ביוני 2014 החליט נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, לתת אור ירוק לקואליציה מאוחדת של פתח וחמאס, והותיר את ישראל בודדה בהתנגדותה לממשלה פלשתינית. למרות הישארותה לבד, ישראל התעקשה על עמדתה המתנגדת נחרצות לממשלה שטוו בעורמה מחמוד עבאס ואיסמעיל הנייה.

כמעט כל מנהיג מערבי היה מוכן לבלוע את ההונאה הפלשתינית שלפיה "טכנוקרטים" ינהלו את הרש"פ, כשבפועל הם היו רק ממלאי-מקום לבעלי הכוח האמיתיים בפוליטיקה הפלשתינית (כלומר, חמאס). כמעט כולם היו מוכנים להעמיד פנים כאילו שהם אינם יודעים שג'יהאדיסטים נתמכי אירן, המחויבים לרצח היהודים בארץ ישראל, עתידים לקבל סיוע מערבי וליהנות משיתוף פעולה דיפלומטי.

איש לא היה מוכן להודות שהרשות הפלשתינית כבר אינה מתפקדת, שמדינה פלשתינית הפכה לרעיון מסוכן, ושלישראל אין שותף פלשתיני אמיתי לתרחיש שלום של שתי מדינות. אובמה והאירופים לא היו מסוגלים להכיר בכל אלה, משום שהם השקיעו כל כך הרבה ברשות ובעבאס, והרבה יותר פשוט היה לצאת נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולציירו כמכשול לשלום.

ההתרחקות האמריקנית מישראל הייתה שיטת הפעולה של אובמה מהיום הראשון. קשה לשכוח כיצד במרס 2014 הזהיר כי ישראל תעמוד בפני בידוד בינלאומי וסנקציות ממדינות וארגונים בכל העולם אם נתניהו לא יאמץ את הצעתו למדינה פלשתינית.
בהמשך, קונן אובמה על העובדה שלאמריקה (כך לדבריו) אין עוד כוח מוחלט בעולם ה"דיפוזי" לדבריו, ושלא תהיה לו יכולת "לנהל" את הנזק שייגרם לישראל. אלא שאובמה לא באמת התייסר. הוא לא נרעש יותר מדי מ"הבידוד" המתרגש על ישראל, או מהעובדה שלאמריקה "תהיה פחות השפעה בסוגיות הרלוונטיות לישראל". האמירה שלו הייתה מעושה מאוד. אובמה רק העמיד פנים שהוא מודאג מהבידוד האפשרי של ישראל כאשר בפועל הוא סלל במתכוון את הדרך לבידוד כזה, ולהתרחקותה של ארה"ב מישראל.

מה שהסגיר את האמת היה חוסר המוכנות המוחלט של אובמה להטיל אחריות כלשהי על מנהיגים פלשתינים לתהליך השלום התקוע. הוא לא הפנה כלפי עבאס או החמאס ולו שביב של דרישה לדין וחשבון. הוא לא אמר דבר על כך שחמאס אוגר רקטות וטילי אר. פי. ג'י. אירניים. הוא לא השמיע אף מילת אזהרה על בידוד דיפלומטי עתידי של הרשות הפלשתינית או קריסה כלכלית שלה, אם עבאס לא יתפשר ויחל לקדם את תהליך השלום. את כל האזהרות האלה הוא שמר רק לנתניהו. אבל אובמה כמובן "ייחל שתהיה לו השפעה" לעצור את בידודה של ישראל. לא ממש. אובמה הנהיג כתף קרה לישראל.

ההיסטוריה הזו רלוונטית לזמן הנוכחי, שבו ישראל מאוימת פעם נוספת ב"בידוד בינלאומי" ואפילו בחרם נשק מצד ממשל אמריקני, שרבים מנושאי התפקידים בו היו בעבר אנשי ממשל אובמה. ואומנם, יחסי ארה"ב-ישראל הגיעו החודש לקו פרשת המים בעקבות החלטת הממשל להימנע (כלומר, לא להטיל וטו) בהצבעה על ההחלטה הבזויה של מועצת הביטחון של האו"ם שעושה דה-לגיטימציה מוחלטת למאמץ המלחמתי החיוני והמתמשך של ישראל לחסל את חמאס בעזה.

אנו צפויים בהמשך לדמוניזציה והפללה של ישראל בשורה ארוכה של החלטות אנטי-ישראליות שתתקבלנה בגופי האו"ם ובבתי דין בינלאומיים (מועצת זכויות האדם בז'נבה תצביע השבוע על כמה החלטות, כולל קביעה שישראל מבצעת לכאורה "רצח עם" בפלשתינים בעזה).

בינאום הסכסוך והפללה של ישראל היו מאז ומתמיד אסטרטגיה פלשתינית מרכזית. למרבה הצער, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ושר החוץ אנתוני בלינקן משלימים כעת עם התוכנית הנוראה הזו במטרה לאלץ את ישראל לקבל תוכנית פנטזיה מסוכנת שלהם, הכוללת סיום מהיר וחסר הכרעה למלחמה בעזה. פירוש הדבר מהלך לקראת מדינה פלשתינית "מתחדשת" לצד עסקה רכה להפליא מול אירן. בדרך קסם זה יגרום לכל המלחמות באזור להיעלם, מצנעא ועד ביירות ורפיח. כמו אובמה, גם ביידן ובלינקן "לא יצליחו" להשיג או להבטיח הגנה לישראל, אלא אם ישראל תתכופף לרצונם.

הכתף הקרה ששוב מופנית אלינו מוושינגטון אינה נוחה, אבל לישראל אין ברירה אלא להתנגד. לא יהיה זה מופרז לומר שישראל נמצאת כרגע בצומת דיפלומטי חשוב מאין כמותו, וברגע מכריע ובעל השלכות היסטוריות על ריבונותה וביטחונה לטווח הארוך. על הפרק עומדת לא רק השאלה איך ומתי להשמיד את ארבע החטיבות הנותרות של חמאס ברפיח, וגם לא סוגיית הסיוע ההומניטרי לפלשתינים, הלכודים בגיהינום מעשה ידי חמאס.
על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כמדינה המסוגלת לנצח ניצחון מהדהד במלחמה קיומית של הגנה עצמית; מלחמה נגד מדינת האחים המוסלמים הראשונה אי-פעם (של חמאס בעזה), מדינה שיש לה תוכניות עתידיות לבצע רצח עם בישראל שוב ושוב – אלא אם כן היא תחוסל. על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כמדינה בעלת נחישות להביס את ארגוני הפרוקסי של אירן – חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וחיזבאללה – אשר גררו את ישראל לסבבים חוזרים ונשנים של לחימה מתישה, ואשר נכון לעכשיו הרסו חלקים גדולים מהדרום והצפון של ישראל והבריחו את תושביהם.

על הפרק עומד המוניטין האזורי והבינלאומי של ישראל כאומה שלא ניתן לדחוק אותה לתבוסה דיפלומטית או צבאית; המסוגלת לפעול בהתאם לצורכי הביטחון החיוניים שלה, ולשחרר את כל שטחה (כולל תל אביב, ירושלים ויהודה ושומרון) מאיום של מתקפות טרור ומתקפות טילים. על הפרק עומדות תפיסות אזוריות ובינלאומיות של ישראל כחברה מאוחדת, נחרצת וצודקת; שהמצפן המוסרי שלה בזמן מלחמה אינו מתערער; ושהיא נותרת שותפה אמינה לשחקנים המרכזיים באזור.

הנקודה שממשל ביידן חדל להבין לפתע (אולי משיקולים אלקטורליים צרים) היא שהישראלים מגויסים ומאוחדים כדי לנצח ניצחון מוחלט בוודאות מוחצת. זו לא רק "מלחמת נתניהו", כפי שמשמיצים במערב מציירים אותה.

למרות המחויבות האישית האמיתית של הנשיא ביידן לישראל, נראה שהממשל שלו אינו מבין שהציביליזציה המערבית עצמה נמצאת תחת מתקפה מצד ברברים איסלאמיסטיים קיצוניים, וכי מלחמת חמאס בישראל (בנוסף למתקפות חיזבאללה והחות'ים) היא רק קו החזית במתקפה רחבה הרבה יותר על "רומא", כלומר על המערב כולו. אין דרך אחרת לתאר זאת אלא כמלחמת עולם, והיא לא תיעצר בזכות דיפלומטיה מנומסת של הסתגלות והתאמה. זו מלחמה שהדרך הטובה ביותר לנצח בה תושג אם וושינגטון תתייצב לצד בעלות בריתה הטבעיות, כמו ישראל, במקום להעניש אותן.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתכופף. ישראל עומדת בודדה למדי, אבל זה לא חדש. "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג:ט). "לא יתחשב" הוא מקום לא נוח, אך מוכר היטב לעם היהודי ולמדינת ישראל. אין זה מצב רצוי, וישראל גם אינה צריכה לקבל אותו כמציאות קבועה. יש לישראל הרבה מה לעשות כדי להתגבר על הפערים בינה לבין מדינות אחרות בתפיסת האתגרים המיידיים והארוכים שלה. יש לישראל הרבה מה לעשות, והיא תעשה זאת באמצעות פעולה נחרצת, שתביא מדינות אחרות לבצע בבוא העת הערכה מחודשת – לטובתה.

פורסם במחלקה ראשונה, בתאריך 8.4.2024.

ראש חטיבת המחקר תא"ל עמית סער, מתחלף בנסיבות אישיות מצערות, כשעל כתפיו מוטלת במידה שטרם התבררה, האחריות לכשל המודיעיני החמור שקדם למתקפת חמא"ס ב-7 באוקטובר.

