היקף העקורים בישראל כתוצאה מהתקפת חמאס על ישראל והמלחמה הנוכחית, וכנראה גם הארוכה, אינו מדווח דיו ואינו מובן כהלכה.

לפחות חצי מיליון ישראלים הפכו פליטים במולדתם, לאחר שנעקרו מבתיהם עקב המלחמה. בתוכם נמצאים ישראלים שבתיהם בעוטף עזה נהרסו על ידי האויב במתקפה הראשונית, ישראלים שפונו למרכז הארץ בפקודת הצבא מיוֹתר ממאה יישובים הסמוכים לגבול הדרומי והצפוני, וישראלים מדרום וצפון הארץ שנמלטו על דעת עצמם לקרובי משפחה במרכז – אזור מעט בטוח יותר.

יש גם משפחות רבות שבעקבות גיוס האב לצבא עברו זמנית להתגורר עם סבא וסבתא או עם קרובי משפחה, כדי להגביר את הביטחון.

הינה כמה נתונים סטטיסטיים חלקיים, רק לשם דוגמה: למעלה מ-36,000 תושבי שדרות ו-18,000 ישראלים שהתגוררו ב-29 יישובים הנמצאים בין ארבעה לשבעה ק"מ מגבול עזה, "נחים ומתרעננים" בלמעלה מ-50,000 בתי הארחה וחדרי מלון בסבסוד המדינה. כ-65,000 מפונים/פליטים "מצאו מקלט" כעת באילת, הרחק מהלחימה (אף על פי שהחונטה החות'ית של איראן בתימן שיגרה השבוע טילים לעבר אילת), כשהם רחוקים מבתיהם, מבתי הספר של הילדים וממקומות עבודתם.

מדובר בשיבוש עצום, ולחלוטין בלתי מתקבל על הדעת, של שגרת החיים. יהודים הפכו פליטים בארצם ותחת ריבונותם! זו מציאות מזעזעת.

היקף העקירה ואי הוודאות לגבי משך הזמן הצפוי שלה הם שילוב טראומטי שקשה לעכל. מצב כזה מעורר שורה של בעיות נלוות, כמו היעדר מסגרות חינוך לילדים או קיומם של פתרונות חינוך מינימליים בלבד, חוסר יכולת להגיע למקום העבודה ולעיתים אפילו לפנות זמן לעבודה (מכיוון שהילדים אינם בבית הספר או משום שבני הזוג במילואים), היעדר הכנסה שוטפת או קיומה של הכנסה מינימלית בלבד, כשהמשמעות היא חוסר יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא לבית או להחזיר הלוואות שניתנו לעסקים, ועוד ועוד.

הערכה רשמית של משרד העבודה גורסת כי מאז תחילת המלחמה, 764,000 ישראלים איבדו את מקום עבודתם, פוטרו, או נפלטו בדרך כזו או אחרת משוק העבודה. מדובר בכ-18% מכוח העבודה!

קרוב ל-40% מהעסקים בישראל פועלים במתכונת מצומצמת, עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם. בדרום ישראל, 60% מהעסקים פועלים ברמה הזו, ובקושי שורדים.

ענף הבנייה כמעט מושבת, ופרויקטים גדולים של תשתיות כמו בניית מסילות רכבת ופרויקט הרכבת קלה הוקפאו (כמעט כל פועלי הבניין הזרים מיהרו לעזוב את הארץ, וערביי יהודה ושומרון נמצאים בסגר). ענף האירוח/תיירות ספג מכה קשה, ענף החקלאות מתקשה להחזיק מעמד, ובענף ייצור המזון והענפים הכלליים 62% פועלים במתכונת מצומצמת – עם פחות מ-20% מהעובדים שלהם ועם ירידה של 50–80 אחוזים בפעילות העסקית. בלמעלה מ-40% מכלל העסקים בישראל, העובדים הצעירים והכשירים ביותר גויסו בצו 8 לצבא.

הנפגעים הקשים ביותר הם בעלי עסקים עצמאיים שהוזעקו לשירות צבאי וכתוצאה מכך נאלצו לסגור את העסקים שלהם. מתוכם, בייחוד תושבי דרום הארץ אינם בטוחים שיהיה להם עסק לחזור אליו, בין אם משום שעד מהרה יפשטו את הרגל, ובין אם משום שהאוכלוסייה הכללית אינה צפויה לחזור הביתה בקרוב, ולכן לא יהיו להם לקוחות.

לצה"ל ולמוסד לביטוח לאומי יש נוסחת פיצויים שתאורטית אמורה לשלם לעצמאים ולבעלי עסקים בין 6,000 ל-47,000 ש"ח בחודש. אולם זה ייקח עוד חודשים, לאחר שאותם עסקים יצטרכו לשלם מס הכנסה או מס חברות לשנת 2023, כך שעד אז זה עלול להיות מאוחר מדי.

בנוסף, 9,500 ישראלים כבר הגישו תביעות לפיצויים בגין נזקים פיזיים לבתיהם ולעסקיהם כתוצאה מפגיעת רקטות או טילים ששיגר חמאס או מנפילת רסיסים. הנזק הגדול ביותר התרחש בבתים ובמפעלים באשדוד, באשקלון, בנתיבות ובתל אביב, בנוסף לעוטף עזה כמובן.

ומעל לכל הנטל הלוגיסטי והפיננסי הזה, עומד אתגר ההתמודדות עם הטראומות הפסיכולוגיות בעקבות זוועות החמאס ובקרב משפחות החיילים שנפלו, וכן הצורך בשיקום אלפי הפצועים הישראלים, כולל מאות רבות שעדיין מאושפזים בבית החולים.

בסופו של דבר, לאחר שהחמאס ימוגר ואיום הטרור מעזה יסולק, יהיה (חובה!) על ישראל לבנות מחדש את הקהילות המפוארות של דרום הארץ, משימה המוערכת בלמעלה מ-5 מיליארד שקל. (הממשלה הקצתה כהתחלה מיליארד שקל למועצות האזוריות שער הנגב, שדות נגב ואשכול ולעיריית שדרות.)

מיותר לומר שדבר מכל אלה לא היה אמור לקרות. אחת ההבטחות, או לפחות השאיפות, של הציונות המודרנית הייתה שעם חזרתו למולדתו וארץ אבותיו, העם היהודי "ישכון לבטח" במדינת ישראל הריבונית, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע" (מלכים א, פרק ה פסוק ה).

ברור לכולנו שאנחנו עדיין לא שם, אבל לכל הפחות גבולות ישראל היו צריכים להיות מוגנים טוב יותר, ולא היינו צריכים להגיע למצב שבו חצי מיליון ישראלים נאלצים לעזוב את בתיהם בִן לילה.

החדשות הטובות הן שהחברה הישראלית (והקהילה היהודית העולמית) התגייסה למשימה בצורה יוצאת דופן, עם רוח התנדבות אדירה שעושה רבות לתמוך בנפגעים. אנשים נענו לקמפיינים של תרומות בנדיבות ורוחב לב שמעניקים שביב תקווה בימים קשים אלה. אבל בסופו של דבר ישראלים אינם מעוניינים ברחמים. הם משתוקקים לקהילתיות וזקוקים לסולידריות, כל הדרך עד לניצחון על האויב.

חבר חכם שלי שאל אותי מדוע אני כותב את הטור הזה. בסופו של דבר, אמר לי, זה לא מה שיביא ליותר אהדה לישראל בזירה הבינלאומית. הפלסטינים סובלים מטרור החמאס ומהפצצות ישראליות הרבה יותר מכפי שהישראלים סובלים מהטרור ומהטילים של חמאס – גם אחרי הזוועות של 7 באוקטובר. (ולמרבה הצער כך זה חייב להיות אם ישראל מתכוונת לשקם את ההרתעה שלה כדי לשרוד במזרח התיכון העוין, מקום שבו איראן וכוחות הפרוקסי שלה עוסקים בליבוי האש נגד ישראל.)

ההערה של הקולגה שלי נכונה. ישראל אינה יכולה להתחרות בפלסטינים בכמות הקורבנות. היא גם אינה רוצה לעשות זאת. ישראל אינה רוצה ואינה יכולה לזכות באף תחרות על "מי ספג את המכה הקשה ביותר", לא מהאו"ם ולא מהאקדמיה לקולנוע.

המטרה של מאמר זה אינה להכריז על היותנו קורבנות או לייצר לנו סימפטיה, אלא לצייר לידידי ישראל תמונה ברורה על המכה שספגו הישראלים, הזעם הרב בתגובה, ועל החוסן המופלא שלהם! השבר הוא עצום וכנראה יחמיר לפני שישתפר, אבל אף אחד אינו מתכוון להרים ידיים.

הניצחון במלחמה ידרוש עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית וכן עתודות כלכליות – אבל ישראל תדע למצוא אותן. עם ישראל מגויס ברמה החברתית הגבוהה ביותר, ולכן יוכל למשימה.

לי חשוב שגם ידידי ישראל בעולם יחושו זעם דומה ומוטיבציה דומה לעמוד איתן. שגם הם יכינו לעצמם עתודות גדולות של עמידות רוחנית וחברתית, להמשך הדרך הארוכה.

פורסם במקור באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 03.11.2023 וב-ישראל היום 05.11.2023.

