זה לא אמור היה לקרות. התקפת הפתע של חמאס היא מכה קשה ביותר לדימוי ההרתעתי של ישראל – מעבר למחירים הישירים, הכבדים מאוד, שהיא גבתה מאיתנו בגוף ובנפש.

ההתקפה הזו גם פוגעת קשות באמונם של האזרחים במערכת הביטחון. עוד יגיע הזמן של השאלות הקשות, של התחקירים ושל הלקחים. כרגע נכון להקדיש את כל הקשב והמאמצים להצלחת הלחימה ולחזק את ידיהם של המפקדים והלוחמים מכל גופי הביטחון, שבעודם כואבים את מחיר הכישלון, הם נדרשים לאסוף את עצמם ולהוביל את הלחימה הקשה נגד חמאס.

איך מונעים מחיזבאללה להצטרף ללחימה?

אנחנו נמצאים באירוע שיש לו השלכות היסטוריות. לא רק חיזבאללה, גם איראן וגם גורמים נוספים צופים במתרחש. ככל שהתגובה הישראלית נגד חמאס תהיה עוצמתית וקשה יותר, כך היא תשדר לחיזבאללה שלא יהיה כדאי לו להצטרף ללחימה נגד ישראל. הפעולה הישראלית צריכה להפוך את התקפת הפתע של החמאס לנַכְּבָּה (האסון) של עזה.

צה"ל צריך לכתוש את חמאס, להרוג כל מי שמשתייך לארגון ולהשמיד כל מה שקשור בו. יש לזנוח את דפוס הפעולות הכירורגיות ולהיפרד מפרקטיקות כמו "הקש בגג". האזהרות לתושבים ניתנו, וכעת הגיע זמנם של התותחים ולא רק של המטוסים.

עם כל הכבוד, הדיווחים על מספר התקיפות או על משקל הפצצות שהונחתו או על מספר המטרות שהופצצו – לא מעניינים. הנתון היחיד שצריך לעניין כרגע הוא מספר המחבלים ההרוגים בעזה. לצערנו, בשכונה הקשוחה שבה אנו חיים זהו הדבר היחיד שמרתיע.

אין לישראל שום סיבה להיחפז במהלכי ההתקפה. השיקולים היחידים שצריכים להנחות אותה בכך הם שיקולים ביטחוניים ומבצעיים. אין לחשוש מלחץ מדיני בינלאומי ומ"סגירת שעון הלגיטימציה". כל עוד מוחזקים בעזה 130 ישראלים – ילדים וזקנים – הקהילה הבינלאומית תיאלץ להכיר בזכותה של ישראל להמשיך ולהילחם.

מעבר לכך, על צה"ל לייצר באופן מיידי "פרימטר ביטחוני" – מרחב של כ-300 מטר מזרחית לגבול, לכל אורכו, ולהודיע כי כל פלסטיני שייכנס למרחב הזה מסתכן בנפשו, ולקבוע בהתאם לכך את הוראות הפתיחה באש.

בתחום האזרחי: ישראל צריכה לראות עצמה משוחררת מכל שיקול אזרחי-כלכלי. יש לבטל את פונקציית הקישור האזרחי לעזה (מת"ק), להטיל מצור מוחלט על עזה, לסגור כליל את המעברים בין ישראל לעזה, לרבות מעבר הדלקים והסחורות מכרם שלום, לרדד את אספקת החשמל ולשבש את פעילות התקשורת והאינטרט ברצועה כולה.

איך מתמודדים עם התגובות בעולם לצעדים הנחוצים כעת?

בעולם מבינים היטב את הסיטואציה. מדינות העולם לא רוצות לחזור לעידן דאע"ש. חמאס החזירה אותן לכך. ההתקפה המפלצתית מספקת הצדקה מלאה לצעדים לא שגרתיים מצד ישראל. לא נכון לפעול תחת סטופר או מתוך חשש באשר לתגובת המערכת הבינלאומית.

מה לגבי ההשפעות הצפויות על זירת יו"ש?

להתרחשויות יש השפעות מנוגדות: מצד אחד, הן מעלות את המורל במחנה הפלסטיני ומספקות השראה לפיגועים נוספים. מצד שני, הפלסטינים ביו"ש מבינים שישראל כרגע כואבת מאוד ולא תגלה סובלנות כלפי התגרויות בה. אני סבור שיש להטיל סגר מוחלט גם על הפלסטינים משטחי יו"ש. בעת הזו יש למקד את המאמצים הצבאיים בעזה, ואין ליטול סיכונים לפיגועי השראה מיו"ש.

