שתי מטרות מרכזיות הגדיר הדרג המדיני למלחמת "חרבות ברזל": הראשונה – השמדת יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס. השנייה – השבת החטופים הישראלים שמוחזקים ברצועת עזה. השגת המטרות הללו לא תהיה במהלך אחד מוגדר ומתוחם. זו תהיה תוצאתו של תהליך שהתחיל בהתקפה הראשונה של ישראל על עזה ובמצור עליה, ויכלול פעולות רבות ומתמשכות.

בעוד שביחס להשבת החטופים ולהבדיל לגבי השמדת היכולות הצבאיות של חמאס, קל להגדיר באופן אופרציונלי ומדיד את הצעדים הנגזרים מהמטרה, הרי שמיטוט שלטון חמאס – נתפס בטעות כיעד הצהרתי ומופשט. מיטוט שלטון חמאס דווקא הוא היעד שעתיד לסמל את השינוי היסודי ברצועת עזה, ומבין המטרות, נראה, כי זוהי המטרה הפחות קשה להשגה.

מה זה בעצם אומר "מיטוט שלטון חמאס"?

שלילת יכולתו של חמאס להפעיל מנגנוני שלטון, לתת שירותים כלשהם לאזרחיו או לאכוף את הנחיותיו עליהם לאורך זמן.

מה נידרש כדי למוטט שלטון?

בידוד פיזי של ההנהגה וניתוקה מהעם-  הסתתרות המנהיגים כבר מייצרת חיץ בינם לבין העם. כדי להדק את הניתוק – חיוני לנתק גם את האינטרנט ואת אמצעי התקשורת המשמשים להעברת מידע ומסרים, מסייעים בהתמצאות וביצירת רציפות, ומקרינים המשכיות.

שיתוק מוקדי הפיקוד והשליטה השלטוניים – תקיפה/ניטרול של כל הגורמים שמופקדים על יצירת תמונת המצב ועל הפעלת המנגנונים השונים להשלטת סדר ולשמירה על הביטחון: משטרה וביטחון פנים, משרדי הממשלה, הרשויות המוניציפליות. גם לצורך זה חיוני לשתק את האינטרנט, המהווה אמצעי מרכזי ליצירת תמונת מצב, לתיאום ולשליטה.

ניטרול מנגנוני הביטחון ושיבוש יכולת הפעולה שלהם כמערכות ארגוניות – המאמץ בנושא זה נעשה ממילא לשם השגת המטרה השנייה שהוגדרה: השמדת יכולות צבאיות של הארגון.

שיתוק גופי האכיפה – במקביל למאמצים מול המשטרה ומנגנוני הביטחון, יש לפעול גם לניטרול בתי המשפט, מתקני כליאה (יש להניח שבהם מוחזקים גם מתנגדי המשטר – אך גם אם לא כך) פקחים וגופי פיקוח, גובי מיסים ורשויות ממשלתיות אחרות.

השבתת שירותים חיוניים שאינם קיומיים – בכל רחבי הרצועה ולא רק באזורי הלחימה. בנקים, חלפני כספים (מהווים תחליף לבנקים), מעברי גבול, מוסדות השכלה וכיוצ"ב.

עד כמה אנו קרובים למיטוט שלטון חמאס

בנקודת הזמן הנוכחית, פעילות צה"ל הביאה לשיבוש פעילותו של ממשל חמאס – אך עדיין לא למיטוט. לשם כך נדרשת פגיעה רחבה יותר וממושכת יותר. ההשתלטות על בניין הפרלמנט ועל מוקדים שלטוניים נוספים בתוך העיר עזה איננה רק סמלית. כך גם הפעולה המרשימה בבית החולים רנטיסי, שסיפקה הוכחות נוספות לשימוש הציני של חמאס בבתי החולים והבהירה כי אלה אינם חסינים מפני פגיעתה של ישראל. כל אלה משקפים את נחישותה של ישראל להשיג את יעדיה מול חמאס. מערכת הביטחון גם מבצעת חלק גדול מהצעדים שפורטו לעיל. ועדיין, אין די בביצוע חלקי. כך לדוגמה, בכל הקשור לפעילות האינטרנט. כדי לייצר ערפל בתמונת המצב ולמנוע שליטה ותיאום, יש להשבית את פעילותו לאורך זמן. ניתוק זמני או לסירוגין ישבש רק לפרק זמן קצר ומיד אחריו תשוב ותתבהר התמונה ויחודשו הקשר והתיאום בין גורמי הממשל. דוגמה נוספת היא בתי הסוהר ברצועת עזה. העובדה שהם עדיין עומדים על תלם מהווה עדות מוחשית להמשך שלטון חמאס. החרבתם על ידי ישראל וניטרול שלטונות הכליאה, יעצימו את חוסר המשילות וגם את האיום הפנימי על שלטון חמאס.

הכאוס הזמני הוא שלב בלתי נמנע בהחלפת השלטון

המציאות שתיווצר בתהליך מיטוט השלטון תתאפיין בהיעדר משילות ובכאוס. לאזרח לא תהיה כתובת שלטונית שתוכל לטפל בבעיותיו, לא יהיה סדר ולא תהיה אכיפה של הנחיות שלטוניות. יש להניח כי מציאות כזו תגרור מאבקי כוח פנימיים, תעודד יוזמות מקומיות לניהול העניינים האזרחיים, וללא ספק גם תזמין לחצים על ישראל בסוגיה ההומניטרית וביחס להכנסתה של הרשות הפלסטינית לתמונה (רעיון שראש הממשלה כבר הביע את התנגדותו אליו). הכאוס הזמני הוא שלב בלתי נמנע במאבק הכוחני לניתוק אמיתי (ולא למראית-עין בלבד) של חמאס ממוסדות השלטון.

פורסם ב-N12 בתאריך 14.11.2023.

משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה מדווח מדי יום וכמה פעמים ביום אודות מספר הנפגעים ברצועת עזה, כשהמספרים מיוחסים תמיד לתקיפות צה"ל.

מדיווחי משרד הבריאות הפלסטיני נפקדים באופן לא מתמיה דיווחים אודות נפגעי חמאס. אלו כידוע חסינים מפני מוות או פציעה, וחמישה שבועות מפרוץ המלחמה לא דיווח הארגון או משרד הבריאות הפלסטיני ולו על נפגע אחד מקרב כוחות חמאס.

המהימנות שמייחסות התקשורת והקהילה הבינלאומית לדיווחי משרד הבריאות הפלסטיני אינם פחות ממקוממים ויש בהם כדי להעיד על עומק ההטיה בסיקור והעוינות כלפי ישראל. זאת גם כאשר ברור לכל בר דעת שכל המוסדות ברצועת עזה הם חמאס ובכלל זה גם אונר"א, שהרוב המוחלט של מועסקיה המקומיים, אם לא כולם, הם אנשי חמאס ובכללם יו"ר ארגון עובדי אונר"א, ד"ר סוהיל אלהינדי, הנמנה על הנהגת חמאס ברצועת עזה.

לפיכך, כל דיווח של משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה הוא בהכרח בחזקת דיווח של חמאס, המבקשת לקבע ולמצב את הדימוי הקורבני והאסוני, שבאמצעותו היא מנסה להפעיל, באמצעות התקשורת והקהילה הבינלאומית, לחץ על מדינת ישראל להפסקת הלחימה, מה שבהכרח יבטיח את הישרדותה.

נקודת המוצא להערכת הדיווחים המנופחים, המעוותים והשקריים של חמאס צריכה להיות הדיווח אודות הפגיעה בבית החולים אלאהלי בדרום עזה. דקות לאחר נפילת הרקטה הכושלת בחניון בית החולים, מיהרה חמאס, באמצעות משרד הבריאות הפלסטיני, לדווח על הפצצת בית החולים על ידי צה"ל ועל יותר מ-100 הרוגים. תוך פחות משעה טיפס מספר ההרוגים ל-500. עד עצם היום הזה, לא תיקן משרד הבריאות הפלסטיני (חמאס) את הדיווח השקרי. לא בנוגע לעובדה שבית החולים נפגע מרקטה כושלת של הג'האד האסלאמי ולא לגבי מספר הנפגעים. בפועל, ברור לכולם, כבר יום לאחר האירוע, שהרקטה הכושלת נפלה בחניון בית החולים ומספר ההרוגים נמוך מכמה עשרות.

אף גורם בתקשורת ובקהילה הבינלאומית לא ניסה באמת לאמת את הדיווחים השקריים. כך למשל, לא שאל איש כיצד זה מדווח על יותר מ-30,000 פצועים כשסך מיטות האשפוז בכל המתקנים הרפואיים ברצועת עזה, כולל מרפאות אונר"א, אינו עולה על 3,000 ביום טוב. אם כך, היכן בדיוק נמצאים כל אותם 30,000 פצועים? עד היום דווח על העברת כ-90 פצועים למצרים, אם מספר הפצועים כל כך גבוה, מדוע לא הועבר למצרים מספר גדול הרבה יותר של פצועים? על פי דיווחי משרד הבריאות הפלסטיני מדובר כבר במעל ל-13,000 הרוגים.

לפני 3 ימים דיווח משרד הבריאות הפלסטיני על 10,042 הרוגים ויום למחרת עלה המספר ל-13,492. האם מישהו בתקשורת ובקהילה הבינלאומית טרח לשאול את עצמו, האם סביר שביום אחד נהרגו עוד 3,000 איש? ואם זה אכן מספר ההרוגים, היכן בדיוק נקברו? האם מישהו טרח לבדוק תמונות לוויין של בתי הקברות או לחילופין לאתר אתרי קבורה המוניים אחרים?