הפעולה הקרקעית של צה"ל משיגה את יעדיה. קו ההגנה הראשון של האוייב במרחב העיר עזה נשבר. בצפון הרצועה מרגישים היטב את "חגורות האש של הצבא הישראלי"– הכינוי שניתן בדיווחי התקשורת הערבית לתקיפות המסיביות של חיל האוויר ולהרעשה הארטילרית הכבדה  שהקדימו את כוחות-היבשה ומלוות אותם בתנועתם. בקרבות-המגע עם מחבלי חמאס, המגיחים ממנהרות, ממסגדים וממקומות מסתור שהוכנו לכך מבעוד מועד, ידם של חיילינו על העליונה. הלחימה לא קלה. האוייב פועל בהתאם לתפיסה שגיבש ללוחמה בתוך השטח הבנוי, המבוססת על רשת המנהרות, מלכודות ,מארבים ושימוש נרחב באמצעי נ"ט. ככל שניתן להתרשם מהתמונה הכללית שנגלית לנו, התנהלות כוחותינו משדרת מקצועיות, ראיה מפוכחת ורחוקה מזחיחות של האוייב ושל האתגרים בשדה הקרב. צה"ל התעשת במהירות מהפתעת ה-7 באוקטובר. מפקדיו וחייליו נלחמים בחירוף נפש, מגלים תעוזה ונחושים להכריע. בשום אופן לא לעצור באמצע. להכות עד חורמה ולהמשיך עד לניצחון.

שיתוף הפעולה הטוב בין לוחמי היבשה, לכוחות האוויר והים ולגורמי-המודיעין והשב"כ, משדרג את יכולות ההגנה ומהווה מכפיל כוח בהתקפה. הישגיו עד כה רבים. לדאבון הלב, אין בכוחו למנוע לחלוטין את מחיר החיכוך.

ההתקפה בג'בליה היא מודל מוצלח להמשך

המחשה אחת מיני רבות לתרומתו הייחודית, ניתן לראות בהתקפה שבוצעה על מעוז חמאס במערב ג׳באליה. מתחם זה, בין בתיו של מחנה-הפליטים מהצפופים בעולם, כלל רשת של מנהרות מוסוות, תשתיות ירי ואמצעי לחימה רבים. בהתקפה המשולבת עליו, מהקרקע ומהאוויר, הושמד המתחם על אנשיו. מפקד הגדוד, אברהים ביארי, שלחובתו נזקפים פיגועים רבים ומעורבות עמוקה גם בהתקפה הפתע ב-7 באוקטובר, חוסל. עשרות מחבלי חמאס – נהרגו. התקפה זו מספקת המחשה לאתגרים שיעמדו בפני כוחותינו, ככל שיבקיעו את קליפתה של עזה. הפעולה בג'יבליה צריכה להוות מודל לאופן ההתמודדות עם אתגרים כאלה.

לא למצור חלקי או להפסקה הומניטארית

המצור על עזה איננו בגדר "רצוי אך לא הכרחי". הוא אמצעי לחימה חיוני, ככל שאר האמצעים שצה"ל מפעיל במערכה. במלחמה הזו יש למצור תפקיד כפול. הוא אמור להתיש את האוייב ולהגביל את יכולותיו ובד בבד לתרום להתרופפות שליטתו של חמאס באוכלוסיה – מה שיסייע באופן ישיר להשיג את אחת ממטרות המלחמה. יעילותו תלויה בשלושה תנאים: גודל החורים שבמסננת, מידת האכיפה ומשך הזמן.  מצור לסירוגין או לשיעורין או ללא אכיפה -איננו מצור.  הדברים אמורים ביחס לדרישות להרחבת הסיוע ההומניטארי , להכנסת דלק או לרעיונות בדבר הפסקת-אש הומניטרית. בראייתו של חמאס, מאמצי הלחימה בישראל קודמים לכל צורך אחר וכך הוא יתייחס לכל מה שיוכנס עבור האוכלוסיה. כל עוד חמאס מחזיק בידיו את החטופים תוך רמיסת כל ערך הומניטארי, נכון לנקוט מדיניות נוקשה ולהתיר להכניס לעזה רק את מה שאנו מחוייבים להכניס , רק לדרום הרצועה ורק בפיקוח!

לשתק את האינטרנט בעזה

שיתוק האינטרנט והתקשורת בעזה חיוניים כדי לשבש את שליטת חמאס, למנוע תיאום יעיל בין מנגנוני השילטון שלה, להפריע לה במאמצי התעמולה, להגביר את הבלבול בשטח ולמנוע זרימת מידע שעלול להפריע לפעילות כוחותינו בשטח. גם אם יש בהפעלתו יתרונות, הם בטלים ביחס לחסרונות. ניתוק האינטרנט והתקשורת אכן יגביר את הכאוס ברצועה. הערפל ביחס למצב ברצועה יהיה סמיך יותר. לא צריך לחשוש מכך. הכאוס הוא כנראה שלב בלתי נמנע בדרך למציאות שבה חמאס איננו הגורם השולט בעזה.

העיסוק ב"יום שאחרי" מוקדם ומזיק

הדיון בשאלת היום שאחרי המלחמה בעזה מוקדם. קיומו עלול לשדר מסר מנוגד לקו הנכון שישראל אימצה בהגדרת מטרות המלחמה. יתרה מכך, ברור שהמציאות ביום שאחרי תושפע מגודל ההישג הצבאי של ישראל, מהדינאמיקה ומההזדמנויות שיווצרו בעקבות זאת. את אלה קשה לחזות כעת. בשלב הזה, מוצע להסתפק בהצגת מסגרת "היום שאחרי" בדרך השלילה. לא יהיו בעזה: שלטון חמאס, יכולות צבאיות שיאיימו על ישראל, תעשיית נשק,  מגבלות כלשהן על פעילותה של ישראל.

ישראל היא קו ההגנה האחרון מול האסלאם הקיצוני הברברי 

"אם המלחמה תסתיים ללא השמדת חמאס, זה יהיה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל ולעולם החופשי" –משפט קצר זה של  העיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז אל-ח'מיס  בראיון לרועי קייס מחדשות כאן, משקף את המחשבה העוברת בימים אלה בראשיהם של מנהיגים רבים, באזור ובעולם. לא תמיד ההצהרות והמעשים יעלו בקנה אחד  עם הרצון הפנימי הזה, אך יש בו כדי לבסס ההבנות שקטות באשר להתמודדות הנדרשת עם חמאס. בעזה אך לא רק בה. כך או אחרת, אחרי ה-7 באוקטובר העולם פתוח יותר להבין כי ישראל היא קו ההגנה מפני התפשטותו של האסלאם הקיצוני החמאסי-דאע"שי אליו. העולם יהיה פחות רע, כשישראל תנצח את חמאס.

פורסם ב-ישראל היום 03.11.2023

מאמר זה מפורסם במסגרת "במת אורח" של מכון משגב, ובשיתוף פעולה עם המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב.

 תקציר

• התגובה הישראלית החריפה להתקפה הרצחנית שביצע חמאס ביישובי עוטף עזה מעוררת חששות בצד הפלסטיני מפני נכבה מחודשת. זו למעשה מלחמה שהיא רחבה וחריפה יותר מכל העימותים שהיו בשנים האחרונות בין ישראל לחמאס ברצועת עזה.
• הודעות דובר צה"ל הקוראות לתושבי צפון הרצועה לפנות את בתיהם ולעבור דרומה לוואדי עזה בשל המבצע  נגד מעוזי חמאס מעוררות חשש מפני אובדן הבית, אי יכולת לחזור ומפני סבב נוסף של הגליה או פליטות. זוהי טראומה קשה שנחרתה בזיכרונו של כל פלסטיני ושבגינה שבו ונשבעו הפלסטינים זה לזה שלא יפנו יותר את בתיהם ולא ינטשו את אדמתם.
• הדבר מגביר גם את חרדותיהן של המדינות השכנות החוששות מפני זרם פליטים שיגיע לשטחן ומהפוטנציאל שיש לו לגיוס המונים ולהפעלת לחצים בינ"ל.
• על ישראל לחזור ולהבהיר שאין בכוונתה לכבוש מחדש את רצועת עזה, ושכל המפונים יוכלו לחזור לבתיהם בתום המלחמה.

 רקע

לכל עם זיכרונות עבר וטראומות המעצבות את זיכרונו ומהוות חלק מהנרטיב הלאומי העובר מדור לדור ומתגבש כלקח המעצב את תודעת הצעירים המצטרפים לשורות העם. אצל היהודים טראומת השואה, שקיבלה תזכורת כואבת אצל רבים לאחר ההתקפה הנפשעת של חמאס על תושבי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, היא אחד הלקחים המכוננים את חיינו כחברה וכעם שקם על רגליו ואמר לעולם לא עוד. היינו ולא נהיה עוד חלשים, ולא ניתן לאחרים להרוג בנו כפי שהרגו בנו הגרמנים הנאצים ועוזריהם במלחמה ששמה את היהודים כיעד והייתה חסרת תקדים באכזריותה ובזוועותיה.

לפלסטינים הנכבה, כפי שהם תופסים אותה, ממלאת תפקיד דומה בזיכרון הקולקטיבי כאחת הטראומות המעצבות את תודעתם כעם וכקבוצה הנאבקת על מקומה בתוך המרחב שבין הירדן לים, וכישות לאומית ערבית הנבדלת משאר העמים הערביים באזור. ברקע לכך היו שנים ארוכות של מערכת יחסים בלתי יציבה עם שלטונות המנדט הבריטי והצרפתי במזרח התיכון, שבעיני רבים מתושבי האזור נחשבו לכוחות זרים שבאו לנצל לטובתם את משאבי האזור והתעלמו מתושביו הילידים. הבריטים, בראייתם, העדיפו את העולים היהודים שהחלו להגיע לכאן שנים לא רבות טרם כבשה בריטניה את האזור ב-1917 והוחל המנדט הבריטי. המאבק שהתפתח בין היהודים לערבים/פלסטינים ילידי האזור הגיע לשיאו בשנת 1948 במהלך מלחמת השחרור, שבה הביסה ישראל את צבאות ערב ומאות אלפים פלסטינים עזבו, ברחו או גורשו מבתיהם והפכו לפליטים. זוהי תופעה שנחרתה בתודעת הפלסטינים כנכבה (אסון), שבעקבותיה נגזרו על רבים מהם חיים של חורבן, בדידות, תלישות, עוני והשפלה.

