הכרעת ממשלת ישראל בעניין עסקת שחרור החטופים הייתה בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". בראיית חמאס, המחלוקת הפנימית שנתגלעה בסוגיה זו איננה עוד תוצר אגבי, שנלווה בדרך כלל להחלטות מהסוג הזה, אלא מטרה בפני עצמה.

הלוחמה הפסיכולוגית ומאמצי ההשפעה על התודעה בישראל הם מרכיב מובנה במהלכי חמאס, לא רק בפעולות הטרור ובלחימה בשטח, אלא גם במגרש המו"מ. חרחור ריב ויצירת פירוד בתוך החברה בישראל הם הדרך להחלשתה גם בשדה הקרב. טוב עשו המתנגדים לעסקה שלאחר שהשמיעו את ביקורתם החליטו להצטרף לעמדת הרוב ולשמר את הלכידות. נכון לאמץ דפוס זה גם מול המניפולציות הנוספות שחמאס יפעיל ונוכח האתגרים הרבים שעוד נכונו לנו, עד להכרעתו.

אין לטמון את ראשנו בחול

לצד זאת, בשום אופן אין לטמון את ראשנו בחול או לעמעם את המחירים והסיכונים הנובעים מהפסקת האש. הצגתם באור בוהק חיונית כדי להתכונן אליהם ולהתמודד איתם.

מן הסתם, בחמאס היו רוצים לראות את הפסקת האש כנקודת המפנה במלחמה. כך, לשיטתם, צה"ל יאבד את המומנטום וידורדר בתהליך הדרגתי, על ידי שורה של הפסקות אש ותנאים מגבילים, עד לעצירה המוחלטת של הלחימה. במקביל, ישראל תאבד את הלגיטימציה למלחמה בעצימות גבוהה, הקהילה הבינלאומית תגביר את מעורבותה לעיצוב מציאות הסדרית, ובינתיים חמאס יתאושש.

בתמונת הסיום האופטימלית של חמאס, בכירי ההנהגה הצבאית ומרבית הכוח הצבאי של הארגון נותרים ללא פגע. כך גם ההנהגה המדינית שלו, היושבת בקטאר ובמדינות נוספות. חמאס ממשיך להיות גורם הכוח המרכזי ברצועה ולהכתיב את סדר היום, ישראל נאלצת לשחרר את האסירים הביטחוניים שכלואים אצלה ולהסכים למגבלות על פעילותה – כחלק מעסקת חילופין. החלק האחרון בפאזל תמונת הסיום הוא הסכמה להתנעת תהליך בינלאומי לשיקום הרצועה.

תרחיש כזה מנוגד לחלוטין לתמונת הסיום הרצויה לישראל ואיננו נסבל מבחינתה. הפעולה הטובה מאוד של צה"ל והשב"כ עד כה הניבה הישגים רבים ושיקפה יכולות ביצוע שמקרינות עוצמה גם מול יריבים אחרים – אך עדיין רחוקה הדרך עד להשגת מטרות המלחמה. הפסקת האש שבמסגרת עסקת השחרור תציב בפני ישראל אתגרים מבצעיים רבים.

מעל כולם ניצב אתגר חידוש הלחימה

מעל כולם ניצב אתגר חידוש הלחימה וההיחלצות ממלכודת הדבש של חמאס. צה"ל חייב לשמר את "מכונת המלחמה" כשהיא פועלת בהתאם להצהרת הדרג המדיני על הכוונה להמשיך בלחימה. עליו לבצע בשטח, במהלך הפסקת האש, מהלכים לקראת השלבים הבאים שאינם מהווים הפרה של ההבנות.

כך, לדוגמה, חלוקת כרוזים והודעות פינוי לאזורים שבהם הלחימה צפויה להתחדש. זו העת גם להשלים את הקמתו של פרימטר ביטחוני רחב לכל אורך הגבול ולבסס את עמדות השליטה של צה"ל באופן שימחיש את השינוי העמוק הצפוי במציאות הביטחונית. בד בבד, וברוח הצהרות הדרג המדיני, על מערכת הביטחון לפעול נגד בכירי חמאס ותשתיותיו שמחוץ לרצועת עזה, שאינם נכללים בהבנות על הפסקת האש.

אתגר נוסף שיעמוד בפני מערכת הביטחון הוא הכשלת מאמצי חמאס להתחמש ולהצטייד בחסות הפסקת האש. הדברים נאמרים הן ביחס להברחות נשק ואמצעים ממצרים והן בנוגע לניצול הסיוע ההומניטרי שיוכנס לרצועה למטרות אלה. נכון לנקוט גישה מחמירה ביחס לכך. אין סיבה לנדיבות ישראלית בסיוע הומניטרי כשברור שלפחות חלק ממנו ישמש את חמאס.

במקביל למאמצי הלחימה בעזה, על צה"ל להמשיך במאבק הנחוש בארגוני הטרור ביו"ש. הפיגוע שתוכנן על ידי חוליית חמאס מחברון ונבלם במחסום המנהרות מעיד על המוטיבציה ועל הרעיונות שמתבשלים כיום בראשיהם של גורמי הטרור ביו"ש. רצועת עזה מספקת להם סיבה והשראה לכך. רק נחישות ויוזמה התקפית כמו שמערכת הביטחון מציגה בחודשים האחרונים ירסנו את המגמה הזו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 23.11.2023.

בשנים האחרונות ישראל ראתה בקטר שחקן מייצב וקונסטרוקטיבי בעזה, ואפשרה לאמירות הקטנה להזרים סכומי כסף גדולים לצרכים אזרחיים ברצועה. בעקבות התנפצות קונספציית 'תמריצים כלכליים תמורת שקט' מול חמאס, ולאור התמיכה הכספית, לוגיסטית, מדינית ותעמולתית שקטר מספקת לארגון הטרור הרצחני, על ישראל, ארה"ב וכלל מדינות המערב לשנות את גישתן כלפי קטר.

חשוב לזכור – המטרה העליונה של קטר מהתיווך בעניין בני הערובה המוחזקים בידי חמאס היא לשמר את ארגון הטרור ואת שליטתו בעזה. קטר משתמשת במו"מ על שחרור החטופים הן לזכות בנקודות מול ארה"ב ואירופה, והן כדי להפעיל לחץ על ישראל לצמצם או להשעות את המבצע בעזה. אולם ככל שיופעל יותר לחץ על קטר, והיא תעמוד בפני הצורך לבחור באופן ברור בין הפגנת נכסיות למערב לבין המשך התמיכה בחמאס, היא תפעל ביתר נמרצות ואפקטיביות לשחרור החטופים.

קטר מארחת את מטה חמאס בחו"ל ומנהיגי חמאס מאז 2012, ומימנה את ארגון הטרור עוד לפני כן. ב- 18 באוקטובר, ארה"ב הטילה סנקציות על בכיר חמאס המתגורר בקטר שהיה מעורב בהעברת עשרות מיליוני דולרים לחמאס ברצועה, כולל לזרוע הצבאית של הארגון. בשבת השחורה, בעוד מחבלי חמאס רוצחים, אונסים וחוטפים ישראלים, משרד החוץ הקטרי פרסם הודעה המאשימה את ישראל באופן בלעדי במתרחש.

רשת אל-ג'זירה הקטארית מהווה זרוע להפצת תעמולה ארסית נגד ישראל ונגד מדינות הסכמי אברהם. במלחמה הנוכחית היא הגורם הדומיננטי בשילהוב היצרים נגד ישראל באמצעות שידורים בלתי פוסקים מבתי החולים בעזה, תוך התמקדות בפגיעות בילדים ובנשים ובאמצעות שיווק מסרי חמאס. יתרה מזאת,  כל מי שצופה באל-ג'זירה בערבית רואה כיצד הרשת מדווחת בזמן אמת על תנועת כוחותינו בשטח, מה שבודאי יוכל לתרום מידע רלוונטי למפקדי חמאס.

בה בעת, קטר מתקרבת לארה"ב ומדינות אירופה. היא מארחת את הבסיסים הצבאיים החשובים ביותר של ארה"ב במזרח התיכון. קשרי המסחר שלה עם מדינות כגון ברטינה, צרפת, איטליה וגרמניה הולכים ומתעמקים, במיוחד לאור רצונה של אירופה למצוא אלטרנטיביות לגז הרוסי. בינואר 2022, ארה"ב העניקה לקטר את המעמד הרשמי של "בעלת ברית מרכזית שאינה חברה בנאט"ו."