האם יש קשר בין התקפת החמאס להתקרבות בין ישראל לסעודיה?

קשה לי להאמין שלהתקרבות לסעודיה הייתה השפעה ממשית. בעיני חמאס זה יכול להיות בגדר של רווח אפשרי נוסף, אבל לא שיקול מרכזי.

מוקדם גם להעריך מהן ההשלכות של המצב על הנורמליזציה עם סעודיה, והאם זה מעמיד את הכול בסכנה.

בכל מקרה, אני מציע לא לראות את השאיפות שלנו לגבי סעודיה כשיקול שאמור לרסן את פעילותנו בעזה. גם ברחוב הסעודי מזהים את קווי הדמיון בין הברבריות של חמאס לזו של דאע"ש. לא כולם שם יגלו הבנה לפעולותיה של ישראל, אבל איש לא יפקפק בהצדקה.

יתרה מכך, בממלכה, כמו במזרח התיכון כולו, יידעו להעריך את מי שמגיב בעוצמה להתקפה כה נפשעת. בסופו של יום, שלום עושים עם החזקים.

פורסם בעיתון גלובס בתאריך 11.10.2023

כמי שפיקד על המרחב הדרומי של השב"כ שפועל גם ברצועת עזה, איך קרה שהחמאס ביצע התקפה כזו מבלי שהייתה על כך התרעה?

אכן, זה לא אמור היה לקרות! התקפת הפתע של חמאס היא מכה קשה ביותר לדימוי ההרתעתי של ישראל, וזה מעבר למחירים הישירים, הכבדים מאוד שהיא גבתה מאיתנו בגוף ובנפש. ההתקפה הזו פוצעת גם את אמונם של האזרחים במערכת הביטחון. זוהי אחת ממטרותיו של הטרור. עוד יגיע זמנם של השאלות הקשות, התחקירים והלקחים. כרגע, נכון להקדיש את כל הקשב והמאמצים להצלחת הלחימה ולחזק את ידיהם של המפקדים והלוחמים מכל גופי הביטחון.

איך יכול להיות שיותר מ-24 שעות חלפו מפתיחת הלחימה ועדיין אין לנו תמונה ברורה של מה שקרה, ואפילו לא מספר החטופים?

הערפל הסמיך הוא תוצאה של היקף האירועים, מספרם הגדול של המוקדים, של המשתתפים וגם של הפגיעה בגורמים בשרשרת הפיקוד והשליטה שבמצבים כאלה הם שמייצרים את התמונה.

אתגרים רבים ומורכבים מצפים כעת למערכת הביטחון. ממד הזמן לא משפיע במידה שווה ביחס לכולם ולכן יש לתעדף אותם ולפעול מולם בתכנון סדור ובקור רוח.

לפני הכול, יש להשלים את טיהור אזורי הלחימה בישראל מנוכחות מחבלי חמאס ולוודא מספרית שלא נשאר שום ספיח. במקביל לכך, יש לבסס שליטה מלאה לאורך כל רצועת הגבול, לגבש תמונה שלמה ואמינה של החטופים והנעדרים ולהיערך צבאית לאפשרות שחיזבאללה או גרורות אחרות של איראן – יצטרפו ללחימה.

אני מציע לדרג המדיני להנחות את צה"ל לייצר באופן מיידי "פרימטר ביטחוני" – מרחב של כ-300 מטר מזרחית לגבול, לכל אורכו, ולהודיע כי כל פלסטיני שייכנס למרחב הזה מסתכן בנפשו ולקבוע בהתאם לכך את הוראות הפתיחה באש. הפיקוח על המרחב הזה והפעלת האש – יוכלו להתבצע מהאוויר ומנגד ולא בהכרח על ידי נוכחות צבאית פיזית בשטח.

מה הסיכויים שההתקפה של חמאס הייתה מתואמת עם איראן ומהווה התחלה למשהו גדול יותר מצידם, בשיתוף חיזבאללה או גורמים אחרים?

התרחיש הזה צריך להיות לנגד עיניהם של מקבלי החלטות וגורמי הצבא. לכן, צריך להיות ערוכים גם מולו ולוודא שאיננו שוחקים את יכולותינו מול זירה אחת.

כיצד ישראל צריכה לפעול כעת מול רצועת עזה?

