לא קל, וגם לא "פוליטיקלי קורקט" לומר זאת, אבל המחיר של רצף הפסקות האש ("ההפוגות") שישראל הסכימה להן כדי להשיג שחרור של בני ערובה מידי חמאס היה גבוה למדי. עם כל הדאגה לחטופים, נראה כי הנזק של ההפוגות לטווח הארוך גבר על הרווח המיידי שהושג. טוב שצה"ל חזר לפעול מול האויב במלוא העוצמה.

במבט לאחור, ההפוגות המתמשכות במלחמה שישראל הסכימה להן היו מסוכנות מאוד בכמה רמות. ראשית, צה"ל איבד מומנטום במערכה הקרקעית שלו נגד חמאס, לאחר שפתח במתקפה מוחצת שהותירה את צפון עזה הרוסה והוציאה את חמאס משיווי משקל. גרועה מכך היא העובדה שבזמן זה האויב התארגן מחדש והשיג אספקה ודלק.

חמור מכך, חמאס הגיח מהמנהרות התת-קרקעיות שלו כדי לבצע מעקב יסודי אחר אופן פריסת כוחות צה"ל בעומק עזה, וכדי לסמן לעצמו היכן שטחי הכינוס של הצבא בלילה, מפקדות הכוחות, נתיבי האספקה וכדומה.

יתרה מכך, לאחר שחמאס איבד את השליטה על צפון עזה ונראה כנמצא בנסיגה, כעת הוא מציג שוב שליטה ריבונית מסוימת בשטח. ניהול העניינים האזרחיים של עזה חזר לידיו, כולל חלוקת המזון, המים והאספקה הרפואית הזורמת ממצרים.

במסגרת המופע המייסר של שחרור החטופים הישראלים מדי ערב, נראו לוחמי חמאס במפגן ראווה לבושים מדים מלאים בצבעי שחור-ירוק בלב עזה, לקול תרועות ההמון מחרישות האוזניים של מאות אזרחים "תמימים ובלתי מעורבים".

במקום לפרק את שלטון חמאס בעזה – יעד שהוגדר מרכזי במאמץ המלחמתי – ישראל נגררה למופע אימים של משא ומתן על החטופים שרק חיזק את שליטת חמאס ברצועה. במקום להבהיר שחמאס לא יהיה עוד "שותף" לשום מהלך ביחסי ישראל והפלסטינים בעתיד, מצג האימה של שחרור החטופים רק חיזק את עמדת חמאס שיישאר למלא תפקיד מרכזי ביחסי ישראל והפלסטינים גם בעתיד.

דוגמה מקוממת ומתסיסה לכך ניתן היה לראות בסרטונים שתיעדו את יותר מ-200 משאיות הסיוע ההומניטרי שנכנסו לעזה מדי יום במהלך השבוע האחרון. למרבה הפלא, כל אחת מהמשאיות הייתה עטופה בכרזות חדשות של תנועת חמאס המתארות את ההישגים הנפלאים של "מלחמת אל-אקצא" הנוכחית, ומעוטרות בתמונות של כיפת הסלע המוזהבת ושל מנהיג חמאס יחיא סינוואר.

האם לא היה ראוי שישראל, והקהילה הבינלאומית שמימנה וסיפקה את משאיות הסיוע, וכידוע כה מודאגת ממצב אזרחי עזה, ימנעו את הפרסום המפאר ומשמר את מעמדו של חמאס בצורה זו?

וישנה קטאר, הפטרונית של חמאס והתומכת הכספית שלו, שמשחקת משחק דו-פרצופי אכזרי, וכעת לקחה לעצמה גם את התואר "מתווכת לשחרור החטופים". ישראל עושה טעות ענקית כשהיא משתפת פעולה עם המשחק של קטאר. ישראל (וארה"ב) לא היו צריכות להסכים בשום אופן לקיים את המשא ומתן בדוחא, אלא רק בישראל, או במדינה שלישית בהשתתפות נציגי קטאר.

במקום לשלוח את ראש המוסד לנהל משא ומתן עקיף עם ראשי חמאס בקטאר, ישראל הייתה צריכה לשלוח פעילי מוסד להתנקש בחיי מנהיגי חמאס בקטאר. במקום לחזק את כוחה של קטאר באזור, על ישראל (וארה"ב) לפעול לריסוק המנופים של קטאר.

זו שוב דוגמה לאופן שבו הנזקים ארוכי הטווח של הפסקת האש ושחרור בני הערובה בטפטופים מפותלים עלו על היתרונות המיידיים שהושגו.

בשלב זה, עסקת שחרור החטופים היחידה שעל ישראל לשקול היא כזו שתביא לשחרור כל החטופים הישראלים בבת אחת. עסקה כזו ניתן יהיה להשיג רק כאשר חמאס יימחץ תחת כל כובד משקלו של צה"ל. רק כאשר סינוואר ואנשיו באמת יעמדו על סף תהום, רק כאשר עזה תגיע לסף קריסה של ממש, רק אז יגבר הסיכוי שחמאס יהיה מוכן לעשות עסקה גדולה. השאיפה חייבת להיות שחרור כמה שיותר חטופים, והפעם ללא הפוגות מסוכנות וללא הפסקות נשק מזיקות.

לבסוף, פרק ההפוגות הביאה לתמורה לרעה בעמדתה של ארה"ב כלפנו, כאשר היא כעת דורשת להפחית את עוצמת הלחימה (במיוחד בדרום הרצועה) ולהגביר את הסיוע ההומניטרי. כל זה רק יוביל להארכת הלחימה ולסיכון חייהם של חיילינו.

המאמר פורסם בערוץ 7, בתאריך 7.12.2023.

לאחר הזעזוע שספגה ב-7 באוקטובר, ישראל נדרשת לגבש מחדש את דוקטרינת הביטחון שלה. איראן היא מעצמה אזורית בהתהוות, שקוראת להשמדתה של ישראל, ולצד חתירתה ליכולת גרעין צבאית מקדמת מאמץ מקיף לחזק את שלוחיה במסגרת חתירתה להגמוניה אזורית ולהשמדת ישראל. במשך שנים התרכזה ישראל בהדיפת מאמצי איראן בתחום הגרעין. הטבח בשמחת תורה הוכיח שלצד זאת אסור לישראל להשלים עם קיום מערך הטרור המתקדם שהקימה איראן בגבולותיה.

למרות הטענות שאיראן לא ידעה מראש על מתקפת חמאס, אין עוררין שחמאס לא יכול היה לבצעה ללא התמיכה המקיפה והגיבוי מאיראן. הסיוע האיראני לחמאס התקיים במשך עשרות שנים באמצעות הברחות אמל"ח. בהמשך, לאור הקושי מצד ישראל ומצרים, עברה איראן להבריח לרצועה ידע באמצעות השתלמויות בשטחה למהנדסי חמאס, ששבו לעזה ובאמתחתם הידע הדרוש לפיתוח המערך הרקטי והמנהרות של חמאס. חמאס, מצידו, אינו מסתיר לאן פניו. בכיר חמאס, ע'אזי חמד (24 באוקטובר), וחשבונות טלגרם של חוגים פלסטיניים המזוהים עם חמאס בגדה המערבית, מצהירים במפורש כבר כעת שאם יעלה בידיו הדבר, יבצע חמאס מתקפה קטלנית נוספת בנוסח ה-7 באוקטובר.

החזון האיראני להשמדת ישראל הוא ברור. איראן אינה מתכוונת להילחם בעצמה נגד ישראל אלא להעמידה תחת איום קיומי באמצעות רשת שלוחיה. ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית של איראן, ביטא את החזון הזה בהצהרתו ביולי 1979, חודשים ספורים לאחר הקמת המשטר האסלאמי, שאם כל המוסלמים יתאחדו – די אם כל אחד מהם "ישפוך דלי מים" כדי לחסל את ישראל. בנובמבר 1989, חודשים ספורים לאחר עלותו לשלטון, הורה מנהיג איראן, עלי ח'אמנהאי, לכוח קודס, יחידת העילית במשמרות המהפכה (משה"מ) האחראית על מבצעי חו"ל, להקים "תאי חיזבאללה חמושים" ברחבי העולם, בהתאם להצהרת ח'ומייני מנובמבר 1988. לפיכך איראן אימנה, חימשה, טיפחה ומימנה בעקביות את חיזבאללה בלבנון, דיוויזיית האמאם חסין של משה"מ בסוריה, הג'יהאד האסלאמי וחמאס ברצועת עזה, החות'ים בתימן, ומגוון מליציות שיעיות בעיראק, במאמץ לכתר את ישראל באמצעות ארגוני התנגדות. בהתאם לכך הצהיר אחראי המבצעים במשה"מ, עבאס נילפרושן, בספטמבר 2019, על הצלחתה של טהראן לעבות את האסטרטגיה הזאת, באומרו שאיראן מכתרת ומאיימת על ישראל מכל צדדיה. לאור התקדמות פרויקט השלוחים הצהיר מפקד משה"מ סלאמי באותו חודש כי "המשימה הזו של חיסול המשטר הציוני כבר אינה חזון אלא משימה בת השגה".