אירועי  ה-7 לאוקטובר, מחייבים את ישראל ומדינות המערב להתייחס לא רק לחמאס-דאע"ש שהתפתח ברצועת עזה, אלא גם לחסות שאירגון זה מקבל מקטאר. ביקורת זו מצטרפת לביקורת אירופאית בעניין מותם של אלפי עובדים זרים בקטר בעקבות תנאי עבודה זוועתיים, ובעניין התנכלות הרשויות הקטריות בקהילת הלהט"ב. קטר רגישה מאד לתדמיתה הבינלאומית, דבר שהוביל להסתבכותה בפרשת שוחד לכאורה לחברי פרלמנט אירופי המכונה קטר-גייט.

גם כיום יש גורמים במערכת הישראלית והבינלאומית שמתעקשים לראות בקטר שחקן חיובי ורצוי, גם בהקשר המו"מ לשחרור החטופים וגם בהקשר של פתרונות עתידיים לעזה שלאחר המלחמה. זוהי טעות קשה. קטאר איננה מתווכת ניטראלית וכאמור האינטרס המרכזי שלה הוא שרידותו של חמאס. הגיע הזמן לשנות את המדיניות מול קטאר. יש לדרוש מארה"ב להפעיל כלפיה גם "מקלות" ולא רק "גזרים".. יש לתבוע מקטאר לגרש לאלתר את מנהיגי חמאס שבשטחה ולראות את אלה כיעדים לפגיעה ממוקדת מצד ישראל.

יש לתבוע מוושינגטון לבחון מחדש את יחסיה עימה עם קטאר, ובמסגרת הלחץ עליה לשקול  , השעיה של הסכמים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים, ובחינת אפשרויות להעברת הבסיסים האמריקאים לאיחוד האמירויות או לסעודיה, דבר שיוכל לתרום גם לתהליכי הנורמליזציה באזור. יש לעודד את המגזר העסקי והאזרחי, מוסדות אקדמיים וארגוני ספורט, לסרב להשתתף באירועים בחסות קטרית עד שכלל החטופים ישוחררו. יש לסייע למשפטנים להגיש תביעות נגד קטר בשם קורבנות הטרור החמאס. אם קטר לא תפעל באופן אפקטיבי לשחרור החטופים, ותמשיך לתמוך ולארח את חמאס, על ארה"ב לבחון החלפת מעמדה של קטר כ"בעלת ברית מרכזית" למעמד של "מדינה תומכת טרור.

כמו כן על ישראל להבהיר שאם קטר לא "תספק את הסחורה" בעניין החטופים, ולא תנתק את קשריה עם חמאס, לא יהיה לה שום תפקיד בזירה העזתית, גם ביום שאחרי. במציאות החדשה של אחרי ה-7 לאוקטובר, אסור לישראל ולמדינות העולם הנאור להעלים עין מהצביעות של מדינה שמתיימרת להיות גורם אחראי במרחב ובעלת ברית של המערב, אך בפועל מהווה משענתו הנאמנה של חמאס-דאעש.

פורסם ב-N12 בתאריך 20.11.2023.

"ידה של ההתנגדות ארוכה והיא תגיע לכל מי שינסה לפרק אותה מנשקה"-  אִייֵם אחמד בחר, באחד מהנאומים המתוקשרים שנשא, ביושבו על כסא יו"ר המועצה המחוקקת בעזה. אחמד בָּחַר – בן דור המייסדים של חמאס – וחבריו האחרים לפרלמנט, לא היו שם השבוע כשלוחמי גולני הגיעו.  במקום השמור לו, ליד שולחן הנשיאות, הסתדרו חיילי גדוד 13 לצילום מזכרת קבוצתי, בטרם יהפוך גם המבנה הזה לגל של אבנים. הגדוד ש-41 מלוחמיו נהרגו בהתקפת הפתע בשמחת-תורה, רשם ציון-דרך נוסף, במערכה למיטוט ממשל חמאס.

ההשתלטות על מבנה הפרלמנט, היתה יכולה להיחשב כצעד בעל משמעות סמלית בלבד, כמו ההגעה לביתו של אסמעיל הניה ופיצוצו, או הנפת דגל ישראל במוצב נטוש של חמאס. אלא ,שבמאמץ המלחמתי כיום, חשיבותה רבה יותר. ראשית, משום שזוהי אחת מתוך מאות פעולות דומות, שמשקלן המצטבר  מעצב מציאות חדשה ושנית -משום שהיא לא מסמלת את סוף המסע אלא רק את תחילתו. כמו בפשיטות המוצלחות על בתי החולים רנטיסי ושיפאא, גם כאן, פעולת צה"ל ממחישה את נחישותה של ישראל ומבהירה למחבלי חמאס: אין חסינות לשום מקום.

לצד ההשתלטות על מפקדות, חמ"לים, ומתקנים ביטחוניים מגבירים בצה"ל את ההתקפות גם נגד משטרת חמאס וגופי השלטון המקומי. שיתוקם של אלה חיוני כדי לשלול מחמאס את יכולתו לשלוט במצב, לתת שירותים לציבור ולאכוף את הנחיותיו.

יש חשיבות לכך שמתקני-הממשל לא רק נתפסים על ידי צה"ל, אלא גם מושמדים כליל, לאחר סריקתם. זו הדרך לנפץ את תקוות חמאס, שעזה תחזור לימים שלפני ה-7 באוקטובר.

את התקווה הזו צריך לנפץ לא רק באמצעות הפעילות הצבאית. אי אפשר להשאיר את מעברי הגבול בכרם-שלום ובארז, כשהם עומדים על תִּלם, ולחשוב שמישהו לוקח ברצינות את האפשרות שישראל לא תפתח יותר את שעריה לאוכלוסיית עזה. כך גם באשר לפונקציית המת"ק (מוקד התיאום והקישור בין ישראל לפלסטינים) שעדיין קיימת, ולמעורבות הישראלית באספקת הצרכים ההומניטאריים לתושבי-עזה. ישראל צריכה לבטל כל פרקטיקה שמחשקת אותנו למציאות הקודמת. מה שהיה – לא יהיה.

להגביר לחץ על חמאס וקטאר כדי לקדם את סוגיית החטופים

היעד המיידי של חמאס הוא להביא להפסקת הלחימה מצד ישראל תוך יצירת מסלול שיאפשר לו להפיק רווח מקסימאלי מבני הערובה שברשותו. הוא תולה תקוות בערוץ המו"מ לעסקת חילופין, בלחץ הפנימי בישראל בסוגיה זו ובלחצים שהמערכת הבינלאומית תפעיל על ישראל בסוגיה ההומניטארית.

בראייתו, מכת הפתיחה שהנחית על ישראל יחד עם שרידותו מולה והרווחים שיפיק מהמיקוח על החטופים, יקנו לו תהילת עולמים ויפרמו את תדמיתה של ישראל כ"בלתי מנוצחת".

מבחינתה של ישראל, תנאי הפתיחה הקשים שבהם היא נכנסה למלחמה, לא משאירים לה כל ברירה זולת מיטוט ממשל חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות. אם היא לא תשיג זאת, יהיו לכך השלכות על מאזן ההרתעה גם מול אוייביה האחרים, באופן שיהיה עלול להעמיד אותה בפני איום קיומי. הישגיה במלחמה עד כה טובים, אך אינם מספיקים מול האתגר הזה.

כצפוי, בסיועה של קטאר, שהאינטרס העיקרי שלה הוא להבטיח את שרידותו, הניחו גורמי חמאס את הפיתוי והתחילו להשתמש בקלף  שבידיהם, כדי להשיג את מטרותיהם. על הדרך הם ינסו למחוק מעט מהכתם שדבק בהם על הברבריות הלא אנושית  וגם להגביר את המחלוקת ואת הלחצים הפנימיים בישראל.

אין לקנא בשרי הממשלה ובראשי מערכת הביטחון, שעה שיידרשו להכריע בעסקה לשחרורם של תינוקות ואמותיהם, בתמורה לשחרור מחבלים ולהפסקת-הלחימה למשך מספר ימים. 

לב מי יוכל לעמוד מול תמונותיהם של החטופים או מול שוועת בני משפחותיהם המיוסרים ? ומנגד  המחיר הכבד של השחרור: סיכון חיילינו. הפסקת האש תאפשר לחמאס להעריך את המצב, להתארגן מחדש, לזהות נקודות תורפה בצד הישראלי, למגן, למלכד, ולפגוע. גם הדלק שיוכנס יסייע לו מאוד. חמאס יתחיל את השלב הבא של הלחימה מעמדה משופרת מאוד ביחס למצבו הנוכחי.

בכל מקרה ,מאחר שהעסקה שעל הפרק לא נותנת מענה לכל החטופים, הרי שיידרשו מהלכים נוספים עד להשבתם כולם. באשר לכך ראוי לזכור כי מה שהוביל להצעה הנוכחית הוא הלחץ שהופעל על חמאס ולכן כדי להגדיל את הסיכויים וההזדמנויות ולהקטין את המחירים, חיוני להמשיכו ובה בעת להגביר את הלחצים גם על קטאר. זו האחרונה, לא רק שאינה משלמת מחירים על תמיכתה המתמשכת בחמאס ועל אירוח מנהיגי אירגון הטרור בשטחה,  היא מחוזרת בעקבות הקשרים הללו ומנצלת את המצב לשידרוג מעמדה המדיני.