הזעם הפלסטיני שנלווה לזה גם כלפי מדינות ערב שקראו לעזוב את בתיהם וכפריהם בהבטחה חסרת בסיס שישובו אליהם מייד עם תום המלחמה, היה אחד הגורמים שעיצבו את הבידול בינם לבין אחיהם הערבים ויצר תודעה פלסטינית מחודדת יותר. בתום המלחמה נעלמה למעשה פלסטין מהמפה הפוליטית וכל ההליכים של עיצוב תנועה ותודעה לאומית הועתקו למחנות הפליטים במדינות הערביות שאליהן הגיעו. שם פעלו בחסות המדינות המארחות והיו תלויים ברצונן הטוב. הבעיה כידוע שבה ועולה ביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967.

טראומה זו הייתה גם מנת חלקן של המדינות הערביות עצמן שנאלצו להתמודד עם זרם הפליטים שהתיישב בשטחן. הן ראו בהם נטל, התנערו מאחריות לגורלם, לא העניקו להם אזרחות (להוציא ירדן), וככל שחלפו השנים הונצח מעמדם כתושבים מוחלשים, מה שהגביר את תחושת ההשפלה והנחיתות ואת שאיפת "השיבה".

בעיית הפליטות בעזה

 מלחמת "חרבות ברזל" שבה פתחה ישראל ברצועת עזה בעקבות הטבח שביצעו אנשי חמאס ב-7 באוקטובר בתושבי היישובים שבעוטף עזה מעלים את מפלס החרדה הפלסטיני מפני נכבה נוספת. דובריה הרשמיים של ישראל מבהירים הבהר היטב שמלחמה זו שונה מכל העימותים שהתחוללו עד כה בינה לבין חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. היא רחבה יותר בהיקפה, ומרחיקת לכת יותר במטרות שיש בכוונתה להשיג. הקריאה לתושבי צפון הרצועה לפנות את בתיהם כבר בראשית המלחמה לקראת המבצע הישראלי, כולל הפצצות מהאוויר על אזור זה, מגבירות מאוד את חששותיהם מפני גורל נוסף של הגליה או פליטות. הם אינם בטוחים כלל שהבית שהם נוטשים ימשיך לעמוד על מקומו, מה פרק הזמן שיידרש להם לשהות הרחק ממנו, ואינם מאמינים שיש בכוחם של ראשי חמאס, רש"פ או ארגונים בינ"ל ומדינות אחרים לדאוג למחסורם ולשקמם.

גם בשיח הציבורי בישראל, שיש לו ביטויים רבים בערוצי החדשות הישראליים המקיימים דיונים בלתי פוסקים באולפנים פתוחים בשאלת הפלסטינים והמלחמה, עולה מדי פעם האופציה "לסלק", "לגרש" או "להביא להגירה" של תושבים רבים ככל האפשר מרצועת עזה. אלו דברים הנשמעים היטב בצד הפלסטיני, שערוצי החדשות הישראליים נחשבים עדיין אצל רבים מהם אמינים יותר מאלה הפלסטינים. כאשר דברים אלה נשמעים בצמוד להודעת דובר צה"ל הם נתפסים כניסיון להדהד אותו ולהעניק לו נופך רחב יותר של עזיבה, הגירה, נטישה ואפילו גירוש.

רבים מהתושבים נענים לקריאות אלה ויורדים אומנם דרומה מהעיר עזה, אך מיעוט גדול ממשיך לשבת בביתו ומסרב או חושש להתפנות שמא לא יוכל לחזור. חמאס, השולט בשגרה באורח תקיף ברצועת עזה, נחלש כגורם שלטוני בשטח, אך ראשיו היושבים בקטר ובלבנון קוראים לתושבים שלא להיענות לקריאות צה"ל ולא לרדת דרומה. הם שבים ומזהירים מפני נכבה נוספת שישראל מנסה להביא על הפלסטינים, ומעודדים את הרחוב הערבי בכל מדינה לצאת ולהביע את הזדהותו עם תושבי הרצועה.

יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שאיבד הרבה מן הלגיטימיות שלו, ושיש לו אחריות פורמלית לתושבי הרצועה גם מתוקף מעמדו כיו"ר אש"ף, הזהיר מפני נכבה נוספת ו"טיהור אתני" שישראל מנסה לעשות ברצועה, קרא למועצת הביטחון לקבל החלטה המגנה את המהלך הישראלי וקבע כי "לא נאפשר נכבה חדשה במאה ה-21". נשיא מצרים, החושש מפני ניסיון ישראלי "לשפוך" אל השטח המצרי בסיני פלסטינים רבים, הודיע שלא יהיה מוכן לקבלם, הביע חשש שמא יחלו כפליטים להשתמש באדמת סיני כמוקד יציאה למלחמתם בישראל, והציע לישראל להעבירם לאזור הנגב עד אשר תסתיים המלחמה ולהחזירם לבתיהם. מלך ירדן הודיע שזהו קו אדום, וכי לא יהיו פליטים פלסטינים בירדן או במצרים. שניהם חוששים מפני כוונותיה של ישראל וחרדים שמא יהיו כתובת להמוני פלסטינים שיאבדו את ביתם ויחפשו מקום שבו יוכלו לשהות באורח בטוח יותר. החשש המצרי הוא מפני נהירתם אל תוך סיני, והחשש הירדני הוא מפני חידוש הרעיון שבו נהגו גורמים מסוימים בישראל לנופף בעבר של "האופציה הירדנית", היינו ניצול המלחמה ברצועה להעתקת המהלך גם לגדה המערבית, כשבמהלכו יפונו פלסטינים רבים או יגורשו לעבר גבולותיה, יתדפקו על שעריה ויהוו נטל נוסף על נטל הפליטים הרובץ עליה ממילא ממדינות נוספות. נוכחות פליטים פלסטינים בירדן לעומת הפליטים האחרים עלולה, כך חוששים בירדן, לסכן את יציבות המשטר, משום המספר הגדול של האזרחים הירדניים ממוצא פלסטיני.

לכן העיסוק הישראלי, במציאות כה רגישה של מלחמה, בכל סוגיה שיש בה ביטויים של פינוי, העברה, יציאה, עזיבה או נטישה מציף מחדש את חרדות הגירוש והנכבה ומעמיד את ההנהגות הפלסטיניות השונות ואת המדינות השכנות בעמדת מבוכה המאלצת אותם לנקוט עמדה ולהזעיק את הקהילה הבינ"ל כדי להוריד מסדר היום את החרדות הללו.

פתרונות והמלצות

 ישראלים רבים ניסו במהלך השנים למצוא פתרון לסוגיה זו בדרך של יישוב הפליטים מחדש במקומות אחרים מחוץ לשטחי האזור, או קליטה חלקית שלהם בתוך שטחי מדינת ישראל, אך לא זכו להיענות ולא לתהודה מספקת. דוגמאות טובות לכך הן תוכניתו של פרופ' אמריטוס גדעון ביגר, איש החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, שהציע להחזיר את כל מי שעזב או גורש אחרי ה-15 במאי 1948 ולא את אלה שנולדו לאחר מכן. הוא העריך את מספרם בכ-700 אלף, והניח שמספרם ירד מאז בשל תמותה טבעית. ראויה לציון גם תוכניתו של האלוף במילואים גיורא איילנד, שהציע באחת מהחלופות שהעלה לפתרון הסכסוך שמצרים תיתן שטח בסדר גודל של כ-720 קמ"ר, הגדול פי 3 משטחה של הרצועה, שבה תיפתר בעיית הצפיפות של הרצועה וממילא גם הקליטה של פליטים פלסטינים ואחרים שיבואו. בתמורה תמסור ישראל למצרים שטח בסדר גודל דומה בדרום מערב הנגב.

לצד רעיונות אלה עלו לאורך שנים רעיונות רבים שהתייחסו לפליטים כאל בעיה הומנית וניסו לפתור אותה באמצעות הזרמה של כספים למשפחות הפליטים עצמם, ולבנייה ושיקום של ערים ושכונות העשויים להכיל אותם ולשמש להם בית חלופי. רבים מאלה אף פרטו את העניין לסכומי כסף ועשו חישובים מתמטיים באשר לעלות השיקום האישי של כל פליט ומשפחתו. רובם ככולם לא הצליחו להבקיע את תשומת הלב המתבקשת בזירה הבינ"ל ובצד הפלסטיני.

ברקע לכך נעוצה העובדה שהפלסטינים דוחים לאורך שנים כל פתרון שאיננו מבוסס על הסדר מדיני שבו ההתייחסות לבעיית הפליטים היא כאל בעיה לאומית ולא הומנית, כחלק בלתי נפרד מהמשא ומתן. כל ניסיון לפתור אותה שלא במסגרת מדינית מחליש את התביעות הפלסטיניות ומעקר את הבעיה משורשיותה. זהו לקח שאימצו הפלסטינים מאז 1948. מרביתם ממשיכים לראות בזכות השיבה זכות מקודשת, וכולם נשבעו זה לזה שלא יתפנו או יגורשו או יפונו עוד מבתיהם כפי שעשו ב-48. התחייבות זו חיזקה בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית את ערך ה"צומוד", היינו העמידה האיתנה, ההיאחזות במקום באדמה שבה אתה נמצא, כשהמשך ההישרדות מבטיח גם את המשך הקיום.

