ב-29 בדצמבר 2025 פרסמה חמאס הודעה בדבר מותם של חמישה מבכיריה וביניהם אבו עוביידה דובר הארגון שהפך לסמל, מוחמד סינוואר מפקד הזרוע הצבאית, מוחמד שבאנה מפקד חטיבת רפיח וראאד סעד ממתכנני מתקפת 7 באוקטובר. עיתוי ההודעה, זמן רב לאחר הודעות רשמיות של צה"ל על חיסול אותם בכירים, מעורר על פניו תמיהה, הן בשל העיכוב של כמה חודשים בהתייחס לחלק מהאנשים והן בשל הבחירה להודיע דווקא בעת הזו ובהודעה אחת על אודות מותם של כל החמישה.

את העיכוב בהודעה ניתן להסביר בניסיון של חמאס לכרסם באמינות הודעות צה"ל בהיעדר אימות מצדם ובניסיון למנוע או לצמצם ככל שניתן דמורליזציה בקרב פעילי הארגון ופגיעה במעמד הארגון בעיני האוכלוסייה המקומית והצגתו כארגון חדיר ופגיע, וכמי ששלטונו עלול להיות בסכנה בשל הפגיעה המאוד ניכרת בהנהגת הארגון. הנהגת חמאס, זו שעוד נותרה לאחר דילול של בכיריה, נדרשה לזמן התארגנות ושיקום והיערכות למינוי המחליפים. עתה, משנתבססה מחדש שליטת הארגון במערב רצועת עזה, עלה מפלס הביטחון העצמי של הנהגת הארגון וכארגון מסודר וממושמע גם הצליח למלא את השורות במינויים חדשים, גם אם לא פורסמו כולם, מלבד מינוי דובר התנועה, שגם הוא קיבל את הכינוי הסמלי אבו עוביידה, מן סימן להמשכיות וליציבות ובעיקר לשמירת מסורת רוח הלחימה של הארגון.

כשמדובר בארגון כדוגמת ארגון חמאס, נכון יהיה להבין את מהלכיו, ובוודאי מהלך הצהרתי ודרמטי כדוגמת מהלך זה, כמהלכים מחושבים, המשרתים תכלית מאוד ברורה. לפיכך, מתבקשת השאלה בנוגע לתכלית המהלך בעת הזו דווקא. נדמה שניתן יהיה לייחס את עיתוי המהלך לפגישה המתוכננת בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו וללחץ המופעל על ישראל להתקדם למימוש השלב השני של תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ. ההודעה בעיתוי הזה משדרת, בראיית הארגון, יציבות ונחישות ובעיקר ביטחון עצמי רב, שהקרנתם של אלו אמורה, בגיבוי טורקי וקטארי, להגביר את הלחץ על ישראל לרכך את דרישותיה בנוגע לפירוק חמאס מנשקו ולפירוז הרצועה. הנהגת חמאס קולטת את הנחישות של הנשיא האמריקני להמשיך במתווה תוכניתו ואת ההסתייגות של מדינות ערביות ואחרות האמורות להשתתף בכוח הייצוב (ISF) מפני עימות עם חמאס לצורך פירוקו מנשקו, ופועלת באופן מעשי, באמצעות ביסוס שליטתה במרחב, ובאופן הצהרתי בהודעה אודות מותם של בכיריה אך דבקותה בדרך ובנרטיב ההתנגדות, למינוף הנסיבות והתנאים להבטחת הישארותה ברצועת עזה כגורם משפיע ומשמעותי שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו.

את ההודעה ניתן להבין גם כמסר של חמאס לאוכלוסייה ברצועת עזה. מסר שמהותו ומשמעותו הם המשכיות שהיא מעבר להישרדות. מסר של יכולת ועוצמה שהם מעבר לאינדיבידואלים כאלו או אחרים וחשובים ככל שיהיו. מסר של ארגון יציב ובעיקר ארגון המסוגל להשתקם במהירות גם כשמדובר באבדות כואבות וגדולות.

ומה ישראל צריכה להבין? נדמה שמדובר בעוד הוכחה למשימה שלא הושלמה, למטרת מלחמה שטרם מומשה. חמאס ממשיך להתקיים ולפעול, לבעוט ולהתריס ובעיקר לשלוט ולהניח את התנאים להתעצמותו מחדש. אם הארגון לא יפורק מנשקו, לא תהיה רצועת עזה מפורזת ולא תקום אלטרנטיבה שלטונית של ממש לחמאס. בהיעדר שיקום ואלטרנטיבה שלטונית לחמאס, יוכשרו התנאים לעימות הבא, שגם אם לא יהיה במאפייני 7 באוקטובר, עלול להיות מסוכן ולהצית זירות נוספות. לא יהיה גורם זולת צה"ל שיוכל להשלים את המלאכה וההנהגה הישראלית חייבת למצוא את הדרך להבטיח שכך יקרה, ומוטב היום ממחר.

פורסם ב-N12, בתאריך 01 לינואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

ההצהרה של הנשיא דונלד טראמפ על כך שיבדוק אם חיסולו של בכיר חמאס ראאד סעד בשבת שעברה היה הפרה של הפסקת האש בין ארגון הטרור לישראל צריכה לשמש לנו כתמרור אזהרה. משמעות הדברים היא שהאמריקנים יבחנו כל פעולה שלנו ברצועה בשבע עיניים, ולא כל דבר שנרצה לעשות בעזה יהיה מקובל עליהם. ביטחונה של ישראל חשוב לבית הלבן, אך כך גם חזונו של טראמפ בדבר מזרח תיכון משודרג ומחודש – חזון שהיציבות בעזה ניצבת בליבו.

דבריו של טראמפ מתכתבים עם אמירות של בכירי חמאס, שהצהירו כי החיסול הוא הפרה של הפסקת האש, וטענו כי אין לגיטימציה לפעולות כאלה של צה"ל בצידו המערבי של הקו הצהוב. אך מעבר להתייחסות הנקודתית על הפגיעה בבכיר חמאס, מהכרזות אלה של ראשי הארגון אפשר אולי גם ללמוד על האופן שבו הם רואים את העתיד הקרוב ואת האופן שבו יתפתח בחודשים הבאים העימות מול ישראל.

כך למשל, בהודעה רשמית של הזרוע הצבאית נאמר כי חיסולו של סעד לא "ירתיע את חמאס מהמשך דרך הג'יהאד". אך כיצד המשך המאבק בישראל מסתדר בעיני חמאס, למשל, עם פריסת כוח רב-לאומי או הפסקת האש? הנה מה שאמר למשל ח'ליל אלחיה: "התפקיד של הכוח הבינלאומי יוגבל לשימור הפסקת האש והפרדה בין שני הצדדים לאורך גבולות עזה, ולא יהיו לו תפקיד ברצועה או התערבות בענייניה הפנימיים", הוא אמר.

הראייה הזאת כמובן לא מתיישבת עם תוכנית 20 הנקודות של טראמפ. נאמר שם בפירוש כי הכוח הרב-לאומי "יהיה פתרון ארוך-טווח לביטחון הפנים" של עזה. אבל זו לא הסתירה היחידה בין החזון של חמאס לתוכנית, וההתנגשות הבולטת היא בשאלת ההתפרקות מנשק. ח'אלד משעל, למשל, הצהיר כי "הדרישה מהפלסטינים לפרק את ה'התנגדות' מנשקה כמוה כדרישה לפירוק נשמתם מגופם", והסביר כי הפלסטינים לא יקבלו "כל אפוטרופסות על עזה", וכי הם אלה שישלטו בעתיד הרצועה – הכרזה שמהווה דחייה ישירה לנוכחות של כוחות בינלאומיים ברצועה או להקמת מועצה בינלאומית לניהול ענייני עזה.

אז איך בכל זאת חמאס רואה את העתיד הקרוב? הסביר זאת טאהר א-נונו, גם הוא מבכירי הארגון: "אנו מוכנים להודנה ארוכת טווח", הוא אמר, בכוונו למטרת הפסקת האש עם ישראל. הליך כזה נועד לאפשר לארגון הטרור לשמר ולשקם את יכולותיו לשנים הקרובות (בכיר אחר, מוחמד נזאל, דיבר על הודנה בת 3-5 שנים), ובסופו יוכל לחזור להילחם מול ישראל בכוחות מחודשים. "אנו דוחים על הסף את שאלת פירוק עזה מנשקה", הוסיף א-נונו, "לא נדון בכך בשום אופן". הוא גם הזהיר שממילא "איננו סבורים שיש מדינה שתסכים לקחת בכוח בינלאומי שמטרתו תהיה לפרק את עזה מנשקה, וממילא איננו מסכימים לכך" – וכך רמז שכוחות זרים יהיו מטרה לפעילי חמאס.

הוויתור הגדול ביותר שחמאס היה מוכן לתת בהקשר זה הוא התחייבות שהנשק שלו ישתלב בכוחות החמושים שיוקמו במדינה הפלסטינית העתידית שתקום בעזה יום אחד. באסם נעים, בכיר אחר, אמר בריאיון לסוכנות הידיעות AP חמאס יסכים לדון במסגרת המשא ומתן עם ישראל על הקפאה או אחסון של הנשק, אך רק במסגרת הליך נרחב יותר להקמת מדינה פלסטינית. אגב, לא ברור בדיוק למה מתייחסת ההצהרה הזאת: איך מקפיאים מנהרה או מאחסנים מחרטה? ודאי שכל אלה ייוותרו במקומם, וישמשו את חמאס ביום שיבחר לחדש את האש.

אבל ישראל נדרשת להבהיר כי ממילא הדיון על ההתקדמות בתוכנית טראמפ עודנו בוסרי. היא מצפה שחמאס יפורק מנשקו, אך יש עוד מה לעשות קודם לכן. לפי התוכנית, השלב הראשון שכלל את שחרור כל החטופים וגופות החללים היה אמור להסתיים תוך 72 שעות מרגע החתימה עליו, והוא אמור להיות התנאי המקדים לכל התקדמות בהסכם. חמאס מושך את הזמן כבר יותר חודשיים וטרם השיב את גופת החטוף האחרונה, כך שממילא עלינו להתעקש על כך שלא ניתן עוד להמשיך בהסכם עד לסיום השלב הראשון.

בנוסף, על אף כל הלחץ של מדינות ערב וחמאס שצה"ל ייסוג מהשטחים שהוא מחזיק מיד בשלב הבא, אין לכך הצדקה בתוכנית. סעיף 16 בתוכנית מבהיר כי צה"ל יעביר את השליטה לכוח הרב-לאומי רק לאחר שזה יבסס את שליטתו ואת היציבות בשטח, ומסגרת הזמנים לכך תיעשה בהתאם להסכמות בין ה"מתווכות", ארה"ב, צה"ל וראשי הכוח. אגב, גם לאחר שייסוג צה"ל, לפי ההסכם הוא עתיד להחזיק בפרימטר מסביב לרצועה עד שעזה תהיה "בטוחה מכל אפשרות של התעוררות של איום לטרור".

