עיקרי הדברים:

• משחר קיומה נאלצה מדינת ישראל להתמודד עם הסוגיה המורכבת של החזרת שבויים וחטופים שנלקחו בידי האויב. בעשורים הראשונים להקמתה פדתה ישראל את חייליה השבויים תמורת מספר רב של חיילי צבאות ערב; בשנות ה-70 יצאה ישראל למבצעי חילוץ בתגובה לפיגועי ההתבצרות של מפגעים פלסטינים, ומאז שנות ה-80 השיבה ישראל את חטופיה לרוב באמצעות עסקאות חילופין שכללו שחרור מחבלים.
• כמעט בכל העסקאות מול ארגוני הטרור הפלסטיניים שוחררו חיילים ישראלים בודדים תמורת עשרות, מאות ואף אלפי אסירים ביטחוניים. התנהלות זו עמדה במוקד דיון וביקורת ציבורית ובעקבותיהם הוקמה ועדת שמגר שנועדה לגבש עקרונות ברורים לניהול מו"מ מול ארגוני הטרור. דוח הוועדה, שרוב מסקנותיו נותרו חסויות, המליץ להקשיח את העמדות מול ארגוני הטרור ולא לאפשר שחרור המוני של אסירים.
• מאז הגשת הדוח ב-2012 לא הובאו המלצות ועדת שמגר להצבעה בקבינט, והעיסוק בנושא התרחש ברובו הרחק מעין הציבור. עקב כך, ישנם קולות הקוראים לגיבוש מדיניות סדורה ואחידה בנושא השבויים והנעדרים, ובפרט בשאלת "המחיר" שעל החברה הישראלית לשלם תמורת החזרת חטופים.
• עם זאת, בחינה מעמיקה של הניסיון הישראלי בנושא השבויים והנעדרים מעלה כי השתנות הנסיבות ממקרה אחד למשנהו מקשה על היצמדות לקו עקבי ואחיד ועל גיבוש מדיניות רשמית ליישום שיטתי באירועים עתידיים.
• מומלץ לדרג המדיני לערוך בחינה מקיפה של התנאים הייחודיים של אירוע החטיפה ו"לתפור" לו מתווה מעשי שיחתור לאזן את כלל השיקולים באופן מיטבי ככל הניתן. בין שלל השיקולים והאילוצים, על מקבלי ההחלטות לקחת בחשבון את זהות ומצב החטופים, אופי הארגון החוטף, חוסן ביטחוני ולאומי של העורף, התמודדות מול חזיתות נוספות, הערכת הסיכון הנשקף ממבצע חילוץ או עסקה, לחץ בינלאומי ועוד, כפי שמפורט בנייר זה.

 הקדמה:

סוגיית השבויים והנעדרים הינה סוגיית מדיניות מורכבת ורגישה המלווה את החברה הישראלית עשורים רבים ומהווה מוקד לדיון ציבורי ער, ביתר שאת בעת הנוכחית שבה אזרחי ישראל מוחזקים כבני ערובה בידי ארגון הטרור חמאס. השבת החטופים שהובלו לעומק רצועת עזה במהלך מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר מוגדרת כאחד משלושת יעדי המלחמה המרכזיים, כפי שהבהיר רוה"מ נתניהו בהצהרה שמסר לתקשורת: "מתחילת המלחמה אני קבעתי שלושה יעדים – חיסול החמאס, החזרת כל חטופינו ולהבטיח שעזה לעולם לא תחזור להיות איום על ישראל".[1]

ממשלת ישראל והחברה הישראלית כולה נחושה להחזיר את כל החטופים במהרה. מחויבות זו להחזרת כל חייל או אזרח הינה חלק בלתי נפרד מהאתוס הלאומי-מוסרי שהתפתח בישראל מאז קום המדינה. עם זאת, משימה זו כרוכה בדילמות מוסריות, ביטחוניות וחברתיות לא פשוטות, בייחוד לאור העובדה כי קיים מתח בין יעדי המלחמה: הפעולות הנדרשות למיטוט החמאס עלולות לסכן את שלומם של החטופים, וההפך; קידום מו"מ להשבת החטופים עלול לבוא על חשבון השגת יעדים מבצעיים ברצועת עזה. מעבר לכך, מאז ה-7 באוקטובר חמאס מונע מהצלב האדום כל גישה לחטופים וממשיך לנהל לוחמה פסיכולוגית מניפולטיבית תוך ניצול ציני של דאגת המשפחות לרווחת יקיריהן.

נייר זה מטרתו לשמש כתשתית ידע למקבלי ההחלטות בבואם לשקול כיווני פעולה אפשריים בסוגיית החטופים הסבוכה, תוך התחשבות במגוון רחב של גורמים הנוגעים לעניין. הנייר פותח בסקירה היסטורית של ההתנהלות הישראלית בנושא החזרת חטופים משבי האויב החל מקום המדינה ועד עסקת שליט. הסקירה כוללת את פרטי העסקאות שחתמה ישראל לאורך השנים עם ארגוני הטרור, וכן נתונים והערכות בדבר חזרת האסירים ששוחררו לעיסוק בטרור. בהמשך, הנייר מציג את העמדות של מדינות המערב בנוגע לסוגיה זו, בפרט ארה"ב, בריטניה וצרפת. לבסוף, הנייר מפנה לשורה של שיקולים שיוכלו לסייע לגורמים האמונים על הטיפול בנושא החטופים לגבש החלטה מושכלת בהתחשב באילוצים ובנסיבות משתנות.

רקע היסטורי:

בין השנים 1948–1975 ערכה ישראל עסקאות חילופי שבויים בעיקר מול מדינות אויב: סוריה, לבנון, מצרים וירדן. לאחר כל אחת מהמלחמות שניהלה עם שכנותיה נפדו חיילי צה"ל בודדים על ידה ביחס של חייל אחד תמורת עשרות ולפעמים מאות ואלפי חיילי צבאות ערב.[2] אומנם, לישראל עמד יתרון בכך ששבתה כמות עצומה של חיילי אויב לעומת מספר פחות בהרבה של שבויים ישראלים בצד השני. אולם בפועל, יתרון זה לא בא לידי ביטוי במשא ומתן, בעיקר בשל נחישותה של ישראל לסיים את העימות ולזרז את השבתם של כל השבויים, שהיא ערך מעצב באתוס הלאומי של העם היהודי. משום כך, ואף על פי שזו לא הייתה מדיניות ישראלית רשמית, הפער הבולט בין מספר השבויים שישראל החזירה לאלו שקיבלה קיבע תג מחיר שנצרב בתודעה הציבורית ולפיו השבתו של חייל ישראלי (חי או מת) שווה החזרת חיילים רבים מצבא האויב.[3]

מחויבות עמוקה זו להחזרת השבויים הישראלים לא חמקה מעיניהם של ארגוני הטרור הפלסטיניים; אלה קיוו כי באמצעות אסטרטגיית פיגועי ההתבצרות יוכלו לנהל מו"מ מול מדינת ישראל שבסופו ישוחרר מספר רב של אסירים ביטחוניים. מסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 שטף את ישראל גל של אירועי טרור שבמהלכם השתלטו מפגעים פלסטינים מהפת"ח ומארגונים נוספים על מבנים פרטיים וציבוריים, רצחו אזרחים ישראלים  והחזיקו אחרים כבני ערובה.[4] עם הפיגועים הללו נמנים חטיפת האזרח שמואל רוזנווסר (70), חטיפת מטוס "סבנה" (72), טבח מעלות (74), מלון סבוי (75), כפר יובל (75) וכביש החוף (78).

בתקופה זו לא השיגו לרוב פיגועי ההתבצרות, נוראים ככל שהיו, את מטרתם המרכזית והיא ניהול מו"מ עם ישראל על מנת להביא לשחרור אסירים בתמורה להשבת בני הערובה. ככלל, התגובה הישראלית לפיגועים ביטאה תפיסה כי קיום מו"מ משמעותו כניעה לסחטנות ארגוני הטרור. במהלך כהונתו כשר הביטחון התנגד משה דיין נחרצות לשחרור אסירים תמורת חטופים והורה על מבצעי חילוץ. משהתמנה יצחק רבין לראשות הממשלה המשיך בקו דומה ונקט מדיניות בלתי מתפשרת שכונתה לימים "דוקטרינת רבין". רבין דחה מו"מ עם ארגוני הטרור ותחת זאת בחר לצאת למבצעים נועזים לשחרור בני הערובה גם במחיר אבדות קשות לצד הישראלי – הן מקרב בני הערובה והן מקרב כוחות החילוץ.[5] גישה זו יושמה ברוב מקרי פיגועי המיקוח שצוינו לעיל, למעט בפרשת רוזנווסר. בתגובה לחטיפה יצא צה"ל לפעולת תגמול בלבנון, ולאחר 14 חודשים הושלמה עסקה עם הפת"ח שבמסגרתה שוחרר אסיר אחד בלבד חרף דרישת הארגון לשחרורם של 100 אסירים.[6]

בשנות ה-80 חל מפנה בהתנהלות הישראלית, שאותו ניתן לייחס בין היתר להשתנות הנסיבות. ארגוני הטרור החליפו את אסטרטגיית פיגועי ההתבצרות באסטרטגיה חדשה: חטיפת חיילים. המציאות שבה חיילים נלקחים בשבי, לרוב במהלך פעילות מבצעית, אל מקום לא נודע, הערימה קשיים רבים על היכולת לחלצם. על ידי ניצול חולשה זו חתרו ארגוני הטרור הפלסטיניים לאלץ את ישראל לבוא לשולחן המו"מ, תוך כדי העלאת דרישותיהם מפעם לפעם. אירוע הנחשב תקדימי בהקשר זה התרחש במבצע ליטני, כשבמהלכו נחטף חייל המילואים אברהם עמרם על ידי ארגון החזית העממית. עמרם הוחזק בשבי הארגון בלבנון במשך 340 יום, נחקר בעינויים ואף ניסה

להתאבד.[7] כאשר ברקע מתנהל תהליך המו"מ על הסכם שלום מול מצרים אושרה עסקת החילופין ועמרם שוחרר, בתיווך הצלב האדום, תמורת 76 אסירים ביטחוניים.[8]

מאז ועד היום, כמעט בכל העסקאות מול ארגוני הטרור הפלסטיניים, לרבות הפת"ח, החזית העממית, החזית הדמוקרטית וחמאס, וכן מול חיזבאללה, שוחררו חיילים ישראלים  בודדים תמורת עשרות, מאות ואף אלפי אסירים או עצורים ביטחוניים. בחלק מן המקרים קיבלה ישראל בתמורה גופות או חלקי גופות.

לצד האושר העילאי למראה חזרתם של חיילים משבי האויב, המחירים שישראל שילמה, החל בעסקאות ג'יבריל הראשונה והשנייה (1983, 1985), עבור לפרשת טננבאום (2004) ועד עסקת שליט (2011), עוררו סערה בחברה הישראלית, בייחוד לנוכח חזרתם של חלק מהמשוחררים לעיסוק בפעילות טרור אשר גבתה את חייהם של אזרחים ישראלים רבים.

המדיניות הישראלית בנושא שבויים ונעדרים:

עקב ביקורת חוזרת ונשנית שנמתחה בציבור הישראלי סביב מחירי העסקאות השונות, נשמעו קולות הקוראים לממשלה להתוות קווים מנחים להתמודדות עם סחטנותם של ארגוני הטרור במו"מ עתידי. ביקורת זו הושמעה גם ביוני 2008, לאחר שממשלת ישראל אישרה עסקה להשבת גופותיהם של חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר בתמורה לשחרורו של המחבל האכזרי סמיר קונטאר ואחרים.