הגיע הזמן לשנות את המדיניות מולה. לדרוש מארה"ב להפעיל כלפיה גם "מקלות" ולא רק "גזרים".  לשקול מחדש את יחסיה עמה, לרבות ביטול או צמצום קשרים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים (אחד הבסיסים הצבאיים החשובים ביותר של ארצות הברית במזה"ת נמצא במרחק של פחות מ-20 מיילים מהמקום שבו מקיימים מנהיגי חמאס את פגישותיהם), והטלת סנקציות על כל הישויות הקטאריות המעורבות במתן תמיכה לחמאס. 

יש לתבוע מקטאר לגרש לאלתר את מנהיגי חמאס שבשטחה ולראות את אלה כיעדים לפגיעה ממוקדת מצד ישראל.

פורסם בישראל היום בתאריך 17.11.2023. 

המלחמה בעיצומה ונמצאת בשלבים מכריעים בצפון רצועת עזה. המתקפה הקרקעית מתקדמת מהר מהמתוכנן וצבר ההישגים מרשים ומקרב אותנו להתפרקות המערכת של חמאס בצפון הרצועה, מה שיקל על מלאכת הפירוק במרכז הרצועה ובדרומה. במקביל, גוברת והולכת הביקורת נגד ישראל בזירה הבינלאומית. זו מהודהדת על ידי התקשורת הבינלאומית ובמידה רבה, גם על ידי חלקים בתקשורת הישראלית. כך גם קצינים בכירים לשעבר הטוענים שקצב ההתקדמות איטי ושישראל לא תוכל להשלים את המלאכה בעטיו של הלחץ הבינלאומי הגובר. האמירות הללו פוגעות בלכידות ובמאמץ המבצעי ומשדרות רפיון כלפי הביקורת הבינלאומית, שברור שאינה מוצדקת ואף מסייעים להדהודה ולהגברת הלחץ.

הקהילה הבינלאומית מגלה לכאורה הבנה למטרות המלחמה של ישראל ולצורך בפירוק שלטון החמאס והיכולות הצבאיות שלו. אלא שבה בעת היא מגלה רגישות מוגזמת ומוטה לסוגיית הנפגעים בצד הפלסטיני, תוך אימוץ כמעט בלתי מסויג את דיווחי משרד הבריאות בעזה, שהנם למעשה דיווחי כזב של חמאס. תכליתם של אלו לתעתע ולעצב תמונת מציאות שמטרתה לייצר לחץ באמצעות התקשורת והקהיליה הבינלאומית להפסקת אש כשלכל בר דעת ברור שזו תוביל להתאוששות חמאס, בנייה מחדש של היכולות הצבאיות שלו והבטחת המשך שילטונו ברצועה. לצד אלה יש לזכור שאין ולו גורם אחד בקהילה הבינלאומית ובתקשורת הבינלאומית, המציע לישראל חלופה רלוונטית להמשך המאמץ המלחמתי להשמדת חמאס.

בעת הזו פועלים במקביל שלושה שעונים: השעון המבצעי, שעון הלגיטימציה והחוסן הפנימי ושעון הלגיטימציה הבינלאומית. באשר לשעון המבצעי, הרי שצה"ל פועל בצורה ממוקדת להשגת המטרות בתוך מרחב מורכב הרווי בתשתיות תת קרקעיות כשמחבלי החמאס עושים שימוש באוכלוסייה האזרחית, בבתי חולים, ובמתקנים הומניטריים "מוגנים" (להערכת חמאס). החמאס עושה שימוש בתשתיות תת קרקעיות מתחת לבתי חולים רבים (אם לא בכולם) כמפקדות, מרחבים לוגיסטיים, שטח אחסון ולינה, מקורות חשמל, אנרגיה ותקשורת. פינוי בתי החולים לוקח זמן, אולם צה"ל פועל בשיטתיות להגיע למצב בו יוכל להשמיד את המוקדים האלה. הפעולה של צה"ל זהירה גם מאחר וקיים חשש מתמיד שחלק מהחטופים מוחזק במרכזים אלה. שבועיים וחצי מתחילת המתקפה הקרקעית, הביאו לצה"ל הישגים כבירים. לפיכך, קשה להבין את הביקורת המושמעת נגד הקצב האיטי של המבצע. באשר לזירה הצפונית, הרי שטוב עושה צה"ל כשהוא אינו נגרר לפתוח במערכה מול חיזבאללה במקביל ללחימה בדרום ובכך מצליח למנוע פגיעה במיקוד המאמץ המבצעי בעזה. עוד יבוא הזמן להחלטה באשר לכיוון הפעולה המיטבי בצפון.

שעון הלגיטימציה והחוסן הפנימי מראה שרובו המוחלט של הציבור מבין את מטרות הממשלה ומספק לה גיבוי רחב. הפעולות הכלכליות שנקטה הממשלה משפרות את המענה למצוקת משרתי המילואים ומשפחותיהם כמו גם לעסקים שנפגעו מהמלחמה, למרות שתמיד נדרשים שיפורים נוספים והתארגנות מהירה ורלוונטית יותר. הציבור הישראלי מגלה חוסן מרשים ומספק לדרג המדיני ולצבא את כל הזמן הנדרש להשלמת המשימה. השעון במבצעי כמו שעון הלגיטימציה והחוסן הלאומי מבית מתקתקים בהלימה למטרות המלחמה ומאפשרים לצה"ל להתקדם במימוש התכנית הצבאית ואפילו בקצב מהיר מהמתוכנן ותוך מימוש הישגים מרשימים.

באשר לשעון הלגיטימציה הבינלאומית, הרי שחשוב להבין את הפער הקיים בין חובתם של מנהיגים ערבים וחלק ממנהיגי מדינות המערב לנזוף בישראל, אפילו להאשימה באגרסיביות יתר, לבין הפנמתם את העובדה שאין לישראל כל ברירה אחרת זולת השמדת החמאס, מה שמחייב את המשך הלחימה בעוצמה גבוהה ובנחישות רבה. רובם, מייחלים לניצחון ישראלי מובהק ולהתאיינותה של חמאס, אלא שהם מחויבים לקהלי הבית שלהם ולכן משלמים את מס השפתיים ההכרחי. אף לא אחד ממבקריה של ישראל מקרב המנהיגים או התקשורת הבינלאומית, אינו מסוגל להציג אלטרנטיבה לישראל. דרך פעולה אחרת, שיהיה בה כדי להבטיח את מימוש המטרה, הנתפסת, גם בעיניהם, כצודקת ביותר וכהכרחית. תקתוק שעון הלגיטימציה הבינלאומית מהודהד על ידי התקשורת הבינלאומית ועל ידי חלק מהתקשורת הישראלית וכמה מובילי דעה. הדהוד זה עלול להסיח את הדעת ואף לרפות את ידי העושים במלאכה.

ישראל אינה יכולה לסיים את המלחמה ברצועת עזה ללא מימוש מטרות המלחמה – השמדה מוחלטת של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והשבת החטופים. ישראל נדרשת לממש מטרה זו באופן ממוקד ולא לתת לשם דבר להסיט אותה ממנה. מאחר וישראל כבר נתונה במלחמה רב-זירתית כשהחזית הצפונית הופכת לפעילה, אלימה ומסוכנת יותר מיום ליום כשאיראן מפעילה את השליחים שלה בכל הזירות האחרות כדי לסכל את מאמצי ישראל ברצועת עזה, ישראל לא יכולה שלא להשלים את המלאכה ברצועת עזה עד תום.

תקתוק שעון הלגיטימציה הבינלאומית צורם מכפי חשיבותו וצרימתו יחד עם השיח בתקשורת הישראלית אודות לחץ הזמנים, עלול לשבש את הדעת של מקבלי ההחלטות והציבור בישראל. לכן חובה עלינו להשתיק את תקתוקו של זה ולהתעלם ממנו בכל הנוגע לתוכניות המלחמה, שעוד עלולות להתרחב גם לחזית הצפונית. ישראל צריכה להיות קשובה לתקתוקם של השעון המבצעי ושעון הלגיטימציה והחוסן מבית. רק לשני השעונים האלו יש חשיבות של ממש בכל הנוגע למימוש מטרות המלחמה ולהבטחת ביטחונה של מדינת ישראל ושגשוגה במרחב.

פורסם במעריב, בתאריך 15.11.2023.

