עיקרי הדברים

• המלחמה ברצועת עזה הסתיימה ללא מימוש מלא של מטרות ישראל, ומציאות חדשה ושברירית מתהווה בעקבות תוכנית טראמפ.
• חמאס אמנם נפגע קשות, אך רחוק מתבוסה וממשיך לשמר כוח צבאי, שלטוני ותשתיות לחימה משמעותיות.
• תוכנית טראמפ מהווה בִנאום חסר תקדים של הסוגיה הפלסטינית – הישג מסוים לישראל, אך גם מגבלה על חופש הפעולה שלה.
• שלושת מצבי הסיום המרכזיים משקפים דרגות שונות של פירוז הרצועה, חידוש לחימה אפשרי ושליטה מעשית של ישראל או של מנגנון בינלאומי.
• כל תרחיש מציב מתחים בין כמה אינטרסים ישראליים חיוניים – פירוק חמאס, היחסים עם ארה"ב, הרתעה אזורית, יציבות במצרים וירדן ולגיטימציה בינלאומית.
• כל מתווה עתידי תלוי בשילוב בין חופש פעולה ישראלי, עמידות מול לחץ אמריקאי ובניית מנגנון ממשלי חלופי שימנע את חזרת חמאס לשלטון.

לקריאת המאמר במלואו

הפסקת האש שנכנסה לתוקף  על בסיס תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שהובילה לשחרור כל החטופים החיים ו-26 חטופים חללים מתוך 28, היא בחזקת הישג משמעותי עבור ישראל. תוכנית 20 הנקודות, שגובתה בהמשך בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון, מותירה 53% משטח הרצועה בשליטת צה״ל, מחייבת את פירוק חמאס מנשקו, את פירוז הרצועה, הקמת ממשלת טכנוקרטים בגיבוי כוח ייצוב בינלאומי ובהנחיית מועצת השלום ושלילת השתתפות חמאס בשלטון ובתהליך שיקום הרצועה.

על הנייר, מימוש התוכנית מוביל למימוש מטרות המלחמה כולן. אלא שהסיכוי למימוש התוכנית והחלטת מועצת הביטחון על בסיס שיתוף פעולה של חמאס ובאופן שלומי, כמעט ואינו קיים. המשמעות היא שישראל ניצבת בפני שלושה תרחישים אפשריים:

בתרחיש הראשון, תכנית טראמפ מיושמת רק לאחר חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס – בפועל הקפאה של שלב ב׳ בתכנית – כאשר צה״ל, בהעדר כל גורם אחר שיש לו את הרצון ואת היכולת, הופך לגורם הבלעדי האחראי לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה והכשרת התנאים למימוש התוכנית, תוך מימוש חופש פעולה ביטחוני מירבי.

בתרחיש השני, התכנית מיושמת בהדרגה על ידי התנעת תהליכי שיקום והקמת מנגנון הייצוב במזרח הרצועה, ובמקביל חידוש הלחימה של צה״ל נגד חמאס במערב הרצועה לצורך פירוקו ופירוז הרצועה, עד להכשרת התנאים להרחבת אחריות המנגנון על כל שטח הרצועה.

התרחיש השלישי הוא מימוש חלקי ולא מספק של התכנית כאשר על ישראל מוטלים ריסון ומגבלות בלחימה נגד חמאס, מה שיוביל לחלוקה בפועל בין מזרח הרצועה למערבה, להותרת חמאס בשלטון ממערב לקו הצהוב, תוך קיבוע הלכה למעשה של קו גבול חדש וללא התקדמות במימוש התוכנית.

כל התרחישים מייצרים אתגרים ומתחים למול אינטרסים חיוניים של ישראל. מאחר ויש במימוש תוכנית 20 הנקודות כדי להביא להשגת כל מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ממשלת ישראל, הרי שהתרחיש המועדף מבחינת ישראל הוא התרחיש השני –  כל עוד ניתן יהיה להגיע אליו בפרק זמן קצר ועל בסיס גיבוי אמריקאי לחידוש הלחימה.

אך במידה וארה״ב לא תמהר להגיע למסקנה שלא ניתן יהיה לפרק את חמאס מנשקו ולהביא לפירוז הרצועה בשיתוף פעולה איתו או באמצעות הפעלת לחץ טורקי וקטרי, אלא רק באמצעות חידוש הלחימה על ידי צה״ל, עדיף יהיה לישראל התרחיש הראשון. המשמעות במקרה זה היא חידוש לחימה עצימה נגד חמאס במטרה לפרקו מנשקו ולהביא לפירוז מלא של הרצועה תוך סיכון בהידרדרות למשבר עם וושיגנטון.

להערכתנו, התרחיש המתייחס לקיבוע מציאות של חלוקת הרצועה למזרח בשליטת צה״ל ולמערב בשליטת חמאס, הוא התרחיש הסביר ביותר והבעייתי ביותר, שכן הוא צפוי להוביל בוודאות לעימות נוסף, אליו יגיע חמאס מעמדה מחוזקת, לאחר שיצליח לשקם את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות בשטח שבשליטתו ולנגוס בחלק מההישגים שישראל צברה במהלך שנתיים של לחימה.

ולכן, בנקודת הזמן הזו וכדי להכשיר את התנאים לסבירות גבוהה יותר של התרחיש השני, המועדף, נכון יהיה מבחינת ישראל לאפשר לארה״ב את מרחב הפעולה והזמן לפעול בדרכה עד להתפכחותה בנוגע לחמאס והגעתה למסקנה שלא ניתן יהיה להוביל לפירוקו מנשקו ולפירוז הרצועה במאמצי שכנוע. עד אז, צריכה ישראל שלא להיות למכשול, אלא להדק ולהעמיק את שיתוף הפעולה וההבנות עם האמריקאים ובכללן צמצום תפקידן והשפעתן של טורקיה וקטר ומניעת נוכחות טורקית צבאית בשטח הרצועה, לשמר את הגיבוי לתגובות בלתי פרופורציונליות להפרות של חמאס את ההסכם ולבנות את הלגיטימציה לחידוש הלחימה נגד חמאס לצורך השלמת המשימה ומימוש מטרות המלחמה והכשרת התנאים למימוש מלא יותר של תוכנית טראמפ.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 01 לדצמבר 2025.

סמיכות הזמנים בין התייחסותו הפומבית והמסויגת של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן לנורמליזציה עם ישראל, ובין העצמת התקיפות הישראליות בעזה ובלבנון וביקורו המתוקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו באזור החיץ בסוריה, יצרה את הרושם כי ישראל מבקשת לאותת שהיא אינה שחקן סביל במגרש המשחקים בוושינגטון.
לא ברור אם אומנם יש קשר בין ההתרחשויות, אך גם אם לא – כדאי שבריאד ובמערכת המדינית יניחו שנכונותה של ישראל למתן את פעילותה הצבאית הייתה מוגבלת בזמן, וכי היא נועדה לאפשר התקדמות במסלול הנורמליזציה האזורית. עתה, משלא נרשמה התקדמות כזו, ירד עניין זה מרשימת השיקולים שהובילו לריסון פעילות צה"ל, בייחוד לנוכח התגברות מאמצי השיקום וההתחמשות של אויבינו.
גם אם לא כל תאוותו בידו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יכול לסכם בסיפוק את ביקורו של מוחמד בן סלמאן בבית הלבן. שתיים משלוש מטרותיו העיקריות של הנשיא האמריקני הושגו במלואן. הראשונה היא כלכלית: התחייבות בית המלוכה הסעודי להשקעות עתק בארה"ב בהיקף של טריליון דולר בשנים הקרובות. המטרה השנייה היא חיזוק הדומיננטיות האמריקנית במזרח התיכון, תוך דחיקתה של סין משם, אחרי שבעשור האחרון ניצלה בייג'ינג את הריק המדיני־אסטרטגי והרחיבה את השפעתה בעיצוב עתיד המפרץ.
אפשר לראות במאמצים שהנשיא טראמפ משקיע בסעודיה ובמזרח התיכון עדות למקומה של הכלכלה בסדר העדיפות שלו, אבל גם ליותר מכך: הבנתו העמוקה כי המזרח התיכון איננו רק מוקד חיכוך בעייתי שזקוק להרגעה, אלא גם זירה אסטרטגית חיונית לארה"ב בתחרות עם סין על הסדר העולמי החדש.
הנדיבות שהפגין יורש העצר הסעודי כלפי מארחו נענתה באדיבות מוחצנת של הנשיא טראמפ, שנתן לבן סלמאן את מלוא הקרדיט על שינוי המדיניות האמריקנית כלפי סוריה. הוא גם נענה לבקשתו להתערב במצב בסודאן – אותה מדינה שכבר עשתה כמעט את כל הדרך ל"הסכמי אברהם", אך בגלל הסכסוך הפנימי ואי עמידתה באמות המידה של ממשל ביידן לדמוקרטיזציה ולזכויות אדם מצאה את עצמה מתבוססת במרחץ דמים ומחזרת אחר סיוע איראני, טורקי, אמירתי ומכל הבא ליד. המעורבות בזירה זו, למרות ריחוקה, היא גם אינטרס של ישראל.

