מבוא

בנאום שנשא ב-31 במאי 2024 התייחס הנשיא ביידן בין השאר למלחמה ברצועה. הנשיא הציג מתווה של הסדר שלדבריו הועבר אל הממשל מישראל. ואולם, לאור ביקורת קשה בחוגים רחבים בישראל סביב המתווה שהציג ביידן, באה הבהרה מצד ראש הממשלה כי "קיימים פערים בין הצעת המתווה של ישראל לבין זו שהציג הנשיא".

הטענה שישראל תסכים להפסקת אש מבלי שדרישותיה תתקבלנה, כך הובהר, אינה מדויקת. ישראל לא תסכים להפסקת אש מבלי ששלוש דרישותיה תתקבלנה: חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס; שחרור כל החטופים; יצירת מצב שבו רצועת עזה לא תהווה עוד איום על ישראל. איראן וכל אויבינו מסביב צופים בנו לראות אם אנחנו מתקפלים.

להערכתנו, נאום הנשיא מקפל בתוכו תובנות שליוו את הממשל מיום פתיחת המלחמה ב-7 באוקטובר 2023. חלקן מקבל ביטוי גלוי ומפורש בדברי הנשיא, חלקן מקבל ביטוי מרומז, וחלקן נסתר. נאום הנשיא כולל גם פירוט של השלבים לקראת הסדר. לא נעסוק בהן במסגרת נייר זה.

מתווה הנשיא ביידן

המטרה הפעם, קובע הנשיא בראשית דבריו, היא "הפסקה ממושכת של המלחמה" (durable end to the war). למיטב ידיעתנו זהו מונח חדש – מעין הכלאה בין הפסקת אש מוגבלת בזמן, כפי שישראל דורשת, ובין הפסקה מוחלטת של המלחמה, כפי שהחמאס דורש. המתווה הנוכחי כולל בתוכו יעדים ריאליים בני מימוש, אך גם הבטחות סרק שלא ברור כיצד ניתן יהיה לממשן, בין השאר: החזרת כל החטופים לביתם; הבטחת ביטחונה של ישראל; יצירת מצב טוב יותר של "היום שאחרי" בעזה, בלי שלטון חמאס; ויצירת בסיס להסדר פוליטי שיעניק עתיד טוב יותר לישראל ולפלסטינים כאחד.

ישראל, כך טוען הנשיא, גיבשה תוכנית מקיפה להסדר בשלבים שהובאה לידיעת המדינות הרלוונטיות, ובעיקר קטאר ומצרים: "אזרחי ישראל", קובע הנשיא, "צריכים לדעת כי התוכנית הזאת לא תסכן את ביטחונם". מדוע? לפי הנשיא משום ש"במשך שמונת החודשים האחרונים הצליחה ישראל לרסק את כוחותיו של החמאס באופן כזה שהוא לא יוכל עוד לממש מתקפה דומה לזו של ה-7 באוקטובר 2023". הנשיא טורח לאזכר שזו הייתה אחת המטרות של המלחמה שישראל יצאה אליה, והוא, בטובו, מואיל להצהיר שזו גם "מטרה מוצדקת" (righteous one).

הנשיא אינו טורח להתעמת עם העובדה שלמרות המכות הקשות שהנחיתה ישראל על החמאס הוא עדיין משגר טילים באורח רצוף למדי לעבר יישובי עוטף עזה, ופה ושם – גם לעבר מרכז הארץ. במקביל מנהל החמאס מלחמה עיקשת רווית דמים נגד צה"ל בתוך הרצועה. בשלב זה, בניגוד לקביעת הנשיא, הוא אינו מראה סימני קריסה.

נכון שאין לו כיום, ככל הנראה, יכולת לממש מבצע בהיקף המבצע של ה-7 באוקטובר 2023, אבל גם עם יכולותיו המוקטנות הוא מצליח לגבות מחיר כמעט יום-יומי בחיי חיילים, לפגוע במוראל הלאומי ומדי פעם – גם ליצור בקיעים בשגרת החיים בארץ. האם את אלה ישראל צריכה להכיל לדעת הנשיא? כך לפחות עשוי להשתמע מניסוח דבריו.

"אני יודע", ממשיך הנשיא, "שישנם גורמים בישראל שאינם מסכימים עם תוכנית זו, ורוצים להמשיך את המלחמה בלי סוף (will call for the war to continue indefinitely)". "אחדים מהם", טוען הנשיא, "נמצאים בממשלה. הם רוצים לכבוש את עזה ולהמשיך במלחמה לאורך שנים. החטופים אינם נמצאים בראש סדר העדיפויות שלהם".

הנשיא יודע היטב שהניסוח הזה של התוכנית (שאינו זהה בכל מרכיביו עם התוכנית המקובלת על ראש הממשלה) אינו מקובל על ראש הממשלה, על רוב חברי הקבינט והממשלה, על רוב בכנסת וגם בדעת הקהל, שתובע המשך המלחמה עד לניצחון וחיסול החמאס ככוח צבאי ואזרחי. השימוש בניסוח של "ישנם גורמים" נועד ליצור רושם כאילו רק "גורמים קיצוניים" (קרוב לוודאי שכוונתו לשרים סמוטריץ ובן גביר) מתנגדים לתוכנית זו, ואם הם רק יוצאו ממעגל קבלת ההחלטות ניתן יהיה להגיע להסדר ברצועה.

הנשיא רומז במפורש שהיה רוצה לראות מימוש תהליך כזה. העובדה שהוא חוזר ומפגין מעורבות בוטה בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל אינה מרתיעה אותו: "אני קורא להנהגה בישראל", אומר הנשיא, "לדבוק במתווה זה כנגד כל לחצים שיבואו". אם תתקבל התוכנית, הנשיא מבטיח "הרים וגבעות": החטופים יוחזרו הביתה; ישראל תהיה מדינה בטוחה יותר; ייווצר סיכוי להסדר נרחב שיביא לרגיעה גם בגבולה הצפוני של ישראל; המפונים יוכלו לשוב לבתיהם ללא חששות ממתקפה; יחל שיקום של רצועת עזה; ייבנו בתי ספר ובתי חולים שנהרסו במלחמה; ייווצר מנגנון שלא יאפשר לחמאס להתחמש מחדש; ישראל וסעודיה תסכמנה על נורמליזציה; ישראל תהיה חלק ממערכת ביטחון אזורית נגד איראן; במסגרת זו, גם הפלסטינים יזכו להגדרה עצמית וחיים של חופש.

מבלי משים, דבריו של הנשיא בהקשר של מניעת חימוש חמאס מסגירים את העובדה שהמתווה שלו מקבל את המשך שלטונו של חמאס ברצועה – מציאות שישראל אינה מוכנה לקבל.

בעיני ישראלים רבים, יש להניח, הבטחות לעתיד כה ורוד מבטאות נתק מוחלט מן המציאות שאזרחי ישראל חיים בתוכה מאז ה-7 באוקטובר 2023.

בדבריו על כיבוש הרצועה הנשיא מרמז, קרוב לוודאי, על כך שאותם "גורמים קיצוניים" אינם רוצים רק להבטיח את ביטחון המדינה, אלא בכוונתם גם להתיישב ברצועה. הנשיא יודע שמטרה זו תקומם על ישראל רבים במערכת הבינלאומית, וגם בקרב תומכי ישראל בממשל. הנשיא גם יודע היטב שתפיסת עולם זו אינה מקובלת על הרוב בממשלה. ייתכן שבדבריו אלה מקופל גם רצון להעמיק את המחלוקת בתוך הממשלה כדי לפגוע במעמדו של ראש הממשלה.

מדבריו של הנשיא משתמע חוסר אמון ביכולתו של צה"ל להביא להכרעת החמאס בטווח הזמן הנראה לעין. הוא מצטרף לגורמים רבי כוח בממשלה, במערכות הביטחון ובדעת הקהל הטוענים זה מכבר שאין לישראל אופציה להשיג "ניצחון מוחלט" מול החמאס, וכי המשך ההיצמדות ליעד של "ניצחון מוחלט" יוביל להתמשכות "אין סופית" של המלחמה, וזו תגבה מחיר כבד מישראל בנפש וברכוש ותמנע החזרת החטופים.

הנשיא אינו מסתפק בכך, ונכנס שוב לעובי המחלוקת הפוליטית בישראל כפי שנהג לפני שבועות ספורים יחד עם הסנטור צ'אק שומר. תוך הזדהות מוחלטת עם מתנגדי ראש הממשלה, הוא חוזר על הקביעה שיש בה ממד ניכר של הטיית דברים, ושלפיה אלה המתנגדים למתווה זה אינם דואגים בפועל להחזרת החטופים.

הנשיא יודע היטב שהדעה המקובלת על הממשלה כיום מתבססת על ההנחה שרק המשך הפעילות הצבאית והלחץ הבלתי פוסק על החמאס יוכלו להביא למימוש של עסקת שבויים שתהיה מקובלת על ישראל, כפי שאכן קרה בראשית המלחמה. אבל הוא בוחר בכוונת מכוון להציג תמונת מצב שאינה תואמת את המציאות בשטח.

בהמשך דבריו הנשיא פונה ישירות לאזרחי ישראל לתמוך במתווה המוצע. לנו לא זכורה פנייה ישירה דומה של נשיא מכהן בארה"ב אל אזרחי ישראל, ודאי לא בזמן מלחמה. ייתכן מאוד שעל רקע הדיווחים על הזמנת נתניהו לנאום בפני הקונגרס הנשיא מבקש להבהיר שכפי שנתניהו מבקש לפנות אל אזרחי ארצות הברית "מעל לראשו" של הנשיא – כך יכול גם הוא לפנות אל העם היושב בציון "מעל לראשו" של ראש הממשלה.

הנשיא מאזכר את מחויבותו לאורך כל חייו למדינת ישראל. יהיו רבים שיחלקו על הקביעה החד-משמעית הזו. אכן, פרקים רבים בחייו הפוליטיים של הנשיא נתנו ביטוי לתמיכה רבה במדינת ישראל. יחד עם זאת,  ראוי להזכיר גם אירועים של מחלוקת מתועדת עם ראש ממשלה בישראל, מנחם בגין, בהקשר של הרחבת ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

מחויבות זו, טוען הנשיא, קיבלה ביטוי בשני אירועים במהלך המלחמה: העובדה שהוא הנשיא היחיד שהגיע לישראל בזמן מלחמה; העובדה שהוא הפעיל כוחות אמריקנים ישירות כדי להגן על ישראל כאשר היא הותקפה על ידי איראן. אין ספק ששני אירועים אלה מהווים את רגעי השיא במימוש המחויבות האמריקנית למדינת ישראל במסגרת "היחסים המיוחדים" בין שתי המדינות.

על רקע תמיכה זו, זה הנשיא פונה לעם בישראל ומציע לו בנימה שיש בה גם איום מרומז, "לקחת צעד לאחור" ולחשוב מה יקרה אם הזדמנות זו תוחמץ.

מתוך חשש שקריאתו/בקשתו של הנשיא שישראל תקבל מתווה זה לא תיענה, הנשיא מבהיר חד-משמעית לעם בישראל ש"אנחנו לא יכולים להחמיץ הזדמנות זו". שוב הנשיא חוזר על הקביעה שבה עושים שימוש גם אישים אחרים בממשל שלפיה "אנחנו בממשל יודעים טוב יותר מכם מה טוב עבורכם. איננו סומכים ממש על שיקול דעתכם".

ראוי לציין בהקשר זה כי בריאיון לשבועון טיים, בימים אלה ממש, לא היסס הנשיא לקבוע ש"יש סיבות טובות לאנשים לחשוש שנתניהו מנסה להמשיך את המלחמה בשל סיבות פוליטיות-אישיות שלו". בהזדמנויות שונות לא היסס הנשיא לומר זאת במפורש. פגיעה זו בריבונות של מדינת ישראל מצד מי שמוגדרת כבעלת בריתה היחידה נעשית, לצערנו הרב, כ"מעשה שבשגרה" מאז תחילת המלחמה.