לפיכך יש רגישות מיוחד בעיתות מלחמה לביטויים העלולים להתפרש כניסיון לחולל תנועה או הגירה של תושבים ממקום מגוריהם. אם ישראל איננה מעוניינת לעורר קולות ולחצים בזירה הבינ"ל שיתבעו ממנה להימנע מפינוי והעברת תושבים ממקום למקום ואולי אף יעצרו המשך הפעולה של צה"ל – עליה לשוב ולהבהיר שאין בכוונתה לכבוש מחדש את רצועת עזה, ושכל המפונים יורשו לחזור לבתיהם לאחר המלחמה וליהנות ממאמצי השיקום שיינקטו אז.

 יוחנן צורף הינו חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. הפרסום נכתב בשיתוף בין שני המכונים.

1. המערכה שלפנינו ארוכה. המחיר הנורא שישראל שילמה בכניסתה למלחמה מספק לה את הדבר העיקרי שהיא נזקקת לו כדי לשקם את ההרתעה שנפגעה ולחולל שינוי יסודי בעזה: לגיטימציה מבית ומחוץ לפעולה אגרסיבית וממושכת. צה"ל מבצע עד כה את תוכניותיו לאט ובטוח. זו הגישה הנכונה גם להמשך.
   
2. המטרות שהוגדרו למלחמה נכונות: השמדת יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס והשבת החטופים הישראלים. הזמן שחלף, המהלכים שכבר בוצעו והדיונים בפרטים הרבים הקשורים במלחמה, אינם צריכים להסיט אותנו מהן או לגרום לנו להסתפק בפחות מכך. השגת המטרות אפשרית, בסבלנות ובנחישות. בעולם ובאזור מסתכלים על ההתמודדות של ישראל עם אויביה במציאות שנוצרה. מעמדה של ישראל וההתייחסות אליה יושפעו מכך.
3. הפעולה הקרקעית והגברת הלחץ הצבאי על חמאס משרתות גם את המאמץ להשבת החטופים. החילוץ ההירואי של אורי מגידיש הוא זריקת עידוד לרוח הישראלית ולכוחות הביטחון. הוא גם ניצוץ של תקווה למשפחות המיוסרות, שמגיע בעיתוי מקביל למניפולציה של חמאס בסרטון החטופות.
4. נכון לשמר את העמימות ביחס לכוחותינו שברצועה: מיקומם, גודלם, הרכבם ומגמתם. ככל שערפל הקרב אצל האויב יהיה סמיך יותר, כן ייטב.
5. האויב ינסה להפתיע בחזית, בעורף ובמניפולציות רגשיות. המענה: דריכות, הגנה, תגובה סיכולית אפקטיבית, הגברת הלחץ ההתקפי על האויב ועמידה איתנה מול נכלוליותו.
6. מיטוט שלטון חמאס היא המטרה הפחות קשה להשגה מבין המטרות שנקבעו. כדי להשיגה, חיוני לנתק את האינטרנט והתקשורת, להחריב את תחנות המשטרה, את משרדי הממשל ולהדק את המצור. הכאוס שייווצר הוא תחנה חיונית בדרך לשינוי.
7. המצור הוא מרכיב חשוב במאמצי הלחימה. יש להגביל את הסיוע ההומניטרי למינימום ההכרחי ולנתבו לדרום הרצועה.
8. האינטרס העיקרי של קטאר הוא להציל את חמאס ולשדרג את מעמדה המדיני. מנהיגי ארגון הטרור האכזרי זוכים לכבוד מלכים בשטחה. צריך לזכור זאת גם כשנכפה עלינו להשתמש בשירותיה.
9. מה שחשוב ביחס ליום שאחרי הוא מה לא-יהיה: ממשל חמאס, יכולות צבאיות מאיימות, תלות הומניטרית בישראל. לשם יש לכוון את המאמצים.
10. החברה הישראלית בחזית ובעורף מתגלה במלוא תפארתה. סיפורי הגבורה, ההתנדבות וההתגייסות הנרחבת למאמץ הלאומי מעוררים השראה. חמאס וחיזבאללה ביקשו לנצל את המחלוקת ולהעמיק את הפירוד. התייצבות מלוכדת ונחושה מול הרוע היא התשובה הישראלית הניצחת לכך.

פורסם באתר N12 בתאריך 31.10.23.

בזמן שישראל נכנסת למערכה קשה מול החמאס בעזה, יש לה מלחמות קשות לא פחות לנצח במגרש הדיפלומטי הבינלאומי. בבירות רבות בעולם עדיין שולטות פרדיגמות שגויות ותפיסות מדיניות כושלות של העבר.

הינה עשרה מיתוסים שיש לנפץ, קרי עשרה ויכוחים שחייבים לנצח בהם.

1. נייטרליות:  הסתייגות מגינוי חמאס כמוה כקשירת קשר נגד ישראל. היסוס מלהביע תמיכה מפורשת בישראל בעת הזו, כולל גיבוי חד-משמעי לישראל בחודשי הלחימה הרבים והקשים שנכונו לה במערכה לריסוק חמאס, כמוהם כצידוד באויב.

סנטימנט של נייטרליות ובריחה מהאשמות, לטובת שיח שמדגיש את "הלב הנשבר" והאמפטיה ל"כל קורבנות הסכסוך", ועוד כהנה וכהנה להג רגשני – גם כאשר יהודים ישראלים נטבחים בידי ג'יהדיסטים שעתידים בשלב הבא לפגוע גם במדינות המערב – הוא כישלון מוסרי עמוק ותקיעת סכין בגבה של ישראל.

החמלה לעם הפלסטיני מובנת. בסופו של דבר, הפלסטינים הם במידה מסוימת קורבנות של המנהיגות האיומה שלהם (לצד זה שהם גם אשמים למעשי הזוועה של החמאס – ראה להלן). אבל זה הזמן של ידידי ישראל בעולם להשמיע קול רם וברור של תמיכה בישראל, ולא אמירה רפה על תחושות דאגה, או כל התבטאות מעורפלת אחרת.

2. הפסקת אש:  הקריאה הנשמעת בעולם להפסקת אש מיידית אינה סבירה ואינה נכונה. יש לדחות אותה בשתי ידיים. הפסקת אש כעת תהיה ניצחון לתוקפים האסלאמיסטים הקיצוניים, ותבוסה לישראל. למעשה, הקריאה להפסקת אש נועדה לעצור את ישראל ולהותיר אותה חשופה ומוחלשת מול המתקפות הבאות, שבוא יבואו, אם מחמאס וחיזבאללה ואם מגורמים אחרים הפועלים כשלוחותיה של איראן.

3. משא ומתן ותמריצים:  קשה להאמין, אבל אותם "מומחים" למזרח התיכון שהביאו לנו את הגישה הכושלת להתמודדות עם חמאס, שבים ומציעים משא ומתן עם חמאס, בטענה שהוא "רציונלי" וניתן להתמקח איתו ולתמרץ אותו כדי להשיג "יציבות". לחמאס יש אינטרס ב"שלום כלכלי", הם אומרים לנו, ורצון לשקם את השכונות האזרחיות בעזה – לו אך תראה ישראל גם היא מוכנות לדבר במקום להפציץ.

האטימות והעיוורון של המומחים הללו מדהימים, ויש להדוף את התובנות בשקל שלהם על החמאס. הם מקשקשים כאילו מעשי הטבח ב-7 באוקטובר מעולם לא התרחשו, כאילו כוונותיו האמיתיות של חמאס לא נחשפו, וכאילו פשרה כלשהי עם חמאס היא אפשרית או מומלצת.

התנפצה תאוריית השלום הכלכלי, שהניחה כי שגשוג לפלסטינים ישמש כחיסון נגד אידאולוגיה אסלאמית קיצונית וחינוך לרצח עם. מיליונים, וכנראה מיליארדים, של דולרים לפיתוח כלכלי שהרעיף העולם על הפלסטינים בעזה, והוזרמו מקטר במזוודות לעזה, רק חיזקו את המפלצת. הוכחה כטעות החשיבה שאפשר "לצמצם את הסכסוך" או "למתן תמריצים לאלימות" באמצעות מתנות לחמאס בדמות עשרות אלפי היתרי עבודה ישראליים לאוכלוסיית עזה, או על ידי הקלות המתירות כניסת עשרות אלפי טונות של סחורות אזרחיות והומניטריות לעזה מדי יום, או על ידי מכירת גז, חשמל ומים לממשלת חמאס. לכן יש לעצור את כל אפיקי המימון של חמאס.

4. הבחנה:  "חמאס אינו מייצג פלסטינים בעזה". שמענו את הטענה הזו מהנשיא ביידן עצמו וממנהיגים מערביים רבים אחרים, כולל אפילו כמה מנהיגים ישראלים. אלא שברמה הכללית חמאס כן משקף נאמנה את הרצונות והמטרות של רוב הפלסטינים בעזה, אחרת לא היה נבחר על ידי תושבי עזה ולא היה מצליח לגייס עשרות אלפי ג'יהאדיסטים לצבאו.

האוכלוסייה ה"אזרחית" של עזה סייעה באופן פעיל לחמאס בתוכנית שרקם נגד ישראל, ואלפי פלסטינים "רגילים" (לאו דווקא אנשי ה"נוח'בה") ביצעו כמה מהזוועות הקשות ביותר של מתקפת שמחת תורה. עשרות אלפים השתתפו בהתפרעויות על גדר הגבול שהתרחשו במשך שנים (וככל הנראה שימשו כהסוואה לתכנון התקיפה).

