דרישת מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש מיידית במלחמה בעזה, שהתקבלה מבלי שארה"ב הפעילה את זכות הווטו שלה, היא התפתחות שלילית ביותר מבחינת ישראל. זו הפעם הראשונה שישראל נדרשת לעצור את המלחמה בלי תנאי ובלי שהיא מקבלת דבר בתמורה. עד עכשיו התנהלו שיחות על הפסקות אש במסגרת עסקה שבה חמאס ייתן דבר־מה בתמורה; כעת, זו הפעם הראשונה שהדרישה להפסקת אש מוצגת בנפרד מהדרישה לשחרור החטופים שבידי חמאס. מכיוון שחמאס ממילא אינו מחויב להחלטות המתקבלות בפורומים בינלאומיים ואינו נשמע להן, ההחלטה למעשה מתייחסת אך ורק לישראל.

ייתכנו כמה הסברים להחלטה האמריקנית להימנע מהטלת וטו. אחד מהם הוא הצורך הפנימי של ממשל ביידן לשאת חן בעיני מצביעים מהקצה השמאלי של המפה או בעיני מצביעים ממוצא ערבי במדינות מתנדנדות כמו מישיגן, שאינם שבעי רצון ממדיניות ארה"ב במלחמה. כמעט בכל סקר הציבור האמריקני מבטא תמיכה רחבה מאוד בישראל, אך באוכלוסיות מפתח מסוימות, כגון צעירים ומצביעים מוסלמים במדינות מתנדנדות, ביידן אכן נפגע בגלל תמיכתו עד עתה בישראל.

מטרת התקפת החמאס בשביעי באוקטובר הייתה להוות את הבסיס להכרה במדינה האיסלמית, שארגון החמאס רוצה להקים מהנהר ועד לים. הסיכוי להכריע את חמאס ולהשיג את הניצחון הישראלי, צריך להיעשות על ידי הכרעת האמונה היוקדת שלהם, תוך שימוש בשני עקרונות דתיים שאותם אפרט.

בניגוד למה שמקובל לחשוב בגופי הביטחון במדינת ישראל, הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל איננו סכסוך על טריטוריה. הסכסוך הפך מאירוע טריטוריאלי למלחמת דת לפני 100 שנה ע"י המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני. חמאס מאמין כי כל ארץ ישראל, מהנהר לים, הינה אדמה מוסלמית קדושה שיש להכיל עליה את עיקרון הצומוד (ההיצמדות לקרקע) ובשל מצווה קדושה זו יצא למלחמת קודש (ג'האד) בחג שמחת תורה.

ישנם שני עקרונות אסלאמיים שמאפשרים לכונן הסכם אי לוחמה עם אויבים מבחינת האסלאם: עקרון "חולשת המאמינים" ועקרון "טובת האומה".

עיקרון חולשת המאמינים, שנקרא גם סולחה בזמן חולשה, מאפשר למוסלמים להסכים לשלום עם אויבים כאשר המאמינים נמצאים במצב של פגיעה או חוסר ביטחון. כאן בא לידי ביטוי גם עיקרון טובת האומה. כשהמאמינים חלשים וקיימת סכנה לשלומם ולביטחונם, טובת האומה מאפשרת עשיית שלום עם האויב.

אחת הבעיות המרכזיות במימוש העקרונות הללו ע"י אויב מערבי, הינה חוסר ההבנה המערבית בעומק החשיבות של מושג ההכרעה. לדוגמא, אם האויב מבקש הסכם השלום, זוהי הוכחה לחולשתו, ובכך מתבטל עיקרון חולשת המאמינים של הלוחמים המוסלמים.

אחת מהדרישות העיקריות של חמאס וסינוואר הינה החזרת תושבי צפון הרצועה לבתיהם, מחיר שישראלים שאינם מכירים את התרבות המוסלמית ששים לקבל. מה בסך הכל מבקשים יאמרו הלא מבינים? חזרה של 2000 איש ביום למשך 80 יום זה בסה"כ לתת לאזרחים בלתי מעורבים לחזור לחייהם.

אז בואו נעשה סדר גם בעניין זה: רצועת עזה, החל ממהפכת החמאס ועד שואת יישובי העוטף, זו מדינת חמאס. חמאס הקים ברצועה את החליפות האסלאמית הפלסטינית שמטרתה לחבור לרעיון החליפות המוסלמית של האחים המוסלמים. יחיא סינוואר ובכירי הארגון חשו מספיק בטוחים וחזקים לפתוח במלחמת ג'יהאד כנגד ישראל שמטרתה להביא את ישראל המובסת להכרה שהיא חלשה עד כדי כניעה לדרישות חמאס, לאפשר הקמה של מדינה פלסטינית ולשחרר את כל האסירים שברשות ישראל.

הדרך היחידה להפוך את הקערה על ראשם של סינוואר ובכירי החמאס הינה הכרעה בלתי מתפשרת, עד שיגיעו להבנה שחולשת המאמינים וטובת האומה הינה עילה לכניעתם. הסכמה עם דרישותיו המוגזמות של סינוואר הינה הדרך הבטוחה להשיג את ההפך. החזרה של תושבי צפון הרצועה לבתיהם, מבחינת סינוואר, משמעותה ניצחון, משום שהוא קוטע ואף מחזיר את ההפסד של האדמה. החזרת התושבים לצפון הרצועה הינה הלכה למעשה החייאת הצומוד והיא תהווה מנוף מורלי להמשך הלחימה בישראל.

ישראל צריכה להשלים את הלחימה בכיבוש רפיח, בניתוקה מהצד המצרי והכרעת החמאס צבאית ואזרחית. יש להפעיל לחץ על הקטארים באמצעות ארה"ב, שצריך לבוא לידי ביטוי בדרישה אמריקאית לסילוק בכירי החמאס מקטאר. כל עוד יחיא סינוואר וחבר מרעיו לא יחושו את החרב על הצוואר, לא יהיה סיכוי להשיב את החטופים.

כאשר ארה"ב לא הטילה ווטו במועצת הביטחון היא למעשה החזירה את התקווה ללבבות בכירי חמאס. האמריקאים אינם מבינים את המזרח התיכון, ואינם מבינים לוגיקה איסלאמית, מהם – אין לי ציפייה, אבל מדדי ברנע ורונן בר יש לי ציפייה בסיסית – אל תכניסו גולים עצמיים.

פורסם במעריב, בתאריך 31.3.2024.

דברי הברכה של חמאס על ההחלטה שקיבלה מועצת הביטחון, תוך הימנעות ארה"ב, הם עדות מובהקת לעידוד שארגון הטרור שואב ממנה. בחמאס מבינים כי ממשל ביידן חותר להביא לסיום המלחמה באמצעות עסקה לשחרור החטופים גם בלי שיושגו כל מטרותיה של ישראל ובינתיים הוא כובל את ידיה מלפעול ברפיח, מאלץ אותה להגדיל את הסיוע ההומניטרי ומאפשר לקהילה הבינלאומית לקבל החלטות אשר מכרסמות במעמדה. כשמלאכתו נעשית בידי אחרים, כל שנותר לחמאס לעשות הוא לדבוק בדרישותיו המוגזמות, למשוך זמן ולשמור את אנשיו מפני כוחות צה"ל שפועלים ברצועה, אמנם באופן איכותי אך בהיקף מוגבל.