ובהמשך, הנשיא חוזר ומזהיר מ"הידבקות" לרעיון הבלתי מוגדר (unidentified notion) של "ניצחון מוחלט". אמירה זו טומנת בחובה, כאמור, חוסר אמון מוחלט ביכולתו של צה"ל להכניע את החמאס בטווח הזמן הקרוב. קשה להלין על נשיא ארצות הברית על הערכה כה ירודה של היכולת הצבאית של ישראל, בשעה שאנשי צבא בכירים ביותר בישראל מביעים דעה כזו, מי בגלוי ומי בסתר. המשך המלחמה ה"בלתי נגמרת", הנשיא מזהיר, תביא לשקיעתה של ישראל ב"בוץ העזתי".

ראוי לציין שכבר בשלבים הראשונים של המלחמה פנה הנשיא לישראל וביקש שהיא תקפיד שלא לחזור על השגיאות שעשתה ארצות הברית לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר. אם תלך ישראל בדרך זו, הנשיא מזהיר, היא תגבה מישראל מחיר כלכלי וצבאי כבד, ומספר גדול של נפגעים. בנוסף היא תעצים את הבידוד המדיני של ישראל במערכת הבינלאומית. מדיניות זו לא תביא את החטופים לביתם.

גם בדברים אלה חבוי איום סמוי שארצות הברית יכולה להשתמש בתלות הרבה של ישראל בה כדי לפגוע בה אם לא תקבל את מתווה הנשיא. ממשל ביידן כבר הוכיח את "יכולותיו" להעניש את ישראל בעת מלחמה: מניעת חימוש מישראל והימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון על החלטה אנטי-ישראלית.

בהמשך מציג הנשיא טיעון נוסף האמור לשכנע את ישראל לקבל את המתווה: תמיד תעמוד לה הזכות להגנה עצמית ולהביא למשפט את האחראים למתקפת ה-7 באוקטובר. ארצות הברית, מבטיח הנשיא, תדאג תמיד שלישראל יהיה חימוש מספיק להגן על עצמה. אם חמאס לא יממש את ההתחייבויות שנטל על עצמו, אומר הנשיא, ישראל תוכל לחדש את האש. ומה יקרה אם תיווצר מחלוקת בין ישראל וארצות הברית סביב הגדרת פעילות צבאית ישראלית כהגנה עצמית כפי שקרה לא פעם בעבר? על כך אין לנשיא מענה.

מצרים וקטאר הבטיחו לי, אומר הנשיא, שהם ידאגו לכך שהחמאס יקיים את התחייבויותיו, ואילו ארצות הברית תערוב לכך שישראל תקיים את ההתחייבויות שלה. קשה להאמין שהנשיא יכול לסבור שישראל תקבל מצב כל כך מעוות של חוסר סימטריה, כאשר מדינות מקורבות לחמאס, כמו מצרים וקטאר, תערובנה לקיום ההסכם על ידי החמאס, ואילו מעצמה כמו ארצות הברית, שבמקרים רבים אינה רואה עין בעין עם ישראל את דרך ניהול המלחמה, היא זו שתערוב לכך שישראל תקיים את ההסכם.

זהו רגע של הכרעה, ממשיך הנשיא. ישראל הגישה את הצעתה. החמאס יצטרך להוכיח שהוא אכן רוצה בהפסקת אש כפי שהוא מצהיר. זו ההזדמנות בשבילו. הוא זה שהחל במלחמה והוא זה שיכול להביא לסיומה. אם יחליט החמאס בחיוב, יהיה צורך לעבד את הפרטים. ממשלת ישראל תצטרך לתת מנדט לצוות המשא ומתן מטעמה שיעניק לה את הגמישות הנדרשת לסגור את העסקה.

שוב יוצא המרצע מן השק. הנשיא מדבר בפירוש על סיום המלחמה ולא על הפסקה מתוחמת בזמן. כל זאת, מבלי שישראל מבטיחה את מימוש יעדי המלחמה שלה. בכל קנה מידה, כפי שטוען ראש הממשלה, ובצדק רב, תמונת מצב זו תיחשב לתבוסה של ישראל.

שוב ניכרת בדברי הנשיא מעורבות בוטה בסוגיה פנים-ישראלית – היקף המנדט שצריך להינתן למנהלי המשא ומתן מטעם ישראל. הנשיא מודע היטב לכך שמנהלי המשא ומתן נמצאים במחלוקת עם ראש הממשלה סביב היקף הוויתורים שישראל צריכה להסכים להם במסגרת העסקה עם החמאס. הנשיא מתייצב באורח חד-משמעי לצד מנהלי המשא ומתן.

בסיום דבריו הנשיא מתייחס לסבל הרב שעברו אזרחי מדינת ישראל בעקבות מתקפת החמאס – הרוגים, פצועים, חטופים. הוא מאזכר במפורש גם את מעשי האונס שביצעו אנשי החמאס במהלך המתקפה. במקביל הוא מציין את הסבל הכבד מנשוא של תושבי הרצועה – "גיהינום של ממש" (sheer hell) כהגדרת הנשיא. גם כאן, הוא אינו יכול להתאפק מלמתוח ביקורת חד-משמעית בגין מספר ההרוגים והפצועים, כולל ילדים, "הגדול מדי". כל זאת, קובע הנשיא, כאשר למרות הסיוע הרב הזורם לרצועה המשבר ההומניטרי נשאר בעינו.

סיכום והמלצות

המתווה שהציג הנשיא ביידן להסדר בין ישראל והחמאס כולל בתוכו מרכיבים שישראל אינה יכולה לקבל, ובעיקר – אופציה של סיום המלחמה מבלי שישראל מימשה את יעדיה במסגרת מערכה זו: חיסול יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של החמאס; החזרת החטופים; יצירת מציאות שבמסגרתה רצועת עזה לא תהווה עוד איום על ישראל. טוב עשה ראש הממשלה כשהבהיר שהמתווה שהציג הנשיא, תוך קביעה שמדובר ב"מתווה ישראלי", "אינו שלם".

יחד עם זאת, יש במתווה בסיס העשוי לאפשר, בנסיבות מסוימות, קבלת עמדת ישראל: החזרת מספר מוגדר של חטופים, הפסקת אש לזמן מוגדר, המשך המשא ומתן, כאשר בשום שלב לא נשללת זכותה של ישראל לחדש את הלחימה. ישראל נמצאת כיום בעמדה טובה מאי פעם מאז פרוץ המלחמה להשיג את יעדיה. במישור הצבאי היא פועלת בעוצמה בגזרת רפיח וגם בגזרות אחרות ברצועה. מאידך גיסא, אין כיום לחמאס יכולות צבאיות לשבש את שגרת החיים בישראל באורח משמעותי. המשך הלחץ הצבאי ברצועה יחייב להערכתנו את החמאס להגמיש את עמדותיו.

במישור המדיני, כניסתה של ישראל לרפיח, והמשך פעילותה בתוך העיר, למרות תביעות הממשל להימנע מכך, הבהירו, להערכתנו, לממשל שיש בידי ישראל מנופי כוח רבי עוצמה בקרב חוגים רבים, רבי השפעה, בממשל, וכי ישראל לא תוכל לקבל תכתיבים של הממשל בסוגיות חיוניות לביטחונה הלאומי. ניסיונו של הממשל לממש סנקציות על ישראל באמצעות מניעת חימוש נכשל, והבהיר להערכתנו לממשל את מגבלות הכוח שלו. נאומו הצפוי של ראש הממשלה בקונגרס מהווה "משקולת" מנקודת ראותו של הממשל, ויש להניח שיביא להמעטה בטונים הביקורתיים כלפי ישראל.

יחד עם זאת, גם ישראל למדה במהלך המלחמה את מגבלות הכוח שלה ואת הצורך להתייחס בכבוד ובכובד ראש לתביעותיה של מעצמה ידידותית, שהגישה לישראל במהלך המלחמה סיוע חסר תקדים הן במישור המדיני והן במישור הצבאי. סיוע זה מהווה מרכיב דומיננטי בגיבוש תמונת המצב הנוכחית, מול החמאס, הנוחה יחסית לישראל, ומאפשרת לה לעמוד על מימוש דרישותיה. ישראל חייבת לדאוג להקטנת החיכוכים עם הממשל ככל שניתן. היא תצטרך להכיל התבטאויות פוגעניות וצעדים לא נעימים. זאת כל עוד נשמרים חופש הפעולה שלה ואספקת הנשק הנדרש עבורה.

המתווה שהציג הנשיא ביידן בערב שבת מבטא סכנה ממשית לביטחון ישראל, בהעדר קביעה ברורה שהפסקת האש הקבועה תכנס לתוקף רק עם חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. הפסקת המלחמה לפני מיטוט חמאס – ינציח את שלטון חמאס ברצועה ובאיו״ש.

לפי מתווה ביידן, בשלב הראשון, תצא אל הפועל הפסקת אש בת שישה שבועות בתמורה לשחרור הנשים, המבוגרים והפצועים החטופים בידי חמאס. לאחר מכן, מציע ביידן, תמשך הפסקת האש וימשך המשא ומתן עם חמאס ללא הגבלת זמן ועוד לפני שתושג ההסכמה על השלב השני של המתווה – בו יחזרו יתר החטופים שבחיים.

המתווה שהציג ביידן אינו מפרט את השלב השלישי בהצעה, שעיקרו הסכמה עקרונית של הצדדים הנוגעים בדבר לסיום שילטונו הצבאי והאזרחי של חמאס ברצועה. בניגוד להצהרת ביידן, ראש הממשלה ציין כבר ביום שבת, כי המתווה המדויק שהוצע על ידי ישראל, לרבות המעבר המותנה משלב לשלב, מאפשר לישראל להשיג את מטרות המלחמה וכי ישראל תחזור להילחם בחמאס באם לא יעמוד בכול התחייבויותיו, כולל הסכמתו לדון בדרך הסתלקותו משלטונו בעזה.

על מנת להבהיר את חוסר הבהירות אליו נקלעה ישראל מול ממשל ביידן – עליה להצהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – מה הם תנאיה להסכם הפסקת האש עם חמאס, לא רק מול העולם החוצה, אלא גם מול הציבור הישראלי פנימה. לעניין זה, רצוי וחשוב לפרסם את הסעיפים הספציפיים בהצעה מהם עולה כי ישראל לא תסיים את המלחמה ללא מיטוט שלטון חמאס וכי לא תוותר בשום מצב על שליטה צבאית בציר פילדלפי, כפי שגם עולה ממתווה ביידן.

יש להבהיר – ויתור על השליטה הצבאית הישראלית על הציר הוא שיאפשר את השיקום הצבאי של חמאס לאחר המלחמה, זהו צינור החמצן הצבאי של חמאס; שחרור מאסיבי של אלפי אסירים פלסטינים ולוחמי נוח׳בה לשטחי הרצועה או הרש״פ הם שיאפשרו את עלייתו המחודשת של הטרור, יעודדו אחרים להמשיך לבצע מעשי איבה כלפי ישראל ויחזקו את התמיכה הציבורית בחמאס באיו״ש ובעזה.

על ישראל לדרוש את גירושם למדינה שלישית. בנוסף, על ישראל לתחום לאילו שכונות יאפשרו לתושבי צפון רצועת עזה לשוב לבתיהם – עלינו ראשית לסיים את עבודת טיהור עומק השטח ממנהרות הטרור של חמאס, על ידי צה״ל. זהו שלב הכרחי במיטוט שלטון חמאס, רק על ידי כך באמת נבטיח כי לחמאס אין את היכולות לבצע מתקפה בדמות ה- 7 באוקטובר, כפי שהצהיר הנשיא ביידן. במקרה שלפנינו – האמת נמצאת בפרטים הקטנים.

