שלושת האתגרים הגדולים של הלחימה בעזה

בחלוף שלושה חודשים מתחילתה של המלחמה בעזה, הישגיה של ישראל יפים, אך נדרשים מאמצים נוספים ופעילות ממושכת עד להשגת המטרות. הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל ניצבת בפני שורה של אתגרים ודילמות בנוגע למהלכים הבאים. כדי להכריע בהם נכונה, צריך לִצְפּוֹת ערב ובוקר בסרטים מאירועי ה-7 באוקטובר ולזכור כי זוהי מלחמת אין-ברירה, שנכפתה על ישראל והחלה בתנאי פתיחה קשים ביותר ודווקא משום כך ישראל חייבת לסיים אותה בניצחון מובהק.

אפשר להתמודד בהצלחה עם שלושת האתגרים הגדולים של הלחימה בעזה. את המנהרות צריך להפוך לנטל על חמאס. כל מקום שבו תהיה מנהרה יוכרז כאזור לחימה ובלתי ראוי למגורים ללא הגבלת זמן. בציר פילדלפי חייבת להיות שליטה ביטחונית ישראלית ואין לסמוך על הבנות כלשהן. אין שום סיבה לאפשר לחמאס לשלוט בחלוקת הסיוע ובדרך זו לשמר את כוחה ואת שליטתה.

האתגר הראשון: ההתמודדות עם רשת המנהרות

ישראל אינה יכולה להרשות את קיומה של רשת המנהרות המפלצתית של חמאס, על כל תכולתה, ברצועת-עזה. ואולם, המחיר על חשיפת הרשת הזו והשמדתה – הוא יקר. המשך המאמץ לטיפול שיטתי במנהרות, יאריך את הלחימה, יגבה מחירים נוספים מכוחותינו וגם יגביר את הלחץ המדיני על ישראל. כדי שלא להיכנס לסד של זמנים ועל מנת להפנות את הלחצים בעניין זה אל הצד השני, על ישראל להבהיר כי כל עוד יהיו מנהרות –מצב הלחימה יימשך. מרחב, שיש בו מנהרות, יוגדר כ"אזור לחימה" ומי שיימצא בו ייחשב אוייב ויטופל כך, ללא תלות בנוכחות פיסית של כוחות היבשה באזורים הללו (כגון על ידי תקיפה מהאוויר). כל זאת, עד לפירוק המנהרות, וללא הגבלת זמן. משמעות קביעה זו היא שתושבי עזה העיר וצפון הרצועה לא יוכלו לחזור לבתיהם כל עוד יש מתחתן מנהרות. מלבד התועלת שבכך להתמודדות עם המנהרות, יש להניח כי הדבר יגביר את הלחץ ואת זעם הציבור על החמאס.

האתגר השני: רפיח וציר "פילדלפי"

ניסיון העבר לימד כי לא ניתן למנוע הברחות אמל"ח לרצועת עזה בלי שליטה אפקטיבית על ציר פילדלפי ועל מעבר הגבול בין עזה למצרים. מנגנוני הפיקוח וההסתמכות על הסדרים אחרים בתחום הזה – נחלו כישלון חרוץ. כל עוד תימשך זרימה חופשית של אמל"ח מסיני לרצועת-עזה, לא ניתן יהיה להבטיח את פירוזה הביטחוני של הרצועה ולא יהיה ערך רב למאמצים שצה"ל והשב"כ ישקיעו באיתור והשמדת האמל"ח שבתוך הרצועה. חיץ אפקטיבי בין עזה למצרים, ישרת לא רק את הצורך הביטחוני של ישראל אלא גם את האינטרס של הביטחון הלאומי המצרי, למנוע הגעתם של מחבלי חמאס מעזה לשטח מצרים. כזכור, תנועת "האחים המוסלמים" היא היריב המר של השלטון המכהן והחמאס היא הקבוצה המזויינת החזקה ביותר של תנועה זו.  יתרה מכך, האינטרס המצרי הוא למנוע את הגעתם של אנשי חמאס אפילו לשטח סיני. בעבר הלא רחוק, הקשר בין גורמי חמאס מעזה לגורמי הג'יהאד העולמי בסיני, העצים את האיום הביטחוני כלפי הכוחות המצריים. בהנחה שניתן יהיה להגיע עם המצרים להבנות בסוגיה זו, גם אז  יידרש מענה לשני אתגרים מבצעיים: האחד נוגע לאופן בו ניתן יהיה לפעול צבאית במרחב צפוף זה שקלט לתוכו אלפים נוספים רבים בעקבות פינויים של תושבי צפון הרצועה. האתגר המבצעי השני קשור לשיטה שבה ניתן יהיה להגן בבטחה, לאורך זמן, על רצועת הגבול הצרה. במערכת הביטחון זוכרים היטב את הפיגועים בגזרה זו מהתקופה שלפני הנסיגה ונותנים את דעתם גם ללקחים שהופקו אז.

האתגר השלישי: צמצום נזקי הסיוע ההומניטארי

רבות דובר על המחיר שישראל משלמת על הכנסתו של סיוע הומניטארי לרצועה. בהנחה שזהו תנאי בל יעבור לתמיכתה וסיועה של ארה"ב, עדיין ניתן להשפיע על כך שחמאס לא ייהנה מהרווחים הרבים שהוא מפיק מכך כיום.

ראשית, עוד לא מאוחר להגדיר בתוך הרצועה אזור "דה-אסקלציה" שבו ורק בו ניתן יהיה לקבל ולהושיט סיוע הומניטארי. ישראל תוכל לאפשר לכל המעוניין בכך להכניס לאזור זה סיוע הומניטארי ולהזמין את תושבי הרצועה לבוא להנות מכך, בתוך גבולותיו של אזור זה.

שנית, גם במתכונת הנוכחית – אין שום סיבה לאפשר לחמאס לשלוט בחלוקת הסיוע ובדרך זו לשמר את כוחה ואת שליטתה. על ישראל לפגוע בכל שוטר או פעיל אחר של חמאס שנשלח מטעם הארגון למשימה זו. כדי למוטט את ממשל חמאס, צריך להפקיע את שליטתו במשאבים שמשמרים את כוחו מול הציבור. אין לחשוש מחוסר הסדר היווצר בשל כך. זו הדרך היחידה שתביא למיטוט אמתי (ולא למראית עין)  של הממשל.

****

ניצחון על חמאס מחייב ליצור ברצועה מציאות שלא תאפשר צמיחה מחודשת של גורמי טרור. בצדק מבהירים גורמי הביטחון כי שינוי יסודי כזה, מחייב פעולה נחושה וממושכת, בלי לעמוד עם הסטופר ביד. ברצועת עזה של 2024, עם שיעורי התמיכה הגבוהים בחמאס, כל עוד יוותר גרעין חזק ,מאורגן ומזויין של אירגון זה, הוא יהיה גורם הכוח המרכזי ברצועה, תהא אשר תהא זהותו והגדרתו של הגורם שינהל באופן רשמי את ענייניה האזרחיים.