ישראל, לפיכך, יכולה להציב תנאים ברורים ונוקשים על הנסיבות שיאפשרו את הנסיגה של כוחותינו מהשטחים שאנו אוחזים בהם כעת בעזה, כדי לא להביא למצב שחמאס ישתלט על עוד אזורים ברצועה. במובן זה, הדברים שאמר הרמטכ"ל על כך שהקו הצהוב יהיה הגבול החדש של ישראל בעזה מבהירים היטב את הכיוון שישראל חותרת אליו בשלב הזה.

השאלה היא אם פריסת הכוח הרב-לאומי משמעותה היא שישראל תחויב להפסקת אש ותימנע ממנה האפשרות לפגוע בבכירי חמאס או בפעיליו שמנסים לבצע פעולות טרור ולשקם את כוחו, בדומה לאופן שבו צה"ל פועל בלבנון. מקריאת תוכנית טראמפ ברור כי חמאס נדרש להתפרק מנשקו, וכי משקיפים עצמאיים יפקחו על התהליך, שבסופו לא יהיה עוד איום של טרור ברצועה. לא דובר שם מה ייעשה במקרה שחמאס לא יסכים להתפרק מנשקו, אלא רק שפריסת הכוח הרב-לאומי תתבצע באופן חלקי בשטחים שבהם צה"ל אוחז.

העובדה שהאמריקנים רמזו בראיונות לתקשורת כי הכוח אינו אמור להילחם בחמאס אינה מבשרת טובות לישראל. עם זאת, יש בכך גם הזדמנות: טראמפ אמר בעצמו כי אם חמאס לא יוותר על נשקו, הוא יפורק ממנו בכוח. מכיוון שאין גורם שיעשה זאת זולת ישראל, וכי גם הכוח הזר לא יפעל בכיוון זה, עלינו להבהיר כבר כעת כי זהו השלב הבא בראייתנו – והוא מחייב את נוכחותנו ברצועה ואת המשך הפעילות הצבאית נגד ארגון הטרור.

ישראל צריכה להדגיש ולעמוד על כך כי הודנה דוגמת זו שארגון הטרור מדמיין אינה מקובלת עליה, וכי אם לא יתפרק מנשקו – היא אכן תפעל נגדו במלוא הכוח. חיסולים כמו אלה של ראאד סעד אינם רק פעולות למניעת התעצמותו המחודשת של חמאס, כי אם צעד שיסייע מאוד לצמצום מערך הפיקוד הבכיר שלו, שמוביל אותו לעימות מחודש עם ישראל בטווח הארוך.

המסר שנדרשת ישראל להעביר לארה"ב צריך להיות ברור: אם הכוח הרב-לאומי לא יתעמת עם חמאס, ואם ארגון הטרור לא מסכים להתפרק מנשקו – צה"ל ייכנס לתמונה בכל האמצעים העומדים לרשותו. אומנם טראמפ השבוע דיבר על כך שחמאס הסכים למסור את נשקו, אך ניתן להציג לאמריקנים את כל דברי בכיריו שסותרים זאת, ואף אומרים בפה מלא שישמרו עליו וישתמשו בו נגד ישראל.

לבסוף, חשוב להבהיר שגם לסבלנות שלנו מול חמאס יש גבול. השלב הראשון בהסכם היה אמור להיות מיושם לפני זמן רב, וחמאס אינו עומד בתנאיו. אם לא ימסור את גופתו של רן גואילי עד לתאריך מוסכם, ישראל תוכל לראות את עצמה משוחררת מכל מחויבות כלפיו ולחזור ללחימה.

זהו הזמן שבו אנו קובעים את אופן ההתנהלות, התגובות והמשוואות השונות ברצועת עזה לשנים הקרובות. אסור לנו לסגת ולמצמץ, ועלינו לעמוד על שלנו. עם נשיא אוהד כטראמפ, שהפגין את הקשב שלו לצורכי ישראל, חובה עלינו לעצב מציאות שתשרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל – לא של חמאס.

פורסם במעריב, בתאריך 22 בדצמבר, 2025.

בשבוע הבא ייצא ראש הממשלה בנימין נתניהו לפגישה משמעותית במיוחד עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. זו אינה עוד פגישה דיפלומטית מן השגרה, אלא מהלך שעשוי להתברר כגורלי. על שולחן הדיונים יונחו שאלות כבדות משקל הנוגעות להמשך המערכה מול איראן, לעתיד חיזבאללה ולמצב בצפון, אך לא פחות מכך גם לשאלת רצועת עזה והדרך שבה ישראל בוחרת להמשיך משלב זה ואילך.

במאמר זה אבקש להתמקד אך ורק בזירה העזתית. עוד לפני כל דיון אסטרטגי יש לומר דבר ברור. על מדינת ישראל להתעקש על השבתו של הלוחם הגיבור רן גואילי בטרם תתקבל כל החלטה מדינית או צבאית נוספת. זהו תנאי מוסרי ולאומי שאין לעקוף. לצד זאת, ככל שאני מעמיק ולומד את המציאות ברצועת עזה, הולכת ומתבהרת בעיניי מסקנה שאינה בהכרח אינטואיטיבית. השארת המצב הקיים ברצועה, לפחות בעת הזו, היא האופציה המועדפת לישראל. היא עדיפה על פני התקדמות לשלב ב של התוכנית האמריקאית, שבמרכזה הצבת כוח רב לאומי שאמור לפרק את חמאס מנשקו ולהוביל למציאות שבה אין חמאס צבאי ואין שלטון חמאס בעזה.

ההנחה הזו, כך יש לומר ביושר, אינה עומדת במבחן המציאות. ישראל מצויה כיום בעמדה אסטרטגית חזקה כפי שלא הייתה שנים רבות. לאחר תקופה ארוכה של הבלגה, של חשש מהסלמה ושל הקפדה על מידתיות, ישראל אימצה במלחמה הזו תדמית של בריון שכונתי במובן האסטרטגי של המונח. זהו מושג שנשמע בוטה, אך יש לו משמעות מרתיעה וברורה. ישראל פועלת מתוך עוצמה, יוזמת, מכה היכן ומתי שנוח לה, והאזור כולו מבין זאת. חיזבאללה, למשל, נמנע מתגובה משמעותית גם לנוכח חיסולים כמעט יומיומיים, לא מתוך חולשה טקטית אלא מתוך הבנה של מאזן הכוחות ושל המחיר שייגבה ממנו. יתרה מכך, ישראל זוכה בשלב זה לגיבוי של שחקן חזק אף יותר, ארצות הברית, שרואה בפעילות הישראלית מימוש של אינטרסים משותפים.

מכאן נובעת נקודה מרכזית נוספת. אין בעולם כוח רב לאומי שיצליח לפרק את חמאס מנשקו. לא משום שמדובר ברעיון חדשני מדי, אלא משום שאין לו את הכלים, את המוטיבציה ואת הנכונות להילחם באמת בארגון טרור מושרש, נחוש ואכזרי. חמאס עצמו מצהיר שוב ושוב כי לא יסכים לכך. הפעם, בניגוד לאזהרות ולדברי הרהב שנשמעו לפני השבעה באוקטובר, מוטב להאמין להצהרות הללו ולקחת אותן ברצינות מלאה. הכוח היחיד שמסוגל לפרק את חמאס מנשקו הוא צה"ל, ולא אף גורם זר אחר.

גם אם נתעלם מכך ונניח שכוח כזה יוקם, מתעוררות שאלות קשות עוד יותר. מי בדיוק יהיו חייליו. מה תהיה נטייתם. מה יהיה מנדט הפעולה שלהם. כאשר עולות אפשרויות של השתתפות פקיסטנית, אינדונזית ואפילו טורקית, קשה להתעלם מהשאלה הבסיסית של נאמנות ושל אינטרסים. לא פחות חשוב מכך הוא אופן הפריסה. אם הכוח יתפרס בצד הישראלי של הגבול, אין בו צורך. אם יתפרס בשטח שבשליטת חמאס, הוא יפגע בהכרח ביכולת הפעולה של צה"ל ויגביל את חופש הפעולה הישראלי. במצב כזה ישראל תשלם מחיר ביטחוני ממשי תמורת פתרון מדומה.

כאן נכנס היתרון של המצב הנוכחי. ישראל שולטת שליטה מלאה במזרח רצועת עזה, מקיפה את השטח שבשליטת חמאס מכל עבר, ללא ציר פילדלפי וללא מעבר רפיח פתוח. כניסת הסיוע ההומניטרי נמצאת בשליטה ישראלית, גם אם בתיאום עם האמריקאים. הנוכחות הקרקעית מאפשרת שליטה מודיעינית, והיכולת האווירית מאפשרת פעולה בכל עת שיידרש. זהו מצב שמשרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, והוא צריך להישמר עד שתתקבל החלטה מודעת וברורה על פירוק חמאס מנשקו והרחקתו מהשלטון בעזה.

בשלב הבא, כאשר תתקבל החלטה כזו, על ישראל לפעול בנחישות. כל חמוש בעזה צריך להיות מוגדר כאיום מוחשי על כוחות צה"ל ולהיות מטרה לגיטימית לפגיעה מהאוויר. קשה להבין מדוע מהלך זה לא יושם באופן מלא עד כה. לאחר מכן נדרש לשקול אופציות לכניסה קרקעית חלקית או מלאה לתוך השטח שבשליטת חמאס שמטרתה אינה סמלית אלא מעשית. פירוק חמאס מנשקו משמעו השמדת המנהרות, בורות השיגור ומפעלי הייצור של הארגון.

אין ספק שישראל זקוקה להסכמות אמריקאיות. אולם בסופו של דבר, אם הנשיא טראמפ יבחן את המציאות לא דרך תוכניות תיאורטיות אלא דרך מצב הדברים בשטח, הוא עשוי להבין שהנחת הפנטהאוז לפני ביסוס היסודות אינה מתכון ליציבות. אם ישראל תעביר מסר ברור, שקול ותקיף, יש מקום להערכה כי גם הבית הלבן יבחר לשתף פעולה עם קו שמבוסס על כוח, שליטה והבנה מפוכחת של המזרח התיכון.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 21 לדצמבר 2025.