האם מישהו בתקשורת ובקהילה הבינלאומית טרח לשאול את עצמו ותהה הכיצד זה אין כל דיווח ממקורות פלסטינים, המוגדרים כ"מהימנים", על הרוגים ופצועים מקרב אנשי חמאס? ויוזכר בהקשר זה שאנחנו כבר בשבוע החמישי למלחמה.

האם מישהו מבין כל אותם עיתונאים, פעילי זכויות אדם וארגוני סיוע בינלאומיים טרח לבדוק את פילוח הגילאים של אלפי הילדים שדווחו כהרוגים ופצועים? לפי הגדרות האו"ם ואחרים, כל מי שטרם מלאו לו 17 או 18 שנים הוא בחזקת ילד. אלא ששאילתה פשוטה בגוגל לגבי אימונים צבאיים של חמאס לילדים וגיוס ילדים על ידי חמאס כטרוריסטים מעלה עשרות אלפי תוצאות ובהן גם אלפי סרטונים, הממחישים, באופן הכי ברור שיכול להיות, כיצד מרעילה חמאס את מוחותיהם של ילדים כבר מגיל הגן, מכשירה אותם באימונים צבאיים במחנות קיץ ומגייסת צעירים בגילאי 18-13 כטרוריסטים.

על בסיס המוסבר לעיל ובשל מהימנותה האפסית של חמאס ותעתועיה המניפולטיביים, מוצע ניתוח אלטרנטיבי לתמונת המציאות בנוגע לנפגעים ברצועת עזה. הבסיס המספרי לניתוח המוצע מתחיל ממספר נמוך של הרוגים ופצועים, שעומד על כמחצית מהמספר המדווח על ידי חמאס, למרות שבהתייחס למאפייני הדיווח על מספר הנפגעים בבית החולים אלאהלי, ניתן ואפילו בוודאות גבוהה, להניח מספר נמוך עוד יותר.

לפחות מחצית ממספר ההרוגים והפצועים יש לייחס לאנשי חמאס (השר רון דרמר בריאיון בסקיי-ניוז דיווח על 3,000 אנשי חמאס שנהרגו), בין אם טרוריסטים נושאי נשק, שזהותם מוסווית על ידי חמאס כאזרחים, ובין אם אנשי הממסד החמאסי, שדינם כדין טרוריסטים לכל דבר ועניין מכיוון שהם חלק בלתי נפרד מהתשתית הממשלית של חמאס אותו מבקשת ישראל לפרק. חלק ניכר מבין "הילדים" המדווחים כהרוגים או פצועים הם צעירים בגילאי 18-13 שחלק לא מבוטל מהם שהה במתקני חמאס או אפילו נטל חלק פעיל בלחימה.

מהמספר הנותר יש להפחית מספר לא מבוטל של הרוגים ופצועים כתוצאה מנפילת רקטות כושלות, כדוגמת זו שנפלה בבית החולים אלאהלי והרבה רקטות כושלות אחרות שנפלו במהלך המלחמה הזו כמו בכל הסבבים הקודמים. ההערכות לגבי רקטות הנפל עומדות על כ-10% מסך הרקטות שנורו (לרקטות של הג'האד האסלאמי אחוז נפל גבוה יותר). אם מדובר בכ-10,000 רקטות שנורו מתחילת המלחמה, אז יש להניח שכמה מאות מהן נפלו בשטח הרצועה וכנראה שכמה עשרות רבות מהן פגעו בפלסטינים שנפצעו או נהרגו.

מהשארית שנותרה, יש להפחית את כל האזרחים שביקשו לנוס על נפשם מצפון הרצועה לדרומה ונורו למוות על ידי חמאס ורבים אחרים שהוחזקו כבני ערובה – מגן אנושי בכל אותם מתקנים אזרחיים, שהפכו למפקדות צבאיות, אתרי שיגור ומחסני נשק של חמאס ונהרגו יחד עם אנשי חמאס בהפצצות אותן מטרות צבאיות לגיטימיות על פי הדין הבינלאומי.

היתרה המאוד קטנה היא אכן אזרחים לא חמושים שנהרגו מהפצצות צה"ל בקטגוריה של נזק אגבי. אלא בשכל מבחן השוואתי לכל מלחמה במאה השנים האחרונות, הנזק האגבי שנגרם כתוצאה מפעילות צה"ל, הוא הנמוך ביותר באופן יחסי ובמספרים מוחלטים. הנזק האגבי הקטן הוא תוצאה של הקפדה ישראלית על דיני המלחמה הבינלאומית והמאמצים העליונים שעושה צה"ל כדי לשכנע את האוכלוסייה האזרחית לצאת מאזורי הקרבות, תוך פתיחה של מסדרונות הומניטריים ואבטחתם.

השורה התחתונה והחשובה היא: משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה = חמאס. חמאס = ארגון טרור ברברי ורצחני שמהימנות דיווחיו לא רק שמוטל בספק, אלא שקרית בעליל. כל תכליתה הוא תעתוע התודעה באמצעות יצירת הדימוי הקורבני והכול במטרה להוביל להפסקת הלחימה לצורך הבטחת הישרדותו של הארגון.

ואם את זה לא הבינו הקהילה והתקשורת הבינלאומית עד היום, אז אנחנו נמצאים בעולם של היפוך יוצרות מוחלט, שבו לא נותר לנו אלא לדבוק בצדקת דרכנו ולהילחם את מלחמתנו עד לניצחון המוחלט.

פורסם  במעריב בתאריך 12.11.2023.

בסיומו של השבוע השני להתקפה הקרקעית בעזה, פעולת צה"ל ממשיכה להשיג את יעדיה הצבאיים. בחסות המצור הכללי על הרצועה והכתר על העיר עזה, ובחיפוי של ארטילריה ואש מהאוויר, צה"ל מעמיק את פעילותו בשטחים שתפס, משלים את טיהורם של אתרים ששימשו את האויב ללחימה, לייצור ולאחסון אמל"ח או לפעילות תשתיתית אחרת, ומגביר את הלחץ על מרחבים נוספים בתוככי העיר.

בד בבד ממשיך חיל האוויר לבצע תקיפות ממוקדות על יעדים, בהתאם למודיעין שזורם כל הזמן, מאמ"ן ומהשב"כ. מיקוד המאמץ בצפון הרצועה לא מוציא את האזורים האחרים מכלל הלחימה וגם בהם תוקף צה"ל – מהיבשה, מהאוויר ומהים. האתגר המרכזי כעת לכוחות היבשה הוא ההתמודדות עם הלחימה הנכלולית של חמאס, מתוככי רשת המנהרות, ממתקנים הומניטריים ותוך שימוש באזרחים כמגינים.

אם בשלביה הראשונים של ההתקפה הקרקעית הדגש הושם על רוחב הפעולה, בשלב הנוכחי הדגש הוא על העומק. מבחינת חמאס הפגיעה בנכסיו ובמנהיגיו אמנם כואבת אך נסבלת ועדיין לא מסכנת את כשירותו.

המלחמה בעזה – והמסר לחיזבאללה

ככל שאפשר להתרשם מבעד למעטה העמימות שצה"ל נוקט (ובצדק), הלחימה מנוהלת היטב. התנהלות הכוחות משדרת מקצועיות. שיתוף הפעולה בין הזרועות ובין הגופים הוא רחב, הדוק ומדויק. תוך כדי הלחימה מתקיים גם תהליך של למידה, העברה מהירה של ידע ולקחים ראשוניים בין הכוחות ובאזורים השונים. כל אלה מהווים מכפיל כוח ומגבירים את האפקטיביות בהתקפה ובהגנה.

מעבר לזאת, נודעת להם חשיבות עליונה מול אויביה האחרים של ישראל, העוקבים ובוחנים את התנהלותה, כבסיס להחלטותיהם בהווה או בעתיד. אם חלפה בראשי חיזבאללה המחשבה להמתין עד שצה"ל יותש בעזה ואז ליזום מהלך צבאי נגד ישראל, כעת יהיה עליהם להניח שבמצב כזה הם יפגשו מולם צבא דרוך, מאומן ומתורגל היטב לאין-ערוך יותר ממה שהיה לפני מלחמת עזה. לחימת צה"ל מקרינה עוצמה.

כמו מול דאעש, נדרש זמן לריסוק חמאס

הדרך להשגת מטרות המלחמה עדיין ארוכה. היעדים שהדרג המדיני הציב מכוונים לפגיעה אנושה ביכולות השלטוניות והצבאיות של האויב, לא לגביית מחיר או להרתעה בלבד. הציפייה היא לניצחון, לא ל"תמונת ניצחון".

השגת היעדים הללו מחייבת זמן. מדובר בתהליך שמחייב פעילות שיטתית, רחבה וממושכת, לא במהלך קצוב ומתוחם. לויד אוסטין, מזכיר ההגנה האמריקני, שעמד לצד ישראל מן הרגע הראשון שלאחר התקפת חמאס, הזכיר בביקורו בתל אביב כי הוא היה זה שתכנן את המלחמה האמריקנית נגד דאעש. "אני מכיר היטב את דאעש, יש לכם את הגב שלנו", אמר.

אין כמוהו לדעת כמה זמן נדרש כדי להביא לריסוקו. ההשוואה בין חמאס לדאעש, שמשמשת בדרך כלל כדי להדגים את קווי הדמיון ביניהם בהתנהגותם המפלצתית, נכונה גם באשר למאפייני ההתמודדות עימם, למורכבות ולזמן.

הכאוס שייווצר בעזה – בלתי נמנע

לאן פנינו מועדות? במבט־על אפשר לשרטט שלושה שלבים במציאות שתתפתח ברצועת עזה. הם נכונים לכל זירה שבה מתקיים תהליך כוחני להחלפת שלטון שנטוע חזק במערכות החיים.