ישראל נפטרה מהריסונים

האם טראמפ דחק את ישראל לשוליים? הוא עצמו אינו סבור כך. מבחינתו של הנשיא האמריקני, כל חיזוק במעמדה של ארה"ב ובהשפעתה במזרח התיכון מקרין לחיוב גם על ישראל, ולכן אין סיבה לדאגות בירושלים. כפי שטראמפ אמר בביקור שערך בריאד בתחילת כהונתו: "יש לי מערכת יחסים טובה עם מדינות המזרח התיכון, ואני חושב שזה טוב לישראל".
אין בכך כדי להרגיע את חששותיה של ישראל, במיוחד לאור התייחסותו של בן סלמאן לעניין הנורמליזציה לאחר התשלום שישראל הייתה נכונה או שנאלצה לשלם בנוסח החלטת מועצת הביטחון.
יממה לפני ביקורו של נסיך הכתר בוושינגטון קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 2803, המאשרת את הצעת ארה"ב לאימוץ תוכנית הנשיא טראמפ לסיום המלחמה בעזה, וגם מבטיחה "נתיב למדינה פלסטינית". למרות זאת, בביקורו בבית הלבן בן סלמאן שב ודיבר על הצורך "להבטיח נתיב למדינה פלסטינית". בכך הבהיר כי הוא אינו מסתפק בהחלטת מועצת הביטחון, שמבחינתה של ישראל יתרונה היה בעמימותה.
האם האמריקנים הופתעו מעמדת בן סלמאן? אם התשובה לכך חיובית, הרי שמשהו בתיאום המוקדם של הביקור לא עבד. אלה מסוג הדברים שלגביהם אין שום מקום לספונטניות או לאלתור. אפשרות אחרת היא שהדיפלומטים הסעודים נתנו לאמריקנים להבין שזו תהיה תשובתו של יורש העצר, אך השאירו פתח אפשרי לשינוי אם הנשיא טראמפ יצליח להפעיל את השפעתו הישירה. למגינת לבם של האמריקנים, לפחות עד לעת כתיבת שורות אלה דבר כזה לא קרה.
ההתייחסות הרשמית של ישראל, המשאירה את האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה פתוחה ורצויה, נכונה. יחד עם זאת, איננו צריכים לרקוד לצלילי החליל הסעודי או להוסיף מוהר וגם ויתורים כדי לזכות בחסדי ריאד.
המאמצים להבטחת עליונותנו הביטחונית באזור חייבים להימשך. גם מי שסבור שישראל יכולה להתגמש בעמדתה העקרונית בנושא זה יסכים שלא הרי חימושה של סעודיה כשותפה מדינית של ישראל כהרי חימושה כשהיא אינה מקיימת יחסים עימה.
את ביקורו של ראש הממשלה נתניהו באזור החיץ עם סוריה, יממה לאחר שהנשיא טראמפ דיבר עם בן סלמאן לעיני התקשורת על הצורך לאפשר את בנייתה, אין לראות כהתרסה. ההפך הוא הנכון: סביר יותר לראותו כסימן לתיאום שקיים בין ירושלים לוושינגטון על תפקידה של ישראל בזירה הזו. הגינוי על כך מצד קטאר כוון בעיקר לאוזניים האמריקניות.
עמדתו של בן סלמאן בנושא הנורמליזציה פוטרת את ישראל גם מהריסונים שנטלה על עצמה בפעילותה הצבאית בזירות האזור, שנועדו לאפשר את היציבות והשקט שנדרשו לצורך קידום מהלכים אלה. העצמת התקיפות בלבנון ובעזה, בהתאם להתגברות מאמצי האויבים בזירות הללו ולדבקותם בהתנגדות לפירוז, היא מדיניות מתבקשת. ייתכן שלא יהיה די בכך, וגם לתרחיש כזה עלינו להיות מוכנים.
כך או אחרת, כדאי להכיר בכך שישראל היא הגורם היחיד שיוכל לפרק את חמאס וחיזבאללה מנשקם. כל פתרון אחר יהיה למראית עין בלבד.
בעזה אין לישראל שום אינטרס לממש את השלב הבא, שכופה עליה נסיגה משמעותית מרוב השטח שנתון כיום לשליטתה. לישראל עדיף להשאיר את המצב ברצועה כפי שהוא על פני "התקדמות" במתווה עתיר מנגנונים, תהליכים ופרשנויות – שלא רק שלא יקדם את מטרותיה לפירוז ופירוק מנשק, אלא אף יגביר את הלחצים עליה ויכביד על התנהלותה. רצועת עזה, שמחציתה נתונה לשליטה ישראלית ומחציתה האחרת שקועה בהרס ובחורבן ללא שיקום, עדיפה על פני עזה עם הסכם ושיקום אך ללא פירוז.

מנגנונים למסמוס ההצהרות

בעניין ההסכמה לנתיב מדיני המוביל למדינה פלסטינית, בישראל נוטים להתייחס להצהרות על כך כמס שפתיים. דברים דומים לאלה כבר הופיעו ב"תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ בשנת 2020. בכל מקרה יש בהצעה מנגנונים שמאפשרים לא לממש בפועל את רעיון המדינה, כמו הדרישה לכינון רפורמות מהותיות כתנאי לשינוי היחס כלפי הרשות הפלסטינית. אין בהצהרה קביעה מי מגדיר מהן הרפורמות הדרושות, מי קובע אם הרשות עומדת בהן, ועל פי אילו אמות מידה היא תיבחן. יתרה מכך, אפילו על תכולתו של המונח "מדינה" אפשר להתווכח. כל אלה פותחים לישראל פתח למסמוס ולהתחמקות.
אולם ישראל אינה יכולה לתלות את תקוותה בסעיפים הללו. עליה להניח שהשיפוט במגרש המדיני־הבינלאומי יעדיף את פרשנותם של הפלסטינים ותומכיהם על פני זו של ישראל. הצהרות מסוג זו שבהחלטה 2803 יוכלו לשמש בעתיד גורמים שירצו לקדם את הרעיון. הן משאירות את הסכסוך פתוח, ומקבעות את פתרון שתי המדינות כפרדיגמה היחידה לסיומו.
לאחר אסון שבעה באוקטובר העמדה הישראלית צריכה להיות חדה ונחרצת: לא תהיה מדינה פלסטינית. בלי סייגים, בלי הבהרות, בלי פרשנויות ובלי לוליינות מילולית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 21 לנובמבר 2025. 

יומיים לפני שמועצת הביטחון של האו"ם אישרה את תוכניתו של הנשיא דונלד טראמפ להצבת כוח רב-לאומי ברצועת עזה, ידיעה בשולי התקשורת הערבית חלפה מבלי שקיבלה תשומת לב יתרה. אולם על רקע אירועי השעה וגיבוש החזון לעתיד הרצועה, חובה להדגיש באותיות קידוש לבנה את חשיבותה: בכרוז רשמי שפרסם ארגון הטרור חמאס בשם "הפלגים הפלסטיניים" הוא הודיע כי התוכנית האמריקנית שמוגשת למועצת הביטחון "מסוכנת", ודחה את עיקרי סעיפיה. בהודעה שהוציא לתקשורת מיד אחרי אישור התוכנית באו"ם הוא חזר על דבריו, ולראשונה יצא בגלוי נגד הצעדים העיקריים שמהווים את ליבת תוכנית 20 הנקודות השל טראמפ.