שתי מטרות מרכזיות הגדיר הדרג המדיני למלחמת "חרבות ברזל": הראשונה – השמדת יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס. השנייה – השבת החטופים הישראלים שמוחזקים ברצועת עזה. השגת המטרות הללו לא תהיה במהלך אחד מוגדר ומתוחם. זו תהיה תוצאתו של תהליך שהתחיל בהתקפה הראשונה של ישראל על עזה ובמצור עליה, ויכלול פעולות רבות ומתמשכות.

בעוד שביחס להשבת החטופים ולהבדיל לגבי השמדת היכולות הצבאיות של חמאס, קל להגדיר באופן אופרציונלי ומדיד את הצעדים הנגזרים מהמטרה, הרי שמיטוט שלטון חמאס – נתפס בטעות כיעד הצהרתי ומופשט. מיטוט שלטון חמאס דווקא הוא היעד שעתיד לסמל את השינוי היסודי ברצועת עזה, ומבין המטרות, נראה, כי זוהי המטרה הפחות קשה להשגה.

מה זה בעצם אומר "מיטוט שלטון חמאס"?

שלילת יכולתו של חמאס להפעיל מנגנוני שלטון, לתת שירותים כלשהם לאזרחיו או לאכוף את הנחיותיו עליהם לאורך זמן.

מה נידרש כדי למוטט שלטון?

בידוד פיזי של ההנהגה וניתוקה מהעם-  הסתתרות המנהיגים כבר מייצרת חיץ בינם לבין העם. כדי להדק את הניתוק – חיוני לנתק גם את האינטרנט ואת אמצעי התקשורת המשמשים להעברת מידע ומסרים, מסייעים בהתמצאות וביצירת רציפות, ומקרינים המשכיות.

שיתוק מוקדי הפיקוד והשליטה השלטוניים – תקיפה/ניטרול של כל הגורמים שמופקדים על יצירת תמונת המצב ועל הפעלת המנגנונים השונים להשלטת סדר ולשמירה על הביטחון: משטרה וביטחון פנים, משרדי הממשלה, הרשויות המוניציפליות. גם לצורך זה חיוני לשתק את האינטרנט, המהווה אמצעי מרכזי ליצירת תמונת מצב, לתיאום ולשליטה.

ניטרול מנגנוני הביטחון ושיבוש יכולת הפעולה שלהם כמערכות ארגוניות – המאמץ בנושא זה נעשה ממילא לשם השגת המטרה השנייה שהוגדרה: השמדת יכולות צבאיות של הארגון.

שיתוק גופי האכיפה – במקביל למאמצים מול המשטרה ומנגנוני הביטחון, יש לפעול גם לניטרול בתי המשפט, מתקני כליאה (יש להניח שבהם מוחזקים גם מתנגדי המשטר – אך גם אם לא כך) פקחים וגופי פיקוח, גובי מיסים ורשויות ממשלתיות אחרות.

השבתת שירותים חיוניים שאינם קיומיים – בכל רחבי הרצועה ולא רק באזורי הלחימה. בנקים, חלפני כספים (מהווים תחליף לבנקים), מעברי גבול, מוסדות השכלה וכיוצ"ב.

עד כמה אנו קרובים למיטוט שלטון חמאס

בנקודת הזמן הנוכחית, פעילות צה"ל הביאה לשיבוש פעילותו של ממשל חמאס – אך עדיין לא למיטוט. לשם כך נדרשת פגיעה רחבה יותר וממושכת יותר. ההשתלטות על בניין הפרלמנט ועל מוקדים שלטוניים נוספים בתוך העיר עזה איננה רק סמלית. כך גם הפעולה המרשימה בבית החולים רנטיסי, שסיפקה הוכחות נוספות לשימוש הציני של חמאס בבתי החולים והבהירה כי אלה אינם חסינים מפני פגיעתה של ישראל. כל אלה משקפים את נחישותה של ישראל להשיג את יעדיה מול חמאס. מערכת הביטחון גם מבצעת חלק גדול מהצעדים שפורטו לעיל. ועדיין, אין די בביצוע חלקי. כך לדוגמה, בכל הקשור לפעילות האינטרנט. כדי לייצר ערפל בתמונת המצב ולמנוע שליטה ותיאום, יש להשבית את פעילותו לאורך זמן. ניתוק זמני או לסירוגין ישבש רק לפרק זמן קצר ומיד אחריו תשוב ותתבהר התמונה ויחודשו הקשר והתיאום בין גורמי הממשל. דוגמה נוספת היא בתי הסוהר ברצועת עזה. העובדה שהם עדיין עומדים על תלם מהווה עדות מוחשית להמשך שלטון חמאס. החרבתם על ידי ישראל וניטרול שלטונות הכליאה, יעצימו את חוסר המשילות וגם את האיום הפנימי על שלטון חמאס.

הכאוס הזמני הוא שלב בלתי נמנע בהחלפת השלטון

המציאות שתיווצר בתהליך מיטוט השלטון תתאפיין בהיעדר משילות ובכאוס. לאזרח לא תהיה כתובת שלטונית שתוכל לטפל בבעיותיו, לא יהיה סדר ולא תהיה אכיפה של הנחיות שלטוניות. יש להניח כי מציאות כזו תגרור מאבקי כוח פנימיים, תעודד יוזמות מקומיות לניהול העניינים האזרחיים, וללא ספק גם תזמין לחצים על ישראל בסוגיה ההומניטרית וביחס להכנסתה של הרשות הפלסטינית לתמונה (רעיון שראש הממשלה כבר הביע את התנגדותו אליו). הכאוס הזמני הוא שלב בלתי נמנע במאבק הכוחני לניתוק אמיתי (ולא למראית-עין בלבד) של חמאס ממוסדות השלטון.

פורסם ב-N12 בתאריך 14.11.2023.

משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה מדווח מדי יום וכמה פעמים ביום אודות מספר הנפגעים ברצועת עזה, כשהמספרים מיוחסים תמיד לתקיפות צה"ל.

מדיווחי משרד הבריאות הפלסטיני נפקדים באופן לא מתמיה דיווחים אודות נפגעי חמאס. אלו כידוע חסינים מפני מוות או פציעה, וחמישה שבועות מפרוץ המלחמה לא דיווח הארגון או משרד הבריאות הפלסטיני ולו על נפגע אחד מקרב כוחות חמאס.

המהימנות שמייחסות התקשורת והקהילה הבינלאומית לדיווחי משרד הבריאות הפלסטיני אינם פחות ממקוממים ויש בהם כדי להעיד על עומק ההטיה בסיקור והעוינות כלפי ישראל. זאת גם כאשר ברור לכל בר דעת שכל המוסדות ברצועת עזה הם חמאס ובכלל זה גם אונר"א, שהרוב המוחלט של מועסקיה המקומיים, אם לא כולם, הם אנשי חמאס ובכללם יו"ר ארגון עובדי אונר"א, ד"ר סוהיל אלהינדי, הנמנה על הנהגת חמאס ברצועת עזה.

לפיכך, כל דיווח של משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה הוא בהכרח בחזקת דיווח של חמאס, המבקשת לקבע ולמצב את הדימוי הקורבני והאסוני, שבאמצעותו היא מנסה להפעיל, באמצעות התקשורת והקהילה הבינלאומית, לחץ על מדינת ישראל להפסקת הלחימה, מה שבהכרח יבטיח את הישרדותה.

נקודת המוצא להערכת הדיווחים המנופחים, המעוותים והשקריים של חמאס צריכה להיות הדיווח אודות הפגיעה בבית החולים אלאהלי בדרום עזה. דקות לאחר נפילת הרקטה הכושלת בחניון בית החולים, מיהרה חמאס, באמצעות משרד הבריאות הפלסטיני, לדווח על הפצצת בית החולים על ידי צה"ל ועל יותר מ-100 הרוגים. תוך פחות משעה טיפס מספר ההרוגים ל-500. עד עצם היום הזה, לא תיקן משרד הבריאות הפלסטיני (חמאס) את הדיווח השקרי. לא בנוגע לעובדה שבית החולים נפגע מרקטה כושלת של הג'האד האסלאמי ולא לגבי מספר הנפגעים. בפועל, ברור לכולם, כבר יום לאחר האירוע, שהרקטה הכושלת נפלה בחניון בית החולים ומספר ההרוגים נמוך מכמה עשרות.

אף גורם בתקשורת ובקהילה הבינלאומית לא ניסה באמת לאמת את הדיווחים השקריים. כך למשל, לא שאל איש כיצד זה מדווח על יותר מ-30,000 פצועים כשסך מיטות האשפוז בכל המתקנים הרפואיים ברצועת עזה, כולל מרפאות אונר"א, אינו עולה על 3,000 ביום טוב. אם כך, היכן בדיוק נמצאים כל אותם 30,000 פצועים? עד היום דווח על העברת כ-90 פצועים למצרים, אם מספר הפצועים כל כך גבוה, מדוע לא הועבר למצרים מספר גדול הרבה יותר של פצועים? על פי דיווחי משרד הבריאות הפלסטיני מדובר כבר במעל ל-13,000 הרוגים.

