מאז 7 באוקטובר העיסוק באיום האיראני מתמקד במרכיב אחד שלו – היכולת המרשימה שכונן "כוח קודס" של משמרות המהפכה לאורך שנים כדי לפגוע בישראל ובמערב, ובראשו ארה"ב, באמצעות ארגוני החסות האיראניים: חיזבאללה, החות'ים, המיליציות השיעיות בעיראק, חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתיני.

אולם גישה מצמצמת זו משכיחה מעט את שאר מרכיבי האיום האיראני – היכולות ההתקפיות המגוונות והמתקדמות (מגוון טילים וכלי טיס בלתי מאוישים) ויכולות ההגנה המפותחות (מנהור ומערכות הגנה אווירית), ומעל הכל ההתקדמות המתמשכת בבניית היכולת לפרוץ במהירות לעבר הצטיידות בנשק גרעיני, צבירת אורניום מועשר ברמה גבוהה מאוד (60 אחוזים) והפעלת צנטריפוגות מתקדמות.

יושב הראש לשעבר של הסוכנות האיראנית לאנרגיה אטומית, עלי אכבר סאלחי, קבע ב־12 בפברואר כי איראן חצתה כבר את כל הסיפים בתחום הגרעין, ורמז כי ברשותה כל המרכיבים הדרושים לייצור נשק גרעיני. ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, רפאל גרוסי, ציין שאיראן ממשיכה להאיץ את קצב הייצור של אורניום מועשר לרמה גבוהה מאוד. מדברי סאלחי ניתן ללמוד כי הזמן הדרוש לאיראן לצורך המעבר ממצבה כיום כמדינת סף גרעינית למדינה גרעינית, קצר בהרבה מכפי שהעריכו עד לאחרונה שירותי המודיעין של ישראל וארה"ב.

המלחמה הרב־זירתית המתנהלת זה יותר מארבעה חודשים ממחישה עד כמה איראן מסוכנת גם ללא נשק גרעיני, אבל ברור שאם יהיה ברשותה נשק כזה הסכנה לישראל ולעולם כולו תהיה חמורה שבעתיים. לא ברור אם איראן תנסה לממש תוך כדי המלחמה את היכולת לפרוץ במהירות לנשק גרעיני. מבחינתה קיימים שיקולים שונים, ובהם החשש שטראמפ ינצח בבחירות לנשיאות בארה"ב ויאמץ גישה תקיפה מולה, החשש שישראל תשיג את הניצחון שהיא מייחלת לו בעזה, ההנחה שישראל תהסס לפעול באיראן תוך כדי המלחמה, חולשת המערב ועצם הבשלת היכולת.

מול כל אלה עדיין ניצב החשש שאפילו ביידן ינסה לטרפד בכוח מהלך כזה בתמיכת המערב, ושלמרות נטל המלחמה ישראל מסוגלת ומוכנה לפגוע בתשתיות הגרעין של איראן ולהסב נזק כבד לכלכלה ולמשטר, אם איראן תנסה להצטייד בנשק גרעיני. עם זאת, סביר שלארה"ב ולישראל יהיה מספיק זמן לעשות זאת לפני שלאיראן יהיה נשק בר שימוש.

לאיראנים ולכוחות השותפים להם ברור, כאמור, שגם ללא נשק גרעיני הם הצליחו לאיים באופן משמעותי על היציבות באזור, אך הם עלולים לחשוש שללא נשק כזה הם לא יוכלו למנוע מהמטוטלת, שנעה בכיוון הרצוי להם עד 8 באוקטובר, להתחיל לנוע בכיוון ההפוך. זאת בעיקר אם תשלים ישראל את השתלטותה על כל רצועת עזה ותיטול מידי חמאס את השליטה ברצועה. איראן עושה לכן כמיטב יכולתה כדי להרתיע את ישראל מטיהור רפיח, ובמקביל שוקלת את האפשרות של פריצה לגרעין – ונערכת לכך.

חשש תמידי של המשטר האיראני, שמן הסתם גובר לנוכח המלחמה הרב־זירתית, הוא שכישלונות של הגרורות האזוריות ומחירים שאיראן משלמת בעצמה (הפגיעה בצינור הגז, חיסול אנשי משמרות המהפכה בסוריה, מתקפות סייבר ופיצוצים מסתוריים) יעוררו סימני שאלה מבית על תבונת מדיניות המשטר ויסכנו את יציבותו. היד הקשה שהמשטר נוקט נגד כל גילוי של מחאה, הפיצול בשורות האופוזיציה והחשש בציבור מכאוס אם ייפול המשטר ומהתחזקות המיעוטים השונים המרכיבים את פסיפס האוכלוסייה באיראן – מאפשרים למשטר למנוע סכנה ליציבותו, אבל גורמי היסוד המסכנים אותו גוברים. בראשם – מורת רוח ציבורית רחבה מהמצב הכלכלי, מהפגיעה בזכויות האדם ומהכפייה של השריעה בפרשנותה הקיצונית. היעדר תמיכה עממית באיראן במלחמה נגד ישראל הוא ביטוי לכך.

מול מציאות מאתגרת זו אין די בחילופי מהלומות עם זרועות התמנון האיראני. פעולות אלה, המאפיינות את מדיניות ארה"ב, יכולות לייצר הרתעה מקומית וזמנית ולאפשר לוושינגטון לדחות את המלחמה האזורית, אך אין בהן כדי לבלום את התעצמות איראן ואת המשך חתירתה להגמוניה אזורית ולשינוי הסדר העולמי, תוך שיתוף פעולה עם רוסיה וסין.

סיכול היכולת האיראנית להתקדם מצריך קודם כל הכרעה ברורה של חמאס בעזה, שתבהיר כי מתקפת הטרור של 7 באוקטובר היתה טעות, וכי סופה להיות נקודת תפנית נגד איראן. בהקשר זה על ארה"ב להבהיר כי היא תומכת בהשלמת השתלטות ישראל על הרצועה ומתנגדת למעורבות גורמים התומכים בטרור (כולל הרשות הפלשתינית) ביום שאחרי המלחמה.

מעבר לכך יש צורך בהצבת איום צבאי אמין מול איראן לנוכח המשך קידום תוכנית הגרעין שלה ומעורבותה בפעילות גרורותיה המאיימות על ישראל, ארה"ב והיציבות האזורית.

נוסף על כך, חשוב לקדם את המאמץ לחזק הקשרים בין ישראל לבין המדינות הסוניות הפרגמטיות על בסיס הצורך לבלום את האיום האיראני, ללא קשר לסוגיה הפלשתינית.

לבסוף, חיוני לתת גיבוי והכוונה לעם האיראני בניסיונו להשתחרר מלפיתת המשטר האסלאמיסטי הקיצוני. כל עוד מטרת ההרתעה מול איראן היא רק לשכנע את המשטר להימנע מפריצה לגרעין ומהפעלת היכולת הצבאית שלו ושל גרורותיו, קשה יהיה לשכנע את הציבור האיראני ואת האופוזיציה האיראנית המפוצלת להתלכד, להסתכן ולאיים על יציבות המשטר. מהלך כזה מחייב שינוי פרדיגמטי בארה"ב, אבל בסופו של דבר רק שינוי המשטר יפתור את הבעיות שהוא יוצר. האינטרס האמריקני בהקשר זה חורג מההקשר של המלחמה הרב־זירתית באזור ונוגע גם בהשלכות שיהיו למהלך כזה על מאמצי סין ורוסיה, הנעזרת באיראן, לפגוע במעמדה הבינלאומי של ארה"ב.

נכון לעכשיו נראה שהממשל האמריקני (ומדינות אירופה) רחוק מלאמץ מדיניות זו. למעשה, הממשל נוהג בדיוק להפך ומנסה להקשות את השלמת הפעולה בעזה באמצעות מיטוט חמאס ברפיח, ובה בעת מצהיר על רצונו לשלב את הרשות הפלשתינית "המחודשת" בעזה ביום שאחרי. הוא חותר להימנע מעימות עם איראן ולפייס את חיזבאללה, כדי לצמצם את הסיכוי שארה"ב תיגרר למלחמה אזורית. כך טיוטת הצעת ההחלטה שהוא מקדם במועצת הביטחון, הקוראת להפסקת אש זמנית ומזהירה את ישראל שלא לפעול ברפיח בתנאים הנוכחיים.

לפיכך, ישראל נדרשת מצד אחד להגביר ולהעמיק את השיח עם וושינגטון ולעודד מעצבי דעת קהל אמריקנים להביא את הממשל לתמוך במדיניות שתוארה לעיל, ומנגד לקדם ככל האפשר בכוחות עצמה את מרכיביה של מדיניות זו. בין השאר, עליה להיערך להתמודדות ישירה עם סיכול היכולת האיראנית לפרוץ לעבר הגרעין. עליה גם להיזהר מפיתויים בסגנון של נכונות אמריקנית לטפל באיום האיראני תמורת ויתור ישראלי בהקשר הפלשתיני. לאור זאת, חשיבות האחדות בציבור הישראלי ובמערכת הפוליטית המייצגת אותו גדולה מאי־פעם, ויש להימנע מעיסוק מיותר בסוגיות מפלגות.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 28.2.2024.

מאז החל ראש הממשלה נתניהו להשתמש במושג "ניצחון מוחלט" תכפו וגברו קולות ביקורתיים נגד השימוש במושג, ונגד נתניהו. לשיטת חלק מהמבקרים, בחירתו לעשות שימוש במושג "ניצחון מוחלט" היא ניסיון להאריך את המלחמה, להבטיח את שלמות הקואליציה ולהתחמק מהדיון ב"יום שאחרי". הדיון האסטרטגי פינה את מקומו לדיון פילולוגי ופוליטי, כאשר רבים מבין המסתייגים מהשימוש במושג הזה כופרים באפשרות להשיג ניצחון במלחמה, כל ניצחון, ויש מביניהם שאף מנסים לשכנע שכבר הפסדנו, ויש להודות בהפסד.

ב-16 באוקטובר 2023 קבע הדרג המדיני את מטרות המלחמה הבאות: מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל, יצירת תנאים להשבת החטופים, והגנה על גבולות המדינה ואזרחיה תוך סילוק האיום הביטחוני מעזה על אזרחי ישראל. בסיום המלחמה יהיה לצה”ל, כך קבע הדרג המדיני, חופש פעולה מלא ללא מגבלות על הפעלת הכוח; חופש זה יאפשר סיכול תשתיות טרור, סיכול איומי טרור, ויבטיח את האפשרות למנוע שיקום תשתיות הטרור וארגונן מחדש באופן המייצר איום על ישראל. גם אם הדברים לא צוינו במפורש הרי שהחזרת המתיישבים לעוטף ושיקומו הינה מטרה נוספת של המלחמה, ולצורך כך הוקמה על ידי הממשלה מנהלת "תקומה" והוקצו לה התקציבים הנדרשים.