על הרקע הזה הוקמה ביולי אותה שנה ועדת שמגר על ידי שר הביטחון דאז, אהוד ברק. ועדה ציבורית זו בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, התכנסה במטרה לקבוע עקרונות לניהול מו"מ לפדיון שבויים וחטופים. הוחלט כי המלצות הוועדה תפורסמנה רק לאחר שחרורו של גלעד שליט, שנכון לאותה עת הוחזק בשבי החמאס במשך שנתיים. ב-2012 הגישה הוועדה את הדוח לאהוד ברק, אך רוב מסקנותיו נותרו חסויות. באופן עקרוני המליצה הוועדה להקשיח את המו"מ עם ארגוני הטרור ולא לאפשר שחרור המוני של אסירים.[9] עוד סברה הוועדה כי יש להעביר את האחריות לטיפול בסוגיית השבויים והנעדרים ממשרד רוה"מ למשרד הביטחון.[10]

כאמור, מסקנות הוועדה בדבר הקשחת אמות המידה לשחרור מחבלים לא נועדו להיות מיושמות בעסקת שליט, ומפרטי העסקה משתקף כי התנהלות המדינה אכן נשארה כשהייתה. נציגי משפחות שכולות ונפגעי טרור ביקשו לסכל את חתימת העסקה לשחרור 1,027 אסירים תמורת שליט ואף הגישו עתירות לבית המשפט העליון לעיכוב המהלך, לכל הפחות עד שיפורסמו שמותיהם, אך אלו נדחו.[11] בישיבת הממשלה לאישור העסקה הביע נתניהו את הבנתו כלפי מחאת משפחות נפגעי הטרור אך טען כי ישראל הגיעה ל"הסכם הטוב ביותר" שניתן היה להשיג בתוקף הנסיבות, וכי נוצר "חלון הזדמנויות" שלא ישוב.[12] אהוד ברק, שר הביטחון דאז שתמך בעסקה, הודה כי "צריך לעצור את הגלישה של ישראל במדרון חלקלק", אך באותה נשימה הצהיר כי את הכללים החדשים של דוח שמגר יש ליישם רק החל מהמקרה הבא.[13]

מאז עסקת שליט נראה כי הממשלה אימצה התנהגות אחרת בפועל, שכן לא בוצעה עסקה נוספת מול אף ארגון טרור. לבד מחטופי ה-7 באוקטובר, מוחזקים בשבי החמאס בעזה ארבעה ישראלים

נוספים למעלה מ-9 שנים – ואף עסקה לא בוצעה על מנת לשחררם. כזכור, במהלך מבצע צוק איתן נלקחו בשבי גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין, וזמן קצר לאחריו נחטפו האזרחים אברה מנגיסטו תושב אשקלון והישאם שעבאן א־סייד תושב חורה לאחר שחצו את הגבול לתוך הרצועה. פרטי המגעים לעסקה עם החמאס, ככל שהיו כאלה, אינם ידועים. ואולם, ניתן לשער כי אם עמדה על הפרק עסקה להשבתם של הארבעה, ייתכן שהיא לא יצאה לפועל בשל סירובה של ממשלת ישראל לשחרר תמורתם אסירים בכירים דוגמת עבאס א-סייד, איברהים חאמד, עבדאללה ברגותי ואחרים שנדונו גם בעסקת שליט.[14]

על פי דוח מבקר המדינה מינואר 2023, מאז הגשת מסקנות ועדת שמגר ועד עצם היום הזה לא הובאו המלצות הוועדה להצבעה בקבינט.[15] אומנם ביוני 2014 הוצגו ההמלצות בפני הקבינט ורוה"מ אף הוציא הנחיה לקיים דיון נוסף בנושא, אך הלכה למעשה לא נערכו דיונים של הממשלה, הקבינט או ועדת שרים אחרת, ומשכך, לא התקבלו החלטות הנוגעות באופן ישיר להמלצות הוועדה. לאור זאת, דוח המבקר מצר על זניחתן של המלצות שמגר וקורא לעיצוב "מדיניות לאומית בנוגע לשבויים ונעדרים".[16]

יודגש כי הסוגיה המרכזית שבה עסק דוח המבקר נוגעת להתקשרות עם מתאם השבויים והנעדרים, בעוד שההיבטים הקשורים לגיבוש עסקת חילופין אינם נדונים בו. המלצותיו בנושא[17] כוללות הסדרה של תפקיד המתאם וסמכויותיו לרבות הגדרת תחומי אחריות, תוכנית עבודה ותפוקות, וכן קביעת מתכונת הקשר עם משפחות השבויים והנעדרים. עוד הצביע המבקר על הצורך בהקמת מנגנון לניהול ידע ושימור הזיכרון הארגוני הכולל גם תיעוד לקחי עבר מאירועים קודמים.

לאחר שנים ללא עיסוק (מתוקשר לפחות) בנושא השבויים והנעדרים התקיים בינואר 2021, במלאות שבע שנים ל"צוק איתן", דיון בסוגיה בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. יו"ר הוועדה דאז, ח"כ צבי האוזר, הדגיש כי יש לנהל את החזרת החללים על בסיס עיקרון של "הדדיות הומניטרית", קרי, ביצוע מחוות הומניטריות כלפי רצועה עזה תמורת שחרור החטופים.[18] דוברים מספר, ביניהם ח"כ עמית הלוי מטעם הליכוד וח"כ מיכל קוטלר-וונש מטעם כחול-לבן, הדהדו מסר זה בכך שהדגישו את תפקידה של הכנסת בפיקוח ובביצוע מעקב שוטף על "מה שנכנס לעזה על בסיס הדרישה להדדיות", לרבות תנאי כליאתם של אסירים ביטחוניים.[19] אמיר אביבי, ראש תנועת "הביטחוניסטים", אף הוא חידד בדיון את הצורך להגדיר תנאים ברורים להכנסת סיוע הומניטרי לעזה. לאור הבידוד המסתמן לשיטתו של חמאס בזירה הבינלאומית והמצב הקשה ברצועה, בין היתר בשל מגפת הקורונה, הוא הציע להשתמש באפיק ההומניטרי כמנוף לחץ לשחרור החטופים. כמו כן, שגריר ישראל בגרמניה כיום, רון פרושאור, העביר ביקורת על כך שמדינת ישראל לא הציבה לטענתו את נושא שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות הלאומי ולא הפעילה "דיפלומטיה אפקטיבית" דיה בזירה הבינלאומית להשגת מטרה זו.

חרף הביקורת על היעדר מדיניות סדורה בסוגיית החטופים, יש לזכור כי המערכות הישראליות נוטות להתנהל שלא על פי הליכים מקובעים ופורמליים, בפרט בסוגיה מורכבת ורגישה כמו השבת החטופים, שבה רב הנסתר על הגלוי. לכן, יש לקחת בחשבון כי התהליכים המוצגים בפומבי אינם משקפים נאמנה את התנהגות המדינה בפועל. משכך, בכל הנוגע לעיצוב מדיניות בנושא זה נדמה כי לא יהיה זה נבון להפריז בחשיבותם של ההליכים הרשמיים השקופים לציבור. במקום זאת, מוטב לשים דגש על הצורך בבירור מעמיק ואפיון של מגוון השיקולים והאילוצים העומדים בפני מקבלי ההחלטות בבואם לגבש החלטה מושכלת בסוגיית השבת חטופים.

בהקשר זה, התייחסות נרחבת לשאלת ה"מחיר" והעקרונות המנחים בניהול המו"מ מול ארגוני טרור ניתן למצוא במסמך שפורסם בפברואר 2021 מטעם המכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן. הנייר, שנכתב על ידי עמית המכון מטעם משרד רוה"מ, ובסיועם של מומחים בעלי שם,[20] מציג סקירה של כל העסקאות להחזרת חטופים שבוצעו על ידי ישראל ומנתח את המדיניות הישראלית על בסיס הפרמטרים הבאים: עלות/תועלת, מידת אקטיביות במו"מ, מידת התפשרות במו"מ ורמת העקביות בעמידה בעקרונות המוצהרים. ממצאיו מצביעים על ציונים "נמוכים" לישראל בניהול המו"מ מול הצד השני, לרוב חיזבאללה, בכל הפרמטרים.[21]

על פי ממצאי הדוח, לאורך השנים נהגה ישראל בלהיטות רבה לגיבוש עסקה (אל מול להיטות פחותה ואף אדישות של הצד השני), הנובעת בין היתר מלחץ הציבור ומרצון לסיים את האירוע כמה שיותר מהר. מה גם שבעוד שבראשית דרכה במו"מ להשבת חטופים הפגינה ישראל מידת התפשרות נמוכה, בהמשך הלכה יכולתה להציג קו נוקשה ונשחקה והיא נענתה לדרישות הולכות ומאמירות של הצד השני. בהתאם לכך, מסביר מחבר הדוח, היחס בין העלות ששילמה ישראל לתמורה שקיבלה הלך וגדל, כאשר לאורך השנים נוצרו תקדימים שנוצלו היטב על ידי ארגוני הטרור. לבסוף, במקרים רבים חזרה בה ישראל מהצהרותיה הפומביות ואף פעלה באופן הפוך לעקרונות שקבעה, וללא שהשאירה לעצמה שום "מרחב הכחשה".[22]

לאור זאת, דוח המכון ממליץ על כיווני פעולה אפשריים, ובפרט קביעת "עקרונות אחידים למו"מ" ללא תלות בזהות ארגון הטרור ו"גביית מחירים צבאיים והומניטריים רציפים ומשמעותיים מהארגון החוטף".[23] בדומה להמלצת ועדת שמגר, גם בדוח זה הומלץ כי אי אלו עקרונות שייקבעו יעוגנו בחוק. כמו כן, הדוח מדגיש כי נדרש קמפיין תודעתי המכוון כלפי הציבור הישראלי מתוך הפנמה כי רגישותה של החברה הישראלית לנפגעים הינה נדבך מרכזי במערך השיקולים של ארגוני הטרור.

רשימת עסקאות[24] להשבת חטופים עם ארגוני טרור:

על פי הדוח של המכון למדיניות נגד טרור, מניתוח פרטי העסקאות, כל אחת כשלעצמה ובמבט כולל, עולות כמה תובנות מרכזיות:[25]

• בחלק מן העסקאות נוצרו תקדימים: עסקת עמרם שימשה תמריץ להעלאת הדרישות מול ישראל בעניין כמות האסירים. בדומה לכך, השחרור של אסיר חי עבור גופה (אסעד) סימן את תחילתה של המגמה.
• נראה שהנכונות להתפשר מצד ארגוני הטרור עולה כאשר יש תגובה צבאית תקיפה: חיזבאללה נאלץ להתפשר במידת מה במידת מה בעסקת גולדווסר ורגב, ככל הנראה בשל המחיר ששילם במלחמת לבנון השנייה.
• לאורך זמן נוצרה החלשה בהרתעה הישראלית וביכולת המיקוח של מדינת ישראל מול ארגוני הטרור.  מכאן נובע בין היתר כי נקודת הפתיחה של חמאס במצב הנוכחי (לפחות לתפיסתו) היא עסקת שליט.

נתונים על חזרה לטרור:

באופן כללי, יש קושי לאמוד באופן מדויק את הנזק שנגרם כתוצאה משחרור האסירים בעסקאות השונות. על פי הערכות,[26] חלק ניכר מהמחבלים ששוחררו בעסקאות החילופין חזרו לעסוק בטרור – פיקוד, הדרכה או ביצוע רצח ממש. במקרים מסוימים, בין המשוחררים נמנים בכירים בהנהגת הארגונים וכאלו שהפכו ברבות השנים לאתגר עצום עבור מערכת הביטחון הישראלית. להלן דוגמאות בולטות:

• בעסקת גי'בריל (1985) יצא לחופשי הארכי-מחבל אחמד יאסין שהקים לאחר שחרורו את ארגון הטרור חמאס. על פי יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, "שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה".[27] כמו כן, בישיבת ממשלה שבה אושרה עסקת שליט הזכיר משה (בוגי) יעלון, רמטכ"ל וראש אמ"ן לשעבר, שמשוחררי עסקת ג'יבריל ב-1985 רצחו אחר כך 178 ישראלים.[28]
• עסקת טננבאום (2004), שבמסגרתה שוחררו 400 מחבלים, התבררה כקטלנית גם כן. ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ז"ל, צוטט באומרו שמבדיקה שערך מתברר כי בעקבות העסקה לשחרור אלחנן טננבאום נהרגו 231 ישראלים.[29]
• עסקת שליט (2011) הייתה העסקה שבה שוחררו מחבלים רוצחים בהיקף הגדול ביותר בכל שנות קיומה של המדינה, כאשר חלק ממשוחרריה הם כיום בכירים בהנהגת החמאס,[30] הבולט בהם הוא יחיא סינוואר – מנהיג החמאס ברצועת עזה ומתכנן טבח ה-7 באוקטובר. אסירים נוספים ששוחררו מאיישים תפקידי מפתח במנגנון התנועה והפכו בתוך עשור לחוד החנית של חמאס והזרוע הצבאית שלו, ביניהם: תאופקי אבו-נעים – ראש מנגנוני הביטחון של חמאס ברצועה; רווחי מושתהא – חבר בלשכה המדינית; זאהר ג'אברין – סגן מנהיג החמאס ביו"ש; עבד אל-רחמן רנימאת – אחראי על חוליות הטרור של חמאס באזור חברון; ג'יהאד ירמור – נציג חמאס בטורקיה; מוסא דודין – חבר הלשכה המדינית של החמאס ומחזיק תיק האסירים בארגון.

יצוין כי שנתיים קודם לחתימת העסקה, בשלהי כהונת ממשלת אולמרט, הזהירו ראש השב"כ וראש המוסד דאז, יובל דיסקין ומאיר דגן ז"ל, כי השחרור ההמוני של האסירים לבתיהם ביו"ש יפגע קשות בביטחון ישראל.[31] מנגד, יורשיהם בתפקיד, יורם כהן ותמיר פרדו, סברו כי ישראל תוכל להתמודד עם האיום הנשקף מחזרתם.[32]

 

עמדות בעולם המערבי:

מדינות מערביות רבות נאלצו להתמודד עם חטיפת אזרחיהן בידי ארגוני טרור דוגמת אל-קאעידה ודאע"ש. בקרב בני הערובה שהוחזקו בשבי דאע"ש, אל-קאעידה וארגוני טרור אחרים לאורך השנים בלטו במספרם אזרחי ארה"ב ובריטניה, מה גם שגורלם היה לרוב גרוע בהרבה מזה של אזרחי מדינות אחרות.[33] בין השנים 2001–2016, מתוך 90 השבויים שנרצחו בידי שוביהם היו 41

אזרחים אמריקאים ו-14 בריטים. מתוך 15 אמריקאים שנלקחו בשבי דאע"ש או קודמיו, 14 נרצחו ואחד שוחרר; מתוך ארבעת בני הערובה הבריטים, שלושה נרצחו ואחד עדיין בשבי (וככל הנראה אינו בין החיים).[34] לשם השוואה, מתוך 16 בני הערובה האירופאים שהוחזקו בידי דאע"ש בסוריה, 14 שוחררו.[35]

כיום ארבעה אזרחים אמריקאים מוחזקים כבני ערובה באפגניסטן בידי הטליבן. למעלה מ-50 אמריקאים נוספים מוחזקים במעצר על לא עוול בכפם על ידי מדינות זרות, בראשן: סין, איראן, רוסיה וונצואלה.[36]

באופן עקרוני, ארה"ב ובריטניה נוקטות מדיניות "ללא ויתורים" (No Concessions Policy) ואינן מקיימות מו"מ עם ארגוני טרור לשם שחרור חטופים. עמדה זו נובעת מההנחה כי מתן תשלום כופר, שחרור אסירים או ויתורים אחרים עלולים לפגום ביכולת ההרתעה שלהן ומייצרים תמריץ לארגוני הטרור לבצע חטיפות נוספות בעתיד.