המתווה שביידן הציג, בו ישראל עוצרת את המלחמה גם לפני הגעה להסכמה על השלב השני, לא רק שמסכן את החטופים החיים שנמצאים בידי חמאס, אלא גם ימנע מישראל לפעול להרחקת חיזבאללה מהגבול ולהחזרת התושבים לצפון. כלומר – הפסקת אש בתנאי ביידן פירושם הפסקת אש גם מול לבנון, כאשר החיזבאללה ינצור גם הוא את האש, כשהוא עדיין נמצא על גבול הצפון. משמעות הדבר היא שישראל לא תוכל לפעול צבאית להחזרת מפוני הצפון הביתה.

האינטרס האמריקאי הוא ברור – ויש לזכור – ארצות הברית פועלת קודם לכל לקידום האינטרסים שלה: חתירה לסיום המלחמה בעזה ולפני הבחירות לנשיאות בנובמבר הקרוב, תוך מימוש החזון האזורי לאינטגרציה של ישראל במזרח התיכון על ידי חתימה על הסכם נורמליזציה עם סעודיה, הקמת מדינה פלסטינית וביסוס ברית הגנה סעודית-אמריקאית, כך שתתגבש חזית אחידה של מדינות סוניות מתונות וישראל אול מול איראן. האינטרסים האמריקאים הללו, גם כשהם על הנייר ולא ברור כיצד ייושמו בפועל, לא חופפים בהכרח את האינטרסים הישראליים ולפיכך אסור לישראל להתחייב להם מבחינת כזה ראה וקדש.

יש לשוב ולהבהיר – למרות שנורמליזציה עם סעודיה היא מטרה חשובה מאוד, אין להסכים לה בכל מחיר. הדרך למטרה זו לא פחות חשובה מהמטרה עצמה  – עלינו להגיע למעמד של הסכם עם סעודיה לאחר מיטוט חמאס וסיום המלחמה – ולא בכדי לסיים את המלחמה. אסור שהסכם עם סעודיה ייתפס כצעד להחזרת כבודה של ישראל, בהעדר השגת ניצחון על חמאס. ללא סילוק חמאס מעזה, מתווה ביידן, כפי שהוצג על ידי הנשיא, טומן בחובו סכנה הן לחטופים החיים והן לביטחונה של ישראל.

פורסם במעריב, בתאריך 5.6.2024.

מפת הדרכים לסיום המלחמה בעזה שהציג נשיא ארצות הברית על בסיס ההצעה הישראלית להסכם בעניין שחרור החטופים, משקפת את הדרך השונה מאוד שבה רואה כעת כל אחד מהצדדים את יעדיו ואת מרחבי התמרון שלו.

חמאס יכולה לרשום לעצמה הישג חשוב: היא הצליחה לשכנע את הממשל לדרוש מישראל להפסיק את המלחמה ולהשאיר את חמאס בשלטון ברצועה – יעד מרכזי שלה מאז 7 באוקטובר. לאור זאת, היא מעריכה שגברו סיכוייה לכפות זאת על ישראל באמצעות שחרור סרטונים של חטופים והמשך פעילותה הטרוריסטית בשטח. ההישג הזה התאפשר הודות לגישתו של הנשיא ג'ו ביידן, הרואה בסיום הסבל של תושבי עזה, שחרור החטופים ושיפור סיכוייו להיבחר מחדש את יעדי העל, ובהכרעת חמאס יעד קשה מאוד להשגה. ביידן עשה מאמץ גדול לשכנע את אזרחי ישראל לתמוך בגישתו, על בסיס ההנחה שכוחה של חמאס נפגע מאוד והיא לא תוכל לשקמו. בנוסף, הנשיא טען שהמהלך עשוי להביא לרגיעה בצפון, לשפר את מעמדה האזורי והבין-לאומי של ישראל ולחזק את היכולת להתמודד עם האיום האיראני.

עם זאת, לא סביר שיש בישראל מישהו שבאמת מאמין שחמאס המחודשת והמוחלשת תפסיק לחתור להשגת יעד העל שלה, קרי השמדת ישראל, ותוותר על מחויבותה לעשות זאת בראש ובראשונה באמצעות טרור. ממשלת ישראל ומרבית הציבור הישראלי מוכנים, לכן, לקדם את השלב הראשון בעסקת החטופים, על המחירים הכבדים הכרוכים ביישומו, ולפתוח בדיונים על השלב השני והשלישי, אך מסרבים לקבל את דרישת חמאס והממשל האמריקני להתנות זאת בהפסקת המלחמה ובהשלמה עם המשך שלטון חמאס.

ישראל הרשמית, מצידה, דבקה במחויבותה לשחרור החטופים ולהשגת שאר היעדים המקוריים של המלחמה ובהם מיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, ווידוא שעזה לא תהיה בסיס לטרור בעתיד. המונח "הפסקת אש קבועה" אמור ליצור עמימות בונה ולאפשר לכל הצדדים להתקדם ביישום ההסכם, תוך שהם דבקים בפרשנותם, לפיה העסקה עולה בקנה אחד עם יעדיהם. עם זאת, הפרשנות הדומה של חמאס וביידן למונח זה הופכת את יכולתה של ישראל לטעון שאין מדובר בהפסקת המלחמה למוגבלת.

אז מה על ישראל לעשות נוכח מפגש האינטרסים כביכול בין חמאס לממשל האמריקני, בניסיון לכפות על ישראל את הפסקת המלחמה ללא השגת יעדיה?

בשלב ראשון, כל עוד חמאס איננה מקבלת את הצעת המתווכות כלשונה ומתעקשת על ניסוח מפורש של הפסקת המלחמה ויציאת צה"ל מכול הרצועה ולא רק מהאזורים המיושבים, חיוני להגביר את המאמץ המלחמתי ולמקד אותו בפגיעה בבכירי התנועה, ובראשם יחיא סינוואר, ובהשלמת הפגיעה בחטיבת רפיח, תוך המשך הניסיון לחלץ חטופים נוספים.

במקביל – למרות כל המתחים הפוליטיים – חשוב לנסות לחזק את האחדות החיונית כל כך במציאות המורכבת שנוצרה. התפרקותה הצפויה של ממשלת החירום תחליש את עמדת ישראל מול ארצות הברית וחמאס.

ישראל הוכיחה בהצעתה את נכונותה לשלם מחיר גבוה עבור שחרור החטופים. זאת, הן בשל חשיבות שחרורם במהירות והן נוכח הצורך להימנע ממתח מיותר עם הממשל האמריקני. עליה למנף זאת מול האמריקנים והזירה הבין-לאומית בכלל, אבל בה בעת להבהיר כי אין משמעות הדבר שהיא מוכנה להשלים עם פגיעה באינטרסים הביטחוניים שלה ושהיא מאמצת את הספין שעשה הנשיא ביידן על ההצעה הישראלית.

היה וחמאס ישיב בחיוב להצעה ויחל משא ומתן על שלב ב', ישראל תצטרך לעמוד על תביעותיה, הן אלה הנהנות מתמיכה אמריקנית ובראשן שחרור כל החטופים, והן אלה שלא, ובהן חידוש המערכה למיטוט חמאס בתום תקופת הפסקת האש הממושכת, המשך השליטה המבצעית בשטח, המשך השליטה על ציר פילדלפי ואפשרות כינון מנהל חלופי לחמאס או מנהל אזרחי ישראלי לזמן מוגבל. על ישראל להסביר לממשל האמריקני כי כל ויתור בנקודות אלה משמעו שתוכנית המערכה של חמאס, שעמדה בבסיס היציאה למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, הצליחה, ולכך תהיינה השלכות חמורות לא רק על ההתמודדות מול חמאס, המערכת הפלסטינית ומול איראן וגרורותיה ברחבי המזרח התיכון, אלא גם על מעמדן של ישראל וארצות הברית בעולם ועל הביטחון במדינות המערב בכלל.

כדי להמתיק את הגלולה המרה ולשכנע את הישראלים,  נזהר ביידן מאיזכור פתרון שתי המדינות, שאינו עולה בקנה אחד עם הותרת חמאס בשלטון בעזה. אולם בכך אין די, משום שברור שזו מטרתו. בנוסף, היה עליו להציג עמדה ברורה ונחושה יותר בהקשר להתמודדות מול איראן ושאיפותיה האזוריות ובתחום הגרעין, ומול המגמה הגוברת של טריבונלים בין-לאומיים ומדינות המונהגות בידי גורמי שמאל ללכת לקראת הפלסטינים ולפגוע בלגיטימציה של ישראל. ביידן לא מתייצב בראש המאבק באיומים אלה ובפועל אף מונע התגייסות מערבית מחייבת יותר מול איראן, ובכך מחליש את סיכוייו לשכנע את הציבור הישראלי לתמוך בהצעתו.

המקום שבו תוכל ישראל להציג את עמדתה ללא העטיפה הבעייתית של הבית הלבן הוא נאום ראש הממשלה בפני הקונגרס,  אליו הוזמן על ידי הנהגת שתי המפלגות בעיתוי רגיש ביותר. זו הזדמנות חשובה מאין כמוה כדי להודות לארצות הברית על תמיכתה בישראל, לפרט על החזון הישראלי לעתיד היחסים עם הפלסטינים והאזור בראיית נתניהו ואת המורכבות של המדיניות הישראלית, להציג את האיומים עימם מתמודדת ישראל, ובהם הנרטיב הפלסטיני המחויב למאבק בציונות עד מיטוטה והאיום האיראני, ולהפריך את ההאשמות חסרות הבסיס שעומדות מאחורי הפעילות נגד ישראל ומשפיעות גם על הנשיא ביידן.

המאמר פורסם באתר N12, בתאריך 4.6.2024.

העיסוק הנמרץ בסוגיית היום שאחרי מתאפיין בקוצר רוח ובשגייה באשליות. כפי שהזחל לא הופך מיידית לפרפר יפהפה, אלא חייב להפוך ראשית לגולם, כך גם בעזה – כדי להגיע למציאות חדשה, המבטיחה יציבות וביטחון, שספק אם היא בכלל אפשרית, אין ברירה אלא לעבור בשלבי ביניים. כעת אי אפשר להעריך את מידת הצלחתם, אך ורק אם יצליחו ניתן יהיה לעבור לשלב הבא בדרך אל היעד.

המציאות המיוחלת על ידי שר הביטחון יואב גלנט, שאינה שונה מזו אליה חותר גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא כזו שבה פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, יחד עם גורמים בין-לאומיים וערבים מתונים, שולטים בשטח בהיבטים האזרחיים. זאת, כאשר האחריות הביטחונית הכוללת למניעת התעצמות והתארגנות מחדש של גורמי טרור מצויה בידי ישראל, השולטת בציר פילדלפי ובפרימטר המקיף את עזה ונהנית מחופש פעולה מבצעי ברחבי הרצועה.

אבל כדי להגיע אל היעד חייבים לעבור כמה שלבים הכרחיים, שגם הם אינם תנאים מספיקים להשגתו, בהתחשב במכלול הלחצים, האינטרסים ויכולות ההשפעה של הגורמים הרבים המשתתפים במערכה על עיצוב עתידה של הרצועה. ישראל היא אומנם הגורם בעל ההשפעה הרבה ביותר, אך לחמאס, לארצות הברית, למדינות ערב המתונות ובראשן מצרים, לאיראן וגרורותיה, לקטאר ולטורקיה, לרשות הפלסטינית ואפילו לאו"ם, לסוכנויות הסיוע הבין-לאומיות ולאירופה – לכולן יש מה לומר. כל עוד לא הושלם מימושם של שלבי הביניים, כל דיבור על מימוש שלב הקבע בכלל, ולא כל שכן על מימושו כעת, הוא מטעה, לא בשל והוא אף מסוכן מכיוון שהוא פוגע ביכולת לקיים את הלכידות הפנימית החיונית כל כך בשלב זה.