השתלטות ישראלית על כל השטח, הותרת צפון הרצועה והעיר עזה כשטחים לא מיושבים, הפקעת הסיוע ההומניטארי מידיה של חמאס ופגיעה במשטרה ובגורמי הפיקוח של חמאס שמבטאים את שליטתו בפועל ברצועה, תיתן לישראל את המנוף הדרוש גם לשחרור החטופים. כל עוד חמאס אינו משוכנע שישראל נחושה לחסל את נוכחותו בעזה, הוא ימשיך לגלות עמדה עיקשת גם בסוגיית החטופים.

סיכולו של עארורי – מכה לחמאס. כדי להעצים זאת, נדרשת רציפות.

"כל זמן שהישראלים רואים באדם אחד או בחייל אחד או באזרח, מי שבעדו הם מוכנים לשלם מחיר כבד כדי להחזירו למשפחתו … זוהי נקודת כוח של החברה הישראלית ואני אומר זאת לכל האנשים אצלנו גם בתוך חמאס. כמי שנמצא בצדו של האוייב, אהיה יותר שמח אם הישראלים יגיעו למצב שזה לא יעניין אותם. זה יחליש את הצד השני, יפגע בצבא, יפגע בכל החברה" – כך, בראיון טלפוני בעברית לכתב קול ישראל – גל ברגר, תאר סאלח עארורי את תחושותיו ביחס ל"עיסקת-שליט", זמן קצר לאחר שסוכמה.

בעוד בישראל 2011 סערו הרוחות, סביב המחיר על שחרורו של שליט, סיפק עארורי, מנקודת-מבטו כאוייב, אבחנה שהחמיאה לסולם-הערכים של החברה הישראלית. כמובן זה לא מנע ממנו להמשיך במאמציו לנצל את הרגישות הזו, כדי לסחוט מישראל ויתורים.

מי שנחשב לאחד האסטרטגים הבולטים של ארגון הטרור הרצחני, דחף למערכה רב זירתית וביקש להציב את חמאס ביו"ש כחוד-החנית בעימות עם ישראל, מצא את מותו השבוע, בהתקפה שבוצעה על משרדי חמאס, בלבנון.

ישראל אמנם לא נטלה על כך אחריות פומבית, אך מבחינתה חיסולו של עארורי בעת הזו, משרת שורה של מטרות ואינטרסים.

ראשית, זוהי מכה מוראלית להנהגת חמאס. בפרט לאחר שנוצר הרושם כי אנשיה בחו"ל נהנים מחסינות-בפועל מפני פגיעתה של ישראל, בין אם משיקולי המו"מ על שחרור החטופים ובין אם מסיבה אחרת. בה בעת, חיסול עארורי גם מספק חיזוק מוראלי להנהגה, לגורמי-הביטחון ולציבור בישראל.

שנית: זוהי פגיעה כואבת ליכולת האירגונית והמבצעית של חמאס. באופן רשמי מילא עארורי את תפקיד סגן יו"ר הלשכה המדינית של התנועה הנחשב "מספר 2" בהיררכיה. הוא היה גורם דומיננטי בגיבוש מדיניות הארגון, אבל יותר מכך הכווין  באופן אישי את הפעלת הזרוע שהניעה פיגועים מיו"ש והוביל תהליכים משמעותיים לבניית הכוח הצבאי של הארגון. מעמדו הרשמי, אישיותו הכריזמטית, קשריו הרבים והיכרותו העמוקה עם החברה בישראל, הפכו אותו לאחד הגורמים המשפיעים בעיצוב דרכה של חמאס.

שלישית, המסר שחיסולו של עארורי מעביר. זהו איתות ברור למנהיגי חמאס האחרים בחו"ל – "אתם הבאים בתור"! אסמעיל הניה, חאלד משעל, אוסאמה חמדאן ובכירים נוספים, מבינים כעת כי ישראל לא רק מאיימת. יש להניח כי הבנה זו מאלצת אותם לשנות את דפוס פעילותם, לצמצם את תנועותיהם ולהגדיל את תשומות אבטחה. זוהי משקולת מכבידה על רגליהם.

ביצוע החיסול על אדמת לבנון מהווה הוכחת רצינות להצהרות על כך שהמאבק בחמאס לא יוגבל גיאוגרפית. מדינות המארחות את ראשי הנחש יצטרכו להניח שכשם שזה קרה בלבנון זה יכול להתרחש גם בשטחן. מִי שֶׁהוֹלֵךְ לִישֹׁן עִם כְּלָבִים בל יתפלא אם יִתְעוֹרֵר עִם פַּרְעוֹשִׁים.

לא פחות חשוב מכל אלה הוא המסר שהחיסול מעביר לחיזבאללה. ביצועו בלב ביירות למרות אזהרותיו הפומביות של נסראללה מבהיר לאחרון  כי אין יותר אזורים "חסינים". היכולות שאפשרו הגעה מדויקת ליעדים, אמורות להדיר שינה מעיניו. נסראללה מספיק חכם כדי להבין את משמעות הדברים ביחס אליו ולמקורביו. יש לכך חשיבות רבה, במיוחד בעת הזו, שבה חיזבאללה מחליף מהלומות עם ישראל ומתלבט בנוגע לתגובתו על החיסול.

תקציר מאמר זה פורסם ב-ישראל היום 05.01.2023




חיסול אל-עארורי שולח מסר לא רק לחמאס

חיסולו של סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל-עארורי, הוא מהלך משמעותי במלחמה בין ישראל לחמאס. זאת לא רק בשל היותו הדמות המובילה במערך הטרור של חמאס בירושלים, ביהודה ושומרון ובחו"ל, והמקשר בין כלל זירות הטרור של חמאס ובין חמאס לאיראן וחיזבאללה, אלא בשל המסר שהפגיעה בו משדרת לחמאס, לחיזבאללה ולאיראן.

ראשית, ישראל מבהירה, כי איומיה אינם איומי סרק וכי היא נחושה לפגוע בהנהגת חמאס ולא לתת חסינות לאיש מחבריה. מסר זה מעורר חשש רב בקרב הנהגת התנועה ומחייב אותה למשנה זהירות ולמציאת דרכים נוספות להרתיע את ישראל, לאחר שהתברר כי אין די באיומי מנהיג חיזבאללה נסראללה. עתה עשוי להתגנב ללבבות מנהיגי התנועה החשש, כי גם האזהרות של קטר וטורקיה אינן תעודת ביטוח מספקת.

שנית, אם בהנהגת חמאס בעזה הייתה תחושה שישראל עשויה להרפות מהלחץ הצבאי ולעבור לשלב ג', קרי שלב הלחימה בעצימות מופחתת, לפני השלמת המשימה של מיטוט חמאס והשתלטות על ציר פילדלפי, הרי שתקוות אלה נראות כעת סבירות פחות, נוכח הנחישות הישראלית.