אותם "לא מעורבים" רקדו סביב המשאיות שגררו את הגברים, הנשים והילדים החטופים של קיבוץ בארי, תוך צעקות "מוות ליהודים", ועזרו לחמאס להסתיר אותם. אימהות "לא מעורבות" הכריזו שהן גאות לשלוח את ילדיהן לקרב שבו יהפכו לשאהידים, ומורים "לא מעורבים" הם אלה שלימדו את ילדי עזה שזו חובה דתית ומשימה הירואית להרוג יהודים. ה"לא מעורבים" מסייעים לחמאס גם בהסתרת משגרי הרקטות ועוד כלי נשק.

אין זה אומר שישראל יכולה או צריכה לפגוע בכל בית פלסטיני בעזה. ממש לא. אבל זה כן אומר שהגישה הרכה, שנועדה לייפות חלק גדול מהרשע הפלסטיני, לקשור את ידיה של ישראל מאחורי גבה בזמן מלחמה, ולהחליש את הגיבוי הנחוש של המערב לישראל – יצאה מפרופורציה.

5. פשעי מלחמה:  חמאס הוא שאשם בפשעי מלחמה, לא ישראל. למעשה, יש להעמיד לדין את חמאס על פשעי מלחמה משולשים. ההתקפה שלו על יישובים ישראליים מהווה פשע מלחמה. השימוש שלו באזרחים בעזה כמגן אנושי (בנוסף להפקעת מסגדים, בתי ספר ובתי חולים כבסיסים לפעולה צבאית ולאחסון נשק) הוא פשע מלחמה שני. מאמצי חמאס למנוע את פינוי האוכלוסייה האזרחית מאזור המלחמה (כאשר ידוע על מקרה אחד לפחות שבו הפציץ שיירת פינוי אזרחית והביא למותם של למעלה מ-80 אנשים) הם בגדר רמה שלישית של פשעי מלחמה.

לכך יש להוסיף עוד עבירות מלחמה, כמו ניפוח ומניפולציה של ספירת נפגעים, גנבת ציוד סיוע המיועד לאזרחים פלסטינים (ראו להלן), ועוד.

6. הרשות הפלסטינית:  ההצעה להחזיר את הרשות הפלסטינית לשלוט בעזה היא מגוחכת ומסוכנת כאחת. אין מנהיגות פלסטינית חלשה יותר, מושחתת יותר, ועם פחות לגיטימציה בקרב הפלסטינים מהרשות הפלסטינית. עבאס ומפלגת הפת"ח שלו מעולם לא הצליחו ולא יצליחו למנוע את החימוש והבנייה מחדש של חמאס.

יתרה מכך, עבאס והחבורה שסביבו עוינים את ישראל לא פחות מכנופיית חמאס, אם כי הם משתמשים בטרמינולוגיה פחות אסלאמית. לכן אל לנו להשלות את עצמנו שהרשות הפלסטינית היא הפתרון, או ש"פתרון שתי המדינות" המלא הוא חכם או אפשרי עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית בתקופה הקרובה.

7. התנחלויות:  התנפצה התפיסה הכוזבת שלפיה הסכסוך של הפלסטינים עם ישראל הוא על "ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים הפלסטיניים הכבושים", כלומר היישובים הישראליים בעזה וביהודה ושומרון. מסתבר שהסכסוך הוא על כל "התנחלות" יהודית בארץ ישראל, ובכלל זה על קיבוץ בארי, כפר עזה, נתיב העשרה, כיסופים, שדרות וכרם שלום. וגם על תל אביב, באר שבע, חיפה וירושלים. ועל כל מקום שציונים מעיזים לגור בו בארץ אבותיהם. המכשול לשלום הוא לא "התנחלות" ישראלית אלא האסלאם הרדיקלי, והלאומיות הפלסטינית הדוגלת בהשמדה.

8. איראן (וקטר):  למרבה הפלא, וושינגטון נרתעת מלהפנות אצבע מאשימה כלפי איראן על חלקה בהנהגת מתקפת האסלאם הקיצוני על ישראל, ועל תמיכתה הניכרת בחמאס. בוושינגטון יש עדיין מחנה דיפלומטי משמעותי שמקווה לעסקה גדולה עם איראן בתום המלחמה ש"תייצב" את האזור. הנטייה/אשליה של הנשיא אובמה לשותפות אסטרטגית עם איראן שלחה זרועות עמוקות לתוך ממשל ביידן. מעטים בממשל האמריקני מבינים את ההזדמנות הנוכחית (ואת הצורך המוחלט) לצמצם את משקלה האזורי של איראן. זהו אתגר אסטרטגי והסברתי לישראל.

ובאשר לקטר: לאמירות הקטנה והעשירה הזו במפרץ יש היסטוריה של משחק כפול בסכסוכים מבלי לשלם על כך מחיר. היא נותנת מקלט למנהיגי חמאס, מממנת את חמאס, ומפעילה את רשת הטלוויזיה המרושעת לא פחות – אל-ג'זירה, ערוץ שממלא תפקיד מרכזי בהגברת הלהבות של האסלאם הקיצוני ושל האנטי-מערביות ברחבי האזור.

קטר צריכה לקבל אולטימטום אמריקני לגרש משטחה בתוך שעתיים את הנהגת חמאס, אחרת חיילים מבסיס חיל האוויר הגדול של ארה"ב בקטר יפשטו על מתחם היוקרה של איסמעיל הנייה בדוחא בדיוק כפי שפשטו על המתחם של אוסאמה בן לאדן בפקיסטן, וילכדו או יהרגו אותו.

היועץ לביטחון לאומי הודה בפומבי בשבוע שעבר לקטר על תפקידה במאמצים לשחרר בני ערובה מידי חמאס. אני חושב שזה היה שגוי, ושיחק לידיים של המשחק הכפול והמרושע של קטר (אם כי אין ספק שהדברים נאמרו מתוך אילוצים כבדים).

9. מקלט וסיוע הומניטרי:  הסיוע לתושבי עזה צריך להיות הבעיה של העולם, לא של ישראל. מצרים, למשל, סגרה באופן שערורייתי את גבולה עם עזה בפני מאות אלפי אזרחים המחפשים להימלט למקום בטוח, משום שנשיא מצרים א-סיסי אינו רוצה "לפגוע במאבק להקמת המדינה הפלסטינית". במילים אחרות, סיסי מונע ממבקשי המקלט הפלסטינים מקום בטוח בשל שיקולים גאופוליטיים. זוהי הפרה של החוק הבינלאומי, המנוגדת בצורה בוטה לנוהג המקובל שנקטו עשרות מדינות בעקבות סכסוכים בעולם בעשור האחרון.

ישראל מצידה אינה יכולה לאפשר לחמאס אספקה שוטפת של דלק וחשמל במהלך המלחמה, ולכן מצור על עזה הוא חיוני ומוצדק. הגבלת אספקת הדלק והחשמל לעזה נועדה להסב פגיעה מהותית ליכולות הצבאיות של האויב, ולכן היא לוחמה חוקית. לא מדובר ב"ענישה קולקטיבית" בלתי חוקית של האוכלוסייה האזרחית.

יתרה מכך, כאשר מדובר באמצעים טקטיים שנועדו להפעיל לחץ על חמאס לשחרר בני ערובה ישראלים, אי אספקה של דלק וחשמל לאויב הוא מהלך אתי בעל הצדקה חזקה בדין הבינלאומי.

שימו לב: החוק הבינלאומי מחייב את ישראל לסייע למעבר מזון ותרופות לאזרחים על ידי צדדים שלישיים בלבד – אם, ורק אם, ניתן לספק סחורה כזו בצורה בטוחה, המוודאת שהיא אינה מגיעה לידיים של חמאס ואינה מעניקה לחמאס חיזוק כלכלי או צבאי. לאור 16 השנים שבהן ניצל חמאס סיוע הומניטרי וחדר לארגוני זכויות אדם ולארגונים בינלאומיים בעזה, הגעת הסחורה לידיים של חמאס היא לא רק אפשרות – היא כמעט ודאות. יש בכך פוטנציאל להאריך את העימות ולהביא לאובדן גדול יותר של חיי אזרחים.

10. היום שאחרי:  מי ישלוט בעזה ברגע שחמאס יחוסל? מה המטרה הסופית? איני יודע. זו עומדת להיות מערכה ארוכה, ואין לדעת כיצד היא תתפתח ולאן היא תוביל. כאמור, מדובר בסוגיה שהיא בעיה גם של העולם, לא רק של ישראל, משום שכל פתרון בה ישליך על מלחמות אזוריות בקנה מידה רחב יותר. לכן ישראל פטורה מלענות על השאלה הזו, ודאי עכשיו, כשכל מעייניה נתונים להשגת ניצחון צבאי מוחלט.

ישראל ממוקדת, ובצדק, באסטרטגיית "הכניסה" והניצחון שלה ולא באסטרטגיות "יציאה" או בשיקום הפלסטיני. למעשה, הדרישה מישראל לענות על שאלה זו כעת היא מלכודת שנועדה למנוע ממנה לעשות את המוטל עליה בעזה. ולכן, נכון להדוף אותה.

מאמר המקור הופיע באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 27.10.2023 וב-ישראל היום 29.10.2023.

"אין בוחרים במלחמה אלא נאנסים על ידה. מי שאינו יודע להשתעבד ולשעבד הכל לצורכי המלחמה, כשאין מנוס ממנה, נגזר דינו. המלחמה היא המבחן העליון לא רק של כוח אלא של רצון החיים". דבריו אלה של דוד בן־גוריון, חודשים ספורים לפני הכרזת המדינה, הולמים בנו כפטיש, 75 שנה אחרי.