עמדה זו פוגעת בישראל, עלולה להקרין על זירות נוספות מלבד עזה, מחלישה את המאמצים לשחרור החטופים, ולמעשה בראייה ארוכת טווח היא פוגעת אפילו באינטרסים של ארה"ב עצמה, שהרי גם בסעודיה ובשאר מדינות העולם רואים כיצד וושינגטון מתייחסת לבת הברית החשובה שלה בשעת מלחמתה. כמו ישראל הן לא ישכחו את התייצבותו המרשימה של ביידן לצידה מייד לאחר הטבח. אך הם לא יתעלמו גם מהלחצים שנתלוו לכך, ככל שהתארכו הימים.

העימות בין וושינגטון לירושלים בשבוע החולף חידד גם אצל גורמי הממשל האמריקני את ההבנה כי ביחס לצורך להכריע את חמאס ולשחרר את החטופים גם יחד קיימת הסכמה רחבה של הציבור הישראלי. התעקשות הממשלה על כך נובעת מהבנת ההשפעות הדרמטיות שעשויות להיות למלחמה זו על מעמדה ועוצמתה של ישראל, אך היא גם משקפת את העמדה האותנטית שרווחת בציבור.

דווקא עתה, נוכח סירובו של חמאס להיענות להצעה שהוצגה לו לעסקת שחרור החטופים, על וושינגטון לתמוך בהגברת הלחץ מצידה של ישראל וליזום בעצמה מהלכים שיבהירו כי יש מחיר למשיכת הזמן מצד חמאס.

לפגוע בכל בכירי חמאס

כך, לרשות ארה"ב מנופי לחץ לא מבוטלים על קטאר – המתווכת הלא נייטרלית מול חמאס – החל מהחלטה על הערכה מחודשת של היחסים עימה ועד להשעיית הסכמים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים, ובחינת האפשרות להעברת הבסיסים האמריקניים שבה לאיחוד האמירויות או לסעודיה (דבר שיוכל לתרום גם לתהליכי הנורמליזציה באזור). עד כה ארה"ב נמנעה מלעשות שימוש במנופים אלה, אך הנחתם על השולחן יכולה להפעיל לחץ עקיף על מקבלי ההחלטות בחמאס. יש לזכור כי כשם שארגון חמאס חשוב לקטאר – כך קטאר חשובה לחמאס.

צעד נוסף שמתבקש גם ללא קשר לעסקת החטופים הוא גירוש הנהגת חמאס מאדמת קטאר. אם היתה הצדקה להשהות צעד זה לצורך המו"מ, הרי שהיא בטלה עם קבלת סירוב חמאס.

נוסף על כך, נכון כי ישראל תרכז מאמץ לפגוע באופן שיטתי בכל בכירי חמאס היושבים בחו"ל. זה נחוץ כדי לרסק את הארגון, לשבש את יכולת השליטה והתיאום בין זרועותיו וכדי למנוע את התאוששותו בעזה. בלי מפקדה יעילה בחו"ל, ולאחר שיושגו פגיעה אנושה ביכולותיו הצבאיות והשלטוניות בעזה ונטרול תשתיותיו ביו"ש, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים כארגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה, ויעד שהאמריקנים היו צריכים לדחוף להשגתו במסגרת מאמציהם לעיצוב סדר אזורי חדש.

לא פחות חשובה מכל הצעדים שלעיל היא הלכידות הישראלית. דומה כי המחלוקת הפנימית חוזרת להיות נוכחת בחיינו עם כל תחלואיה. עלינו לזכור כי ההתייצבות המשותפת היא הנכס המשמעותי ביותר של ישראל בהתמודדותה מול האתגרים הקשים, לא רק בזירת הקרב אלא גם בחזית המדינית. בלעדיה נתקשה להשיג את המטרות החיוניות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.3.2024.

הימנעות ארה"ב מלהטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון שאיננה מתנה הפסקת אש בשחרור החטופים, והחלטת ראש הממשלה נתניהו בתגובה שלא לשגר את השר דרמר ואת ראש המל"ל הנגבי לוושינגטון, מביאים את המתיחות בין ישראל לממשל בייידן לשיא חדש. ברקע לכך הפערים בין הצדדים בהבנת תמונת המלחמה והיום שאחריה, וסדרי העדיפויות השונים שלהם לגבי המהלכים הנדרשים כעת. כל זאת מעבר לשיקולים הפוליטיים המשפיעים לפחות על הנשיא האמריקני ולהבדלים בין תפיסות העולם של מנהיגי שתי המדינות.

בראש סדר העדיפויות האמריקני עומד, כמעט מתחילת המלחמה, הצורך למנוע ככל האפשר פגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה. הממשל משוכנע, כתוצאה מתעמולת חמאס ומהדהדיה בתקשורת הבין-לאומית, המתחברת היטב לתפיסת עולמו הליברלית-הומניסטית, שישראל איננה דואגת מספיק למניעת סבל מהציבור הפלסטיני, שחמאס איננה מייצגת אותו (ולא יעזרו כל סקרי דעת הקהל שבעולם, כי העובדות אינן חשובות).

לפיכך הוא מפעיל לחץ גובר והולך על ישראל לצמצם את היקף הפעילות הצבאית ולאפשר כניסה של הרבה יותר סיוע הומניטרי לעזה. הממשל מעוניין אומנם בהכרעה של חמאס, כדי לאפשר התקדמות לעבר פתרון שתי המדינות, אך הוא שכנע את עצמו ומנסה לשכנע את ישראל כי ניתן להשיג יעד זה ללא פעולה צבאית נרחבת ברפיח, העלולה להיות כרוכה, לדעתו, בפגיעה ניכרת באזרחים פלסטיניים. מהי הדרך המסתורית להשגת היעד? לממשל פתרונים.

בראיית הממשל המלחמה היא בין ישראל לחמאס, ולמרות התגייסות חיזבאללה, החות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק ובפועל איראן, העומדת מאחורי כל אלה, לסייע לחמאס, אין לייחס לה הקשרים רחבים יותר, ובכל מקרה יש למנוע את הפיכתה לסכסוך אלים אזורי שארה"ב תיגרר למעורבות בו בניגוד לרצונה.

האמריקנים ניהלו שיחות ישירות עם איראן כדי להבטיח שכך יהיה. הם הצליחו בדרך זו, ובאמצעות פגיעה כואבת במיליציות בעיראק, להביא לצמצום ניכר בתקיפות נגד בסיסים אמריקניים, והם ממשיכים במאמציהם למצוא פתרון מדיני לחילופי האש המתמשכים בגבול הצפון ולגבות מחיר מהחות'ים כדי להגן על נתיבי השיט הבין-לאומיים בים האדום. התעקשותה של ישראל לפעול צבאית ברפיח מסכנת בראיית וושינגטון את הסיכוי להבטיח את מניעת התרחבות המלחמה.

ולבסוף, הממשל רואה במלחמה הזדמנות לחולל שינוי פוליטי בישראל ולהרחיק סוף סוף את נתניהו מראשות הממשלה. ממשלים דמוקרטיים ייחלו לכך מזה שנים רבות ועתה, לדעת גורמים בממשל, נוצרו נסיבות שתאפשרנה לקדם יעד זה, או למצער להכריח את נתניהו לאמץ מדיניות נוחה יותר ולוותר על השתתפות הגורמים הנתפסים כקיצוניים בממשלתו. הסנטור צ'אק שומר היטיב לבטא גישה זו כשקבע שנתניהו הוא חלק מהבעיה. גורמים בממשל טוענים שהחלטת ראש הממשלה לא לשגר את דרמר והנגבי נובעת ממניעים פוליטיים, ועל כך נאמר "הפוסל במומו פוסל".