השימוש במושג "ניצחון מוחלט" נדרש כדי לשדר נחישות בנוגע למימוש מטרות המלחמה, ופונה לארבעה קהלי יעד שונים: הציבור בישראל; הלוחמים והמפקדים וכלל גורמי הביטחון השותפים למאמץ המלחמתי; הפלסטינים ומדינות ערב, ולבסוף הקהילה הבינלאומית.

צמד המילים "ניצחון מוחלט" הכרחי, במידה רבה, אל מול כל אחד מארבעת קהלי היעד. הוא נחוץ אל מול הציבור הישראלי כדי לטעת בו את הנחישות והדבקות בצדקת הדרך ובתמיכה בצבא ובמטרות המלחמה. הוא גם מסייע לשמר ולהדק את הלכידות החברתית ואת החוסן הלאומי. הציבור ברובו מבקש לראות הנהגה מדינית מלוכדת ונחושה.

אמירתו של ראש הממשלה נחוצה גם למפקדי הצבא וללוחמים, השרויים בעיצומו של מאמץ מלחמתי קשה, שמחיריו כבדים. מפקדי הצבא ולוחמיו צריכים להיות משוכנעים בתמיכת הדרג המדיני במאמץ המלחמתי ובצדקתו, ונחישות הדרג המדיני בהקשרים אלו הכרחית לרוח הלחימה ולנכונות להקרבה; אלו מובילות להישגים חשובים ומרשימים בשדה המערכה.

"ניצחון מוחלט" הוא גם מסר חשוב לציבור הפלסטיני ולהנהגתו, כמו גם לעולם הערבי. רובו המכריע של הציבור הפלסטיני וחלקים גדולים בציבוריות הערבית תומכים במתקפה הרצחנית של חמאס.[1] זהו מסר חיוני גם להנהגה הפלסטינית, שטרם הסתייגה מאותה מתקפה ולא מצאה את ההזדמנות הנאותה לגנותה. אלה חייבים להפנים את הנחישות הישראלית ואת מחיר ההפסד העצום הכרוך בטרור ובתמיכה בו. מתקפת שמחת תורה היא בחזקת אירוע מכונן בתודעה הישראלית, וחייבת להיצרב ככזו גם בתודעה הפלסטינית. התבוסה הפלסטינית חייבת להיות מוחלטת, והיא תושג רק באמצעות "הניצחון המוחלט" מכיוון שרק תבוסה מוחלטת תוכל לחולל שינוי של ממש.

בנוגע לקהילה הבינלאומית, השימוש במונח "ניצחון מוחלט" מבהיר את הנחישות הישראלית לממש את מטרות המלחמה ואת השינוי היסודי שחל בציבור הישראלי בהקשר של הזירה הפלסטינית בכלל, ושל חמאס בפרט. כל חולשה או הססנות ישראלית תעצים את הביקורת שממילא מוטחת בישראל, ותמריץ עוד יותר את כל הגורמים בקהילה הבינלאומית המבקשים להביא לסיום הלחימה ברצועת עזה, גם במחיר פרס לטרור ולפלסטינים, ולכפות על ישראל את הקמת המדינה הפלסטינית באופן חד-צדדי.

כל המבקרים את השימוש במונח וכופרים באפשרות להשיג את הניצחון שוללים למעשה את התקֵפות של מטרות המלחמה ואת ההיגיון העומד בבסיסן. העדר נחישות בשדה המערכה ברצועת עזה ומול חיזבאללה יוביל בהכרח למערכת לחצים בלתי נסבלת מבחינת ישראל בכל החזיתות, ותעמיד את מדינת ישראל בפני סיכון ביטחוני חמור. הצגת מטרות המלחמה כבלתי אפשריות,

כל המבקרים את השימוש במונח וכופרים באפשרות להשיג את הניצחון שוללים למעשה את התקֵפות של מטרות המלחמה ואת ההיגיון העומד בבסיסן. העדר נחישות בשדה המערכה ברצועת עזה ומול חיזבאללה יוביל בהכרח למערכת לחצים בלתי נסבלת מבחינת ישראל בכל החזיתות, ותעמיד את מדינת ישראל בפני סיכון ביטחוני חמור. הצגת מטרות המלחמה כבלתי אפשריות, הכפירה ביכולת להשיג את מטרות המלחמה שמהותן ניצחון, ובעיקר הקריאה להודות בהפסד מהווים הקרנת חולשה של הדרגים המדיני והצבאי, הססנות או גמגום, ואלה מקרינים באופן שלילי ביותר על הציבור ועל הלוחמים ומפקדי צה"ל.

המפקפקים בחשיבות הניצחון המוחלט ראוי שיצפו בנאומו של רוזוולט בפני הקונגרס האמריקני לאחר פרל הרבור, שם אמר: "לא משנה כמה זמן ייקח לנו להתגבר על הפלישה… העם האמריקני בעוצמתו הצודקת ינצח עד לניצחון מוחלט".[2]

מטרות המלחמה שנקבעו על ידי הדרג המדיני הן מטרות ראויות, וניתנות להשגה מלאה גם אם ייקח זמן להשיגן. השגת חלק מהמטרות נמצאת כבר בשלבים מתקדמים. במרחבים שבהם צה"ל פועל התשתית הצבאית והשלטונית של חמאס פורקה ברובה. החמאס איבד את היכולת לפעול במתכונת מאורגנת במרחבים רבים, ואנו עדים למעבר לדפוסי פעולה של לוחמת גרילה של יחידים וחוליות קטנות תוך שילוב אזרחים בלחימה. השליטה המבצעית והיכולת המודיעינית הגבוהה מאפשרות לצה"ל להתארגן לפעולות ממוקדות בצפון הרצועה ובאזורים שבהם כבר אין לו נוכחות קבועה, ולסכל ביעילות מרשימה איומי טרור או תשתיות טרור חדשות המתגלות בשטח.

היכולת הצבאית השיורית של חמאס בצפון רצועת עזה ובמרחב ח'אן יונס כבר אינה מהווה איום חמור על תושבי עוטף עזה. תפיסת הפעולה ההתקפית וההגנתית של צה"ל והתבססות לאורך הגבול ומרחב החיץ הביטחוני מאפשרות לטפל ביכולות השיוריות האלו באופן יעיל ולהבטיח רמת ביטחון גבוהה לתושבי העוטף. כעת נותר לצה"ל לפעול מול שאריות המערכת הצבאית של חמאס בחלק ממחנות המרכז ובמרחב רפיח, מה שיוביל בהכרח להתפרקות חמאס, בין אם מול ישראל ובין אם מול מצרים. צה"ל נערך לפעולה זו ויוכל להשמיד את מה שנותר מהמערכות של חמאס לאחר הכנה מתאימה ופינוי האוכלוסייה האזרחית מאזורי הלחימה, לשם הגנתה.

אומנם ישראל נתונה ללחץ בינלאומי בכל הנוגע לפעולה צבאית במרחב רפיח, אלא שמקור הלחץ הוא בחשש מפני פגיעה רחבת היקף באזרחים ולא בעצם הצורך בפירוק התשתיות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. לכן, בהיערכות נכונה ובסבלנות המתבקשת תוכל ישראל לייצר את המענה הנדרש, לרופף את הביקורת הבינלאומית ולבצע את שנדרש מבחינה צבאית.

הדרג המדיני והצבאי אינם פוסחים על החזרת החטופים. להפך, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מסבירים שההיגיון שעומד בבסיס הגדלת הסיכוי לשחרור החטופים נשען על הגברת הלחץ הצבאי על חמאס, לצד הגברת הלחץ על המתווכות (קטר ומצרים), במטרה להביא את הנהגת חמאס להגמשת תנאיה למימוש עסקה לשחרור החטופים במחירים אסטרטגיים סבירים מבחינת ישראל. כל מי שמצדד בקידום עסקה לשחרור החטופים בכל מחיר, ובכלל זה במחיר אי מימוש מטרות המלחמה ושחרור המוני של מרצחים, חייב להסביר כיצד מתמודדים עם המשמעויות וההשלכות מול האיום של חמאס לצד התגברות האיום בכל החזיתות האחרות של ציר ההתנגדות, שתשאבנה עידוד ממה שיתפרש כניצחון חמאס.

מבקרי "הניצחון המוחלט" תולים חלק מהביקורת גם בהעדר התייחסות ל"יום שאחרי" ולהכנת החלופה השלטונית לחמאס. אכן ברור שעל ישראל, יחד עם שותפותיה הערביות, ארה"ב והאחרות, לפעול לבניית חלופה שלטונית לחמאס והפעלתה ברצועת עזה. אולם כל עוד הלחימה נמשכת, יידרש להימצא מנגנון רק לניהול הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה. ייתכן שבנקודת הזמן הזו אין ברירה זולת קיום רכיבים של ממשל צבאי זמני, עד להתארגנות של אדמיניסטרציה אזורית או בינלאומית שתקבל לידיה את האחריות לניהול האזרחי ברצועה.

בשלב הזה קשה להניח בניית אדמיניסטרציה מקומית שאיננה מזוהה עם חמאס או נגועה בטרור. גם רעיון חזרתה של הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה מנותק מן המציאות בשל היותה ישות כושלת ומושחתת שאיננה מסוגלת לממש באופן סביר את אחריותה השלטונית, בשל היותה נעדרת לגיטימציה בציבור הפלסטיני, ובשל אוזלת ידה בטיפול בטרור ואף תמיכתה בו באמצעות תשלום כספים למחבלים בבתי הכלא הישראליים, למשפחות מחבלים שנהרגו, בהאדרת שהידים ובהסתה שיטתית.

הפירוק השיטתי של המערכות השלטוניות והצבאיות של חמאס, הכשרת מרחב החיץ הביטחוני, לצד חופש הפעולה המבצעי שישראל תבטיח לעצמה, מניחים את התשתית למניעת התפתחותו מחדש של איום טרור משמעותי מרצועת עזה, ומראים כיצד למעשה מושגות מטרות המלחמה. מימוש מטרות המלחמה הוא הניצחון.

