המצב הביטחוני הלאומי של ישראל קיבל תפנית חדה לרעה, ובעשור הקרוב יהיה צורך בלפחות עוד 7,000 חיילים קרביים מדי שנה. אולם לא משנה מה יקבע בית המשפט העליון או מה תחוקק הכנסת – לא ניתן יהיה לגייס את החרדים בניגוד לרצונם.

ברור לכול שהקהילה החרדית בישראל, החזקה מבחינה פוליטית והצומחת במהירות, לא תוכל עוד להימנע כליל משירות צבאי ו/או לאומי. אף על פי כן מנהיגים חרדים אינם מתכוונים לוותר על המבנה הקהילתי הנוקשה שלהם, של לימוד תורה במשרה מלאה ולאורך כל החיים.

במהלך שלושים השנים האחרונות, כל סוג של פתרון למשבר האידאולוגי והחברתי העמוק כבר נוסה – ונכשל. החל מתמיכה ממשלתית מסיבית בשילוב החרדים בהשכלה הגבוהה ובכוח העבודה כדרך להביא לשירות צבאי בסופו של דבר, ועד לביטול של כמעט כל תמיכה ממשלתית במוסדות חרדיים. משכנוע ועד כפייה. ממקלות ועד גזרים.

היו לנו מתווה ועדת טל ואסטרטגיית ועדת שקד (שתיהן נקבעו בחוק), תוכנית פלסנר, תוכנית פרי ותוכנית שטרן, שהתבססו על ועדות נבונות שדנו במשך שנים ופרסמו חזונות לפתרון הסוגיה.

אולם הניסיונות המרשימים האלו בהנדסה חברתית ובפשרה נבלמו על ידי שופטים ופוליטיקאים חסרי סבלנות, או שזכו מלכתחילה להתעלמות מצד מנהיגים חרדים קשי עורף. הם נכשלו משום שאינטרסים צרים וקצרי טווח גברו על חשיבה ארוכת טווח ועל כל תחושה של אחדות לאומית.

היה ניסיון גם לדיאלוג פנים-דתי בין מנהיגות ציונית-דתית (המעודדת שירות צבאי ולאומי) לבין מנהיגות רבנית-חרדית (שנמנעת ואף נלחמת נגד הרעיון) – אך ללא הועיל.

מהעבר האחד ניצבים רבנים המצטטים בלמדנות טקסטים דתיים מובהקים על החשיבות של שילוב שירות לאומי עם לימוד תורה (ובאותו כיוון, שילוב עבודה עם לימוד תורה), ואילו מהעבר השני ניצבים רבנים המפריכים את עמדתם באמצעות טקסטים המוכיחים את הערך העליון של לימוד תורה בלבד, ואת החשיבות של שמירת מרחק מהחברה החילונית ומהמדינה הציונית.

גם בימים אלה, כאשר צעירים מרשימים בני הציונות הדתית מקריבים את חייהם בשדה הקרב במספרים ובפרופורציות שלא נראו כמותם, וסיפורי הגבורה מעוררי ההשראה, המייסרים וההרואיים שלהם מרעידים את הלבבות גם של חרדים בקהילות המסוגרות ביותר – המנהיגות החרדית אינה זזה מעמדתה.

"אנחנו, החרדים, נעזוב את מדינת ישראל ונעבור לחו"ל אם מישהו יעז לנסות לגייס אותנו לצבא", איים לפני שבוע הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף.

(כדאי לאלץ את הרב יוסף לצפות בסרטון היוטיוב שצולם בתגובה לדבריו המקוממים מאת ראש הישיבה התל אביבית הרב תמיר גרנות, שבנו, תלמיד הישיבה אמיתי, נהרג לאחרונה על גבול לבנון.)

לדעתי, רוב הישראלים אינם מעוניינים שחרדים יברחו מישראל, ואני מאמין שרוב החרדים גם לא יעשו זאת, בשום מצב. פעולה לבניית מדינת ישראל חזקה וטובה היא עדיין מטרה לאומית משותפת.

ועדיין, אין על הפרק פתרונות טובים לסוגיית הפטור החרדי מהגיוס. כולם מבינים שהמצב בלתי נסבל, אבל לאף אחד אין פתרון. אנחנו תקועים במצב שבו גיוס צעירים חרדים לצבא הוא חיוני, ועם זאת בלתי אפשרי; עם מהלך שכבר מזמן היה צריך לקרות, ועם זאת לא סביר שיקרה.

הגיע הזמן לגישה חדשה שתשחרר את הפקק: התוכנית ל"גיוס בין הזמנים". זו תוכנית שתאפשר לגברים חרדים להמשיך ללמוד תורה לצד שירות צבאי או לאומי במהלך חופשות הלימודים שלהם, שמצטברות לעשרה שבועות בשנה.

לפי התוכנית שלי, אף בחור חרדי או אברך כולל לא יחמיץ ולו יום אחד של לימודים בישיבה, בכל עת ובכל שעה. תלמידי הישיבות ישרתו רק בזמן שממילא הם אינם "לומדים עד צאת הנשמה" (או כפי שנהוג לומר אצל החרדים כשהם "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה").

עבור הישראלי החילוני או הדתי המודרני, פתרון כזה לא יהיה ישים. אנשים בשוק העבודה אינם מקבלים מספיק ימי חופשה כדי להתפנות לעיסוק משמעותי נוסף. רוב המועסקים (אפילו הבכירים שבהם) רשאים לקחת, במקרה הטוב, שבועיים-שלושה בשנה כחופשה אישית. פרק זמן כזה אינו מספיק לשירות סדיר בצבא, ובקושי מספיק לשירות מילואים שנתי. (עצמאים לרוב אינם יכולים להרשות לעצמם לקחת אפילו שבוע חופשה!).

אבל כמעט כל ישיבה וכולל פועלים לפי אותו "לוח אקדמי", עם אותם עשרה שבועות של חופשה שנתית.

הלימודים מתחילים בחודש אלול (אוגוסט או ספטמבר) ונמשכים שישה שבועות, עד יום כיפור. זהו ה"זמן" ("סמסטר", בלשון הישיבה) הראשון. התלמידים והמורים יוצאים אז לחופשת סוכות, שנמשכת עד תחילת חודש חשוון. זמן החופשה הכולל המצטבר: שלושה שבועות.

סמסטר לימודי החורף בן חמשת החודשים מסתיים בסוף אדר, ואז הישיבות נסגרות למשך כל חודש ניסן (כולל חג הפסח). זמן החופשה: ארבעה שבועות נוספים. סמסטר הקיץ בן שלושת החודשים מסתיים לקראת תשעה באב, ואז התלמידים יוצאים לחופשה נוספת, שגם היא נמשכת שלושה שבועות.

סך כל החופשות במצטבר, לכל הלומדים הזוטרים והבכירים, בחורי הישיבות ומחנכי הישיבות בכל הדרגות והרמות: עשרה שבועות מדי שנה. החברה החרדית מכנה את תקופות החופשה "בין הזמנים" (בין הסמסטרים).

במהלך תקופות החופשה האלה אפשר לראות נוער חרדי ומשפחות חרדיות מטיילים בארץ, מבקרים בפארקים, קונים בקניונים, ואפילו מטיילים מדי פעם לחו"ל – במקביל להכנות לחגים. וכן, הם לומדים תורה גם בחופשה, במסגרות לא-פורמליות.

אני סבור שלגברים חרדים המקבלים חופשה יש חובה לוותר לפחות על חלק מהזמן שבו הם נמצאים "מחוץ לאוהלה של תורה" כדי לקחת חלק בנטל הלאומי.

וכך זה יעבוד: במשך, נניח, חמישה מתוך עשרת שבועות החופשה שלהם מדי שנה, גברים חרדים יגויסו למסגרות מתונות ומגוננות מבחינה דתית – החל משירותי הצלה וצוותי חירום שפועלים בקהילות שלהם עצמם, ועד ליחידות תמיכה בסיסיות ומתקדמות, ואפילו חיל הרגלים.

הם ישרתו מבלי להחמיץ דקה של "סדר" או "זמן" רשמי, מבלי להחמיץ אף שיעור או מבחן, מבלי לשבש את לימודי התלמוד או את מסלולי ההסמכה לרבנות הארוכים, ומבלי לרוקן את הישיבות (שזה הדבר שממנו הרבנים חוששים יותר מכול). תלמידי ישיבות יוכלו להישאר בישיבות ובכוללים כמה שירצו – עשרים, שלושים או ארבעים שנה, או לכל החיים אם זה מה שהם מעדיפים (ויכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית).

ייתכן שחלק מהגברים החרדים המשרתים ייאלצו לוותר על סדר פסח בבית, ואולי יהיה עליהם לבלות את יום כיפור בצבא, או בבית חולים צבאי בדחיפת כיסאות גלגלים, ולהשאיר את נשותיהם לשאת לבד בנטל ההכנות לחג – אבל זהו מחיר קטן לתשלום בתמורה לאחריות לאומית ולאחדות. מחיר שישראלים שאינם חרדים נושאים בו מזמן, לומדים לעשות זאת בחיוך, ואפילו להפיק ממנו רגעים בעלי משמעות.

התוכנית תיקרא "גיוס בין הזמנים". גם לאחר שירות בן חמישה או שישה שבועות בשנה בצבא (לאורך שנים רבות), עדיין יישארו לגברים החרדים ארבעה עד חמישה שבועות נוספים של חופשה שנתית בממוצע. כאמור, אלה הרבה יותר ימי חופשה ממה שמקבלים ישראלים לא-חרדים.

הערה: התוכנית שלי אינה מחייבת פוליטיקאים או רבנים חרדים לנטוש את העקרונות הגבוהים שלהם (בנוסח העקשני של המנהיגים החרדים: "אין למנוע ממי שרוצה ללמוד תורה לעשות זאת, ללא הגבלות וללא מכסות"). הפתרון שלי גם לא יצריך את המשטרה לגרור ולו צעיר חרדי אחד מהישיבה שלו או מביתו.

במקביל, הפתרון שאני מציע כאן לסוגיה הבעייתית לא ידרוש מישראלים חילונים לוותר על הערכים המוסריים או הפטריוטיים שלהם (כמו "איש אחד, קול אחד, חייל אחד – ללא יוצאים מן הכלל"). אף אחד לא ייאלץ לסבול עוד את חוסר ההגינות של שליחת בנו או בתו לחזית, כשהוא שומע את הטענה שחרדים "ממיתים את עצמם באותה מידה באוהלה של תורה".

ואכן, הפתרון שלי לסוגיית הגיוס החרדי מאמץ את עקרונות הליבה המנוגדים מהמחנה החרדי ומהמחנה הלא-חרדי, ומצליח לרבע את המעגל. הוא מאפשר במקביל את האמונה שיש לתת לעולם לימוד התורה לפרוח ללא הגבלה במדינת ישראל, ואת האמונה שאין זה מוסרי שסקטור שלם של אזרחים ישראלים ישתחרר אוטומטית מהעול (או מהזכות!) של הגנת המדינה.

איני מקל ראש בחשיבות הרוחנית שהציבור החרדי מייחס ללימוד תורה מתמיד, כולל חשיבותה הרוחנית לביטחון המדינה. אבל אני טוען שאם באמת חשוב להם לקחת חלק מלא בנטל הביטחון הלאומי, ולא רק להסתתר מאחורי סיסמאות אידאולוגיות ישנות, אזי יש לגברים חרדים הזמן והיכולת גם לשרת בצבא, ומבלי לקצץ בלימוד התורה או לזנוח את אורח חייהם הייחודי.

במקביל, ישראל המתונה תוכל לסייע בהגברת ההשתתפות החרדית בצבא (ומתוך כך בכלל החברה הישראלית), אם תאמץ פתרונות פשרה מתוחכמים ולא מאיימים ברוח הצעה זו.

ובינתיים, עד ליישום התוכנית ל"גיוס בין הזמנים", מה דעתכם שבמהלך בין הזמנים גברים חרדים ייקחו את ספרי התלמוד שלהם וישבו ללמוד עם חיילי צה"ל בחזיתות עזה או לבנון?

התפרסם בערוץ 7, בתאריך 21.3.2024.

עיקרי הדברים

1. ב־7 באוקטובר 2023 הופתעו מדינת ישראל וצה"ל מיכולותיו של חמאס. ההפתעה הלכה וגדלה כאשר החל התמרון הקרקעי והתגלה מה טמנה אדמת הרצועה. מכלל העובדות הללו יש להקיש וללמוד בקל וחומר לאויבנו הגדול מצפון, ארגון הטרור חיזבאללה.
2. במהלך הלחימה נמנע חמאס מהתמודדות פנים מול פנים ותחת זאת השתמש בטקטיקות שונות ובהן לחימה כאשר כוחות צה"ל היו סטטיים, שימוש בכלי נשק ואמצעים פשוטים למדי ושימוש באוכלוסייה אזרחית וארגונים בינלאומיים.

3. במהלך הלחימה נתחוור להוותנו כי ההערכות המודיעיניות הצה"ליות לקו בחסר ולא העריכו נכונה את היקף מנהרות הטרור ואופיין ואת היקף מתקני ייצור האמל"ח ומיקומם ועוד.

4. במערכה התקשורתית נתגלה חמאס כמוכשר ומתוחכם, ואילו חטיבת דובר צה"ל לא פעלה בתחילת המלחמה כראוי ונדרשו יוזמות ואלתורים מהשטח כדי לנצח במערכה זו.

רקע

במהלך מלחמת חרבות ברזל פעלה אוגדה 36 בעוצמה רבה במרכז רצועת עזה. במשך רוב הלחימה הייתה האוגדה הוותיקה לכוח הלחימה העיקרי של צה"ל, כשהיא מכנסת תחתיה שמונה חטיבות: חטיבות גולני, צנחנים, כפיר וביסל"ח; חטיבות השריון 7 ו־188; חטיבת האש 282 וחטיבת ירושלים. האוגדה פעלה לכיתור עזה מדרום – במהלך משלים לאוגדה 162 שביצעה פעולה זהה מצפון – וניהלה קרבות רבים בסג'עייה, זיתון, רימאל, שיח' עג'לין ומחנות המרכז. מסמך זה הינו סיכום תובנות ראשוני מהלקחים המבצעיים והמודיעיניים שחוויתי בתקופת פעילות האוגדה במלחמה.

1. האם להתמקד בחזק או בחלש? לקחים מדרום לצפון

ההתלבטות שעמדה בפני מפקדי צה"ל והדרג המדיני בשני העשורים האחרונים הייתה במי נכון להתמקד ואת מי יש להכריע תחילה: את חמאס, הארגון הקטן והחלש, "הנוח לטיפול", או שמא את חיזבאללה, ארגון הטרור הגדול והחזק – כדי שהכרעתו תשמש מעין "אות אזהרה" לאחיו הדרומי.

בסתיו 2023 נפתרה הדילמה – ולא בידי ישראל. במתקפת הפתע שלו ב־7.10 הכריע חמאס את ההתלבטות. החלש פער את מלתעותיו והתברר כי היה חזק בהרבה מכפי ששיערנו; וזאת אף שלא מימש את תוכניותיו במלואן. אילו היו מתממשות, מצבנו היה גרוע בהרבה. אומנם לא היה קרב שבו לא ניצחו כוחותינו, אך המערכה מול חמאס התבררה כשונה וכעזה מכפי ששיערנו – ובמידה רבה מאוד.

מהן ההשלכות של עובדה זו על אופן הטיפול בארגון הגדול והחזק שמצפון? ובכן, עלינו לנקוט בהערכת המצב המחמירה ולהיערך היטב בהגנה אך הרבה יותר מכך בהתקפה: באמצעות נטילת היוזמה לידינו ובנחישות והתקפיות בעוצמה רבה. עלינו לתקוף ראשונים קודם שראש הנחש האיראני, בדמות נסראללה, יצליח לבצע את זממו והפעם מצפון.

2. התנהגות האויב ויכולת הלמידה שלו

2.1. שיטת הפעולה הצה"לית והתנהגות האויב

שיטת הפעולה של צה"ל הייתה תמרון בעוצמה א־סימטרית, תוך תנופה של עוצמה ואש. ואומנם כאשר הפעלנו עוצמה א־סימטרית, התחבא האויב ולא נלחם, למעֵט בנקודות שהיו רגישות עבורו. לדוגמה, כשתקפנו את מוצב הכוח האווירי של חמאס, נלחמו המחבלים עד האחרון שבהם – ורק בהמשך הבנּו מדוע. כפי שפורסם, במוצב נמצאו טילים ארוכי טווח וטילי נ"מ מתקדמים.

לעומת זאת, כאשר נכנסנו להגנה סטטית, האויב איתר את כוחותינו, הבין את שיטת המגננה ויצא להתקפות. אומנם לא היו אלו התקפות שמסיגות את כוחותינו – ובפועל לא הייתה ולוּ התקפה אחת שגרמה לנו לסגת – אך היו אלו מתקפות כואבות שגרמו לנפגעים.

כאשר עמדנו על כך, נמנענו ממצבים סטטיים ושינינו מיקומים בתדירות גבוהה – מדי 24 שעות לפחות – והשתדלנו לשמור על רצף בלתי פוסק של תנועה באש ופעולות התקפיות, כדי למנוע מהאויב להבין את תמונת מצב כוחותינו.