במקרים החריגים שבהם קיימה ארה"ב מו"מ עם החוטפים הדבר נעשה באופן עקיף דרך צד שלישי, כפי שנעשה מול הטליבן למשל ב-2014 בתיווך הקטרים.[37] מכל מקום, גם במקרים אלו, ארה"ב הקפידה שלא לשחרר יותר מאסירים בודדים תמורת שבוי, ולרוב לא מדובר באסירים שפוטים אלא עצורים בגואנטנמו.[38]

בימים אלו, בכירים בממשל האמריקאי והבריטי פועלים מול קטר על מנת להביא לשחרור בני הערובה הנמצאים בשבי חמאס, חלקם אזרחי מדינותיהן.39] עד כה שוחררו שלוש חטופות ישראליות בעלות אזרחות אמריקנית (מתוך 11).[40] הבריטים אף הודיעו לאחרונה על כוונתם לקיים טיסות מעקב מעל שמי עזה על מנת לסייע באיתור בני ערובה, ובכללם חמישה אזרחים בריטיים שעדיין נעדרים ולא ידוע אם הם מוחזקים בידי החמאס.[41]

בניגוד לעמדתן הנוקשה של ארה"ב ובריטניה, מדינות אירופאיות שונות כמו אוסטריה, גרמניה, ספרד ושווייץ מוכנות לשלם כסף רב ובלבד שאזרחי מדינותיהן ישוחררו מהשבי. על פי תחקיר של הניו יורק טיימס, בין השנים 2008–2014 גרפו ארגון אל-קאעידה וקבוצות המזוהות עימו רווח של לפחות 125 מיליון דולר מחטיפת אזרחים אירופאים. גישה זו גררה ביקורת מצד וושינגטון בטענה כי הסכומים המשולמים לפדיון החטופים מהווים חלק נכבד מהתקציב של ארגוני הטרור והוא משמש לגיוס ואימון פעילים וכן לרכישת אמצעי לחימה.[42] קולות אחרים בארה"ב רואים בתשלום הכופר אמצעי לגיטימי שיוכל להגדיל את סיכויי ההצלחה לשחרור החטופים, ועל כן קוראים לשינוי במדיניותה הנוקשה של ארה"ב בנושא.[43]

חרף הכחשותיה, נראה כי צרפת עומדת בשורה אחת עם מדינות אירופה הידועות בנכונותן לשלם כופר לפדיון חטופיהן. על פי דיווחים, צרפת שילמה 17 מיליון יורו על מנת להביא לשחרורם של

ארבעה בני ערובה שהוחזקו בצפון מאלי על ידי אל-קאעידה.[44] כמו כן, ב-2014 העבירה צרפת תשלומי כופר לדאע"ש בסוריה בתמורה לשחרור עיתונאים ועובדי סיוע צרפתים.[45]

על אף האמור, יש לציין כי נמצאו חריגים להתנהלות זו. כחלק מניסיון להקשיח עמדות אל מול ארגוני הטרור, ב-2010 התנגד נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, למו"מ והורה על מבצע חילוץ של עובד סיוע צרפתי מידי אל-קאעידה בניז'ר שבמערב אפריקה. מאמץ הצלה זה נכשל ו-12 בני ערובה נהרגו במהלכו או נרצחו לאחריו.[46]

חשוב לציין שאף אחד מהמקרים שצוינו לעיל אינו דומה למקרה הישראלי – לא בהיקף ולא בחומרת האירוע. אירוע החטיפה היחיד שהוא בר השוואה במידה מסוימת למצב הנוכחי הוא חטיפת 276 התלמידות הניגריות )בנות 12–17( על ידי מחבלי ארגון הטרור בוקו חראם בשנת 2014. במרוצת השנים הצליחו חלק מן הנערות להימלט, אחרות חולצו על ידי הצבא הניגרי או שוחררו וכיום כ-100 מהן עדיין מוגדרות נעדרות.[47]

בניגריה אין מדובר במקרה יוצא דופן. במשך שנים, בתי ספר בצפון ניגריה מהווים מטרה לבוקו חראם וכנופיות פשע חמושות נוספות המבצעות חטיפות המוניות, בעיקר של נערות צעירות. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, קרא לשחרורם ללא תנאי של כלל התלמידים המוחזקים על ידי בוקו חראם ודומיו.[48] ארגוני זכויות אדם והפרלמנט האירופי גינו בחריפות את החוטפים וקראו לרשויות בניגריה לפעול להגנה על מוסדות חינוך.[49] כמו כן, לאחר חטיפת הנערות, התגייסה מישל אובמה לטובת הקמפיין הבינלאומי לשחרור הנערות, וברק אובמה, נשיא ארה"ב דאז, אף שלח לניגריה צוות מודיעין ומומחים בניהול מו"מ לסייע באיתורן.[50]

 שיקולים ומשתנים בבחינת חלופות להשבת חטופים:

בניגוד למה שמקובל לחשוב, בסוגיית החטופים ההיצמדות למדיניות סדורה, לא כל שכן אם מדיניות זו הינה מוצהרת, לא בהכרח מועילה יותר בהתמודדות עם הבעיה. יש לכך כמה סיבות: ראשית, שלא כמו הטיפול בענייני ציבור אחרים, מקבלי ההחלטות נאלצים להתנהל בתנאים של אי ודאות, מחסור רב במידע והזמן פועל לרעתם. ניתן לראות זאת בבירור במלחמת "חרבות ברזל", בייחוד לאור העובדה שחמאס מנהל לוחמה פסיכולוגית אכזרית מאין כמותה שנועדה לתעתע במקבלי ההחלטות ולהחליש את הרוח הישראלית, בין היתר על ידי שחרור סרטונים מעת לעת המתעדים את מצב החטופים.

שנית, גם אם מדיניות מסוימת הוכחה כיעילה במקרה מסוים, אין ערובה כי במצב אחר היא תישא פרי. הניסיון הישראלי מלמד אותנו למשל כי גישת מבצעי החילוץ שהייתה דומיננטית מאוד בשנות ה-70, תקופה שבה רווחו פיגועי ההתבצרות, התבררה כישימה הרבה פחות בתקופות מאוחרות יותר שבהן נפוצו פיגועי החטיפה. בעוד שניתן לתלות את השינוי במדיניות של "כניעה לסחטנות" שלה התנגדו נחרצות דיין, רבין ואחרים, סביר להניח כי תנאים שונים במציאות אף הם מילאו תפקיד, בפרט אי הידיעה של מיקום החטופים.

אם כן, השתנות הנסיבות ממקרה אחד למשנהו מקשה על היצמדות לקו עקבי ואחיד. בחירת חלופה להתמודדות עם חטיפה מערבת שלל משתנים, ביניהם: אופי ורמת היכולת של ארגון הטרור האחראי לחטיפה, מידע על מקומם של החטופים, אפשרויות הגישה אליהם, נכונות בציבור לספוג אבדות, היתכנות של מבצע חילוץ ומידת הסיכון הכרוך בכך, היחס בחברה למאבק מול האויב, מעורבותם של שחקנים בינ"ל (מדינות, ארגונים ועוד), ואף גורמים תרבותיים – אולי המשמעותי ביותר בהקשר זה הוא המחויבות העמוקה של החברה הישראלית לפדיון שבויים. מקבלי ההחלטות אינם יכולים להתעלם מרחשי לב הציבור, בפרט כאשר אלו זוכים לכיסוי תקשורתי נרחב. יצוין כי לסיקור גבוה יש גם השפעה לא מבוטלת על כושר המיקוח של מדינה במו"מ מול ארגון טרור.[51]

יתרה מכך, גם אם התבסס קונצנזוס לגבי הצורך במדיניות מסוימת, אין הדבר מחייב כי מודעות האויב לקיומה הוא יתרון. לעיתים, דווקא הערפול בנוגע לדרכי ההתמודדות של מדינה מול ארגון הטרור מאלצים אותו לערוך ויתורים.

אין בכך כדי לטעון כי אין חשיבות בתכנון מקדים לניהול מצבים שמעורבים בהם בני ערובה, ואף לא להמעיט בחשיבותה של הצבת קווים אדומים מול ארגוני הטרור, אלא שיש לקחת בחשבון שהנסיבות המיוחדות של כל מקרה עשויות לתמוך בחלופות שונות, או לחילופין להוביל להגמשה של עקרונות שהיו עד אותה עת קבועים במסמרות. גם אהוד ברק, לשעבר שר הביטחון, שהתנגד בתחילה לעסקת שליט וחרט על דגלו שאין לקיימה בכל מחיר, תמך בה במבחן האמת.[52] קביעת קווים אדומים היא במידה רבה הכרחית, אך יש להודות כי מקרי קצה נוטים לטרוף את הקלפים ולהעמיד במבחן עקרונות שנראו מוחלטים קודם לכן. ישראל מעולם לא התמודדה עם מצב שבו למעלה מ-240 אזרחים, ביניהם כ-30 ילדים, הובלו לתוך עזה, וברי כי ההיקף והחומרה חסרי התקדים של הזוועה שהתחוללה משפיעים על האופן שבו ניגשים לבחינת החלופות העומדות על הפרק.

לאור האמור, נדמה כי מוטב יהיה לשים דגש רב על בחינה מקיפה של מערך השיקולים העומדים בפני הגורמים בדרג המדיני המעורבים בקידום מתווה מעשי להשבת החטופים, על פני הדרישה לקידום מדיניות קשיחה והיצמדות לעקרונות מוחלטים.

להלן שאלות חשובות שעל הדרג המדיני לבחון בבואו לשקול כיווני פעולה אפשריים בסוגיית החטופים. חשוב לציין כי המשקל הניתן לכל פרמטר המובא מטה אינו זהה, והוא משתנה במידה רבה בין מדינה למדינה ובין חברה לחברה בהתאם לתרבותה, ערכיה, מצבה הביטחוני והלאומי וכו'.

• זהות החטופים: האם וכיצד נתונים הקשורים לזהות החטוף עשויים להשפיע על הצעדים הננקטים להשבתו?
  • גיל
  • מין
  • חייל או אזרח
  • בעל אזרחות זרה
• סטטוס: האם וכיצד נתונים הקשורים למצבו של החטוף עשויים להשפיע על הצעדים הננקטים להשבתו?
  • חי או מת
  • מצב נפשי
  • מצב רפואי
  • משך הזמן בשבי
  • מיקום

• נסיבות החטיפה: האם וכיצד נסיבות החטיפה עשויות להשפיע על הצעדים הננקטים להשבת החטופים?
  • במהלך פעילות מבצעית
  • חטיפה מתוך ישראל
  • חציית הגבול בשגגה
  • חציית הגבול מרצון
• מצב ביטחוני בעת פיגוע החטיפה: כיצד המצב הביטחוני עשוי להשפיע על הצעדים הננקטים להשבת החטופים? במקרה של לחימה, כיצד מו"מ ועסקה לשחרור חטופים ישפיעו על הכוחות הנלחמים?
  • סטטוס: לחימה בעצימות גבוהה / לחימה בעצימות נמוכה / הפסקת אש / שלום
  • גודל האיום
  • החוסן של העורף
  • התמודדות עם חזיתות נוספות
  • יכולות צבאיות
• זהות הארגון החוטף: כיצד זהות הארגון החוטף עשויה להשפיע על הצעדים הננקטים מולו לשם השבת החטופים?
  • אידאולוגיה
  • אינטרסים
  • ניסיון קודם / תקדימי עבר
  • לגיטימציה אזורית / בינ"ל
  • יכולות צבאיות וכלכליות
  • תמיכת האוכלוסייה שבקרבה הוא יושב
• הערכת הסיכון הנשקף ממבצע חילוץ: כיצד הערכת האיום הנשקף מהוצאה לפועל של מבצע חילוץ עשויה להשפיע על בחירת חלופה זו?
  • נפגעים ואבדות מקרב כוחות החילוץ
  • נפגעים ואבדות מקרב החטופים
  • נפגעים ואבדות מקרב ה"בלתי מעורבים"
• הערכת הסיכון הנשקף מחתימת עסקה: כיצד הערכת האיום הנשקף מהוצאה לפועל של עסקת חילופין עשויה להשפיע על בחירת חלופה זו?
  • כמות האסירים המשוחררים
  • מידת המסוכנות של האסירים המשוחררים
  • עם או בלי "דם על הידיים"
  • מיקומם לאחר השחרור
  • תוצאות עסקאות עבר
  • אמון בהבטחות/בהיצמדות לתנאי העסקה של הצד השני
• דעת קהל פנימית: מה מקומם של רחשי לב הציבור והתקשורת בבחירת הצעדים שיש לנקוט לשם השבת החטופים?
  • לחץ מצד משפחות החטופים
  • לחץ מצד משפחות נפגעי טרור
  • רגישות כלל החברה לנפגעים
  • רמת האמון בצבא, בממשלה ובמוסדות המדינה
  • חוסן ואורך רוח של העורף
  • עמדות הנשמעות בכלי התקשורת
  • קיטוב פוליטיי
  • אחידות דעים בין מקבלי ההחלטות
• שחקנים בינ"ל: כיצד מעורבותם של שחקנים בינ"ל עשויה להשפיע על בחירת הצעדים שיש לנקוט לשם השבת החטופים?
  • קיומם של מדינות ו/או ארגונים שיכולים לשמש כגורמים מתווכים ויחסם למדינת ישראל
  • תגובות של מדינות שכנות (ביניהן מדינות אויב) לעימות
  • עמדות (עקרוניות ובפועל) של בעלות ברית כלפי הסוגיה
  • לגיטימציה בינלאומית ליישום חלופה כזו או אחרת

סיכום:

למרבה הצער, החברה הישראלית למודת ניסיון רב בכל הקשור לחטיפה של חיילים ואזרחים והחזקתם בשבי בידי ארגוני טרור פלסטיניים. מתוך מחויבות עמוקה להשבת פדוייה, מדינת ישראל נקטה אמצעים שונים להשבת חטופים ישראלים החל ממבצעי חילוץ, עבור להפעלת לחץ דיפלומטי בינלאומי וכלה בחתימת עסקאות מול ארגוני הטרור – התנהלות שהפכה רווחת בעשורים האחרונים ועמדה במוקד של ביקורת ציבורית.