[1] בסקר של "המרכז הפלסטיני למדיניות וסקרים" (חליל שקאקי, 12.12.2023) נמצא ש-72% מהציבור בשטחי הרשות ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה מאמינים שההחלטה של חמאס לתקוף את ישראל הייתה מוצדקת וראויה לשבח. בסקר אחר מטעם אוניברסיטת ביר זית נמצא ש-82% מקרב אזרחי הרשות הפלסטינית תומכים במתקפה הרצחנית של ה-7 באוקטובר.

[2] Speech by Franklin D. Roosevelt, New York (Transcript), “No matter how long it may take us to overcome this premeditated invasion, the American people in their righteous might will win through to absolute victory”. Library of Congress.

https://www.loc.gov/resource/afc1986022.afc1986022_ms2201/?st=text

עיקרי הדברים

• ישראל נמצאת בעיצומה של מתקפה משפטית בינלאומית ורב-זירתית.
• בין החזיתות השונות: עתירות מנהליות נגד ממשלות זרות להפסקת אספקה צבאית לישראל; הטלת סנקציות מדינתיות נגד ישראלים; איום מפורש מבית הדין הבינלאומי הפלילי בדגש על קרב רפיח והתקדמות הדיון בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל.
• המטרה הנקודתית של הפעולות השונות – לעצור את מלחמתה של ישראל בעזה, והמטרה הכללית – לצמצם את חופש הפעולה הצבאי של ישראל.
• מקבלי ההחלטות צריכים לראות את כל הפעולות האלו במשולב. אסור לראות בהן מעשה משפטי, אלא מדיני-ביטחוני.
• הפתרון – לייחד בעלי תפקיד מדיני-ביטחוני (ולא משפטי!) לעסוק בנושא. עליהם להפעיל מנופים שבידי ישראל (כמו מערכות נשק חיוניות וגז) למזעור נזקי התופעה.
• גם אז, קרוב לוודאי שישראל לכל היותר תמזער, ולא תעלים את התופעה. אפשר שהתופעה מבשרת את כניסתה של ישראל לעידן של פעולה תחת מגבלות נרחבות של רכש צבאי וסנקציות.
• לכן, יש להכין תוכניות מפורטות להפעלת מערכת הביטחון תחת עולם של אמברגו נשק וסנקציות.

 רקע

נראה שבתחום המשפטי ישראל מצויה במלחמה משפטית רב-זירתית. כמו בתיאום, החלו בעולם הליכים משפטיים נגד ישראל ונגד ישראלים. האמצעים מגוונים. הם מתבצעים במדינות שונות ואינם מוגבלים לבתי דין בינלאומיים. נראה שיש לכולם מטרה אחת: לעצור את מלחמתה של ישראל בעזה; לעצור בכוח המשפט והמנהל את מלחמת המגן של ישראל.

המתקפה המשפטית על ישראל רחבה בהרבה מהתביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק. על זו נוספו הליכים של עתירות מנהליות במדינות מערביות. הם מכוונים לכפות על הממשלות המקומיות להימנע מאספקה צבאית לישראל. פעולות מנהליות נוספות הן כאלו שדווקא יזמו ממשלות מערביות באופן חסר תקדים. לדוגמה, סנקציות נגד אינדיבידואלים ישראליים. בו-בזמן שידר התובע של בית הדין הבינלאומי הפלילי איום חסר תקדים נגד ישראל. הטענה בנייר זה היא כי בעיקרם, המהלכים האלו מיועדים למטרה אחת ממוקדת: לחדול את מלחמת המגן בעזה. עתה, נסקור כל אחד מן האמצעים ונעמוד על הקשרים ביניהם.

עצירת אספקת נשק באמצעים משפטיים

ארגוני זכויות אדם הגישו עתירה נגד ממשלת הולנד.[1] מטרת העתירה היא לכפות על הממשלה ההולנדית לחדול מאספקה צבאית לישראל. מדובר, בעיקר, באספקת חלקי חילוף למטוסי האף-35 שהולנד מחזיקה בשטחה. הטענה המרכזית בעתירה היא שעל ממשלת הולנד יש חובה משפטית להימנע מן האספקה. אחרת, לשיטת העותרים, הולנד עצמה תפר את חובותיה במשפט הבינלאומי.[2] הטעם לזה הוא שלפי העותרים ישראל מבצעת פשעים בינלאומיים במלחמתה בעזה, ושהיא עושה זאת בין היתר באמצעות מטוסי האף-35. בית המשפט ההולנדי בערכאה הראשונה דחה את העתירה. העתירה נדחתה אף על פי שלשיטת בית המשפט ברור שהתגובה הישראלית ל-7/10 "אכן מערבת הפרות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי". ערכאת הערעור הפכה את ההחלטה ואסרה על ממשלת הולנד לספק את החלפים לישראל. ממשלת הולנד כבר הודיעה שתערער.[3] מחלוקת דומה, שאף היא נוגעת לחלקי נשק הקשורים לתוכנית האף-35, עלתה בדנמרק, ובמקביל לעתירה בהולנד החלו הליכים דומים באנגליה על רקע דומה ועם מטרות דומות.[4]

למהלכים האלו יש כמה מאפיינים: הם מתנהלים נגד הממשלות המקומיות, כלומר הם מתנהלים נגד רצונן של הממשלות המקומיות ובדרך כלל ביוזמת ארגונים פרו-פלשתיניים; ההליכים מתנהלים על פי הדין המנהלי הפנימי של אותן מדינות, אבל לדין הבינלאומי יש בהן משקל. במידה מסוימת, ההליכים מזכירים את גל בקשות המעצר נגד ישראלים.[5] גם אז, רוב הפעולות נעשו שלא ברצונן של הממשלות המקומיות.

למאפיינים האלו יש כמה השלכות. הראשונה, ששיח והסכמות של ישראל עם הממשלה המקומית אינו בהכרח יעיל (שהרי ממילא הממשלה הזו כבר מתנגדת למהלך). השנייה, שלאחר פסיקה שיפוטית, ולאור עצמאות מערכת המשפט במדינות המערביות, השיח עם הממשלה המקומית עוד יותר חסר תוחלת. למעשה, המלכוד עמוק עוד יותר. ממשלות עם שליטה בפרלמנט יכולות ליזום תיקון חקיקה לשינוי המצב החוקי, אלא שבמקום שבו בית המשפט יבסס את פסיקתו על חובה בדין הבינלאומי, הרי שבחלק ממדינות אירופה, לדוגמה, ספק אם ניתן להעביר חקיקה מתגברת הן מטעמים משפטיים פנימיים והן מטעמים פוליטיים.

הקשר בין ההליכים האלו ובין המטרה של הפסקת המלחמה הישראלית ברור. הכוונה היא ליצור סחף במדינות המערב כולן (בדגש על מערב אירופה).[6] סחף שכזה עשוי להביא למסה קריטית של השפעה על אורך הנשימה הצבאי והמדיני הישראלי, עד כדי הפסקת האש.

סנקציות מנהליות על ישראלים

 מהלך חסר תקדים נוסף שבא לעולם לאחרונה הוא הפעלת סנקציות בצו נשיאותי אמריקאי נגד ישראלים.[7] הסנקציות הופעלו נגדם על בסיס טענות לפעילותם בשטחי יהודה ושומרון. לא ניכנס כאן לתוכן המסוים של הצו הנשיאותי. יש לו פוטנציאל לתחולה רחבה באופן דרמטי, והוא מעורר שאלות מעוררות דאגה מבחינת ישראל. ניצמד כאן לסוגיה העקרונית. צווים שכאלה יכולים לכלול (מעבר לאיסור כניסה לארה"ב) הוראה על תפיסה והקפאה של נכסים של יעדי הצווים בארה"ב. אבל, ארה"ב נוהגת להרחיב את מוטת הסנקציות שלה על ידי הפניית האיום גם לצדדים שלישיים שיסכלו את הצו, ומכאן שאזרח ישראלי יכול למצוא עצמו כשכספו בבנק ישראלי מוקפא ללא כל דיון שיפוטי. הצו מאפשר להפעילו גם על אנשי ממשל ישראלים. בשלב זה, הוא הופעל על ארבעה אזרחים ישראלים בלבד. ימים אחר כך הכריזו ממשלות צרפת ובריטניה על סנקציות דומות.[8]

בניגוד לעתירות שהצגנו בנושא אספקה צבאית, הסנקציות אינן נכפות נגד רצונן של הממשלות הזרות. להפך, הן יוזמה של הממשלות עצמן. בניגוד לעתירות (שמבקשות צו שיפוטי או פסק דין), הסנקציות הן אקט מנהלי. כלומר, הן נעשות על ידי הזרוע המבצעת בלי הליך שיפוטי בבית משפט. באותה מידה, הן חשופות לתקיפה משפטית בארה"ב. כלומר, מי שנפגע מן הצו יוכל לעתור לבית משפט אמריקאי נגד ההחלטה. הבדל משמעותי נוסף מן העתירות בנושא אספקה צבאית הוא היכולת לשנות את ההחלטה. סנקציות מנהליות פתוחות יותר לשינוי. די בשינוי מדיניות של הממשלה המקומית.

קשה להצביע על קשר של אמצעי-מטרה בין הסנקציות ובין עצירת המלחמה בעזה, אבל ברור שלפחות הסנקציות האמריקאיות הן תוצאה של התארכות המלחמה ושיש בהן כדי לרצות את מי שזועמים על אי-הפסקתה, וברור שהסנקציות יכולות להוות תמריץ לישראל נוסף על שאר אמצעי הלחץ להפסקת המלחמה.

