נראה שההימנעות של ממשל ביידן מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון המבישה נועדה להפגין את עוצמת ארה"ב כלפינו ולאותת לישראל לחכות עם כיבוש רפיח ולהיכנס למשא ומתן.

האמת היא שההחלטה חושפת דווקא את חולשתה של וושינגטון בפני הלחצים מצד גורמים איסלאמיסטים ותומכיהם בארה"ב. לכן במקום לפרש את ההחלטה כמסר לישראל לשקול מחדש את מטרות המלחמה, עלינו לקבל אותו כסימן שחייבים לדבוק בו ללא פשרות.

ההחלטה שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם, בהסכמה שבשתיקה מצד ארה"ב, דורשת הפסקת-אש מיידית במשך חודש רמדאן, שתוביל להפסקת אש קבועה.

ההחלטה גם דורשת שחרור כל החטופים ללא תנאי. המשמעות היא שאם ישראל תמשיך בלחימה בעזה, ניתן יהיה לומר שהיא מפרה את החלטת מועצת הביטחון, ולא מעניין איש שגם חמאס מפר את ההחלטה. הממשל האמריקאי אומר שהוא מפרש את שתי הדרישות ככרוכות זו בזו וזה נחמד, אך זו לא לשון הכתוב. בכל מקרה, זו דרך להפעיל לחץ על ישראל לעשות וויתורים מפליגים במו"מ לשחרור חטופים, ולהכניס אותה למסלול של עצירת הלחימה ללא השמדת חמאס.

בתחילת המלחמה רבים טענו שלא ניתן להכריע את חמאס באמצעים צבאיים שכן מדובר בתנועה אידאולוגית. הם צדקו בכך שאכן מדובר במאבק רעיוני, אך טעו בכך שחשבו שהתוצאות של המלחמה לא משפיעות על הארגון. חמאס מייצג כיום את חוד החנית של התנועות האיסלאמיסטיות בעולם.

טענה מרכזית בפי תנועות אלו היא שעצם ההתפשטות המהירה והמוצלחת של כוחות האיסלאם בעולם מעידה על אמיתותה של דת האיסלאם. באותה מידה, חלק מרכזי במשבר האיסלאם היום נובע מעצם ביטול הח'ליפות, עם נפילתה של האימפריה העות'מאנית, שקרתה בדיוק החודש לפני מאה שנה.

מאז מתקפת חמאס – האיסלאמיזם בתנופה ופועל בזירות רבות בעולם במקביל. אנו עדים כבר חודשים להפגנות האלימות בעד החמאס ברחבי אירופה וארה"ב. רק לפני כמה ימים דאע"ש-אפגניסטן ביצע את הפיגוע על אדמות רוסיה הגדול ביותר בעשורים האחרונים. גם הודו ומדינות נוצריות באפריקה מבינות שהן מצויות באותה סירה. מאבק זה ניטש גם בתוך העולם הערבי עצמו, שכן האיסלאמיזם מאיים על מדינות האזור, כולל איחוד האמירויות, סעודיה, מצרים וירדן שכולן רואות את חמאס ותנועת האחים המוסלמים כאויב מר שמאיים להפוך את משטריהם מבפנים.

בארה"ב – ביידן מתחיל לגלות סימני כניעה ללחצים מצד איסלמיסטים ומשת"פי עם חמאס במפלגתו. זאת, על רקע ההפגנות וחסימות הכבישים של מפגינים פרו-חמאסיים, והאיום בפגיעה בקמפיין הבחירות לנשיאות של ביידן.

זהו רגע האמת עבור ישראל ועיני כולם נשואות למה היא תעשה ברפיח. אם ישראל תהסס ותיכנע ללחצים, וחמאס ישרוד את המלחמה, תיווצר תנופה גדולה לאיסלאמיזם בעולם. הפסד ישראלי יהווה נקודת מפנה במאבק הרעיוני הרחב. בוויכוח הפנים-איסלאמי, ידם של האיסלאמיסטים תתחזק, ובמערב לא יהיה עוד סיכוי למצוא את הנחישות הפנימית לעמוד נגד מגמות אלו שכבר פועלות בקרבם.

אם ישראל תגלה נחישות ותשלים את השמדת חמאס בעזה, דווקא בחודש רמדאן – שאינו חודש של שלום ולא הייתה סיבה להפסקת אש במלחמות בין מוסלמים אף פעם – זה ישליך על כלל הזירות האחרות. זה יוכיח שאכן ניתן לנצח את האידיאולוגיה המרושעת הזאת.

הסעודים משוועים שנכריע את החמאס, וכך גם המצרים, ואפילו האמריקאים מקווים שנפעל על אף האזהרות של עצמם. דרך הלחצים הדיפלומטים הם בוחנים את הרצינות שלנו, אבל יחד עם זאת מצפים שישראל תתעשת ותפעל. אם נצליח במאבק – הם ישמחו וילמדו שאכן ניתן להכריע את האיסלאמיזם גם אצלם. התשובה להחלטת מועבי"ט היא החלטיות ישראלית.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 27.3.2024.

הזמן להצהרת כוונות רשמית באשר לצעדי ההמשך של ישראל: בעקבות ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם השבוע, שקוראת להפסקת אש מיידית בעזה במשך תקופת חג הרמדאן, ואי הטלת וטו אמריקני על ההחלטה – העולם הערבי חוגג. מזכ״ל האו״ם, גוטרש, שביקר רק לפני ימים אחדים ברפיח המצרית והתריע בפני אסון הומניטארי, מיהר לקרוא ליישום מיידי של ההחלטה. הוא הוסיף כי אסור לשכוח שהמטרה ארוכת הטווח היא פתרון שתי המדינות.

התפתחויות אלו ללא ספק נותנות רוח גבית לחמאס, המאפשרת לו לשוב להרים ראש, להתבצר בעמדותיו. היא אף מחזקות אותו שלא למהר להסכים לפשרה בעניין עסקת החטופים.

דווקא עכשיו על ישראל לפעול בנחישות, להמשיך להעמיק את פעולות צה״ל ברצועה ולהתקדם במהירות לעבר מבצע צבאי ברפיח. על ישראל להבהיר לעולם ולחמאס שאנחנו לא מתכוונים להפסיק עד למיטוט חמאס ולהשבת החטופים.

על צה״ל להכין את הקרקע לפינוי מידי של אוכלוסייה עזתית מצירי הפעולה המבצעית המתוכננת סביב רפיח, לאזור הומניטרי מוגדר בסמוך לקו החוף. כל זאת בתיאום עם ארה״ב, ובמקביל לחתירה לכיתור העיר רפיח.

זה הזמן להעברת מסרים ברורים וחד משמעיים בכל במה אפשרית על כוונותיה של ישראל להשלים את המשימה ולפעול ברפיח בתום הרמדאן. חלון ההזדמנויות לפעולה משמעותית ברפיח הולך ונסגר. הפגנת הנחישות בעזה חיונית גם למלחמה בצפון. אויבי ישראל בוחנים את תגובותינו, וממתינים לסימני חולשה ומשבר.

על ישראל לקדם מול ארה״ב הזמנה דו-מפלגתית של ראש הממשלה נתניהו לדבר בפני בית הנבחרים האמריקני. יש להבהיר לאמריקנים בשיחות סגורות כי אי הטלת הוטו משרת את האינטרסים של מתנגדי הציר המערבי, ומבטאת בראייתם סדק ממשי בתמיכה האמריקנית בישראל וכן בחולשת ארה״ב באזור. יש להבהיר לארה״ב שישראל לא תפסיק את הלחימה עד להשגת מטרותיה, זהו אינטרס ישראלי ונממש אותו גם אם באמת ״כל העולם נגדנו״ וגם במחיר מתיחות אפשרית מול ארה״ב.

כמו כן, ובלית ברירה, יש להתכונן לאפשרות שהמשך הלחימה בעזה תגרור הטלת סנקציות כלכליות על ישראל, מצד מדינות וארגונים בינלאומיים שונים. יש להכין את המשק ולהבין מהן המשמעויות הכלכליות הצפויות. יש להיערך גם לתרחיש קיצון בו המשך הלחימה בעזה ופעולה משמעותית ברפיח יגררו הכרזה חד צדדית באו״ם על הקמת מדינה פלשתינית. אסור שישראל תופתע ממהלך כזה. יש להכין תוכנית מגירה עם צעדי נגד אפשריים, הכוללים בחינה של סיפוח חד צדדי של חלקים משטחי C.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 27.3.2024.

במלחמת חרבות ברזל התגלה חמאס כאויב מתוחכם. החלש פער את מלתעותיו והתגלה כחזק בהרבה מכפי ששיערנו, אך גם מתוחכם, תחכום של המבין כי חולשתו איננה מאפשרת לו לפעול במודל של כוח מול כוח, ולכן עליו להפעיל אמצעים רבים מעבר לכוח.

התחכום שבו פעל חמאס נשען, מהצד הישראלי, על ואקום של הערכות־חסר בתחום המודיעיני, שימוש בפשטות – כהגנה מפני היכולות המתקדמות הטכנולוגיות של ישראל ושימוש שטני במוסריות ובהומניות הישראלית. ההפתעה שהופתעה ישראל ב-7 באוקטובר מעידה על הצלחתה של השיטה החמאסית. חמאס עשה שימוש רב באמצעים הומניטריים לשימוש צבאי, החל מארגונים בין לאומיים ששיתפו עמו פעולה וכלה בעובדים בארגונים שהיו גם פעילי חמאס, ולא רק באונר"א.

במסגרת פעילות חמאס בבית החולים שיפא נעשה שימוש נרחב במניפולציות שונות, בחסות ארב"לים, להוצאת מחבלים ושבויים במסווה של פצועים לדרום הרצועה. ואכן, שבויים ששוחררו העידו כי הלבישו אותם מחופשים לפצועים על גבי אלונקות כדי להעבירם ממקום למקום. ככלל, חמאס התבסס על מסגדים, בתי חולים ובתי ספר כבסיסים העיקריים שלו. בסיס היציאה ונקודת הכינוס השכונתית היו המסגד הקרוב; בית הספר היה מחנה האימונים; ובתי החולים – בסיס לפעילים ולמפקדי הכוחות.

עובדות אלו הביאו לכך שלמרות מגבלות מדיניות האש המחמירה שהטיל על עצמו צה"ל, הופללו אתרים אלו כאתרי טרור, בשל הימצאות אמל"ח בתוכו והשימוש בו כבסיס ליציאת פעולות טרור.
המבצע המבריק בימים האחרונים בשיפא הוכיח זאת מעל לכל ספק, והראה כי חמאס עצמו נפל במלכודת הקונספציה שלפיה ישראל לא תתקוף בבתי חולים.

אך בתחילת המלחמה, בטרם נתגלה השימוש המאסיבי שעשה חמאס במוסדות הומניטריים לצרכי טרור, נסב אחד מרגעי השיא של ראשית המלחמה סביב כיבוש בית החולים שיפא. הציבור בעולם כולו ציפה למצוא בשיפא חלק הארי של מפקדות חמאס, מה שהכשיר את דעת הקהל לכניסה לבית החולים, על אף היותו מוסד הומניטרי. אך אותה הבניית ציפיות פעלה לרעת צה"ל, כאשר במשך ימים ארוכים הממצאים המובטחים לא נמצאו והתיעוד של מנהרות הטרור תחת שיפא בושש לבוא.

גם כאן, חמאס הבין אותנו היטב ולא שיחק לידינו. הוא הבין שכוחות צה"ל יפשטו במוקדם או במאוחר על מתחם בית החולים, ומשכך לא מיקם מתחת לבית החולים שיפא את מפקדותיו המרכזיות אלא חדרי שהייה לבכירים בלבד, בהם עשה שימוש להחזקת חטופים. ואכן, גם לאחר שהושלם כיבוש המתחם וצה"ל ביצע סביבו חפירות רבות, לא נמצא מה שציפו כוחותינו למצוא, עד שברגע האחרון, באורח נס, התגלה מה כן שָכַן מתחת לבית החולים.

במהלך כיבוש בית החולים נמצא טנדר טויוטה מוסלק תחת ברזנט באחת הפינות הצדדיות של בית החולים. הטנדר אמור היה להשתתף בטבח 7.10, אך משום מה לא נעשה בו שימוש. הוא נמצא עמוס נשק וחומרי חבלה, ולאחר שהופק ממנו המידע המודיעיני, פוצץ על ידי הלוחמים במקום. בעקבות הפיצוץ החלה להתלקח דליקה, ודחפור D9 הוזעק לכבותה. הדחפור גרף עפר מסביבות הטנדר כדי לכסותו, ולפתע נחשף פיר עמוק ומושקע.

הכוחות הבינו עד מהרה שמדובר בפיר אסטרטגי, אך נדרשו ימים־מספר כדי לחדור פנימה בצורה מאובטחת. או אז נתגלתה מערכת מנהרות, כ־200 מ' אורכה, שהובילה אל מחוץ לבית החולים, לשכונה הצפונית הסמוכה. שם אכן נמצא מרכז המפקדות של העיר עזה. בפועל, חמאס בנה את המפקדות מחוצה לבית החולים- לא מטעמים הומניטריים חלילה, אלא בכדי ליצור יציאת חירום לבכיריו אל בית החולים, כמעין "עיר מקלט" ומגן מפני ההפצצות. בית החולים שיפא היה אפוא הממ"ד של מפקדי חמאס, על אף שמרכז הפעילות מוקם מחוץ לו. אין משמעות הדבר שבית החולים היה מתקן הומניטרי תמים.

כאמור, וכפי שפורסם, במקום הוחבאו חטופים ונערכה בו פעילות טרור ענפה. ואכן, במהלך הפשיטה על בית החולים נמצא בו ציוד של חיילי גולני שנחטפו בשמחת תורה, ובכלל זאת קסדות מגואלות בדמם, וכן נשק צה"לי שנגנב במהלך הטבח ואמצעי חבלה רבים. במקרה של בית החולים שיפא התגלתה אפוא השטניות החמאסית המתוחכמת. בית החולים שימש לפעילות טרור ענפה אך משתנה ודינמית, בעוד תת־הקרקע שלו הכיל רק חדרי שהייה לבכירים ולא את המפקדות המרכזיות שאותן ציפו כוחות צה"ל למצוא, ובפועל מוקמו צפונה לבית החולים.