עם זאת, יהיו מן הסתם גורמים בהנהגת חמאס שינסו לטעון שחיסול אל-עארורי יכול להיות מוצג כתמונת ניצחון ישראלית ולשמש כהצדקה למעבר לשלב ג' לא רק בצפון הרצועה, שם יש בכך היגיון מבצעי, אלא גם בדרום הרצועה. להערכת חמאס בסוגיה זו יש גם השלכה על מדיניותו בסוגיית החטופים. ככל שישתכנע כי ישראל נחושה לממש את יעדיה המוכרזים, כך יגבר עניינו בהגעה לעסקה שתשפר את סיכוייו לשרוד. זאת ללא קשר לתגובה קצרת-הטווח של הקפאת המגעים על עסקה כזו.

חיזבאללה ניצב בפני התלבטות לא קלה. עד כה הוא העריך שאיומי נסראללה וכללי המשחק שהיו נהוגים בלבנון זה שנים, שלפיהם ישראל נמנעה מלתקוף בלבנון, מעבר לתגובות מדודות לתקיפות חיזבאללה בחודשים האחרונים, הבטיחו שישראל לא תפגע בבכירי חמאס בלבנון. אולם מתברר שמתקפת 7 באוקטובר והחלטת חיזבאללה לתקוף את ישראל מלבנון נתפסים בישראל כמצדיקים חריגה מהכללים.

מצד אחד, על חיזבאללה לעמוד באיומיו ולשקם את ההרתעה, ומצד שני, אם יבחר להגיב בחומרה הוא עלול לסכן את עצמו ואת לבנון בגין פעולה ישראלית מוצדקת נגד יעד פלסטיני. בכל מקרה, החיסול הוא מקור לדאגה רבה עבור איראן וחיזבאללה, אך הם יכולים להעריך כי לא השתנתה מדיניות ישראל, שלפיה בשלב זה היא איננה מעוניינת בהרחבת העימות. זאהר ג'בארין, עוזרו של אל-עארורי בניהול הטרור ביו"ש, הוא המועמד הטבעי להחליף אותו, אך בשלב זה אין לו משקל דומה בהנהגת חמאס לזה שהיה לאל-עארורי.

פורסם בגלובס, בתאריך 4.1.2024 . 




סקנדל ושמו אונר"א

באחת מבירות אירופה החשובות ישב בשבועות האחרונים חבר פרלמנט מקומי ושיתף את בני שיחו הישראלים בתסכולו: "אני מאוד רוצה להיות חבר שלכם", הוא אמר, "אבל קודם כל אתם צריכים להיות חברים של עצמכם".

על הפרק היה ניסיונו של חבר הפרלמנט – ולא בפעם הראשונה – להפסיק את המימון שמעניקה ארצו לאונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים פלשתינים. כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם מי שחסמה את המהלך היתה דווקא ממשלת ישראל. "כשהממשלה שלכם היא זאת שמבקשת להמשיך את המימון לאונר"א", סיפר, "גם לחברים הכי טובים שלכם אין איך לעזור".

נשמע מופרך? אבל זו המציאות. למרבה האבסורד, הסנגורית המובהקת ביותר של אונר"א, שמאפשרת את המשך קיומה של הסוכנות בעשורים האחרונים, היא לא אחרת מאשר מדינת ישראל – המדינה שעצם קיומה של אונר"א וכל פעילותה ב־75 השנים האחרונות נועדו להרוס ולהביא לחיסולה.

המלחמה שוב העלתה לכותרות את אונר"א, לאחר שבן ערובה ישראלי סיפר עם שובו כי הוחזק בביתו של מורה באונר"א, ולאחר שהוצגו עדויות להימצאות תחמושת מתחת לארגזים של הסוכנות.

אבל הבעיה עם אונר"א חריפה הרבה יותר: אין עוד גורם ב־75 השנים האחרונות שאפשר, הגשים, תמך, הצמיח והעצים את האידיאולוגיה הפלשתינית כמו סוכנות אונר"א. אידיאולוגיה זו שוללת את הציונות ואת מדינת ישראל, מטפחת פליטות נצחית של רוב הפלשתינים ודורשת שיבה מאסיבית של אותם "פליטים" לישראל. החזון הזה הוא שעמד בבסיס הזוועות ב־7 באוקטובר, והגיע הזמן שישראל תתמודד איתו באופן ישיר.

אונר"א אינה סוכנות לסיוע או לשיקום הפליטים הפלשתינים, כי אם כלי להנצחת קיומם עד שתתאפשר שיבתם לישראל. היא מעניקה מעמד פליט פיקטיבי ליותר מ־75 אחוזים מאוכלוסיית עזה, ובכך נותנת להם גושפנקה בינלאומית לתחושתם כי ביתם האמיתי אינו ברצועת עזה – כי אם באשקלון, באשדוד או בבאר שבע.

המסר שמועבר בעצם קיומה של אונר"א, וכמובן במערכת החינוך ובמעטפת הדיפלומטית והציבורית שהסוכנות מעניקה לפלשתינים, הוא שהתביעה לחיסולה של ישראל היא לגיטימית. סוכנות אונר"א היא הגרסה הבינלאומית לקריאות האנטישמיות של "מהים ועד הנהר", שכן משמעותן זהה: תביעה לחיסול מדינת היהודים ולהחלפתה במדינה ערבית.

בשנים האחרונות היו כמה יוזמות בינלאומיות להפסיק את המימון לאונר"א, אך בכל המקרים האלה הפצירו צה"ל ומערכת הביטחון בכל הגורמים האפשריים להשיב את המימון ולאפשר לאונר"א להמשיך לפעול. האינטרס שהכתיב את העמדה הזאת היה תמיד קניית שקט לטווח הקצר. כעת, יחד עם שאר הקונספציות שקרסו, ומכיוון שעזה ממילא תידרש לבנייה מהיסוד – הגיע הזמן להניח לאונר"א.

כל עוד זה לא המצב, חשוב שתדע כל אם עברייה כי ביד האחת נלחמים מדינת ישראל וצה"ל במחבלי חמאס בעזה, וביד השנייה מאפשרים את המשך קיומה של סוכנות אונר"א, שמבטיחה כי יקומו עוד ועוד דורות של פלשתינים, שרק ימתינו לרגע שבו יוכלו לעשות בנו שפטים. האבסורד הזה חייב להיפסק.

פורסם בישראל היום, בתאריך 4.1.2024.




יש להבהיר לארה"ב: זו גם המלחמה שלה

ניצחון במערכה המורכבת מול איראן וגרורותיה מחייב הכרעה ברורה בעזה ובוושינגטון ואחדות ישראלית. המלחמה הרב-זירתית בין איראן וגרורותיה, ובראשן חמאס, המגובות על ידי האחים המוסלמים (קטאר, טורקיה ותומכיהן ברחבי העולם) לבין ישראל בגיבוי ארה"ב וחלק ממדינות המערב, מתנהלת זה קרוב לשלושה חדשים. לכל זירה המאפיינים הייחודיים שלה, הנגזרים מהאופן שבו נפתחה המלחמה, משיקולי הגורמים המעורבים בה ומיכולותיהם.