מבלי להידרש לעולם המושגים בתחום האסטרטגיה או לניתוחים מפולפלים, היעד הראשון שישראל צריכה להשיג באמצעות המערכה בעזה הוא הפחתת הנזק שנגרם לדימוי ההרתעתי שלה. בשביל להשיג זאת צריך לגבות מחיר גבוה מאוד-מאוד מחמאס. עם כל הצער שבכך, בשכונה שבה אנו מתגוררים, גובה המחיר נקבע בעיקר על ידי היקף הנפגעים.

צריך להיפרד מדפוס הפעולות הכירורגיות, שאומנם מספק פגיעה ממוקדת וממחיש יכולות מיוחדות של ישראל, אבל מצריך היערכות מורכבת וממושכת ובכל מקרה לא יוכל לבדו להיות תג המחיר להתקפה הקשה שביצע חמאס.

במקום זאת, נכון להזהיר את האוכלוסייה על כוונת ישראל לתקוף באופן נרחב ומיד בתום האולטימטום יש לתקוף באופן מאסיבי. נכון להשמיד כל מה שקשור לחמאס: בתי פעילים, משרדי ממשלה, משרדים של התנועה, מוסדות, סניפי בנקים, כלי רכב, גנרטורים, סירות, מחסנים, בתי מלאכה. יש לחדול מפרקטיקות כדוגמת "הקש בגג" שמסרבלות ומאטות את קצב הביצוע.

מה לגבי האוכלוסייה האזרחית בעזה?

ישראל שילמה מחירים יקרים מדי בגלל השיקול הזה. אחרי ההתקפה שספגנו אתמול (שבת), צריך להפסיק לתת לשיקול הזה להכתיב את התנהלותנו. יתרה מכך, ישראל צריכה לראות עצמה משוחררת מכל עניין הנוגע לכלכלת הרצועה ולרווחת חייהם של תושביה. יש לבטל את פונקציית הקישור האזרחי לעזה (מת"ק), לסגור כליל את המעברים בין ישראל לעזה, לרבות מעבר הדלקים והסחורות מכרם שלום, לרדד את אספקת החשמל ולשבש את פעילות התקשורת והאינטרנט ברצועה כולה.

מה לגבי ההשפעות הצפויות על זירת יו"ש?

להתרחשויות אתמול יש השפעות מנוגדות: מצד אחד – הן מעלות את המורל במחנה הפלסטיני ומספקות השראה לפיגועים נוספים. מצד שני – הפלסטינים ביו"ש מבינים שישראל כרגע כואבת מאוד ולא תגלה סובלנות כלפי התגרויות בה. אני סבור שיש להטיל סגר מוחלט גם על הפלסטינים משטחי יו"ש. בעת הזו יש למקד את המאמצים הצבאיים בעזה ואין ליטול סיכונים לפיגועי השראה מיו"ש.

מה דעתך לגבי הצעת השר בן גביר להחמיר את תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים?

אני סבור שהעת הזו מתאימה גם כדי לבחון את ההצעות על שינוי תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים בישראל. נכון אומנם שזה ייצר מתיחות נוספת, אבל כרגע אנחנו במוד של לחימה והדברים כמובן מתחברים גם לחטיפות שחמאס ביצע.

האם אינך חושש מהתגובות במערכת הבין-לאומית לצעדים של ישראל?

בעולם מבינים היטב את הסיטואציה. עוצמת ההתקפה מצד חמאס מספקת לגיטימציה לצעדים לא שגרתיים מצד ישראל. לא נכון לפעול תחת סטופר או מתוך חשש באשר לתגובת המערכת הבין-לאומית.

מה תהיה ההשפעה על סיכויי הנורמליזציה עם סעודיה?

מוקדם להעריך. בכל מקרה, אני מציע לא לראות את התוכניות החשובות לגבי סעודיה כשיקול מרסן בנוגע לעזה. הרחוב בערב הסעודית כנראה לא יגיב בחיוב על פעולותיה של ישראל, אבל גם שם יבינו שזה מוצדק ויידעו להעריך את מי שמגיב בעוצמה להתקפה כה נפשעת.

פורסם לראשונה ב-N12 בתאריך 08.10.23

בנוסף למחיריה הישירים, הכבדים מאוד בגוף ובנפש, התקפת הפתע של חמאס היא מכה קשה ביותר לדימוי ההרתעתי של מדינת ישראל. נכונה היא ההשוואה לנזקים שאל-קאעידה גרם לדימויה של ארצות הברית בעקבות מתקפת הטרור בספטמבר 2011, שבה נהרגו קרוב ל-3,000 בני אדם.