2.2. יכולות הלימוד של חמאס והכנותיו לתמרון, הפשטות שבכלי הנשק

במהלך התמרון התברר כי חמאס לומד, מפיק לקחים ומשפר את יכולותיו ושיטות הפעולה שלו מגזרה לגזרה. חמאס הבין אותנו והתאים עצמו ללחימה ולשיטות הפעולה שלנו. לדוגמה, במחנות המרכז הצפופים, שההערכות המוקדמות היו כי תתקיים בהם לחימה עזה, נעלם חמאס והשאיר מאחוריו תשתיות רבות ריקות שאותן כמובן השמדנו. אך כשסיימנו את כיבוש המחנות, חזר אליהם חמאס. המשמעות היא שחמאס הכין עצמו לאובדן תשתיות ונמנע מאובדן כוח אדם ככל שיכל. זו הייתה הטקטיקה שלו אל מול העוצמה הצה"לית.

חמאס הכין עצמו ללחימה ארוכה ולשהייה ארוכת טווח ללא מערכות תומכות חיים ובהן מערכות מים, חשמל ותקשורת – הן ברמה המקומית, הן ברמה הבין־גזרתית. חמאס השתמש במנהרות כמחסה והתבסס על מערכות ייצור חשמל סולארי המונחות על בתי חולים, מערכות שמסיבות הומניטריות לא ניתן להשמידן, וכן על אמצעים פשוטים כגון צינורות אוויר, העברת פתקים בידי ילדים־קשָׁרים וקשר של טלפון שדה קווי.

2.3. שימוש בארב"לים ואזרחים

במהלך התמרון עשה חמאס שימוש רב באזרחים ובארגונים בינלאומיים (להלן: ארב"לים). ארגונים אלו שיתפו עימו פעולה, שלא לומר הזדהו איתו לחלוטין. כאן המקום לציין כי לא רק אונר"א היה מעורב בפעילות חמאס אלא גם ארגונים נוספים שעובדיהם היו פעילי חמאס או שיתפו פעולה עם חמאס.

במקביל, כבר בשלב מוקדם של הלחימה הפסיקו הארב"לים לשתף פעולה עם צה"ל וסירבו להודיע לו על מיקומם של מחסות אזרחיים, במעין "שביתה איטלקית". צעד זה מנוגד כמובן לאינטרס של זכויות האדם, שהרי כארגון שזכויות אדם בראש מעייניו, עליך ליידע את הכוח הצבאי היכן אסור לו לתקוף. הוראות הפתיחה באש הצה"ליות לגבי מחסות היו מחמירות, אך כאמור לא התקבלה כל אינדיקציה מן הארגונים על מיקומיהם של מחסות פעילים. מציאות זו הובילה לגישה מחמירה שפגעה בחופש התמרון.

במסגרת פעילות חמאס בבית החולים שיפא נעשה שימוש נרחב במניפולציות שונות, בחסות ארב"לים, להוצאת מחבלים ושבויים במסווה של פצועים לדרום הרצועה. ואכן שבויים ששוחררו העידו כי הלבישו אותם מחופשים לפצועים על גבי אלונקות כדי להעבירם ממקום למקום. השימוש באמבולנסים היה נפוץ ביותר, כאשר חמאס התבסס על כך שבהזדמנות כלשהי יעשה צה"ל טעות מבצעית בנושא. טעות שכזו אכן אירעה בנובמבר 2023, כאשר כוח של חטיבת גולני זיהה שימוש באמבולנסים להעברת מחבלים; אמבולנס בשיירה, שהוביל מחבלים, הותקף – לא הרחק מבית החולים שיפא – והצד הפלסטיני ניצל זאת כמובן כדי להוכיח את התוקפנות הישראלית כלפי כוחות רפואה תמימים.

ככלל, חמאס התבסס על מסגדים, בתי חולים ובתי ספר כבסיסים העיקריים שלו. בסיס היציאה ונקודת הכינוס השכונתית היו המסגד הקרוב; בית הספר היה מחנה האימונים; ובתי החולים – בסיס לפעילים ולמפקדי הכוחות. עובדות אלו הביאו לכך שלמרות המדיניות המחמירה, כל אתר שכזה הופלל כאתר טרור, בשל הימצאות אמל"ח בתוכו והשימוש בו כבסיס ליציאת פעולות טרור.

השימוש החמאסי באוכלוסייה לא הסתכם במתקנים הומניטריים וכּלל שימוש באוכלוסייה עצמה. בין היתר השתמש חמאס בקבוצות אנשים ו"הסליק" בהן מבוקשים או שבויים. חמאס ארגן לעצמו מחסות ובמהלך פינויָם נטמע באוכלוסייה. במקרה מסוים זוהו מחבלים בכניסה לבית ספר, וכוח צה"ל הרג אותם; מייד כשנפלו ארצה יצא משם בריצה זרם אוכלוסייה שכלל נשים, ילדים וזקנים. כשתוחקרו, סיפרו הבורחים כי מחבלי חמאס החזיקו אותם במקום כבני ערובה על אף התקדמות כוחות צה"ל ולא נתנו להם לצאת.

ככלל, מעטים הם המקרים שבהם הצלחנו לטפל היטב באירועים מורכבים של שימוש באוכלוסייה האזרחית. הדבר מצריך עדכון של ההנחיות ללחימה בשטח רווי אוכלוסייה מתוך הבנה שזוהי סביבת הלחימה הטבעית של אויבינו סמוכי הגבול ומשם מתבצעות ההתקפות לשטחנו. העדכון נדרש כדי לשפר את יכולות הלחימה של צה"ל בסביבה מורכבת זו וכדי להקשות עוד על השימוש הצבאי בסביבה כזו בעתיד.

3. הערכות־חסר מודיעיניות

במהלך הלחימה התברר כי ההערכות המודיעיניות של ישראל כלפי חמאס לקו בחסר וזאת לא רק בתחום האופרטיבי אלא גם בתחום בניין הכוח. ב־7.10 הוכיח חמאס מיומנות בלחימה, מידור מושלם ויכולות הונאה, הטעיה והצטיידות. יכולות אלו, שבאו לידי ביטוי במתקפת הפתע, לא היו אלא הקדימון למה שמצאנו בתוך רצועת עזה; ובכלל זאת כמויות אינסופיות של אמל"ח, חלקו מתקדם ורובו קלאסי, אך כזה ששודרג וצבר קטלניות. כמויות האמל"ח העצומות הפכו גם ל"איכות" – וזאת מעבר לתחכום של המנהרות, המטענים והחשיבה האסטרטגית שנמצאו במהלך התמרון (וכדלהלן).

במהלך השנים התקבעה התפיסה שלפיה "חמאס מורתע". עמדה זו הייתה נחלתם של כלל גורמי המודיעין, בצורה עקבית, ללא שיור. אכן, כפי שעוד ידובר רבות, כבר כעת ברור שהטעות המודיעינית לא הייתה רק החשיבה שחמאס מורתע כי אם גם ההערכה המודיעינית הפרטנית. למעשה, פגשנו אויב שלא הכרנו, שהערכתנו אותו היה הערכת־חסר לקויה מאוד.

3.1. הערכות שגויות לגבי מנהור

ואכן, אף שצה"ל התכונן רבות למערכה זו, בפועל התברר שהוא הכין עצמו למלחמה הקודמת – ועובדה זו התבטאה רבות בסוגיית המנהרות. צה"ל הכין עצמו למִטעון ולניסיונות חטיפה אל מנהרות קצרות טקטיות, אך בפועל הכוחות לא נתקלו במִטעון רב, מבחינה יחסית, ואילו המנהרות התגלו כמטרו תת־קרקעית שלמה. צה"ל נערך לתת־קרקע טקטי אך לפניו נגלה תת־קרקע אסטרטגי – מבחינת גודלן של המנהרות, שיעורן, אורכן ושימושיהן. מצאנו עיר שלמה שיידרש עוד זמן רב כדי לגלותהּ במלואה.

3.2. הערכות שגויות לגבי יעדים אסטרטגיים

הוא הדין לגבי הערכות שונות באשר ליעדים אסטרטגיים. במקרים לא מעטים תמונת המודיעין נמצאה לקויה, והמקרה של תת־הקרקע בבית החולים שיפא הוא דוגמה מובהקת לכך.

אחד מרגעי השיא של המלחמה נסב על כיבוש בית החולים שיפא. דובר צה"ל הבטיח "הרים וגבעות". בכירים שונים טענו בביטחון גמור כי בשיפא מצויות כל מפקדות חמאס. בפועל נעשה תהליך של הבניית ציפיות ((Build-up שהכשיר את דעת הקהל לכניסה לבית החולים על אף היותו מוסד הומניטרי. אך אותה הבניית ציפיות פעלה לרעת צה"ל, כאשר במשך ימים ארוכים הממצאים המובטחים לא נמצאו והתיעוד של מנהרות הטרור תחת שיפא בושש לבוא.

גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, יש להודות ביושר כי חמאס הבין אותנו היטב ולא שיחק לידינו ולא מיקם מתחת לבית החולים שיפא את מפקדותיו המרכזיות אלא חדרי שהייה לבכירים שבהם הוחזקו גם חטופים. גם לאחר שהושלם כיבוש המתחם וצה"ל ביצע סביבו חפירות רבות, לא נמצא מה שציפו כוחותינו למצוא , עד שברגע האחרון, באורח נס, התגלה מה שָכַן מתחת לבית החולים. במהלך כיבוש בית החולים נמצא טנדר טויוטה מוסלק תחת ברזנט באחת הפינות הצדדיות של בית החולים. הטנדר אמור היה להשתתף בטבח ה־7.10, אך משום מה לא נעשה בו שימוש. הוא נמצא עמוס נשק וחומרי חבלה, ולאחר שהופק ממנו המידע המודיעיני, פוצץ על ידי הלוחמים במקום. בעקבות הפיצוץ החלה להתלקח דליקה, ודחפור D9 הוזעק לכבותה. הדחפור גרף עפר מסביבות הטנדר כדי לכסותו, ולפתע נחשף פיר עמוק ומושקע. הכוחות הבינו עד מהרה שמדובר בפיר אסטרטגי, אך נדרשו ימים־מספר כדי לחדור פנימה בצורה מאובטחת. או אז נתגלתה מערכת מנהרות, כ־200 מ' אורכה, שהובילה אל מחוץ לבית החולים, לשכונה הצפונית הסמוכה. שם אכן נמצא מרכז המפקדות של העיר עזה.

חמאס הבין שכוחות צה"ל יפשטו במוקדם או במאוחר על מתחם בית החולים ולכן בנה את מפקדותיו מחוצה לו, אך יצר "יציאת חירום" לבכיריו אל בית החולים, כמעין "עיר מקלט" ומגן מפני ההפצצות. בית החולים שיפא היה אפוא הממ"ד של מפקדי חמאס, על אף שמרכז הפעילות מוקם מחוץ לו. אין משמעות הדבר שבית החולים היה מתקן הומניטרי תמים. במקום הוחבאו חטופים, מפקדים ואמצעי חבלה כדבר שבשגרה. ואכן, במהלך הפשיטה על בית החולים נמצא בו ציוד של חיילי גולני שנחטפו בשמחת תורה, ובכלל זאת קסדות מגואלות בדמם, וכן נשק צה"לי שנגנב במהלך הטבח (כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת).

במקרה של בית החולים שיפא התגלתה אפוא השטניות החמאסית כמתוחכמת. בית החולים שימש לפעילות טרור מובהקת אך תת־הקרקע שלו הכילה חדרי שהייה לבכירים ולא את המפקדות המרכזיות שאותן ציפו כוחות צה"ל למצוא.

ציוד חטופים שנמצא בבית החולים שיפא, ובו קסדות ונשק של חיילי גולני

3.3. הערכות שגויות לגבי מתקני ייצור אמל"ח

הערכת המצב המודיעינית לגבי חמאס לא כללה את מתקני ייצור האמל"ח המתקדמים ואת היקפם. במהלך המלחמה אותרה רשת מפעלי ייצור עצומים, תעשיות ביטחוניות ממש. המודיעין שנאסף במהלך התמרון נתן מיקום משוער, אך היקף המפעלים הביטחוניים היה הפתעה: ממרגמות 81 ו־120 מ"מ ועד נשק תלול מסלול כבד לטווח של 120 ק"מ.

במפעל אחד מבין הרבים שנמצאו יוצרו בין 800–1,000 פריטי תמ"ס ביממה וכך גם בשאר המפעלים. המפעלים סודרו בשרשרת מובנית ומסודרת לפי מיקום בתוך שרשרת ייצור, של ברזל–חריטה–כימייה–חנ"מ–הרכבה–מרעומים ולסיום – הפצה. על פני השטח הגלוי שכנו מסגריות, ואילו החלק הצבאי שכן מתחת לפני הקרקע. פירים ובהם מעליות הובילו לאזורי ייצור, אחסנה ומנהרות שינוע, 2.5 מ' רוחבן, ובהן קרונות חשמליים ששינעו את התוצרים למקומם.

מפעלי הנשק כולם מוקמו, שוב, מתוך הערכת אויב שביצע חמאס כלפינו. חמאס ידע שציר טנצ'ר – הלוא הוא רחוב צלאח א־דין – החוצה את הרצועה מצפון לדרום ישמש ציר פינוי הומניטרי בכל תרחיש של תמרון קרקעי ולפיכך יימנע צה"ל מלפגוע בו. בהתאם, בנה חמאס את כל מפעליו על קו הבתים הראשון שעל ציר זה. גם כאן, השטניות של חמאס לא הופנתה רק כלפי אזרחי ישראל אלא גם כלפי אזרחי רצועת עזה, כשהוא משתמש בהם ככלי משחק רחב היקף במאבק נגד ישראל – שהלוא ברור שכשצה"ל יחשוף את המחרטות ייפגע הציר, ולכך פוטנציאל ממשי למשבר הומניטרי.

בסופו של דבר, צה"ל אומנם הגיע למפעלים אלו והשמיד אותם, אך נדרש לכך זמן רב, מכיוון שמדינות העולם כפו עלינו לייצב את ציר טנצ'ר כציר הומניטרי ולפיכך יכולות הפעולה על הציר סבלו ממגבלות רבות.

4. המערכה על דעת הקהל

מלבד השימוש בכלי תקשורת רשמיים ובסרטוני חטופים, גם בשדה הפעולה התקשורתי־צבאי פעל חמאס בהצלחה רבה. באמצעים פשוטים־יחסית, כגון סרטונים קצרים, הצליח חמאס לתעד פגיעות בכוחותינו ולהדהד אותם היטב. רבים מהסרטונים הללו תיעדו אירועים שבהם כוחותינו לא נפגעו, אך חמאס הצליח להפיק הון יח"צני גם ממצבים אלו. הוא עצר את הסרטון ברגע הפיצוץ של חומר הנפץ ולא הראה את רגעי ההמשך – אך די היה בכך כדי ליצור אפקט שלילי במערכה על דעת הקהל.

בנקודה זו התגלה חמאס כמוכשר מאיתנו, על אף קיומו של מערך שלם בצה"ל, הלוא הוא חטיבת דובר צה"ל, שמטרתו לפעול בזירת דעת הקהל. זמן רב חלף עד שנעשו פעולות בעלות אפקט דומה מצידנו ונדרשו אלתורים ויוזמות מהשטח כדי להביא תוצרים בעלי ערך – על אף הימצאותן של יחידות ייעודיות לנושא, שבתחילת הלחימה לא פעלו כנדרש.

סיכום ומחשבות להמשך

במהלך מלחמת חרבות ברזל התגלה חמאס כאויב חכם ומתוחכם, המבין כי חולשתו איננה מאפשרת לו לפעול במתכונת הדדית, כוח מול כוח. בהתאם הפעיל חמאס מגוון אמצעים שהם מעבר לכוח: שימוש באוכלוסייה ובארגונים בינלאומיים; שימוש בכלי נשק פשוטים; מיקום מתקני ייצור אמל"ח מתחת לצירים ראשיים ועוד. חמאס הבין היטב את החולשות הישראליות, במישור הפנימי והבינלאומי, והחששות לחיי אדם, הן חטופים והן כוחותינו (כגון הקרסת תוואי תת"ק על כוחותינו כדי לעכב אותנו).

לצד זאת התברר כי כמה מן ההערכות המודיעיניות באשר לחמאס היו שגויות וחסרות. עובדה זו איננה נכונה רק להנחה כי חמאס מורתע, הנחה שרבים מדברים עליה, כי אם גם להיקף המנהרות, למיקומן של מפקדות חמאס ועוד.

אכן, לא היה ולוּ קרב אחד שבו התמרון לא השיג את יעדיו. צה"ל ניצח בכל הקרבות ויצא כשידו על העליונה במובהק. לא רק אויבינו למדו אותנו; גם אנו למדנו וניצחנו ונמשיך לנצח. אך את מחיר היהירות והרשלנות שילמו אזרחי ישראל בדם. המשך המערכה יחייב שליטה מבצעית על רוב הרצועה, ומעבָר למבצעים חטיבתיים לתקופה ארוכה. סוגיית רפיח שעומדת על הפרק היא המעוז האחרון של חמאס ברצועה ואכן כיבוש רפיח יהיה אבן דרך חשובה בהקרסת היכולות הצבאיות של חמאס.

נכתב על ידי  סרן (במיל') משה גוטמן, מכון משגב, עוזר רמ"ט אוגדה 36.

התובנות נכתבו בעקבות שירות מילואים של כמאה ימים בצמוד לרמ"ט אוגדה 36, תא"ל מרדכי כהנא. 