השלב ההכרחי הראשון הוא מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. לשם כך אין די בפירוק המסגרות המבצעיות של ארגון הטרור, אלא יש לאחוז בכל השטח, כדי לטהר אותו ולמנוע את "תופעת הבלון", קרי המשך שליטת חמאס באזורים שאותם מפנה ישראל, או לחלופין לפגוע קשות בהנהגה, ובפרט בשלישייה הבכירה (האחים סינוואר ומוחמד דף). הפעולה ברפיח היא מרכיב חיוני בהקשר זה, כפי שהיא חיונית למניעת התחמשות בעתיד ובהקשרים נוספים, אך היא איננה מבטיחה כשלעצמה את מיטוט חמאס. להבנתי, אנחנו אכן מסוגלים להשיג יעד זה בתוך כמה חודשים, אך לצורך זה נדרש שינוי זמני באופן הפעולה של צה"ל.

מימוש השלב הראשון ייצור בקרב אוכלוסיית עזה נדבך תודעתי חיוני להמשך, והוא ההכרה שישראל ניצחה את חמאס. כל עוד חמאס שולטת בשטחים נרחבים ובכל האוכלוסייה, ומתפקדת צבאית וממשלית, קשה מאוד לשכנע את האוכלוסייה וקהלי יעד נוספים, בין אם כאלה שמעוניינים בניצחון ישראלי ובין אם כאלה שאינם רוצים בו, שישראל אכן ניצחה. שכנוע זה הוא חיוני כדי להביא לשחרור החטופים, להשבת אוכלוסיית העוטף ליישובים ולשכנוע חיזבאללה להסכים להסדר בצפון שיבטיח ביטחון לתושבי קו העימות. אם כל הנגזרות האלו תתממשנה, ניתן יהיה להתחיל לתכנן כיצד מתקדמים והרבה אפשרויות שנראות כרגע קשות למימוש עשויות להיות ברות השגה.

בשלב השני יהיה צורך לשכנע את תושבי עזה שלא רק שחמאס נוצחה, אלא שהתנועה לא תחזור לשלוט בעזה בעתיד. רק אז יוכלו גורמים מקומיים שאינם קשורים לטרור להעז לקחת אחריות לניהול האזרחי וגורמים ערביים ובין-לאומיים עשויים להביע נכונות להשתלב בניהול הרצועה גם ללא תמורה מדינית בלתי אפשרית מצד ישראל. הדרך היעילה ביותר כדי לשכנע בכך היא על ידי כינון מנהל אזרחי-ישראלי לזמן מוגבל בעזה, שתפקידו יהיה לחנוך ולהכשיר את הגורמים המקומיים, בשיתוף פעולה עם גורמים בין-לאומיים וערביים מתונים שיהיו מוכנים לסייע. אם לאחר השלב הראשון תיווצרנה חלופות למנהל אזרחי-ישראלי במקביל להמשך השליטה הביטחונית הישראלית, ניתן יהיה לבחון אותן.

בשלב השלישי, קרי ביום שאחרי היום שאחרי, יהיה צורך לוודא שהגורמים הפלסטיניים שמעוניינים להוביל את המערכת הפלסטינית ברמה הלאומית ולשלוט בעזה, ובכלל זה "הרשות הפלסטינית המחודשת", מקבלים על עצמם שורה של שינויים בגישה המאפיינת אותם כיום. יהיה עליהם לגנות באופן חד-משמעי את מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר, להימנע מהסתה לשנאת יהודים ולטרור, ולקדם במקום זאת תרבות של שלום, לחדול מהמנהג הנפסד של תשלום משכורות למחבלים ולבטל את החוק על פיו מבוצעים התשלומים, להתחייב להימנע מפעילות נגד ישראל בפורומים בין-לאומיים, להילחם בטרור ולהוציא מהחוק את ארגוני הטרור ובראשם חמאס, ולהכיר בישראל כמדינת העם היהודי. כל זאת, מעבר לשיפור התפקוד הממשלי ולהתנערות מהשחיתות, כדי שלשלטון הפלסטיני תהיה לגיטימציה מבית ומבחוץ. כיום, הרשות הפלסטינית ממשיכה להתנגד לבצע את השינויים הנדרשים וגם החלופות הנבחנות, דוגמת מוחמד דחלאן, מסרבות לבצע שינויים בנרטיב הפלסטיני.

ניסיון ליצור מציאות חדשה באמצעות קיצורי דרך מלמד על אי-הפנמה של לקחי 7 באוקטובר ויביא ביום שאחרי היום שאחרי או ביום שאחריו להשתלטות מחדש של חמאס על המערכת הפלסטינית, ייתכן שלא רק בעזה. אל לנו לשגות באשליות של שר החוץ האמריקני, שאמר לאחרונה שהוא מאמין שניתן להבטיח שמדינה פלסטינית שתוקם ביום שאחרי המלחמה לא תהיה בשליטת חמאס, בשעה שהתנועה נהנית מתמיכה רחבה בציבור הפלסטיני. למרבה הצער, מוכרחים לעבור את שלבי הביניים, כולל שינוי החינוך הפלסטיני ואימוץ נרטיב חלופי לנרטיב המאבק בישראל עד להכחדתה ("מהנהר עד הים"), לפני שמעצבים הסדרי קבע.

בשולי הדברים, מתחייבת התייחסות לטענה שהצבא מתקשה לבצע את משימותיו בהיעדר הגדרה של מצב הסיום. הצבא אמור לבצע את המשימה לאור המטרה וזו דווקא הוגדרה היטב במסגרת השלב הראשון של המערכה. לא צריכה להיות לו אי בהירות שתמנע את מימוש המשימה והשגת המטרה. במקביל, כדאי שייערך למימוש משימות אפשריות בשלב הבא, וביניהן מנהל אזרחי בעזה. זה אמור לדרוש הרבה פחות משאבים מכפי שצה"ל מתאר בניסיון שקוף לשכנע את הדרג המדיני לפטור אותו ממטלה זו. עם זאת, גם אם זו משימה קשה ויקרה, אם וכאשר תוטל עליו המשימה, עליו להיות ערוך לבצעה. יצוין, כי ברוב המלחמות שנכפו על דמוקרטיות לא היה ברור במהלך העימות הצבאי האינטנסיבי מה יהיה ביום שאחרי ובלא מעט מקרים מה שתוכנן ובוצע לכאורה התרסק מול קרקע המציאות. קצת קשה להתייחס לממשל האמריקני כמדריך וכמנחה בהקשרים האלה, בהתחשב בניסיונו בעיראק ובאפגניסטן.

אחרי הכול צריך לזכור, שהנחת המוצא של חמאס ערב ההחלטה לפתוח במתקפת 7 באוקטובר, הייתה כנראה שמכיוון ששום גורם, ובפרט ישראל, איננו רוצה לשלוט ברצועה מסיבות טובות, השליטה ברצועה ביום שאחרי התגובה הישראלית הכואבת תישאר בידי חמאס. לכן, המשימה החשובה ביותר כרגע, בצד וכהשלמה לשחרור החטופים, היא לשלול מחמאס את השליטה ברצועה.

פורסם באתר N12, בתאריך 19.5.2024.

"הישראלים נכנסים למקומות, יוצאים מהם, נוצר כאוס ואז חמאס חוזר" – כך הסביר השבוע מזכיר המדינה האמריקני,  אנתוני בלינקן, את ביקורתו על ההתנהלות בעזה. "לא ראינו תכנית ישראלית למניעת מצב זה" – הוא  הוסיף.

יש להניח כי דברים דומים יאמר גם ג'ייק סאליבן, היועץ האמריקני לביטחון לאומי, בפגישותיו בימים הקרובים בישראל.

למעשה, ניתן היה לטעון כך גם ביחס למציאות בצפון השומרון. מזמן הפסקנו לספור את כמות המבצעים של צה"ל בג'נין ובגזרת טול כרם. כוחותינו נכנסים, עוצרים או מחסלים ויוצאים, גורמי הטרור חוזרים להרים-ראש, צה"ל והשב"כ שבים ופועלים נגדם וחוזר חלילה. למרות זאת, אין במערכת המדינית או הביטחונית מי שמפקפק בתוחלת הפעילות הזו. ההיפך מכך, היא שוכללה והפכה למדיניות כמעט רשמית, שקיבלה את הכינוי "כיסוח הדשא" ומשקפת את ההבנה שהמאבק בטרור הוא תהליך מתמשך ולא מהלך בנוסח "זבנג וגמרנו". הדברים נכונים ביחס לזירת יו"ש שנחרשה שתי וערב ע"י צה"ל, קל וחומר ביחס לרצועת עזה שפעילותינו בה, עד עתה, התמקדה בהשגת שליטה מבצעית ובפירוק המסגרות הצבאיות של חמאס ולא בטיהור יסודי של השטח .

המכה שחמאס ספג מידי צה"ל היא אמנם כואבת, אך לחלוטין לא אנושה. סדר הכוחות שלו עדיין כולל אלפים רבים של לוחמים, תחמושת ואמצעי-לחימה, וקילומטרים רבים של מנהרות. למח"טים ולמג"דים שנהרגו יש סגנים, ובכל מקרה חמאס יודע לעבור בקלות ממערכת סמי צבאית להתנהלות גמישה וניידת המאפשרת פעולות טרור ולוחמת גרילה.  הוא חוזר לשגר רקטות כמעט מידי יום, מפגין שליטה ומשילות ומציג רמה גבוהה של תיאום בין מרכיבי הפיקוד הבכיר  שלו – כפי שניתן ללמוד מהאופן שבו מתנהל המשא-ומתן בעניין החטופים. במצב כזה, הוויכוח על "היום שאחרי" משול למחלוקת על עור-הדוב שטרם ניצוד.

כבר בפברואר השנה, במסמך שהופץ על ידי לשכת ראש הממשלה והציג את העקרונות ליום שלאחר המלחמה, צוין כי "תנאי הכרחי להגעה ליום שאחרי: צה"ל ימשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה: השמדת היכולות הצבאיות והתשתיות השלטוניות של חמאס והג'יהאד האסלאמי…". באותו מסמך ניתנה גם קריאת כיוון באשר לניהול העניינים האזרחיים ברצועת עזה לאחר מיטוט שלטון חמאס:  "ככל הניתן, הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי יתבססו על גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי שלא יהיו מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור ולא יקבלו מהם שכר".

כרגע אין גורם שיוכל לשלוט בלי להיכנע לתכתיבי חמאס

בראיית האמריקנים, הדיון על "היום שאחרי" , נועד להוביל את ישראל להכיר בחוסר התוחלת של המלחמה ולדחוק אותה לפתרון שיוצג כחלופה הפחות הרעה, אך ישרת את חזונו של ממשל-ביידן לכונן סדר אזורי חדש ובמסגרתו גם מדינה פלסטינית.

האמת ניתנה להיאמר: אין אופציות טובות בעזה. אילו היו כאלה, הן כבר היו מיושמות, באחת מההזדמנויות הרבות לאורך שנות העימות. יחד עם זאת, ישראל לא יצאה למלחמה הזו כדי למצוא מחליף לחמאס אלא כדי להשמידו. זוהי המטרה. לא האמצעי. בנוסף לכך, כלל לא ברור שהשלטת "הרשות הפלסטינית" שבנוסף לכל תחלואיה גם תאפשר את שרידות חמאס ואת השתקמותו, עדיפה על האלטרנטיבות.

לא צריך להיות איש-מודיעין כדי להבין שביחסי הכוחות הנוכחיים בעזה,  אין גורם שיוכל להחליף את חמאס בניהול האזרחי של הרצועה בלי הסכמתו. זה נכון לגבי "הרשות הפלסטינית", "מחנה דחלאן", "ממשל טכנוקרטי" או ראשי "חמולות" מקומיות. חמאס, מצידו, ייאלץ להשלים עם דגם כזה רק כשלא תהיה לו ברירה או אם הוא ייעצב אותו כ"ממשלת-בובות" שתספק כסות לשליטתו מאחורי הקלעים וחסות -להתעצמותו הצבאית.