ההתקפה פצעה גם את אמונם של האזרחים במערכת הביטחון. זוהי אחת ממטרותיו של הטרור. עוד יגיע זמנן של השאלות הקשות, התחקירים והלקחים, אך בעת הזו נכון להקדיש את כל הקשב והמאמצים להצלחת הלחימה בחמאס ולחיזוק ידיהם של המפקדים והלוחמים שכעת, כשנפשם עוד סוערת ממה שהיה, יצטרכו להוביל את אנשיהם בגבורה כדי לקבוע מה יהיה. אתגרים רבים ומורכבים מצפים להם. ממד הזמן לא משפיע במידה שווה ביחס לכולם, ולכן יש לתעדף אותם ולפעול מולם בתכנון סדור ובקור רוח.

לפני הכל, יש להשלים את טיהור אזורי הלחימה בישראל מנוכחות מחבלי חמאס (נכון לנתח לאחור את המידע והתמונות שבידינו על מנת לוודא מספרית שלא נשאר שום ספיח). במקביל לכך, יש לבסס שליטה מלאה לאורך כל רצועת הגבול, לגבש תמונה שלמה ואמינה של החטופים והנעדרים, ולהיערך צבאית לאפשרות שגרורות אחרות של איראן יצטרפו ללחימה. יש להניח כי חמאס בעצמו יפעל נגד ישראל גם מלבנון ומאזורים נוספים, ולא רק מעזה ומיו"ש.

מוצע לדרג המדיני להנחות את צה"ל לייצר באופן מיידי "פרמטר ביטחוני" – מרחב של כ-300 מטרים מזרחית לכל אורך גבול רצועת עזה, ולהודיע כי כל פלשתיני שייכנס למרחב הזה מסתכן בנפשו, ולקבוע בהתאם לכך את הוראות הפתיחה באש. הפיקוח על המרחב הזה והפעלת האש בו יוכלו להתבצע מהאוויר, ולא בהכרח על ידי נוכחות צבאית פיזית בשטח.

באשר לפעולה ברצועת עזה, לפי נוסח ההודעה שפורסמה על ידי לשכת ראש הממשלה, מטרת ההחלטות המבצעיות שהתקבלו היא להביא להשמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והג'יהאד האסלאמי באופן שישלול את יכולתם ורצונם לאיים ולפגוע באזרחי ישראל לשנים רבות. מבלי להידרש לניתוחים מפולפלים, היעד הראשון שישראל צריכה להשיג באמצעות המערכה בעזה הוא הפחתת הנזק שנגרם לדימוי ההרתעתי שלה על ידי גביית מחיר גבוה מאוד מחמאס. עם כל הצער שבכך, בשכונה שבה אנו מתגוררים, גובה המחיר נקבע בעיקר על ידי היקף הנפגעים.

הנסיבות הנוכחיות לא רק מצדיקות, אלא גם מחייבות להיפרד מדפוס הפעולות הכירורגיות, שאמנם מספק פגיעה ממוקדת וממחיש יכולות מיוחדות של ישראל, אך מצריך היערכות מורכבת וממושכת, ובכל מקרה לא יוכל לבדו להיות תג המחיר להתקפה הקשה שביצע חמאס.

במקום זאת, נכון להזהיר את האוכלוסייה ברצועה על כוונת ישראל לתקוף באופן נרחב – ולתקוף באופן מאסיבי מיד בתום האולטימטום. נכון להשמיד כל מה שקשור לחמאס: בתי פעילים, משרדי ממשלה, משרדים של התנועה, מוסדות, סניפי בנקים, כלי רכב, גנרטורים, סירות, מחסנים, בתי מלאכה.

יש לחדול מפרקטיקות כדוגמת "הקש בגג", שמסרבלות ומאטות את קצב הביצוע, ולבטל את פונקציית הקישור האזרחי לעזה (מת"ק). ישראל צריכה לראות עצמה משוחררת מכל עניין הנוגע לכלכלת הרצועה ולרווחת חייהם של תושביה. יש לסגור כליל את המעברים בין ישראל ועזה, לרבות מעבר הדלקים והסחורות מכרם שלום, לרדד את אספקת החשמל ולשבש את פעילות התקשורת והאינטרנט ברצועה כולה.

נכון בעת הזו להימנע מהידברות עם מצרים, שעלולה לקבל בחמאס פרשנות של נכונות ישראלית "לסגור את האירוע". כמו כן, יש להטיל סגר מוחלט גם על הפלשתינים משטחי יו"ש ולמקד את המאמצים הצבאיים בעזה ולהימנע מנטילת סיכונים לפיגועי השראה מיו"ש.