בחינה מעמיקה של הניסיון הישראלי בנושא מעלה כי השתנות הנסיבות ממקרה אחד למשנהו מקשה על היצמדות לקו עקבי ואחיד ועל גיבוש מדיניות רשמית ליישום שיטתי באירועים עתידיים. בבואם לשקול חלופות לקידום השבתם של חטופים ישראלים, על מקבלי ההחלטות לקחת בחשבון מערך נרחב של שיקולים ואילוצים, לרבות זהות ומצב החטופים, אופי הארגון החוטף, חוסן ביטחוני ולאומי של העורף, התמודדות מול חזיתות נוספות, הערכת הסיכון הנשקף ממבצע חילוץ או עסקה, לחץ בינלאומי ועוד. התמהיל המתקבל משקלול הפרמטרים הללו עשוי להוביל למסקנות שונות באשר לפעולה שיש לנקוט למען שחרור החטופים ובאשר ל"מחיר" שיש לשלם תמורתם. ולכן, בעוד שזה רצוי להחזיק בעקרונות ובקווים אדומים מסוימים, יש לקחת בחשבון כי הגמשתם עשויה להיות בלתי נמנעת בשל מורכבות האירוע. משכך, נדמה כי השקידה על ניסוח מדיניות קבועה ואחידה בסוגיה זו עלולה להכזיב יותר מאשר להועיל. במקום זאת, מוטב לדרג המדיני לערוך בחינה מקיפה של הגורמים המשפיעים והתנאים הייחודיים של אירוע החטיפה ו"לתפור" מתווה מעשי שיחתור לאזן את כלל השיקולים באופן מיטבי ככל הניתן.

[1] שירית אביטן כהן, ישראל היום, נובמבר 2023, https://www.israelhayom.co.il

[2] נ' עוז, המכון למדיניות נגד טרור, פברואר 2021, https://www.ict.org.il

[3] שם.

[4] שם.

[5] אריאל גלבוע, השפעת ה"מחיר" במשא ומתן לשחרור חטופים מארגוני טרור (עבודת מוסמך), האוניברסיטה העברית, ינואר 2010.

[6] שם.

[7] אבי אורנן, מעריב, יולי 2006, https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART1/445/660.html

[8] שם.

[9] ישראל היום, ינואר 2012, https://www.israelhayom.co.il/article/39550

[10] אמיר בוחבוט, וואלה, ינואר 2012, https://news.walla.co.il/item/1891423

[11] יאיר אלטמן ואביעד גליקמן, ynet, אוקטובר 2011, https://www.calcalist.co.il

[12]אטילה שומפלבי, ynet, אוקטובר 2011, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4134233,00.html

[13] צוות כתבי ynet, דצמבר 2009,  https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3822985,00.html

[14] רועי נחמיאס, ynet, דצמבר 2009, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3821236,00.html

[15] דוח מבקר המדינה, ינואר 2023, https://fs.knesset.gov.il/25/Committees/25_cs_bg_1911348.pdf

[16] שם, עמ' 5.

[17] שם, עמ' 7–8.

[18] מתוך תמלול פרוטוקול הוועדה, 27.01.21. הדיון זמין לצפייה כאן: https://www.knesset.tv

[19] שם.

[20] הרשימה המלאה: פרופ' אסא כשר, פרופ' אריאל מררי, פרופ' ישראל אומן, דורון הדר, ד"ר רונן ברגמן, דוד מידן ואהוד אולמרט.

[21]נ' עוז, המכון למדיניות נגד טרור, פברואר 2021, https://www.ict.org.il

[22] שם.

[23] שם.

[24] הנתונים המובאים בטבלה לקוחים מתוך עבודת המוסמך של אריאל גלבוע (לעיל הערה 4).

[25] שם.

[26] על פי תחקיר של ארגון אלמגור לנפגעי טרור, http://al-magor.com/?page_id=209

[27] ynet, יוני 2014, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4533717,00.html

[28] טל שלו, וואלה, אוקטובר 2011,  https://news.walla.co.il/item/1868215

[29] יואב יצחק, News1, מאי 2011, https://www.news1.co.il/Archive/001-D-267683-00.html

[30] אליאור לוי, ynet, ספטמבר 2021, https://www.ynet.co.il/news/article/s1d9ygtqk

[31]יאיר אלטמן ואטילה שומפלבי, ynet, אוקטובר 2011,  https://www.ynet.co.il

[32] רון בן-ישי, ynet, אוקטובר 2011, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4134371,00.html

[33] Christopher Mellon, Peter Bergen, and David Sterman, New America, January 2017, https://www.newamerica.org

[34] שם.

[35] שם.

[36] Cynthia Loertscher, James E. Foley, Legacy Foundation, 2023, https://static1.squarespace.com

[37] Ernesto Londono, The Washington Post, June 2014, https://www.washingtonpost.com

[38] נ' עוז, המכון למדיניות נגד טרור, פברואר 2021, https://www.ict.org.il

[39] Nick Gutteridge, The Telegraph, October 2023, https://www.telegraph.co.uk

[40] אלחנן שפייזר, מקור ראשון, נובמבר 2023, https://www.makorrishon.co.il/opinion/703043

[41] AFP News, December 2023, https://www.barrons.com/news

[42] Rukmini Callimachi, The New York Times, July 2014, https://www.nytimes.com

[43] Christopher Mellon, Peter Bergen, and David Sterman, New America, January 2017, https://www.newamerica.org

[44] France24, February 2013, https://www.france24.com

[45] Rachel Briggs and John Wallace, Chatham House, January 2022, https://www.chathamhouse.org

[46] שם.

[47] Ynet, אוגוסט 2021, https://www.ynet.co.il/news/article/byhysnayt

[48] דיווח מתוך אתר האו"ם, מרץ 2021, https://news.un.org/en/story/2021/03/1087292

[49] החלטה של הפרלמנט האירופי מאוקטובר 2015, https://eur-lex.europa.eu; דוח של ארגון אמנסטי מאפריל 2023, https://www.amnesty.org

[50] Michael D. Shear, The New York Times, May 2014, https://www.nytimes.com

[51] אריאל גלבוע, השפעת ה"מחיר" במשא ומתן לשחרור חטופים מארגוני טרור (עבודת מוסמך), האוניברסיטה העברית, ינואר 2010.

[52] עוזי ברוך, ערוץ 7, יוני 2011, https://www.inn.co.il/news/221727

מתקפת ה-7.10 נבדלת מקודמותיה במובנים רבים, והעיקרי שבהם הוא היותה מלחמת אין- ברירה. תפיסת הביטחון הישראלית שקרסה הביאה את הצמרת הביטחונית הישראלית להבנה מהכרח ולא מבחירה שאין מוצא אחר מלבד השמדת חמאס, כאות ומופת לכל הקמים עלינו.

בשבוע שעבר (2.12) צוטט סלאמי, אחד ממפקדי משמרות המהפכה הבכירים בכנס באסיג' באתר החדשות האיראני ח'בר אונליין, שמתקפת "מבול אל-אקצא" רק החלה, ומודל מתקפת חמאס ישוכפל לפגיעה בתל אביב במותניה הצרים של ישראל משטחי הגדה, מה שיביא להשמדת המשטר הציוני. ואכן, כל העולם עומד וצופה במתרחש על בימת רצועת עזה, ומסיק מסקנות.

רק ידידינו בוושינגטון אינם מבינים זאת משום מה. תגובתו של בלינקן לדבריו של גלנט "כל החברה הישראלית מאוחדת סביב המטרה לפירוק חמאס, גם אם זה ייקח חודשים" – "אני לא חושב שיהיה לכם הקרדיט הזה" – מנוגדים לחלוטין לרציונל המערכה. הפטרונות והיהירות, משל היינו מדינת חסות חסרת עצמאות של ארה"ב, הכעיסו וקוממו רבים.

אבל למען האמת, בלינקן עשה לנו טובה גדולה. זאת מכיוון שהוא "דקר" את אחת מנקודות הכשל המהותיות שהביאונו עד הלום: התלות הכרונית שפיתחה ישראל בארה"ב, ושיח הלגיטימציה שפשה בצה"ל ובצמרת המדינית.

ישראל של 2023 איננה אותה מדינה צעירה של שנת 1948 הנאבקת על משאבי נשק מעודפי צבאות אחרים. היא מעצמה ביטחונית בינ"ל, בעלת מונופול על פיתוחים שאין דומה להם. מדוע אם כן ישראל תלויה עדיין בנשק האמריקני, ברמה שמאיימת על חופש התמרון לניהול מערכה כה חשובה לפי ההיגיון המבצעי הנדרש?

היעדר המוכנות למענה סימולטני מקביל בחזית הצפונית והדרומית גם יחד נובע בין היתר מהתלות באמריקאים בציוד ותחמושת, תלות ארוכת שנים שמוטל היה על צה"ל והממשלה לפעול לביטולה זה מכבר. אחרי כיפת ברזל וחץ, עצמאות בתחמושת ארטילרית וקליעית היא Non-issue, והיעדרה הוא אכן אחד הנושאים שצריכים להיחקר לעומק ביום שאחרי המלחמה. תלות זו צריכה להימחק, מיידית, כך שנוכל להילחם עם או בלי קרדיט.

שנית, וכאן אנו נוגעים כבר במהות, גם זאת בזכותו של בלינקן. ה"קרדיט", או במילים אחרות ה"לגיטימציה", משמש בעגה המדינית והצבאית ככלי למדידת חופש הפעולה בזמן ובמרחב בהתאם להערכת המצב בתחום היחב"ל. לדוגמה, פרשיית הפייק שהפיץ חמאס על אודות "הפצצת" בית החולים האינדונזי, שהתבררה לבסוף כשיגור עצמי כושל. חווינו אז יומיים של דיון תקשורתי וצבאי ב"לגיטימציה" שיש או שאין לישראל להמשיך את הפעולה.

לטעמי, השימוש במונח זה הוא טעות גלותית קשה, המערערת על זכות קיומנו כעם וכמדינה. הכרזתו של בן גוריון על הקמת מדינת ישראל בניגוד לכל היגיון ביטאה מעבר מבקשת הכרה אינסופית מן החוץ – מאומות העולם – למיקוד שליטה עצמאי, השואב את הלגיטימציה לזכות קיומנו מהאמונה בצדקת דרכנו, גם אם אחרים אינם מכירים בכך.

לכן, השימוש במונח זה בצה"ל מבטא אובדן דרך ובלבול קיומי. יש מקום אומנם לקיום שיח על אהדה בין-לאומית, תמיכה ובריתות הגנה, נוכח חשיבותם של יחסים דיפלומטיים קרובים בעת מלחמה. יחד עם זאת, להכתיר זאת כ"לגיטימציה" מהווה אובדן של פרופורציות.

דבריו של בלינקן בעת הזו מביאים אותנו לבירור בנקודת הקצה. עם כל הכבוד, ויש כבוד, גם ידידים אינם יכולים לדרוש מאיתנו להתאבד בשם הקרדיט. ואכן, ראש הממשלה נתניהו מיהר להגיב ולומר שזו המלחמה שלנו, ורק אנו נקבל את ההחלטות. ולכן מר בלינקן, עם קרדיט או בלי קרדיט, אנחנו נשמיד את חמאס ונשיג את מטרות המלחמה. בראש ובראשונה עבורנו, אך גם עבור ארצות הברית של אמריקה והעולם החופשי כולו.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 10.12.2023.

ההלם שאחז בכולנו בעקבות אירועי 7 באוקטובר הוליד את האמירה החד-משמעית: לעולם לא עוד, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. גם אני האמנתי לאמירה הזאת. הייתי משוכנע כי אירועים מזעזעים כאלה יובילו להתפכחות אמיתית בחברה הישראלית.

ואולם ככל שחולפים הימים, וההלם הראשוני מפנה את מקומו לדפוסי החשיבה והפעולה הישנים, מתברר יותר ויותר כי מה שהיה הוא גם מה שיהיה. האמירות, הפרשנויות, התדרוכים, התכנונים, כולם כמעט לוקים בדיוק באותו עיוורון שהוביל אותנו לאסון בשמחת תורה.

היכולת למנוע את הישנותם של אירועי הזוועה בדרום הארץ תלויה בראש ובראשונה בזיהוי נכון של סיבתם. בלעדי הסיבה למחלה אי אפשר להציע לה תרופה מתאימה. אירועים אלה לא התרחשו בגלל המצב הכלכלי בעזה או "הסגר", וגם לא בגלל חמאס. הפלשתינים ב-75 השנים האחרונות אינם נלחמים למען מדינה משלהם, שאותה יכלו להשיג כבר מזמן, וגם לא לסיום הכיבוש הצבאי של יהודה ושומרון.