זהו ההקשר שבו יש לראות את הודעתו אמש של בכיר בחמאס לפיה "נהיה מוכנים לתמוך בממשלת הסכמה לאומית (פלסטינית) בעזה ובגדה ואין הכרח שנהיה חלק ממנה". במקרה כזה, ישראל תשלם פעמיים: לא רק שחמאס יתעצם בחסות הממשל-החדש, אלא שהיא תתקשה לפעול נגד ממשל-זה, פן תואשם ע"י הקהילה הבינלאומית בהכשלת המאמצים לבסס "חלופה שלטונית לחמאס".

על כך יש להוסיף גם את הלקחים שישראל חייבת להפיק ממסכת יחסיה עם "הרשות הפלסטינית" לאורך שלושת העשורים האחרונים. כזכור, ישראל כבר העבירה בעבר את השלטון בעזה, לידיה של הרשות הפלסטינית. המחשבה שעתה היא תצליח במקום שבו היא נכשלה בעבר, נסמכת על משאלת לב המצדדים בכך יותר מאשר על בסיס עובדתי.  "הרשות" תהיה חייבת את חזרתה לעזה, לחמאס א לישראל.  כך הציבור הפלסטיני יראה זאת ומכאן ייגזר גם היחס שלו כלפיה.

זו אותה "רשות" שאינה מצליחה לשלוט בג'נין ובצפון השומרון ושאלמלא פעילותם של צה"ל והשב"כ, ספק אם היא היתה מסוגלת להתמודד עם האתגרים הביטחוניים גם כלפיה.

ועוד מבחינתה של ישראל, זו אותה הרשות שלא גינתה את הטבח ב-7/10, מובילה את המאמצים להאשמתה של ישראל בפשעי מלחמה, מנציחה בקרב אנשיה את תודעת המאבק בישראל, מספקת תמריצים לטרור, ממשיכה להחדיר דרך מערכת-החינוך שלה את שנאת ישראל והיהודים. כשזהו המצב, הדיבורים על הרחבת מוטת-שליטתה לעזה, אינם מחוברים למציאות.

בחוגים שונים משתעשעים מזה זמן ברעיון להפקיד על רצועת עזה את מוחמד דחלאן בתמיכת איחוד האמירויות ומדינות נוספות. גם בלי להעמיק במשנתו המדינית של דחלאן ובאתגרים שהיא מציבה לישראל, ברור כי גם הוא יהיה תלוי לחלוטין בחמאס ומצד אלה האחרונים השיקולים לגביו לא  יהיו שונים מאלה שמתייחסים לרש"פ.

באשר לרעיון ה"חמולות" – הניסיון שנעשה לעקוף את חמאס דרך גורמים מקומיים מהעיר עזה ומצפון הרצועה, נחל כישלון חרוץ והמחיש את שליטתו המוחלטת של ארגון הטרור ברצועה.

כשזהו מצב הדברים, אין מנוס מהקביעה כי גם בחלוף שבעה חודשים מפרוץ המלחמה, טרם בשלו התנאים לכינונו של שלטון חלופי לחמאס.

מנקודת מבטה של ישראל, שאלת "היום שאחרי" בעזה היא משנית ביחס למטרה החשובה יותר של המלחמה: השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס ושיקום ההרתעה הישראלית שהתרסקה ב־7 באוקטובר.

אל לה לישראל להתפתות להצעות שיספקו מראית עין של פתרון ויותירו את הבעיה על כנה.

כדי להגיע  ל"יום שאחרי"  יש להאיץ את קצב הלחימה ולהגביר את העוצמה: ברפיח, במחנות המרכז ובאזורים שבהם חודשה פעילות חמאס.  חיוני לפעול נגד המנגנונים השלטוניים שלו – שהפגיעה בהם עד כה הייתה מינורית ולא פחות חשוב – לרסק את מפקדתו בחו"ל. מעל הכל, חיוני למתן את המחלוקות הפנימיות בתוכנו, בכל הדרגים והרמות. המלחמה עדיין בעיצומה ואין איש יודע לאן היא עלולה להתפתח בכל אחת מהזירות. כדי להתמודד בהצלחה – חיוני לשמר את הלכידות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 17.5.2024.

"שבעה וחצי חודשים אחרי הטבח ואנשים כבר שכחו שחמאס יצא למתקפת הטרור הזו נגד ישראל ולקח חטופים. אני לא שכחתי ולא אשכח" – כך הצהיר הנשיא ג'ו ביידן בוושינגטון, יומיים בלבד לפני ששיגר את האיום הדרמטי שלו, לעצור את אספקת הנשק ההתקפי לישראל, אם צה"ל יפלוש לתוך רפיח.

שלא כמו לפני חודשיים, עת הזדרזו לברך על הימנעותה של ארה"ב בהחלטת מועצת הביטחון בנושא עזה, הפעם התאפקו דוברי חמאס מלהגיב פומבית לצעד הזה של ממשל-ביידן, אולם אפשר להניח שהם מחככים את ידיהם בסיפוק ומודים לאללה על שהעמיד להם רווח והצלה ממקום אחר.

בארגון המפלצתי הזה, מבינים שוושינגטון חותרת להביא לסיום המלחמה כמעט בכל מחיר. ביד האחת – לוחצים על ישראל להגיע לעסקת שחרור שתאפשר לחמאס לא רק לשרוד אלא להשתקם צבאית ולשדרג את מעמדו , מעבר לרצועת עזה גם ביו"ש ובאזור כולו וביד השניה : מונעים  את פעולת צה"ל ברפיח, מאלצים את ישראל לפתוח את מעבר כרם-שלום יממה בלבד לאחר מטח רקטות לאזור הזה שקטל חייהם של ארבעה חיילי צה"ל, מאלצים אותה להגדיל את הסיוע ההומניטארי למרות שרובו מגיע לשליטת חמאס, דוחקים אותה לפתוח את מעבר ארז שהיה יעד  להתקפה הפראית ב-7 באוקטובר ולקדם רעיונות כמו זה של הרציף הימי שבחמאס יכלו רק לחלום עליו. בכך משרטט ממשל ביידן לקהילה הבינלאומית את המתווה שבו יש לפעול כדי לנתב את ישראל לאפיקים אחרים, תוך שהוא רומז כי סל מנופי הלחץ שברשותו עדיין לא מוצה.

כשמלאכתו נעשית בידי אחרים, כל שנותר לחמאס הוא להמשיך להתעקש על דרישותיו המוגזמות במשא ומתן, למשוך זמן, לנצל את האספקה כדי לצייד את לוחמיו ולבסס מחדש את משילותו, ולהכין את כוחותיו להמשך המערכה, לא רק להגנה, גם להתקפה. אין לשלול את האפשרות כי בחסות המציאות שהתפתחה ברפיח הוא מצליח גם להבריח או לייצר אמצעי לחימה אפילו בתקופה זו.

עמדה זו פוגעת בישראל!  בראש ובראשונה במאמץ לשיחרור החטופים ולהכרעת חמאס בעזה, אך לא רק בה. אוייבי-ישראל, גם בזירות האחרות, שואבים מכך עידוד.

למעשה, מנקודת המבט של ארה"ב, גישה זו של הממשל לא מסייעת אפילו למאמציו שלו לשכנע את ישראל להיענות ליוזמותיו. הוא היה רוצה שישראל תוכל לבטוח בתמיכתו מול הסיכונים שיש ברעיונות הללו, אלא שהתנהלותו עלולה להוביל למסקנה הפוכה לגמרי.

יתרה מכך, גישה זו כלפי ישראל, עלולה להזיק למאמצים שארה"ב נוקטת לחזק את הציר הפרו-אמריקני, שהרי גם בסעודיה ובשאר מדינות העולם, רואים כיצד וושינגטון מתייחסת לבת הברית החשובה שלה בשעת מלחמתה. ההתנהלות הנוכחית כנראה תאזן את ההתלהבות מהמפגן המרשים מול מתקפת הכטב"מים האיראנית.

המחלוקת הנוכחית סביב סוגיית הלחימה ברפיח, מספקת הזדמנות להתבונן באבסורד שבעמדתה האמריקנית. חטיבת-חמאס באזור זה, על ארבעת גדודיה, מהווה חמישית מהכוח הצבאי של הארגון. המשקל הסגולי שלה הוא גדול אף יותר, משום שבנוסף למשימותיה ככל שאר החטיבות, היא גם אחראית על רצועת-הגבול בין עזה לעולם  החיצון, על כל הרע שעובר דרכה: הברחות של אמצעי-לחימה וציוד טכני, ותנועות של פעילים ומפקדים. רפיח כיום גם מספקת מסתור למפקדים ומחבלים מאזורים אחרים ברצועה שנמלטו אליה מפני הקרבות. לאור הנתונים האלה, האם מישהו באמת חושב שניתן למוטט את שלטון חמאס ולפרק את יכולותיו הצבאיות, בלי לפעול ברפיח?! האם מישהו חושב שפשיטות מוגבלות וממוקדות יכולות להוות תחליף לכך?  ככל הידוע, למרות הצהרותיו הממשל האמריקני לא סיפק עד כה תכנית חלופית ריאלית שתוכל לספק הישגים אלה. אכן, אין לצפות שהמעצמה העולמית תכיר את רפיח ברזולוציה שישראל נדרשת לה. אבל דווקא משום כך – יש לתהות אם נכון מצד הבית הלבן להיכנס לדיון בדרכי הפעולה המבצעיות בגזרה זו.

הטענות נגד ישראל על היקף הפגיעה באוכלוסיה הבלתי מעורבת,  נסמכות מן הסתם על נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, שאמינותם  לא ברורה.  גם אם נניח שמדובר בנתוני אמת, אין בעולם אח ורע ליחס הנמוך שבין מספר הטרוריסטים למספר הבלתי מעורבים מבין ההרוגים. תוצאות אלה הושגו בין השאר הודות לפינויה של האוכלוסיה ולאמצעי זהירות מחמירים מצד צה"ל, יש אומרים מחמירים מדיי. ישראל עושה את כל מה שנידרש במשפט הבינלאומי. אם רוצים יותר מכך, נטל ההגנה על האוכלוסיה לא צריך להיות מונח רק על  כתפיהשל ישראל כך למשל ,האם בוושינגטון חשבו על האפשרות לשכנע את מצרים לאפשר מקלט הומניטרי זמני ברפיח המצרית, כדי לצמצם את סיכוני הפגיעה באוכלוסיה? בימים אלה שבהם ארה"ב, האיחוד-האירופי ומדינות נוספות נחלצות לסייע במיליארדי דולרים לכלכלה המצרית, אפשר היה לצפות לדיון רציני גם באופציה הזו. מכל מקום, הלחץ על ישראל בעניין הזה, רק מוכיח לחמאס ולארגוני הטרור, שהאסטרטגיה שלהם להשתמש באוכלוסיה כבמגן אנושי, מוכיחה את עצמה

ובאשר לרצועת הגבול עם סיני,  יש להניח שהגורמים בוושינגטון מנסים לגבש  מנגנון תיאום ישראלי-מצרי במעורבות אמריקנית, למניעת הברחות נשק. ובכן, בסרט הזה כבר היינו. בינואר 2009  בשלהי "עופרת יצוקה" חתמה ציפי לבני כשרת החוץ של ישראל, על הסכם כזה, שעצר את ישראל מלהמשיך באותה מלחמה עד להכרעת חמאס. אך לא מנע הברחה אפילו של גרגר אחד של אבק שריפה.