עיקר החידוש כאן הוא בעצם הפומביות והרשמיות שבקריאתו של ארגון הטרור. אם עד כה נשמעו אמירות מפי גורמים שונים בארגון, בכירים יותר ופחות, שדחו את רעיון הפירוק מנשק – הרי שעתה מדובר במסר שמוטמע היטב בכרוז שהופץ בגלוי מפי התנועה, באתר האינטרנט הרשמי שלה, ולאחר מכן בהודעה לתקשורת, גם אם בחתימת "הכוחות והפלגים הפלסטיניים".

בניגוד להכרזת ישראל כי היא מאמצת את התוכנית שאושרה באו"ם, הצהיר חמאס, שחור על גבי לבן, כי אין כל כוונה להתפרק מנשק בשל "זכות ההגנה העצמית" של העם הפלסטיני, והוסיף כי כל דיון על עתיד הנשק ייעשה רק במסגרת פנים-פלסטינית. יתרה מכך, הארגונים הבהירו כי הצבת כוחות זרים בעזה או העברת הניהול של ענייני היומיום והשיקום שלה לידי גורמים שונים מהעולם הן הפרת הריבונות הפלסטינית. לבסוף, בתגובה להחלטת מועצת הביטחון הודגש כי "הצבת כוח רב-לאומי בעל יעדים ומשימות ברצועה, כולל פירוק 'ההתנגדות' מנשק, תסיר ממנו את הנייטרליות שלו ותהפוך אותו לצד בסכסוך שתומך ב'כיבוש'" – במה שמהווה יותר מרמז כי בכך כוחות אלה עלולים להפוך את עצמם ליעד לפגיעה.

מבחינתה של ישראל, ההצהרה נותנת תוקף לחששותיה בעניין היכולת להוביל בדרך מדינית לפירוק חמאס מנשקו או לפירוז הרצועה. מנקודת מבט ישראלית, הפסקת האש איננה המטרה. פירוק יכולות האויב ופירוז השטח מנשק הם עדיין היעדים העיקריים ביחס לזירה זו, ושניהם טרם הושגו.

יתרה מכך, בהיעדר הגדרות ברורות ומחייבות, המונח "פירוז" מתחיל לקבל פרשנויות יצירתיות שמעקרות אותו מכל מהותו, כמו הרעיון לשלב את הגורמים החמושים של ארגוני הטרור בתוך הכוחות הפלסטיניים שיוכשרו לקבל לידיהם את השליטה – ובכך לפתור את הבעיה, אך למראית עין בלבד.

כאשר אלה הם פני הדברים, אין לישראל שום אינטרס לממש את השלב הבא שמחייב אותה לנסיגה משמעותית מרוב השטח שנתון כיום לשליטתה ברצועה. יותר מכך, לישראל עדיף להשאיר את המצב ברצועה כפי שהוא על פני "התקדמות" במתווה שלא יקדם את מטרותיה, יגביר את הלחצים עליה, ורק יכביד על התנהלותה. רצועת עזה, שמחציתה נתונה לשליטה ישראלית ומחציתה האחרת שקועה בהרס ובחורבן ללא שיקום – עדיפה על פני מתווה שעלול לאפשר שיקום בלי פירוז.

משמעות נוספת היא שאין שום היגיון בהמשך הכנסת הסיוע לחלקים של עזה הנשלטים בידי חמאס, שרק יזינו את ארגון הטרור, יאפשרו לו להתעצם ולחזק את שלטונו. בתיאום עם האמריקנים, ניתן להחיות את תוכנית נקודות חלוקת האוכל לאזרחים בשטחים שבהם קיימות המיליציות המתנגדות לחמאס, כגון אבו-שבאב ברפיח, ולחזק את החלופה השלטונית שהן מהוות לארגון הטרור, לתת מענה למצוקה הומניטרית אמיתית של האוכלוסייה בעזה – אך לבודד את חמאס מאמצעי השליטה שלו בתושבים.

ישראל לא צריכה בשום אופן לאפשר הכנסת אמצעים לשיקום של הרצועה, כולל כלים כבדים לבינוי ופינוי הריסות, שכן אלה רק ישמשו את חמאס לבנייה של מנהרות ולשיקום תשתיות הייצור והאחסון שלו. כמו כן, לאחר שחמאס הצהיר פומבית שאינו מקבל את התוכנית, ישראל נדרשת לרענן את התוכניות המבצעיות שלה ולהבהיר – בהתאם להבטחות של טראמפ, ובגיבוי אמריקני – כי תפעל לפרק בכוח את חמאס מנשק, בפעולה צבאית ישירה ומהירה.

אסור להחביא או להקטין את החשיבות של הכרוז והתגובה של חמאס והפלגים הפלסטינים. להפך, ישראל צריכה לנופף בהם כהוכחה לכך שאין לארגון הטרור עניין להתפרק מנשקו. יהיה בכך צידוק מהותי לעמדתה  של ישראל ולפתיחת הדיון החשוב ביותר בעניין עזה שטרם נערך: בניית תוכנית ישימה ומחייבת לפירוז השטח מיכולות צבאיות באשר הן.

עכשיו, כאשר כל החטופים החיים ומרבית החטופים החללים כבר בידינו, אין שום סיבה להיחפז. הלחץ עובר לצד של חמאס במגרש העזתי, וישראל צריכה לשמר זאת גם להמשך.

פורסם ב-N12, בתאריך 19 בנובמבר, 2025.

האם המעבר ליישום השלב השני של תכנית טראמפ בעזה הוא אינטרס ישראלי?

על פי המתווה שסוכם ביחס לרצועת עזה, השלב השני אמור לספק לפלסטינים את אחד ההישגים החשובים מבחינתם, לאחר עצירת המלחמה: נסיגה ישראלית משמעותית משטחי עזה, כולל האזורים הדרומיים, הצפוניים והמזרחיים שנמצאים כיום בשליטת צה"ל, למעט רצועה ביטחונית צרה לאורך מרחב-הגבול (הפרימטר הביטחוני). שלב זה אמור לסלול את הדרך לנסיגה המוחלטת בשלב השלישי.

שליטת צה"ל באזורים אלה כיום לא רק משפרת את ההיערכות הביטחונית מול התרחישים השונים, אלא שהיא משאירה בידיה של ישראל מנוף לחץ משמעותי על חמאס ועל המדינות המתווכות, כדי למלא את דרישותיה. אפשר להעריך שהמאמץ מצד חמאס לאיתור ולהשבת גופות חללינו החטופים, נובע גם מכך.

עתה, לאחר שהושבו כל החטופים החיים ומרבית החטופים החללים, הנסיגה מהאזורים הללו היא מחיר שישראל נתבעת לשלם, אינטרס של הפלסטינים ושל העֲרֵבִים להסכם, לא של ישראל.

בנקודת הזמן הנוכחית, מה שמעניין את הממשל האמריקני יותר מכל, הוא ייצובה של הפסקת האש. בראייתו, זהו יעד הביניים שבשבילו צריך לעבור לשלב השני וליצור מומנטום של יישום התכנית. כך תתקבע בשטח מציאות של אי-לוחמה שתאפשר לנשיא ארה"ב לממש את תכניותיו המדיניות הגדולות ובראשן הנורמליזציה עם סעודיה.  כפי שטראמפ עצמו אמר: "בזמן המלחמה הם לא יכלו להצטרף ועכשיו זה אחרת".

ואולם, מנקודת מבטה של ישראל, הפסקת-האש איננה המטרה. פירוק יכולות האויב ופירוז השטח מנשק– הן עדיין המטרות העיקריות ביחס לזירה זו ושתיהן טרם הושגו.

יתרה מכך, חוץ מהצהרות על המחויבות להשיג מטרות אלה, לא הוצגה שום תכנית באשר לכך.

