השליטה הישראלית בציר פילדלפי היא אחד ההישגים המערכתיים של ישראל במלחמה בעזה. היא לא רק מנוף-לחץ לקידום עסקת שחרור, אלא תנאי הכרחי כדי למנוע מחמאס להשתקם. זהו גם יישום של לקח מרכזי מכישלון מאמציה של ישראל, בשני העשורים האחרונים, למנוע את ההתעצמות הצבאית בעזה. הסתמכות על הסדרים בינלאומיים כתחליף לכך לא הוכיחה את עצמה בעבר ואין יסוד להנחה שהיא תוכיח את עצמה בעתיד. מעבר לכך, הסכמה להסדרים כאלה נוסכת בחמאס את התקווה כי בשוך הקרבות, רצועת עזה תחזור להתנהל במאפייני ה-6 אוקטובר.

הדיווחים על נכונות ישראלית לנסיגה מציד פילדלפי נבלעו בים העדכונים והפרשנויות סביב המגעים לעסקת-שחרור והמשך הלחימה בעזה. מבלי להמעיט במשמעות הסעיפים האחרים שנדונים במגעים אלה, לסוגיית השליטה ב"ציר פילדלפי" עשויה להיות השפעה מכרעת על  תוחלת הישגיה של ישראל במלחמה זו. מידת השליטה בציר הזה תכתיב לא רק את משך הזמן שיידרש לאוייב כדי לשוב ולאיים על ישראל, אלא גם את סוג האיומים ואת עוצמת הסיכונים שאיתם נצטרך להתמודד בעתיד. לא נידרש דמיון מפותח כדי להעריך את כיווני ההתפתחות, אם לא תהיה שליטה אפקטיבית: חיזבאללה מספק דוגמאות לכך מידי יום.

כלקח מהמציאות בעזה, ישראל הבהירה כי בכל הסדר מדיני עתידי,  היא לא תוותר על השליטה במעטפת החיצונית של הגבולות. הדברים נאמרו ביחס להסדרים עם הרשות הפלסטינית והם בודאי נכונים גם ללא הסדר, ביחס לרצועת עזה.

המחיר הנורא שישראל שילמה ב-7 באוקטובר, נתן לה את הלגיטימציה לכך. במסגרת המלחמה נוצרו גם התנאים המבצעיים שאפשרו זאת. ואולם, אם ישראל תוותר על כך כעת יהיה זה צעד בלתי הפיך. היא לא תוכל לשוב ולתפוס את השטח לאחר התחייבויות שתתן  במסגרת הבנות עם מצרים וארה"ב וכחלק מהסכמות בינ"ל רחבות יותר.

האם מנגנון ישראלי-מצרי במעורבות אמריקנית יוכל להוות תחליף לשליטה הישראלית?  ניסיון העבר לא מאפשר להניח הנחות אופטימיות ביחס לכך. בינואר 2009  בשלהי "עופרת יצוקה" חתמה ציפי לבני שכיהנה אז כשרת החוץ של ישראל, על הסכם לפעילותו של מנגנון כזה. אותו הסכם עצר את ישראל מלהמשיך אז במלחמה עד להכרעת חמאס, אבל לא מנע אפילו הברחה אחת.  לא היתה זו הפעם הראשונה: באוקטובר 2005 ישראל נתבקשה ע"י האמריקנים לחתום על הסכם שמסדיר את פתיחתם של מעברי הגבול מרצועת עזה. בתמורה לכך ניתנו הבטחות לסייע במאמצי הסיכול מול האיומים שיווצרו עקב זאת. שום דבר לא יצא מכך. אבו מאזן ואנשיו נזרקו מעזה. ההבטחות לישראל נגוזו. בחמאס חגגו את האיוולת.

כל בר דעת מבין כי אין די באמצעי גילוי ופיקוח כדי למנוע ולסכל הברחות. בנוסף להם נידרשת "רגל מסיימת", כוח אכיפה מבצעי שיודע להגיב בזמן רלוונטי לכל אירוע.  בלי שליטה ישראלית, נהיה סמוכים על חסדיהם של המצרים. מערכת השיקולים שלהם אינה זהה לשלנו. האפשרות שמנגנון זה יעמוד בציפיותיה של ישראל היא בעלת סבירות נמוכה יותר מההנחה שסוגיית ההברחות בציר זה, תהפוך למוקד של מתיחות בין ישראל ומצרים.

שליטה ישראלית בציר פילדלפי אכן מייצרת אתגרים מורכבים לישראל: במישור המבצעי, בתחום המדיני ובהיבטים נוספים. כנגדם ראוי להציב את המחירים של אי-השליטה. בעת הזו, יותר מבכל תקופה אחרת, יש הצדקה גם למהלכים הנדסיים ככל שיידרשו לשיפור ההגנה הנדרשת לכוחותינו.

השליטה הישראלית בציר פילדלפי היא אולי לא החלופה האידיאלית מנקודת מבטה של ישראל, אך היא תיקון של חלק מתחלואי- העבר, יישום של העיקרון "נגן על עצמנו בעצמנו", הפקעת נכס משמעותי ממי שביצע נגדנו את ההתקפה הנפשעת ב-7 אוקטובר וצעד מהותי בשינוי המציאות העתידית ברצועת-עזה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 11.07.2024.

ככל שהשלב העצים של הלחימה בעזה מתקרב לסיומו, מתחבטת ישראל בין שלוש אסטרטגיות חלופיות (לכאורה) עיקריות להמשך המלחמה, במטרה להשיג את יעדיה המוצהרים: מיטוט חמאס מבחינה צבאית ושלטונית, שחרור כל החטופים ויצירת מציאות חדשה בעזה, שתמנע הפיכתה בעתיד לבסיס לפגיעה בישראל.

הדיון על הבחירה באסטרטגיה המועדפת מתאפיין בביטחון הרב של התומכים בכל אסטרטגיה, בצדקת עמדתם ובקשב נמוך לביקורת ולטיעונים המצביעים על הקשיים והחסרונות. לאמיתו של דבר, לכל אסטרטגיה יתרונות וחסרונות, ומן הראוי לבחון אותם בראש צלול, ביושר וללא דעה מוקדמת, עד כמה שהדבר אפשרי, כדי שלא נתקבע על קונספציות שהופכות לדוגמות.

עסקה והפסקת המלחמה

אסטרטגיה א' מצדדת בקבלת תנאי חמאס לשחרור החטופים (עוד לפני שהוגמשו מעט, וביתר שאת כעת), כולל הפסקת המלחמה ויציאת צה"ל מעזה בהקדם האפשרי. אליבא דמצדדי אסטרטגיה זו (ובהם משפחות חטופים, פרשנים בכירים, גורמים בשמאל הישראלי, רבים במערכת הבין-לאומית ולפי הניו יורק טיימס גם כמה בכירים בצה"ל): אי אפשר לשחרר את החטופים, במיוחד את אלה שעדיין בחיים, בדרך אחרת, ושיקול זה גובר על כל שיקול אחר. יתר על כן, ישראל כבר פגעה קשות בחמאס ובתומכיו מקרב תושבי עזה, ולכן חמאס יתקשה לשקם את כוחו בעתיד הנראה לעין ולא יהווה שוב כוח המסוגל לשחזר את מתקפת שבעה באוקטובר.

בנוסף, ישראל לא תוכל לעמוד בנטל של המשך המלחמה ולכן מוטב להפסיקה כעת. אסטרטגיה זו תביא, לדעת תומכיה, גם להפסקת המערכה בגבול הצפון, כפי שמבטיח חיזבאללה, להפסקת השחיקה בתמיכה הבין-לאומית בישראל ולהרפיית המתח עם ארצות הברית, ויש בה פוטנציאל לקדם את הנורמליזציה המיוחלת מול סעודיה.

הבעיה היא שהמשמעות המעשית של אסטרטגיה זו היא הותרת חמאס ככוח השולט בעזה, ויתור על המאמץ למנוע את התעצמותו מחדש כמו גם הרעיון של דה-רדיקליזציה, מחירים שמצדדי אסטרטגיה זו מוכנים לשלם. הם סוברים כי לא ניתן להכריע את חמאס כרעיון ומכיוון שעדיף, בראייתם, שלטון כלשהו ברצועה על פני שלטון ישראלי או כאוס ביום שאחרי המלחמה. אולם, מעבר לכך, משמעות מימוש אסטרטגיה זו היא הכרזה ישראלית בלית ברירה על חמאס כמנצח במלחמה והודאה כי הרעיון האסטרטגי שעמד בבסיס החלטתו לפתוח במלחמה היה מוצדק ונכון.

חמאס נערך מראש לתגובה קשה של ישראל, אבל הניח שבסופו של יום הוא יישאר הכוח השולט בעזה, כי ישראל לא תוכל לשאת במחיר הכרוך בסילוקו מהשלטון. מבחינת חמאס בראיית איראן וגרורותיה, מטרת המלחמה כעת היא השארת חמאס בשלטון בכל מחיר. ניצחון של חמאס יתפרש כהישג עצום מבחינתן ויתורגם להמשך ההתעצמות במגמה לכפות על ישראל ויתורים נוספים, לערער את אמונת הציונים ותומכיהם ביכולתם להתקיים בלב אזור עוין ולהרחיב את אזורי ההשפעה האיראנית במזרח התיכון גם לירדן ולחצי האי ערב. בתוך המערכת הפלסטינית, המשמעות תהיה התחזקות נוספת של חמאס והגרסה האיסלאמיסטית של נרטיב המאבק הפלסטיני שהיא מאמינה בה.

גישת הלחץ הצבאי המתמשך

אסטרטגיה ב', שבה מצדדת מערכת הביטחון, גורסת כי המאמץ העיקרי בעזה צריך להיות המשך הלחץ הצבאי על חמאס, כדי להביא לפירוקו בסופו של דבר. זאת, באמצעות שלב ג' של המלחמה – קרי פשיטות ותקיפות נקודתיות שיגבו מחיר כואב מארגון הטרור ויביאו אותו לקבל את עסקת החטופים שהציעה ישראל וגובתה על ידי ארצות הברית, המתווכות ושאר הקהילה הבין-לאומית (בהגמשה המסוימת בעמדת חמאס, הם מזהים הוכחה לצדקת טיעון זה). המחיר שישראל תשלם עבור המשך הלחימה יפחת, בעוד שחמאס, ששילם כבר מחיר עצום, ימשיך לשלם מחיר כבד, כולל אולי פגיעה בהנהגה הבכירה שלו.

במקביל, כדי לשקם את הלגיטימציה, ישראל תמשיך במאמץ ההומניטרי ותנסה לקדם בהדרגה מבנים שלטוניים שאינם קשורים לחמאס או לטרור, בעדיפות לכאלו שאינם קשורים לפתח, אבל בלי לפסול גם את אלה. על פי אסטרטגיה זו, צה"ל ישמור בידיו אחריות מלאה ללחימה בטרור בעזה וימשיך לקיים נוכחות בשלב זה בציר פילדלפי (עד שיימצא הסדר עם מצרים שיבטיח שלא תתבצענה הברחות) ובמסדרון נצרים, כמו גם בפרימטר המקיף את הרצועה.

אסטרטגיה זו תותיר אומנם את חמאס בשלטון על מרבית שטח הרצועה ועל הרוב המכריע של האוכלוסייה, אבל תאפשר לישראל לטפל בסיכונים לביטחונה ללא מגבלות, ובה בעת להימנע מניהול החיים האזרחיים ברצועה (בדומה למצב בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון). במקביל, צה"ל יוכל להפנות מאמצים לטיפול מאסיבי יותר באיום מלבנון, אם הניסיון להשיג הסדר בדרך מדינית ייכשל. אומנם לא מדובר בהיענות מלאה לציפיות (תכתיבים?) של ארצות הברית, אבל דרך זו עשויה למתן במידה רבה את חילוקי הדעות עם וושינגטון.