הבטחות דומות ניתנו ע"י גורמים אמריקניים  עוד קודם לכך, באוקטובר 2005 כשישראל נתבקשה לחתום על ההסכם שמסדיר את פתיחתם של מעברי הגבול מרצועת עזה. יש להניח שזה היה גם מתוך רצון לחזק את אבו- מאזן לקראת הבחירות. שום דבר לא יצא מכך. אבו מאזן ואנשיו נזרקו מעזה. ההבטחות לישראל נגוזו. בחמאס חגגו את האיוולת.

סוגיה נוספת שבמחלוקת נוגעת לרצון בוושינגטון להפקדת את הניהול האזרחי בעזה, בידי "רשות פלסטינית משופרת" או מסגרת אחרת שתהווה לדידם תחליף לחמאס.

העמדה זו מתעלמת מהיקף התמיכה שיש לחמאס, בקרב הציבור העזתי. חמאס נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה, באופן שמעמיד בספק את הסיכויים לחולל ברצועת-עזה שינוי עמוק, ע"י גורמים שיקחו את המושכות ויזכו לחסות ערבית או בינלאומית, שלא בהסכמת חמאס. צריך לומר את האמת, גם אם היא מתסכלת ומקשה על מציאת פתרונות. האוכלוסיה בעזה לא נחטפה על ידי חמאס. רוב הציבור בחר בחמאס לשלטון ולפי הסקרים העדכניים היה עושה זאת שוב, אילו היו מתקיימות בחירות. זה מה שמסביר את התיאורים של חיילינו על כך שכמעט בכל בית בעזה הם מצאו נשק, פיר מנהרה וכד'. מי שסבור איפוא שאפשר להציב כמה דמויות נחמדות בשלטון שיצליחו לשנות את התודעה ולעקור את חמאס לא מבין עד כמה חמאס מושרש בה. כל עוד ייוותר בעזה גרעין חזק, מאורגן ומזוין של ארגון הטרור, הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה, תהא אשר תהא זהותו של מי שיוכתר באופן רשמי.

מעל כל המחלוקות מרחף צלה של המחלוקת בעניין החזון האמריקני למזרח-התיכון: הרצון לכונן אינטגרציה אזורית שתכלול הסכמי- שלום בין ישראל לסעודיה והקמת מדינה- פלסטינית ושתתפס –כמענה גם לבעיית איראן. המלחמה נתפסת כהזדמנות לחולל סדר אזורי חדש, ולכך דוחפים בוושינגטון.  בבית הלבן היו שמחים להכריז על מהלך שמנע מלחמה אזורית, איפשר לחדש את הסחר העולמי דרך הים האדום, סייע בהפקעת השלטון בעזה מידי חמאס ובהעברתו לגורמי הרשות הפלסטינית, החייה את הדיון על המדינה הפלסטינית והוביל לשותפות אזורית חדשה שבמרכזה ישראל וסעודיה. בהכרזה כזו מן הסתם היתה מודגשת משמעותו של ההישג הזה גם בתחרות על הסדר העולמי החדש: החזרתן לחיק האמריקני של מדינות שפנו לעבר הציר הסיני-רוסי וחיזוק מעמדה של ארה"ב במזרח-התיכון, בלי להסתבך במלחמה. במבט חיצוני זה נראה כמו מהלך אחד מושלם שמסדר בבת אחת את הקוביה ההונגרית. אך ככל שמתקרבים, מבינים שהקוביה תקועה ואי אפשר בכלל לסובב את דפנותיה, כי משהו בפנים חורק, לא מסודר, לא מסונכרן. האם אפשר לוותר על הכרעת חמאס. האם יש גורם שיוכל באמת לנהל את עזה. האם לא יהיה זה פרס לטרור לדבר על "מדינה פלסטינית" לאחר ה7- באוקטובר? האמנם לא מבינים שעצם הדיבורים על כך נותן לחמאס קרידיט יותר ממה שיש לו גם ביהודה ושומרון ? האם בכלל אפשר לצפות שישראל תשוב ותיטול על עצמה סיכונים דומים לאלה שהביאו אותה למצב הנוכחי. האם הרשות הפלסטינית- שקיבלה את עזה לשליטתה וכשלה בכך ואינה מצליחה להתמודד לבדה עם החמאס בג'נין וטול כרם, מעודדת טרור ע"י תשלומים והאדרת מחבלים – האם היא מתאימה להיות הפרטנרית למשימת עזה? או למדינה-פלסטינית ? אלה מקצת מהשאלות ולא הקשות שבהן. עם כל החשיבות ולמרות הרצון בכך, אי אפשר  לפרוס את השטיח החגיגי של הנורמליזציה עם סעודיה, לפני שמיישרים ומנקים  ומיישרים את הרצפה שמתחתיו.

וושינגטון חייבת להבין שעבור ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר, הכרעת חמאס בעזה הפכה להיות עניין קיומי. אין זה דומה למלחמותיה של ארה"ב, בעיראק ובאפגניסטאן. מלחמות שהתנהלו אלפי מיילים משטחה ולעיתים נוטים להביא אותן לשם השוואה. השחקנים באזורינו ובמערכת הבינלאומית, בהם – אויבים, ידידים ומתלבטים, עוקבים אחר המתרחש בעזה. עמדתם והתנהלותם ביחס לישראל יושפעו מהתוצאות. ההרתעה שהתרסקה ב7- באוקטובר לא תשוקם, אם לא יושגו כל המטרות שישראל הגדירה למלחמה זו. או אז – היא תועמד בפני איום קיומי, יגבר הפיתוי לתקוף אותה וגם מעמדה המדיני יינזק קשות. מרחב התימרון שישראל יכולה להרשות לעצמה בנסיבות אלה הוא מצומצם. הדרך היחידה לסיים את הלחימה בעזה היא לתת לישראל לנצח ולא לעצור אותה. הפוך לגמרי ממה שהממשל עושה כעת.

הגרסה המקוצרת של המאמר פורסמה בישראל היום, בתאריך 10.5.2024.

מטח הפצמ"רים לעבר כרם שלום הוא התשובה של חמאס למי שפקפק בנחיצותו של מבצע צבאי ישראלי באזור רפיח.

הוא משקף את הביטחון העצמי של מפקדי חמאס שלא היססו ליזום התקפה כזו, מתוך מרחב הומניטארי, גם בעיצומו של משא ומתן קריטי לארגון ולמרות מחיר הפגיעה בעורק אספקה חיוני לאוכלוסייה.

הוא נועד לחדש את הלהט והאנרגיות של פעילי השטח ולהבהיר לציבור כולו כי דרישת הארגון להפסקת המלחמה באה מתוך עמדת כוח ולא מתוך כניעה או עייפות. תוצאות ההתקפה ממחישות גם את סכנת ההמתנה הממושכת וההססנות בצד הישראלי .

לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין כי חמאס שואב עידוד רב מעמדותיה של ארה"ב ומהיחס שהיא מפגינה כלפי ישראל בנוגע למלחמה בעזה. בארגון המפלצתי הזה, מבינים שממשל ביידן חותר להביא לסיום המלחמה על ידי עסקה לשחרור החטופים, בלי שיושגו כל מטרותיה של ישראל. עסקה שתאפשר לחמאס להשתקם צבאית ולשדרג את מעמדו לא רק ברצועת עזה אלא גם ביו"ש ובאזור כולו.

ובינתיים ממשל זה כובל את ידיה מלפעול ברפיח, מאלץ אותה להגדיל את הסיוע ההומניטארי למרות שזה מגיע לשליטת חמאס, דוחק אותה לפתוח את מעבר ארז שהותקף על ידי פראי חמאס ב-7 באוקטובר ולממש רעיונות כמו זה של הרציף הימי שבארגון הטרור יכלו רק לחלום עליו.

בנוסף לכך, הוא מאפשר לקהילה הבינלאומית לקבל החלטות שמכרסמות במעמדה של ישראל  ורומז כי סל אמצעי הלחץ שברשותו עדיין לא מוצה.

כשמלאכתו נעשית בידי אחרים, כל שנותר לחמאס הוא להמשיך להתעקש על דרישותיו המוגזמות במשא ומתן, למשוך זמן, לנצל את האספקה כדי לצייד את לוחמיו ולבסס מחדש את משילותו, ולהכין את כוחותיו להמשך המערכה, לא רק להגנה, גם להתקפה. אין לשלול את האפשרות כי בחסות המציאות שהתפתחה ברפיח הוא מצליח גם להבריח או לייצר אמצעי לחימה אפילו בתקופה זו.

על ישראל לסגור לחלוטין את מעבר כרם שלום, לפעול בעוצמה וללא סיכונים מיותרים לריסוק חמאס ברפיח ולעצב מציאות חדשה ברצועת הגבול שבין עזה לסיני, בלי להתבסס על הסדרים בינלאומיים שמעולם לא הוכיחו את עצמם.

ישראל תזכור לטובה ותוקיר את התייצבותו של הנשיא ביידן לצידה בראשית המלחמה, אך אין היא יכולה לסגת מהמטרות הצודקות שהגדירה ואשר זכו לגיבוי גם מצדו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 6.5.2024.

עוד בשנת 2013 פרסם הרמטכ"ל תוכנית רב-שנתית עבור צה"ל בשם "תעוזה". תוכנית זו כללה ירידה ניכרת במימון הכולל לצה"ל ושינתה את סדרי העדיפויות מתיעדוף כוחות היבשה לטובת יכולות חיל האוויר והסייבר, המודיעין, כוחות המבצעים המיוחדים וירי מדויק ארוך טווח. כל זאת על רקע קיצוץ של 25% בתקציב הכוחות הקרקעיים בין 2002 ל-2006.

הרמטכ"ל בתקופה זו היה רא"ל בני גנץ.

לדברי אמיר רפפורט, מו"ל ועורך מגזין Israel Defense שעוסק בנושאי התעשייה הצבאית, גנץ קיבל את החולשה היחסית של יכולות התמרון של כוחות היבשה כעובדה מוגמרת. הוא לא חשב שצה"ל יצטרך להילחם עם כוחות הצבא הקונוונציונליים בעתיד הנראה לעין, והאמין שצה"ל לא יצטרך לבצע תמרונים קרקעיים רחבי היקף בשטח האויב.

ברור שגנץ, קודמיו וממשיכיו (מופז, חלוץ, יעלון, אשכנזי, אייזנקוט וכוכבי) – שכולם היו שותפים לקונספציה שגויה זו במידה זו או אחרת – טעו לחלוטין. די ברור שבמהלך העשור הקרוב ישראל תילחם ככל הנראה בכמה מלחמות בשטחי אויב.

בתגובה לתוכנית השגויה של גנץ ב-2013, הזהירו ד"ר איתן שמיר וד"ר אדו הכט ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים כי "הזנחת כוחות היבשה של צה"ל מהווה סיכון לביטחון ישראל. אנו עומדים בפני קרבות אמיתיים כנגד הצבאות המאורגנים היטב של חמאס וחיזבאללה". אבל בזמן ההוא אף אחד לא הקשיב להם.

היום ברור שצה"ל צריך להכריע את הצבאות האיראניים והמיליציות הג'יהאדיסטיות האורבות לפתחנו. הוא צריך לעבור בית אחר בית ומנהרה אחר מנהרה כדי לחסל חוליות טרור ביהודה, שומרון ורצועת עזה. ייתכן שיהיה עליו "לנטרל" את מתקני ההעשרה הגרעיניים וייצור הפצצות של איראן.

חשבו על המצב בלבנון. כדי לנטרל את חיזבאללה ולהרוס את מצבורי הטילים שלו במלחמה הקרובה ישראל תצטרך לכבוש מחדש את דרום לבנון. גם כאשר חיל האוויר הישראלי פועל באינטנסיביות (כולל פגיעה קשה בתשתיות של לבנון), ישראל עלולה לעמוד בפני חודשים של לחימה קרקעית אמיתית ובלתי פוסקת בעמקים ובהרים התלולים של לבנון, שבהם חיזבאללה מבוצר היטב. (צבא הטרור שנוצר וממומן על ידי איראן חולש על מערך מנהרות ובונקרים שלפי הדיווחים גורם לתשתית הצבאית של חמאס בעזה להיראות כמו משחק ילדים).

