רק מיטוט שלטון חמאס והכרעתו הצבאית יביאו לצמיחתם של כוחות פוליטיים חדשים ברצועה

ניתוח מדוקדק של מלחמות העבר יצביע על הקושי שעמד בפני מנהיגי המדינות לשרטט מראש את תמונת היום שאחרי. לאופן בו התפתחה המלחמה בפועל – הייתה השפעה מכרעת על כך, הרבה יותר מאשר לרצונם של המנהיגים ולתכניות שהותוו לפיו.

גם בחלוף חמישה עשורים, עדיין מתקיים ויכוח ער על מטרותיו של סאדאת במלחמת יום כיפור. קיימת נטייה לנסח את מטרות המלחמה ההיא לפי התוצאות המדיניות שנקבעו בועידת קמפ דויד. ואולם, לאמיתו של דבר הנשיא סאדאת נכשל בנסיונו להשיג בדרך צבאית את המטרה העיקרית – השבת כל סיני לריבונותה של מצרים. זה התאפשר בדרך מדינית רק שנים לאחר המלחמה ורק לאחר לחץ כבד שהופעל מצד ארה״ב על מצרים וישראל.

גם במבצע סיני ב-1956, הידוע כמלחמת סואץ, קווי הגבול בסוף המלחמה נקבעו על ידי לחץ בין-לאומי, ללא קשר למטרות המלחמה המקוריות של ישראל ובנות בריתה. במלחמת ששת הימים לא הייתה לישראל מטרה ברורה לכבוש שטחים כה נרחבים, אותם כבשה לבסוף במלחמת בזק, אך האופן שבה התפתחה המלחמה וסיומה המהיר וההחלטי אפשרו לה להחזיק בשטחים שכבשה מבלי שגיבשה מראש תכנית אסטרטגית כללית להחזקת שטחים אלו ולסיפוח חלק מהם.

ובחזרה למלחמה בעזה – רק מיטוט שלטון חמאס והכרעתו הצבאית יביאו לצמיחתם של כוחות פוליטיים חדשים ברצועה ובזירה הפלסטינית בכלל. או אז יועלו גם פתרונות יצירתיים ל״יום שאחרי״, כאלה שלא היו קיימים לפני כן. סילוק חמאס כריבון בעזה, יספק הזדמנות לכוחות פוליטיים חלופיים, ואף אולי מתונים יותר, להרים ראש.

בינתיים, נכון יהיה לשרטט ולדון במגוון תרחישים אפשריים ל״יום שאחרי״ ולא להתמקד בתרחיש אחד אפשרי. רק מתוך אותו ריק וכאוס שלאחר מיטוט חמאס, תוכל לצמוח תקווה לסדר יום חדש ברצועה.

בשלב זה לישראל קל יותר להגדיר מה היא לא רוצה בעזה, ואין לזלזל בהגדרה זו שמתוכה יכולים הן בדרג הצבאי והן במערך המדיני לגזור לפחות חלק ממשימותיהם: עזה מפורזת ביטחונית, בלי שלטון חמאס, בלי שלטון רש"פ, ללא כיבוש ישראלי, וללא אחריות ישראלית על ההיבטים האזרחיים.

על ישראל לנקוט גישה אחראית שיש בה גמישות – מהסוג שתאפשר לישראל להתאים את המדיניות באופן דינאמי למציאות המתהווה, לצד חתירה בלתי מתפשרת לעיצובה בהתאם לאינטרסים החיוניים לה. לפי שעה, המשימה העיקרית היא עדיין להמשיך במלחמה עד למיטוט שלטון חמאס. זה המפתח לעתיד אחר במזרח התיכון וזו נקודת המוצא לכל דיון שהוא על היום שאחרי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 15.1.2024.




היהלום שבכתר: אם ישראל לא תכבוש את היעד הזה בעזה, חמאס ניצח

המלחמה שלנו על הבית מתנהלת במספר מישורים. המישור הצבאי הוא ללא ספק החשוב והבסיסי ביותר. הקרב הפיזי הוא שיכריע את השטח, אולם הקרב על התודעה חשוב לא פחות. גם ללא התמיכה של העולם נמשיך לעמוד איתנים אל מול התופת. גם ללא הליטוף הבינלאומי נמשיך לחתור להשבת החטופים, וגם ללא הדמעות של המוני אזרחי העולם נמשיך בצדקת דרכנו. כי היא כל כך צודקת.

אך הקרב על תודעת העולם המוסלמי לא אבוד, ולא בלתי ניתן לניצחון כפי שנראה אולי לכאורה. העולם המוסלמי והערבי כמעט אינו נחשף למידע שמעמת אותו עם הנרטיב הישראלי. ממשלות ערב, שחתמו עם מדינת ישראל על הסכמי שלום, מסננות בעבור הציבור שלהן את המסרים שאליו הוא נחשף, והגיע הזמן לשנות את המצב הזה. זו לא נאיביות וזו לא משאלת לב בלבד. זה לחלוטין בר־ביצוע.

למה זה חשוב? מדובר בנתח משמעותי מהעולם, שיש לו השפעה משמעותית על השיח העולמי, על ארגונים בינלאומיים, על היכולת לרתום דעת קהל המונית בקמפוסים שונים וברחבי אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. יתרה מזאת, זו השכונה שלנו, והגם שעלינו להבין שהיא קשוחה ולהיערך בהתאם, לא כדאי להיכנע מראש לתבוסתנות בכל הנוגע לנגיעה בלבם של ההמונים בשכונה.

כמה עקרונות יסוד מחזקים את הסברה שלפיה במאמץ נכון, היעד ניתן להשגה.

ראשית, התרבות הערבית מושתתת לא מעט על מרכיב הרגש ופחות על מרכיב הרציונל והשכלתנות. לא מדובר באמירה אבסולוטית כמובן, אך מרכיב הרגש נושא משקל משמעותי ביותר. כל מאמץ לשתף את הנרטיב הישראלי עם העולם הערבי והמוסלמי חייב להיות מושתת ברובו, אם לא כולו, על רגש. והאם בזוועות שבוצעו ב־7 באוקטובר חסר מה שיקרע את הלב? האם אין במעשים כדי לטלטל את הנשמה האנושית? האם עדויות החטופים ובעיקר החטופות ששבו מהתופת אינן מספיקות כדי להעתיק את הנשימה?

אם נניח לרגע את הציניות בצד, נבין שהמסרים הללו, שלנו נראים ברורים מאליהם, פשוט אינם מגיעים לציבור הערבי והמוסלמי כמעט בכלל. חשוב להפנים את זה, ולהפסיק להכריז על תבוסה מראש, כי "גם אם הם יידעו הם יפסלו, או ישמחו לאיד או יתעלמו".

חלקם אכן ישמחו לאיד. חלקם, בעזה, אף נטלו חלק בקרנבל הזוועות. אך חלק גדול מאוד מהעולם הערבי פשוט אינו יודע ואינו חשוף למה שקרה וממשיך להיות מנת חלקם של החטופים שלנו ברצועת עזה. ואת האמת הזו חובתנו להעמיד אל מול עיניהם, בשיתוף עם הממשלות ובעזרת ארה"ב.

מדוע? וזה מביא אותי לנקודה השנייה שיש להביא בחשבון בכל הנוגע לעולם הערבי והמוסלמי. ישנם נושאים שהם בבחינת "חראם" – אסורים בתכלית האיסור על פי דת האסלאם והמסורת הערבית. אחד הנושאים הללו, ואולי הרגיש ביותר, הוא פגיעה מינית. העובדה שלפיה ניתנו היתרים דתיים למחבלים הארורים לבצע מעשי אונס ואף אונס קבוצתי, לא רק שאינה מתקבלת על הדעת בקרבנו ובקרב העולם המערבי – גם בקרב רבים בעולם המוסלמי מדובר במעשה מזעזע שמכתים את דת האסלאם.

חובתנו להציף את הנושא, על כל מורכבויותיו, על כל פרטיו, על כל הקושי שכרוך בכך, שוב ושוב, ולהילחם על כך שהמעשים המזעזעים, הבלתי אנושיים, הנבזיים הללו יהיו לנגד עיניהם של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם. ארה"ב מחזיקה במנופים רבים אל מול מדינות ערב, ולכן יש בכוחה לדרוש שאמצעי התקשורת ישדרו את המעשים.