הישגי ישראל במלחמה הממושכת הביאו לשינוי במאזן הכוחות במזרח התיכון, אך לא בגישת אויביה כלפיה. בעת הנוכחית אין בהישגים אלה כדי לקבע את השינוי לאורך זמן. לכן ישראל לא יכולה להתפשר על דרישתה לפירוק אמיתי של חמאס וחיזבאללה מנשקם או על פירוז הרצועה ודרום לבנון מיכולות צבאיות. מתוך כך ברור שישראל חייבת גם למנוע את מאמצי ההתחמשות בזירות האלה, לרבות פגיעה במפקדים שעוסקים בכך – וזאת גם במחיר התלקחות מחודשת.
הנשיא דונלד טראמפ ואנשיו מבינים היטב את ההיגיון בפעולותיה של ישראל להשגת יעדיה. בביקורו בפלורידה בעוד עשרה ימים יצטרך ראש הממשלה בנימין נתניהו להבטיח כי רצונו של הנשיא טראמפ לייצב את הפסקת האש לא יבוא על חשבון היעדים האלה.
למרות הישגיה הדרמטיים של ישראל, המאפיין העיקרי במציאות האזורית הוא חוסר היציבות. המעורבות העמוקה וההשגחה הצמודה מצד שליחי טראמפ בכל הזירות הן עדות להבנה שקיימת בוושינגטון ביחס לכך.
מאפיין נוסף שמגביר את חוסר היציבות הוא העמימות. ההסדרים שגובשו בכל אחת מהזירות לא "סגרו את הפינות". העמימות אפשרה אומנם להגיע להבנות במהירות, אך גם הותירה מרחב לפרשנויות סותרות ולחיכוכים רבים. במצב כזה המציאות תעוצב בעיקר על פי מה שיקרה בשטח.
בחמאס ובחיזבאללה מבינים זאת היטב. הם לא נותנים לדיבורים להפריע למאמציהם להתאושש, להתבסס ולהתחמש עם כל מה שיש להם ובכל דרך אפשרית. בכירי שני הארגונים מעבירים מסרים זהירים בסוגיית ההתפרקות מנשק כדי לא להתריס, אך עמדתם ברורה: הם לא יתפרקו מנשקם.
"תנועת חמאס דבקה ב'התנגדות' כדרך אסטרטגית, אך מנסה להתאים את פעולותיה לנסיבות הפוליטיות וההומניטריות הנוכחיות ברצועת עזה", כך סיכם אתר האינטרנט של חמאס, "אלרסאלה", את עמדת התנועה לנוכח אתגריה במלאת 38 שנים להיווסדה, כפרפרזה לדברים דומים של ח'ליל אלחיה, ראש הלשכה המדינית בעזה.
לעומת זאת, מה שמעניין את הממשל האמריקני בעת הזו יותר מכול הוא ייצובה של הפסקת האש בשתי הזירות. הממשל ממשיך לתת הזדמנות למגעים המדיניים ומסתמך על ההבטחות של המדינות המתווכות. עדיין לא ברור מה תהיה בדיוק "מועצת השלום" שתנהל את עזה, כשם שלא כל כך ברור מה בדיוק תפקידה של המפקדה שהוקמה בקריית־גת.
אין צורך להתנגד לסמלים ולכותרות, אך חשוב שנבהיר לעצמנו את הציפיות ושלא נשליך את יהבנו ואת ביטחוננו עליהם. בד בבד עם עליות לרגל לקריית־גת, טוב תעשה ישראל אם תוודא שהיעילות הרבה שמפגינה המפקדה שהוקמה שם לא מנותבת לכיוונים שאינם בהכרח באינטרס הישראלי. מכל מקום, צריך להזכיר למי ששכח – המטרה העיקרית שלנו בשתי הזירות אינה הפסקת האש, אלא פירוז ופירוק מנשק.
אויבינו כבר מתבוננים על היום שאחרי טראמפ, ויעדם הוא לקנות זמן ולמסמס את הדרישות הישראליות בעניין הפירוז עד לחילופי הממשל שם או אצלנו, ואולי לשינוי בנסיבות האזוריות שיעתיק את הקשב לעניינים אחרים. את המזימה הזאת עלינו לסכל, אפילו אם משמעות הדבר היא שנחזור להילחם במחבלי חיזבאללה וחמאס.
בזירת לבנון עלינו להיות ערוכים ליזום סבב לחימה עצים. באשר לזירת עזה, לצד ההתעקשות על השבת אחרון החטופים החללים יהיה עלינו להמשיך את המאמצים בארבעה כיוונים. הראשון הוא התבססות במרחב ההגנה החדש, תוך כדי הקפדה על משטר אש שמונע כל ניסיון לשחוק אותו או לפעול נגדנו דרכו. השני הוא מניעת ההתחמשות של חמאס – הן מהברחות נשק לרצועה, הן מייצור עצמי באמצעות פצצות נפל ישראליות או מאמצעים דו־שימושיים שחמאס משיג ממשאיות האספקה.
הכיוון השלישי הוא המשך חיסולם של מפקדים ופעילי טרור. לא יעלה על הדעת שהם ייהנו מתחושת חסינות בגלל הפסקת האש, בשעה שהם ממשיכים לפעול להתבססות ארגון הטרור ולשיקום יכולותיו הצבאיות. לבסוף, טוב יעשה הדרג המדיני אם יבהיר בפשטות כי משמעות הדרישה לפרז את השטח היא שרצועת עזה תישאר נקייה מכל יכולת צבאית – נשק קל או כבד, התקפי או "הגנתי", תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר, שליטה ומודיעין. אין להותיר אותם לא בידי חמאס ולא בידי שום גורם פלסטיני אחר בשטח הזה.
המשימה שעומדת בפני נתניהו בעניין עזה לקראת פגישתו עם הנשיא טראמפ אינה פשוטה, אך גם לא מסובכת מדי. דרישותיה של ישראל אינן מיועדות לתכלית שונה מזו שהנשיא טראמפ עצמו חותר אליה. הן רק משקפות ראייה מפוכחת באשר לתוצאות שהמאמץ המדיני הבינלאומי יכול לספק, כמו גם מחויבות ישראלית לעשות כעת את מה שמאמצים אלה לא יוכלו להשיג גם בעתיד.

זו העת לחשק את עצמנו

נציב שירות בתי הסוהר, רב־גונדר קובי יעקובי, הזהיר השבוע בוועדת הכנסת לביטחון לאומי כי "המחבלים שכלואים אצלנו עם יכולות מבצעיות. התקווה שהייתה להם להשתחרר הפכה לייאוש, וזה אצלנו בבית". יעקובי אומנם הצביע על הסכנה הגוברת בתוך בתי הסוהר בגלל מספרם הגדול של המחבלים הכלואים (9,230), הניסיון המבצעי הרב והייאוש שעלול לדחוף אותם לעשות מעשה, אלא שסוגיית המחבלים הכלואים בישראל מגבירה את האיומים גם מחוץ לבתי הסוהר, ובעיקר את הסכנה לניסיונות חטיפה ולפיגועי מיקוח.
לאחר שאחרוני החטופים החיים שהוחזקו בידי ארגוני הטרור בעזה הושבו הביתה, ובטרם ניקלע חלילה למצב ששוב יגביל אותנו מלעסוק בכך, חשוב לקיים כעת את הדיון הציבורי בשאלה כיצד למנוע או לפחות להפחית את המוטיבציה לפיגועי חטיפה.
בין אלפי המחבלים בבתי הסוהר בישראל כלואים גם עשרות רבי־מחבלים, מנהיגים וסמלים של ארגוני הטרור. עם הדמויות המוכרות לציבור הישראלי נמנים מרואן ברגותי, מראשי פת"ח ביהודה ושומרון ומנהיג התנזים בימי "אינתיפאדת אל־אקצה"; איבראהים חאמד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון; חסן סלאמה, שותפו של מוחמד דף בהנהגת הזרוע הצבאית של חמאס; עבאס א־סייד, מחולל פיגוע ההתאבדות במלון פארק; עבדאללה ברגותי, מומחה להכנת מטעני נפץ ששימשו לפיגועי התאבדות; ועוד שורה ארוכה של רבי־מרצחים. אליהם אמורים להצטרף עוד מאות מחבלים שכרגע מצויים במעמד של עצורים שטרם נגזר דינם, כולל אנשי נוח'בה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר ומשפטיהם טרם החלו.
אפשר להניח שמחויבותם של בכירי ארגוני הטרור לחלץ את חבריהם שנותרו מאחור נמצאת בשיאה. לחלקם יש גם ידע, ניסיון וקשרים שיוכלו לרתום למטרה זו. כך הם פני הדברים גם ביחס למחויבות של מפקדי חמאס ברצועה לשחרור אנשיהם, בדגש על מחבלי הנוח'בה. כאשר אלה הם הנתונים, ולאחר שפיגועי החטיפה הוכחו פעם אחר פעם כאמצעי היעיל ביותר לשחרור מחבלים, לא מוגזם להעריך שפיגוע החטיפה הבא הוא רק עניין של זמן.
יתרה מזאת, שחרור המחבלים בהסכם להפסקת המלחמה הרחיב את השימוש בחטיפה מאמצעי שמביא לשחרור מחבלים והפך אותו גם למנוף לכפיית הסדרים. לא נדרשת חשיבה יצירתית במיוחד כדי להבין לאילו כיוונים ארגוני הטרור עוד עלולים לקחת את האמצעי הזה.
לאחר שנתיים שעיקר הקשב והעיסוק מצד שב"כ וגופי הביטחון הופנה ללחימה בעזה, אין זו דרישה בנאלית להגביר את המאמצים במישור המודיעיני והמבצעי, שרלוונטיים לפעילות החשאית המאפיינת פיגועי חטיפה. אין אנו נדרשים רק לדריכות ותגובה מהירה לכל סימן וחשד, אלא גם לפעילות חשאית יזומה ומתמשכת, וכן להידוק הפיקוח והטיפול בקווי התפר שבין עזה ליו"ש וירושלים, וגם מאזורים אלה לבתי הכלא בישראל.
ועדיין, ייתכן שלא די בכל אלה. לפיכך, הגיע הזמן להתחיל את משפטם של משתתפי הטבח ב־7 באוקטובר. אם נכון הפרסום אתמול, שנתניהו אישר לקדם בוועדת החוקה את ההצעה להקים בית משפט צבאי בעל סמכויות חסרות תקדים להעמדתם לדין של הנוח'בות, הרי שיש בכך מחשבה וצעד בכיוון הנכון. בבתי המשפט האלה יש להאשימם בעבירה שמשקפת במדויק את מה שביקשו לעשות: רצח עם.
בזירה הבינלאומית צפוי המשפט, שעתיד כנראה להיות משודר באתר שייפתח לכל העולם, להשפיע במידה רבה על צריבתו של טבח 7 באוקטובר בתולדות העמים. יש לכך חשיבות עצומה, במיוחד לנוכח מאמצי ההכחשה והתעמולה האנטישמית נגד ישראל. מצד שני, לא צריך דמיון רב כדי להבין איך תתקבל בעולם העמדתם לדין של מאות מחבלים בעבירה שהעונש עליה הוא מיתה. הדרג המדיני יידרש להכריע בדילמה. אפשר להעריך שעל שולחנו תונח גם דרך ביניים: גזר דין מוות במקרים ספורים, לצורך מיצוי התועלת ההסברתית והחינוכית, והסתפקות במאסרי עולם בכל יתר המקרים.
גם בכך אין די. כדי להחליש את המניע לפיגועי חטיפה, ההנהגה בישראל חייבת לחשק את עצמה מפני האפשרות לשחרר מחבלים בעסקאות עתידיות. אפשר יהיה לעשות זאת כפרק בהחלטה על הקמתו של בית המשפט המיוחד, תוך כדי הענקת סמכות מיוחדת לשלול את האפשרות לחנינה מכל סוג למי שיורשע בהשתתפות במעשי הטבח. לפי הפרסום אתמול, כנראה הכוונה היא אכן לשלול את האפשרות לשחרר בעסקאות את המורשעים בעבירות שהתבצעו ב־7 באוקטובר. זהו צעד נכון.
חישוק חשוב נוסף הוא החלטה על אימוץ כל המלצותיה של ועדת שמגר בעניין העקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. במשך השנים הוגשו כמה הצעות חוק המבוססות על העקרונות שהציגה ועדת שמגר, אולם הדיון בהן לא נמשך.
נכון אומנם שהפה שאסר הוא גם הפה שיוכל להתיר בעתיד, ואת זאת גם ארגוני הטרור מבינים היטב. אך ככל שיפחתו ההזדמנויות וירבו החסמים בדרך לכך, אפשרות זו תהיה קשה יותר ליישום.
לא פחות חשוב מכך הוא תיאום הציפיות בתוך החברה הישראלית. האם ישראל תעמוד בהתחייבותה לעצמה אם חלילה ניקלע שוב לסחיטה? קשה לדעת. הערבות ההדדית והסולידריות הטבועות בנו כאומת משפחה הטו את הכף בכל מבחן כזה. לצד הגאווה על היותנו מי שאנו, חובתנו להפחית את הסיכונים ואת המחירים. זו העת לכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 19 לדצמבר 2025. 