בית הדין הבינלאומי הפלילי מעלה הילוך

הדיון בעניין דרום אפריקה נגד ישראל מתקיים, כאמור, בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ).[9] הדיון הסיט את תשומת הלב מבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC) ומפעילותו בהקשר הישראלי.[10] נראה שזו אולי הסיבה גם להד הנמוך יחסית של התבטאותו החריגה לאחרונה של התובע של בית הדין הפלילי. התובע הוא בעל התפקיד החשוב בבית הדין. הוא מנוע הייזום של חקירות, צווים וכתבי אישום. התובע הנוכחי, קארים ח'אן, לא הסתיר בפתח הודעתו את הקשר שלה ל"דאגתו" מדיווחים על הפצצות ופלישה ישראלית לרפיח.[11] בהודעה ברשת X ("טוויטר") הבהיר ח'אן כי בית הדין מנהל חקירה בנוגע ל"מצב במדינת פלשתין" והבהיר כי חקירה זו מקודמת כעניין של "עדיפות עליונה". התובע הזהיר בהודעתו מהפרת דיני המלחמה או ריקונם מתוכן. החלק הבוטה ביותר בהודעתו היה קביעתו כי מאז הבהיר זאת בשנה שעברה, "לא ראה שינוי מובחן בהתנהגותה של ישראל", ועל זה הוסיף שמי שאינם מקיימים את הדין – אל להם להתלונן אחר כך על פעולת בית הדין "על פי המנדט שלו".[12] את הודעתו חתם ח'אן באיום ברור "לכל המעורבים" ולפיו משרדו חוקר פשעים שבוצעו לכאורה, וכי יבוא חשבון עם האחראים.[13]

הודעת התובע באה באופן מובהק, על פי עיתויה ועל פי מילותיה הברורות, על רקע הרצון למנוע את התרחבות המלחמה הישראלית לרפיח. היא נועדה לשמש כלחץ מפני הרחבת המלחמה, ובהיכשל הלחץ – להביא לריסונה.[14] הודעתו משקפת גם את ההטיה בבית הדין. אומנם ח'אן קורא קצרות בסוף הודעתו לשחרור "כל בני הערובה" ומציין כי זהו עוד "מוקד" של החקירה, ועדיין ח'אן אינו מתייחס כלל לתשתית הטרור חסרת התקדים בעזה בכלל, וברפיח בפרט, ובכללה זו שאחוזה באופן שיטתי במערכות ההומניטריות. התובע נחרץ בדבריו מבלי שיכול להיות לו בסיס עובדתי רציני, שהרי אין לו גישה לשטח הלחימה ואין לו שיתוף פעולה ישראלי. וכאמור, העיתוי והמילים ברורים – המטרה היא ללחוץ את ישראל לעצירת המלחמה או לריסונה מפני כניסה לרפיח.

רגע האמת בהליכים מול דרום אפריקה

בקרוב תצטרך ישראל להחליט על צעדיה בנוגע להליכים שמנהלת נגדה דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ). אחד הצווים שהוציא בית הדין נגד ישראל תחום בזמן. הוא מחייב את ישראל להגיש דו"ח לבית הדין על פעולותיה למימוש שאר הצווים.[15] בין שישראל תיטוש את הדיון ובין שחלילה תמשיך בו, הדיון לגופו של עניין יחל. כלומר, גם בהיעדרה של ישראל. בהעמקת הדיון ב-ICJ אפשר להדגים את הקשר שבין כל שיטות הפעולה המשפטיות נגד ישראל שמוצגות בנייר זה. התפתחות הדיון בבית הדין עלולה להקל על בתי משפט עליונים לכפות על ממשלות שלא לספק נשק וחלקי חילוף לישראל. ממילא ברור שכל אלו יוצרים לחץ על התובע בבית הדין הבינלאומי הפלילי להראות פעילות אפקטיבית נגד ישראל. פעולה במישור הפלילי של ה-ICC תעלה מצידה את הסיכונים שבדיון ב-ICJ, וכך הלאה במעגל שמזין את עצמו. כל זה במשולב יוצר לחץ מדיני-ביטחוני מתגבר על ישראל.

משמעויות ארוכות טווח

אפשר שהמלחמה המשפטית הרב-זירתית בישראל היא רק אינדיקציה למגמה רחבה יותר. כלומר, לדעיכת הלגיטימציה הישראלית לממדים שמזכירים את מעמדה של ישראל בעשורים הראשונים לחייה. יש למגמה הזו, ככל הנראה, קשר למגמות הגירה והקצנה של תפיסות עולם בעולם המערבי. לישראל יש כלי התמודדות שלא היו לה בעבר עם מצב שכזה, אבל יש לה גם רגישויות שלא היו לה בעבר. הפתרון ארוך הטווח חייב לכלול תוכנית מיידית לפעולת מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות תחת משטר נרחב של אמברגו נשק וסנקציות.

המלצות

יש להכיר בזה שהמאבק המשפטי נגד ישראל הפך "רב-זירתי"; שלרוב הזירות מטרה דומה; וחשוב מזה, להכיר בכך שמדובר במאבק שאינו "באמת" משפטי. זהו מאבק על עצם זכותה של ישראל להגן על עצמה. כל תכליתו של המאבק הזה, על רוב זירותיו, היא צמצום החופש הריבוני של ישראל לזכות להגנה עצמית. בהינתן שהמאבק הוא במהותו מדיני-ביטחוני, כך יש לטפל בו – בכלים מדיניים-ביטחוניים. אין להתפתות ולהיגרר אחר פעולות משפטיות נגדיות באותן ערכאות. הסבירות שישראל תקבל בהן צדק נמוכה.

יש לייחד בעלי תפקיד מדיני-ביטחוני שירכזו את המאבק במלחמה המשפטית הרב-זירתית נגד ישראל. לישראל יש אפשרות לרתום את מנופיה. לדוגמה, הפלישה הרוסית לאוקראינה שינתה לחלוטין את מצב הביטחון ותפיסת הביטחון של מדינות מרכז ומערב אירופה. הן נדרשות לפתרונות חימוש שאין עוד בידיהן.[16] הולנד, לדוגמה, זקוקה לנשק ישראלי יותר מכפי שישראל תושפע ממניעת חלקי חילוף דרך הולנד. לישראל יש גם עתודות גז שאירופה נדרשת להן. בנוסף, אחת המדינות המשפיעות באירופה היא גרמניה; לגרמניה מחויבות ייחודית לישראל ולביטחונה, וגרמניה עצמה נדרשת לטכנולוגיה צבאית ישראלית לתקופת הגישור עד לפיתוח אירופי עצמי. כל אלו הן רק דוגמאות.

ועדיין, צריך לומר ביושר: גם מרגע שימונו האנשים המתאימים וגם מרגע שתאומץ בישראל התפיסה הנכונה, גם אז יתאפשר ככל הנראה רק מזעור של הבעיה. למעשה, יש אפשרות ממשית שהבעיה תלך ותתרחב למרות פעולה ישראלית. יש אפילו אפשרות שישראל תיגרר לעידן של פעולה תמידית תחת אמברגו נשק וסנקציות. זה הזמן להכין תוכנית מפורטת – ואם נדרש גם תשתית – להפעלת מערכת הביטחון בעידן שכזה. יעדי התוכנית והתשתית יהיו להבטיח אספקה תקינה ורכש צבאי גם אם המתקפה המשפטית הרב-זירתית תתגבש חלילה לכדי מצור משפטי על ישראל.

[1] C/09/657026 KG ZA 23-991 Oxfam Novibte The Hague Foundation v. the State of the Netherlands (https://uitspraken.rechtspraak.nl/details?id=ECLI:NL:RBDHA:2023:19744).

[2] הטיעונים המשפטיים של העותרים נגד אספקת נשק לישראל סובבים סביב מקורות נורמטיביים חוזרים. לדעתי, אף אחד מהמקורות האלו אינו מלמד על חובה למנוע אספקת נשק מישראל. מקור אחד הוא אמנת האו"ם בדבר סחר בנשק, Arms Trade Treaty (New York, 2 April 2013). מקור נוסף הוא סע' 1 המשותף לארבע אמנות ג'נבה. הוא יוצר מחויבות של המדינות לכבד ולהבטיח כבוד לכללי האמנה (“…undertake to respect and to ensure respect for the present Convention…”). מן החובה הזו להבטיח כבוד יש מי שגזרו מחויבות " 'To ensure respect' means that States, whether engaged in a conflict or not, must take all possible steps to ensure that the rules are respected by all, and in particular by parties to conflict". Laurence Boisson de Chazournes and Luigi Condorelli , Common Article 1 of the Geneva Conventions revisited: Protecting Collective Interests, ICRC (https://www.icrc.org/en/doc/resources/documents/article/other/57jqcp.htm). מקור חובה נוסף הוא האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע "השמדת עם", וההקשר ברור. כאמור, אני סבור שאין באף אחד מהמקורות האלו כדי לבסס חובה על ממשלות שלא למכור נשק לישראל. לעיתים הטענה מבוססת על תנאי רישיון אספקת הנשק המסוים. אלו תנאים שמדינה שמספקת נשק מתנה בהם את המכירה. בדרך כלל יכלול רישיון כזה יכולת להשעותו אם יש חשש שייעשה בנשק פשע מלחמה או פגיעה בשלום וביציבות (תנאי זה, לדוגמה, משמש בסיס לתביעה מממשלת בריטניה שתחדל לספק נשק לישראל). על זה נוספים דיני זכויות האדם במשפט הבינלאומי (מבלי להיכנס לוויכוח על היקפם והיקף תחולתם).

[3] State lodges appeal in cassation against judgment on distribution of F-35 parts to Israel, Government of the Netherlands (12.02.2024) (https://www.government.nl/latest/news/2024/02/12/state-lodges-appeal-in-cassation-against-judgment-on-distribution-of-f-35-parts-to-israel).

[4] Salma Ben Suisi, Human rights groups file legal challenge to stop UK licenses for Israel weapons exports, JURISTnews (10 December 2023)( https://www.jurist.org/news/2023/12/human-rights-groups-file-legal-challenge-to-stop-uk-licenses-for-israel-weapons-exports/(.

[5] אנשל פפר, האלוף (במיל') דורון אלמוג חשש ממעצר – וביטל ביקור בלונדון, הארץ (31 מאי 2012) (https://www.haaretz.co.il/news/politics/2012-05-31/ty-article/0000017f-defe-d3ff-a7ff-fffedfdb0000); המדריך לבכיר הזהיר – בלגיה, ניו זילנד, ספרד ובריטניה כבר איימו לתבוע בכירים ישראלים, "גלובס" (28 ינואר 2010) (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000534424).

[6] אסף אוני, הולנד מצטרפת לאיטליה, ספרד ובלגיה: מסרבת למכור חלקי חילוף ונשק לישראל, "גלובס" (12.02.2024) (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001471013).

[7] Executive Order on Imposing Certain Sanctions on Persons Undermining Peace, Security, and Stability in the West Bank (February 1, 2024) (https://www.whitehouse.gov/briefing-room/presidential-actions/2024/02/01/executive-order-on-imposing-certain-sanctions-on-persons-undermining-peace-security-and-stability-in-the-west-bank/(.

[8] Matthew Mpoke Bigg, France imposes sanctions on West Bank settlers, joining the U.S. and Britain, New York Times (13 February 2024) (https://www.nytimes.com/2024/02/13/world/middleeast/france-israel-west-bank-sanctions.html); James Landale and Andre Rhoden-Paul, UK sanctions four Israeli settlers accused of violence, BBC (13 February 2024) (https://www.bbc.com/news/uk-68274777).

[9] בהליכים האלו כבר ניתנו צווים זמניים נגד ישראל: Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide in the Gaza Strip, (SOUTH AFRICA v. ISRAEL), ORDER (24 January 2024) (https://www.icj-cij.org/sites/default/files/case-related/192/192-20240126-ord-01-00-en.pdf).