לדברי שר הביטחון יואב גלנט, ישראל נלחמת בשבע זירות (עזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, תימן, עיראק ואיראן), אך בפועל יש להוסיף לכך את הזירה הבינלאומית, שבה ישראל נלחמת לשימור הגיבוי האמריקני, כמו גם על הלגיטימציה לפעולתה ולקיומה ונגד האנטישמיות.

זוהי מלחמת אין-ברירה, שנכפתה על ישראל והחלה בתנאי פתיחה קשים ביותר, ודווקא בשל כך ישראל וארה"ב חייבות לסיימה בניצחון. להשגתו נדרשים כמה תנאים. הראשון והחשוב מכולם הוא הכרעה ברורה של חמאס בעזה ושחרור החטופים. משמעות ההכרעה היא שליטה ישראלית בסיום שלב הלחימה בעצימות גבוהה על כל המרחב, כולל רפיח וציר פילדלפי (להוציא אולי ניהול בינ"ל של העקורים במרחבים הבטוחים שיועדו להבטחת שלום האוכלוסייה במהלך שלב טיהור השטח, שיארך ככל הנראה כמה חודשים).

סיום הלחימה בעצימות גבוהה לפני השגת יעד זה, רק מכיוון שנגיע לנקודת זמן שנקבעה מראש (סוף ינואר?), יאפשר לחמאס לטעון שכפה על ישראל לשנות בפועל את מטרות המלחמה ויעודד את תומכי ארגון הטרור, שהציבו לעצמם כיעד את הבטחת שרידות חמאס בעזה, ולו על חלק קטן משטחה. כל עוד חמאס שולט בצד העזתי של מעבר רפיח ונתפס על ידי האוכלוסייה כגורם שלטוני, הוא יכול לטעון שעלה בידו לשרוד, ובמשתמע – לנצח.

חשוב גם להעמיק את ההבנה האמריקנית שניצחון על חמאס מחייב ליצור ברצועה מציאות שלא תאפשר צמיחה מחודשת של גורמי טרור. על כן, לא רק חמאס, אלא גם הרשות הפלשתינית החלשה והמושחתת אינה מתאימה לקבל את האחריות על עזה ביום שאחרי. הסיבה: היא ממשיכה להיות מחויבת למאבק בישראל, מעודדת טרור (באמצעות הסתה ותשלום משכורות למחבלים אסורים) ורואה בחמאס ארגון לגיטימי שצריך להיות חלק מההנהגה.

השתלטות על כל השטח תיתן לישראל את המנוף הדרוש גם לשחרור החטופים. כל עוד חמאס אינו משוכנע שישראל נחושה לחסל את נוכחותו בעזה, אין לו עניין לוותר על הנכס העיקרי שברשותו, אלא תמורת התחייבות ישראלית להימנע מהשלמת ההשתלטות המלאה על הרצועה.

התנאי השני הוא הגעה להבנה עם הממשל האמריקני, כי זוהי מלחמתה של ארה"ב כמעט באותה מידה שזו מלחמתה של ישראל: המשך המצב הנוכחי בכל הזירות יפגע במעמדה באזור וברמה הגלובלית, ויחריף את האיומים על ביטחון אזרחי ארה"ב ועל האינטרסים של וושינגטון. האמריקנים מבינים את חשיבות הניצחון של ישראל על חמאס בעזה, אך רצונם המוצהר להימנע מהיגררות למלחמה אזורית והציפייה מישראל לסיים את השלב העצים בלחימה עוד טרם השלמת ההשתלטות על כל הרצועה מעודדים את איראן וגרורותיה להמשיך ולהסלים בהדרגה את פעולותיהן, בתקווה שהממשל יעצור את ישראל.

הכרעת חמאס והבנה אמריקנית כי זוהי גם מלחמה על הסדר האזורי והעולמי, שתתורגם לנכונות לפעול כדי לנצח, אם האיראנים ובעלי בריתם לא יחדלו ממהלכי הכוח שלהם ויוותרו על יכולותיהם, חיוניות ליצירת לחץ מדיני על איראן, חיזבאללה, החות'ים והמיליציות הכפופות לאיראן, ולהפעלה יעילה של כוח צבאי נגדן אם יהיה בכך צורך. זהו תנאי ליצירת מציאות ביטחונית חדשה לאורך גבול הצפון שתקנה לתושבים את תחושת הביטחון ותאפשר להם לשוב לבתיהם; זהו תנאי לאבטחת השיט במיצר באב אל-מנדב; זהו תנאי לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית, ששוב הואצה תוך כדי המלחמה; וזהו תנאי לקידום המאמץ לכונן מרכז כובד אזורי פרגמטי שבליבו נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. ישראל וארה"ב זקוקות זו לזו בזירות האלו, ועל ישראל לחדד לאמריקנים את התלות ואת הנכסיות ההדדית הזו כדי להבטיח את מחויבותם להשגת היעדים המשותפים.

יכולתה של ישראל לממש את שני התנאים לניצחון תושפע במידה רבה מיכולתה להתנער מהעיוורון מרצון שאפיין אותה לגבי כוונות אויביה ולגלות אחדות פנימית. זהו לא רק המסר הברור של הלוחמים והנופלים, אלא גם צו השעה האסטרטגי. ככל שהאחדות תהיה רבה וברורה יותר, כך יקל על ישראל לגייס את תעצומותיה ואת התמיכה האמריקנית להשגת יעדי המלחמה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31.12.2023.




המסר לבלינקן: כל עוד יהיו מנהרות – תושבי עזה לא יחזרו לבתיהם

אתגר קשה מצפה לכל מי שמבקש לשרטט חזון ריאלי לרצועת עזה, לעשור הקרוב וכנראה אף לטווח זמן רחוק יותר. הוא יצטרך לבחור בין חזון ללא תקווה לבין תקווה חסרת בסיס. בעמדותיו ביחס ליום שאחרי יצטרך הדרג המדיני בישראל לאמץ את הגישה הריאליסטית, ולהיצמד לנתונים ולעובדות הקשות על היישות המפלצתית שצמחה באזורנו, ונאחזה עמוקות בכל מערכות החיים ושכבות האוכלוסייה. יהיה עליו לפעול מתוך הנחה שלא ניתן לחולל בה שינוי תרבותי עמוק, לפחות בדור הזה. הוא יידרש להציב את הפירוז הביטחוני כתנאי סף לכל מציאות שתתגבש בעזה, להתנגד לכל יוזמה ומהלך שיסכנו זאת ולא לתת אמון במנגנוני פיקוח זרים. הגעת שר החוץ של ארה"ב, אנתוני בלינקן, לישראל בימים הקרובים תספק הזדמנות לתיאום ציפיות עם הממשל האמריקני גם ביחס לכך.