השלב הראשון, שאנו נמצאים בעיצומו, יתאפיין במלחמה למיטוט שלטון חמאס ולהשמדת יכולותיו. הלחימה תתקיים בעצימות משתנה, בכל רחבי הרצועה, לאורך תקופה לא קצרה. סופו של השלב הזה לא יהיה חד וברור, וכנראה גם לא יתרחש סימולטנית בכל אזורי הרצועה. הוא יחפוף לראשיתו של השלב השני, שיתאפיין בהיעדר משילות. הכאוס שייווצר כתוצאה מכך יגרור מאבקי כוח פנימיים בתוך הרצועה ובמסגרתו יועלו גם יוזמות מקומיות לניהול העניינים האזרחיים. בלי ספק, הכאוס יזמין לחצים על ישראל בסוגיה ההומניטרית וביחס להכנסתה של הרשות הפלשתינית לתמונה. הכאוס הזמני הוא כנראה שלב בלתי נמנע במאבק כוחני לניתוק אמיתי (ולא למראית עין בלבד) של חמאס ממוסרות השלטון.

השלב השלישי יבשר על המציאות החדשה שלאחר עידן חמאס. קשה לשרטט את התרחיש. הוא יושפע ממספר רב של משתנים וזיקות גומלין. העקרונות שצריכים להוות מצפן למדיניותה של ישראל בכל השלבים הם ברורים: לשמר חופש פעולה ביטחוני ישראלי ללא כל סייג, לא לאפשר שלטון חמאס, למנוע התהוותו של איום צבאי ולהסיר מעל ישראל אחריות לנושאים האזרחיים.

פורסם בישראל היום בתאריך 10.11.2023

לזכרו של לוחם סיירת גבעתי יונדב לוינשטיין ז"ל.

גובר הלחץ על ישראל מכיוון וושינגטון ובירות מערביות אחרות לצמצם את המערכה להשמדת חמאס בגלל המחיר ההומניטרי שהיא גובה בעזה.

על ראשי ממשלת ישראל להתנגד ללחצים הללו בכל הכוח. עליהם להתמיד בריסוק חמאס-דאע"ש לרסיסים עד לחיסול אחרון המפקדים בארגון, עד להריסת מנהרת הטרור האחרונה ועד למחיקת בונקר הטילים האחרון של חמאס.

זו ההצדקה היחידה לכהונתה של הממשלה הנוכחית; זו ההבטחה שלה לחברה הישראלית. רק כך תוכל ישראל להשיב את הביטחון הבסיסי לציבור כואב ומוכה טראומה, רק כך היא תוכל לשכנע ישראלים לחזור לבתיהם בנגב ובגליל.

זוהי הדרך היחידה שבה תוכל ישראל לשקם ולו חלקית את ההרתעה שלה כדי לשרוד במזרח תיכון שבו כָּל דַּאֲלִים גָּבַר. זה הסיכוי היחיד של ישראל להדוף את הניסיון של האסלאם הקיצוני להדק את טבעת החנק סביבה ולהשיג הגמוניה אזורית.

המלחמה אינה יכולה, ואסור לה, להסתיים עד שישראל תשיג את מטרותיה הצבאיות הלגיטימיות במלואן, ללא הסחות דעת, ללא סטיות וללא היסוסים. ישראל לא תוכל להרשות לעצמה הפסקות אש לאורך הדרך. בלי הפסקות אש, בלי שביתות נשק, בלי נסיגות ובלי מגבלות על השימוש שלה בכוח (מכריע ובו בזמן מדויק), עד להשגת ניצחון מוחלט.

המטרה היא הכנעה או השמדה מוחלטת של חמאס, לא פחות. לא עוד חמאס בעזה, ולא ביהודה ושומרון (הגדה המערבית). גם במקומות אחרים בעולם לא יהיו עוד מחבלי חמאס. יש לרדוף ולחסל את כולם.

אין מערכה צבאית מוצדקת מזו בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית. רק מערכה שנועדה לשים קץ מוחלט לאיום חמאס על ישראל תוכל להצדיק את האבדות הכבדות שישראל כבר ספגה, ואת כאב האבדות הנוספות שלא ניתן למנוע.

למנהיגים ישראלים אין מנדט מהציבור הישראלי לבטל או לצמצם את ההתקפה על חמאס. אם יעשו זאת, בלחץ של בעלות ברית בעלות כוונות טובות אך הססניות, הציבור הישראלי יגיב בהתפוצצות זעם, ואין ספק שיֵצא בהמוניו לרחובות של כל עיר בארץ כדי להפגין בדרישה להמשיך במלחמה נגד חמאס בכל הכוח. פשרה עם חמאס פירושה תבוסה. התכופפות מול הנשיא ביידן (שעד כה היה איתן בגיבוי שלו לישראל) תיחשב לקריסה.

בשבועיים האחרונים קברה ישראל יותר מ-40 לוחמים אמיצים, יותר מ-40 צעירים עשויים ללא חת שנאלצו להתגייס לשירות צבאי כדי להגן על ארצם, רבים מהם בעלי נשים צעירות וילדים רכים, שנותרו עתה יתומים.

אחד מהם היה חברי הצעיר והאהוב יונדב לוינשטיין הי"ד. יונדב היה ענק בגופו (וכונה "הוויקינגי" של סיירת גבעתי), עם נשמה של זמר. הוא לחם בגבורה בנחל עוז ב-7 וב-8 באוקטובר, ולאחר מכן בג'בלייה ושאטי בעזה, עד שנהרג בידי ברברים פלסטינים שהגיחו ממנהרת טרור.

רק לפני חודשיים רקדתי איתו בחתונתו עם בחירת לבו הדר קרוואני, ושרנו ביחד על ששון ושמחה ברחובות ירושלים.

יונדב היה בנם הצעיר של זוג חבריי הקרובים, ליאורה וד"ר מרדכי (מיכאל) לוינשטיין ממעלה אדומים, שכמוני עלו מקנדה לפני שנים רבות. למרבה הצער, מרדכי נפטר מסרטן לפני שלוש שנים.

לילה לפני שנפטר, בקשתו האחרונה של מרדכי אליי הייתה שאסייע ליונדב להגשים את רצונו לשרת ביחידה קרבית. מרדכי ידע ששאיפתו העמוקה ביותר של יונדב (ובדיעבד מסתבר שזו הייתה משימת חייו) היא להילחם למען חירותו וביטחונו של העם היהודי בארץ ישראל.

גם אחיו הבכור של יונדב, אלנתן, עורך דין מבטיח ודמות עולה בקהילה, הוא לוחם למען העם היהודי. לאחר שירות צבאי ביחידת קומנדו מובחרת וסודית בגבולה הדרומי של ישראל, הוא גויס החודש ליחידת מילואים מובחרת בגבול הצפון. אני רואה באלנתן ובחבריו את הדור הבא של מנהיגי ישראל, דור חדש של מנהיגים חכמים ואנשי עקרונות, שהמדינה כה זקוקה להם.

אלנתן שכב במארב נגד חיזבאללה כאשר הגיעה אליו הידיעה שעליו לשוב הביתה, להלווייתו של יונדב בהר הרצל בירושלים. בעמידה מעל קברו הטרי של אחיו הצעיר, אלנתן השמיע קול רם וצלול התובע מממשלת ישראל לעמוד איתן בחתירה למטרות המלחמה מבלי להירתע.

ואלה דבריו של אלנתן:

"יונדב: הכרת כל פרט בהיסטוריה של העם שלנו. אהבת את הארץ הזו בכל ליבך. בנית את עצמך במו ידיך ונלחמת כדי להגיע להיות לוחם בסיירת גבעתי, וגם את זה עשית בהצטיינות.

עכשיו גם אתה חלק מההיסטוריה. לצערנו. חלק ממלחמה עקובה מדם שלא נשכח לעולם. מלחמה קשה אך הכרחית. מלחמה על עתיד עמנו בארצנו. מלחמה שהייתה אמורה להסתיים כבר מזמן, שהדור שלך בכלל לא היה אמור להילחם.

במבצע עמוד ענן ב-2012, היינו אני והיחידה הצבאית שלי, ביחד עם כל צה"ל, כשירים וערוכים להשלים את המשימה. היו לנו תוכניות קרב מפורטות וקיבלנו הנחיות ברורות, אבל התוכניות והפקודות הללו בוטלו שוב ושוב ברגע האחרון. במהלך השנים מאז היו עוד הזדמנויות (למחוץ את האויב) שלא נוצלו.

ועכשיו אתה, יונדב הקטן, בן הזקונים של המשפחה שלנו, נאלצת להילחם את המלחמה הזו בשם כולנו.

המלחמה הזו חייבת להיות המלחמה האחרונה של ישראל! אחרת המחיר גבוה מדי. יונדב, אתה ואחיך לנשק לא נפלתם בקרב כדי שאחרים יצטרכו למות בעוד מלחמה בעוד שנתיים או חמש שנים. המחיר ששילמה החברה הישראלית מאז אותו יום טבח אכזרי ונורא ב-7 באוקטובר, בשמחת תורה תשמ"ד, הוא בלתי נסבל. לא עוד!

לכן אני קורא מכאן לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשאר שרי הממשלה ולמקבלי ההחלטות: אל תעזו לעצור! אל תעזו להסס! אל תעזו להתקפל!