מבלי לגרוע מהשבחים לגורמי הביטחון ולמקבלי-ההחלטות,  חיסולו בשבת האחרונה, של רא'אד סעד -בכיר הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת-עזה, היה צעד מתחייב מצדה של ישראל. לא רק בהמשך לשבועה לבוא חשבון עם כל מי שנטל חלק במתקפת ה-7 באוקטובר ובהכנות לה, אלא גם כדי לשבש את מהלכי-השיקום, ההתחמשות ובנייתו מחדש של הכוח הצבאי של ארגון הטרור. הידע הרב שרכש בעזה ומחוצה לה, הניסיון העשיר בשורה של תפקידי פיקוד ומטה ומערכת הקשרים הענפה שפיתח עם גורמים רבים בציר ההתנגדות, היו כנראה מקצרים את  תהליך ההתאוששות של צבא חמאס.

לכן, יש לתמוה על נוסח הודעת הדרג המדיני כי ההנחיה על חיסולו של סעד ניתנה "בתגובה להפעלת מטען חמאס שגרם לפציעת חיילינו בשטח הצהוב של רצועת עזה".

האמנם אלמלא התפוצץ מטען זה רא'אד סעד היה יכול להמשיך את חייו באין מפריע?, האם שותפו להנהגת חמאס -עז א דין חדאד ושאר המפקדים בתפקידים השונים יכולים לפרש כך את המדיניות הישראלית ולהניח כי מובטחת להם חסינות כל עוד הם לא פוגעים בנו?

לא צריך להיות מדינאי דגול כדי להבין שהבהרותיה של ישראל נועדו לרצות את ממשל טראמפ ולשכך את הביקורת כלפיה מצד המדינות המתווכות. כך ניתן להתרשם גם מהמשכה של הודעת הדרג המדיני המתאר את פועלו העדכני של רא'אד סעד – "בשיקום ארגון הטרור ובתכנון וביצוע של תקיפות נגד ישראל ובנייה מחדש של כוח תקיפה, תוך הפרה בוטה של כללי הפסקת האש והתחייבויות החמאס לכבד את תוכנית הנשיא טראמפ".

אך מה שמשתמע מכך הוא שבעיקרון ישראל מקבלת על עצמה את כללי הפסקת-האש גם ביחס לארכי-מחבלים אלה והיא נזקקת לסיבות טובות (או לתירוצים) כדי להצדיק את חיסולם וזאת בשעה שמתקפת ה-7 באוקטובר היא הצדקה מספקת בהחלט לכך.

התנהלות זו כמו גם המאמצים להגיע להסכמים בזירות השונות, עלולות להחליש את הדימוי שישראל יצרה לעצמה לאורך המלחמה: הבריון השכונתי, שבכוח הזרוע מסיר את האיומים ומכתיב את הסדר באזור. גישה זו אינה נעדר חולשות וסיכונים, אך לפני שמחליפים אותה בהסדרות ומנגנונים מורכבים, כדאי לבחון את מאזן יתרונותיה וחסרונותיה ביחס לחלופות.

כך או אחרת, על ישראל להמשיך במדיניות החיסולים, באופן שיטתי ורציף בלי להסביר ובלי להצטדק. הנגדות חמאס לפירוז, רק מחזקת את הגישה הזו.

להשאיר את עזה בחורבנה

"תנועת חמאס דבקה ב "התנגדות" כאופציה אסטרטגית, אך בו זמנית מנסה להתאים את פעולותיה לנסיבות הפוליטיות וההומניטריות הנוכחיות ברצועת עזה". כך סיכם אתר החמאס "אלרסאלה" את עמדת חמאס לנוכח אתגריה הנוכחיים, במלאת 38 שנים להיווסדה. הוא נסמך בכך על דבריו של ד"ר חליל חיה -ראש הלשכה המדינית בעזה.

בראיון שנתן לאל-ג'זירה בשבוע שעבר,  הטעים ח'אלד משעל –"המלחמה, בצורתה הכוללת, ללא ספק הסתיימה ואנחנו מקווים ופועלים לכך שלא תחזור".

באשר לשתי דרישותיה המרכזיות של ישראל, שמעוגנות ב"תכנית 20 הנקודות" של הנשיא טראמפ, הציג משעל נוסחות-פשרה לא מפתיעות. בעניין העברת השלטון מידי חמאס – הוא ציין את הסכמת התנועה להקמת ממשלת טכנוקרטים "ולאיחוד בין רצועת-עזה ליו"ש" ואילו בעניין פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה – הוא חזר על רעיון ההודנא – נצירת הנשק ושמירתו בלי להתפרק ממנו.

עם הנוסחאות הללו ונכונות לתמוך בהצבת כוח ייצוב בינלאומי, משעל מקווה לשכנע את המדינות המתווכות ובאמצעותן את ארה"ב, ללחוץ על ישראל לעבור לשלב ב' בתכנית טראמפ. זהו השלב שאמור לספק לפלשתינים את אחד ההישגים החשובים מבחינתם, לאחר עצירת המלחמה: נסיגה ישראלית משמעותית משטחי עזה, כולל האזורים הדרומיים, הצפוניים והמזרחיים שנמצאים כיום בשליטת צה"ל, למעט רצועה ביטחונית צרה לאורך מרחב-הגבול (הפרימטר הביטחוני). שלב זה אמור לסלול את הדרך לנסיגה המוחלטת בשלב השלישי. 

בנקודת הזמן הנוכחית, מה שמעניין את הממשל האמריקני יותר מכל, הוא ייצובה של הפסקת האש. קיבוע מציאות של אי-לוחמה שתאפשר לנשיא ארה"ב להתברך בהישג זה ולעבור למימוש תכניותיו האחרות.

ואולם, קשה לומר שבנתונים הנוכחיים, המעבר לשלב השני הוא אינטרס ישראלי. ההיפך הוא הנכון! שליטת צה"ל באזורים שמהם הוא אמור להתפנות, לא רק משפרת את ההיערכות הביטחונית מול התרחישים השונים, אלא שהיא משאירה בידי ישראל מנוף לחץ משמעותי על חמאס ועל המדינות המתווכות, כדי למלא את דרישותיה.

בראייתה של ישראל, הפסקת-האש איננה המטרה! פירוק יכולות האוייב ופירוז השטח מנשק – הן המטרות העיקריות ביחס לזירה זו ועד כה לא רק שהן לא הושגו , אלא שמלבד הצהרות על המחוייבות לכך, לא הוצגה שום תכנית מעשית להשגתן.

עתה, לאחר שהושבו כל החטופים החיים וכמעט כל החטופים החללים, הנסיגה מהאזורים הללו היא מחיר שישראל נתבעת לשלם, אינטרס של הפלשתינים ושל נותני הערבות להסכם, אך לא של ישראל.

כפי שנכתב לא פעם בדפי עיתון זה, החלל שנוצר בהיעדר הגדרות ברורות למונחים "פירוז"  ו"פירוק מנשק" מתחיל להתמלא בפרשנויות יצירתיות ,כמו זו שהציג ח'אלד משעל.

ישראל לא יכולה להסתפק בפתרונות למראית עין. גישתה ביחס לסוגיית הפירוז בעזה, תשפיע גם לא רק בזירה זו, אלא גם על מאמציה להביא לפירוק חיזבאללה.

טוב יעשה הדרג המדיני אם יבהיר בפשטות כי משמעות הדרישה לפרז את השטח היא שרצועת-עזה תישאר נקייה מכל יכולת צבאית – נשק קל או כבד, התקפי או 'הגנתי', תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר, שליטה ומודיעין,  לא בידי חמאס ולא בידי שום גורם פלסטיני אחר בשטח הזה.

מבחינתה של ישראל, עדיף להשאיר את המצב ברצועה כפי שהוא על פני "התקדמות" במתווה שלא יקדם את מטרותיה, יגביר את הלחצים עליה, ורק יכביד על התנהלותה. רצועת עזה, שמחציתה נתונה לשליטה ישראלית ומחציתה האחרת שקועה בהרס ובחורבן בלי עתיד, בלי תקווה ובלי שיקום – עדיפה על פני מתווה שלא יכלול פירוז אמיתי מיכולות צבאיות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 15 לדצמבר 2025. 

כבר מזמן ברור כי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים במזרח התיכון (אונר"א) היא גוף מוטה, כושל ומגביר רדיקליזציה, וכי אין כל סיכוי "לתקן" אותו באמצעות פיקוח הדוק יותר. הגיע הזמן לחסל את אונר"א אחת ולתמיד.