בכל הנקודות האלה, התפיסה הישראלית היא כמעט הפוכה מזו של הממשל האמריקני. ישראל רואה בהכרעת החמאס ובשחרור החטופים את היעדים העיקריים של המלחמה. היא מנסה אומנם לצמצם במידת האפשר את הסבל של אזרחים בעזה, הנגרם בעיקר בשל השימוש הציני של חמאס באוכלוסייה כמגן אנושי ובפגיעה בה כמנוף לקידום יעדיה, אך ישראל מתייחסת לכך כאילוץ ולא כמטרה עליונה, ואינה עושה די כדי להפריך את תעמולת השקרים של חמאס ושותפיו.

ישראל גם פוסלת את הרעיון של קידום פתרון הקסם המנותק מהמציאות של שתי המדינות תוך העברת האחריות האזרחית בעזה לנציגי הרשות הפלסטינית החלשה, המושחתת ומעודדת הטרור. לדעת נתניהו, "היום שאחרי" חייב להבטיח שעזה לא תהיה בסיס למתקפות טרור. ישראל גם משוכנעת שהמלחמה שבה פתח חמאס היא חלק מהמאמץ שמובילה איראן באמצעות שלוחיה, ושותפים לו כלל גורמי האסלאם הקיצוני, כדי להחליש ולהכריע לא רק את ישראל אלא גם את מדינות ערב הפרגמטיות, ואת המערב וארה"ב בראשו.

ויכוח בין שותפות אסטרטגיות

למרות הכול, חשוב לזכור שזו עדיין מריבה בין בעלי ברית המחויבים לשותפות האסטרטגית ביניהם, המקיפה תחומים חיוניים ובראשם הסיוע הביטחוני ושיתוף הפעולה המודיעיני. עדות לכך ניתן למצוא בתכיפות המפגשים בדרגים בכירים, בהמשך הסיוע הצבאי ואפילו בניסיון המגושם של הממשל לטעון שהימנעותו מלהטיל וטו איננה משקפת שינוי במדיניותו.

בתוך כך, מה שמדאיג אולי אפילו יותר מהמתיחות הגוברת כרגע זו החרפת המגמה של נכונות לתמוך בתפיסות העוינות לישראל, חלקן ממש אנטישמיות, בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. הממשל פוסל אומנם טענות כי ישראל היא מדינת אפרטהייד המבצעת פשעי מלחמה עד כדי רצח עם ומתעמרת במכוון בפלסטינים, אבל התייחסות כזו לישראל נהיית יותר ויותר מקובלת על הצעירים האמריקנים, בעיקר באוניברסיטאות, ובמבט לעתיד היא הרת סכנות.

המודעות למגמה מסוכנת זו היא הכרחית בשעה שישראל מגבשת את מדיניותה מול ארה"ב. על ישראל להבהיר מחד גיסא כי יש גבול ליכולתה להתאים את הצעדים שהיא נוקטת, מתוך דאגה לביטחונה, לתפיסה האמריקנית, וביטול הביקור בוושינגטון היה לשעתו צעד סביר להמחשת נחישות זו. בהמשך תצטרך הנחישות הזאת להתבטא גם במימוש הכוונה להשתלט על רפיח, למרות ההתנגדות האמריקנית.

מאידך על ישראל להמשיך בהידברות עם ארה"ב בכל הרמות, כדי להציג בפני ההנהגה והציבור האמריקני את מדיניותה ולהצדיקה, ולהבהיר כי המדיניות האמריקנית שגויה ובפועל מעצימה את חמאס ומביאה אותה להקשיח את עמדותיו הן בסוגיית החטופים והן לגבי הפסקת האש. כך הממשל מביא דווקא להחמרת מצב האוכלוסייה.

הנכס החשוב ביותר של ישראל בהקשר הנוכחי הוא ההסכמה הרחבה בציבור באשר לצורך להכריע את חמאס ולשחרר את החטופים גם יחד. נראה שהאמריקנים מתעלמים מהכוח שיש בלכידות הישראלית בנושא זה, ותקועים בהערכה שהפילוג סביב מנהיגותו של נתניהו הוא המעצב העיקרי של החברה והמדיניות הישראלית כלפי עזה. כך נוצר דו-שיח בעייתי של חרשים, שבו כל צד מתבצר בעמדתו.

פורסם ב-N12, בתאריך 28.3.2024.

האמריקאים כשלו בהבנת הדיאלקטיקה הנוכחת בפוליטיקה הישראלית, כאשר לצד ביקורת חריפה ונוקבת של חלק גדול בציבור הישראלי על ממשלת נתניהו יש הסכמה רחבה מאוד לגבי מטרות המלחמה וההכרח שבמימושן. ה"הישג" היחיד מבחינת ארצות הברית הוא הפגיעה בראש ממשלת ישראל נתניהו.

בפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר נמנעה ארה"ב מלהטיל וטו על שתי הצעות החלטה שהונחו לאישורה של מועצת הביטחון של האו"ם. אומנם שתי ההחלטות שהתקבלו אינן מחייבות מכיוון שלא התקבלו מכוח פרק 7 של אמנת האו"ם, המתיר את אכיפת ההחלטה באמצעות הפעלת סנקציות, אלא שבכל מקרה מדובר בתקדים מסוכן ובעייתי בהתנהלות ארה"ב בהקשר של המלחמה נגד חמאס בכלל, ובכל הנוגע למערכת היחסים עם ישראל בפרט. מה גם שיש כבר מדינות שמצאו שלל רב בהחלטה. כך נשיא קולומביה גוסטבו פטרו, שהודיע שינתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל אם ישראל לא תממש את החלטת האו"ם.

הימנעותה של ארה"ב מלהטיל וטו על ההחלטה הקוראת להפסקת אש מיידית בשל הרמדאן, שבה אין כל התייחסות לנושא החטופים, וההחלטה השנייה שבה מופיעה הקריאה להפסקת אש מיידית ולשחרור החטופים ללא כל תנאי אך אינה מתנה את הפסקת האש בשחרור החטופים, מצביעה על שינוי מהותי בגישתה של ארה"ב למטרות המלחמה שהגדירה ממשלת ישראל ושבהן תמכה ארה"ב באופן מלא ונחרץ בחודשים הראשונים של המלחמה.

אומנם אין זו הפעם הראשונה שארה"ב נמנעת מלהטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון נגד ישראל, כך למשל הימנעות ארה"ב מהטלת וטו על החלטה 2334 נגד ההתנחלויות שהתקבלה בדצמבר 2016, שלהי כהונתו השנייה של אובמה כנשיא ארה"ב. אלא שאז מדובר היה בשלהי כהונתו של נשיא דמוקרטי מכהן ושלא בעת מלחמה. לכן, בכל מבחן השוואתי מדובר במהלך אמריקאי חריג בחריפותו ובחומרתו, ויש בכך כדי להעיד על עומק המשבר בין המדינות, ובעיקר בין המנהיגים.

בהימנעותה פעלה ארה"ב בכוונת מכוון להחליש את ישראל ולהכשיר את התנאים לכפיית הפסקת המלחמה באמצעות עסקה לשחרור החטופים והפסקת אש ממושכת, שבהמשכה עוד שלב בעסקה ועוד הפסקת אש, כשהמשמעות הברורה היא הפסקת המלחמה, גם במחיר אי מימוש מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל ונתמכו על ידי ארה"ב.

