איתור גופתו של הלוחם רן גואילי בעזה הוא סיום מהול בשמחה ובעצב של המלחמה ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר הארור לפני יותר משנתיים. זהו אולי רק סיום זמני וחלקי, אבל זהו גם סיום.

לפני הכול מדובר בהישג עצום של מדינת ישראל, אחרי המכה הנוראית שחטפה באותו יום שמחת תורה, ובתום הקרבה של רבים מבניה ולוחמה נוקשה ועיקשת באויב – שאפשרו לה לא להישבר ולהצליח לבצע את המטלה החשובה הזאת עד לרגע האחרון ממש, למרות כל הקשיים.

ברמה המדינית החזרת כל החטופים היא מימוש של אחד מיעדי המלחמה שהגדירה ישראל, וגם סיומו של הסעיף הרביעי בתוכנית החזון של הנשיא דונלד טראמפ לעזה – כזכור, מתוך 20 נקודות בסך הכול. זה אמור היה לקרות אי שם באוקטובר, יום אחרי שמחת תורה, אבל נגרר עד עכשיו. חמאס משך את הזמן כדי להצטייד מחדש, לגייס פעילים ולשקם את כוחו, ולפי הדיווחים ממש גם בימים האחרונים גרר את הסאגה הזאת וניסה לעכב את מציאת הגופה עד שהאירוע הגיע לסיום.

אפילו אז, ברגעים האחרונים, ניסה חמאס לסחוט עד הסוף את המיץ מהלימון הזה, ובאמצעות הודעה שקופה שפרסם בתקשורת ביקש לגנוב לעצמו את הקרדיט על מציאת גופתו של רן גואילי. זאת, אף שהמידע היה כבר מצוי בידי ישראל כבר כחודש, וחמאס ממילא שימש כאן מעין מתווך, שכן גואילי נלקח ונקבר בידי הג'יהאד האסלאמי.

מכל מקום, אף שסיום הפרק ההיסטורי הזה לא יביא ככל הנראה להחלמה ואיחוי של השברים בחברה הישראלית, נוכל להתנחם בכך שלפחות על דבר אחד פחות נוכל להתווכח כאן. אולי אפילו נוכל להודות לרבים וטובים, מכל צדדי הקשת הפוליטית, הדתית והרעיונית, שהקדישו חודשים ארוכים למשימה הזאת. אפשר לתת קרדיט גם לנשיא טראמפ על תיווך העסקה מול חמאס שהביאה להחזרת החטופים, כמובן למפקדי צה"ל ואפילו לממשלת ישראל וראשיה. הם התחייבו שיחזירו את החטופים כולם, ולמרות הקושי וגם ויתורים לא קטנים של ישראל – הם עמדו בכך.

כעת, מבעד לכל הרגש שכרוך במצב הנוכחי צריך להביט נכוחה על המציאות, על העתיד הקרוב ולחשב מה הדרך הטובה ביותר לפעול בשביל לקדם את האינטרסים הביטחוניים של ישראל במאזן הכוחות החדש. אחרי ההכרזה על הקמת ממשלת הטכנוקרטים לעזה והמהלכים הראשוניים ליצירת מועצת השלום בראשות הנשיא טראמפ, כנראה כבר בימים הקרובים יצא לפועל המהלך הבא: פתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים למעבר אנשים וסחורות, כפי שכתוב בסעיף 8 של תוכנית טראמפ – מהלך שגם הוא התעכב עד כה, ואשר מסמל את סיום שלב א' של התוכנית. כעת נשואות העיניים להמשך, לשלב ב' ולאופן היישום שלו בהתאם לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.

תוכנית 20 הנקודות אינה משתמעת לשני פנים באשר לצעד הבא. אחרי החזרת כל החטופים והגופות, ובתום שחרור האסירים הפלסטינים, מופנות העיניים לחמאס: "אנשי חמאס שיתחייבו לדו-קיום בשלום ויוותרו על נשקם, יקבלו חנינה. פעילי חמאס שירצו לעזוב את עזה יקבלו מעבר בטוח". במקביל ייפתח מעבר רפיח, כאמור, וגם יחולק סיוע בהיקפים גדולים לכלל תושבי הרצועה.

השלבים הבאים בתוכנית עוסקים בעתיד עזה (גם כאן עוד נכונה עבודה: לא ברור עד כמה התוכנית האמריקנית מעשית, וכמה היא תדרוש בכל הקשור להמשך הריסות מבנים ברצועה, למשל, על כל העלויות והמאמץ הכרוכים בכך – וזה, כמובן, עוד לפני שנבין עד כמה העזתים עצמם ישתפו פעולה עם התוכנית), בהקמת הממשלה הטכנוקרטית, אזורי מסחר ובייסוד מועצת השלום.

אחרי כל אלה מגיע הקטע הבעייתי: סעיף 13 בתוכנית. סעיף זה מצווה על חמאס לא להיות מעורב, ישירות או בעקיפין, בניהול עזה, ועוסק בפירוז הרצועה מכל "תשתית צבאית, טרור והתקפית, כולל מנהרות, מתקני ייצור נשק… תחת פיקוח של משקיפים עצמאיים, כולל השבתה קבועה של נשק בהליך מוסכם". אלא שהסכנה כעת ברורה – חמאס לא יסכים להתפרק מנשקו, למרות דברי טראמפ או התחייבות של גורמים בינלאומיים, ואולי ינסה לשמור על הנשק בעורמה ולייצר מצג שווא כאילו הוא מוותר עליו.

ואכן, למרות האופטימיות האמריקנית, שאלת הפירוק מנשק אינה פשוטה כל כך כמו שהיו רוצים בבית הלבן. בכל מקרה, נכונו לה עוד מכשולים רבים. המצרים לחצו לפרוס את הכוח הבינלאומי ברצועה עוד לפני פירוק חמאס מנשק, הקטארים אמרו בפה מלא כי לא תהיה הפסקת אש כל עוד צה"ל לא ייסוג מהרצועה. הטורקים בכלל הציעו גרסה שלפיה אין קשר בין פריסת הכוח החמוש בעזה לבין פירוק חמאס מנשק, והכוח אמור להקדים את הפירוז ולסייע לארגון הטרור להתפרק מנשקו, אם יצטרך.

טראמפ, בלחץ כל אותן מדינות שעסוקות לכאורה בתיווך, צפוי אולי לבקש מישראל להפגין גמישות ביחס לתוכנית כולה וליעד של פירוק חמאס מנשק. ייתכן שהוא גם יבקש מצה"ל נסיגות נוספות. כל זאת, אף שגם הוא עצמו הצהיר שהרצועה תפורז וחמאס יפורק מנשקו גם בכוח הרובים של צה"ל אם יהיה בכך צורך.

בעיה אחרת היא שממילא אין מתנדבות רבות לכוח הבינלאומי שטראמפ מבקש לגייס לעזה. אף אחד לא מתלהב להילחם בחמאס, ויש כאלה שהצהירו בפירוש שלא ייכנסו אם זו משמעות הדבר. היחידים שבאמת נלהבים לעשות זאת הם הטורקים, שממילא רוצים כנראה רק בטובתו של חמאס, ואף הצהירו רק השבוע שהם מוכנים לשלוח את חייליהם לרצועה גם ללא הסכמת ישראל. מכאן יוצא שבחלוף פרק הזמן שייועד לפירוק חמאס מנשקו, סביר להניח שישראל היא זו שתצטרך להתמודד עם המטלה החשובה הזאת, שהוגדרה כאחד מיעדי המלחמה.

בינתיים, חשוב לשים לב גם למסגרת הזמן שקושנר הקציב בדבריו בדאבוס בשבוע שעבר למהלך זה: כמה שבועות עד מאה ימים, לכל היותר. העובדה שקושנר הקדיש לוח זמנים מפורט למהלך הזה, וגם דברי טראמפ על כך שאם חמאס לא יתפרק לבד מנשקו הוא יפורק בכוח – אלה הבטחות שעוד נצטרך לראות איך בדיוק הן ייפרעו.

אבל בכל מקרה צריך לנצל את הזמן הזה בשביל להפחית את העומס והקשב, לפחות במידה מסוימת, מהזירה העזתית – כמובן, תוך המשך תכנונים, עמידה על המשמר ועוד. את המשאבים הללו, כולל כוח האדם והמערכות המודיעיניות שיועדו לאיתור החטופים, צריך להקדיש לסכנה הגדולה יותר, זו שנשקפת מאיראן.

לעבוד בעזה גם כשהעיניים על איראן

גם בתסריט הגרוע ביותר, צריך לזכור, בשלב הנוכחי חמאס הוא גרסה חלשה בהרבה משהייתה ערב המלחמה. הוא איבד מפקדים בכירים ומנוסים, ולמרות שמחליפיהם בעצמם מנוסים במלחמה נגד ישראל, הם לא עומדים בשיעור קומה דומה. ארגון הטרור איבד חלק גדול מהשטחים ברצועה, וגם נכסים ויכולות אסטרטגיות. בשלב זה, פוטנציאל ההיזק שלו לישראל קטן בהרבה מבעבר, ועלינו להמשיך לשמור על המצב הזה ואף לפעול להביא לחיסול מוחלט של יכולתו של חמאס לפגוע בנו.

במקביל, גם הפטרונית שלו, איראן, נמצאת במצב קשה ולחוץ – וסיכוי לא קטן שהיא עומדת ערב מלחמה נרחבת עם האמריקנים, אולי גם עם כוחות אחרים, שאיש אינו יודע אם וכיצד תצא ממנה. מצבה הכלכלי, בכל תסריט שהוא, יקשה עליה לתמוך בגורמים חיצוניים כפי שעשתה בעבר, אף שישנו סיכוי סביר שתמשיך לעשות זאת על חשבון האזרח הפשוט ברפובליקה האסלאמית.

בימים הקרובים נדע אם טראמפ אכן יצא למלחמה באיראן, ואם כן – ייתכן שביקש לסיים את הסאגה העזתית כדי לשים את הסוגיה בצד ולהתרכז בדברים חשובים יותר. צריך לזכור שהנקודות שעמדו על הפרק בביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפלורידה לפני כחודשיים עדיין תקפות: איראן עמלה לחדש את תוכנית הגרעין, מפעילה מערכים שלמים כדי לרענן את מלאי הטילים הבליסטיים, ומוסיפה לממן טרור ברחבי העולם. הסיכוי שהנשיא טראמפ לא יעמוד במילתו לטפל באיראן אם תפעל באופן כזה, כמו גם הבטחתו לפגוע בראשי המשטר אם ירצחו מפגינים, הולך וקטן ככל שיוצאים יותר ויותר דיווחים על אכזריות המשטר בדיכוי המחאות ועל המשך ההתחמשות שלו.

לפיכך ישנו תסריט ממשי ומעשי למדי של מלחמה קרובה באיראן, שאולי גם תגיע לפתחה של ישראל ותסיט את הקשב שלה לשם. אפשר לקוות שהאמריקנים, אם יתקפו, יצאו למהלך משולב של פגיעה בשלטון האיראני וגם במערכי הטילים והצבא – כדי לסכל או למזער את האפשרות של ירי בליסטי לעבר ישראל, וגם פגיעה בנתיבי השיט והמסחר העולמיים.