[10] לסקירת סטטוס מטעמו של ה-ICC בנוגע לישראל, ראו: https://www.icc-cpi.int/palestine.

[11] https://twitter.com/KarimKhanQC/status/1757081372680700206 (12 February 2024).

[12] “All wars have rules and the laws applicable to armed conflict cannot be interpreted so as to render them hollow or devoid of meaning. This has been my consistent message, including from Ramallah last year. Since that time, I have not seen any discernible change in conduct by Israel. As I have repeatedly emphasised, those who do not comply with the law should not complain later when my Office takes action pursuant to its mandate”.

[13] “To all those involved: my Office is actively investigating any crimes allegedly committed. Those who are in breach of the law will be held accountable”.

[14] אפשר שהודעתו של התובע באה גם כאמצעי להדיפת לחץ על בית הדין וחוסר ה"אפקטיביות" שלו.

[15] סעיף 86 לצו ה-ICJ, הע"ש 9 לעיל.

[16] אסף אוני, למה גרמניה, הולנד ופינלנד רוצות דווקא את הנשק הישראלי, "גלובס" (26.08.2023)

(https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001456144).

כבר למעלה מארבעה עשורים איראן השיעית מתכננת את גאולת העולם, לתפיסתה. בשיטתיות ובעקביות מעוררות פלצות, החל אבי המהפכה האסלאמית באיראן, האייתוללה רוחאללה חומייני, לתכנן את השתלטות השיעה, בהובלת טהרן, על העולם כולו. זה נשמע אומנם כמו סרט אימה דמיוני, אך זו המציאות הבלתי נתפסת שיש להתוודע אליה ולפעול על מנת לעצור אותה כאן ועכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

טהרן יצרה מכלול מפואר של "זרועות" (Proxies) שבאמצעותן היא פועלת ליישום חזונה החשוך. מבחינתה, מדובר בצבאות של "פועלים נחותים" בדמות הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון, שהם כזכור ערבים סונים, בעוד איראן השיעית איננה נמנית עם העולם הערבי.
הפלסטינים ושאיפותיהם הלאומיות מעניינות את איראן כקליפת השום. הסיבה שבגינה היא מעודדת, תומכת, מכשירה ומממנת את הג'יהאד האסלאמי, את חמאס ותנועות קיצוניות דומות נוספות, היא לצורך קידום הכאוס האזורי, שמקל עליה להשתלט על כמה שיותר שטח ולזכות בהשפעה ובמשאבים.

מספיק להעיף מבט על אזור קטן שכמעט אף גורם בעולם אינו עוסק בו, והוא ג'בל דרוז בסוריה. האזור היה מאוכלס באופן מלא על ידי דרוזים סורים בלבד במשך שנים ארוכות, כשהתקיימה הבנה שקטה בין שלטונו של בשאר אסד לבין הדרוזים, ולפיה הם לא יתערבו במעשיו והוא לא ירע להם. וכך היה במשך שנים. אלא שבשנים האחרונות ניתן לראות מגמה של השתלטות שיעית באזורים בבעלות הדרוזים – דבר שהקפיץ את בני המקום וגרם למאבקים עזים בינם לבין השיעים המקומיים, שניסיונות ההשתלטות שלהם מתבצעים בהובלה ובהכוונת איראן. בשקט, בסבלנות, בעקביות ובשיטתיות. כך נוהגת איראן בכל מקום שבו השלטון חלש ונוצרים כאוס וחוסר יציבות.

פועלה של ארה"ב לסילוק סדאם חוסיין, מנהיג עיראק הידוע לשמצה ששלט במדינה עד שנת 2003, יצר ואקום שאליו נכנסה איראן בחדווה. תחילה השתלטה איראן על מאגרי הנפט העיראקיים, מה שמזכה אותה בהכנסה עצומה של מאות מיליוני דולרים ליום. במקביל, החלה איראן בסבלנות ובעקביות לפעול לקידום היעד הבא – הנפט שמוחזק בידי יריבתה האסטרטגית סעודיה, מנהיגת העולם המוסלמי הסוני. בשנים האחרונות, עת התעוררה מהמורה בדמות ארגון דאע"ש הסוני, דאגה הזירה הבינלאומית לייצר קואליציה אפקטיבית ולחסל אותו, הפעם אף בעזרתה האדיבה של איראן. בכך חזרה טהרן להיות כוח בלתי מעורער במרחב, והמשיכה בחתירתה לייצור נשק להשמדה המונית והפקת אורניום לצורך קידום פרויקט הגרעין שלה.

במקביל, הקימה טהרן את חיזבאללה בלבנון, חיזקה את צבא החות'ים בתימן ואת המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה. כאן כבר מדובר באוכלוסייה שיעית, הראויה והחשובה יותר לתפיסתה של איראן, ובעיקר נאמנה. לצורך יצירת מיליציות איראניות מוכשרות וחדורות אידיאולוגיה שיעית, נדרשים משאבים וחיילים. את המשאבים פועלת איראן להשיג באמצעות הנפט והברחות סמים מסיביות. את החיילים היא מייצרת באמצעי מטורלל כל כך, עד שקשה להאמין שהוא אמיתי: עידוד ילדות שיעיות במדינות השונות להיקשר ב"נישואי הנאה" – מונח שנטבע בעולם המוסלמי ומעניק היתר דתי הלכתי לנישואים "זמניים".

במסגרת אותם הנישואים ניתן "הכשר" לקיים יחסי אישות, ולאחר זמן קצר לפרק את ברית הנישואים. המולות באיראן אף הפכו את הנושא לחלק אינטגרלי מתוכניות הלימוד בעבור אותן בנות, ומדוע? משום שהילדים שנולדים במסגרת אותם "נישואי הנאה" נלקחים ועוברים אינדוקטרינציה דתית כדי להתגייס בבוא היום לאותן מיליציות שיעיות. אלו אותן המיליציות שפוגעות בנכסים אמריקאיים בעיראק ואותן מיליציות שמוכנות ליום הדין, עת טהרן תקרא להן למלחמה.

ישראל והסכסוך הפלסטיני־ישראלי מהווים תירוץ נוח לרתימת תשומת לב ערבית ומוסלמית, שכן שנאת ישראל ו"הציונים" היא נושא שיחסית בקונצנזוס. כך הצליחה עד כה איראן להרחיק את סעודיה מישראל ומיצירת קואליציה סונית־מערבית אפקטיבית שתפגע בתוכניותיה הגרנדיוזיות. בינתיים היא ממשיכה במאמציה לקידום תוכנית הגרעין, בעוד ארה"ב עסוקה בענייניה הפנימיים בשנת בחירות, וישראל טרודה ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בחזית הצפונית, וכמובן בהשבת החטופים.

הלחץ על ישראל לשרטט בעזה את "היום שאחרי", כמו גם הכוונה האמריקנית להכיר באופן חד־צדדי במדינה פלשתינית, מייצרים מצג מוטעה כאילו הבעיה היא בצד הישראלי.

כאילו ישראל היא זו שפלשה לעזה, רצחה, אנסה וחטפה אזרחים; כאילו היעדרה של מדינה פלשתינית הוא לב הסכסוך, ועליה ניטשת המלחמה, ולא על המדינה היהודית שהוקמה כאן לפני 76 שנה.

עזה נראית כפי שהיא נראית כיום בגלל סדר העדיפויות של העזתים. כל עוד ימשיכו הפלשתינים בעזה להציב בראש מעייניהם את חיסולה של מדינת ישראל – הם ימשיכו לתכנן פיגועים, לחפור מנהרות ולשגר טילים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל.

אין שום משמעות לתוכניות מדיניות כל עוד תושבי עזה לא ישנו את שאיפותיהם. לא תוכניות ישראליות נדרשות בעזה, כי אם החלטה פלשתינית לשנות כיוון ולשים סוף למלחמתם בפרויקט הציוני. או־אז תוכל עזה לעלות על דרך של שגשוג ורווחה.

אותו הדבר נכון לגבי הכרה במדינה פלשתינית – מהלך שלא רק שלא יקדם את סיכויי השלום, אלא גם ירחיק אותם. אם הפלשתינים אכן היו מעוניינים להקים מדינה לצידה של ישראל, ולא במקומה, הם יכלו לעשות זאת ב־1947, ב־2000 וב־2008. הבעיה היא שאם מחיר הקמתה של מדינה פלשתינית היה הכרה בקיומה של מדינת לאום לעם היהודי כעובדה מוגמרת, הפלשתינים לא היו מוכנים לשלם את המחיר.

לכן, ולאחר שצה"ל ישלים את הטיפול הצבאי ברצועת עזה, צריכה ישראל להציב כמה תנאים בפני כל רשות אזרחית שתנהל את הרצועה, ויהיו העומדים בראשה סעודים, אמריקנים או אירופאים.

התנאי הראשון הוא שהרשות החדשה שתנהל את עזה תכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. התנאי השני הוא שלרשות הזאת ולכל מקבלי השירותים ממנה אין תביעות טריטוריאליות כלפי ישראל מחוץ לרצועת עזה, והיא מתחייבת לא לפעול נגד ישראל באלימות.

התנאי השלישי הוא שהרשות החדשה תכריז שבעזה אין עוד פליטים ומחנות פליטים, ולכן אין גם צורך בסוכנות פליטים. אונר"א לא תהיה חלק מעזה ביום שאחרי, והרשות החדשה, יחד עם כל מקבלי השירותים ממנה, מבינים ומאשרים כי אין להם "זכות שיבה" לישראל.

רק נגיעה ישירה ומדויקת בשורשי הסכסוך ובסיבות להימשכותו עשויה לקדם שיפור אמיתי בין ישראל לפלשתינים. הסיכוי היחיד שעזה תעלה על דרך השלום הוא שתנטוש את מאמץ המלחמה. אותו דבר נכון לגבי הכוונה להכיר חד־צדדית במדינה פלשתינית.

הקהילה הבינלאומית צריכה להתנות כל הכרה כזאת בשלוש הדרישות האלה. זה לא צריך להיות קשה לה במיוחד, משום שהדרישות האלה עולות בקנה אחד עם מדיניות החוץ של מרבית מדינות המערב, ובוודאי ארה"ב והאיחוד האירופי.

אם יש רשות פלשתינית שמסוגלת לעמוד בתנאים האלה – מה טוב. אם אין – מוטב לחכות. במצב הנוכחי הכרה כזאת רק תעניק רוח גבית להמשך המלחמה בת 100 השנים של הפלשתינים בישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 19.2.2024.