עיקרי הדברים

 לישראל אין שום אינטרס בהגברת המתיחות עם הממשל. להפך, יש לה אינטרס מובהק להרגיע את הרוחות. ישראל תצטרך להתרגל לשמוע התבטאויות רבות שאינן נוחות לה.

זאת, כל זמן שהתבטאויות אנשי הממשל אינן נושאות אופי חריג של מעורבות בוטה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל, וכל עוד הממשל נותן לישראל, בעיקרו של דבר, חופש פעולה בפעילותה הצבאית ברצועה, וכל זמן שדרישות הנשק של ישראל אינן נפגעות באורח משמעותי, ועיקר התמקדותו של הממשל היא בתחום ההומניטרי.

 מבוא

 בשבועיים האחרונים חלה הסלמה במשבר הפוקד את יחסי ישראל-ארה"ב מאז מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. עד לימים האחרונים נראה היה שהדיאלוג בין שתי המדינות נושא, בעיקרו של דבר, אופי "ענייני", כמובן ברמות משתנות של אינטנסיביות בהתאם להתפתחויות בעימות. ממשל הנשיא ביידן הביע תמיכה עקרונית בפעילותה של ישראל נגד החמאס ברצועת עזה. יחד עם זאת הוא דרש שישראל תימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים חפים מפשע ותאפשר הגעת סיוע הומניטרי נרחב לתושבי הרצועה. ישראל הקרינה מסר שלפיו הגם שתביעות אלה אינן משרתות את האינטרסים הצבאיים שלה, היא "יכולה לחיות" עימן היטב.

במהלך השבוע האחרון חלה החמרה בהתבטאויות של ראשי הממשל בכיוון של מעורבות בוטה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל ומאמצים גלויים לערער את מעמדו של ראש הממשלה, נתניהו. עד אז בחר ראש הממשלה "להרכין ראש" מול ההתבטאויות הביקורתיות של ראשי הממשל בהקשר לניהול המלחמה. כל זאת, ככל הנראה מתוך הערכה שמדובר, בין השאר, ב"מס שפתיים" נדרש על רקע הבחירות בארצות הברית. עתה, כאשר רף הביקורת קיבל אופי חריג, הבין ראש הממשלה, ובצדק, כי הפעם נחצו קווים אדומים, וכי הוא חייב להגיב באורח גלוי ומפורש על המגמה החריגה שליוותה את התבטאויות ראשי הממשל באחרונה.

התבטאויות ראשי הממשל

 בנאום על מצב האומה ב-7 במרץ 2024 הפגין הנשיא תמיכה ביעדי המלחמה של ישראל והבנה לאילוצים העומדים בפניה. הנשיא הבהיר כי לישראל יש זכות "לרדוף אחר החמאס". החמאס, קבע הנשיא, יכול לסיים את העימות כבר היום על ידי כך שישחרר את בני הערובה, יניח את נשקו ויסגיר את אלה האחראים למה שאירע ב-7 באוקטובר. בלחימתה נגד החמאס, אמר הנשיא, מדינת ישראל עומדת בפני מגבלות הנובעות מן העובדה שאנשי החמאס מסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית.

עם זאת, במקביל הוא הביע את כאבו על מספר ההרוגים הגדול ברצועה. למעלה מ-30 אלף פלסטינים נהרגו, הדגיש הנשיא, רובם אינם אנשי חמאס. קרוב לשני מיליון פלסטינים נמצאים תחת אש או נעקרו מבתיהם. זו תמונת מצב קורעת לב (heartbreaking), הדגיש הנשיא. ישראל חייבת לאפשר לכמות גדולה יותר של סיוע הומניטרי להיכנס לרצועה. הנושא ההומניטרי חייב להיות בעדיפות עליונה של ישראל. כאן הוסיף הנשיא אמירה מאוד לא נוחה לישראל, שלא זכתה לתשומת לב ראויה. הנושא ההומניטרי, הוא קבע חד-משמעית, אינו יכול להיות נושא במסגרת משא ומתן (cannot be a bargaining chip). משמע: ישראל אינה יכולה לדרוש הדדיות ביחס לחטופים בתמורה לכך שהיא מאפשרת העברת סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה (שם).

בריאיון לתחנת טלוויזיה אזכר הנשיא ביידן שוב את ההרג הרב שנגרם בעזה בגין פעילותה הצבאית של ישראל שם: "לא ייתכן שיהיו עוד 30 אלף הרוגים בעזה כתוצאה מהמשך הלחימה", אמר הנשיא: "ישנן דרכים אחרות בפני ישראל להתמודד עם הטראומה שנוצרה בעקבות מתקפת החמאס". הנשיא לא טרח להבהיר באילו דרכים מדובר. הנשיא הדגיש כי הובהר לישראל היטב כי היא חייבת לדאוג לפינוי האזרחים מרפיח בטרם תפתח במתקפה שם. נתניהו, קבע הנשיא, חייב להקדיש תשומת לב רבה יותר לאזרחים חפים מפשע המוצאים את מותם בעקבות פעילותה הצבאית של ישראל. (The Times of Israel  10.03.2024 ).

הנשיא הבהיר אומנם שלא ייתן יד למניעת אספקת נשק לישראל. יחד עם זאת חשוב לשים לב לניואנסים חשובים במסגרת התחייבות זו, שלא זכו לתשומת לב ראויה, המאפשרים לנשיא לנצל את תלותה של ישראל במישור זה כדי להפעיל עליה לחץ לקבל את תביעותיו: "לעולם לא אעזוב את ישראל", הבהיר הנשיא. "ביטחונה של ישראל הוא עדיין קריטי" (still critical). משמע: בעתיד, ייתכן שמצבה של ישראל יפסיק להיות קריטי וארצות הברית תוכל להשתמש באספקת הנשק כמנוף לחץ על ישראל. (שם).

בהמשך הבהיר הנשיא כי אין קו אדום שבמסגרתו הוא ימנע אספקה של כל סוגי הנשק (cut off all weapons). הנשיא טרח להדגיש כי לא יפסיק אספקה להפעלת כיפת הברזל הנותנת הגנה לאזרחי ישראל. מדבריו ניתן אולי להבין כי בכל מקרה, גם בעיתוי הנוכחי, ייתכן שימנע, או יעכב, או יצמצם, משלוחי נשק מסוימים כדי שישראל תסכים לקבל את תביעות ארצות הברית בנושא המלחמה (שם).

אל הנשיא הצטרפה עד מהרה סגניתו קמילה האריס, באמירה חסרת תקדים בחריפותה, המקרינה דה-לגיטימציה של הממשלה הנוכחית בישראל, ובעיקר – של העומד בראשה, ולפיה "חשוב להבחין בין העם בישראל וממשלתו" (ג'רוזלם פוסט 09.03.2024).

עוד קודם לכן הודלפה לתקשורת הערכת מצב של גורמי מודיעין בארצות הברית שלפיה "מעמדו של נתניהו כראש ממשלת ישראל נמצא בסכנה". כותבי הדו"ח מציינים כי "חוסר האמון ביכולתו של נתניהו לשלוט העמיק והתרחב בציבור מהרמות הגבוהות שבהן היה ממילא עוד לפני המלחמה, ואנו מצפים להפגנות גדולות הדורשות את התפטרותו ובחירות חדשות, כשממשלה אחרת ומתונה יותר היא אפשרות" (YNET, 12.03.2024). מנהיג האופוזיציה בישראל, יאיר לפיד, מיהר להבהיר כי "אני צריך לקבוע בצער רב שאני מסכים עם הדברים" (YNET, 10.03.2024).

לביקורת הקשה על נתניהו וממשלתו הצטרף בהמשך מנהיג הרוב בסנאט צ'ק שומר, שנחשב לאחד מתומכיה המובהקים של ישראל בקונגרס. הוא ציין ארבעה גורמים המכשילים את מימוש האופציה של נוסחת שתי המדינות לשני העמים שתביא, לדבריו, לסיום העימות בין ישראל והפלסטינים: א. החמאס ותומכיו בקרב הפלסטינים. ב. גורמי ימין רדיקאלי בממשלת ישראל ובחברה הישראלית. ג. מנהיג אש"ף, מחמוד עבאס. ד. ראש הממשלה נתניהו. לטענת שומר: "ראש הממשלה נתניהו איבד את דרכו והוא מהווה מכשול לשלום". הקואליציה שהקים נתניהו אינה תואמת עוד את צרכיה של ישראל לאחר ה-7 באוקטובר. (ממשלת נתניהו היא ממשלה הנטועה בעבר: https://www.facebook.com/senschumer/videos/988677766013427.)

 תגובת נתניהו

עוד קודם שהחל גל הביקורת הנוכחי על נתניהו וממשלתו ניסה נתניהו לעצור את הסחף בעמדת הממשל כלפי ישראל באמצעות החלטת ממשלה (18.02.2024): "ישראל", כך נקבע, "דוחה על הסף תכתיבים בינלאומיים בעניין הסדר הקבע עם הפלסטינים. הסדר כזה יושג אך ורק במשא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים. ישראל תוסיף להתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. הכרה כזאת, בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר, תעניק פרס עצום לטרור, פרס שלא היה כדוגמתו, ותמנע כל הסדר עתידי לשלום".

בטקס סיום קורס קצינים, 7 במרץ 2024, הדגיש נתניהו מוטיב זה: "היום אני רוצה לומר לכם במילים ברורות: צה"ל ימשיך לפעול מול כל גדודי החמאס בכל רחבי הרצועה – וזה כולל את רפיח, המעוז האחרון של החמאס. מי שאומר לנו לא לפעול ברפיח, אומר לנו להפסיד במלחמה – וזה לא יקרה. וכן, יש לחץ בינלאומי. יש לחץ בינלאומי, והוא גובר. אבל דווקא כשהלחץ הבינלאומי גובר, אנחנו צריכים לצופף את השורות בינינו. אנחנו חייבים לעמוד יחד מול הניסיונות לעצור את המלחמה. אנחנו חייבים לדחות יחד את הניסיון הנואל להטיל על צה״ל את האחריות לפשעי החמאס" (משרד ראש הממשלה, 07.03.2024).

גולת הכותרת בתגובותיו של ראש הממשלה הייתה נאומו בפני ועידת איפא"ק. בדבריו בוועידה התמקד נתניהו בהעברת מסר ברור לממשל הנשיא ביידן: מדינת ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית. היא מוקירה ומעריכה את הסיוע שארצות הברית מעניקה לה, בייחוד בשעת משבר קשה כפי שישראל חווה בחודשים האחרונים. יחד עם זאת, ישראל נחושה לפעול למימוש האינטרסים החיוניים שלה, גם אם הדבר אינו תואם את עמדת הממשל (נאום נתניהו בוועידת איפא"ק, 12.03.2024).

ישראל, כך משתמע מדברי נתניהו, לוקחת בחשבון את האפשרות שהממשל יעכב, יצמצם ואף ימנע משלוחי נשק לישראל. עם זאת, הוא קובע חד-משמעית כי הצורך של ישראל בחימוש אמריקני לא יהיה מכשול בדרך לקידום מטרותיה: "אני מעריך מאוד את התמיכה שקיבלנו מהנשיא ביידן והממשל, ואני מקווה שהיא תמשיך", אומר נתניהו, "אך הרשו לי להיות ברור: ישראל תנצח במלחמה הזאת, לא משנה מה [יקרה]". (שם).

באורח קונקרטי, מדגיש נתניהו, מימוש הניצחון מחייב את ישראל לפעול להשמדת גדודי החמאס ברפיח ולשחרר את החטופים. ישראל נחושה לבצע זאת, למרות הלחצים המופעלים עליה במערכת הבינלאומית, ובעיקר מצד ארצות הברית. אם לא נעשה זאת, מבהיר נתניהו, החמאס יתארגן מחדש ויוכל לבצע שוב מתקפה דומה לזו של ה-7 באוקטובר: "זהו איום בלתי נסבל", מבהיר ראש הממשלה, "שאיננו יכולים להשלים עימו". (שם).

מבלי לאזכר את שמו של הנשיא הדגיש נתניהו כי ישראל תדאג לפינוי אזרחים מרפיח כדי שלא ייפגעו במלחמה: "נקטנו אמצעים", הוא קבע, "שאף צבא אחר לא נקט לאורך ההיסטוריה". אם ברצונכם לקבל אישור על כך, אמר נתניהו לנאספים, כדאי שתשמעו את חוות דעתו של מומחה נודע באקדמיה הצבאית בווסט פוינט, ג'ון ספנסר. (שם).

ארצות הברית, הבהיר נתניהו, מנהלת בפועל מדיניות נעדרת עקביות מול ישראל: מצד אחד היא קובעת שיש למדינת ישראל זכות להגן על עצמה, ומאידך גיסא היא מותחת ביקורת על ישראל כשזו יוצאת להגן על עצמה; מצד אחד היא מסכימה עם היעד שישראל הציבה לעצמה: חיסול החמאס, ומאידך גיסא היא מביעה התנגדות לצעדים שישראל נוקטת כדי לממש מטרה זו; מצד אחד ארצות הברית מביעה הבנה למצבה של ישראל הנאלצת להתמודד עם טרוריסטים המתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית, ומאידך גיסא היא מותחת עלינו ביקורת בשל מספר רב של נפגעים: "זו טעות וזה לא מוסרי לדרוש מישראל לעמוד בסטנדרט של הימנעות מפגיעה באזרחים ששום מדינה אחרת אינה נדרשת לעמוד בו". (שם).

מעבר לכך, נתניהו מצא לנכון להבהיר לממשל הנשיא ביידן כי איומים, סמויים וגלויים, מצד אנשי ממשל לפגוע במדינת ישראל אם לא תיענה לתביעות הממשל, לא ירתיעו את מדינת ישראל מהמשך הפעילות הצבאית בעזה עד להשגת היעד הנכסף: חיסול שלטון החמאס ברצועה ויצירת מצב שימנע איום נוסף של מתקפה על ישראל מכיוון הרצועה. על הפרק עמדו איומים להפסיק, או לפחות לעכב, משלוחי נשק לישראל. פקידים בכירים בממשל טרחו להדגיש כי חלק ממשלוחי הנשק נעשה תוך עקיפת הקונגרס ושימוש בסמכויות לשעת חירום שיש בידי הממשל. פקיד בכיר במערכת הביטחון בישראל הדגיש כי ישראל קיבלה מארצות הברית "כל מה שביקשה" (וושינגטון פוסט 12.03.2024).

"אני רוצה להבטיח", הדגיש ראש הממשלה, "אף אחד מהלחצים האלה לא יעצור אותנו. עצם עתידה של מדינת ישראל והישרדותה עומד על כף המאזניים. אין לנו ברירה פרט לניצחון מוחלט. הניצחון הזה נמצא בהישג יד". (נאום נתניהו בוועידת איאפ"ק, 12 במרץ 2024).

ולבסוף טרח נתניהו להבהיר כי לא יוכל לעבור לסדר היום על הניסיון הבוטה של ממשל ביידן להתערב בחיים הפוליטיים במדינת ישראל, ועל המאמצים לפגוע בו אישית ובמעמדו הפוליטי. כזכור, הנשיא קבע כי נתניהו "פוגע בישראל יותר ממה שהוא מועיל לה". בהיסטוריה של היחסים בין ישראל וארצות הברית לא זכורה התבטאות פומבית כה בוטה ומרחיקת לכת של נשיא אמריקני נגד ראש הממשלה נבחר במדינת ישראל. הנשיא לא הסתפק בכך, והבהיר את נכונותו לפנות אל העם בישראל, מעל לראשה של ממשלת ישראל והעומד בראשה, באמצעות נאום בכנסת. (ג'רוזלם פוסט, 10 במרץ 2024).

עוד קודם לכן, בשיחה אקראית עם סנטורים לאחר נאום לאומה בקונגרס, הבהיר הנשיא כי הוא אמר לנתניהו בלשון חד-משמעית כי שניהם יצטרכו להיפגש ל"שיחת הבהרות נוקבת" (come to Jesus meeting). לאחר שהובהר לנשיא כי שיחתו נקלטה בתקשורת הוא הביע שמחתו על כך: "אני חשוף למיקרופון", הוא אמר. "זה טוב. טוב מאוד". (The Guardian, March 8, 2024.).

בנאומו בוועידת איפא"ק ניסה נתניהו לגמול לממשל בדרך דומה – יצירת בידול בין הנשיא ובין העם האמריקני: "אני יודע", הוא קבע, "שהרוב המוחלט בעם האמריקני עומד לצידנו. אני יודע שהרוב המוחלט בקונגרס עומד לצידנו. אני יודע שאתם [אנשי איפא"ק] עומדים לצידנו. יש אנשים שיגרמו לכם להאמין שהעם בישראל מפולג. למעשה, יש אנשים שיגרמו לכם להאמין שיש את ראש הממשלה ואז יש את עם ישראל".  (נאום נתניהו בוועידת איאפ"ק, 12 במרץ 2024).

"האמת היא", הוסיף ראש הממשלה, "שעם ישראל תומך באופן גורף במדיניות שאני והממשלה בראשותי מתווים. הם תומכים באופן גורף בצורך בניצחון מוחלט, והם מתנגדים באופן גורף לרעיון של מדינה פלסטינית שנכפית עלינו. הייתה לנו הצבעה בכנסת, מדגיש נתניהו, 99 מחברי הכנסת תמכו בעמדה הזאת לעומת 9 מתנגדים".  (שם).