אלא שמלחמה באיראן היא בדיוק מה שחמאס יכול לנצל כדי להמשיך להתחזק בחסות הסחת תשומת הלב העולמית. לפיכך, ישראל אינה יכולה להוריד את העיניים מהכדור גם בעזה, ובטווח הזמן הקרוב והרחוק להמשיך לפעול בשלל כיוונים:

• להתעקש בצורה נחרצת על המשך הנוכחות הצה"לית בקו הצהוב כל עוד חמאס לא מתפרק מנשקו בצורה מוחלטת, בהתאם לסעיפי תוכנית טראמפ. עד השלב הזה, כל נסיגה משמעותה שיציאה אחורה של צה"ל תעמיד בסיכון את תושבי העוטף, תאפשר לחמאס להשתקם עוד ותקרב את כלי הנשק שלו גם ליתר חלקי הארץ. יש לישראל קייס לא לסגת לפי הניסוח של התוכנית, ולכל הפחות היא תוכל לנסות לקיים דין ודברים על כך עם האמריקנים.
• ברמה הטקטית, מערכת הביטחון מוכרחה לעמוד על המשמר, ולא "להירדם בשמירה". חמאס עשוי לנסות לרצות לבצע פיגועים גם באווירה הנוכחית ממגוון סיבות, ויש להקדיש משאבים מבצעיים ומודיעיניים לסיכול מזימותיו. בשיח עם בעלי בריתנו בארה"ב ובאירופה, יש גם לפעול כדי לפגוע במבקשי דמנו בתוך הרצועה אפילו בתוך מאה ימי החסד שהעניק קושנר למחבלי חמאס.
• חובה לגבש תוכנית למאבק בהברחות לעזה והכנסה של חומרים דו-שימושיים, שיאפשרו את התעצמותו ושיקומו של חמאס ומערכי הטרור שלו. זה מהלך אפשרי, גם אם הוא דורש שילוב ידיים של כל מערכות הביטחון ותשומות ניכרות. הוא חיוני בעיקר בשביל להבטיח שחמאס לא יוכל לבנות מחדש נשק רקטי לטווח ארוך ובמספרים ניכרים, שיאיים על כל העורף הישראלי. בפרט, זה יהיה מהלך מורכב במעבר רפיח, שכעת ישראל תצטרך להתיר בו פעילות נרחבת יותר.
• ישראל צריכה לדרוש גם התניה של שיקום עזה בעיצוב מחדש של המנטליות הפלסטינית ברצועה. זו חברה שנגועה בתפוצת נשק ושבטיות כוחנית, ואפילו אם חמאס יסתלק מהזירה תופעה זו לא עתידה להיעלם. אם לא יעמוד כוח מרכזי שיוכל לשלוט בכל המרכיבים החברתיים השונים ברצועה, היא עלולה להידמות במהירות לסוריה ולמלחמה בין-שבטית – תסריט שישראל בוודאי אינה מעוניינת בו.
• בינתיים, כדי לא לגרור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים לנצח, צריך להבהיר כי זניחת רעיון הפליטות וחינוך להידברות בין הצדדים היא האמצעי היחיד שיוכל אולי לתת שביב של תקווה לשלום אזורי. אגב, החזון הזה מסתדר היטב גם עם תוכנית טראמפ כבר מתחילתה: סעיף 1 בתוכנית אומר כי "עזה תהיה אזור נקי מטרור שיעבור דה-רדיקליזציה, ולא יהווה איום לשכנותיו". יש לפעול לקדם את המאמצים הללו במהירות, שכן כל שנה שעוברת משמעותה עוד שנתון מבוזבז של ילדים שמחונכים רק לשנאה ולמלחמה.
• סביר להניח שגם אם נצליח לדחוק את הכוחות הטורקיים בתצורתם הצבאית, אנקרה ודוחה עדיין ימשיכו לשחק תפקיד מהותי בכל הקשור לשלבים הבאים ברצועה. ישראל צריכה למצוא אוזן קשבת אצל שותפים מערביים וערבים כאחד, כולל בארה"ב ובבית הלבן עצמו, כדי לנטרל את ההשפעה הקיצונית של מדינות אלה על האמריקנים – ולוודא שהן לא יפעלו כדי להמשיך להעמיד את חמאס על כוחו, בגלוי או מאחורי הקלעים, בניגוד לחזון טראמפ.
• במקביל, אסור לאפשר לחמאס לצבור לגיטימציה ככוח לגיטימי בעיני הקהילה הבינלאומית. ארגון הטרור, יחד עם בני בריתו, עמלים כבר כיום על כך, ובין היתר מנסים למנף את החזרת החטופים שעונו ונרצחו בשבי או בבתיהם לצורך כך. צריך לזכור עם מי יש לנו עסק, ולהבין גם מה האידיאולוגיה הרצחנית שמניעה את חמאס. כל הפסקת אש תשמש אותו רק לצורך התארגנות מחדש לקראת ניסיון נוסף להשמידנו. בסופו של יום, ארגון הטרור הזה פלש לישראל, ביצע מעשי זוועה, חטף מאות אזרחים ורצח מאות אחרים. אסור לשכוח זאת – וחובתה של ישראל להזכיר זאת לעולם כולו.
• כמו כן, ניתן להמשיך לתמוך בכוחות המקומיים בעזה שמתנגדים לחמאס. כל אותן התארגנויות מאתגרות את הדומיננטיות של חמאס ברצועה באופן נקודתי, ומאפשרות לתושבים לחלום על מעבר לחיים תחת שלטון אחר, מסוג שנהנה מתמיכה ישראלית ואשר מאפשר תנאים טובים יותר בעת הזאת.
• אפשר גם להמשיך לעודד את יציאת העזתים לחו"ל, בין אם במסגרת טיפולים רפואיים או בהגירה מרצון. זו סוגיה שלא מרבים לדבר עליה, אך מתחת לרדאר מאות ואלפי תושבים עזתים עוזבים את מולדתם לחו"ל. זו התפתחות חיובית, שמאפשרת גם להם חיים בטוחים ונורמליים במקומות אחרים בעולם.

כל הדברים הללו מורכבים וקשים, ובוודאי לא ייעשו בנקל. צריך לזכור שבמקביל ישראל גם פוקחת עין על הממשל הסורי, פן ינסה שוב לפעול נגד הדרוזים, מתכננת מערכה לפירוק חיזבאללה מנשקו וכמובן עסוקה בשלל סוגיות אחרות, ואיראן בראשן. המלאכה מרובה, ובשנתיים האחרונות ישראל הוכיחה כי היא מסוגלת לעמוד בה. שעת המבחן לא תמה, אבל שלב חשוב אחד אכן נמצא מאחורינו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 26 בינואר, 2026.

בינואר 2006 התקיימו בפעם הראשונה והאחרונה הבחירות החופשיות למועצה המחוקקת הפלסטינית. שיטת הבחירות הפלסטינית הייחודית, ששילבה בין בחירה רובנית לבחירה אזורית בצל המחלוקות והפיצול בקרב הפתח, הובילה לניצחונה של חמאס בבחירות ולהקמת ממשלת אחדות פלסטינית בראשות חמאס. בראש הממשלה עמד איסמאעיל הנייה ומקום מושבו היה ברצועת עזה.

הפתח וגורמי הרשות הפלסטינית, בדגש לגבי מנגנוני הביטחון, התקשו לקבל את ניצחון חמאס ואת מרות הממשלה בראשות הנייה, וחיש קל נתגלעו חילוקי דעות חריפים שהתדרדרו לאלימות, שסופה בהשתלטות אלימה של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, לאחר הרג המוני של אנשי הפתח/הרשות הפלסטינית, רובם ממנגנון הביטחון המסכל בפיקודו של מוחמד דחלאן.

האסטרטגיה שהפכה את עזה למבצר צבאי

ההפיכה האלימה הובילה לסילוק הרשות הפלסטינית מרצועת עזה ולקץ שלטונה שם. מאז יוני 2007 ביססה חמאס את שלטונה ברצועת עזה והפכה לריבון האפקטיבי, שניהל את הטריטוריה ואת האוכלוסייה, הפעיל את המוסדות השלטוניים, אכף חוק וסדר, ניהל את הכלכלה והקים כוח צבאי ותשתיות צבאיות רחבות היקף ואפילו ניהל קשרי חוץ עם איראן, קטאר, רוסיה, ונצואלה ומדינות אחרות. למעשה, רצועת עזה הפכה לישות סמי-מדינתית, יש אומרים אף מדינה, מאחר והתקיימו בה ארבעת התנאים המוכרים מאמנת מונטווידאו 1933.

התבססות חמאס ברצועת עזה, ובעיקר לאחר סילוק הנשיא מוחמד מורסי והאחים המוסלמים מהשלטון במצרים, הפכו את רצועת עזה לטריטוריה היחידה המנוהלת על ידי ארגון של האחים המוסלמים. חמאס שזכתה לגיבוי של טורקיה וקטאר, התמסדה ובנתה את היכולות הממשליות ובעיקר הצבאיות, כאשר החל משנת 2017 מתבססים והולכים הקשר ושיתוף הפעולה עם איראן, כשהחזון המשותף הוא השמדת ישראל.

במהלך שנות שלטון חמאס ברצועת עזה התנהלו כמה סבבים אלימים בין ישראל לחמאס, כשמבצע שומר החומות במאי 2021 היה מבחינת חמאס ניסוי הכלים לאסטרטגיית ריבוי החזיתות, שהגיונה התכתב עם אסטרטגיית "טבעת האש" של איראן. הנהגת חמאס ברצועת עזה, שהפכה למרכז הכובד של תנועת חמאס, ביססה את מעמדה ואת דימוייה כמובילת ההתנגדות המזוינת וכאלטרנטיבה לאסטרטגיה המדינית של הרשות הפלסטינית. מעמדה התחזק בעיני הציבור הפלסטיני בכללותו וחמאס ראתה עצמה כאלטרנטיבה לפתח ולרשות הפלסטינית ולא כשותפה שלהם, סירבה לקבל את תנאי אבו מאזן לפיוס בין התנועות והעמידה תנאים שאבו מאזן לא יכול היה לקבל. הפער הפך למשחק סכום אפס בין התנועות ולכן כשלו כל ניסיונות הפיוס מאז 2007.

במהלך כל השנים מאז 2007 פעלה הנהגת חמאס מרצועת עזה ובעיקר מחו"ל לחיזוק תשתית הטרור של הארגון בשטחי הרשות הפלסטינית באיו"שׁ, ולא פסקה מלאתגר את הרשות הפלסטינית ואת ישראל. חמאס הובילה, בעיקר בצפון השומרון, את הרעיון של שיתוף פעולה בין ארגוני הטרור כדי להגביר את הטרור נגד ישראל, להחליש את הרשות ולבנות את מעמדה ככוח מוביל, שיוכל להשלים את מלאכת ההשתלטות על הרשות הפלסטינית. הארגון רשם כמה הצלחות סמליות בולטות, אך מאז מרץ 2022, עת פרץ גל הטרור האחרון בעקבות שני פיגועים רצחניים שבוצעו על ידי ערבים ישראלים בשטח ישראל, וביתר שאת מאז מבצע בית וגן ובעיקר לאחר מתקפת 7 באוקטובר, נחלש הארגון. מנהיגו ההיסטורי צאלח אל-ערורי, שפעל מטורקיה ומלבנון, חוסל ותשתיות הארגון פורקו ברובן, בעיקר לאחר השתלטות צה"ל על חלק ממחנות הפליטים בשומרון – שכם, ג'נין, טולכרם וקלקיליה.

התכנית של חמאס לשמירה על השלטון ביום שאחרי

במהלך 20 השנים מאז הניצחון בבחירות ובעיקר מאז יוני 2007, ההשתלטות על רצועת עזה, ידע הארגון כמה הישגים חשובים מבחינתו, שסייעו לו לבסס תמיכה בקרב הציבור הפלסטיני. מתקפת 7 באוקטובר העצימה מאוד את התמיכה הציבורית בארגון ויחיא סינוואר אף הפך בעיני רבים בקרב הפלסטינים לממשיכו של סלאח א-דין האגדי. התמיכה הציבורית הגדולה בחמאס בעקבות 7 באוקטובר נשחקה, אך חמאס עדיין פופולרית יותר מהפתח בקרב הפלסטינים ויותר ממחצית הציבור הפלסטיני בכללותו עדיין תומך במתקפת 7 באוקטובר.