אם יש מי שמטיל ספק במהות ההחלטה שהתקבלה, בזכות ההימנעות האמריקאית, ובמשמעויותיה הבעייתיות, די להקשיב לדברי הברכה של חמאס על ההחלטה. העובדה שחמאס מברך על ההחלטה מעידה שמדובר בהחלטה הפועלת לטובתו ושיש בה כדי לקדם את מטרותיו, ולכן בהכרח זו החלטה רעה לישראל ופוגעת באינטרסים חיוניים שלה.

יש התולים את ההחלטה האמריקאית בשיקולי פנים הקשורים לקמפיין הבחירות של הנשיא ביידן, ולצורך לפייס את האלקטורט המוסלמי ואת זה הפרוגרסיבי לאור מצבו הקשה והביקורת הקשה המוטחת בו ובממשל האמריקאי על התמיכה בישראל. יש מי שתולים זאת באי שביעות רצון ותסכול עמוק של הנשיא והממשל מהתנהלות ממשלת ישראל וראש הממשלה נתניהו, הנתפסת כגרירת רגליים והימנעות מהתייחסות ליום שאחרי, ובעיקר מתריסה כלפי ארה"ב ובכירי הממשל ובכללם הנשיא עצמו. סביר שאלו אכן גורמים משפיעים, אלא שנראה שהסיבות לכך מהותיות יותר ונוגעות לרצון האמריקאי לייצר הישג מדיני משמעותי, שיהיה בו כדי לקדם את חזון הארכיטקטורה האזורית החדשה כציר נגדי לציר האיראני, למנוע את התרחבות המלחמה האזורית ולהימנע בכל מחיר מעימות ישיר עם איראן ומנוכחות צבאית אמריקאית במזרח התיכון, במובן של "מגפיים על הקרקע", קרי, השתתפות פעילה נרחבת של חיילים אמריקאים במלחמה במזרח התיכון.

אבן הראשה של החזון או האסטרטגיה האמריקאית היא הפסקת המלחמה ברצועת עזה באופן הכורך את שיקום הרשות הפלסטינית והחזרתה לרצועת עזה וקידום רעיון שתי המדינות. לגישת האמריקאים, הפסקת המלחמה תאפשר לסיים את הלחימה בצפון נגד חיזבאללה ולקדם הסדר מדיני ברוח החלטה 1701, להביא לחידוש תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית ולשכנע את איראן לרסן את שלוחיה, בעיקר את החות'ים.

מאחר שהפסקת המלחמה ברצועת עזה היא אבן הראשה של התהליך כולו, ארה"ב נכונה לכפות על ישראל את הפסקת המלחמה גם במחיר אי השלמת מטרות המלחמה ובטרם פורקו המערכות השלטונית והצבאית של חמאס ברצועת עזה. הנחת העבודה האמריקאית, כך לפחות נראה, היא שחמאס יחדל מלהיות ריבון ברצועת עזה בזכות חזרת הרשות הפלסטינית או מי מטעמה לרצועת עזה.

ספק אם בכירי הממשל האמריקאי אכן מאמינים שקיימת היתכנות לחזרת הרשות לרצועת עזה וליכולתה של הרשות לפעול כשלטון אפקטיבי ברצועה. יש להניח שבכירי הממשל גם מבינים שמינויו של מחמד מצטפא לתפקיד ראש ממשלת הטכנוקרטים החדשה של הרשות הפלסטינית הוא סוג של אחיזת עיניים, שלא יוביל לקידום רפורמות משמעותיות ברשות הפלסטינית. לפיכך, קשה שלא להתייחס להחלטה האמריקאית להימנע מהטלת וטו כאל משהו עמוק יותר, שמזכיר את עצירת ישראל בשלהי מלחמת יום כיפור מלהשמיד את הארמיה המצרית השלישית.

נדמה שבשני המקרים המוטיבציה דומה: לא לאפשר לישראל ניצחון כדי שזו תמשיך לדמם שנים רבות, באופן שיעמיק את תלותה בארה"ב ויְקבע את המציאות של יחסי פטרון-לקוח. ייתכן  שאנחנו נחשפים כאן לשיקול אסטרטגי עמוק, קר, ציני ואכזרי שתכליתו הבטחת האינטרסים האמריקאים גם במחיר אינטרסים חיוניים של ישראל. אם אלו לא השיקולים שמנחים את התנהלותה של ארה"ב, אזי מדובר בהתנהלות המבטאת חוסר הבנה עמוק של המתרחש במזרח התיכון והיא עתידה לגרום לרבים באזור, ובכללם בעלי ברית קרובים, לשלם מחירים כבדים.

ההחלטה שקיבלה ארצות הברית מהווה פגיעה אנושה בניסיונות של וושינגטון לקדם ארכיטקטורה אזורית הנשענת על ערב הסעודית ועל מדינות הסכמי אברהם. אם ארצות הברית נוטשת את בעלת בריתה המרכזית במזרח התיכון, מה צריכות להבין בעלות בריתה האחרות באשר למחויבות של ארצות הברית כלפיהן?

ארצות הברית ניסתה לקדם ברית הגנה משולשת עם ערב הסעודית וישראל, אולם נדמה כעת שהחלום הזה התרחק מאוד ומעמיד את בעלות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון בפני שוקת שבורה, כשחמאס עלול להיוותר על מכונו כגורם שלטוני ברצועת עזה, מה שיפיח רוח איתנה במפרשי ציר ההתנגדות על כל רכיביו, ובדגש על איראן כמובילת הציר, כמו גם במפרשי האחים המוסלמים וארגוני ג'יהאד אחרים במרחב.

איראן מתבססת במרחב הנוחות שארה"ב מייצרת עבורה, סופקת ידיה בהנאה כשהיא  רואה כיצד ישראל הולכת ומבודדת מבעלות בריתה וידידותיה, מה שמאפשר לה להמשיך ולאתגר את ארצות הברית באמצעות השליחים שלה, וכמובן לשעוט לעבר פרויקט הגרעין הצבאי שלה.

להחלטה האמריקנית גם משמעויות מיידיות באשר למוטיבציה של חמאס לקדם עסקת חטופים. חמאס רואה שהלחץ על ישראל גובר, וכל שהוא צריך לעשות הוא להמשיך להשהות את תשובתו ולהעלות את המחיר. הפעולה האמריקאית והלחץ על ישראל להימנע מלהשלים את הפעולה ברפיח מספקים רוח גבית עצומה להנהגת החמאס ברצועת עזה ומבססים עוד יותר את התמיכה העממית והפוליטית בארגון שקיימת כבר ממילא, כמו גם רוח גבית לציר ההתנגדות לא רק בעזה, אלא גם בלבנון ובעיקר באיראן.

ה"הישג" היחיד מבחינת ארצות הברית הוא הפגיעה בראש ממשלת ישראל נתניהו. האמריקנים במעשיהם מעמיקים את הקרע עם ראש הממשלה מתוך הבנה שייתכן שיהיה בהחרפת המשבר כדי להוביל לבחירות בישראל ולהקמה של ממשלה ידידותית יותר לרעיונות האמריקניים. היטיבו לבטא את הדברים סגנית הנשיא קמילה האריס, שהבחינה בין ראש הממשלה והממשלה לבין העם בישראל, ומנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הסנאטור צ'אק שומר, שקבע בנאומו בסנאט שראש הממשלה נתניהו איבד את דרכו ושיש לקיים בחירות חדשות בישראל. לצד זאת, ראוי להתייחס גם לדברים הפומביים של נתניהו לגבי הפעולה ברפיח אף ללא הסכמה אמריקאית. למרות שיש היגיון בדברי ראש הממשלה ובהתיחסותו להתנהלות האמריקנית, לא נכון היה להעצים את המשבר בהתבטאויות פומביות ובהעלבת מזכיר המדינה במהלך ביקורו האחרון. זאת, גם אם לכל ברור שלא היה בכך כדי להסיט את האמריקאים ממסלולם.