בהיעדר הגדרות ברורות ומחייבות, המונח "פירוז" מתחיל לקבל פרשנויות יצירתיות. דוברים מצריים התבטאו כי אפשר לקיימו באמצעות הסכמה על נצירת האש ולאו דווקא על מסירת הנשק (מעין "הודנא"), גורמים אחרים ערכו הבחנה בין נשק התקפי לנשק הגנתי או בין נשק-כבד לנשק קל ויש שהרחיקו לכת והציעו לשלב את הגורמים החמושים של אירגוני הטרור בתוך הכוחות הפלסטיניים שיוכשרו לקבל לידיהם את השליטה ובכך לפתור את הבעיה.

מלבד היצירתיות השופעת, המכנה המשותף לכל הרעיונות הללו הוא הניסיון למצוא פתרון שיאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי, המאמץ לרצות את ישראל מבלי להתעמת  עם חמאס, מתוך הנחה היא שארגון הטרור לא יסכים לוותר על נשקו.

ואמנם, לא רק שבאופן פומבי מיהרו דוברי חמאס והג'יהאד האסלאמי לדחות על הסף את דרישת הפירוז ופירוק הנשק, אלא שמיד לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקף, זוהו סימנים ראשונים של שיקום היכולות הצבאיות. חמאס פתח בימים האחרונים בקמפיין ללחוץ על ישראל לאשר הכנסתם של חומרים ואמצעי דו-שימושיים, בטענה כי אלה נחוצים לצרכים הומניטאריים דחופים, בשעה שברור כי לפחות חלק מהם ישמש לשיקום יכולות היצור העצמי של אמצעי הלחימה בתוך הרצועה.

הסעודים והאמירותיים זיהו את המגמה הזו. לא בכדי הן משכו לאחור וצמצמו את מעורבותן בתהליכים הקשורים לרצועת-עזה. גם אם לא אמרו זאת במפורש, לא קשה היה לזהות את ספקנותם ביחס להשגת יעד הפירוז במתווה שסוכם בתכנית טראמפ.

גם ישראל לא יכולה להסתפק בפתרונות למראית עין. גישתה ביחס לסוגיית הפירוז בעזה, תשפיע גם לא רק בזירה זו, אלא גם על מאמציה להביא לפירוק חיזבאללה .הזמן המתאים לסיכום סוגיה זו הוא עכשיו, כאשר חמאס וחיזבאללה בעמדת חולשה יחסית וכשישראל עדיין מחזיקה במנופי לחץ משמעותיים כדוגמת השליטה הנרחבת בשטחי רצועת-עזה.

לפי ההסכם, נסיגה הישראלית במסגרת שלב ב' מותנית בפריסת כוח הייצוב בינלאומי בתוך הרצועה.

המחלוקות על הרכב הכוח, בעקבות ההתנגדות הישראלית המוצדקת להשתתפות כוחות טורקיים, מעכבת את השלמתו של התנאי הזה.

לצד המשך ההתנגדות הזו, ישראל צריכה להציג דרישה לתכנית מפורטת ליישום הפירוז ולפני הכל להצהיר איזה מרכיבים מבחינתה כלולים בפירוז. עליה לשלול מכל וכל את כל הנוסחאות "היצירתיות" ולהבהיר: רצועת עזה צריכה להישאר נקייה מכל יכולת צבאית: נשק קל או כבד, תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר ומודיעין וכד'. בשפה פשוטה, בהירה וחדה שתובן היטב לא רק בעזה ובבירות, אלא גם באנקרה, בדוחא ובקהיר.

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 17 לנובמבר 2025.

עיקרי הדברים

• חמאס אינו עומד בהסכם הפסקת האש: הארגון עדיין לא שיחרר את כל החטופים שבידיו ומדי יום מתבצעות חדירות אל עבר הקו הצהוב נגד כוחות צה"ל.
• הכנסת האספקה לרצועה מתקיימת בקצב גבוה אך בשליטת חמאס: 600-800 משאיות ביום; רוב האספקה נשלטת או נבזזת על ידי חמאס; חשש נרחב להברחות ולבדיקה לא הרמטית.
• טיוטת החלטה אמריקאית במועצת הביטחון מבקשת להקים כוח ייצוב בינלאומי (ISF) ומנגנון שלטוני זמני (BoP), עם דגש מתגבר על מסלול למדינה פלסטינית.
• חמאס דוחה לחלוטין כל רעיון של פירוז או פירוק מנשק, ומצהיר פומבית שהנשק "קדוש" ו"חיוני להגנה עצמית". במקביל, הארגון כבר פועל לאיסוף אמצעי לחימה לצורך שיקום הכוח.
• הנוכחות הטורקית בשטח מתרחבת, במיוחד בתחום ההנדסי, עם הפעלה נרחבת של כלים כבדים הנושאים דגלי טורקיה – גורם המקשה על יצירת מרחב ללא השפעת חמאס.
• קטאר שואפת למלא תפקיד מרכזי בשיקום, שולחת ציוד הומניטארי ומנהלת לוגיסטיקה, אך אינה צפויה לפעול לפירוק חמאס מנשק בשל קשריה העמוקים עם הנהגת הארגון.
• מצרים מחזיקה בעמדה רשמית התואמת חלק מהדרישות הישראליות (פירוק חמאס מנשק), וייתכן שתמלא תפקיד מרכזי בכוח הייצוב, אך היא אינה נוטה להיכנס לעימות ישיר עם חמאס.
• סעודיה ואיחוד האמירויות תומכות במתווה האמריקאי אך מקפידות להימנע מהשתלבות בכוח הייצוב העלול להיתפס כמתייצב מול חמאס.
• ארה"ב מתחילה לגבש תפיסה של חלוקה דה-פקטו בעזה: מזרח הרצועה (תחת שליטת צה"ל) לעומת מערבה (תחת חמאס).
• כל שלבי התוכנית תלויים בפירוז ולכן קיים קיפאון: ללא כוח בינלאומי אפקטיבי ולנוכח סירוב חמאס להתפרק מנשק, שלב השיקום ומנגנון השלטון הזמני צפויים להתעכב לזמן בלתי מוגבל.

לקריאת המאמר במלואו

עם שחרורם של כמעט כל החטופים שהוחזקו בידי חמאס בעזה, ולפני שחמאס ישוב ויחטוף ישראלים נוספים, על ישראל לשוב ולבחון ביסודיות את מדיניותה בנושא שחרור מחבלים ולנקוט צעדים נחרצים שיבטיחו את סגירת החשבון.

ראשית, צריך לומר את האמת: הדיון הציבורי השפוי בסוגיה זו הושתק כמעט לחלוטין על ידי הקמפיין האגרסיבי של פורום משפחות החטופים, שדחף בעוצמה לשחרור המוני של מחבלים פלסטינים בתמורה לחטופים – "בכל מחיר". כל סטייה מן הקו התקין-פוליטית של "בכל מחיר", כפי שנקבע על ידי עינב צנגאוקר וחבריה, נענתה בהשתקה, בביוש פומבי ולעיתים אף באלימות. השיח הציבורי עוות ונחנק על ידי הרמקולים עתירי התקציב שברחוב קפלן.

כפי שהוכח בכל עסקה קודמת, כולנו יודעים שמחבלים פלסטינים ששוחררו כמעט תמיד שבו לטרור, וגרמו לקורבנות ישראלים נוספים שאת מספרם רק האל יודע. שחרורם של יותר מ־2,000 מחבלים, מהם רבים רוצחים קשוחים ובעלי ניסיון, רק יתמרץ חטיפות נוספות, ישפוך דלק על מדורת הטרור ביהודה ושומרון וידחוף את חמאס צעד נוסף לעבר השתלטות על האזור.

לכן, אף שעסקאות השחרור שבוצעו בשנתיים האחרונות אולי נחשבות כבלתי נמנעות, הן גם עלולות להתברר כהרסניות ביותר בתולדות המדינה. המחיר ייגבה לאורך זמן והוא יהיה כבד מאוד.