חמאס ממשיך ומשתמש בשטח רווי-אוכלוסיה ככלי במלחמה. הוא פורט היטב על רגשות העולם כולו באמצעות המסכנות והאומללות לאוכלוסייה שאותה הוא עצמו מייצר, בעוד הוא מנצל זאת למטרותיו השטניות. עלינו להבין כי זו כנראה צפויה להיות שיטת הפעולה המוצלחת ביותר והטבעית של אויבינו סמוכי הגבול, ולעדכן את ההנחיות ללחימה בהתאם בכדי לנטרל אותם מנשק זה, מתוך הבנה שרחמים יתרים כאן – סופם המשך האכזריות החמאסית כלפי האוכלוסייה האזרחית, ומטריית הגנה לחממת הטרור, אותה יש לגדוע.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24.3.2024.

בצל המחלוקות המחריפות בין ישראל לארה"ב, ובהמשך לפגישות שקיים בקהיר עם שרי החוץ של מצרים, סעודיה, קטאר, ירדן והאמירויות, יגיע אנתוני בלינקן לביקור קצר בישראל. במקביל, יתקיימו בוושינגטון פגישות של השר רון דרמר וראש המל"ל צחי הנגבי עם עמיתיהם בבית הלבן, וכן של שר הביטחון יואב גלנט עם מקבילו לויד אוסטין.

האמריקנים יבקשו לדון בחלופות לפעולה צבאית ישראלית ברפיח. הם לא יחלקו על ההכרח לפרק את חטיבת רפיח של חמאס, על ארבעת גדודיה, כדי להכריע את ארגון הטרור. הם יתמכו גם בדרישה לשליטה אפקטיבית בגבול עם מצרים כדי למנוע הברחות נשק לרצועה, אך יטענו כי במאזן הכולל של רווח והפסד עדיף לפעול אחרת.

אפשר להעריך כי החלופה שהם יציגו לפעולה צבאית רחבה תהיה "חבילה" שתכלול כמה מרכיבים. הראשון: תמיכה אמריקנית בפעילות התקפית ישראלית מהאוויר ובפשיטות קרקעיות מוגבלות על יעדים בגזרת רפיח; השני – משאבים, התחייבויות ומנגנון לתיאום ישראלי־מצרי, בתמיכת ארה"ב ומדינות נוספות, למניעת הברחות ברצועת הגבול. כך לשיטתם ניתן יהיה לטפל ביכולות הצבאיות.

באשר למיטוט ממשל חמאס – יש להניח כי מבחינתם המענה לכך יינתן בהכנסת גורמי רש"פ לרצועה. לדידם, כאשר אלה ינהלו את העניינים האזרחיים, ממילא ממשל חמאס לא יתקיים.

אין בסיס לאופטימיות

לצורך קידום הצעה זו או דומות לה יוצעו כנראה תמורות נוספות שאינן קשורות דווקא לעזה, ומעל לכל תשוב ותרחף האופציה לכונן נורמליזציה עם סעודיה.

ניסיון העבר לא מספק בסיס לאופטימיות ביחס לסיכויי הצעה כזו: לא ניתן לשרש את חמאס ולפרק אותו מיכולותיו הצבאיות רק בפעילות מהאוויר או בפשיטות מוגבלות. בדפוסים אלה ניתן יהיה להשתמש כדי לשמר את מה שיושג בפעולה הקרקעית הרחבה, אך לא כדי להחליף אותה.

אשר למנגנונים בינלאומיים למניעת הברחות אמצעי לחימה – יוזמות כאלה נוסו לאורך שנים, מאז ימי "עופרת יצוקה". כבר ב־2009 חתמה ישראל על הסכם עם ארה"ב, בשיתוף נאט"ו, למניעת הברחות אמל"ח לרצועת עזה, תוך שיתוף פעולה אזורי, הכשרות ואמצעים לפיקוח, והגברת סנקציות על שלטון חמאס.

גם אז קיוו בוושינגטון שהסכמה כזו "תרגיע במידת מה את הלחץ בישראל להמשיך במבצע הצבאי, ותשרה ביטחון לקראת חילופי הממשל בוושינגטון", כפי שכתבה אז טל שניידר ב־NRG, אך למרות הכוונות הטובות וההתחייבויות הרציניות שניתנו – הניסיונות נחלו כישלון חרוץ. אין סיבה להניח שהתוצאות הפעם יהיו אחרות.

על הסיכויים הקלושים להחליף בדרך כזו את שלטון חמאס, ניתן ללמוד גם מסקר מכון שקאקי שפורסם השבוע: לפי ממצאיו, יותר ממחצית מתושבי הרצועה מעדיפים שחמאס יישאר בשלטון, ורוב מכריע עדיין תומך במתקפת 7.10.

אם זו תהיה ההצעה, כי אז על ישראל לדבוק בעמדתה – להמשיך בלחימה עד השגת המטרות במלואן.

פרופיל "היום שאחרי"

בזמן שהמאבק המדיני להמשך המלחמה ולהכשרת הפעולה ברפיח עולה מדרגה, ממשיכה הפעילות הצבאית בשטח – בתוך קווי המסגרת הנוכחית של הלחימה – לספק הישגים. הגם שאינה מהווה תחליף למבצע ברפיח, היא מגבירה את הלחץ על האויב, מקשה עליו להתאושש ומעצבת את הפרופיל הביטחוני של "היום שאחרי".

מספרם הגדול של המחבלים שנעצרו או נפגעו בפשיטת צה"ל על שיפא בעזה, מלמד עד כמה הם הרגישו בטוחים לחזור ולהתמקם בין כתליו של בית החולים. הם כנראה הניחו שצה"ל, בפריסתו הנוכחית ברצועה, לא ישוב לפעול במקום הרגיש הזה, במיוחד כשהלחץ המדיני על ישראל גובר והולך.

הגעת כוחות צה"ל והשב"כ לביה"ח בעיתוי הנוכחי, במתכונת שונה מהפעם הקודמת ומבלי שקדמו לכך התרעות ממושכות, יצרה מבוכה. היא תגביר את אי־הוודאות בחמאס ובג'יהאד ותאלץ אותם לבחון מחדש את הנחותיהם, גם ביחס למקומות נוספים המשמשים להם מקלט.

מלבד הפגיעה המוחשית בסדר כוחות האויב וההשפעה המורלית על לוחמיו, תסייע פעולה זו גם באיסוף מודיעין עדכני לצורך מהלכים נוספים. מעל לכל יש בה כדי להעיד, ולא רק מול גורמי הטרור, על הנחישות הקיימת בישראל להמשיך את המשימה ברצועת עזה ללא פשרות.

לא על שיפא לבדה

ובעוד תשומת הלב ממוקדת בכך, פעלו צה"ל והשב"כ גם להכשלת מאמצים שחמאס נוקט לחידוש משילותו בשטח, על ידי גופים שהוא מפעיל כתחליף זמני למנגנוני הביטחון והאכיפה.

כך, דווח על חיסולם של בכירי "ועדות החירום" ברפיח ושל גורמים המשתייכים למשטרת חמאס באזורים שונים ברצועה. בין אם המוטיבציה לכך הייתה הרצון להציל מידי חמאס את הסיוע ההומניטרי ובין אם לאו, אלה הם צעדים חיוניים כדי להקריס את שליטתו. מופעי המשילות הרבים ברחבי הרצועה מלמדים כי חמאס חש בטוח למדי, ומחייבים להגביר את פעולות הסיכול גם בתחום הזה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 22.3.2024.

המצב הביטחוני הלאומי של ישראל קיבל תפנית חדה לרעה, ובעשור הקרוב יהיה צורך בלפחות עוד 7,000 חיילים קרביים מדי שנה. אולם לא משנה מה יקבע בית המשפט העליון או מה תחוקק הכנסת – לא ניתן יהיה לגייס את החרדים בניגוד לרצונם.

ברור לכול שהקהילה החרדית בישראל, החזקה מבחינה פוליטית והצומחת במהירות, לא תוכל עוד להימנע כליל משירות צבאי ו/או לאומי. אף על פי כן מנהיגים חרדים אינם מתכוונים לוותר על המבנה הקהילתי הנוקשה שלהם, של לימוד תורה במשרה מלאה ולאורך כל החיים.

במהלך שלושים השנים האחרונות, כל סוג של פתרון למשבר האידאולוגי והחברתי העמוק כבר נוסה – ונכשל. החל מתמיכה ממשלתית מסיבית בשילוב החרדים בהשכלה הגבוהה ובכוח העבודה כדרך להביא לשירות צבאי בסופו של דבר, ועד לביטול של כמעט כל תמיכה ממשלתית במוסדות חרדיים. משכנוע ועד כפייה. ממקלות ועד גזרים.

היו לנו מתווה ועדת טל ואסטרטגיית ועדת שקד (שתיהן נקבעו בחוק), תוכנית פלסנר, תוכנית פרי ותוכנית שטרן, שהתבססו על ועדות נבונות שדנו במשך שנים ופרסמו חזונות לפתרון הסוגיה.

אולם הניסיונות המרשימים האלו בהנדסה חברתית ובפשרה נבלמו על ידי שופטים ופוליטיקאים חסרי סבלנות, או שזכו מלכתחילה להתעלמות מצד מנהיגים חרדים קשי עורף. הם נכשלו משום שאינטרסים צרים וקצרי טווח גברו על חשיבה ארוכת טווח ועל כל תחושה של אחדות לאומית.

היה ניסיון גם לדיאלוג פנים-דתי בין מנהיגות ציונית-דתית (המעודדת שירות צבאי ולאומי) לבין מנהיגות רבנית-חרדית (שנמנעת ואף נלחמת נגד הרעיון) – אך ללא הועיל.

מהעבר האחד ניצבים רבנים המצטטים בלמדנות טקסטים דתיים מובהקים על החשיבות של שילוב שירות לאומי עם לימוד תורה (ובאותו כיוון, שילוב עבודה עם לימוד תורה), ואילו מהעבר השני ניצבים רבנים המפריכים את עמדתם באמצעות טקסטים המוכיחים את הערך העליון של לימוד תורה בלבד, ואת החשיבות של שמירת מרחק מהחברה החילונית ומהמדינה הציונית.

גם בימים אלה, כאשר צעירים מרשימים בני הציונות הדתית מקריבים את חייהם בשדה הקרב במספרים ובפרופורציות שלא נראו כמותם, וסיפורי הגבורה מעוררי ההשראה, המייסרים וההרואיים שלהם מרעידים את הלבבות גם של חרדים בקהילות המסוגרות ביותר – המנהיגות החרדית אינה זזה מעמדתה.

"אנחנו, החרדים, נעזוב את מדינת ישראל ונעבור לחו"ל אם מישהו יעז לנסות לגייס אותנו לצבא", איים לפני שבוע הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף.

(כדאי לאלץ את הרב יוסף לצפות בסרטון היוטיוב שצולם בתגובה לדבריו המקוממים מאת ראש הישיבה התל אביבית הרב תמיר גרנות, שבנו, תלמיד הישיבה אמיתי, נהרג לאחרונה על גבול לבנון.)

לדעתי, רוב הישראלים אינם מעוניינים שחרדים יברחו מישראל, ואני מאמין שרוב החרדים גם לא יעשו זאת, בשום מצב. פעולה לבניית מדינת ישראל חזקה וטובה היא עדיין מטרה לאומית משותפת.

ועדיין, אין על הפרק פתרונות טובים לסוגיית הפטור החרדי מהגיוס. כולם מבינים שהמצב בלתי נסבל, אבל לאף אחד אין פתרון. אנחנו תקועים במצב שבו גיוס צעירים חרדים לצבא הוא חיוני, ועם זאת בלתי אפשרי; עם מהלך שכבר מזמן היה צריך לקרות, ועם זאת לא סביר שיקרה.

הגיע הזמן לגישה חדשה שתשחרר את הפקק: התוכנית ל"גיוס בין הזמנים". זו תוכנית שתאפשר לגברים חרדים להמשיך ללמוד תורה לצד שירות צבאי או לאומי במהלך חופשות הלימודים שלהם, שמצטברות לעשרה שבועות בשנה.

לפי התוכנית שלי, אף בחור חרדי או אברך כולל לא יחמיץ ולו יום אחד של לימודים בישיבה, בכל עת ובכל שעה. תלמידי הישיבות ישרתו רק בזמן שממילא הם אינם "לומדים עד צאת הנשמה" (או כפי שנהוג לומר אצל החרדים כשהם "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה").

עבור הישראלי החילוני או הדתי המודרני, פתרון כזה לא יהיה ישים. אנשים בשוק העבודה אינם מקבלים מספיק ימי חופשה כדי להתפנות לעיסוק משמעותי נוסף. רוב המועסקים (אפילו הבכירים שבהם) רשאים לקחת, במקרה הטוב, שבועיים-שלושה בשנה כחופשה אישית. פרק זמן כזה אינו מספיק לשירות סדיר בצבא, ובקושי מספיק לשירות מילואים שנתי. (עצמאים לרוב אינם יכולים להרשות לעצמם לקחת אפילו שבוע חופשה!).

אבל כמעט כל ישיבה וכולל פועלים לפי אותו "לוח אקדמי", עם אותם עשרה שבועות של חופשה שנתית.

הלימודים מתחילים בחודש אלול (אוגוסט או ספטמבר) ונמשכים שישה שבועות, עד יום כיפור. זהו ה"זמן" ("סמסטר", בלשון הישיבה) הראשון. התלמידים והמורים יוצאים אז לחופשת סוכות, שנמשכת עד תחילת חודש חשוון. זמן החופשה הכולל המצטבר: שלושה שבועות.

סמסטר לימודי החורף בן חמשת החודשים מסתיים בסוף אדר, ואז הישיבות נסגרות למשך כל חודש ניסן (כולל חג הפסח). זמן החופשה: ארבעה שבועות נוספים. סמסטר הקיץ בן שלושת החודשים מסתיים לקראת תשעה באב, ואז התלמידים יוצאים לחופשה נוספת, שגם היא נמשכת שלושה שבועות.

סך כל החופשות במצטבר, לכל הלומדים הזוטרים והבכירים, בחורי הישיבות ומחנכי הישיבות בכל הדרגות והרמות: עשרה שבועות מדי שנה. החברה החרדית מכנה את תקופות החופשה "בין הזמנים" (בין הסמסטרים).

במהלך תקופות החופשה האלה אפשר לראות נוער חרדי ומשפחות חרדיות מטיילים בארץ, מבקרים בפארקים, קונים בקניונים, ואפילו מטיילים מדי פעם לחו"ל – במקביל להכנות לחגים. וכן, הם לומדים תורה גם בחופשה, במסגרות לא-פורמליות.