גם כאן שגו האמריקאים בהבנתם את החברה ואת הפוליטיקה בישראל, עניין מסובך למדי גם עבורנו כישראלים. הם כשלו להבין את הדיאלקטיקה הנוכחת בפוליטיקה הישראלית, כאשר לצד ביקורת חריפה ונוקבת של חלק גדול מהציבור הישראלי על ממשלת נתניהו יש הסכמה רחבה מאוד לגבי מטרות המלחמה וההכרח שבמימושן, התנגדות רחבה מאוד לחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה וחוסר אמון עמוק בפלסטינים ובהיתכנות של פתרון שתי המדינות. גם רוב מתנגדי נתניהו ידחו מעורבות אמריקאית בוטה בפוליטיקה הישראלית וניסיון לכפות על ישראל את הפסקת המלחמה טרם מימוש מטרותיה.

לפיכך, סביר להניח שהמהלכים האמריקניים לא ישיגו את השינוי הנדרש לשיטתם בפוליטיקה הישראלית, אלא שהם עשויים אף להגדיל את התמיכה בנתניהו, שייתפס כמי שעומד על משמר האינטרסים הישראליים והכבוד הלאומי בהתעקשותו להביא למימוש מטרות המלחמה גם במחיר החרפת העימות עם הממשל האמריקאי, שבסנטימנט הציבורי בישראל נתפס כמתרחק מישראל ומהתמיכה שהפגין בה ובמטרות המלחמה בחודשים הראשונים וכמי שנוהג בישראל שלא כבבעלת ברית.

המשבר המתחולל בין ישראל וארצות הברית ביממה האחרונה אינו צריך להפתיע אותנו. לכל אורך השנים מקום המדינה ועד ימינו אלה כל הממשלות בישראל מצאו עצמן בעימות עם הממשלים האמריקנים סביב סוגיות מהותיות בחיי המדינה. ארצות הברית התנגדה להכרזה על הקמת המדינה בעיתוי שנבחר; היא שללה לחלוטין את הצידוק של מדיניות התגמול. היא התנגדה להעברת משרדי הממשלה לירושלים. היא התנגדה למלחמת סיני וכמובן למימושו של "פרויקט דימונה", ועוד ועוד תקצר היריעה מלמנות את המחלוקת הקשות בין ישראל וארצות הברית לאורך השנים.

הפעם נסבה המתיחות סביב המשך ניהולה של המלחמה של ישראל נגד החמאס. ארצות הברית מלכתחילה תמכה ביעדי המלחמה שהציבה ישראל. גם היום מדברים נציגיה על הצורך בהבסת החמאס ובהחזרת החטופים.

יחד עם זאת ברור לכל כי ממד הזמן שחק את עוצמתה של המחויבות האמריקנית כפי שקיבלה ביטוי בימים הראשונים שלאחר ה-7 באוקטובר. מה שהיה ברור מאליו בתקופה הראשונה שלאחר ה-7 באוקטובר, כאשר היקפי הזוועה שעברה מדינת ישראל ואזרחיה, היו עדיין "טריים" בזיכרון הקולקטיבי, אינו תקף כיום, כחצי שנה לאחר אותם אירועים קשים שישראל מעולם לא חוותה כמותם מיום הקמתה.

את הזיכרון החי של זוועות ה-7 באוקטובר תפסו עד מהרה תמונות וסרטונים של ילדי עזה, כשהם רעבים, מדממים וחסרי תקווה סובבים והולכים סביב הריסות בתים ששיקומם לא נראה באופק הקרוב. אין ספק שבמלחמת ההסברה ידו של החמאס על העליונה מול ישראל. האם נצליח לגייס את הגניוס היהודי ואת המסירות המתגלה בשדה הקרב גם בתחום ההסברתי? ספק רב בכך. במלחמת ההסברה אנחנו מפגרים אחר אויבינו.

המרחב הפוליטי של מדינת ישראל גם הוא אינו מטיב את דימויה של מדינת ישראל בעיני הממשל. לעיני האמריקנים נחשפת מדי יום ביומו ממשלה מפורדת ומסוכסכת, כאשר ראש הממשלה ניצב כמעט לבדו מול נחשולי הביקורת על ישראל ומתקשה לאכוף את סמכותו על זרועות הביטחון, הכפופים למרות ממשלתו על פי דין.

האמריקנים מכירים היטב את נפתוליה של הפוליטיקה הישראלית והם מנצלים אותה במקצועיות רבה למימוש האינטרסים שלהם.

לממשל הנוכחי, המייצג את המעצמה הגדולה בתבל, יש מרחב של אינטרסים מגוונים שבהרבה מקרים סותרים את אלה של מדינת ישראל. האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית מובילים אותה במגמה מפורשת של נחישות להביא לסיומה של המלחמה ברצועת עזה. מנקודת ראותה של ארצות הברית מימוש מלא של יעדי המלחמה הוא אולי מטרה רצויה אך לא תמיד מצויה. מבחינתם ישראל תוכל לחיות, ותצטרך לחיות, עם מצב שבו היא אינה משיגה את כל יעדיה.

במשך תקופה של כחצי שנה נתנה לנו ארצות הברית לפעול במידה רבה של חופש, כמעט ללא מגבלות. פעילות אינטנסיבית של ישראל בבית החולים שיפא ובבתי חולים אחרים, שפעם נחשבה כאירוע חריג שישראל לא "תורשה" לממשו, מתנהל לנגד עינינו תוך כדי לחימה אינטנסיבית הנמשכת קרוב לשבועיים, ועדיין איננו רואים את סופה. אל לנו לשכוח זאת. זה בדיוק ההבדל בין עיקר וטפל במדיניות. חופש הפעולה הוא העיקר. אספקת נשק גם היא בתחום "העיקר" וגם היא מתנהלת ללא שום עיכובים, צמצום היקפי הספקה ויצירת סחבת מכוונת. כל זה אינו מובן מאליו ועלינו להכיר תודה על כך.

בסופו של דבר, בסוגיות העיקריות הנוגעות למלחמתנו מול החמאס והחיזבאללה ההכרעה היא בידינו. אם ישראל תפגין לכידות לאומית, נחישות לממש את מטרותיה, יכולת פעולה מקצועית המציתה את הדמיון בארץ ובחו"ל כפי שהיה פעם, הממשל ישלים עם מעשיה של ישראל, קרוב לוודאי תוך טרוניות וביקורות.

גם בסוגיה הקונקרטית העומדת בפנינו – כניסה לרפיח. ההכרעה, להערכתי, היא בידינו. אם תחליט ממשלת ישראל להיכנס לרפיח ולהילחם על יעדיה הממשל יכיל זאת וינסה להפיק את מירב הרווחים עבור האינטרסים של ארצו. אלה הם כללי המשחק בזירה הבינלאומית , וטוב שכך.

ולבסוף, בעניין הקונקרטי של אי הטלת ווטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון אני מאמין שהממשל יפעל בימים הקרובים ליישור ההדורים עם ישראל. אין לו אינטרס בהסלמת העימות וגם לנו אין. בסופו של דבר החלטת מועצת הביטחון תשקע בתהום הנשייה. היא תובא בפני עצרת האו"ם וכל צד יציג את עמדותיו בנושא. הערבים יטענו שההצעה אינה מתנה את הפסקת האש בהחזרת החטופים. ישראל תטען שהניסוח מחייב מימוש שני הדברים.