זו עת מתאימה גם לבחון את ההצעות על שינוי תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים בישראל. עוצמת ההתקפה מצד חמאס מספקת לגיטימציה לצעדים לא שגרתיים של ישראל. לא נכון לפעול תחת סטופר או מתוך חשש באשר לתגובת ארה"ב והמערכת הבינלאומית.

את התכניות החשובות לגבי סעודיה אין לראות כשיקול מרסן בנוגע לעזה. אמנם הרחוב בערב הסעודית לא יגיב בחיוב על פעולותיה של ישראל, אך גם שם יידעו להעריך את מי שמגיב בעוצמה להתקפה כה נפשעת.

פורסם לראשונה בישראל היום בתאריך 08.10.2023

"איננו רוצים בהסלמה ואיננו שואפים ללחימה, אך אם נידרש לכך לא נהסס לפעול בעוצמה" – זוהי תמציתו של המסר שביקש שר הביטחון, יואב גלנט, להעביר להנהגת חמאס ברצועת עזה, בדברים שאמר השבוע במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים.

ברקע לאזהרה זו – ההסלמה באירועי החיכוך ובהתפרעויות בגדר הגבול בין ישראל לרצועת עזה, בהכוונת חמאס. בזמן שגלנט נאם, הפיץ השב"כ עוד אחת מהודעותיו שהפכו להיות חלק משגרת חיינו. הפעם על חשיפה של התארגנות טרור, שפעלה בשטחי ישראל ויו"ש ותכננה לבצע פיגועים. במקרה הזה, גורמים איראניים הנחו אותם.

הודעה זו נחתה על שולחנות מערכות התקשורת עוד בטרם יבשה הדיו מרצף ההודעות בחודש האחרון. קדמו לה: הודעה על תפיסת נפצים וחומר נפץ תקני במעבר כרם שלום, במהלך ניסיון להבריחם לשטחי יו"ש, כנראה על ידי גורמי חמאס בעזה; דיווח על חשיפת התארגנות שהיתה מעורבת בהברחת אמצעי לחימה מירדן לשימוש גורמי טרור ביו"ש; ופרסום חשיפתה של רשת מבריחים בישראל, שפעלה בשירות חיזבאללה ובין השאר היתה אמורה לקלוט אמצעי לחימה מתוצרת חו"ל – ולהעבירם לשימוש גורמים שונים בשטחנו.

בלי הרפתקאות

מקבץ ההודעות הללו, שאינו כולל עוד אירועים רבים הנתפסים כחלק משגרת הבט"ש, ממחיש את גודל האתגר המיידי שעימו מתמודדת מערכת הביטחון. יריביה של ישראל משקיעים מאמצים רבים כדי לבנות תשתיות טרור, לציידן באמצעי לחימה מגוונים ולהכין אותן לביצוע פיגועים ולמשימות נוספות.

המאמץ מתקיים בערוצים שונים ע"י גורמים רבים: איראניים, פעילי חיזבאללה, פעילי חמאס וג'יהאד. הוא מנוהל מכמה זירות: לבנון, ירדן, עזה, יו"ש, מול פלשתינים מיו"ש ומעזה, וגורמים מערביי ישראל. כל זה קורה נוסף על יוזמות מקומיות ופיגועי השראה שלא מתרחשים בהכוונה ישירה של הגורמים הממוסדים, אך מושפעים מההסתה ומהאווירה הכללית שהם מבקשים ליצור.

הצהרת גלנט משקפת את האינטרס הישראלי להימנע מהסלמה. אכן, כל עוד הדבר איננו הכרחי, אין לישראל עניין להיכנס להרפתקה צבאית ברצועת עזה או בלבנון. התוחלת של עימותים צבאיים מוגבלים בזירות הללו לא בהכרח מצדיקה כיום את מחיריהם, במישור הביטחוני, הכלכלי והמדיני. לכך יש להוסיף שהסטת הקשב והאנרגיות לזירות הללו תבוא על חשבון המאמצים הנדרשים ביחס לאיראן, ולכל הפחות לא תסייע לקשרים האזוריים שנרקמים בעת הזו.

את זאת מבינים גם באיראן, בעזה ובלבנון ומכאן האתגר הניצב בפני הדרג המדיני בישראל: איך למנוע מהיריבים לפרש את מערכת השיקולים הזו של ישראל כשעת כושר עבורם. ובשפה אחרת: איך לגרום להם לרסן את פעילותם, מבלי להיגרר לעימות צבאי.