נתניהו קיבל תמיכה חד-משמעית לדבריו ממנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט הסנטור מיטץ מקקונל. מדינת העם היהודי, אמר הסנטור, ראויה לקבל את תמיכת הממשל בארצות הברית. הוא הגדיר כ"צבועה וגרוטסקית" (grotesque and hypocritical) את תביעת הממשל בארצות הברית ממדינות אחרות להימנע ממעורבות בחיים הפוליטיים של ארצות הברית, ובאותה נשימה לקרוא להפלת ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל; זוהי תופעה חסרת תקדים, הדגיש הסנטור. אל לה לארצות הברית להתייחס כך לבנות ברית דמוקרטיות שלה. מדיניותה של המפלגה הדמוקרטית אינה מכוונת נגד נתניהו, אלא נגד מדינת ישראל; ישראל אינה קולוניה אמריקנית. רק אזרחי ישראל הם שיקבעו מי ינהיג אותם; זוהי בסופו של דבר ההגדרה של דמוקרטיה וריבונות (https://www.youtube.com/watch?v=jLNjpLY3Jkc).

בישיבת הממשלה ב-17 במרץ מצא נתניהו לנכון להחריף עוד יותר את הביקורת כלפי ממשל הנשיא ביידן: "לידידינו בקהילייה הבינלאומית", פסק נתניהו, "אני אומר: הזיכרון שלכם קצר? כל כך מהר שכחתם את ה-7 באוקטובר 2023, את הטבח הנורא ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה? כל כך מהר אתם מוכנים לשלול מישראל את הזכות להגן על עצמה מפני מפלצות החמאס? כל כך מהר איבדתם את המצפון המוסרי שלכם? במקום ללחוץ על ישראל שנלחמת מלחמה שאין צודקת ממנה, נגד אויב שאין אכזר ממנו, תפנו את הלחצים שלכם נגד החמאס ונגד הפטרון שלה – איראן. הם אלה שמהווים סכנה לאזור ולעולם כולו. אנחנו בכל מקרה נעמוד מול הלחצים, ובעזרת השם נמשיך להילחם ביחד עד לניצחון המוחלט" (YNET, 17.03.2024).

ב-18 במרץ 2024 ניהל הנשיא ביידן שיחה ממושכת עם ראש הממשלה נתניהו. ככל שניתן להתרשם השיחה נשאה אופי ענייני, ונעדרו בה מאפיינים של התנגחות וביקורת פוגענית. כבר בדברי הפתיחה, להערכתנו לא במקרה, הבהיר הנשיא את מחויבותה של ארצות הברית לביטחונה של ישראל. (הבית הלבן, שיחת ביידן-נתניהו, 18.03.2024).

קרוב לוודאי שהדגשה זו באה לאחר הידיעות הרבות שנפוצו גם בישראל על כוונה ממשית של הממשל לצמצם, או לעכב, אספקת נשק לישראל. כמו כן חזר הנשיא והדגיש את זכותה של ישראל "לרדוף אחר החמאס". בהמשך השתמש הנשיא במינוח הרבה יותר קרוב לזה של ישראל: "אנו שותפים למטרתה של ישראל להביס את חמאס". בהמשך הוא חזר והדגיש את ההרג הרב ברצועה על רקע פעילותה הצבאית של ישראל: "בעימות הנוכחי", כך טען, נהרגו עד כה יותר אנשים מאשר בכל העימותים הקודמים ברצועה". (שם).

הנשיא התייחס כמובן לאפשרות של פעולה ישראלית ברפיח. הוא לא הביע התנגדות לפעולה כזו, אך הבהיר בצורה חד-משמעית את הצורך להבטיח את שלומם של האזרחים במקרה כזה באמצעות "תוכנית מגובשת ויציבה" (coherent and sustainable strategy). בסופו של דבר סוכם כי משלחת ישראלית של אנשי צבא, מודיעין וגורמי רווחה תבוא לוושינגטון במגמה לבחון דרכי פעולה אלטרנטיביות לאלה שגובשו על ידי ישראל ושתאפשרנה פגיעה ממוקדת באנשי חמאס ברפיח והבטחת מעבר הגבול בין מצרים והרצועה, מבלי שיהיה צורך בתמרון קרקעי רחב ממדים. (שם).

סיכום והמלצות

אין ספק כי באחרונה חלה הידרדרות באופי הדיאלוג המתנהל בין ישראל וארצות הברית. התבטאויות של ראשי הממשל חרגו במידה רבה מסוגיית העימות ברצועה ותביעות הממשל בהקשרה. הן לבשו אופי ברור של מאמץ מצד הממשל לערער את יציבותה של הממשלה הנוכחית בישראל, ובעיקר – של העומד בראשה. תופעה זו כשלעצמה אינה חדשה ביחסים בין שתי המדינות.

אולם עד כה, ככל הזכור לנו, גם בתקופות של מתיחות קשה בין ישראל וארצות הברית, הביקורת של הממשל נאמרה בדרך כלל ב"חדרים סגורים", מפי פקידי ממשל, והתמקדה בעיקר בהדגשה שישראל אינה מבינה את מצבה בזירה הבינלאומית ואת הסכנות החמורות העומדות בפניה אם תמשיך במדיניותה. הפעם, ההתנגחויות נעשות בפומבי בצורה בוטה וחד-משמעית ומוכוונות אישית לראש הממשלה, ומפי הדרגים הבכירים ביותר בממשל.

עד כה לא גלש העימות בין שתי המדינות לפסים של סנקציות אמריקניות על ישראל בתחום המדיני (למשל איום מפורש של הימנעות מהטלת וטו על הצעות החלטה המנוגדות לעמדתה של ישראל, ובתחום הצבאי – עיכוב, האטה או צמצום ההיקף של משלוחי נשק לישראל). הגם שאופציה כזו אינה נראית ריאלית בשלב זה היא נמצאת על סדר היום, ויש גורמים רבי כוח בממשל האמריקני שילחצו למימושה.

השיחה האחרונה שנערכה בין הנשיא ביידן וראש הממשלה נשאה אופי ענייני ומכובד לשני הצדדים. מגמה זו נוחה מאוד לישראל, ויש לקוות כי היא תימשך גם להבא. יש לקוות כי ההתדיינות בין אנשי צבא ישראלים ואמריקנים סביב העימות המלחמתי תתמסד ותימשך גם להבא, הגם שהיא טומנת בחובה ממדים של שחיקה כלשהי במעמדה הריבוני של מדינת ישראל. אנשי צבא אמריקנים יוכלו להבין, אל נכון, טוב יותר מאנשי ממשל אזרחיים את האילוצים והמגבלות העומדים בפני ישראל בעימות עם אויב כמו החמאס.

סיכומו של דבר, יש לחזור ולהדגיש, בעיקר מול מגמות מתלהמות בקרב חוגים שונים בארץ, כי לישראל אין שום אינטרס בהגברת המתיחות עם הממשל. להפך, יש לה אינטרס מובהק להרגיע את הרוחות. ישראל תצטרך להתרגל לשמוע התבטאויות רבות שאינן נוחות לה.

עליה לדעת להפריד בין העיקר והטפל ולהיות מודעת היטב לאילוצים המאתגרים העומדים בפני הממשל האמריקני בבואו לעצב את עמדותיו בהקשר של העימות המלחמתי ברצועה.

כל זמן שהתבטאויות אנשי הממשל אינן נושאות אופי חריג של מעורבות בוטה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל, וכל עוד הממשל נותן לישראל, בעיקרו של דבר, חופש פעולה בפעילותה הצבאית ברצועה, וכל זמן שדרישות הנשק של ישראל אינן נפגעות באורח משמעותי, ועיקר התמקדותו של הממשל היא בתחום ההומניטרי – מוטב לה לישראל לגלות סבלנות ולהימנע מתגובות נגד שלא תשרתנה את האינטרסים של ישראל.

* המחבר מודה לפרופ' קובי מיכאלי על הערותיו המלומדות לנייר זה.

בדברים לתקשורת הישראלית (14.3.2024) פנה מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס, במסר לציבור הישראלי שכלל קריאה לדרג המדיני להיות ראוי לצבא, ובמשתמע לחברה שאזרחיה מקריבים את המיטב שלהם במסגרת השירות הצבאי במלחמה, "לוודא שכולם נוטלים חלק" בנטל ועוד אמירות ברוח זו שיכולות להתפרש כביקורת על הדרג המדיני.

תא"ל גולדפוס לא מעד. לא הייתה זו שגיאה בתום לב, אלא התבטאות מחושבת שהוכנה מבעוד מועד, בנאום שטרח לכתוב ולשאת לפני מצלמות. תוכן נאומו הפתיע את מפקדיו, וגם את דובר צה"ל. כנראה היה ברור לו שלוּ עדכן אותם היה מקבל פקודה להימנע מלומר את הדברים. התרסתו כלפי הדרג המדיני היא בחזקת שיבוש חמור ביחסי דרג מדיני – דרג צבאי בישראל, שממילא משובשים זה מכבר.

דבריו של תא"ל גולדפוס, גם אם רבים יכולים להזדהות עם תוכנם ובעיקר בימים קשים אלו, הם מעשה שלא ייעשה במדינה דמוקרטית, שבה הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני ולכן חלות מגבלות גם על חופש הביטוי הפומבי שלו. בדמוקרטיות אחרות התרסה של קצין בכיר, מוכשר ככל שיהיה, הייתה מסתיימת בהדחתו המיידית של הקצין, לא רק מתפקידו כמפקד אוגדה אלא מהצבא.

התבטאותו גם פגעה ביכולתו לפקד על אנשיו, שחלקם אולי חושבים אחרת על הדרג המדיני. מה אם מפקד חטיבה הכפוף לו יפעל ברוח דומה? איזה תוקף מוסרי יהיה לגולדפוס בבואו לדון בפועלו של מי מפקודיו שינהג באופן דומה?

ההיסטוריה של מדינות דמוקרטיות רצופה באירועים דומים שטופלו בחומרה. כך למשל הגנרל מק-קריסטל, מפקד הכוחות האמריקאים באפגניסטן, הודח על ידי הנשיא אובמה (יוני 2010) בעקבות ריאיון עיתונאי שבו מתח ביקורת על מדיניות הנשיא בנוגע להגדלת הכוח האמריקאי בזירה. גם הגנרל מק-ארתור הודח על ידי הנשיא טרומן (אפריל 1951) כשחלק בפומבי על סירוב הנשיא להשתמש בנשק גרעיני במלחמת קוריאה.

מקובל במדינות דמוקרטיות שאת השיח בין הדרגים מנהלים בחדרי דיונים סגורים. הדרג הצבאי מצופה להביע את דעתו המקצועית בפתיחות מלאה. אלא שהדרג המדיני הוא זה שקובע את המדיניות על בסיס מנעד רחב של שיקולים, שהם לעיתים מעבר לשיקולים הצבאיים. הדרג הצבאי חייב בציות מוחלט. חשוב להדגיש שמדובר בעיקרון יסודי ומהותי ביחסי דרג מדיני – דרג צבאי במדינה דמוקרטית.

למרות התשומות המקצועיות של הצבא בקבלת החלטות, המלחמה היא בסופו של דבר תופעה פוליטית, והדרג המדיני חייב לתבוע סמכות מקצועית עליונה בשם אחריותו העליונה. הצבא הוא דרג מבצע, וכך הוא צריך לראות עצמו. ביקורת פומבית של הדרג המבצע כלפי הדרג המדיני אינה מקובלת באף שלוחה ביצועית. הכרסום בנורמה בסיסית זאת מדאיג מאוד, גם אם הקצין הבכיר דיבר מדם ליבו וגם אם ביטא בדבריו תחושה של רבים בקרב הישראלים.

למעשה, התבטאותו זו של תא"ל גולדפוס היא המשך ישיר לשורה של חריגות ושיבושים ביחסי הדרגים בישראל. כך למשל, הדיווח על דיון שהתקיים בלשכת ראש הממשלה נפתלי בנט (24.5.2022) שבו ביקש ראש הממשלה לבחון את סיכול מנהיג החמאס ברצועת עזה. בהתייחסותו אמר הרמטכ"ל כוכבי: "אם אתה רוצה שאני אקדם תוכנית לחיסול סינואר, אתה צריך לשכנע אותי קודם שזה שווה את המלחמה שתיפתח בעקבות החיסול הזה, כי אני זה שאצטרך להסביר אחר כך לחיילים וגם להורים השכולים". דרג מדיני אינו צריך לשכנע את הדרג הצבאי מכיוון שמדובר ב"דיאלוג לא שוויוני" כפי שהגדיר אליוט כהן, אחד מחוקרי צבא-חברה הבולטים בעולם. הדרג הצבאי אומר את דברו, מציג את המשמעויות הצבאיות והאחרות להבנתו המקצועית בהתייחס לדרישות הדרג המדיני או מטרותיו, והדרג המדיני מקשיב ומנחה.

בחולשתו מול הרמטכ"ל, ראש הממשלה נסוג מכוונתו מבלי שקרא את הרמטכ"ל לסדר. לא הייתה זו חולשה אישית בלבד, אלא ביטוי לחולשה המובנית של הדרג המדיני מול זה הצבאי. דרג מדיני אינו צריך לשכנע את הדרג הצבאי אלא להנחותו. נכון יהיה שההנחיה תהיה תמיד תוצר של שיח פתוח בין הדרגים ותהליכי למידה משותפים, אך מקור הסמכות וההנחיה הוא לעולם הדרג המדיני הנבחר. אמירת הרמטכ"ל כוכבי מעידה על העדר הפנמת הסדר הנכון והעמדת הדרג הצבאי כשווה לדרג המדיני, אם לא כעליון לו, ובמובן זה הגיונה זהה להגיון אמירותיו של תא"ל גולדפוס, שלא נאמרו בחלל ריק. הדרג הצבאי מזהה את חולשת הדרג המדיני ואת רפיונו ולכן מרשה לעצמו להתבטא ולהתנהל באופן שאינו הולם את יסודות הדמוקרטיה בישראל.

את חולשת הדרג המדיני מזהים גם ידידינו בארצות הברית המקיימים קשרי עבודה קרובים ועמוקים עם מערכת הביטחון בישראל. אחד מהביטויים הבולטים לאופן שבו מפרש הממשל האמריקאי את מאזן הכוחות וההשפעה בין הדרגים הוא בדרישתו המתריסה של מזכיר המדינה בלינקן להיפגש בארבע עיניים עם הרמטכ"ל, רב אלוף הרצי הלוי. וצדק ראש הממשלה לא התיר פגישה כזו.

חולשת הדרג המדיני באה לידי ביטוי גם בכל הנוגע לתשתית הידע ההכרחית והנחוצה לצורך התמודדות עם מצבים ביטחוניים מורכבים. הצבא נהנה מתמיכה ציבורית רחבה ומאמון רחב של הציבור, בהשוואה לרמת אמון ציבורית נמוכה מאוד בדרג הפוליטי, ולכן חש בטוח לנהוג באופן שבו הוא נוהג. במובן זה, חשוב שלא להסיר אחריות מהדרג המדיני לדורותיו בעשורים האחרונים. ההחלטה לכוף את ראשו בפני הדרג הצבאי היא החלטה מדעת, ובאה לידי ביטוי בקושי לאתגר את החשיבה הצבאית ובעיקר בקושי לכפות על הדרג הצבאי לעשות את מה שהדרג המדיני מגדיר כנכון לעשות.

חולשתו זו באה לידי ביטוי גם בהעדר מעורבות עמוקה ואמיתית שלו בבניין הכוח של צה"ל, ומכאן גם בתפיסת הפעלת הכוח שלו, כמו גם ביכולת לאתגר את הערכת המודיעין המוצגת לו על ידי הצבא. כך לדוגמה, ספק אם לדרג המדיני ישנם הכלים המתאימים לאתגר את תרחיש הייחוס המוצג לו על ידי הצבא כבסיס לדיוני בניין הכוח והפעלתו.

יתרה מזאת, החשיבה הצבאית יכולה גם לבסס עיוותים בהקשרים שבהם אין לצבא כל ערך מוסף. לדרג המדיני צריכה להיות אחריות ומעורבות בכל הנוגע לתוכניות ולמבנה הצבא בשל ההשלכות הרוחביות המשמעותיות שלהם על מנעד רחב של היבטים שמשפיעים על המדינה, על החברה, על הכלכלה ועל היחסים הבינלאומיים. אלא שבמקום שבו הדרג המדיני יוצר ריק הוא מתמלא במהירות על ידי הצבא, שרואה עצמו כמחויב להתייחס למנעד הרחב ביותר של כל נושא. כך למשל, התוכנית הרב-שנתית לבניין הכוח "תנופה" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, ושביטאה שינויים מהותיים במבנה צה"ל ובתפיסת הפעלתו, אושרה על ידי ראש הממשלה בנט בדיון קצר ולא מעמיק, אף על פי שמשמעויותיה היו מרחיקות לכת.