לאסטרטגיה זו לא מעט חולשות ובעיות. ראשית, היא מותירה את חמאס בשלטון לאורך זמן, ומותירה לאיראנים ובעלי בריתם תקווה מבוססת שזו תהיה המציאות הקבועה החדשה. שנית, הפתרון שהיא מציעה לשאלת החטופים עלול להיות חלקי, כי לא יהיה לחמאס עניין לוותר על כל החטופים ללא התחייבות ישראלית להפסקה מוחלטת של הלחימה ונסיגה מלאה מעזה (קרי, מעבר לאסטרטגיה א'). לפיכך, גם אסטרטגיה ב' תשחק לידי חמאס ואיראן, אם כי במידה פחותה, ותגרום לכך שמצבה האסטרטגי של ישראל יורע, על כל הסיכונים הנגזרים מכך. היא גם מתעלמת לחלוטין מבעיית היסוד – הצורך בשינוי הנרטיב הפלסטיני, קרי דה-רדיקליזציה (למרות שמצדדיה מקווים שניצני הביקורת על חמאס בעזה יתגברו ככל שהמציאות הקשה תכביד על התושבים.

שליטה ופירוק

אסטרטגיה ג', שבה דוגלת מממשלת ישראל (וגם אני נוטה אליה), גורסת שעל ישראל, לאחר מיצוי הסיכוי למימוש העסקה לשחרור החטופים על פי עקרונותיה (לא ברור בשלב זה עד כמה הנוסחאות שהוצגו ב"וושינגטון פוסט" לגבי ההסכמות שהושגו באשר לשלב השני של העסקה אכן עולות בקנה אחד עם העקרונות האלה), לחתור להכרעה צבאית ושלטונית של חמאס במלוא הכוח, קרי להמשיך להפנות כוחות גדולים להשלמת הטיפול בתשתיות חמאס ולהחליף את שלטונו בשלב ראשון בממשל צבאי. זאת כדי שבתוך זמן לא רב, לאחר שיובהר כי חמאס איננו חוזר לשלטון, ייעשה מאמץ להעביר רבות מסמכויותיו לגורמים פלסטיניים שאינם קשורים לטרור ולמנהל הבין-לאומי ובין-ערבי שיטפלו בשיקום הרצועה.

תוך כדי מהלך זה, מקווים מצדדי גישה זו כי ניתן יהיה להביא לשחרור החטופים באמצעות הלחץ הצבאי ובתמורה להבטחה שלא לפגוע בהנהגה ובשארית הכוח של חמאס, ולאפשר להם לצאת בשלום מעזה. אסטרטגיה זו תשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל ותפגע קשות בציר האיראני, הן באזור והן בקרב הפלסטינים, תציב את ישראל בעמדת כוח מול חיזבאללה לקראת ההתמקדות בזירה הצפונית ותאפשר קידום צעדי דה-רדיקליזציה שייצרו סיכוי לשינוי בטווח הארוך.

הבעייתיות של אסטרטגיה זו היא במידת הישימות שלה, ובפוטנציאל שיש בה לפגוע ביחסים עם ארצות הברית ובלגיטימציה של ישראל במערכת הבין-לאומית. ככלל, הטענה היא שאי אפשר למוטט את חמאס כרעיון המוטמע עמוק בלבבותיהם ובמוחותיהם של העזתים, וכי העלות הכרוכה בהשתלטות ישראלית על הרצועה כדי לסלק את חמאס מהשלטון גבוהה מדי – הן בהיקף הכוח הצבאי הנדרש לכך, הן באבדות שייגרמו כתוצאה מנוכחות מתמשכת באזור שיהיה רווי במחבלים, הן בכל הקשור למחיר הכלכלי של פעולה כזו והן בהקשר ליחסים עם הממשל האמריקני, שהכריז מפורשות על התנגדותו להשתלטות של ישראל על רצועת עזה.

אז מה עושים?

ראשית, מתייחסים בכבוד הדדי וברצינות לשלוש האסטרטגיות ולאלה המצדדים בהן ומקיימים דיון ענייני לגביהן. כל בעלי הדעות השונות רוצים אך טוב למדינת ישראל. חיוני שהדיון יהיה ענייני וישתף כמה שיותר פוליטיקאים ומומחים לענייני צבא וביטחון, עורף וחוסן לאומי, כלכלה וקשרי חוץ. במציאות כזו, ממשלת חירום לאומי היא צו השעה, כדי להבטיח שהאסטרטגיה שתיבחר תיקח בחשבון את כל זוויות המבט ותזכה לתמיכה רחבה. חיילי צה"ל הנפלאים, שיממשו את האסטרטגיה שתאומץ, ראויים לכך.

שנית, בוחנים שוב את המטרות ואת ההתאמה של האסטרטגיה למטרות. שתי האסטרטגיות הראשונות מציעות לוותר בפועל על מטרת מיטוט חמאס. אסטרטגיה א' מציעה לתת עדיפות מוחלטת למטרה של שחרור החטופים ולטפל במיטוט אי שם בעתיד, לאחר תקופת התארגנות ושיקום האמון בצבא וכשחמאס תספק לנו עילה לכך (והיא מן הסתם תעשה זאת). מצדדי אסטרטגיה ב' פשוט משנים טרמינולוגיה. הם אינם משתמשים במונחים ניצחון, מיטוט והכרעה ובמקום זאת מדברים על פירוק חמאס, ברמיזה לפגיעה קשה מאוד ביכולות הצבאיות. חיוני לדעתם להתקדם לקראת השגת יעד זה, כדי להשיג את היעד של שחרור החטופים, שהוא כמעט שווה ערך, אבל הרבה יותר דחוף. ניתן, לדעתם, ללכת לעסקה ולשוב אחרי הפסקת אש או אפילו הפסקת המלחמה לטיפול בפירוק חמאס. בעוד שמצדדי אסטרטגיות א' וב' מציעים לשנות או לנסח מחדש את המטרות, מצדדי אסטרטגיה ג' סבורים שיש לדבוק בהן ולשנות את שיטות הפעולה, ובמקום לעבור לשלב ג' של הלחימה, שמתמקד בפשיטות נקודתיות – לפעול בכוחות גדולים בו-זמנית ברחבי הרצועה כדי להביא לפגיעה חמורה מאוד בחמאס, למנוע את תופעת ה"בלון" ולסלק את חמאס מהשלטון בתוך מספר חודשים. במקביל, יכונן ממשל צבאי זמני, לו יוקצו הכוחות והתקציבים הנדרשים.

שלישית, דיון איכותי ופורה חייב להתבסס על מידע וידע שיש הסכמה לגביהם בין המתדיינים. אין זה אומר שהידע ניתן רק לפרשנות אחת. להפך, תכלית הדיון היא ההתנגשות בין פרשנויות אפשריות שונות. צריך בסיס ידע משותף לגבי חוסן החברה הישראלית ויכולותיה של מערכת הביטחון שלנו, מצבה של חמאס ומצב האוכלוסייה בעזה, עמדות הממשל האמריקני מול תרחישים עתידיים ועוד ועוד. זאת, כדי לדון בשאלות כגון מהם יעדי חמאס כעת וכיצד ניתן להשפיע עליהם, כולל בהקשר לעסקת החטופים, אם ניתן להכריע את הארגון בתוך פרק זמן סביר, ולהחליש את נרטיב המאבק הפלסטיני בעזה בטווח הארוך (אף אחד לא מצפה להכריע את הרעיון בהקדם, באמצעות פעולה צבאית, אבל את חמאס כארגון כנראה שניתן להכריע בדרך זו), מה היקף ההשקעה הנדרשת לצורך כינון ממשל צבאי זמני (ייתכן שהרבה פחות מכפי שצה"ל טוען) וכיצד ההתפתחויות בעזה תשפענה על זירות המערכה האחרות ועל היחסים עם ארצות הברית. בדיון יש לכלול גם גורמים חוץ-ממסדיים, כדי לחשוב באופן יצירתי, ולהימנע מחשיבה קבוצתית.

רביעית, יש להמשיך בינתיים את המאמצים לקדם את הדרך שכבר נבחרה, קרי המשך הלחץ הצבאי על חמאס בעצימות משתנה וקידום עסקת החטופים שהציעה ישראל. דרך זו משקפת פשרה בין 3 האסטרטגיות ועשויה לאפשר לא רק שחרור של לפחות חלק מהחטופים, אלא גם פסק זמן חיוני לניהול הדיון המעמיק לגבי ההמשך. מכל מקום, ההתהוות של שינויים במציאות, בין השאר כתוצאה מפעולות שלנו והתפתחויות אחרות, עשויה לשנות את מאזן היתרונות והחסרונות של האסטרטגיות החלופיות. עלינו לזכור שמצוקה היא מנת חלקם של כל השחקנים במערכת ואורך הרוח שלנו איננו קצר יותר מזה של כל אחד מהם.

חמישית, עלינו לוודא שכל החלטה תעלה בקנה אחד עם החשיבה שיש לבצע במקביל על תפיסת הביטחון הלאומי החדשה שנצטרך לעצב, במקום זו שקרסה בשבעה באוקטובר. עקרונות ההתרעה, ההרתעה, ההכרעה וההגנה, וחלק ניכר מהתפיסות שעמדו בבסיסה (שאיפה למלחמות קצרות מול צבאות נחותים, עליונות מודיעינית ואווירית, הכלה ומאמץ להגדיל כמעט בכל מחיר את פסקי הזמן בין התלקחויות של לחימה עצימה, "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו" ועוד) יצטרכו להשתנות או לקבל משמעות עדכנית. חשוב שמדיניותנו בעזה תשתלב בתפיסה החדשה. גם בסוגיה זו נשמעות כבר דעות מגוונות ויש צורך בדיון מעמיק ופתוח, שלבסוף יוכרע בהכרעה דמוקרטית.

ולבסוף, משתאומץ אסטרטגיה על ידי הממשלה, שומה על כל הגורמים הממלכתיים להתגייס במלוא המרץ למימושה באמצעות המשאבים העומדים לרשותם. עלינו להעצים את יתרונותיה ולצמצם את חסרונותיה, ובמקביל לבחון שוב ושוב את תקפותה.

המאמר פורסם ב-N12, בתאריך 11.07.2024.