בהתחשב בנסיגה המהירה של אמריקה מהתחייבויות מעבר לים, הביטול ההדרגתי על ידי הנשיאים אובמה וביידן של ההגנה הדיפלומטית האמריקאית שהוענקה לישראל, וההגבלות האחרונות על השימוש בנשק אמריקאי – ייתכן שישראל תיאלץ להילחם לגמרי בכוחות עצמה.

הבנה זו רלוונטית במיוחד בזמן שישראל מתכוננת להחליף את ההנהגה הצבאית והמודיעינית שלה.

ראש המודיעין הצבאי, האלוף אהרן חליוה, התפטר בימים אלו בשל חלקו בכישלון האדיר של ה-7 באוקטובר, כפי שהיה ראוי שיעשה. בקרוב צפויים להתפטר מתפקידם או להיות מפוטרים הרמטכ"ל הרצי הלוי, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן, ראש המוסד דוד ברנע, ראש שירות הביטחון הכללי רונן בר ועשרות בכירים נוספים במערכת הביטחון, שוב, כפי שראוי שיקרה.

השאלה היא לא רק מי יחליף אותם, אלא איזה סוג של תפיסות עולם מבצעיות יביאו המחליפים שלהם למשימה, ואילו תפיסות מושגיות יניחו בפניהם הפוליטיקאים בישראל (גם את הפוליטיקאים יש להחליף בחדשים!). וגם, מהם התקציבים שיקצו ראש ממשלת ישראל ושרי הביטחון והאוצר למערכת הביטחון.

להלן רשימה קצרה של תיקונים נחוצים:

* כוח אדם: במהלך 40 השנים האחרונות הצטמק צה"ל מ-15 ל-10 אוגדות. כעת הוא צריך לגדול לפחות בשלוש אוגדות. מדובר על 50,000 חיילים נוספים, וכמות עצומה של ציוד צבאי.

* הכשרה: יש צורך בעלייה ניכרת של הכשרת כוחות החזית. סוד גלוי הוא שרבים מכוחות החי"ר והשריון שנכנסו לעזה בחצי השנה האחרונה לא היו מאומנים מספיק ללחימה בשטח בנוי.

למעשה ההצלחה של צה"ל במלחמה בעזה היא סוג של נס, כאשר מפקדים צבאיים מדרג הביניים בשטח (מג"דים ומח"טים) לומדים תוך כדי תנועה ומביאים במהירות את חייליהם לכשירות הנדרשת. הם בין הגיבורים האמיתיים של המלחמה הנוכחית.

אימונים עולים כסף רב, בייחוד אימונים של כוחות משולבים ללוחמה בעצימות גבוהה, שבהם זרועות מספר של הצבא פועלות יחדיו. אימון כוחות המילואים יקר אף יותר. למרבה הצער, תקציב האימונים הוא בדרך כלל הדבר הראשון שמקוצץ כאשר התקציב הצבאי הכולל נחתך, כפי שהיה בעשורים האחרונים.

* כלים משוריינים: הצבא צריך לחדש את יכולות הניוד של הכוחות המזוינים ולרכוש יותר נגמ"שי "נמר" המצוידים במערכת ההגנה האקטיבית "אגרוף הברזל"; טנקי "מרכבה" עם מערכת "מעיל רוח"; ותומ"תים (תותחים מתנייעים) עם מערכת "רועם". לצורך זה יידרשו מאות מיליוני שקלים.

* תחמושת: צה"ל כילה חלק ניכר ממאגרי התחמושת שלו בחצי השנה האחרונה, בעיקר ממלאי הפגזים שהיו לרשותו עבור כוחות היבשה וטילים מונחים מדויקים לחיל האוויר.

בעוד שארה"ב סיפקה לישראל נשק רב, וושינגטון עיכבה אספקה חוזרת של חלק מהתחמושת הזו בזמנים מסוימים, ובכל מקרה יש מחסור עולמי באמצעי לחימה מסוימים, כגון פגזי ארטילריה 155 מ"מ (מאחר שהמלחמה באוקראינה חיסלה חלק גדול מהנשק הזמין). כאמור לעיל, גם ישראל עומדת כעת בפני הגבלות הולכות וגוברות על השימוש שלה בנשק שסופק על ידי ארה"ב.

התוצאה היא שישראל צריכה לייצר תחמושת באופן עצמאי ושצה"ל צריך לאגור מצבורי נשק גדולים בהרבה עבור המלחמות הממושכות העתידיות עם חיזבאללה וחמאס. וגם כאן, נדרש כסף רב יותר עם מימון מובטח לאורך תוכנית רב-שנתית.

לפי הדיווחים, ראש הממשלה נתניהו הורה על הצטיידות מסיבית, פי שמונה מיכולת הייצור הנוכחית של התעשיות הביטחוניות הישראליות. ימים יגידו אם הצו הזה מיושם ומתוקצב כראוי על ידי ממשלות ישראל הבאות.

* חיל הים: ארגוני אסלאם קיצוני משתלטים על אגן הים התיכון המזרחי, מלוב ועד סוריה וטורקיה. ישראל ויוון הן המדינות היחידות בעלות אוריינטציה מערבית באזור.

מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל') אליעזר (צ'ייני) מרום, טוען שישראל זקוקה לצי הרבה יותר חזק, עם טווח ארוך, כדי להתמודד עם ההיערכות האסטרטגית המתגבשת בימים אלו, וכדי להגן על עצמה מפני התקפות טרור על שדות הגז הטבעי שגילתה בים.

לצורך זה, חיל הים הישראלי מבקש יותר מ-5 מיליארד דולר עבור ספינות חדשות, צוללות, מערכות נשק ואנשי צוות במהלך העשור הבא.

* הגדה המערבית: בהתחשב בכך ששיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית קרס בפועל, ושכוחותיו של מחמוד עבאס אינם יכולים לחמאס ולמיני-צבאות טרור האחרים שהתבצרו ברחבי יהודה ושומרון, ישראל צריכה להזרים כוחות שיטור נוספים לשטח. הדבר יצריך הקצאת משאבים ניכרת מהמערכת הצבאית, אך אם לא יבוצע, אף אדם בתל אביב או בירושלים רבתי לא יהיה בטוח.

עובדה היא שהטרור הפלסטיני כולל היום מספר עצום של גדודי קומנדו מאורגנים הפועלים בגלוי בעשרות ערים ומחנות פליטים. קחו, למשל, את נור שמס, מחנה פליטים הצמוד לטול כרם במרכז ישראל, ממש מעבר לגדר הביטחון. צה"ל פעל בתוכו במשך ארבעה ימים בשבוע שעבר ונתקל בו כמויות מדהימות של כוח אש פלסטיני.

(חסל סדר חלומות על רשות פלסטינית "מתחדשת" שלא רק תילחם באמת בטרור בגדה המערבית, אלא גם תיטול על עצמה אחריות לניהול, פירוז ושינוי מגמת ההקצנה של רצועת עזה. הצחקתם אותי!)

* עמק הירדן: קולות רבים במערכת הביטחון קוראים לבניית גדר ביטחון מבוצרת היטב לאורך הגבול הארוך עם ירדן, כפי שנעשה לאורך הגבול עם מצרים, לבנון ורמת הגולן; זאת לצד הצבתם הקבועה של כוחות נוספים לאורך קו תפר אסטרטגי זה.

איראן מבקשת לערער באופן פעיל את יסודות הממלכה ההאשמית של ירדן ולנצל את הגבול החדיר שבין ישראל לירדן למשלוחי נשק להודה ושומרון. נזילות המצב המדיני והביטחוני בגבול המזרחי מחייבת צבירת כוח צבאי בבקעת הירדן, ויש לתקצב זאת במהירות.

* איראן: אם יכלו כל הקיצין (ונראה שכל יום חדשות רעות יותר מגיעות מאיראן בנוגע להתקדמותה הגרעינית, ומוושינגטון בנוגע לכניעתה האסטרטגית לאיראן), ייתכן שצה"ל וחיל האוויר ייאלצו לפעול נגד מתקני הגרעין והטילים של איראן. במקרה זה תצטרך ישראל להתמודד עם השלכות פעולת התגמול האיראנית, ומוטב שהמדינה תהיה מוכנה הן מבחינה צבאית והן מבחינת העורף.

מתקפת המל"טים והטילים האיראנית חסרת התקדים על ישראל החודש מוכיחה שישראל זקוקה לתוספת לא קטנה של מערכי הגנה נגד טילים מסוג חץ 2 ו-3. לכך דרוש כסף רב.

עצמאותה של ישראל תלויה במוכנות של הגנה איתנה, ובמנהיגים צבאיים-מודיעיניים חדשים עם הבנה ברורה של המצב.

המבוי הסתום במשא ומתן לשחרור החטופים בעזה והאשמת חמאס בכך על ידי הדוברים האמריקניים, סוללים בפני ישראל את הדרך לפעולה הקרקעית ברפיח. סיומו של הפרק הנוכחי בהסלמה עם איראן, מאפשר להפנות לכך קשב ומאמצים, מבלי לוותר על ההזדמנויות המדיניות שנוצרו מול הרפובליקה-האסלאמית ותוך המשך הלחימה עם חיזבאללה וכתישת תשתיות הטרור ביו"ש.

מערכת הביטחון תידרש להשיג חמש מטרות בפעולה זו:

• הראשונה – פירוק חטיבת החמאס המרחבית, על ארבעת גדודיה: חיסול או מעצר של מפקדיה ומרבית אנשיה, תפיסה או השמדה של מפקדות ,נכסים אסטרטגיים נשק ואמצעי-ייצור, מעל פני הקרקע או מתחתיה.
• השניה: חיסול או מעצר של בכירים מחמאס או מהגיהאד האסלאמי שנמלטו מאזורים אחרים לרפיח ומצאו בה את מקלטם.
• השלישית: הפסקת השליטה האזרחית של ממשל חמאס במרחב הזה. פגיעה במנגנוני-השלטון של חמאס ובכללם כוחות המשטרה וביטחון פנים, בתי-כלא ובתי-משפט, וועדות "אזרחיות" לניהול ענייני החירום.
• הרביעית: השתלטות על נתיבי ההברחה ועיצוב מציאות ביטחונית חדשה ברצועת-הגבול, שתימנע הברחות מסיני לרצועת-עזה.
• החמישית: קידום שחרורם של החטופים, בין אם על ידי מיצוי הזדמנויות מבצעיות שיווצרו אגב הלחימה ובין אם בערוץ המשא-ומתן בעקבות הכבדת הלחץ על חמאס.

לכאורה, תנאי הפתיחה של צה"ל במבצע זה, טובים מאלה שבהם התחיל את המערכה בצפון הרצועה או בגזרת ח'אן יונס: ראשית, האוייב מגיע ללחימה כששורותיו חסרות במפקדים ולוחמים שנהרגו, נפצעו או נעצרו. שנית – מלאי אמצעי הלחימה והתחמושת שברשותו הידלדל. שלישית – יכולתו לפגוע בעורף בישראל באמצעות ירי רקטי מוגבלת למדיי. ורביעית – צה"ל מגיע לאחר שרענן את כוחותיו, עידכן את המודיעין שברשותו ושיפר את יכולות הביצוע של לוחמיו, הודות לתהליכי הלמידה שקיים בשלביה הקודמים של הלחימה.