עד לאחרונה, עסקת שליט נחשבה לנוראה מכולן: יותר מ־1,000 מחבלים, ובהם יחיא סינוואר עצמו, שוחררו תמורת חייל אחד. בפועל, כמעט כל הדרג הבכיר של חמאס שתכנן וביצע את מתקפת שמחת תורה (7 באוקטובר 2023), שבה נרצחו למעלה מ־1,200 ישראלים ביום אחד, הורכב ממחבלים ששוחררו באותה עסקה. לדוגמה, מחמוד קוואסמה, ששוחרר בעסקת שליט, היה אחראי לחטיפה ולרצח שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל־עד שער בגוש עציון ב־2014. הוא נעצר שוב השנה כשנמצא מסתתר עם מחבלים נוספים בבית החולים שיפא שבעזה ושוחרר שוב בחודש שעבר במסגרת העסקה בתיווך אמריקני.

על פי תוכנית שחרור החטופים והפסקת האש בת 21 הנקודות של ממשל טראמפ, ישראל שחררה יותר מ־1,950 מחבלים פלסטינים, מתוכם 250 שנשאו מאסרי עולם על מעשי רצח, ועוד כ־1,700 פלסטינים שנעצרו מאז 7 באוקטובר. זאת בנוסף לכ־2,000 מחבלים ששוחררו בפברואר במסגרת עסקה קודמת.

ושוב, בדיוק כמו בכל פעם, "מערכת הביטחון" מבטיחה לדרג המדיני ולציבור כי "תדע לנהל את הסיכון", כלומר לעקוב אחר המחבלים ולסכל את חזרתם לפעילות. אך הבטחות אלה מעולם לא עמדו במבחן המציאות. כל עסקה שכללה שחרור מחבלים הסתיימה בשפיכות דמים, שיזמו בדיוק אותם משוחררים. עד כדי כך, שכבר לפני שני עשורים הבינו מנהיגי ישראל שחייבים לשים סוף למצב המעוות הזה. ביולי 2008 מונתה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, שנועדה לגבש עקרונות למדיניות ממשלתית בנושא משא ומתן על שחרור חטופים ושבויים.

מסקנות הוועדה שהיו כנראה מחמירות מאוד, עד כדי שלילת האפשרות לשחרור המוני של מחבלים בעתיד, הוסתרו עד לאחר עסקת שליט ב־2012, סווגו כ"סודיות ביותר" ומעולם לא אומצו רשמית. מאז הוצעו כמה הצעות חוק על בסיס עקרונות שמגר וכולן כשלו. כך, למשל, יאיר לפיד הציע ב־2015 חוק שיגביל שחרור ליחס של מחבל אחד לכל חטוף – אך גם הצעה זו לא עברה.

ובינתיים, חמאס ושותפיו הג’יהאדיסטים למדו היטב: חטיפת ישראלים משתלמת. כך הפכה השיטה לשגרתית, כמעט בלתי נמנעת. הם יעשו זאת שוב – אלא אם ישראל תשנה את מדיניותה מן היסוד ותעמוד איתן מול הקמפיינים רוויי הפאתוס שמעוותים את שיקול הדעת הלאומי.

עשיית צדק עם הנוח'בה

למדיניות החדשה הנדרשת יש היבט ישיר נוסף: הדין והעונש לרוצחי הנוח'בה. אותם ברברים שפשטו על יישובי עוטף עזה ב־7 באוקטובר, אנסו, עינו, טבחו ותיעדו בגאווה את פשעיהם. כ־250 מחבלים כאלה יושבים עד היום בבתי כלא ישראליים ללא כתב אישום, משום שבירושלים חששו שהעמדתם לדין תסכל את שחרור החטופים שלנו. הנוח'בה יושבים בשלווה, ממתינים לעסקת שחרור נוספת. כעת הזמן להפעיל עליהם את מלוא עוצמתו של הדין הישראלי.

לדעתי, יש להקים בית משפט מיוחד לפשעי מלחמה ולרצח עם, ולהחיל עונש מוות במקרים מסוימים, ומאסרי עולם ללא חנינה לכל היתר. הפשע שביצעו איננו "עוד מעשה טרור" של יחידים, אלא חלק ממאמץ מאורגן להשמיד את מדינת ישראל. הם פעלו כנאצים אסלאמיסטים מתוך אידאולוגיה מוצהרת לחסל את העם היהודי ולהשמיד את מדינת היהודים. יש להעמידם לדין כפי שהועמדו הנאצים בנירנברג, לא רק כדי להענישם אלא כדי לחשוף ולהנציח את פשעי השנאה, את האידאולוגיה, ואת הרוח שהניעה אותם.

כך גם על חמאס: יש לחשוף את תוכניתו להשמדה, להוקיע את מכחישיה, ולרסק את רוחו.

משפט המלחמה של הנוח'בה יעניק במה לעדותם של ניצולי היישובים בדרום ושל ניצולי פסטיבל נובה – בעודם זוכרים כל פרט, לפני שתשתרש הכחשה פלסטינית ובינלאומית. משפטים אלה גם יחשפו את התמיכה שקיבל חמאס מהרשות הפלסטינית, מטורקיה ומקטאר, מארגונים אסלאמיים רדיקליים (המוסווים כארגוני "צדקה" במערב) ומעמיתיהם ברחבי העולם. כמובן, אפשר כבר לשמוע קולות ”פרגמטיים” ו”הומניסטיים” צועקים שמשפטי ראווה רק ייצרו "שהידים" חדשים, ושעונשי מוות אינם עולים בקנה אחד עם "ערכים יהודיים".

אבל אלה טענות סרק. משפט ראווה עם עונשים חמורים איננו אכזריות, אלא מוסר במובנו הטהור ביותר. הוא יבהיר שישראל נחושה לנצח במלחמותיה, וזה יחזק את מעמדה המוסרי של מדינת ישראל כמובילת העולם במאבק ברשע אמיתי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 16 לנובמבר 2025.

הדיון בגורלם של מחבלי חמאס הנצורים ברשת המנהרות באזור שבשליטת צה"ל בגזרת רפיח, נראה כאירוע זניח בתוך שטף האירועים הפוקדים אותנו, אך לתוצאותיו עשויה להיות השפעה מכרעת באשר לאופן שבו אוייבינו, וכן מדינות-האזור ושאר הגורמים במערכת-המדינית, יעריכו את רצינות כוונותיה של ישראל, למוטט את יכולות הטרור ולפרז את האזור מנשק.

הזרוע הצבאית של חמאס הבהירה בראשית השבוע כי כניעת לוחמיה או ויתור על נשקם אינם אופציה. מוחמד נזאל, מבכירי הארגון בחו"ל, שלל גם את האפשרות להגליית המחבלים אל מחוץ לרצועת עזה וקרא למתווכים לפעול.

תורכיה לא נזקקה לקריאה זו כדי לזהות את האירוע כהזדמנות לעשיית רווח פוליטי  נוסף ובשם גורם מטעמה נמסר כי היא "פועלת להבטיח את מעברם הבטוח של כ־200 'אזרחים עזתים' שנתקעו במנהרות ברפיח", ככה סתם – 200 אזרחים שנתקעו במנהרות…

ההסלמה ביחסים בין אנקרה לירושלים, בעקבות צווי המעצר שהוצאו בתורכיה והתגובה הישראלית לכך ולנוכח ההתנגדות הישראלית למעורבות תורכיה בכוח הרב-לאומי שיפעל בעזה, יתפסו מקום גם בסדר היום לפגישותיו של ג'ארד קושנר עם נתניהו, אך הם לא יעמדו במרכזה.

מבחינת וושינגטון המטרה העיקרית היא לייצב את הפסקת האש. השגת יעד זה מחייבת לעבור לשלב השני בתכנית-טראמפ וליצור מומנטום של יישום התכנית. כך כולם יהיו עסוקים בתהליך ובמנגנונים, בשטח תתקבע מציאות של אי-לוחמה וזו תאפשר לטראמפ לממש את תכניותיו המדיניות הגדולות.

ואולם, מנקודת מבטה של ישראל, הפסקת-האש איננה המטרה. במיוחד לא עתה, לאחר השבתם של החטופים החיים ושל מרבית החללים. פירוק יכולות האוייב ופירוז השטח מנשק– הן עדיין המטרות העיקריות של ישראל ולכן היא לא יכולה לשעבד אותן להפסקת-האש או להסתפק לגביהן בפתרונות למראית עין.

יתרה מכך, גישתה של ישראל ביחס לסוגיות אלה בגזרת עזה, תשפיע גם על ההסדרים מול חיזבאללה (ובכיוון ההפוך) ולכן אין היא יכולה לאפשר פתח למתווים יצירתיים בנוסח – ללכת עם ולהרגיש בלי….