בחירתו של הדרג המדיני שלא להגיב במהירות ובנחישות לדבריו של תא"ל גולדפוס תורמת להנצחת העיוות והשיבוש הקיימים ביחסי הדרגים ובמהות הכפיפות המוחלטת של הדרג הצבאי לדרג המדיני. היו שהתייחסו לדבריו של תא"ל גולדפוס בסלחנות לאור הטענה המוזרה משהו שמדובר בקצין אמיץ ללא חת, מפקד מוכשר המחרף את נפשו, ולנוכח העובדה שמדובר "בימים לא רגילים", בזמן מלחמה. טיעונים אלו בעייתיים ומזיקים לתיקון השיבוש. ייעודו של הצבא הוא להילחם, ומלחמה היא מה שהצבא מתכונן לו בשגרה, לכן מצופה ממפקדיו, בוודאי מהבכירים שביניהם, לגלות את המקצועיות העליונה ולהיצמד לאתיקה המקצועית המתחייבת דווקא בעיתות כאלו. גם כישוריו של הקצין ואומץ ליבו אינם טיעון שיכול להצדיק חריגה כל כך בוטה מכללי ההתנהגות המתחייבים ביחסי הדרגים.

שיבוש מעין זה מעצב מציאות שבה הדרג הצבאי עלול לראות עצמו עליון על הדרג המדיני וכמי שיכול, או אולי אפילו צריך, בצוק העיתים להגדרתו, לכפות את מרותו ואת דעתו על הדרג המדיני. יש מי שיראו בכך משום הגזמה, בעיקר מכיוון שהם יכולים מאוד להזדהות עם מה שאמר תא"ל גולדפוס ונכוחות דבריו בעת הייחודית הזו, בעיקר בשל אי-הערכה עמוקה לדרג המדיני ולעומד בראשו, אלא שהיום זה תא"ל גולדפוס שחולק על הדרג המדיני או מתריס נגדו בסוגיה זו ומחר יהיה זה קצין אחר שיתריס נגד דרג מדיני אחר בסוגיה אחרת.

הרמטכ"ל נזף בתא"ל גולדפוס על דבריו, והאחרון התנצל עליהם. בחריגות כאלה יש לטפל במלוא החומרה, כי אחרת נמצא את עצמנו כדמוקרטיה בסחרחרה, שבה הדרג הצבאי רואה את עצמו עליון ערכית ועניינית על דרג מדיני נבחר. היה זה פיטר פיבר, מחשובי חוקרי צבא-חברה בעולם, שאמר ש"במדינה דמוקרטית לדרג המדיני יש הזכות לטעות, והגורם היחיד שיכול להענישו על כך הוא הציבור בקלפי". צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, ולא צבא החינוך לישראל. הוא נתון למרות מוחלטת של הדרג המדיני, וככזה אין הוא יכול להיות בעמדת המטיף בשער כלפי הדרג המדיני.

המתח הגובר בין וושינגטון לירושלים, שגלש השבוע למסרים בוטים כלפי נתניהו מצד הנשיא, מעצים את האתגר להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל בעזה ומציף בפני הדרג המדיני את השאלה: האם ישנה דרך להשגת מטרות המלחמה בעזה מבלי להסלים את העימות עם ממשל ביידן ולאבד את תמיכת הבית הלבן?

התייצבות ביידן לצד ישראל בתחילת המלחמה תיזכר כאחד מרגעי השיא ביחסים המיוחדים בין המדינות. הזמן שחלף מאז, התמונות מעזה, המחלוקות סביב "היום שאחרי" והפוליטיקה הפנימית בארה"ב לקראת הבחירות לנשיאות – הפכו את היחסים למתוחים ורגישים.

ביידן אמנם מצהיר כי הוא ממשיך לתמוך במטרות שישראל הגדירה למלחמה, אך המשקולות שהוא מציב על רגליה הופכות את השגתן למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אלו הסוגיות השנויות במחלוקת:

פעולה ישראלית ברפיח

חטיבת חמאס ברפיח, על ארבעת גדודיה, מהווה חמישית מהכוח הצבאי של הארגון. בנוסף למשימותיה, היא אחראית גם על רצועת הגבול המחברת את עזה עם העולם החיצון. דרכה מתבצעות הברחות של אמל"ח, ציוד טכני וגם תנועות של פעילים ומפקדים. מחבלים מאזורים אחרים ברצועה מצאו במהלך הלחימה מקלט ברפיח. האם מישהו באמת חושב שניתן למוטט את שלטון חמאס ולפרק את יכולותיו הצבאיות ללא פעולה ברפיח?

הפחתה במספר הנפגעים הפלשתינים

ביידן מצפה שהלחימה תימשך תוך הפחתת היקף הנפגעים מקרב האוכלוסייה. הוא נסמך על נתוני משרד הבריאות של חמאס, שאמינותם אינה ברורה, ולא די לו בתוצאות שצה"ל מציג על היחס הנמוך מאוד בין לוחמי אויב ל"בלתי מעורבים", בין היתר הודות לפינוי האוכלוסייה ולאמצעי זהירות מחמירים. יש אומרים – מחמירים מדי.

האם הנטל כולו צריך להיות על כתפי ישראל? האם חשבו בוושינגטון לשכנע את מצרים לאפשר מקלט הומניטרי זמני ברפיח המצרית כדי להתיר את הפלונטר? בימים שבהם ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות מסייעות במיליארדי דולרים לכלכלה המצרית, אפשר היה לדון ברצינות גם באופציה זו.

הגדלת הסיוע ההומניטרי

דרישת ביידן להגדלת הסיוע ההומניטרי והיוזמות בקשר לכך (הצנחות, מזח ימי) מלמדות כי בממשל לא הפנימו שהבעיה אינה העברת הסיוע לרצועה אלא חלוקתו בתוכה. חמאס ישתלט על כל מה שיוכנס. הוא ישתמש בכך לאספקת לוחמיו (ולהגדלת אורך הנשימה ללחימה) ולחיזוק משילותו. הדרך למנוע זאת ממנו היא להגיש את הסיוע במקום שבו חמאס לא נגיש אליו, וגם את זאת ניתן היה להשיג על ידי הקמת מקלט הומניטרי ברפיח המצרית.

"רשות פלשתינית משופרת" בעזה

סוגיה נוספת שמעיבה על היחסים עם האמריקנים היא העמדה הישראלית ביחס להפקדתה של "רשות פלשתינית משופרת" בעזה. בממשל ביידן לא הפנימו את החשדנות הקיימת בציבור הישראלי ביחס לרשות ולבכיריה – בהווה או לשעברים למיניהם – ולגבי האפשרות לכונן בעיר שטופת הטרור ממשל פלשתיני שלא ישתף פעולה עם חמאס.

ההתעלמות בארה"ב מהיקף התמיכה של הציבור העזתי בחמאס, ומהיותו נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה, מובילה להערכה אופטימית ביחס ליכולת לחולל ברצועה שינוי עמוק באמצעות מודלים שלטוניים בחסות ערבית או בינלאומית במנותק מחמאס. כל עוד ייוותר בעזה גרעין חזק, מאורגן ומזוין של ארגון הטרור, הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה.

"אינטגרציה אזורית" ו"מדינה פלשתינית"

מעל הסוגיות מרחף צילה של המחלוקת בעניין החזון האמריקני – לכונן אינטגרציה אזורית שתכלול הסכמי שלום בין ישראל לסעודיה והקמת מדינה פלשתינית. המלחמה סיפקה לממשל ביידן הזדמנות לחולל סדר אזורי חדש. הנשיא גם זקוק לכך כקלף לקראת הבחירות, ואולם מנקודת מבטה של ישראל נורמליזציה עם סעודיה לא תפצה על אי־הכרעת חמאס.

דיבורים על "מדינה פלשתינית" לאחר טבח שמיני עצרת מהווים פרס לחמאס, וגם מבטאים חוסר הבנה של הסנטימנט בציבור הישראלי. מי שחושב שלאחר מאורעות אוקטובר תיטול ישראל סיכונים כמו אלה שנלקחו בעבר, אינו חי את המציאות בישראל.

בעיית השורש

שורש המחלוקת בין וושינגטון לירושלים נוגע למשמעות המלחמה, שהחזירה את ישראל להכרה כי היא עדיין נאבקת על קיומה. ממשל ביידן לא הפנים שבעבור ישראל הכרעת חמאס היא עניין בעל משמעות קיומית. אין זה דומה למלחמותיה של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, שהתנהלו אלפי מיילים משטחה אך מהוות בסיס להשוואה.

השחקנים באזורנו עוקבים אחר המתרחש. עמדתם והתנהלותם ביחס לישראל יושפעו מהתוצאות. ההרתעה שהתרסקה ב-7 באוקטובר לא תשוקם, אם לא יושגו כל המטרות שישראל הגדירה למלחמה. אחרת היא תועמד בפני איום קיומי, יגבר הפיתוי לתקוף אותה ומעמדה המדיני יינזק קשות. לכן מרחב התמרון שישראל יכולה להרשות לעצמה הוא מצומצם.

גישת הממשל משחקת לידי חמאס, שבינתיים מקבל בלי שום תשלום מצידו: עיכוב בפעולה ברפיח וסיוע הומניטרי מוגדל – תנאים שמקילים עליו בחידוש משילותו. הלחצים מצד וושינגטון דוחקים את ישראל למלחמת שחיקה והתשה, שמחיריה גבוהים וקשה לשלוט במשכה. הם אפילו מרחיקים את שאיפת ארה"ב לקדם עסקה לשחרור החטופים.

אז מה עלינו לעשות?

ראשית, להמשיך במאמצי ההסברה והשכנוע של גורמי הממשל ודעת הקהל האמריקנית, למרות הספקנות באשר לתוחלתם.

שנית, להגביר מאמצים בתחומים שלגביהם אין מחלוקת: סיכול ממוקד של בכירים בהנהגה בחו"ל, פשיטות על יעדים ברצועה שבהם נראים סימני חזרה של חמאס.

שלישית, קידום הקמת מקלטים הומניטריים ארעיים, ברפיח המצרית (בהסכמה מצרית) או בשטח הרצועה (כגון באזור דהנייה שליד רפיח), והאצת ההכנות לפעולה ברפיח.

ברוח דברי הנשיא ביידן, בנאום שנשא לאחר הטבח: "המטרה המרכזית של חמאס היא להשמיד את מדינת ישראל ולרצוח את העם היהודי. לישראל זכות מלאה להגן על עצמה, יש לה את הזכות וגם החובה להגיב להתקפות המרושעות של חמאס".

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.3.2024.

• הטענות למשבר הומניטרי מגבירות את אלומת הביקורת על ישראל מבלי שהן נוגעות בליבת הבעיה.
• נושא הסיוע ההומניטרי נקשר גם לסוגיית "היום שאחרי" ומכביד על ישראל בכל הנוגע להמשך ניהול המערכה, בדגש לגבי ההיערכות למבצע צבאי ברפיח, שהוא תנאי הכרחי למימוש מטרות המלחמה ולסיומה.
• הדרך לאפשר לסיוע ההומניטרי להגיע לכתובת הנכונה עוברת דרך השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס בכל הרצועה ומחייבת שליטה ישראלית במרחב, שגם תבהיר לאוכלוסייה שתם עידן חמאס ברצועת עזה.
• במציאות שנוצרה נראה שהחלופה הסבירה, הרלוונטית והיעילה היחידה היא כינון ממשל צבאי ישראלי זמני בצפון הרצועה בשלב ראשון, ובהמשך ובהתאם להתפתחות הנסיבות גם במרחב מחנות המרכז וח'אן יונס.
• להקמת ממשל צבאי שלוש מטרות עיקריות וחשובות: הראשונה, הגשת סיוע הומניטרי בהיקף הנדרש לאוכלוסייה האזרחית שלא באמצעות אונר"א או חמאס ומניעת ההשתלטות של חמאס על הסיוע הזה או בזיזתו על ידי ההמון. המטרה השנייה היא החלשת חמאס ואיתות ברור לאוכלוסייה שחמאס כבר איננו חלופה שלטונית ליום שאחרי המלחמה. המטרה השלישית היא הכנת השטח והתנאים לכניסת מנהלת בינלאומית-אזורית שתקבל את האחריות לניהול השטח והאוכלוסייה ולתחילת תהליך שיקום הרצועה, במקביל לחניכה ולהדרכה של מנהל אזרחי מקומי שאינו משויך לחמאס או מזוהה איתו.
• נכון יהיה לכרוך את המהלך בחזון רחב ורחוק יותר, כשראשית הצירים היא הקמת ארכיטקטורה אזורית חדשה, שתייצר לפלסטינים ולישראל מרחבי הזדמנויות חדשים.

האירוע שבו נמחצו למוות ונדרסו 118 פלסטינים (לפי דיווח משרד הבריאות הפלסטיני העזתי) בצפון רצועת עזה הינו חריג בכל הנוגע להיקף הנפגעים, אך בהחלט הוא עוד אחד מבין אירועים רבים שבהם משאיות הסיוע ההומניטרי נבזזות בדרום הרצועה וגם בצפונה על ידי חמאס או על ידי המון פלסטיני, והכול תוך גילויי אלימות קשה. האירוע מבליט את סוגיית הסיוע ההומניטרי, שהפכה לסלע מחלוקת מעיק בין ישראל לארה"ב ומזמינה לחצים וביקורת מצד הקהילה הבינלאומית ומדינות ערביות ידידותיות.

הדברים אינם נשארים רק בגדר לחצים מילוליים. נשיא ארצות הברית הודיע על הוראתו לצבא האמריקאי להקים מזח זמני שדרכו ניתן יהיה לספק סיוע הומניטרי לתושבי עזה. מאוחר יותר אף דווח שהממשל האמריקאי מצפה שישראל תספק את המעטפת הביטחונית להספקה ההומניטרית. במקביל הממשל האמריקאי ממשיך, יחד עם מדינות נוספות, להצניח מזון לתושבי עזה, הצנחה שגבתה את חייהם של חמישה פלסטינים שנמחצו תחת חבילות הסיוע. הטענות למשבר הומניטרי מגבירות את אלומת הביקורת על ישראל מבלי שהן נוגעות בליבת הבעיה. היקף הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועת עזה, וזה שאמור להיכנס ואינו נכנס בשל מגבלות אונר"א, עונה על צורכי האוכלוסייה, אלא שחלק גדול מסיוע זה נבזז על ידי חמאס הן לצריכה עצמית והן לצורך מכירת הסיוע לנזקקים במחירים מופקעים. זו הסיבה המרכזית להתנפלות של תושבי עזה על משאיות הסיוע, וזו גם הסיבה לאירוע שבו נהרגו פלסטינים במהלך ניסיון שכזה. הצנחת סיוע אינה מספקת את המענה, והבאת סיוע נוסף דרך הים, ללא מערך אבטחה שיספק צה"ל, שמשמעותו הינה רכיב של ממשל צבאי, לא תפתור את הבעיה הזו ומהווה יותר תרגיל ביחסי ציבור מאשר ניסיון לפתור את הבעיה באמת.

נושא הסיוע ההומניטרי נקשר גם לסוגיית "היום שאחרי" ומכביד על ישראל בכל הנוגע להמשך ניהול המערכה, בדגש לגבי ההיערכות למבצע צבאי ברפיח, שהוא תנאי הכרחי למימוש מטרות המלחמה ולסיומה. ניתן להניח שהעובדות ידועות למקבלי ההחלטות בארצות הברית ולגורמי הקהילה הבינלאומית, כשלכול ברור שהדרך לאפשר לסיוע ההומניטרי להגיע לכתובת הנכונה עוברת דרך השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס בכל הרצועה. הגשמת מטרה זו מחייבת שליטה ישראלית במרחב, שליטה שתבהיר לאוכלוסייה שתם עידן חמאס ברצועת עזה, מה שעשוי להוביל לשחיקת התמיכה העממית הרחבה בחמאס ואת הנהגת חמאס להבנה שאין כל עתיד ותוחלת להמשך קיומה כתנועה שלטונית.

בשטח הרצועה שמצפון לנחל עזה נותרה אוכלוסייה אזרחית בסדר גודל של בין 200 ל-300 אלף תושבים. כמה אלפים מהם מחבלים ואנשי המנגנונים של חמאס. צה"ל ממשיך להילחם במרחב הזה כדי להשמיד תשתיות טרור, להרוג מחבלים ולטהר את השטח מעל ומתחת לקרקע. למרות ההישגים הצבאיים במרחב, ולמרות חופש הפעולה המבצעי שיש לצה"ל והיכולות המודיעיניות המרשימות, חמאס ממשיך במאמציו לפעול צבאית, במתכונת של פעולות טרור וגרילה, ולשקם את אחיזתו האזרחית במרחב.

צה"ל עושה מאמצים רבים להעביר סיוע הומניטרי לצפון הרצועה, אולם חמאס ממשיך לשדוד משאיות סיוע וההמון העזתי ממשיך להתנפל ולבזוז. כל משאית סיוע או שיירה הופכת למוקד אנדרלמוסיה בלתי נשלטת ולאובדן חיי אדם. גם הצנחת סיוע מהאוויר אינה פותרת את בעיית החלוקה. בהצנחת הסיוע ארה"ב מאותתת על אי שביעות רצונה מההתנהלות הישראלית, ולכן ארה"ב פועלת מעל לראשה של ישראל ומצמצמת את מרחב הפעולה שלה. המסר המועבר לאוכלוסייה האזרחית ולחמאס הוא שהלחץ הבינלאומי על ישראל עשוי להבשיל לכדי הפסקת הלחימה טרם מימוש מטרותיה, שפירושה ניצחון חמאס.

