכליתי ואינסטרונמטלי (בדומה ליחסה של איראן עצמה לחמאס). חאלד משעל הפך לפרסונה נון גרטה עבור איראן וסוריה, בגין מה שנתפס בעיניהן כבגידתו האולטימטיבית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, תפיסה שגם הובילה לגירושו מהמדינה ב-2012. לפיכך, בעת הזו, משעל לא היה יכול לעמוד שוב בראש הלשכה המדינית.

ובכל זאת, מינוי סינוואר לתפקיד הפתיע רבים. הוא אמנם התכוון להתמודד בבחירות לראשות הלשכה המדינית ב-2025, אך הבחירה בו בעיצומה של המלחמה, כשהוא נרדף וספון במקום מחבואו, מעוררת תהיות רבות. בתנאים כאלה, קשה להעריך כיצד יצליח לתפקד כמנהיג הארגון, לייצגו כלפי חוץ ולמלא את המשימות הנדרשות ממנו.

קיימת אפשרות שהבחירה בסינוואר נועדה לקדם את עסקת החטופים ולהוביל להפסקת המלחמה בעזה. ייתכן שהמצרים, היחידים שנמצאים בקשר עם סינוואר, סייעו בקידום המהלך באמצעות הידברות עם הנהגת חמאס. אם איסמעיל הנייה אכן ייצג עמדה נוקשה יותר במגעים לעסקה, בהשוואה לקו פרגמטי יותר של סינוואר, הרי הוסר כאן מכשול. עתה, משנבחר סינוואר לתפקיד, ייתכן שירצה לממש את תפקידו כמנהיג הארגון ולהבטיח את בחירתו בבחירות 2025, ואת זה יוכל לעשות רק כשתושלם עסקת חטופים – שגם תוביל לסיום המלחמה, ולערבויות, שאותן הוא דורש, לכך שלא יתנקשו במנהיגי חמאס. כעת, כשישמש בו בזמן כראש הלשכה המדינית וכמנהיג הארגון בעזה, יכולתו של סינוואר לקדם עסקה אף עשויה לגדול.
.
אם זה אכן המתווה שעל הפרק, יוכל סינוואר לבסס את מעמדו כמנהיג הארגון ואת מעמד חמאס כחלופה לפת"ח, בדרך להשתלטות על הרשות הפלסטינית ועל אש"ף. זאת, בזכות העמידה האיתנה ומה שלבטח יוצג כניצחון האולטימטיבי, כשישראל לא תצליח למגר את שלטון הארגון ברצועה, והוא יחזור לתפקיד הריבון בעזה.

כך או אחרת, אפשר להבין את בחירת סינוואר לתפקיד כמעין הכרה והוקרה של הנהגת הארגון לרצועת עזה על הובלת המאבק, ועל המחיר הכבד ששילמה. בה בעת, בעצם הבחירה – שפורסמה זמן קצר מאוד לאחר הסתלקותו של הנייה – יש כדי להעיד על יכולת התפקוד שעוד נותרה לארגון. סביר להניח שבראיית חמאס עצמו, המהלך הוא בחזקת מסר מאוד חשוב לפלסטינים, לישראל ולעולם. אין בכך כדי למחות את המחנאות והיריבות שעדיין קיימת בצמרת הארגון, אך עולה מכך הוכחה נוספת להתנהלות חמאס כארגון היררכי וממושמע, שגם במציאות של מחלוקות קשות, יודע לצופף שורות ולאחדן בשם המטרה.

והערה לסיום: כמו חוקרים ומומחים רבים העוסקים בחמאס שנים ארוכות, לא העליתי בדעתי את התרחיש של בחירת סינואר לתפקיד. יש בכך משום עדות נוספת למגבלות הדמיון שלנו כחוקרים ולעובדת נצחיותה של ההפתעה באשר היא. ויש כאן גם לקח מתחייב: לשמור על צניעות מחקרית.

פורסם בוואלה, בתאריך 7.8.2024.