עיקרי הדברים

• על פי פרסום, הפרקליטה הצבאית הראשית ("הפצ"רית") הטילה מגבלה על היכולת לחסל מחבלים שאינם מזוהים כחברי חמאס או ג'יהאד אסלאמי ("גא"פ"). האיסור אף הורחב למניעת פגיעה מכוונת בחברי המשטרה של חמאס בעזה.
• אלא שגם מחבלים שאינם משתייכים לחמאס ולגא"פ הם "לוחמים בלתי חוקיים", ולכן הם מטרה לגיטימית בעת סכסוך חמוש.
• גם תחת תפיסת בג"צ שלפיה מדובר ב"אזרחים המעורבים בפעילות עוינת", המחבלים שאינם חברי חמאס וגא"פ הם מטרות לגיטימיות לאורך תקופת הסכסוך.
• בנוגע לאלו שהשתתפו במתקפת ה-7/10 ולאור אופייה, צריך וניתן להניח שהם פועלים במאורגן או באופן עקבי. צריך להניח כי כל עוד לא נכנעו, הרי שהם יממשו את כוונתם שוב. לכן, הם מהווים מטרה לגיטימית.
• משטרת חמאס ואנשיה הם כוח חמוש של חמאס. הם מטרה לגיטימית לאור הטענה הישראלית למעורבותם בטרור. אבל, גם אם היו מגבילים את פעילותם ל"אכיפת חוק", הרי שיש לראות בהם מטרה לגיטימית. הטעם לכך הוא שמשטרה של ארגון טרור אינה מבצעת לעולם אכיפת חוק, אלא "אכיפת טרור". בלי מיגורה, לא יתאפשר ניצחון על ארגון הטרור.
• עמדה אחרת, דוגמת זו שמיוחסת לפצ"רית, איננה עקבית. היא מעניקה חסינות למחבלים מוצהרים ומאורגנים רק בגלל שיוך ארגוני אקראי. היא מערבבת עניינים של "הצהרה" על ארגון טרור, בלי שהצהרה כזו רלוונטית לדיני המלחמה, והיא מעודדת את הפרקטיקה של קניית חסינות על ידי שימוש בארגוני קש.

רקע

לאחרונה פורסם כי הפצ"רית הטילה מגבלה ייחודית על מתקפה מכוונת של צה"ל נגד מחבלים, ובכללם כאלו שהשתתפו בזוועות ה-7/10[1]. על פי הפרסום, הפצ"רית קובעת שהמשפט הבינלאומי אוסר מתקפה מכוונת על עוסקים בטרור שאינם מאוגדים במסגרת שני ארגוני הטרור המובהקים וה"מוכרזים" (כלומר חמאס וגא"פ). מן העמדה הזו עולה שמי שאינו מאוגד במסגרת ארגונית טרוריסטית, או מי שהוא דווקא כן מאוגד במסגרת כזו אבל היא אינה זו של חמאס או של הגא"פ, אינו מהווה מטרה לגיטימית למתקפה של כוחות צה"ל שמיועדת לחיסולו. עוד פורסם כי הפצ"רית אף קובעת שלא ניתן לכוון מתקפה אל חמושים הגם שהם כן מאוגדים בכוח חמוש של חמאס, אם לדוגמה מדובר בחברי המשטרה של חמאס.

נייר מדיניות זה מבקש להראות שהפרשנות המיוחסת לפצ"רית של הדין הבינלאומי היא, עם כל הכבוד הראוי, שגויה. כלומר, בנייר זה אטען כי מי שעוסק בטרור בסכסוך הנוכחי בעזה הוא מטרה לגיטימית במלחמה, גם אם אינו מסונף לארגון טרור כלל. מזה נובע שמי שפועל פעילות טרוריסטית במסגרת ארגון טרור הוא כמובן מטרה לגיטימית למתקפה, בין שהוא מאוגד במסגרת חמאס וגא"פ ובין שהוא מאוגד בכל מסגרת ארגונית אחרת. בנוגע לאנשי המשטרה של חמאס, הטענה המובאת כאן היא כי מדובר בחברים פעילים בזרוע הטרור של חמאס והם מטרה לגיטימית למתקפה קטלנית.

מה מעמדם של המעורבים בטרור ברצועת עזה?

הכול מסכימים שדיני המלחמה שבדין הבינלאומי מכירים בלפחות שתי קטגוריות של בני אדם במסגרת סכסוך חמוש דוגמת זה שמתנהל בעזה. הקבוצה הראשונה היא קבוצת הלוחמים. כלומר, אלו שעוסקים בלחימה. מוסכם שמותר לכוון מתקפה כנגד לוחם. אפשר לכוון אליו מתקפה ולהרוג אותו בכל עת בזמן סכסוך חמוש. אין צורך לנהל דיון להוכחת "אשמתו" לפני הריגתו, ואין חובה לנסות לעצור אותו כשניתן. הקבוצה השנייה היא קבוצת האזרחים או ה"לא-לוחמים". לאזרחים, בניגוד ללוחמים, אסור להשתתף במעשי העוינות. מנגד, הם חסינים ממתקפה מכוונת. כלומר, אסור לכוון מתקפה על אזרחים כדי להרוג אותם.

בספרות ובפסיקה על דיני המלחמה ישנו ויכוח בשאלה אם קיימת במסגרת דיני המלחמה קבוצה שלישית. מקובל לכנות אותה כקבוצת "הלוחמים הבלתי חוקיים". הכוונה היא לאלו שמצד אחד עסוקים בלחימה ולכן הם לוחמים, ואז ניתן לכוון מתקפה ישירה נגדם, אבל לוחמים אלה מנהלים את מלחמתם באופן לא חוקי. לדוגמה, תוך הפרת דיני המלחמה, ובדרך כלל תוך לחימה שלא במדים וללא נשיאת נשק בגלוי. בשל כך, אין לתת להם זכויות של לוחמים, כמו הזכות למעמד שבוי מלחמה שמעניקה חסינות מהעמדה לדין בגין עצם הלחימה. את העמדה הזו, לדוגמה, נראה שבית המשפט העליון האמריקאי קיבל כבר בזמן מלה"ע השנייה[2].

בית המשפט העליון הישראלי לא השתכנע בקיומה של קטגוריה שלישית כזו של לוחמים[3]. ב"בג"ץ החיסולים" קבע בית המשפט שטרם הוכרה קטגוריה שלישית, ולכן מדובר באזרחים. בניגוד לאזרחים רגילים, האנשים הפעילים בארגוני הטרור הם, לפי בג"ץ, "אזרחים המעורבים בפעילות עוינת". הקביעה הזו, עם כל הכבוד, היא לטעמי שגיאה משפטית שגם עומדת בסתירה לאתיקה של המלחמה[4]. אם מאמצים את קביעת בג"ץ שמדובר באזרחים המעורבים בפעילות עוינת, יש להזכיר שדיני המלחמה מסירים מאזרחים כאלו את ההגנה[5], אבל הם מסירים אותה רק לזמן שהם מעורבים בפעילות. מרגע שהניחו את נשקם, הם שבים להיות חסינים מתקיפה (אבל לא ממעצר ומענישה פלילית).

אם כך, מה מעמדו של מעורב בטרור מעזה, שהשתתף לדוגמה במתקפת ה-7/10? מי שמקבל את העמדה האמריקאית יראה בו לוחם בלתי חוקי בקטגוריה שלישית, כלומר כזה שאינו לוחם חוקי ואינו אזרח. התוצאה של סיווג כזה היא שפעיל הטרור הזה יהיה מטרה לגיטימית למתקפה של צה"ל לשם חיסולו. אין צורך לנסות לעוצרו במקום להורגו, גם כשהדבר ניתן. ומנגד, אין לו חסינות מפני העמדה לדין וניתן, אם הוא נתפס, להעמידו לדין בגין פשעי הטרור שלו. מי שייצמד להלכה של בית המשפט העליון ב"בג"ץ החיסולים", יראה בו אזרח שמעורב בפעילות עוינת. במקרה כזה, ברור שכשהוא מזוהה בעיצומה של הפעילות העוינת הרי הוא מטרה לגיטימית (כי אזרח שמעורב בפעילות עוינת מאבד את חסינותו שלא להיות מותקף כל עוד לא הניח את נשקו). ומה בדבר היכולת לתקוף אותו דווקא כשהוא ישן או מתחבא ואינו בדיוק בעיצומה של פעילות עוינת? במקרה כזה, אומר פסק דינו של הנשיא ברק, יש לראות את שגרת הטרור הפעילה שלו כמעורבות נמשכת בפעילות עוינת. ואז, כל עוד לא חדל מפעילותו, הרי שהוא עדיין מהווה מטרה לגיטימית אפילו בשעה שהוא ישן או מתחבא.

מדוע העמדה המיוחסת לפצ"רית שגויה?

מהסקירה עד כאן עולה שגם לפי פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי, ואפילו לפי זו של בית המשפט העליון הישראלי, עמדת הפצ"רית, עם כל הכבוד, שגויה. המחלוקת, מן הסתם, אינה נוגעת למצב שבו היעד למתקפה מזוהה כשהוא אוחז בנשק עם כוונה לבצע מתקפת טרור. קשה להניח שיהיה מי שיתנגד שפעיל טרור כזה הוא מטרה לגיטימית כל עוד לא הניח את נשקו. המחלוקת, ככל הנראה, נוגעת ליכולת לתקוף אותו שלא במסגרת זמן שבו הוא נושא נשק כחלק ממתקפה. על פי הגישה האמריקאית, בהיותו לוחם בלתי חוקי, הרי הוא מהווה יעד חוקי למתקפה בכל שלב במסגרת הסכסוך החמוש. לפי הגישה של "בג"ץ החיסולים", נדרש שהתקיפה תתרחש בתוך פרק הזמן שבו מתקיים סוג של "חברות פעילה" של פעיל הטרור במסגרת טרוריסטית[6]. אלא שאף אחת מהגישות, בניגוד לעמדה המיוחסת לפצ"רית, אינה קובעת שפעיל הטרור חייב להיות חבר בארגוני טרור מסוימים.

מי ש"רק" השתתף במתקפת ה-7/10 – מי שהשתתף במתקפת ה-7/10 הרי ממילא קמה נגדו חזקה שהוא מעורב בפעילות עוינת ומאורגנת נגד ישראל, וזאת גם אם אין מידע מוצק על פעילותו העכשווית. מתקפת ה-7/10 היא ללא ספק ממתקפות הטרור הגדולות והמאורגנות בהיסטוריה. מי שהצטרף אליה והשתתף בה, גם אם ספונטנית, הוכיח כי הוא כבר השתתף באירוע טרור המלווה בארגון, בהיקף ובאכזריות קיצוניים. הוא ביצע אקט שיש לראות בו אקט של הצטרפות דה-פקטו לפעילות החמאס. מי שהשתתף במתקפה עצומה ואכזרית באופן חריג בהיסטוריה, קמה חזקה נגדו שהוא ישוב ויבצע מתקפה אם רק יוכל. שהוא פועל על בסיס הזדמנות, ולכן מידע על פעילותו העכשווית אינו מאוד רלוונטי. מכאן שגם לפי גישת בג"ץ, חזקה על פעיל טרור מסוכן שכזה, שכבר הוכיח כוונה לפעול באופן טרוריסטי מאורגן, שהוא אזרח המעורב בפעילות עוינת באופן נמשך.

הדרישה לחברות דווקא בארגון שמוכרז ככזה שנלחם בישראל אינה רלוונטית לדיני המלחמה – הכרזה על ארגון טרור נעשית בדרך כלל מטעמים של הדין הפנימי הישראלי[7]. יש לה השלכות רבות, בין היתר על היכולת לאסור פעילות, להעמיד לדין פלילי חברים ומסייעים ולתפוס משאבים המיועדים לטרור, אלא שהיא זרה לעצם ההגדרה של מטרה בדיני המלחמה כמטרה לגיטימית. המבחן להיותה של מטרה צבאית הוא פונקציונלי, כלומר, אם המטרה תורמת ישירות לפעילות הצבאית של היריב. המבחן אינו פורמלי. הוא אינו תלוי בהכרזה מוקדמת. ולכן, כשחוליה נכנסת לבית אזרחי כדי להשתמש בו לירי נ.ט., הבית הופך מייד למטרה לגיטימית. לא כי הוכרז ככזה, אלא פשוט כי הפך פונקציונלית למטרה צבאית. בכלל, בעוד שההכרזה היא עניין פנימי של הדין הישראלי, הקביעה אם מטרה היא לגיטימית בסכסוך חמוש נעשית על פי הדין הבינלאומי.