ואולם, מנקודת מבטו של האוייב הוא מוצא בתמונה הכללית גם אורות ולא רק צללים. כך, סדר הכוחות שלו בגזרת הלחימה לא רק שלא נשחק, אלא אף תוגבר על ידי פעילים מהאזורים האחרים. ההיערכות הלוגיסטית שלו משופרת הודות לסיוע ההומניטארי שהוכנס לרצועה. הוא מצוייד בדלק ומזון שמאפשרים לו שרידות ממושכת במנהרות. הוא שואב עידוד מהלחצים שמופעלים על ישראל להפחית את מספר הנפגעים. הוא נהנה מההשתתפות של  איראן וגרורותיה ומהתמיכה המדינית של תורכיה ומדינות נוספות ומעל הכל הוא מבושם מיכולת השרידות שהפגין עד כה מול המכבש הצה"לי ומכך שגם לאחר 200 ימי לחימה, חמאס ממשיך להיות  גורם הכוח המרכזי ברצועת-עזה.

במקביל ליכולות ההתקפיות שלו, צה"ל יידרש לחזק גם את ההגנה מול תרחישים של פיגועים נגד הכוחות  או בעורף, תוך ניצול הקרבה לגבולות או בסיוע מנהרות . כך גם ביחס לאפשרות שחמאס יבצע פרובוקציות באזור גדר הגבול ומול סיני, במטרה לגרום למתיחות בין ישראל ומצרים. רמזים לכך ניתן היה למצוא בהודעה שפורסמה השבוע מטעם "הפלגים הפלסטינים".

מכונת המלחמה המשומנת של צה"ל הוכיחה את עצמה ואין כל ספק באשר ליכולתה להתמודד בהצלחה גם עם האתגר הזה. מצד הדרג המדיני נידרשים גיבוי וחופש פעולה מירבי שיאפשרו לצה"ל הפעלת-אש בעוצמה שתפחית את הסיכון לחיילינו ותביא להכרעה מהירה ככל האפשר של האוייב. במקביל לכך, הוא יידרש כל הזמן לבחון כיצד ניתן לנצל את מצב הלחימה כדי לקדם את שחרור החטופים.

הפעולה ברפיח לא תשלים את מלאכת הכרעתו של חמאס. גם אחריה תידרש עבודה ממושכת בתוככי השטח,  כדי להשמיד את היכולות שיוותרו ולהעמיק את הפגיעה עד להיווצרותה של מציאות חדשה. כך היה גם לאחר "חומת מגן" שפרצה בדיוק לפני 22 שנה. זה לא יהיה קל ולא יהיה מהיר. אך זה הכרחי וזה גם אפשרי.

פורסם בישראל היום, בתאריך 25.4.2024.

מהתקשורת הישראלית והעולמית מתקבל הרושם שהחודש ישראל השיגה את הניצחון הגדול ביותר שלה מאז מלחמת ששת הימים, כשמנעה בהצלחה מתקפת טילים איראנית מסיבית.

באמצעות עשרות סרטונים וסיפורים על מעללי הטייסים הגיבורים, צה"ל עסוק ביחצון יכולותיו הטכנולוגיות. בחוגים דתיים מופצת אלפי ממים ומאמרים הטוענים לנס משמים, לא פחות.

מדובר בהפרזה מוחלטת. במקרה הטוב, ישראל יכולה לרשום הישג טקטי הגנתי, מבורך אמנם, אבל לא ניצחון אסטרטגי. במישור האסטרטגי, ישראל ספגה הפסד צורב כאשר איראן פרצה את מסגרות ההרתעה האמריקאיות והישראליות.

נשיא ארה"ב בוושינגטון נבח "אל" (Don’t!), וירושלים לא האמינה שאיראן תעז לתקוף ישירות את ישראל. אבל איראן העזה למרות הכול. האייטולות השיקו התקפה אדירה בסגנון רוסי שנועדה לגרום נזק רב; מטח המל"טים והטילים בלילה אחד מהגדולים ביותר ששוגרו בהיסטוריה האנושית כנגד מדינה כלשהי.

העובדה שהתקיפה נכשלה – כאשר 50% מהטילים נכשלו בשיגור או התרסקו לפני שהגיעו ליעדם ו-49% נוספים יורטו על ידי ישראל ובעלות בריתה – אינה רלוונטית מבחינה אסטרטגית.

המציאות האסטרטגית הברורה היא שאיראן העלתה את מלחמת 40 השנים שלה נגד ישראל
(מלחמה שהתנהלה דרך שלוחות מאז המהפכה האסלאמית ב-1979) לרמה חדשה, סטרטוספירית (פשוטו כמשמעו, עם טילים בליסטיים שהגיעו מאדמת איראן דרך החלל כדי לפגוע בישראל).

כשמבינים באיזו פרשת דרכים דרמטית מדובר, העובדה שהפגיעה גרמה נזק קטן להפליא מתעמעמת ברקע. אין לכך רלוונטיות לענין כיצד ובאיזה עוצמה ישראל צריכה להגיב.

לכן העצה שלפי הדיווחים העביר הנשיא ביידן לישראל "להסתפק בניצחון", כביכול, להכיל את זעמה, להסתמך על סנקציות מערביות נגד איראן בלבד כ"תגמול חכם", ובאופן כללי "להימנע מהסלמה" – היא שטות מקוממת ומסוכנת.

בנוסף לכישלונו להרתיע את איראן מלתקוף ישירות את ישראל, ביידן תרם כעת לקריסה הפוטנציאלית של ההרתעה כולה נגד איראן בכך שהכריז שהוא לא מחפש עימות עם איראן ושהוא לא ישתתף בשום מתקפת תגמול ישראלית באיראן. זהו טירוף אסטרטגי מהמעלה הראשונה!

כאשר אמריקה חוששת מהסלמה יותר מאשר איראן, הדרך לתבוסה מערבית סלולה. אם ישראל חוששת מהסלמה יותר מאיראן, טהראן תתקדם עד לירושלים עם התקפות נרחבות וחזקות ויותר.

אפשר להיות בטוחים שטהרן תיצור בעתיד מתקפות מוצלחות יותר במטרה להכריע את ההגנות של ישראל. המשטר האירני ינסה לעשות זאת שוב ושוב, בדיוק כפי שחמאס שיגר מתקפות רקטות חוזרות ונשנות כנגד ישראל במהלך 20 השנים האחרונות, כל פעם עם מספר גדול יותר של רקטות ועם רקטות ארוכות טווח ומדויקות יותר.

תארו לעצמכם שרק אחד משמונת הטילים הבליסטיים (מתוך 120) שהצליחו לחדור את ההגנות של ישראל במוצאי שבת האחרון היו נופלות על בניין רב קומות בתל אביב, ולא בבסיס אווירי ממוגן היטב בנגב ובסביבתו. מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה פוגע בכור הגרעיני בדימונה שנמצא ליד הבסיס האווירי המדובר? מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה מצייד בראש נפץ גרעיני? מה אם לישראל לא הייתה התראה מוקדמת על עוד מתקפה איראנית שכזו (כפי שהייתה לה הפעם) כדי שתוכל ליצור תוכנית הגנה אווירית מבעוד מועד?

זכרו שכל מטוס קרב בארסנל הישראלי היה באוויר במשך שמונה שעות רצופות במוצאי שבת 14 באפריל, בנוסף למטוסי קרב ומערכי מודיעין אוויריים של ארבעה חילות אוויר מערביים ולפי הדיווחים גם כמה חילות אוויר ערביים מבעלות בריתה של ישראל. בנוסף כל כוחות המילואים של מערך ההגנה האווירי של ישראל (כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2 ו-3 וכדומה) היו בכוננות. בוודאי שלא מדובר במצב שיתקיים בכל פעם שאיראן תחליט לתקוף ישירות, ללא הודעה מוקדמת, את ישראל.

הרתעה היא משימה מסובכת וקשה להשגה, תוצאה של פעולות הגנה ודיפלומטיה. היא מהווה מבנה שדורש תחזוקה מתמדת או שתתפוגג. מבחינה פסיכולוגית, הרתעה נמדדת ב"התנהגות שלאחר מכן", כלומר המתקפה האיראנית תיחשב מוצלחת אם תניא את ישראל מהתקפות עתידיות נגד מנהיגים ונכסים איראנים.

לעומת זאת, התקיפה האיראנית תיחשב ללא מוצלחת – לא בגלל שהנזק שהיא התכוונה לגרום נמנע – אלא אם ישראל תמשיך לפגוע במנהיגים ובנכסים איראנים בתוך איראן ובאזור. התקפות שכאלה נחוצות כדי למנוע את השאיפות ההגמוניות והמאמץ הצבאי הגרעיני של טהרן.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות להרתעה הישראלית הוא שהתפיסה שישראל "תקועה" תכה שורשים בטהרן או ברחבי העולם. המצב הכי לא בריא שייתכן הוא שישראל תהיה "תקועה", ללא התקדמות מבחינת ריסוק חמאס בעזה (רפיח), בעימות עם חיזבאללה בלבנון, בדיכוי חוליות טרור ביהודה ושומרון, בפגיעה במאחזי משמרות המהפכה בסוריה ובחבלה במתקני הגרעין באיראן.

קיפאון, או מצב שבו ישראל נפגעת מדינית או צבאית מכל כיוון ע"י בעלי ברית חלשות (גם אם לאלו כוונות טובות), או על ידי אייתולות שיעיות מלאות ביטחון ובת בריתם הרוסית – הוא עמדה בלתי מתקבלת על הדעת ומסוכנת עבור ישראל.

במקום זאת, ישראל צריכה להשתחרר מהפרדיגמות האסטרטגיות המיושנות ומהמגבלות הדיפלומטיות הבלתי אפשריות ששלטו לפני 7 באוקטובר ו-14 באפריל – שני תאריכים המהווים קווי פרשת מים עבור ישראל.

באופן כללי, המטרות האסטרטגיות של ישראל הפכו בעשורים האחרונים למצומצמות מדי לתחושתי, עקב פגיעה מתהליך השלום הכושל של אוסלו עם הפלסטינים ותהליך השלום הכושל של אובמה עם האיראנים. מהלכים אלו תיעדפו שקט, שיתוף פעולה, הנמכת קומה, והישרדות – על חשבון עקרונות, דומיננטיות, וניצחון. הם הובילו לעמדות פחדניות במקום לעמדות ההתקפיות הנחוצות לאור המצב.

כתוצאה מכך, בימים אלו ממש ידידיה רכי הלב של ישראל דוחקים בה לנטוש את מטרתה לחסל את חמאס; במקום זאת היא נדחפת לעבר תיעדוף צעדים הומניטריים לטובת אוכלוסיית האויב; לצמצם את זעמה על הפלישה, הרצח, ההתעללות וההשפלה של אזרחיה כולל ישראלים חטופים המוחזקים כבני ערובה במשך יותר משישה חודשים; ולהסכים עם שחרור מחבלים פלסטינים (כולל פושעי הנוחבה של חמאס).

על ישראל מופעל גם לחץ לספוג את המכות המתמשכות של חיזבאללה, לרבות פינוי האוכלוסייה מצפון ישראל ולהסתפק בעוד "הסדר" דיפלומטי חסר ערך, שלא יחזיק מים ורק ינציח את האיום האיראני מדרום לבנון. ובנוסף מופעל עליה לחץ להימנע מ"פעולת תגמול שתוביל להסלמה" כתגובה להתקפה האיראנית חסרת התקדים.

אם תאומץ, מדיניות זו מסתכמת בתבוסה אסטרטגית גדולה לישראל. היא תעמיד בספק את כוחה של ישראל להתקיים כאומה עצמאית במזרח התיכון.

הקמפיין הנוכחי של ממשל ביידן שמבקש לעכב, להניא ובסופו של דבר למנוע כיבוש צבאי נוסף בעזה, ולעכב, להניא ולבסוף למנוע עימות נוסף עם איראן – מלווה באיומים מתמשכים לשלול גיבוי דיפלומטי ואספקת נשק לישראל אם ירושלים לא תקשיב לאזהרות שמגיעות מוושינגטון –מהווה נוסחה לתבוסה גדולה. ככזה, חובה להתנגד לו.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 26.4.2024.