למרות השחיקה במעמדה של חמאס בקרב הציבור הפלסטיני ולמרות ביקורת ומחאה, בהיקפים לא מרשימים יש לציין, ולמרות האסון הנורא שהביאה על רצועת עזה ועל תושביה, חמאס אינה מתכוונת להיעלם מהזירה. הסכמתה להעביר את הסמכויות השלטוניות האזרחיות לממשלת המומחים שהוקמה, אין פירושה ויתור על כוחה הצבאי ועל השפעתה האמיתית על כל מה שיקרה ברצועת עזה. חמאס רואה למול עיניה את מודל חיזבאללה, נכונה לכופף ראש, לכאורה, בכל הנוגע לסמכויות השלטוניות האזרחיות ולוותר עליהן, אך מסרבת להתפרק מנשקה. כל אימת שחמאס תיוותר כישות צבאית מאורגנת, היא תהיה הגורם שישפיע יותר מכול גורם אחר על התנהלות הרצועה, ללא קשר לזהותו אותו גורם.

במהלך עשרים השנה שמאז הניצחון בבחירות, ידעה חמאס הישגים מאוד מרשימים לצד תבוסות ומפלות, אלא שהארגון על רגליו, פופולרי יותר מהפתח ועדיין רואה עצמו כאלטרנטיבה שלטונית לפתח ולרשות הפלסטינית. השתתפותן של טורקיה וקטאר במועצה המנהלת של רצועת עזה מפיחה תקווה גדולה בחמאס ותסייע כנראה להתחמקותה מהתפרקות מלאה מנשקה. חמאס כאן כדי להישאר. מדובר בארגון מסודר, ממושמע, היררכי ונחוש, המונע מכוח אידיאולוגיה דתית בתוספת רכיב לאומי, שמעולם לא הסכימה להכיר בישראל ועדיין חותרת להשמדתה. הארגון היה ויישאר אתגר לישראל בשנים הקרובות.

פורסם ב-N12, בתאריך 22 לינואר 2026.

גם אם לא גרם לנזק או לנפגעים, שיגורה של רקטה ממרחב העיר עזה לעבר שטח ישראל אתמול, לאחר יותר משנתיים של לחימה נמרצת ברצועה, איננו אירוע שצריך להתקבל בשוויון נפש בארץ. התגובה הצבאית לכך, תקיפה ממוקדת של נקודת השיגור, אינה מתאימה לעידן שלאחר 7 באוקטובר, וגם לא תקיפה נקודתית נוספת על מחבלי חמאס ברצועה. זה מעביר מסר של השלמה עם המציאות, ועלולה לסלול דרך לעיצוב משוואה שתעמוד בניגוד גמור ליעדי מלחמת "חרבות ברזל" ותכרסם בהישגיה.
לא היה מקום לגישה ביקורתית אילו היה זה מקרה חריג. אולם שיגור הרקטה התרחש כ־24 שעות לאחר הפרה קודמת של הפסקת האש, שכללה ירי לעבר כוחות צה"ל באזור שכונת זיתון. לפי הודעת דובר צה"ל, בתגובה לירי "צה"ל ושב"כ תקפו מחבל בכיר מחמאס שקידם מתווי טרור נגד כוחותינו בצפון רצועת עזה". גם על כך יש לתהות: זו התגובה הראויה? מיהו המחבל הבכיר, ומדוע היה צריך לפגוע בו רק בתגובה לירי אם היה ידוע שהוא מקדם מתווי טרור נגד חיילינו?

חמאס לא מאבד זמן

בזמן שבישראל ובעולם מפנים את המבט להתרחשויות באיראן ובחלקו המערבי של כדור הארץ, וכאשר במערכת האזורית גוברת הדריכות לאפשרות של פעולה צבאית ישראלית נגד חיזבאללה בלבנון, בחמאס ממשיכים במרץ במאמצים לביסוס המשילות ברצועה.
משרדי הבריאות והחינוך של ממשל חמאס מנהלים בתי ספר ובתי חולים בסיוען של קטאר וטורקיה. משרד הכלכלה של חמאס ממשיך להפעיל צוותי פיקוח בשווקים ובבתי העסק ולגבות קנסות. בערוץ הטלגרם של משטרת חמאס בח'אן־יונס נמסר דיווח על הפעילות השנתית שלה, שכללה בין השאר אלפי משימות בתחום השמירה על הסדר הציבורי.
חמאס לא מציג דין וחשבון על מאמצי השיקום הצבאי, כמובן. אבל גם בלי להזדקק למודיעין אפשר להניח כי קצב ההתקדמות בתחום לא נופל מזה של המשילות האזרחית.
כל זה אינו מתרחש במנותק מכניסתן של מאות משאיות אספקה מישראל לרצועת עזה. אי הבהירות לגבי אלה נוגעת לא רק למנגנון החלוקה הפנימי ברצועה, אלא אפילו לתהליכי האישור והפיקוח על הפריטים והאמצעים שמוכנסים לעזה. ניסיון העבר מחייב להניח שכל מה שמועבר לרצועה מנוצל בדרך זו או אחרת בידי חמאס, וזה עוד לפני שדיברנו על ההברחות.
בשורה התחתונה: רצועת עזה היא עדיין חמאסטן, גם אם בשטח קטן יותר ותחת מגבלות ואילוצים. ישראל מיישרת קו עם תוכנית טראמפ, נמנעת מפעילות צבאית עצימה ומפגיעה יזומה בבכירי חמאס, ובחסות הסיוע ההומניטרי מאפשרת לארגון הטרור לבסס את משילותו ולהתחזק.
ריבוי הזירות שבהן ישראל מתמודדת בו־זמנית משכיח לעיתים את ההבדלים בין המטרות שהציבה בכל אחת מהן. יעדיה של ישראל ברצועת עזה אינם רק הסרת האיום, אלא גם מיטוט שלטון חמאס, פירוז הרצועה וסיום המערכה שהתחילה ב־7 באוקטובר בתוצאה שתוריד את החשק לכל מי שיחשוב לחקות את טבח חמאס.
מהלכיו של הנשיא טראמפ עד כה מבססים את האמון בהבטחותיו ביחס לפירוק חמאס מנשקו ולעתיד הרצועה. ברם, אפשר להניח שמימוש אמיתי של ההבטחות ייעשה בידי ישראל בגיבוי אמריקני. ואם כך, אין שום סיבה לאפשר לחמאס להתעצם לקראת הבאות.
להלן חמש המלצות מעשיות לגבי המצב הזה:
א. להגיב בעוצמה ובחוסר מידתיות על כל הפרה של הפסקת האש – לא רק כדי לגבות מחיר ולהרתיע, אלא כהזדמנות לפגוע בפעילים וביכולות.
ב. "לעשות סדר" באספקה שנכנסת לרצועה: להסדיר את ההגבלות על אמצעים דו־שימושיים, להבהיר את מנגנון החלוקה ולקבוע כללים לגבי הפיקוח על המעברים.
ג. להאיץ את פעולתו של מנגנון בין־ארגוני למאבק בהברחות, וראשית לכול להבין באיזה היקף הן מתבצעות, מהיכן וכיצד.
ד. לדחות ככל האפשר את פתיחתו של מעבר רפיח.
ה. אין לעבור לשלב ב' לפני השבתו של רס"ר רן גואילי ז"ל והצגת תוכנית מעשית לפירוק חמאס מנשקו.

הבשורה הרעה לטהרן

רבות דובר ונכתב על מאפייניו של גל המחאה הנוכחי באיראן ועל הסיכויים שיתפתח לכדי איום ממשי על יציבות המשטר. המייחלים לכך שואבים עידוד מכל דיווח על מוקד נוסף של הפגנות, התנגשויות אלימות, מעורבות של מנגנון הבסיג' או ניתוק רשת האינטרנט – אירוע שיכול להעיד על עלייה ברמת הטרדה של גורמי המשטר מהמחאות.
האמת ניתנת להיאמר: קשה עד בלתי אפשרי לחזות את התפתחותם של אירועים כאלה בזמן התרחשותם. אין דרך לזהות את הנקודה המדויקת שבה מערכות כאלה צפויות לקרוס עקב המשקל המצטבר של גורמים ונסיבות.
הנוסחה שבחר הנשיא טראמפ להתמודדות בעת הזו עם בעיית איראן היא הצבת קווים אדומים והקרנת איום ברור בעניין ההתחמשות והירי במפגינים. לצד אתגרי הפנים והבעיות הכלכליות הקשות, הנוסחה הזו מעמידה את המשטר בטהרן בפני דילמות קשות לגבי אופן התנהלותו בשני התחומים, ומגבירה את הפוטנציאל להתשה מתמשכת שלו בידי המפגינים.
אזהרת טראמפ כי יתייצב לצד המפגינים אם מנגנוני המשטר יפתחו בירי נגדם משיגה שלוש מטרות. הראשונה היא רוח גבית להמשך המחאות ועידוד צמיחתה של מנהיגות שתוכל להוביל אותן. השנייה היא כבילת ידי מנגנוני הדיכוי. יש להניח כי כוחות המשטר היו מעדיפים לכבות במהירות את האש, ולא להיגרר למאבק התשה שלא ברור מתי וכיצד יסתיים. המטרה השלישית היא בניית לגיטימציה להתערבות חיצונית עתידית.
כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של הגל הנוכחי, חשוב שהמערב יסייע בהבטחת זרימת המידע בתוך איראן וממנה. רשת האינטרנט חיונית כדי לאפשר למוקדי האש להתפתח לשרפה ענקית. שנית, במישור המדיני, ובעיקר מצידו של הנשיא טראמפ, חיוני להותיר את המשטר באיראן בלי יכולת לספק תשובות לאזרחים ובלי אפשרות להצביע על אופק של תקווה. מהבחינה הזו, העובדה שההתפתחות הזאת מתרחשת כשטראמפ עדיין בראשית כהונתו היא בשורה רעה למשטר בטהרן.

לא תתעלם

בפינה כמעט נסתרת באתרי החדשות, רחוק מאוד מהכותרות על ונצואלה ואיראן, צבא, כלכלה ופוליטיקה, הופיע דיווח מעציב: בשנת 2025 אותרו ברחבי הארץ 213 גופות במצב של ריקבון מתקדם. לעיתים הן נמצאו ימים רבים לאחר המוות, ואפילו שבועות.
את הנתונים הללו מסרו גורמי זק"א, שהוסיפו כי מאחורי המספרים מסתתרת מציאות עגומה של בדידות, ניתוק והיעדר קשר אנושי בסיסי עם הנפטרים מצד בני משפחותיהם, שכניהם ומכריהם מהמעגל הקרוב.
כמי שרואים על כל צעד ושעל את מפעלי החסד העצומים שהתברכנו בהם ואת שיעורי ההתנדבות הגבוהים שממלאים אותנו ברגשי סיפוק ונחת, קשה להישאר אדישים מול התמונה שזק"א הניח מול פנינו. הקריאה לציבור לגלות אכפתיות ולהתעניין בשלומם של קשישים ובודדים בהחלט ראויה. שיחת טלפון אחת ליום תשפיע לטובה, לא רק בתחום הזה.
לצד זאת צריך לקוות שבאומת הסטארט־אפ, החסד והחדשנות דיווח כזה יניע גם יוזמות שיסייעו להפוך זאת לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו. אל תשליכי לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 09 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ב-29 בדצמבר 2025 פרסמה חמאס הודעה בדבר מותם של חמישה מבכיריה וביניהם אבו עוביידה דובר הארגון שהפך לסמל, מוחמד סינוואר מפקד הזרוע הצבאית, מוחמד שבאנה מפקד חטיבת רפיח וראאד סעד ממתכנני מתקפת 7 באוקטובר. עיתוי ההודעה, זמן רב לאחר הודעות רשמיות של צה"ל על חיסול אותם בכירים, מעורר על פניו תמיהה, הן בשל העיכוב של כמה חודשים בהתייחס לחלק מהאנשים והן בשל הבחירה להודיע דווקא בעת הזו ובהודעה אחת על אודות מותם של כל החמישה.