המדיניות הביטחונית נשענת על ההרתעה הבסיסית בין ישראל ליריביה. על זו נוספת שכבת מאמצים להגנה, למניעה ולסיכול, ומנופים לא אלימים כדוגמת לחץ כלכלי או מדיני.

מאמצים אלה משיגים אפקטיביות לא נמוכה, אך לא מספיקים כדי לפגוע במוטיבציה ולחזק את ההרתעה. יתרה מכך, המאמצים מופנים בשגרה מול סכנות מיידיות ולא נגד יכולות ותשתיות בעזה או בלבנון.

גם תועלתם של מנופים מדיניים או כלכליים מוגבלת למדי כשמדובר בעזה או בלבנון. מערכת השיקולים של היריבים אמנם אינה מתעלמת מהאינטרסים בתחומים הללו, אך היא מניחה שהשימוש הישראלי בכך יהיה מוגבל בזמן או בהיקף, ולכן האפקטיביות שישראל משיגה בכלים אלה מוגבלת למדי, בלי קשר למציאות הנוכחית.

בחינה מחדש

טוב תעשה מערכת הביטחון אם תבחן מחדש את תפיסתה ביחס למאזן הרווח וההפסד מהכנסתם לישראל של אלפי עזתים מדי יום, במיוחד לנוכח הרצון של בכירי חמאס בעזה להלהיט את הטרור ביו"ש וממנה. על כל פנים, לא מכך תבוא התשובה לדילמה הישראלית.

מה ניתן עוד לעשות כדי לחזק את ההרתעה ולגרום לראשי הנחש לכבוש את תיאבונם מול ישראל? מבלי להיכנס לפרטים, דומני כי נכון להגביר את המאמצים ההתקפיים של ישראל בפרופיל נמוך. בראש ובראשונה כנגד מחוללי הטרור. הסיכונים בדרך פעולה זו ברורים ולכן יש להיערך גם להידרדרות אפשרית, אך התועלת ההרתעתית ממנה אינה מוטלת בספק.

התפרסם לראשונה בישראל היום, בתאריך 01.10.2023.

רצף הפיגועים האחרונים ביו"ש הצדיק את הקדמת כינוסו של הקבינט לביטחון לאומי, לא רק בגלל תוצאותיו הקשות, שהפכו את 2023 לשנה הקטלנית ביותר בפעולות טרור מאז 2005, אלא גם לנוכח האפשרות שאנו עדים לחזרתו של הטרור הממוסד לשגרת חיינו.

שלא כמו הפיגוע בחווארה, שנראה כניצול הזדמנות לפגיעה בישראלים שהגיעו ביוזמתם לשומרון, הפיגוע בדרום הר חברון בוצע נגד מתיישבים אנשי המקום, לאחר תכנון סדור, על ידי חוליה מאורגנת, חמושה ומצוידת באביזרים באמצעות ירי מרכב חולף. זה מרמז על מעורבות עמוקה של ארגוני הטרור המוכרים, לא רק בהכוונה ובמימון.

פיגוע זה מתרחש ימים לא רבים לאחר חשיפתה של חוליית חמאס מאזור בנימין, שחבריה תכננו לחטוף חייל צה"ל ונעצרו על ידי השב"כ בשלב מתקדם של ההכנות לכך. החברים באותה החולייה היו מצוידים באמצעי לחימה, אספו מידע, ערכו סיורי שטח לצורך הכרת שגרת פעילותם של חיילים שמשרתים באזור בנימין, תכננו נתיבי הימלטות ואפילו הספיקו להכין מקום מסתור להחזקתו של החייל שייחטף. הם פעלו בתמיכה ובהכוונה של מפקדות החמאס בחו"ל ובעזה.

פיגוע חטיפה איננו עניין של מה בכך. ביצועו כרוך באופרציה מסובכת. הוא מחייב תיאום בין-אזורי מורכב והיערכות לוגיסטית ממושכת, תוך התחמקות מחיישני המודיעין הישראלי וממנגנוני הביטחון הפלשתיני. פיגוע כזה גם גורר תשלום של מחירים כבדים במסגרת פעולות החקירה או צעדי התגובה, שיבואו בעקבותיו. לאור השלכותיו החמורות, ההחלטה על פיגוע כזה מתקבלת בדרך כלל על ידי הנהגת הארגון ואיננה פרי יוזמה מקומית.