ישראל נמצאת בראשיתה של מלחמה קשה וממושכת, שמבחינות רבות מהווה המשך למלחמת העצמאות. המחיר הנורא שישראל שילמה בכניסתה למלחמה מספק לה את הדבר העיקרי שהיא נזקקת לו, כדי לשקם את ההרתעה ולחולל שינוי יסודי בעזה: לגיטימציה מבית ומחוץ לפעולה אגרסיבית וממושכת. הצדקה לגיוס כל כוח הרצון, נכונות להקרבה ולעמידה נחושה לאורך זמן.

החברה הישראלית בחזית ובעורף מתגלה במלוא תפארתה. בקרב כל חלקיה קיימת ההבנה: חייבים לנצח.

החברה הישראלית בחזית ובעורף מתגלה במלוא תפארתה. בקרב כל חלקיה קיימת ההבנה: חייבים לנצח.

הזמן שחלף, המהלכים שכבר בוצעו והדיונים בפרטים הרבים הקשורים באתגרי המלחמה אינם צריכים להסיט אותנו מהמטרות הנכונות שהוגדרו לה: מיטוט שלטון חמאס, השמדת יכולותיו הצבאיות ומאמץ מרבי להשבת החטופים הישראלים שמוחזקים ברצועת עזה.

תהליך ולא מהלך
השגת המטרות שישראל הגדירה תארך זמן רב. מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות לא יושגו במהלך אחד מוגדר ומתוחם. הם יהיו תוצאותיו של תהליך שיכלול פעולות רבות ומתמשכות. חשוב לגבש את התוכניות ולכייל את הציפיות בהתאם לכך.

לשתק את מרכזי הכובד של ממשל חמאס
מבין המטרות, נראה כי מיטוט שלטון חמאס היא הפחות קשה להשגה.
מרכזי הכובד של הממשל הם משרדי הממשלה, אמצעי התקשורת, תחנות המשטרה, מנגנון ביטחון הפנים, הרשויות המוניציפליות ומוקדי השליטה והתיאום האחרים. שיתוקם של אלה, באמצעות תקיפה פיזית או בדרכים אחרות, יפגע קשות ביכולת החמאס להבין את תמונת המצב ולשלוט באוכלוסייה. זה אמנם יגביר את הכאוס ברצועה וגם את הלחץ בסוגיה ההומניטרית, אך זוהי תחנה הכרחית בדרך למטרה שהוגדרה.

קטאר – רצחת וגם ירשת
ציוצו של ראש המל"ל, צחי הנגבי, על חשיבות מאמציה של קטאר לקידום "פתרונות הומניטריים" מאפשר הצצה לחלק מהדילמות שבהן נדרש הדרג המדיני להכריע בעת הזו.

ישראל מבקשת, בצדק, למצות את הסיכויים לשחרור מהיר של החטופים. הדרך לכך עוברת בקטאר, הנסיכות שמארחת על אדמתה את מנהיגי ארגון הטרור הרצחני, תומכת בו ומאפשרת לערוץ אל ג'זירה להשפיע על הרחוב הערבי למענו.

קטאר מזהה במציאות שנוצרה הזדמנות כפולה – להציל את חמאס מידיה של ישראל ובה בעת לשדרג את מעמדה המדיני ולזכות בנקודות על פועלה ההומניטרי. בשעה שהיא מהווה חלק מהבעיה, היא ממצבת את עצמה כחלק מהפתרון.

אין המדובר רק בעניין סמלי: בחמאס ינסו לנצל את מעורבות קטאר כדי למשוך זמן, להערים קשיים ולהפריע למימוש המהלכים המבצעיים של ישראל. יש להניח כי בדרג המדיני ובמערכת הביטחון מודעים לסיכונים אלה וקבעו בהתאם לכך גם את מאפייני ההסתייעות בקטאר.

סיוע הומניטרי: המינימום ההכרחי
הסיוע ההומניטרי שישראל מאפשרת לאוכלוסייה נועד כדי להסיר מעליה את הלחצים המדיניים בנושא זה.התועלת שחמאס מפיק מכך ברורה. לפני הכל, מבחינתו זה מסיר ממנו את הדאגה לאוכלוסייה – "העולם דואג לאזרחים, ואני דואג לעצמי".

יתרה מכך, זה יכול לאפשר לו גם מקור לאספקה ולהצטיידות. מהטעמים הללו, וכדי שלא לפגוע באפקטיביות של המצור על חמאס, נכון לאפשר את הסיוע ההומניטרי במשורה. לוודא מה נכנס, כמה ולאן. זה מנוגד לנדיבות הבסיסית שעליה התחנכנו, אך במלחמה זו יש להתייחס למצור כאחד מאמצעי הלחימה. לא פחות מכך.

לא לזלזל ולא להאדיר
טוב עשה השב"כ בהפצת סרטוני החקירות של מחבלי חמאס שהשתתפו בהתקפה על ישראל ונותרו חיים. מעבר לתיאורים האותנטיים של מעשי הזוועה שנעשו על ידם, ניתן היה להתרשם מעליבותם של המחבלים, משיגורם למשימות הרצח תחת פיקודם של מפקדים זוטרים (בשעה שהבכירים אינם מסתכנים בעצמם), מתאוות הדם ובצע הכסף ששימשו מניע נוסף לפעילותם ומהקושי שלהם לספק לעצמם הסבר על הפער בין מעשיהם לבין הציווי ההלכתי האסלאמי.

בשום אופן אין לזלזל באויב הזה, אך יש במה שראינו כדי להוציא מעט אוויר מהדימוי המרתיע שחמאס ביקש להשיג באמצעות ההתקפה הנפשעת.

המאמר פורסם בישראל היום בתאריך 27.10.2023.

מאז החלה המלחמה בעזה, איראן שוקלת כיצד להיערך לטלטלה הגדולה באזור, וכיצד לסייע לחמאס. תמיכתה בשאיפה להשמדת ישראל היא עמוד תווך במדיניותה. לפיכך, בנאומים שנשא מאז מתקפת חמאס העניק לה מנהיג איראן ח'אמנהאי אישור דתי-מוסרי.

לדבריו, מדובר במתקפת גומלין לגיטימית אל מול האכזריות הישראלית כלפי הפלסטינים. ח'אמנהאי גם הדף ביקורת בעולם נגד טבח ושבי נשים, טף וזקנות כשהצהיר שכלל אזרחי ישראל הינם חמושים. נראה שהנהגת איראן שואפת כרגע להשאיר את טהראן מחוץ למעגל הלחימה, ואינה מעוניינת לגלוש לעימות עם ישראל או עם ארה"ב שיסכן את מתקני הגרעין שלה ואת יציבות משטרה.

רויטרס דיווחה מפי שלושה מקורות ביטחוניים מערביים שבצמרת האיראנית הוחלט שחיזבאללה יבצע מתקפות נגד ישראל בצפונה, ומליציות שיעיות עיראקיות, שנתמכות על ידה, תבצענה מתקפות בפרופיל נמוך נגד יעדים אמריקאים באזור (לפי הפנטגון, המליציות ביצעו עשר מתקפות נגד יעדים אמריקאים בעיראק ובסוריה מאז ה-7 באוקטובר). זאת במטרה למנוע הסלמה שעלולה למשוך את איראן לתוך המלחמה. ב-15 באוקטובר הודיעה שגרירות איראן באו"ם שטהראן לא תתערב במלחמה, כל עוד ישראל לא תנסה לתקוף אותה.

נראה שאיראן מתכוונת לסייע לחמאס בשני היבטים. היא תנסה להעביר אמל"ח לחמאס בעזה, ואפשר שתנסה לתקוף אינטרס ישראלי באחת ממדינות המערב.

כוח קודס מתמחה בהברחות אמל"ח, אך לצידו קיימת תשתית אזרחית-לכאורה נרחבת שמסייעת למערך ההברחות האיראני. נראה שאגודת הסהר האדום האיראני, שפועלת בשירות המערך הזה מאז שנות השמונים, היא האמצעי שדרכו טהראן מבקשת כעת להעביר אמל"ח, וייתכן שאף אנשי כוח קודס, לרצועת עזה. לחילופין, האגודה מבקשת לכל הפחות להעביר סיוע הומניטרי כדי לחזק את ההשפעה האיראנית בעזה, בייחוד לנוכח הלחץ האינטנסיבי שהחברה הפלסטינית בעזה סופגת במלחמה. האגודה פועלת מזה שנים ברצועת עזה מתוקף "חוק התמיכה במהפכה האסלאמית של העם הפלסטיני" שאושר בפרלמנט האיראני ב-1990. החוק מסמיך אותה להעביר סיוע כספי למשפחות של אסירים ושהידים פלסטינים, בתיאום עם נציגי משה"מ ומיניסטריון המודיעין האיראני. כפי שנחשף בוויקיליקס, האגודה צברה רקורד עשיר של הברחות אמל"ח, לאחר שבמלחמת לבנון השנייה הבריחה לחיזבאללה אמל"ח בכיסוי של ציוד רפואי, והעבירה ללבנון אנשי משה"מ ומיניסטריון המודיעין בלבוש אנשיה. האגודה גם שימשה את איראן להבריח אמל"ח לאופוזיציה השיעית בבחריין ובתימן. סעיד קאסמי, לשעבר מפקד בכיר במשה"מ, הודה ב2019- שבכיסוי האגודה הבריחו משה"מ אמל"ח למוסלמים שלחמו בבוסניה במלחמה בשנות התשעים, ואימנו פעילי טרור, ובהם אנשי אל-קאעידה. מפרסומי האגודה עולה שבכוונתה לשנע את הציוד לעזה בסיוע חברת התעופה האיראנית קשם-אייר, הידועה במשלוחי נשק מטעם כוח קודס לסוריה. שר החוץ המצרי קיבל בברכה בשיחתו עם מקבילו האיראני עבדאללהיאן ב22- באוקטובר את בקשתו לאפשר לאגודה להעביר סיוע לעזה.