את העיכוב בהודעה ניתן להסביר בניסיון של חמאס לכרסם באמינות הודעות צה"ל בהיעדר אימות מצדם ובניסיון למנוע או לצמצם ככל שניתן דמורליזציה בקרב פעילי הארגון ופגיעה במעמד הארגון בעיני האוכלוסייה המקומית והצגתו כארגון חדיר ופגיע, וכמי ששלטונו עלול להיות בסכנה בשל הפגיעה המאוד ניכרת בהנהגת הארגון. הנהגת חמאס, זו שעוד נותרה לאחר דילול של בכיריה, נדרשה לזמן התארגנות ושיקום והיערכות למינוי המחליפים. עתה, משנתבססה מחדש שליטת הארגון במערב רצועת עזה, עלה מפלס הביטחון העצמי של הנהגת הארגון וכארגון מסודר וממושמע גם הצליח למלא את השורות במינויים חדשים, גם אם לא פורסמו כולם, מלבד מינוי דובר התנועה, שגם הוא קיבל את הכינוי הסמלי אבו עוביידה, מן סימן להמשכיות וליציבות ובעיקר לשמירת מסורת רוח הלחימה של הארגון.

כשמדובר בארגון כדוגמת ארגון חמאס, נכון יהיה להבין את מהלכיו, ובוודאי מהלך הצהרתי ודרמטי כדוגמת מהלך זה, כמהלכים מחושבים, המשרתים תכלית מאוד ברורה. לפיכך, מתבקשת השאלה בנוגע לתכלית המהלך בעת הזו דווקא. נדמה שניתן יהיה לייחס את עיתוי המהלך לפגישה המתוכננת בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו וללחץ המופעל על ישראל להתקדם למימוש השלב השני של תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ. ההודעה בעיתוי הזה משדרת, בראיית הארגון, יציבות ונחישות ובעיקר ביטחון עצמי רב, שהקרנתם של אלו אמורה, בגיבוי טורקי וקטארי, להגביר את הלחץ על ישראל לרכך את דרישותיה בנוגע לפירוק חמאס מנשקו ולפירוז הרצועה. הנהגת חמאס קולטת את הנחישות של הנשיא האמריקני להמשיך במתווה תוכניתו ואת ההסתייגות של מדינות ערביות ואחרות האמורות להשתתף בכוח הייצוב (ISF) מפני עימות עם חמאס לצורך פירוקו מנשקו, ופועלת באופן מעשי, באמצעות ביסוס שליטתה במרחב, ובאופן הצהרתי בהודעה אודות מותם של בכיריה אך דבקותה בדרך ובנרטיב ההתנגדות, למינוף הנסיבות והתנאים להבטחת הישארותה ברצועת עזה כגורם משפיע ומשמעותי שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו.

את ההודעה ניתן להבין גם כמסר של חמאס לאוכלוסייה ברצועת עזה. מסר שמהותו ומשמעותו הם המשכיות שהיא מעבר להישרדות. מסר של יכולת ועוצמה שהם מעבר לאינדיבידואלים כאלו או אחרים וחשובים ככל שיהיו. מסר של ארגון יציב ובעיקר ארגון המסוגל להשתקם במהירות גם כשמדובר באבדות כואבות וגדולות.

ומה ישראל צריכה להבין? נדמה שמדובר בעוד הוכחה למשימה שלא הושלמה, למטרת מלחמה שטרם מומשה. חמאס ממשיך להתקיים ולפעול, לבעוט ולהתריס ובעיקר לשלוט ולהניח את התנאים להתעצמותו מחדש. אם הארגון לא יפורק מנשקו, לא תהיה רצועת עזה מפורזת ולא תקום אלטרנטיבה שלטונית של ממש לחמאס. בהיעדר שיקום ואלטרנטיבה שלטונית לחמאס, יוכשרו התנאים לעימות הבא, שגם אם לא יהיה במאפייני 7 באוקטובר, עלול להיות מסוכן ולהצית זירות נוספות. לא יהיה גורם זולת צה"ל שיוכל להשלים את המלאכה וההנהגה הישראלית חייבת למצוא את הדרך להבטיח שכך יקרה, ומוטב היום ממחר.

פורסם ב-N12, בתאריך 01 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההצהרה של הנשיא דונלד טראמפ על כך שיבדוק אם חיסולו של בכיר חמאס ראאד סעד בשבת שעברה היה הפרה של הפסקת האש בין ארגון הטרור לישראל צריכה לשמש לנו כתמרור אזהרה. משמעות הדברים היא שהאמריקנים יבחנו כל פעולה שלנו ברצועה בשבע עיניים, ולא כל דבר שנרצה לעשות בעזה יהיה מקובל עליהם. ביטחונה של ישראל חשוב לבית הלבן, אך כך גם חזונו של טראמפ בדבר מזרח תיכון משודרג ומחודש – חזון שהיציבות בעזה ניצבת בליבו.

דבריו של טראמפ מתכתבים עם אמירות של בכירי חמאס, שהצהירו כי החיסול הוא הפרה של הפסקת האש, וטענו כי אין לגיטימציה לפעולות כאלה של צה"ל בצידו המערבי של הקו הצהוב. אך מעבר להתייחסות הנקודתית על הפגיעה בבכיר חמאס, מהכרזות אלה של ראשי הארגון אפשר אולי גם ללמוד על האופן שבו הם רואים את העתיד הקרוב ואת האופן שבו יתפתח בחודשים הבאים העימות מול ישראל.

כך למשל, בהודעה רשמית של הזרוע הצבאית נאמר כי חיסולו של סעד לא "ירתיע את חמאס מהמשך דרך הג'יהאד". אך כיצד המשך המאבק בישראל מסתדר בעיני חמאס, למשל, עם פריסת כוח רב-לאומי או הפסקת האש? הנה מה שאמר למשל ח'ליל אלחיה: "התפקיד של הכוח הבינלאומי יוגבל לשימור הפסקת האש והפרדה בין שני הצדדים לאורך גבולות עזה, ולא יהיו לו תפקיד ברצועה או התערבות בענייניה הפנימיים", הוא אמר.

הראייה הזאת כמובן לא מתיישבת עם תוכנית 20 הנקודות של טראמפ. נאמר שם בפירוש כי הכוח הרב-לאומי "יהיה פתרון ארוך-טווח לביטחון הפנים" של עזה. אבל זו לא הסתירה היחידה בין החזון של חמאס לתוכנית, וההתנגשות הבולטת היא בשאלת ההתפרקות מנשק. ח'אלד משעל, למשל, הצהיר כי "הדרישה מהפלסטינים לפרק את ה'התנגדות' מנשקה כמוה כדרישה לפירוק נשמתם מגופם", והסביר כי הפלסטינים לא יקבלו "כל אפוטרופסות על עזה", וכי הם אלה שישלטו בעתיד הרצועה – הכרזה שמהווה דחייה ישירה לנוכחות של כוחות בינלאומיים ברצועה או להקמת מועצה בינלאומית לניהול ענייני עזה.

אז איך בכל זאת חמאס רואה את העתיד הקרוב? הסביר זאת טאהר א-נונו, גם הוא מבכירי הארגון: "אנו מוכנים להודנה ארוכת טווח", הוא אמר, בכוונו למטרת הפסקת האש עם ישראל. הליך כזה נועד לאפשר לארגון הטרור לשמר ולשקם את יכולותיו לשנים הקרובות (בכיר אחר, מוחמד נזאל, דיבר על הודנה בת 3-5 שנים), ובסופו יוכל לחזור להילחם מול ישראל בכוחות מחודשים. "אנו דוחים על הסף את שאלת פירוק עזה מנשקה", הוסיף א-נונו, "לא נדון בכך בשום אופן". הוא גם הזהיר שממילא "איננו סבורים שיש מדינה שתסכים לקחת בכוח בינלאומי שמטרתו תהיה לפרק את עזה מנשקה, וממילא איננו מסכימים לכך" – וכך רמז שכוחות זרים יהיו מטרה לפעילי חמאס.

הוויתור הגדול ביותר שחמאס היה מוכן לתת בהקשר זה הוא התחייבות שהנשק שלו ישתלב בכוחות החמושים שיוקמו במדינה הפלסטינית העתידית שתקום בעזה יום אחד. באסם נעים, בכיר אחר, אמר בריאיון לסוכנות הידיעות AP חמאס יסכים לדון במסגרת המשא ומתן עם ישראל על הקפאה או אחסון של הנשק, אך רק במסגרת הליך נרחב יותר להקמת מדינה פלסטינית. אגב, לא ברור בדיוק למה מתייחסת ההצהרה הזאת: איך מקפיאים מנהרה או מאחסנים מחרטה? ודאי שכל אלה ייוותרו במקומם, וישמשו את חמאס ביום שיבחר לחדש את האש.

אבל ישראל נדרשת להבהיר כי ממילא הדיון על ההתקדמות בתוכנית טראמפ עודנו בוסרי. היא מצפה שחמאס יפורק מנשקו, אך יש עוד מה לעשות קודם לכן. לפי התוכנית, השלב הראשון שכלל את שחרור כל החטופים וגופות החללים היה אמור להסתיים תוך 72 שעות מרגע החתימה עליו, והוא אמור להיות התנאי המקדים לכל התקדמות בהסכם. חמאס מושך את הזמן כבר יותר חודשיים וטרם השיב את גופת החטוף האחרונה, כך שממילא עלינו להתעקש על כך שלא ניתן עוד להמשיך בהסכם עד לסיום השלב הראשון.

בנוסף, על אף כל הלחץ של מדינות ערב וחמאס שצה"ל ייסוג מהשטחים שהוא מחזיק מיד בשלב הבא, אין לכך הצדקה בתוכנית. סעיף 16 בתוכנית מבהיר כי צה"ל יעביר את השליטה לכוח הרב-לאומי רק לאחר שזה יבסס את שליטתו ואת היציבות בשטח, ומסגרת הזמנים לכך תיעשה בהתאם להסכמות בין ה"מתווכות", ארה"ב, צה"ל וראשי הכוח. אגב, גם לאחר שייסוג צה"ל, לפי ההסכם הוא עתיד להחזיק בפרימטר מסביב לרצועה עד שעזה תהיה "בטוחה מכל אפשרות של התעוררות של איום לטרור".

ישראל, לפיכך, יכולה להציב תנאים ברורים ונוקשים על הנסיבות שיאפשרו את הנסיגה של כוחותינו מהשטחים שאנו אוחזים בהם כעת בעזה, כדי לא להביא למצב שחמאס ישתלט על עוד אזורים ברצועה. במובן זה, הדברים שאמר הרמטכ"ל על כך שהקו הצהוב יהיה הגבול החדש של ישראל בעזה מבהירים היטב את הכיוון שישראל חותרת אליו בשלב הזה.