השקעה אסטרטגית

לא ייתכן שאנו מקבלים כעובדה מוגמרת את המציאות שלפיה ממשלות ערב מונעות מהציבור שלהן את הסבל של עמנו. לא עוד. מספיק ודי! יש כאן אלמנט של כבוד, כבוד גורר כבוד, ולכן עלינו להעמיד את הנושא כתנאי לשיתוף פעולה. יש די נושאים שבהם גם אנו נדרשים לתת, בין שמדובר בכוחות צבאיים רבים יותר מהמתאפשר בסיני על פי הסכם השלום עם מצרים, ובין שמדובר בסיוע הומניטרי לרצועת עזה. מדובר בתנאי שיש בצדו חשיבות עליונה, שכן התודעה תשתנה לאורו.

כמי שעוסקת במשך שנים ארוכות במרכיבים שונים של הסברה למען מדינת ישראל, אני קוראת לגיוס משאבים משמעותי ומסיבי לצורך יצירת קמפיין הסברה עולמי שמיועד לדור הצעיר, ובכלל זה הדור הצעיר הערבי והמוסלמי. מדובר בהשקעה אסטרטגית מחויבת מציאות, וזו תקפל בתוכה את מיטב הטכנולוגיה שתתגבר על החולשה המספרית שהיא מנת חלקנו.

אין לנו פריווילגיה להבליג על קיומה של מלחמת הסתה מטורפת כנגד העם היהודי על ידי מכונות רעל ממומנות היטב. אסור לנו להעלים עין מתוכניות הלימוד הנוראיות שמנציחות את השנאה כלפינו ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ובירדן. שלא לומר בשאר מדינות ערב, הגם שאלו כבר החלו לשפר את המסרים בתמורה לתמריצים מצד הזירה הבינלאומית, ובעיקר האמריקאית.

מדובר בצעד שישרת היטב גם את הממשלות הערביות המתונות, שכן ההסתה נגד ישראל תמיד הייתה חרב פיפיות כנגד המשטרים עצמם, והרי ברור שעמידה לצד ישראל ונגד הטרור והאסלאם הקיצוני היא אינטרס ברור גם עבורם.

7 באוקטובר העמיד את מדינת ישראל והעם היהודי בפני מציאות קשה, כואבת ומטלטלת. אירועי השבת השחורה טלטלו אותנו משנתנו העמוקה ומהמחלוקות שרבים מאיתנו היו עסוקים בהן עד לאותו הרגע. האירועים מחייבים אותנו לנער את החשיבה, לשנות מודלים ישנים, ולשקול דפוסי פעולה שייתכן ונראו עד כה כלא אפשריים. מי שמוכן להצטרף למאמץ האדיר הזה לביצוע מהפיכה תודעתית – זה צו השעה.

פורסם במעריב, בתאריך 12.1.2024.




ביידן חייב להבין: בלי ניצחון מובהק על חמאס לא ניתן יהיה לחולל שום שינוי באזור

ההודעות שיצאו מהבית הלבן, ולפיהן ארה"ב אינה תומכת בשלב זה בהפסקת אש בעזה, לא שינו את הרושם הקשה שהותיר ביקורו של שר החוץ אנתוני בלינקן בישראל. כך גם הניסיון להחזיר לסדר היום את שיח הנורמליזציה עם סעודיה.

ממשל ביידן מבין היטב את חשיבות השגתו של ניצחון מובהק על חמאס בעזה. הוא היה רוצה שישראל תגיע לכך במהירות. ואולם, דרישותיו מניחות משקולת כבדה על רגליה ומאריכות את הדרך לכך.

הלחצים מצד וושינגטון להפחית את עצימות הלחימה, להגדיל משמעותית את היקף הסיוע ההומניטרי (בידיעה שחלקו הגדול מגיע לחמאס) ולהתניע בשיתוף האו"ם(!) תהליך שיאפשר את החזרתם של תושבי צפון הרצועה אל בתיהם, מעצימים את האתגרים המבצעיים לכוחותינו. הם גם מספקים חיזוק מורלי לחמאס ומבססים אצל מנהיגיו את התקווה שיוכלו לגרור את ישראל למלחמת התשה שתסתיים ב"הסדרה". ולא רק זאת: דרישות הממשל פוגעות גם במאמצים לשחרור החטופים. הן מפחיתות את הלחצים על חמאס ומאפשרות לו להקשיח את עמדותיו.

אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח "האינטגרציה האזורית" את מנהרות חמאס. גם לא את אמצעי הלחימה הרבים או את סדר הכוחות הצבאי הגדול שנותרו בשטח. הפגיעה שישראל הסבה לחמאס עד כה היא כואבת אבל לא אנושה. לאחר אירועי 7 באוקטובר לא ניתן להסתפק בכך.גם אם יידרש זמן ממושך להשגת המטרות – אין להתפשר על כך. אפילו מי שמתקשה להגדיר את עזה כ"מדינת חמאס", מבין שכל עוד יימצא בה גרעין חזק, מאורגן ומזוין של ארגון הטרור – הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ועל פיו יישק דבר.

בירושלים יידרשו להמשיך לתמרן בין הרצון לשמר את תמיכת ממשל ביידן וסיועו (שעליהם ראוי להוקירו) לבין היענות לדרישותיו המגבילות.

לא יהיה נכון לאפשר את חזרת תושבי צפון הרצועה לבתיהם בטרם הושמדה רשת המנהרות שמתחתם. אם כך יקרה, ישוב אזור זה וישמש בסיס טרור נגדנו. זהו גם מנוף לחץ על חמאס בסוגיית החטופים.

אשר לסאגת הסיוע ההומניטרי, עוד לא מאוחר לקבוע בתוך הרצועה אזור "דה־אסקלציה" שבו, ורק בו, ניתן יהיה לקלוט ולהגיש סיוע כזה. נכון לגנוז את רעיון פתיחתו של "מעבר ארז", שרק יחזק את אחריותה של ישראל ויגביר את הלחצים עליה.המלאכה לא תהיה שלמה בלי לטפל באזור רפיח. אם תימשך זרימה חופשית של אמל"ח מסיני לרצועת עזה, לא יהיה פירוז ביטחוני ולא יהיה ערך למאמצי האיתור של האמל"ח שבתוך הרצועה. כל ההסדרים האחרים נחלו כישלון חרוץ. אין לסמוך עליהם.

ישראל חייבת לסיים את המלחמה הזו עם ניצחון מובהק. חשוב להעמיק את ההבנה בוושינגטון כי זהו תנאי לכל יוזמה שמבקשת לשנות את המציאות האזורית. זהו אינטרס לא רק של ישראל ומרבית שכנותיה, אלא גם של ארה"ב במאבקה על הסדר העולמי החדש.

על רקע הדיווחים על הצעות חדשות לעסקת חילופין, כדאי להקשיב לעמדות הפומביות, כמו זו שמיוחסת לבכיר חמאס אוסאמה חמדאן, השולל את אופציית הגליית בכירי חמאס מהרצועה ומציב כתנאי לכל עסקה את סיום המלחמה.

קשה להניח שחמאס במצבו הנוכחי יסתפק ב"הפסקת המלחמה וכולם תמורת כולם". סביר יותר שהוא ינסה לסחוט התחייבויות לא רק ליציאת צה"ל מכל הרצועה ולהימנעות מחיסולים אלא גם לשיקום הרצועה. כך הוא יוכל להגיע לסיום כשבאמתחתו התקפת פתע מוצלחת, שרידות מול ישראל, שחרור אסירים ומנגנון לתיקון ההרס.

בישראל, כנראה, לא יסכימו להצעה שתשאיר את חמאס כגורם הכוח המרכזי, ללא פירוז ביטחוני ועם הגבלות על פעילות צה"ל. כדי לשנות את המצב חיוני להגביר את הלחץ על חמאס ועל קטאר בכל המישורים, ולדחוק אותם למציאות דומה לזו שהובילה לעסקה הקודמת.