אין ספק לפיכך לגבי המגמה שאיראן מבקשת להכתיב נגד ישראל. היא שואבת עידוד מאירועי השבת השחורה ושואפת למנף אותם כדי להביא להשמדת ישראל. סלאמי הצהיר (1 בדצמבר) על כך במפורש באומרו כי "השטח הכבוש מעזה עד ת"א הוא 70 ק"מ, מצפון פלסטין ודרום לבנון ועד ת"א – 120 ק"מ, ומהגדה המערבית ועד ת"א – 40 ק"מ. הזמן הדרוש לחיסול המשטר המלאכותי הזה הוא מועט, ואם הפלסטינים יבצעו שוב את מבצע 'מבול אל-אקצא', הפעם למשך 48 שעות, המשטר הציוני יימחק מהעולם". ח'אמנהאי הביע בנאומו (29 בנובמבר) סיפוק מהתגשמותה של הוראתו לכוח קודס להקים תאי התנגדות בעולם, והסביר שכיום תאים אלו קובעים את גורל האזור, כפי שהתבטא לדבריו במתקפת "מבול אל-אקצא" שביצע חמאס.

כפי שנחשף בתקשורת הישראלית, בספטמבר 2023, למרות המב"מ הישראלי איראן מצליחה להעביר 30 אחוז ממשלוחי הנשק שלה לסוריה (כאשר משלוחי נשק נוספים, בהיקף בלתי ידוע, עוברים ללבנון). לצד זאת, איראן מנהלת באמצעות כוח קודס מאמצים מקיפים לחימוש יתר שלוחיה במזה"ת באמל"ח מתקדם. כחלק מתפיסת הביטחון החדשה שלה, ישראל חייבת לשים למטרה גם את כוח קודס עצמו, מרכז העצבים האזורי של ראש התמנון האיראני, ולתקוף את בכיריו ואת בסיסיו באיראן ובאזור. בכך היא תבהיר לאיראן שמוטב לה להפסיק את טיפוח שלוחיה, אחרת תישא בתוצאות. מבצעי ההתנקשות הרבים המיוחסים לישראל נגד יעדים ובכירים איראניים באיראן ומחוצה לה מזה כ-15 שנה מצביעים על יכולתה של ישראל לבצע הלכה למעשה מדיניות זו. המבוכה האיראנית מול ישראל השתקפה בשנים האחרונות במתקפות שהובילה איראן נגד יעדים אמריקאים באזור, כדי ללחוץ על ישראל להפסיק את מתקפותיה. כפי שביטאו בכירים באיראן, טהרן מודעת לנחיתותה הצבאית מול ארה"ב ולכן שואפת לא להידרדר למלחמה נגד ארה"ב. לצד זאת, איראן גם אינה מעוניינת להיגרר למלחמה מול ישראל, שתסכן את מתקני הגרעין שלה. למרות זאת, על ישראל לבצע את מתקפותיה בחתימה נמוכה.

המאמר פורסם ב-Israel Defense בתאריך 6.12.2023.

 "מרכז הכובד בלחימה כזו הוא האוכלוסייה האזרחית, ואם דוחפים אותה לזרועות האויב מחליפים ניצחון טקטי בתבוסה אסטרטגית" – דבריו אלה של מזכיר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין, לאחר חידוש הלחימה בעזה, מלמדים על עומק הפער בין האופן שבו וושינגטון רואה את עזה לבין תמונת המציאות המוכרת בישראל.

תמיכת ממשל ביידן בישראל אינה מוטלת בספק וראויה לכל שבח, אך מתוך ההתייחסויות של בכיריו, נראה כי התעלמותם מהיקף התמיכה ומעומק הזדהות הציבור בעזה עם חמאס מובילה אותם לאמץ עמדה שתכביד על ישראל בהמשך הלחימה.

שר ההגנה אוסטין, כמו עמיתיו בצמרת הממשל, מניחים שחמאס השתלט על עזה, כפה את עצמו על אוכלוסייתה ומשתמש בה כבת ערובה במאבקו מול ישראל. שכל מה שנדרש כדי לשנות את המציאות זה להפקיע את השלטון מידי הארגון ולהסיר את עולו מעל צווארי האזרחים, ואלה יפנו לדרך אחרת. הנחה זו, בניגוד להנחות האלטרנטיביות, מספקת בסיס לאופטימיות – ומכאן גם הפיתוי לאמץ אותה.

האמת המצערת היא שחמאס זוכה לגיבוי פוליטי נרחב מצד אוכלוסיית הרצועה, שבחרה בו בעבר וייתכן כי היתה בוחרת בו שוב. בבחירות הפרלמנטריות ב־‎2006 – האחרונות שנערכו ברצועה – זכה חמאס ב־76 מתוך 132 מקומות באסיפה המחוקקת. מתוך 24 מושבים בחמשת המחוזות בעזה, חמאס זכה ב־15.

"צבא העם" של עזה

סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מעידים על המשך תמיכת הציבור בעזה בחמאס ובמאבק המזוין בישראל. ב־17 שנות שלטונו רתם חמאס את מערכת החינוך ואת שאר המערכות השלטוניות להפצת רעיונותיו ולהטמעתם בקרב הציבור, בכל השכבות. וכך, חמאס נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה. במידה מסוימת הוא מגשים את רעיון "צבא העם", ומהווה שלוחו של ציבור גדול ורחב במאבק בישראל.

לא הפעולה הישראלית היא שתדחוף את האוכלוסייה האזרחית לחיקו של האויב – חלק גדול ממנה, אם לא הרוב, כבר נמצא שם, מרצונו ומתוך בחירתו. נדיבות הומניטרית, מעבר למתחייב ולהכרחי, גם היא לא תשנה את טעמו של הציבור. יש להניח שהנהנים העיקריים ממנה יהיו אנשי חמאס.

הציפיות האמריקניות מישראל להפחית את עצימות הלחימה ולהגדיל את הסיוע ההומניטרי, רק יובילו להארכת הלחימה ולסיכון חייהם של חיילינו. במקום זאת, יהיה נכון להימנע מהטלת סייגים נוספים ולאפשר לצה"ל לפעול בעצימות גבוהה – עד למיטוט שלטון חמאס ולהשמדת יכולותיו. ההתמודדות הסבוכה עם אתגר הדה־רדיקליזציה ברצועת עזה ממילא תעסיק את האזור עוד שנים רבות לאחר המלחמה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 4.12.2023.

 "כמה מדינאים מערביים דנים בעזה שלאחר חמאס, ואני אומר להם: הניחו לדמיונכם ולחלומותיכם. בתוך שנים אחדות יהיה עליכם לדון במצבו של האזור ביום שלאחר ישראל" – כך אמר חאלד משעל זמן קצר לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש בעזה. בנאום סרקסטי ויהיר, ששודר בכינוס של אחד הפורומים האסלאמיים העולמיים, ביקש מנהיג חמאס לתת תוקף לתיאוריה של נסראללה. הוא ציין כי מתקפת 7 באוקטובר הוכיחה שישראל "חלשה כקורי העכביש" והסבה לה תבוסה מודיעינית, צבאית ותודעתית. הוא הבטיח כי התבוסה "תושלם בקרוב".

ישראל שלאחר 7 באוקטובר אינה זקוקה לדברים הללו של משעל כדי להזכיר לה על מה היא נלחמת. כרגע, כך נדמה, מי שזקוקים להם יותר הם ידידינו בבית הלבן, שעד כה יצאו מגדרם כדי לסייע לנו במלחמה ובאתגרים סביבה (ועל כך הם ראויים לכל שבח והוקרה), אך עמדתם לקראת השלב הבא עלולה להכביד על ישראל בהשגת מטרותיה מול חמאס.