בעוד השיח בסוגיית "היום שאחרי" נסב סביב השאלה "מי יהיה" (ביום שלאחר מיטוט ממשל חמאס), חשובה לא פחות מכך היא השאלה מה יהיה. התשובה הפומבית לשאלות אלה מצד הדרג המדיני בישראל ניתנה על דרך השלילה והדגישה את מה שלא יהיה ברצועה: ממשל חמאס, רשות פלשתינית, יכולות צבאיות שמאיימות על ישראל ומגבלות על חופש הפעולה הביטחוני שלה. כך שרטט הדרג המדיני קווים למסגרת הכללית, אך לא יצק את תוכנה.

למרות הביקורת שנמתחה על כך, טוב עשה הדרג המדיני כשהחליט לדחות את הדיון המעמיק בפרטים. ראשית, כדי למקד את הקשב בלחימה. שנית, כדי שלא ליצור רושם של קוצר רוח והתארגנות לסיומה (ובכך לרפות את ידי כוחותינו ולחזק את תקוות האויב). שלישית, כדי שלא לעורר מחלוקת פנימית. רביעית, כדי לדחות ולהפחית את החיכוך המדיני בנושא זה עם הממשל האמריקני. וחמישית, משום שהקביעה ביחס ל"יום שאחרי" תלויה גם בהישגיה של הלחימה ב"יום שלפני", ונכון לקיים את הדיון בכך מעמדה של כוח, כאשר מחזיקים בנכסים ובמנופים, ולא לפני כן.

שיקום ההרתעה והפירוז הביטחוני הם העיקר

אף שפעולת צה"ל עדיין בעיצומה, נכון לסטות מהקו הזה ולהעמיק כעת באחד ממאפייני "היום שאחרי" דווקא משום שהדיון בו יוכל לספק מענה לאחת הדילמות הקשות בשלב הזה של הלחימה: ההתמודדות עם אתגר המנהור.

תמצית הדילמה: מצד אחד, לאחר המחיר ששילמה ב־7 אוקטובר, ישראל אינה יכולה להרשות את קיומה של רשת המנהרות המפלצתית על כל תכולתה ברצועת עזה. מנגד, כבר כיום המחיר שישראל משלמת על חשיפת הרשת הזו והשמדתה הוא גבוה. המשך המאמץ לחשיפה שיטתית של המנהרות יאריך את הלחימה, יגבה מחירים נוספים מכוחותינו וגם יגביר את הלחץ המדיני על ישראל. מה לעשות?

כל אזור שבו יש מנהרות יוכרז כאזור לחימה ללא הגבלת זמן. ראשית, צריך להבהיר כי כל עוד יתקיימו מנהרות – יימשך מצב הלחימה! נכון להביא (בעיקר את ארה"ב) להסכמה כי קיומן של מנהרות ברצועה סותר את עקרון הפירוז הביטחוני וכי לא ניתן יהיה לאפשר לתושבים הפלשתינים לקיים את חייהם במרחבים שבהם יש מנהרות. משמעות הדברים היא כי מרחבים אלה יוגדרו כ"אזורי לחימה", ומי שיימצא בהם ייחשב אויב ויטופל כך. כל זאת עד לפירוק המנהרות, בלי הגבלת זמן.

המתנגדים לרעיון הזה יעלו, מן הסתם, את שאלת הפתרונות לאוכלוסייה שנמצאת כיום מחוץ לאזורי הלחימה כמצב זמני עד לחזרתה לשגרה.

במציאות אחרת, נוכח התנהלותה של עזה כ"מדינת חמאס" ולאור שיעורי התמיכה הגבוהים בארגון זה ובהתקפה הפראית נגד ישראל, אין מקום לשאלה זו כלל. ואולם, נוכח העמדות הרווחות כיום, יש להניח כי מענה שכזה רק יגביר את ההתנגדות. במקום זאת נכון לרתום את ארה"ב לפתרונות הומניטריים, שיוגדרו ממושכים אך לא קבועים, מחוץ לאזור הלחימה. טיעון נוסף באשר לכך הוא ההרס הקיים ברוב השכונות בעזה. לרוב האוכלוסייה ממילא אין לאן לחזור. מי שרואה את מפעל המנהרות של חמאס – שהתבסס על חומרי הבנייה שיועדו למטרות אזרחיות – צריך להנמיך גם את ציפיותיו לבינוי ולשיקום בעתיד הנראה לעין. גם בעניין הזה ישראל לא תוכל לטעות שוב.

פורסם בישראל היום, בתאריך 29.12.2023.




יש לנצל את היקף המנהרות המפלצתי לחיסול חמאס

ישראל צריכה לראות במנהרות כהזדמנות להבסת החמאס, ובכך להפוך את יתרונו של הארגון ומקור עצמתו למנוף תבוסתו. היא צריכה ליצור תקדים מלחמתי, לפיו אזור מזוהם מנהרתית דינו כדין אזור מזוהם גרעינית. כמובן שהכוונה היא לאזור מרוקן מתושביו, נטוש וחתום.

כדי לממש תקדים כזה (שרלוונטי גם לגזרת דרום לבנון הזרועה במנהרות), יש להעביר את אזרחי רצועת עזה למקום מבטחים ולהקים עבורם גשר הומניטרי במצרים. כך תעביר ישראל את כובד המשקל של המלחמה מהזירה הצבאית אל הזירה המדינית. אגב, בזירה זו קיים קיבעון מחשבתי שהוריד את מעמדה של ישראל לשפל, ועדות לעומקו היא הצעת הפשרה המצרית המבזה לשחרור החטופים.

היתרון שיש בהכרה ברצועת עזה כאזור מזוהם מנהרתית, הוא שקיים קונצנזוס בין לאומי רחב על הצורך לסיים את המלחמה מהר. כך יתאפשר להציל את אזרחי הרצועה, לחדש את השיט בתעלה, למנוע התלקחותה של מלחמה אזורית ולהקטין את המתח החברתי שהמלחמה מחוללת בדמוקרטיות המערביות.

יתרון נוסף בניהול המערכה המדינית עכשיו, נובע מההחמרה במצבה הכלכלי של מצרים. העובדה שהעברת האמל"ח והאמצעים לבניית המנהור לרצועה נעשו מתחומה, מהווה הפרה של הסכם השלום עם ישראל. מצרים עלולה כעת להיות חשופה לתביעות ענק לפיצוי נפגעי מתקפת ה-7 באוקטובר. כל אלה מעניקים לישראל יתרונות נוספים בשלב זה.

ישראל צריכה לפתוח את המערכה המדינית בהודעה על הסכמתה לאפשר להנהגת חמאס לצאת מהרצועה, בתמורה לשחרור החטופים. הידיעה שישראל פועלת לריקון הרצועה ולניתוקה מהעולם, עשויה לגרור אחריה דרישה ליציאתם מהרצועה גם של מחבלים – דרישה שיש להיענות לה ללא היסוס.