השאלה היא אם פריסת הכוח הרב-לאומי משמעותה היא שישראל תחויב להפסקת אש ותימנע ממנה האפשרות לפגוע בבכירי חמאס או בפעיליו שמנסים לבצע פעולות טרור ולשקם את כוחו, בדומה לאופן שבו צה"ל פועל בלבנון. מקריאת תוכנית טראמפ ברור כי חמאס נדרש להתפרק מנשקו, וכי משקיפים עצמאיים יפקחו על התהליך, שבסופו לא יהיה עוד איום של טרור ברצועה. לא דובר שם מה ייעשה במקרה שחמאס לא יסכים להתפרק מנשקו, אלא רק שפריסת הכוח הרב-לאומי תתבצע באופן חלקי בשטחים שבהם צה"ל אוחז.

העובדה שהאמריקנים רמזו בראיונות לתקשורת כי הכוח אינו אמור להילחם בחמאס אינה מבשרת טובות לישראל. עם זאת, יש בכך גם הזדמנות: טראמפ אמר בעצמו כי אם חמאס לא יוותר על נשקו, הוא יפורק ממנו בכוח. מכיוון שאין גורם שיעשה זאת זולת ישראל, וכי גם הכוח הזר לא יפעל בכיוון זה, עלינו להבהיר כבר כעת כי זהו השלב הבא בראייתנו – והוא מחייב את נוכחותנו ברצועה ואת המשך הפעילות הצבאית נגד ארגון הטרור.

ישראל צריכה להדגיש ולעמוד על כך כי הודנה דוגמת זו שארגון הטרור מדמיין אינה מקובלת עליה, וכי אם לא יתפרק מנשקו – היא אכן תפעל נגדו במלוא הכוח. חיסולים כמו אלה של ראאד סעד אינם רק פעולות למניעת התעצמותו המחודשת של חמאס, כי אם צעד שיסייע מאוד לצמצום מערך הפיקוד הבכיר שלו, שמוביל אותו לעימות מחודש עם ישראל בטווח הארוך.

המסר שנדרשת ישראל להעביר לארה"ב צריך להיות ברור: אם הכוח הרב-לאומי לא יתעמת עם חמאס, ואם ארגון הטרור לא מסכים להתפרק מנשקו – צה"ל ייכנס לתמונה בכל האמצעים העומדים לרשותו. אומנם טראמפ השבוע דיבר על כך שחמאס הסכים למסור את נשקו, אך ניתן להציג לאמריקנים את כל דברי בכיריו שסותרים זאת, ואף אומרים בפה מלא שישמרו עליו וישתמשו בו נגד ישראל.

לבסוף, חשוב להבהיר שגם לסבלנות שלנו מול חמאס יש גבול. השלב הראשון בהסכם היה אמור להיות מיושם לפני זמן רב, וחמאס אינו עומד בתנאיו. אם לא ימסור את גופתו של רן גואילי עד לתאריך מוסכם, ישראל תוכל לראות את עצמה משוחררת מכל מחויבות כלפיו ולחזור ללחימה.

זהו הזמן שבו אנו קובעים את אופן ההתנהלות, התגובות והמשוואות השונות ברצועת עזה לשנים הקרובות. אסור לנו לסגת ולמצמץ, ועלינו לעמוד על שלנו. עם נשיא אוהד כטראמפ, שהפגין את הקשב שלו לצורכי ישראל, חובה עלינו לעצב מציאות שתשרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל – לא של חמאס.

פורסם במעריב, בתאריך 22 בדצמבר, 2025.

בשבוע הבא ייצא ראש הממשלה בנימין נתניהו לפגישה משמעותית במיוחד עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. זו אינה עוד פגישה דיפלומטית מן השגרה, אלא מהלך שעשוי להתברר כגורלי. על שולחן הדיונים יונחו שאלות כבדות משקל הנוגעות להמשך המערכה מול איראן, לעתיד חיזבאללה ולמצב בצפון, אך לא פחות מכך גם לשאלת רצועת עזה והדרך שבה ישראל בוחרת להמשיך משלב זה ואילך.

במאמר זה אבקש להתמקד אך ורק בזירה העזתית. עוד לפני כל דיון אסטרטגי יש לומר דבר ברור. על מדינת ישראל להתעקש על השבתו של הלוחם הגיבור רן גואילי בטרם תתקבל כל החלטה מדינית או צבאית נוספת. זהו תנאי מוסרי ולאומי שאין לעקוף. לצד זאת, ככל שאני מעמיק ולומד את המציאות ברצועת עזה, הולכת ומתבהרת בעיניי מסקנה שאינה בהכרח אינטואיטיבית. השארת המצב הקיים ברצועה, לפחות בעת הזו, היא האופציה המועדפת לישראל. היא עדיפה על פני התקדמות לשלב ב של התוכנית האמריקאית, שבמרכזה הצבת כוח רב לאומי שאמור לפרק את חמאס מנשקו ולהוביל למציאות שבה אין חמאס צבאי ואין שלטון חמאס בעזה.

ההנחה הזו, כך יש לומר ביושר, אינה עומדת במבחן המציאות. ישראל מצויה כיום בעמדה אסטרטגית חזקה כפי שלא הייתה שנים רבות. לאחר תקופה ארוכה של הבלגה, של חשש מהסלמה ושל הקפדה על מידתיות, ישראל אימצה במלחמה הזו תדמית של בריון שכונתי במובן האסטרטגי של המונח. זהו מושג שנשמע בוטה, אך יש לו משמעות מרתיעה וברורה. ישראל פועלת מתוך עוצמה, יוזמת, מכה היכן ומתי שנוח לה, והאזור כולו מבין זאת. חיזבאללה, למשל, נמנע מתגובה משמעותית גם לנוכח חיסולים כמעט יומיומיים, לא מתוך חולשה טקטית אלא מתוך הבנה של מאזן הכוחות ושל המחיר שייגבה ממנו. יתרה מכך, ישראל זוכה בשלב זה לגיבוי של שחקן חזק אף יותר, ארצות הברית, שרואה בפעילות הישראלית מימוש של אינטרסים משותפים.

מכאן נובעת נקודה מרכזית נוספת. אין בעולם כוח רב לאומי שיצליח לפרק את חמאס מנשקו. לא משום שמדובר ברעיון חדשני מדי, אלא משום שאין לו את הכלים, את המוטיבציה ואת הנכונות להילחם באמת בארגון טרור מושרש, נחוש ואכזרי. חמאס עצמו מצהיר שוב ושוב כי לא יסכים לכך. הפעם, בניגוד לאזהרות ולדברי הרהב שנשמעו לפני השבעה באוקטובר, מוטב להאמין להצהרות הללו ולקחת אותן ברצינות מלאה. הכוח היחיד שמסוגל לפרק את חמאס מנשקו הוא צה"ל, ולא אף גורם זר אחר.

גם אם נתעלם מכך ונניח שכוח כזה יוקם, מתעוררות שאלות קשות עוד יותר. מי בדיוק יהיו חייליו. מה תהיה נטייתם. מה יהיה מנדט הפעולה שלהם. כאשר עולות אפשרויות של השתתפות פקיסטנית, אינדונזית ואפילו טורקית, קשה להתעלם מהשאלה הבסיסית של נאמנות ושל אינטרסים. לא פחות חשוב מכך הוא אופן הפריסה. אם הכוח יתפרס בצד הישראלי של הגבול, אין בו צורך. אם יתפרס בשטח שבשליטת חמאס, הוא יפגע בהכרח ביכולת הפעולה של צה"ל ויגביל את חופש הפעולה הישראלי. במצב כזה ישראל תשלם מחיר ביטחוני ממשי תמורת פתרון מדומה.

כאן נכנס היתרון של המצב הנוכחי. ישראל שולטת שליטה מלאה במזרח רצועת עזה, מקיפה את השטח שבשליטת חמאס מכל עבר, ללא ציר פילדלפי וללא מעבר רפיח פתוח. כניסת הסיוע ההומניטרי נמצאת בשליטה ישראלית, גם אם בתיאום עם האמריקאים. הנוכחות הקרקעית מאפשרת שליטה מודיעינית, והיכולת האווירית מאפשרת פעולה בכל עת שיידרש. זהו מצב שמשרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, והוא צריך להישמר עד שתתקבל החלטה מודעת וברורה על פירוק חמאס מנשקו והרחקתו מהשלטון בעזה.

בשלב הבא, כאשר תתקבל החלטה כזו, על ישראל לפעול בנחישות. כל חמוש בעזה צריך להיות מוגדר כאיום מוחשי על כוחות צה"ל ולהיות מטרה לגיטימית לפגיעה מהאוויר. קשה להבין מדוע מהלך זה לא יושם באופן מלא עד כה. לאחר מכן נדרש לשקול אופציות לכניסה קרקעית חלקית או מלאה לתוך השטח שבשליטת חמאס שמטרתה אינה סמלית אלא מעשית. פירוק חמאס מנשקו משמעו השמדת המנהרות, בורות השיגור ומפעלי הייצור של הארגון.

אין ספק שישראל זקוקה להסכמות אמריקאיות. אולם בסופו של דבר, אם הנשיא טראמפ יבחן את המציאות לא דרך תוכניות תיאורטיות אלא דרך מצב הדברים בשטח, הוא עשוי להבין שהנחת הפנטהאוז לפני ביסוס היסודות אינה מתכון ליציבות. אם ישראל תעביר מסר ברור, שקול ותקיף, יש מקום להערכה כי גם הבית הלבן יבחר לשתף פעולה עם קו שמבוסס על כוח, שליטה והבנה מפוכחת של המזרח התיכון.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 21 לדצמבר 2025.