הדרישה לחברות בארגון מסוים יוצרת עיוות מעשי וחוסר עקביות – דרישה לחברות בארגון מסוים כתנאי להכרה במטרה לגיטימית תביא לאבסורד. לדוגמה, אם תכריז על עצמה קבוצה של לוחמים ככאלו שייסדו ארגון חדש שמטרתו השמדת ישראל והישראלים הרי שאנשיו, לפי העמדה המיוחסת לפצ"רית, לא יהיו מטרה לגיטימית כל עוד הארגון החדש לא יוכרז ככזה בישראל. נזכיר שגישה כזו עומדת גם בסתירה לפרקטיקה של ארגוני טרור, שלא אחת מפעילים ומייסדים ארגוני קש שיבצעו פעולות תוך הרחקת אחריות מארגון האם. כך נהג פת"ח עם "ספטמבר השחור", וכך נהג חיזבאללה עם ארגון "המדוכאים עלי אדמות". גישה שלא תאפשר פגיעה במי שאינם חברים ספציפית בארגון מסוים שכבר הוכרז ככזה תחסן את החברים בארגוני הקש ותעודד את הפרקטיקה הזו. למעשה, במתקפת הטרור של ה-7/10 נטלו חלק ארגונים קטנים, תוך השתתפות ברצח ובחטיפה. המחשבה שפעיל טרור יכול להיות חבר בהם ולפעול במסגרתם ולהיות חסין מפגיעה מכוונת על פי הגישה המשפטית הצבאית בישראל אינה מתקבלת על הדעת.

האיסור על פגיעה מכוונת במשטרת חמאס הוא שגוי – במשפט הבינלאומי מקובל לראות אנשי כוח שיטור של האויב כמטרה לגיטימית אם כוח השיטור משולב בכוח הלוחם של האויב. במובן הזה, קשה שלא לראות באנשי המשטרה של חמאס בעזה לוחמים לכל דבר בארגון הצבאי של חמאס. מדובר בכוח חמוש ומאורגן שממונה על ידי חמאס וסר למרותו. הכוח אינו נראה ככוח שיטור קלאסי, ואנשיו חמושים לא אחת ברובי סער ארוכים ובציוד צבאי ולא כשוטרים טיפוסיים. ישראל נהגה במלחמות קודמות, וגם במלחמה הזו, לפגוע באנשי משטרת חמאס בעזה. מכת הפתיחה של מבצע עופרת יצוקה כוונה למסדר סיום של קורס של משטרת חמאס. גם במהלך המלחמה האחרונה, ישראל כיוונה מתקפות אל קצינים בכירים של משטרת חמאס. ההצדקה הישראלית בכל המקרים הייתה שמדובר בכוח מסונף באופן מובהק לכוח הצבאי של חמאס[8].

אבל, ביחס למשטרת חמאס ניתן לקבוע כי מדובר במטרה לגיטימית אפילו אם הייתה מגבילה את פעילותה ל"אכיפת חוק". כלומר, אפילו לא היה ברור שהיא חלק מהכוח הצבאי של חמאס. ספק רב אם בנוגע לארגון כמו דעא"ש, לדוגמה, הייתה מועלית טענה להפרדה בין כוחותיו הלוחמים ה"רגילים" ובין הכוח המשטרתי שלו. הטעם לזה הוא שאכיפת חוק מטעם ארגון טרור, להבדיל מאכיפת חוק מטעם מדינה, היא לעולם אינה אכיפת חוק אלא אכיפת טרור[9]. משטרת חמאס היא מכשיר שליטה של ארגון הטרור בשטח. לכן, גם היעדים הצבאיים במלחמה מול ארגון טרור שונים מאלו שמול מדינה. לדוגמה, הם כוללים בנוגע לחמאס את מיטוט שלטונו האזרחי. שדה השלטון האזרחי הוא שדה הקרב האמיתי של ארגון החמאס. מיטוטו הוא מהלך חיוני למיגור חמאס כארגון צבאי. ארגון החמאס נלחם על המשך שליטתו בשטח, וארגון חמוש שמאפשר לו שליטה טרוריסטית בשטח הוא מטרה שבהשמדתה יש ערך צבאי חשוב, ולכן היא מטרה לגיטימית למתקפה ישירה.

מסקנות

כל מי שהשתתף בפעולות טרור במסגרת מתקפת ה-7/10 הרי הוא לוחם בלתי חוקי, או לכל הפחות אזרח המעורב בפעילות עוינת באופן נמשך. ככזה, הרי שלפי דיני המלחמה הוא יעד לגיטימי למתקפה בכל עת, אלא אם נכנע. אין היגיון בהגבלת היכולת לכוון מתקפה רק לחברים בארגונים מסוימים, "מוכרזים" או לא. מגבלה כזו אינה עולה מדיני המלחמה. מסקנה ברורה נוספת היא כי יש לראות בשוטרי המשטרה של חמאס לוחמים בלתי חוקיים, המהווים חלק מהכוח הלוחם של חמאס. ככאלו, הם מטרה לגיטימית למתקפה ישירה.

חשוב לעמוד על נקודה אחרונה לסיכום. ישראל, שלא ברצותה, היא חלוצה בתחום המלחמה בטרור. לא אחת היא מהראשונות הנתקלות באיומים חדשים, ומכאן שישראל היא גם לא אחת חלוצה בטיפול המשפטי בטרור. הטיעונים המשפטיים החלוציים שישראל מעלה נתקלים לא אחת בהתנגדות בזירה הבינלאומית-המשפטית. אבל חלק מהטיעונים הישראליים החלו זוכים להסכמה גוברת כשאיומי הטרור שעימם התמודדה ישראל התרחבו למדינות מערביות אחרות[10]. אחד התחומים הבולטים שבהם נדחתה העמדה הישראלית בתחילה וזכתה לקבלה רחבה יותר בהמשך הוא דווקא נושא ה"חיסולים" של פעילי טרור. מדינות מערביות שביקרו את חוקיות הפרקטיקה הישראלית אימצו פרקטיקה והצדקות דומות בהמשך[11]. המסקנה מכל זה כפולה: 1. כשהמציאות משתנה או מחמירה, ישראל יכולה וצריכה לגבש עמדות משפטיות מתאימות יותר; 2. כל עוד העמדה הישראלית צודקת ומבוססת, אין להירתע מכך שהיא נענית בהתנגדות. כשיובן בעתיד האתגר המעשי שישראל מתמודדת עימו, העמדה הישראלית עשויה להפוך לעמדה מקובלת בהרבה.

[1] ראו לדוגמה את הפרסום ברשת X של העיתונאי עמית סגל (1/7/2027) https://x.com/amit_segal/status/1807828966776131648.

[2] Ex part Quirin, 317 U.S. 1, 14 (1942). "Our Government has thus recognized the existence of a class of unlawful belligerents".

[3] בג"ץ 769/02 הועד נגד עינויים נ' ממשלת ישראל, פ"ד סב(1) 507.

[4] על קביעה זו מתחתי ביקורת בסמוך לנתינתה: רפאל ביטון, דיני המלחמה כמסגרת כוללת להסדרת הריגה מוסדית, משפט וצבא 19 (תשס"ז), 245.

[5] Article 51(3), Geneva Convention Relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War of August 12, 1949, 75 U.N.T.S. 287.

[6] מעשית, אפשר שבין שתי הגישות הפער אינו גדול בשאלת פרק הזמן שבו היעד מותר לתקיפה. כדי להיות לוחם בלתי חוקי פעיל הטרור עדיין נדרש להיות לוחם. וכדי להיות לוחם, הוא נדרש לפעילות נמשכת. ואם נגדיר אותו כאזרח המעורב בפעילות עוינת, הרי שאובדן חסינותו הנמשך, לפי הנשיא ברק, הוא תולדה של פעילותו הנמשכת.

[7] חוק המאבק בטרור, תשע"ו-2016, 2א-19.

[8] Miriam Berger and Bryan Pietsch, What to know about Gaza’s police force, which Israel is targeting, The Washington Post (21/3/2024), https://www.washingtonpost.com/world/2024/03/21/gaza-police-aid-hamas.

[9] ראו לדוגמה, בנוגע לדעא"ש, כמה שירותי המשטרה שלו היו מכשיר חיוני לשליטתו בשטח ולשלטון הטרור שלו: Charles C. Caris & Samuel Reynolds, ISIS Governance in Syria, 22 Middle East Security Report (2014), https://www.understandingwar.org/sites/default/files/ISIS_Governance.pdf.

[10] לתיאור חלק מהשינויים בתפיסה הרווחת לאחר מתקפות ה-11/9, ראו: Cohen, A. and Bitton, R., 2015. The Threshold Requirement in Asymmetric Conflicts: A Game Theory Analysis. Chi. J. Int'l L., 16, p. 43, 51–53.

[11] רפאל ביטון, דיני המלחמה כמסגרת כוללת להסדרת הריגה מוסדית, משפט וצבא 19 (2007) 245, 247–249.

חמאס יצא למתקפה ב-7 באוקטובר 2023 במטרה לפגוע קשות בישראל ולהביאה לסף קריסה. חזונם, כפי שהוצג על ידי מנהיגים כמו ח'אלד משעל, הוא יצירת פלסטין חופשית מיהודים, מהנהר לים. לפי דיווחים, בידי המודיעין הישראלי קיימות תכניות של חמאס ליום שאחרי, כולל פירוט המחוזות בחליפות האסלאמית העתידית ומעמדם של היהודים תחת שלטונה.

יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה, תכנן את המתקפה בהשראת לימודיו עם מרוואן ברגותי בכלא. ברגותי אמר לא פעם כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אלימות.

בידי שירותי המודיעין של ישראל קיימת תכנית העבודה של חמאס ליום שאחרי, שכוללת הסבר איזה מחוזות יהיו בחליפות האסלאמית שתקום על חורבותינו, כיצד יתקיים השלטון ואיזה זכויות יהיו ליהודים. סינוואר הבין את חשיבות שמירת אופציית נסיגה, ולכן התמקד בלקיחת חטופים כקלף מיקוח. מטרתו הייתה להציג את המתקפה כמחיר הכרחי לשחרור אסירים פלסטינים.

סינוואר ווידא כי לפני כל דבר אחר מטרת הפשיטה הנפשעת תהייה חטיפת חיילים, נשים זקנים וטף כדי שישמשו תעודת הביטוח של משטרו האפל. העסקה אותה הוא מציע מלמדת שהוא רוצה לממש את הביטחונות, אבל עדין חולם לממש רווחים.

הצעת חמאס לעסקת שחרור חטופים כוללת שני שלבים עיקריים: ראשית, הפסקת אש של שישה שבועות, שחרור חלק מהחטופים תמורת אסירים פלסטינים, נסיגה חלקית של צה"ל, והגברת הסיוע ההומניטרי לעזה. בשלב השני, שחרור שאר החטופים החיים תמורת אסירים נוספים, ונסיגה מלאה של צה"ל מעזה.

ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת: הסכמה לתנאי חמאס עלולה לאפשר לארגון לשקם את כוחו ולהתכונן למתקפה עתידית, בעוד דחיית התנאים עלולה לסכן את חיי החטופים. קבלת התנאים עלולה גם לאפשר לחמאס, חיזבאללה ואיראן להתכונן למתקפה נוספת בעתיד.

האתגר העומד בפני ישראל הוא להשיג את שחרור כל החטופים בהקדם האפשרי, תוך מניעת יכולתו של חמאס להתחזק ולהוות איום עתידי. על ישראל לשקול בקפידה את צעדיה הבאים, כדי להבטיח את ביטחונה הלאומי לטווח הארוך.