הצלחת המערכה המדינית יכולה להביא להפיכת הרצועה לאזור סגור, בלתי מיושב ונטוש, ובכך היא תקנה ל"חרבות ברזל" הישג היסטורי, שגם מלחמת ששת הימים והסכם השלום עם מצרים לא הביאו לנו. אנחנו יכולים להשתחרר מהחרב החדה שהונחה על צווארנו בשנת 49, כאשר בגלל לחץ אמריקני, נמנע מצה"ל לסיים את מבצע "חורב" להיערכות על הגבול הבינלאומי, וכתוצאה מכך נוצרה מובלעת הרצועה ובעיית הפליטים שבתוכה.

ההישג ההיסטורי האפשרי, שאין כרגע דבר חשוב מהשגתו, הופך את המערכה המדינית למערכה החשובה ביותר בתולדות המדינה, ולטעמי – שנייה בחשיבותה למערכה שהביאה את הישג כ"ט בנובמבר. לצורך הצלחת המערכה יש לגייס את מיטב הגניוס היהודי הקיים בארץ ובעולם, כפי שנעשה בנובמבר 47.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27.12.2023.




לצורך ההכרעה במלחמה – מוכרחים לחדש את המצור על רצועת עזה

מאזן הלחימה בימים האחרונים מחייב את הצמרת המדינית והביטחונית בישראל לשנות את התנאים שבהם צה"ל נדרש לפעול ברצועת עזה.

מכונת המלחמה אמנם ממשיכה לעבוד היטב, צה"ל מנצח בכל קרב ומספק הישגים, אך בחלק לא קטן מהמקרים מדובר בהישגים טקטיים בלבד – והמחיר גבוה. מאפייני ההתקפה הישראלית השתנו. תקיפות רחבות של מטוסי קרב כבר פחות שכיחות. הלחימה היבשתית אמנם אינטנסיבית, אך היא מספקת לחמאס הזדמנויות לפגוע בכוחותינו, בדפוסים שאליהם התכונן היטב, דרך פירי מנהרות, במארבים ובמלכודות שאותם הוא הספיק להכין.

לא זו אלא אף זו: בעוד התנאים שבהם פועלים כוחותינו קשים מבעבר, התנאים ללוחמי חמאס הוקלו. הם נהנים מהאספקה שישראל מאפשרת להעביר לאוכלוסייה דרך מעבר כרם שלום. הדלק שמוכנס לרצועה משמש אותם לתפעול המנהרות. חמאס ממשיך להפגין עמידות ואורך נשימה, שומר על הפיקוד הבכיר שלו, ממשיך להקרין משילות גם אם במופעים לא סדירים, חש מחוזר מצד קטאר ומצרים, מנער מעליו אט־אט את הכתם הדאעשי שדבק בו ב־7 אוקטובר, שואב עידוד מהלחץ הפנימי בישראל ומהדיווחים על שעון החול המדיני שאוזל, ורואה אופק של תקווה לשרוד כארגון וכממשל, ולמצות את קלפי המיקוח שבידה כדי לסיים את המלחמה ב"הסדרה".

עדות מובהקת לאופן שבו הוא מעריך את מצבו ניתן למצוא בעמדה הנוקשה שהוא מציג ביחס להגעה לעסקה נוספת לשחרור החטופים. אם בשלב הראשון של הלחימה חמאס שיווע להפוגה והיה מוכן לשלם תמורתה בשחרורם של כמאה חטופים, הרי כעת הוא חש בטוח לדחות כל עסקה שאינה כוללת את הסיום המוחלט של המלחמה, שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל והתחייבויות שנועדו להבטיח כי יישאר גורם הכוח המרכזי ברצועה.

תמונת סיום כזו היא בגדר אסון נוסף לביטחון ישראל ולמעמדה האזורי, הנשען במידה לא מבוטלת על דימוי עוצמתה.

שהתמרון לא יהפוך לחיכוך שוחק

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להידרדר לתרחיש של דשדוש. כך גם לא לשחיקה של כוחותיה. היקף הנפגעים לכוחותינו משפיע באופן ישיר על מורל העם וגם על האשראי הציבורי להמשך המלחמה. בצידו השני של הגבול הוא מחזק את רוח האויב.

הפעולות בשדה המדיני, הכלכלי והאזרחי, כמו אלה שבשדה הקרב, צריכות לשרת את האסטרטגיה שתביא בדרך הקצרה ביותר ובמחירים הנמוכים ביותר להשגת המטרות. נכון להגביר את הלחץ על חמאס בכל הממדים. יש לחזור לנוסחה ששימשה את ישראל בשלב הראשון של הלחימה וכללה התקפות מאסיביות מהאוויר, פינוי אוכלוסייה משטחים שטרם הותקפו (כגון, מחנות הפליטים שבמרכז הרצועה), מניעת חזרתם של תושבי צפון הרצועה אל שכונותיהם (גם אל מה שנותר מהן), סיכולים ממוקדים ברצועה ומחוצה לה, וחשוב לא פחות – שליטה באספקה ובדלק המוכנסים לרצועה. יש לראות מרכיבים אלה כאילו היו תחמושת, להפחית את הכמויות ולמנוע זליגתם לחמאס.

בלי דלק, בלי מזון ואמצעים לוגיסטיים יתקשו מחבלי חמאס לשרוד בתוך המנהרות וייאלצו לצאת החוצה ולהיחשף מול לוחמינו.

הכנסת האספקה היא טעות קשה

חמאס שולט בפועל ברוב הסיוע שנכנס לרצועה ובאמצעותו הוא שומר על מעמדו כגורם השולט באוכלוסייה.

ישראל ויתרה למעשה על הטלת מצור מלא, למרות שזה תואם לדיני המלחמה המאפשרים שימוש בכלי זה כשקיים חשש מבוסס שהסיוע מגיע לאויב. גם אם מחליטים להגיש סיוע, הרי שזו טעות לאפשר לחמאס לשלוט בו.

כדי להתמודד עם הלחץ המדיני ניתן לשקול הכרזה על אזור "דה־אסקלציה" בדרום הרצועה, שאליו בלבד ניתן יהיה לנתב את הסיוע ההומניטרי ורק בו יוכל כל תושב שירצה בכך, ליהנות מסיוע זה.

ואם במעבר כרם שלום עסקינן, נכון להעיר גם את זאת: ההסכמה לניתוב הסיוע ההומניטרי דרך המעבר מניחה למעשה אבן ריחיים על צווארה של ישראל. היא תזמין לחצים להגדיל את היקף הסיוע, תמנע מישראל אפשרות לעצור את הזרמתו כשתרצה בכך (פן תואשם על ידי המערכת הבינלאומית בהרעבת האוכלוסייה), וחמור מכל – בראייה עתידית היא שבה ומפקידה בידי ישראל אחריות להיבטים האזרחיים של רצועת עזה.

כך, במקום להתנתק מהרצועה וצרותיה לאחר האסון ב־7.10 ישראל שבה ומכניסה את עצמה מתחת למשא המעיק של האחריות למצבה ההומניטרי של אוכלוסיית עזה.

כדי שההסכמה בנוגע לכרם שלום לא תהווה תקדים ומודל להסכמות נוספות, נכון כבר עתה לפרק את מעבר ארז ולסיים את פעולתו של מוקד התיאום והקישור הצבאי. כך ישראל תוכל לקבוע עובדות שיעצבו לטובתה את המציאות "ביום שאחרי".