הישגי ישראל במלחמה הממושכת הביאו לשינוי במאזן הכוחות במזרח התיכון, אך לא בגישת אויביה כלפיה. בעת הנוכחית אין בהישגים אלה כדי לקבע את השינוי לאורך זמן. לכן ישראל לא יכולה להתפשר על דרישתה לפירוק אמיתי של חמאס וחיזבאללה מנשקם או על פירוז הרצועה ודרום לבנון מיכולות צבאיות. מתוך כך ברור שישראל חייבת גם למנוע את מאמצי ההתחמשות בזירות האלה, לרבות פגיעה במפקדים שעוסקים בכך – וזאת גם במחיר התלקחות מחודשת.
הנשיא דונלד טראמפ ואנשיו מבינים היטב את ההיגיון בפעולותיה של ישראל להשגת יעדיה. בביקורו בפלורידה בעוד עשרה ימים יצטרך ראש הממשלה בנימין נתניהו להבטיח כי רצונו של הנשיא טראמפ לייצב את הפסקת האש לא יבוא על חשבון היעדים האלה.
למרות הישגיה הדרמטיים של ישראל, המאפיין העיקרי במציאות האזורית הוא חוסר היציבות. המעורבות העמוקה וההשגחה הצמודה מצד שליחי טראמפ בכל הזירות הן עדות להבנה שקיימת בוושינגטון ביחס לכך.
מאפיין נוסף שמגביר את חוסר היציבות הוא העמימות. ההסדרים שגובשו בכל אחת מהזירות לא "סגרו את הפינות". העמימות אפשרה אומנם להגיע להבנות במהירות, אך גם הותירה מרחב לפרשנויות סותרות ולחיכוכים רבים. במצב כזה המציאות תעוצב בעיקר על פי מה שיקרה בשטח.
בחמאס ובחיזבאללה מבינים זאת היטב. הם לא נותנים לדיבורים להפריע למאמציהם להתאושש, להתבסס ולהתחמש עם כל מה שיש להם ובכל דרך אפשרית. בכירי שני הארגונים מעבירים מסרים זהירים בסוגיית ההתפרקות מנשק כדי לא להתריס, אך עמדתם ברורה: הם לא יתפרקו מנשקם.
"תנועת חמאס דבקה ב'התנגדות' כדרך אסטרטגית, אך מנסה להתאים את פעולותיה לנסיבות הפוליטיות וההומניטריות הנוכחיות ברצועת עזה", כך סיכם אתר האינטרנט של חמאס, "אלרסאלה", את עמדת התנועה לנוכח אתגריה במלאת 38 שנים להיווסדה, כפרפרזה לדברים דומים של ח'ליל אלחיה, ראש הלשכה המדינית בעזה.
לעומת זאת, מה שמעניין את הממשל האמריקני בעת הזו יותר מכול הוא ייצובה של הפסקת האש בשתי הזירות. הממשל ממשיך לתת הזדמנות למגעים המדיניים ומסתמך על ההבטחות של המדינות המתווכות. עדיין לא ברור מה תהיה בדיוק "מועצת השלום" שתנהל את עזה, כשם שלא כל כך ברור מה בדיוק תפקידה של המפקדה שהוקמה בקריית־גת.
אין צורך להתנגד לסמלים ולכותרות, אך חשוב שנבהיר לעצמנו את הציפיות ושלא נשליך את יהבנו ואת ביטחוננו עליהם. בד בבד עם עליות לרגל לקריית־גת, טוב תעשה ישראל אם תוודא שהיעילות הרבה שמפגינה המפקדה שהוקמה שם לא מנותבת לכיוונים שאינם בהכרח באינטרס הישראלי. מכל מקום, צריך להזכיר למי ששכח – המטרה העיקרית שלנו בשתי הזירות אינה הפסקת האש, אלא פירוז ופירוק מנשק.
אויבינו כבר מתבוננים על היום שאחרי טראמפ, ויעדם הוא לקנות זמן ולמסמס את הדרישות הישראליות בעניין הפירוז עד לחילופי הממשל שם או אצלנו, ואולי לשינוי בנסיבות האזוריות שיעתיק את הקשב לעניינים אחרים. את המזימה הזאת עלינו לסכל, אפילו אם משמעות הדבר היא שנחזור להילחם במחבלי חיזבאללה וחמאס.
בזירת לבנון עלינו להיות ערוכים ליזום סבב לחימה עצים. באשר לזירת עזה, לצד ההתעקשות על השבת אחרון החטופים החללים יהיה עלינו להמשיך את המאמצים בארבעה כיוונים. הראשון הוא התבססות במרחב ההגנה החדש, תוך כדי הקפדה על משטר אש שמונע כל ניסיון לשחוק אותו או לפעול נגדנו דרכו. השני הוא מניעת ההתחמשות של חמאס – הן מהברחות נשק לרצועה, הן מייצור עצמי באמצעות פצצות נפל ישראליות או מאמצעים דו־שימושיים שחמאס משיג ממשאיות האספקה.
הכיוון השלישי הוא המשך חיסולם של מפקדים ופעילי טרור. לא יעלה על הדעת שהם ייהנו מתחושת חסינות בגלל הפסקת האש, בשעה שהם ממשיכים לפעול להתבססות ארגון הטרור ולשיקום יכולותיו הצבאיות. לבסוף, טוב יעשה הדרג המדיני אם יבהיר בפשטות כי משמעות הדרישה לפרז את השטח היא שרצועת עזה תישאר נקייה מכל יכולת צבאית – נשק קל או כבד, התקפי או "הגנתי", תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר, שליטה ומודיעין. אין להותיר אותם לא בידי חמאס ולא בידי שום גורם פלסטיני אחר בשטח הזה.
המשימה שעומדת בפני נתניהו בעניין עזה לקראת פגישתו עם הנשיא טראמפ אינה פשוטה, אך גם לא מסובכת מדי. דרישותיה של ישראל אינן מיועדות לתכלית שונה מזו שהנשיא טראמפ עצמו חותר אליה. הן רק משקפות ראייה מפוכחת באשר לתוצאות שהמאמץ המדיני הבינלאומי יכול לספק, כמו גם מחויבות ישראלית לעשות כעת את מה שמאמצים אלה לא יוכלו להשיג גם בעתיד.

זו העת לחשק את עצמנו

נציב שירות בתי הסוהר, רב־גונדר קובי יעקובי, הזהיר השבוע בוועדת הכנסת לביטחון לאומי כי "המחבלים שכלואים אצלנו עם יכולות מבצעיות. התקווה שהייתה להם להשתחרר הפכה לייאוש, וזה אצלנו בבית". יעקובי אומנם הצביע על הסכנה הגוברת בתוך בתי הסוהר בגלל מספרם הגדול של המחבלים הכלואים (9,230), הניסיון המבצעי הרב והייאוש שעלול לדחוף אותם לעשות מעשה, אלא שסוגיית המחבלים הכלואים בישראל מגבירה את האיומים גם מחוץ לבתי הסוהר, ובעיקר את הסכנה לניסיונות חטיפה ולפיגועי מיקוח.
לאחר שאחרוני החטופים החיים שהוחזקו בידי ארגוני הטרור בעזה הושבו הביתה, ובטרם ניקלע חלילה למצב ששוב יגביל אותנו מלעסוק בכך, חשוב לקיים כעת את הדיון הציבורי בשאלה כיצד למנוע או לפחות להפחית את המוטיבציה לפיגועי חטיפה.
בין אלפי המחבלים בבתי הסוהר בישראל כלואים גם עשרות רבי־מחבלים, מנהיגים וסמלים של ארגוני הטרור. עם הדמויות המוכרות לציבור הישראלי נמנים מרואן ברגותי, מראשי פת"ח ביהודה ושומרון ומנהיג התנזים בימי "אינתיפאדת אל־אקצה"; איבראהים חאמד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון; חסן סלאמה, שותפו של מוחמד דף בהנהגת הזרוע הצבאית של חמאס; עבאס א־סייד, מחולל פיגוע ההתאבדות במלון פארק; עבדאללה ברגותי, מומחה להכנת מטעני נפץ ששימשו לפיגועי התאבדות; ועוד שורה ארוכה של רבי־מרצחים. אליהם אמורים להצטרף עוד מאות מחבלים שכרגע מצויים במעמד של עצורים שטרם נגזר דינם, כולל אנשי נוח'בה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר ומשפטיהם טרם החלו.
אפשר להניח שמחויבותם של בכירי ארגוני הטרור לחלץ את חבריהם שנותרו מאחור נמצאת בשיאה. לחלקם יש גם ידע, ניסיון וקשרים שיוכלו לרתום למטרה זו. כך הם פני הדברים גם ביחס למחויבות של מפקדי חמאס ברצועה לשחרור אנשיהם, בדגש על מחבלי הנוח'בה. כאשר אלה הם הנתונים, ולאחר שפיגועי החטיפה הוכחו פעם אחר פעם כאמצעי היעיל ביותר לשחרור מחבלים, לא מוגזם להעריך שפיגוע החטיפה הבא הוא רק עניין של זמן.
יתרה מזאת, שחרור המחבלים בהסכם להפסקת המלחמה הרחיב את השימוש בחטיפה מאמצעי שמביא לשחרור מחבלים והפך אותו גם למנוף לכפיית הסדרים. לא נדרשת חשיבה יצירתית במיוחד כדי להבין לאילו כיוונים ארגוני הטרור עוד עלולים לקחת את האמצעי הזה.
לאחר שנתיים שעיקר הקשב והעיסוק מצד שב"כ וגופי הביטחון הופנה ללחימה בעזה, אין זו דרישה בנאלית להגביר את המאמצים במישור המודיעיני והמבצעי, שרלוונטיים לפעילות החשאית המאפיינת פיגועי חטיפה. אין אנו נדרשים רק לדריכות ותגובה מהירה לכל סימן וחשד, אלא גם לפעילות חשאית יזומה ומתמשכת, וכן להידוק הפיקוח והטיפול בקווי התפר שבין עזה ליו"ש וירושלים, וגם מאזורים אלה לבתי הכלא בישראל.
ועדיין, ייתכן שלא די בכל אלה. לפיכך, הגיע הזמן להתחיל את משפטם של משתתפי הטבח ב־7 באוקטובר. אם נכון הפרסום אתמול, שנתניהו אישר לקדם בוועדת החוקה את ההצעה להקים בית משפט צבאי בעל סמכויות חסרות תקדים להעמדתם לדין של הנוח'בות, הרי שיש בכך מחשבה וצעד בכיוון הנכון. בבתי המשפט האלה יש להאשימם בעבירה שמשקפת במדויק את מה שביקשו לעשות: רצח עם.
בזירה הבינלאומית צפוי המשפט, שעתיד כנראה להיות משודר באתר שייפתח לכל העולם, להשפיע במידה רבה על צריבתו של טבח 7 באוקטובר בתולדות העמים. יש לכך חשיבות עצומה, במיוחד לנוכח מאמצי ההכחשה והתעמולה האנטישמית נגד ישראל. מצד שני, לא צריך דמיון רב כדי להבין איך תתקבל בעולם העמדתם לדין של מאות מחבלים בעבירה שהעונש עליה הוא מיתה. הדרג המדיני יידרש להכריע בדילמה. אפשר להעריך שעל שולחנו תונח גם דרך ביניים: גזר דין מוות במקרים ספורים, לצורך מיצוי התועלת ההסברתית והחינוכית, והסתפקות במאסרי עולם בכל יתר המקרים.
גם בכך אין די. כדי להחליש את המניע לפיגועי חטיפה, ההנהגה בישראל חייבת לחשק את עצמה מפני האפשרות לשחרר מחבלים בעסקאות עתידיות. אפשר יהיה לעשות זאת כפרק בהחלטה על הקמתו של בית המשפט המיוחד, תוך כדי הענקת סמכות מיוחדת לשלול את האפשרות לחנינה מכל סוג למי שיורשע בהשתתפות במעשי הטבח. לפי הפרסום אתמול, כנראה הכוונה היא אכן לשלול את האפשרות לשחרר בעסקאות את המורשעים בעבירות שהתבצעו ב־7 באוקטובר. זהו צעד נכון.
חישוק חשוב נוסף הוא החלטה על אימוץ כל המלצותיה של ועדת שמגר בעניין העקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. במשך השנים הוגשו כמה הצעות חוק המבוססות על העקרונות שהציגה ועדת שמגר, אולם הדיון בהן לא נמשך.
נכון אומנם שהפה שאסר הוא גם הפה שיוכל להתיר בעתיד, ואת זאת גם ארגוני הטרור מבינים היטב. אך ככל שיפחתו ההזדמנויות וירבו החסמים בדרך לכך, אפשרות זו תהיה קשה יותר ליישום.
לא פחות חשוב מכך הוא תיאום הציפיות בתוך החברה הישראלית. האם ישראל תעמוד בהתחייבותה לעצמה אם חלילה ניקלע שוב לסחיטה? קשה לדעת. הערבות ההדדית והסולידריות הטבועות בנו כאומת משפחה הטו את הכף בכל מבחן כזה. לצד הגאווה על היותנו מי שאנו, חובתנו להפחית את הסיכונים ואת המחירים. זו העת לכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19 לדצמבר 2025. 

מבלי לגרוע מהשבחים לגורמי הביטחון ולמקבלי-ההחלטות,  חיסולו בשבת האחרונה, של רא'אד סעד -בכיר הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת-עזה, היה צעד מתחייב מצדה של ישראל. לא רק בהמשך לשבועה לבוא חשבון עם כל מי שנטל חלק במתקפת ה-7 באוקטובר ובהכנות לה, אלא גם כדי לשבש את מהלכי-השיקום, ההתחמשות ובנייתו מחדש של הכוח הצבאי של ארגון הטרור. הידע הרב שרכש בעזה ומחוצה לה, הניסיון העשיר בשורה של תפקידי פיקוד ומטה ומערכת הקשרים הענפה שפיתח עם גורמים רבים בציר ההתנגדות, היו כנראה מקצרים את  תהליך ההתאוששות של צבא חמאס.