אני סבור שלגברים חרדים המקבלים חופשה יש חובה לוותר לפחות על חלק מהזמן שבו הם נמצאים "מחוץ לאוהלה של תורה" כדי לקחת חלק בנטל הלאומי.

וכך זה יעבוד: במשך, נניח, חמישה מתוך עשרת שבועות החופשה שלהם מדי שנה, גברים חרדים יגויסו למסגרות מתונות ומגוננות מבחינה דתית – החל משירותי הצלה וצוותי חירום שפועלים בקהילות שלהם עצמם, ועד ליחידות תמיכה בסיסיות ומתקדמות, ואפילו חיל הרגלים.

הם ישרתו מבלי להחמיץ דקה של "סדר" או "זמן" רשמי, מבלי להחמיץ אף שיעור או מבחן, מבלי לשבש את לימודי התלמוד או את מסלולי ההסמכה לרבנות הארוכים, ומבלי לרוקן את הישיבות (שזה הדבר שממנו הרבנים חוששים יותר מכול). תלמידי ישיבות יוכלו להישאר בישיבות ובכוללים כמה שירצו – עשרים, שלושים או ארבעים שנה, או לכל החיים אם זה מה שהם מעדיפים (ויכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית).

ייתכן שחלק מהגברים החרדים המשרתים ייאלצו לוותר על סדר פסח בבית, ואולי יהיה עליהם לבלות את יום כיפור בצבא, או בבית חולים צבאי בדחיפת כיסאות גלגלים, ולהשאיר את נשותיהם לשאת לבד בנטל ההכנות לחג – אבל זהו מחיר קטן לתשלום בתמורה לאחריות לאומית ולאחדות. מחיר שישראלים שאינם חרדים נושאים בו מזמן, לומדים לעשות זאת בחיוך, ואפילו להפיק ממנו רגעים בעלי משמעות.

התוכנית תיקרא "גיוס בין הזמנים". גם לאחר שירות בן חמישה או שישה שבועות בשנה בצבא (לאורך שנים רבות), עדיין יישארו לגברים החרדים ארבעה עד חמישה שבועות נוספים של חופשה שנתית בממוצע. כאמור, אלה הרבה יותר ימי חופשה ממה שמקבלים ישראלים לא-חרדים.

הערה: התוכנית שלי אינה מחייבת פוליטיקאים או רבנים חרדים לנטוש את העקרונות הגבוהים שלהם (בנוסח העקשני של המנהיגים החרדים: "אין למנוע ממי שרוצה ללמוד תורה לעשות זאת, ללא הגבלות וללא מכסות"). הפתרון שלי גם לא יצריך את המשטרה לגרור ולו צעיר חרדי אחד מהישיבה שלו או מביתו.

במקביל, הפתרון שאני מציע כאן לסוגיה הבעייתית לא ידרוש מישראלים חילונים לוותר על הערכים המוסריים או הפטריוטיים שלהם (כמו "איש אחד, קול אחד, חייל אחד – ללא יוצאים מן הכלל"). אף אחד לא ייאלץ לסבול עוד את חוסר ההגינות של שליחת בנו או בתו לחזית, כשהוא שומע את הטענה שחרדים "ממיתים את עצמם באותה מידה באוהלה של תורה".

ואכן, הפתרון שלי לסוגיית הגיוס החרדי מאמץ את עקרונות הליבה המנוגדים מהמחנה החרדי ומהמחנה הלא-חרדי, ומצליח לרבע את המעגל. הוא מאפשר במקביל את האמונה שיש לתת לעולם לימוד התורה לפרוח ללא הגבלה במדינת ישראל, ואת האמונה שאין זה מוסרי שסקטור שלם של אזרחים ישראלים ישתחרר אוטומטית מהעול (או מהזכות!) של הגנת המדינה.

איני מקל ראש בחשיבות הרוחנית שהציבור החרדי מייחס ללימוד תורה מתמיד, כולל חשיבותה הרוחנית לביטחון המדינה. אבל אני טוען שאם באמת חשוב להם לקחת חלק מלא בנטל הביטחון הלאומי, ולא רק להסתתר מאחורי סיסמאות אידאולוגיות ישנות, אזי יש לגברים חרדים הזמן והיכולת גם לשרת בצבא, ומבלי לקצץ בלימוד התורה או לזנוח את אורח חייהם הייחודי.

במקביל, ישראל המתונה תוכל לסייע בהגברת ההשתתפות החרדית בצבא (ומתוך כך בכלל החברה הישראלית), אם תאמץ פתרונות פשרה מתוחכמים ולא מאיימים ברוח הצעה זו.

ובינתיים, עד ליישום התוכנית ל"גיוס בין הזמנים", מה דעתכם שבמהלך בין הזמנים גברים חרדים ייקחו את ספרי התלמוד שלהם וישבו ללמוד עם חיילי צה"ל בחזיתות עזה או לבנון?

התפרסם בערוץ 7, בתאריך 21.3.2024.

עיקרי הדברים

1. ב־7 באוקטובר 2023 הופתעו מדינת ישראל וצה"ל מיכולותיו של חמאס. ההפתעה הלכה וגדלה כאשר החל התמרון הקרקעי והתגלה מה טמנה אדמת הרצועה. מכלל העובדות הללו יש להקיש וללמוד בקל וחומר לאויבנו הגדול מצפון, ארגון הטרור חיזבאללה.
2. במהלך הלחימה נמנע חמאס מהתמודדות פנים מול פנים ותחת זאת השתמש בטקטיקות שונות ובהן לחימה כאשר כוחות צה"ל היו סטטיים, שימוש בכלי נשק ואמצעים פשוטים למדי ושימוש באוכלוסייה אזרחית וארגונים בינלאומיים.

3. במהלך הלחימה נתחוור להוותנו כי ההערכות המודיעיניות הצה"ליות לקו בחסר ולא העריכו נכונה את היקף מנהרות הטרור ואופיין ואת היקף מתקני ייצור האמל"ח ומיקומם ועוד.

4. במערכה התקשורתית נתגלה חמאס כמוכשר ומתוחכם, ואילו חטיבת דובר צה"ל לא פעלה בתחילת המלחמה כראוי ונדרשו יוזמות ואלתורים מהשטח כדי לנצח במערכה זו.

רקע

במהלך מלחמת חרבות ברזל פעלה אוגדה 36 בעוצמה רבה במרכז רצועת עזה. במשך רוב הלחימה הייתה האוגדה הוותיקה לכוח הלחימה העיקרי של צה"ל, כשהיא מכנסת תחתיה שמונה חטיבות: חטיבות גולני, צנחנים, כפיר וביסל"ח; חטיבות השריון 7 ו־188; חטיבת האש 282 וחטיבת ירושלים. האוגדה פעלה לכיתור עזה מדרום – במהלך משלים לאוגדה 162 שביצעה פעולה זהה מצפון – וניהלה קרבות רבים בסג'עייה, זיתון, רימאל, שיח' עג'לין ומחנות המרכז. מסמך זה הינו סיכום תובנות ראשוני מהלקחים המבצעיים והמודיעיניים שחוויתי בתקופת פעילות האוגדה במלחמה.

1. האם להתמקד בחזק או בחלש? לקחים מדרום לצפון

ההתלבטות שעמדה בפני מפקדי צה"ל והדרג המדיני בשני העשורים האחרונים הייתה במי נכון להתמקד ואת מי יש להכריע תחילה: את חמאס, הארגון הקטן והחלש, "הנוח לטיפול", או שמא את חיזבאללה, ארגון הטרור הגדול והחזק – כדי שהכרעתו תשמש מעין "אות אזהרה" לאחיו הדרומי.

בסתיו 2023 נפתרה הדילמה – ולא בידי ישראל. במתקפת הפתע שלו ב־7.10 הכריע חמאס את ההתלבטות. החלש פער את מלתעותיו והתברר כי היה חזק בהרבה מכפי ששיערנו; וזאת אף שלא מימש את תוכניותיו במלואן. אילו היו מתממשות, מצבנו היה גרוע בהרבה. אומנם לא היה קרב שבו לא ניצחו כוחותינו, אך המערכה מול חמאס התבררה כשונה וכעזה מכפי ששיערנו – ובמידה רבה מאוד.

מהן ההשלכות של עובדה זו על אופן הטיפול בארגון הגדול והחזק שמצפון? ובכן, עלינו לנקוט בהערכת המצב המחמירה ולהיערך היטב בהגנה אך הרבה יותר מכך בהתקפה: באמצעות נטילת היוזמה לידינו ובנחישות והתקפיות בעוצמה רבה. עלינו לתקוף ראשונים קודם שראש הנחש האיראני, בדמות נסראללה, יצליח לבצע את זממו והפעם מצפון.

2. התנהגות האויב ויכולת הלמידה שלו

2.1. שיטת הפעולה הצה"לית והתנהגות האויב

שיטת הפעולה של צה"ל הייתה תמרון בעוצמה א־סימטרית, תוך תנופה של עוצמה ואש. ואומנם כאשר הפעלנו עוצמה א־סימטרית, התחבא האויב ולא נלחם, למעֵט בנקודות שהיו רגישות עבורו. לדוגמה, כשתקפנו את מוצב הכוח האווירי של חמאס, נלחמו המחבלים עד האחרון שבהם – ורק בהמשך הבנּו מדוע. כפי שפורסם, במוצב נמצאו טילים ארוכי טווח וטילי נ"מ מתקדמים.

לעומת זאת, כאשר נכנסנו להגנה סטטית, האויב איתר את כוחותינו, הבין את שיטת המגננה ויצא להתקפות. אומנם לא היו אלו התקפות שמסיגות את כוחותינו – ובפועל לא הייתה ולוּ התקפה אחת שגרמה לנו לסגת – אך היו אלו מתקפות כואבות שגרמו לנפגעים.

כאשר עמדנו על כך, נמנענו ממצבים סטטיים ושינינו מיקומים בתדירות גבוהה – מדי 24 שעות לפחות – והשתדלנו לשמור על רצף בלתי פוסק של תנועה באש ופעולות התקפיות, כדי למנוע מהאויב להבין את תמונת מצב כוחותינו.

2.2. יכולות הלימוד של חמאס והכנותיו לתמרון, הפשטות שבכלי הנשק

במהלך התמרון התברר כי חמאס לומד, מפיק לקחים ומשפר את יכולותיו ושיטות הפעולה שלו מגזרה לגזרה. חמאס הבין אותנו והתאים עצמו ללחימה ולשיטות הפעולה שלנו. לדוגמה, במחנות המרכז הצפופים, שההערכות המוקדמות היו כי תתקיים בהם לחימה עזה, נעלם חמאס והשאיר מאחוריו תשתיות רבות ריקות שאותן כמובן השמדנו. אך כשסיימנו את כיבוש המחנות, חזר אליהם חמאס. המשמעות היא שחמאס הכין עצמו לאובדן תשתיות ונמנע מאובדן כוח אדם ככל שיכל. זו הייתה הטקטיקה שלו אל מול העוצמה הצה"לית.

חמאס הכין עצמו ללחימה ארוכה ולשהייה ארוכת טווח ללא מערכות תומכות חיים ובהן מערכות מים, חשמל ותקשורת – הן ברמה המקומית, הן ברמה הבין־גזרתית. חמאס השתמש במנהרות כמחסה והתבסס על מערכות ייצור חשמל סולארי המונחות על בתי חולים, מערכות שמסיבות הומניטריות לא ניתן להשמידן, וכן על אמצעים פשוטים כגון צינורות אוויר, העברת פתקים בידי ילדים־קשָׁרים וקשר של טלפון שדה קווי.

2.3. שימוש בארב"לים ואזרחים

במהלך התמרון עשה חמאס שימוש רב באזרחים ובארגונים בינלאומיים (להלן: ארב"לים). ארגונים אלו שיתפו עימו פעולה, שלא לומר הזדהו איתו לחלוטין. כאן המקום לציין כי לא רק אונר"א היה מעורב בפעילות חמאס אלא גם ארגונים נוספים שעובדיהם היו פעילי חמאס או שיתפו פעולה עם חמאס.

במקביל, כבר בשלב מוקדם של הלחימה הפסיקו הארב"לים לשתף פעולה עם צה"ל וסירבו להודיע לו על מיקומם של מחסות אזרחיים, במעין "שביתה איטלקית". צעד זה מנוגד כמובן לאינטרס של זכויות האדם, שהרי כארגון שזכויות אדם בראש מעייניו, עליך ליידע את הכוח הצבאי היכן אסור לו לתקוף. הוראות הפתיחה באש הצה"ליות לגבי מחסות היו מחמירות, אך כאמור לא התקבלה כל אינדיקציה מן הארגונים על מיקומיהם של מחסות פעילים. מציאות זו הובילה לגישה מחמירה שפגעה בחופש התמרון.

במסגרת פעילות חמאס בבית החולים שיפא נעשה שימוש נרחב במניפולציות שונות, בחסות ארב"לים, להוצאת מחבלים ושבויים במסווה של פצועים לדרום הרצועה. ואכן שבויים ששוחררו העידו כי הלבישו אותם מחופשים לפצועים על גבי אלונקות כדי להעבירם ממקום למקום. השימוש באמבולנסים היה נפוץ ביותר, כאשר חמאס התבסס על כך שבהזדמנות כלשהי יעשה צה"ל טעות מבצעית בנושא. טעות שכזו אכן אירעה בנובמבר 2023, כאשר כוח של חטיבת גולני זיהה שימוש באמבולנסים להעברת מחבלים; אמבולנס בשיירה, שהוביל מחבלים, הותקף – לא הרחק מבית החולים שיפא – והצד הפלסטיני ניצל זאת כמובן כדי להוכיח את התוקפנות הישראלית כלפי כוחות רפואה תמימים.

ככלל, חמאס התבסס על מסגדים, בתי חולים ובתי ספר כבסיסים העיקריים שלו. בסיס היציאה ונקודת הכינוס השכונתית היו המסגד הקרוב; בית הספר היה מחנה האימונים; ובתי החולים – בסיס לפעילים ולמפקדי הכוחות. עובדות אלו הביאו לכך שלמרות המדיניות המחמירה, כל אתר שכזה הופלל כאתר טרור, בשל הימצאות אמל"ח בתוכו והשימוש בו כבסיס ליציאת פעולות טרור.