מרחב האפשרויות לשיפור המציאות ההומניטרית הקיימת נותר מצומצם, בהעדר חלופות ישימות, והתוצאה היא פגיעה בלגיטימציה הבינלאומית של צה"ל להמשיך לפעול להשגת מטרות המלחמה. נדמה שרק שליטה ישראלית מלאה על חלוקת הסיוע תאפשר יציאה מהמלכוד הזה. במציאות שנוצרה נראה שהחלופה הסבירה, הרלוונטית והיעילה היחידה היא כינון ממשל צבאי ישראלי זמני בצפון הרצועה בשלב ראשון, ובהמשך ובהתאם להתפתחות הנסיבות גם במרחב מחנות המרכז וח'אן יונס. לישראל יש יכולת מבצעית וארגונית להקמת ממשל צבאי זמני שיקבל את האחריות לניהול השטח והאוכלוסייה. להקמת ממשל צבאי שלוש מטרות עיקריות וחשובות:

הראשונה, הגשת סיוע הומניטרי בהיקף הנדרש לאוכלוסייה האזרחית שלא באמצעות אונר"א או חמאס ומניעת ההשתלטות של חמאס על הסיוע הזה או בזיזתו על ידי ההמון. זאת בהתאם לנורמות של הדין הבינלאומי ולצד הגברת חופש הפעולה המבצעי של צה"ל להשגת מטרות המלחמה. המטרה השנייה היא החלשת חמאס, טיפול בשאריות יכולותיו השלטוניות והצבאיות במרחב ואיתות ברור לאוכלוסייה שחמאס כבר איננו חלופה שלטונית ליום שאחרי המלחמה. איתות כזה עשוי בהחלט לסדוק את שאריות התמיכה, הגדולות מאוד עדיין, בחמאס בקרב האוכלוסייה האזרחית ולהגביר את הלחץ על חמאס מבית. המטרה השלישית היא הכנת השטח והתנאים לכניסת מנהלת בינלאומית-אזורית שתקבל את האחריות לניהול השטח והאוכלוסייה ולתחילת תהליך שיקום הרצועה, במקביל לחניכה ולהדרכה של מנהל אזרחי מקומי שאינו משויך לחמאס או מזוהה איתו.

צפון הרצועה יכול להיות המרחב הראשון. היקף האוכלוסייה הקטן יחסית, והחולשה הצבאית של חמאס במרחב, מייצרים תשתית נוחה יחסית להקמת ממשל צבאי. מתפ"ש ערוך להקמת ממשל צבאי ויֵדע כיצד לעשות את המלאכה. ממשל צבאי, להבדיל ממנהל אזרחי, מנוהל על ידי מפקד צבאי בגיבוי כוחות צבא. המפקד הצבאי בסיוע גורמים מקצועיים של המתפ"ש יֵדעו למצוא את הנתיבים לגורמים רלוונטיים בקרב האוכלוסייה האזרחית כדי להפעיל באמצעותם או יחד איתם את מנגנוני הסיוע האזרחי. הכוח הצבאי במרחב יאבטח את הפעילות ההומניטרית ויאפשר אופטימיזציה שלה. במקביל יפעל הכוח הצבאי לפירוק יתרת התשתיות השלטוניות והצבאיות של חמאס במרחב ויסייע לביסוס שגרת חיים בטוחה יותר.

חשוב והכרחי שישראל תבהיר כי מדובר בממשל צבאי זמני ותלווה את המהלך בפעילות הסברתית ותודעתית אל מול כל קהלי היעד הרלוונטיים (קהילה בינלאומית, האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה, הציבור בישראל והמדינות הערביות). במקביל, ישראל צריכה לפעול בתיאום הדוק עם הממשל האמריקאי ועם המדינות הערביות החשובות במרחב, לתיעול מאמצי הסיוע וריכוזם באמצעות הממשל הצבאי ולהכנת התשתית הנדרשת להקמת מנהלת בינלאומית-אזורית. זו תקבל לידיה, בסיום המלחמה, את האחריות לניהול רצועת עזה והתושבים ולהובלת תהליך השיקום של הרצועה לצד הכשרת מנהלת מקומית שאליה תועברנה סמכויות באופן הדרגתי ואחראי, עד לעצמאות תפקודית. ישראל חייבת לשכנע את שותפותיה שמדובר במהלך זמני הכרחי ולהבהיר כיצד המהלך המוצע מתחבר לתוכנית "היום שאחרי" ברצועת עזה, ובזירה הפלסטינית בכלל.

נכון יהיה לכרוך את המהלך בחזון רחב ורחוק יותר, כשראשית הצירים היא הקמת ארכיטקטורה אזורית חדשה על בסיס תהליכי הנורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערביות במרחב, בדגש על ערב הסעודית. ישראל צריכה לשכנע שארכיטקטורה אזורית חדשה תייצר לפלסטינים ולישראל מרחבי הזדמנויות חדשים, כאלו שאינם קיימים ואינם יכולים להיווצר במישור הבילטרלי הישראלי-פלסטיני, שמיצה את עצמו זה מכבר.

הארכיטקטורה האזורית צריכה לספק את המעטפת לשינוי העמוק הנדרש בצד הפלסטיני, ובכלל זה פירוק הכוחות החמושים של הרשות ביהודה ושומרון והותרת יכולת לשיטור ולניהול הסדר הציבורי בלבד; הפסקת תשלומים למחבלים בבתי הכלא ולבני משפחותיהם, הפסקת ההסתה בתוכניות הלימודים והחלפת המנהיגות המושחתת במנהיגות אזרחית אחרת. זאת במקביל להקמת מערכת אזרחית ברצועת עזה, כשני תהליכים מקבילים תחת שליטה ביטחונית מוחלטת של צה"ל ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הימנעות מקבלי ההחלטות בישראל לדון בחלופת הממשל הצבאי, לא כל שכן לקדמו, מעכבת את השגת מטרות המלחמה, מאיצה את המשך הפגיעה בלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה ומצמצמת את הסיכוי לשינוי הארכיטקטורה האזורית. המשך המצב הקיים יגרום להגברת החיכוך עם הממשל האמריקני ולחזרה על אירועים קשים במהלך ביזת משאיות סיוע תוך סיכון חיים. בסופו של דבר, בין אם כתוצאה מלחץ אמריקאי לאבטחת הסיוע ההומניטרי שיגיע דרך הים ובין אם כתוצאה מהחרפה נוספת במציאות ההומניטרית, נגיע לאותו מקום שלא ביוזמתנו ולאחר מחיר כבד שנגבה מאיתנו. לכן, ובהעדר חלופות רלוונטיות אחרות, נכון והכרחי לעצב את המציאות ביוזמתנו ולבחור בחלופה המתחייבת בעת הזו.

עיקרי הדברים

• גילויי האנטישמיות בעולם, ובייחוד באירופה ובארה"ב, נמצאים בעלייה מתמדת מאז אירועי השבת השחורה ב-7 באוקטובר.
• תנועת חמאס פרסמה מסמך ארוך ומפורט שפרק שלם בו מוקדש להצגת הנרטיב שלה לאירועי ה-7.10. המסמך רווי בשקרים, בסילופים ובחצאי-אמיתות, ובטיעוניו ניכרים הדמיון וההשראה מטיעוניהם של ארגונים אנטישמיים וגורמי דה-לגיטימציה ו-BDS.
• ישראל צריכה להתייחס למאמצים של חמאס וגורמי דה-לגיטימציה לסלף ולעוות את האמת על אירועי 7 באוקטובר ולגבש מענה הולם. מאמץ זה דומה במידה רבה למעשיהם של מי שמבקשים לעוות את האמת ההיסטורית על השואה.
• יש לשמר את העדויות המצולמות מאירועי השבת השחורה, בנוסף לעדויות הפיזיות בעוטף עזה כמו "בית הקברות למכוניות", כדי להשתמש בהן למלחמה נגד עיוותי הנרטיב. כמו כן, יש לגבש מסמך החושף את השקרים בנייר שפרסם חמאס.

אנטישמיות, אנטי-ישראליות ומתקפות מסוג חדש

אירועי 7 באוקטובר 2023 חוללו עלייה חדה ומדאיגה בגילויי אנטישמיות נגד יהודים במדינות רבות בעולם. דו"ח שהכינו משרד התפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית קובע כי האנטישמיות עלתה מאז המתקפה של חמאס בשיעור של 235 אחוזים. בין היתר, מקרים אלו כוללים תקרית בהולנד, שבה צוירו צלבי קרס על אחד מבתי הכנסת העתיקים במדינה; בניו ג'רזי הואשם אזרח אמריקני בתקיפת חמישה גברים בעלי חזות חרדית; בגרמניה פורסמה מודעה להשכרת דירה שבה הבהיר המשכיר כי היא אינה מיועדת לישראלים; עובדת בכירה של רשת BBC הבריטית פוטרה בפברואר 2024 לאחר שפרסמה פוסטים אנטישמיים והכחישה את השואה, וסירבה להתנצל; בעיר אוקלנד שבקליפורניה מנעו עובדי בית קפה מאישה יהודייה לגשת לשירותים; ובניו-זילנד ננעלו ילדים יהודים בתוך ארונות, הוכו במטאטאים וצלבי קרס צוירו על חולצותיהם. בסך הכול, כמעט 80% מהאירועים התרחשו בארה"ב, בבריטניה, בגרמניה, בצרפת, בקנדה ובאוסטרליה.

לאנטישמיות ברחבי העולם יש ביטויים רבים, כולל תאוריות קשר, הכחשת השואה, ניסיון להאשים את היהודים בהמצאת השואה או בתכנון ובביצוע שלה, ניסיון לגמד את זוועות השואה ולעוות את ההיסטוריה ועוד. בשנים האחרונות, כהמשך ישיר לאנטישמיות הקלאסית, נשמעות האשמות דומות גם כלפי הישראלים, מדינת ישראל ומוסדותיה והציונות. מדובר בתופעה מסוכנת, שצוברת תאוצה רבה אפילו יותר מאז החלה מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר.

תופעה קשורה אחרת, שאף היא בולטת אחרי הטבח באוקטובר, היא הכחשת הנרטיב הישראלי או היהודי באמצעות שלילה של נקודות פרטניות והשלכה מהן על הסיפור כולו. כך למשל, אם מכחישי שואה בוחנים לעומק אירוע אשר התרחש בשנות האימה באירופה ומצליחים לערער את האמינות של אחד הפרטים בו, הם פונים להדהד נקודה חלשה זו וממנה לפסול את קיומו של האירוע עצמו, ולבסוף באמצעותה הם מכחישים את השואה כולה. באופן דומה, מתנגדי ישראל מנסים לאתר דיווחים שקשה להוכיחם או טעויות בדיווח על מאורעות הטבח ב-7 באוקטובר, ובאמצעות נקודות חלשות אלה לשלול את הנרטיב הישראלי או להכחיש את מתקפת חמאס עצמה.

חמאס מתגייס להכחשת הטבח

חמאס פרסם בינואר מסמך באנגלית המכונה "הסיפור שלנו – מבצע מבול אלאקצא", ואשר מיועד לקהילה הבינלאומית. מטרתו היא להציג את זווית מבטו של חמאס על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, להסביר את אופיו ומטרותיו של חמאס, ולספק נרטיב חלופי מטעמו על אירועי 7 באוקטובר. את המסמך סיכם חמאס בקריאה לפתיחה בחקירה בינלאומית נגד ישראל, והוא אף הציע צעדי פעולה נוספים נגדה. במסמך זה חמאס מפגין ניסיון להַבְנות נרטיב אחר לסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, ובאופן דומה לתקוף נקודות פרטניות בדיווחים ישראליים כדי לערער את הנרטיב הישראלי כולו.

השיטה של חמאס ברורה: הוא לוקח פרטי מידע שהתפרסמו באמצעי התקשורת, ומסלף אותם כך שיתאימו לנרטיב שלו. חמאס מתמקד במקרים בודדים ומצערים כמו פגיעה בלתי מכוונת באזרחים ישראלים בעוטף ובחטופים ישראלים ברצועת עזה על ידי כוחות צה"ל, ומנסה להציג אותם כתופעה רוחבית וכוללת. האופן שבו הוא מבקש להציג מציאות חלופית ולקעקע את טענותיה של ישראל על הטבח ועל האכזריות הבלתי נתפסת של מחבליו מזכיר את הניסיונות לעיוות השואה של ידי פעילים אנטישמיים ומכחישי שואה.

כך, הפרק השני במסמך מסביר מה התרחש באירועי 7 באוקטובר מנקודת מבטה של התנועה, והוא מנסה לסתור את הטענות של ישראל על הזוועות שביצעו מחבלי חמאס. לטענת ארגון הטרור, הרבה מההאשמות של ישראל כלפיו שגויות או מומצאות, והוא מביא הוכחות לכאורה מתוך דיווחים באתרי חדשות ישראליים כגון "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", או מכלי תקשורת שעוינים את ישראל כמו אלג'זירה ו-Mondoweiss. הטיעונים שחמאס מעלה מבוססים על אותם עקרונות כמו הטיעונים של האנטישמים המודרניים – הוא משלב בהם חצאי אמיתות, טעויות ואי-דיוקים, הגזמות, וגם דיווחים עיתונאיים ועובדות שהוצאו מהקשרן.

בתחילת הפרק השני נכתב: "הימנעות מפגיעה באזרחים – ובעיקר ילדים, נשים וזקנים – היא מחויבות דתית ומוסרית של גדודי אלקסאם […] הלוחמים הפלסטינים עשו כל שביכולתם כדי להימנע מפגיעה באזרחים, למרות שלהתנגדות (לחמאס) אין נשק מדויק". זהו שקר בוטה: מחבלי חמאס חצו את הגדר, מצוידים בכלי נשק ורכובים על טנדרים, והרגו את כל מי שנקרה בדרכם – יהודים, פועלים זרים ואפילו מוסלמים. במקביל לפשיטה ולטבח, חמאס שיגר מטחי רקטות לכל חלקי הארץ, שהעצימו את הכאוס בישראל. רקטות אלה יוצרות הרס בלתי מובחן ברכוש ובנפש, והוא כוון מלכתחילה כלפי אזרחים.

באמצעות טיעון זה חמאס מנסה להקטין מאחריותו לטבח ולשנות את הנרטיב של אירועי 7 באוקטובר, כאילו לא ביקש כלל לפגוע באזרחים. במקביל, ארגון הטרור טוען כאילו ישראל היא זו שפגעה במרבית האזרחים הישראלים וגרמה למותם. כך, בהמשך הפרק מוזכרת כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-17 בנובמבר 2023 שמייחסת לצה"ל פגיעות באזרחים במהלך הכאוס של ההגנה על היישובים. בכתבה צוין כי "לדברי גורם במשטרה, מתחקיר של האירוע עולה גם כי מסוק קרב של צה"ל, שהגיע למקום מבסיס רמת-דוד, ירה לעבר המחבלים וככל הנראה פגע גם בכמה מהחוגגים ששהו במקום". במסמך שחיבר חמאס, לעומת זאת, הועצם מספר הנפגעים הישראלים מהירי ונאמר כי הם "רבים": "אזרחים ישראלים רבים נהרגו על ידי מסוק צבאי ישראלי", טען ארגון הטרור. באותו עניין כתב חמאס במקום אחר כי "עדויות נוספות של ישראלים מאשרות שהפשיטות והמבצעים של הצבא הישראלי הרגו שבויים ישראלים רבים יחד עם שוביהם". נכון לכתיבת שורות אלה, ידוע על שבויים ישראלים בודדים בלבד שנהרגו מאש צה"ל.

חמאס ניסה להבליט תקרית נוספת שדווחה בתקשורת הישראלית כדי לאתגר את הנרטיב הישראלי כולו. הכוונה היא לתקרית המכונה במסמך "השקר של ארבעים התינוקות שראשם נערף": מקורו של הדיווח בדברים שאמרה כתבת I24News מימי המלחמה הראשונים, שבדבריה ציינה, בין היתר, כי כארבעים תינוקות נטבחו והוצאו בארונות קבורה מיישובי עוטף עזה. אלא שהאמת בסוגיה זו מורכבת: אומנם בימים הראשונים לאחר הטבח הצטברו עדויות על תינוקות אשר ראשם נערף או שנרצחו בדרכים אחרות, אך מספרם המדויק לא אומת. חמאס, מצידו, הסתער על נקודה זו כמוצא שלל רב: "אפילו מקורות ישראליים הכחישו" את הדיווח, טען ארגון הטרור. הוא הוסיף כי זו רק דוגמה לשקרים הישראליים על אירועי השבת השחורה ב-7 באוקטובר, וביחד עם תיאורים לא מדויקים אחרים שנאספו מהשטח בימים הראשונים לאחר הטבח ניסה לנצל זאת להכחשת אירועי הטבח כולם, כאילו אין בסיס לדיווחי התקשורת עליהם.

חמאס אף מכחיש במסמך בתוקף את העדויות הרבות שהצטברו על אונס ופגיעה מינית קשה בנשים ישראליות במהלך המתקפה של ארגון הטרור ב-7 באוקטובר, וטוען כי לא קרו מעשים מעין אלה. באופן דומה, גם ארגונים המקדמים דה-לגיטימציה של ישראל בעולם וארגוני החרם מתכחשים למעשי התקיפה המינית של ישראליות. אומנם נראה שחמאס וארגוני הדה-לגיטימציה אינם פועלים בשיתוף פעולה, אך בה בעת ברשתות החברתיות, וגם באופן ישיר יותר, מתנהל ביניהם שיח. הם ניזונים משיח זה, ומעניקים גיבוי זה לזה במטרה ליצור רשת פעולה שתכליתה להשחיר את ישראל ולשמוט את הבסיס העובדתי של דיווחי הטבח שביצע חמאס.