עצם ההתייחסות לנושא תפקיד זה כמי שנושא באחריות לכך מלמדת על מרכזיותו של התפקיד במארג האמור לוודא את ביטחונה של המדינה.

ראש חטיבת המחקר אחראי בראש ובראשונה למתן התרעה בכל הרמות – התרעה למלחמה, התרעה למתקפת טרור, התרעה על התפתחות של איומים חדשים, והתרעה על שינויים אסטרטגיים.

הוא אחראי גם להעריך באיזו מידה יריבינו מורתעים על ידינו, ולמתן התשתית המודיעינית שעל בסיסה מפתחים צה"ל והדרג המדיני את תרחיש הייחוס לבניין הכוח ולהפעלתו. כדי שיוכל לעשות את כל אלה עליו לגבש את תמונת המודיעין ואת הערכת המודיעין בכל תחום. 

לשם כך יש  לו עוזרים האחראים מטעמו לתחומים הגיאוגרפיים והפונקציונליים השונים (למשל, זירה טכנולוגית), האמורים להיות המומחים המקצועיים לכל נושא, אך הוא אמור להיות איש אשכולות המסוגל לאתגר כל מומחה בתחומו ולהיות המומחה הבכיר לחקר המודיעין כמקצוע, שיש לו פרקטיקות ומתודולוגיה.

התמונה הכוללת

מעל הכול הוא נושא באחריות כמעט בלעדית לראיית התמונה הכוללת, המחברת בין התחומים השונים. כלומר עליו להיות בעל יכולת חשיבה מערכתית.

אחרי שעשה את כל זאת, הוא אחראי גם להצגת תמונת המודיעין לבני השיח של חטיבת המחקר. מחד גיסא, ראש אמ"ן, המטכ"ל, מערכת הביטחון וראשיה, הדרג המדיני על מרכיביו השונים ואפילו מגוון רחב של שותפים ברחבי העולם, ומאידך גיסא גורמי האיסוף, אותם עליו להנחות ולהצביע בפניהם על סדר העדיפויות בראייתו (אלה אמורים להיות מתוקפים על ידי ראש אמ"ן והדרג המדיני).

עם כל אלה הוא צריך לנהל שיח מפרה בו הוא מעשיר את בני שיחו ומועשר על ידם. בשיח זה הוא צריך לשמור כל העת על רלבנטיות ויכולת להשפיע ובה בעת על אובייקטיביות ויכולת להתבונן בעשייה של מקבלי ההחלטות באופן ביקורתי, למרות שהוא חלק מתהליך קבלת ההחלטות בעצמו.

צנוע, בקיא ואמיץ

כדי לעמוד במשימותיו בהצלחה עליו להיות לא רק מומחה ובעל הכרות טובה עם התרבות והשפה של אויבינו, בעל ידע מקצועי, שאר רוח אמנותי המאפשר הבנה של נפש האויבים ויושר אינטלקטואלי, המחייב בחינה חוזרת ונשנית של הנחות היסוד העומדות בבסיס הערכותיו (הקונספציות), אלא גם מצד אחד צנוע, היודע שלא כל החוכמה נמצאת אצלו וקשוב לדעות אחרות, ומצד שני בקיא ואמיץ מספיק כדי לפתח דעה ולומר אותה לבכירים ממנו גם אם אינה מקובלת. לעתים תכופות זה מחייב אותו לרדת לפרטי פרטים תוך שהוא רואה את התמונה השלמה.

לבסוף, כמפקד חטיבת המחקר עליו לפתח, לטפח ולהעצים את אנשי החטיבה ולשמש עבורם דוגמה אישית. עליו להנחיל להם מתודולוגיה מחקרית שתאפשר להם להתמודד בצורה מוצלחת יותר עם האתגר העצום שניצב בפניהם – להכיר את המציאות כפי שהיא וכפי שמבינים אותה כלל הגורמים, ולהעריך על בסיס אופן התנהלותם, יכולותיהם ותפיסות עולמם כיצד הם ירצו להשפיע על המציאות וכיצד המציאות עשויה להתפתח.

בסיכום הדברים, מדובר בתפקיד תובעני וקשה הכרוך באחריות עצומה, בהתחשב במחיר הטעות. מי ייתן ועמית, שהקדיש את כל כולו לשיפור המחקר המודיעיני ינצח את המחלה ויזכה ברפואה שלמה ומחליפיו המוכשרים – איתי ברון ואחר כך א' – יתמודדו בהצלחה עם התפקיד המאתגר.

פורסם בישראל היום, בתאריך 4.4.2024. 

ב-7 באוקטובר רעדה האדמה בישראל. להלם מעוצמת זוועותיה של התקפת הפתע המפלצתית וממדיה הנוראים נוספו תחושת ההשפלה על רמיסת הכבוד הלאומי והתדהמה מהכישלון האיום של המערכות הקריטיות במדינה, שהיכה בנו בעודנו מעלים על נס את לקחי הפתעת מלחמת יום הכיפורים, במלאת לה 50 שנה.

טרם עיכלנו את שאירע. אין לדעת אם אי-פעם נבין כיצד ומדוע זה התאפשר. תהליך הבירור ילווה אותנו עוד שנים ארוכות, מסקנותיו הרשמיות לא ישימו סוף למחלוקת ולגרסאות שיתפתחו סביבו.

ובעודנו המומים וכואבים, מלאי יגון וצער, שב ונתגלה מתוך אימי הזוועה הגרעין החבוי של הדנ"א הישראלי. כמו יהלום שהתנקה מאבק, חזר לנצוץ ולזרוח.

אויבינו, שציפו למצוא מולם מדינה מפוררת וחלושה, הופתעו לראות עם שקם כלביא, חברה שהתלכדה נגד מבקשי נפשה, לוחמים צעירים עזי נפש שהפריכו את כל החששות ביחס לדור ה-Y, צבא שהתעשת במהירות ופעל כמכונת מלחמה משומנת, ועורף שמשדר איתנות, תומך בחזית ונחוש להמשיך עד להכרעתו המוחלטת של האויב.

המציאות עדיין מתהווה: בעזה, בגבול הצפון, בזירה המדינית ובמגרש הפנימי. ישראל עוד מדממת. החטופים טרם שבו, הלחימה נמשכת, רשימת הנפגעים ומשפחות השכול מתארכת, היישובים החרבים טרם שוקמו, והמפונים לא חזרו לשגרה.

החברה הישראלית עברה ישירות מהתופת ביישובי הדרום לזירות הקרבות בעזה ובצפון. היא עדיין מעבדת את שהתרחש.

המלחמה ערערה שורה של הנחות יסוד ופרדיגמות היסטוריות, עוררה בקרב רבים מחשבה על מהותה של המדינה והחזירה אותנו אל היסודות הקיומיים שלנו כעם וכחברה, להכרה – שממנה ביקשנו להשתחרר – שאנו עדיין במאבק קיומי.

אחת החטופות שהוחזרה לישראל במסגרת העסקה האחרונה סיפרה בראיון לתקשורת כי בשיחות לקראת שחרורה הציעו לה שוביה לא לחזור הביתה, למקום מגוריה באחד מיישובי העוטף. "לא כדאי לך", הם אמרו, "אנחנו הרי נעשה זאת שוב…". אלה פניו של האויב. אלה הם פני הרוע.

לאחר טבח 7 באוקטובר הכרעת חמאס בעזה הפכה להיות עניין קיומי לישראל. עם כל הכבוד לידידינו שמעבר לים, אין זה דומה למלחמותיה של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, מלחמות שהתנהלו אלפי מיילים משטחה ולעיתים נוטים להציבן כבסיס להשוואה עם המלחמה בעזה.

קרבתנו הגיאוגרפית אל האויב לא מאפשרת לנו להמשיך ליטול סיכונים. אך לא רק זאת. אויבים, ידידים ומתלבטים במערכת הבינלאומית ובמזרח התיכון מתבוננים במתרחש בעזה. תוצאות המלחמה יכתיבו במידה רבה את יחסם אלינו.

מלחמת העולם

חייבים להזכיר לארה"ב ולמערב כי אמנם ישראל היא שנלחמת, אך זו אינה רק מלחמתה של ישראל. המלחמה מתנהלת כנגד מי שרואה בישראל ראש החץ של הציוויליזציה המערבית. זוהי מלחמה על הסדר העולמי והאזורי, כנגד הציר הרדיקלי שהצליח לכנס תחת קורת גג אחת שני מחנות יריבים – שיעים וסונים, רק בשם הרצון המשותף שלהם להכחיד את ישראל ולהחליש את השפעתו של המערב.

על ישראל לפעול בנחישות עד להשגת כל מטרות המלחמה, ללא פשרות ומוקדם ככל האפשר. הדיון עם ממשל ביידן על התוכניות המבצעיות לא מותיר בפניו כל ברירה זולת התנגדות למבצע, שהרי הוא לא ירצה להיתפס כמי שאישר פעולה שבה ייפגעו גם בלתי מעורבים, ומצידנו אנו – למרות ההשתדלות לא ניתן להבטיח אפס תקלות. אם כך הדבר, ראוי לבחון את הצורך בהמשך הדיון המשותף בעניין זה ואת הרזולוציה שבה נכון לקיימו.