תגובת חיזבאללה לחיסול בכיר חמאס סאלח אל־עארורי בדאחייה שבביירות היא העדות הטובה ביותר לאפקטיביות של הסיכולים הממוקדים. אפשר ללמוד ממנה עד כמה הארגון נלחץ בעקבות השימוש בכלי הזה.פגיעה בדרג המפקדים היא מרכיב חיוני במאבק. היא נועדה לשבש את הפיקוד והשליטה, להפריע להתנהלות האויב ולמימוש תוכניותיו, להוציא מהמגרש שחקנים יעילים ובעלי ניסיון, להרתיע את מי שפועלים נגדנו ולאותת למארחיהם, ולשבור את רוח האויב.חיסולו של אל־עארורי הנחית מכה מורלית על חמאס, גרם לפגיעה כואבת ביכולותיו וסיפק הוכחה לרצינות איומיה של ישראל לרדוף את מנהיגי הטרור בכל מקום שבו יימצאו. ביצוע החיסול בלב ביירות הבהיר שאין יותר אזורים "חסינים". הפעולות שבאו אחר כך לימדו כי לא היתה זו הצלחה חד־פעמית.

היכולות הללו, אשר אפשרו הגעה מדויקת ליעדים, אמורות להדיר כעת שינה מעיניהם של נסראללה והנייה. הן יחזקו את השפעת תמונות ההרס אשר מגיעות מתוככי רצועת עזה.

בחילופי המהלומות בין צה"ל לחיזבאללה יש דינמיקה של הסלמה. גם אם שני הצדדים לא רוצים בכך, זה יכול להוביל למלחמה. אין בכך כדי לומר שעלינו להבליג או למתן את תגובותינו, אלא שעלינו להיות מוכנים לאפשרות של התלקחות.

גם כאן זוהי מלחמת אין ברירה. חיזבאללה נכנס למלחמה לא לו. הוא ראה זאת כהזדמנות להכות בנו לצד חמאס, מתוך הנחה שהחברה הישראלית מפורקת וחלושה. שני הארגונים רואים כעת עם שקם כלביא, חברה מלוכדת וסולידרית שמתייצבת נגד מבקשי נפשה, צבא שהתעשת במהירות ושמפעיל מכונת מלחמה אימתנית, ועורף שמשדר איתנות ונחוש להמשיך עד לניצחון.

מתוך אימי הזוועות והכישלון של 7 באוקטובר נחשף גרעין הדנ"א שלנו, שבו שזורים יחד אמונה, גבורה ואחדות. זרם הסיפורים והעדויות על כך לא פוסק. את זאת רואים כעת גם אויבינו.

פורסם בישראל היום בתאריך 12.1.2024




רק כך אפשר להבטיח פירוז של הרצועה מנשק

המלחמה לא תמה! אנחנו אמנם מציינים את סיומם של שלושה חודשי לחימה אינטנסיביים, שבהם הושגו הישגים מבצעיים יפים, אך לפנינו עוד מלאכה רבה עד להשגת המטרות. עלינו לגלות נחישות, להמשיך לחזק ולתמוך בכוחות הפועלים בשטח ולא לעמוד עם סטופר ביד. עלינו לדבוק במטרות שנקבעו בלי להתפשר. צריך לִצְפּוֹת ערב ובוקר בסרטים מאירועי ה-7 באוקטובר ולזכור כי זוהי מלחמת אין-ברירה, שנכפתה עלינו והחלה בתנאי פתיחה קשים ביותר ודווקא משום כך אנחנו חייבים לסיים אותה בניצחון מובהק.

יש שורה של אתגרים ודילמות בנוגע להמשך:

א. ההתמודדות עם רשת המנהרות – איננו יכולים להרשות את קיומה של רשת המנהרות המפלצתית של חמאס, על כל תכולתה, ברצועת-עזה. מצד שני, המחיר על חשיפת הרשת הזו והשמדתה – הוא יקר. המשך המאמץ לטיפול שיטתי במנהרות, יאריך את הלחימה, יגבה מחירים נוספים מכוחותינו וגם יגביר את הלחץ המדיני על ישראל. כדי שלא להיכנס לסד של זמנים ועל מנת להפנות את הלחצים בעניין זה אל האויב, עלינו להבהיר שכל עוד יהיו מנהרות –מצב הלחימה יימשך. מרחב, שיש בו מנהרות, הוא "מרחב-מזוהם". יש להגדירו כ"אזור לחימה" ומי שיימצא בו ייחשב אויב ויטופל כך, ללא תלות בנוכחות פיסית של כוחות היבשה באזורים הללו (כגון על ידי תקיפה מהאוויר). כל זאת, עד לפירוק המנהרות, וללא הגבלת זמן.

תושבי עזה העיר וצפון הרצועה לא יוכלו לחזור לבתיהם (למה שנשאר מהם) כל עוד יש מתחתן מנהרות. מלבד התועלת שבכך להתמודדות עם המנהרות, יש להניח כי הדבר יגביר את הלחץ על חמאס.

ב. האתגר השני: רפיח וציר "פילדלפי"  – למדנו על בשרינו שלא ניתן למנוע הברחות אמל"ח לרצועת עזה בלי שליטה אפקטיבית על ציר פילדלפי ועל מעבר הגבול בין עזה למצרים. ההסתמכות על הסדרים אחרים בתחום הזה – נחלה כישלון חרוץ. כל עוד תימשך זרימה חופשית של אמל"ח מסיני לרצועת-עזה, לא ניתן יהיה להבטיח את פירוזה הביטחוני של הרצועה ולא יהיה ערך רב למאמצים שצה"ל והשב"כ ישקיעו באיתור והשמדת האמל"ח שבתוך הרצועה. לכן, נדרש חיץ אפקטיבי בין עזה למצרים, בפיקוח או בשליטה ישראלית.

אינני סבור שהמצרים יתנגדו לכך. ההיפך הוא הנכון. חיץ כזה ישרת גם את האינטרס של הביטחון הלאומי המצרי, למנוע הגעתם של מחבלי חמאס מעזה לשטח מצרים. כזכור, תנועת "האחים המוסלמים" היא היריב המר של השלטון המכהן וחמאס היא הקבוצה המזויינת החזקה ביותר של תנועה זו.  יתרה מכך, האינטרס המצרי הוא למנוע את הגעתם של אנשי חמאס אפילו לשטח סיני. בעבר הלא רחוק, הקשר בין גורמי חמאס מעזה לגורמי הג'יהאד העולמי בסיני, העצים את האיום הביטחוני כלפי הכוחות המצריים. בהנחה שניתן יהיה להגיע עם המצרים להבנות בסוגיה זו, עדיין  יידרש מענה לשני אתגרים מבצעיים: האחד נוגע לאופן בו ניתן יהיה לפעול צבאית במרחב רפיח שקלט לתוכו אלפים רבים של תושבים שפונו מצפון הרצועה. האתגר המבצעי השני קשור לשיטה שבה ניתן יהיה להגן בבטחה, לאורך זמן, על רצועת הגבול הצרה.

ג. האתגר השלישי: צמצום נזקי הסיוע ההומניטארי: רבות דובר על המחיר שישראל משלמת על הכנסתו של סיוע הומניטארי לרצועה. בהנחה שזהו תנאי בל יעבור לתמיכתה וסיועה של ארה"ב, עדיין ניתן להשפיע על כך שחמאס לא ייהנה מהרווחים הרבים שהוא מפיק מכך כיום.

  1. ראשית, עוד לא מאוחר להגדיר בתוך הרצועה אזור "דה-אסקלציה" שבו ורק בו ניתן יהיה לקבל ולהושיט סיוע הומניטארי. ישראל תוכל לאפשר לכל המעוניין בכך להכניס לאזור זה סיוע הומניטארי ולהזמין את תושבי הרצועה לבוא להנות מכך, בתוך גבולותיו של אזור זה.
  2. שנית, גם במתכונת הנוכחית – אין שום סיבה לאפשר לחמאס לשלוט בחלוקת הסיוע ובדרך זו לשמר את כוחה ואת שליטתה. על ישראל לפגוע בכל שוטר או פעיל אחר של חמאס שמשתלט על הסיוע ההומניטארי או מעורב בחלוקתו.

ובכלל בעניין הזה צריך לזכור: אי אפשר למוטט את הממשל אם משאירים את שוטריו להמשיך לאכוף את מרותו ולשלוט במשאבים שמיועדים לציבור. צריך לתקוף את מתקני המשטרה, בתי הסוהר וכל מי שפועל מטעם ממשל חמאס. אין לחשוש מחוסר הסדר היווצר בשל כך. זו הדרך היחידה שתביא למיטוט אמיתי (ולא למראית עין)  של הממשל.

החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס

הלחץ הצבאי הוא הדרך היחידה שבה ניתן יהיה לקדם את הסיכויים לשחרור חטופים. טועה מי שחושב שחמאס יסתפק בעסקה בנוסח  "הפסקת המלחמה וכולם תמורת כולם". זה לא יספיק לו מול החורבן שהוא המיט על הרצועה ולכן הוא ישתמש בחטופים כדי לסחוט התחייבויות ליציאה מוחלטת של צה"ל מכל שטחי הרצועה, למניעת פעולות סיכול ומעל הכל – לתהליך של שיקום. היענות לכך תשאיר את רצועת עזה על מנהרותיה וחימושה, ללא פירוז ביטחוני, עם הגבלות על פעילות צה"ל וכשחמאס ממשיך להיות גורם הכוח הרצוני.  האם ישראל תוכל לקבל עמדה כזו? – כנראה שלא ולכן – צריך להגביר את הלחץ הצבאי , בזהירות המתחייבת אבל באופן שיוביל את חמאס למציאות דומה לזו שדחקה אותה לבקש את העסקה הקודמת. הפעילות הצבאית בשטח כמובן יכולה לייצר גם הזדמנויות מבצעיות.

החיסולים שישראל מבצעת בעיקר בצפון

העדות הטובה ביותר לאפקטיביות של הכלי הזה היא התגובה של חיזבאללה. אפשר ללמוד ממנה עד כמה הארגון נלחץ בעקבות החיסולים האחרונים.

פגיעה בדרג המפקדים של האויב היא מרכיב חיוני במאבק בו. היא נדרשת כדי לשבש את הפיקוד והשליטה, להפריע להתנהלותו ולמימוש תוכניותיו, להוציא מהמגרש שחקנים יעילים ובעלי ניסיון, להרתיע כל אחד מהמנהיגים והמפקדים שפועלים נגדנו, לשלוח איתות למדינות המארחות אותם ולפגוע במורל האויב וברוח של לוחמיו ואנשיו .

אם ניקח כדוגמה את חיסולו של עארורי (שלגביו לא נלקחה אחריות רשמית של ישראל), אז הוא זוהי  מכה מוראלית להנהגת חמאס, בפרט לאחר שנוצר הרושם שאנשיה בחו"ל נהנים מחסינות-בפועל מפני פגיעתה של ישראל, זוהי גם פגיעה כואבת ליכולת הארגונית והמבצעית של הארגון. כזכור – עארורי היה גורם דומיננטי בגיבוש מדיניות הארגון, אבל יותר מכך הכווין  באופן אישי את הפעלת הזרוע שהניעה פיגועים מיו"ש והוביל תהליכים משמעותיים לבניית הכוח הצבאי של הארגון.

שלישית, זהו איתות ברור למנהיגי חמאס האחרים בחו"ל – "אתם הבאים בתור"!  אסמעיל הניה, חאלד משעל, אוסאמה חמדאן ובכירים נוספים, מבינים כעת כי ישראל לא רק מאיימת. יש להניח שזה מאלץ אותם לשנות את דפוס פעילותם, לצמצם את תנועותיהם ולהגדיל את תשומות אבטחה. זוהי משקולת מכבידה על רגליהם.

החיסול הזה גם הוכיח את רצינות הצהרותיה של ישראל  על כך שהמאבק בחמאס לא מוגבל גיאוגרפית. מדינות המארחות את ראשי הנחש יצטרכו להניח שכשם שזה קרה בלבנון זה יכול להתרחש גם בשטחן.

לא פחות חשוב מכל אלה הוא המסר שהחיסול הזה העביר לחיזבאללה. ביצועו בלב ביירות למרות אזהרותיו הפומביות של נסראללה מבהיר ש אין יותר אזורים "חסינים". היכולות שאפשרו הגעה מדויקת ליעדים, אמורות להדיר שינה מעיניו של נסראללה.

את התגובה של חיזבאללה ראינו הבוקר. חילופי המהלומות באש לא נשארים באותה רמה. גם אם שני הצדדים אינם רוצים להגיע למלחמה, יש דינמיקה של הסלמה שיכולה להוביל לכך. בשום אופן אין להבין מדבריי שעלינו להבליג או להחליש את תגובתנו, ההיפך מכך. עלינו להמשיך במדיניות הנוכחית ולהיות מוכנים לאפשרות שתתלקח מערכה רחבה.

גם כאן זוהי מלחמת אין ברירה. חיזבאללה נכנס למלחמה לא לו! הוא ראה זאת כהזדמנות להכות בנו לצד חמאס, מתוך הנחה שהחברה הישראלית מפורקת וחלושה. שני הארגונים רואים מולם עָם שקם כְּלָבִיא,  חברה מלוכדת וסולידרית שמתייצבת נגד מבקשי נפשה, צבא שמתעשת במהירות ומפעיל מכונת מלחמה אימתנית ומשומנת ועורף שמשדר איתנות, תומך בחזית, ונחוש להמשיך עד לניצחון. מתוך הזוועות והכישלון של ה-7 באוקטובר נחשף גרעין הדי. אנ. אי. שלנו, שבו שזורים יחד גבורה ואחדות. ואת זה רואים כעת גם אויבינו.   

הראיון המלא פורסם בגלובס, בתאריך 9.1.2024.




סכנת ”היום שאחרי”: ממשל פיקטיבי שיהיה כסות לחמאס

בצד הדיווחים על תחילת דיוני הקבינט הביטחוני בעניין היום שאחרי המלחמה, כדאי לכייל ציפיות: אין אופציות טובות בעזה. אילו היו כאלה, הן כבר היו מיושמות, באחת מההזדמנויות הרבות לאורך שנות העימות. בעמדותיו ביחס ליום שאחרי, יצטרך הדרג המדיני לאמץ את הגישה הריאליסטית, להיצמד לנתונים ולעובדות הקשות על הישות המפלצתית שלידנו, שנאחזה עמוקות בכל מערכות החיים ושכבות האוכלוסייה, ולהניח שלא ניתן לחולל בה שינוי תרבותי עמוק – לפחות בדור הזה.

עם שיעורי התמיכה הגבוהים בחמאס, כל עוד ייוותר בעזה גרעין חזק, מאורגן ומזוין של ארגון הטרור, הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה, תהא אשר תהא זהותו והגדרתו של הגורם שיופקד באופן רשמי על ניהול ענייניה האזרחיים. לכן, יש לסיים את המלחמה עם ניצחון מובהק ובתנאים שימנעו צמיחה מחודשת של ארגון הטרור. בכל מקרה, יש להציב את הפירוז הביטחוני ואת חופש הפעולה של ישראל בתחומי הרצועה כתנאי בסיסי בכל מציאות שתתגבש בעזה. נכון להסתייג מכל יוזמה ומהלך שיסכנו זאת, להיזהר מפני ממשלת בובות שתהווה כלי משחק בידי חמאס (מודל חיזבאללה בלבנון)  ולא לתת אמון במנגנוני פיקוח זרים.

מנקודת מבטה של ישראל, שאלת "היום שאחרי" בעזה היא משנית ביחס למטרה החשובה יותר של המלחמה: בנייה מחדש של ההרתעה הישראלית שהתרסקה ב־7 באוקטובר. את תמונת הסיום של המלחמה יש לגבש לפני הכל לפי הקריטריון הזה.

מיטוט ממשל חמאס, פירוק המסגרות הצבאיות שלו, השמדת תשתיות הייצור והיכולות הצבאיות, הריגה או נטרול של רוב מפקדיו והסד"כ הצבאי שלו, עיצוב פרימטר ביטחוני רחב לכל אורך הגבול וקיום שליטה ביטחונית אפקטיבית במרחב שבין עזה למצרים – כל אלה הם חלקים בפאזל של תמונת הסיום הרצויה לישראל. כשחמאס ירגיש שהחרב מתקרבת לצווארי מנהיגיו ושישראל נחושה לחסל את נוכחותו בעזה, הוא ייאלץ לוותר גם בעניין החטופים.