אל תעזו להכניס ולו מיליליטר אחד של דלק לעזה הארורה, עד שהעכברושים – הטרוריסטים המרושעים של חמאס-דאע"ש, אותם רוצחי תינוקות יהודים ואונסי ילדות יהודיות, אלה שממטירים רקטות על כל הישראלים ללא אבחנה – יֵצאו מהחורים שלהם ויחוסלו. אל תעזו!

זו חובתה של ממשלת ישראל להבטיח שכל ישראלי יוכל לחיות בשקט בשלום ובביטחון, מבלי לחשוש שמחבלים יחדרו לביתו או יירו עליו טילים.

דוד בן גוריון אמר פעם ש"עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים, מדינות העולם, אלא במה שיעשו היהודים". ועכשיו זה הזמן לעשות, לפעול בנחישות. לא רצינו לאבד בקרב את יונדב או מי מהצעירים והצעירות האמיצים שלנו. אבל מלחמה זו נכפתה על ישראל, ועלינו לסיים אותה אחת ולתמיד.

אני אומר לממשלתנו: עם ישראל עומד נחוש מאחוריכם למען המטרה הזו, מניח בצד את כל חילוקי הדעות הפנימיים. אנחנו, המשפחה שלנו, כבר שילמנו את המחיר הגבוה ביותר באבל. החיים שלנו לעולם לא יהיו אותו הדבר. כעת עליכם לסיים את העבודה, עבורנו, עבור החיילים שנפלו, עבור העם שלנו, למען הדורות הבאים.

ואם אינכם יכולים לעמוד במשימה, אם אין לכם אומץ לנצח במלחמה – זוזו הצידה, פנו את מושבכם ליד שולחן הממשלה, כדי שאחרים, מנהיגים טובים יותר, יוכלו לתפוס את מקומכם".

פורסם ב-ניוז 1 15.11.2023

ביטחון כוחותינו קודם למניעת סיכונים לאוכלוסייה

קו ההגנה הראשון של חמאס נשבר. רצועת עזה מבותרת לשניים. העיר עזה מכותרת. השלב שלפנינו – הטיהור – קשה ומסוכן. למפקדי צה"ל יש את הידע, המיומנות, השיטות והכלים הנדרשים לכך. הם לא זקוקים לעצות. במקום זאת, נכון להמשיך לגבות אותם. במיוחד בהחלטות שבהן תינתן עדיפות להקטנת הסיכון לכוחותינו גם במחיר של הגדלת הסיכון לפגיעה באוכלוסייה ושל הביקורת המדינית שתיגרם עקב זאת.

בתי החולים בעזה – מוטב מוקדם מאשר מאוחר

ככל שבתי החולים בעזה משמשים כמפקדות, מספקים מחסה לפעילי-חמאס וערוץ אספקה שוטפת עבורם – מוטב להקדים לפעול נגדם. מרגע שניתנה התרעה ויש חלופות למתן הטיפול הרפואי, כל דחייה היא בעוכרינו. היא תאפשר לאויב לנהל בבטחה את המערכה ולהכווין את הפגיעה בכוחותינו שיפעלו באזורים הסמוכים. מאחר שבכל מקרה נצטרך לטפל בהם, עדיף לעשות זאת מוקדם ולהימנע מהנזקים האפשריים עקב דחייה.

מיטוט שלטון חמאס

לתקוף בעזה את גורמי המשטרה, משרדי הממשלה, עיריות וגורמי ביטחון הפנים של חמאס – יש לגרום לכך שחמאס לא יהיה מסוגל לתת שירותים כלשהם לאזרחיו, או לאכוף את הנחיותיו עליהם. זהו הביטוי המעשי של הקביעה "מיטוט שלטון חמאס".

שיתוק האינטרנט בעזה: לחלוטין ולא לסירוגין!

זה חיוני כדי לשבש את שליטת חמאס, למנוע תיאום יעיל בין מנגנוני השלטון, להפריע במאמצי התעמולה, להגביר את הבלבול בשטח ולמנוע זרימת מידע שיפריע ואולי אפילו יסכן את כוחותינו בשטח. ההפסקות לסירוגין אינן מייצרות את ההשפעה הזו. גם אם יש בהפעלתו יתרונות, הם בטלים ביחס לחסרונות. ניתוק האינטרנט יגביר את הכאוס ברצועה. הערפל יהיה סמיך יותר, אך לא צריך לחשוש מכך. הכאוס הוא שלב בלתי נמנע בדרך למציאות החדשה בעזה.

הפוגות הומניטריות – סכנה לכוחותינו

חמאס ינצל את הפסקת האש כדי להיערך ולפגוע בכוחותינו. הפסקת האש תאפשר לשפר את התמונה שבידיו, לזהות נקודות תורפה והזדמנויות מול כוחותינו, למלכד מבנים וצירי תנועה, לשנע לוחמים ואמצעים. כזכור, במהלך "צוק איתן" שילמנו מחיר דמים יקר בהפוגה הומניטרית שהתקיימה בחסות האו"ם. לכל הפחות כאשר חטופינו מוחזקים ברצועת עזה, ללא גישה של הצלב האדום וללא זכויות הומניטריות בסיסיות, לא נכון לאפשר הפוגות כאלה.

לעצב מיידית פרימטר ביטחוני חדש

יש לפעול להרחקה משמעותית של קו המגע הנוכחי לאורך כל גבול הרצועה ולתפוס גם את שטחי התוחמת הצפונית. יש לכך חשיבות ביטחונית עליונה ליום שאחרי וזה גם יהיה חלק מהמחיר על ההתקפה נגדנו. חשוב לעשות זאת כעת כחלק מעיצוב המציאות החדשה.

העיסוק ביום שאחרי – מוקדם ומזיק

משדר לאויב שהמלחמה בדרך לסיום ומחזק את רוחו ואת עמידתו, עלול לשדר לכוחותינו מסר זהה ולפגוע במומנטום החיובי. יש בו פוטנציאל למחלוקת תפיסתית פנימית ולפגוע בלכידות הקיימת, טומן בחובו גם פוטנציאל למחלוקות גם עם ארצות הברית, מדינות המערב ומדינות האזור והכי חשוב: היום שאחרי תלוי בגודל ההישג הצבאי שיושג, בדינמיקה ובהזדמנויות שיווצרו בעקבותיו – אי אפשר לחזות את כל זה כבר עתה. לכן, נכון להתמקד במלחמה ורק במלחמה, ולהסתפק בהבהרה כי "ביום שאחרי" לא יהיו: שלטון חמאס, איום צבאי על ישראל, אחריות ישראלית לנושאים האזרחיים ומגבלות על פעילות ביטחונית-ישראלית.

מלחמה בחמאס גם ביו"ש: להמשיך במלוא המרץ

דבר זה חיוני כדי למנוע פיגועי השראה או נקם, זה נחוץ גם כדי לרסק את התשתיות וזה חשוב גם כדי להנחיל את התפיסה – ישראל תרדוף את חמאס בכל מקום כל הזמן! במציאות הנוכחית נכון למנוע כניסת פלסטינים לעבודה בישראל או לאזורי התעשיה ביו"ש.

בעולם ובאזור מצפים להכנעה מוחלטת של חמאס

"אם המלחמה תסתיים ללא השמדת חמאס, זה יהיה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל ולעולם החופשי" – כך אמר העיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז אל-ח'מיס בריאיון לכאן 11. הוא ביטא בכך את ציפייתם של מנהיגים רבים, בעולם ובאזור. גם כאלה שבפומבי יביעו עמדה הפוכה. ישראל אומנם נלחמת את מלחמתה, אך זוהי גם מלחמתם של כל מי שחרדים מפני החמאס-הדעאשי המפלצתי. חלון הזמנים המדיני לפעולת צה"ל יושפע גם מהנחישות שישראל תפגין בהשגת המטרות!

רוח צה"ל – "אחריי!"

הגעת הרמטכ"ל הרצי הלוי לעזה בעיצומם של הקרבות, כמו גם המעורבות העמוקה והנוכחות של דרג הפיקוד הבכיר בזירת הלחימה, נוסכת ביטחון בלוחמים, משדרת אמונה, נחישות, דוגמה אישית ומנהיגות. לא רק חיילינו מבחינים בכך. גם מחבלי חמאס, שנשלחים אל מותם בשעה שמפקדיהם הבכירים מתחבאים עמוק במנהרות או מאחורי גבם של אזרחים שנלקחו כמגן אנושי.

ועוד הערה, לסיום: הרוח הישראלית – תנצח

חודש חלף מאז התקפת הפתע הרצחנית של חמאס. ההתקפה תיצרב בתודעה הלאומית הקולקטיבית כאירוע מכונן, לשנות דור. ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר לא תחזור להיות אותה מדינה. עודנו בעיצומו של הפרק הכואב. יידרש עוד זמן רב כדי לעכל את שאירע. לצד הרוע הבלתי נתפס, מתגלים עוד ועוד סיפורי גבורה, ביטויי התנדבות, גילויי אחווה ורעות מעוררי השראה.

פורסם ב-N12 בתאריך 07.11.2023.

זה 20 שנה ניטש ויכוח בישראל עד כמה האיום של איראן בעלת נשק גרעיני הוא חמור. יש מי שטען כי איראן גרעינית תהיה איום קיומי על ישראל, ויש טענו כי היא תהיה אומנם איום חמור מאוד אך לאו דווקא קיומי.

בנימין נתניהו נהג לאורך השנים להמשיל את מצבנו ל-1938, ובו ישראל ניצבת בפני שאלה הרת-גורל, האם תתעמת עם האויב בכל מחיר – או שהיא תהסס, ותתאפשר השואה?