המלחמה עם הפלשתינים היא על עצם קיומה של מדינת ישראל, שכן מבחינתם ישראל היא ישות חריגה במרחב ערבי ומוסלמי, וימיה ספורים. נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל-נאסר, הבהיר זאת היטב כשאמר שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא אקט מלחמתי. גם מאז שהחל "תהליך השלום" לפני כ־30 שנה לא קם עדיין מנהיג פלשתיני אחד, איש ציבור או אפילו אינטלקטואל, שאמר בקולו ובפה מלא כי היהודים נמצאים כאן בזכות, וכי מדינת היהודים נמצאת כאן כדי להישאר.

כל דיון "ביום שאחרי" חייב להתחיל באמירה המפורשת כי כל עוד לא יחול שינוי בסיסי ועמוק בתפיסת העולם הפלשתינית, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, לא יחול שום שינוי במתכונת היחסים של ישראל עם שכניה הפלשתינים.

אין שום משמעות לשלל ההצעות למתכונת הפוליטית שמוצעת כעת לעזה. תהא זו נוכחות בינלאומית, או כוח בין-ערבי, או אפילו מלאכי השרת – בלעדי התעמתות ישירה עם האתוס הפלשתיני העמוק ביותר, שרואה בהקמת מדינת ישראל ב־1948 את האסון הגדול ביותר אי-פעם, ואת הצורך להילחם בה עד חורמה כצורה המובהקת ביותר של השגת צדק, ישראל דנה עצמה שוב ושוב לחזרה על אירועי 7 באוקטובר.

זו הסיבה לכך שראשיהם הזהובים של עוללינו נמלקו כתרנגולות, וגופותיהם הזכים של בנינו ובנותינו חוללו בצורה מזוויעה.

אם את האמת הפשוטה הזאת איננו מסוגלים לומר לעצמנו ולאומות העולם, הזוועות שהתחוללו בחג שמחת תורה האחרון הן רק הקדימון לאירועים הבאים. התחזית הזאת צריכה להיות ברורה לכולם. אם לא נתעקש לומר את האמת הזאת ולפעול על פיה, כל המחזות הנוראים יחזרו על עצמם: שוב יסמרו שדות הנגב מאימה ומדם. שוב נקושש פיסות בגד, טבעות, שיניים מרוטשות, כדי לזהות את מתינו. שוב נסתובב מוכי צער ויגון בשבילים המפויחים בקיבוצים.

הכתובת, באותיות של קידוש לבנה, נמצאת כבר על הקיר.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 10.12.2023.

כולם, מהנשיא ג'ו ביידן ועד ארגון בצלם, מפיצים את המיתוס שלפיו מתנחלים בגדה המערבית מנצלים את המלחמה נגד חמאס כדי לפלוש לאדמות פרטיות ולתקוף פלסטינים באלימות בהיקפים מדאיגים שלא נראו עד כה.

כך למשל, כאשר סגנית הנשיא האמריקנית קמלה האריס שוחחה עם הנשיא יצחק הרצוג בעיצומה של המערכה הקשה של ישראל נגד חמאס, היא מצאה לנכון לנזוף בו שיש "להעניש מתנחלים קיצוניים על מעשי האלימות שלהם".

כמו כן, דובר משרד החוץ האמריקני גינה בשבוע שעבר "רמות חסרות תקדים של אלימות מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים ורכושם, ועקירת קהילות שלמות", לא פחות.

דומה שהמצב כל כך גרוע וכל כך יוצא מכלל שליטה, עד שארה"ב הכריזה על איסור מתן ויזה ל"מתנחלים קיצוניים".

אלא שזה פשוט אינו נכון. אין גל הסלמה או גל חסר תקדים של אלימות מתנחלים ביהודה ושומרון בחסות המלחמה בעזה. ההתמקדות האובססיבית של הדרגים הגבוהים ביותר בוושינגטון ב"טרור המתנחלים" מתבססת על ידיעות כוזבות (פייק ניוז).

מדוע נפוצות ידיעות כוזבות כאלה? ככל הנראה כדי "לאזן" את פשעי חמאס. זו דרכם של ידידי ישראל החסרים חוט שדרה, או של ישראלים מהשמאל הקיצוני, להרחיק עצמם מהישראלים הרעים (המתנחלים), בעודם נאלצים, אבוי, לגנות את הפלסטינים הרעים (חמאס).

במילים אחרות, זהו ניסיון לייצר מידה מסוימת של שוויון מוסרי מעוות בין ישראלים לפלסטינים; להביע גינוי שווה ערך ל"כל הצדדים" ולמחזר את קלישאת "מעגל האלימות". זו דרכם של משקיפים בינלאומיים "הוגנים" להבהיר שהם אינם לגמרי בצד של ישראל חלילה – אפילו לאחר שחמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ביצעו את הפשעים האכזריים ביותר.

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרס ושליח האו"ם למזרח התיכון תור ונסלנד הם מהגרועים שבהם. כהרגלם הקלוקל הם מגנים בקביעות, כולל השבוע, את "מעגל האלימות המתמשך" ביהודה ושומרון – משל ישראלים ופלסטינים משתעשעים במעשי רצח להנאתם או באותה רמה של שנאה רצחנית, וכאילו זה מה שמצדיק את זוועות הג'נוסייד של חמאס ב-7 באוקטובר ואת פשעי המלחמה הנמשכים שלו, כולל החזקת אזרחים חטופים.

כדי לפזר את ערפל הקרב, השקרים והאינפורמציה המוטעית, החלטתי לחקור את העניין באמצעות פנייה ישירות למקור. הגשתי בקשה רשמית לקבלת מידע לשב"כ, שהוא הזרוע הממשלתית האחראית על מעקב ומניעת אלימות ביהודה ושומרון.

מהסטטיסטיקה המפורטת והמדויקת שקיבלתי, ברור לחלוטין כי לא חלה עלייה משמעותית באלימות של הימין היהודי נגד ערבים פלסטינים ביהודה ושומרון מאז תחילת מלחמת עזה הנוכחית בהשוואה למחצית השנה הראשונה, קרי ינואר עד יולי 2023. כמו כן, אין כל קפיצה או "זינוק" באלימות של מתנחלים באוקטובר-נובמבר בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד.

(באוגוסט וספטמבר רואים ירידה ניכרת בפעילות כזו; הסיבה לכך אינה מוסברת).

בסך הכול, רמת החיכוך/אלימות בשנת 2023 זהה לזו של 2022, ומסתכמת בכ-1,000 תקריות של אלימות מכל הסוגים במהלך השנה כולה.

"אלימות" בהקשר זה פירושה אירועים שונים ומגוונים, החל מעימותים מילוליים ויידוי אבנים (מה שבשב"כ מכנים "חיכוכים" או "הטרדות"), דרך ריסוס סיסמאות נגד ערבים ומעשים אחרים של ונדליזם אנונימי, כולל ונדליזם חקלאי (פעילויות "תג מחיר"), ועד להצתת בתים או מסגדים (המסווגים במפורש כ"מעשי טרור").

למעשה, בסוג החמור של התקריות חלה ירידה של 50% בהשוואה לשנה שעברה (אם כי התקריות המעטות שעדיין התרחשו היו אלימות יותר השנה), ואפס אירועים של "מעשי טרור" ב-60 הימים האחרונים. אין ראיות כלשהן להאשמה הפרועה של "בצלם" כי "600 פלסטינים מ-13 יישובים נאלצו לנטוש את בתיהם" בעקבות פחד מהתקפות מתנחלים.

בצלם, יש דין, משרד הבריאות של הרשות הפלסטינית ומשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) – שהוא גוף עוין במיוחד לישראל – הוסיפו והזינו את התקשורת הבינלאומית בסטטיסטיקות כוזבות בעליל שלפיהן יותר מ-180 פלסטינים נהרגו על ידי "כוחות ישראליים ומתנחלים ישראלים" השנה, כשהם שבים וחוזרים על המצג כאילו יותר אזרחים פלסטינים חפים מפשע נופלים קורבן ל"אלימות מתנחלים".

בפועל, 99.9% ממקרי המוות הללו היו מחבלים פלסטינים שחוסלו על ידי צה"ל במסגרת פעולות סיכול נגד חמאס ופת"ח ומחרטות נשק בג'נין, בשכם, בחברון ובמקומות נוספים בגדה המערבית. פעולות הסיכול של צה"ל הן הדבר היחיד שמונע מאירוע הג'נוסייד של ה-7 באוקטובר לחזור על עצמו בלב ישראל. אבל זה אינו מונע מהרשות הפלסטינית או מסוכנות OCHA להפיץ עוד האשמות שווא על "אלימות מתנחלים".

נכון שלמרבה הצער חלה עלייה חדה בתקריות ובתקיפות מצד מתנחלים בשנת 2022 (שוב, לא ב-2023) בהשוואה לשנים 2020 ו-2021. ייתכן שניתן לייחס זאת לכך שתושבי יהודה ושומרון היהודים, ולמעשה כלל אזרחי ישראל, חוו בשנת 2022 גל קשה של פיגועי טרור מצד הפלסטינים.

במקרה שהגורמים הרשמיים בוושינגטון ובמקומות אחרים שכחו, הנה תזכורת: בשנת 2022 נרשמו מעל 5,000 פיגועי טרור מצד פלסטינים נגד ישראלים יהודים, שכללו פיגועי דריסה, ירי, דקירה ומטעני נפץ, שגבו את חייהם של גברים, נשים וילדים חפים מפשע. פיגועים אלה כללו למעלה מ-500 זריקות של בקבוקי תבערה, שגרמו לפציעתם של יותר מ-150 ישראלים. בשנת 2021 חלה עלייה של 210% בתקריות יידוי אבנים לעומת 2020, ועלייה של 156% בתקריות זריקת מטענים לעומת 2020.

במהלך אביב-קיץ 2023 רצחו טרוריסטים פלסטינים קרוב ל-40 ישראלים בתוך ומחוץ לגבולות הקו הירוק, כאשר בכל רחבי ישראל נרשמו יותר מ-3,640 אירועי טרור של פלסטינים וערבים, ובהם 2,118 מקרים של יידוי אבנים, 799 זריקות מטענים, 18 ניסיונות דקירה ו-6 תקיפות באמצעות כלי רכב.

אז, האם יש אלימות יהודית ביהודה ושומרון? כן. ואסור לקבל אותה. אין בי שום אהדה לנערי הגבעות משולחי הרסן המעורבים בה. ישראל חייבת להפעיל יד קשה נגד פורעי החוק, ובמקביל עליה לפעול ביתר תקיפות נגד הטרור הפלסטיני, הגדול יותר בהיקפו וקטלני יותר לאין שיעור.

אבל האם חל זינוק חד לאחרונה באלימות של מתנחלים, שיצא מכלל שליטה? התשובה היא לא.

והאם יש תרבות של אלימות בקרב קהילות המתנחלים? גם כאן התשובה היא לא. למעשה, שיעור הפגיעות ברכוש פלסטיני ובפלסטינים מצד כמה קיצונים מהשוליים בתוך קהילה המונה חצי מיליון ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק, ואשר רובה המכריע שוחר שלום, הוא נמוך מרמת אירועי האלימות (של ישראלים נגד ישראלים) באזור תל אביב רבתי.

מבלי לנסות להפחית מחומרת המתקפות מצד קיצונים ישראלים על פלסטינים, האלימות מצד מיעוט מהמתנחלים מחווירה גם בהשוואה ל-5,000 הפיגועים השנתיים ה"רגילים" מצד פלסטינים, הכוללים השלכת אבנים, מטענים וירי במטרה להרוג אזרחים ישראלים.

וכמובן, היא מחווירה שבעתיים בהשוואה ל-1,200 הישראלים שנטבחו על ידי חמאס ב-7 באוקטובר, או למתקפת הטילים על כלל אזרחי ישראל, שעד כה מונה יותר מ-10,500 רקטות וטילים ששיגר חמאס לעבר מרכזי אוכלוסייה אזרחית בישראל בשבעת השבועות האחרונים.

לכן, בתקופה שבה ישראל מעורערת עדיין מהטבח המפלצתי של חמאס ב-7 באוקטובר, ומצפה ובצדק לתמיכה עולמית במאמץ המלחמתי שלה, בלתי נתפס ומעורר קבס להיווכח שיש המרגישים צורך להציב משקל נגד מוסרי כוזב לאלימות של חמאס, בצורת "עלייה באלימות מתנחלים" שאינה קיימת.

מיתוס "ההסלמה באלימות המתנחלים" הוא בסופו של דבר ניסיון לפגוע בתמיכה בישראל, ודרך סמויה להצדיק את מעשי הזוועה של חמאס. על כך היו נשיאות הרווארד ו-MIT אומרות בהתנשאות שהן רק "ממקמות את האלימות של כל הצדדים בתוך הקשר". כמה רעל.

אני פונה לממשל ביידן ואומר: הפסיקו להטיח בפני ישראל את הטיעון של "אלימות מתנחלים" כשהיא נלחמת על חייה נגד חמאס החותר להשמידה. במקרה הטוב, זו סוגיה שמסיטה את תשומת הלב מהעיקר. במקרה הרע, זהו ניסיון מכוער להכפיש את צדקת המאמץ המלחמתי של ישראל.

פורסם ב-ערוץ 7 13.12.2023

לא קל, וגם לא "פוליטיקלי קורקט" לומר זאת, אבל המחיר של רצף הפסקות האש ("ההפוגות") שישראל הסכימה להן כדי להשיג שחרור של בני ערובה מידי חמאס היה גבוה למדי. עם כל הדאגה לחטופים, נראה כי הנזק של ההפוגות לטווח הארוך גבר על הרווח המיידי שהושג. טוב שצה"ל חזר לפעול מול האויב במלוא העוצמה.