האינטרסים הישראליים

מבלי להעמיק בכך, ניתן לומר באופן כללי כי במציאות החדשה שתתעצב בעזה, ישראל תצטרך להבטיח את האינטרסים הבאים:

  1. ביטחון יישובי העוטף.
  2. מניעת פיגועים והתקפות צבאיות.
  3. שימור הפירוז הביטחוני: מניעת התעצמות צבאית, הברחות או ייצור של אמצעי לחימה.
  4. מניעת קיומן של מסגרות צבאיות, אימונים ופעולות אחרות לבניין כוח צבאי.
  5. מניעת חזרתו של חמאס לשלטון והחלשת השפעתו ברצועת עזה וממנה.

בעמדותיו הפומביות ביחס  ל"יום שאחרי" הגדיר הדרג המדיני בדרך השלילה את מה שלא יהיה ברצועה: ממשל חמאס, ממשל ישראלי, רשות פלשתינית, יכולות צבאיות שמאיימות על ישראל ומגבלות על חופש הפעולה הביטחוני שלה.הגדרות אלה משאירות מקום למספר מצומצם של חלופות: האחת – כינון שלטון מרכזי שיתבסס על גורמים מקומיים שאינם קשורים לחמאס ואינם מייצגים את הרש"פ. שמו של מוחמד דחלאן כבר נזרק לחלל האוויר בקשר לכך ומייצר ציפיות שהבסיס להן רחוק מלהיות מוצק.

השנייה – כינון ממשלים אזוריים שימונו מקרב החמולות המקומיות וינהלו את העניינים האזרחיים באזורי מגוריהם. את תפקיד השלטון המרכזי תוכל למלא "מועצת מנהלים" שתורכב מנציגי מדינות שיירתמו לכך. מעורבות בינלאומית כזו תשרת גם את הצורך במקורות מימון.

השלישית – ניהול ריכוזי חיצוני של ענייני הרצועה, על ידי ועדה בינלאומית באמצעות מנגנונים ומוסדות בינלאומיים, שיפעילו גורמים מקומיים.אם נודה באמת, סיכויי ההצלחה של ממשלים בדגמים אלה, בתנאי הפתיחה הקשים של רצועת עזה, הם קלושים. כוחו של חמאס בציבור העזתי, עומק חדירתו למערכות החיים, כושר הארגון שלו וכוחו הצבאי לא יאפשרו לשום גורם לעקוף אותו. גורם שלא ישתף פעולה עם חמאס – יהיה בלתי לגיטימי מצידו של ציבור גדול. במקרה הטוב יאבד את השלטון ובמקרה הפחות טוב יאבד עימו גם את חייו.

הסכנה שאורבת לפתחנו היא שבהיעדר חלופה ישראל תידחק לבחור בפתרון שיוגדר "הרע במיעוטו", כזה שכרגע איננו קשור לחמאס. בתוך זמן לא רב יהפוך פתרון זה לפרוקסי של חמאס, בין באופן גלוי ובין במגעים דיסקרטיים. או־אז נמצא את עצמנו מתנהלים ברצועת עזה מול ממשל בובות שנשלט על ידי חמאס ופועל לפי רצונו, וכשאנו מנועים מלפגוע בו, פן נואשם בחיסולה של התקווה החדשה.  לישראל עדיף להשאיר את עזה כאזור ללא פתרון מאשר כאזור עם פתרון רע.

פורסם בישראל היום בתאריך 8.1.2024




היום שלפני ואחרי בעזה: כל מנגנון פיקוח בינלאומי ייכשל כפי שנכשל בעבר

הלחימה בעזה נמשכת במלא עוזה מעל ומתחת לקרקע. נדמה שאף צבא בעולם לא התמודד עם אתגר שכזה. עזה נבנתה כאחד היעדים המבוצרים ביותר בעולם בהשקעות עתק. הלחימה לטיהור עזה תמשיך עוד זמן רב, כך גם השמדת תשתיות האויב מעל ומתחת לקרקע. למרות זאת, גורמים בקהילייה הבינלאומית ובכללם ארצות הברית, דוחקים במדינת ישראל להניע תהליך שיאפשר שיקום של עזה וחזרה מהירה שלה לשגרה אזרחית ללא החמאס. לאלה, יש לומר שחזרה של אוכלוסייה למרחבים בהם צה"ל עבר, אינה אפשרית ולא תוכל להיות אפשרית עוד תקופה ארוכה ועד לטיהור מלא של כל תשתיות הטרור ברצועה.

תוכניתו של שר הביטחון, כפי שפורסמה בתקשורת, קובעת מספר עקרונות. ראשית שחמאס לא ישלוט בעזה, שישראל לא תשלוט בעזה ומי שיהיו אחראיים לחיים ברצועה יהיו פלסטינים שאינם עוינים ושלא יוכלו לפעול נגד ישראל. עוד קובעת התוכנית שיתקיים שיתוף פעולה ישראלי-מצרי בפיקוח על ציר פילדלפי, שאיפשר (ומאפשר) הברחה של אמצעי לחימה לתוך רצועת עזה. שיתוף הפעולה יתקיים גם במסוף המעבר של סחורות ואנשים בין מצרים לעזה. יוקם גם כוח משימה בינלאומי לשיקום הרצועה בהובלת ארצות הברית. כאשר לפי תוכניתו של גלנט, הפלסטינים ישלטו בעזה באמצעות ועדות מקומיות שיאושרו על ידי ישראל. עוד קובע שר הביטחון שישראל תהייה הגורם המכווין והמאשר לכל התהליך.

עד כה, כל מנגנוני הפיקוח נכשלו כישלון חרוץ

בשל העובדה שהלחימה וטיהור הרצועה ימשכו עוד זמן רב, טוב יהיה לתאם ציפיות באשר למעלה הדרך הארוכה, ראשית עם הציבור בישראל וגם עם ארצות הברית. ראוי לכולנו לזכור שכל מנגנוני הפיקוח שהתקיימו ברצועת עזה הן על ידי ישראל והן על ידי מצרים וגורמים בינלאומיים, כשלו כשלון חרוץ. הניסיון לפקח על השימוש בחומרי בנייה כשל, הניסיון לפקח על הכנסת חומרים דו-שימושיים כשל וכל הניסיון לאכוף את פירוז הרצועה נכשל כשלון חרוץ.

תחת כל מנגנוני הפיקוח, הצליח החמאס לבנות מערך מבוצר וחמוש חסר תקדים. לכן, טוב יהיה אם נתייחס בזהירות רבה ליכולת של ישראל וכל גורם שהוא לפקח על הנעשה ברצועת עזה מעבר לגבול. השליטה הביטחונית הישראלית הינה אבן ייסוד בכל סידור עתידי ברצועת עזה, ולכן, כל ארגוני הביטחון יידרשו לשמור על חופש פעולה ביטחוני רציף ומתמשך ברצועה לשנים רבות. חופש פעולה רציף זה לא יוכל להתאפשר כשצה"ל נמצא מחוץ לרצועה – הוא מחייב נוכחות קבועה ומתמשכת בתוך עזה.

פורסם בגלובס, בתאריך 6.1.2024.




שלושת האתגרים הגדולים של הלחימה בעזה

בחלוף שלושה חודשים מתחילתה של המלחמה בעזה, הישגיה של ישראל יפים, אך נדרשים מאמצים נוספים ופעילות ממושכת עד להשגת המטרות. הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל ניצבת בפני שורה של אתגרים ודילמות בנוגע למהלכים הבאים. כדי להכריע בהם נכונה, צריך לִצְפּוֹת ערב ובוקר בסרטים מאירועי ה-7 באוקטובר ולזכור כי זוהי מלחמת אין-ברירה, שנכפתה על ישראל והחלה בתנאי פתיחה קשים ביותר ודווקא משום כך ישראל חייבת לסיים אותה בניצחון מובהק.

אפשר להתמודד בהצלחה עם שלושת האתגרים הגדולים של הלחימה בעזה. את המנהרות צריך להפוך לנטל על חמאס. כל מקום שבו תהיה מנהרה יוכרז כאזור לחימה ובלתי ראוי למגורים ללא הגבלת זמן. בציר פילדלפי חייבת להיות שליטה ביטחונית ישראלית ואין לסמוך על הבנות כלשהן. אין שום סיבה לאפשר לחמאס לשלוט בחלוקת הסיוע ובדרך זו לשמר את כוחה ואת שליטתה.