לסיכום, ישראל חייבת לזכור כי כל הסכמה שתאפשר לחמאס לשמר את כוחו ולהציג הישגים עלולה להוביל להתקפה נוספת ואף חמורה יותר בעתיד. לפיכך, על ראש הממשלה לשאוף לשחרור כל החטופים בפעימה אחת, תוך הימנעות מהחזרת תושבי הרצועה לבתיהם ללא פתרון כולל שיבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך.

המאמר פורסם במעריב, בתאריך 11.07.2024.

בשעה שבישראל גובר השיח על סיומו הקרב של שלב הלחימה העצימה ועל המעבר לשלב ג' של המלחמה,  שוגרו מח'אן יונס כ-20 רקטות לעבר ישובי חבל אשכול וברפיח התנהל קרב קשה נוסף.

רחוק משם, באזור טול כרם שוב הופעל מטען חבלה נגד כוחות צה"ל שפעלו במחנה הפליטים נור א שמס.  "אנו פועלים כעת כדי להגביר ולפתח את ההתנגדות בגדה" הסביר חוסאם בדראן כשהציג את אסטרטגיית חמאס בעקבות המלחמה בעזה. בראיון אחר, הבהיר חאלד משעל כי ההתקפה ב-7 אוקטובר יצרה לפלסטינים הזדמנות לחזור אל החלום הישן : מדינה פלסטינית אחת מהים ועד הנהר.

לא ברור מהו הצורך שאותו נועד לשרת השיח על סיומה הקרוב של הלחימה העצימה. הסיכונים ממנו ברורים: הוא מייצר תקווה לאויבינו ולהבדיל עלול להרפות את המתח המבצעי אצל כוחותינו.

המכה שישראל הנחיתה על חמאס עד כה היא כואבת, אך לחלוטין לא אנושה ולא בלתי-הפיכה. לרשות חמאס נותר סד"כ לא קטן של לוחמים, אמצעי לחימה רבים, עשרות (ואולי מאות) קילומטרים של מנהרות, הנהגה מגובשת בחו"ל שכמעט ולא נפגעה ומנהיגות כשירה גם בתוך השטח. חמאס עדיין שולט בכל מוקדי הכוח באזורים שבהם צה"ל לא נמצא ברצועה. עמדתו העיקשת במשא ומתן על עיסקת שיחרור החטופים מעידה לא רק על יכולתו לתאם את עמדותיו למרות התנאים הקשים של המלחמה, אלא גם על ביטחונו העצמי ותחושתו כי הזמן לא פועל לרעתו.

כל עוד לא הושגו מטרות המלחמה ולא גובשה עסקה לשחרור החטופים בפרמטרים שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, אין כל סיבה להפחית את הלחץ על חמאס. ההיפך הוא הנכון. כוחותינו בשטח הוכיחו שהם יודעים להשיג את יעדיהם, צריך לתת להם את כל מה שדרוש להם לשם כך, לרבות הרשאות להפעיל אש עצימה ככל שנידרש כדי לשמור על ביטחונם ולהימנע  ממסרים שמייצרים הססנות או בלבול.

הגיע הזמן לפעול לסיכולם של בכירי חמאס בחו"ל הנהנים מתחושת חסינות לא מוסברת.

ישראל חייבת לשמר בידיה כמנופי לחץ על חמאס וכאמצעים להכבדה על מאמצי התאוששותו את המרכיבים הבאים:

• שליטה בסיוע ההומניטארי ובחלוקתו בתוך השטח.
• מניעת חזרתם של עקורי עזה וצפון הרצועה לבתיהם.
• שליטה בציר פילדלפי ובמעבר רפיח.
• ביתור הרצועה.
• פרימטר הביטחוני רחב עם משטר מיוחד בתחום הפעלת האש .
• העצורים הפלסטיניים (בשום אופן אין להסכים למצב של שיחרורי עזתים בגלל מחסור במקומות כליאה וכיוצ"ב)

הצלחתנו ברצועת עזה חיונית כדי למנוע מחמאס לממש את שאיפותיו גם ביו"ש וכדי  שהטיפול בצפון בבוא העת ייעשה מתוך עמדת עוצמה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 01.07.2024. 

בזמן שרוחות מלחמה מנשבות בחזית הצפונית ובעוד כוחות צה"ל ממשיכים את פעילותם ברפיח ובמזרח העיר עזה, מספקת גזרת ג'נין תזכורת כואבת נוספת למציאות הביטחונית שהתפתחה בצפון השומרון ולאתגרים שהיא מציבה לישראל.

עליית המדרגה בהכנת מטעני החבלה ובהפעלתם נגד כוחות צה"ל בצירי הגישה לישובים הפלסטיניים ולמחנות הפליטים בשומרון, ממחישה את תהליכי ההתעצמות והלמידה של גורמי הטרור באזור הזה. האיומים שהם משגרים גם כלפי הישובים הישראליים בקו התפר, מלמדים על מגמתם.

תהליך ה"עזתיזציה" שעובר על האזור הזה החל אמנם זמן רב לפני ה-7 באוקטובר, אך בהשראת המלחמה בעזה ולאחר ההסתגלות לדפוסי הפעולה של צה"ל. הוא עלול לצבור תאוצה ולהעצים את אתגרי הלחימה הרב-זירתית, אם לא יגדע במהירות.

לג'נין היסטוריה של מרחב אלים. זוהי פריפריה גיאוגרפית, פוליטית, חברתית וכלכלית. מאז ומעולם, אחיזת השלטון המרכזי בה הייתה רופפת. כך היה כבר בשנות ה־30, בימי המנדט הבריטי, שכוחותיו חיסלו באזור הכפר יעבד בגזרה זו את עז א־דין אל־קסאם, מי ששמו נישא ברבות השנים כהשראה וכסמל לחוליות הטרור של חמאס.

במהלך האינתיפאדה השנייה הצטייר מרחב זה כמעוז ההתנגדות הפלשתינית. הקרב במחנה הפליטים ג'נין נחשב לאחד האירועים הקשים במבצע "חומת מגן". כבר אז בלט שיתוף הפעולה המוכר כיום בין הקבוצות השונות במחנה הזה. גם השימוש במטעני חבלה ובמלכודות נפץ, וההסתייעות באוכלוסייה ובמתקנים אזרחיים להסתתרות ולאחסון אמצעי לחימה. אתוס ההתנגדות של ג'נין הפך סמל לארגוני הטרור, וסיפק השראה למחבלים פלשתינים מכל האזורים.

בעשור השני  שלאחר "חומת מגן" חזר מרחב זה והתבסס כמעוז הטרור בשומרון וכמוקד ליצוא מפגעים ופיגועים ברחבי יו"ש ובישראל.

בדיוק לפני שנה, פתח צה"ל במבצע רחב בגזרה זו שנועד לבלום את התעצמות הטרור ולקזז מיכולותיו. המטרה היתה ליצור תנאים שיאפשרו לכוחותינו לבצע פעולות סיכול באופן שוטף  בלי להידרש לסדר כוחות גדול ולמאמצים מיוחדים. המבצע נחל הצלחה, אך כדרכה של התמודדות כזו, סיומה של פעולה אחת הוא יריית הפתיחה בתחרות על ההתעצמות ולקראת המבצע הבא.

מאז פרוץ המלחמה עצרו כוחות צה"ל יותר מ-4,200 פעילי טרור מיו"ש. ממוצע של כ-16 פעילים ביממה. 1,750 מבין העצורים הם פעילי חמאס. נתונים אלה יכולים ללמד על האינטנסיביות של מאמצי הסיכול מצד מערכת הביטחון. לא פחות חשוב מכך – גם  על פוטנציאל הטרור המבעבע ביו"ש.

ממצאי הסקר הרבעוני של מכון PSR בראשות ח'ליל שקאקי, שפורסמו בתחילת יוני, הצביעו על התחזקות מעמד חמאס ביו"ש. כך,   73% מתושבי אזור זה הביעו תמיכה בהתקפת חמאס ב-7 אוקטובר, 79% העריכו כי חמאס ינצח במלחמה בעזה. בשיעור הכללי של התמיכה בחמאס בקרב תושבי יו"ש נרשמה עלייה ביחס לסקר הקודם.

אם ג'נין תבחר להתנהג כמו עזה – היא גם תראה כמו עזה.

תמונה זו מחייבת את מערכת הביטחון לאמץ גישה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי הטרור ביו"ש. תהליך העזתיזציה צריך לפעול גם מצד ישראל כלפי מוקדי הטרור ולהגביר את הלחץ עליהם. אם ג'נין תבחר להתנהג כמו עזה – היא גם תראה כמו עזה.

נכון להגביר את המאמצים לסיכול מעבדות חבלה ולהרוס מבנים שלגביהם קיים חשד כי משמשים להכנה או לאיחסון של מטענים. נכון לשלב בכך גם תקיפות מהאוויר, בין השאר כדי לצמצם את הסיכונים לכוחותינו. יש להמשיך בפעילות למניעת הברחות של חומרי נפץ ובתוך כך גם לעצור את הכנסתם של חומרים דואליים שמשמשים לכך.

יש לשקול הגדרתו של משטר מיוחד במרחב התפר לרבות הוראות מיוחדות לפתיחה באש. זאת, כדי לעקור מן השורש רעיונות לביצוע התקפות על הישובים בהשראת ה-7 באוקטובר.

אזור יו"ש מוגדר כזירה משנית במערכה הרב-זירתית שישראל מנהלת. הצלחת המאמצים מולו, תאפשר לשמר את ההגדרה הזו ותימנע את הידרדרותו של אזור זה למציאות שאיראן, חיזבאללה וחמאס היו רוצים לראות.

קווים אדומים להתנהלות בעזה כדי למנוע חזרה ל-6 אוקטובר

בתהליך זוחל ובשיטת "הצפרדע המתבשלת" נהיה עלולים למצוא את עצמנו חוזרים למציאות ששררה בעזה לפני ה-7 באוקטובר, אם לא יוצבו קווים אדומים ברורים להתנהלות המערכת הישראלית, בסוגיות הקשורות בעזה, ובדילמות הרבות שהן מעמידו ועוד יוסיפו להעמיד בפניה.

כל עוד לא הושגו מטרות המלחמה ולא גובשה עסקה לשחרור החטופים בפרמטרים שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, אין כל סיבה להפחית את הלחץ על חמאס ובודאי שלא לאמץ גישה מתונה יותר בהתנהלות הביטחונית, בתחומים שעלולים להשפיע על השגת המטרות. ההיפך הוא הנכון.

מוצע כי במסגרת העקרונות והקווים-המנחים להמשך פעילותה של ישראל בעזה, יקבעו ע"י הדרג המדיני והביטחוני גם "קווים אדומים" להתנהלות המערכת הישראלית, בסוגיות שלגביהן קיים סיכון לכרסום זוחל ושהשפעתן המצטברת עלולה להכשיל את השגת המטרות, כולן או חלקן.