גם בלי זאת, אפשר לזהות בשיח המתקיים באזורינו, נוסחאות כאלה. כך , לדוגמה, ניסיון לצמצם את הגדרת הפירוז לנשק התקפי בלבד – ובכך להוציא מהדיון את המנהרות, את הנשק האישי ואמצעים נוספים או במקרה אחר – הקמת "ועדה מנהלית" שתנהל את העניינים האזרחיים של הרצועה, לא מעורבות חמאס, כשלמעשה אירגון הטרור כבר מעורב בבחירת אנשיה וכשבפועל ברור מהלכיו של שלטון כזה יהיו כפופים לרצונו של חמאס – כל עוד הוא גורם הכוח החזק ברצועה.

נחזור לסוגיית הנצורים ברפיח. מספרם של אלה אינו ברור. דיווחים בתקשורת, שנסמכים על מקורות ישראלים, מעריכים כי מדובר בין 150 ל-200. בעיתונות זרה צויינו מספרים נמוכים יותר ואילו באתרי חמאס צויין בפשטות כי הזרוע הצבאית לא מוסרת מידע על כך מפאת רגישותו, אך מדובר ב"אליטה של אנשי קסאם" שנמצאים בסיכון גבוה "ומתמודדים עם מחסור באספקה ​​רפואית ובחשמל וצורך לאבטח את המנהרות לאחר שחלק גדול מהן נהרסו במהלך המלחמה".

עד כה לא נשמעו מצד דוברי חמאס טענות להפרת הבטחות כלשהן בעניין זה. את הקישור בין סוגיה זו להשבת גופת של חלל צה"ל הדר גולדין הי"ד, הם מבססים על ההיבט ההומניטארי ועל האינטרס של ביציבות.

לישראל את כל התנאים להפוך את האירוע הזה לסמל. התוצאה צריכה להיות מובהקת, רצוי גם מתועדת: כניעה המונית, מעצר או מוות של המחבלים. ככה מפילים משטר.

אם כך הם הדברים, הרי שיש לישראל את כל התנאים להפוך את הארוע הזה לסמל לנחישותה לפירוק חמאס. הזמן במקרה הזה פועל לטובתינו וכל עוד כוחותינו ערוכים לבלום התקפה מצד הנצורים או מכיוונים אחרים, אין שום סיבה להיחפז. כך או אחרת, תוצאתו של אירוע זה צריכה להיות מובהקת: כניעה המונית, מעצר או מוות של המחבלים. יש ערך לצילום ולפומביות. ככה מפילים משטר. פתרון של הגליה, כהצעתם של חלק מהמתווכים, איננו פסול מעיקרו, אך ניתן לקבלו רק כשלב נוסף לאחר כניעה ומעצר ולא במקום זאת.

מאמר המערכת של אתר חמאס – אל רסאלה (יום ב') הגדיר את סוגיית הנצורים כמבחן ליכולתו של חמאס להתמודד עם אתגרי היום שאחרי המלחמה. "היא משלבת היבטים צבאיים, מדיניים והומניטריים ומעבירה מסר חשוב לציבור הפלסטיני ולעולם בנוגע ליכולתו של חמאס להגן על אנשיו ולנהל משברים הומניטריים, בסביבה מורכבת ביותר ותחת פיקוח בינלאומי." זהו מבחן גם לנחישותה של ישראל ואלה הן סיבות נוספות לכך שישראל לא יכולה להתפשר על פתרון שייחשב הישג של חמאס.

פורסם בישראל היום בתאריך 10 לנובמבר 2025.

מעט פחות משנה חלפה מאז החלה כהונתו השנייה של דונלד טראמפ בבית הלבן, ואם יש דבר אחד שאנו הפרשנים היינו אמורים ללמוד בזמן הזה הוא ששום דבר שקשור לנשיא הזה לא ברור מאליו. ודאי שזה נכון בכל הקשור לתיאום בין ארה"ב לישראל, או לאופן שבו מנהלים הוא וראש הממשלה בנימין נתניהו את הקשרים ביניהם. לפי כל הסימנים, ובניגוד מוחלט לפרסומים בתקשורת, השניים הצליחו להגיע להבנה בשורת נושאים ולשיתוף פעולה פורה.

כך, כל אלה שהספידו את הקשרים בין מנהיגי המדינות לפני התקיפה באיראן והכריזו כי נתניהו קבר את היחסים עם ארה"ב התגלו בדיעבד כנביאי שקר. כך גם הרקיעה שחקים כמות הפעמים שהספידו גורמים יודעי דבר את התיאום בין הצדדים, ואמרו בביטחון גמור כי בקרוב ארה"ב תכריח את ישראל לצאת מעזה – אף שבסופו של דבר שתי המדינות הגיעו להסדר שאפשר להשיב את כל החטופים, מבלי שצה"ל נסוג מהרצועה עד היום. אז אחרי כל התחזיות המוטעות הללו, אפשר בהחלט לומר שהצניעות מתבקשת.

לכן, משהתפרסמה תוכנית עשרים הנקודות של טראמפ, הפקפוק בכך שתיושם אומנם מובן – אך ייתכן שהוא לא הוגן, מקדים את זמנו ולבסוף גם הוא יתברר כמוטעה. הראיה לכך היא שבניגוד לכל הביקורות והתחזיות הקודרות, חמאס שחרר את כל החטופים החיים, ובנוסף גם עד כה החזיר את רוב הגופות שהיו ברשותו.

ובכל זאת, ה"חור" הגדול בתוכניתו של טראמפ היה ונותר הסכמתו של חמאס להתפרק מנשקו – תנאי מקדים, לכאורה, להמשך התקדמות התוכנית, ומהלך שלא ברור אם וכיצד יצא לפועל. לכן, אחרי שהשבוע פורסמה טיוטת ההצעה של ארה"ב למועצת הביטחון בדבר הכוח החמוש שישליט סדר בעזה ויוסמך לפרק ארגונים חמושים מנשקם, התהיות עדיין גדולות במיוחד.

ודאי שהצעה כזו למועצת הביטחון אינה אמורה להיות תוכנית פעולה מפורטת בדקדקנות, שתענה על כל השאלות ותביא פתרון לכל הבעיות. אך בכל זאת, מבט חטוף עליה מגלה כי הנחות היסוד שעליה היא מושתתת לוקות בחסר, בלשון המעטה. גם אם ייפתרו כל הבעיות, חשוב להצביע מראש על קיומן, להסביר אותן ולוודא כי מתנהל תהליך חשיבה שבסופו של יום ייתן להן מענה הולם.

הנחות מעורערות

לפני הכול, תוכניתה של ארה"ב מבוססת על כמה אקסיומות שלא ברור כיצד יתממשו. לפי התוכנית יקום כוח בינלאומי בעזה שיוסמך להשליט סדר, לפרק ארגונים חמושים שאינם מדינתיים, לפעול נגד תשתיות טרור, ללוות את השיירות ההומניטריות ולמנוע פגיעה באזרחים.

חיילים אלה, שיפעלו בהתאם לחוק הבינלאומי והמשפט ההומניטרי, יורשו להשתמש בכוח לשם כך. מדינות מוסלמיות, ובהן אינדונזיה ומצרים למשל, יקצו את אנשיהן לכוח, ולפי גורמים ששוחחו עם כלי תקשורת בארץ הכוונה היא שיתחיל לפעול כבר בינואר הקרוב, עוד חודשיים. במקביל, כוחות צה"ל יחלו לסגת משטחים ברצועת עזה.

אלא שהתנאי המקדים לכל ההליך הזה הוא שחמאס יתפרק מנשקו. כך היה סדר הדברים בתוכנית עשרים הנקודות של טראמפ, וכך גם הגיוני כעת – משום שמדינות שיועדו להשתתף בכוח הזה כבר הצהירו על חששן לפעול בעזה כל עוד חמאס נמצא בשטח וחמוש. ישראל מצידה לא צפויה לוותר בנקודה הזאת, או להסכים להתקדם במימוש התוכנית אם חמאס עדיין יחזיק בנשקו. חמאס, באופן לא מפתיע, לא נראה כאילו הוא מתכוון לרדת מהבמה ולמסור את כלי הנשק שברשותו. ראשיו הצהירו זאת בכמה הזדמנויות באחרונה, והאופן שבו התייחס למתנגדיו בעזה היא מסר ברור בעניין.