בדיווח שמסר הוושינגטון פוסט ב-14 בפברואר 2024 נמסר שממשל הנשיא ביידן וכמה מדינות ערביות, ביניהן מצרים, ירדן, קטר, סעודיה והאמירויות, פועלים במרץ כדי להציג מתווה מפורט ומקיף של הסדר שלום בין ישראל והפלסטינים, שיכלול גם לוח זמנים להקמת מדינה פלסטינית. העיתון מוסר שייתכן שהודעה על כך תימסר בשבועות הקרובים. המתווה, לפי העיתון, קשור למאמצים האינטנסיביים להשיג הסכם בין ישראל והחמאס שיוביל להפסקת אש ולשחרור החטופים.

ההערכה היא שהפסקת האש תימשך לפחות שישה שבועות ובמהלכם ניתן יהיה להודיע על התוכנית ולנקוט צעדים קונקרטיים למימושה, כולל הקמת ממשלה פלסטינית זמנית. בעלי היוזמה מקווים שניתן להגיע להסכם בין ישראל והחמאס לפני חג הרמדאן, המתחיל ב-10 במרץ 2024. בעלי היוזמה חוששים שמתקפה ישראלית ברפיח תביא לעצירת היוזמה.

"הפיל שבחדר", אומרים בעלי היוזמה, הוא כמובן ממשלת ישראל. הסיכוי שהיא תסכים לפינוי יישובים, להקמת עיר בירה פלסטינית במזרח ירושלים, לשיקומה של רצועת עזה ולאיחוד הגדה המערבית עם הרצועה אינו גבוה. כדי לעודד אותה שלא להשליך את ההצעה לפח מציעים בעלי היוזמה להעניק לישראל ערבויות ביטחוניות ונורמליזציה עם סעודיה ומדינות ערביות אחרות.

שרים בממשלה, ביניהם השר סמוטריץ' והשר קיש, הזדרזו לדחות את היוזמה מכול וכול. ראש הממשלה, נתניהו, שהתראיין ל-ABC ונשאל על עמדתו בסוגיית המדינה הפלסטינית נקט גישה מתוחכמת יותר: "כשמדברים על מדינה פלסטינית", הוא אמר למראיין, "אני שואל למה בדיוק מתכוונים בכך? האם הם ימשיכו ללמד את ילדיהם על בסיס של ספרי לימוד המחנכים לטרור ולהשמדת ישראל? לזה אני בוודאי אומר: לא. הדבר החשוב ביותר שחייב להישאר בידי ישראל הוא שליטה ביטחונית על השטח שממערב לנהר הירדן".

מסעו האחרון של מזכיר המדינה בלינקן לאזור, כותב העיתון, וביקוריהם של מלך ירדן וראש ממשלת קטר בארצות הברית לאחרונה, התמקדו ב"צעדים מעשיים שאין חזרה מהם שיש לנקוט לצורך הקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל". היוזמה של בלינקן זכתה לתמיכה, ישירה ועקיפה, של מדינות אחרות. שר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, הביע עניין בהכרה מוקדמת במדינה פלסטינית.

התבטאות דומה באה מפיו של סוון קופמאן, הנציג המיוחד של האיחוד האירופי לתהליך השלום במזרח התיכון. המדינות שגיבשו יוזמה זו מקוות לקדמה במפגשים עם נציגי מדינות בעולם שישתתפו וועידת מינכן שנפתחה ב-16 בפברואר 2024.

אישים בממשל הבהירו כי קיימת אפשרות של הכרה מוקדמת של ארצות הברית במדינה פלסטינית, מתן ערבויות ביטחון לישראל ולפלסטינים, קידום נורמליזציה ושיקום הרצועה.

אישים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית הביעו ספקנות רבה אם היוזמה הזו תוכל להתממש. הם מזכירים את העובדה שיוזמות דומות בעבר, ובייחוד תחת ממשל הנשיא אובמה, לא צלחו. במהלך המלחמה הנוכחית, הם הדגישו, לא הראה הנשיא ביידן נכונות לעמוד בתקיפות מול צעדיה המאסיביים וההתקפיים של ישראל ברצועת עזה, למעט הדרישה לסיוע הומניטרי ולהימנעות ככל האפשר מפגיעה באזרחים.

מנקודת ראותה של מדינת ישראל וממשלת ישראל, יוזמה זו מציבה סיכונים לא מעטים. היא תהיה כרוכה, קרוב לוודאי, בתביעה מישראל להפסיק לחלוטין את הלחימה מבלי שיעדי המלחמה הושלמו. מהלך כזה יפגע באורח אנוש בדימויה ההרתעתי של מדינת ישראל ויציג אותה כמדינה שספגה מהלומה צבאית קשה ב-7 באוקטובר ובמשך למעלה מארבעה חודשים לא הצליחה להתמודד נגדה באורח החלטי.

בעיני מדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, ובעיקר מדינות ברית אברהם, תצטייר ישראל כמדינה שאין לה יכולת עמידה מדינית מול ארצות הברית. כוח המשיכה של ישראל כבעלת ברית יספוג מכה קשה, ומדינות אסלאמיות אחרות שאולי שקלו להצטרף לתהליך השלום תירתענה מכך.

השאלה היא כיצד ישראל צריכה להגיב על כך. אנו סבורים שדרך התגובה של ראש הממשלה נתניהו, "כן, אבל", כפי שבאה לביטוי תחת ממשל אובמה בעיקר במסגרת מה שכונה "נאום בר-אילן", נכונה יותר משלילה חד-משמעית של היוזמה וחוסר נכונות להשתתף במהלכים הקשורים בה.

בעת הנוכחית ישראל יכולה להעלות טיעונים כבדי משקל ומוצדקים עניינית שיעמידו את בעלי היוזמה במצב של מגננה. כך למשל ישראל יכולה לטעון שהיא תתקשה לקחת עליה סיכון של מדינה פלסטינית כל זמן שהיא צריכה להתמודד מול האיום הקיומי שמציבה בפניה איראן. היא יכולה לטעון שהדיון בסוגיית המדינה הפלסטינית חייב להידחות עד לאחר שהאיום האיראני יוסר מעל הפרק. היא יכולה גם לתבוע הכרזה פומבית של ההנהגה הפלסטינית על הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. נכונות של ההנהגה הפלסטינית לרפורמה מאסיבית בספרי הלימוד ברשות הפלסטינית וברצועת עזה, והפסקת התשלומים למבצעי טרור.

ברובד עמוק יותר, ומעבר לכל התנאים החשובים האלו, ישראל צריכה להבהיר שהדרך למדינה פלסטינית חייבת לעבור בשינוי יסודי של הרש"פ ובהוכחת יכולתה לפעול כריבון אחראי לשטח ולאוכלוסייה שתחת אחריותו. מאחר שהרשות הפלסטינית חייבת לעבור כברת דרך ניכרת הכרוכה בשינויים בהנהגתה לצד שינוי עומק במאפייני תפקודה, אין בשלות להקמת מדינה פלסטינית אלא בסיומו של התהליך ולא בתחילתו. חשוב עוד להדגיש שהמציאות המאוד מורכבת ברצועת עזה מחייבת מענה ייחודי ומורכב כשלעצמו, לכן כל חיבור בעת הזו בין רשות פלסטינית כושלת בגדה המערבית לרצועת עזה יוביל לכישלון מוחלט בשני המקומות.

על כן, נכון לחשוב ולדבר במונחים תהליכיים והסדריים על בסיס הוכחת יכולות ביצוע ולאפשר לשתי היחידות הטריטוריאליות הפלסטיניות להשתקם במקביל ובאופן עצמאי, ורק אז לחשוב במונחים של חיבור ביניהן. כל זה נכון יהיה לעשות במסגרת המעטפת של הארכיטקטורה האזורית החדשה, שתתבסס על הנורמליזציה בין ישראל לבין המדינות הערביות, בדגש על ערב הסעודית. הארכיטקטורה האזורית החדשה יכולה לספק את המעטפת התומכת לתהליכים הנדרשים בזירה הפלסטינית ולייצר מרחבי הזדמנויות חדשים, כאלו שיאפשרו לישראל ולפלסטינים מרחבי גמישות גדולים יותר.

אנו סבורים שנכון מבחינת ישראל להציג יוזמה משלה הנשענת על סדר פעולה המתחיל במעטפת האזורית, עובר דרך תהליכי השינוי המתחייבים ברשות הפלסטינית ושיקום הרצועה, כשני תהליכים במקביל וללא חיבור ביניהם, ואת כל אלו להתנות בפירוק המערכות השלטונית והצבאית של החמאס ברצועת עזה והשבת כל החטופים, לצד דרישה לחופש פעולה ביטחוני מלא.

אנו סבורים שהצגת הצעה ישראלית המתכתבת עם ההצעה המתרקמת תתקבל בצורה אוהדת יותר ומבינה יותר מאשר שלילה מוחלטת של ההצעה. היא נכונה מבחינה עניינית ומבחינה טקטית בעת ובעונה אחת, ומשרתת את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל.

ההכרעה שתקבל ישראל בימים אלה בעניין המשך המלחמה בעזה והעסקה לשחרור החטופים, תקבע את גורלה לשנים ארוכות ותשליך על המציאות במזרח התיכון ומעבר לו. המשמעות ברורה: למרות הצטברות הלחצים והאתגרים, ישראל צריכה לעמוד על השלמת השגת היעד של מיטוט חמאס בעזה, שיביא גם לשחרור החטופים בתנאים שישראל יכולה להשלים איתם.

צריך להזכיר שמטרת חמאס היא להישאר הריבון בפועל בעזה, תוך שינוי המשוואה בינו ובין מדינת ישראל באופן שאפשר יהיה למנפו להישג בעבור הפלסטינים. הסרת הסגר מעל עזה, הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית וניסיון לכפות אותה על ישראל, ושחרור המחבלים הכלואים בישראל עשויים להיות ביטוי מעשי להישג כזה.

במגעים לעסקת החטופים ובשיח על האפשרות של פעולת צה"ל ברפיח להשלמת השליטה ברצועה, חמאס מתנהל כמי שנמצא בעמדת כוח. זאת על בסיס המשך אחיזתו ב־134 חטופים, והצלחתו להפוך את האוכלוסייה האזרחית בעזה לא רק למגן אנושי ולמנוף להשמצת ישראל, אלא לכלי משחק אסטרטגי שבאמצעותו הוא מעצב את עמדת המערב ובראשו ארה"ב, ואת עמדת מדינות ערב ובהן מצרים, סעודיה וירדן.