השימוש החמאסי באוכלוסייה לא הסתכם במתקנים הומניטריים וכּלל שימוש באוכלוסייה עצמה. בין היתר השתמש חמאס בקבוצות אנשים ו"הסליק" בהן מבוקשים או שבויים. חמאס ארגן לעצמו מחסות ובמהלך פינויָם נטמע באוכלוסייה. במקרה מסוים זוהו מחבלים בכניסה לבית ספר, וכוח צה"ל הרג אותם; מייד כשנפלו ארצה יצא משם בריצה זרם אוכלוסייה שכלל נשים, ילדים וזקנים. כשתוחקרו, סיפרו הבורחים כי מחבלי חמאס החזיקו אותם במקום כבני ערובה על אף התקדמות כוחות צה"ל ולא נתנו להם לצאת.

ככלל, מעטים הם המקרים שבהם הצלחנו לטפל היטב באירועים מורכבים של שימוש באוכלוסייה האזרחית. הדבר מצריך עדכון של ההנחיות ללחימה בשטח רווי אוכלוסייה מתוך הבנה שזוהי סביבת הלחימה הטבעית של אויבינו סמוכי הגבול ומשם מתבצעות ההתקפות לשטחנו. העדכון נדרש כדי לשפר את יכולות הלחימה של צה"ל בסביבה מורכבת זו וכדי להקשות עוד על השימוש הצבאי בסביבה כזו בעתיד.

3. הערכות־חסר מודיעיניות

במהלך הלחימה התברר כי ההערכות המודיעיניות של ישראל כלפי חמאס לקו בחסר וזאת לא רק בתחום האופרטיבי אלא גם בתחום בניין הכוח. ב־7.10 הוכיח חמאס מיומנות בלחימה, מידור מושלם ויכולות הונאה, הטעיה והצטיידות. יכולות אלו, שבאו לידי ביטוי במתקפת הפתע, לא היו אלא הקדימון למה שמצאנו בתוך רצועת עזה; ובכלל זאת כמויות אינסופיות של אמל"ח, חלקו מתקדם ורובו קלאסי, אך כזה ששודרג וצבר קטלניות. כמויות האמל"ח העצומות הפכו גם ל"איכות" – וזאת מעבר לתחכום של המנהרות, המטענים והחשיבה האסטרטגית שנמצאו במהלך התמרון (וכדלהלן).

במהלך השנים התקבעה התפיסה שלפיה "חמאס מורתע". עמדה זו הייתה נחלתם של כלל גורמי המודיעין, בצורה עקבית, ללא שיור. אכן, כפי שעוד ידובר רבות, כבר כעת ברור שהטעות המודיעינית לא הייתה רק החשיבה שחמאס מורתע כי אם גם ההערכה המודיעינית הפרטנית. למעשה, פגשנו אויב שלא הכרנו, שהערכתנו אותו היה הערכת־חסר לקויה מאוד.

3.1. הערכות שגויות לגבי מנהור

ואכן, אף שצה"ל התכונן רבות למערכה זו, בפועל התברר שהוא הכין עצמו למלחמה הקודמת – ועובדה זו התבטאה רבות בסוגיית המנהרות. צה"ל הכין עצמו למִטעון ולניסיונות חטיפה אל מנהרות קצרות טקטיות, אך בפועל הכוחות לא נתקלו במִטעון רב, מבחינה יחסית, ואילו המנהרות התגלו כמטרו תת־קרקעית שלמה. צה"ל נערך לתת־קרקע טקטי אך לפניו נגלה תת־קרקע אסטרטגי – מבחינת גודלן של המנהרות, שיעורן, אורכן ושימושיהן. מצאנו עיר שלמה שיידרש עוד זמן רב כדי לגלותהּ במלואה.

3.2. הערכות שגויות לגבי יעדים אסטרטגיים

הוא הדין לגבי הערכות שונות באשר ליעדים אסטרטגיים. במקרים לא מעטים תמונת המודיעין נמצאה לקויה, והמקרה של תת־הקרקע בבית החולים שיפא הוא דוגמה מובהקת לכך.

אחד מרגעי השיא של המלחמה נסב על כיבוש בית החולים שיפא. דובר צה"ל הבטיח "הרים וגבעות". בכירים שונים טענו בביטחון גמור כי בשיפא מצויות כל מפקדות חמאס. בפועל נעשה תהליך של הבניית ציפיות ((Build-up שהכשיר את דעת הקהל לכניסה לבית החולים על אף היותו מוסד הומניטרי. אך אותה הבניית ציפיות פעלה לרעת צה"ל, כאשר במשך ימים ארוכים הממצאים המובטחים לא נמצאו והתיעוד של מנהרות הטרור תחת שיפא בושש לבוא.

גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, יש להודות ביושר כי חמאס הבין אותנו היטב ולא שיחק לידינו ולא מיקם מתחת לבית החולים שיפא את מפקדותיו המרכזיות אלא חדרי שהייה לבכירים שבהם הוחזקו גם חטופים. גם לאחר שהושלם כיבוש המתחם וצה"ל ביצע סביבו חפירות רבות, לא נמצא מה שציפו כוחותינו למצוא , עד שברגע האחרון, באורח נס, התגלה מה שָכַן מתחת לבית החולים. במהלך כיבוש בית החולים נמצא טנדר טויוטה מוסלק תחת ברזנט באחת הפינות הצדדיות של בית החולים. הטנדר אמור היה להשתתף בטבח ה־7.10, אך משום מה לא נעשה בו שימוש. הוא נמצא עמוס נשק וחומרי חבלה, ולאחר שהופק ממנו המידע המודיעיני, פוצץ על ידי הלוחמים במקום. בעקבות הפיצוץ החלה להתלקח דליקה, ודחפור D9 הוזעק לכבותה. הדחפור גרף עפר מסביבות הטנדר כדי לכסותו, ולפתע נחשף פיר עמוק ומושקע. הכוחות הבינו עד מהרה שמדובר בפיר אסטרטגי, אך נדרשו ימים־מספר כדי לחדור פנימה בצורה מאובטחת. או אז נתגלתה מערכת מנהרות, כ־200 מ' אורכה, שהובילה אל מחוץ לבית החולים, לשכונה הצפונית הסמוכה. שם אכן נמצא מרכז המפקדות של העיר עזה.

חמאס הבין שכוחות צה"ל יפשטו במוקדם או במאוחר על מתחם בית החולים ולכן בנה את מפקדותיו מחוצה לו, אך יצר "יציאת חירום" לבכיריו אל בית החולים, כמעין "עיר מקלט" ומגן מפני ההפצצות. בית החולים שיפא היה אפוא הממ"ד של מפקדי חמאס, על אף שמרכז הפעילות מוקם מחוץ לו. אין משמעות הדבר שבית החולים היה מתקן הומניטרי תמים. במקום הוחבאו חטופים, מפקדים ואמצעי חבלה כדבר שבשגרה. ואכן, במהלך הפשיטה על בית החולים נמצא בו ציוד של חיילי גולני שנחטפו בשמחת תורה, ובכלל זאת קסדות מגואלות בדמם, וכן נשק צה"לי שנגנב במהלך הטבח (כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת).

במקרה של בית החולים שיפא התגלתה אפוא השטניות החמאסית כמתוחכמת. בית החולים שימש לפעילות טרור מובהקת אך תת־הקרקע שלו הכילה חדרי שהייה לבכירים ולא את המפקדות המרכזיות שאותן ציפו כוחות צה"ל למצוא.

ציוד חטופים שנמצא בבית החולים שיפא, ובו קסדות ונשק של חיילי גולני

3.3. הערכות שגויות לגבי מתקני ייצור אמל"ח

הערכת המצב המודיעינית לגבי חמאס לא כללה את מתקני ייצור האמל"ח המתקדמים ואת היקפם. במהלך המלחמה אותרה רשת מפעלי ייצור עצומים, תעשיות ביטחוניות ממש. המודיעין שנאסף במהלך התמרון נתן מיקום משוער, אך היקף המפעלים הביטחוניים היה הפתעה: ממרגמות 81 ו־120 מ"מ ועד נשק תלול מסלול כבד לטווח של 120 ק"מ.

במפעל אחד מבין הרבים שנמצאו יוצרו בין 800–1,000 פריטי תמ"ס ביממה וכך גם בשאר המפעלים. המפעלים סודרו בשרשרת מובנית ומסודרת לפי מיקום בתוך שרשרת ייצור, של ברזל–חריטה–כימייה–חנ"מ–הרכבה–מרעומים ולסיום – הפצה. על פני השטח הגלוי שכנו מסגריות, ואילו החלק הצבאי שכן מתחת לפני הקרקע. פירים ובהם מעליות הובילו לאזורי ייצור, אחסנה ומנהרות שינוע, 2.5 מ' רוחבן, ובהן קרונות חשמליים ששינעו את התוצרים למקומם.

מפעלי הנשק כולם מוקמו, שוב, מתוך הערכת אויב שביצע חמאס כלפינו. חמאס ידע שציר טנצ'ר – הלוא הוא רחוב צלאח א־דין – החוצה את הרצועה מצפון לדרום ישמש ציר פינוי הומניטרי בכל תרחיש של תמרון קרקעי ולפיכך יימנע צה"ל מלפגוע בו. בהתאם, בנה חמאס את כל מפעליו על קו הבתים הראשון שעל ציר זה. גם כאן, השטניות של חמאס לא הופנתה רק כלפי אזרחי ישראל אלא גם כלפי אזרחי רצועת עזה, כשהוא משתמש בהם ככלי משחק רחב היקף במאבק נגד ישראל – שהלוא ברור שכשצה"ל יחשוף את המחרטות ייפגע הציר, ולכך פוטנציאל ממשי למשבר הומניטרי.

בסופו של דבר, צה"ל אומנם הגיע למפעלים אלו והשמיד אותם, אך נדרש לכך זמן רב, מכיוון שמדינות העולם כפו עלינו לייצב את ציר טנצ'ר כציר הומניטרי ולפיכך יכולות הפעולה על הציר סבלו ממגבלות רבות.

4. המערכה על דעת הקהל

מלבד השימוש בכלי תקשורת רשמיים ובסרטוני חטופים, גם בשדה הפעולה התקשורתי־צבאי פעל חמאס בהצלחה רבה. באמצעים פשוטים־יחסית, כגון סרטונים קצרים, הצליח חמאס לתעד פגיעות בכוחותינו ולהדהד אותם היטב. רבים מהסרטונים הללו תיעדו אירועים שבהם כוחותינו לא נפגעו, אך חמאס הצליח להפיק הון יח"צני גם ממצבים אלו. הוא עצר את הסרטון ברגע הפיצוץ של חומר הנפץ ולא הראה את רגעי ההמשך – אך די היה בכך כדי ליצור אפקט שלילי במערכה על דעת הקהל.

בנקודה זו התגלה חמאס כמוכשר מאיתנו, על אף קיומו של מערך שלם בצה"ל, הלוא הוא חטיבת דובר צה"ל, שמטרתו לפעול בזירת דעת הקהל. זמן רב חלף עד שנעשו פעולות בעלות אפקט דומה מצידנו ונדרשו אלתורים ויוזמות מהשטח כדי להביא תוצרים בעלי ערך – על אף הימצאותן של יחידות ייעודיות לנושא, שבתחילת הלחימה לא פעלו כנדרש.

סיכום ומחשבות להמשך

במהלך מלחמת חרבות ברזל התגלה חמאס כאויב חכם ומתוחכם, המבין כי חולשתו איננה מאפשרת לו לפעול במתכונת הדדית, כוח מול כוח. בהתאם הפעיל חמאס מגוון אמצעים שהם מעבר לכוח: שימוש באוכלוסייה ובארגונים בינלאומיים; שימוש בכלי נשק פשוטים; מיקום מתקני ייצור אמל"ח מתחת לצירים ראשיים ועוד. חמאס הבין היטב את החולשות הישראליות, במישור הפנימי והבינלאומי, והחששות לחיי אדם, הן חטופים והן כוחותינו (כגון הקרסת תוואי תת"ק על כוחותינו כדי לעכב אותנו).

לצד זאת התברר כי כמה מן ההערכות המודיעיניות באשר לחמאס היו שגויות וחסרות. עובדה זו איננה נכונה רק להנחה כי חמאס מורתע, הנחה שרבים מדברים עליה, כי אם גם להיקף המנהרות, למיקומן של מפקדות חמאס ועוד.

אכן, לא היה ולוּ קרב אחד שבו התמרון לא השיג את יעדיו. צה"ל ניצח בכל הקרבות ויצא כשידו על העליונה במובהק. לא רק אויבינו למדו אותנו; גם אנו למדנו וניצחנו ונמשיך לנצח. אך את מחיר היהירות והרשלנות שילמו אזרחי ישראל בדם. המשך המערכה יחייב שליטה מבצעית על רוב הרצועה, ומעבָר למבצעים חטיבתיים לתקופה ארוכה. סוגיית רפיח שעומדת על הפרק היא המעוז האחרון של חמאס ברצועה ואכן כיבוש רפיח יהיה אבן דרך חשובה בהקרסת היכולות הצבאיות של חמאס.

נכתב על ידי  סרן (במיל') משה גוטמן, מכון משגב, עוזר רמ"ט אוגדה 36.

התובנות נכתבו בעקבות שירות מילואים של כמאה ימים בצמוד לרמ"ט אוגדה 36, תא"ל מרדכי כהנא. 

עיקרי הדברים

 לישראל אין שום אינטרס בהגברת המתיחות עם הממשל. להפך, יש לה אינטרס מובהק להרגיע את הרוחות. ישראל תצטרך להתרגל לשמוע התבטאויות רבות שאינן נוחות לה.

זאת, כל זמן שהתבטאויות אנשי הממשל אינן נושאות אופי חריג של מעורבות בוטה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל, וכל עוד הממשל נותן לישראל, בעיקרו של דבר, חופש פעולה בפעילותה הצבאית ברצועה, וכל זמן שדרישות הנשק של ישראל אינן נפגעות באורח משמעותי, ועיקר התמקדותו של הממשל היא בתחום ההומניטרי.