המאבק בחמאס – צו לדורות

את המאבק בחמאס יש להגדיר כצו לדורות. מלחמת חורמה בארגון הטרור, בכל מקום שבו תהיה לו נוכחות. רבות דובר, אך לא מספיק נעשה, על המאבק נגד זרוע ההנהגה של חמאס שפועלת מחו"ל. המבוי הסתום במשא ומתן לעסקת החטופים מחזק את הצורך ומספק גם לגיטימציה לפעול לחיסולם של בכירי הנהגת חמאס בכל מקום שבו הם נמצאים. מי שמארח אותם צריך היה לשאת במחיר התמיכה בארגון הטרור הזה. על כל פנים, הוא בוודאי לא יוכל לטעון נגד הלגיטימיות של מהלכים אלה.

לרסק את המודל האיראני

באשר לזירה הצפונית – רגעי ההכרעה ביחס לחיזבאללה מתקרבים. ישראל לא תוכל להמשיך לוותר על ריבונותה בצפון המדינה. תושבי אזור זה לא יהיו בני ערובה לגחמות חיזבאללה. הרחקת הארגון מחוץ לטווח הסכנה היא יעד שצריך להשיג גם בכוח. גם שמירתו – לאחר שיושג – צריכה להיעשות על ידי צה"ל. כשתגיע ההתנגשות, גם מדינת לבנון לא תינקה. יהיה עליה לשלם מחיר על היותה בסיס לטרור נגדנו.

מעל לכל אלה – המאבק באיראן, שמזמן כבר אינה בגדר בעיה אזורית אלא עולמית. ארה"ב צריכה להוביל את הטיפול בה, בשותפות עם בעלות בריתה. לא רק בהיבטי הגרעין, אלא גם בהיבטי תפוצת נשק, הפעלת גורמי חזית והנעת טרור.

הגיע הזמן לרסק את המודל האיראני שבו לשולח אין כל אחריות על מעללי שליחיו. חזון האינטגרציה האזורית של ממשל ביידן, למרות יתרונותיו, לא יוכל להביא עימו פתרון לבעיית איראן, ואין טעם להשלות את עצמנו בכך.

ישראל שלאחר 7 באוקטובר לא תשוב להיות כשהיתה. היא תהיה פצועה, כואבת ומצולקת, אך מחוברת יותר לערכי היסוד שלה, מודעת לשבריריות הקיום שלה, מפוכחת, מתונה וזהירה יותר – במדיניות הביטחון, ביחסי החוץ וגם, יש לקוות, במאבק הפנימי שניטש בין חלקיה.

ישראל חוזרת להיאבק. על קיומה הפיזי ועל ריבונותה, על הלגיטימיות שלה כמדינתו של העם היהודי, על עצמאותה ואי-תלותה הביטחונית, על מעמדה המדיני ומצבה הכלכלי. וכן, למרות ואולי במיוחד לנוכח מה שאנו רואים בימים אלה – גם על אחדותה.

היעד שאליו עלינו לחתור הוא ביסוס ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מאוחדת, חזקה, בטוחה ומשגשת, שתקיים שותפות עם שכנותיה ותהיה עוגן אזורי של שלום ושגשוג, מתוך עוצמה מוסרית, מדינית, ביטחונית וכלכלית.

כבני העם שיחגוג בקרוב את יציאתו לחירות לאומית לפני יותר מ-3,000 שנה, הורגלנו להביט בדברים מגובה השמיים. עמנו ידע לאורך שנות קיומו אסונות כבדים, חורבן וגלות, שמד והשמדה, שואה ומפלה, ולמרות זאת הוא מעולם לא נפל לתהומות הייאוש. הוא לא נסוג מאמונתו, ורוחו לא נשברה. הוא ידע להפוך כל משבר להזדמנות, וכל כישלון למנוף להתחדשות. בעזרת ה', אין ספק כי כך יהיה גם בפעם הזאת.

פורסם בישראל היום  5.4.2024

מזה שנים ההנהגה בישראל מודעת לעובדה שלמערכה המתנהלת בין ישראל ובין ארגוני הטרור, החמאס והחיזבאללה, יש שלושה מדדים בסיסיים: הצבאי, המדיני וההסברתי. במערכה הנוכחית יש לישראל, ככל שניתן להתרשם, הישגים ניכרים במישור המדיני והצבאי, פחות מזה – במאבק על התודעה הבינלאומית, הזוכה בארץ, מזה שנים, לכינוי עמום וחסר פשר: "הסברה".

תמונת מצב

ניתן היה לצפות שהירידה בהיקף ובאינטנסיביות של הפעילות הצבאית של ישראל ברצועה תוביל להחלשת גלי המחאה נגדה בזירה הבינלאומית בכלל, ובארצות הברית בפרט. בפועל, תמונת המצב שונה לחלוטין. קולות המחאה, לפחות בארצות הברית, לא נחלשו כלל, ואולי אף גברו ככל שישראל מהדקת את טבעת החנק סביב החמאס. יש לכך ביטויים מספר:

התפטרויות הפגנתיות של פקידי ממשל – פקידה במחלקת המדינה במחלקה לדמוקרטיה וזכויות אדם בשם אנאל שלין (Annelle Sheline) התפטרה מתפקידה במחאה על כך שממשל הנשיא ביידן "מאפשר באורח ישיר (directly enabling) מה שנראה כ'רצח עם' (plausible genocide)". במאמר שפרסמה ברשת CNN הבהירה שהיא "אינה יכול לשרת בממשל המאפשר זוועות (atrocities) כאלה".

כל האמינות שהייתה עד כה לארצות הברית, היא טוענת, כמי שמגינה על זכויות אדם, נעלמה כלא הייתה (vanished) מאז שהחלה המלחמה. היא הבהירה שהחליטה לצאת בפומבי שכן חבריה במחלקת המדינה ביקשו ממנה ש"תדבר בשמם". שלין לגלגה על קביעת מחלקת המדינה שלפיה במלחמתה ברצועה ישראל פועלת במסגרת החוק הבינלאומי (in compliance with international law).

שלין ציינה שהיא אינה מוצאת לעצמה מנוח ממה שמתרחש ברצועה, ומרגישה עצמה מחויבת לתרום לפעולות המחאה האמיצות כנגד התמיכה האמריקנית בישראל בפעילותה בעזה. היא ציינה בייחוד את איש חיל האוויר ארון בושנל (Aaron Bushnell) שהצית את עצמו מול שגרירות ישראל בוושינגטון ב-25 בפברואר 2024. בציוץ אחרון שלו הוא ביקש ש"אפרו יפוזר בפלסטין החופשית, כאשר הפלסטינים יזכו לקבל את השליטה באדמתם". שלין הביעה תקוותה כי התפטרותה תתרום לשינוי במדיניות הממשל כלפי פעילותה של ישראל ברצועה "למען שני מיליון הפלסטינים שחייהם נמצאים בסיכון ולמען "מעמדה המוסרי (moral standing) של ארצות הברית בעולם".

בתגובה על התפטרותה של שלין הסתפק דובר מחלקת המדינה, מת'יו מילר (Matthew Miller), בקביעה שיש במחלקת המדינה "מגוון רחב של דעות" (broad diversity of views) בשאלת המדיניות של הממשל כלפי המלחמה ברצועה. כמו כן ציין כי מזכיר המדינה העביר הנחיה שלפיה יש לאפשר לעובדי מחלקת המדינה להציג את עמדותיהם בפומבי.

התפטרותה של שלין אינה ראשונה. קדמה לה התפטרותו של ג'וש פאול (Josh Paul), מנהל המחלקה הפוליטית-צבאית במחלקת המדינה, ב-19 באוקטובר 2023. גם התפטרות זו נעשתה בפומבי. פאול, שעסק בין השאר במתן אישורים של הממשל לייצוא נשק מארצות הברית במשך למעלה מעשר שנים, הבהיר שלא יכול היה להשלים עם ההיקף הגדול והמהיר (expanded and expedited) של העברות "נשק קטלני" (lethal arms) לישראל.

לנו לא ידוע אם התפטרויות אלה אכן באו על רקע המלחמה בעזה או מסיבות אחרות. מה שחשוב הוא העובדה שהתקשורת בחרה להדהד אירועים אלה בצורה אינטנסיבית. בכל מקרה, התפטרויות אלה מייצגות רק היבט אחד של המחאה הציבורית נגד ישראל, ההולכת ומתעצמת במגוון רחב של פעולות. במקביל בולטות פעולות מחאה, הטרדה והפרעה בהופעות פומביות של אנשי ממשל בכירים, כולל של הנשיא ושל סנאטורים וראשי ערים הידועים כתומכי ישראל.

לפני ימים ספורים הפריעו תומכי הפלסטינים להופעת הנשיא במסגרת מסע הבחירות שלו בצפון קרולינה. ההפרעה הובילה את הנשיא לתת ביטוי חד-משמעי למגמה המלווה את התייחסות הממשל כלפי תומכי המחאה מאז תחילת המלחמה: יחס אמפתי, מכיל וסלחני. הנשיא מצא לנכון לבקש מהמאבטחים "להיות סבלנים" כלפיהם (be patient with them), להביע הבנה למעשיהם (they have a point) ולהבהיר כי אכן הממשל צריך לגלות הרבה יותר דאגה כלפי עזה (to get a lot more care). הנשיא לא מצא לנכון לתת ביטוי לעובדה שמדובר בדרך פעולה בעלת אופי אלים, שאינה מאפשרת דו-שיח הולם ומכבד בין אנשים בעלי דעות מנוגדות, כפי שמקובל במשטר דמוקרטי.