הטיוטה שהוגשה למועצת הביטחון לא מתייחסת לבעיה הזאת, לא מסבירה כיצד תיפתר, או מה יקרה אם ארגון הטרור יסרב לפרז את עזה. היא גם לא מתווה אפשרויות פעולה למקרה שחמאס ינסה לבצע "הצגה" של התפרקות מנשק, בזמן שישמור לעצמו את כל אמצעי הלחימה הכבדים. גם לא ברור איך מתווה הפעולה הזה מסתדר עם דברים שאמר טראמפ עצמו, שהצהיר כי אם חמאס לא יעמוד בתנאי ההסכם – צה"ל יורשה לחזור ללחימה.

יתרה מכך, אפילו בתסריט הוורוד שחמאס יסכים להניח את נשקו ולאפשר לכוח החמוש לבצע עבודות שיטור וסיכול תשתיות טרור בעזה, לא ברור כיצד בדיוק אמור אותו הכוח לעשות זאת. האם יעמדו לרשותו אמצעים מיוחדים לטיפול במנהרות, במטענים הפזורים בכל רחבי עזה או ברחפנים? האם אנשיו יסכימו להילחם במחבלים חמושים ומסוכנים, וכיצד תגיב הקהילה הבינלאומית אם יפרצו קרבות של ממש שבהם יהיו הרוגים רבים? כיצד הכוח יאכוף את החוק והסדר אל מול ניסיונות של גורמי חמאס לפגוע במתנגדיו, למשל? האם ישראל תסכים לקבל על גבול הנגב המערבי חיילים מצרים חמושים בכבדות, לדוגמה, מבלי שתחשוש שיתפתחו כתוצאה מכך תקריות מצערות?

אגב, לא ברור אם יש עדיין פתרון גם לשאלת המעורבות הטורקית בכוח הרב-לאומי בעזה. ישראל מתנגדת נחרצות להצבת כוח חמוש טורקי ברצועה, ואף זכתה לגיבוי פומבי לכך מסגן נשיא ארה"ב ג'יי.די ואנס בביקורו בארץ, וזאת למרות שלפי הדיווחים אנקרה מעורבת עמוקות בניהול האזרחי של עזה כבר בימים אלה. למרות זאת, ראשי טורקיה, כולל הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן עצמו – המקורב מאוד לנשיא טראמפ – ממשיכים להציף את הרעיון של הצבת כוחות טורקיים ברצועה במידת הצורך, וארה"ב מנסה לקדם אותו מול ישראל. אף שלא סביר שוושינגטון וירושלים יגיעו להתנגשות על רקע הסוגיה הזאת, וכי תימצא פשרה בעניין, היא עשויה להפוך למוקד מתיחות נוסף, גם אם רגעי.

פער אחר קשור למועצת השלום שתקום לניהול האזרחי של עזה. לפי התוכנית היא מוסמכת לנהל את ענייני הרצועה עד שהרשות הפלסטינית תעבור רפורמות שיהיו מקובלות על מנהלי המועצה ועל ישראל. אלא שבישראל לא באמת מתכוונים, בסבירות גבוהה, לאפשר לרשות הפלסטינית להיכנס למשול בעזה. אחרי פרסום תוכניתו המקורית של טראמפ נשמעו בישראל הטענות שהרשות ממילא לעולם לא תצליח לבצע רפורמה כזאת, כך שאין ממה לדאוג. אם כן, מי ינהל את עזה בעתיד? האם היא צפויה להישאר בידי מועצת השלום לעולם ועד או למשך שנים ארוכות מאוד?

בנוסף, המועצה עתידה לפעול במסגרת הסכמות בין מצרים לישראל, ובתיאום עם הרשות הפלסטינית. אך מה ייעשה במקרה של חילוקי דעות? כיצד פותרים סכסוכים שיתגלעו בוודאי במסגרת העבודה המשותפת, איך משתפים מודיעין מבצעי רגיש הקשור לחיי היומיום ולמצב הביטחוני, ומי מאשר פעולות צבאיות רגישות? איך תשמור ישראל על חיסיון המקורות המודיעיניים שלה מפני גורמים חיצוניים?

נוסף על כך ישנה בעיה של החפיפה בלוח הזמנים. בהתאם להנחה הסבירה שהרשות לא תבצע את הרפורמות הדרושות לפחות עד סוף 2027, וככל הנראה גם לא עד 2028, כיצד תנהל מועצת השלום את פעילותה ללא כוחות חמושים – שכן המנדט של כוחות הצבא הבינלאומיים יפקע בדצמבר 2027 ולכל היותר יוארך בשנה? מי יערוב אז לכך שחמאס לא ישתלט שוב על השטח בכוח, ומה יהיה ניתן לעשות אם יהיה צורך בחמושים כאלה אחרי 2028?

בתוך כל התוכנית הזאת, אגב, אין התייחסות לכוחות החמושים האחרים שנמצאים בעזה, ושחמאס מאיימת על ביטחונם וחייהם. האם המיליציות של אבו-שבאב או זו שקמה בצפון הרצועה ישתלבו בכוח החמוש בעזה? האם ייאלצו למסור את נשקן?

המורשת מול הפרטים

שאלות רבות נותרו פתוחות גם ביחס לעניין השיקום והסיוע ההומניטרי. התוכנית מציינת כי הכוח נדרש, בעזרת סיוע של ארגונים בינלאומיים והאו"ם, הצלב האדום והסהר האדום, לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לעזה באופן מלא. הוא אמור להגן על הסיוע, לדאוג שישמש למטרות שלום בלבד, וכי לא יגיע לידי ארגונים חמושים.

אך כיצד בדיוק אמור הארגון להבדיל בין אנשי הרצועה ולהחליט מי מבין אלה שבאים לקבל את הסיוע הם אנשי חמאס או אזרחים תמימים? איך יזהו אם לאנשים אלה אין קשרים לחמאס, ואולי הם יעבירו לו את הסיוע בדרכים עקיפות? אגב, עד מתי תימשך הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, ואיך יחליטו שאין כבר צורך במזון ובתרופות ברצועה?

גם הארגונים שעימם יעבוד הכוח בעייתיים משהו: הסהר האדום, כפי שפורסם בכמה מחקרים, פעל בעבר ביחד עם איראן להבריח כלי נשק לחיזבאללה בלבנון, והוא גם התבסס ברחבי הרצועה במהלך  המלחמה ועבד בתיאום עם ארגוני הטרור שם. כיצד ניתן להבטיח שהוא אינו משתף פעולה עם חמאס ומשקם את מערכי הנשק שלו?

כך גם באשר לאו"ם. הרי לא צריך להרחיק לכת כדי להיזכר באופן שבו אנשי אונר"א שיתפו פעולה עם חמאס, עד ששב"כ הזהיר כי הארגון מהווה סכנה ביטחונית למדינת ישראל. האם עכשיו תחזור מועצת הניהול של עזה לעבוד עם סוכנות זו או עם גורמים בעייתים אחרים של האו"ם?

הדברים הללו נכונים גם ביחס לשיקום: סכנת ההכנסה של חומרי בנייה דו-שימושיים, כימיקלים, כלים מכניים כבדים ועוד הוכחה בעבר פעמים רבות, וגם כיום ישנה אפשרות שחמאס ינסה לנצל את אמצעי השיקום לרצועה כדי לבנות מחדש את כוחותיו, רשת המנהרות שלו, מאגרי הנשק ועוד. איך מונעים ממנו להניח את ידיו על אמצעים אלה?

שאלה נוספת נוגעת לעניין מימון השיקום, הסיוע ההומניטרי ופינוי ההריסות בעזה. לפי הערכות שנשמעו באחרונה, מדובר במיזם שעלותו לכל הפחות עשרות מיליארדי דולרים. התוכנית רק "קוראת" לבנק העולמי ולמוסדות כלכליים בינלאומיים לממן את עלות השיקום, כולל באמצעות הקמת קרן נאמנות ייעודית. איך יאכוף האו"ם על המוסדות העולמיים את העלות הגבוהה הזאת? וכיצד יקציבו לשם כך סכומים כה גדולים?