פורסם בישראל היום, בתאריך 21.12.2023.




הבחירה האכזרית: חיסול חמאס קודם לשחרור חטופים

את הדברים הבאים קשה להעלות על הכתב. הם עלולים להישמע מתלהמים, ערלי לב, לא אנושיים. הם עשויים להתפרש כזלזול בחיי אדם. אבל האמת היא אחרת: דווקא מי שהמוסר, האנושיות ואהבת החיים עומדים לנגד עיניו, חייב לומר מפורשות כי אסור בשום פנים ואופן להציב את שחרור בני הערובה בעזה בראש סדר העדיפויות, מעל לחיסול כוחות החמאס.

מכל עבר נשמעות כעת ביתר שאת הקריאות "כולם תמורת כולם", "לעשות הכל", או "לשחרר אותם עכשיו" – כאילו הדבר נתון לחלוטין בידיה של מדינת ישראל. הטרגדיה בסוף השבוע שעבר, שבה נורו בטעות למוות שלושה בני ערובה אמיצים שניסו להימלט מחוטפיהם, החריפה את הקריאות האלה באופן מובן.

נכון, מדינת ישראל כשלה באופן מחפיר ב־7 באוקטובר בהגנה על אזרחיה, והיא מחויבת לנסות ולהשיב הביתה את החטופים. אבל היא מחויבת לא רק ל־129 בני הערובה שעדיין מוחזקים בעזה, אלא גם ליתר אזרחיה, כ־10 מיליון במספר, שתובעים שהזוועה שקרתה ב־7 באוקטובר לא תחזור על עצמה. הורים וילדים, קשישים וצעירים, בדרום הארץ ובצפונה. לשם כך, השלב הראשון חייב להיות חיסולו של חמאס. שחרור בני הערובה תמורת הפסקת הלחימה בעזה, כפי שדורש עכשיו חמאס, יהיה אסון לאומי לדורות, שיעמיד בסכנה את חייהם של כלל אזרחי ישראל.

מדי שנה נולדים בישראל כ־177 אלף תינוקות – ממוצע של 485 ביום. דמם של מאות התינוקות הזכים האלה אינו סמוק פחות מדמם של בני הערובה בעזה. חייהם אינם שווים פחות. לטווח הארוך, מיגור החמאס ושיקום ההרתעה הישראלית ברחבי המזרח התיכון יבטיחו את חייהם של הרבה יותר ישראלים מאשר שחרור 129 חטופים – אם הדבר אפשרי בכלל – תמורת הפסקת המלחמה.

ל־485 הילדים שייוולדו היום ברחבי ישראל אין עדיין שמות. פניהם אינם מוכרים לנו, כשם שמוכרים לנו פניהם של אחינו ואחיותינו החטופים בעזה, המופיעים בכרזות בכל רחבי הארץ. זו בחירה אכזרית, אבל היא חייבת להיעשות: שחרור החטופים ללא הכרעת חמאס הוא תבוסה נוראה שתסכן את כולנו. אלה לא מילים בעלמא: אם ישראל לא תנטרל את האיומים הקיומיים שמסביבה, זה רק עניין של זמן עד שעוד ועוד שמות יצטרפו לרשימת הקורבנות.

דעת הקהל וכלי התקשורת מכוונים להשיג יעדים לטווח הקצר, אבל הנהגה אחראית מחויבת לשקול את השפעת החלטותיה גם לטווח הארוך, שאותו קשה יותר לחוש באופן מיידי. הנהגה כזאת חייבת להציב בראש סדר העדיפויות שלה את השלמת המשימה שבה החלה – הסרת האיום מצד חמאס על דרום הארץ. לא רק 129 בני ערובה בעזה מביטים בנו ומבקשים שלא נשכח אותם. גם 485 תינוקות שנולדים כאן מדי יום מבקשים מאיתנו בדיוק את אותו הדבר.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.12.2023.




מה גרם לחמאס לרצות בעסקה הקודמת ומדוע היא לא נחפזת לכך כיום?

הערכת המצב הנוכחית בחמאס מאפשרת לה להקשיח עמדות ולסרב לכל עסקה שאינה כוללת את הסיום המוחלט של המלחמה, שיחרור כל המחבלים הכלואים בישראל והתחייבויות נוספות שמשמעותן המעשית היא כי ארגון חמאס ישאר גורם הכוח המרכזי ברצועת עזה.

עיון בשיקולים שהובילו את חמאס לעסקה הקודמת, יסביר היטב מדוע היא לא נחפזת לכך כיום. אלה הגורמים שדחקו אותה, רק לפני חודש , לעסקה שהבטיחה הפוגה תמורת חטופים –

  1. הלחץ הצבאי הכבד מצד ישראל: בעיקר התקיפות המאסיביות מהאוויר , שיטוח של מבנים ושכונות.
  2. הלחץ בעקבות פינוי האוכלוסייה מעזה ומצפון הרצועה.
  3. המצור והמחסור הקשה בדלק, במזון, באספקה.
  4. תחושת אובדן השליטה לנוכח הקושי להבין את תמונת-המצב (אפילו את היקף החטופים שבידיה ומצבם) לגבש את ההיערכות וליצור תיאום בין מוקדי הכוח השונים בחמאס.
  5. ההתייצבות המלוכדת של החברה בישראל והמסר הנחוש שעלה ממנה- "הפעם הולכים עד הסוף".
  6. הגיבוי המדיני החזק שניתן לישראל וההבנה כי היא חלון הזמן שעומד לרשותה איננו קצר.
  7. מספרם הגדול של בני הערובה שאיפשר לחמאס "לסחור" בעבור חלק מהם מבלי לעקר את כושר המיקוח העתידי שלה מול ישראל.
  8. הזדמנות לשחרר בני ערובה שהחזקתם מכבידה על אנשי הארגון .
  9. הזדמנות לתקן את הנזק התדמיתי שנגרם לה בעקבות הברבריות הדאע"שית

ומה כיום?

מאפייני ההתקפה הישראלית השתנו. תמונות של מגדלים קורסים מהפצצות של מטוסי קרב – כבר פחות שכיחות. הלחימה היבשתית אמנם אינטנסיבית אך חמאס ערוך לכך במנהרות והיא גם מספקת לאנשיו הזדמנויות רבות יותר לפגוע בכוחותינו (כפי שראינו לצערנו בשבוע החולף). תחושת המצור – הוקלה. אספקת הדלק, המזון והסיוע הלוגיסטי – חודשה, חמאס ממשיכה להקרין משילות גם אם במופעים לא סדירים, הלחץ המדיני על ישראל – גבר, האחדות הפנימית – נסדקה והחיזורים אחר חמאס דרך קטאר ומצרים – גברו.

תמונת המצב הזו לא רק שאינה דוחקת בחמאס להגיע לעסקה, אלא שהיא גם מספקת לה אופק של תקווה לשרוד כאירגון וכממשל מול מאמציה של ישראל ולמצות את קלפי המיקוח שבידה כדי להבטיח עבורה את "היום שאחרי".