פעולות הפרעה והפגנות נרחבות התקיימו גם במהלך אירוע התרמה למערכת הבחירות של הנשיא ביידן שהתקיים בניו יורק ב-29 במרץ 2024. באירוע השתתפו גם הנשיאים לשעבר קלינטון ואובמה. במהלך ההפגנות הושמעו קריאות קולניות להפסיק את "רצח העם" ברצועת עזה ולמנוע אספקת נשק לישראל. קרוב לוודאי שצעקות אלה נעמו לפחות לאוזניו של הנשיא אובמה, שהגדיר את המתרחש ברצועת עזה כבלתי נסבל (unbearable). יחד עם זאת, חשוב לציין שגם הוא הפגין בנאומו באירוע עמדה מאוזנת יותר. הוא הדגיש שמדיניותו של הנשיא ביידן בהקשר של המלחמה ברצועה הינה בהירה ובעלת אופי מוסרי (moral conviction and clarity). כל זאת, תוך הבנה שתמונת המצב אינה חד-ממדית, אלא מורכבת (the world is complicated).

בינתיים יכול החמאס לרשום לעצמו הישג מרשים נוכח העובדה שנתונים שהוא מפיץ באשר להיקף הנפגעים כתוצאה מפעילות צה"ל ברצועה הולכים ומתקבעים כ"נתוני אמת": א. כ-33 אלף הרוגים, כאשר 70 אחוז מתוכם נשים וילדים. ב. כ-75 אלף פצועים. ג. למעלה מ-90 אחוז מתושבי הרצועה, המונה כ-2.3 מליון איש, נעקרו מבתיהם.  עד כמה הצליח החמאס לחלחל נתונים אלה ניתן לראות בעובדה שאפילו בנאום לאומה שנשא הנשיא ביידן ב-7 במרץ, שבו כל מילה ונתון נבדקים היטב, הוא חזר ודיבר על "30 אלף פלסטינים הרוגים, רובם אינם אנשי חמאס. זו תמונת מצב 'קורעת לב' (heartbreaking)" הדגיש הנשיא.

אישים אחרים בממשל נתנו ביטויים עקיפים המאשרים נתונים אלה. מזכיר המדינה, בלינקן, דיבר על המספר "הגבוה מדי" (far too many) של פלסטינים הרוגים. סגנית הנשיא, קמילה האריס, דיברה על כך ש"יותר מדי פלסטינים חפים מפשע" (too many innocent palestinians) נהרגו ברצועה. מחקרים של אנשי אקדמיה שבדקו את הנתונים והבהירו שמדובר ב"נתונים לחלוטין לא אמינים" (completely unreliable) אינם זוכים לצערנו לתהודה ראויה.

לאירועים אלה יש ללא ספק השפעה על התבטאויות של מעצבי דעת קהל בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. אישים בכירים בתקשורת האמריקנית אימצו בחום נתונים אלה, וראו בהם סיבה טובה להשמעת ביקורות חריפות נגד ישראל. אנשי תקשורת לא מעטים כתבו לאחרונה במפורש על הצורך של ארצות הברית למנוע מישראל נשק כל עוד היא מנהלת את המלחמה ברצועה בפרמטרים הנוכחיים, או לפחות לצמצם או לעכב את העברת הנשק. עיתונאים אחרים אינם מהססים לכתוב במפורש שישראל מהווה נטל אסטרטגי על ארצות הברית. דעות דומות מקבלות ביטוי גם בתקשורת הישראלית מפי אנשי ציבור מוכרים.

תופעה זו אינה חדשה בהקשר של היחסים בין ישראל וארצות הברית. זכור לכול חיבורם המקיף והיסודי של סטפן וולט (Stephen Walt) מאוניברסיטת הארוורד וג'ון מירשהיימר (John J. Mearsheimer) מאוניברסיטת שיקגו: הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארצות הברית. במחקר זה ערערו שני הכותבים על הדעה המקובלת כי אינטרסים וערכים משותפים הם אלה שעיצבו את "היחסים המיוחדים" בין ישראל וארצות הברית.

לדבריהם יחסים אלה, שיצרו מחויבות אמריקני חריגה כלפי מדינת ישראל, נובעים בעיקר מפעילותו האינטנסיבית והאפקטיבית של הלובי הישראלי בארצות הברית. ואולם מחקר זה נתפס בזמנו כהתבטאות חריגה למדי, ועורר תגובות נגד רבות למדי, בשעה שכיום התבטאויות בסגנון כזה, ואף בוטה יותר, נפוצות הרבה יותר ואינן זוכות למענה הולם.

גילויי ההבנה והסלחנות שהממשל בארצות הברית מפגין כלפי פעולות המחאה עלולים להוביל לכך שמדינאים אחרים, שעד כה ניסו להיאבק בדרכי המחאה של תומכי החמאס, ינטשו עמדות אלה וישתלבו במגמה הפייסנית כלפי גורמי המחאה. בולט בהקשר זה ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק (Rishi Sunak), שיצא בגלוי נגד "גורמים קיצוניים המבקשים לערער את אורח החיים הדמוקרטי בבריטניה". לנו לא ברור אם ימשיך לדבוק בעמדות אלה נוכח השחיקה בעמדת הממשל כלפי פעילות המחאה של תומכי החמאס.

במקביל, תמונת מצב זו מעודדת, להערכתנו, גם גופים אחרים להפגין מול ישראל עמדה חד-צדדית עוינת. כך למשל קיבל בית הדין הבינלאומי בהאג ב-28 במרץ 2024, פה אחד, החלטה "המצווה (order)!!! על ישראל לנקוט צעדים לשפר את המצב ההומאני של הפלסטינים ברצועה". ישראל, כך נקבע בהחלטה, חייבת לעשות זאת ללא דיחוי (without delay) ובתיאום מלא עם מוסדות האו"ם.

הגם שנושא "ההסברה" של מדינת ישראל חוזר ועולה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל באורח תכוף למדי, וישראל משקיעה בו לא מעט משאבים, הולך ומתקבע הרושם שבשלב זה לפחות, במאבק מול החמאס והעולם הערבי על התודעה הבינלאומית, לחמאס יש הישגים גדולים מאלה של ישראל.

סיכום והמלצות

חשוב לציין שעד כה לא הביאו ביטויי התמיכה בחמאס בארצות הברית לשינוי בהתפלגות העמדות כלפי ישראל בקרב הציבור האמריקני הרחב. סקרי דעת הקהל בארצות הברית מצביעים על תמיכה רבה בישראל. אבל זו "תמיכה רדומה" של ציבור אוהד שאינו נותן לה בדרך כלל ביטוי מעשי פומבי. יתר על כן, לנו לא ברורה מידת איתנותה של עמדה זו, והאם היא תעמוד גם במקרים של אירועים קשים שיפגעו בדימויה של מדינת ישראל.

עד כה לא הצליחה המחאה של תומכי החמאס בארצות הברית להוביל לשינוי משמעותי במדיניות הממשל כלפי ישראל. בפועל הממשל ממשיך להעניק לישראל חופש פעולה רחב למדי בפעילותה הצבאית ברצועת עזה. הוא קושר זאת בשני תנאים: מאמץ אינטנסיבי של ישראל להימנע מפגיעה מאסיבית באזרחים שאינם מעורבים במלחמה, והגברת הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה. יתר על כן, בניגוד לתביעות הרעשניות של תומכי המחאה הקוראים לממשל להפסיק, או לפחות לצמצם, את העברות הנשק לישראל, התפרסמו בימים אלה ידיעות על עסקת נשק בשווי של מיליארדי דולרים לישראל.

מעבר לכך, חשוב לציין שבאירוע ההתרמה בניו יורק ב-29 במרץ השמיע הנשיא הצהרות המפגינות הבנה לעמדות ישראל. הצהרות אלה לא זכו לתהודה ראויה בישראל. הנשיא חזר על הצהרה שממנה משתמע במפורש שסיום המלחמה יהיה כרוך בנורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות, ובראשן סעודיה. הוא חזר ונתן ביטוי לתמיכה ברעיון שתי המדינות לשני העמים. יחד עם זאת, הוא הדגיש, בדומה לעמדת ישראל, שפתרון כזה לא יוכל להתממש במהרה, אלא באורח הדרגתי (It doesn’t have to occur today. It has to be a progression).

מעבר לכך, הנשיא חזר והדגיש את הצורך להימנע מפגיעות מיותרות באוכלוסייה ולאפשר כניסת סיוע הומניטרי גדול יותר. יחד עם זאת, הדגיש הנשיא, ככל הזכור לנו לראשונה מאז תחילת המלחמה, בניסוח כה נחרץ, שיש לגלות הבנה כלפי ישראל "הנמצאת במאבק על קיומה" (Israel’s very existence is at stake). יתר על כן, הנשיא התייחס לטבח הנורא שנעשה בישראל: "יש לגלות הבנה", הוא אמר, "לזעם האדיר בישראל (profound anger) לנוכח הטבח ולנוכח העובדה שהחמאס עדיין נמצא ברצועה.

הגם שהתמיכה הבסיסית של ממשל ביידן בישראל נראית כיום יציבה למדי, אל לה לישראל לנוח על זרי הדפנה, ולו אף לרגע. החלטת הממשל להימנע בהצבעה על החלטת מועצת הביטחון ולאפשר קבלת החלטה שאינה נוחה לישראל צריכה לשמש נורת אזהרה לישראל. ישראל חייבת להיערך למערכה אינטנסיבית על דעת הקהל בארצות הברית כדי לסכל מהלכים עתידיים של הממשל נגדה.

ישראל צריכה לקחת בחשבון את העובדה שמדינות המערב – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה – אינן חוות בשנים האחרונות אירועי טרור קשים, כפי שהיה בעבר הרחוק יותר. לפיכך, יש לקחת בחשבון שהטיעון של ישראל כי מלחמתה נגד החמאס היא גם מלחמת המערב נגד הטרור האסלאמי המתדפק על דלתו, נופל אולי על אוזניים ערלות.