במבט לאחור, ההפוגות המתמשכות במלחמה שישראל הסכימה להן היו מסוכנות מאוד בכמה רמות. ראשית, צה"ל איבד מומנטום במערכה הקרקעית שלו נגד חמאס, לאחר שפתח במתקפה מוחצת שהותירה את צפון עזה הרוסה והוציאה את חמאס משיווי משקל. גרועה מכך היא העובדה שבזמן זה האויב התארגן מחדש והשיג אספקה ודלק.

חמור מכך, חמאס הגיח מהמנהרות התת-קרקעיות שלו כדי לבצע מעקב יסודי אחר אופן פריסת כוחות צה"ל בעומק עזה, וכדי לסמן לעצמו היכן שטחי הכינוס של הצבא בלילה, מפקדות הכוחות, נתיבי האספקה וכדומה.

יתרה מכך, לאחר שחמאס איבד את השליטה על צפון עזה ונראה כנמצא בנסיגה, כעת הוא מציג שוב שליטה ריבונית מסוימת בשטח. ניהול העניינים האזרחיים של עזה חזר לידיו, כולל חלוקת המזון, המים והאספקה הרפואית הזורמת ממצרים.

במסגרת המופע המייסר של שחרור החטופים הישראלים מדי ערב, נראו לוחמי חמאס במפגן ראווה לבושים מדים מלאים בצבעי שחור-ירוק בלב עזה, לקול תרועות ההמון מחרישות האוזניים של מאות אזרחים "תמימים ובלתי מעורבים".

במקום לפרק את שלטון חמאס בעזה – יעד שהוגדר מרכזי במאמץ המלחמתי – ישראל נגררה למופע אימים של משא ומתן על החטופים שרק חיזק את שליטת חמאס ברצועה. במקום להבהיר שחמאס לא יהיה עוד "שותף" לשום מהלך ביחסי ישראל והפלסטינים בעתיד, מצג האימה של שחרור החטופים רק חיזק את עמדת חמאס שיישאר למלא תפקיד מרכזי ביחסי ישראל והפלסטינים גם בעתיד.

דוגמה מקוממת ומתסיסה לכך ניתן היה לראות בסרטונים שתיעדו את יותר מ-200 משאיות הסיוע ההומניטרי שנכנסו לעזה מדי יום במהלך השבוע האחרון. למרבה הפלא, כל אחת מהמשאיות הייתה עטופה בכרזות חדשות של תנועת חמאס המתארות את ההישגים הנפלאים של "מלחמת אל-אקצא" הנוכחית, ומעוטרות בתמונות של כיפת הסלע המוזהבת ושל מנהיג חמאס יחיא סינוואר.

האם לא היה ראוי שישראל, והקהילה הבינלאומית שמימנה וסיפקה את משאיות הסיוע, וכידוע כה מודאגת ממצב אזרחי עזה, ימנעו את הפרסום המפאר ומשמר את מעמדו של חמאס בצורה זו?

וישנה קטאר, הפטרונית של חמאס והתומכת הכספית שלו, שמשחקת משחק דו-פרצופי אכזרי, וכעת לקחה לעצמה גם את התואר "מתווכת לשחרור החטופים". ישראל עושה טעות ענקית כשהיא משתפת פעולה עם המשחק של קטאר. ישראל (וארה"ב) לא היו צריכות להסכים בשום אופן לקיים את המשא ומתן בדוחא, אלא רק בישראל, או במדינה שלישית בהשתתפות נציגי קטאר.

במקום לשלוח את ראש המוסד לנהל משא ומתן עקיף עם ראשי חמאס בקטאר, ישראל הייתה צריכה לשלוח פעילי מוסד להתנקש בחיי מנהיגי חמאס בקטאר. במקום לחזק את כוחה של קטאר באזור, על ישראל (וארה"ב) לפעול לריסוק המנופים של קטאר.

זו שוב דוגמה לאופן שבו הנזקים ארוכי הטווח של הפסקת האש ושחרור בני הערובה בטפטופים מפותלים עלו על היתרונות המיידיים שהושגו.

בשלב זה, עסקת שחרור החטופים היחידה שעל ישראל לשקול היא כזו שתביא לשחרור כל החטופים הישראלים בבת אחת. עסקה כזו ניתן יהיה להשיג רק כאשר חמאס יימחץ תחת כל כובד משקלו של צה"ל. רק כאשר סינוואר ואנשיו באמת יעמדו על סף תהום, רק כאשר עזה תגיע לסף קריסה של ממש, רק אז יגבר הסיכוי שחמאס יהיה מוכן לעשות עסקה גדולה. השאיפה חייבת להיות שחרור כמה שיותר חטופים, והפעם ללא הפוגות מסוכנות וללא הפסקות נשק מזיקות.

לבסוף, פרק ההפוגות הביאה לתמורה לרעה בעמדתה של ארה"ב כלפנו, כאשר היא כעת דורשת להפחית את עוצמת הלחימה (במיוחד בדרום הרצועה) ולהגביר את הסיוע ההומניטרי. כל זה רק יוביל להארכת הלחימה ולסיכון חייהם של חיילינו.

המאמר פורסם בערוץ 7, בתאריך 7.12.2023.

לאחר הזעזוע שספגה ב-7 באוקטובר, ישראל נדרשת לגבש מחדש את דוקטרינת הביטחון שלה. איראן היא מעצמה אזורית בהתהוות, שקוראת להשמדתה של ישראל, ולצד חתירתה ליכולת גרעין צבאית מקדמת מאמץ מקיף לחזק את שלוחיה במסגרת חתירתה להגמוניה אזורית ולהשמדת ישראל. במשך שנים התרכזה ישראל בהדיפת מאמצי איראן בתחום הגרעין. הטבח בשמחת תורה הוכיח שלצד זאת אסור לישראל להשלים עם קיום מערך הטרור המתקדם שהקימה איראן בגבולותיה.

למרות הטענות שאיראן לא ידעה מראש על מתקפת חמאס, אין עוררין שחמאס לא יכול היה לבצעה ללא התמיכה המקיפה והגיבוי מאיראן. הסיוע האיראני לחמאס התקיים במשך עשרות שנים באמצעות הברחות אמל"ח. בהמשך, לאור הקושי מצד ישראל ומצרים, עברה איראן להבריח לרצועה ידע באמצעות השתלמויות בשטחה למהנדסי חמאס, ששבו לעזה ובאמתחתם הידע הדרוש לפיתוח המערך הרקטי והמנהרות של חמאס. חמאס, מצידו, אינו מסתיר לאן פניו. בכיר חמאס, ע'אזי חמד (24 באוקטובר), וחשבונות טלגרם של חוגים פלסטיניים המזוהים עם חמאס בגדה המערבית, מצהירים במפורש כבר כעת שאם יעלה בידיו הדבר, יבצע חמאס מתקפה קטלנית נוספת בנוסח ה-7 באוקטובר.

החזון האיראני להשמדת ישראל הוא ברור. איראן אינה מתכוונת להילחם בעצמה נגד ישראל אלא להעמידה תחת איום קיומי באמצעות רשת שלוחיה. ח'ומייני, מייסד הרפובליקה האסלאמית של איראן, ביטא את החזון הזה בהצהרתו ביולי 1979, חודשים ספורים לאחר הקמת המשטר האסלאמי, שאם כל המוסלמים יתאחדו – די אם כל אחד מהם "ישפוך דלי מים" כדי לחסל את ישראל. בנובמבר 1989, חודשים ספורים לאחר עלותו לשלטון, הורה מנהיג איראן, עלי ח'אמנהאי, לכוח קודס, יחידת העילית במשמרות המהפכה (משה"מ) האחראית על מבצעי חו"ל, להקים "תאי חיזבאללה חמושים" ברחבי העולם, בהתאם להצהרת ח'ומייני מנובמבר 1988. לפיכך איראן אימנה, חימשה, טיפחה ומימנה בעקביות את חיזבאללה בלבנון, דיוויזיית האמאם חסין של משה"מ בסוריה, הג'יהאד האסלאמי וחמאס ברצועת עזה, החות'ים בתימן, ומגוון מליציות שיעיות בעיראק, במאמץ לכתר את ישראל באמצעות ארגוני התנגדות. בהתאם לכך הצהיר אחראי המבצעים במשה"מ, עבאס נילפרושן, בספטמבר 2019, על הצלחתה של טהראן לעבות את האסטרטגיה הזאת, באומרו שאיראן מכתרת ומאיימת על ישראל מכל צדדיה. לאור התקדמות פרויקט השלוחים הצהיר מפקד משה"מ סלאמי באותו חודש כי "המשימה הזו של חיסול המשטר הציוני כבר אינה חזון אלא משימה בת השגה".

אין ספק לפיכך לגבי המגמה שאיראן מבקשת להכתיב נגד ישראל. היא שואבת עידוד מאירועי השבת השחורה ושואפת למנף אותם כדי להביא להשמדת ישראל. סלאמי הצהיר (1 בדצמבר) על כך במפורש באומרו כי "השטח הכבוש מעזה עד ת"א הוא 70 ק"מ, מצפון פלסטין ודרום לבנון ועד ת"א – 120 ק"מ, ומהגדה המערבית ועד ת"א – 40 ק"מ. הזמן הדרוש לחיסול המשטר המלאכותי הזה הוא מועט, ואם הפלסטינים יבצעו שוב את מבצע 'מבול אל-אקצא', הפעם למשך 48 שעות, המשטר הציוני יימחק מהעולם". ח'אמנהאי הביע בנאומו (29 בנובמבר) סיפוק מהתגשמותה של הוראתו לכוח קודס להקים תאי התנגדות בעולם, והסביר שכיום תאים אלו קובעים את גורל האזור, כפי שהתבטא לדבריו במתקפת "מבול אל-אקצא" שביצע חמאס.

כפי שנחשף בתקשורת הישראלית, בספטמבר 2023, למרות המב"מ הישראלי איראן מצליחה להעביר 30 אחוז ממשלוחי הנשק שלה לסוריה (כאשר משלוחי נשק נוספים, בהיקף בלתי ידוע, עוברים ללבנון). לצד זאת, איראן מנהלת באמצעות כוח קודס מאמצים מקיפים לחימוש יתר שלוחיה במזה"ת באמל"ח מתקדם. כחלק מתפיסת הביטחון החדשה שלה, ישראל חייבת לשים למטרה גם את כוח קודס עצמו, מרכז העצבים האזורי של ראש התמנון האיראני, ולתקוף את בכיריו ואת בסיסיו באיראן ובאזור. בכך היא תבהיר לאיראן שמוטב לה להפסיק את טיפוח שלוחיה, אחרת תישא בתוצאות. מבצעי ההתנקשות הרבים המיוחסים לישראל נגד יעדים ובכירים איראניים באיראן ומחוצה לה מזה כ-15 שנה מצביעים על יכולתה של ישראל לבצע הלכה למעשה מדיניות זו. המבוכה האיראנית מול ישראל השתקפה בשנים האחרונות במתקפות שהובילה איראן נגד יעדים אמריקאים באזור, כדי ללחוץ על ישראל להפסיק את מתקפותיה. כפי שביטאו בכירים באיראן, טהרן מודעת לנחיתותה הצבאית מול ארה"ב ולכן שואפת לא להידרדר למלחמה נגד ארה"ב. לצד זאת, איראן גם אינה מעוניינת להיגרר למלחמה מול ישראל, שתסכן את מתקני הגרעין שלה. למרות זאת, על ישראל לבצע את מתקפותיה בחתימה נמוכה.

המאמר פורסם ב-Israel Defense בתאריך 6.12.2023.

 "מרכז הכובד בלחימה כזו הוא האוכלוסייה האזרחית, ואם דוחפים אותה לזרועות האויב מחליפים ניצחון טקטי בתבוסה אסטרטגית" – דבריו אלה של מזכיר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין, לאחר חידוש הלחימה בעזה, מלמדים על עומק הפער בין האופן שבו וושינגטון רואה את עזה לבין תמונת המציאות המוכרת בישראל.

תמיכת ממשל ביידן בישראל אינה מוטלת בספק וראויה לכל שבח, אך מתוך ההתייחסויות של בכיריו, נראה כי התעלמותם מהיקף התמיכה ומעומק הזדהות הציבור בעזה עם חמאס מובילה אותם לאמץ עמדה שתכביד על ישראל בהמשך הלחימה.

שר ההגנה אוסטין, כמו עמיתיו בצמרת הממשל, מניחים שחמאס השתלט על עזה, כפה את עצמו על אוכלוסייתה ומשתמש בה כבת ערובה במאבקו מול ישראל. שכל מה שנדרש כדי לשנות את המציאות זה להפקיע את השלטון מידי הארגון ולהסיר את עולו מעל צווארי האזרחים, ואלה יפנו לדרך אחרת. הנחה זו, בניגוד להנחות האלטרנטיביות, מספקת בסיס לאופטימיות – ומכאן גם הפיתוי לאמץ אותה.

האמת המצערת היא שחמאס זוכה לגיבוי פוליטי נרחב מצד אוכלוסיית הרצועה, שבחרה בו בעבר וייתכן כי היתה בוחרת בו שוב. בבחירות הפרלמנטריות ב־‎2006 – האחרונות שנערכו ברצועה – זכה חמאס ב־76 מתוך 132 מקומות באסיפה המחוקקת. מתוך 24 מושבים בחמשת המחוזות בעזה, חמאס זכה ב־15.