מוסדות אונר"א בעזה – בתי ספר, מרפאות, בתי חולים ועוד – שימשו מסתור למחבלי חמאס ולמחסני נשק, וממש תחתם התגלו מנהרות תקיפה של חמאס. עשרות מעובדי אונר"א נטלו חלק פעיל או סייעו למתקפת ה־7 באוקטובר.

התברר כי יותר מ־2,000 עובדים של אונר"א היו למעשה מחבלים בארגוני חמאס או הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמישית ממנהלי בתי הספר של אונר"א היו מחבלי חמאס, ו־10% מהתפקידים הבכירים – מנהלי מוסדות חינוך, סגניהם, ראשי מרכזי ההכשרה וסגניהם – היו אף הם אנשי חמאס או ג׳יהאד. למעלה מ־200 עובדים היו מחבלי חמאס מובהקים עם רקורד טרור מובהק, ומאות אחרים חגגו בפומבי את מעשי הרצח והאונס של 7 באוקטובר.

מעבר לעזה, אונר"א רקובה מן היסוד. בתי הספר שלה ביהודה ושומרון, בירדן, בלבנון ובמקומות נוספים מנציחים את "זכות השיבה" – כלומר, את "הזכות" להציף את ישראל מבחינה דמוגרפית – ובכך משמרים את המלחמה הפלסטינית בישראל במקום לסייע בפתרון הסכסוך.

ארגוני ניטור שונים תיעדו שוב ושוב את החינוך לשנאה בכיתות אונר"א. ילדים פלסטינים לומדים שיהודים הם שקרנים ונוכלים, מפיצי שחיתות שדינם כליה. מחבלים פלסטינים מוצגים כמודל לחיקוי. הסתה לאלימות משובצת בכל המקצועות – אפילו בשיעורי מתמטיקה ומדעים. אין פלא שהחינוך השיטתי לשנאה ואלימות במערכת אונר"א מוביל לטרור פלסטיני נגד ישראל.

וכמובן, הסוכנות אינה עושה דבר כדי ליישב מחדש את ה"פליטים". מספר ה"פליטים" הרשומים ממשיך לתפוח בקצב אקספוננציאלי. אונר"א מסרבת למחוק מן הרישום מיליונים המחזיקים באזרחות זרה ובתושבות קבועה – כאלה שבכל הגדרה הגיונית אחרת היו מפסיקים מזמן להיחשב כ"פליטים".

בקיצור: אף שאונר"א מציגה עצמה כארגון הומניטרי, מטרתה האמיתית היא להנציח את החלום הפלסטיני להציף ולמחוק את ישראל. אונר"א היא מכשול ענק בדרך לשלום.

למרות זאת, ביום שישי שעבר חידש האו"ם את המנדט של אונר"א לשלוש שנים נוספות, בטענה המוטעית שמדובר בכלי הומניטרי שאין לו תחליף.

למזלנו, השינויים המתרחשים בשטח – בעזה ובמזרח ירושלים – מוכיחים את גודל הטעות, ועד כמה ניתן לעשות הכול טוב יותר ללא אונר"א.

בעזה הוחלפה אונר"א בצורה מבורכת בידי יותר מעשרה ארגוני סיוע אחרים. כפי שהראתה אניה קריבין מהקרן להגנת הדמוקרטיות בוושינגטון, ארגוני הסיוע מצליחים לספק מזון ושירותים היטב, בלי האג'נדה המסיתה של אונר"א.

תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) מטפלת באשפה. UNOPS מנהלת חלוקת דלק. ארגון World Central Kitchen והתוכנית המזון העולמית (WFP) מספקים מזון. יוניצף (UNICEF) מעמיקה בפעילות הקשורה לילדים, וארגון הבריאות העולמי (WHO) מעניק סיוע רפואי.

המונופול רב־השנים של אונר"א על הסיוע – שבא ביחד עם המסרים העוינים כלפי ישראל – סוף־סוף נשבר. ממשל טראמפ (באמצעות מרכז התיאום האזרחי-צבאי בקריית גת) זכאי לחלק מהקרדיט לכך. כעת הממשל שוקל לסווג את אונר"א כגוף התומך בטרור – צעד שיפרק אותה למעשה.

ישראל מצידה חוקקה השנה חוקים חדשים האוסרים על תיאום עם אונר"א, מה שפוגע אנושות ביכולתה להמשיך לפעול. לא מפתיע שעורכי הדין ויחצ"ני אונר"א הזהירו מפני "אסון" – שאגב, לא התרחש.

כך למשל בתי הספר של אונר"א בירושלים נסגרו, ואלף תלמידים ערבים ממזרח ירושלים עברו למוסדות אחרים – חלקם לבתי ספר המלמדים את תוכנית הלימודים הישראלית. זהו הישג גדול. (איך בכלל הותר לאונר"א להקים בתי ספר בירושלים?!)

על פי החוק החדש, כל מתקני אונר"א בעיר אמורים להיסגר, ובראשם המתחם הענק בשכונת מעלות דפנה. השבוע פשטה המשטרה על המקום, החרימה ציוד, והורידה את דגל האו"ם לטובת דגל ישראל – מהלך שזכה כמובן לגינוי מצד מזכ"ל האו"ם. (המתחם אמור להפוך לשכונת מגורים ובה 1,400 יחידות דיור. פעילים חרדים כבר רבים על הפרויקט, הממוקם בסמיכות לשכונות חרדיות).

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14 לדצמבר 2025.

אם לשפוט על פי עמדות מנהיגיו ופעילותו בשטח, הרי שכיום חמאס כבר אינו מתנהל מתוך תחושת סכנה לקיומו. יתרה מכך, כעת הוא נאבק על התנאים שיבטיחו את מעמדו ואת המשך השפעתו כגורם כוח משמעותי בזירה הפלסטינית ובמערכת האזורית.
בריאיון שהעניק לאלג'זירה ביום רביעי האחרון הטעים ח'אלד משעל, ממנהיגי הארגון, כי "בצורתה הכוללת המלחמה ללא ספק הסתיימה, ואנחנו מקווים ופועלים לכך שלא תחזור". באשר לשתי דרישותיה המרכזיות של ישראל, שמעוגנות בתוכנית עשרים הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ, הציג משעל נוסחות פשרה לא מפתיעות. בעניין העברת השלטון מידי חמאס הוא ציין את הסכמת התנועה להקמת ממשלת טכנוקרטים "ולאיחוד בין רצועת עזה ליהודה ושומרון", ואילו בעניין פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה הוא חזר על רעיון ההודנה – נצירת הנשק ושמירתו, אך מבלי להתפרק ממנו.
כדאי לשים לב גם להסבר שסיפק משעל לשוחרי הג'יהאד על נכונותו לנצור את האש במסגרת הודנה ארוכת טווח: עזה עשתה כל שביכולתה ומילאה את חובתה ל"התנגדות". בשלב זה עליה למקד את מאמציה בהתאוששות ובבנייה מחדש.
עם הנוסחאות הללו, לצד הנכונות לתמוך בהצבת כוח ייצוב בינלאומי, משעל מקווה לשכנע את המדינות המתווכות – ודרכן את ארה"ב – ללחוץ על ישראל לעבור לשלב ב' בתוכנית טראמפ. זהו השלב שאמור לספק לפלסטינים את אחד ההישגים החשובים מבחינתם לאחר עצירת המלחמה: נסיגה ישראלית משמעותית משטחי עזה, כולל האזורים הדרומיים, הצפוניים והמזרחיים שנמצאים כיום בשליטת צה"ל, למעט רצועה ביטחונית צרה לאורך מרחב הגבול ("הפרימטר הביטחוני"). שלב זה אמור לסלול את הדרך לנסיגה המוחלטת בשלב השלישי.
בנקודת הזמן הנוכחית, מה שמעניין את הממשל האמריקני יותר מכול הוא ייצוב הפסקת האש. בראייתו, זהו יעד הביניים שבשבילו צריך לעבור לשלב השני וליצור מומנטום של יישום התוכנית. כך תתקבע בשטח מציאות של אי לוחמה, שתאפשר לנשיא ארה"ב להתברך בהישג זה ולעבור למימוש תוכניותיו האחרות.
גם בחמאס קוראים כך את מדיניותו של טראמפ. במאמר שפרסם ד"ר איאד אלקרא, העורך הראשי של עיתון "פלסטין" העזתי, הוא תיאר את העמדה האמריקנית העדכנית כמעבר מחוסר ודאות לבהירות בניסוח הדרישות בנוגע לשלב השני: נסיגה ישראלית לעבר רצועת הגבול, כוח ייצוב ערבי־בינלאומי, והקמת ועדה חדשה לניהול עזה, עם שמות חדשים וללא מעורבותו של טוני בלייר.
לדברי אלקרא, הנשיא טראמפ מעוניין ב"הישג דצמבר" מזירת עזה. לכן הוא לוחץ על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובמקביל מנהל משא ומתן עקיף עם חמאס, המלווה במקלות וגזרים עם זיקה בין פירוק הנשק לשיקום הרצועה.
אולם מנקודת מבטה של ישראל, קשה לומר שבנתונים הנוכחיים המעבר לשלב השני הוא אינטרס שלנו. ההפך הוא הנכון. שליטת צה"ל באזורים שהוא אמור להתפנות מהם לא רק משפרת את ההיערכות הביטחונית לתרחישים השונים, אלא היא משאירה בידי ישראל מנוף לחץ משמעותי על חמאס ועל המדינות המתווכות כדי למלא את דרישותיה.
בראייתה של ישראל, הפסקת האש איננה המטרה. פירוק יכולות האויב ופירוז השטח מנשק הם היעדים העיקריים ביחס לזירה זו. לא רק שעד כה לא השגנו אותם, אלא שמלבד הצהרות על המחויבות אליהם לא הוצגה תוכנית מעשית להשלמתם.
עתה, לאחר שהושבו כל החטופים החיים וכמעט כל החטופים החללים, הנסיגה מהאזורים הללו היא מחיר שישראל נתבעת לשלם. אך זהו אינטרס של הפלסטינים ושל נותני הערבות להסכם, לא של ישראל.