בנסיבות אלה טוב עשתה, להערכתנו, מדינת ישראל כשהעלתה על סדר היום את הפגיעות המיניות הקשות שנלוו למתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023, ובייחוד את סיפורה של עמית סוסנה. סיפורים אלה ואחרים המצויים, לצערנו, בשפע בהוויה הישראלית בעקבות מתקפת החמאס, עשויים להוביל מדינות מערביות לגלות הבנה רבה יותר לעמדתה הנחושה של מדינת ישראל למנוע הישנות אירועים כאלה.

דרישת מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש מיידית במלחמה בעזה, שהתקבלה מבלי שארה"ב הפעילה את זכות הווטו שלה, היא התפתחות שלילית ביותר מבחינת ישראל. זו הפעם הראשונה שישראל נדרשת לעצור את המלחמה בלי תנאי ובלי שהיא מקבלת דבר בתמורה. עד עכשיו התנהלו שיחות על הפסקות אש במסגרת עסקה שבה חמאס ייתן דבר־מה בתמורה; כעת, זו הפעם הראשונה שהדרישה להפסקת אש מוצגת בנפרד מהדרישה לשחרור החטופים שבידי חמאס. מכיוון שחמאס ממילא אינו מחויב להחלטות המתקבלות בפורומים בינלאומיים ואינו נשמע להן, ההחלטה למעשה מתייחסת אך ורק לישראל.

ייתכנו כמה הסברים להחלטה האמריקנית להימנע מהטלת וטו. אחד מהם הוא הצורך הפנימי של ממשל ביידן לשאת חן בעיני מצביעים מהקצה השמאלי של המפה או בעיני מצביעים ממוצא ערבי במדינות מתנדנדות כמו מישיגן, שאינם שבעי רצון ממדיניות ארה"ב במלחמה. כמעט בכל סקר הציבור האמריקני מבטא תמיכה רחבה מאוד בישראל, אך באוכלוסיות מפתח מסוימות, כגון צעירים ומצביעים מוסלמים במדינות מתנדנדות, ביידן אכן נפגע בגלל תמיכתו עד עתה בישראל.

מטרת התקפת החמאס בשביעי באוקטובר הייתה להוות את הבסיס להכרה במדינה האיסלמית, שארגון החמאס רוצה להקים מהנהר ועד לים. הסיכוי להכריע את חמאס ולהשיג את הניצחון הישראלי, צריך להיעשות על ידי הכרעת האמונה היוקדת שלהם, תוך שימוש בשני עקרונות דתיים שאותם אפרט.

בניגוד למה שמקובל לחשוב בגופי הביטחון במדינת ישראל, הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל איננו סכסוך על טריטוריה. הסכסוך הפך מאירוע טריטוריאלי למלחמת דת לפני 100 שנה ע"י המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני. חמאס מאמין כי כל ארץ ישראל, מהנהר לים, הינה אדמה מוסלמית קדושה שיש להכיל עליה את עיקרון הצומוד (ההיצמדות לקרקע) ובשל מצווה קדושה זו יצא למלחמת קודש (ג'האד) בחג שמחת תורה.

ישנם שני עקרונות אסלאמיים שמאפשרים לכונן הסכם אי לוחמה עם אויבים מבחינת האסלאם: עקרון "חולשת המאמינים" ועקרון "טובת האומה".

עיקרון חולשת המאמינים, שנקרא גם סולחה בזמן חולשה, מאפשר למוסלמים להסכים לשלום עם אויבים כאשר המאמינים נמצאים במצב של פגיעה או חוסר ביטחון. כאן בא לידי ביטוי גם עיקרון טובת האומה. כשהמאמינים חלשים וקיימת סכנה לשלומם ולביטחונם, טובת האומה מאפשרת עשיית שלום עם האויב.

אחת הבעיות המרכזיות במימוש העקרונות הללו ע"י אויב מערבי, הינה חוסר ההבנה המערבית בעומק החשיבות של מושג ההכרעה. לדוגמא, אם האויב מבקש הסכם השלום, זוהי הוכחה לחולשתו, ובכך מתבטל עיקרון חולשת המאמינים של הלוחמים המוסלמים.

אחת מהדרישות העיקריות של חמאס וסינוואר הינה החזרת תושבי צפון הרצועה לבתיהם, מחיר שישראלים שאינם מכירים את התרבות המוסלמית ששים לקבל. מה בסך הכל מבקשים יאמרו הלא מבינים? חזרה של 2000 איש ביום למשך 80 יום זה בסה"כ לתת לאזרחים בלתי מעורבים לחזור לחייהם.

אז בואו נעשה סדר גם בעניין זה: רצועת עזה, החל ממהפכת החמאס ועד שואת יישובי העוטף, זו מדינת חמאס. חמאס הקים ברצועה את החליפות האסלאמית הפלסטינית שמטרתה לחבור לרעיון החליפות המוסלמית של האחים המוסלמים. יחיא סינוואר ובכירי הארגון חשו מספיק בטוחים וחזקים לפתוח במלחמת ג'יהאד כנגד ישראל שמטרתה להביא את ישראל המובסת להכרה שהיא חלשה עד כדי כניעה לדרישות חמאס, לאפשר הקמה של מדינה פלסטינית ולשחרר את כל האסירים שברשות ישראל.

הדרך היחידה להפוך את הקערה על ראשם של סינוואר ובכירי החמאס הינה הכרעה בלתי מתפשרת, עד שיגיעו להבנה שחולשת המאמינים וטובת האומה הינה עילה לכניעתם. הסכמה עם דרישותיו המוגזמות של סינוואר הינה הדרך הבטוחה להשיג את ההפך. החזרה של תושבי צפון הרצועה לבתיהם, מבחינת סינוואר, משמעותה ניצחון, משום שהוא קוטע ואף מחזיר את ההפסד של האדמה. החזרת התושבים לצפון הרצועה הינה הלכה למעשה החייאת הצומוד והיא תהווה מנוף מורלי להמשך הלחימה בישראל.

ישראל צריכה להשלים את הלחימה בכיבוש רפיח, בניתוקה מהצד המצרי והכרעת החמאס צבאית ואזרחית. יש להפעיל לחץ על הקטארים באמצעות ארה"ב, שצריך לבוא לידי ביטוי בדרישה אמריקאית לסילוק בכירי החמאס מקטאר. כל עוד יחיא סינוואר וחבר מרעיו לא יחושו את החרב על הצוואר, לא יהיה סיכוי להשיב את החטופים.

כאשר ארה"ב לא הטילה ווטו במועצת הביטחון היא למעשה החזירה את התקווה ללבבות בכירי חמאס. האמריקאים אינם מבינים את המזרח התיכון, ואינם מבינים לוגיקה איסלאמית, מהם – אין לי ציפייה, אבל מדדי ברנע ורונן בר יש לי ציפייה בסיסית – אל תכניסו גולים עצמיים.

פורסם במעריב, בתאריך 31.3.2024.

דברי הברכה של חמאס על ההחלטה שקיבלה מועצת הביטחון, תוך הימנעות ארה"ב, הם עדות מובהקת לעידוד שארגון הטרור שואב ממנה. בחמאס מבינים כי ממשל ביידן חותר להביא לסיום המלחמה באמצעות עסקה לשחרור החטופים גם בלי שיושגו כל מטרותיה של ישראל ובינתיים הוא כובל את ידיה מלפעול ברפיח, מאלץ אותה להגדיל את הסיוע ההומניטרי ומאפשר לקהילה הבינלאומית לקבל החלטות אשר מכרסמות במעמדה. כשמלאכתו נעשית בידי אחרים, כל שנותר לחמאס לעשות הוא לדבוק בדרישותיו המוגזמות, למשוך זמן ולשמור את אנשיו מפני כוחות צה"ל שפועלים ברצועה, אמנם באופן איכותי אך בהיקף מוגבל.

עמדה זו פוגעת בישראל, עלולה להקרין על זירות נוספות מלבד עזה, מחלישה את המאמצים לשחרור החטופים, ולמעשה בראייה ארוכת טווח היא פוגעת אפילו באינטרסים של ארה"ב עצמה, שהרי גם בסעודיה ובשאר מדינות העולם רואים כיצד וושינגטון מתייחסת לבת הברית החשובה שלה בשעת מלחמתה. כמו ישראל הן לא ישכחו את התייצבותו המרשימה של ביידן לצידה מייד לאחר הטבח. אך הם לא יתעלמו גם מהלחצים שנתלוו לכך, ככל שהתארכו הימים.

העימות בין וושינגטון לירושלים בשבוע החולף חידד גם אצל גורמי הממשל האמריקני את ההבנה כי ביחס לצורך להכריע את חמאס ולשחרר את החטופים גם יחד קיימת הסכמה רחבה של הציבור הישראלי. התעקשות הממשלה על כך נובעת מהבנת ההשפעות הדרמטיות שעשויות להיות למלחמה זו על מעמדה ועוצמתה של ישראל, אך היא גם משקפת את העמדה האותנטית שרווחת בציבור.

דווקא עתה, נוכח סירובו של חמאס להיענות להצעה שהוצגה לו לעסקת שחרור החטופים, על וושינגטון לתמוך בהגברת הלחץ מצידה של ישראל וליזום בעצמה מהלכים שיבהירו כי יש מחיר למשיכת הזמן מצד חמאס.