בסופו של דבר, זה מה שקרה עם החלטה 242 שהתקבלה במועצת הביטחון חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים ועד היום מתנהלים וויכוחים בשאלה האם היא מחייבת נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים או רק – מחלק מהשטחים. ופתרון מוסכם אין. וטוב שכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27.3.2024.

נראה שההימנעות של ממשל ביידן מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון המבישה נועדה להפגין את עוצמת ארה"ב כלפינו ולאותת לישראל לחכות עם כיבוש רפיח ולהיכנס למשא ומתן.

האמת היא שההחלטה חושפת דווקא את חולשתה של וושינגטון בפני הלחצים מצד גורמים איסלאמיסטים ותומכיהם בארה"ב. לכן במקום לפרש את ההחלטה כמסר לישראל לשקול מחדש את מטרות המלחמה, עלינו לקבל אותו כסימן שחייבים לדבוק בו ללא פשרות.

ההחלטה שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם, בהסכמה שבשתיקה מצד ארה"ב, דורשת הפסקת-אש מיידית במשך חודש רמדאן, שתוביל להפסקת אש קבועה.

ההחלטה גם דורשת שחרור כל החטופים ללא תנאי. המשמעות היא שאם ישראל תמשיך בלחימה בעזה, ניתן יהיה לומר שהיא מפרה את החלטת מועצת הביטחון, ולא מעניין איש שגם חמאס מפר את ההחלטה. הממשל האמריקאי אומר שהוא מפרש את שתי הדרישות ככרוכות זו בזו וזה נחמד, אך זו לא לשון הכתוב. בכל מקרה, זו דרך להפעיל לחץ על ישראל לעשות וויתורים מפליגים במו"מ לשחרור חטופים, ולהכניס אותה למסלול של עצירת הלחימה ללא השמדת חמאס.

בתחילת המלחמה רבים טענו שלא ניתן להכריע את חמאס באמצעים צבאיים שכן מדובר בתנועה אידאולוגית. הם צדקו בכך שאכן מדובר במאבק רעיוני, אך טעו בכך שחשבו שהתוצאות של המלחמה לא משפיעות על הארגון. חמאס מייצג כיום את חוד החנית של התנועות האיסלאמיסטיות בעולם.

טענה מרכזית בפי תנועות אלו היא שעצם ההתפשטות המהירה והמוצלחת של כוחות האיסלאם בעולם מעידה על אמיתותה של דת האיסלאם. באותה מידה, חלק מרכזי במשבר האיסלאם היום נובע מעצם ביטול הח'ליפות, עם נפילתה של האימפריה העות'מאנית, שקרתה בדיוק החודש לפני מאה שנה.

מאז מתקפת חמאס – האיסלאמיזם בתנופה ופועל בזירות רבות בעולם במקביל. אנו עדים כבר חודשים להפגנות האלימות בעד החמאס ברחבי אירופה וארה"ב. רק לפני כמה ימים דאע"ש-אפגניסטן ביצע את הפיגוע על אדמות רוסיה הגדול ביותר בעשורים האחרונים. גם הודו ומדינות נוצריות באפריקה מבינות שהן מצויות באותה סירה. מאבק זה ניטש גם בתוך העולם הערבי עצמו, שכן האיסלאמיזם מאיים על מדינות האזור, כולל איחוד האמירויות, סעודיה, מצרים וירדן שכולן רואות את חמאס ותנועת האחים המוסלמים כאויב מר שמאיים להפוך את משטריהם מבפנים.

בארה"ב – ביידן מתחיל לגלות סימני כניעה ללחצים מצד איסלמיסטים ומשת"פי עם חמאס במפלגתו. זאת, על רקע ההפגנות וחסימות הכבישים של מפגינים פרו-חמאסיים, והאיום בפגיעה בקמפיין הבחירות לנשיאות של ביידן.

זהו רגע האמת עבור ישראל ועיני כולם נשואות למה היא תעשה ברפיח. אם ישראל תהסס ותיכנע ללחצים, וחמאס ישרוד את המלחמה, תיווצר תנופה גדולה לאיסלאמיזם בעולם. הפסד ישראלי יהווה נקודת מפנה במאבק הרעיוני הרחב. בוויכוח הפנים-איסלאמי, ידם של האיסלאמיסטים תתחזק, ובמערב לא יהיה עוד סיכוי למצוא את הנחישות הפנימית לעמוד נגד מגמות אלו שכבר פועלות בקרבם.

אם ישראל תגלה נחישות ותשלים את השמדת חמאס בעזה, דווקא בחודש רמדאן – שאינו חודש של שלום ולא הייתה סיבה להפסקת אש במלחמות בין מוסלמים אף פעם – זה ישליך על כלל הזירות האחרות. זה יוכיח שאכן ניתן לנצח את האידיאולוגיה המרושעת הזאת.

הסעודים משוועים שנכריע את החמאס, וכך גם המצרים, ואפילו האמריקאים מקווים שנפעל על אף האזהרות של עצמם. דרך הלחצים הדיפלומטים הם בוחנים את הרצינות שלנו, אבל יחד עם זאת מצפים שישראל תתעשת ותפעל. אם נצליח במאבק – הם ישמחו וילמדו שאכן ניתן להכריע את האיסלאמיזם גם אצלם. התשובה להחלטת מועבי"ט היא החלטיות ישראלית.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 27.3.2024.

הזמן להצהרת כוונות רשמית באשר לצעדי ההמשך של ישראל: בעקבות ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם השבוע, שקוראת להפסקת אש מיידית בעזה במשך תקופת חג הרמדאן, ואי הטלת וטו אמריקני על ההחלטה – העולם הערבי חוגג. מזכ״ל האו״ם, גוטרש, שביקר רק לפני ימים אחדים ברפיח המצרית והתריע בפני אסון הומניטארי, מיהר לקרוא ליישום מיידי של ההחלטה. הוא הוסיף כי אסור לשכוח שהמטרה ארוכת הטווח היא פתרון שתי המדינות.

התפתחויות אלו ללא ספק נותנות רוח גבית לחמאס, המאפשרת לו לשוב להרים ראש, להתבצר בעמדותיו. היא אף מחזקות אותו שלא למהר להסכים לפשרה בעניין עסקת החטופים.

דווקא עכשיו על ישראל לפעול בנחישות, להמשיך להעמיק את פעולות צה״ל ברצועה ולהתקדם במהירות לעבר מבצע צבאי ברפיח. על ישראל להבהיר לעולם ולחמאס שאנחנו לא מתכוונים להפסיק עד למיטוט חמאס ולהשבת החטופים.

על צה״ל להכין את הקרקע לפינוי מידי של אוכלוסייה עזתית מצירי הפעולה המבצעית המתוכננת סביב רפיח, לאזור הומניטרי מוגדר בסמוך לקו החוף. כל זאת בתיאום עם ארה״ב, ובמקביל לחתירה לכיתור העיר רפיח.

זה הזמן להעברת מסרים ברורים וחד משמעיים בכל במה אפשרית על כוונותיה של ישראל להשלים את המשימה ולפעול ברפיח בתום הרמדאן. חלון ההזדמנויות לפעולה משמעותית ברפיח הולך ונסגר. הפגנת הנחישות בעזה חיונית גם למלחמה בצפון. אויבי ישראל בוחנים את תגובותינו, וממתינים לסימני חולשה ומשבר.