את המסר שארה"ב מעבירה ביחס להמשך המלחמה בעזה אפשר לסכם במשפט קצר: יש להפחית את עצימות הלחימה ולהגדיל את הסיוע האזרחי. ואולם, כל אחת משתי הדרישות תפריע לישראל במאמציה למוטט את שלטון חמאס ולהשמיד את יכולותיו הצבאיות. היענות להן תאריך את הלחימה, וגם תגדיל משמעותית את הסיכונים לחיילינו.

חמאס מרענן כוחות

קשה לסמן באופן מדויק את הנקודה שבה אנו נמצאים ביחס להשגת המטרות של ישראל. די יהיה אם נזכיר שהאזור הדרומי של הרצועה לא ספג פגיעה משמעותית מידיה של ישראל, ושם נמצאים כמחצית מכוחות האויב.

זאת למוּדָע: כשתחודש הלחימה ברצועת עזה צה"ל ימצא את חמאס במצב שונה מזה שבו הוא השאיר אותו, עם נצירת האש. אכן, הצלת החטופים מידי חמאס היא חובה מוסרית ולאומית שאינה מוטלת בספק, אך גם המחירים והסיכונים, בעקבות הפסקת האש שניתנה כחלק מהתמורות לכך, אינם קלים. הזמן שקנה בעסקת שחרור החטופים אפשר לארגון הטרור התאוששות מסוימת מהמתקפה בצפון הרצועה. הזמן הזה אפשר לו להעריך את המצב, לגשר על פערים קריטיים, להשלים את ההתארגנות הצבאית ולרענן את כוחותיו לקראת השלב הבא.

הפסקת האש אפשרה לו גם לחזור למשול ולהפגין משילות. הביטוי המובהק לכך ניתן באופן שבו הוא ניהל את אופרציית החזרת החטופים. במישור המבצעי ניתנה לו הזדמנות להתחמש, להצטייד בדלק ובאמצעים לוגיסטיים שיוסיפו לו אורך נשימה, לאסוף מודיעין, לגבש תוכניות מבצעיות עדכניות, להכין מלכודות ומארבים ולהדק את התיאום המבצעי בין מרכיביו.

הפסקת האש והאירועים במהלכה חיזקו את המורל בקרב מפקדיו ולוחמיו, וכך גם את תקוותם לסיום המלחמה בדרך של הסדרה. המשא ומתן העקיף שהתקיים עימו, גם לאחר ההקבלה בינו לבין דאעש (או לנאצים), אישש את תקוותו. ציר ניהולו של המשא ומתן התחזק, וכך גם מעמדה של קטאר כמתווכת מרכזית במסגרתו. ועל כל זה יש להוסיף את הנקודות שלהן הוא זוכה גם מהציבור ביו"ש ובמזרח ירושלים הודות להישגיו בשחרור מחבלים ול"עמידתו האיתנה" מול ישראל.

לכשתתחדש הלחימה ברצועת עזה, צה"ל צפוי לפגוש את חמאס במוכנות מבצעית גבוהה וכשרוחו מחוזקת. דווקא אז יהיה נכון לאמץ גישה אגרסיבית יותר, המפחיתה את הסיכונים לכוחותינו, גם אם היא מנוגדת לציפיות הבית הלבן.

להקריס את "מדינת עזה"

כך גם ביחס להיקף הסיוע ההומניטרי שיוכנס לרצועת עזה. הציפייה מישראל לאפשר סיוע הומניטרי לרצועת עזה (ואף להגדילו) מבוססת על שתי הנחות. שתיהן, לעניות דעתי, שגויות. הראשונה – שהמלחמה מתנהלת בין ישראל לארגון הטרור חמאס במנותק מ"מדינת עזה", והשנייה – שקיימת אפשרות מעשית ברצועת עזה להפריד בין "סיוע לחמאס" ל"סיוע לאוכלוסייה".

המציאות הפשוטה היא שארגון חמאס מנהיג את "מדינת עזה". הוא רתם את כל מערכות ה"מדינה" ואת משאביה, קיבל את תמיכת רוב תושביה, וכך הוא מנהל גם את מלחמתו בישראל. בקביעתו של הדרג המדיני את מיטוט שלטון חמאס כאחת ממטרותיה של המלחמה טמונה גם הציפייה להקריס את נקודות החיבור שבין חמאס למערכת המדינתית ולמרכזי הכובד של השלטון. כך, ממשל חמאס לא יוכל לספק את צורכי התושבים, ולא יהיה מסוגל לתת להם שירותים כלשהם או לאכוף עליהם את הנחיותיו. סיוע אזרחי נרחב לאוכלוסייה עומד בסתירה לכך. הוא יפטור את חמאס מחובותיו כלפי תושביו, ימנע את הפניית הזעם כלפיו וישמש מעין פתרון זמני עד לשובו לשגרה. זה יאריך את הלחימה ואת מחיריה בכל התחומים.

אם לא די בכך, כדאי לזכור כי במציאות שהתהוותה ברצועת עזה כמעט לא ניתן להפריד בין "סיוע לאזרחים" ל"סיוע לחמאס". חמאס נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה. באמצעות רשת סייעניו הוא יוכל לקבל או לקחת לצרכיו מכל מה שיוכנס לרצועה, יהא אשר יהא צינור ההעברה או הגורם שיופקדו על כך.

בניגוד לגישה הנדיבה המאפיינת את ישראל בסוגיות הומניטריות, על ישראל לנקוט במקרה זה גישה נוקשה, חשדנית ומינימליסטית: לאפשר רק סיוע ההכרחי, ורק כשהדבר הכרחי.

השבת חטופים – תוך כדי לחימה

סוגיית החטופים תמשיך לאתגר את ישראל. מבחינתו של סינוואר יש לבני הערובה שבידיו תפקיד כפול: הם המגן האנושי להבטחת שרידות חמאס, והם גם קלף הניצחון שבאמצעותו ניתן יהיה לכפות על ישראל לשחרר את כל המחבלים העצורים ("הלבנת כל בתי הכלא" בלשון דוברי חמאס) ולאפשר את שיקום הרצועה.

משעה שנכנסנו לתהליך הזה ואנו כבר משלמים את מחיריו, צריך למצות את פרק הזמן שהממשלה נתנה למהלך הנוכחי. לאחר מכן, את המאמץ להשבת החטופים צריך להמשיך תחת אש, בחסות ההתקפה הישראלית ברצועה, תוך התייחסות לכל החטופים כיחידה אחת ותוך העברת מאמצי התיווך לידי המצרים. ההתקפה הצבאית נדרשת כדי להביא להשמדת יכולות חמאס, אך כפי שראינו היא גם משפרת את הסיכויים ואת התנאים להשבת החטופים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 1.12.2023.

ב-18 באפריל 1942 תקף להק של 16 מפציצי B-25 אמריקנים את העיר טוקיו. מן הלהק הזה הופלו שני מפציצים, והשאר הצליחו להגיע באדי הדלק האחרונים שלהם לאזור בשליטה סינית ובו הצילו כוחות סיניים אנטי-אימפריאליים את אנשיו. רק מפציץ אחד מתוך הלהק כולו הצליח לנחות בוולדיווסטוק שברוסיה. כל יתר המפציצים, נכסים יקרים ללא כל ספק בעבור ארה"ב (שבאותה תקופה הרת גורל הייתה זקוקה לכל קלוריה צבאית שברשותה) אבדו, התרסקו וקורקעו לתמיד.

צוותי האוויר של הלהק, כולם מן הטובים והנבחרים שבלוחמי האווירייה האמריקנית באותה עת, הוסרו למעשה מן המצבה המבצעית, כאשר בגורלם עלה מוות, שבי או פשוט מסע ארוך מאוד בחזרה אל קווי ארה"ב אשר מנע מהם את האפשרות להיות זמינים או פעילים במשך חודשים ארוכים.

תוצאות המבצע: נזק שולי לעיר טוקיו ונזק משני ליכולת התעשייתית האימפריאלית שכנגדה כוון המבצע מלכתחילה.

למעשה, כל מדד טקטי הופך את המבצע הזה לבזבוז חסר אחריות של אמצעים ואנשים בדיוק בזמן שבו ארה"ב לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לאבד דבר מן הדברים הללו.

בנוסף לכך, הנשיא רוזוולט, שהקשב והמשאבים הנפשיים שלו היו ממילא מתוחים עד הקצה באותה עת, השגיח באופן אישי על כל פרט מפרטי המבצע ודחף בקוצר רוח באנשים לצאת ולבצע אותו לא רק כנגד כל הסיכויים, אלא גם ובעיקר כנגד כל המטה הכללי האמריקני כולו שסבר בשלב זה שהוא השתגע, או לפחות עובר התמוטטות עצבים מסוג כלשהו.