לפגוע בכל בכירי חמאס

כך, לרשות ארה"ב מנופי לחץ לא מבוטלים על קטאר – המתווכת הלא נייטרלית מול חמאס – החל מהחלטה על הערכה מחודשת של היחסים עימה ועד להשעיית הסכמים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים, ובחינת האפשרות להעברת הבסיסים האמריקניים שבה לאיחוד האמירויות או לסעודיה (דבר שיוכל לתרום גם לתהליכי הנורמליזציה באזור). עד כה ארה"ב נמנעה מלעשות שימוש במנופים אלה, אך הנחתם על השולחן יכולה להפעיל לחץ עקיף על מקבלי ההחלטות בחמאס. יש לזכור כי כשם שארגון חמאס חשוב לקטאר – כך קטאר חשובה לחמאס.

צעד נוסף שמתבקש גם ללא קשר לעסקת החטופים הוא גירוש הנהגת חמאס מאדמת קטאר. אם היתה הצדקה להשהות צעד זה לצורך המו"מ, הרי שהיא בטלה עם קבלת סירוב חמאס.

נוסף על כך, נכון כי ישראל תרכז מאמץ לפגוע באופן שיטתי בכל בכירי חמאס היושבים בחו"ל. זה נחוץ כדי לרסק את הארגון, לשבש את יכולת השליטה והתיאום בין זרועותיו וכדי למנוע את התאוששותו בעזה. בלי מפקדה יעילה בחו"ל, ולאחר שיושגו פגיעה אנושה ביכולותיו הצבאיות והשלטוניות בעזה ונטרול תשתיותיו ביו"ש, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים כארגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה, ויעד שהאמריקנים היו צריכים לדחוף להשגתו במסגרת מאמציהם לעיצוב סדר אזורי חדש.

לא פחות חשובה מכל הצעדים שלעיל היא הלכידות הישראלית. דומה כי המחלוקת הפנימית חוזרת להיות נוכחת בחיינו עם כל תחלואיה. עלינו לזכור כי ההתייצבות המשותפת היא הנכס המשמעותי ביותר של ישראל בהתמודדותה מול האתגרים הקשים, לא רק בזירת הקרב אלא גם בחזית המדינית. בלעדיה נתקשה להשיג את המטרות החיוניות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.3.2024.

הימנעות ארה"ב מלהטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון שאיננה מתנה הפסקת אש בשחרור החטופים, והחלטת ראש הממשלה נתניהו בתגובה שלא לשגר את השר דרמר ואת ראש המל"ל הנגבי לוושינגטון, מביאים את המתיחות בין ישראל לממשל בייידן לשיא חדש. ברקע לכך הפערים בין הצדדים בהבנת תמונת המלחמה והיום שאחריה, וסדרי העדיפויות השונים שלהם לגבי המהלכים הנדרשים כעת. כל זאת מעבר לשיקולים הפוליטיים המשפיעים לפחות על הנשיא האמריקני ולהבדלים בין תפיסות העולם של מנהיגי שתי המדינות.

בראש סדר העדיפויות האמריקני עומד, כמעט מתחילת המלחמה, הצורך למנוע ככל האפשר פגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה. הממשל משוכנע, כתוצאה מתעמולת חמאס ומהדהדיה בתקשורת הבין-לאומית, המתחברת היטב לתפיסת עולמו הליברלית-הומניסטית, שישראל איננה דואגת מספיק למניעת סבל מהציבור הפלסטיני, שחמאס איננה מייצגת אותו (ולא יעזרו כל סקרי דעת הקהל שבעולם, כי העובדות אינן חשובות).

לפיכך הוא מפעיל לחץ גובר והולך על ישראל לצמצם את היקף הפעילות הצבאית ולאפשר כניסה של הרבה יותר סיוע הומניטרי לעזה. הממשל מעוניין אומנם בהכרעה של חמאס, כדי לאפשר התקדמות לעבר פתרון שתי המדינות, אך הוא שכנע את עצמו ומנסה לשכנע את ישראל כי ניתן להשיג יעד זה ללא פעולה צבאית נרחבת ברפיח, העלולה להיות כרוכה, לדעתו, בפגיעה ניכרת באזרחים פלסטיניים. מהי הדרך המסתורית להשגת היעד? לממשל פתרונים.

בראיית הממשל המלחמה היא בין ישראל לחמאס, ולמרות התגייסות חיזבאללה, החות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק ובפועל איראן, העומדת מאחורי כל אלה, לסייע לחמאס, אין לייחס לה הקשרים רחבים יותר, ובכל מקרה יש למנוע את הפיכתה לסכסוך אלים אזורי שארה"ב תיגרר למעורבות בו בניגוד לרצונה.

האמריקנים ניהלו שיחות ישירות עם איראן כדי להבטיח שכך יהיה. הם הצליחו בדרך זו, ובאמצעות פגיעה כואבת במיליציות בעיראק, להביא לצמצום ניכר בתקיפות נגד בסיסים אמריקניים, והם ממשיכים במאמציהם למצוא פתרון מדיני לחילופי האש המתמשכים בגבול הצפון ולגבות מחיר מהחות'ים כדי להגן על נתיבי השיט הבין-לאומיים בים האדום. התעקשותה של ישראל לפעול צבאית ברפיח מסכנת בראיית וושינגטון את הסיכוי להבטיח את מניעת התרחבות המלחמה.

ולבסוף, הממשל רואה במלחמה הזדמנות לחולל שינוי פוליטי בישראל ולהרחיק סוף סוף את נתניהו מראשות הממשלה. ממשלים דמוקרטיים ייחלו לכך מזה שנים רבות ועתה, לדעת גורמים בממשל, נוצרו נסיבות שתאפשרנה לקדם יעד זה, או למצער להכריח את נתניהו לאמץ מדיניות נוחה יותר ולוותר על השתתפות הגורמים הנתפסים כקיצוניים בממשלתו. הסנטור צ'אק שומר היטיב לבטא גישה זו כשקבע שנתניהו הוא חלק מהבעיה. גורמים בממשל טוענים שהחלטת ראש הממשלה לא לשגר את דרמר והנגבי נובעת ממניעים פוליטיים, ועל כך נאמר "הפוסל במומו פוסל".

בכל הנקודות האלה, התפיסה הישראלית היא כמעט הפוכה מזו של הממשל האמריקני. ישראל רואה בהכרעת החמאס ובשחרור החטופים את היעדים העיקריים של המלחמה. היא מנסה אומנם לצמצם במידת האפשר את הסבל של אזרחים בעזה, הנגרם בעיקר בשל השימוש הציני של חמאס באוכלוסייה כמגן אנושי ובפגיעה בה כמנוף לקידום יעדיה, אך ישראל מתייחסת לכך כאילוץ ולא כמטרה עליונה, ואינה עושה די כדי להפריך את תעמולת השקרים של חמאס ושותפיו.

ישראל גם פוסלת את הרעיון של קידום פתרון הקסם המנותק מהמציאות של שתי המדינות תוך העברת האחריות האזרחית בעזה לנציגי הרשות הפלסטינית החלשה, המושחתת ומעודדת הטרור. לדעת נתניהו, "היום שאחרי" חייב להבטיח שעזה לא תהיה בסיס למתקפות טרור. ישראל גם משוכנעת שהמלחמה שבה פתח חמאס היא חלק מהמאמץ שמובילה איראן באמצעות שלוחיה, ושותפים לו כלל גורמי האסלאם הקיצוני, כדי להחליש ולהכריע לא רק את ישראל אלא גם את מדינות ערב הפרגמטיות, ואת המערב וארה"ב בראשו.

ויכוח בין שותפות אסטרטגיות

למרות הכול, חשוב לזכור שזו עדיין מריבה בין בעלי ברית המחויבים לשותפות האסטרטגית ביניהם, המקיפה תחומים חיוניים ובראשם הסיוע הביטחוני ושיתוף הפעולה המודיעיני. עדות לכך ניתן למצוא בתכיפות המפגשים בדרגים בכירים, בהמשך הסיוע הצבאי ואפילו בניסיון המגושם של הממשל לטעון שהימנעותו מלהטיל וטו איננה משקפת שינוי במדיניותו.

בתוך כך, מה שמדאיג אולי אפילו יותר מהמתיחות הגוברת כרגע זו החרפת המגמה של נכונות לתמוך בתפיסות העוינות לישראל, חלקן ממש אנטישמיות, בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. הממשל פוסל אומנם טענות כי ישראל היא מדינת אפרטהייד המבצעת פשעי מלחמה עד כדי רצח עם ומתעמרת במכוון בפלסטינים, אבל התייחסות כזו לישראל נהיית יותר ויותר מקובלת על הצעירים האמריקנים, בעיקר באוניברסיטאות, ובמבט לעתיד היא הרת סכנות.

המודעות למגמה מסוכנת זו היא הכרחית בשעה שישראל מגבשת את מדיניותה מול ארה"ב. על ישראל להבהיר מחד גיסא כי יש גבול ליכולתה להתאים את הצעדים שהיא נוקטת, מתוך דאגה לביטחונה, לתפיסה האמריקנית, וביטול הביקור בוושינגטון היה לשעתו צעד סביר להמחשת נחישות זו. בהמשך תצטרך הנחישות הזאת להתבטא גם במימוש הכוונה להשתלט על רפיח, למרות ההתנגדות האמריקנית.

מאידך על ישראל להמשיך בהידברות עם ארה"ב בכל הרמות, כדי להציג בפני ההנהגה והציבור האמריקני את מדיניותה ולהצדיקה, ולהבהיר כי המדיניות האמריקנית שגויה ובפועל מעצימה את חמאס ומביאה אותה להקשיח את עמדותיו הן בסוגיית החטופים והן לגבי הפסקת האש. כך הממשל מביא דווקא להחמרת מצב האוכלוסייה.