על ישראל לקדם מול ארה״ב הזמנה דו-מפלגתית של ראש הממשלה נתניהו לדבר בפני בית הנבחרים האמריקני. יש להבהיר לאמריקנים בשיחות סגורות כי אי הטלת הוטו משרת את האינטרסים של מתנגדי הציר המערבי, ומבטאת בראייתם סדק ממשי בתמיכה האמריקנית בישראל וכן בחולשת ארה״ב באזור. יש להבהיר לארה״ב שישראל לא תפסיק את הלחימה עד להשגת מטרותיה, זהו אינטרס ישראלי ונממש אותו גם אם באמת ״כל העולם נגדנו״ וגם במחיר מתיחות אפשרית מול ארה״ב.

כמו כן, ובלית ברירה, יש להתכונן לאפשרות שהמשך הלחימה בעזה תגרור הטלת סנקציות כלכליות על ישראל, מצד מדינות וארגונים בינלאומיים שונים. יש להכין את המשק ולהבין מהן המשמעויות הכלכליות הצפויות. יש להיערך גם לתרחיש קיצון בו המשך הלחימה בעזה ופעולה משמעותית ברפיח יגררו הכרזה חד צדדית באו״ם על הקמת מדינה פלשתינית. אסור שישראל תופתע ממהלך כזה. יש להכין תוכנית מגירה עם צעדי נגד אפשריים, הכוללים בחינה של סיפוח חד צדדי של חלקים משטחי C.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 27.3.2024.

במלחמת חרבות ברזל התגלה חמאס כאויב מתוחכם. החלש פער את מלתעותיו והתגלה כחזק בהרבה מכפי ששיערנו, אך גם מתוחכם, תחכום של המבין כי חולשתו איננה מאפשרת לו לפעול במודל של כוח מול כוח, ולכן עליו להפעיל אמצעים רבים מעבר לכוח.

התחכום שבו פעל חמאס נשען, מהצד הישראלי, על ואקום של הערכות־חסר בתחום המודיעיני, שימוש בפשטות – כהגנה מפני היכולות המתקדמות הטכנולוגיות של ישראל ושימוש שטני במוסריות ובהומניות הישראלית. ההפתעה שהופתעה ישראל ב-7 באוקטובר מעידה על הצלחתה של השיטה החמאסית. חמאס עשה שימוש רב באמצעים הומניטריים לשימוש צבאי, החל מארגונים בין לאומיים ששיתפו עמו פעולה וכלה בעובדים בארגונים שהיו גם פעילי חמאס, ולא רק באונר"א.

במסגרת פעילות חמאס בבית החולים שיפא נעשה שימוש נרחב במניפולציות שונות, בחסות ארב"לים, להוצאת מחבלים ושבויים במסווה של פצועים לדרום הרצועה. ואכן, שבויים ששוחררו העידו כי הלבישו אותם מחופשים לפצועים על גבי אלונקות כדי להעבירם ממקום למקום. ככלל, חמאס התבסס על מסגדים, בתי חולים ובתי ספר כבסיסים העיקריים שלו. בסיס היציאה ונקודת הכינוס השכונתית היו המסגד הקרוב; בית הספר היה מחנה האימונים; ובתי החולים – בסיס לפעילים ולמפקדי הכוחות.

עובדות אלו הביאו לכך שלמרות מגבלות מדיניות האש המחמירה שהטיל על עצמו צה"ל, הופללו אתרים אלו כאתרי טרור, בשל הימצאות אמל"ח בתוכו והשימוש בו כבסיס ליציאת פעולות טרור.
המבצע המבריק בימים האחרונים בשיפא הוכיח זאת מעל לכל ספק, והראה כי חמאס עצמו נפל במלכודת הקונספציה שלפיה ישראל לא תתקוף בבתי חולים.

אך בתחילת המלחמה, בטרם נתגלה השימוש המאסיבי שעשה חמאס במוסדות הומניטריים לצרכי טרור, נסב אחד מרגעי השיא של ראשית המלחמה סביב כיבוש בית החולים שיפא. הציבור בעולם כולו ציפה למצוא בשיפא חלק הארי של מפקדות חמאס, מה שהכשיר את דעת הקהל לכניסה לבית החולים, על אף היותו מוסד הומניטרי. אך אותה הבניית ציפיות פעלה לרעת צה"ל, כאשר במשך ימים ארוכים הממצאים המובטחים לא נמצאו והתיעוד של מנהרות הטרור תחת שיפא בושש לבוא.

גם כאן, חמאס הבין אותנו היטב ולא שיחק לידינו. הוא הבין שכוחות צה"ל יפשטו במוקדם או במאוחר על מתחם בית החולים, ומשכך לא מיקם מתחת לבית החולים שיפא את מפקדותיו המרכזיות אלא חדרי שהייה לבכירים בלבד, בהם עשה שימוש להחזקת חטופים. ואכן, גם לאחר שהושלם כיבוש המתחם וצה"ל ביצע סביבו חפירות רבות, לא נמצא מה שציפו כוחותינו למצוא, עד שברגע האחרון, באורח נס, התגלה מה כן שָכַן מתחת לבית החולים.

במהלך כיבוש בית החולים נמצא טנדר טויוטה מוסלק תחת ברזנט באחת הפינות הצדדיות של בית החולים. הטנדר אמור היה להשתתף בטבח 7.10, אך משום מה לא נעשה בו שימוש. הוא נמצא עמוס נשק וחומרי חבלה, ולאחר שהופק ממנו המידע המודיעיני, פוצץ על ידי הלוחמים במקום. בעקבות הפיצוץ החלה להתלקח דליקה, ודחפור D9 הוזעק לכבותה. הדחפור גרף עפר מסביבות הטנדר כדי לכסותו, ולפתע נחשף פיר עמוק ומושקע.

הכוחות הבינו עד מהרה שמדובר בפיר אסטרטגי, אך נדרשו ימים־מספר כדי לחדור פנימה בצורה מאובטחת. או אז נתגלתה מערכת מנהרות, כ־200 מ' אורכה, שהובילה אל מחוץ לבית החולים, לשכונה הצפונית הסמוכה. שם אכן נמצא מרכז המפקדות של העיר עזה. בפועל, חמאס בנה את המפקדות מחוצה לבית החולים- לא מטעמים הומניטריים חלילה, אלא בכדי ליצור יציאת חירום לבכיריו אל בית החולים, כמעין "עיר מקלט" ומגן מפני ההפצצות. בית החולים שיפא היה אפוא הממ"ד של מפקדי חמאס, על אף שמרכז הפעילות מוקם מחוץ לו. אין משמעות הדבר שבית החולים היה מתקן הומניטרי תמים.

כאמור, וכפי שפורסם, במקום הוחבאו חטופים ונערכה בו פעילות טרור ענפה. ואכן, במהלך הפשיטה על בית החולים נמצא בו ציוד של חיילי גולני שנחטפו בשמחת תורה, ובכלל זאת קסדות מגואלות בדמם, וכן נשק צה"לי שנגנב במהלך הטבח ואמצעי חבלה רבים. במקרה של בית החולים שיפא התגלתה אפוא השטניות החמאסית המתוחכמת. בית החולים שימש לפעילות טרור ענפה אך משתנה ודינמית, בעוד תת־הקרקע שלו הכיל רק חדרי שהייה לבכירים ולא את המפקדות המרכזיות שאותן ציפו כוחות צה"ל למצוא, ובפועל מוקמו צפונה לבית החולים.