עוד מסתמן שטהראן מקדמת פיגוע נגד יעד ישראלי במדינה מערבית. שר המודיעין האיראני ח'טיב הצהיר ש"העמים שוחרי החופש ברחבי העולם" ינקמו בארה"ב ובממשלות שתומכות בישראל במלחמה בעזה. האיום המרומז מצידו מגיע בהמשך למוטיבציה האיראנית לקדם פיגועים נגד ישראל בחו"ל. זו נחשפה על ידי ראש המוסד בספטמבר, כשהצהיר שבשנה האחרונה סוכלו 27 פיגועים בשליחות איראן נגד ישראלים ויהודים באירופה, באפריקה ובדרום אמריקה. מיניסטריון המודיעין האיראני מעורב באופן ממשי בפיגועי חו"ל, לאחר שהוביל את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה ב-1994 שבוצע על ידי חיזבאללה.

מול זאת, על ישראל לפעול מול מצרים כדי למנוע העברה של סיוע איראני לרצועת עזה, ולהגביר את מאמצי הסיכול מול ניסיון איראני אפשרי לפגע באינטרס ישראלי באירופה ובארה"ב.

פורסם לראשונה בערוץ שבע בתאריך 26.10.2023.

ישראל ניצבת היום בפני מלחמת אין ברירה מול חמאס ברצועת עזה. המלחמה היא מלחמת אין ברירה, לא מפני שתנועת החמאס עצמה מהווה איום קיומי על ישראל, אלא כי השלכותיה של מתקפת הפתע עלולות להשפיע על עתיד הפרויקט הציוני כולו. זו תהיה מלחמה כוללת, שתדרוש את אורח רוחו של העם לאורך זמן. בעידן המלחמות המודרניות מושג הניצחון והמלחמה השתנו, היכולת להנחיל ניצחון מלא ומוחלט על היריב הפכה למוגבלת, עקב השתנות אופי המלחמה, הטכנולוגיה והנורמות החברתיות. המלחמות המודרניות הראו כי ניצחון במלחמה אין משמעותו, על פי רוב, ניצחון אופרטיבי בשדה הקרב, אך זהו לא המצב כעת. המלחמה שישראל נדרשת להילחם מול חמאס היא בגדר מלחמת אין ברירה שמטרתה היא אחת: חיסול שלטון חמאס ברצועה.

ניתן להביס ולהכריע את הטרור בעידן המלחמות המודרניות, כפי שהקואליציה הבינלאומית בהובלת ארה״ב הנחיתה מכה ניצחת על ארגון דאעש בעיראק ובסוריה, כפי שהרוסים מיגרו את איום הטרור הצ׳צ׳ני בראשית שנות האלפיים (גם אם בברוטליות רבה), וכפי שישראל עצמה עשתה בהצלחה מסוימת במבצע חומת מגן בזמן האינתיפאדה השנייה. על ישראל להבטיח כי הניצחון במלחמה לא ישתמע לשתי פנים: נדרש ניצחון מוחלט וברור של הכרעת האויב, על ידי חיסול הצמרת הפיקודית של חמאס, השמדת התשתיות הצבאיות והניהוליות שלו, מיטוט שליטתו על תושבי הרצועה, ושמירה על חופש הפעולה המבצעי של צה״ל לסיכול טרור בעזה, בדומה לנעשה ביו״ש. רק כך ישראל תבטיח את קיומה אל מול האיומים המתדפקים על גבולותיה. רק כך ישראל תרתיע את אויבה מלתקוף או להצטרף למערכה, רק כך ישראל תבטיח את שימור וחיזוק הסכמי אברהם ואת תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב נוספות. רק כך ישראל תבטיח את מעמדה כמעצמה אזורית.

במלחמת אין ברירה כל הכלים והאמצעים עומדים לרשותו של צה״ל. לצד מתן היתר לכניסת סיוע הומניטרי לרצועה, יש לחדד ולהזכיר לעולם: חמאס הוא זה שבחר לפתוח במתקפת הפתע ולבצע את מעשי הזוועה המבחילים. התמיכה בחמאס ברצועת עזה בקרב התושבים היא רבה ולצערנו היא גם גבוהה מאוד בגדה המערבית. על פי סקרי דעת קהל שנערכו בקרב תושבי רצועת עזה והרשות הפלסטינית, במהלך השנה האחרונה, זוכות תנועות החמאס ותנועות המזוהות עמה לפופולריות רבה יותר לעין שיעור מזו הזוכה לה תנועת הפת"ח והעומד בראשה. רק במהלך חודש דצמבר 2022, 60% מתושבי רצועת עזה ו- 40% מתושבי יהודה ושומרון, הביעו תמיכה בחזרה למאבק האלים ובפיגועים בשטח ישראל, זאת לפי סקרי דעת הקהל של מכון אלשקאקי.

טוב עושה ישראל שלוקחת את היוזמה לידיה, מכינה את הקרקע לפעולה צבאית ממושכת ומתארגנת בהתאם לצרכיה להמשך המלחמה. זה הזמן להתכנס כעם אחד, את הביקורות והמחלוקות לשים בצד ולעמוד לצד צה״ל ולתמוך במשימתו: להכריע במערכה ולהשמיד את חמאס וכל תומכיו. יהיה המחיר אשר יהיה.

המדיניות הביטחונית והמדינית של ישראל לעולם לא תחזור להיות מה שהייתה. הפלישה הג'יהאדיסטית לישראל ריסקה לא רק חיים רבים, אלא גם אשליות רבות. מעשי הטבח שביצע חמאס בשמחת תורה השמידו גם תפיסות קונבנציונליות, שכבה אחר שכבה, וניפצו לרסיסים עשרות שנים של פרדיגמות כוזבות וחשיבה אסטרטגית שגויה.

שורה ארוכה של תפיסות מדיניות ופרדיגמות הוכחו כשגויות, דמיוניות, והזויות – ובאופן קטלני. אולם להתנפצות הטרגית שלהן יש גם תועלת חשובה. המדיניות השגויה והפרדיגמות הכוזבות תוחלפנה בנחישות במדיניות חפצת חיים.

התנפצה  האמונה שניתן יהיה לצרף למשפחת העמים או להכיל את הרפובליקה האסלאמית של איראן, ואת צבאות שלוחיה חמאס וחיזבאללה, המופקדים על ביצוע רצח עם בישראל. להפך, יש לרסק אותם. גם לפלסטינים וללבנונים מגיע להשתחרר מציפורני ארגוני הטרור הללו.

התנפצה  התאוריה שבעקבות לקיחת השליטה על שני מיליון תושבי עזה חמאס יהפוך ל"אחראי", "מתון" או "בוגר" יותר. זה לא קרה.

התנפצה  תאוריית השלום הכלכלי, שהניחה כי שגשוג לפלסטינים ישמש כחיסון נגד אידאולוגיה אסלאמית קיצונית וחינוך לרצח עם. מיליונים, וכנראה מיליארדים, של דולרים לפיתוח כלכלי שהרעיף העולם על הפלסטינים בעזה, והוזרמו מקטאר במזוודות לעזה, רק חיזקו את המפלצת. יש לעצור את כל אפיקי המימון של חמאס.

התנפצה  התפיסה שישראל יכולה "לצמצם את הסכסוך" או "למתן תמריצים לאלימות" באמצעות מתנות לחמאס בדמות עשרות אלפי היתרי עבודה ישראליים לאוכלוסיית עזה, או על ידי הקלות המתירות כניסת עשרות אלפי טונות של סחורות אזרחיות והומניטריות לעזה מדי יום, או על ידי מכירת גז, חשמל ומים לממשלת חמאס. ישראל חייבת להתנתק מכל אחריות לפלסטינים ברצועת עזה, עד לחיסול חמאס.

התנפץ  הנוהג של התקשורת והדיפלומטיה המערבית המתחסדת לכנות את חמאס ארגון "מיליטנטי", ואת הכוחות החמושים שלו "מיליציות". חמאס הוא דאעש, ולוחמיו כמוהם כחיילי האיינזצגרופן הנאציים. ישראל צריכה לגנות דיפלומטים ועיתונאים שעדיין משתמשים ברוב חוצפתם במונחים המעורפלים והפחדניים.

התנפצה  התפיסה הכוזבת שלפיה הסכסוך של הפלסטינים עם ישראל הוא על "ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים הפלסטיניים הכבושים", כלומר היישובים הישראליים בעזה וביהודה ושומרון. הסכסוך הוא על כל "התנחלות" יהודית בארץ ישראל, ובכלל זה על קיבוץ בארי, כפר אביב, נתיב העשרה, כיסופים, שדרות וכרם שלום. וגם על תל אביב, באר שבע, חיפה וירושלים. ועל כל מקום שציונים מעיזים לגור בו בארץ אבותיהם. המכשול לשלום הוא לא "התנחלות" ישראלית אלא האסלאם הרדיקלי, והלאומיות הפלסטינית הדוגלת בהשמדה.

התנפץ  "פתרון שתי המדינות" בעתיד הנראה לעין, והתפיסה שלפיה מדינה פלסטינית אחת או שתיים לצד ישראל יביאו ליציבות, ביטחון ושגשוג לכול. חמאס חיסל בצורה משכנעת את ההשערה – שתמיד הייתה שברירית אבל עד כה נחשבה אמינה – שפתרון כזה יהיה הטוב ביותר.

לפחות בדור הנוכחי, ישראל לא תוכל לסבול מדינה פלסטינית מלאה לצידה. כל מדינה כזו עלולה להפוך, וסביר שתהפוך, למדינת חמאס.