הנכס החשוב ביותר של ישראל בהקשר הנוכחי הוא ההסכמה הרחבה בציבור באשר לצורך להכריע את חמאס ולשחרר את החטופים גם יחד. נראה שהאמריקנים מתעלמים מהכוח שיש בלכידות הישראלית בנושא זה, ותקועים בהערכה שהפילוג סביב מנהיגותו של נתניהו הוא המעצב העיקרי של החברה והמדיניות הישראלית כלפי עזה. כך נוצר דו-שיח בעייתי של חרשים, שבו כל צד מתבצר בעמדתו.

פורסם ב-N12, בתאריך 28.3.2024.

האמריקאים כשלו בהבנת הדיאלקטיקה הנוכחת בפוליטיקה הישראלית, כאשר לצד ביקורת חריפה ונוקבת של חלק גדול בציבור הישראלי על ממשלת נתניהו יש הסכמה רחבה מאוד לגבי מטרות המלחמה וההכרח שבמימושן. ה"הישג" היחיד מבחינת ארצות הברית הוא הפגיעה בראש ממשלת ישראל נתניהו.

בפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר נמנעה ארה"ב מלהטיל וטו על שתי הצעות החלטה שהונחו לאישורה של מועצת הביטחון של האו"ם. אומנם שתי ההחלטות שהתקבלו אינן מחייבות מכיוון שלא התקבלו מכוח פרק 7 של אמנת האו"ם, המתיר את אכיפת ההחלטה באמצעות הפעלת סנקציות, אלא שבכל מקרה מדובר בתקדים מסוכן ובעייתי בהתנהלות ארה"ב בהקשר של המלחמה נגד חמאס בכלל, ובכל הנוגע למערכת היחסים עם ישראל בפרט. מה גם שיש כבר מדינות שמצאו שלל רב בהחלטה. כך נשיא קולומביה גוסטבו פטרו, שהודיע שינתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל אם ישראל לא תממש את החלטת האו"ם.

הימנעותה של ארה"ב מלהטיל וטו על ההחלטה הקוראת להפסקת אש מיידית בשל הרמדאן, שבה אין כל התייחסות לנושא החטופים, וההחלטה השנייה שבה מופיעה הקריאה להפסקת אש מיידית ולשחרור החטופים ללא כל תנאי אך אינה מתנה את הפסקת האש בשחרור החטופים, מצביעה על שינוי מהותי בגישתה של ארה"ב למטרות המלחמה שהגדירה ממשלת ישראל ושבהן תמכה ארה"ב באופן מלא ונחרץ בחודשים הראשונים של המלחמה.

אומנם אין זו הפעם הראשונה שארה"ב נמנעת מלהטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון נגד ישראל, כך למשל הימנעות ארה"ב מהטלת וטו על החלטה 2334 נגד ההתנחלויות שהתקבלה בדצמבר 2016, שלהי כהונתו השנייה של אובמה כנשיא ארה"ב. אלא שאז מדובר היה בשלהי כהונתו של נשיא דמוקרטי מכהן ושלא בעת מלחמה. לכן, בכל מבחן השוואתי מדובר במהלך אמריקאי חריג בחריפותו ובחומרתו, ויש בכך כדי להעיד על עומק המשבר בין המדינות, ובעיקר בין המנהיגים.

בהימנעותה פעלה ארה"ב בכוונת מכוון להחליש את ישראל ולהכשיר את התנאים לכפיית הפסקת המלחמה באמצעות עסקה לשחרור החטופים והפסקת אש ממושכת, שבהמשכה עוד שלב בעסקה ועוד הפסקת אש, כשהמשמעות הברורה היא הפסקת המלחמה, גם במחיר אי מימוש מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל ונתמכו על ידי ארה"ב.

אם יש מי שמטיל ספק במהות ההחלטה שהתקבלה, בזכות ההימנעות האמריקאית, ובמשמעויותיה הבעייתיות, די להקשיב לדברי הברכה של חמאס על ההחלטה. העובדה שחמאס מברך על ההחלטה מעידה שמדובר בהחלטה הפועלת לטובתו ושיש בה כדי לקדם את מטרותיו, ולכן בהכרח זו החלטה רעה לישראל ופוגעת באינטרסים חיוניים שלה.

יש התולים את ההחלטה האמריקאית בשיקולי פנים הקשורים לקמפיין הבחירות של הנשיא ביידן, ולצורך לפייס את האלקטורט המוסלמי ואת זה הפרוגרסיבי לאור מצבו הקשה והביקורת הקשה המוטחת בו ובממשל האמריקאי על התמיכה בישראל. יש מי שתולים זאת באי שביעות רצון ותסכול עמוק של הנשיא והממשל מהתנהלות ממשלת ישראל וראש הממשלה נתניהו, הנתפסת כגרירת רגליים והימנעות מהתייחסות ליום שאחרי, ובעיקר מתריסה כלפי ארה"ב ובכירי הממשל ובכללם הנשיא עצמו. סביר שאלו אכן גורמים משפיעים, אלא שנראה שהסיבות לכך מהותיות יותר ונוגעות לרצון האמריקאי לייצר הישג מדיני משמעותי, שיהיה בו כדי לקדם את חזון הארכיטקטורה האזורית החדשה כציר נגדי לציר האיראני, למנוע את התרחבות המלחמה האזורית ולהימנע בכל מחיר מעימות ישיר עם איראן ומנוכחות צבאית אמריקאית במזרח התיכון, במובן של "מגפיים על הקרקע", קרי, השתתפות פעילה נרחבת של חיילים אמריקאים במלחמה במזרח התיכון.

אבן הראשה של החזון או האסטרטגיה האמריקאית היא הפסקת המלחמה ברצועת עזה באופן הכורך את שיקום הרשות הפלסטינית והחזרתה לרצועת עזה וקידום רעיון שתי המדינות. לגישת האמריקאים, הפסקת המלחמה תאפשר לסיים את הלחימה בצפון נגד חיזבאללה ולקדם הסדר מדיני ברוח החלטה 1701, להביא לחידוש תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית ולשכנע את איראן לרסן את שלוחיה, בעיקר את החות'ים.

מאחר שהפסקת המלחמה ברצועת עזה היא אבן הראשה של התהליך כולו, ארה"ב נכונה לכפות על ישראל את הפסקת המלחמה גם במחיר אי השלמת מטרות המלחמה ובטרם פורקו המערכות השלטונית והצבאית של חמאס ברצועת עזה. הנחת העבודה האמריקאית, כך לפחות נראה, היא שחמאס יחדל מלהיות ריבון ברצועת עזה בזכות חזרת הרשות הפלסטינית או מי מטעמה לרצועת עזה.

ספק אם בכירי הממשל האמריקאי אכן מאמינים שקיימת היתכנות לחזרת הרשות לרצועת עזה וליכולתה של הרשות לפעול כשלטון אפקטיבי ברצועה. יש להניח שבכירי הממשל גם מבינים שמינויו של מחמד מצטפא לתפקיד ראש ממשלת הטכנוקרטים החדשה של הרשות הפלסטינית הוא סוג של אחיזת עיניים, שלא יוביל לקידום רפורמות משמעותיות ברשות הפלסטינית. לפיכך, קשה שלא להתייחס להחלטה האמריקאית להימנע מהטלת וטו כאל משהו עמוק יותר, שמזכיר את עצירת ישראל בשלהי מלחמת יום כיפור מלהשמיד את הארמיה המצרית השלישית.

נדמה שבשני המקרים המוטיבציה דומה: לא לאפשר לישראל ניצחון כדי שזו תמשיך לדמם שנים רבות, באופן שיעמיק את תלותה בארה"ב ויְקבע את המציאות של יחסי פטרון-לקוח. ייתכן  שאנחנו נחשפים כאן לשיקול אסטרטגי עמוק, קר, ציני ואכזרי שתכליתו הבטחת האינטרסים האמריקאים גם במחיר אינטרסים חיוניים של ישראל. אם אלו לא השיקולים שמנחים את התנהלותה של ארה"ב, אזי מדובר בהתנהלות המבטאת חוסר הבנה עמוק של המתרחש במזרח התיכון והיא עתידה לגרום לרבים באזור, ובכללם בעלי ברית קרובים, לשלם מחירים כבדים.

ההחלטה שקיבלה ארצות הברית מהווה פגיעה אנושה בניסיונות של וושינגטון לקדם ארכיטקטורה אזורית הנשענת על ערב הסעודית ועל מדינות הסכמי אברהם. אם ארצות הברית נוטשת את בעלת בריתה המרכזית במזרח התיכון, מה צריכות להבין בעלות בריתה האחרות באשר למחויבות של ארצות הברית כלפיהן?

ארצות הברית ניסתה לקדם ברית הגנה משולשת עם ערב הסעודית וישראל, אולם נדמה כעת שהחלום הזה התרחק מאוד ומעמיד את בעלות הברית של ארצות הברית במזרח התיכון בפני שוקת שבורה, כשחמאס עלול להיוותר על מכונו כגורם שלטוני ברצועת עזה, מה שיפיח רוח איתנה במפרשי ציר ההתנגדות על כל רכיביו, ובדגש על איראן כמובילת הציר, כמו גם במפרשי האחים המוסלמים וארגוני ג'יהאד אחרים במרחב.

איראן מתבססת במרחב הנוחות שארה"ב מייצרת עבורה, סופקת ידיה בהנאה כשהיא  רואה כיצד ישראל הולכת ומבודדת מבעלות בריתה וידידותיה, מה שמאפשר לה להמשיך ולאתגר את ארצות הברית באמצעות השליחים שלה, וכמובן לשעוט לעבר פרויקט הגרעין הצבאי שלה.