הצלחה זו באה לידי ביטוי בשימוש שעשה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בנתוני הנפגעים של חמאס כאילו מדובר בנתוני אמת בדוקים, באזהרות מנהיגים במערב מפני פעולה צבאית ישראלית ברפיח שתפגע באזרחים, באיומים שמשמיעים גורמים מצרים (וערבים אחרים) באשר להשלכות האפשריות של פעולה כזו על עתיד היחסים עם ישראל, ובהתגייסות של ידידי חמאס במערב, בדגש על המוסלמים במישיגן, להפעלת לחץ על הממשל האמריקני. במקביל נמשכת המחויבות של איראן, באמצעות החות'ים, חיזבאללה והמיליציות השיעיות בעיראק, לגבות את מאמצי חמאס על ידי דבקות בירי לעבר ישראל ומטרות אמריקניות.

עם זאת, התנהלות חמאס מנותקת במידה רבה מהמציאות בשטח ברצועת עזה עצמה. אומנם חמאס עדיין שולט במידה רבה באוכלוסייה ובמרחב רפיח, אך הוא איבד שליטה בשאר הרצועה וכוחו הצבאי והשלטוני נפגע קשות: בשורותיו נמנו אלפים רבים של הרוגים ופצועים, ו־18 מתוך 24 הגדודים שהפעיל התפרקו, בשעה שארבעה מששת הנותרים נמצאים ברפיח. מנהיגי הארגון מובכים, נתפסים בקרב רבים באוכלוסייה כאחראים למצוקתם, נמצאים במנוסה ועלולים ליפול בידי צה"ל בקרוב.

פעולת חילוץ החטופים ברפיח ממחישה את מחויבות ישראל להשלים את משימותיה, כולל בדרכים בלתי צפויות, ולהביא לשחרור חטופים במבצעים נוספים. ברור לפיכך שעל ישראל לדחות את תכתיבי חמאס כפי שבאו לידי ביטוי בעמדתו בעניין עסקת החטופים.

הדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיה ולהיחלץ מהמבוי הסתום שכל הצדדים נמצאים בו, היא באמצעות הצעה מצרית לחמאס להסכים לפינוי הנהגתו ושארית כוחו המזוין מהרצועה למדינה שתסכים לקלוט אותם (בעבר הוזכרה אלג'יריה בהקשר זה), ולשחרר את החטופים בתמורה לשחרור מספר רב יחסית של מחבלים אסירים, שזהותם תיקבע על ידי ישראל. אם חמאס יסכים לכך, ייחסך מישראל הצורך בפעולה צבאית מאתגרת ברפיח, מנהיגי המערב יוכלו להירגע, וכך גם המצרים החפצים בהכרעת חמאס אך חוששים מגל פליטים פלסטינים שינסו למצוא מקלט בתחומם. המצרים אף יזכו בשבחים וביוקרה על תרומתם לפתרון הבעיה, שתחפה ותשכיח את אוזלת ידם במניעת הברחות אמצעי הלחימה לחמאס בעזה דרך שטחם לאורך השנים. אם חמאס ידחה את ההצעה, ישראל תוכל להבהיר כי אין מנוס מבחינתה מפעולה צבאית ברפיח, וכי היא תעשה כמיטב יכולתה למנוע פגיעה באזרחים ונהירת אוכלוסייה למצרים, וכי היא מצפה לשיתוף פעולה עם קהיר הן בהקשר מיידי זה הן באשר לסוגיית היום שאחרי חמאס.

ואכן, לישראל יש עניין לערב את מצרים כמה שיותר בניהול הרצועה בעתיד. שיתוף הפעולה והתיאום עם המצרים חיוני כדי למנוע הברחות נשק, אך למצרים נועד תפקיד גם בפיקוח הבינלאומי והערבי, בתיאום עם ישראל, על חלוקת הסיוע לשיקום הרצועה ועל המנהל הפלסטיני המקומי שינהל את חיי היומיום ברצועה ביום שאחרי המלחמה, כשיהיה ברור שגורמי הטרור אינם עומדים לשוב ולהשתלט על עזה.

קהיר איננה נלהבת בינתיים לקחת על עצמה מחויבות בהקשר הזה, מחשש שתיתפס כמי שמאפשרת השתלטות ישראלית על הרצועה. לכן יש צורך בהידברות עמוקה ומפורטת שתחדד את האינטרס המשותף של שתי המדינות ביציבות ובבלימת הגורמים הקיצוניים בהובלת איראן והאחים המוסלמים, שחמאס משתייך אליהם.

לישראל היסטוריה של הליכה לקראת מצרים במאבק נגד הגורמים המסכנים את היציבות. ישראל פעלה מול ארה"ב למנוע פגיעה בסיוע למצרים, הסכימה לאפשר למצרים להכניס לסיני כוחות גדולים בהרבה מהמותר על פי הנספח הביטחוני להסכם השלום, לצורך המאבק בארגוני הטרור האסלאמיסטיים בחצי האי, ולפי דיווחים שונים אף עשתה יותר מכך כדי לסייע למצרים.

עכשיו תורו של הנשיא א־סיסי להשיב במטבע דומה. מצרים עלולה להתנות את מעורבותה במחויבות ישראלית לתוואי שיוביל למדינה פלסטינית. על ישראל להבהיר כי מדינה כזו תיפול במהירות לידי הקיצונים ובראשם חמאס, ולכן הקמתה מנוגדת גם לאינטרס המצרי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19.2.2024. 

רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, שמשרדיה בקטאר, היא אימפריית רשע. היא מאדירה את חמאס, כולל את מעשי הטבח ה"הירואיים" שלו ב-7 באוקטובר, את "ההתנגדות" המתמשכת נגד ישראל, ואת כל פעולות הטרור של כוחות הפרוקסי האיראניים נגד ישראל. הערוץ מסייע לחמאס באמצעות דיווח על תנועת כוחות צה"ל בעזה ועל ריכוז כוחות צה"ל לאורך גבול עזה. היא אף מעודדת טרור נגד ישראלים בתקופת הרמדאן הקרובה.

יש דרכים לחסום את השידורים של אל-ג'זירה מתוך גבולות ישראל ומהשטחים ואת קליטת הערוץ בישראל ובשטחים. אבל ישראל צריכה לאזור את האומץ לעשות זאת חרף מעמדה של קטאר כמתווכת בינה לבין חמאס בנושא החטופים.

בזירה הבינלאומית, כבר מזמן הגיעה השעה שגם מדינות המערב תפעלנה על מנת לכווץ את אל-ג'זירה. בסופו של דבר, הרשת מארחת את המטיפים האסלאמיים האנטישמיים הרדיקליים ביותר, שמרעילים את מוחותיהם של מיליונים נגד ישראל והמערב.

סגירת הפעילות של אל-ג'זירה בישראל באמצעות שלילת תעודות העיתונאי של הכתבים שלה נמצאת על הפרק מאז ששר התקשורת בשעתו, איוב קארה, העלה את הסוגיה ב-2017, בעקבות צעדים שנקטו ירדן, ערב הסעודית, מצרים, בחריין ואיחוד האמירויות לסגירת משרדי אל-ג'זירה וחסימת אתרי האינטרנט שלה במדינותיהן.

(מדינות אלה מהוות מטרה לחיצי הרעל של אל-ג'זירה מכיוון שהן אינן חלק מהמחנה הפרו-איראני או מהאסלאם הראדיקלי. אל-ג'זירה תמכה בקריאותיו של אוסאמה בן לאדן להפיל את המלוכה בסעודיה, בהפלת הנשיא מובארק במצרים על ידי האחים המוסלמים, במרד החות'ים בתימן, במערכה שמנהל ארגון ג'בהת א-נוסרה, שהוא שלוחה של אל-קאעידה, נגד הנשיא אסד בסוריה, ועוד).

שר התקשורת הנוכחי, שלמה קרעי, החליט לשים את עצירת ההסתה של אל-ג'זירה בראש סדר העדיפויות שלו מיומו הראשון בתפקיד. הוא פעל רבות כדי לשכנע בכך את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, את השב"כ, את המוסד, את משרד המשפטים ואת משרד הביטחון.

בשבוע שעבר הצביעו בקבינט הרחב בעד תקנות שתאסורנה על "פעולת שידור של ערוץ זר הפוגעת בביטחון המדינה", ועל אחת כמה וכמה בזמן המלחמה הנוכחית (שכאמור, במהלכה שידר ערוץ אל-ג'זירה מידע רגיש על פעולות צה"ל לאויבי ישראל, במקביל לתרומה הקבועה שלו לליבוי האלימות).

ניתן וצריך להרחיב את האיסור גם לערוץ אל-ערבי שבבעלות קטאר, ולערוץ אל-מיאדין המופעל על ידי חיזבאללה.

אלא שהקבינט הביטחוני וקבינט המלחמה המצומצם טרם החליטו להוציא לפועל את סגירת אל-ג'זירה, למרות השלמת כל ההתייעצויות הביטחוניות והמשפטיות הנדרשות והצבעת הממשלה בעד המהלך. כנראה קשה להרגיז את התומך המרכזי של חמאס והבעלים והמממן של אל-ג'זירה, השייח' תמים בן חמאד אל-תאני, אמיר קטאר, בימים שבהם ישראל מסתמכת עליו (בטעות לדעתי) להשגת עסקה לשחרור בני הערובה.

יגאל כרמון, בעברו יועץ לוחמה בטרור לראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין, ומי שייסד את המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממרי), התריע זה מכבר כי אל-ג'זירה ואל-ערבי הם "ערוצים במתכונת תעמולת גבלס, שמתפקדים כמגפון למסרים הצבאיים, המבצעיים והתעמולתיים של איראן וחמאס, עם השפעה עצומה הן במישור האידאולוגי והן במישור המבצעי".

בשנת 2020 פרסם מכון המחקר של כרמון מחקר רחב היקף (עם אינדקס של למעלה מ-700 קטעי וידאו) המוכיח באופן חד-משמעי ובשורה של היבטים את הרשע של אל-ג'זירה לאורך שני עשורים של דיווח. המחקר מעלה כיצד סיקור כזה מהווה איום אסטרטגי על יציבות המזרח התיכון, ועל אינטרסים מערביים בפרט. ערוץ אל-ג'זירה הוכח כפלטפורמה לג'יהאד עולמי, לאנטישמיות ולהכחשת שואה, ולתמיכה בוטה בטרור נגד ישראל.