ועדיין, "מבצע דוליטל" (כפי שהוא נקרא בדיעבד על שם מפקדו ג'ימס דוליטל), היה אחד מן המבצעים החשובים ביותר אשר בוצעו על ידי ארה"ב במלחמת העולם השנייה, וללא כל ספק המבצע שמהווה את נקודת המפנה האמריקנית במלחמה. המבצע, שמבחינה טקטית היה כישלון מוחלט וחסר ערך, היה מבחינה אסטרטגית הצלחה אדירה.

מדוע? מכיוון שהמבצע שינה מן הקצה אל הקצה את המורל האמריקני .הוא האפיל – אפילו מחק – את ההתפלשות באבל וביגון של ה-7 בדצמבר והחליף אותה בנחישות מעשית ומבצעית (לא רק מילולית) לנצח במלחמה כולה. האומה האמריקנית הבינה בדיוק היכן היא מצויה באותה עת, ונרתמה רובה ככולה להשקיע את כלל המשאבים שלה באופן טוטאלי בהשגת הניצחון במקום בליקוק הפצעים הדואבים.

מבחינה נפשית, אמריקה עברה בזכות מבצע "דוליטל" מתחושות של פחד ונבואות זעם וחורבן ארמגדוניות לחברה מגויסת ואופטימית אשר קיבלה זריקת מרץ בזכות הוכחת היכולת המעשית לפגוע באויביה הנוראים והמיתיים ביותר.

היפנים עצמם לא חששו כלל מתקיפה עד עצם אותו היום בגלל חגורת האיים הבלתי חדירה שהגנה על האימפריה שלהם במשך 1,500 שנה, ובזכות אמונתם ברוח המגן המיסטית של הקמיקזה שהם האמינו שיפן כולה עוטה כשריון. כל זה כמובן נחדר בגסות והופצץ באלימות בבת אחת, כרעם ביום בהיר. המטה הכללי היפני הושפל, וקומתו הגאה שכה נזדקרה במשך חמשת החודשים שחלפו מאז מתקפת הפתע האסטרטגית בפרל הארבור כופפה והתקפלה באחת. לפתע הוכח כי האגדה שנקראת יפן היא פגיעה, שבירה ומדממת.

הרג אזרחים יפנים על אדמת בירתם המקודשת, בשילוב הבושה שחש המטכ"ל היפני שהבטיח לעמו כי הצי האמריקני כולו חוסל, בנוסף לפחד מפני הבלתי נודע, יצרו כעת לחץ עצום ובלתי נמנע להוכיח שהיוזמה והעליונות נותרו בצד היפני.

הלחץ הזה נתן את אותותיו וגבה את מחירו הנורא: יפן דחקה עוד ועוד את תוכניות הפלישה המקוריות של האדמירל יאמאמוטו להוואי והאיצה בו לצאת ולפגוש את האויב האמריקני במידווי, אטול.

כך יצא הצי היפני להשיב את כבודו כאשר הוא אינו מוכן באופן מלא לקרב שחרץ את גורלו.

ביוני 1942, רק שבעה חודשים לאחר פרל הארבור, הובסו היפנים באופן קטסטרופלי על ידי כוחות אמריקנים קטנים מהם בהרבה בלב ים, בעיקר בשל אותו חיפזון קטלני שנבע מהכבוד האבוד והצורך לנקום ולהשיב אותו. יותר מהכבוד, יפן איבדה את עשתונותיה ואת סבלנותה המפורסמים ועשתה טעויות איומות שמהן לא התאוששה עוד.

המלחמה נמשכה שלוש שנים נוספות, אך המערכה במידווי שינתה לחלוטין ובאופן סופי את הכיוון שאליו נעה המלחמה.

המומנטום האסטרטגי מעולם לא חזר עוד לידי היפנים, ואמריקה עלתה על הדרך הסלולה לניצחון בזירה הפסיפית אשר באופן בלתי נמנע שחרר את בריטניה לפעול במלוא עוזה ומשאביה בזירה האירופית, מה שמחק סופית את שאיפותיו של היטלר ביבשת. כך, להק של שישה עשר מטוסים סלל את הדרך לניצחון האנושי הגדול ביותר בכל הזמנים ושינה את פני המלחמה הגדולה בתולדות האנושות ואת גורלם ועתידם של מילארדי בני אדם.

במה כל זה קשור לישראל? ישראל התמודדה עם פרל הארבור משלה ב-7 באוקטובר. המכה הקשה העניקה לציר האויב האיראני מומנטום אסטרטגי גדול והוכיחה לאזור כולו מי הסוס החזק, כאשר היא מניחה סימן שאלה גדול על עצם השאלה האם ישראל חזקה מספיק כדי להמשיך ולשרוד באזור הזה.

מה שקרה לאחר מכן, דומה מאוד לתקופת חמשת החודשים שבין ה-7 בדצמבר 1941 וה-18 באפריל 1942 במלחמת העולם השנייה, כאשר באופן מעשי החברה האמריקנית התגייסה כדי לבצע מה שצריך, אך היוזמה האסטרטגית עדיין נותרה בצד האויב.

המורל האמריקני היה עדיין מצוי בשקיעה מתמדת לאחר שהזעם הראשוני התחלף במציאות עגמומית של מלחמה ארוכה וכואבת, והמורל היפני המשיך לעלות בהתמדה ככל שהיה נדמה שארה"ב קמלה.

אומנם כעת, לישראל במידה רבה יוזמה טקטית, אך ללא כל יוזמה אסטרטגית. חמאס שולט בגורלם של החטופים ומבצע כרצונו עסקאות מעמדת כוח, כאשר הוא שולט למעשה בסדר היום המעשי והבינלאומי.

בעוד מחלקת המדינה האמריקנית שולטת באג'נדה הדיפלומטית הבינלאומית וחיזבאללה שולט בעוצמת החיכוך בגבול הצפוני, תימן בוחרת מתי וכיצד להתערב ומאיימת על השיט הבינלאומי, כאשר היא מכריחה אותו להתכווץ לעמדה הגנתית פסיבית, ואנשי המליציות העיראקיות השיעיות מגדירים כרצונם כמה ביטחון יחושו האמריקנים והישראלים בסוריה ובגולן בכל רגע נתון.

ישראל אולי מחזיקה לעת עתה בעליונות טקטית בזירות השונות, אבל היא חסרה מהותית יוזמה אסטרטגית אשר תאפשר לה שליטה בכל הזירות גם יחד. כך, היא למעשה מנוצחת על ידי איראן שעדיין שולטת לחלוטין בכול.

אומנם כאומה וכחברה ישראל נותרת חזקה, אבל סימני עייפות, לחץ וחוסר אמונה במטרות המלחמה הסופיות, ואפילו בהגדרות המלחמה, כבר מופיעים.

מבחינה מילולית איראן אומנם כבר מוזכרת בישראל מעת לעת כמי שמנהלת את המלחמה ומושכת בכל החוטים, אבל המלחמה הצבאית מתנהלת כולה באופן מקומי נגד חמאס, ממש כמו סכסוך מקומי, תוך התכחשות מלאה למה שהיא באמת: חלק ממלחמה קיומית מלאה נגד איראן.

מלחמות מנוצחות באמצעות אסטרטגיה, לא טקטיקה, וישראל הגיעה לנקודה שבה היא מוכרחה "מבצע דוליטל" אם ברצונה לשרוד.

ישראל לא רק זקוקה להרים את המורל שלה עצמה ולצאת מן הצל הקודר של ה-7 באוקטובר (כפי שארה"ב הייתה מוכרחה לעשות כדי לצאת מצללי ה-7 בדצמבר שלה), אלא גם לקחת את היוזמה המלאה לידיה, כן, בהחלט, מול איראן עצמה, שמכיוון שהזרועות שלה כבר מצויות בחיכוך מלא עם ישראל היא כעת פגיעה להפליא.

וכן, בוודאי, גם מול זירות אחרות שבהן אויביה מעיזים להרים ראש (תימן, עיראק, סוריה). כעת ישראל מוכרחה לשאוג ולסמן לעצמה, לאויביה ולעולם שלא מדובר בחמאס לבדו, וגם לא בפלסטינים לבדם, אלא במאבק על עצם הישרדותה, ומכיוון שכך מוטל עליה לעשות את מה שמוטל עליה לעשות כאשר נשבעה "לעולם לא עוד".