רבים אחרים במערכת דחו את המשל הזה כהגזמה פרועה ולא רלוונטית. בראשם עמד אהוד ברק, שהתנגד נחרצות להגדרת הסוגיה כאיום קיומי, וכתב בספרו: "אנחנו לא באירופה 1937, או אף 1947. אם זו 'שואה', מה תהיה תגובתנו? להתקפל ולחזור לגולה? אם איראן תשיג את הפצצה יהיה רע, רע מאוד, אך עדיין נהיה כאן ונצטרך למצוא דרכים להתמודד עם המציאות החדשה".

המשמעות בפועל של הגדרת האיום היא עד כמה ישראל צריכה להסתכן על-מנת למנוע מאיראן מלעבור את הסף לנשק גרעיני. אם מדובר באיום קיומי, המשמעות היא שישראל צריכה לעשות הכול – להסתכן במלחמה אזורית כוללת ואף ביצירת קרע מול ארה"ב – כדי למנוע זאת. ואם זה איום חמור אך לא קיומי, אז ישראל צריכה לפעול נגד האיום, אך כנראה אם תעמוד מפני החלטה גורלית, עדיף לה לא לפעול ללא אישור מוושינגטון אם בכלל, ובמקום זאת לעבור למדיניות שבה היא תשאף להרתיע את איראן מכל שימוש בנשק החדש שלה.

פניו של הרוע בהתגלמותו

המתקפה ב-7 באוקטובר צריכה להכריע את הוויכוח אחת ולתמיד. היא גם מראה לנו שאף הטוענים כי איראן גרעינית תהיה איום קיומי – ובראש ובראשונה נתניהו עצמו – לא באמת לקחו את עצמם ברצינות המתבקשת ולא פעלו בהתאם.

עד המתקפה ב-7 באוקטובר לא האמנו שרוע כזה באמת קיים בעולם. אומנם אמרנו שהוא קיים, דקלמנו סיסמאות שהוא קיים, אך לא באמת הפנמנו, לא באמת הבנו את העניין. לא באמת האמנו שיש אנשים בעולם שמוכנים לסכן את כל עתידם רק כדי לטבוח ביהודים, שהערך העליון ביותר שלהם, מה שיותר חשוב מהחיים עצמם, הוא להרוג להשמיד את כל היהודים, טף ונשים, אף במחיר התאבדות.

ידענו לומר את זה, אבל זו הייתה בגדר ידיעה תאורטית, ידיעה היסטורית. בוודאי שהמדינה שחייה בצל השואה זוכרת שהנאצים היו מוכנים לסכן את הכול כדי לרצוח עוד יהודי אחד. אבל עם מרחק הזמן שכחנו שזה אמיתי. הלקח הזה לא נשכח אך כן נשחק, עד כדי שכאשר הדבר נגע למעשה, לא הבנו מה זה אומר.

אבל עכשיו פגשנו שוב את פניו של הרוע בהתגלמותו. חווינו את זה שוב על בשרנו, ואנחנו צריכים כעת להפנים את המשמעות. המשמעות היא שלא ניתן לומר עוד שאיראן פועלת על-פי אינטרסים לאומיים, שהאיומים שלה הם בגדר רטוריקה בלבד. לא ניתן לומר עוד שלא ייתכן שאיראן תסכן את המשך קיום המשטר על-ידי התקפה גרעינית על ישראל, או שהיא לא תקריב ערים שלמות שתעמודנה בסכנת השמדה מתגובה ישראלית למתקפה כזו. אלא המשמעות היא שייתכן וייתכן וייתכן.

המחיר: השמדה לאומית

מתקפת חמאס צריכה להבהיר לנו שמי שחי באידאולוגיה זו באמת מוכן להתאבד ואף התאבדות קולקטיבית, אם רק יוכל לקחת את ישראל יחד איתו. ומי שלא מוכן להפנים וממשיך לאחוז באשליה שהאויבים שלנו חושבים כמונו ומחזיקים בסולם ערכים כמונו, יישא במחיר של אשליות אלה, והמחיר הוא השמדה לאומית. ולא יהיה עוד מי להגיד ששגינו ולא הערכנו נכון את כוונות האויב, ולא יהיה מי שיוכל לערוך ועדת חקירה למחדל. זאת המשמעות של איום קיומי. איום שמציב אותנו בפני ההחלטה אם להתקיים או לא להתקיים.

שנים התלבטנו איפה קו האדום שמחייב פעולה. וככל שאיראן התקדמה, הזזנו את קו האדום, כי למה לפעול עכשיו אם אפשר עדיין להרתיע את איראן מלהתקדם. עד שכיום איראן עומדת בין שבועות לחודשים מפצצה מבצעית בהינתן החלטה. אולי זה היה מספיק טוב לפני 7 באוקטובר. היום זה הרבה מעבר לקו האדום.

זה הזמן לחזור ולהפנים את מה שאמר מנחם בגין ב-1978, מספר שנים לפני שיישם זאת בעיראק. בגין, שחיי בדור שעוד לא הספיק לשכוח את האמת הזו לגבי מציאות הרוע, אמר: "הלקח היום והלקח לעתיד לבוא: ראשית, אם אויב היהודים אומר כי יש בלבו, בדמו, שאיפה להשמיד אותם – אל תזלזלו, אל תלעיגו, אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האויב הזה רוצה להשמיד את היהודים. מינעו ממנו את הכוח להשמידם. היכונו כל יום תמיד ליום הפקודה, אבל לעולם אל תאמרו עוד: אין זה רציני".

פורסם ב-גלובס 06.11.2023

היקף העקורים בישראל כתוצאה מהתקפת חמאס על ישראל והמלחמה הנוכחית, וכנראה גם הארוכה, אינו מדווח דיו ואינו מובן כהלכה.

לפחות חצי מיליון ישראלים הפכו פליטים במולדתם, לאחר שנעקרו מבתיהם עקב המלחמה. בתוכם נמצאים ישראלים שבתיהם בעוטף עזה נהרסו על ידי האויב במתקפה הראשונית, ישראלים שפונו למרכז הארץ בפקודת הצבא מיוֹתר ממאה יישובים הסמוכים לגבול הדרומי והצפוני, וישראלים מדרום וצפון הארץ שנמלטו על דעת עצמם לקרובי משפחה במרכז – אזור מעט בטוח יותר.

יש גם משפחות רבות שבעקבות גיוס האב לצבא עברו זמנית להתגורר עם סבא וסבתא או עם קרובי משפחה, כדי להגביר את הביטחון.

הינה כמה נתונים סטטיסטיים חלקיים, רק לשם דוגמה: למעלה מ-36,000 תושבי שדרות ו-18,000 ישראלים שהתגוררו ב-29 יישובים הנמצאים בין ארבעה לשבעה ק"מ מגבול עזה, "נחים ומתרעננים" בלמעלה מ-50,000 בתי הארחה וחדרי מלון בסבסוד המדינה. כ-65,000 מפונים/פליטים "מצאו מקלט" כעת באילת, הרחק מהלחימה (אף על פי שהחונטה החות'ית של איראן בתימן שיגרה השבוע טילים לעבר אילת), כשהם רחוקים מבתיהם, מבתי הספר של הילדים וממקומות עבודתם.

מדובר בשיבוש עצום, ולחלוטין בלתי מתקבל על הדעת, של שגרת החיים. יהודים הפכו פליטים בארצם ותחת ריבונותם! זו מציאות מזעזעת.

היקף העקירה ואי הוודאות לגבי משך הזמן הצפוי שלה הם שילוב טראומטי שקשה לעכל. מצב כזה מעורר שורה של בעיות נלוות, כמו היעדר מסגרות חינוך לילדים או קיומם של פתרונות חינוך מינימליים בלבד, חוסר יכולת להגיע למקום העבודה ולעיתים אפילו לפנות זמן לעבודה (מכיוון שהילדים אינם בבית הספר או משום שבני הזוג במילואים), היעדר הכנסה שוטפת או קיומה של הכנסה מינימלית בלבד, כשהמשמעות היא חוסר יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא לבית או להחזיר הלוואות שניתנו לעסקים, ועוד ועוד.

הערכה רשמית של משרד העבודה גורסת כי מאז תחילת המלחמה, 764,000 ישראלים איבדו את מקום עבודתם, פוטרו, או נפלטו בדרך כזו או אחרת משוק העבודה. מדובר בכ-18% מכוח העבודה!

קרוב ל-40% מהעסקים בישראל פועלים במתכונת מצומצמת, עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם. בדרום ישראל, 60% מהעסקים פועלים ברמה הזו, ובקושי שורדים.

ענף הבנייה כמעט מושבת, ופרויקטים גדולים של תשתיות כמו בניית מסילות רכבת ופרויקט הרכבת קלה הוקפאו (כמעט כל פועלי הבניין הזרים מיהרו לעזוב את הארץ, וערביי יהודה ושומרון נמצאים בסגר). ענף האירוח/תיירות ספג מכה קשה, ענף החקלאות מתקשה להחזיק מעמד, ובענף ייצור המזון והענפים הכלליים 62% פועלים במתכונת מצומצמת – עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם ועם ירידה של 50–80 אחוזים בפעילות העסקית. בלמעלה מ-40% מכלל העסקים בישראל, העובדים הצעירים והכשירים ביותר גויסו בצו 8 לצבא.

הנפגעים הקשים ביותר הם בעלי עסקים עצמאיים שהוזעקו לשירות צבאי וכתוצאה מכך נאלצו לסגור את העסקים שלהם. מתוכם, בייחוד תושבי דרום הארץ אינם בטוחים שיהיה להם עסק לחזור אליו, בין אם משום שעד מהרה יפשטו את הרגל, ובין אם משום שהאוכלוסייה הכללית אינה צפויה לחזור הביתה בקרוב, ולכן לא יהיו להם לקוחות.