לכן, יש לתמוה על נוסח הודעת הדרג המדיני כי ההנחיה על חיסולו של סעד ניתנה "בתגובה להפעלת מטען חמאס שגרם לפציעת חיילינו בשטח הצהוב של רצועת עזה".

האמנם אלמלא התפוצץ מטען זה רא'אד סעד היה יכול להמשיך את חייו באין מפריע?, האם שותפו להנהגת חמאס -עז א דין חדאד ושאר המפקדים בתפקידים השונים יכולים לפרש כך את המדיניות הישראלית ולהניח כי מובטחת להם חסינות כל עוד הם לא פוגעים בנו?

לא צריך להיות מדינאי דגול כדי להבין שהבהרותיה של ישראל נועדו לרצות את ממשל טראמפ ולשכך את הביקורת כלפיה מצד המדינות המתווכות. כך ניתן להתרשם גם מהמשכה של הודעת הדרג המדיני המתאר את פועלו העדכני של רא'אד סעד – "בשיקום ארגון הטרור ובתכנון וביצוע של תקיפות נגד ישראל ובנייה מחדש של כוח תקיפה, תוך הפרה בוטה של כללי הפסקת האש והתחייבויות החמאס לכבד את תוכנית הנשיא טראמפ".

אך מה שמשתמע מכך הוא שבעיקרון ישראל מקבלת על עצמה את כללי הפסקת-האש גם ביחס לארכי-מחבלים אלה והיא נזקקת לסיבות טובות (או לתירוצים) כדי להצדיק את חיסולם וזאת בשעה שמתקפת ה-7 באוקטובר היא הצדקה מספקת בהחלט לכך.

התנהלות זו כמו גם המאמצים להגיע להסכמים בזירות השונות, עלולות להחליש את הדימוי שישראל יצרה לעצמה לאורך המלחמה: הבריון השכונתי, שבכוח הזרוע מסיר את האיומים ומכתיב את הסדר באזור. גישה זו אינה נעדר חולשות וסיכונים, אך לפני שמחליפים אותה בהסדרות ומנגנונים מורכבים, כדאי לבחון את מאזן יתרונותיה וחסרונותיה ביחס לחלופות.

כך או אחרת, על ישראל להמשיך במדיניות החיסולים, באופן שיטתי ורציף בלי להסביר ובלי להצטדק. הנגדות חמאס לפירוז, רק מחזקת את הגישה הזו.

להשאיר את עזה בחורבנה

"תנועת חמאס דבקה ב "התנגדות" כאופציה אסטרטגית, אך בו זמנית מנסה להתאים את פעולותיה לנסיבות הפוליטיות וההומניטריות הנוכחיות ברצועת עזה". כך סיכם אתר החמאס "אלרסאלה" את עמדת חמאס לנוכח אתגריה הנוכחיים, במלאת 38 שנים להיווסדה. הוא נסמך בכך על דבריו של ד"ר חליל חיה -ראש הלשכה המדינית בעזה.

בראיון שנתן לאל-ג'זירה בשבוע שעבר,  הטעים ח'אלד משעל –"המלחמה, בצורתה הכוללת, ללא ספק הסתיימה ואנחנו מקווים ופועלים לכך שלא תחזור".

באשר לשתי דרישותיה המרכזיות של ישראל, שמעוגנות ב"תכנית 20 הנקודות" של הנשיא טראמפ, הציג משעל נוסחות-פשרה לא מפתיעות. בעניין העברת השלטון מידי חמאס – הוא ציין את הסכמת התנועה להקמת ממשלת טכנוקרטים "ולאיחוד בין רצועת-עזה ליו"ש" ואילו בעניין פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה – הוא חזר על רעיון ההודנא – נצירת הנשק ושמירתו בלי להתפרק ממנו.

עם הנוסחאות הללו ונכונות לתמוך בהצבת כוח ייצוב בינלאומי, משעל מקווה לשכנע את המדינות המתווכות ובאמצעותן את ארה"ב, ללחוץ על ישראל לעבור לשלב ב' בתכנית טראמפ. זהו השלב שאמור לספק לפלשתינים את אחד ההישגים החשובים מבחינתם, לאחר עצירת המלחמה: נסיגה ישראלית משמעותית משטחי עזה, כולל האזורים הדרומיים, הצפוניים והמזרחיים שנמצאים כיום בשליטת צה"ל, למעט רצועה ביטחונית צרה לאורך מרחב-הגבול (הפרימטר הביטחוני). שלב זה אמור לסלול את הדרך לנסיגה המוחלטת בשלב השלישי. 

בנקודת הזמן הנוכחית, מה שמעניין את הממשל האמריקני יותר מכל, הוא ייצובה של הפסקת האש. קיבוע מציאות של אי-לוחמה שתאפשר לנשיא ארה"ב להתברך בהישג זה ולעבור למימוש תכניותיו האחרות.

ואולם, קשה לומר שבנתונים הנוכחיים, המעבר לשלב השני הוא אינטרס ישראלי. ההיפך הוא הנכון! שליטת צה"ל באזורים שמהם הוא אמור להתפנות, לא רק משפרת את ההיערכות הביטחונית מול התרחישים השונים, אלא שהיא משאירה בידי ישראל מנוף לחץ משמעותי על חמאס ועל המדינות המתווכות, כדי למלא את דרישותיה.

בראייתה של ישראל, הפסקת-האש איננה המטרה! פירוק יכולות האוייב ופירוז השטח מנשק – הן המטרות העיקריות ביחס לזירה זו ועד כה לא רק שהן לא הושגו , אלא שמלבד הצהרות על המחוייבות לכך, לא הוצגה שום תכנית מעשית להשגתן.

עתה, לאחר שהושבו כל החטופים החיים וכמעט כל החטופים החללים, הנסיגה מהאזורים הללו היא מחיר שישראל נתבעת לשלם, אינטרס של הפלשתינים ושל נותני הערבות להסכם, אך לא של ישראל.

כפי שנכתב לא פעם בדפי עיתון זה, החלל שנוצר בהיעדר הגדרות ברורות למונחים "פירוז"  ו"פירוק מנשק" מתחיל להתמלא בפרשנויות יצירתיות ,כמו זו שהציג ח'אלד משעל.

ישראל לא יכולה להסתפק בפתרונות למראית עין. גישתה ביחס לסוגיית הפירוז בעזה, תשפיע גם לא רק בזירה זו, אלא גם על מאמציה להביא לפירוק חיזבאללה.

טוב יעשה הדרג המדיני אם יבהיר בפשטות כי משמעות הדרישה לפרז את השטח היא שרצועת-עזה תישאר נקייה מכל יכולת צבאית – נשק קל או כבד, התקפי או 'הגנתי', תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר, שליטה ומודיעין,  לא בידי חמאס ולא בידי שום גורם פלסטיני אחר בשטח הזה.

מבחינתה של ישראל, עדיף להשאיר את המצב ברצועה כפי שהוא על פני "התקדמות" במתווה שלא יקדם את מטרותיה, יגביר את הלחצים עליה, ורק יכביד על התנהלותה. רצועת עזה, שמחציתה נתונה לשליטה ישראלית ומחציתה האחרת שקועה בהרס ובחורבן בלי עתיד, בלי תקווה ובלי שיקום – עדיפה על פני מתווה שלא יכלול פירוז אמיתי מיכולות צבאיות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15 לדצמבר 2025. 

כבר מזמן ברור כי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים במזרח התיכון (אונר"א) היא גוף מוטה, כושל ומגביר רדיקליזציה, וכי אין כל סיכוי "לתקן" אותו באמצעות פיקוח הדוק יותר. הגיע הזמן לחסל את אונר"א אחת ולתמיד.

מוסדות אונר"א בעזה – בתי ספר, מרפאות, בתי חולים ועוד – שימשו מסתור למחבלי חמאס ולמחסני נשק, וממש תחתם התגלו מנהרות תקיפה של חמאס. עשרות מעובדי אונר"א נטלו חלק פעיל או סייעו למתקפת ה־7 באוקטובר.

התברר כי יותר מ־2,000 עובדים של אונר"א היו למעשה מחבלים בארגוני חמאס או הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמישית ממנהלי בתי הספר של אונר"א היו מחבלי חמאס, ו־10% מהתפקידים הבכירים – מנהלי מוסדות חינוך, סגניהם, ראשי מרכזי ההכשרה וסגניהם – היו אף הם אנשי חמאס או ג׳יהאד. למעלה מ־200 עובדים היו מחבלי חמאס מובהקים עם רקורד טרור מובהק, ומאות אחרים חגגו בפומבי את מעשי הרצח והאונס של 7 באוקטובר.

מעבר לעזה, אונר"א רקובה מן היסוד. בתי הספר שלה ביהודה ושומרון, בירדן, בלבנון ובמקומות נוספים מנציחים את "זכות השיבה" – כלומר, את "הזכות" להציף את ישראל מבחינה דמוגרפית – ובכך משמרים את המלחמה הפלסטינית בישראל במקום לסייע בפתרון הסכסוך.

ארגוני ניטור שונים תיעדו שוב ושוב את החינוך לשנאה בכיתות אונר"א. ילדים פלסטינים לומדים שיהודים הם שקרנים ונוכלים, מפיצי שחיתות שדינם כליה. מחבלים פלסטינים מוצגים כמודל לחיקוי. הסתה לאלימות משובצת בכל המקצועות – אפילו בשיעורי מתמטיקה ומדעים. אין פלא שהחינוך השיטתי לשנאה ואלימות במערכת אונר"א מוביל לטרור פלסטיני נגד ישראל.

וכמובן, הסוכנות אינה עושה דבר כדי ליישב מחדש את ה"פליטים". מספר ה"פליטים" הרשומים ממשיך לתפוח בקצב אקספוננציאלי. אונר"א מסרבת למחוק מן הרישום מיליונים המחזיקים באזרחות זרה ובתושבות קבועה – כאלה שבכל הגדרה הגיונית אחרת היו מפסיקים מזמן להיחשב כ"פליטים".

בקיצור: אף שאונר"א מציגה עצמה כארגון הומניטרי, מטרתה האמיתית היא להנציח את החלום הפלסטיני להציף ולמחוק את ישראל. אונר"א היא מכשול ענק בדרך לשלום.

למרות זאת, ביום שישי שעבר חידש האו"ם את המנדט של אונר"א לשלוש שנים נוספות, בטענה המוטעית שמדובר בכלי הומניטרי שאין לו תחליף.

למזלנו, השינויים המתרחשים בשטח – בעזה ובמזרח ירושלים – מוכיחים את גודל הטעות, ועד כמה ניתן לעשות הכול טוב יותר ללא אונר"א.

בעזה הוחלפה אונר"א בצורה מבורכת בידי יותר מעשרה ארגוני סיוע אחרים. כפי שהראתה אניה קריבין מהקרן להגנת הדמוקרטיות בוושינגטון, ארגוני הסיוע מצליחים לספק מזון ושירותים היטב, בלי האג'נדה המסיתה של אונר"א.

תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) מטפלת באשפה. UNOPS מנהלת חלוקת דלק. ארגון World Central Kitchen והתוכנית המזון העולמית (WFP) מספקים מזון. יוניצף (UNICEF) מעמיקה בפעילות הקשורה לילדים, וארגון הבריאות העולמי (WHO) מעניק סיוע רפואי.