רק כך יתכווץ בפחד ראש הנחש, הממשל האיראני עצמו, ויתחיל לעסוק השכם והערב בשאלה מה ישראל עלולה לעשות כעת לו עצמו. בכך תיטול ישראל לידיה בחזרה את היוזמה האסטרטגית ותוכל לשנות את גלגל המלחמה ולקבל אומץ, כאשר היא זו שתגרום לאויביה להתחיל לפחד ולעשות טעויות קשות.

אכן, אם ישראל חפצת חיים, היא מוכרחה לערוך מבצע דוליטל, או שניים, או שלושה. עכשיו. כל עוד היא עדיין מסוגלת.

פורסם בזמן ישראל, בתאריך 30.11.23.

עד ה-7 לאוקטובר, הייתה נפוצה בשיח המדיני, הביטחוני והתקשרותי פרדיגמה ביחס לזירה הפלסטינית שהמעיטה בחשיבותו של הנרטיב הלאומי הפלסטיני, והניחה שהשחקנים הפלסטינים פועלים מתוך אינטרסים רציונליים של "רווח והפסד". אם מדינת ישראל חפצה להבטיח את ביטחונה ועתידה במזרח התיכון, היא חייבת לאמץ פרדיגמה אחרת, המכירה בכך שכיום, כלל השחקנים הפלסטינים המשמעותיים אינם מקבלים את הלגיטימיות של מדינה יהודית בגבולות כלשהן, רואים במחבלים גיבורים לאומיים, ומחויבים ליעד הסופי של מחיקת ישראל מהמפה.

הפרדיגמה שהייתה דומיננטית עד לשבת השחורה גורסת שאין לייחס חשיבות רבה לנרטיב הלאומי הפלסטיני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסתה במערכת החינוך הפלסטינית ולטקסטים רשמיים של הרש"פ, לתשלום המשכורות על ידי הרש"פ למחבלים הכלואים בישראל, ולקריאת שמות של רחובות, מוסדות ומחנות קיץ על שם ערים ישראליות ועל שם ארכי-מחבלים. השחקנים המרכזיים בזירה הפלסטינית – החמאס והרשות – הם שחקנים רציונליים המעוניינים בעיקר בתמריצים כלכליים, ולכן ניתן לקנות שקט באמצעות הקלות כלכליות. יו"ר הרשות עבאס מתנגד לטרור ועשוי להיות פרטנר להסדר יציב ובר-קיימא. גורמים בינלאומיים, כגון סוכנות הפליטים אונר"א, יכולים לסייע לשמירת השקט בשטח, ולכן יש להעצימם.

לתפיסה הזו היו חסידים רבים, הן בקרב הדרגים הבכירים במערכת הביטחון, והן בקרב מומחים ופרשנים רבים שאיישו את אולפני הטלוויזיה וקבעו את גבולות השיח הלגיטימי.

מול פרדיגמה זו, ניצבה פרדיגמה אחרת, שניתן לכנותה הפרדיגמה הריאליסטית, המתייחסת ברצינות לאמירות ולמעשים של הציבור הפלסטיני ומנהיגיו. היא קובעת שכל השחקנים הפלסטינים המשמעותיים, ובכלל זה עבאס ותנועת ה׳פתח׳, אינם מקבלים את הלגיטימיות של מדינה יהודית במרחב, בשום גבול שהוא, ומחויבים ליעד הסופי של מחיקת ישראל מהמפה והחלפתה בפלסטין שתשתרע מן הנהר ועד הים, גם אם יעד זה אינו בר השגה בטווח הקרוב. האתוס הפלסטיני הזה בא לידי ביטוי בכל היבט של החיים הציבוריים והפרטיים: מתכני הלימודים במערכת החינוך, שמאדירים ומפארים מחבלים ועד לתוכניות בטלוויזיה של הרש"פ העושות דמוניזציה ליהודים; מהיצמדות המוחלטת למיתוס "זכות השיבה" ועד לשמות הרחובות, הכיכרות וקייטנות הילדים המעלים על נס רוצחי יהודים בעבר ובהווה.

תפיסה זו גם מבינה שחמאס לא זנח לרגע את כוונתו לנהל ג'יהאד נגד ישראל גם אם ספג מכה קשה בכל אחד מסבבי העימות שקדמו למלחמה, ושהתנגדותו של עבאס לטרור אינה עקרונית, כי אם טקטית. עבאס רואה בטרור את אחת הצורות הלגיטימיות במאבק נגד ישראל, אך סבור שבתקופות מסוימות צורות מסוימות של טרור מועילות פחות. גם אם יש בין הארגונים הפלסטיניים הבולטים מחלוקות באשר למאפייני המאבק בישראל המומלצים בכל עת, וביחס למידת הדבקות בחוקי האסלאם בישות הפלסטינית, כולם מחויבים למאבק בציונות עד להכרעתה, כולל באמצעות טרור אכזרי. משום כך הרשות הפלסטינית נמנעת מלגנות את הפיגועים באופן ברור, ורבים כל כך בציבור הפלסטיני צוהלים ומפגינים את תמיכתם בחמאס, במיוחד לאחר שהמתקפה שביצעה התנועה מביאה כבר לשחרור מחבלות ומחבלים צעירים מהכלא.

תפיסה זו גם  גורסת שתמריצים כלכליים לא ישפיעו באופן מהותי על המחויבות הזאת למאבק בישראל וביהודים, המתבססת על תפיסת עולם דתית מהולה באנטישמיות מערבית ואסלאמיסטית.

ובשונה מהקולות במערכת הביטחון הקוראים לשמר ולחזק את אונר"א, הפרדיגמה הריאליסטית מכירה בכך שהסוכנות היא גורם מרכזי בשימור האתוס הפלסטיני של שיבת הפליטים ומחיקת ישראל. לכן יש לראות באונר"א גורם שלילי ומערער יציבות בזירה, ויש לפעול להחלפתה בארגון שתכליתו למצוא סידור הולם לפליטים הפלסטיניים, ולא להנציח את הבעיה.

הנגזרות מהפרדיגמה החדשה עבור המלחמה בעזה והזירה הפלסטינית בכלל הן ברורות. ראשית, על ישראל להכריע את החמאס בעזה. שנית, העברת רצועת עזה לשליטת הרש"פ לאחר המלחמה לא תמנע צמיחה מחדש של תשתיות טרור, שיובילו בסופו של דבר לסבבי לחימה נוספים. לכן, אסור להעביר את השלטון לידי הרשות כל עוד זו לא עברה שינוי יסודי.

בנוסף, תמריצים כלכליים לא ימנעו מחמאס ומארגוני טרור פלסטיניים אחרים מלתקוף את ישראל. הם אינם מהווים כלי אפקטיבי לשמירת השקט ולמניעת מלחמה. הדבר נכון גם בעזה וגם ביהודה ושומרון.

לא ניתן להגיע להסדר בר קיימא עם הפלסטינים במצב הנוכחי. כדי ליצור סיכוי לכך, יש להתמקד בשינוי החינוך להסתה והחלפתו בחינוך של שלום. בעזה ביום שאחרי המלחמה, וביהודה ושומרון ביום שאחרי עבאס, יש לבחון הסדרים אזרחיים ומדיניים חלופיים לתפיסת ׳שתי המדינות׳.

תהליך ההתפכחות מהקונספציות הישנות אינו פשוט, ונראה שיש גורמים במערכת המדינית והביטחונית המתקשים לעשות זאת גם כיום. אך על מנת לתרגם את ההישגים הצבאיים של מלחמת חרבות ברזל להסדרים שיאפשרו לישראל לשמור על ביטחון אזרחיה לאורך זמן, ולהגיע לשלום יציב ובר-קיימא בעתיד, יש להישיר מבט למציאות בזירה הפלסטינית ולפעול בהתאם.

פורסם ב-N12, בתאריך 28.11.2023.

הכרעת ממשלת ישראל בעניין עסקת שחרור החטופים הייתה בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". בראיית חמאס, המחלוקת הפנימית שנתגלעה בסוגיה זו איננה עוד תוצר אגבי, שנלווה בדרך כלל להחלטות מהסוג הזה, אלא מטרה בפני עצמה.

הלוחמה הפסיכולוגית ומאמצי ההשפעה על התודעה בישראל הם מרכיב מובנה במהלכי חמאס, לא רק בפעולות הטרור ובלחימה בשטח, אלא גם במגרש המו"מ. חרחור ריב ויצירת פירוד בתוך החברה בישראל הם הדרך להחלשתה גם בשדה הקרב. טוב עשו המתנגדים לעסקה שלאחר שהשמיעו את ביקורתם החליטו להצטרף לעמדת הרוב ולשמר את הלכידות. נכון לאמץ דפוס זה גם מול המניפולציות הנוספות שחמאס יפעיל ונוכח האתגרים הרבים שעוד נכונו לנו, עד להכרעתו.