לצה"ל ולמוסד לביטוח לאומי יש נוסחת פיצויים שתאורטית אמורה לשלם לעצמאים ולבעלי עסקים בין 6,000 ל-47,000 ש"ח בחודש. אולם זה ייקח עוד חודשים, לאחר שאותם עסקים יצטרכו לשלם מס הכנסה או מס חברות לשנת 2023, כך שעד אז זה עלול להיות מאוחר מדי.

בנוסף, 9,500 ישראלים כבר הגישו תביעות לפיצויים בגין נזקים פיזיים לבתיהם ולעסקיהם כתוצאה מפגיעת רקטות או טילים ששיגר חמאס או מנפילת רסיסים. הנזק הגדול ביותר התרחש בבתים ובמפעלים באשדוד, באשקלון, בנתיבות ובתל אביב, בנוסף לעוטף עזה כמובן.

ומעל לכל הנטל הלוגיסטי והפיננסי הזה, עומד אתגר ההתמודדות עם הטראומות הפסיכולוגיות בעקבות זוועות החמאס ובקרב משפחות החיילים שנפלו, וכן הצורך בשיקום אלפי הפצועים הישראלים, כולל מאות רבות שעדיין מאושפזים בבית החולים.

בסופו של דבר, לאחר שהחמאס ימוגר ואיום הטרור מעזה יסולק, יהיה (חובה!) על ישראל לבנות מחדש את הקהילות המפוארות של דרום הארץ, משימה המוערכת בלמעלה מ-5 מיליארד שקל. (הממשלה הקצתה כהתחלה מיליארד שקל למועצות האזוריות שער הנגב, שדות נגב ואשכול ולעיריית שדרות.)

מיותר לומר שדבר מכל אלה לא היה אמור לקרות. אחת ההבטחות, או לפחות השאיפות, של הציונות המודרנית הייתה שעם חזרתו למולדתו וארץ אבותיו, העם היהודי "ישכון לבטח" במדינת ישראל הריבונית, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע" (מלכים א, פרק ה פסוק ה).

ברור לכולנו שאנחנו עדיין לא שם, אבל לכל הפחות גבולות ישראל היו צריכים להיות מוגנים טוב יותר, ולא היינו צריכים להגיע למצב שבו חצי מיליון ישראלים נאלצים לעזוב את בתיהם בִן לילה.

החדשות הטובות הן שהחברה הישראלית (והקהילה היהודית העולמית) התגייסה למשימה בצורה יוצאת דופן, עם רוח התנדבות אדירה שעושה רבות לתמוך בנפגעים. אנשים נענו לקמפיינים של תרומות בנדיבות ורוחב לב שמעניקים שביב תקווה בימים קשים אלה. אבל בסופו של דבר ישראלים אינם מעוניינים ברחמים. הם משתוקקים לקהילתיות וזקוקים לסולידריות, כל הדרך עד לניצחון על האויב.

חבר חכם שלי שאל אותי מדוע אני כותב את הטור הזה. בסופו של דבר, אמר לי, זה לא מה שיביא ליותר אהדה לישראל בזירה הבינלאומית. הפלסטינים סובלים מטרור החמאס ומהפצצות ישראליות הרבה יותר מכפי שהישראלים סובלים מהטרור ומהטילים של חמאס – גם אחרי הזוועות של 7 באוקטובר. (ולמרבה הצער כך זה חייב להיות אם ישראל מתכוונת לשקם את ההרתעה שלה כדי לשרוד במזרח התיכון העוין, מקום שבו איראן וכוחות הפרוקסי שלה עוסקים בליבוי האש נגד ישראל.)

ההערה של הקולגה שלי נכונה. ישראל אינה יכולה להתחרות בפלסטינים בכמות הקורבנות. היא גם אינה רוצה לעשות זאת. ישראל אינה רוצה ואינה יכולה לזכות באף תחרות על "מי ספג את המכה הקשה ביותר", לא מהאו"ם ולא מהאקדמיה לקולנוע.

המטרה של מאמר זה אינה להכריז על היותנו קורבנות או לייצר לנו סימפטיה, אלא לצייר לידידי ישראל תמונה ברורה על המכה שספגו הישראלים, הזעם הרב בתגובה, ועל החוסן המופלא שלהם! השבר הוא עצום וכנראה יחמיר לפני שישתפר, אבל אף אחד אינו מתכוון להרים ידיים.

הניצחון במלחמה ידרוש עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית וכן עתודות כלכליות – אבל ישראל תדע למצוא אותן. עם ישראל מגויס ברמה החברתית הגבוהה ביותר, ולכן יוכל למשימה.

לי חשוב שגם ידידי ישראל בעולם יחושו זעם דומה ומוטיבציה דומה לעמוד איתן. שגם הם יכינו לעצמם עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית, להמשך הדרך הארוכה.

פורסם במקור באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 03.11.2023 וב-ישראל היום 05.11.2023.

הפעולה הקרקעית של צה"ל משיגה את יעדיה. קו ההגנה הראשון של האוייב במרחב העיר עזה נשבר. בצפון הרצועה מרגישים היטב את "חגורות האש של הצבא הישראלי"– הכינוי שניתן בדיווחי התקשורת הערבית לתקיפות המסיביות של חיל האוויר ולהרעשה הארטילרית הכבדה  שהקדימו את כוחות-היבשה ומלוות אותם בתנועתם. בקרבות-המגע עם מחבלי חמאס, המגיחים ממנהרות, ממסגדים וממקומות מסתור שהוכנו לכך מבעוד מועד, ידם של חיילינו על העליונה. הלחימה לא קלה. האוייב פועל בהתאם לתפיסה שגיבש ללוחמה בתוך השטח הבנוי, המבוססת על רשת המנהרות, מלכודות ,מארבים ושימוש נרחב באמצעי נ"ט. ככל שניתן להתרשם מהתמונה הכללית שנגלית לנו, התנהלות כוחותינו משדרת מקצועיות, ראיה מפוכחת ורחוקה מזחיחות של האוייב ושל האתגרים בשדה הקרב. צה"ל התעשת במהירות מהפתעת ה-7 באוקטובר. מפקדיו וחייליו נלחמים בחירוף נפש, מגלים תעוזה ונחושים להכריע. בשום אופן לא לעצור באמצע. להכות עד חורמה ולהמשיך עד לניצחון.

שיתוף הפעולה הטוב בין לוחמי היבשה, לכוחות האוויר והים ולגורמי-המודיעין והשב"כ, משדרג את יכולות ההגנה ומהווה מכפיל כוח בהתקפה. הישגיו עד כה רבים. לדאבון הלב, אין בכוחו למנוע לחלוטין את מחיר החיכוך.

ההתקפה בג'בליה היא מודל מוצלח להמשך

המחשה אחת מיני רבות לתרומתו הייחודית, ניתן לראות בהתקפה שבוצעה על מעוז חמאס במערב ג׳באליה. מתחם זה, בין בתיו של מחנה-הפליטים מהצפופים בעולם, כלל רשת של מנהרות מוסוות, תשתיות ירי ואמצעי לחימה רבים. בהתקפה המשולבת עליו, מהקרקע ומהאוויר, הושמד המתחם על אנשיו. מפקד הגדוד, אברהים ביארי, שלחובתו נזקפים פיגועים רבים ומעורבות עמוקה גם בהתקפה הפתע ב-7 באוקטובר, חוסל. עשרות מחבלי חמאס – נהרגו. התקפה זו מספקת המחשה לאתגרים שיעמדו בפני כוחותינו, ככל שיבקיעו את קליפתה של עזה. הפעולה בג'יבליה צריכה להוות מודל לאופן ההתמודדות עם אתגרים כאלה.

לא למצור חלקי או להפסקה הומניטארית

המצור על עזה איננו בגדר "רצוי אך לא הכרחי". הוא אמצעי לחימה חיוני, ככל שאר האמצעים שצה"ל מפעיל במערכה. במלחמה הזו יש למצור תפקיד כפול. הוא אמור להתיש את האוייב ולהגביל את יכולותיו ובד בבד לתרום להתרופפות שליטתו של חמאס באוכלוסיה – מה שיסייע באופן ישיר להשיג את אחת ממטרות המלחמה. יעילותו תלויה בשלושה תנאים: גודל החורים שבמסננת, מידת האכיפה ומשך הזמן.  מצור לסירוגין או לשיעורין או ללא אכיפה -איננו מצור.  הדברים אמורים ביחס לדרישות להרחבת הסיוע ההומניטארי , להכנסת דלק או לרעיונות בדבר הפסקת-אש הומניטרית. בראייתו של חמאס, מאמצי הלחימה בישראל קודמים לכל צורך אחר וכך הוא יתייחס לכל מה שיוכנס עבור האוכלוסיה. כל עוד חמאס מחזיק בידיו את החטופים תוך רמיסת כל ערך הומניטארי, נכון לנקוט מדיניות נוקשה ולהתיר להכניס לעזה רק את מה שאנו מחוייבים להכניס , רק לדרום הרצועה ורק בפיקוח!

לשתק את האינטרנט בעזה

שיתוק האינטרנט והתקשורת בעזה חיוניים כדי לשבש את שליטת חמאס, למנוע תיאום יעיל בין מנגנוני השילטון שלה, להפריע לה במאמצי התעמולה, להגביר את הבלבול בשטח ולמנוע זרימת מידע שעלול להפריע לפעילות כוחותינו בשטח. גם אם יש בהפעלתו יתרונות, הם בטלים ביחס לחסרונות. ניתוק האינטרנט והתקשורת אכן יגביר את הכאוס ברצועה. הערפל ביחס למצב ברצועה יהיה סמיך יותר. לא צריך לחשוש מכך. הכאוס הוא כנראה שלב בלתי נמנע בדרך למציאות שבה חמאס איננו הגורם השולט בעזה.