השפעה גם על לבנון

כפי שנכתב לא פעם בדפי עיתון זה, החלל שנוצר בהיעדר הגדרות ברורות למונחים "פירוז" ו"פירוק מנשק" מתחיל להתמלא בפרשנויות יצירתיות כמו זו שהציג משעל. גורמים מצריים התבטאו גם הם על האפשרות לנצור את הנשק במקום להתפרק ממנו. בכירים אחרים הבחינו בין נשק התקפי לנשק הגנתי או בין נשק כבד לנשק קל, ויש שהרחיקו לכת והציעו לפתור את הבעיה באמצעות שילוב הגורמים החמושים של ארגוני הטרור בתוך הכוחות הפלסטיניים שיוכשרו לקבל לידיהם את השליטה בעזה.
מלבד היצירתיות השופעת, המכנה המשותף של כל הרעיונות הללו הוא הניסיון למצוא פתרון שיאפשר "ללכת עם ולהרגיש בלי". זהו מאמץ לרצות את ישראל מבלי להתעמת עם חמאס, מתוך הנחה שארגון הטרור לא יסכים לוותר על נשקו, כפי שדובריו הדגישו בכל הזדמנות.
מי שזיהו במהירות את המגמה הזו היו הסעודים וראשי האמירויות. לא בכדי צמצמו מדינות אלה את מעורבותן בתהליכים הקשורים לרצועת עזה. גם אם לא אמרו זאת באופן מפורש, לא קשה היה לזהות את ספקנותן ביחס להשגת יעד הפירוז במתווה שסוכם בתוכנית טראמפ.
גם ישראל לא יכולה להסתפק בפתרונות למראית עין. גישתה ביחס לסוגיית הפירוז בעזה תשפיע לא רק על זירה זו, אלא גם על מאמציה להביא לפירוק חיזבאללה מנשקו. טוב יעשה הדרג המדיני אם יבהיר בפשטות כי משמעות הדרישה לפרז את השטח היא שרצועת עזה תישאר נקייה מכל יכולת צבאית – נשק קל או כבד, התקפי או "הגנתי", וכן תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר, שליטה ומודיעין. אלה לא ייוותרו בידי חמאס, וגם לא בידי אף גורם פלסטיני אחר בשטח הזה.
המועד המתאים לסיכום סוגיה זו הוא כעת, כאשר חמאס וחיזבאללה מצויים בעמדת חולשה יחסית, כשישראל עדיין מחזיקה במנופי לחץ משמעותיים כמו השליטה הנרחבת בשטחי רצועת עזה, וכשסוגיית הנורמליזציה עם סעודיה אינה דוחפת את האמריקנים או את הישראלים לפשרות ולוויתורים.
מבחינתה של ישראל – וכדאי להצהיר זאת גם בגלוי – עדיף להשאיר את המצב ברצועה כפי שהוא על פני "התקדמות" במתווה שלא יקדם את מטרותיה, יגביר את הלחצים עליה ורק יכביד על התנהלותה. רצועת עזה, שמחציתה נתונה לשליטה ישראלית ומחציתה האחרת שקועה בהרס ובחורבן בלי עתיד, בלי תקווה ובלי שיקום – עדיפה על פני מתווה שעלול להוביל לשיקום בלי פירוז.
אם נחזור לדברי הפתיחה, חמאס כבר לא מתנהל כיום מתוך תחושת סכנה לקיומו. עמדה ישראלית נחרצת מסוג זה עלולה להשפיע גם על התחושה הזאת.

בל יצא חוטא נשכר

בינתיים מי שמתחמם על הקווים וממתין שיקראו לו להוציא את המערכת מהבוץ העזתי הוא זה שברח מהזירה לאחר שהציבור העזתי העדיף את מרצחי חמאס.
הרשות הפלסטינית מצפה לחזור לרצועה על כידוני ישראל, כשהיא מחוזרת על ידי הקהילה הבינלאומית, מעוטרת בהחלטות ההצהרתיות על "מדינה פלסטינית", אך ממשיכה לסבול מתחלואיה הכרוניים. גם בסיס התמיכה בה הולך ונחלש. מילת הקסם שמצורפת לנוסחת השיווק של הרשות החדשה היא "רפורמות". על זה כבר נאמר: זו אותה הגברת בשינוי אדרת.
גם לבעלי החזון האופטימי ביחס לשילובה של הרשות בעזה כדאי לדון באפשרות שמהלך כזה לא יצלח, לתהות כמה זמן יידרש לכך ומה המחירים שישראל עלולה לשלם עד להכרה בכישלון. המודל הלבנוני, שאפשר לחיזבאללה להתעצם צבאית בחסות ממשל שלא היה לו סיכוי להיאבק בכך, הוא תרחיש אחד מני רבים שצריך לקחת בחשבון.
הזיקות שייווצרו בין עזה ליהודה ושומרון אם הרשות תשולב ברצועה יעצימו את האתגרים בשני האזורים. בכלל, העיקרון "בל יצא חוטא נשכר" נכון מאוד גם ליחסינו עם הרשות בסוגיית עזה.
רפורמות מעמיקות ברשות הפלסטינית הן דבר נצרך בלי קשר להתרחשויות בעזה. עד שזה יקרה באופן שיניח את דעתה של ישראל, כל הדיון ברעיון זה הוא כמו ציור על קרח.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 12 לדצמבר 2025. 

עיקרי הדברים

• הצלחת השלב השני של תוכנית טראמפ ברצועת עזה תלויה בטיפול שיטתי ברדיקליזציה של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.
• מערכת החינוך נדרשת לרפורמה מקיפה: שינוי תכנים, הכשרת מורים, עידוד חשיבה ביקורתית ופיקוח הדוק.
• רפורמה במערכות המשפט ואכיפת החוק בעזה צריכה לכלול חקיקה, אכיפה יעילה ושיקום ייעודי למניעת הקצנה וחזרה לטרור.
• שינויים במוסדות הדת חיוניים כדי למנוע הפצת אידאולוגיות ג'יהאדיסטיות וכדי לקדם פרשנות איסלאמית מתונה.

פיקוח בינלאומי משולב עם שליטה ישראלית-אמריקאית נחוץ ליישום יעיל, לצד שימוש בניסיון שנצבר אצל מדינות הסכמי אברהם.

לקריאת המאמר במלואו

נסיעתו הצפויה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לארה"ב בסוף החודש הקרוב, ופגישותיו עם הנשיא דונלד טראמפ באחוזתו בפלורידה, עתידות ככל הנראה לעמוד בסימן השיח על סיום שלב א' בעסקה להפסקת המלחמה בעזה והמעבר לשלב הבא.

לכאורה, המעמד הזה היה אמור לקרות כבר מזמן: לפי התוכנית המקורית, חמאס היה אמור להשיב את כל החטופים, החיים והמתים, תוך 72 שעות. אך חלפו להם כמעט חודשיים, ורק כעת אנחנו מתקרבים לרגע שבו עשויה להסתיים סאגת החטופים. לכאורה חמאס מוסיף לחפש גם בימים אלה אחר גופת החטוף האחרון, רן גואילי, ובינתיים הוא מושך את הזמן ומתכונן להמשך העימות עם ישראל. ארגון הטרור ניצל את הזמן שחלף מאז נסיגת צה"ל לקו הצהוב כדי לשקם את כוחו, לבסס את השליטה האזרחית שלו באוכלוסיית עזה שבצידו המערבי של הקו, ולהקים מחדש חלק ממערכיו. אפילו בירושלים מודים בכך.

ישראל מצידה גם לא יושבת בחיבוק ידיים או שוקדת על השמרים. צה"ל מנצל את הזמן כדי להמשיך את ההרס של תשתיות חמאס והאזור הבנוי מסביב לקו הצהוב, חיסול כיסי ההתנגדות האחרונים של ארגון הטרור כמו המנהרות ברפיח, ותמיכה במיליציות המקומיות שמתבססות באזורים שבשליטת הצבא הישראלי.

אך כעת, כאשר החזרת החטופים עומדת להסתיים, כולם נמצאים עם הפנים קדימה לעבר המאבק לעיצוב רצועת עזה ביום הבא. סביר להניח שלמרות הדיווחים על המחלוקת בשאלה מתי להכריז רשמית על המעבר לשלב הבא, ואם לחכות להשבת גופתו של רן גואילי, לא זו תהיה הסוגיה המרכזית בלב הדיון בין המנהיגים בארה"ב. השאלה החשובה יותר היא אם ישראל תסכים לקבל תכתיב אמריקני שיכלול רק פתרונות חלקיים לסוגיית הפירוז והפירוק מנשק, עיכובים ודחייה של הסוגיה או הכנסה של מדינות לכוח הבינלאומי שלא יהיו מקובלות על ישראל.

סימן מטרים בעייתי אחד ניתן כבר השבוע: נראה שהאמריקנים הסכימו לוותר על הפקדתו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר כראש הגוף המנהל של הרצועה. זה לא מהלך פשוט: בלייר הוא האדם היחיד מלבד טראמפ ששמו הוזכר בפירוש בתוכנית עשרים הנקודות המקורית. זה סימן לא טוב לישראל, והוא מעיד שמדינות ערב – בייחוד אלה שמכונות "מתווכות" – מפעילות לחץ אדיר על האמריקנים להתקדם עם התוכנית, ואף משיגות תוצאות.

יש להצלחה הערבית בעניין הזה גם כמה סיבות. ארה"ב וטראמפ בפרט רוצים מאוד להתקדם עם התוכנית לעתיד עזה, שבמובנים רבים מהווה לב של חזון אמריקני לשינוי פני האזור. הבית הלבן השקיע המון הון פוליטי וגם כלכלי בתוכנית הזאת, כולל למשל בהקמת המפקדה הבינלאומית בקריית-גת. תאריך היעד שכנראה סימן לעצמו טראמפ להתחלת מימוש החזון הוא השנה האזרחית החדשה, אבל הוא נתקל בקשיים מרובים, שלא ברור אם יצליח להתגבר עליהם. לכן הוא יסכים גם להתפשר מול שותפותיו השונות כדי לאפשר לתהליך לזרום, אפילו אם זה יגרור שינויים בתוכניות.

ממילא, טראמפ אוהב הכרזות גדולות ושואו, ופעמים רבות מעדיף את הצורה על המהות. זו גם הסיבה שרבים מההסכמים שתיווך בשנה האחרונה נוטים להתפרק. כך היה השבוע בגבול תאילנד-קמבודיה, כך אירע גם בקונגו. הנשיא האמריקני פעמים רבות ילחץ על הצדדים לוותר, ויבוא בדרישות בלתי אפשריות שגם בטווח הארוך כנראה אינן ישימות – והכול כדי להנציח את שמו בהיסטוריה. אלא שזו הבעיה: לפעמים ניסיונות כאלה יביאו תוצאות, כמו הפסקות אש קצרות טווח או שחרור החטופים. אך לעיתים זה עשוי רק לדחות את העוינות ואפילו להחריף את המצב.

באופן פרטני בהקשר העזתי, במחלקת המדינה כבר מיהרו להדליף השבוע שהאמריקנים מעוניינים לצאת בהכרזות "בקרוב". לפי הדיווחים, האמריקנים כנראה רוצים להתחיל בפיילוט של גוף לניהול עזה, אולי אפילו רק באזור מצומצם כמו המובלעת של רפיח, במטרה להראות את ההתקדמות של התוכנית.