 מבוא

 בשבועיים האחרונים חלה הסלמה במשבר הפוקד את יחסי ישראל-ארה"ב מאז מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. עד לימים האחרונים נראה היה שהדיאלוג בין שתי המדינות נושא, בעיקרו של דבר, אופי "ענייני", כמובן ברמות משתנות של אינטנסיביות בהתאם להתפתחויות בעימות. ממשל הנשיא ביידן הביע תמיכה עקרונית בפעילותה של ישראל נגד החמאס ברצועת עזה. יחד עם זאת הוא דרש שישראל תימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים חפים מפשע ותאפשר הגעת סיוע הומניטרי נרחב לתושבי הרצועה. ישראל הקרינה מסר שלפיו הגם שתביעות אלה אינן משרתות את האינטרסים הצבאיים שלה, היא "יכולה לחיות" עימן היטב.

במהלך השבוע האחרון חלה החמרה בהתבטאויות של ראשי הממשל בכיוון של מעורבות בוטה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל ומאמצים גלויים לערער את מעמדו של ראש הממשלה, נתניהו. עד אז בחר ראש הממשלה "להרכין ראש" מול ההתבטאויות הביקורתיות של ראשי הממשל בהקשר לניהול המלחמה. כל זאת, ככל הנראה מתוך הערכה שמדובר, בין השאר, ב"מס שפתיים" נדרש על רקע הבחירות בארצות הברית. עתה, כאשר רף הביקורת קיבל אופי חריג, הבין ראש הממשלה, ובצדק, כי הפעם נחצו קווים אדומים, וכי הוא חייב להגיב באורח גלוי ומפורש על המגמה החריגה שליוותה את התבטאויות ראשי הממשל באחרונה.

התבטאויות ראשי הממשל

 בנאום על מצב האומה ב-7 במרץ 2024 הפגין הנשיא תמיכה ביעדי המלחמה של ישראל והבנה לאילוצים העומדים בפניה. הנשיא הבהיר כי לישראל יש זכות "לרדוף אחר החמאס". החמאס, קבע הנשיא, יכול לסיים את העימות כבר היום על ידי כך שישחרר את בני הערובה, יניח את נשקו ויסגיר את אלה האחראים למה שאירע ב-7 באוקטובר. בלחימתה נגד החמאס, אמר הנשיא, מדינת ישראל עומדת בפני מגבלות הנובעות מן העובדה שאנשי החמאס מסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית.

עם זאת, במקביל הוא הביע את כאבו על מספר ההרוגים הגדול ברצועה. למעלה מ-30 אלף פלסטינים נהרגו, הדגיש הנשיא, רובם אינם אנשי חמאס. קרוב לשני מיליון פלסטינים נמצאים תחת אש או נעקרו מבתיהם. זו תמונת מצב קורעת לב (heartbreaking), הדגיש הנשיא. ישראל חייבת לאפשר לכמות גדולה יותר של סיוע הומניטרי להיכנס לרצועה. הנושא ההומניטרי חייב להיות בעדיפות עליונה של ישראל. כאן הוסיף הנשיא אמירה מאוד לא נוחה לישראל, שלא זכתה לתשומת לב ראויה. הנושא ההומניטרי, הוא קבע חד-משמעית, אינו יכול להיות נושא במסגרת משא ומתן (cannot be a bargaining chip). משמע: ישראל אינה יכולה לדרוש הדדיות ביחס לחטופים בתמורה לכך שהיא מאפשרת העברת סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה (שם).

בריאיון לתחנת טלוויזיה אזכר הנשיא ביידן שוב את ההרג הרב שנגרם בעזה בגין פעילותה הצבאית של ישראל שם: "לא ייתכן שיהיו עוד 30 אלף הרוגים בעזה כתוצאה מהמשך הלחימה", אמר הנשיא: "ישנן דרכים אחרות בפני ישראל להתמודד עם הטראומה שנוצרה בעקבות מתקפת החמאס". הנשיא לא טרח להבהיר באילו דרכים מדובר. הנשיא הדגיש כי הובהר לישראל היטב כי היא חייבת לדאוג לפינוי האזרחים מרפיח בטרם תפתח במתקפה שם. נתניהו, קבע הנשיא, חייב להקדיש תשומת לב רבה יותר לאזרחים חפים מפשע המוצאים את מותם בעקבות פעילותה הצבאית של ישראל. (The Times of Israel  10.03.2024 ).

הנשיא הבהיר אומנם שלא ייתן יד למניעת אספקת נשק לישראל. יחד עם זאת חשוב לשים לב לניואנסים חשובים במסגרת התחייבות זו, שלא זכו לתשומת לב ראויה, המאפשרים לנשיא לנצל את תלותה של ישראל במישור זה כדי להפעיל עליה לחץ לקבל את תביעותיו: "לעולם לא אעזוב את ישראל", הבהיר הנשיא. "ביטחונה של ישראל הוא עדיין קריטי" (still critical). משמע: בעתיד, ייתכן שמצבה של ישראל יפסיק להיות קריטי וארצות הברית תוכל להשתמש באספקת הנשק כמנוף לחץ על ישראל. (שם).

בהמשך הבהיר הנשיא כי אין קו אדום שבמסגרתו הוא ימנע אספקה של כל סוגי הנשק (cut off all weapons). הנשיא טרח להדגיש כי לא יפסיק אספקה להפעלת כיפת הברזל הנותנת הגנה לאזרחי ישראל. מדבריו ניתן אולי להבין כי בכל מקרה, גם בעיתוי הנוכחי, ייתכן שימנע, או יעכב, או יצמצם, משלוחי נשק מסוימים כדי שישראל תסכים לקבל את תביעות ארצות הברית בנושא המלחמה (שם).

אל הנשיא הצטרפה עד מהרה סגניתו קמילה האריס, באמירה חסרת תקדים בחריפותה, המקרינה דה-לגיטימציה של הממשלה הנוכחית בישראל, ובעיקר – של העומד בראשה, ולפיה "חשוב להבחין בין העם בישראל וממשלתו" (ג'רוזלם פוסט 09.03.2024).

עוד קודם לכן הודלפה לתקשורת הערכת מצב של גורמי מודיעין בארצות הברית שלפיה "מעמדו של נתניהו כראש ממשלת ישראל נמצא בסכנה". כותבי הדו"ח מציינים כי "חוסר האמון ביכולתו של נתניהו לשלוט העמיק והתרחב בציבור מהרמות הגבוהות שבהן היה ממילא עוד לפני המלחמה, ואנו מצפים להפגנות גדולות הדורשות את התפטרותו ובחירות חדשות, כשממשלה אחרת ומתונה יותר היא אפשרות" (YNET, 12.03.2024). מנהיג האופוזיציה בישראל, יאיר לפיד, מיהר להבהיר כי "אני צריך לקבוע בצער רב שאני מסכים עם הדברים" (YNET, 10.03.2024).

לביקורת הקשה על נתניהו וממשלתו הצטרף בהמשך מנהיג הרוב בסנאט צ'ק שומר, שנחשב לאחד מתומכיה המובהקים של ישראל בקונגרס. הוא ציין ארבעה גורמים המכשילים את מימוש האופציה של נוסחת שתי המדינות לשני העמים שתביא, לדבריו, לסיום העימות בין ישראל והפלסטינים: א. החמאס ותומכיו בקרב הפלסטינים. ב. גורמי ימין רדיקאלי בממשלת ישראל ובחברה הישראלית. ג. מנהיג אש"ף, מחמוד עבאס. ד. ראש הממשלה נתניהו. לטענת שומר: "ראש הממשלה נתניהו איבד את דרכו והוא מהווה מכשול לשלום". הקואליציה שהקים נתניהו אינה תואמת עוד את צרכיה של ישראל לאחר ה-7 באוקטובר. (ממשלת נתניהו היא ממשלה הנטועה בעבר: https://www.facebook.com/senschumer/videos/988677766013427.)

 תגובת נתניהו

עוד קודם שהחל גל הביקורת הנוכחי על נתניהו וממשלתו ניסה נתניהו לעצור את הסחף בעמדת הממשל כלפי ישראל באמצעות החלטת ממשלה (18.02.2024): "ישראל", כך נקבע, "דוחה על הסף תכתיבים בינלאומיים בעניין הסדר הקבע עם הפלסטינים. הסדר כזה יושג אך ורק במשא ומתן ישיר בין הצדדים, ללא תנאים מוקדמים. ישראל תוסיף להתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. הכרה כזאת, בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר, תעניק פרס עצום לטרור, פרס שלא היה כדוגמתו, ותמנע כל הסדר עתידי לשלום".

בטקס סיום קורס קצינים, 7 במרץ 2024, הדגיש נתניהו מוטיב זה: "היום אני רוצה לומר לכם במילים ברורות: צה"ל ימשיך לפעול מול כל גדודי החמאס בכל רחבי הרצועה – וזה כולל את רפיח, המעוז האחרון של החמאס. מי שאומר לנו לא לפעול ברפיח, אומר לנו להפסיד במלחמה – וזה לא יקרה. וכן, יש לחץ בינלאומי. יש לחץ בינלאומי, והוא גובר. אבל דווקא כשהלחץ הבינלאומי גובר, אנחנו צריכים לצופף את השורות בינינו. אנחנו חייבים לעמוד יחד מול הניסיונות לעצור את המלחמה. אנחנו חייבים לדחות יחד את הניסיון הנואל להטיל על צה״ל את האחריות לפשעי החמאס" (משרד ראש הממשלה, 07.03.2024).

גולת הכותרת בתגובותיו של ראש הממשלה הייתה נאומו בפני ועידת איפא"ק. בדבריו בוועידה התמקד נתניהו בהעברת מסר ברור לממשל הנשיא ביידן: מדינת ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית. היא מוקירה ומעריכה את הסיוע שארצות הברית מעניקה לה, בייחוד בשעת משבר קשה כפי שישראל חווה בחודשים האחרונים. יחד עם זאת, ישראל נחושה לפעול למימוש האינטרסים החיוניים שלה, גם אם הדבר אינו תואם את עמדת הממשל (נאום נתניהו בוועידת איפא"ק, 12.03.2024).

ישראל, כך משתמע מדברי נתניהו, לוקחת בחשבון את האפשרות שהממשל יעכב, יצמצם ואף ימנע משלוחי נשק לישראל. עם זאת, הוא קובע חד-משמעית כי הצורך של ישראל בחימוש אמריקני לא יהיה מכשול בדרך לקידום מטרותיה: "אני מעריך מאוד את התמיכה שקיבלנו מהנשיא ביידן והממשל, ואני מקווה שהיא תמשיך", אומר נתניהו, "אך הרשו לי להיות ברור: ישראל תנצח במלחמה הזאת, לא משנה מה [יקרה]". (שם).

באורח קונקרטי, מדגיש נתניהו, מימוש הניצחון מחייב את ישראל לפעול להשמדת גדודי החמאס ברפיח ולשחרר את החטופים. ישראל נחושה לבצע זאת, למרות הלחצים המופעלים עליה במערכת הבינלאומית, ובעיקר מצד ארצות הברית. אם לא נעשה זאת, מבהיר נתניהו, החמאס יתארגן מחדש ויוכל לבצע שוב מתקפה דומה לזו של ה-7 באוקטובר: "זהו איום בלתי נסבל", מבהיר ראש הממשלה, "שאיננו יכולים להשלים עימו". (שם).

מבלי לאזכר את שמו של הנשיא הדגיש נתניהו כי ישראל תדאג לפינוי אזרחים מרפיח כדי שלא ייפגעו במלחמה: "נקטנו אמצעים", הוא קבע, "שאף צבא אחר לא נקט לאורך ההיסטוריה". אם ברצונכם לקבל אישור על כך, אמר נתניהו לנאספים, כדאי שתשמעו את חוות דעתו של מומחה נודע באקדמיה הצבאית בווסט פוינט, ג'ון ספנסר. (שם).

ארצות הברית, הבהיר נתניהו, מנהלת בפועל מדיניות נעדרת עקביות מול ישראל: מצד אחד היא קובעת שיש למדינת ישראל זכות להגן על עצמה, ומאידך גיסא היא מותחת ביקורת על ישראל כשזו יוצאת להגן על עצמה; מצד אחד היא מסכימה עם היעד שישראל הציבה לעצמה: חיסול החמאס, ומאידך גיסא היא מביעה התנגדות לצעדים שישראל נוקטת כדי לממש מטרה זו; מצד אחד ארצות הברית מביעה הבנה למצבה של ישראל הנאלצת להתמודד עם טרוריסטים המתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית, ומאידך גיסא היא מותחת עלינו ביקורת בשל מספר רב של נפגעים: "זו טעות וזה לא מוסרי לדרוש מישראל לעמוד בסטנדרט של הימנעות מפגיעה באזרחים ששום מדינה אחרת אינה נדרשת לעמוד בו". (שם).

מעבר לכך, נתניהו מצא לנכון להבהיר לממשל הנשיא ביידן כי איומים, סמויים וגלויים, מצד אנשי ממשל לפגוע במדינת ישראל אם לא תיענה לתביעות הממשל, לא ירתיעו את מדינת ישראל מהמשך הפעילות הצבאית בעזה עד להשגת היעד הנכסף: חיסול שלטון החמאס ברצועה ויצירת מצב שימנע איום נוסף של מתקפה על ישראל מכיוון הרצועה. על הפרק עמדו איומים להפסיק, או לפחות לעכב, משלוחי נשק לישראל. פקידים בכירים בממשל טרחו להדגיש כי חלק ממשלוחי הנשק נעשה תוך עקיפת הקונגרס ושימוש בסמכויות לשעת חירום שיש בידי הממשל. פקיד בכיר במערכת הביטחון בישראל הדגיש כי ישראל קיבלה מארצות הברית "כל מה שביקשה" (וושינגטון פוסט 12.03.2024).

"אני רוצה להבטיח", הדגיש ראש הממשלה, "אף אחד מהלחצים האלה לא יעצור אותנו. עצם עתידה של מדינת ישראל והישרדותה עומד על כף המאזניים. אין לנו ברירה פרט לניצחון מוחלט. הניצחון הזה נמצא בהישג יד". (נאום נתניהו בוועידת איאפ"ק, 12 במרץ 2024).

ולבסוף טרח נתניהו להבהיר כי לא יוכל לעבור לסדר היום על הניסיון הבוטה של ממשל ביידן להתערב בחיים הפוליטיים במדינת ישראל, ועל המאמצים לפגוע בו אישית ובמעמדו הפוליטי. כזכור, הנשיא קבע כי נתניהו "פוגע בישראל יותר ממה שהוא מועיל לה". בהיסטוריה של היחסים בין ישראל וארצות הברית לא זכורה התבטאות פומבית כה בוטה ומרחיקת לכת של נשיא אמריקני נגד ראש הממשלה נבחר במדינת ישראל. הנשיא לא הסתפק בכך, והבהיר את נכונותו לפנות אל העם בישראל, מעל לראשה של ממשלת ישראל והעומד בראשה, באמצעות נאום בכנסת. (ג'רוזלם פוסט, 10 במרץ 2024).