לפני 3 ימים דיווח משרד הבריאות הפלסטיני על 10,042 הרוגים ויום למחרת עלה המספר ל-13,492. האם מישהו בתקשורת ובקהילה הבינלאומית טרח לשאול את עצמו, האם סביר שביום אחד נהרגו עוד 3,000 איש? ואם זה אכן מספר ההרוגים, היכן בדיוק נקברו? האם מישהו טרח לבדוק תמונות לוויין של בתי הקברות או לחילופין לאתר אתרי קבורה המוניים אחרים?

האם מישהו בתקשורת ובקהילה הבינלאומית טרח לשאול את עצמו ותהה הכיצד זה אין כל דיווח ממקורות פלסטינים, המוגדרים כ"מהימנים", על הרוגים ופצועים מקרב אנשי חמאס? ויוזכר בהקשר זה שאנחנו כבר בשבוע החמישי למלחמה.

האם מישהו מבין כל אותם עיתונאים, פעילי זכויות אדם וארגוני סיוע בינלאומיים טרח לבדוק את פילוח הגילאים של אלפי הילדים שדווחו כהרוגים ופצועים? לפי הגדרות האו"ם ואחרים, כל מי שטרם מלאו לו 17 או 18 שנים הוא בחזקת ילד. אלא ששאילתה פשוטה בגוגל לגבי אימונים צבאיים של חמאס לילדים וגיוס ילדים על ידי חמאס כטרוריסטים מעלה עשרות אלפי תוצאות ובהן גם אלפי סרטונים, הממחישים, באופן הכי ברור שיכול להיות, כיצד מרעילה חמאס את מוחותיהם של ילדים כבר מגיל הגן, מכשירה אותם באימונים צבאיים במחנות קיץ ומגייסת צעירים בגילאי 18-13 כטרוריסטים.

על בסיס המוסבר לעיל ובשל מהימנותה האפסית של חמאס ותעתועיה המניפולטיביים, מוצע ניתוח אלטרנטיבי לתמונת המציאות בנוגע לנפגעים ברצועת עזה. הבסיס המספרי לניתוח המוצע מתחיל ממספר נמוך של הרוגים ופצועים, שעומד על כמחצית מהמספר המדווח על ידי חמאס, למרות שבהתייחס למאפייני הדיווח על מספר הנפגעים בבית החולים אלאהלי, ניתן ואפילו בוודאות גבוהה, להניח מספר נמוך עוד יותר.

לפחות מחצית ממספר ההרוגים והפצועים יש לייחס לאנשי חמאס (השר רון דרמר בריאיון בסקיי-ניוז דיווח על 3,000 אנשי חמאס שנהרגו), בין אם טרוריסטים נושאי נשק, שזהותם מוסווית על ידי חמאס כאזרחים, ובין אם אנשי הממסד החמאסי, שדינם כדין טרוריסטים לכל דבר ועניין מכיוון שהם חלק בלתי נפרד מהתשתית הממשלית של חמאס אותו מבקשת ישראל לפרק. חלק ניכר מבין "הילדים" המדווחים כהרוגים או פצועים הם צעירים בגילאי 18-13 שחלק לא מבוטל מהם שהה במתקני חמאס או אפילו נטל חלק פעיל בלחימה.

מהמספר הנותר יש להפחית מספר לא מבוטל של הרוגים ופצועים כתוצאה מנפילת רקטות כושלות, כדוגמת זו שנפלה בבית החולים אלאהלי והרבה רקטות כושלות אחרות שנפלו במהלך המלחמה הזו כמו בכל הסבבים הקודמים. ההערכות לגבי רקטות הנפל עומדות על כ-10% מסך הרקטות שנורו (לרקטות של הג'האד האסלאמי אחוז נפל גבוה יותר). אם מדובר בכ-10,000 רקטות שנורו מתחילת המלחמה, אז יש להניח שכמה מאות מהן נפלו בשטח הרצועה וכנראה שכמה עשרות רבות מהן פגעו בפלסטינים שנפצעו או נהרגו.

מהשארית שנותרה, יש להפחית את כל האזרחים שביקשו לנוס על נפשם מצפון הרצועה לדרומה ונורו למוות על ידי חמאס ורבים אחרים שהוחזקו כבני ערובה – מגן אנושי בכל אותם מתקנים אזרחיים, שהפכו למפקדות צבאיות, אתרי שיגור ומחסני נשק של חמאס ונהרגו יחד עם אנשי חמאס בהפצצות אותן מטרות צבאיות לגיטימיות על פי הדין הבינלאומי.

היתרה המאוד קטנה היא אכן אזרחים לא חמושים שנהרגו מהפצצות צה"ל בקטגוריה של נזק אגבי. אלא בשכל מבחן השוואתי לכל מלחמה במאה השנים האחרונות, הנזק האגבי שנגרם כתוצאה מפעילות צה"ל, הוא הנמוך ביותר באופן יחסי ובמספרים מוחלטים. הנזק האגבי הקטן הוא תוצאה של הקפדה ישראלית על דיני המלחמה הבינלאומית והמאמצים העליונים שעושה צה"ל כדי לשכנע את האוכלוסייה האזרחית לצאת מאזורי הקרבות, תוך פתיחה של מסדרונות הומניטריים ואבטחתם.

השורה התחתונה והחשובה היא: משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה = חמאס. חמאס = ארגון טרור ברברי ורצחני שמהימנות דיווחיו לא רק שמוטל בספק, אלא שקרית בעליל. כל תכליתה הוא תעתוע התודעה באמצעות יצירת הדימוי הקורבני והכול במטרה להוביל להפסקת הלחימה לצורך הבטחת הישרדותו של הארגון.

ואם את זה לא הבינו הקהילה והתקשורת הבינלאומית עד היום, אז אנחנו נמצאים בעולם של היפוך יוצרות מוחלט, שבו לא נותר לנו אלא לדבוק בצדקת דרכנו ולהילחם את מלחמתנו עד לניצחון המוחלט.

פורסם  במעריב בתאריך 12.11.2023.

בסיומו של השבוע השני להתקפה הקרקעית בעזה, פעולת צה"ל ממשיכה להשיג את יעדיה הצבאיים. בחסות המצור הכללי על הרצועה והכתר על העיר עזה, ובחיפוי של ארטילריה ואש מהאוויר, צה"ל מעמיק את פעילותו בשטחים שתפס, משלים את טיהורם של אתרים ששימשו את האויב ללחימה, לייצור ולאחסון אמל"ח או לפעילות תשתיתית אחרת, ומגביר את הלחץ על מרחבים נוספים בתוככי העיר.

בד בבד ממשיך חיל האוויר לבצע תקיפות ממוקדות על יעדים, בהתאם למודיעין שזורם כל הזמן, מאמ"ן ומהשב"כ. מיקוד המאמץ בצפון הרצועה לא מוציא את האזורים האחרים מכלל הלחימה וגם בהם תוקף צה"ל – מהיבשה, מהאוויר ומהים. האתגר המרכזי כעת לכוחות היבשה הוא ההתמודדות עם הלחימה הנכלולית של חמאס, מתוככי רשת המנהרות, ממתקנים הומניטריים ותוך שימוש באזרחים כמגינים.

אם בשלביה הראשונים של ההתקפה הקרקעית הדגש הושם על רוחב הפעולה, בשלב הנוכחי הדגש הוא על העומק. מבחינת חמאס הפגיעה בנכסיו ובמנהיגיו אמנם כואבת אך נסבלת ועדיין לא מסכנת את כשירותו.

המלחמה בעזה – והמסר לחיזבאללה

ככל שאפשר להתרשם מבעד למעטה העמימות שצה"ל נוקט (ובצדק), הלחימה מנוהלת היטב. התנהלות הכוחות משדרת מקצועיות. שיתוף הפעולה בין הזרועות ובין הגופים הוא רחב, הדוק ומדויק. תוך כדי הלחימה מתקיים גם תהליך של למידה, העברה מהירה של ידע ולקחים ראשוניים בין הכוחות ובאזורים השונים. כל אלה מהווים מכפיל כוח ומגבירים את האפקטיביות בהתקפה ובהגנה.

מעבר לזאת, נודעת להם חשיבות עליונה מול אויביה האחרים של ישראל, העוקבים ובוחנים את התנהלותה, כבסיס להחלטותיהם בהווה או בעתיד. אם חלפה בראשי חיזבאללה המחשבה להמתין עד שצה"ל יותש בעזה ואז ליזום מהלך צבאי נגד ישראל, כעת יהיה עליהם להניח שבמצב כזה הם יפגשו מולם צבא דרוך, מאומן ומתורגל היטב לאין-ערוך יותר ממה שהיה לפני מלחמת עזה. לחימת צה"ל מקרינה עוצמה.