"צבא העם" של עזה

סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מעידים על המשך תמיכת הציבור בעזה בחמאס ובמאבק המזוין בישראל. ב־17 שנות שלטונו רתם חמאס את מערכת החינוך ואת שאר המערכות השלטוניות להפצת רעיונותיו ולהטמעתם בקרב הציבור, בכל השכבות. וכך, חמאס נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה. במידה מסוימת הוא מגשים את רעיון "צבא העם", ומהווה שלוחו של ציבור גדול ורחב במאבק בישראל.

לא הפעולה הישראלית היא שתדחוף את האוכלוסייה האזרחית לחיקו של האויב – חלק גדול ממנה, אם לא הרוב, כבר נמצא שם, מרצונו ומתוך בחירתו. נדיבות הומניטרית, מעבר למתחייב ולהכרחי, גם היא לא תשנה את טעמו של הציבור. יש להניח שהנהנים העיקריים ממנה יהיו אנשי חמאס.

הציפיות האמריקניות מישראל להפחית את עצימות הלחימה ולהגדיל את הסיוע ההומניטרי, רק יובילו להארכת הלחימה ולסיכון חייהם של חיילינו. במקום זאת, יהיה נכון להימנע מהטלת סייגים נוספים ולאפשר לצה"ל לפעול בעצימות גבוהה – עד למיטוט שלטון חמאס ולהשמדת יכולותיו. ההתמודדות הסבוכה עם אתגר הדה־רדיקליזציה ברצועת עזה ממילא תעסיק את האזור עוד שנים רבות לאחר המלחמה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 4.12.2023.

 "כמה מדינאים מערביים דנים בעזה שלאחר חמאס, ואני אומר להם: הניחו לדמיונכם ולחלומותיכם. בתוך שנים אחדות יהיה עליכם לדון במצבו של האזור ביום שלאחר ישראל" – כך אמר חאלד משעל זמן קצר לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש בעזה. בנאום סרקסטי ויהיר, ששודר בכינוס של אחד הפורומים האסלאמיים העולמיים, ביקש מנהיג חמאס לתת תוקף לתיאוריה של נסראללה. הוא ציין כי מתקפת 7 באוקטובר הוכיחה שישראל "חלשה כקורי העכביש" והסבה לה תבוסה מודיעינית, צבאית ותודעתית. הוא הבטיח כי התבוסה "תושלם בקרוב".

ישראל שלאחר 7 באוקטובר אינה זקוקה לדברים הללו של משעל כדי להזכיר לה על מה היא נלחמת. כרגע, כך נדמה, מי שזקוקים להם יותר הם ידידינו בבית הלבן, שעד כה יצאו מגדרם כדי לסייע לנו במלחמה ובאתגרים סביבה (ועל כך הם ראויים לכל שבח והוקרה), אך עמדתם לקראת השלב הבא עלולה להכביד על ישראל בהשגת מטרותיה מול חמאס.

את המסר שארה"ב מעבירה ביחס להמשך המלחמה בעזה אפשר לסכם במשפט קצר: יש להפחית את עצימות הלחימה ולהגדיל את הסיוע האזרחי. ואולם, כל אחת משתי הדרישות תפריע לישראל במאמציה למוטט את שלטון חמאס ולהשמיד את יכולותיו הצבאיות. היענות להן תאריך את הלחימה, וגם תגדיל משמעותית את הסיכונים לחיילינו.

חמאס מרענן כוחות

קשה לסמן באופן מדויק את הנקודה שבה אנו נמצאים ביחס להשגת המטרות של ישראל. די יהיה אם נזכיר שהאזור הדרומי של הרצועה לא ספג פגיעה משמעותית מידיה של ישראל, ושם נמצאים כמחצית מכוחות האויב.

זאת למוּדָע: כשתחודש הלחימה ברצועת עזה צה"ל ימצא את חמאס במצב שונה מזה שבו הוא השאיר אותו, עם נצירת האש. אכן, הצלת החטופים מידי חמאס היא חובה מוסרית ולאומית שאינה מוטלת בספק, אך גם המחירים והסיכונים, בעקבות הפסקת האש שניתנה כחלק מהתמורות לכך, אינם קלים. הזמן שקנה בעסקת שחרור החטופים אפשר לארגון הטרור התאוששות מסוימת מהמתקפה בצפון הרצועה. הזמן הזה אפשר לו להעריך את המצב, לגשר על פערים קריטיים, להשלים את ההתארגנות הצבאית ולרענן את כוחותיו לקראת השלב הבא.

הפסקת האש אפשרה לו גם לחזור למשול ולהפגין משילות. הביטוי המובהק לכך ניתן באופן שבו הוא ניהל את אופרציית החזרת החטופים. במישור המבצעי ניתנה לו הזדמנות להתחמש, להצטייד בדלק ובאמצעים לוגיסטיים שיוסיפו לו אורך נשימה, לאסוף מודיעין, לגבש תוכניות מבצעיות עדכניות, להכין מלכודות ומארבים ולהדק את התיאום המבצעי בין מרכיביו.

הפסקת האש והאירועים במהלכה חיזקו את המורל בקרב מפקדיו ולוחמיו, וכך גם את תקוותם לסיום המלחמה בדרך של הסדרה. המשא ומתן העקיף שהתקיים עימו, גם לאחר ההקבלה בינו לבין דאעש (או לנאצים), אישש את תקוותו. ציר ניהולו של המשא ומתן התחזק, וכך גם מעמדה של קטאר כמתווכת מרכזית במסגרתו. ועל כל זה יש להוסיף את הנקודות שלהן הוא זוכה גם מהציבור ביו"ש ובמזרח ירושלים הודות להישגיו בשחרור מחבלים ול"עמידתו האיתנה" מול ישראל.

לכשתתחדש הלחימה ברצועת עזה, צה"ל צפוי לפגוש את חמאס במוכנות מבצעית גבוהה וכשרוחו מחוזקת. דווקא אז יהיה נכון לאמץ גישה אגרסיבית יותר, המפחיתה את הסיכונים לכוחותינו, גם אם היא מנוגדת לציפיות הבית הלבן.

להקריס את "מדינת עזה"

כך גם ביחס להיקף הסיוע ההומניטרי שיוכנס לרצועת עזה. הציפייה מישראל לאפשר סיוע הומניטרי לרצועת עזה (ואף להגדילו) מבוססת על שתי הנחות. שתיהן, לעניות דעתי, שגויות. הראשונה – שהמלחמה מתנהלת בין ישראל לארגון הטרור חמאס במנותק מ"מדינת עזה", והשנייה – שקיימת אפשרות מעשית ברצועת עזה להפריד בין "סיוע לחמאס" ל"סיוע לאוכלוסייה".

המציאות הפשוטה היא שארגון חמאס מנהיג את "מדינת עזה". הוא רתם את כל מערכות ה"מדינה" ואת משאביה, קיבל את תמיכת רוב תושביה, וכך הוא מנהל גם את מלחמתו בישראל. בקביעתו של הדרג המדיני את מיטוט שלטון חמאס כאחת ממטרותיה של המלחמה טמונה גם הציפייה להקריס את נקודות החיבור שבין חמאס למערכת המדינתית ולמרכזי הכובד של השלטון. כך, ממשל חמאס לא יוכל לספק את צורכי התושבים, ולא יהיה מסוגל לתת להם שירותים כלשהם או לאכוף עליהם את הנחיותיו. סיוע אזרחי נרחב לאוכלוסייה עומד בסתירה לכך. הוא יפטור את חמאס מחובותיו כלפי תושביו, ימנע את הפניית הזעם כלפיו וישמש מעין פתרון זמני עד לשובו לשגרה. זה יאריך את הלחימה ואת מחיריה בכל התחומים.

אם לא די בכך, כדאי לזכור כי במציאות שהתהוותה ברצועת עזה כמעט לא ניתן להפריד בין "סיוע לאזרחים" ל"סיוע לחמאס". חמאס נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה. באמצעות רשת סייעניו הוא יוכל לקבל או לקחת לצרכיו מכל מה שיוכנס לרצועה, יהא אשר יהא צינור ההעברה או הגורם שיופקדו על כך.

בניגוד לגישה הנדיבה המאפיינת את ישראל בסוגיות הומניטריות, על ישראל לנקוט במקרה זה גישה נוקשה, חשדנית ומינימליסטית: לאפשר רק סיוע ההכרחי, ורק כשהדבר הכרחי.

השבת חטופים – תוך כדי לחימה

סוגיית החטופים תמשיך לאתגר את ישראל. מבחינתו של סינוואר יש לבני הערובה שבידיו תפקיד כפול: הם המגן האנושי להבטחת שרידות חמאס, והם גם קלף הניצחון שבאמצעותו ניתן יהיה לכפות על ישראל לשחרר את כל המחבלים העצורים ("הלבנת כל בתי הכלא" בלשון דוברי חמאס) ולאפשר את שיקום הרצועה.

משעה שנכנסנו לתהליך הזה ואנו כבר משלמים את מחיריו, צריך למצות את פרק הזמן שהממשלה נתנה למהלך הנוכחי. לאחר מכן, את המאמץ להשבת החטופים צריך להמשיך תחת אש, בחסות ההתקפה הישראלית ברצועה, תוך התייחסות לכל החטופים כיחידה אחת ותוך העברת מאמצי התיווך לידי המצרים. ההתקפה הצבאית נדרשת כדי להביא להשמדת יכולות חמאס, אך כפי שראינו היא גם משפרת את הסיכויים ואת התנאים להשבת החטופים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 1.12.2023.

ב-18 באפריל 1942 תקף להק של 16 מפציצי B-25 אמריקנים את העיר טוקיו. מן הלהק הזה הופלו שני מפציצים, והשאר הצליחו להגיע באדי הדלק האחרונים שלהם לאזור בשליטה סינית ובו הצילו כוחות סיניים אנטי-אימפריאליים את אנשיו. רק מפציץ אחד מתוך הלהק כולו הצליח לנחות בוולדיווסטוק שברוסיה. כל יתר המפציצים, נכסים יקרים ללא כל ספק בעבור ארה"ב (שבאותה תקופה הרת גורל הייתה זקוקה לכל קלוריה צבאית שברשותה) אבדו, התרסקו וקורקעו לתמיד.

צוותי האוויר של הלהק, כולם מן הטובים והנבחרים שבלוחמי האווירייה האמריקנית באותה עת, הוסרו למעשה מן המצבה המבצעית, כאשר בגורלם עלה מוות, שבי או פשוט מסע ארוך מאוד בחזרה אל קווי ארה"ב אשר מנע מהם את האפשרות להיות זמינים או פעילים במשך חודשים ארוכים.

תוצאות המבצע: נזק שולי לעיר טוקיו ונזק משני ליכולת התעשייתית האימפריאלית שכנגדה כוון המבצע מלכתחילה.

למעשה, כל מדד טקטי הופך את המבצע הזה לבזבוז חסר אחריות של אמצעים ואנשים בדיוק בזמן שבו ארה"ב לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לאבד דבר מן הדברים הללו.

בנוסף לכך, הנשיא רוזוולט, שהקשב והמשאבים הנפשיים שלו היו ממילא מתוחים עד הקצה באותה עת, השגיח באופן אישי על כל פרט מפרטי המבצע ודחף בקוצר רוח באנשים לצאת ולבצע אותו לא רק כנגד כל הסיכויים, אלא גם ובעיקר כנגד כל המטה הכללי האמריקני כולו שסבר בשלב זה שהוא השתגע, או לפחות עובר התמוטטות עצבים מסוג כלשהו.

ועדיין, "מבצע דוליטל" (כפי שהוא נקרא בדיעבד על שם מפקדו ג'ימס דוליטל), היה אחד מן המבצעים החשובים ביותר אשר בוצעו על ידי ארה"ב במלחמת העולם השנייה, וללא כל ספק המבצע שמהווה את נקודת המפנה האמריקנית במלחמה. המבצע, שמבחינה טקטית היה כישלון מוחלט וחסר ערך, היה מבחינה אסטרטגית הצלחה אדירה.

מדוע? מכיוון שהמבצע שינה מן הקצה אל הקצה את המורל האמריקני .הוא האפיל – אפילו מחק – את ההתפלשות באבל וביגון של ה-7 בדצמבר והחליף אותה בנחישות מעשית ומבצעית (לא רק מילולית) לנצח במלחמה כולה. האומה האמריקנית הבינה בדיוק היכן היא מצויה באותה עת, ונרתמה רובה ככולה להשקיע את כלל המשאבים שלה באופן טוטאלי בהשגת הניצחון במקום בליקוק הפצעים הדואבים.

מבחינה נפשית, אמריקה עברה בזכות מבצע "דוליטל" מתחושות של פחד ונבואות זעם וחורבן ארמגדוניות לחברה מגויסת ואופטימית אשר קיבלה זריקת מרץ בזכות הוכחת היכולת המעשית לפגוע באויביה הנוראים והמיתיים ביותר.

היפנים עצמם לא חששו כלל מתקיפה עד עצם אותו היום בגלל חגורת האיים הבלתי חדירה שהגנה על האימפריה שלהם במשך 1,500 שנה, ובזכות אמונתם ברוח המגן המיסטית של הקמיקזה שהם האמינו שיפן כולה עוטה כשריון. כל זה כמובן נחדר בגסות והופצץ באלימות בבת אחת, כרעם ביום בהיר. המטה הכללי היפני הושפל, וקומתו הגאה שכה נזדקרה במשך חמשת החודשים שחלפו מאז מתקפת הפתע האסטרטגית בפרל הארבור כופפה והתקפלה באחת. לפתע הוכח כי האגדה שנקראת יפן היא פגיעה, שבירה ומדממת.

הרג אזרחים יפנים על אדמת בירתם המקודשת, בשילוב הבושה שחש המטכ"ל היפני שהבטיח לעמו כי הצי האמריקני כולו חוסל, בנוסף לפחד מפני הבלתי נודע, יצרו כעת לחץ עצום ובלתי נמנע להוכיח שהיוזמה והעליונות נותרו בצד היפני.