עוד קודם לכן, בשיחה אקראית עם סנטורים לאחר נאום לאומה בקונגרס, הבהיר הנשיא כי הוא אמר לנתניהו בלשון חד-משמעית כי שניהם יצטרכו להיפגש ל"שיחת הבהרות נוקבת" (come to Jesus meeting). לאחר שהובהר לנשיא כי שיחתו נקלטה בתקשורת הוא הביע שמחתו על כך: "אני חשוף למיקרופון", הוא אמר. "זה טוב. טוב מאוד". (The Guardian, March 8, 2024.).

בנאומו בוועידת איפא"ק ניסה נתניהו לגמול לממשל בדרך דומה – יצירת בידול בין הנשיא ובין העם האמריקני: "אני יודע", הוא קבע, "שהרוב המוחלט בעם האמריקני עומד לצידנו. אני יודע שהרוב המוחלט בקונגרס עומד לצידנו. אני יודע שאתם [אנשי איפא"ק] עומדים לצידנו. יש אנשים שיגרמו לכם להאמין שהעם בישראל מפולג. למעשה, יש אנשים שיגרמו לכם להאמין שיש את ראש הממשלה ואז יש את עם ישראל".  (נאום נתניהו בוועידת איאפ"ק, 12 במרץ 2024).

"האמת היא", הוסיף ראש הממשלה, "שעם ישראל תומך באופן גורף במדיניות שאני והממשלה בראשותי מתווים. הם תומכים באופן גורף בצורך בניצחון מוחלט, והם מתנגדים באופן גורף לרעיון של מדינה פלסטינית שנכפית עלינו. הייתה לנו הצבעה בכנסת, מדגיש נתניהו, 99 מחברי הכנסת תמכו בעמדה הזאת לעומת 9 מתנגדים".  (שם).

נתניהו קיבל תמיכה חד-משמעית לדבריו ממנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט הסנטור מיטץ מקקונל. מדינת העם היהודי, אמר הסנטור, ראויה לקבל את תמיכת הממשל בארצות הברית. הוא הגדיר כ"צבועה וגרוטסקית" (grotesque and hypocritical) את תביעת הממשל בארצות הברית ממדינות אחרות להימנע ממעורבות בחיים הפוליטיים של ארצות הברית, ובאותה נשימה לקרוא להפלת ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל; זוהי תופעה חסרת תקדים, הדגיש הסנטור. אל לה לארצות הברית להתייחס כך לבנות ברית דמוקרטיות שלה. מדיניותה של המפלגה הדמוקרטית אינה מכוונת נגד נתניהו, אלא נגד מדינת ישראל; ישראל אינה קולוניה אמריקנית. רק אזרחי ישראל הם שיקבעו מי ינהיג אותם; זוהי בסופו של דבר ההגדרה של דמוקרטיה וריבונות (https://www.youtube.com/watch?v=jLNjpLY3Jkc).

בישיבת הממשלה ב-17 במרץ מצא נתניהו לנכון להחריף עוד יותר את הביקורת כלפי ממשל הנשיא ביידן: "לידידינו בקהילייה הבינלאומית", פסק נתניהו, "אני אומר: הזיכרון שלכם קצר? כל כך מהר שכחתם את ה-7 באוקטובר 2023, את הטבח הנורא ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה? כל כך מהר אתם מוכנים לשלול מישראל את הזכות להגן על עצמה מפני מפלצות החמאס? כל כך מהר איבדתם את המצפון המוסרי שלכם? במקום ללחוץ על ישראל שנלחמת מלחמה שאין צודקת ממנה, נגד אויב שאין אכזר ממנו, תפנו את הלחצים שלכם נגד החמאס ונגד הפטרון שלה – איראן. הם אלה שמהווים סכנה לאזור ולעולם כולו. אנחנו בכל מקרה נעמוד מול הלחצים, ובעזרת השם נמשיך להילחם ביחד עד לניצחון המוחלט" (YNET, 17.03.2024).

ב-18 במרץ 2024 ניהל הנשיא ביידן שיחה ממושכת עם ראש הממשלה נתניהו. ככל שניתן להתרשם השיחה נשאה אופי ענייני, ונעדרו בה מאפיינים של התנגחות וביקורת פוגענית. כבר בדברי הפתיחה, להערכתנו לא במקרה, הבהיר הנשיא את מחויבותה של ארצות הברית לביטחונה של ישראל. (הבית הלבן, שיחת ביידן-נתניהו, 18.03.2024).

קרוב לוודאי שהדגשה זו באה לאחר הידיעות הרבות שנפוצו גם בישראל על כוונה ממשית של הממשל לצמצם, או לעכב, אספקת נשק לישראל. כמו כן חזר הנשיא והדגיש את זכותה של ישראל "לרדוף אחר החמאס". בהמשך השתמש הנשיא במינוח הרבה יותר קרוב לזה של ישראל: "אנו שותפים למטרתה של ישראל להביס את חמאס". בהמשך הוא חזר והדגיש את ההרג הרב ברצועה על רקע פעילותה הצבאית של ישראל: "בעימות הנוכחי", כך טען, נהרגו עד כה יותר אנשים מאשר בכל העימותים הקודמים ברצועה". (שם).

הנשיא התייחס כמובן לאפשרות של פעולה ישראלית ברפיח. הוא לא הביע התנגדות לפעולה כזו, אך הבהיר בצורה חד-משמעית את הצורך להבטיח את שלומם של האזרחים במקרה כזה באמצעות "תוכנית מגובשת ויציבה" (coherent and sustainable strategy). בסופו של דבר סוכם כי משלחת ישראלית של אנשי צבא, מודיעין וגורמי רווחה תבוא לוושינגטון במגמה לבחון דרכי פעולה אלטרנטיביות לאלה שגובשו על ידי ישראל ושתאפשרנה פגיעה ממוקדת באנשי חמאס ברפיח והבטחת מעבר הגבול בין מצרים והרצועה, מבלי שיהיה צורך בתמרון קרקעי רחב ממדים. (שם).

סיכום והמלצות

אין ספק כי באחרונה חלה הידרדרות באופי הדיאלוג המתנהל בין ישראל וארצות הברית. התבטאויות של ראשי הממשל חרגו במידה רבה מסוגיית העימות ברצועה ותביעות הממשל בהקשרה. הן לבשו אופי ברור של מאמץ מצד הממשל לערער את יציבותה של הממשלה הנוכחית בישראל, ובעיקר – של העומד בראשה. תופעה זו כשלעצמה אינה חדשה ביחסים בין שתי המדינות.

אולם עד כה, ככל הזכור לנו, גם בתקופות של מתיחות קשה בין ישראל וארצות הברית, הביקורת של הממשל נאמרה בדרך כלל ב"חדרים סגורים", מפי פקידי ממשל, והתמקדה בעיקר בהדגשה שישראל אינה מבינה את מצבה בזירה הבינלאומית ואת הסכנות החמורות העומדות בפניה אם תמשיך במדיניותה. הפעם, ההתנגחויות נעשות בפומבי בצורה בוטה וחד-משמעית ומוכוונות אישית לראש הממשלה, ומפי הדרגים הבכירים ביותר בממשל.

עד כה לא גלש העימות בין שתי המדינות לפסים של סנקציות אמריקניות על ישראל בתחום המדיני (למשל איום מפורש של הימנעות מהטלת וטו על הצעות החלטה המנוגדות לעמדתה של ישראל, ובתחום הצבאי – עיכוב, האטה או צמצום ההיקף של משלוחי נשק לישראל). הגם שאופציה כזו אינה נראית ריאלית בשלב זה היא נמצאת על סדר היום, ויש גורמים רבי כוח בממשל האמריקני שילחצו למימושה.

השיחה האחרונה שנערכה בין הנשיא ביידן וראש הממשלה נשאה אופי ענייני ומכובד לשני הצדדים. מגמה זו נוחה מאוד לישראל, ויש לקוות כי היא תימשך גם להבא. יש לקוות כי ההתדיינות בין אנשי צבא ישראלים ואמריקנים סביב העימות המלחמתי תתמסד ותימשך גם להבא, הגם שהיא טומנת בחובה ממדים של שחיקה כלשהי במעמדה הריבוני של מדינת ישראל. אנשי צבא אמריקנים יוכלו להבין, אל נכון, טוב יותר מאנשי ממשל אזרחיים את האילוצים והמגבלות העומדים בפני ישראל בעימות עם אויב כמו החמאס.

סיכומו של דבר, יש לחזור ולהדגיש, בעיקר מול מגמות מתלהמות בקרב חוגים שונים בארץ, כי לישראל אין שום אינטרס בהגברת המתיחות עם הממשל. להפך, יש לה אינטרס מובהק להרגיע את הרוחות. ישראל תצטרך להתרגל לשמוע התבטאויות רבות שאינן נוחות לה.

עליה לדעת להפריד בין העיקר והטפל ולהיות מודעת היטב לאילוצים המאתגרים העומדים בפני הממשל האמריקני בבואו לעצב את עמדותיו בהקשר של העימות המלחמתי ברצועה.

כל זמן שהתבטאויות אנשי הממשל אינן נושאות אופי חריג של מעורבות בוטה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל, וכל עוד הממשל נותן לישראל, בעיקרו של דבר, חופש פעולה בפעילותה הצבאית ברצועה, וכל זמן שדרישות הנשק של ישראל אינן נפגעות באורח משמעותי, ועיקר התמקדותו של הממשל היא בתחום ההומניטרי – מוטב לה לישראל לגלות סבלנות ולהימנע מתגובות נגד שלא תשרתנה את האינטרסים של ישראל.

* המחבר מודה לפרופ' קובי מיכאלי על הערותיו המלומדות לנייר זה.

בדברים לתקשורת הישראלית (14.3.2024) פנה מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס, במסר לציבור הישראלי שכלל קריאה לדרג המדיני להיות ראוי לצבא, ובמשתמע לחברה שאזרחיה מקריבים את המיטב שלהם במסגרת השירות הצבאי במלחמה, "לוודא שכולם נוטלים חלק" בנטל ועוד אמירות ברוח זו שיכולות להתפרש כביקורת על הדרג המדיני.

תא"ל גולדפוס לא מעד. לא הייתה זו שגיאה בתום לב, אלא התבטאות מחושבת שהוכנה מבעוד מועד, בנאום שטרח לכתוב ולשאת לפני מצלמות. תוכן נאומו הפתיע את מפקדיו, וגם את דובר צה"ל. כנראה היה ברור לו שלוּ עדכן אותם היה מקבל פקודה להימנע מלומר את הדברים. התרסתו כלפי הדרג המדיני היא בחזקת שיבוש חמור ביחסי דרג מדיני – דרג צבאי בישראל, שממילא משובשים זה מכבר.

דבריו של תא"ל גולדפוס, גם אם רבים יכולים להזדהות עם תוכנם ובעיקר בימים קשים אלו, הם מעשה שלא ייעשה במדינה דמוקרטית, שבה הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני ולכן חלות מגבלות גם על חופש הביטוי הפומבי שלו. בדמוקרטיות אחרות התרסה של קצין בכיר, מוכשר ככל שיהיה, הייתה מסתיימת בהדחתו המיידית של הקצין, לא רק מתפקידו כמפקד אוגדה אלא מהצבא.

התבטאותו גם פגעה ביכולתו לפקד על אנשיו, שחלקם אולי חושבים אחרת על הדרג המדיני. מה אם מפקד חטיבה הכפוף לו יפעל ברוח דומה? איזה תוקף מוסרי יהיה לגולדפוס בבואו לדון בפועלו של מי מפקודיו שינהג באופן דומה?

ההיסטוריה של מדינות דמוקרטיות רצופה באירועים דומים שטופלו בחומרה. כך למשל הגנרל מק-קריסטל, מפקד הכוחות האמריקאים באפגניסטן, הודח על ידי הנשיא אובמה (יוני 2010) בעקבות ריאיון עיתונאי שבו מתח ביקורת על מדיניות הנשיא בנוגע להגדלת הכוח האמריקאי בזירה. גם הגנרל מק-ארתור הודח על ידי הנשיא טרומן (אפריל 1951) כשחלק בפומבי על סירוב הנשיא להשתמש בנשק גרעיני במלחמת קוריאה.

מקובל במדינות דמוקרטיות שאת השיח בין הדרגים מנהלים בחדרי דיונים סגורים. הדרג הצבאי מצופה להביע את דעתו המקצועית בפתיחות מלאה. אלא שהדרג המדיני הוא זה שקובע את המדיניות על בסיס מנעד רחב של שיקולים, שהם לעיתים מעבר לשיקולים הצבאיים. הדרג הצבאי חייב בציות מוחלט. חשוב להדגיש שמדובר בעיקרון יסודי ומהותי ביחסי דרג מדיני – דרג צבאי במדינה דמוקרטית.

למרות התשומות המקצועיות של הצבא בקבלת החלטות, המלחמה היא בסופו של דבר תופעה פוליטית, והדרג המדיני חייב לתבוע סמכות מקצועית עליונה בשם אחריותו העליונה. הצבא הוא דרג מבצע, וכך הוא צריך לראות עצמו. ביקורת פומבית של הדרג המבצע כלפי הדרג המדיני אינה מקובלת באף שלוחה ביצועית. הכרסום בנורמה בסיסית זאת מדאיג מאוד, גם אם הקצין הבכיר דיבר מדם ליבו וגם אם ביטא בדבריו תחושה של רבים בקרב הישראלים.

למעשה, התבטאותו זו של תא"ל גולדפוס היא המשך ישיר לשורה של חריגות ושיבושים ביחסי הדרגים בישראל. כך למשל, הדיווח על דיון שהתקיים בלשכת ראש הממשלה נפתלי בנט (24.5.2022) שבו ביקש ראש הממשלה לבחון את סיכול מנהיג החמאס ברצועת עזה. בהתייחסותו אמר הרמטכ"ל כוכבי: "אם אתה רוצה שאני אקדם תוכנית לחיסול סינואר, אתה צריך לשכנע אותי קודם שזה שווה את המלחמה שתיפתח בעקבות החיסול הזה, כי אני זה שאצטרך להסביר אחר כך לחיילים וגם להורים השכולים". דרג מדיני אינו צריך לשכנע את הדרג הצבאי מכיוון שמדובר ב"דיאלוג לא שוויוני" כפי שהגדיר אליוט כהן, אחד מחוקרי צבא-חברה הבולטים בעולם. הדרג הצבאי אומר את דברו, מציג את המשמעויות הצבאיות והאחרות להבנתו המקצועית בהתייחס לדרישות הדרג המדיני או מטרותיו, והדרג המדיני מקשיב ומנחה.