אגב, התהיות הללו נכונות רק במקרה שהתוכנית תתקבל כלשונה במועצת הביטחון, גוף שבו הפוליטיקה שולטת ביד רמה, ולא ברור אילו תמורות עוד יחולו במתווה זה. ומה אם ישראל תתנגד לתוכנית המתוקנת? האם ארה"ב תאכוף זאת על ישראל, או שמועצת הביטחון תשלח לכאן כוחות חמושים? האם יש תוכנית גיבוי למקרה שזו לא תזכה לתמיכת המועצה או שחמאס יסרב להתפרק מנשקו ומדינות לא יסכימו לשלוח לכאן את חייליהן?

אי אפשר גם לא לתהות אם לא לכך כיוונו מחברי התוכנית. אף שלא סביר לחשוב כך, תמיד קיימת אפשרות שארה"ב וישראל רקמו מראש תוכנית בלתי אפשרית, שמטרתה להיכשל ולאפשר לצה"ל תירוץ להישאר בשטח הרצועה למשך עוד זמן רב. ייתכן ששתי ההנהגות דווקא "בונות" על אי נכונותו של חמאס להתפרק מנשקו, ורק מעוניינות לחשוף זאת קבל עם ועולם?

המון שאלות, מעט תשובות. הטיוטה שהוגשה למועצת הביטחון, בדומה לתוכנית טראמפ עצמה, כוללת הרבה מאוד מלל, ומעט פתרונות מעשיים מפורטים. עם זאת, לא נוכל לזלזל בנשיא האמריקני וביכולתו לשנות את המציאות.

בה בעת, עיקר החשש הוא שטראמפ נוטה להתעלם מהמציאות והמכשולים שהיא מציבה, וסבור שהכול מתנהל לפי התוכנית גם כאשר יש תקלות ובעיות. במקרה זה, גורלה וביטחונה של ישראל תלויים ביכולתה לשכנע את טראמפ כי עליו להביט נכוחה במתרחש לנגד עיניו ולהבין את ההשלכות של התפתחויות שונות. אם אפשר ללמוד על מידת ההצלחה שלה בעניין מתגובות הנשיא בעקבות כוונת ישראל להפציץ באיראן לאחת ירי הטילים עם כניסת הפסקת האש לתוקף ביוני, היחס שלו להוצאות להורג הפומביות שביצע חמאס או ההגבלות על פעולות צה"ל לאחר שחמאס הרג חיילים ברצועה באחרונה, הרי שזו עומדת להיות משימה מורכבת במיוחד.

חשש נוסף קשור לרושם שלפעמים טראמפ מכריז על תוכניות גרנדיוזיות, והסכמי שלום בפרט, בין היתר לצורך ה"שואו" וקיבוע המורשת שלו בדברי ימי ארה"ב. במצב כזה, הפרטים חשובים לו פחות מהדימוי ההיסטורי, וכך גם יישום ההסכם בטווח הארוך. אם כך יהיו פני הדברים גם במקרה הזה, סיכוי גבוה מאוד שתוכנית ארה"ב לשיקום עזה נועדה לכישלון.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 5 בנובמבר, 2025.

בנאומיו האחרונים של ראש הממשלה, הוא מדגיש כי השלב השני ביישום מתווה טראמפ-נתניהו, פירוק חמאס מנשקו יכול להיעשות באחת משתי הדרכים הבאות: א. “בדרכי שלום”; דהיינו שחמאס יתפרק מנשקו מרצונו הטוב, ללא צורך בהפעלת כוח נגדו. ב. החמאס יסרב להתפרק מנשקו “בדרכי שלום”, וישראל תכפה זאת עליו בכוח.

ראוי להזכיר שכבר בימים הראשונים שלאחר מתקפת החמאס הבהיר ראש הממשלה שאנו נמצאים ב"מצב מלחמה" ולא בעוד "סבב" של עימותים כבעבר. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה הוא חזר והדגיש כי היעד של הפעילות הצבאית של ישראל הוא ניצחון מוחלט: "הציפייה העיקרית שלי" הוא אומר בינואר 2024, "היא ניצחון מוחלט. לא פחות מזה. אין תחליף לניצחון".

"ניצחון" במערכה צבאית, בוודאי "ניצחון מוחלט" איננו מונח ערטילאי. יש לו פרמטרים מובהקים כמו למשל: כניעה ללא תנאי של הצד המובס; שינוי המשטר; שינוי המבנה החוקתי של המדינה המובסת; הטלת עיצומים על יכולת השיקום של המדינה המובסת; שינוי מגמה של המדינה המובסת ממדינה לוחמנית מיליטריסטית למדינה שוחרת שלום. כך נראו פני הדברים לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה.

במלחמה הנוכחית מול החמאס, לאחר למעלה משנתיים של לחימה אינטנסיבית רווית דמים, טרם הצליחה ישראל להשיג ניצחון, וודאי שלא – "ניצחון מוחלט". קביעתו הנחרצת של שר הביטחון ב2-בנובמבר 2025 כי "אנחנו ניצחנו את החמאס", ספק אם יש לה בסיס במציאות הקיימת.

למרות המכות הקשות שקיבל, החמאס רחוק מתמונת מצב של "כניעה ללא תנאי". הוא מפגין יכולת עמידה מול ישראל. הוא שולט בחלקים נרחבים של הרצועה. הוא נחשב לפרטנר לגיטימי למשא ומתן. הוא מרשה לעצמו אפילו "להתל" פה ושם בישראל בנושא גופות החללים.

במצב הנוכחי נמצאת ישראל במעין עימות סמוי עם הממשל. לנו נראה שממשל הנשיא טראמפ שותף במידה זו או אחרת למגמה של "המדינות המתווכות" לשלול מישראל את מימוש היעד של ניצחון כולל, ולהשאיר אותה ואת אזרחיה בתחושה של החמצת היעד המרכזי של מלחמה זו – כפיית תבוסה חד משמעית ומהדהדת של החמאס.

על רקע זה יש לראות את הדגשת הנשיא טראמפ בנאומו בכנסת ב-13 באוקטובר 2025, ש"ישראל השיגה את כל יעדיה בכוחה הצבאי. אתם ניצחתם". עתה העת, הוא המשיך, ללכת בכיוון השלום.

להערכתנו בנסיבות הקיימות מימוש השלב של פירוק החמאס מנשקו ב"דרכי שלום" תיתפס אולי כהישג ישראלי חשוב אך בוודאי לא – כניצחון ישראלי. "כתר הניצחון" יוצב, במידה רבה של צדק, על ראשו של הנשיא טראמפ. ישראל תצא מן המערכה בתחושה שהיא לא הגשימה במלואו את היעד העיקרי שלה – השגת ניצחון מוחלט על החמאס.

המסקנה המתגבשת, ככל הנראה, בממשלת ישראל בנסיבות הקיימות היא זו: כדי שישראל תגשים את מטרתה להשיג "ניצחון מוחלט" במערכה מול החמאס היא חייבת להמשיך במהלך הצבאי, רצוי כמובן על רקע סירוב של החמאס לממש את מחויבותו "להתפרק מנשקו".

מערכת יחסיה של ישראל עם ארצות הברית תלויה עתה במידה רבה בהתנהלותו של החמאס: אם יסרב לאורך זמן להתפרק מנשקו סביר להניח שתהא "הרשאה" של הממשל לישראל לחדש את המלחמה, כך שתינתן לישראל אופציה להשיג "ניצחון מוחלט".

אם לעומת זאת, יסכים החמאס להתפרק מנשקו בדרך שתספק את הממשל, תעמוד מדינת ישראל בפני דילמה קשה: האם לחדש את המלחמה כדי לכפות תבוסה ממשית על החמאס תוך הסתכנות בעימות עם הממשל או לצאת מן המלחמה כש"חצי תאוותה בידיה" ולפנות ל"דרך השלום" לאור חזונו, הנראה מקרטע למדי, של הנשיא טראמפ.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 04 לנובמבר 2025.