כך לדוגמה: כללי המשטר המיוחד בפרימטר הביטחוני (לרבות גודל השטח שיוגדר כ"מרחב ביטחוני"), מדיניות הפעלת האש לפגיעה במאמצי המשילות של חמאס, המדיניות נגד משתתפי הטבח וההתקפה ב-7/10 שאינם משתייכים באופן רשמי לאירגוני הטרור, הסרת גורמי איום אפשריים מרצועת עזה על יעדים בישראל (במקום למגן את הרכבת או לחשוש למבנים הגבוהים בשדרות), מדיניות הכנסת סיוע הומניטארי: כמה, ממי, אופן התיאום והבידוק. המדיניות ביחס להכנסת אמצעים דו-שימושיים לרצועת-עזה (לרבות למתקנים הומניטאריים) וביחס לעבודות הנוגעות לתשתיות בעזה (כגון חיבור מתקן ההתפלה בעזה לחשמל)

ביחס לתמונה הגדולה של המלחמה הדיון בסוגיות אלה עלול להצטייר כעיסוק בזוטות ואולם השפעתם המצטברת על משילות חמאס, סיכויי התאוששותו ועל שינוי המציאות הביטחונית באזור, מחייבת את הדרג המדיני לצלול גם לעומקם של נושאים אלה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 28.6.2024.

בתוך סבך הדילמות שבהן נתון דרג מקבלי ההחלטות בישראל, המלחמה עד להכרעתו המוחלטת של חמאס חייבת להיות עוגן במדיניותו ובמהלכיו. לאחר ה-7 באוקטובר אין לו מרחב תמרון ביחס לכך; כל תוצאה אחרת במלחמה הזו, תביא להשלכות מרחיקות-לכת על  מעמדה של ישראל ועל המוטיבציה של אויבינו לתקוף אותנו ולהילחם בנו. לעומת זאת, התמודדות נחושה עד להשגת כל יעדינו בעזה, תערער גם אצל נסראללה את ביטחונו ביעילותה של אסטרטגיית ההתשה מול ישראל ותספק לו ולמנהיגי-לבנון המחשה לא מזמינה, באשר לתוצאות האפשריות של מלחמה עם ישראל.

המחלוקת בתוך הצמרת המדינית-ביטחונית בסוגיות הקשורות לעזה, משקפת לא רק הבדלי גישות בנוגע לתכלית האסטרטגית (האמיתית, לא המוצהרת) של המלחמה, אלא גם פערים בהערכת תוחלת המאמצים וביחס לסנכרון של הלחימה בעזה בין שאר האיומים והאתגרים.

זליגתה של המחלוקת אל המרחב הציבורי מנוצלת על ידי אויבינו כחומר תעמולה לחיזוק הרוח וכושר העמידה של אנשיהם. הם מציגים זאת כביטויי תסכול וייאוש וכסימנים לשבירה ולהתפרקות של המערכת הישראלית.

ואולם, התבוננות על התנהלות צה"ל והחברה בישראל ועל התמונה הכוללת של ההישגים  במלחמה זו, חרף מחיריה ולמרות האילוצים הרבים שבהם היא מתנהלת, מספקת מאזן מעורב שנוטה יותר לצד החיובי האופטימי מאשר לעמדה הנגדית.

אין הכוונה רק להישגים הצבאיים, אלא אפילו להשפעה העמוקה יותר של המלחמה על עמדות הציבור בעזה, כפי שניתן ללמוד מתוצאות הסקר הרבעוני העדכני שערך מכון  PSR בראשות ח’ליל שקאקי.  כך לדוגמה הצביע סקר זה על; ירידה בשיעורם של תושבי עזה שעדיין תומכים בהתקפה שביצע חמאס ב-7 אוקטובר, ירידה בשביעות הרצון מהחמאס בקרב ציבור זה  ועל ירידה בשיעורם של תושבי עזה שמאמינים כי חמאס תנצח במלחמה. גם לאחר הירידה, הנתונים עדיין רחוקים מלבשר על מהפך (וביו"ש הם אפילו משקפים מגמת התחזקות לחמאס), ובכל זאת אין להתעלם מהם.

הבדלי הגישות בתוך המערכת הישראלית לא תמיד ניתנים לגישור, אך מה שכן ניתן לצמצום הוא פערי הציפיות, בין הדרג המדיני למערכת הביטחון ובין שני אלה לציבור.

הפער הראשון נוגע לשאלת ההישג הנדרש מול חמאס. היעד שהוגדר ע"י הדרג המדיני הוא להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ואולם עדיין נדרשת הגדרה למדדים שלפיהם ניתן יהיה להעריך את השגתו של היעד . גורמי הביטחון הרבו להשתמש במונח "פירוק" כשכוונתם בכך היא לפירוק היכולת של החטיבות והגדודים בחמאס לפעול כמסגרות מאורגנות. ואמנם, כוחות צה"ל פירקו את מרבית המסגרות החטיבתיות והגדודיות של חמאס.

במלחמה נגד צבא סדור של מדינה, די במיטוט מערכת הלחימה ופירוקה לגורמיה ובהשמדה מסוימת של כוחותיו, כדי שלחימתו תיעשה חסרת תוחלת באופן שיוביל אותו להירתע ולהיכנע. כך קרה במלחמותינו נגד צבאות ערב בין השנים 1948-1973.

ואולם, במקרה שלפנינו , בלחימה נגד ישות היברידית – צבא שיודע לעבור לפעול כחוליות גרילה וטרור (או נגד צבא ג'יהדיסטי אחר, כמו הנאצי והיפני), אין די בכך כדי להביא להכרעתו. פירוק המערכת נחוץ כדי להקל על כוחותינו להשיג את ההכרעה השנייה: חיסול האויב ו/או עקירתו מהשטח.  זה יכול להסביר את החזרה הנדרשת למקומות שבהן צה"ל כבר פעל בעבר ולהכין את הציבור גם לזמן הממושך שנדרש כדי להשיג את היעד.

פער נוסף קיים ביחס להשמדת יכולותיו השלטוניות של חמאס. בעוד שלשיטה אחת הדרך להפקעת מוֹסְרוֹת השלטון מידי חמאס היא לאפשר כניסתו של גורם אחר (שאיננו צה"ל) אשר ייטול על עצמו את ניהול העניינים האזרחיים ברצועה, הדעה האחרת גורסת כי אין גורם זולת צה"ל שיוכל להצליח בכך בתנאים הנוכחיים ובכל מקרה יש למוטט כל מוקד כוח שלטוני של חמאס, גם אם באופן זמני לא יהיה לו תחליף. כך או אחרת, לא ידוע על תכנית סדורה ומאושרת להשגתו של יעד זה  ובתוך כך – גם לניתוק שליטתו של חמאס בסיוע ההומניטארי הנכנס לרצועה ומספק לארגון הטרור אורך נשימה ועמדות כוח.

פער נוסף קשור לקצב ולעצימות שבהם מתנהלת הלחימה. יש להניח כי אלה  מושפעים מהאילוצים שבהם ישראל נתונה: המדיניים, המבצעיים והמשפטיים ואולם דרך זו מפחיתה את יעילות הפעולה, מצמצמת את מוקדי הלחץ על האויב, מאפשרת לכוחותיו לחמוק לאזורים שמחוץ למרחב הלחימה ולהתארגן בהם, מאריכה את המלחמה ומחזקת את תחושת הדשדוש. אסטרטגיה של צבירת הישגים טקטיים שמשקלם הכולל יוביל להכרעה, כרוכה במחירים יקרים שאותם ניתן לדרוש רק כשאין אלטרנטיבה אחרת.

טוב תעשה הצמרת המדינית והביטחונית אם תשוב ותלבן את הסוגיות הללו בתוך חדרי הדיונים. עם כל חסרונותיה המחלוקת יכולה להוות הזדמנות לחזק את ביטחוננו לא רק בצדקת המלחמה אלא גם בדרך שבה היא מבוצעת.

***

שלא כמו בתחומים אלה,  דומה כי אין חולק על חשיבות חיסולה של הנהגת חמאס ועל התועלת הצפויה מכך  ביחס לכל היעדים שישראל הגדירה.  בעוד שלגבי המפקדים ברצועה ניתן להבין את הקושי לעשות זאת, הרי שהדבר אינו מובן ביחס למנהיגי הארגון בחו"ל שמככבים באמצעי התקשורת ומתנהגים כאילו הובטחה חסינותם מפני ידה של ישראל. על רשימה זו ניתן למנות את חאלד משעל, איסמעיל הנייה, מוסא אבו מרזוק, באסם נעים, סאמי אבו זוהרי, עיזאת רישק, אוסאמה חמדאן , זאהר ג'בארין ודמויות נוספות שמוכרות היטב למערכת הביטחון.

התפקיד המרכזי שממלאת מפקדה זו, ומאמציה לגרור את ישראל למלחמה אזורית רב־זירתית, מחייבים את המערכת הישראלית לנקוט מאמץ נחוש ושיטתי נגדה עד לנטרול כל מרכיביה – בייחוד לאחר הטבח המפלצתי ב־7 אוקטובר שעליו תפארתה, ולאחר הניסוח הבהיר שסיפק חאלד משעל לגבי מחויבותו המוחלטת של חמאס להשמיד את מדינת ישראל (מהים ועד הנהר, מראש הנקרה ועד אילת)

פגיעה בהם תבהיר לראשי הארגון כי יש מחיר לסרבנותם לעסקת שחרור ולזמן שחולף. פגיעה כזו תסייע לשבש את יכולת השליטה ואת התיאום בין זרועותיו השונות של הארגון ותכביד על מאמצי התאוששותו בעזה.

בלי מפקדה יעילה בחו"ל, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים כארגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה ויעד שמשרת אפילו את הרצון האמריקני לעצב סדר אזורי חדש.

פורסם בישראל היום, בתאריך 21.6.2024.

• חמש הדרישות שחמאס מציג במשא ומתן לעסקת שחרור החטופים, מיועדות לשמר את מעמדו כגורם הכוח המרכזי ברצועת-עזה, לאפשר לאנשיו לצאת ממקומות המסתור ולחזור לשגרת פעילותם בלי לחשוש מפעולות סיכול של ישראל, לאפשר את שיקום יכולותיו הצבאיות, ולממש גם בזירת יו"ש, את רווחיו הפוליטיים מהמלחמה.
• התעקשות חמאס לקבל ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפר את התחייבויותיה בעסקה, נועדה לשמר את המעורבות הבינלאומית בסכסוך ומניחה שהלחצים מהכיוון הזה יופנו בעיקר כלפי ישראל וישרתו בכל שלב את האינטרסים של חמאס.
• העמדה הגורסת כי ניתן יהיה להסכים להפסקת המלחמה לצורך ביצוע העסקה ולאחר מכן לחדש את הלחימה בתּוֹאֲנָה כלשהי ולהשלים את השגת המטרות, מתעלמת מהדינאמיקה שקיימת בתהליכים כאלה, שלא תאפשר זאת.
• המחירים העיקריים שישראל נדרשת לשלם בעסקה המוצעת: סיום המלחמה ללא מיטוט חמאס, מתן אפשרות לשיקום יכולותיו הצבאיות ברצועה ותנאים שיאפשרו את שדרוג מעמדו גם ביו"ש, העצמת הסיכונים כתוצאה מהצטרפותם למעגלי הטרור והלחימה של מאות מחבלים משוחררים ומהאפשרות שגורמי הטרור יגבירו את השימוש בפיגועי חטיפה בעקבות התוצאות במקרה הנוכחי. מעבר לכך, במישור התודעתי – העסקה תיתפס כסיום מוצלח של חמאס למלחמה שאותה הוא כפה על ישראל וככישלון של ישראל בהשגת מטרות המלחמה, למרות הלחימה הממושכת.
• כל החלטה של הממשלה, לתמוך בעסקה או להתנגד לה, היא לגיטימית ובלבד שתתקבל לאחר ראיה מפוכחת של מכלול היתרונות והסיכונים הנשקפים ממנה.