האתגר הראשון: ההתמודדות עם רשת המנהרות

ישראל אינה יכולה להרשות את קיומה של רשת המנהרות המפלצתית של חמאס, על כל תכולתה, ברצועת-עזה. ואולם, המחיר על חשיפת הרשת הזו והשמדתה – הוא יקר. המשך המאמץ לטיפול שיטתי במנהרות, יאריך את הלחימה, יגבה מחירים נוספים מכוחותינו וגם יגביר את הלחץ המדיני על ישראל. כדי שלא להיכנס לסד של זמנים ועל מנת להפנות את הלחצים בעניין זה אל הצד השני, על ישראל להבהיר כי כל עוד יהיו מנהרות –מצב הלחימה יימשך. מרחב, שיש בו מנהרות, יוגדר כ"אזור לחימה" ומי שיימצא בו ייחשב אוייב ויטופל כך, ללא תלות בנוכחות פיסית של כוחות היבשה באזורים הללו (כגון על ידי תקיפה מהאוויר). כל זאת, עד לפירוק המנהרות, וללא הגבלת זמן. משמעות קביעה זו היא שתושבי עזה העיר וצפון הרצועה לא יוכלו לחזור לבתיהם כל עוד יש מתחתן מנהרות. מלבד התועלת שבכך להתמודדות עם המנהרות, יש להניח כי הדבר יגביר את הלחץ ואת זעם הציבור על החמאס.

האתגר השני: רפיח וציר "פילדלפי"

ניסיון העבר לימד כי לא ניתן למנוע הברחות אמל"ח לרצועת עזה בלי שליטה אפקטיבית על ציר פילדלפי ועל מעבר הגבול בין עזה למצרים. מנגנוני הפיקוח וההסתמכות על הסדרים אחרים בתחום הזה – נחלו כישלון חרוץ. כל עוד תימשך זרימה חופשית של אמל"ח מסיני לרצועת-עזה, לא ניתן יהיה להבטיח את פירוזה הביטחוני של הרצועה ולא יהיה ערך רב למאמצים שצה"ל והשב"כ ישקיעו באיתור והשמדת האמל"ח שבתוך הרצועה. חיץ אפקטיבי בין עזה למצרים, ישרת לא רק את הצורך הביטחוני של ישראל אלא גם את האינטרס של הביטחון הלאומי המצרי, למנוע הגעתם של מחבלי חמאס מעזה לשטח מצרים. כזכור, תנועת "האחים המוסלמים" היא היריב המר של השלטון המכהן והחמאס היא הקבוצה המזויינת החזקה ביותר של תנועה זו.  יתרה מכך, האינטרס המצרי הוא למנוע את הגעתם של אנשי חמאס אפילו לשטח סיני. בעבר הלא רחוק, הקשר בין גורמי חמאס מעזה לגורמי הג'יהאד העולמי בסיני, העצים את האיום הביטחוני כלפי הכוחות המצריים. בהנחה שניתן יהיה להגיע עם המצרים להבנות בסוגיה זו, גם אז  יידרש מענה לשני אתגרים מבצעיים: האחד נוגע לאופן בו ניתן יהיה לפעול צבאית במרחב צפוף זה שקלט לתוכו אלפים נוספים רבים בעקבות פינויים של תושבי צפון הרצועה. האתגר המבצעי השני קשור לשיטה שבה ניתן יהיה להגן בבטחה, לאורך זמן, על רצועת הגבול הצרה. במערכת הביטחון זוכרים היטב את הפיגועים בגזרה זו מהתקופה שלפני הנסיגה ונותנים את דעתם גם ללקחים שהופקו אז.

האתגר השלישי: צמצום נזקי הסיוע ההומניטארי

רבות דובר על המחיר שישראל משלמת על הכנסתו של סיוע הומניטארי לרצועה. בהנחה שזהו תנאי בל יעבור לתמיכתה וסיועה של ארה"ב, עדיין ניתן להשפיע על כך שחמאס לא ייהנה מהרווחים הרבים שהוא מפיק מכך כיום.

ראשית, עוד לא מאוחר להגדיר בתוך הרצועה אזור "דה-אסקלציה" שבו ורק בו ניתן יהיה לקבל ולהושיט סיוע הומניטארי. ישראל תוכל לאפשר לכל המעוניין בכך להכניס לאזור זה סיוע הומניטארי ולהזמין את תושבי הרצועה לבוא להנות מכך, בתוך גבולותיו של אזור זה.

שנית, גם במתכונת הנוכחית – אין שום סיבה לאפשר לחמאס לשלוט בחלוקת הסיוע ובדרך זו לשמר את כוחה ואת שליטתה. על ישראל לפגוע בכל שוטר או פעיל אחר של חמאס שנשלח מטעם הארגון למשימה זו. כדי למוטט את ממשל חמאס, צריך להפקיע את שליטתו במשאבים שמשמרים את כוחו מול הציבור. אין לחשוש מחוסר הסדר היווצר בשל כך. זו הדרך היחידה שתביא למיטוט אמתי (ולא למראית עין)  של הממשל.

****

ניצחון על חמאס מחייב ליצור ברצועה מציאות שלא תאפשר צמיחה מחודשת של גורמי טרור. בצדק מבהירים גורמי הביטחון כי שינוי יסודי כזה, מחייב פעולה נחושה וממושכת, בלי לעמוד עם הסטופר ביד. ברצועת עזה של 2024, עם שיעורי התמיכה הגבוהים בחמאס, כל עוד יוותר גרעין חזק ,מאורגן ומזויין של אירגון זה, הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה, תהא אשר תהא זהותו והגדרתו של הגורם שינהל באופן רשמי את ענייניה האזרחיים.

השתלטות ישראלית על כל השטח, הותרת צפון הרצועה והעיר עזה כשטחים לא מיושבים, הפקעת הסיוע ההומניטארי מידיה של חמאס ופגיעה במשטרה ובגורמי הפיקוח של חמאס שמבטאים את שליטתו בפועל ברצועה, תיתן לישראל את המנוף הדרוש גם לשחרור החטופים. כל עוד חמאס אינו משוכנע שישראל נחושה לחסל את נוכחותו בעזה, הוא ימשיך לגלות עמדה עיקשת גם בסוגיית החטופים.

סיכולו של עארורי – מכה לחמאס. כדי להעצים זאת, נדרשת רציפות.

"כל זמן שהישראלים רואים באדם אחד או בחייל אחד או באזרח, מי שבעדו הם מוכנים לשלם מחיר כבד כדי להחזירו למשפחתו … זוהי נקודת כוח של החברה הישראלית ואני אומר זאת לכל האנשים אצלנו גם בתוך חמאס. כמי שנמצא בצדו של האוייב, אהיה יותר שמח אם הישראלים יגיעו למצב שזה לא יעניין אותם. זה יחליש את הצד השני, יפגע בצבא, יפגע בכל החברה" – כך, בראיון טלפוני בעברית לכתב קול ישראל – גל ברגר, תאר סאלח עארורי את תחושותיו ביחס ל"עיסקת-שליט", זמן קצר לאחר שסוכמה.

בעוד בישראל 2011 סערו הרוחות, סביב המחיר על שחרורו של שליט, סיפק עארורי, מנקודת-מבטו כאוייב, אבחנה שהחמיאה לסולם-הערכים של החברה הישראלית. כמובן זה לא מנע ממנו להמשיך במאמציו לנצל את הרגישות הזו, כדי לסחוט מישראל ויתורים.

מי שנחשב לאחד האסטרטגים הבולטים של ארגון הטרור הרצחני, דחף למערכה רב זירתית וביקש להציב את חמאס ביו"ש כחוד-החנית בעימות עם ישראל, מצא את מותו השבוע, בהתקפה שבוצעה על משרדי חמאס, בלבנון.

ישראל אמנם לא נטלה על כך אחריות פומבית, אך מבחינתה חיסולו של עארורי בעת הזו, משרת שורה של מטרות ואינטרסים.

ראשית, זוהי מכה מוראלית להנהגת חמאס. בפרט לאחר שנוצר הרושם כי אנשיה בחו"ל נהנים מחסינות-בפועל מפני פגיעתה של ישראל, בין אם משיקולי המו"מ על שחרור החטופים ובין אם מסיבה אחרת. בה בעת, חיסול עארורי גם מספק חיזוק מוראלי להנהגה, לגורמי-הביטחון ולציבור בישראל.