אין לטמון את ראשנו בחול

לצד זאת, בשום אופן אין לטמון את ראשנו בחול או לעמעם את המחירים והסיכונים הנובעים מהפסקת האש. הצגתם באור בוהק חיונית כדי להתכונן אליהם ולהתמודד איתם.

מן הסתם, בחמאס היו רוצים לראות את הפסקת האש כנקודת המפנה במלחמה. כך, לשיטתם, צה"ל יאבד את המומנטום וידורדר בתהליך הדרגתי, על ידי שורה של הפסקות אש ותנאים מגבילים, עד לעצירה המוחלטת של הלחימה. במקביל, ישראל תאבד את הלגיטימציה למלחמה בעצימות גבוהה, הקהילה הבינלאומית תגביר את מעורבותה לעיצוב מציאות הסדרית, ובינתיים חמאס יתאושש.

בתמונת הסיום האופטימלית של חמאס, בכירי ההנהגה הצבאית ומרבית הכוח הצבאי של הארגון נותרים ללא פגע. כך גם ההנהגה המדינית שלו, היושבת בקטאר ובמדינות נוספות. חמאס ממשיך להיות גורם הכוח המרכזי ברצועה ולהכתיב את סדר היום, ישראל נאלצת לשחרר את האסירים הביטחוניים שכלואים אצלה ולהסכים למגבלות על פעילותה – כחלק מעסקת חילופין. החלק האחרון בפאזל תמונת הסיום הוא הסכמה להתנעת תהליך בינלאומי לשיקום הרצועה.

תרחיש כזה מנוגד לחלוטין לתמונת הסיום הרצויה לישראל ואיננו נסבל מבחינתה. הפעולה הטובה מאוד של צה"ל והשב"כ עד כה הניבה הישגים רבים ושיקפה יכולות ביצוע שמקרינות עוצמה גם מול יריבים אחרים – אך עדיין רחוקה הדרך עד להשגת מטרות המלחמה. הפסקת האש שבמסגרת עסקת השחרור תציב בפני ישראל אתגרים מבצעיים רבים.

מעל כולם ניצב אתגר חידוש הלחימה

מעל כולם ניצב אתגר חידוש הלחימה וההיחלצות ממלכודת הדבש של חמאס. צה"ל חייב לשמר את "מכונת המלחמה" כשהיא פועלת בהתאם להצהרת הדרג המדיני על הכוונה להמשיך בלחימה. עליו לבצע בשטח, במהלך הפסקת האש, מהלכים לקראת השלבים הבאים שאינם מהווים הפרה של ההבנות.

כך, לדוגמה, חלוקת כרוזים והודעות פינוי לאזורים שבהם הלחימה צפויה להתחדש. זו העת גם להשלים את הקמתו של פרימטר ביטחוני רחב לכל אורך הגבול ולבסס את עמדות השליטה של צה"ל באופן שימחיש את השינוי העמוק הצפוי במציאות הביטחונית. בד בבד, וברוח הצהרות הדרג המדיני, על מערכת הביטחון לפעול נגד בכירי חמאס ותשתיותיו שמחוץ לרצועת עזה, שאינם נכללים בהבנות על הפסקת האש.

אתגר נוסף שיעמוד בפני מערכת הביטחון הוא הכשלת מאמצי חמאס להתחמש ולהצטייד בחסות הפסקת האש. הדברים נאמרים הן ביחס להברחות נשק ואמצעים ממצרים והן בנוגע לניצול הסיוע ההומניטרי שיוכנס לרצועה למטרות אלה. נכון לנקוט גישה מחמירה ביחס לכך. אין סיבה לנדיבות ישראלית בסיוע הומניטרי כשברור שלפחות חלק ממנו ישמש את חמאס.

במקביל למאמצי הלחימה בעזה, על צה"ל להמשיך במאבק הנחוש בארגוני הטרור ביו"ש. הפיגוע שתוכנן על ידי חוליית חמאס מחברון ונבלם במחסום המנהרות מעיד על המוטיבציה ועל הרעיונות שמתבשלים כיום בראשיהם של גורמי הטרור ביו"ש. רצועת עזה מספקת להם סיבה והשראה לכך. רק נחישות ויוזמה התקפית כמו שמערכת הביטחון מציגה בחודשים האחרונים ירסנו את המגמה הזו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23.11.2023.

בשנים האחרונות ישראל ראתה בקטר שחקן מייצב וקונסטרוקטיבי בעזה, ואפשרה לאמירות הקטנה להזרים סכומי כסף גדולים לצרכים אזרחיים ברצועה. בעקבות התנפצות קונספציית 'תמריצים כלכליים תמורת שקט' מול חמאס, ולאור התמיכה הכספית, לוגיסטית, מדינית ותעמולתית שקטר מספקת לארגון הטרור הרצחני, על ישראל, ארה"ב וכלל מדינות המערב לשנות את גישתן כלפי קטר.

חשוב לזכור – המטרה העליונה של קטר מהתיווך בעניין בני הערובה המוחזקים בידי חמאס היא לשמר את ארגון הטרור ואת שליטתו בעזה. קטר משתמשת במו"מ על שחרור החטופים הן לזכות בנקודות מול ארה"ב ואירופה, והן כדי להפעיל לחץ על ישראל לצמצם או להשעות את המבצע בעזה. אולם ככל שיופעל יותר לחץ על קטר, והיא תעמוד בפני הצורך לבחור באופן ברור בין הפגנת נכסיות למערב לבין המשך התמיכה בחמאס, היא תפעל ביתר נמרצות ואפקטיביות לשחרור החטופים.

קטר מארחת את מטה חמאס בחו"ל ומנהיגי חמאס מאז 2012, ומימנה את ארגון הטרור עוד לפני כן. ב- 18 באוקטובר, ארה"ב הטילה סנקציות על בכיר חמאס המתגורר בקטר שהיה מעורב בהעברת עשרות מיליוני דולרים לחמאס ברצועה, כולל לזרוע הצבאית של הארגון. בשבת השחורה, בעוד מחבלי חמאס רוצחים, אונסים וחוטפים ישראלים, משרד החוץ הקטרי פרסם הודעה המאשימה את ישראל באופן בלעדי במתרחש.

רשת אל-ג'זירה הקטארית מהווה זרוע להפצת תעמולה ארסית נגד ישראל ונגד מדינות הסכמי אברהם. במלחמה הנוכחית היא הגורם הדומיננטי בשילהוב היצרים נגד ישראל באמצעות שידורים בלתי פוסקים מבתי החולים בעזה, תוך התמקדות בפגיעות בילדים ובנשים ובאמצעות שיווק מסרי חמאס. יתרה מזאת,  כל מי שצופה באל-ג'זירה בערבית רואה כיצד הרשת מדווחת בזמן אמת על תנועת כוחותינו בשטח, מה שבודאי יוכל לתרום מידע רלוונטי למפקדי חמאס.

בה בעת, קטר מתקרבת לארה"ב ומדינות אירופה. היא מארחת את הבסיסים הצבאיים החשובים ביותר של ארה"ב במזרח התיכון. קשרי המסחר שלה עם מדינות כגון ברטינה, צרפת, איטליה וגרמניה הולכים ומתעמקים, במיוחד לאור רצונה של אירופה למצוא אלטרנטיביות לגז הרוסי. בינואר 2022, ארה"ב העניקה לקטר את המעמד הרשמי של "בעלת ברית מרכזית שאינה חברה בנאט"ו."

אירועי  ה-7 לאוקטובר, מחייבים את ישראל ומדינות המערב להתייחס לא רק לחמאס-דאע"ש שהתפתח ברצועת עזה, אלא גם לחסות שאירגון זה מקבל מקטאר. ביקורת זו מצטרפת לביקורת אירופאית בעניין מותם של אלפי עובדים זרים בקטר בעקבות תנאי עבודה זוועתיים, ובעניין התנכלות הרשויות הקטריות בקהילת הלהט"ב. קטר רגישה מאד לתדמיתה הבינלאומית, דבר שהוביל להסתבכותה בפרשת שוחד לכאורה לחברי פרלמנט אירופי המכונה קטר-גייט.