חמאס ממשיך ומשתמש בשטח רווי-אוכלוסיה ככלי במלחמה. הוא פורט היטב על רגשות העולם כולו באמצעות המסכנות והאומללות לאוכלוסייה שאותה הוא עצמו מייצר, בעוד הוא מנצל זאת למטרותיו השטניות. עלינו להבין כי זו כנראה צפויה להיות שיטת הפעולה המוצלחת ביותר והטבעית של אויבינו סמוכי הגבול, ולעדכן את ההנחיות ללחימה בהתאם בכדי לנטרל אותם מנשק זה, מתוך הבנה שרחמים יתרים כאן – סופם המשך האכזריות החמאסית כלפי האוכלוסייה האזרחית, ומטריית הגנה לחממת הטרור, אותה יש לגדוע.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24.3.2024.

בצל המחלוקות המחריפות בין ישראל לארה"ב, ובהמשך לפגישות שקיים בקהיר עם שרי החוץ של מצרים, סעודיה, קטאר, ירדן והאמירויות, יגיע אנתוני בלינקן לביקור קצר בישראל. במקביל, יתקיימו בוושינגטון פגישות של השר רון דרמר וראש המל"ל צחי הנגבי עם עמיתיהם בבית הלבן, וכן של שר הביטחון יואב גלנט עם מקבילו לויד אוסטין.

האמריקנים יבקשו לדון בחלופות לפעולה צבאית ישראלית ברפיח. הם לא יחלקו על ההכרח לפרק את חטיבת רפיח של חמאס, על ארבעת גדודיה, כדי להכריע את ארגון הטרור. הם יתמכו גם בדרישה לשליטה אפקטיבית בגבול עם מצרים כדי למנוע הברחות נשק לרצועה, אך יטענו כי במאזן הכולל של רווח והפסד עדיף לפעול אחרת.

אפשר להעריך כי החלופה שהם יציגו לפעולה צבאית רחבה תהיה "חבילה" שתכלול כמה מרכיבים. הראשון: תמיכה אמריקנית בפעילות התקפית ישראלית מהאוויר ובפשיטות קרקעיות מוגבלות על יעדים בגזרת רפיח; השני – משאבים, התחייבויות ומנגנון לתיאום ישראלי־מצרי, בתמיכת ארה"ב ומדינות נוספות, למניעת הברחות ברצועת הגבול. כך לשיטתם ניתן יהיה לטפל ביכולות הצבאיות.

באשר למיטוט ממשל חמאס – יש להניח כי מבחינתם המענה לכך יינתן בהכנסת גורמי רש"פ לרצועה. לדידם, כאשר אלה ינהלו את העניינים האזרחיים, ממילא ממשל חמאס לא יתקיים.

אין בסיס לאופטימיות

לצורך קידום הצעה זו או דומות לה יוצעו כנראה תמורות נוספות שאינן קשורות דווקא לעזה, ומעל לכל תשוב ותרחף האופציה לכונן נורמליזציה עם סעודיה.

ניסיון העבר לא מספק בסיס לאופטימיות ביחס לסיכויי הצעה כזו: לא ניתן לשרש את חמאס ולפרק אותו מיכולותיו הצבאיות רק בפעילות מהאוויר או בפשיטות מוגבלות. בדפוסים אלה ניתן יהיה להשתמש כדי לשמר את מה שיושג בפעולה הקרקעית הרחבה, אך לא כדי להחליף אותה.

אשר למנגנונים בינלאומיים למניעת הברחות אמצעי לחימה – יוזמות כאלה נוסו לאורך שנים, מאז ימי "עופרת יצוקה". כבר ב־2009 חתמה ישראל על הסכם עם ארה"ב, בשיתוף נאט"ו, למניעת הברחות אמל"ח לרצועת עזה, תוך שיתוף פעולה אזורי, הכשרות ואמצעים לפיקוח, והגברת סנקציות על שלטון חמאס.

גם אז קיוו בוושינגטון שהסכמה כזו "תרגיע במידת מה את הלחץ בישראל להמשיך במבצע הצבאי, ותשרה ביטחון לקראת חילופי הממשל בוושינגטון", כפי שכתבה אז טל שניידר ב־NRG, אך למרות הכוונות הטובות וההתחייבויות הרציניות שניתנו – הניסיונות נחלו כישלון חרוץ. אין סיבה להניח שהתוצאות הפעם יהיו אחרות.

על הסיכויים הקלושים להחליף בדרך כזו את שלטון חמאס, ניתן ללמוד גם מסקר מכון שקאקי שפורסם השבוע: לפי ממצאיו, יותר ממחצית מתושבי הרצועה מעדיפים שחמאס יישאר בשלטון, ורוב מכריע עדיין תומך במתקפת 7.10.

אם זו תהיה ההצעה, כי אז על ישראל לדבוק בעמדתה – להמשיך בלחימה עד השגת המטרות במלואן.

פרופיל "היום שאחרי"

בזמן שהמאבק המדיני להמשך המלחמה ולהכשרת הפעולה ברפיח עולה מדרגה, ממשיכה הפעילות הצבאית בשטח – בתוך קווי המסגרת הנוכחית של הלחימה – לספק הישגים. הגם שאינה מהווה תחליף למבצע ברפיח, היא מגבירה את הלחץ על האויב, מקשה עליו להתאושש ומעצבת את הפרופיל הביטחוני של "היום שאחרי".

מספרם הגדול של המחבלים שנעצרו או נפגעו בפשיטת צה"ל על שיפא בעזה, מלמד עד כמה הם הרגישו בטוחים לחזור ולהתמקם בין כתליו של בית החולים. הם כנראה הניחו שצה"ל, בפריסתו הנוכחית ברצועה, לא ישוב לפעול במקום הרגיש הזה, במיוחד כשהלחץ המדיני על ישראל גובר והולך.

הגעת כוחות צה"ל והשב"כ לביה"ח בעיתוי הנוכחי, במתכונת שונה מהפעם הקודמת ומבלי שקדמו לכך התרעות ממושכות, יצרה מבוכה. היא תגביר את אי־הוודאות בחמאס ובג'יהאד ותאלץ אותם לבחון מחדש את הנחותיהם, גם ביחס למקומות נוספים המשמשים להם מקלט.

מלבד הפגיעה המוחשית בסדר כוחות האויב וההשפעה המורלית על לוחמיו, תסייע פעולה זו גם באיסוף מודיעין עדכני לצורך מהלכים נוספים. מעל לכל יש בה כדי להעיד, ולא רק מול גורמי הטרור, על הנחישות הקיימת בישראל להמשיך את המשימה ברצועת עזה ללא פשרות.

לא על שיפא לבדה

ובעוד תשומת הלב ממוקדת בכך, פעלו צה"ל והשב"כ גם להכשלת מאמצים שחמאס נוקט לחידוש משילותו בשטח, על ידי גופים שהוא מפעיל כתחליף זמני למנגנוני הביטחון והאכיפה.

כך, דווח על חיסולם של בכירי "ועדות החירום" ברפיח ושל גורמים המשתייכים למשטרת חמאס באזורים שונים ברצועה. בין אם המוטיבציה לכך הייתה הרצון להציל מידי חמאס את הסיוע ההומניטרי ובין אם לאו, אלה הם צעדים חיוניים כדי להקריס את שליטתו. מופעי המשילות הרבים ברחבי הרצועה מלמדים כי חמאס חש בטוח למדי, ומחייבים להגביר את פעולות הסיכול גם בתחום הזה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 22.3.2024.