שנית: זוהי פגיעה כואבת ליכולת האירגונית והמבצעית של חמאס. באופן רשמי מילא עארורי את תפקיד סגן יו"ר הלשכה המדינית של התנועה הנחשב "מספר 2" בהיררכיה. הוא היה גורם דומיננטי בגיבוש מדיניות הארגון, אבל יותר מכך הכווין  באופן אישי את הפעלת הזרוע שהניעה פיגועים מיו"ש והוביל תהליכים משמעותיים לבניית הכוח הצבאי של הארגון. מעמדו הרשמי, אישיותו הכריזמטית, קשריו הרבים והיכרותו העמוקה עם החברה בישראל, הפכו אותו לאחד הגורמים המשפיעים בעיצוב דרכה של חמאס.

שלישית, המסר שחיסולו של עארורי מעביר. זהו איתות ברור למנהיגי חמאס האחרים בחו"ל – "אתם הבאים בתור"! אסמעיל הניה, חאלד משעל, אוסאמה חמדאן ובכירים נוספים, מבינים כעת כי ישראל לא רק מאיימת. יש להניח כי הבנה זו מאלצת אותם לשנות את דפוס פעילותם, לצמצם את תנועותיהם ולהגדיל את תשומות אבטחה. זוהי משקולת מכבידה על רגליהם.

ביצוע החיסול על אדמת לבנון מהווה הוכחת רצינות להצהרות על כך שהמאבק בחמאס לא יוגבל גיאוגרפית. מדינות המארחות את ראשי הנחש יצטרכו להניח שכשם שזה קרה בלבנון זה יכול להתרחש גם בשטחן. מִי שֶׁהוֹלֵךְ לִישֹׁן עִם כְּלָבִים בל יתפלא אם יִתְעוֹרֵר עִם פַּרְעוֹשִׁים.

לא פחות חשוב מכל אלה הוא המסר שהחיסול מעביר לחיזבאללה. ביצועו בלב ביירות למרות אזהרותיו הפומביות של נסראללה מבהיר לאחרון  כי אין יותר אזורים "חסינים". היכולות שאפשרו הגעה מדויקת ליעדים, אמורות להדיר שינה מעיניו. נסראללה מספיק חכם כדי להבין את משמעות הדברים ביחס אליו ולמקורביו. יש לכך חשיבות רבה, במיוחד בעת הזו, שבה חיזבאללה מחליף מהלומות עם ישראל ומתלבט בנוגע לתגובתו על החיסול.

תקציר מאמר זה פורסם ב-ישראל היום 05.01.2023




חיסול אל-עארורי שולח מסר לא רק לחמאס

חיסולו של סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל-עארורי, הוא מהלך משמעותי במלחמה בין ישראל לחמאס. זאת לא רק בשל היותו הדמות המובילה במערך הטרור של חמאס בירושלים, ביהודה ושומרון ובחו"ל, והמקשר בין כלל זירות הטרור של חמאס ובין חמאס לאיראן וחיזבאללה, אלא בשל המסר שהפגיעה בו משדרת לחמאס, לחיזבאללה ולאיראן.

ראשית, ישראל מבהירה, כי איומיה אינם איומי סרק וכי היא נחושה לפגוע בהנהגת חמאס ולא לתת חסינות לאיש מחבריה. מסר זה מעורר חשש רב בקרב הנהגת התנועה ומחייב אותה למשנה זהירות ולמציאת דרכים נוספות להרתיע את ישראל, לאחר שהתברר כי אין די באיומי מנהיג חיזבאללה נסראללה. עתה עשוי להתגנב ללבבות מנהיגי התנועה החשש, כי גם האזהרות של קטר וטורקיה אינן תעודת ביטוח מספקת.

שנית, אם בהנהגת חמאס בעזה הייתה תחושה שישראל עשויה להרפות מהלחץ הצבאי ולעבור לשלב ג', קרי שלב הלחימה בעצימות מופחתת, לפני השלמת המשימה של מיטוט חמאס והשתלטות על ציר פילדלפי, הרי שתקוות אלה נראות כעת סבירות פחות, נוכח הנחישות הישראלית.

עם זאת, יהיו מן הסתם גורמים בהנהגת חמאס שינסו לטעון שחיסול אל-עארורי יכול להיות מוצג כתמונת ניצחון ישראלית ולשמש כהצדקה למעבר לשלב ג' לא רק בצפון הרצועה, שם יש בכך היגיון מבצעי, אלא גם בדרום הרצועה. להערכת חמאס בסוגיה זו יש גם השלכה על מדיניותו בסוגיית החטופים. ככל שישתכנע כי ישראל נחושה לממש את יעדיה המוכרזים, כך יגבר עניינו בהגעה לעסקה שתשפר את סיכוייו לשרוד. זאת ללא קשר לתגובה קצרת-הטווח של הקפאת המגעים על עסקה כזו.

חיזבאללה ניצב בפני התלבטות לא קלה. עד כה הוא העריך שאיומי נסראללה וכללי המשחק שהיו נהוגים בלבנון זה שנים, שלפיהם ישראל נמנעה מלתקוף בלבנון, מעבר לתגובות מדודות לתקיפות חיזבאללה בחודשים האחרונים, הבטיחו שישראל לא תפגע בבכירי חמאס בלבנון. אולם מתברר שמתקפת 7 באוקטובר והחלטת חיזבאללה לתקוף את ישראל מלבנון נתפסים בישראל כמצדיקים חריגה מהכללים.

מצד אחד, על חיזבאללה לעמוד באיומיו ולשקם את ההרתעה, ומצד שני, אם יבחר להגיב בחומרה הוא עלול לסכן את עצמו ואת לבנון בגין פעולה ישראלית מוצדקת נגד יעד פלסטיני. בכל מקרה, החיסול הוא מקור לדאגה רבה עבור איראן וחיזבאללה, אך הם יכולים להעריך כי לא השתנתה מדיניות ישראל, שלפיה בשלב זה היא איננה מעוניינת בהרחבת העימות. זאהר ג'בארין, עוזרו של אל-עארורי בניהול הטרור ביו"ש, הוא המועמד הטבעי להחליף אותו, אך בשלב זה אין לו משקל דומה בהנהגת חמאס לזה שהיה לאל-עארורי.

פורסם בגלובס, בתאריך 4.1.2024 . 




סקנדל ושמו אונר"א

באחת מבירות אירופה החשובות ישב בשבועות האחרונים חבר פרלמנט מקומי ושיתף את בני שיחו הישראלים בתסכולו: "אני מאוד רוצה להיות חבר שלכם", הוא אמר, "אבל קודם כל אתם צריכים להיות חברים של עצמכם".

על הפרק היה ניסיונו של חבר הפרלמנט – ולא בפעם הראשונה – להפסיק את המימון שמעניקה ארצו לאונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים פלשתינים. כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם מי שחסמה את המהלך היתה דווקא ממשלת ישראל. "כשהממשלה שלכם היא זאת שמבקשת להמשיך את המימון לאונר"א", סיפר, "גם לחברים הכי טובים שלכם אין איך לעזור".

נשמע מופרך? אבל זו המציאות. למרבה האבסורד, הסנגורית המובהקת ביותר של אונר"א, שמאפשרת את המשך קיומה של הסוכנות בעשורים האחרונים, היא לא אחרת מאשר מדינת ישראל – המדינה שעצם קיומה של אונר"א וכל פעילותה ב־75 השנים האחרונות נועדו להרוס ולהביא לחיסולה.

המלחמה שוב העלתה לכותרות את אונר"א, לאחר שבן ערובה ישראלי סיפר עם שובו כי הוחזק בביתו של מורה באונר"א, ולאחר שהוצגו עדויות להימצאות תחמושת מתחת לארגזים של הסוכנות.

אבל הבעיה עם אונר"א חריפה הרבה יותר: אין עוד גורם ב־75 השנים האחרונות שאפשר, הגשים, תמך, הצמיח והעצים את האידיאולוגיה הפלשתינית כמו סוכנות אונר"א. אידיאולוגיה זו שוללת את הציונות ואת מדינת ישראל, מטפחת פליטות נצחית של רוב הפלשתינים ודורשת שיבה מאסיבית של אותם "פליטים" לישראל. החזון הזה הוא שעמד בבסיס הזוועות ב־7 באוקטובר, והגיע הזמן שישראל תתמודד איתו באופן ישיר.