המגמה שעולה מהמסמך שחיבר חמאס לעיוות ההיסטוריה באה לידי ביטוי גם בתאוריות הקשר הרבות שנפוצו ברשת לגבי השבת השחורה, וממשיכה את הקו של מכחישי השואה – היא מבקשת לעוות, להשכיח ולמחוק את אירועי 7 באוקטובר, ולהטיל את האשמה למעשי הטבח על כתפי ישראל. סוגיה זו הופכת מטרידה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שהזיכרון הבינלאומי הוא קצר, שהלחימה בעזה תימשך עוד זמן רב ותזכה לתשומת לב רבה, ושישראל מבקשת לשקם את יישובי העוטף כדי להחזיר את התושבים לבתיהם. המשמעות היא שעדויות פיזיות לזוועות חמאס עלולות להימחק כחלק ממאמצי השיקום, ובכך ייגרע כלי חשוב מהמלחמה על הנרטיב של אירועי הטבח.

 המלצות

• המסמך שחיבר חמאס נכתב באנגלית רהוטה, וסביר להניח שיוצג בכיתות האוניברסיטאות ובמוסדות אקדמיים בינלאומיים כחלק מהאפשרויות לנרטיב של אירועי 7 באוקטובר. לכן חשוב להכין מענה לכל הטענות השקריות המוצגות בו: אפשרות אחת היא מסמך ארוך ומפורט, הסותר את דברי חמאס, ואפשרויות אחרות הן סרטונים קצרים שיופצו בפלטפורמות הדיגיטליות של גורמי ההסברה הישראליים, ואמצעים נוספים שיוצגו בפורומים בינלאומיים.
• ההקבלה בין הכחשת זוועות 7 באוקטובר ועיוותן לבין הכחשת השואה ברורה, ומדובר במגמה מדאיגה. יש לתת על כך את הדעת ולפעול בהתאם ובמהירות. ישראל חייבת לשמר את הממצאים הפיזיים ואת העדויות לטבח הנורא של השבת השחורה, כדי לדאוג שהוא לא יישכח וכדי שלא יהיה ניתן להכחיש אותו.
• מלבד העדויות המצולמות של הניצולים מהטבח, התמונות והסרטונים מהמסיבה ברעים ומהיישובים בעוטף עזה, התיעודים של צה"ל – שבהם רואים בבירור כיצד חמאס משתמש בבתי ספר, במסגדים ובגני ילדים בתור מחסני אמל"ח – צריך לשמר גם עדויות פיזיות חשובות כגון "בית הקברות למכוניות" וכפר הסטודנטים בכפר עזה.

עיקרי הדברים

• פעמיים במהלך מאה שנות הסכסוך הערבי-ישראלי הפציעה תקווה לשיתוף פעולה וקיום בשלום עם הפלסטינים, אך סוכלה בשל נסיבות פנימיות וחיצוניות.
• זוועות הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מאפשרים כעת לישראל ליצור תוכנית ארוכת-טווח שייתכן שתוביל בסופו של דבר לפתרון הסכסוך.
• במסגרת התוכנית ישראל נדרשת בראש ובראשונה לחסל את כוחו הצבאי של חמאס וארגונים דומים אחרים בעזה, להוציאם אל מחוץ לחוק ולשפוט פושעי מלחמה בפומבי.
• שלב מרכזי הוא חינוך אוכלוסיית עזה לדחיית העקרונות והרעיונות האסלאמיים הקיצוניים, ומעבר לערכי סובלנות, הכלה ודמוקרטיזציה.
• לצורך הצלחת התוכנית ישראל זקוקה לגייס שותפות, ובהן ארה"ב וחלק ממדינות האזור. כך תוכל לייצר בטווח הרחוק, אולי תוך 75 עד 100 שנה, מציאות אזורית חדשה.

רקע

יחסי היהודים בארץ ישראל וערביי הארץ החלו לפני כמאה שנה בתקווה גדולה של שני הצדדים, ששאפו לממש את חלומותיהם הלאומיים בתיווך בריטי. האימפריה הבריטית לחמה אז נגד האימפריה העות'מנית על השליטה האזורית, וביקשה להשיג לעצמה בעלי ברית. הבריטים כרתו ברית עם משפחת האשם הסעודית, מצאצאי הנביא מוחמד, והעניקו לה את דיברתם להגשמת חלומה העתיק: ממלכה ערבית על שטחי עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן ופלשתינה. בין היתר הקימו יחד כוחות צבא ערביים שבראשם עתידים היו הנסיך פייסל ולורנס איש ערב לרכוב יחדיו עד שערי דמשק.

במקביל, היהודים החלו אז לטפח את חלומותיהם לחזור לארץ ישראל אחרי 2,000 שנות גלות, ולחדש שם את לאומיותם בשטחי פלשתינה. התנועה הציונית צברה תאוצה, וב-1917 קיבל פרופ' חיים ויצמן מהבריטים את הצהרת בלפור – הכרזה רשמית על ההסכמה להקמת בית ליהודים בפלשתינה.

הבריטים, אם כן, הבטיחו לשתי תנועות לאומיות לממש את חזונן לבית ומולדת בשטחי המזרח התיכון, כאשר רק חפיפה קלה הייתה ביניהן על אדמת פלשתינה. אף על פי כן, לא רק שההבטחה הזאת לא הציתה סכסוך, אלא שהיא הובילה להבנות בין הצדדים, שכמעט אפילו עלו לכדי שלום של ממש בהסכם בין פייסל לוויצמן ב-1919. מלבד אמון ותקווה, הסיבות לכך נעוצות בעיקר באינטרסים המשותפים של הצדדים, שקיוו להשיג תחת החסות הבריטית רווח גדול בהרבה מאשר יכלו לקבל תחת שלטון טורקי. בנוסף, היהודים והערבים גם יחד הבינו שהשטח מספיק גדול כדי להכיל את שני העמים, וכי אין תחרות או סכסוך דתי בין יהודים למוסלמים, שכן הערבים רבים וחזקים בהרבה מהיהודים – אף אם האחרונים יחזרו לערש מולדתם בארץ ישראל. הנסיך פייסל ופרופ' ויצמן חשבו לפיכך כי מדובר במצב של Win-Win.

ההבנות הללו קרסו שנה מאוחר יותר, כאשר התברר ששושביני ההסכם, הבריטים, הבטיחו חלק משטחי האזור גם לצרפתים. הסכם פייסל-ויצמן נגנז, וסכסוך דמים החל בארץ. חאג' אמין אל-חוסייני העצים את האכזבה הערבית מהמצב החדש, ובעזרת האידאולוגיה שהגה עז-אלדין אל-קסאם הכשיר את לבבות הערבים באזור והוסיף לסכסוך עם היהודים ממדים דתיים וטריטוריאליים.

בתחילת שנות ה-90 נוצרה אפשרות חדשה להבנות בין הצדדים, כאשר ממשלת רבין וארגון אש"ף, בראשות יאסר ערפאת, התניעו דו-שיח בחסות הנשיא האמריקני ביל קלינטון. ישראל סבלה מעייפות לאחר שש שנות אינתיפאדה, הייתה מעוניינת להפחית את הלחץ הבינלאומי עליה בעניין הפלסטיני, ולא האמינה ביכולתו של צה"ל לדכא את המהומות ביהודה, שומרון ועזה. מנגד, הפלסטינים חוו קשיים כלכליים, ביקשו להשיג הכרה בשאיפתם הלאומית למדינה ורצו לשפר את תנאי החיים של אזרחיהם. כל אלה הובילו לחתימת הסכם אוסלו ב-1994 על מדשאות הבית הלבן. אותו הסכם, שהחל בחזון ותקווה למזרח תיכון חדש, הלך וקמל עם השנים. הוא התרסק סופית עם אירועי 7 באוקטובר 2023, בשואת יישובי עוטף עזה ובפרוץ מלחמת חרבות ברזל.

 מסכסוך לשינוי אזורי

הסכמי אוסלו קרסו בשל מגוון סיבות, ובקצרה ניתן להזכיר כמה תהליכים ואירועים בקרב הציבור וההנהגה הפלסטיניים שהובילו לכך: ראשית, הפלסטינים לא חדלו מלהסית את הציבור להמשיך לבצע פעולות טרור נגד ישראלים, ואף השתמשו במערכת החינוך הפלסטינית כדי לחנך דורות שלמים לאתוס הטרור. הרשות שילמה שכר נדיב למחבלים שהורשעו בטרור וישבו בבתי הכלא הישראליים, וכן למשפחות של מחבלים שנהרגו, מבלי שנעשה דבר כדי למנוע ממנה לעשות כן ומבלי שמעמדה נפגע.

ההבנה ברשות שביכולתה להפר את תנאי הסכם אוסלו מבלי לשלם על כך מחיר עודדה אותה לצאת למסע תעמולה בינלאומי נגד "הכיבוש הישראלי". ראשי ההנהגה הפלסטינית אימצו פרקטיקות נאציות ושקרים אנטישמיים, וקידמו חרם אקדמי וציבורי בינלאומי נגד ישראל. שיאו של התהליך היה בשימוש בתנועת החרם העולמית (BDS) נגד ישראל והטמעת "תאוריית ההחלפה" באקדמיה הבינלאומית, שבמסגרתה צוירו היהודים כחלק ממעמד לבן ומדכא. הציונות ומטרותיה הוצגו על ידי הרשות כקולוניאליזם שהמענה הראוי לו הוא "שחרור פלסטין מהים לנהר" – קריאה לטיהור אתני של היהודים המהדהדת דברים שאמר חאג' אמין אל-חוסייני בפגישתו עם אדולף היטלר בזמן מלחמת העולם השנייה.

כאשר זהו המצב התודעתי כיום של הפלסטינים, ובתום שנים של מלחמה והכשרת לבבות בציבור ביהודה, שומרון ועזה לרעיונות הג'יהאד והאומה האסלאמית הגדולה, לא ניתן להגיע למצב של פתרון הסכסוך בעזרת בליץ של שלום מטעם מחלקת המדינה האמריקנית או מדינות האיחוד האירופי. ניתן להמשיל את מצבנו כיום לטעות בניווט, והדרך הנכונה לחזור למסלול היא להגיע לנקודה האחרונה שבה אנו יודעים שהיינו ממוקמים נכון על המפה ביחס לשטח.

מאורעות 7 באוקטובר 2023 מאפשרים לנו כעת הזדמנות ראשונה מזה שלושים שנה ליטול את היוזמה, לחזור לאחור לנקודה המוכרת ולתכנן מחדש את המסלול. הסיכוי היחיד לקידום פתרון אזורי הוא הובלה של שינוי תרבותי וחינוכי, מהלך מתמשך המגובה בקואליציה חזקה שמעוניינת להנחיל תמורה אמיתית. התוכנית הזו תיבנה לפי "מודל עסקי" ותכלול חזון, ייעוד, יעדים ומדדים הניתנים לניטור ובדיקה – בדומה לתוכנית מרשל שבנתה ארה"ב ביפן ובגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה.

כשם שהאופל שהביאו הנאצים לעולם ולאירופה הוכרע, כך ניתן להכניע גם את האופל האסלאמי הקיצוני. כדי להביא את ניצחון בני האור על בני החושך יש צורך במנהיגות מאחדת וחזון של תקווה. מנהיגות כזו יכולה להפוך את המרחב שבין הים התיכון לים האדום לשטח שבו חברות ועמים ישתפו פעולה ויתרמו לשגשוג אזורי.

לצד החשכה הגדולה, שואת יישובי העוטף מאפשרת הזדמנות גדולה לחזון של תקווה לעתיד המזרח התיכון. הסכם אזורי בין סעודיה, ירדן, מצרים וארה"ב יכול לקרב אותנו להגשמת החזון הזה, והדרך למימושו עשויה להתגשם באמצעות מיזם מזרח-תיכוני המקביל לתוכנית מרשל שהגתה ארה"ב לאחר המלחמה בנאצים.

העולם המודרני מתבסס כיום על שיתופי פעולה ושילוביות, המהווים בסיס אפילו בעולם הכלכלי לארגונים מתחרים. פעולה משותפת מאפשרת לשני הצדדים להבליט יתרונות יחסיים ולהפחית עלויות, וכך למצות את הפוטנציאל העסקי שלהם עוד יותר. באזורנו משקיעים האיראנים זה שנים ארוכות, מאז עלייתו של האייתוללה ח'ומייני לשלטון במדינה, משאבים רבים בבניית קואליציות. הם החלו בשיתופי פעולה עם ארגונים קטנים בלבנון, וכך טיפחו את חיזבאללה, ובהמשך בנו שלוחות שלהם בכל רחבי העולם הערבי – ארגוני טרור, רובם שיעיים, שמזנבים בישראל מכל הכיוונים ופוגעים באינטרסים ישראליים בכל העולם.

באחרונה החלה איראן להרחיב עוד את שאיפותיה, וכך גיבשה ברית עם גורמים בזירה הבינלאומית, כולל רוסיה וסין, ופעלה יחד איתם נגד אינטרסים אמריקניים, ומערביים בכלל. אל מול הקואליציה הזאת החלה ארה"ב לגבש קבוצת מדינות משלה, מה שהוביל בין היתר להסכמי אברהם והרחבת שיתופי פעולה עם מצרים וירדן, ואף עם סעודיה. כלל המדינות הללו התגבשו יחד לקואליציה משלהן, על בסיס אינטרסים נפרדים ומשותפים, כולל החשש של כולן מאיראן ומהתעצמותה. אל מול הזוועות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר והמשך הניסיונות האיראניים לעורר מלחמה אזורית, צריכות כעת ישראל וארה"ב להוביל קואליציה של חזון ותקווה, שתסכל את המשך קידום האינטרסים של טהרן.

תוכנית אזורית חדשה

חיסול האידאולוגיה הנאצית באירופה היה תהליך מורכב ורב-פנים, ששילב אמצעים צבאיים, פוליטיים ואידאולוגיים. לצורך יישום תוכנית דומה במזרח התיכון כיום, ניתן להשתמש בכמה מרכיבים מרכזיים שהפעילו האמריקנים בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה.

הבסיס הרעיוני הוא שבמקום לדבר על "מצב הסיום" של הסכסוך, שממילא קיימת לגביו מחלוקת בין ישראל לאמריקנים, אולי גם בין ישראל לסעודיה, ובוודאי בתוך ישראל עצמה, כדאי לדבר על הדרך שבאמצעותה נגיע לשם. לשם כך יש לייצר "מפת דרכים" הבנויה מנדבכים אחדים ושלבי פעולה, שהשלמתם תיצור לבסוף תנאים מתאימים לכל פתרון עתידי של הסכסוך.

נמנה כעת כמה תנאים שיסייעו למיגור האסלאם הקיצוני במזרח התיכון, בתוכנית שתיבנה עם שותפים מארה"ב, ערב הסעודית, מצרים וירדן – כלל המדינות הללו או חלקן.

 העיקרון והתנאי הראשון לתוכנית כזו הוא הבטחת התבוסה הצבאית של שלטון חמאס. כיום ישראל ובנות בריתה, וארה"ב בראשן, צריכות לשאוף לנצח את ארגון הטרור, לפרק את יכולותיו ולמנוע ממנו להמשיך במסעות הקטל שלו. מטרה זו תושג באמצעות סדרת מערכות צבאיות בכל רצועת עזה, כולל דרומה ומרכזה. אין הכוונה לפשיטות נקודתיות של יחידות מיוחדות או קומנדו, אלא לתמרונים לתפיסת השטח לשליטה בו, שלבסוף יביאו לכניעה ללא תנאי של חמאס ולחיסולו – בדומה לאופן שבו חוסל הכוח הצבאי הנאצי בתום מלחמת העולם השנייה.

שלב זה עשוי לארוך זמן רב. ישראל תצטרך להכריע את הכוח הלוחם של חמאס והג'יהאד האסלאמי ברפיח, ולאחריו יתבצע המשך העקירה מהשורש של מחבלי ארגוני הטרור ומפקדיהם במשך שנתיים לפחות. בתום משימה זו יתקיים הארגון כולו, על התשתית הארגונית, הכלכלית והרעיונית שלו במחתרת.

המודל שלאורו בנוי עיקרון זה הוא הפעילות הישראלית בחברון במהלך מבצע חומת מגן: בשנות האינתיפאדה השנייה גרמו מחבלים מחברון למספר הרוגים ישראלים גבוה בפיגועי טרור, וישראל פעלה באופן נרחב בעיר והשמידה את תשתיות חמאס שם. המבצע, שהחל ב-2002 ונגמר ב-2005, גרם לכך שעד היום מתנהלים אנשי חמאס בעיר במחבוא, ואינם פועלים כתשתית מוצהרת ומאורגנת בפומבי.

 העיקרון השני של המיזם הוא בניית תוכניות שיתניעו תהליך של דה-אסלאמיזציה בחברה הפלסטינית, בדומה לדה-נאציפיקציה שנעשתה באירופה כחלק מתוכנית מרשל. ישראל ובנות בריתה צריכות בתום המלחמה נגד חמאס, לאחר שתובטח הכרעתו, להטמיע תוכניות לדה-אסלאמיזציה של החברה הפלסטינית, שמטרתן לטהר את ההשפעה הנאצית והאנטי-יהודית ממנה.