להחלטה האמריקנית גם משמעויות מיידיות באשר למוטיבציה של חמאס לקדם עסקת חטופים. חמאס רואה שהלחץ על ישראל גובר, וכל שהוא צריך לעשות הוא להמשיך להשהות את תשובתו ולהעלות את המחיר. הפעולה האמריקאית והלחץ על ישראל להימנע מלהשלים את הפעולה ברפיח מספקים רוח גבית עצומה להנהגת החמאס ברצועת עזה ומבססים עוד יותר את התמיכה העממית והפוליטית בארגון שקיימת כבר ממילא, כמו גם רוח גבית לציר ההתנגדות לא רק בעזה, אלא גם בלבנון ובעיקר באיראן.

ה"הישג" היחיד מבחינת ארצות הברית הוא הפגיעה בראש ממשלת ישראל נתניהו. האמריקנים במעשיהם מעמיקים את הקרע עם ראש הממשלה מתוך הבנה שייתכן שיהיה בהחרפת המשבר כדי להוביל לבחירות בישראל ולהקמה של ממשלה ידידותית יותר לרעיונות האמריקניים. היטיבו לבטא את הדברים סגנית הנשיא קמילה האריס, שהבחינה בין ראש הממשלה והממשלה לבין העם בישראל, ומנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הסנאטור צ'אק שומר, שקבע בנאומו בסנאט שראש הממשלה נתניהו איבד את דרכו ושיש לקיים בחירות חדשות בישראל. לצד זאת, ראוי להתייחס גם לדברים הפומביים של נתניהו לגבי הפעולה ברפיח אף ללא הסכמה אמריקאית. למרות שיש היגיון בדברי ראש הממשלה ובהתיחסותו להתנהלות האמריקנית, לא נכון היה להעצים את המשבר בהתבטאויות פומביות ובהעלבת מזכיר המדינה במהלך ביקורו האחרון. זאת, גם אם לכל ברור שלא היה בכך כדי להסיט את האמריקאים ממסלולם.

גם כאן שגו האמריקאים בהבנתם את החברה ואת הפוליטיקה בישראל, עניין מסובך למדי גם עבורנו כישראלים. הם כשלו להבין את הדיאלקטיקה הנוכחת בפוליטיקה הישראלית, כאשר לצד ביקורת חריפה ונוקבת של חלק גדול מהציבור הישראלי על ממשלת נתניהו יש הסכמה רחבה מאוד לגבי מטרות המלחמה וההכרח שבמימושן, התנגדות רחבה מאוד לחזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה וחוסר אמון עמוק בפלסטינים ובהיתכנות של פתרון שתי המדינות. גם רוב מתנגדי נתניהו ידחו מעורבות אמריקאית בוטה בפוליטיקה הישראלית וניסיון לכפות על ישראל את הפסקת המלחמה טרם מימוש מטרותיה.

לפיכך, סביר להניח שהמהלכים האמריקניים לא ישיגו את השינוי הנדרש לשיטתם בפוליטיקה הישראלית, אלא שהם עשויים אף להגדיל את התמיכה בנתניהו, שייתפס כמי שעומד על משמר האינטרסים הישראליים והכבוד הלאומי בהתעקשותו להביא למימוש מטרות המלחמה גם במחיר החרפת העימות עם הממשל האמריקאי, שבסנטימנט הציבורי בישראל נתפס כמתרחק מישראל ומהתמיכה שהפגין בה ובמטרות המלחמה בחודשים הראשונים וכמי שנוהג בישראל שלא כבבעלת ברית.

המשבר המתחולל בין ישראל וארצות הברית ביממה האחרונה אינו צריך להפתיע אותנו. לכל אורך השנים מקום המדינה ועד ימינו אלה כל הממשלות בישראל מצאו עצמן בעימות עם הממשלים האמריקנים סביב סוגיות מהותיות בחיי המדינה. ארצות הברית התנגדה להכרזה על הקמת המדינה בעיתוי שנבחר; היא שללה לחלוטין את הצידוק של מדיניות התגמול. היא התנגדה להעברת משרדי הממשלה לירושלים. היא התנגדה למלחמת סיני וכמובן למימושו של "פרויקט דימונה", ועוד ועוד תקצר היריעה מלמנות את המחלוקת הקשות בין ישראל וארצות הברית לאורך השנים.

הפעם נסבה המתיחות סביב המשך ניהולה של המלחמה של ישראל נגד החמאס. ארצות הברית מלכתחילה תמכה ביעדי המלחמה שהציבה ישראל. גם היום מדברים נציגיה על הצורך בהבסת החמאס ובהחזרת החטופים.

יחד עם זאת ברור לכל כי ממד הזמן שחק את עוצמתה של המחויבות האמריקנית כפי שקיבלה ביטוי בימים הראשונים שלאחר ה-7 באוקטובר. מה שהיה ברור מאליו בתקופה הראשונה שלאחר ה-7 באוקטובר, כאשר היקפי הזוועה שעברה מדינת ישראל ואזרחיה, היו עדיין "טריים" בזיכרון הקולקטיבי, אינו תקף כיום, כחצי שנה לאחר אותם אירועים קשים שישראל מעולם לא חוותה כמותם מיום הקמתה.

את הזיכרון החי של זוועות ה-7 באוקטובר תפסו עד מהרה תמונות וסרטונים של ילדי עזה, כשהם רעבים, מדממים וחסרי תקווה סובבים והולכים סביב הריסות בתים ששיקומם לא נראה באופק הקרוב. אין ספק שבמלחמת ההסברה ידו של החמאס על העליונה מול ישראל. האם נצליח לגייס את הגניוס היהודי ואת המסירות המתגלה בשדה הקרב גם בתחום ההסברתי? ספק רב בכך. במלחמת ההסברה אנחנו מפגרים אחר אויבינו.

המרחב הפוליטי של מדינת ישראל גם הוא אינו מטיב את דימויה של מדינת ישראל בעיני הממשל. לעיני האמריקנים נחשפת מדי יום ביומו ממשלה מפורדת ומסוכסכת, כאשר ראש הממשלה ניצב כמעט לבדו מול נחשולי הביקורת על ישראל ומתקשה לאכוף את סמכותו על זרועות הביטחון, הכפופים למרות ממשלתו על פי דין.

האמריקנים מכירים היטב את נפתוליה של הפוליטיקה הישראלית והם מנצלים אותה במקצועיות רבה למימוש האינטרסים שלהם.

לממשל הנוכחי, המייצג את המעצמה הגדולה בתבל, יש מרחב של אינטרסים מגוונים שבהרבה מקרים סותרים את אלה של מדינת ישראל. האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית מובילים אותה במגמה מפורשת של נחישות להביא לסיומה של המלחמה ברצועת עזה. מנקודת ראותה של ארצות הברית מימוש מלא של יעדי המלחמה הוא אולי מטרה רצויה אך לא תמיד מצויה. מבחינתם ישראל תוכל לחיות, ותצטרך לחיות, עם מצב שבו היא אינה משיגה את כל יעדיה.

במשך תקופה של כחצי שנה נתנה לנו ארצות הברית לפעול במידה רבה של חופש, כמעט ללא מגבלות. פעילות אינטנסיבית של ישראל בבית החולים שיפא ובבתי חולים אחרים, שפעם נחשבה כאירוע חריג שישראל לא "תורשה" לממשו, מתנהל לנגד עינינו תוך כדי לחימה אינטנסיבית הנמשכת קרוב לשבועיים, ועדיין איננו רואים את סופה. אל לנו לשכוח זאת. זה בדיוק ההבדל בין עיקר וטפל במדיניות. חופש הפעולה הוא העיקר. אספקת נשק גם היא בתחום "העיקר" וגם היא מתנהלת ללא שום עיכובים, צמצום היקפי הספקה ויצירת סחבת מכוונת. כל זה אינו מובן מאליו ועלינו להכיר תודה על כך.

בסופו של דבר, בסוגיות העיקריות הנוגעות למלחמתנו מול החמאס והחיזבאללה ההכרעה היא בידינו. אם ישראל תפגין לכידות לאומית, נחישות לממש את מטרותיה, יכולת פעולה מקצועית המציתה את הדמיון בארץ ובחו"ל כפי שהיה פעם, הממשל ישלים עם מעשיה של ישראל, קרוב לוודאי תוך טרוניות וביקורות.

גם בסוגיה הקונקרטית העומדת בפנינו – כניסה לרפיח. ההכרעה, להערכתי, היא בידינו. אם תחליט ממשלת ישראל להיכנס לרפיח ולהילחם על יעדיה הממשל יכיל זאת וינסה להפיק את מירב הרווחים עבור האינטרסים של ארצו. אלה הם כללי המשחק בזירה הבינלאומית , וטוב שכך.

ולבסוף, בעניין הקונקרטי של אי הטלת ווטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון אני מאמין שהממשל יפעל בימים הקרובים ליישור ההדורים עם ישראל. אין לו אינטרס בהסלמת העימות וגם לנו אין. בסופו של דבר החלטת מועצת הביטחון תשקע בתהום הנשייה. היא תובא בפני עצרת האו"ם וכל צד יציג את עמדותיו בנושא. הערבים יטענו שההצעה אינה מתנה את הפסקת האש בהחזרת החטופים. ישראל תטען שהניסוח מחייב מימוש שני הדברים.

בסופו של דבר, זה מה שקרה עם החלטה 242 שהתקבלה במועצת הביטחון חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים ועד היום מתנהלים וויכוחים בשאלה האם היא מחייבת נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים או רק – מחלק מהשטחים. ופתרון מוסכם אין. וטוב שכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27.3.2024.