אונר"א אינה סוכנות לסיוע או לשיקום הפליטים הפלשתינים, כי אם כלי להנצחת קיומם עד שתתאפשר שיבתם לישראל. היא מעניקה מעמד פליט פיקטיבי ליותר מ־75 אחוזים מאוכלוסיית עזה, ובכך נותנת להם גושפנקה בינלאומית לתחושתם כי ביתם האמיתי אינו ברצועת עזה – כי אם באשקלון, באשדוד או בבאר שבע.

המסר שמועבר בעצם קיומה של אונר"א, וכמובן במערכת החינוך ובמעטפת הדיפלומטית והציבורית שהסוכנות מעניקה לפלשתינים, הוא שהתביעה לחיסולה של ישראל היא לגיטימית. סוכנות אונר"א היא הגרסה הבינלאומית לקריאות האנטישמיות של "מהים ועד הנהר", שכן משמעותן זהה: תביעה לחיסול מדינת היהודים ולהחלפתה במדינה ערבית.

בשנים האחרונות היו כמה יוזמות בינלאומיות להפסיק את המימון לאונר"א, אך בכל המקרים האלה הפצירו צה"ל ומערכת הביטחון בכל הגורמים האפשריים להשיב את המימון ולאפשר לאונר"א להמשיך לפעול. האינטרס שהכתיב את העמדה הזאת היה תמיד קניית שקט לטווח הקצר. כעת, יחד עם שאר הקונספציות שקרסו, ומכיוון שעזה ממילא תידרש לבנייה מהיסוד – הגיע הזמן להניח לאונר"א.

כל עוד זה לא המצב, חשוב שתדע כל אם עברייה כי ביד האחת נלחמים מדינת ישראל וצה"ל במחבלי חמאס בעזה, וביד השנייה מאפשרים את המשך קיומה של סוכנות אונר"א, שמבטיחה כי יקומו עוד ועוד דורות של פלשתינים, שרק ימתינו לרגע שבו יוכלו לעשות בנו שפטים. האבסורד הזה חייב להיפסק.

פורסם בישראל היום, בתאריך 4.1.2024.




יש להבהיר לארה"ב: זו גם המלחמה שלה

ניצחון במערכה המורכבת מול איראן וגרורותיה מחייב הכרעה ברורה בעזה ובוושינגטון ואחדות ישראלית. המלחמה הרב-זירתית בין איראן וגרורותיה, ובראשן חמאס, המגובות על ידי האחים המוסלמים (קטאר, טורקיה ותומכיהן ברחבי העולם) לבין ישראל בגיבוי ארה"ב וחלק ממדינות המערב, מתנהלת זה קרוב לשלושה חדשים. לכל זירה המאפיינים הייחודיים שלה, הנגזרים מהאופן שבו נפתחה המלחמה, משיקולי הגורמים המעורבים בה ומיכולותיהם.

לדברי שר הביטחון יואב גלנט, ישראל נלחמת בשבע זירות (עזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, תימן, עיראק ואיראן), אך בפועל יש להוסיף לכך את הזירה הבינלאומית, שבה ישראל נלחמת לשימור הגיבוי האמריקני, כמו גם על הלגיטימציה לפעולתה ולקיומה ונגד האנטישמיות.

זוהי מלחמת אין-ברירה, שנכפתה על ישראל והחלה בתנאי פתיחה קשים ביותר, ודווקא בשל כך ישראל וארה"ב חייבות לסיימה בניצחון. להשגתו נדרשים כמה תנאים. הראשון והחשוב מכולם הוא הכרעה ברורה של חמאס בעזה ושחרור החטופים. משמעות ההכרעה היא שליטה ישראלית בסיום שלב הלחימה בעצימות גבוהה על כל המרחב, כולל רפיח וציר פילדלפי (להוציא אולי ניהול בינ"ל של העקורים במרחבים הבטוחים שיועדו להבטחת שלום האוכלוסייה במהלך שלב טיהור השטח, שיארך ככל הנראה כמה חודשים).

סיום הלחימה בעצימות גבוהה לפני השגת יעד זה, רק מכיוון שנגיע לנקודת זמן שנקבעה מראש (סוף ינואר?), יאפשר לחמאס לטעון שכפה על ישראל לשנות בפועל את מטרות המלחמה ויעודד את תומכי ארגון הטרור, שהציבו לעצמם כיעד את הבטחת שרידות חמאס בעזה, ולו על חלק קטן משטחה. כל עוד חמאס שולט בצד העזתי של מעבר רפיח ונתפס על ידי האוכלוסייה כגורם שלטוני, הוא יכול לטעון שעלה בידו לשרוד, ובמשתמע – לנצח.

חשוב גם להעמיק את ההבנה האמריקנית שניצחון על חמאס מחייב ליצור ברצועה מציאות שלא תאפשר צמיחה מחודשת של גורמי טרור. על כן, לא רק חמאס, אלא גם הרשות הפלשתינית החלשה והמושחתת אינה מתאימה לקבל את האחריות על עזה ביום שאחרי. הסיבה: היא ממשיכה להיות מחויבת למאבק בישראל, מעודדת טרור (באמצעות הסתה ותשלום משכורות למחבלים אסורים) ורואה בחמאס ארגון לגיטימי שצריך להיות חלק מההנהגה.

השתלטות על כל השטח תיתן לישראל את המנוף הדרוש גם לשחרור החטופים. כל עוד חמאס אינו משוכנע שישראל נחושה לחסל את נוכחותו בעזה, אין לו עניין לוותר על הנכס העיקרי שברשותו, אלא תמורת התחייבות ישראלית להימנע מהשלמת ההשתלטות המלאה על הרצועה.

התנאי השני הוא הגעה להבנה עם הממשל האמריקני, כי זוהי מלחמתה של ארה"ב כמעט באותה מידה שזו מלחמתה של ישראל: המשך המצב הנוכחי בכל הזירות יפגע במעמדה באזור וברמה הגלובלית, ויחריף את האיומים על ביטחון אזרחי ארה"ב ועל האינטרסים של וושינגטון. האמריקנים מבינים את חשיבות הניצחון של ישראל על חמאס בעזה, אך רצונם המוצהר להימנע מהיגררות למלחמה אזורית והציפייה מישראל לסיים את השלב העצים בלחימה עוד טרם השלמת ההשתלטות על כל הרצועה מעודדים את איראן וגרורותיה להמשיך ולהסלים בהדרגה את פעולותיהן, בתקווה שהממשל יעצור את ישראל.

הכרעת חמאס והבנה אמריקנית כי זוהי גם מלחמה על הסדר האזורי והעולמי, שתתורגם לנכונות לפעול כדי לנצח, אם האיראנים ובעלי בריתם לא יחדלו ממהלכי הכוח שלהם ויוותרו על יכולותיהם, חיוניות ליצירת לחץ מדיני על איראן, חיזבאללה, החות'ים והמיליציות הכפופות לאיראן, ולהפעלה יעילה של כוח צבאי נגדן אם יהיה בכך צורך. זהו תנאי ליצירת מציאות ביטחונית חדשה לאורך גבול הצפון שתקנה לתושבים את תחושת הביטחון ותאפשר להם לשוב לבתיהם; זהו תנאי לאבטחת השיט במיצר באב אל-מנדב; זהו תנאי לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית, ששוב הואצה תוך כדי המלחמה; וזהו תנאי לקידום המאמץ לכונן מרכז כובד אזורי פרגמטי שבליבו נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. ישראל וארה"ב זקוקות זו לזו בזירות האלו, ועל ישראל לחדד לאמריקנים את התלות ואת הנכסיות ההדדית הזו כדי להבטיח את מחויבותם להשגת היעדים המשותפים.

יכולתה של ישראל לממש את שני התנאים לניצחון תושפע במידה רבה מיכולתה להתנער מהעיוורון מרצון שאפיין אותה לגבי כוונות אויביה ולגלות אחדות פנימית. זהו לא רק המסר הברור של הלוחמים והנופלים, אלא גם צו השעה האסטרטגי. ככל שהאחדות תהיה רבה וברורה יותר, כך יקל על ישראל לגייס את תעצומותיה ואת התמיכה האמריקנית להשגת יעדי המלחמה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31.12.2023.