כמו מול דאעש, נדרש זמן לריסוק חמאס

הדרך להשגת מטרות המלחמה עדיין ארוכה. היעדים שהדרג המדיני הציב מכוונים לפגיעה אנושה ביכולות השלטוניות והצבאיות של האויב, לא לגביית מחיר או להרתעה בלבד. הציפייה היא לניצחון, לא ל"תמונת ניצחון".

השגת היעדים הללו מחייבת זמן. מדובר בתהליך שמחייב פעילות שיטתית, רחבה וממושכת, לא במהלך קצוב ומתוחם. לויד אוסטין, מזכיר ההגנה האמריקני, שעמד לצד ישראל מן הרגע הראשון שלאחר התקפת חמאס, הזכיר בביקורו בתל אביב כי הוא היה זה שתכנן את המלחמה האמריקנית נגד דאעש. "אני מכיר היטב את דאעש, יש לכם את הגב שלנו", אמר.

אין כמוהו לדעת כמה זמן נדרש כדי להביא לריסוקו. ההשוואה בין חמאס לדאעש, שמשמשת בדרך כלל כדי להדגים את קווי הדמיון ביניהם בהתנהגותם המפלצתית, נכונה גם באשר למאפייני ההתמודדות עימם, למורכבות ולזמן.

הכאוס שייווצר בעזה – בלתי נמנע

לאן פנינו מועדות? במבט־על אפשר לשרטט שלושה שלבים במציאות שתתפתח ברצועת עזה. הם נכונים לכל זירה שבה מתקיים תהליך כוחני להחלפת שלטון שנטוע חזק במערכות החיים.

השלב הראשון, שאנו נמצאים בעיצומו, יתאפיין במלחמה למיטוט שלטון חמאס ולהשמדת יכולותיו. הלחימה תתקיים בעצימות משתנה, בכל רחבי הרצועה, לאורך תקופה לא קצרה. סופו של השלב הזה לא יהיה חד וברור, וכנראה גם לא יתרחש סימולטנית בכל אזורי הרצועה. הוא יחפוף לראשיתו של השלב השני, שיתאפיין בהיעדר משילות. הכאוס שייווצר כתוצאה מכך יגרור מאבקי כוח פנימיים בתוך הרצועה ובמסגרתו יועלו גם יוזמות מקומיות לניהול העניינים האזרחיים. בלי ספק, הכאוס יזמין לחצים על ישראל בסוגיה ההומניטרית וביחס להכנסתה של הרשות הפלשתינית לתמונה. הכאוס הזמני הוא כנראה שלב בלתי נמנע במאבק כוחני לניתוק אמיתי (ולא למראית עין בלבד) של חמאס ממוסרות השלטון.

השלב השלישי יבשר על המציאות החדשה שלאחר עידן חמאס. קשה לשרטט את התרחיש. הוא יושפע ממספר רב של משתנים וזיקות גומלין. העקרונות שצריכים להוות מצפן למדיניותה של ישראל בכל השלבים הם ברורים: לשמר חופש פעולה ביטחוני ישראלי ללא כל סייג, לא לאפשר שלטון חמאס, למנוע התהוותו של איום צבאי ולהסיר מעל ישראל אחריות לנושאים האזרחיים.

פורסם בישראל היום בתאריך 10.11.2023

לזכרו של לוחם סיירת גבעתי יונדב לוינשטיין ז"ל.

גובר הלחץ על ישראל מכיוון וושינגטון ובירות מערביות אחרות לצמצם את המערכה להשמדת חמאס בגלל המחיר ההומניטרי שהיא גובה בעזה.

על ראשי ממשלת ישראל להתנגד ללחצים הללו בכל הכוח. עליהם להתמיד בריסוק חמאס-דאע"ש לרסיסים עד לחיסול אחרון המפקדים בארגון, עד להריסת מנהרת הטרור האחרונה ועד למחיקת בונקר הטילים האחרון של חמאס.

זו ההצדקה היחידה לכהונתה של הממשלה הנוכחית; זו ההבטחה שלה לחברה הישראלית. רק כך תוכל ישראל להשיב את הביטחון הבסיסי לציבור כואב ומוכה טראומה, רק כך היא תוכל לשכנע ישראלים לחזור לבתיהם בנגב ובגליל.

זוהי הדרך היחידה שבה תוכל ישראל לשקם ולו חלקית את ההרתעה שלה כדי לשרוד במזרח תיכון שבו כָּל דַּאֲלִים גָּבַר. זה הסיכוי היחיד של ישראל להדוף את הניסיון של האסלאם הקיצוני להדק את טבעת החנק סביבה ולהשיג הגמוניה אזורית.

המלחמה אינה יכולה, ואסור לה, להסתיים עד שישראל תשיג את מטרותיה הצבאיות הלגיטימיות במלואן, ללא הסחות דעת, ללא סטיות וללא היסוסים. ישראל לא תוכל להרשות לעצמה הפסקות אש לאורך הדרך. בלי הפסקות אש, בלי שביתות נשק, בלי נסיגות ובלי מגבלות על השימוש שלה בכוח (מכריע ובו בזמן מדויק), עד להשגת ניצחון מוחלט.

המטרה היא הכנעה או השמדה מוחלטת של חמאס, לא פחות. לא עוד חמאס בעזה, ולא ביהודה ושומרון (הגדה המערבית). גם במקומות אחרים בעולם לא יהיו עוד מחבלי חמאס. יש לרדוף ולחסל את כולם.

אין מערכה צבאית מוצדקת מזו בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית. רק מערכה שנועדה לשים קץ מוחלט לאיום חמאס על ישראל תוכל להצדיק את האבדות הכבדות שישראל כבר ספגה, ואת כאב האבדות הנוספות שלא ניתן למנוע.

למנהיגים ישראלים אין מנדט מהציבור הישראלי לבטל או לצמצם את ההתקפה על חמאס. אם יעשו זאת, בלחץ של בעלות ברית בעלות כוונות טובות אך הססניות, הציבור הישראלי יגיב בהתפוצצות זעם, ואין ספק שיֵצא בהמוניו לרחובות של כל עיר בארץ כדי להפגין בדרישה להמשיך במלחמה נגד חמאס בכל הכוח. פשרה עם חמאס פירושה תבוסה. התכופפות מול הנשיא ביידן (שעד כה היה איתן בגיבוי שלו לישראל) תיחשב לקריסה.

בשבועיים האחרונים קברה ישראל יותר מ-40 לוחמים אמיצים, יותר מ-40 צעירים עשויים ללא חת שנאלצו להתגייס לשירות צבאי כדי להגן על ארצם, רבים מהם בעלי נשים צעירות וילדים רכים, שנותרו עתה יתומים.

אחד מהם היה חברי הצעיר והאהוב יונדב לוינשטיין הי"ד. יונדב היה ענק בגופו (וכונה "הוויקינגי" של סיירת גבעתי), עם נשמה של זמר. הוא לחם בגבורה בנחל עוז ב-7 וב-8 באוקטובר, ולאחר מכן בג'בלייה ושאטי בעזה, עד שנהרג בידי ברברים פלסטינים שהגיחו ממנהרת טרור.

רק לפני חודשיים רקדתי איתו בחתונתו עם בחירת לבו הדר קרוואני, ושרנו ביחד על ששון ושמחה ברחובות ירושלים.

יונדב היה בנם הצעיר של זוג חבריי הקרובים, ליאורה וד"ר מרדכי (מיכאל) לוינשטיין ממעלה אדומים, שכמוני עלו מקנדה לפני שנים רבות. למרבה הצער, מרדכי נפטר מסרטן לפני שלוש שנים.

לילה לפני שנפטר, בקשתו האחרונה של מרדכי אליי הייתה שאסייע ליונדב להגשים את רצונו לשרת ביחידה קרבית. מרדכי ידע ששאיפתו העמוקה ביותר של יונדב (ובדיעבד מסתבר שזו הייתה משימת חייו) היא להילחם למען חירותו וביטחונו של העם היהודי בארץ ישראל.

גם אחיו הבכור של יונדב, אלנתן, עורך דין מבטיח ודמות עולה בקהילה, הוא לוחם למען העם היהודי. לאחר שירות צבאי ביחידת קומנדו מובחרת וסודית בגבולה הדרומי של ישראל, הוא גויס החודש ליחידת מילואים מובחרת בגבול הצפון. אני רואה באלנתן ובחבריו את הדור הבא של מנהיגי ישראל, דור חדש של מנהיגים חכמים ואנשי עקרונות, שהמדינה כה זקוקה להם.