התנפצה  ההנחה שיום אחד מחמוד עבאס יבשיל להיות שותף לשלום. עבאס לא השמיע ולו קורטוב של שאט נפש כלפי התקפת חמאס השבוע, שלא לדבר על גינוי מפורש. הבה נודה על האמת, נראה שאין היום הבדל של ממש בין מטרות תנועת החמאס והפת"ח.

התנפצה  גישת אובמה-ביידן המכירה ב"זכותה הלגיטימית" של איראן לתפקיד דומיננטי באזור, כולל הזכות להעשרה גרעינית, ובמקביל להכיר באינטרסים האיראניים "הצודקים" בסוריה, עיראק, לבנון, תימן ובשטחים הפלסטינים. אובמה כינה זאת "היערכות מחדש" ראויה באזור, הרואה באיראן כוח חיובי, מתוך הנחה מטופשת ומקוממת שאיראן תהיה מעצמה השומרת על הסטטוס קוו.

התנפצה  בקול גדול ההסתמכות של צה"ל על טכנולוגיה כדי להבטיח את הביטחון בגבולות, החל מחיישנים, לוויינים ומזל"טים ועד לגדרות משוכללות, מחסומים תת-קרקעיים מתוחכמים ומערכות חדשניות להגנה מטילים.

רק חׅשבו על כל אותן חיילות צעירות וחכמות שיושבות מול מסכי המחשב שלהן במטה הפיקוד המרחבי של צה"ל בעזה, ועוקבות אחר כל שועל ומאורת שועל של האויב; התצפיתניות, שזכו לשבחים מקצינים ישראלים ולמחמאות במאות סרטונים מהללים, נטבחו בידי חמאס כבר בשעה הראשונה של הפלישה, והטכנולוגיות שלהן נוטרלו בקלות.

רק חיילים שיורים כדורים אמיתיים המחסלים את האויב יכולים להבטיח ביטחון. ישראל צריכה יותר חיילים התקפיים עם כוח אש קטלני.

התנפצה  ההנחה ש"סבבים" תקופתיים ישמרו שהאויב לא ירים ראש; קרי, ההנחה שכמה סבבים קצרים של תקיפות כירורגיות ממוקדות על מחסני נשק של חמאס (תוך זהירות יתרה שלא לפגוע במבנים סמוכים) יספיקו כדי לשמור על הארגון מוחלש ומורתע. כנראה שלא. לכן, לא עוד הליכה ספורדית על קצות האצבעות, עם תקיפות כירורגיות זהירות להחריד.

התנפצה  התקווה שהעולם יוכל אי פעם להחיל את "הדין ההומניטרי הבינלאומי" ואת מה שמכונה "דיני מלחמה" על אויביה של ישראל. התנפצה התפיסה שלפיה המסגרות יפות הנפש והמגמתיות הללו תוכלנה להמשיך לקשור את ידיה של ישראל מאחורי גבה כאשר צה"ל יוצא למתקפה.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה תגובה "מידתית" לחמאס. היא חייבת להפעיל כוח לא פרופורציונלי כדי לחסל את האויב. איראן, חמאס, ותומכיהם באירופה יאיימו על ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי. שיאיימו. קצנו בכל אותם עורכי דין ושופטים בינלאומיים מוטים וצבועים שיודעים להפליל רק את ישראל.

זכרו שכל אותם שופטים רברבנים גינו את ישראל על השימוש שעשתה בכוח על מנת לעצור את הניסיונות הקודמים של חמאס לפרוץ את הגבול. בעיניהם, כל תגובה ישראלית לאיום מצד חמאס היא בלתי חוקית, בלתי מוסרית ובלתי מידתית.

התנפצה  הנטייה הישראלית הקבועה להתנצל; הצורך הישראלי המושרש לתרץ תירוצים למבצעים הצבאיים ולייפות אותם; ההכפפה של ההחלטות הביטחוניות של ישראל לרצונה לשמור על "תדמית" טובה בעולם, ולאילוצי "ההסברה" הקדושה או הדיפלומטיה הציבורית המנומסת. לא עוד.

ישראל נלחמת כעת על חייה נגד אויבים המבקשים את השמדתה, והמוכנים לערוף ולאנוס בדרכם להשיג זאת דרך כל בית ישראלי. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך לשחק יפה בארגז החול, מתוך דאגה ל"תדמית" שלה בסלונים הליברליים של פריז או ניו יורק.

חמאס לא ניפץ את התקווה ואת האפשרות המתגבשת לשלום מזרח-תיכוני רחב בין ישראל למדינות ערב החשובות ביותר. העובדה שבקרוב חמאס לא יתקיים עוד, תהפוך את השלום לאפשרי וכדאי יותר.

המאמר התפרסם ב-זמן ישראל 23.10.2023. מאמר המקור הופיע באנגלית ב-ג'רוזלם פוסט 13.10.2023 וב-ישראל היום 15.10.2023.

בימים האחרונים נשמעות טענות לפיהן מדינת ישראל תהיה מסוגלת להשיג את מטרותיה האסטרטגיות ברצועת עזה ללא כיבוש מלא של הרצועה, וכי עליה להתחיל לחפש "אסטרטגיית יציאה" לקראת סיום המלחמה.

כך למשל כתב העיתונאי רון בן ישי בידיעות אחרונות: "פעולה בנוסח 'חומת מגן' – מתקפה כולל תמרון לתוך צפון הרצועה כדי להשיג שליטה צבאית בשטח… השליטה הפיזית בכל צפון הרצועה עד לנחל עזה נחוצה לפגיעה בלוחמים ובתשתיות הצבאיות ושם גם ממוקם המרכז השלטוני המעשי והסמלי של משטר חמאס, שיאבד את "בירתו"… בדרום הרצועה תפעל ישראל להשגת אותן מטרות בדיוק בשיטות אחרות… על פי התוצאות שיושגו בשטח בשבועות הלחימה הראשונים, ישראל צריכה להגיע יחד עם ארה"ב להחלטות על 'תוכנית יציאה' רצויה, ולהתניע את המהלכים המדיניים הנחוצים להשגתה ולהפעלתה. תוכנית היציאה מהרצועה והליכי ההסדרה בשטח אחרי העזיבה צריכים להבטיח את השגת היעדים האסטרטגיים הרצויים לישראל ולארה"ב לטווח הבינוני (5-10 שנים)".

במקרה הטוב, מדובר בחשיבה אסטרטגית שגויה ונאיבית, שיישומה יוליך את ישראל לאסון נוסף. מטרותיה של ישראל אינן ניתנות להשגה בכיבוש חלקי של הרצועה – לא  של חצי, שני שליש או אף תשע עשיריות ממנה. מובן מאליו שהנהגת חמאס ולוחמיו ימלטו לחלק הנותר שלא נכבש בידי ישראל, יחד עם הנשק ובני הערובה הישראלים שברשותם.

לאחר נסיגת כוחות צה"ל יגיחו הללו ממסתורם, יכריזו על ניצחון וישתלטו מחדש על כלל הרצועה, כפי שעשה הטליבאן באפגניסטאן ודאע"ש בצפון עיראק. או אז ישראל תעמוד בפני הברירה של כיבוש מחדש של השטח עליו הקיזה דם רב, או כניעה לעובדת המשך קיומו של חמאס ושלל דרישותיו כגון שחרור אסירים, כצעד מקדים למלחמה נוספת והרסנית בהרבה בתוך גבולותיה.

המחשבה כאילו ישראל תוכל להשלים את השמדת חמאס בדרום הרצועה ב"אמצעים אחרים" שאינם כוללים כיבוש קרקעי אין לה בסיס ולו הרעוע ביותר במציאות, כפי שהוכיחו לנו כל הסבבים מול הרצועה בעשורים האחרונים, וכפי שאנו רואים גם ביהודה ושומרון תקופה ארוכה אף יותר.

רק כיבוש מוחלט, עד הבניין האחרון, תוך השגת חופש פעולה מלא לצה"ל ולשב"כ לצוד בחודשים שלאחר מכן את אחרוני המחבלים, יבטיחו השמדה מוחלטת ומלאה של הארגון הרצחני.

אולם בכך לא יסתיים האתגר. כפי שמוכיח הניסיון הישראלי בעזה ובלבנון, והניסיון האמריקאי באפגניסטן, 'אסטרטגיית יציאה' אינה אלא שם מכובס לתבוסה. ברגע שכוחות צה"ל יצאו מהרצועה, גורלו של כל משטר ידידותי שישראל תעמיד בה יהיה כשל באשיר ג'ומאייל בלבנון ושל הברית הצפונית באפגניסטן. עובדה זו ברורה מאליה לכלל תושבי הרצועה, ולכן ללא נוכחות של צה"ל מתי מעט יעזו לשתף פעולה או לקחת חלק במשטר כזה. רק נוכחות מתמדת וקבועה של צה"ל, על חייליו והטנקים שלו, כולל מבצעי מעצרים ליליים תמידיים במתווה 'כיסוח דשא', הם שימנעו מארגון הטרור לשקם את עצמו, להשתלט מחדש על הרצועה ולהפנות שוב את טיליו ומחבליו החוצה כלפי ישראל.

אומנם יהיו לכך מחירים, אך כפי שניתן לראות מההשוואה ליו"ש, אלו יהיו נסבלים, ופחותים עשרת מונים מהמחיר ששילמה ישראל בשבעה באוקטובר. על ממשלת ישראל והממסד הבטחוני שלה להפנים את בצורך הבלתי נמנע הזה, ולהכין עצמם ואת הציבור ולהתגשמותו.

פורסם במקור ראשון 23.10.2023