העיסוק ב"יום שאחרי" מוקדם ומזיק

הדיון בשאלת היום שאחרי המלחמה בעזה מוקדם. קיומו עלול לשדר מסר מנוגד לקו הנכון שישראל אימצה בהגדרת מטרות המלחמה. יתרה מכך, ברור שהמציאות ביום שאחרי תושפע מגודל ההישג הצבאי של ישראל, מהדינאמיקה ומההזדמנויות שיווצרו בעקבות זאת. את אלה קשה לחזות כעת. בשלב הזה, מוצע להסתפק בהצגת מסגרת "היום שאחרי" בדרך השלילה. לא יהיו בעזה: שלטון חמאס, יכולות צבאיות שיאיימו על ישראל, תעשיית נשק,  מגבלות כלשהן על פעילותה של ישראל.

ישראל היא קו ההגנה האחרון מול האסלאם הקיצוני הברברי 

"אם המלחמה תסתיים ללא השמדת חמאס, זה יהיה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל ולעולם החופשי" –משפט קצר זה של  העיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז אל-ח'מיס  בראיון לרועי קייס מחדשות כאן, משקף את המחשבה העוברת בימים אלה בראשיהם של מנהיגים רבים, באזור ובעולם. לא תמיד ההצהרות והמעשים יעלו בקנה אחד  עם הרצון הפנימי הזה, אך יש בו כדי לבסס ההבנות שקטות באשר להתמודדות הנדרשת עם חמאס. בעזה אך לא רק בה. כך או אחרת, אחרי ה-7 באוקטובר העולם פתוח יותר להבין כי ישראל היא קו ההגנה מפני התפשטותו של האסלאם הקיצוני החמאסי-דאע"שי אליו. העולם יהיה פחות רע, כשישראל תנצח את חמאס.

פורסם ב-ישראל היום 03.11.2023

מאמר זה מפורסם במסגרת "במת אורח" של מכון משגב, ובשיתוף פעולה עם המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב.

 תקציר

• התגובה הישראלית החריפה להתקפה הרצחנית שביצע חמאס ביישובי עוטף עזה מעוררת חששות בצד הפלסטיני מפני נכבה מחודשת. זו למעשה מלחמה שהיא רחבה וחריפה יותר מכל העימותים שהיו בשנים האחרונות בין ישראל לחמאס ברצועת עזה.
• הודעות דובר צה"ל הקוראות לתושבי צפון הרצועה לפנות את בתיהם ולעבור דרומה לוואדי עזה בשל המבצע  נגד מעוזי חמאס מעוררות חשש מפני אובדן הבית, אי יכולת לחזור ומפני סבב נוסף של הגליה או פליטות. זוהי טראומה קשה שנחרתה בזיכרונו של כל פלסטיני ושבגינה שבו ונשבעו הפלסטינים זה לזה שלא יפנו יותר את בתיהם ולא ינטשו את אדמתם.
• הדבר מגביר גם את חרדותיהן של המדינות השכנות החוששות מפני זרם פליטים שיגיע לשטחן ומהפוטנציאל שיש לו לגיוס המונים ולהפעלת לחצים בינ"ל.
• על ישראל לחזור ולהבהיר שאין בכוונתה לכבוש מחדש את רצועת עזה, ושכל המפונים יוכלו לחזור לבתיהם בתום המלחמה.

 רקע

לכל עם זיכרונות עבר וטראומות המעצבות את זיכרונו ומהוות חלק מהנרטיב הלאומי העובר מדור לדור ומתגבש כלקח המעצב את תודעת הצעירים המצטרפים לשורות העם. אצל היהודים טראומת השואה, שקיבלה תזכורת כואבת אצל רבים לאחר ההתקפה הנפשעת של חמאס על תושבי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, היא אחד הלקחים המכוננים את חיינו כחברה וכעם שקם על רגליו ואמר לעולם לא עוד. היינו ולא נהיה עוד חלשים, ולא ניתן לאחרים להרוג בנו כפי שהרגו בנו הגרמנים הנאצים ועוזריהם במלחמה ששמה את היהודים כיעד והייתה חסרת תקדים באכזריותה ובזוועותיה.

לפלסטינים הנכבה, כפי שהם תופסים אותה, ממלאת תפקיד דומה בזיכרון הקולקטיבי כאחת הטראומות המעצבות את תודעתם כעם וכקבוצה הנאבקת על מקומה בתוך המרחב שבין הירדן לים, וכישות לאומית ערבית הנבדלת משאר העמים הערביים באזור. ברקע לכך היו שנים ארוכות של מערכת יחסים בלתי יציבה עם שלטונות המנדט הבריטי והצרפתי במזרח התיכון, שבעיני רבים מתושבי האזור נחשבו לכוחות זרים שבאו לנצל לטובתם את משאבי האזור והתעלמו מתושביו הילידים. הבריטים, בראייתם, העדיפו את העולים היהודים שהחלו להגיע לכאן שנים לא רבות טרם כבשה בריטניה את האזור ב-1917 והוחל המנדט הבריטי. המאבק שהתפתח בין היהודים לערבים/פלסטינים ילידי האזור הגיע לשיאו בשנת 1948 במהלך מלחמת השחרור, שבה הביסה ישראל את צבאות ערב ומאות אלפים פלסטינים עזבו, ברחו או גורשו מבתיהם והפכו לפליטים. זוהי תופעה שנחרתה בתודעת הפלסטינים כנכבה (אסון), שבעקבותיה נגזרו על רבים מהם חיים של חורבן, בדידות, תלישות, עוני והשפלה.

הזעם הפלסטיני שנלווה לזה גם כלפי מדינות ערב שקראו לעזוב את בתיהם וכפריהם בהבטחה חסרת בסיס שישובו אליהם מייד עם תום המלחמה, היה אחד הגורמים שעיצבו את הבידול בינם לבין אחיהם הערבים ויצר תודעה פלסטינית מחודדת יותר. בתום המלחמה נעלמה למעשה פלסטין מהמפה הפוליטית וכל ההליכים של עיצוב תנועה ותודעה לאומית הועתקו למחנות הפליטים במדינות הערביות שאליהן הגיעו. שם פעלו בחסות המדינות המארחות והיו תלויים ברצונן הטוב. הבעיה כידוע שבה ועולה ביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967.

טראומה זו הייתה גם מנת חלקן של המדינות הערביות עצמן שנאלצו להתמודד עם זרם הפליטים שהתיישב בשטחן. הן ראו בהם נטל, התנערו מאחריות לגורלם, לא העניקו להם אזרחות (להוציא ירדן), וככל שחלפו השנים הונצח מעמדם כתושבים מוחלשים, מה שהגביר את תחושת ההשפלה והנחיתות ואת שאיפת "השיבה".

בעיית הפליטות בעזה

 מלחמת "חרבות ברזל" שבה פתחה ישראל ברצועת עזה בעקבות הטבח שביצעו אנשי חמאס ב-7 באוקטובר בתושבי היישובים שבעוטף עזה מעלים את מפלס החרדה הפלסטיני מפני נכבה נוספת. דובריה הרשמיים של ישראל מבהירים הבהר היטב שמלחמה זו שונה מכל העימותים שהתחוללו עד כה בינה לבין חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. היא רחבה יותר בהיקפה, ומרחיקת לכת יותר במטרות שיש בכוונתה להשיג. הקריאה לתושבי צפון הרצועה לפנות את בתיהם כבר בראשית המלחמה לקראת המבצע הישראלי, כולל הפצצות מהאוויר על אזור זה, מגבירות מאוד את חששותיהם מפני גורל נוסף של הגליה או פליטות. הם אינם בטוחים כלל שהבית שהם נוטשים ימשיך לעמוד על מקומו, מה פרק הזמן שיידרש להם לשהות הרחק ממנו, ואינם מאמינים שיש בכוחם של ראשי חמאס, רש"פ או ארגונים בינ"ל ומדינות אחרים לדאוג למחסורם ולשקמם.

גם בשיח הציבורי בישראל, שיש לו ביטויים רבים בערוצי החדשות הישראליים המקיימים דיונים בלתי פוסקים באולפנים פתוחים בשאלת הפלסטינים והמלחמה, עולה מדי פעם האופציה "לסלק", "לגרש" או "להביא להגירה" של תושבים רבים ככל האפשר מרצועת עזה. אלו דברים הנשמעים היטב בצד הפלסטיני, שערוצי החדשות הישראליים נחשבים עדיין אצל רבים מהם אמינים יותר מאלה הפלסטינים. כאשר דברים אלה נשמעים בצמוד להודעת דובר צה"ל הם נתפסים כניסיון להדהד אותו ולהעניק לו נופך רחב יותר של עזיבה, הגירה, נטישה ואפילו גירוש.

רבים מהתושבים נענים לקריאות אלה ויורדים אומנם דרומה מהעיר עזה, אך מיעוט גדול ממשיך לשבת בביתו ומסרב או חושש להתפנות שמא לא יוכל לחזור. חמאס, השולט בשגרה באורח תקיף ברצועת עזה, נחלש כגורם שלטוני בשטח, אך ראשיו היושבים בקטר ובלבנון קוראים לתושבים שלא להיענות לקריאות צה"ל ולא לרדת דרומה. הם שבים ומזהירים מפני נכבה נוספת שישראל מנסה להביא על הפלסטינים, ומעודדים את הרחוב הערבי בכל מדינה לצאת ולהביע את הזדהותו עם תושבי הרצועה.

יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שאיבד הרבה מן הלגיטימיות שלו, ושיש לו אחריות פורמלית לתושבי הרצועה גם מתוקף מעמדו כיו"ר אש"ף, הזהיר מפני נכבה נוספת ו"טיהור אתני" שישראל מנסה לעשות ברצועה, קרא למועצת הביטחון לקבל החלטה המגנה את המהלך הישראלי וקבע כי "לא נאפשר נכבה חדשה במאה ה-21". נשיא מצרים, החושש מפני ניסיון ישראלי "לשפוך" אל השטח המצרי בסיני פלסטינים רבים, הודיע שלא יהיה מוכן לקבלם, הביע חשש שמא יחלו כפליטים להשתמש באדמת סיני כמוקד יציאה למלחמתם בישראל, והציע לישראל להעבירם לאזור הנגב עד אשר תסתיים המלחמה ולהחזירם לבתיהם. מלך ירדן הודיע שזהו קו אדום, וכי לא יהיו פליטים פלסטינים בירדן או במצרים. שניהם חוששים מפני כוונותיה של ישראל וחרדים שמא יהיו כתובת להמוני פלסטינים שיאבדו את ביתם ויחפשו מקום שבו יוכלו לשהות באורח בטוח יותר. החשש המצרי הוא מפני נהירתם אל תוך סיני, והחשש הירדני הוא מפני חידוש הרעיון שבו נהגו גורמים מסוימים בישראל לנופף בעבר של "האופציה הירדנית", היינו ניצול המלחמה ברצועה להעתקת המהלך גם לגדה המערבית, כשבמהלכו יפונו פלסטינים רבים או יגורשו לעבר גבולותיה, יתדפקו על שעריה ויהוו נטל נוסף על נטל הפליטים הרובץ עליה ממילא ממדינות נוספות. נוכחות פליטים פלסטינים בירדן לעומת הפליטים האחרים עלולה, כך חוששים בירדן, לסכן את יציבות המשטר, משום המספר הגדול של האזרחים הירדניים ממוצא פלסטיני.

לכן העיסוק הישראלי, במציאות כה רגישה של מלחמה, בכל סוגיה שיש בה ביטויים של פינוי, העברה, יציאה, עזיבה או נטישה מציף מחדש את חרדות הגירוש והנכבה ומעמיד את ההנהגות הפלסטיניות השונות ואת המדינות השכנות בעמדת מבוכה המאלצת אותם לנקוט עמדה ולהזעיק את הקהילה הבינ"ל כדי להוריד מסדר היום את החרדות הללו.

פתרונות והמלצות

 ישראלים רבים ניסו במהלך השנים למצוא פתרון לסוגיה זו בדרך של יישוב הפליטים מחדש במקומות אחרים מחוץ לשטחי האזור, או קליטה חלקית שלהם בתוך שטחי מדינת ישראל, אך לא זכו להיענות ולא לתהודה מספקת. דוגמאות טובות לכך הן תוכניתו של פרופ' אמריטוס גדעון ביגר, איש החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, שהציע להחזיר את כל מי שעזב או גורש אחרי ה-15 במאי 1948 ולא את אלה שנולדו לאחר מכן. הוא העריך את מספרם בכ-700 אלף, והניח שמספרם ירד מאז בשל תמותה טבעית. ראויה לציון גם תוכניתו של האלוף במילואים גיורא איילנד, שהציע באחת מהחלופות שהעלה לפתרון הסכסוך שמצרים תיתן שטח בסדר גודל של כ-720 קמ"ר, הגדול פי 3 משטחה של הרצועה, שבה תיפתר בעיית הצפיפות של הרצועה וממילא גם הקליטה של פליטים פלסטינים ואחרים שיבואו. בתמורה תמסור ישראל למצרים שטח בסדר גודל דומה בדרום מערב הנגב.

לצד רעיונות אלה עלו לאורך שנים רעיונות רבים שהתייחסו לפליטים כאל בעיה הומנית וניסו לפתור אותה באמצעות הזרמה של כספים למשפחות הפליטים עצמם, ולבנייה ושיקום של ערים ושכונות העשויים להכיל אותם ולשמש להם בית חלופי. רבים מאלה אף פרטו את העניין לסכומי כסף ועשו חישובים מתמטיים באשר לעלות השיקום האישי של כל פליט ומשפחתו. רובם ככולם לא הצליחו להבקיע את תשומת הלב המתבקשת בזירה הבינ"ל ובצד הפלסטיני.

ברקע לכך נעוצה העובדה שהפלסטינים דוחים לאורך שנים כל פתרון שאיננו מבוסס על הסדר מדיני שבו ההתייחסות לבעיית הפליטים היא כאל בעיה לאומית ולא הומנית, כחלק בלתי נפרד מהמשא ומתן. כל ניסיון לפתור אותה שלא במסגרת מדינית מחליש את התביעות הפלסטיניות ומעקר את הבעיה משורשיותה. זהו לקח שאימצו הפלסטינים מאז 1948. מרביתם ממשיכים לראות בזכות השיבה זכות מקודשת, וכולם נשבעו זה לזה שלא יתפנו או יגורשו או יפונו עוד מבתיהם כפי שעשו ב-48. התחייבות זו חיזקה בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית את ערך ה"צומוד", היינו העמידה האיתנה, ההיאחזות במקום באדמה שבה אתה נמצא, כשהמשך ההישרדות מבטיח גם את המשך הקיום.

לפיכך יש רגישות מיוחד בעיתות מלחמה לביטויים העלולים להתפרש כניסיון לחולל תנועה או הגירה של תושבים ממקום מגוריהם. אם ישראל איננה מעוניינת לעורר קולות ולחצים בזירה הבינ"ל שיתבעו ממנה להימנע מפינוי והעברת תושבים ממקום למקום ואולי אף יעצרו המשך הפעולה של צה"ל – עליה לשוב ולהבהיר שאין בכוונתה לכבוש מחדש את רצועת עזה, ושכל המפונים יורשו לחזור לבתיהם לאחר המלחמה וליהנות ממאמצי השיקום שיינקטו אז.

 יוחנן צורף הינו חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. הפרסום נכתב בשיתוף בין שני המכונים.

1. המערכה שלפנינו ארוכה. המחיר הנורא שישראל שילמה בכניסתה למלחמה מספק לה את הדבר העיקרי שהיא נזקקת לו כדי לשקם את ההרתעה שנפגעה ולחולל שינוי יסודי בעזה: לגיטימציה מבית ומחוץ לפעולה אגרסיבית וממושכת. צה"ל מבצע עד כה את תוכניותיו לאט ובטוח. זו הגישה הנכונה גם להמשך.
   
2. המטרות שהוגדרו למלחמה נכונות: השמדת יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס והשבת החטופים הישראלים. הזמן שחלף, המהלכים שכבר בוצעו והדיונים בפרטים הרבים הקשורים במלחמה, אינם צריכים להסיט אותנו מהן או לגרום לנו להסתפק בפחות מכך. השגת המטרות אפשרית, בסבלנות ובנחישות. בעולם ובאזור מסתכלים על ההתמודדות של ישראל עם אויביה במציאות שנוצרה. מעמדה של ישראל וההתייחסות אליה יושפעו מכך.
3. הפעולה הקרקעית והגברת הלחץ הצבאי על חמאס משרתות גם את המאמץ להשבת החטופים. החילוץ ההירואי של אורי מגידיש הוא זריקת עידוד לרוח הישראלית ולכוחות הביטחון. הוא גם ניצוץ של תקווה למשפחות המיוסרות, שמגיע בעיתוי מקביל למניפולציה של חמאס בסרטון החטופות.
4. נכון לשמר את העמימות ביחס לכוחותינו שברצועה: מיקומם, גודלם, הרכבם ומגמתם. ככל שערפל הקרב אצל האויב יהיה סמיך יותר, כן ייטב.
5. האויב ינסה להפתיע בחזית, בעורף ובמניפולציות רגשיות. המענה: דריכות, הגנה, תגובה סיכולית אפקטיבית, הגברת הלחץ ההתקפי על האויב ועמידה איתנה מול נכלוליותו.
6. מיטוט שלטון חמאס היא המטרה הפחות קשה להשגה מבין המטרות שנקבעו. כדי להשיגה, חיוני לנתק את האינטרנט והתקשורת, להחריב את תחנות המשטרה, את משרדי הממשל ולהדק את המצור. הכאוס שייווצר הוא תחנה חיונית בדרך לשינוי.
7. המצור הוא מרכיב חשוב במאמצי הלחימה. יש להגביל את הסיוע ההומניטרי למינימום ההכרחי ולנתבו לדרום הרצועה.
8. האינטרס העיקרי של קטאר הוא להציל את חמאס ולשדרג את מעמדה המדיני. מנהיגי ארגון הטרור האכזרי זוכים לכבוד מלכים בשטחה. צריך לזכור זאת גם כשנכפה עלינו להשתמש בשירותיה.
9. מה שחשוב ביחס ליום שאחרי הוא מה לא-יהיה: ממשל חמאס, יכולות צבאיות מאיימות, תלות הומניטרית בישראל. לשם יש לכוון את המאמצים.
10. החברה הישראלית בחזית ובעורף מתגלה במלוא תפארתה. סיפורי הגבורה, ההתנדבות וההתגייסות הנרחבת למאמץ הלאומי מעוררים השראה. חמאס וחיזבאללה ביקשו לנצל את המחלוקת ולהעמיק את הפירוד. התייצבות מלוכדת ונחושה מול הרוע היא התשובה הישראלית הניצחת לכך.

פורסם באתר N12 בתאריך 31.10.23.