תרחיש כזה יהיה בבחינת אסון נוסף לביטחונה של ישראל ולמעמדה האזורי הנשען במידה לא מבוטלת על דימוי עוצמתה.

מה נכון לעשות? – על ישראל לחזור לנוסחה שהוכיחה את עצמה בשלב הראשון של המערכה: התקפות מאסיביות מהאוויר ומנגד, חידוש המצור על חמאס (הגבלת הסיוע ההומניטארי לאזורים שיוגדרו מראש כמתחמי סיוע), צימצום הסיכונים לכוחותינו ולחטופים בלחימה היבשתית גם כדי למנוע מחמאס הישגים מוראליים.

יש לבחון את האפשרות לנקוט סנקציות כגון גירוש לצמיתות של אסירים ביטחוניים כתגובה לרצח חטופים כדי להרתיע מפני ההוצאות להורג.

לא פחות חשוב מכל אלה: התייצבות מלוכדת ומאמץ רב להגיע לאחדות בתוכנו, לפחות בסוגיה הזו.

פורסם ב-N12, בתאריך 18.12.2023.




להגביר את עצימות הלחימה בחמאס

"חמאס הוא איום קיומי על ישראל. אין שאלה לגבי הצורך בחיסולו. לישראל יש את מלוא הזכות לעשות זאת", הכריז הנשיא ביידן פעם נוספת השבוע, בנאום שנשא במסגרת אירוע קמפיין לקראת הבחירות לנשיאות.

בניסיון להדוף את הדיווחים על הלחץ שמופעל מצד וושינגטון הבהיר הנשיא: "איננו מתכוונים לעשות דבר מלבד להגן על ישראל". בהמשך, עם זאת, הביע את דאגתו מפני היחלשות התמיכה בה, מצד שאר מדינות העולם, "בעקבות ההפצצות חסרות ההבחנה שהתרחשו".

יש להניח כי מסרים דומים לאלה יעבירו גם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, המבקר בישראל, וכן רמטכ"ל צבא ארה"ב ומזכיר ההגנה האמריקני שצפויים להגיע לביקורים בימים הקרובים.

המטרה הערכית של ביידן

אין לפקפק בכנות הצהרותיהם של הנשיא ביידן ואנשיו. גם אם חזונם ביחס לעזה לא יחפוף לעמדה המתגבשת בישראל, הם רואים איתה עין בעין את הצורך למוטט את חמאס ולהשמיד את יכולותיו הצבאיות. מבחינתם זהו לא רק תנאי הכרחי להתנעת יוזמות לשינויים באזור, אלא מטרה ערכית בפני עצמה, כחלק מהמאבק בכוחות הרשע.

גם את זאת יש להזכיר לטובה: תמיכת ממשל ביידן בישראל לא באה לידי ביטוי רק בהצהרות ובנאומים, שגם להם ערך לא מבוטל, אלא בצעדים מעשיים משמעותיים – החל מהטלת וטו במועצת הביטחון, דרך הסדרת סיוע כספי מיוחד ואספקת תחמושת, וכלה בצעדים מרתיעים כלפי איראן וגרורותיה. התנהלות זו מספקת המחשה נוספת לחשיבות היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

ואולם לצד אלה אי אפשר להתעלם מהמשקולת הכבדה שוושינגטון מניחה על רגליה של ישראל, בציפיותיה הנוגעות להתנהלות המלחמה, גם אלה שאינן מנוסחות כדרישות מפורשות.

נחזור על הראשונות: הדרך הפשוטה למיטוט שלטון חמאס, בזמן הקצר ביותר ובמחיר הנמוך ביותר בחיי חיילינו, היא על ידי שילוב של לחימה בעצימות גבוהה עם מצור הדוק, שתפקידו לקצר את אורך הנשימה של האויב, לצד מהלכים שימנעו מגורמי חמאס לשלוט במצב ולהפעיל את המנגנונים השונים של הממשל (מכאן החשיבות של פגיעה באמצעי התקשורת, תקיפת מוסדות ממשלתיים שאחראים על תיאום, שליטה וסדר ציבורי, כולל רשויות מוניציפליות).

כדי לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה ראוי היה מלכתחילה לאפשר את יציאתה באופן זמני אל מחוץ לזירת ההתגוששות, כפי שקרה באופן טבעי בכל הקרבות שניהלו האמריקנים ובעלי בריתם בעיראק ובסוריה. ואולם ההתנגדות לכך הובילה לפתרונות חלופיים מאולצים, כדוגמת המחנות שהוקמו בשטחי המואסי.

אלא שהלחץ המדיני בסוגיה זו לא פחת, ובעקבות זאת הוגדלו משמעותית הסיוע ההומניטרי וכמויות הדלק שנכנסים לרצועה, שבפועל מזינים את צורכי האויב. בד בבד, הורגשה גם הפחתה בעצימות הלחימה מצד ישראל ומעבר לפעולות ממוקדות יותר. כל זה קורה בזמן שחמאס התאושש קמעא והרים ראש בעקבות ההפוגה הזמנית ובשעה שהוא מחזיק בידיו בני ערובה, בידיעה שהם מנוף הצלה עבורו לכשתונף החרב אל צווארו.

כשלעצמו, שילוב של עצימות מופחתת בלחימה עם סיוע הומניטרי מוגבר עלול להביא להארכת משך הלחימה, בוודאי אם נוסיף לכך גם את העידוד המורלי שחמאס יכול לשאוב מהפגיעות שהסב לכוחותינו, מהלחץ המדיני על ישראל ומקלפי המיקוח שבידיו. במצב כזה ישראל עלולה למצוא את עצמה מידרדרת לתרחיש של דשדוש מתמשך, שבהכרח יביא גם להגדלת הסיכון לחיילינו.

לדאוג לביטחון החטופים

כדי להימנע מכך, וכל עוד קיימת לגיטימציה לפעולתה של ישראל, נכון לנהל את הלחימה בעצימות גבוהה, בדומה לזו שאפיינה את השלב הראשון של המלחמה. כך אפשר יהיה להגביר את האפקטיביות של המאמצים למיטוט שלטון חמאס. תהיה לכך תרומה גם לקידום הסיכויים לשחרור החטופים, בדומה להשפעה שהיתה למרכיב זה בעסקה הקודמת. ממילא, בהיעדרו יפחת הלחץ על חמאס גם בתחום הזה. חזקה על צה"ל ושב"כ כי ישכילו להביא בחשבון גם את השיקולים הנוגעים לביטחון החטופים.

את המשכה של הלחימה בשלבים מאוחרים יותר, לאחר מיטוט שלטון חמאס, אפשר יהיה לעשות בעצימות מופחתת. הצורך בכך והלגיטימציה לכך ימשיכו להתקיים במסגרת המאמץ הממושך עד להשמדת כל היכולות הצבאיות של חמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15.12.2023.