על רקע סמיכות הזמנים לתאריך היעד על פעילות הכוח הבינלאומי בעזה, משמעות הדבר היא שהפגישה של נתניהו וטראמפ אומנם תעסוק במתח שבין הצורה והתוכן – אך היא תהיה רק סופו של התהליך, ולא שיאו. הרי ישנה אפשרות סבירה שהאמריקנים יכריזו קודם כבר על הפעלת הכוח או הממשל בעזה, ולכן המפגש המתוקשר עם נתניהו יהיה רק החגיגות סביבו. ייתכן שהעובדה שהאמריקנים יצאו בהכרזה כבר תאפשר לשני המנהיגים להתמקד בסוגיות אחרות, כגון איך מפרקים את חמאס מנשק או כיצד מתמקדים בארגון הטרור במסגרת השלב הבא.

לישראל יש קייס

בימים האחרונים משדרת ישראל כמה מסרים שעשויים להעיד אולי על היעדר חזון ברור בדבר העתיד הקרוב. כך למשל, ראש הממשלה נתניהו הצהיר, כנראה ברקע הלחץ האמריקני והערבי, שבקרוב יתחיל השלב השני בעזה. כמעט באותו זמן, הרמטכ"ל אייל זמיר דיבר בפני חיילים בשטח ואמר שהקו הצהוב יהיה הגבול החדש בעזה. אז למה ישראל מתכוננת? לנסיגה אפשרית בשלב השני או להתבצרות סביב השטח שבו חמאס נמצא כרגע? ואולי בכלל היא מתכננת מתקפה? הרי כמה ימים לאחר מכן הכריז נתניהו בכנסת שהשלב השני יכלול את פירוק חמאס מנשקו, ושזה יקרה "בדרך הקלה או הקשה".

חמאס, מנגד, זוכה לחיבוק דוב של ה"מתווכות", ומתכונן היטב – כנראה בהדרכתן – לקראת השלב הבא, תוך שהוא מקפיד להשמיע אמירות מתונות לכאורה, ובמיוחד לכלי התקשורת הבינלאומיים. למשל, בריאיון לסוכנות הידיעות AP אמר בכיר הארגון באסם נעים שחמאס מוכן לדון במסגרת המשא ומתן על הקפאה או אחסון של נשק (יצא לכם פעם לאחסן מנהרה או מחרטת טילים?). הוא כמובן הקפיד להציב באותיות הקטנות תנאים שיהפכו את ה"וויתור" הזה לבלתי אפשרי, שכן הוא הזהיר שפעולה כזה תקרה רק במסגרת תהליך להקמת מדינה פלסטינית – שישראל מתנגדת אליה נחרצות, בוודאי בעזה, בשל השליטה שתהיה בה לחמאס מאחורי הקלעים.

נעים גם אמר כי מדובר יהיה בהפסקת אש לטווח ארוך, שבמהלכה חמאס יתחייב לא להשתמש בנשק – כלומר, במילים אחרות זו תהיה הודנה. המטרה של כל המהלך, כפי שעולה בבירור מדבריו, היא שארגון הטרור יוכל לשקם את כוחו בשנים של הפסקת האש עם ישראל, וממילא נעים גם אמר בבירור שחמאס "שומר על זכותו ל'התנגדות'". זו המטרה ארוכת הטווח, וחמאס כלל לא מסתיר אותה. הוא בוודאי לא מוותר עליה.

בפרסומים אחרים הבהיר ח'ליל אלחיה, ראש חמאס, כי "אנו תומכים ביציבות", "אנו מקבלים את כוחות האו"ם ככוחות הפרדה ופיקוח על הגבולות והפסקת האש", וכי "אנו מעוניינים ללכת לבחירות". כל האמירות ה"נכונות" היו כאן. אלה הדברים שחמאס מעוניין להשמיע כלפי חוץ, והם לא מתנגשים עם הדברים האחרים שאומרים דובריו: טאהר נונו, למשל, ציין כי בחמאס דוחים בפירוש את הדרישה שיתפרק מנשק, ואמר כי לדעתו אין מדינה שתסכים לקחת חלק בכוח בינלאומי שייאבק בחמאס וינסה לאלץ אותו לוותר על נשקו. אפשר להקפיא את הנשק ולא להתפרק ממנו, ניתן להגיד שהכוח ישמור על השלום, אבל לא ייאבק בחמאס. זו מציאות שיכולה להסתדר.

אלא ששאלת הפירוק מנשק אינה פשוטה, ומסתמנת כאחד משני המוקשים העיקריים של המעבר לשלב ב' בהסכם הפסקת האש. המצרים לוחצים לפרוס את הכוח הבינלאומי ברצועה עוד לפני פירוק חמאס מנשק, הקטארים אומרים בפה מלא כי לא תהיה הפסקת אש כל עוד צה"ל לא ייסוג מהרצועה, והטורקים בכלל מציעים גרסה שלפיה אין קשר בין פריסת הכוח החמוש בעזה לבין פירוק חמאס מנשק, והוא אמור להקדים אותו ולסייע לארגון הטרור להתפרק מנשקו, אם יצטרך.

טראמפ, בלחץ כל אותן מדינות שעסוקות לכאורה בתיווך, צפוי אולי לבקש מישראל להפגין גמישות ביחס לתוכנית כולה וליעד של פירוק חמאס מנשק. ייתכן שהוא גם יבקש מצה"ל נסיגות נוספות. כל זאת, אף שגם הוא עצמו הצהיר שהרצועה תפורז וחמאס יפורק מנשקו גם בכוח הרובים של צה"ל אם יהיה בכך צורך. לא בטוח שהוא יתעקש לקיים את התחייבותו זו. הרי הוא גם אמר שלא יהיה "לוח זמנים קשה" לפירוז עזה, כך שהוא יוכל להיתלות באמירתו הזו ולנסות להמשיך לקדם את השלב השני מבלי להגיע לתוצאה הרצויה.

קשה לראות כיצד ישראל יכולה להתגמש בסוגיה הזאת. הרי ראשיה הבהירו שוב ושוב שלא יקבלו את המציאות שבה חמאס ממשיך להחזיק בנשקו, וזה מנוגד גם למטרות המלחמה המוצהרות שלה. יתרה מכך, קריאה בתוכנית עשרים הנקודות המקורית של טראמפ מבהירה שיש לישראל קייס.

מיד אחרי תום השלב הראשון מפרטת התוכנית שיש לאנשי חמאס אפשרות לוותר על נשקם ולקבל חנינה או לצאת לחו"ל, ואז היא ממשיכה בסעיף 16 ואומרת כי בשלב השני כל התארגנויות הטרור, התשתיות, מתחמי ייצור הנשק, מנהרות ועוד ייהרסו ויפורקו לחלוטין. היא מוסיפה כי התהליך לפירוז עזה יושלם, וכי השותפות האזוריות – כלומר, המדינות המתווכות – ייתנו ערובות לכך שאף ארגון טרור לא יהווה איום לעזה או לאנשיה.

רק לאחר מכן מתייחסת התוכנית להקמת כוח ייצוב בינלאומי, שיאמן את כוח המשטרה ברצועה, יעבוד עם ישראל ומצרים לייצוב הגבולות, ויופקד גם על סיכול הברחות. או אז, כאשר הכוח הזה ישיג את היציבות הדרושה ברצועה, מבהירה התוכנית כי "צה"ל ייסוג בהתבסס על אמות מידה, אבני דרך ומסגרות זמן שיהיו קשורות לפירוז, ויוסכמו בין צה"ל, כוח הייצוב הבינלאומי, נותנות הערבונות וארה"ב, במטרה להבטיח שעזה לא תהיה עוד איום על ישראל, מצרים או אזרחיה". באותו סעיף, אגב, מוזכר בפירוש שישראל תשמור על פרימטר ביטחוני ברצועה עד שיובטח לחלוטין "שבעזה לא תהיה אפשרות של התחדשות הטרור".

מכל זה ברור שארגוני הטרור צריכים להתפרק מנשק לפני כל כניסה של כוח בינלאומי, וכי ממילא הנסיגה של צה"ל אינה נדרשת עוד בשלב הזה, ולא תתרחש ללא הסכמות שמקובלות על ישראל וראשי הצבא.

הבעיה קשורה בסעיף הבא בתוכנית, מספר 17, שעוסק בשאלה מה יקרה אם חמאס לא יסכים להתפרק מנשקו או ינסה לעכב את התהליך. במצב כזה נכתב כי כל מה שפורט קודם לכן יתבצע באזורים נקיים מטרור שיועברו מידי צה"ל לכוח הייצוב הבינלאומי.

זה סעיף בעייתי לישראל, ולא ברור איך הוא מתפרש לאור המציאות העכשווית בשטח. האם רפיח, למשל, שבה פועל כיס חמאס, היא אזור נקי מטרור? איך אפשר לקדם את היישום של יתר אמות המידה שמופיעות בסעיף הקודם במצב הזה? נראה שאזורים אפורים אלה יהיו גם חלק מהדיונים בין ישראל לארה"ב בתקופה הקרובה.

המוקש הטורקי

סוגיה מורכבת לא פחות, המסתמנת כמוקש שני, היא שאלת המעורבות הטורקית בעזה. רג'פ טאיפ ארדואן רוצה מאוד להיכנס עם כוח צבאי לרצועה, אפילו אם ישראל לא מוכנה לקבל זאת. לפי הדיווחים, הטורקים השלימו את ההכנות, והאמריקנים מפעילים לחץ על ישראל לאפשר את שילובם בכוח.

הבעיה היא שגם לאמריקנים אין הרבה ברירות. טורקיה היא בינתיים כנראה המדינה היחידה שרוצה להשתתף בתוכנית. יתר המדינות שנועדו לקחת חלק בכוח הבינלאומי לא בדיוק מגלות התלהבות. אזרבייג'ן עוד לא החליטה, אינדונזיה מקבלת רגליים קרות. הרבה גורמים הצהירו בגלוי שלא ישלחו כוח כדי להתעמת עם חמאס או לפרק אותו מנשקו, וכי לא יסכנו את חייליהם אם תתנהל לחימה בין חמאס לצה"ל.

אלא שאנקרה נתפסת בישראל כגורם שלילי מאוד. הטורקים מארחים בגלוי את ראשי חמאס בארצם, והאינטרסים שלהם חופפים רבים מאלה של ארגון הטרור. טורקיה הפגינה איבה גלויה לישראל בשנים האחרונות, היא מצויה במתח גם עם בנות בריתה יוון וקפריסין, ואף מסייעת לחמאס להשתקם ולהעביר כספים. קשה להאמין שניתן עוד למצוא מישהו כאן בישראל שסבור כי הטורקים הם גורם מתווך אובייקטיבי.