גם כיום יש גורמים במערכת הישראלית והבינלאומית שמתעקשים לראות בקטר שחקן חיובי ורצוי, גם בהקשר המו"מ לשחרור החטופים וגם בהקשר של פתרונות עתידיים לעזה שלאחר המלחמה. זוהי טעות קשה. קטאר איננה מתווכת ניטראלית וכאמור האינטרס המרכזי שלה הוא שרידותו של חמאס. הגיע הזמן לשנות את המדיניות מול קטאר. יש לדרוש מארה"ב להפעיל כלפיה גם "מקלות" ולא רק "גזרים".. יש לתבוע מקטאר לגרש לאלתר את מנהיגי חמאס שבשטחה ולראות את אלה כיעדים לפגיעה ממוקדת מצד ישראל.

יש לתבוע מוושינגטון לבחון מחדש את יחסיה עימה עם קטאר, ובמסגרת הלחץ עליה לשקול  , השעיה של הסכמים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים, ובחינת אפשרויות להעברת הבסיסים האמריקאים לאיחוד האמירויות או לסעודיה, דבר שיוכל לתרום גם לתהליכי הנורמליזציה באזור. יש לעודד את המגזר העסקי והאזרחי, מוסדות אקדמיים וארגוני ספורט, לסרב להשתתף באירועים בחסות קטרית עד שכלל החטופים ישוחררו. יש לסייע למשפטנים להגיש תביעות נגד קטר בשם קורבנות הטרור החמאס. אם קטר לא תפעל באופן אפקטיבי לשחרור החטופים, ותמשיך לתמוך ולארח את חמאס, על ארה"ב לבחון החלפת מעמדה של קטר כ"בעלת ברית מרכזית" למעמד של "מדינה תומכת טרור.

כמו כן על ישראל להבהיר שאם קטר לא "תספק את הסחורה" בעניין החטופים, ולא תנתק את קשריה עם חמאס, לא יהיה לה שום תפקיד בזירה העזתית, גם ביום שאחרי. במציאות החדשה של אחרי ה-7 לאוקטובר, אסור לישראל ולמדינות העולם הנאור להעלים עין מהצביעות של מדינה שמתיימרת להיות גורם אחראי במרחב ובעלת ברית של המערב, אך בפועל מהווה משענתו הנאמנה של חמאס-דאעש.

פורסם ב-N12 בתאריך 20.11.2023.

"ידה של ההתנגדות ארוכה והיא תגיע לכל מי שינסה לפרק אותה מנשקה"-  אִייֵם אחמד בחר, באחד מהנאומים המתוקשרים שנשא, ביושבו על כסא יו"ר המועצה המחוקקת בעזה. אחמד בָּחַר – בן דור המייסדים של חמאס – וחבריו האחרים לפרלמנט, לא היו שם השבוע כשלוחמי גולני הגיעו.  במקום השמור לו, ליד שולחן הנשיאות, הסתדרו חיילי גדוד 13 לצילום מזכרת קבוצתי, בטרם יהפוך גם המבנה הזה לגל של אבנים. הגדוד ש-41 מלוחמיו נהרגו בהתקפת הפתע בשמחת-תורה, רשם ציון-דרך נוסף, במערכה למיטוט ממשל חמאס.

ההשתלטות על מבנה הפרלמנט, היתה יכולה להיחשב כצעד בעל משמעות סמלית בלבד, כמו ההגעה לביתו של אסמעיל הניה ופיצוצו, או הנפת דגל ישראל במוצב נטוש של חמאס. אלא ,שבמאמץ המלחמתי כיום, חשיבותה רבה יותר. ראשית, משום שזוהי אחת מתוך מאות פעולות דומות, שמשקלן המצטבר  מעצב מציאות חדשה ושנית -משום שהיא לא מסמלת את סוף המסע אלא רק את תחילתו. כמו בפשיטות המוצלחות על בתי החולים רנטיסי ושיפאא, גם כאן, פעולת צה"ל ממחישה את נחישותה של ישראל ומבהירה למחבלי חמאס: אין חסינות לשום מקום.

לצד ההשתלטות על מפקדות, חמ"לים, ומתקנים ביטחוניים מגבירים בצה"ל את ההתקפות גם נגד משטרת חמאס וגופי השלטון המקומי. שיתוקם של אלה חיוני כדי לשלול מחמאס את יכולתו לשלוט במצב, לתת שירותים לציבור ולאכוף את הנחיותיו.

יש חשיבות לכך שמתקני-הממשל לא רק נתפסים על ידי צה"ל, אלא גם מושמדים כליל, לאחר סריקתם. זו הדרך לנפץ את תקוות חמאס, שעזה תחזור לימים שלפני ה-7 באוקטובר.

את התקווה הזו צריך לנפץ לא רק באמצעות הפעילות הצבאית. אי אפשר להשאיר את מעברי הגבול בכרם-שלום ובארז, כשהם עומדים על תִּלם, ולחשוב שמישהו לוקח ברצינות את האפשרות שישראל לא תפתח יותר את שעריה לאוכלוסיית עזה. כך גם באשר לפונקציית המת"ק (מוקד התיאום והקישור בין ישראל לפלסטינים) שעדיין קיימת, ולמעורבות הישראלית באספקת הצרכים ההומניטאריים לתושבי-עזה. ישראל צריכה לבטל כל פרקטיקה שמחשקת אותנו למציאות הקודמת. מה שהיה – לא יהיה.

להגביר לחץ על חמאס וקטאר כדי לקדם את סוגיית החטופים

היעד המיידי של חמאס הוא להביא להפסקת הלחימה מצד ישראל תוך יצירת מסלול שיאפשר לו להפיק רווח מקסימאלי מבני הערובה שברשותו. הוא תולה תקוות בערוץ המו"מ לעסקת חילופין, בלחץ הפנימי בישראל בסוגיה זו ובלחצים שהמערכת הבינלאומית תפעיל על ישראל בסוגיה ההומניטארית.

בראייתו, מכת הפתיחה שהנחית על ישראל יחד עם שרידותו מולה והרווחים שיפיק מהמיקוח על החטופים, יקנו לו תהילת עולמים ויפרמו את תדמיתה של ישראל כ"בלתי מנוצחת".

מבחינתה של ישראל, תנאי הפתיחה הקשים שבהם היא נכנסה למלחמה, לא משאירים לה כל ברירה זולת מיטוט ממשל חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות. אם היא לא תשיג זאת, יהיו לכך השלכות על מאזן ההרתעה גם מול אוייביה האחרים, באופן שיהיה עלול להעמיד אותה בפני איום קיומי. הישגיה במלחמה עד כה טובים, אך אינם מספיקים מול האתגר הזה.

כצפוי, בסיועה של קטאר, שהאינטרס העיקרי שלה הוא להבטיח את שרידותו, הניחו גורמי חמאס את הפיתוי והתחילו להשתמש בקלף  שבידיהם, כדי להשיג את מטרותיהם. על הדרך הם ינסו למחוק מעט מהכתם שדבק בהם על הברבריות הלא אנושית  וגם להגביר את המחלוקת ואת הלחצים הפנימיים בישראל.

אין לקנא בשרי הממשלה ובראשי מערכת הביטחון, שעה שיידרשו להכריע בעסקה לשחרורם של תינוקות ואמותיהם, בתמורה לשחרור מחבלים ולהפסקת-הלחימה למשך מספר ימים. 

לב מי יוכל לעמוד מול תמונותיהם של החטופים או מול שוועת בני משפחותיהם המיוסרים ? ומנגד  המחיר הכבד של השחרור: סיכון חיילינו. הפסקת האש תאפשר לחמאס להעריך את המצב, להתארגן מחדש, לזהות נקודות תורפה בצד הישראלי, למגן, למלכד, ולפגוע. גם הדלק שיוכנס יסייע לו מאוד. חמאס יתחיל את השלב הבא של הלחימה מעמדה משופרת מאוד ביחס למצבו הנוכחי.

בכל מקרה ,מאחר שהעסקה שעל הפרק לא נותנת מענה לכל החטופים, הרי שיידרשו מהלכים נוספים עד להשבתם כולם. באשר לכך ראוי לזכור כי מה שהוביל להצעה הנוכחית הוא הלחץ שהופעל על חמאס ולכן כדי להגדיל את הסיכויים וההזדמנויות ולהקטין את המחירים, חיוני להמשיכו ובה בעת להגביר את הלחצים גם על קטאר. זו האחרונה, לא רק שאינה משלמת מחירים על תמיכתה המתמשכת בחמאס ועל אירוח מנהיגי אירגון הטרור בשטחה,  היא מחוזרת בעקבות הקשרים הללו ומנצלת את המצב לשידרוג מעמדה המדיני.