בתגובה להאשמתו ע"י מזכיר המדינה האמריקני- אנתוני בלינקן בהכשלת המאמצים להשגת עסקה, הציג ארגון חמאס פעם נוספת, את הדרישות העיקריות שלו בתמורה לשחרור החטופים: "הסכם כולל שמתבסס על הפסקת אש סופית, נסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, חזרת תושבי-רצועת-עזה העקורים אל בתיהם, שיקום הרצועה ועסקה רצינית לחילופי שבויים". חמש הדרישות שפורטו בהודעה זו, מלמדות גם על המטרות האסטרטגיות שלו, ליום שאחרי המלחמה.

מבחינת חמאס, אבן הראשה של כל עסקה הוא הסכמה על סיום מלא וסופי של המלחמה, שיביא בתהליך לא ארוך, לנסיגת צה"ל מהרצועה אל קווי ה-6 באוקטובר ולהגבלתה של ישראל מלבצע פעולות סיכול בתוך הרצועה. כך יתאפשר לאנשי חמאס לצאת בבטחה ממקומות המסתור, להתארגן, לחדש את משילותם ולשקם את יכולותיהם.

בד בבד עם הפסקת הלחימה ויציאת כוחות צה"ל, יבוצע שחרור של החטופים כנגד שחרור מחבלים מבתי כלא בישראל, תתאפשר חזרתם של תושבי הרצועה שנעקרו מבתיהם  , ויותנע תהליך לשיקום הרצועה במימון בינלאומי.

ישראל לא תוכל לחדש את הלחימה לאחר הפסקתה 

במציאות כזו ולאחר שמכונת המלחמה של צה"ל תיכבה, לא ניתן יהיה להרים את המתג ולחזור ללחימה כאילו לא קרה דבר. גם כשיהיו הפרות מצד חמאס, העולם ילחץ על ישראל להסתפק בתגובה מידתית ולא לחדש את המלחמה. ולא רק העולם: גם מבית, יהיה קשה לגייס תמיכה לחידוש המלחמה לנוכח המחירים ובהתחשב באיומים ובאתגרים הנוספים שיהיו על הפרק. המשמעות המעשית אפוא היא שהמלחמה בפועל תסתיים וזאת כשחמאס עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועה, בתנאים שיאפשרו לו שיקום מהיר של יכולותיו הצבאיות ועם הישגים שישדרגו את מעמדו אפילו ביו"ש וברש"פ.

חמאס לא יפורז מנשקו

לרשות חמאס יעמדו לא רק היכולות השיוריות מהמלחמה ובכללן מנהרות בהיקף של עשרות קילומטרים, אלא גם אמצעים שיוכלו לאפשר חידוש מהיר של תעשיית ייצור האמל"ח המקומית. אם נוסיף לכך את האמצעים הרבים שיוכנסו לצורך השיקום האזרחי, אפשר להעריך שבזמן לא ארוך, חמאס יוכל למלא את חוסריו בתחום האמל"ח.

כל עוד חמאס הוא בעל הזרוע והשליט בפועל לא יהיה גורם שיוכל לפקח באופן אפקטיבי ולמנוע את הסיכונים הללו. לא מדינות ערב ולא אירגונים בינלאומיים.

הברחות מסיני

בכל הקשור למניעת הברחות מסיני לעזה – ללא שליטה ישראלית אפקטיבית בציר "פילדלפי" ובמעבר רפיח, ישראל תיאלץ להתבסס על הסדרים בינלאומיים, בדגש על התיאום הביטחוני עם מצרים. ניסיון העבר בתחום הזה לא מבסס אופטימיות לגבי העתיד. יתרה מכך, העובדה שהתעצמות צבאית מטבעה מתרחשת טיפין טיפין, רחוק מאור הזרקורים, תקשה על הפעלת לחצים בתחום זה ותאפשר השלמה והסתגלות הדרגתית למציאות שתתפתח.

החזרת העקורים היא השלמה עם קיום מנהרות בעזה

קיומה של רשת מנהרות עניפה מתחת לשכונות בעיר עזה, מספק לישראל הצדקה שלא להחזיר את העקורים לבתיהם ולהמשיך לראות את המרחבים האלה כ"אזורי לחימה".  זה יכול היה לשמש מנוף לחץ משמעותי של אוכלוסיית העקורים – המבקשת לחזור לשגרה – על חמאס. ויתור ישראלי בסוגיה הזו, לא רק שמבטל את מנוף הלחץ הזה אלא שהוא עשוי להתפרש כהסכמה ישראלית למציאות זו, שעומדת בסתירה  לרעיון הפירוז הביטחוני.

חמאס יבסס את כוחו גם ביו"ש וברש"פ

התעקשות חמאס על כך שמחבלים מיו"ש אשר ישוחררו במסגרת העסקה, יוחזרו לבתיהם ולא לעזה, מלמדת לא רק על עמדת הכוח שממנה חמאס מנהלת את המשא ומתן אלא גם על כוונתה למנף את שחרורם כדי לשדרג את מעמדה הפוליטי ביו"ש וברש"פ וכמובן גם להשתמש בכישוריהם כדי לחזק את תשתיותיו של הארגון במרחב זה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14.6.2024. 

במקום לומר מדוע הרשות הפלסטינית אינה יכולה לחזור ולשלוט ברצועת עזה, נכון יהיה להציג שישה תנאים מחייבים לחזרת הרשות לשלטון ברצועת עזה: מסוגלות, יציבות, אחריות, אחריותיות, הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והתחייבות שחמאס לא ישולב בממשלה הפלסטינית. כל דיון בחזון המדינה הפלסטינית יוכפף ויותנה בעמידה בתנאים אלה, ואין בכך כדי לשלול את זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים.

פרדיגמת "שתי המדינות" כבר איננה בחזקת מציאות אפשרית בעיני הרוב בישראל[1] וגם ברשות הפלסטינית, ובכללה רצועת עזה. לאחר ה-7 באוקטובר בשלה בקרב הציבור הישראלי ההכרה בכך שלא ניתן להגיע, בעתיד הנראה לעין, לפתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס רעיון שתי המדינות. זאת, בין היתר, בשל הרצחנות שהפגין חמאס ואשר זכתה לתמיכה חוצת מחנות פוליטיים ואזורים גאוגרפיים בחברה ובזירה הפלסטינית, ועקב העובדה שהנהגת הרשות הפלסטינית לא גינתה את המתקפה והתנערה ממנה. יתר על כן, בקרב הציבור הפלסטיני העמיק אתוס ההתנגדות האלימה, שהתנחל בלבבות הפלסטינים ובתודעתם הלאומית הקולקטיבית, ושולבה בו תקווה מחודשת להקמת מדינה פלסטינית מהים ועד הירדן, ובמשתמע – לחיסול מדינת ישראל. זאת ועוד, בימים אלה, ולמעשה מזה זמן, חמאס פופולרי יותר מפת"ח ומנהיגי חמאס נתפסים כגיבורים לאומיים וזוכים לאהדה.

למרות התמיכה הרחבה במערכת האזורית והבינלאומית בהקמת מדינה פלסטינית במסגרת פתרון שתי המדינות, מימוש הרעיון אינו מתאפשר בעת הזו ובעתיד הנראה לעין בשל כמה סיבות עיקריות: הפיצול הפוליטי העמוק בזירה הפלסטינית, שמשמעותו משחק סכום אפס בין חמאס לרשות הפלסטינית בהובלת פת"ח; המציאות הביטחונית המורכבת בזירה; תפקודה הירוד של הרשות הפלסטינית; דה-לגיטימציה בינלאומית לחמאס ולאפשרות הישארותו בשלטון ברצועת עזה או כחלק מהשלטון הפלסטיני העתידי, כל עוד לא התנער מעקרונותיו והתפרק מנשקו.

מאידך גיסא, פרדיגמת שתי המדינות, כמו רעיון החזרת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועת עזה ואפילו טרם פורקו כל מרכזי הכובד השלטוניים והצבאיים של חמאס, נותרו בראיית אומות העולם ובראשן ארצות הברית הפתרון האולטימטיבי לסכסוך. רעיון שתי המדינות הפך ל"גביע הקדוש",(נראה לי שרוב הקוראים אינם מכירים את הביטוי הזה שמתורגם מאנגלית; אני מציע במקומו: ליעד הסופי הבלתי מושג) והאמונה ביכולת הרשות הפלסטינית להשיב לשליטתה האפקטיבית את רצועת עזה ולהקים את המדינה הפלסטינית הפכו למנטרה הפטורה לכאורה מחובת הוכחה או חיבור למציאות. שני אלו הפכו לאבן הראשה של החזון האסטרטגי האזורי של ארצות הברית, כשמדינות רבות והאו"ם מאמצים בקנאות כמעט משיחית את אותו הרעיון.

ממשלת ישראל מסרבת לדון ב"יום שאחרי" שלטון חמאס ברצועת עזה, ומתנגדת נחרצות לכל הסדר שיחזיר את הרשות הפלסטינית – "מקולקלת" כמו גם "מתוקנת" – לשליטה ברצועה. היא רואה ברשות הפלסטינית גורם מסוכן יותר מחמאס בשל מעמדה הבינלאומי המתעצם והלובי הרחב להקמת מדינה פלסטינית בראשה, ולכן הכריזה "לא חמאס ולא עבאס – לא חמאסטן ולא פתחסטן". חמור מכך, הצידוק להקמת מדינה פלסטינית ייתפס כתוצאתי למתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר, פרס לטרור, מה שיהפוך לעיוות מוסרי ולכשל אסטרטגי בשל החיזוק והתגמול לחמאס ולציר ההתנגדות בכללו, ועלול להוביל להחרפת המאבק נגד ישראל גם מעבר לזירה הפלסטינית. לפיכך, צריכה ישראל להבהיר ולשכנע שבתנאים שנוצרו וכל עוד חמאס נותר עם גרעיני שליטה, הרשות הפלסטינית אינה יכולה לשוב ולשלוט באופן אפקטיבי ואחראי ברצועת עזה, ושאין גורם או קואליציה – אזורית ובינלאומית – שמתנדבים לנהל את הרצועה, כמנגנון תמיכה וסיוע לרשות הפלסטינית לשלוט שם. לכן, צריכה ישראל לשכנע, שאין חלופה ריאלית או ישימה להשבת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועת עזה זולת ממשל צבאי ישראלי זמני כרכיב הכרחי במאמץ הצבאי למיטוט שלטון חמאס.

כל אימת שישראל מבכרת להתמיד בגישה השוללת את חזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה ,מבלי שהיא מציגה חלופה, או לחילופין, מסבירה שהיא נכונה להטות אוזן לעמדת הממשל האמריקאי והקהילה הבינלאומית ומוסיפה את רשימת ההסתייגויות והתנאים, קרי, כן, אבל, היא נתפסת כסרבנית שלום, מעמיקה את הפערים ואת המתח למול הממשל האמריקאי ומתרחקת מהסיכוי לנורמליזציה עם ערב הסעודית וכינון ברית אזורית חיונית. ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר מוצאת עצמה מוקעת בזירה הבינלאומית, נרדפת ומואשמת ברצח עם, תובע בית המשפט הפלילי הבינלאומי מצהיר על כוונתו לדרוש צווי מעצר לראש הממשלה ולשר הביטחון, ויחסיה עם ארצות הברית עלו על שרטון עד כדי השהיית משלוח נשק ואיומים פומביים על ישראל בכל הנוגע למבצע ברפיח. נראה כי כל רעיון שתבקש ישראל להציע ושאין בו התייחסות חיובית ונכונות להקמת מדינה פלסטינית יידחה על הסף.