בחולשתו מול הרמטכ"ל, ראש הממשלה נסוג מכוונתו מבלי שקרא את הרמטכ"ל לסדר. לא הייתה זו חולשה אישית בלבד, אלא ביטוי לחולשה המובנית של הדרג המדיני מול זה הצבאי. דרג מדיני אינו צריך לשכנע את הדרג הצבאי אלא להנחותו. נכון יהיה שההנחיה תהיה תמיד תוצר של שיח פתוח בין הדרגים ותהליכי למידה משותפים, אך מקור הסמכות וההנחיה הוא לעולם הדרג המדיני הנבחר. אמירת הרמטכ"ל כוכבי מעידה על העדר הפנמת הסדר הנכון והעמדת הדרג הצבאי כשווה לדרג המדיני, אם לא כעליון לו, ובמובן זה הגיונה זהה להגיון אמירותיו של תא"ל גולדפוס, שלא נאמרו בחלל ריק. הדרג הצבאי מזהה את חולשת הדרג המדיני ואת רפיונו ולכן מרשה לעצמו להתבטא ולהתנהל באופן שאינו הולם את יסודות הדמוקרטיה בישראל.

את חולשת הדרג המדיני מזהים גם ידידינו בארצות הברית המקיימים קשרי עבודה קרובים ועמוקים עם מערכת הביטחון בישראל. אחד מהביטויים הבולטים לאופן שבו מפרש הממשל האמריקאי את מאזן הכוחות וההשפעה בין הדרגים הוא בדרישתו המתריסה של מזכיר המדינה בלינקן להיפגש בארבע עיניים עם הרמטכ"ל, רב אלוף הרצי הלוי. וצדק ראש הממשלה לא התיר פגישה כזו.

חולשת הדרג המדיני באה לידי ביטוי גם בכל הנוגע לתשתית הידע ההכרחית והנחוצה לצורך התמודדות עם מצבים ביטחוניים מורכבים. הצבא נהנה מתמיכה ציבורית רחבה ומאמון רחב של הציבור, בהשוואה לרמת אמון ציבורית נמוכה מאוד בדרג הפוליטי, ולכן חש בטוח לנהוג באופן שבו הוא נוהג. במובן זה, חשוב שלא להסיר אחריות מהדרג המדיני לדורותיו בעשורים האחרונים. ההחלטה לכוף את ראשו בפני הדרג הצבאי היא החלטה מדעת, ובאה לידי ביטוי בקושי לאתגר את החשיבה הצבאית ובעיקר בקושי לכפות על הדרג הצבאי לעשות את מה שהדרג המדיני מגדיר כנכון לעשות.

חולשתו זו באה לידי ביטוי גם בהעדר מעורבות עמוקה ואמיתית שלו בבניין הכוח של צה"ל, ומכאן גם בתפיסת הפעלת הכוח שלו, כמו גם ביכולת לאתגר את הערכת המודיעין המוצגת לו על ידי הצבא. כך לדוגמה, ספק אם לדרג המדיני ישנם הכלים המתאימים לאתגר את תרחיש הייחוס המוצג לו על ידי הצבא כבסיס לדיוני בניין הכוח והפעלתו.

יתרה מזאת, החשיבה הצבאית יכולה גם לבסס עיוותים בהקשרים שבהם אין לצבא כל ערך מוסף. לדרג המדיני צריכה להיות אחריות ומעורבות בכל הנוגע לתוכניות ולמבנה הצבא בשל ההשלכות הרוחביות המשמעותיות שלהם על מנעד רחב של היבטים שמשפיעים על המדינה, על החברה, על הכלכלה ועל היחסים הבינלאומיים. אלא שבמקום שבו הדרג המדיני יוצר ריק הוא מתמלא במהירות על ידי הצבא, שרואה עצמו כמחויב להתייחס למנעד הרחב ביותר של כל נושא. כך למשל, התוכנית הרב-שנתית לבניין הכוח "תנופה" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, ושביטאה שינויים מהותיים במבנה צה"ל ובתפיסת הפעלתו, אושרה על ידי ראש הממשלה בנט בדיון קצר ולא מעמיק, אף על פי שמשמעויותיה היו מרחיקות לכת.

בחירתו של הדרג המדיני שלא להגיב במהירות ובנחישות לדבריו של תא"ל גולדפוס תורמת להנצחת העיוות והשיבוש הקיימים ביחסי הדרגים ובמהות הכפיפות המוחלטת של הדרג הצבאי לדרג המדיני. היו שהתייחסו לדבריו של תא"ל גולדפוס בסלחנות לאור הטענה המוזרה משהו שמדובר בקצין אמיץ ללא חת, מפקד מוכשר המחרף את נפשו, ולנוכח העובדה שמדובר "בימים לא רגילים", בזמן מלחמה. טיעונים אלו בעייתיים ומזיקים לתיקון השיבוש. ייעודו של הצבא הוא להילחם, ומלחמה היא מה שהצבא מתכונן לו בשגרה, לכן מצופה ממפקדיו, בוודאי מהבכירים שביניהם, לגלות את המקצועיות העליונה ולהיצמד לאתיקה המקצועית המתחייבת דווקא בעיתות כאלו. גם כישוריו של הקצין ואומץ ליבו אינם טיעון שיכול להצדיק חריגה כל כך בוטה מכללי ההתנהגות המתחייבים ביחסי הדרגים.

שיבוש מעין זה מעצב מציאות שבה הדרג הצבאי עלול לראות עצמו עליון על הדרג המדיני וכמי שיכול, או אולי אפילו צריך, בצוק העיתים להגדרתו, לכפות את מרותו ואת דעתו על הדרג המדיני. יש מי שיראו בכך משום הגזמה, בעיקר מכיוון שהם יכולים מאוד להזדהות עם מה שאמר תא"ל גולדפוס ונכוחות דבריו בעת הייחודית הזו, בעיקר בשל אי-הערכה עמוקה לדרג המדיני ולעומד בראשו, אלא שהיום זה תא"ל גולדפוס שחולק על הדרג המדיני או מתריס נגדו בסוגיה זו ומחר יהיה זה קצין אחר שיתריס נגד דרג מדיני אחר בסוגיה אחרת.

הרמטכ"ל נזף בתא"ל גולדפוס על דבריו, והאחרון התנצל עליהם. בחריגות כאלה יש לטפל במלוא החומרה, כי אחרת נמצא את עצמנו כדמוקרטיה בסחרחרה, שבה הדרג הצבאי רואה את עצמו עליון ערכית ועניינית על דרג מדיני נבחר. היה זה פיטר פיבר, מחשובי חוקרי צבא-חברה בעולם, שאמר ש"במדינה דמוקרטית לדרג המדיני יש הזכות לטעות, והגורם היחיד שיכול להענישו על כך הוא הציבור בקלפי". צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, ולא צבא החינוך לישראל. הוא נתון למרות מוחלטת של הדרג המדיני, וככזה אין הוא יכול להיות בעמדת המטיף בשער כלפי הדרג המדיני.

המתח הגובר בין וושינגטון לירושלים, שגלש השבוע למסרים בוטים כלפי נתניהו מצד הנשיא, מעצים את האתגר להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל בעזה ומציף בפני הדרג המדיני את השאלה: האם ישנה דרך להשגת מטרות המלחמה בעזה מבלי להסלים את העימות עם ממשל ביידן ולאבד את תמיכת הבית הלבן?

התייצבות ביידן לצד ישראל בתחילת המלחמה תיזכר כאחד מרגעי השיא ביחסים המיוחדים בין המדינות. הזמן שחלף מאז, התמונות מעזה, המחלוקות סביב "היום שאחרי" והפוליטיקה הפנימית בארה"ב לקראת הבחירות לנשיאות – הפכו את היחסים למתוחים ורגישים.

ביידן אמנם מצהיר כי הוא ממשיך לתמוך במטרות שישראל הגדירה למלחמה, אך המשקולות שהוא מציב על רגליה הופכות את השגתן למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אלו הסוגיות השנויות במחלוקת:

פעולה ישראלית ברפיח

חטיבת חמאס ברפיח, על ארבעת גדודיה, מהווה חמישית מהכוח הצבאי של הארגון. בנוסף למשימותיה, היא אחראית גם על רצועת הגבול המחברת את עזה עם העולם החיצון. דרכה מתבצעות הברחות של אמל"ח, ציוד טכני וגם תנועות של פעילים ומפקדים. מחבלים מאזורים אחרים ברצועה מצאו במהלך הלחימה מקלט ברפיח. האם מישהו באמת חושב שניתן למוטט את שלטון חמאס ולפרק את יכולותיו הצבאיות ללא פעולה ברפיח?

הפחתה במספר הנפגעים הפלשתינים

ביידן מצפה שהלחימה תימשך תוך הפחתת היקף הנפגעים מקרב האוכלוסייה. הוא נסמך על נתוני משרד הבריאות של חמאס, שאמינותם אינה ברורה, ולא די לו בתוצאות שצה"ל מציג על היחס הנמוך מאוד בין לוחמי אויב ל"בלתי מעורבים", בין היתר הודות לפינוי האוכלוסייה ולאמצעי זהירות מחמירים. יש אומרים – מחמירים מדי.

האם הנטל כולו צריך להיות על כתפי ישראל? האם חשבו בוושינגטון לשכנע את מצרים לאפשר מקלט הומניטרי זמני ברפיח המצרית כדי להתיר את הפלונטר? בימים שבהם ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות מסייעות במיליארדי דולרים לכלכלה המצרית, אפשר היה לדון ברצינות גם באופציה זו.

הגדלת הסיוע ההומניטרי

דרישת ביידן להגדלת הסיוע ההומניטרי והיוזמות בקשר לכך (הצנחות, מזח ימי) מלמדות כי בממשל לא הפנימו שהבעיה אינה העברת הסיוע לרצועה אלא חלוקתו בתוכה. חמאס ישתלט על כל מה שיוכנס. הוא ישתמש בכך לאספקת לוחמיו (ולהגדלת אורך הנשימה ללחימה) ולחיזוק משילותו. הדרך למנוע זאת ממנו היא להגיש את הסיוע במקום שבו חמאס לא נגיש אליו, וגם את זאת ניתן היה להשיג על ידי הקמת מקלט הומניטרי ברפיח המצרית.

"רשות פלשתינית משופרת" בעזה

סוגיה נוספת שמעיבה על היחסים עם האמריקנים היא העמדה הישראלית ביחס להפקדתה של "רשות פלשתינית משופרת" בעזה. בממשל ביידן לא הפנימו את החשדנות הקיימת בציבור הישראלי ביחס לרשות ולבכיריה – בהווה או לשעברים למיניהם – ולגבי האפשרות לכונן בעיר שטופת הטרור ממשל פלשתיני שלא ישתף פעולה עם חמאס.

ההתעלמות בארה"ב מהיקף התמיכה של הציבור העזתי בחמאס, ומהיותו נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה, מובילה להערכה אופטימית ביחס ליכולת לחולל ברצועה שינוי עמוק באמצעות מודלים שלטוניים בחסות ערבית או בינלאומית במנותק מחמאס. כל עוד ייוותר בעזה גרעין חזק, מאורגן ומזוין של ארגון הטרור, הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה.

"אינטגרציה אזורית" ו"מדינה פלשתינית"

מעל הסוגיות מרחף צילה של המחלוקת בעניין החזון האמריקני – לכונן אינטגרציה אזורית שתכלול הסכמי שלום בין ישראל לסעודיה והקמת מדינה פלשתינית. המלחמה סיפקה לממשל ביידן הזדמנות לחולל סדר אזורי חדש. הנשיא גם זקוק לכך כקלף לקראת הבחירות, ואולם מנקודת מבטה של ישראל נורמליזציה עם סעודיה לא תפצה על אי־הכרעת חמאס.

דיבורים על "מדינה פלשתינית" לאחר טבח שמיני עצרת מהווים פרס לחמאס, וגם מבטאים חוסר הבנה של הסנטימנט בציבור הישראלי. מי שחושב שלאחר מאורעות אוקטובר תיטול ישראל סיכונים כמו אלה שנלקחו בעבר, אינו חי את המציאות בישראל.

בעיית השורש

שורש המחלוקת בין וושינגטון לירושלים נוגע למשמעות המלחמה, שהחזירה את ישראל להכרה כי היא עדיין נאבקת על קיומה. ממשל ביידן לא הפנים שבעבור ישראל הכרעת חמאס היא עניין בעל משמעות קיומית. אין זה דומה למלחמותיה של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, שהתנהלו אלפי מיילים משטחה אך מהוות בסיס להשוואה.

השחקנים באזורנו עוקבים אחר המתרחש. עמדתם והתנהלותם ביחס לישראל יושפעו מהתוצאות. ההרתעה שהתרסקה ב-7 באוקטובר לא תשוקם, אם לא יושגו כל המטרות שישראל הגדירה למלחמה. אחרת היא תועמד בפני איום קיומי, יגבר הפיתוי לתקוף אותה ומעמדה המדיני יינזק קשות. לכן מרחב התמרון שישראל יכולה להרשות לעצמה הוא מצומצם.

גישת הממשל משחקת לידי חמאס, שבינתיים מקבל בלי שום תשלום מצידו: עיכוב בפעולה ברפיח וסיוע הומניטרי מוגדל – תנאים שמקילים עליו בחידוש משילותו. הלחצים מצד וושינגטון דוחקים את ישראל למלחמת שחיקה והתשה, שמחיריה גבוהים וקשה לשלוט במשכה. הם אפילו מרחיקים את שאיפת ארה"ב לקדם עסקה לשחרור החטופים.

אז מה עלינו לעשות?

ראשית, להמשיך במאמצי ההסברה והשכנוע של גורמי הממשל ודעת הקהל האמריקנית, למרות הספקנות באשר לתוחלתם.

שנית, להגביר מאמצים בתחומים שלגביהם אין מחלוקת: סיכול ממוקד של בכירים בהנהגה בחו"ל, פשיטות על יעדים ברצועה שבהם נראים סימני חזרה של חמאס.