אלנתן שכב במארב נגד חיזבאללה כאשר הגיעה אליו הידיעה שעליו לשוב הביתה, להלווייתו של יונדב בהר הרצל בירושלים. בעמידה מעל קברו הטרי של אחיו הצעיר, אלנתן השמיע קול רם וצלול התובע מממשלת ישראל לעמוד איתן בחתירה למטרות המלחמה מבלי להירתע.

ואלה דבריו של אלנתן:

"יונדב: הכרת כל פרט בהיסטוריה של העם שלנו. אהבת את הארץ הזו בכל ליבך. בנית את עצמך במו ידיך ונלחמת כדי להגיע להיות לוחם בסיירת גבעתי, וגם את זה עשית בהצטיינות.

עכשיו גם אתה חלק מההיסטוריה. לצערנו. חלק ממלחמה עקובה מדם שלא נשכח לעולם. מלחמה קשה אך הכרחית. מלחמה על עתיד עמנו בארצנו. מלחמה שהייתה אמורה להסתיים כבר מזמן, שהדור שלך בכלל לא היה אמור להילחם.

במבצע עמוד ענן ב-2012, היינו אני והיחידה הצבאית שלי, ביחד עם כל צה"ל, כשירים וערוכים להשלים את המשימה. היו לנו תוכניות קרב מפורטות וקיבלנו הנחיות ברורות, אבל התוכניות והפקודות הללו בוטלו שוב ושוב ברגע האחרון. במהלך השנים מאז היו עוד הזדמנויות (למחוץ את האויב) שלא נוצלו.

ועכשיו אתה, יונדב הקטן, בן הזקונים של המשפחה שלנו, נאלצת להילחם את המלחמה הזו בשם כולנו.

המלחמה הזו חייבת להיות המלחמה האחרונה של ישראל! אחרת המחיר גבוה מדי. יונדב, אתה ואחיך לנשק לא נפלתם בקרב כדי שאחרים יצטרכו למות בעוד מלחמה בעוד שנתיים או חמש שנים. המחיר ששילמה החברה הישראלית מאז אותו יום טבח אכזרי ונורא ב-7 באוקטובר, בשמחת תורה תשמ"ד, הוא בלתי נסבל. לא עוד!

לכן אני קורא מכאן לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשאר שרי הממשלה ולמקבלי ההחלטות: אל תעזו לעצור! אל תעזו להסס! אל תעזו להתקפל!

אל תעזו להכניס ולו מיליליטר אחד של דלק לעזה הארורה, עד שהעכברושים – הטרוריסטים המרושעים של חמאס-דאע"ש, אותם רוצחי תינוקות יהודים ואונסי ילדות יהודיות, אלה שממטירים רקטות על כל הישראלים ללא אבחנה – יֵצאו מהחורים שלהם ויחוסלו. אל תעזו!

זו חובתה של ממשלת ישראל להבטיח שכל ישראלי יוכל לחיות בשקט בשלום ובביטחון, מבלי לחשוש שמחבלים יחדרו לביתו או יירו עליו טילים.

דוד בן גוריון אמר פעם ש"עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים, מדינות העולם, אלא במה שיעשו היהודים". ועכשיו זה הזמן לעשות, לפעול בנחישות. לא רצינו לאבד בקרב את יונדב או מי מהצעירים והצעירות האמיצים שלנו. אבל מלחמה זו נכפתה על ישראל, ועלינו לסיים אותה אחת ולתמיד.

אני אומר לממשלתנו: עם ישראל עומד נחוש מאחוריכם למען המטרה הזו, מניח בצד את כל חילוקי הדעות הפנימיים. אנחנו, המשפחה שלנו, כבר שילמנו את המחיר הגבוה ביותר באבל. החיים שלנו לעולם לא יהיו אותו הדבר. כעת עליכם לסיים את העבודה, עבורנו, עבור החיילים שנפלו, עבור העם שלנו, למען הדורות הבאים.

ואם אינכם יכולים לעמוד במשימה, אם אין לכם אומץ לנצח במלחמה – זוזו הצידה, פנו את מושבכם ליד שולחן הממשלה, כדי שאחרים, מנהיגים טובים יותר, יוכלו לתפוס את מקומכם".

פורסם ב-ניוז 1 15.11.2023

ביטחון כוחותינו קודם למניעת סיכונים לאוכלוסייה

קו ההגנה הראשון של חמאס נשבר. רצועת עזה מבותרת לשניים. העיר עזה מכותרת. השלב שלפנינו – הטיהור – קשה ומסוכן. למפקדי צה"ל יש את הידע, המיומנות, השיטות והכלים הנדרשים לכך. הם לא זקוקים לעצות. במקום זאת, נכון להמשיך לגבות אותם. במיוחד בהחלטות שבהן תינתן עדיפות להקטנת הסיכון לכוחותינו גם במחיר של הגדלת הסיכון לפגיעה באוכלוסייה ושל הביקורת המדינית שתיגרם עקב זאת.

בתי החולים בעזה – מוטב מוקדם מאשר מאוחר

ככל שבתי החולים בעזה משמשים כמפקדות, מספקים מחסה לפעילי-חמאס וערוץ אספקה שוטפת עבורם – מוטב להקדים לפעול נגדם. מרגע שניתנה התרעה ויש חלופות למתן הטיפול הרפואי, כל דחייה היא בעוכרינו. היא תאפשר לאויב לנהל בבטחה את המערכה ולהכווין את הפגיעה בכוחותינו שיפעלו באזורים הסמוכים. מאחר שבכל מקרה נצטרך לטפל בהם, עדיף לעשות זאת מוקדם ולהימנע מהנזקים האפשריים עקב דחייה.

מיטוט שלטון חמאס

לתקוף בעזה את גורמי המשטרה, משרדי הממשלה, עיריות וגורמי ביטחון הפנים של חמאס – יש לגרום לכך שחמאס לא יהיה מסוגל לתת שירותים כלשהם לאזרחיו, או לאכוף את הנחיותיו עליהם. זהו הביטוי המעשי של הקביעה "מיטוט שלטון חמאס".

שיתוק האינטרנט בעזה: לחלוטין ולא לסירוגין!

זה חיוני כדי לשבש את שליטת חמאס, למנוע תיאום יעיל בין מנגנוני השלטון, להפריע במאמצי התעמולה, להגביר את הבלבול בשטח ולמנוע זרימת מידע שיפריע ואולי אפילו יסכן את כוחותינו בשטח. ההפסקות לסירוגין אינן מייצרות את ההשפעה הזו. גם אם יש בהפעלתו יתרונות, הם בטלים ביחס לחסרונות. ניתוק האינטרנט יגביר את הכאוס ברצועה. הערפל יהיה סמיך יותר, אך לא צריך לחשוש מכך. הכאוס הוא שלב בלתי נמנע בדרך למציאות החדשה בעזה.

הפוגות הומניטריות – סכנה לכוחותינו

חמאס ינצל את הפסקת האש כדי להיערך ולפגוע בכוחותינו. הפסקת האש תאפשר לשפר את התמונה שבידיו, לזהות נקודות תורפה והזדמנויות מול כוחותינו, למלכד מבנים וצירי תנועה, לשנע לוחמים ואמצעים. כזכור, במהלך "צוק איתן" שילמנו מחיר דמים יקר בהפוגה הומניטרית שהתקיימה בחסות האו"ם. לכל הפחות כאשר חטופינו מוחזקים ברצועת עזה, ללא גישה של הצלב האדום וללא זכויות הומניטריות בסיסיות, לא נכון לאפשר הפוגות כאלה.

לעצב מיידית פרימטר ביטחוני חדש

יש לפעול להרחקה משמעותית של קו המגע הנוכחי לאורך כל גבול הרצועה ולתפוס גם את שטחי התוחמת הצפונית. יש לכך חשיבות ביטחונית עליונה ליום שאחרי וזה גם יהיה חלק מהמחיר על ההתקפה נגדנו. חשוב לעשות זאת כעת כחלק מעיצוב המציאות החדשה.

העיסוק ביום שאחרי – מוקדם ומזיק

משדר לאויב שהמלחמה בדרך לסיום ומחזק את רוחו ואת עמידתו, עלול לשדר לכוחותינו מסר זהה ולפגוע במומנטום החיובי. יש בו פוטנציאל למחלוקת תפיסתית פנימית ולפגוע בלכידות הקיימת, טומן בחובו גם פוטנציאל למחלוקות גם עם ארצות הברית, מדינות המערב ומדינות האזור והכי חשוב: היום שאחרי תלוי בגודל ההישג הצבאי שיושג, בדינמיקה ובהזדמנויות שיווצרו בעקבותיו – אי אפשר לחזות את כל זה כבר עתה. לכן, נכון להתמקד במלחמה ורק במלחמה, ולהסתפק בהבהרה כי "ביום שאחרי" לא יהיו: שלטון חמאס, איום צבאי על ישראל, אחריות ישראלית לנושאים האזרחיים ומגבלות על פעילות ביטחונית-ישראלית.