למעשה, ישראל נקלעה למלכוד אסטרטגי, כאשר מרחב התמרון שלה לגבי המשך המלחמה בעזה והשגת יעדי המלחמה מצטמצם והולך. המלחמה מסתבכת וישראל אינה מצליחה להשיג את יעדיה – השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת החטופים. במקביל מחריפים אתגרים נוספים: גדל הפער בין האינטרסים של ממשל ביידן לאלו של ממשלת נתניהו. את נאום ביידן מה-31 במאי ניתן להבין כביטוי בוטה של חוסר האמון של הממשל האמריקאי בראש הממשלה נתניהו ונועד, בין היתר, להניע את הציבור בישראל להפעיל לחץ על ממשלת ישראל לקבל את הצעתה שלה למתווה לסיום המלחמה.

במערכה בזירה הצפונית ישראל מתקשה לשלוט במדרגות ההסלמה וחיזבאללה לומד את נקודות התורפה של צה"ל ופוגע במטרות חשובות; ישראל מתמודדת עם מלחמת התשה מול איראן ושלוחיה; אנטישמיות מתובלת בהתנגדות לעצם הלגיטימיות של מדינת ישראל גואה ברחבי העולם; ניכרת בישראל שחיקה כלכלית, והחברה בישראל עלולה לחזור ולהיות חברה משוסעת ומסוכסכת, כפי שהכרנו עד ה-6 באוקטובר. מעבר לכך, למרות דחיות חמאס את כל המתווים לעסקה שהוצגו לו מאז פברואר 2024 ובחירת הארגון להציג מתווה בלתי קביל מבחינת ישראל, ולמרות הגמישויות שהפגינה ישראל, נמשך הלחץ מצד ארצות הברית על ישראל להתגמש עוד, ולצמצם את היקף המבצע הצבאי ברפיח.

מבחינת ישראל, כדי לשפר את מיצובה האסטרטגי, למנוע את הצגתה כסרבנית שלום, להגדיל את מרחב התמרון ואת הסיכוי לסיום המלחמה בעזה בהשגת יעדי המלחמה ובגיבוי אמריקאי ואזורי, ובמטרה לשמר את לכידות החברה בישראל, נכון יהיה להציג שישה תנאים הכרחיים שרק במימושם תוכל הרשות הפלסטינית להיות שחקן רלוונטי להסדר, ולשכנע בכך את ארצות הברית ואת שותפותיה האזוריות:

• מסוגלות – הוכחת יכולת תפקודית ברמה מדינתית – מוסדות מדינתיים מתפקדים, יכולת אפקטיבית לאכיפת חוק וסדר והבטחת המונופול על הכוח ויכולת תפקוד כלכלית.
• יציבות מבית – בהתאם לחזון מחמוד עבאס: "רשות אחת, חוק אחד ונשק אחד"; התנגדות מוצהרת ומעשית לכל מופעי וביטויי טרור; תרומה ליציבות אזורית.
• אחריות – במובן היכולת להוביל את המערכת המדינתית, תוך עמידה בהתחייבויות כלפי אזרחיה וכלפי שכנותיה ועמידה בסטנדרטים בינלאומיים מחייבים.
• אחריותיות (accountability) – מחויבות למתן דין וחשבון על פעולותיה ולמאבק נחוש ורציני ברדיקליות והפסקת חינוך לרדיקליזציה; הפסקת העברת כספים למשפחות הטרוריסטים ולאסירים; יצירת מנגנונים להטמעת ערכים של שלום, סובלנות וקבלת האחר.
• הכרה בפתרון שתי מדינות לאום (Two Nation State), שמשמעותה הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
• אי שילוב חמאס בהנהגה ובממשלה פלסטינית. אחת ממטרותיו האסטרטגיות של חמאס היא התמסדות על פי מודל חיזבאללה בלבנון. כחיזבאללה, חמאס שואף להשתלב לאחר המלחמה בהנהגת המערכת הפלסטינית ולהשפיע על מדיניותה, אך תוך שמירה על אוטונומיה מוחלטת בניהול הזרוע הצבאית של הארגון ובלחימה בישראל. חמאס, כמו חיזבאללה, דבק באמונה כי השמדתה של ישראל בלתי נמנעת, ושה-7 באוקטובר הוא שלב ראשון בתהליך בלתי הפיך שבסופו יושג היעד. לפיכך חיוני לישראל, וגם לארצות הברית ולבעלות בריתם הערביות, להרחיק את חמאס מכל מבנה שלטון פלסטיני שיתגבש.

כל עוד הרשות הפלסטינית אינה עומדת בשישה תנאים הכרחיים אלה, היא לא תוכל להוביל מדינה. אין בתנאים האלו כדי לשלול את זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. מדינה בהגדרותיה או במאפייניה לשיטת הפלסטינים איננה הביטוי היחיד לזכות ההגדרה העצמית. יתרה מזאת, מדינה איננה בחזקת תשורה או צעצוע, ולכן מדינה פלסטינית תהיה רלוונטית רק לאחר שימולאו התנאים המוצגים להנהגתה. חשוב לנתק את ההכרה מהמתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר כדי לקעקע את נרטיב הניצחון של חמאס, עם השלכות חמורות ובעייתיות בכל הנוגע לאתוס הפלסטיני בעתיד והפיכת מתקפת ה-7 באוקטובר לרכיב משמעותי שלו. הקמתה של מדינה פלסטינית בתנאים האלו לא תהיה פרס לטרור ועידודו בלבד, אלא מתכון בטוח למדינה כושלת, שתהיה איום ביטחוני לישראל וגורם מערער יציבות במרחב כולו.

סיכום והמלצות

נכון לישראל לשנות את אופן הצגת יעדיה ולהציג חזון אסטרטגי, מתווה ל"יום שאחרי" באופן חיובי, בהגדרה מה כן צריך להיות, להבדיל מהתמקדות במה לא יכול להיות. במקום להציג רק את התנגדותה לרעיונות והצעות – "מה לא" – מומלץ לה לנהל מדיניות חיובית ולהציג "מה כן" – מה נדרש מהרשות הפלסטינית כדי שתהפוך לשחקן רלוונטי שעשוי לקדם פתרון המבוסס על יציבות ודו-קיום.

המענה המתחייב הוא גיבוש מערכת ליווי ותמיכה אזורית-בינלאומית שתחנוך את הרשות הפלסטינית ותסייע לה לבנות יכולות שתאפשרנה לה לעמוד בתנאים המתחייבים כדי שתוכל להפוך לשחקן רלוונטי. נדרשת הסכמה רחבה של ארצות הברית, מדינות ערב המתונות וגם של הרשות הפלסטינית עצמה לכך שהאחריות הביטחונית תופקד בידי ישראל, עד הוכחת יכולת של הרשות לוודא יציבות ביטחונית. המשמעות היא חופש פעולה ביטחוני ישראלי בכל המרחב הפלסטיני למניעת טרור, פירוק תשתיות טרור ואכיפת פירוז מוחלט. מצב זה, שמתקיים בשטחי A/B ביהודה ושומרון, חייב לחול גם ברצועת עזה. זו מעטפת חיונית, יחד עם סיוע אזורי ובינלאומי נרחב בשיקום רצועת עזה, שצריך להתנהל באופן הדרגתי ומדוד כדי להבטיח ניתוק מוחלט של שאריות חמאס ממעורבות כלשהי שתנוצל לשיקום מעמדו ויכולותיו, וכדי לממש "מחיר הפסד" לאוכלוסייה שתמכה ברובה בחמאס טרם ה-7 באוקטובר, במהלכו ולאחריו, ושתאפשר לרשות פלסטינית "מתוקנת" להתמקד בהשבת השליטה האזרחית ברצועה ובבניית בסיס ראוי ויציב לתפקוד אזרחי.

למעשה, מדובר במנדט משולב – בינלאומי, אזורי וישראלי – שיימשך שנים עד לבשלות והוכחת יכולת של אדמיניסטרציה מקומית ברצועת עזה ושל הרשות הפלסטינית לתפקד עצמאית במתכונת מתוקנת ומשופרת על בסיס רפורמות משמעותיות שתאפשרנה לה להפוך לרשות מתוקנת לשיטתו של הנשיא ביידן. חשוב להזכיר בהקשר זה שהיהודים היו נתונים למנדט בריטי בפועל מאז 1917 ובאופן רשמי מאז 1920, בעקבות ועידת סן רמו. לפיכך, בתהליך המוצע אין משום ערעור על זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית – זו אינה חייבת או צריכה להיתרגם מיידית להקמת מדינה עצמאית, אם דינה להיות כושלת ומערערת יציבות, ובייחוד מאוימת בהשתלטות עליה על ידי גורמים רדיקליים מבית, דוגמת חמאס.

סביר להניח, על בסיס הניסיון ההיסטורי הארוך, שהפלסטינים יסרבו להצעה. אם יבחרו לסרב, יתרחקו בעוד כמה צעדים משאיפתם הלאומית לכינון מדינה פלסטינית, וזו תיוותר כהכרזה ריקה, גם אם מדינות נוספות החליטו להכיר בה, ויש להניח שרעיונות אחרים יחלחלו ויתפתחו באופן המתכתב בצורה מציאותית יותר עם הנסיבות ועם חוסר הבשלות והמוכנות של הפלסטינים למדינה משלהם, שתוכל לחיות בשלום לצד מדינת ישראל.

* המחבר מבקש להודות לאודי דקל על תרומתו החשובה למאמר זה.

[1] להרחבה בעניין אי-תקפות פרדיגמת שתי המדינות ראו: קובי מיכאל וגבי סיבוני, פרדיגמת שתי המדינות במבחן מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה האזורית, מכון משגב, 6 במאי 2024.

דוח פיגועי הטרור ביהודה ושומרון של מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש מאיר עמית, לשנת 2023, מצביע על עלייה רבה במספר הפיגועים ובאיכותם כמו גם על עלייה במספר ההרוגים והפצועים הישראלים בהשוואה לשנה הקודמת. רוב הפיגועים היו פיגועי ירי שיצאו לפועל למרות נוכחות רחבה של צה"ל בשטח, למרות מספר העצורים והמסוכלים הגדול ולמרות מאמצי סיכול רבים ומוצלחים.

ישראל נתונה במלחמת טרור ביהודה ושומרון מאז מרץ 2022. לאחר כארבעה חודשי דשדוש והכלה וכשג'נין מתבססת כמוקד מרכזי של טרור, פתח צה"ל ב-3 ביולי 2022 במבצע "בית וגן". מאז אותו מבצע, התרחבה הלחימה כשכוחות צה"ל נכנסים בתדירות גוברת והולכת למחנות הפליטים בג'נין, שכם, יריחו וטול כרם.

מאז אירועי ה-7 לאוקטובר, הרחיב צה"ל את פעולותיו ביהודה ושומרון כדי לפגוע בתשתיות חמאס, לסכל פיגועים והתארגנויות טרור ולמנוע מיהודה ושומרון מלהפוך לעוד זירת מלחמה פעילה ורחבה. התמיכה העמוקה של הציבור הפלסטיני בחמאס ובטבח שהתרחש בעוטף עזה, מייצרת תשתית פסיכולוגית ומורלית המעודדת יותר פיגועי הטרור. כך למשל, טול כרם שהפכה לאחרונה למוקד טרור בולט, כאשר מעבר להתארגנות תשתיות טרור בעיר ובמחנה הפליטים נור א-שמס, עולה מספר פיגועי הירי משטח העיר הצמוד לחומת הביטחון לעבר ישובי קו התפר הצמודים לגדר דוגמת בת חפר.