ההתפתחויות הללו מעלות את האפשרות כי במקביל לפיגועי ההשראה המתבצעים על ידי מחבלים בודדים, חוזרים גם הדפוסים המוכרים מן העבר של הטרור הממוסד. אם כך ואם לאו, תוצאותיו הקשות של גל הפיגועים עד כה מחייבות בחינה מחודשת של אסטרטגיית הלחימה בטרור ביו"ש.

חמאס מזהיר

האווירה הכללית בשטחים מעודדת פיגועים. תורמת לכך ההסתה המגיעה מעזה, מאיראן, מחיזבאללה, ומצד גורמים מהרש"פ וממחנה הפת"ח. גם התחושה כי ישראל נחלשת ומתפרקת מבפנים מוסיפה עזוז. הדור הפלשתיני הצעיר, שממשיך לככב בגל הפיגועים הזה, איננו מורתע כקודמיו. הוא לא חווה על בשרו את "חומת מגן", ואת צלקותיה הוא כבר לא רואה מול עיניו. בעידן הרשתות החברתיות הפיגועים מהווים השראה ומתפתחת חקיינות.

במקביל, הרשות הפלשתינית משדרת מסר כפול: מצד אחד, מנגנוניה מקיימים תיאום ביטחוני עם ישראל ומקרינים מחויבות למניעת פיגועים; ומצד שני, היא מאדירה מחבלים, תומכת כלכלית במשפחותיהם וככל הידוע לא העמידה לדין אפילו פעם אחת בגין עבירה של ביצוע טרור נגד ישראל. אלה המאפיינים והגורמים שמניעים ומזינים את גל הטרור הזה.

בתוך כל זאת, ונוסף על ארס ההסתה שמגיע מכיוונו כל הזמן, החמאס ברצועת עזה ביצע בימים האחרונים כמה מהלכים ראוותניים, שבאמצעותם ביקש לאותת לישראל על עמדותיו וגבולות סבלנותו. כך היה ביום חמישי האחרון, עת שיגר לעבר הים 50 רקטות ובתוכן כאלה מסוג "עיאש 250" המיועדות לטווחים ארוכים במיוחד, מהלך שנועד להזהיר את ישראל מפגיעה בתנאיהם של האסירים הביטחוניים, וכך היה בהתפרעויות שאותן הוא אפשר ביום ראשון האחרון, במוקדים שונים לאורך גדר הגבול.

ישראל לא הגיבה באופן משמעותי על פעולות אלה. יתרה מכך, היא ממשיכה לאפשר את כניסתם של כ־18 אלף פועלים מהרצועה, שמשכורותיהם אמנם תורמות ליציבות הכלכלית של תושביה, אך בעקיפין גם להתחזקות מנגנוני חמאס. לא ברור באיזו מידה מנוצלת אוכלוסייה זו גם לצרכים נוספים של חמאס. יש להניח כי השב"כ ער לכך ומשקיע מאמצים לפקח על כך.

כיצד על ישראל לפעול?

ראשית, חשוב לשוב ולהדגיש: בהתמודדות עם הטרור אין "שובר שוויון" ואין "זבנג וגמרנו". זהו מאבק המחייב עמידה נחושה ופעולה שיטתית ומתמשכת, המיועדת לשחוק את יכולות הטרור ולהעמיד בספק את תוחלתו ואת כדאיותו.

נכון להמשיך במדיניות הבידול בין עזה לאיו"ש ולבחון מחדש את המדיניות בנוגע להיתרי העבודה בישראל לפלשתינים מהרצועה. יש להטיל על מערכת הביטחון לגבש תוכנית שיטתית למניעת הברחות אמל"ח לשטחי יו"ש, לאיתור ולתפיסה של הנשק הרב שכבר נמצא בה.

נכון להגביר את מאמצי הסיכול במיוחד כנגד תשתיות חמאס בכל שטחי יו"ש. נוסף על כך, ראוי לפעול להוצאתם מן המשחק של גורמים במפקדת חמאס המכווינים מרחוק את מאמצי הטרור מיו"ש. יהיה בכך לא רק כדי לפגוע במאמציהם, אלא גם כדי לחזק את ההרתעה גם כלפי יריבים מזירות נוספות.

באשר לרשות הפלשתינית, מתחייב ביחס לכך דיון אסטרטגי נפרד לאו דווקא בהקשר לאירועים האחרונים. בימים הקרובים ימלאו 30 שנה לתהליך אוסלו. יהיה זה מועד מתאים לעריכת המאזן הלאומי של הרווח וההפסד כתוצאה מהתהליך הזה. תהיה זו גם הזדמנות לדון בעתידו ובחלופות לו ולהחליט לאן מועדות פניה של מדינת ישראל.

• פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

הנזק שנגרם למחנה הפליטים בג'נין במבצע האחרון של צה"ל, וההתגייסות הבינלאומית לשקם את התשתיות שנפגעו במחנה, הם הזדמנות מצוינת להודיע על פירוק רשמי של מחנה הפליטים, הוצאת סוכנות אונר"א מהמשוואה, והכרזה כי מדובר פשוט בעוד אחת מהשכונות בעיר ג'נין – מצב שבפועל הוא ממילא כך מזה שנים ארוכות.

אין בג'נין "פליטים" פלסטינים. מדובר באנשים שנולדו בג'נין (למעט מיעוט קטן של אוכלוסייה בגיל 75 ומעלה) ושחיו כל חייהם בג'נין. הם מעולם לא גורשו או עזבו את בתיהם. הם ודאי מחשיבים את העיר ג'נין להיות חלק ממולדתם הפלסטינית, וכך גם חלק מאומות העולם שמכירות במדינת "פלסטין". הערכה סבירה היא שגם ישראל אינה מעוניינת לשוב ולשלוט בשטחי A, שהעיר ג'נין היא חלק מהם. התנאי הבסיסי ביותר להגדרתו של אדם כפליט היא שהוא נמצא מחוץ לארצו. כיצד אם כך ניתן להגדיר את תושבי ג'נין כפליטים? וכיצד ייתכן פליט מפלסטין שנמצא בפלסטין?

זהו אבסורד רב שנים, שקיים אך ורק במקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושמונע כל סיכוי לפיוס בין הצדדים כבר למעלה מ-70 שנה. כל עוד פלסטינים שיושבים ב"מחנות פליטים", שברוב מכריע של המקרים הם פשוט שכונות רגילות בתוך הערים, סבורים כי יום יבוא והם ישובו לשטחי מדינת ישראל, אין כל סיכוי להגיע לשלום עמם. כל עוד נמשכת בליבם האמונה כי מדינת ישראל היא רק עניין זמני, כמו שהייתם הארעית במחנות פליטים, תימשך גם המוטיבציה שלהם להתמיד ולהילחם בה.

אין זה מקרה שהאלימות הקשה ביותר שמופנית כלפי ישראל במשך עשרות שנים מקורה במחנות הפליטים. כך בעזה, כך בלבנון, וכך גם ביהודה ושומרון. הסיבה אינה מצב כלכלי קשה או בעיות היומיום, אלא תודעה יוקדת ובלתי מתפשרת בדבר חוסר הצדק המשווע שהוביל לתבוסתם של הפלסטינים במלחמה שבה פתחו נגד מדינת ישראל בשנת 1948. מחנות הפליטים הם למעשה ליבת התודעה הפלסטינית, שסבורה כי הפתרון היחיד לחוסר הצדק הזה הוא שיבתם לתחומי מדינת ישראל, והפיכתה למעשה למדינה ערבית בפועל.

הקהילה הבינלאומית שוגה כאשר היא מבקשת להחזיר את המצב במחנה לקדמותו, כלומר לימים שלפני המבצע, ולעשות זאת באמצעות סוכנות אונר"א. סוכנות זו היא חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון. היא משמרת אצל הפלסטינים את תודעת הפליטות המלאכותית שבתוכה הם חיים, ומעניקה להם את התחושה שהעולם כולו תומך בדרישתם "לשוב" לישראל – ובפועל, להחריב אותה. לא שהתודעה הזאת תיעלם ביום אחד אם אונר"א תפסיק להתקיים, אבל הפסקת הסיוע הבינלאומי לאונר"א תעביר מסר ברור שהעולם מוכן לסייע לפלסטינים אם פניהם קדימה, ובכוונתם לחיות בשלום לצד ישראל, במקום אחורה, לנקמה בישראל.

גם אם הקהילה הבינלאומית חוששת מהעברת כספים ישירות לרשות הפלסטינית לשם תיקון התשתיות והמבנים שנפגעו בג'נין, מחשש שכספים אלה פשוט ייעלמו בסבך השחיתות והבירוקרטיה של הרשות, ניתן למצוא מספיק ארגונים מערביים ובינלאומיים שפועלים בשטח ומסוגלים לבצע את העבודה. ארגון אחד כזה לדוגמה הוא USAID, זרוע הסיוע של ממשלת ארצות הברית, שממילא פועלת בשטחי יהודה ושומרון. בשורה התחתונה, שיקום – כן; אונר"א – לא.

• פורסם לראשונה ב"ישראל היום"