בין היתר יש צורך לפרק ארגונית את חמאס, הג'יהאד האסלאמי ותנועות אחרות המזוהות עם האחים המוסלמים ולהוציאן אל מחוץ לחוק – לא רק בתוך השטחים הפלסטיניים ובישראל, אלא בכל מדינות הברית, כולל ירדן, סעודיה ומצרים. בנוסף, יש להסיר מעמדות כוח והשפעה פקידים המזוהים עם חמאס או עם האידאולוגיה שהוא מקדם, ולמגר את האידאולוגיות האסלאמיסטיות ממוסדות הציבור בעזה, יהודה ושומרון.

העיקרון השלישי הוא העמדה לדין של מנהיגים בולטים בחמאס ומחבלים שביצעו פשעי מלחמה חמורים ופשעים נגד האנושות. תהליך זה, שהמודל שהוא יתקיים לאורו יהיה משפטי נירנברג, יכלול הקמת בתי דין צבאיים והטלת אחריות ישירה על מחבלים שפיקדו וביצעו את זוועות 7 באוקטובר, וכן על ראשי חמאס בכל השנים שחלפו מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 ועד לתום המלחמה.

תהליך זה יוכל לשמש עדות לצביעות האו"ם ובית הדין בהאג, שלא עשו דבר נגד חמאס. מטרתו היא לייצר כתב אישום פומבי נגד חמאס ומפקדיו, וכך להציג לעולם כולו את פשעיו, להוכיח את אמות המידה הגבוהות של שיטות החקירה הישראליות ורדיפת הצדק של ישראל. תהליך דומה אירע עם מרואן ברגותי, מאבות פעילות הטרור של האינתיפאדה השנייה: הוא נשפט בפני הרכב של שלושה שופטים בבית משפט מחוזי בישראל, במשפט שהתקיים בדלתיים פתוחות וסוקר בכלי תקשורת רבים בעולם. פומביות הדיון אפשרה לעולם כולו לראות כיצד ישראל שואפת להגיע לחקר האמת ולמשפט צדק. נוסף על כך, משפט פומבי יכול גם לשמש לסתירת תעמולה פלסטינית המנסים להעלים את הפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, ובכך להוות עדות מרשיעה לעולמי עד לחמאס ולמערכת החינוך הפלסטינית, שהעולם כולו לא יצא נגדה במשך למעלה מ-30 שנה.

 שלב רביעי בתהליך הוא הנחלת ערכים דמוקרטיים וליברליים, המנוגדים לאידאולוגיה האסלאמית הקיצונית, בקרב החברה הפלסטינית, באמצעות חינוך והסברה. ישראל ובעלות בריתה, ובעיקר ארה"ב, יוציאו לפועל תוכניות הסברה מפורטות שמטרתן לסתור ולחסל מהיסוד את טענות האידאולוגיה האסלאמית הקיצונית בציבור הפלסטיני.

תוכניות אלה נועדו לחנך לאידאולוגיה שונה את האוכלוסייה הפלסטינית ולהטמיע בה עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם וסובלנות. לשם כך ייעשה שימוש בספרי לימוד, ספרים, סרטים וכלים לתקשורת המונים שיאתגרו את הנרטיב שהפיצו חמאס, חיזבאללה ואיראן, ויציבו לציבור חלופה ראויה.

 חלק חמישי ומהותי בתוכנית הוא שיקום רצועת עזה בתום המלחמה. מאמץ זה יכלול הקמת מוסדות וארגונים בעזה, והוא יהיה מרכיב משלים לשלב הקודם, שכן אותם מוסדות יסייעו לבסס את הדמוקרטיזציה בחברה הפלסטינית.

תוכנית מרשל סיפקה סיוע כלכלי לבנייתן מחדש של מדינות אירופה שסועות המלחמה, תוך טיפוח היציבות והדמוקרטיה בהן. במקביל, הקמת הרפובליקה הפדרלית של מערב-גרמניה סימנה צעד משמעותי לקראת ייסוד גרמניה הדמוקרטית המודרנית. באופן דומה, קואליציה ישראלית-מצרית-ירדנית, שתשקם את עזה ותדאג לבנותה מחדש, תוכל להיות צעד משמעותי לטיפוח היציבות והדמוקרטיה ברצועה, ואולי בשטחי הרשות הפלסטינית כולה.

 עם סיומם של השלבים הללו תתקרב עזה לעיקרון השישי, שבמרכזו שינוי עומק תרבותי ברצועה ותושביה. ישראל ובעלות בריתה נדרשות לעודד את האוכלוסייה הפלסטינית להתנתק מעברה שבו תמכה בחמאס, ולעצב נורמות תרבותיות חדשות: סובלנות, חשיבה ביקורתית, פתיחות ועוד. היעד של השלב הזה הוא שרעיונות אסלאמיים קיצוניים ודוגמות נאציות יידחו על ידי האוכלוסייה עצמה, ובמקום זאת יתחלפו בערכים דמוקרטיים. לשם כך, בין היתר, תיבנה בעזה מערכת חוקתית חדשה שתייצר הפרדה בין מוסדות הדת ומוסדות המדינה, וכן תיבנה כלכלה פתוחה ועצמאית, מערכת חינוך מתקדמת המתבססת על ערכים בינלאומיים ותקשורת ביקורתית ומפרה, שהשיח אשר יתנהל בה ישקף מחויבות לערכים מסוג חדש.

העיקרון השביעי והאחרון הוא הנצחה וזיכרון: ישראל צריכה להנציח באופן מסודר את התיעוד והעדויות לזוועות ומעשי הטבח שביצעו מחבלי חמאס כדי שגם הדורות הבאים יזכרו לנצח את ההשלכות של מעשים הנובעים מאידאולוגיות קיצוניות.

לימודי השואה והקמת אנדרטאות שימשו תזכורת מאז 1945 לזוועות הנאצים, בניסיון למנוע את התעוררותן מחדש בגרמניה. יש להשתמש בכלים דומים באזורים שבהם בוצע הטבח וגם בעזה, בשביל להבטיח שהלקח של האסון שהביא ארגון הטרור על הרצועה יישמר כתזכורת נצחית. בין היתר, ניתן להותיר חלקים גדולים מערי חמאס בעזה כחורבות, כמוזיאון הנצחה.

סיכום

חיסול הרעיונות האסלאמיים הקיצוניים יימשך זמן רב, ויהיה מורכב לאין שיעור. ודאי שהדה-נאציפיקציה של עזה ומיגור האידאולוגיות הקיצוניות שם יוסיפו להיעשות לאחר תום מלחמת חרבות ברזל. לפיכך, אין לבחון את התוכנית הזו לפי לוחות זמנים מוגדרים מראש, כי אם לפי הישגיותם: האם בכל אחד משבעת העקרונות הללו, שייפרטו לכדי תוכנית פעולה מסודרת ויעדים מוגדרים, הושגה המטרה?

גישה זו תסייע ליצור מפת דרכים מעשית, שיש לה כמה יתרונות: ראשית, ניתן יהיה להציג אותה כבר כעת לממשל האמריקני, כדי שהוא יביא אותה לבוחר האמריקני בשנת הבחירות כעדות להישגיו. שנית, תהיה זו תוכנית שתשביע את רצון הסעודים ותענה על הצורך שלהם בתוכנית מעשית להסדרה מול הפלסטינים לצורך התקדמות בתהליך הסדרת היחסים עם ישראל. בנוסף, תוכנית כזו תאפשר הסכמה על הדרך וכיווני הפעולה, מבלי שיהיה צורך בשלב הנוכחי להיקלע לעימותים על היעד הסופי. לבסוף, תוכנית כזו תייצר סיכוי אמיתי לשינוי תרבותי בקרב הפלסטינים, שהמשכו הכרה והכרזה על סיום הסכסוך עם ישראל.

כמה זמן יימשך התהליך? בהערכה גסה, ניתן לחלקו ל-4-3 שלבים ולהניח כי השלב הראשון יימשך כ-25 שנים, וכך גם השני – ובסך הכול בין 75 ל-100 שנה. עלינו להתמיד בעשייה, להגדיר את היעדים הדרושים, ולקבוע שרק עמידה ב-90 אחוזים מהם תאפשר מעבר בין השלבים. כך נוכל בהתמדה ובנחישות לצלוח את התוכנית כולה ולראות מחדש את התקווה באזור.

יש מי שיאמרו כי פרק זמן של 100 שנה הוא ארוך מדי, אך יש לזכור כי המזרח התיכון מורגל לזמנים ולתהליכים ארוכים, וכי זו דרך הפעולה המיטבית כאן. מנגד, דווקא השלום של ויצמן ופייסל, שהיה פרי של תהליך קצר ומהיר, בוזבז והוביל ל-100 שנות מלחמה. אם נתחיל תהליך של 25 שנות תקווה ראשונות, נגיע גם ל-100 שנות שלום.

פרופ' קובי מיכאל: לדעתי זה תהליך- ההתפטרות של הממשלה הפלשתינית זה אחיזת עיניים והתחמקות של אבו מאזן, שנועד לרכך את הדרישות האמריקניות לרפורמות ברשות הפלשתינית. אבו מאזן חושש מאוד מממשלה פלשתינית אפקטיבית ומשמעותית שעלולה להאפיל על סמכויותיו, ולכן הוא רוצה ראש ממשלה בובתי.

הראיון המלא הפרסם בערוץ 7, בתאריך 29.2.2024.

כמו הפיגוע ליד מעלה אדומים לפני שבוע והפיגוע בצומת מסמיה לפני שבועיים, גם הפיגוע בעלי לא אמור להפתיע ברמה הבסיסית. ההשראה שמספקת המלחמה ברצועת-עזה, הקריאות מצד ראשי אירגוני הטרור לתושבי יו"ש להשתלב במאבק ולפתוח חזית פעילה נגד ישראל, המוטיבציה לנקום שמוזנת ללא הרף  ע"י התמונות המשודרות באל-ג'זירה, יוצרות אווירה שמעודדת ביצוע פיגועים. הזמינות של אמצעי הלחימה  והחיכוך המתקיים עם חיילי צה"ל ועם אזרחים ישראלים משלים את שלושת התנאים הנידרשים לכך: מניע, אמצעים ומטרות. מה שריסן עד כה את מימוש הפוטנציאל הוא בעיקר הפעילות האינטנסיבית והתקיפה של כוחות הביטחון:  היקף המעצרים, הריסות הבתים , הסיכולים – לרבות פעולות הסיכול הממוקד והצעדים נגד תשתיות הטרור. אפשר כי  גם ההלם מהתקפת ה-7 באוקטובר והחשש של גורמי הטרור ביו"ש כי הזעם הישראלי בעקבותיה יופנה כלפיהם אם יספקו עילה לכך, תרמו לריסונם.  אם כך הדבר, כי אז יש להניח שנראה ניסיונות נוספים בעקבות התפוגגותה של השפעה זו.

המענה לאתגר זה מחייב את כוחות הביטחון להוריד את רף החשד בנקיטת צעדי מנע, לאמץ מרכיבים מהמדיניות הנוהגת בג'נין ובצפון השומרון גם לגזרות אחרות, לקצר את  הזמנים בביצוע הריסות בתים , להגביר את המאמצים לסיכול ייצור או הברחות נשק ולתפיסת אמצעי לחימה המצויים בשטח. נוכחותם הגבוהה של אנשי ביטחון ואזרחים חמושים – מגדילה את הסיכוי לתגובה מהירה ואפקטיבית לארועים כאלה. טוב יעשו צה"ל והמשטרה אם ישקיעו בהסברה לציבור זה של כללי ההתנהגות בהתרחש אירוע, כדי לצמצם את הסיכונים לירי דו-צדדי .

אסור להתפשר על השגת המטרות בעזה

במלחמה בעזה ישראל זקוקה לניצחון מובהק, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור. ההרתעה שהתרסקה ב-7 באוקטובר לא תשוקם אם ניתן יהיה לטעון שישראל לא הצליחה להשיג את יעדיה, אפילו לאחר טבח כה אכזרי שבוצע נגדה ולמרות הכוחות העצומים שהפעילה. או אז – היא תועמד בפני איום קיומי, יגבר הפיתוי לתקוף אותה וגם מעמדה המדיני יינזק קשות. השחקנים באזור ובמערכת הבינלאומית, בהם  – אויבים, ידידים ומתלבטים, עוקבים אחר המתרחש. עמדתם והתנהלותם ביחס לישראל יושפעו מהתוצאות בעזה. אין זו סיבה יחידה, אך די בה כדי להבהיר שלישראל אין כל ברירה אחרת,  מלבד השגת מטרות-המלחמה במלואן.

הישגי צה"ל עד כה מרשימים. יש בהם, כשלעצמם, כדי להעביר מסר לפחות לחיזבאללה על עוצמת הצבא שבו יתקלו אנשיו, לכשתגיע ההתנגשות. אך נותרה עוד מלאכה רבה: חטיבת חמאס ברפיח על ארבעת גדודיה טרם פורקו. ההנהגה הצבאית וחלק גדול מהסד"כ עדיין כשירים. את היקף הפגיעה בתשתיות המנהור ובאמל"ח קשה לאמוד , אך ברור שעדיין מוקדם להספידם.

בתנאים הללו, התאוששותו של חמאס עלולה להיות מהירה. במיוחד כאשר לרשותו יכולות ומנגנונים רבים של הממשל – שלא ניזוקו. לכן, אין להתפתות להצעות שמטרתן היא להביא לסיום המלחמה, בניסוח שיתאים לאוזן הישראלית או בצירוף תמורות שיקלו על שיווקו לציבור.

אין להתפשר בנושא זה גם לנוכח לחצים מדיניים או מול הניסיון לנצל את סוגיית החטופים כדי לבלום את צה"ל. בעת הזו, יש להניח, חמאס לא יילך ל"עסקה כוללת" שאין בה ערבויות לסיום המלחמה ולהסדרים ביטחוניים ואזרחיים שיבטיחו  את המשך שלטונו ברצועה. ישראל כמובן לא תוכל לתת ידה לעסקה כזו. מאחר שכך, הדרך המעשית להתקדמות, כפי שרואים זאת המתווכים, היא עסקה בשלבים. אם כך הדבר, יש לחתור לשחרורם של כמה שיותר חטופים, בשלב הראשון,  במחיר הנמוך ביותר האפשרי ובכל מקרה –בלי שישראל מוגבלת בחידוש הלחימה.

את המו"מ להשבת החטופים יש להמשיך תוך הגברת הלחץ על חמאס, כולל פגיעה במנהיגיו שבחו"ל ותוך דרישה בלתי פוסקת מוושינגטון למצות את המנופים המשמעותיים שבידיה, מול קטאר.

תחנה בלתי נמנעת בדרך למיטוט ממשל חמאס

עוד בטרם התבהרו נסיבותיה, מהרו גורמים במדינות ערב ובמערכת הבינ"ל להטיל על ישראל את האחריות לתקרית שבה נהרגו פלסטינים במהלך התקהלות סביב משאיות הסיוע שהוכנסו לצפון הרצועה. אין סיבה לפקפק בגרסתו של דובר צה"ל ובממצאי התחקיר הצבאי הראשוני שבוצע, ואולם, יש להניח שאלה ישכנעו בעיקר את המשוכנעים ממילא. מי שמחכך ידיו בסיפוק לנוכח "ההסתבכות" הישראלית הם בכירי חמאס, שבראייתם – מותם של האזרחים  -הוא תשלום סביר עבור הלחץ המדיני הנוסף שיופעל על ישראל, במיוחד לקראת המהלך הצבאי המתוכנן ברפיח הצפופה.

במציאות שנוצרה ברצועת עזה, אין דרך מעשית ובטוחה לאפשר את הגעתו של סיוע אזרחי לאוכלוסיה, בלי שחמאס ישלוט בכך, אלא אם צה"ל יעשה זאת. כפי שלמדנו מתופעת אונר"א – קשה לסמוך על "הנייטרליות" של אירגונים בינלאומיים ואין לצפות שאלה יעמדו איתן מול לחצי חמאס. כך גם לגבי מדינות זרות, מהאזור ובכלל. המחשבה שהרש"פ תוכל לעשות זאת – במנותק מחמאס – מתעלמת מיחסי הכוחות ביניהן בתוך הרצועה.

כדי להתמודד עם אתגר זה, מוצע שוב לבחון את הקמתם של "אזורי דה-אסקלציה", שאליהם לא תהיה גישה לחמאס ובהם – ורק בהם – ינתן סיוע הומניטארי לאוכלוסיה. זאת הדרך להפקיע מחמאס את שליטתה בסיוע –שמאפשר לה לא רק לצייד את אנשיה אלא גם לחזק את מעמדה ומשילותה.

כך או אחרת, אסור שהתקרית אתמול תגרום לנסיגה או להתקררות במאמצים הישראליים למיטוט ממשל חמאס. כפי שפורסם באחרונה ע"י מרכז המידע למודיעין ולטרור, רבים מהמוסדות הממשלתיים והציבוריים של ממשל חמאס ממשיכים לתפקד באופן כמעט מלא או חלקי. זה כולל את  לשכת ההסברה הממשלתית, ומשרד הפנים והביטחון הלאומי שאחראי על הפעלת מנגנוני הביטחון וגורמי העורף. אין כל הגיון להמשיך ולאפשר את פעילותם מוסדות ומנגנונים שבאמצעותם חמאס מבסס את משילותו.

על אף המחירים שתהליך זה עלול לגבות בטווח הקצר, זוהי תחנה הכרחית בדרך להחלפת שלטון חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.2.2024.