שלישית, קידום הקמת מקלטים הומניטריים ארעיים, ברפיח המצרית (בהסכמה מצרית) או בשטח הרצועה (כגון באזור דהנייה שליד רפיח), והאצת ההכנות לפעולה ברפיח.

ברוח דברי הנשיא ביידן, בנאום שנשא לאחר הטבח: "המטרה המרכזית של חמאס היא להשמיד את מדינת ישראל ולרצוח את העם היהודי. לישראל זכות מלאה להגן על עצמה, יש לה את הזכות וגם החובה להגיב להתקפות המרושעות של חמאס".

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.3.2024.

• הטענות למשבר הומניטרי מגבירות את אלומת הביקורת על ישראל מבלי שהן נוגעות בליבת הבעיה.
• נושא הסיוע ההומניטרי נקשר גם לסוגיית "היום שאחרי" ומכביד על ישראל בכל הנוגע להמשך ניהול המערכה, בדגש לגבי ההיערכות למבצע צבאי ברפיח, שהוא תנאי הכרחי למימוש מטרות המלחמה ולסיומה.
• הדרך לאפשר לסיוע ההומניטרי להגיע לכתובת הנכונה עוברת דרך השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס בכל הרצועה ומחייבת שליטה ישראלית במרחב, שגם תבהיר לאוכלוסייה שתם עידן חמאס ברצועת עזה.
• במציאות שנוצרה נראה שהחלופה הסבירה, הרלוונטית והיעילה היחידה היא כינון ממשל צבאי ישראלי זמני בצפון הרצועה בשלב ראשון, ובהמשך ובהתאם להתפתחות הנסיבות גם במרחב מחנות המרכז וח'אן יונס.
• להקמת ממשל צבאי שלוש מטרות עיקריות וחשובות: הראשונה, הגשת סיוע הומניטרי בהיקף הנדרש לאוכלוסייה האזרחית שלא באמצעות אונר"א או חמאס ומניעת ההשתלטות של חמאס על הסיוע הזה או בזיזתו על ידי ההמון. המטרה השנייה היא החלשת חמאס ואיתות ברור לאוכלוסייה שחמאס כבר איננו חלופה שלטונית ליום שאחרי המלחמה. המטרה השלישית היא הכנת השטח והתנאים לכניסת מנהלת בינלאומית-אזורית שתקבל את האחריות לניהול השטח והאוכלוסייה ולתחילת תהליך שיקום הרצועה, במקביל לחניכה ולהדרכה של מנהל אזרחי מקומי שאינו משויך לחמאס או מזוהה איתו.
• נכון יהיה לכרוך את המהלך בחזון רחב ורחוק יותר, כשראשית הצירים היא הקמת ארכיטקטורה אזורית חדשה, שתייצר לפלסטינים ולישראל מרחבי הזדמנויות חדשים.

האירוע שבו נמחצו למוות ונדרסו 118 פלסטינים (לפי דיווח משרד הבריאות הפלסטיני העזתי) בצפון רצועת עזה הינו חריג בכל הנוגע להיקף הנפגעים, אך בהחלט הוא עוד אחד מבין אירועים רבים שבהם משאיות הסיוע ההומניטרי נבזזות בדרום הרצועה וגם בצפונה על ידי חמאס או על ידי המון פלסטיני, והכול תוך גילויי אלימות קשה. האירוע מבליט את סוגיית הסיוע ההומניטרי, שהפכה לסלע מחלוקת מעיק בין ישראל לארה"ב ומזמינה לחצים וביקורת מצד הקהילה הבינלאומית ומדינות ערביות ידידותיות.

הדברים אינם נשארים רק בגדר לחצים מילוליים. נשיא ארצות הברית הודיע על הוראתו לצבא האמריקאי להקים מזח זמני שדרכו ניתן יהיה לספק סיוע הומניטרי לתושבי עזה. מאוחר יותר אף דווח שהממשל האמריקאי מצפה שישראל תספק את המעטפת הביטחונית להספקה ההומניטרית. במקביל הממשל האמריקאי ממשיך, יחד עם מדינות נוספות, להצניח מזון לתושבי עזה, הצנחה שגבתה את חייהם של חמישה פלסטינים שנמחצו תחת חבילות הסיוע. הטענות למשבר הומניטרי מגבירות את אלומת הביקורת על ישראל מבלי שהן נוגעות בליבת הבעיה. היקף הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועת עזה, וזה שאמור להיכנס ואינו נכנס בשל מגבלות אונר"א, עונה על צורכי האוכלוסייה, אלא שחלק גדול מסיוע זה נבזז על ידי חמאס הן לצריכה עצמית והן לצורך מכירת הסיוע לנזקקים במחירים מופקעים. זו הסיבה המרכזית להתנפלות של תושבי עזה על משאיות הסיוע, וזו גם הסיבה לאירוע שבו נהרגו פלסטינים במהלך ניסיון שכזה. הצנחת סיוע אינה מספקת את המענה, והבאת סיוע נוסף דרך הים, ללא מערך אבטחה שיספק צה"ל, שמשמעותו הינה רכיב של ממשל צבאי, לא תפתור את הבעיה הזו ומהווה יותר תרגיל ביחסי ציבור מאשר ניסיון לפתור את הבעיה באמת.

נושא הסיוע ההומניטרי נקשר גם לסוגיית "היום שאחרי" ומכביד על ישראל בכל הנוגע להמשך ניהול המערכה, בדגש לגבי ההיערכות למבצע צבאי ברפיח, שהוא תנאי הכרחי למימוש מטרות המלחמה ולסיומה. ניתן להניח שהעובדות ידועות למקבלי ההחלטות בארצות הברית ולגורמי הקהילה הבינלאומית, כשלכול ברור שהדרך לאפשר לסיוע ההומניטרי להגיע לכתובת הנכונה עוברת דרך השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס בכל הרצועה. הגשמת מטרה זו מחייבת שליטה ישראלית במרחב, שליטה שתבהיר לאוכלוסייה שתם עידן חמאס ברצועת עזה, מה שעשוי להוביל לשחיקת התמיכה העממית הרחבה בחמאס ואת הנהגת חמאס להבנה שאין כל עתיד ותוחלת להמשך קיומה כתנועה שלטונית.

בשטח הרצועה שמצפון לנחל עזה נותרה אוכלוסייה אזרחית בסדר גודל של בין 200 ל-300 אלף תושבים. כמה אלפים מהם מחבלים ואנשי המנגנונים של חמאס. צה"ל ממשיך להילחם במרחב הזה כדי להשמיד תשתיות טרור, להרוג מחבלים ולטהר את השטח מעל ומתחת לקרקע. למרות ההישגים הצבאיים במרחב, ולמרות חופש הפעולה המבצעי שיש לצה"ל והיכולות המודיעיניות המרשימות, חמאס ממשיך במאמציו לפעול צבאית, במתכונת של פעולות טרור וגרילה, ולשקם את אחיזתו האזרחית במרחב.

צה"ל עושה מאמצים רבים להעביר סיוע הומניטרי לצפון הרצועה, אולם חמאס ממשיך לשדוד משאיות סיוע וההמון העזתי ממשיך להתנפל ולבזוז. כל משאית סיוע או שיירה הופכת למוקד אנדרלמוסיה בלתי נשלטת ולאובדן חיי אדם. גם הצנחת סיוע מהאוויר אינה פותרת את בעיית החלוקה. בהצנחת הסיוע ארה"ב מאותתת על אי שביעות רצונה מההתנהלות הישראלית, ולכן ארה"ב פועלת מעל לראשה של ישראל ומצמצמת את מרחב הפעולה שלה. המסר המועבר לאוכלוסייה האזרחית ולחמאס הוא שהלחץ הבינלאומי על ישראל עשוי להבשיל לכדי הפסקת הלחימה טרם מימוש מטרותיה, שפירושה ניצחון חמאס.

מרחב האפשרויות לשיפור המציאות ההומניטרית הקיימת נותר מצומצם, בהעדר חלופות ישימות, והתוצאה היא פגיעה בלגיטימציה הבינלאומית של צה"ל להמשיך לפעול להשגת מטרות המלחמה. נדמה שרק שליטה ישראלית מלאה על חלוקת הסיוע תאפשר יציאה מהמלכוד הזה. במציאות שנוצרה נראה שהחלופה הסבירה, הרלוונטית והיעילה היחידה היא כינון ממשל צבאי ישראלי זמני בצפון הרצועה בשלב ראשון, ובהמשך ובהתאם להתפתחות הנסיבות גם במרחב מחנות המרכז וח'אן יונס. לישראל יש יכולת מבצעית וארגונית להקמת ממשל צבאי זמני שיקבל את האחריות לניהול השטח והאוכלוסייה. להקמת ממשל צבאי שלוש מטרות עיקריות וחשובות:

הראשונה, הגשת סיוע הומניטרי בהיקף הנדרש לאוכלוסייה האזרחית שלא באמצעות אונר"א או חמאס ומניעת ההשתלטות של חמאס על הסיוע הזה או בזיזתו על ידי ההמון. זאת בהתאם לנורמות של הדין הבינלאומי ולצד הגברת חופש הפעולה המבצעי של צה"ל להשגת מטרות המלחמה. המטרה השנייה היא החלשת חמאס, טיפול בשאריות יכולותיו השלטוניות והצבאיות במרחב ואיתות ברור לאוכלוסייה שחמאס כבר איננו חלופה שלטונית ליום שאחרי המלחמה. איתות כזה עשוי בהחלט לסדוק את שאריות התמיכה, הגדולות מאוד עדיין, בחמאס בקרב האוכלוסייה האזרחית ולהגביר את הלחץ על חמאס מבית. המטרה השלישית היא הכנת השטח והתנאים לכניסת מנהלת בינלאומית-אזורית שתקבל את האחריות לניהול השטח והאוכלוסייה ולתחילת תהליך שיקום הרצועה, במקביל לחניכה ולהדרכה של מנהל אזרחי מקומי שאינו משויך לחמאס או מזוהה איתו.

צפון הרצועה יכול להיות המרחב הראשון. היקף האוכלוסייה הקטן יחסית, והחולשה הצבאית של חמאס במרחב, מייצרים תשתית נוחה יחסית להקמת ממשל צבאי. מתפ"ש ערוך להקמת ממשל צבאי ויֵדע כיצד לעשות את המלאכה. ממשל צבאי, להבדיל ממנהל אזרחי, מנוהל על ידי מפקד צבאי בגיבוי כוחות צבא. המפקד הצבאי בסיוע גורמים מקצועיים של המתפ"ש יֵדעו למצוא את הנתיבים לגורמים רלוונטיים בקרב האוכלוסייה האזרחית כדי להפעיל באמצעותם או יחד איתם את מנגנוני הסיוע האזרחי. הכוח הצבאי במרחב יאבטח את הפעילות ההומניטרית ויאפשר אופטימיזציה שלה. במקביל יפעל הכוח הצבאי לפירוק יתרת התשתיות השלטוניות והצבאיות של חמאס במרחב ויסייע לביסוס שגרת חיים בטוחה יותר.

חשוב והכרחי שישראל תבהיר כי מדובר בממשל צבאי זמני ותלווה את המהלך בפעילות הסברתית ותודעתית אל מול כל קהלי היעד הרלוונטיים (קהילה בינלאומית, האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה, הציבור בישראל והמדינות הערביות). במקביל, ישראל צריכה לפעול בתיאום הדוק עם הממשל האמריקאי ועם המדינות הערביות החשובות במרחב, לתיעול מאמצי הסיוע וריכוזם באמצעות הממשל הצבאי ולהכנת התשתית הנדרשת להקמת מנהלת בינלאומית-אזורית. זו תקבל לידיה, בסיום המלחמה, את האחריות לניהול רצועת עזה והתושבים ולהובלת תהליך השיקום של הרצועה לצד הכשרת מנהלת מקומית שאליה תועברנה סמכויות באופן הדרגתי ואחראי, עד לעצמאות תפקודית. ישראל חייבת לשכנע את שותפותיה שמדובר במהלך זמני הכרחי ולהבהיר כיצד המהלך המוצע מתחבר לתוכנית "היום שאחרי" ברצועת עזה, ובזירה הפלסטינית בכלל.

נכון יהיה לכרוך את המהלך בחזון רחב ורחוק יותר, כשראשית הצירים היא הקמת ארכיטקטורה אזורית חדשה על בסיס תהליכי הנורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערביות במרחב, בדגש על ערב הסעודית. ישראל צריכה לשכנע שארכיטקטורה אזורית חדשה תייצר לפלסטינים ולישראל מרחבי הזדמנויות חדשים, כאלו שאינם קיימים ואינם יכולים להיווצר במישור הבילטרלי הישראלי-פלסטיני, שמיצה את עצמו זה מכבר.

הארכיטקטורה האזורית צריכה לספק את המעטפת לשינוי העמוק הנדרש בצד הפלסטיני, ובכלל זה פירוק הכוחות החמושים של הרשות ביהודה ושומרון והותרת יכולת לשיטור ולניהול הסדר הציבורי בלבד; הפסקת תשלומים למחבלים בבתי הכלא ולבני משפחותיהם, הפסקת ההסתה בתוכניות הלימודים והחלפת המנהיגות המושחתת במנהיגות אזרחית אחרת. זאת במקביל להקמת מערכת אזרחית ברצועת עזה, כשני תהליכים מקבילים תחת שליטה ביטחונית מוחלטת של צה"ל ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הימנעות מקבלי ההחלטות בישראל לדון בחלופת הממשל הצבאי, לא כל שכן לקדמו, מעכבת את השגת מטרות המלחמה, מאיצה את המשך הפגיעה בלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה ומצמצמת את הסיכוי לשינוי הארכיטקטורה האזורית. המשך המצב הקיים יגרום להגברת החיכוך עם הממשל האמריקני ולחזרה על אירועים קשים במהלך ביזת משאיות סיוע תוך סיכון חיים. בסופו של דבר, בין אם כתוצאה מלחץ אמריקאי לאבטחת הסיוע ההומניטרי שיגיע דרך הים ובין אם כתוצאה מהחרפה נוספת במציאות ההומניטרית, נגיע לאותו מקום שלא ביוזמתנו ולאחר מחיר כבד שנגבה מאיתנו. לכן, ובהעדר חלופות רלוונטיות אחרות, נכון והכרחי לעצב את המציאות ביוזמתנו ולבחור בחלופה המתחייבת בעת הזו.