הלחץ הזה נתן את אותותיו וגבה את מחירו הנורא: יפן דחקה עוד ועוד את תוכניות הפלישה המקוריות של האדמירל יאמאמוטו להוואי והאיצה בו לצאת ולפגוש את האויב האמריקני במידווי, אטול.

כך יצא הצי היפני להשיב את כבודו כאשר הוא אינו מוכן באופן מלא לקרב שחרץ את גורלו.

ביוני 1942, רק שבעה חודשים לאחר פרל הארבור, הובסו היפנים באופן קטסטרופלי על ידי כוחות אמריקנים קטנים מהם בהרבה בלב ים, בעיקר בשל אותו חיפזון קטלני שנבע מהכבוד האבוד והצורך לנקום ולהשיב אותו. יותר מהכבוד, יפן איבדה את עשתונותיה ואת סבלנותה המפורסמים ועשתה טעויות איומות שמהן לא התאוששה עוד.

המלחמה נמשכה שלוש שנים נוספות, אך המערכה במידווי שינתה לחלוטין ובאופן סופי את הכיוון שאליו נעה המלחמה.

המומנטום האסטרטגי מעולם לא חזר עוד לידי היפנים, ואמריקה עלתה על הדרך הסלולה לניצחון בזירה הפסיפית אשר באופן בלתי נמנע שחרר את בריטניה לפעול במלוא עוזה ומשאביה בזירה האירופית, מה שמחק סופית את שאיפותיו של היטלר ביבשת. כך, להק של שישה עשר מטוסים סלל את הדרך לניצחון האנושי הגדול ביותר בכל הזמנים ושינה את פני המלחמה הגדולה בתולדות האנושות ואת גורלם ועתידם של מילארדי בני אדם.

במה כל זה קשור לישראל? ישראל התמודדה עם פרל הארבור משלה ב-7 באוקטובר. המכה הקשה העניקה לציר האויב האיראני מומנטום אסטרטגי גדול והוכיחה לאזור כולו מי הסוס החזק, כאשר היא מניחה סימן שאלה גדול על עצם השאלה האם ישראל חזקה מספיק כדי להמשיך ולשרוד באזור הזה.

מה שקרה לאחר מכן, דומה מאוד לתקופת חמשת החודשים שבין ה-7 בדצמבר 1941 וה-18 באפריל 1942 במלחמת העולם השנייה, כאשר באופן מעשי החברה האמריקנית התגייסה כדי לבצע מה שצריך, אך היוזמה האסטרטגית עדיין נותרה בצד האויב.

המורל האמריקני היה עדיין מצוי בשקיעה מתמדת לאחר שהזעם הראשוני התחלף במציאות עגמומית של מלחמה ארוכה וכואבת, והמורל היפני המשיך לעלות בהתמדה ככל שהיה נדמה שארה"ב קמלה.

אומנם כעת, לישראל במידה רבה יוזמה טקטית, אך ללא כל יוזמה אסטרטגית. חמאס שולט בגורלם של החטופים ומבצע כרצונו עסקאות מעמדת כוח, כאשר הוא שולט למעשה בסדר היום המעשי והבינלאומי.

בעוד מחלקת המדינה האמריקנית שולטת באג'נדה הדיפלומטית הבינלאומית וחיזבאללה שולט בעוצמת החיכוך בגבול הצפוני, תימן בוחרת מתי וכיצד להתערב ומאיימת על השיט הבינלאומי, כאשר היא מכריחה אותו להתכווץ לעמדה הגנתית פסיבית, ואנשי המליציות העיראקיות השיעיות מגדירים כרצונם כמה ביטחון יחושו האמריקנים והישראלים בסוריה ובגולן בכל רגע נתון.

ישראל אולי מחזיקה לעת עתה בעליונות טקטית בזירות השונות, אבל היא חסרה מהותית יוזמה אסטרטגית אשר תאפשר לה שליטה בכל הזירות גם יחד. כך, היא למעשה מנוצחת על ידי איראן שעדיין שולטת לחלוטין בכול.

אומנם כאומה וכחברה ישראל נותרת חזקה, אבל סימני עייפות, לחץ וחוסר אמונה במטרות המלחמה הסופיות, ואפילו בהגדרות המלחמה, כבר מופיעים.

מבחינה מילולית איראן אומנם כבר מוזכרת בישראל מעת לעת כמי שמנהלת את המלחמה ומושכת בכל החוטים, אבל המלחמה הצבאית מתנהלת כולה באופן מקומי נגד חמאס, ממש כמו סכסוך מקומי, תוך התכחשות מלאה למה שהיא באמת: חלק ממלחמה קיומית מלאה נגד איראן.

מלחמות מנוצחות באמצעות אסטרטגיה, לא טקטיקה, וישראל הגיעה לנקודה שבה היא מוכרחה "מבצע דוליטל" אם ברצונה לשרוד.

ישראל לא רק זקוקה להרים את המורל שלה עצמה ולצאת מן הצל הקודר של ה-7 באוקטובר (כפי שארה"ב הייתה מוכרחה לעשות כדי לצאת מצללי ה-7 בדצמבר שלה), אלא גם לקחת את היוזמה המלאה לידיה, כן, בהחלט, מול איראן עצמה, שמכיוון שהזרועות שלה כבר מצויות בחיכוך מלא עם ישראל היא כעת פגיעה להפליא.

וכן, בוודאי, גם מול זירות אחרות שבהן אויביה מעיזים להרים ראש (תימן, עיראק, סוריה). כעת ישראל מוכרחה לשאוג ולסמן לעצמה, לאויביה ולעולם שלא מדובר בחמאס לבדו, וגם לא בפלסטינים לבדם, אלא במאבק על עצם הישרדותה, ומכיוון שכך מוטל עליה לעשות את מה שמוטל עליה לעשות כאשר נשבעה "לעולם לא עוד".

רק כך יתכווץ בפחד ראש הנחש, הממשל האיראני עצמו, ויתחיל לעסוק השכם והערב בשאלה מה ישראל עלולה לעשות כעת לו עצמו. בכך תיטול ישראל לידיה בחזרה את היוזמה האסטרטגית ותוכל לשנות את גלגל המלחמה ולקבל אומץ, כאשר היא זו שתגרום לאויביה להתחיל לפחד ולעשות טעויות קשות.

אכן, אם ישראל חפצת חיים, היא מוכרחה לערוך מבצע דוליטל, או שניים, או שלושה. עכשיו. כל עוד היא עדיין מסוגלת.

פורסם בזמן ישראל, בתאריך 30.11.23.

עד ה-7 לאוקטובר, הייתה נפוצה בשיח המדיני, הביטחוני והתקשרותי פרדיגמה ביחס לזירה הפלסטינית שהמעיטה בחשיבותו של הנרטיב הלאומי הפלסטיני, והניחה שהשחקנים הפלסטינים פועלים מתוך אינטרסים רציונליים של "רווח והפסד". אם מדינת ישראל חפצה להבטיח את ביטחונה ועתידה במזרח התיכון, היא חייבת לאמץ פרדיגמה אחרת, המכירה בכך שכיום, כלל השחקנים הפלסטינים המשמעותיים אינם מקבלים את הלגיטימיות של מדינה יהודית בגבולות כלשהן, רואים במחבלים גיבורים לאומיים, ומחויבים ליעד הסופי של מחיקת ישראל מהמפה.

הפרדיגמה שהייתה דומיננטית עד לשבת השחורה גורסת שאין לייחס חשיבות רבה לנרטיב הלאומי הפלסטיני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסתה במערכת החינוך הפלסטינית ולטקסטים רשמיים של הרש"פ, לתשלום המשכורות על ידי הרש"פ למחבלים הכלואים בישראל, ולקריאת שמות של רחובות, מוסדות ומחנות קיץ על שם ערים ישראליות ועל שם ארכי-מחבלים. השחקנים המרכזיים בזירה הפלסטינית – החמאס והרשות – הם שחקנים רציונליים המעוניינים בעיקר בתמריצים כלכליים, ולכן ניתן לקנות שקט באמצעות הקלות כלכליות. יו"ר הרשות עבאס מתנגד לטרור ועשוי להיות פרטנר להסדר יציב ובר-קיימא. גורמים בינלאומיים, כגון סוכנות הפליטים אונר"א, יכולים לסייע לשמירת השקט בשטח, ולכן יש להעצימם.

לתפיסה הזו היו חסידים רבים, הן בקרב הדרגים הבכירים במערכת הביטחון, והן בקרב מומחים ופרשנים רבים שאיישו את אולפני הטלוויזיה וקבעו את גבולות השיח הלגיטימי.

מול פרדיגמה זו, ניצבה פרדיגמה אחרת, שניתן לכנותה הפרדיגמה הריאליסטית, המתייחסת ברצינות לאמירות ולמעשים של הציבור הפלסטיני ומנהיגיו. היא קובעת שכל השחקנים הפלסטינים המשמעותיים, ובכלל זה עבאס ותנועת ה׳פתח׳, אינם מקבלים את הלגיטימיות של מדינה יהודית במרחב, בשום גבול שהוא, ומחויבים ליעד הסופי של מחיקת ישראל מהמפה והחלפתה בפלסטין שתשתרע מן הנהר ועד הים, גם אם יעד זה אינו בר השגה בטווח הקרוב. האתוס הפלסטיני הזה בא לידי ביטוי בכל היבט של החיים הציבוריים והפרטיים: מתכני הלימודים במערכת החינוך, שמאדירים ומפארים מחבלים ועד לתוכניות בטלוויזיה של הרש"פ העושות דמוניזציה ליהודים; מהיצמדות המוחלטת למיתוס "זכות השיבה" ועד לשמות הרחובות, הכיכרות וקייטנות הילדים המעלים על נס רוצחי יהודים בעבר ובהווה.

תפיסה זו גם מבינה שחמאס לא זנח לרגע את כוונתו לנהל ג'יהאד נגד ישראל גם אם ספג מכה קשה בכל אחד מסבבי העימות שקדמו למלחמה, ושהתנגדותו של עבאס לטרור אינה עקרונית, כי אם טקטית. עבאס רואה בטרור את אחת הצורות הלגיטימיות במאבק נגד ישראל, אך סבור שבתקופות מסוימות צורות מסוימות של טרור מועילות פחות. גם אם יש בין הארגונים הפלסטיניים הבולטים מחלוקות באשר למאפייני המאבק בישראל המומלצים בכל עת, וביחס למידת הדבקות בחוקי האסלאם בישות הפלסטינית, כולם מחויבים למאבק בציונות עד להכרעתה, כולל באמצעות טרור אכזרי. משום כך הרשות הפלסטינית נמנעת מלגנות את הפיגועים באופן ברור, ורבים כל כך בציבור הפלסטיני צוהלים ומפגינים את תמיכתם בחמאס, במיוחד לאחר שהמתקפה שביצעה התנועה מביאה כבר לשחרור מחבלות ומחבלים צעירים מהכלא.

תפיסה זו גם  גורסת שתמריצים כלכליים לא ישפיעו באופן מהותי על המחויבות הזאת למאבק בישראל וביהודים, המתבססת על תפיסת עולם דתית מהולה באנטישמיות מערבית ואסלאמיסטית.

ובשונה מהקולות במערכת הביטחון הקוראים לשמר ולחזק את אונר"א, הפרדיגמה הריאליסטית מכירה בכך שהסוכנות היא גורם מרכזי בשימור האתוס הפלסטיני של שיבת הפליטים ומחיקת ישראל. לכן יש לראות באונר"א גורם שלילי ומערער יציבות בזירה, ויש לפעול להחלפתה בארגון שתכליתו למצוא סידור הולם לפליטים הפלסטיניים, ולא להנציח את הבעיה.

הנגזרות מהפרדיגמה החדשה עבור המלחמה בעזה והזירה הפלסטינית בכלל הן ברורות. ראשית, על ישראל להכריע את החמאס בעזה. שנית, העברת רצועת עזה לשליטת הרש"פ לאחר המלחמה לא תמנע צמיחה מחדש של תשתיות טרור, שיובילו בסופו של דבר לסבבי לחימה נוספים. לכן, אסור להעביר את השלטון לידי הרשות כל עוד זו לא עברה שינוי יסודי.

בנוסף, תמריצים כלכליים לא ימנעו מחמאס ומארגוני טרור פלסטיניים אחרים מלתקוף את ישראל. הם אינם מהווים כלי אפקטיבי לשמירת השקט ולמניעת מלחמה. הדבר נכון גם בעזה וגם ביהודה ושומרון.

לא ניתן להגיע להסדר בר קיימא עם הפלסטינים במצב הנוכחי. כדי ליצור סיכוי לכך, יש להתמקד בשינוי החינוך להסתה והחלפתו בחינוך של שלום. בעזה ביום שאחרי המלחמה, וביהודה ושומרון ביום שאחרי עבאס, יש לבחון הסדרים אזרחיים ומדיניים חלופיים לתפיסת ׳שתי המדינות׳.

תהליך ההתפכחות מהקונספציות הישנות אינו פשוט, ונראה שיש גורמים במערכת המדינית והביטחונית המתקשים לעשות זאת גם כיום. אך על מנת לתרגם את ההישגים הצבאיים של מלחמת חרבות ברזל להסדרים שיאפשרו לישראל לשמור על ביטחון אזרחיה לאורך זמן, ולהגיע לשלום יציב ובר-קיימא בעתיד, יש להישיר מבט למציאות בזירה הפלסטינית ולפעול בהתאם.

פורסם ב-N12, בתאריך 28.11.2023.