הגיע הזמן לשנות את המדיניות מולה. לדרוש מארה"ב להפעיל כלפיה גם "מקלות" ולא רק "גזרים".  לשקול מחדש את יחסיה עמה, לרבות ביטול או צמצום קשרים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים (אחד הבסיסים הצבאיים החשובים ביותר של ארצות הברית במזה"ת נמצא במרחק של פחות מ-20 מיילים מהמקום שבו מקיימים מנהיגי חמאס את פגישותיהם), והטלת סנקציות על כל הישויות הקטאריות המעורבות במתן תמיכה לחמאס. 

יש לתבוע מקטאר לגרש לאלתר את מנהיגי חמאס שבשטחה ולראות את אלה כיעדים לפגיעה ממוקדת מצד ישראל.

פורסם בישראל היום בתאריך 17.11.2023. 

המלחמה בעיצומה ונמצאת בשלבים מכריעים בצפון רצועת עזה. המתקפה הקרקעית מתקדמת מהר מהמתוכנן וצבר ההישגים מרשים ומקרב אותנו להתפרקות המערכת של חמאס בצפון הרצועה, מה שיקל על מלאכת הפירוק במרכז הרצועה ובדרומה. במקביל, גוברת והולכת הביקורת נגד ישראל בזירה הבינלאומית. זו מהודהדת על ידי התקשורת הבינלאומית ובמידה רבה, גם על ידי חלקים בתקשורת הישראלית. כך גם קצינים בכירים לשעבר הטוענים שקצב ההתקדמות איטי ושישראל לא תוכל להשלים את המלאכה בעטיו של הלחץ הבינלאומי הגובר. האמירות הללו פוגעות בלכידות ובמאמץ המבצעי ומשדרות רפיון כלפי הביקורת הבינלאומית, שברור שאינה מוצדקת ואף מסייעים להדהודה ולהגברת הלחץ.

הקהילה הבינלאומית מגלה לכאורה הבנה למטרות המלחמה של ישראל ולצורך בפירוק שלטון החמאס והיכולות הצבאיות שלו. אלא שבה בעת היא מגלה רגישות מוגזמת ומוטה לסוגיית הנפגעים בצד הפלסטיני, תוך אימוץ כמעט בלתי מסויג את דיווחי משרד הבריאות בעזה, שהנם למעשה דיווחי כזב של חמאס. תכליתם של אלו לתעתע ולעצב תמונת מציאות שמטרתה לייצר לחץ באמצעות התקשורת והקהיליה הבינלאומית להפסקת אש כשלכל בר דעת ברור שזו תוביל להתאוששות חמאס, בנייה מחדש של היכולות הצבאיות שלו והבטחת המשך שילטונו ברצועה. לצד אלה יש לזכור שאין ולו גורם אחד בקהילה הבינלאומית ובתקשורת הבינלאומית, המציע לישראל חלופה רלוונטית להמשך המאמץ המלחמתי להשמדת חמאס.

בעת הזו פועלים במקביל שלושה שעונים: השעון המבצעי, שעון הלגיטימציה והחוסן הפנימי ושעון הלגיטימציה הבינלאומית. באשר לשעון המבצעי, הרי שצה"ל פועל בצורה ממוקדת להשגת המטרות בתוך מרחב מורכב הרווי בתשתיות תת קרקעיות כשמחבלי החמאס עושים שימוש באוכלוסייה האזרחית, בבתי חולים, ובמתקנים הומניטריים "מוגנים" (להערכת חמאס). החמאס עושה שימוש בתשתיות תת קרקעיות מתחת לבתי חולים רבים (אם לא בכולם) כמפקדות, מרחבים לוגיסטיים, שטח אחסון ולינה, מקורות חשמל, אנרגיה ותקשורת. פינוי בתי החולים לוקח זמן, אולם צה"ל פועל בשיטתיות להגיע למצב בו יוכל להשמיד את המוקדים האלה. הפעולה של צה"ל זהירה גם מאחר וקיים חשש מתמיד שחלק מהחטופים מוחזק במרכזים אלה. שבועיים וחצי מתחילת המתקפה הקרקעית, הביאו לצה"ל הישגים כבירים. לפיכך, קשה להבין את הביקורת המושמעת נגד הקצב האיטי של המבצע. באשר לזירה הצפונית, הרי שטוב עושה צה"ל כשהוא אינו נגרר לפתוח במערכה מול חיזבאללה במקביל ללחימה בדרום ובכך מצליח למנוע פגיעה במיקוד המאמץ המבצעי בעזה. עוד יבוא הזמן להחלטה באשר לכיוון הפעולה המיטבי בצפון.

שעון הלגיטימציה והחוסן הפנימי מראה שרובו המוחלט של הציבור מבין את מטרות הממשלה ומספק לה גיבוי רחב. הפעולות הכלכליות שנקטה הממשלה משפרות את המענה למצוקת משרתי המילואים ומשפחותיהם כמו גם לעסקים שנפגעו מהמלחמה, למרות שתמיד נדרשים שיפורים נוספים והתארגנות מהירה ורלוונטית יותר. הציבור הישראלי מגלה חוסן מרשים ומספק לדרג המדיני ולצבא את כל הזמן הנדרש להשלמת המשימה. השעון במבצעי כמו שעון הלגיטימציה והחוסן הלאומי מבית מתקתקים בהלימה למטרות המלחמה ומאפשרים לצה"ל להתקדם במימוש התכנית הצבאית ואפילו בקצב מהיר מהמתוכנן ותוך מימוש הישגים מרשימים.

באשר לשעון הלגיטימציה הבינלאומית, הרי שחשוב להבין את הפער הקיים בין חובתם של מנהיגים ערבים וחלק ממנהיגי מדינות המערב לנזוף בישראל, אפילו להאשימה באגרסיביות יתר, לבין הפנמתם את העובדה שאין לישראל כל ברירה אחרת זולת השמדת החמאס, מה שמחייב את המשך הלחימה בעוצמה גבוהה ובנחישות רבה. רובם, מייחלים לניצחון ישראלי מובהק ולהתאיינותה של חמאס, אלא שהם מחויבים לקהלי הבית שלהם ולכן משלמים את מס השפתיים ההכרחי. אף לא אחד ממבקריה של ישראל מקרב המנהיגים או התקשורת הבינלאומית, אינו מסוגל להציג אלטרנטיבה לישראל. דרך פעולה אחרת, שיהיה בה כדי להבטיח את מימוש המטרה, הנתפסת, גם בעיניהם, כצודקת ביותר וכהכרחית. תקתוק שעון הלגיטימציה הבינלאומית מהודהד על ידי התקשורת הבינלאומית ועל ידי חלק מהתקשורת הישראלית וכמה מובילי דעה. הדהוד זה עלול להסיח את הדעת ואף לרפות את ידי העושים במלאכה.

ישראל אינה יכולה לסיים את המלחמה ברצועת עזה ללא מימוש מטרות המלחמה – השמדה מוחלטת של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת החטופים. ישראל נדרשת לממש מטרה זו באופן ממוקד ולא לתת לשם דבר להסיט אותה ממנה. מאחר וישראל כבר נתונה במלחמה רב-זירתית כשהחזית הצפונית הופכת לפעילה, אלימה ומסוכנת יותר מיום ליום כשאיראן מפעילה את השליחים שלה בכל הזירות האחרות כדי לסכל את מאמצי ישראל ברצועת עזה, ישראל לא יכולה שלא להשלים את המלאכה ברצועת עזה עד תום.

תקתוק שעון הלגיטימציה הבינלאומית צורם מכפי חשיבותו וצרימתו יחד עם השיח בתקשורת הישראלית אודות לחץ הזמנים, עלול לשבש את הדעת של מקבלי ההחלטות והציבור בישראל. לכן חובה עלינו להשתיק את תקתוקו של זה ולהתעלם ממנו בכל הנוגע לתוכניות המלחמה, שעוד עלולות להתרחב גם לחזית הצפונית. ישראל צריכה להיות קשובה לתקתוקם של השעון המבצעי ושעון הלגיטימציה והחוסן מבית. רק לשני השעונים האלו יש חשיבות של ממש בכל הנוגע למימוש מטרות המלחמה ולהבטחת ביטחונה של מדינת ישראל ושגשוגה במרחב.

פורסם במעריב, בתאריך 15.11.2023.