מכון ממרי גם עקב וחשף כיצד נראה הדיווח של אל-ג'זירה משני צידי הגבול של עזה בעימות הנוכחי, דיווח שגם מסכן את כוחות צה"ל וגם חוגג את מתקפת המגה-טרור של חמאס.

ב-7 באוקטובר, יום הטבח, חגג כתב אל-ג'זירה תאמר אלמישל את האירועים, כשכתב: "עזה מייצרת ניצחון וכבוד למולדת ולאומה שלה". אחמד מנצור, מגיש באל-ג'זירה, הפיץ סרטון שבו נראים מחבלי חמאס גוררים שני חיילים ישראלים על הקרקע, וכתב: "התמונה ההיסטורית הזו שווה לא פחות ממאות מיליארדי הדולרים שציוני העולם השקיעו בישראל בעשורים האחרונים".

בפוסט תגובה לאמירתו של הנשיא ג'ו ביידן כי חמאס "אינו מייצג את השאיפות של העם הפלסטיני", כתבה מגישת אל-ג'זירה גאדה אואסיס: "ברצינות? האם אחינו [ביידן] עשה משאל על דעתנו בעניין?".

בחודש שעבר חשף צה"ל כי שני "עיתונאים" של אל-ג'זירה שנהרגו על ידי צה"ל בעזה היו חברים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. לפני שבוע נחשף עוד כי כתב אל-ג'זירה בשם איסמעיל אבו עומר, שנפצע בתקיפה אווירית של ישראל ליד רפיח, הוא מפקד בחמאס, וממלא תפקיד של סגן מפקד פלוגה בגדוד ח'אן יונס המזרחי של חמאס. איסמעיל אבו עומר היה בין הפולשים לישראל מעזה ב-7 באוקטובר, וצילם מתוך קיבוץ ניר עוז במהלך ההסתערות של חמאס. גם כתב בשם מוחמד ווישה התגלה כ"עיתונאי אל ג'זירה ביום ומחבל חמאס (ביחידה נגד טנקים) בלילה".

זה מחזיר אותנו למדיניות הישראלית. הפעולה נגד אל-ג'זירה היא דחופה בשל הרמדאן המתקרב והמשמש כל שנה תירוץ/הזדמנות להגברת מעשי הטרור נגד ישראלים יהודים בירושלים, ביהודה ושומרון ובמרכז הארץ. חמאס קורא בגלוי לפלסטינים באזורים אלה להצטרף למתקפת "מבול אל אקצא" שלו על ישראל באמצעות הוצאה לפועל של פיגועי טרור, ואל-ג'זירה מהדהדת ומעצימה את המסר.

חסידי "חופש הביטוי" ואלה שפועלים בשירות הפלסטינים טוענים שאיסור הפעילות של כתבי אל-ג'זירה בישראל הוא מדרון חלקלק לעבר דיקטטורה (כאילו שהדיקטטורה בעזה או בקטאר הטרידה אותם אי פעם), וכי בכל מקרה מהלך כזה יהיה בלתי יעיל, שכן אל-ג'זירה תמשיך לשדר בחופשיות מעזה.

זו בדיוק הסיבה שישראל צריכה ללכת רחוק יותר, ולחסום את הגישה לאל-ג'זירה בעזה. על ישראל להשתלט על אתרי האינטרנט של אל-ג'זירה ולהשבית אותם בכל מקום שהיא יכולה, ולכל הפחות להקפיא את הגישה לאתרי אל-ג'זירה בערבית בישראל ובגדה המערבית ובעזה.

כן, אני יודע שאל-ג'זירה משדרת את החדשות שלה לבתים פלסטיניים גם דרך שידורי לוויין ולא רק דרך האינטרנט, אבל אני משוכנע שבהיותה "סטארט-אפ ניישן" ואלופת היי-טק, ישראל תדע גם כיצד לחסום את הקליטה הלוויינית של אל-ג'זירה.

מהלך ישראלי נחוש לסגירת אל-ג'זירה יפעל גם כאיתות ברור למנהיגים בוושינגטון ובמקומות אחרים לפעול סוף סוף בהחלטיות במדינתם נגד הערוץ המסוכן. אין לי ספק שאם כוחות הביטחון והמשטרה בארה"ב, קנדה ואירופה יעשו בדיקה מעמיקה, הם יגלו כי אל-ג'זירה מלבה את הלהבות של ההפגנות האנטי-ישראליות והאנטי-מערביות עתירות השנאה והתוקפנות, שמתפשטות כה מהר בערים הגדולות שלהם.

גם אלה במערב ובישראל שחולמים על רשות פלסטינית "מחודשת", אשר יום אחד בעתיד הרחוק תקים מדינה שוחרת שלום לצד ישראל, בוודאי מבינים כי פעולה מיידית לבלימת ההשפעה החתרנית של אל-ג'זירה – שהיא רצחנית גם כלפי ישראל וגם כלפי הרשות הפלסטינית הנתמכת על ידי המערב – היא לא פחות מצו השעה.

המאמר פורסם בערוץ 7, בתאריך 23.2.2024. 

הדיווחים על מהלכים להשלמת תוכנית בזק מדינית, שתכלול גם לוח זמנים קשיח להקמת מדינה פלשתינית, אינם צריכים להפתיע איש בישראל. מבחינת וושינגטון, המלחמה בעזה, עם כל הצער על מחיריה, היא הזדמנות לחולל מזרח תיכון חדש שבמרכזו אינטגרציה אזורית ומדינה פלשתינית.

מהלך כזה נחוץ לביידן ולאנשיו גם בהיבט הפנים־אמריקני, בעקבות הביקורת מספסלי המפלגה הדמוקרטית על תמיכתו בישראל במלחמה, וכן לנוכח מצבו המידרדר בסקרים. בחודשים שנותרו עד לבחירות לנשיאות ינסו אנשיו של ביידן להציג את היוזמה כהישג במדיניות החוץ – מהלך שמנע הידרדרות למלחמה אזורית, החזיר לחיק המחנה האמריקני־מערבי את המדינות שנטו לעבר הציר הסיני־רוסי, וחיזק את מעמד ארה"ב במזרח התיכון, מבלי לסבך אותה במלחמה.

עוד לפני הדיון במשמעויותיה של תוכנית כזו, נדרשים בארה"ב לשאלת היתכנותה. האם בכלל קיימים התנאים שמאפשרים להעלותה לסדר היום כהצעה מעשית? בוושינגטון מבינים כי לא יהיה אפשר לקדם תוכנית כזו מבלי לעצור תחילה את המלחמה בעזה. סיום המלחמה נחוץ גם כדי לפתור את המשבר שחוללו החות'ים בים האדום ולכבות את האש שהתלקחה עם חיזבאללה בחזית הצפון. אלא שהדרג המדיני בישראל לא יוכל לסיים את המלחמה מבלי שיתקיימו שלושה תנאים: השבת החטופים, מיטוט שלטון חמאס ושליטה ביטחונית ישראלית ברצועה, שתמנע את התאוששותו.

בראיית ארה"ב, המענה לכל אלה טמון בעסקה שאותה היא לוחצת לקדם בעת הזו. עסקה כזו תאפשר את השבת החטופים בתמורה לסיום המלחמה ולהכנסתה של "רשות פלשתינית משופרת" שתנהל את העניינים האזרחיים ברצועת עזה, ושתהיה סימן מספק למיטוט השלטון הקודם. האמריקנים, כך נראה, כבר הכינו "סל תמריצים" כדי להתגבר על ההתנגדויות הצפויות מצד חלק מהשחקנים.

מול ישראל התמריץ העיקרי הוא התנעתו של תהליך נורמליזציה עם סעודיה. באשר לרשות הפלשתינית, נוסף על מעמדה המשודרג, היא תקבל תמיכה מדינית, משאבים ומנגנון שיאפשרו את שיקומה של עזה החרבה. התמריץ לקטאר ולחמאס הוא בלימת מכונת המלחמה הישראלית בטרם השלימה את מלאכתה. זאת, מעבר לרווחים הישירים שחמאס עוד שואף להפיק במסגרת עסקה.

משמעות הצעה זו ביחס לרצועת עזה אינה רק הבטחת שרידותו של חמאס ושימור היכולות הצבאיות, הארגוניות והשלטוניות שנותרו לו, אלא גם הכתרתו כמי שהעניק לרש"פ ולעם הפלשתיני, באמצעות הטבח הברברי ופשעי המלחמה שביצע – את ההישג המדיני הגבוה ביותר שבו זכה מעולם. עם שיעורי התמיכה הגבוהים שמהם הוא נהנה בקרב הציבור הפלשתיני, זו הדרך הבטוחה עבור חמאס לתפוס את השלטון גם ביו"ש.

מדינה פלשתינית שתוקם בזכות חמאס היא פרס לטרור. היא תספק חיזוק ל"דרך ההתנגדות" וראייה ניצחת לשיטתם של קנאי האסלאם המטיפים מעל לכל במה כי מול ישראל – רק הכוח יכריע.

התנעתה של תוכנית כזו פוגעת במטרה העיקרית שישראל מבקשת להשיג במלחמה זו – שיקום ההרתעה. בשעה שכוחות הביטחון הישראליים מעמיקים לשם כך את גביית המחיר מחמאס, ידידי ישראל מעבר לים מעניקים לו הישג פוליטי חסר תקדים.

גם הרשות הפלשתינית, שלא גינתה את הטבח ושמובילה את המאבק המדיני בישראל ומעודדת באמצעות תשלומיה לפעולות טרור, ממשיכה ליהנות מהיחס האוהד של וושינגטון. אלמלא פעילותם האינטנסיבית של כוחות הביטחון בערים ובמחנות הפליטים ביו"ש, לסיכול טרור חמאס ולפגיעה בתשתיותיו, ספק אם הרש"פ היתה מסוגלת לעמוד מולו. כשזהו מצבה של הרש"פ ביו"ש – הדיבורים על שדרוג מעמדה אינם מחוברים למציאות.

ובאשר לתמריצים המוצעים לישראל: עם כל הכבוד לנורמליזציה עם סעודיה, המלחמה בעזה החזירה את ישראל לערכיה היסודיים, להבנה כי היא עדיין נאבקת על קיומה. יש להבהיר נחרצות ובריש גלי כי ישראל תתנגד ליוזמה כזו. יש להמשיך להשמיד את יכולות חמאס, להשלים את המלאכה ברפיח, להגביר את הלחץ כדי להשיב את החטופים, ולא לתת לרעשי הרקע לפגוע בלכידות. זוהי לא רק גישה ריאליסטית מפוכחת, זוהי גם גישה מוסרית־ערכית מול הרשע והרוע.ב

פורסם בישראל היום, בתאריך 16.2.2024.