המונופול רב־השנים של אונר"א על הסיוע – שבא ביחד עם המסרים העוינים כלפי ישראל – סוף־סוף נשבר. ממשל טראמפ (באמצעות מרכז התיאום האזרחי-צבאי בקריית גת) זכאי לחלק מהקרדיט לכך. כעת הממשל שוקל לסווג את אונר"א כגוף התומך בטרור – צעד שיפרק אותה למעשה.

ישראל מצידה חוקקה השנה חוקים חדשים האוסרים על תיאום עם אונר"א, מה שפוגע אנושות ביכולתה להמשיך לפעול. לא מפתיע שעורכי הדין ויחצ"ני אונר"א הזהירו מפני "אסון" – שאגב, לא התרחש.

כך למשל בתי הספר של אונר"א בירושלים נסגרו, ואלף תלמידים ערבים ממזרח ירושלים עברו למוסדות אחרים – חלקם לבתי ספר המלמדים את תוכנית הלימודים הישראלית. זהו הישג גדול. (איך בכלל הותר לאונר"א להקים בתי ספר בירושלים?!)

על פי החוק החדש, כל מתקני אונר"א בעיר אמורים להיסגר, ובראשם המתחם הענק בשכונת מעלות דפנה. השבוע פשטה המשטרה על המקום, החרימה ציוד, והורידה את דגל האו"ם לטובת דגל ישראל – מהלך שזכה כמובן לגינוי מצד מזכ"ל האו"ם. (המתחם אמור להפוך לשכונת מגורים ובה 1,400 יחידות דיור. פעילים חרדים כבר רבים על הפרויקט, הממוקם בסמיכות לשכונות חרדיות).

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 לדצמבר 2025.

אם לשפוט על פי עמדות מנהיגיו ופעילותו בשטח, הרי שכיום חמאס כבר אינו מתנהל מתוך תחושת סכנה לקיומו. יתרה מכך, כעת הוא נאבק על התנאים שיבטיחו את מעמדו ואת המשך השפעתו כגורם כוח משמעותי בזירה הפלסטינית ובמערכת האזורית.
בריאיון שהעניק לאלג'זירה ביום רביעי האחרון הטעים ח'אלד משעל, ממנהיגי הארגון, כי "בצורתה הכוללת המלחמה ללא ספק הסתיימה, ואנחנו מקווים ופועלים לכך שלא תחזור". באשר לשתי דרישותיה המרכזיות של ישראל, שמעוגנות בתוכנית עשרים הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ, הציג משעל נוסחות פשרה לא מפתיעות. בעניין העברת השלטון מידי חמאס הוא ציין את הסכמת התנועה להקמת ממשלת טכנוקרטים "ולאיחוד בין רצועת עזה ליהודה ושומרון", ואילו בעניין פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה הוא חזר על רעיון ההודנה – נצירת הנשק ושמירתו, אך מבלי להתפרק ממנו.
כדאי לשים לב גם להסבר שסיפק משעל לשוחרי הג'יהאד על נכונותו לנצור את האש במסגרת הודנה ארוכת טווח: עזה עשתה כל שביכולתה ומילאה את חובתה ל"התנגדות". בשלב זה עליה למקד את מאמציה בהתאוששות ובבנייה מחדש.
עם הנוסחאות הללו, לצד הנכונות לתמוך בהצבת כוח ייצוב בינלאומי, משעל מקווה לשכנע את המדינות המתווכות – ודרכן את ארה"ב – ללחוץ על ישראל לעבור לשלב ב' בתוכנית טראמפ. זהו השלב שאמור לספק לפלסטינים את אחד ההישגים החשובים מבחינתם לאחר עצירת המלחמה: נסיגה ישראלית משמעותית משטחי עזה, כולל האזורים הדרומיים, הצפוניים והמזרחיים שנמצאים כיום בשליטת צה"ל, למעט רצועה ביטחונית צרה לאורך מרחב הגבול ("הפרימטר הביטחוני"). שלב זה אמור לסלול את הדרך לנסיגה המוחלטת בשלב השלישי.
בנקודת הזמן הנוכחית, מה שמעניין את הממשל האמריקני יותר מכול הוא ייצוב הפסקת האש. בראייתו, זהו יעד הביניים שבשבילו צריך לעבור לשלב השני וליצור מומנטום של יישום התוכנית. כך תתקבע בשטח מציאות של אי לוחמה, שתאפשר לנשיא ארה"ב להתברך בהישג זה ולעבור למימוש תוכניותיו האחרות.
גם בחמאס קוראים כך את מדיניותו של טראמפ. במאמר שפרסם ד"ר איאד אלקרא, העורך הראשי של עיתון "פלסטין" העזתי, הוא תיאר את העמדה האמריקנית העדכנית כמעבר מחוסר ודאות לבהירות בניסוח הדרישות בנוגע לשלב השני: נסיגה ישראלית לעבר רצועת הגבול, כוח ייצוב ערבי־בינלאומי, והקמת ועדה חדשה לניהול עזה, עם שמות חדשים וללא מעורבותו של טוני בלייר.
לדברי אלקרא, הנשיא טראמפ מעוניין ב"הישג דצמבר" מזירת עזה. לכן הוא לוחץ על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובמקביל מנהל משא ומתן עקיף עם חמאס, המלווה במקלות וגזרים עם זיקה בין פירוק הנשק לשיקום הרצועה.
אולם מנקודת מבטה של ישראל, קשה לומר שבנתונים הנוכחיים המעבר לשלב השני הוא אינטרס שלנו. ההפך הוא הנכון. שליטת צה"ל באזורים שהוא אמור להתפנות מהם לא רק משפרת את ההיערכות הביטחונית לתרחישים השונים, אלא היא משאירה בידי ישראל מנוף לחץ משמעותי על חמאס ועל המדינות המתווכות כדי למלא את דרישותיה.
בראייתה של ישראל, הפסקת האש איננה המטרה. פירוק יכולות האויב ופירוז השטח מנשק הם היעדים העיקריים ביחס לזירה זו. לא רק שעד כה לא השגנו אותם, אלא שמלבד הצהרות על המחויבות אליהם לא הוצגה תוכנית מעשית להשלמתם.
עתה, לאחר שהושבו כל החטופים החיים וכמעט כל החטופים החללים, הנסיגה מהאזורים הללו היא מחיר שישראל נתבעת לשלם. אך זהו אינטרס של הפלסטינים ושל נותני הערבות להסכם, לא של ישראל.

השפעה גם על לבנון

כפי שנכתב לא פעם בדפי עיתון זה, החלל שנוצר בהיעדר הגדרות ברורות למונחים "פירוז" ו"פירוק מנשק" מתחיל להתמלא בפרשנויות יצירתיות כמו זו שהציג משעל. גורמים מצריים התבטאו גם הם על האפשרות לנצור את הנשק במקום להתפרק ממנו. בכירים אחרים הבחינו בין נשק התקפי לנשק הגנתי או בין נשק כבד לנשק קל, ויש שהרחיקו לכת והציעו לפתור את הבעיה באמצעות שילוב הגורמים החמושים של ארגוני הטרור בתוך הכוחות הפלסטיניים שיוכשרו לקבל לידיהם את השליטה בעזה.
מלבד היצירתיות השופעת, המכנה המשותף של כל הרעיונות הללו הוא הניסיון למצוא פתרון שיאפשר "ללכת עם ולהרגיש בלי". זהו מאמץ לרצות את ישראל מבלי להתעמת עם חמאס, מתוך הנחה שארגון הטרור לא יסכים לוותר על נשקו, כפי שדובריו הדגישו בכל הזדמנות.
מי שזיהו במהירות את המגמה הזו היו הסעודים וראשי האמירויות. לא בכדי צמצמו מדינות אלה את מעורבותן בתהליכים הקשורים לרצועת עזה. גם אם לא אמרו זאת באופן מפורש, לא קשה היה לזהות את ספקנותן ביחס להשגת יעד הפירוז במתווה שסוכם בתוכנית טראמפ.
גם ישראל לא יכולה להסתפק בפתרונות למראית עין. גישתה ביחס לסוגיית הפירוז בעזה תשפיע לא רק על זירה זו, אלא גם על מאמציה להביא לפירוק חיזבאללה מנשקו. טוב יעשה הדרג המדיני אם יבהיר בפשטות כי משמעות הדרישה לפרז את השטח היא שרצועת עזה תישאר נקייה מכל יכולת צבאית – נשק קל או כבד, התקפי או "הגנתי", וכן תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר, שליטה ומודיעין. אלה לא ייוותרו בידי חמאס, וגם לא בידי אף גורם פלסטיני אחר בשטח הזה.
המועד המתאים לסיכום סוגיה זו הוא כעת, כאשר חמאס וחיזבאללה מצויים בעמדת חולשה יחסית, כשישראל עדיין מחזיקה במנופי לחץ משמעותיים כמו השליטה הנרחבת בשטחי רצועת עזה, וכשסוגיית הנורמליזציה עם סעודיה אינה דוחפת את האמריקנים או את הישראלים לפשרות ולוויתורים.
מבחינתה של ישראל – וכדאי להצהיר זאת גם בגלוי – עדיף להשאיר את המצב ברצועה כפי שהוא על פני "התקדמות" במתווה שלא יקדם את מטרותיה, יגביר את הלחצים עליה ורק יכביד על התנהלותה. רצועת עזה, שמחציתה נתונה לשליטה ישראלית ומחציתה האחרת שקועה בהרס ובחורבן בלי עתיד, בלי תקווה ובלי שיקום – עדיפה על פני מתווה שעלול להוביל לשיקום בלי פירוז.
אם נחזור לדברי הפתיחה, חמאס כבר לא מתנהל כיום מתוך תחושת סכנה לקיומו. עמדה ישראלית נחרצת מסוג זה עלולה להשפיע גם על התחושה הזאת.

בל יצא חוטא נשכר

בינתיים מי שמתחמם על הקווים וממתין שיקראו לו להוציא את המערכת מהבוץ העזתי הוא זה שברח מהזירה לאחר שהציבור העזתי העדיף את מרצחי חמאס.
הרשות הפלסטינית מצפה לחזור לרצועה על כידוני ישראל, כשהיא מחוזרת על ידי הקהילה הבינלאומית, מעוטרת בהחלטות ההצהרתיות על "מדינה פלסטינית", אך ממשיכה לסבול מתחלואיה הכרוניים. גם בסיס התמיכה בה הולך ונחלש. מילת הקסם שמצורפת לנוסחת השיווק של הרשות החדשה היא "רפורמות". על זה כבר נאמר: זו אותה הגברת בשינוי אדרת.
גם לבעלי החזון האופטימי ביחס לשילובה של הרשות בעזה כדאי לדון באפשרות שמהלך כזה לא יצלח, לתהות כמה זמן יידרש לכך ומה המחירים שישראל עלולה לשלם עד להכרה בכישלון. המודל הלבנוני, שאפשר לחיזבאללה להתעצם צבאית בחסות ממשל שלא היה לו סיכוי להיאבק בכך, הוא תרחיש אחד מני רבים שצריך לקחת בחשבון.
הזיקות שייווצרו בין עזה ליהודה ושומרון אם הרשות תשולב ברצועה יעצימו את האתגרים בשני האזורים. בכלל, העיקרון "בל יצא חוטא נשכר" נכון מאוד גם ליחסינו עם הרשות בסוגיית עזה.
רפורמות מעמיקות ברשות הפלסטינית הן דבר נצרך בלי קשר להתרחשויות בעזה. עד שזה יקרה באופן שיניח את דעתה של ישראל, כל הדיון ברעיון זה הוא כמו ציור על קרח.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 לדצמבר 2025.