מלחמה בחמאס גם ביו"ש: להמשיך במלוא המרץ

דבר זה חיוני כדי למנוע פיגועי השראה או נקם, זה נחוץ גם כדי לרסק את התשתיות וזה חשוב גם כדי להנחיל את התפיסה – ישראל תרדוף את חמאס בכל מקום כל הזמן! במציאות הנוכחית נכון למנוע כניסת פלסטינים לעבודה בישראל או לאזורי התעשיה ביו"ש.

בעולם ובאזור מצפים להכנעה מוחלטת של חמאס

"אם המלחמה תסתיים ללא השמדת חמאס, זה יהיה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל ולעולם החופשי" – כך אמר העיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז אל-ח'מיס בריאיון לכאן 11. הוא ביטא בכך את ציפייתם של מנהיגים רבים, בעולם ובאזור. גם כאלה שבפומבי יביעו עמדה הפוכה. ישראל אומנם נלחמת את מלחמתה, אך זוהי גם מלחמתם של כל מי שחרדים מפני החמאס-הדעאשי המפלצתי. חלון הזמנים המדיני לפעולת צה"ל יושפע גם מהנחישות שישראל תפגין בהשגת המטרות!

רוח צה"ל – "אחריי!"

הגעת הרמטכ"ל הרצי הלוי לעזה בעיצומם של הקרבות, כמו גם המעורבות העמוקה והנוכחות של דרג הפיקוד הבכיר בזירת הלחימה, נוסכת ביטחון בלוחמים, משדרת אמונה, נחישות, דוגמה אישית ומנהיגות. לא רק חיילינו מבחינים בכך. גם מחבלי חמאס, שנשלחים אל מותם בשעה שמפקדיהם הבכירים מתחבאים עמוק במנהרות או מאחורי גבם של אזרחים שנלקחו כמגן אנושי.

ועוד הערה, לסיום: הרוח הישראלית – תנצח

חודש חלף מאז התקפת הפתע הרצחנית של חמאס. ההתקפה תיצרב בתודעה הלאומית הקולקטיבית כאירוע מכונן, לשנות דור. ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר לא תחזור להיות אותה מדינה. עודנו בעיצומו של הפרק הכואב. יידרש עוד זמן רב כדי לעכל את שאירע. לצד הרוע הבלתי נתפס, מתגלים עוד ועוד סיפורי גבורה, ביטויי התנדבות, גילויי אחווה ורעות מעוררי השראה.

פורסם ב-N12 בתאריך 07.11.2023.

זה 20 שנה ניטש ויכוח בישראל עד כמה האיום של איראן בעלת נשק גרעיני הוא חמור. יש מי שטען כי איראן גרעינית תהיה איום קיומי על ישראל, ויש טענו כי היא תהיה אומנם איום חמור מאוד אך לאו דווקא קיומי.

בנימין נתניהו נהג לאורך השנים להמשיל את מצבנו ל-1938, ובו ישראל ניצבת בפני שאלה הרת-גורל, האם תתעמת עם האויב בכל מחיר – או שהיא תהסס, ותתאפשר השואה?

רבים אחרים במערכת דחו את המשל הזה כהגזמה פרועה ולא רלוונטית. בראשם עמד אהוד ברק, שהתנגד נחרצות להגדרת הסוגיה כאיום קיומי, וכתב בספרו: "אנחנו לא באירופה 1937, או אף 1947. אם זו 'שואה', מה תהיה תגובתנו? להתקפל ולחזור לגולה? אם איראן תשיג את הפצצה יהיה רע, רע מאוד, אך עדיין נהיה כאן ונצטרך למצוא דרכים להתמודד עם המציאות החדשה".

המשמעות בפועל של הגדרת האיום היא עד כמה ישראל צריכה להסתכן על-מנת למנוע מאיראן מלעבור את הסף לנשק גרעיני. אם מדובר באיום קיומי, המשמעות היא שישראל צריכה לעשות הכול – להסתכן במלחמה אזורית כוללת ואף ביצירת קרע מול ארה"ב – כדי למנוע זאת. ואם זה איום חמור אך לא קיומי, אז ישראל צריכה לפעול נגד האיום, אך כנראה אם תעמוד מפני החלטה גורלית, עדיף לה לא לפעול ללא אישור מוושינגטון אם בכלל, ובמקום זאת לעבור למדיניות שבה היא תשאף להרתיע את איראן מכל שימוש בנשק החדש שלה.

פניו של הרוע בהתגלמותו

המתקפה ב-7 באוקטובר צריכה להכריע את הוויכוח אחת ולתמיד. היא גם מראה לנו שאף הטוענים כי איראן גרעינית תהיה איום קיומי – ובראש ובראשונה נתניהו עצמו – לא באמת לקחו את עצמם ברצינות המתבקשת ולא פעלו בהתאם.

עד המתקפה ב-7 באוקטובר לא האמנו שרוע כזה באמת קיים בעולם. אומנם אמרנו שהוא קיים, דקלמנו סיסמאות שהוא קיים, אך לא באמת הפנמנו, לא באמת הבנו את העניין. לא באמת האמנו שיש אנשים בעולם שמוכנים לסכן את כל עתידם רק כדי לטבוח ביהודים, שהערך העליון ביותר שלהם, מה שיותר חשוב מהחיים עצמם, הוא להרוג להשמיד את כל היהודים, טף ונשים, אף במחיר התאבדות.

ידענו לומר את זה, אבל זו הייתה בגדר ידיעה תאורטית, ידיעה היסטורית. בוודאי שהמדינה שחייה בצל השואה זוכרת שהנאצים היו מוכנים לסכן את הכול כדי לרצוח עוד יהודי אחד. אבל עם מרחק הזמן שכחנו שזה אמיתי. הלקח הזה לא נשכח אך כן נשחק, עד כדי שכאשר הדבר נגע למעשה, לא הבנו מה זה אומר.

אבל עכשיו פגשנו שוב את פניו של הרוע בהתגלמותו. חווינו את זה שוב על בשרנו, ואנחנו צריכים כעת להפנים את המשמעות. המשמעות היא שלא ניתן לומר עוד שאיראן פועלת על-פי אינטרסים לאומיים, שהאיומים שלה הם בגדר רטוריקה בלבד. לא ניתן לומר עוד שלא ייתכן שאיראן תסכן את המשך קיום המשטר על-ידי התקפה גרעינית על ישראל, או שהיא לא תקריב ערים שלמות שתעמודנה בסכנת השמדה מתגובה ישראלית למתקפה כזו. אלא המשמעות היא שייתכן וייתכן וייתכן.

המחיר: השמדה לאומית

מתקפת חמאס צריכה להבהיר לנו שמי שחי באידאולוגיה זו באמת מוכן להתאבד ואף התאבדות קולקטיבית, אם רק יוכל לקחת את ישראל יחד איתו. ומי שלא מוכן להפנים וממשיך לאחוז באשליה שהאויבים שלנו חושבים כמונו ומחזיקים בסולם ערכים כמונו, יישא במחיר של אשליות אלה, והמחיר הוא השמדה לאומית. ולא יהיה עוד מי להגיד ששגינו ולא הערכנו נכון את כוונות האויב, ולא יהיה מי שיוכל לערוך ועדת חקירה למחדל. זאת המשמעות של איום קיומי. איום שמציב אותנו בפני ההחלטה אם להתקיים או לא להתקיים.

שנים התלבטנו איפה קו האדום שמחייב פעולה. וככל שאיראן התקדמה, הזזנו את קו האדום, כי למה לפעול עכשיו אם אפשר עדיין להרתיע את איראן מלהתקדם. עד שכיום איראן עומדת בין שבועות לחודשים מפצצה מבצעית בהינתן החלטה. אולי זה היה מספיק טוב לפני 7 באוקטובר. היום זה הרבה מעבר לקו האדום.

זה הזמן לחזור ולהפנים את מה שאמר מנחם בגין ב-1978, מספר שנים לפני שיישם זאת בעיראק. בגין, שחיי בדור שעוד לא הספיק לשכוח את האמת הזו לגבי מציאות הרוע, אמר: "הלקח היום והלקח לעתיד לבוא: ראשית, אם אויב היהודים אומר כי יש בלבו, בדמו, שאיפה להשמיד אותם – אל תזלזלו, אל תלעיגו, אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האויב הזה רוצה להשמיד את היהודים. מינעו ממנו את הכוח להשמידם. היכונו כל יום תמיד ליום הפקודה, אבל לעולם אל תאמרו עוד: אין זה רציני".

פורסם ב-גלובס 06.11.2023