לפיכך, ישראל אינה צריכה או יכולה להרשות לעצמה להתפשר בסוגיה זאת, על אף כל הלחץ האמריקני הצפוי. הרי ארה"ב התחייבה שלא תכפה על ישראל לקבל בכוח הבינלאומי מדינה שבה לא תרצה. אם ארה"ב נקלעה למצב שאין לה מדינה אחרת, ישראל אינה זו שצריכה לספוג את המחיר. ודאי שהדברים נכונים כאשר הטורקים מתקדמים לכיוון ישראל מצפון, עם כוחות שנכנסו לסוריה. תנועת מלקחיים משני הכיוונים יכולה להיות מסוכנת לנו, ויש להישמר מפניה.

גורם אחר שרוצה לבסס את מעורבותו בעזה הוא קטאר, אף כי לא בממד הצבאי כמו אנקרה. השבוע הבהירה הנסיכות כי לא תשקיע כספים בשיקום הרצועה אחרי ש"אחרים הרסו" אותה, אך בד בבד היא לוחצת על נסיגה ישראלית כדי לשמור על הפסקת האש. יש לומר ביושר שהאינטרסים הקטאריים ככל הנראה מקבילים לאלה של חמאס. לא אכפת לדוחא – ייתכן שהיא אפילו מעוניינת – לראות את חמאס משתקם וחוזר למצבו ערב המלחמה, כך שהשנתיים האחרונות יהפכו בסך הכול ל"סבב" נוסף בעימותים עם ארגון הטרור. זה לא משחק לטובתנו, ועדיף היה לנו לראות את הקטארים נעלמים מהאופק העזתי.

אך בניגוד לטורקים, ולמרות שלרוב דווקא נוהגים לזהות את קטאר עם גורמים אסלאמיים קיצוניים, חשוב להזכיר התפתחויות בשנה האחרונה שמרמזות על אפשרות אולי להגיע דווקא עם דוחא להבנה אפשרית.

בשנה האחרונה הרחיבו ישראל וקטאר את שיתוף הפעולה הביטחוני שלהן, לפי דיווחים, מה שמאפשר להן להגיע גם לקשרים ישירים ולא רק לנהל יחסים שסובבים את חמאס ועזה. השבוע אפילו התקיימה פגישה משולשת של נציגים מוושינגטון, ירושלים ודוחא, שנועדה לבחון את האפשרות של קידום הקשרים בין המדינות.

האינטרסים הקטאריים, יש לציין, קשורים גם בתחושת החשש שלהם מפעולות ישראליות נוספות. אומנם האמריקנים הגיעו איתם להסכם הגנה, אך הוא לא יוכל לסייע להם נגד פעולות חשאיות שאיש לא ייטול עליהן אחריות. ישראל הוכיחה את יכולתה בתחום זה, וההעזה שלה לתקוף בדוחא הלחיצה את הקטארים. הם לא ירצו שידור חוזר של מהלך כזה – גם אם בסגנון אחר. הם יעדיפו להגיע להבנות עם ישראל ולטייב את הקשרים עימה, כדי לא להסתכן בתקיפה נוספת.

אומנם מדובר בתהליך ארוך טווח, שסיכוייו אינם גבוהים, אך זו סנונית שמעידה על אפשרויות חדשות שלא בהכרח היו קיימות בעבר. אם ניאלץ לבחור צפרדע שנצטרך לבלוע בשל הלחץ האמריקני, שיעמיד בפנינו ברירה בין דוחא או אנקרה – לא בטוח שכדאי לפסול במהירות דווקא את האפשרות הקטארית.

במקביל, יש גם עוד דברים ורעיונות מחוץ לקופסה שישראל מוכרחה לחשוב עליהם ולקדם אותם. כך למשל, פרסום על כך שישראל דורשת להפסיק את העיסוק במעמד וסוגיית הפליטוּת כתנאי לכל שילוב של הרש"פ בעתיד עזה הוא התקדמות חיובית, שמבהירה כי ישראל מתחילה להפנים את הצורך לטפל בבעיות השורש של הסכסוך עם הפלסטינים.

אפשר גם להמשיך לעודד את יציאת העזתים לחו"ל, בין אם במסגרת טיפולים רפואיים או בהגירה מרצון. זו סוגיה שלא מרבים לדבר עליה, אך מתחת לרדאר מאות ואלפי תושבים עזתים עוזבים את מולדתם לחו"ל. זו התפתחות חיובית, שמאפשרת גם להם חיים בטוחים ונורמליים במקומות אחרים בעולם.

כמו כן, ניתן להמשיך לתמוך בכוחות המקומיים בעזה שמתנגדים לחמאס, אפילו אחרי חיסול אבו-שבאב. מלבד הכוחות שלו קמו עוד 3-4 מיליציות חמושות באזורים שונים של עזה שמצויים תחת שליטה של צה"ל, וגם הארגון של אבו-שבאב עשוי להמשיך לפעול אחרי מותו. כל אותן התארגנויות מאתגרות את הדומיננטיות של חמאס ברצועה באופן נקודתי, ומאפשרות לתושבים לחלום על מעבר לחיים תחת שלטון אחר, מסוג שנהנה מתמיכה ישראלית ואשר מאפשר תנאים טובים יותר בעת הזאת.

סוגיה זו, אגב, מציפה גם מחדש את בעיית תפוצת הנשק והשבטיות הכוחנית בעזה. החיים ברצועה, אפילו באזורים שבהם חמאס לא נוכח, מושתתים במידה רבה על כוח הזרוע ועל תרבות שבטית-ערבית. גם אם חמאס ייעלם מהשטח בסופו של דבר, וגם אם יפורק מנשקו, ישראל עדיין תצטרך להתמודד עם היקף הנשק הבלתי-נתפס בעזה, המנטליות הכוחנית וההיררכיה המשפחתית-חמולתית. אם לא תעמיד כוח מרכזי אחד שמחזיק בנשק באופן בלעדי ומשליט את מרותו ברצועה, היא עלולה במהירות להידרדר לכאוס. כדאי להתחיל לחשוב על הסוגיה הזאת כבר עכשיו, כי היא רלוונטית גם לשטחים שבהם חמאס לא נוכח. עדיף שלא נמצא את עצמנו מופתעים בדיעבד, ואז ניאלץ למצוא פתרון דחוק.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 9 בדצמבר, 2025.

עיקרי הדברים

• ישראל נמצאת כעת בעמדת כוח צבאית, פוליטית ומדינית חסרת תקדים.
• מדינות ערב וטורקיה פועלות ליצור לחץ בינלאומי למעבר לשלב הבא בתוכנית טראמפ, עוד לפני וללא פירוק חמאס מנשקו.
• ארה"ב ממשיכה לתאם את עמדתה באופן הדוק עם ישראל, אך קשובה גם לעמדות קטר וטורקיה הנתפשות כבעלות ברית חשובות.
• חמאס איבד את רוב מנופי הלחץ שלו, אך מבקש לעכב יישום מלא של הדרישות לשם שימור כוחו הפוליטי והצבאי.
• ההתנגדות האזורית לתוכנית טראמפ מרוכזת סביב המאמץ לשלול מישראל את העליונות האסטרטגית ולהחליש את תביעתה לפירוק חמאס מנשק.
• הצלחת הלחצים האזוריים עלולה להביא לעימות ישראלי-אמריקאי ולפגיעה קשה במעמדה האזורי של ישראל.
• האתגר המרכזי של ישראל הוא לשמור על חזית אחידה עם ארה"ב ולהבהיר את הסיכון שבהתפתחויות שמובילות למחיקת הישגיה עד כה.

תמונת המצב

תמונת המצב הנגלית לעיני מדינות האזור בימים אלה מעמידה אותן בתחושות של נחיתות אסטרטגית מול ישראל. תחושות אלה באות לידי ביטוי ואף מתעצמות בשל שליטת ישראל ביותר ממחצית משטח הרצועה, תגובותיה החריפות והבלתי פרופורציונליות להפרות חמאס והווטו שהיא מטילה על התקדמות לשלב הבא של התוכנית טרם מימושו המלא של השלב הראשון.

תחושת הנחיתות האסטרטגית; המחויבות הקטרית לחמאס; עמדתה העוינת של קטר כלפי ישראל; המוטיבציה הטורקית להגביר את השפעתה במרחב, לצמצם את מרחב התמרון הישראלי ולשחוק את מעמדה האזורי – כל אלה עומדים במרכזו של מאמץ מרוכז של מדינות באזור לשינוי המציאות הקיימת. להלן מרכיבים עיקריים בתמונת המצב הנגלית לעיני מדינות האזור:

• ישראל פועלת בתיאום מלא עם ארצות הברית. כל הניסיונות לתקוע טריז בין שתי המדינות אינו זוכה בהצלחה יתרה. אומנם מתרבים והולכים הדיווחים על כוונות הממשל האמריקאי להתקדם לשלב הבא בתוכנית, כשהנשיא טראמפ אף הכריז על הכוונה לפרוס את כוח הייצוב (ISF) בשטח הרצועה כבר בתחילת שנת 2026, עם זאת, ובה בעת, הנשיא טראמפ מנהל דו-שיח אינטנסיבי עם ראש הממשלה נתניהו בתכיפות שאין לה אח ורע בזירה הבינלאומית. לאחרונה הוא הזמין את נתניהו שוב, זו הפעם החמישית, לביקור בארה״ב בחודש הקרוב. גם זו תופעה חריגה המדגישה את עומק הקשרים בין שתי המדינות ואת משמעות מערכת הקשרים האישיים בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו. ייחודה של זו לא נעלמה, קרוב לוודאי, מעיניהם של כל השחקנים המעורבים במציאת הסדר ברצועת עזה, כאשר הנשיא טראמפ מפעיל צעדים חריגים בהיסטוריה הדיפלומטית של ארצות הברית כדי להביא, באמצעות פנייה ישירה לנשיא המדינה, לחנינה של ראש הממשלה הנתון בעיצומו של משפט.
• חמאס איבד את רוב מנופי הלחץ שהיו לו כלפי מדינת ישראל. החטופים החיים שוחררו כולם ונמצאים בישראל. מבין החללים המתים נותר רק אחד. לחץ כבד מופעל על חמאס בהקשר זה, וסביר להניח שגם הוא יזכה להגיע לקבר ישראל. ייתכן שהעיכוב במציאת גופתו של החלל האחרון נובע מרצון של החמאס, בעידוד חלק מהמתווכות, לגרום לישראל להיכנע ללחץ ולוותר על העיקרון שאין מעבר לשלב השני בטרם הוחזרו כל החללים, תוך תקווה שארצות הברית תצטרף ללחץ.
• המחאה הפנימית בישראל, שניזונה בעיקר ממשבר החטופים, דועכת. את מקומה, אם כי בעוצמות נמוכות הרבה יותר לעת עתה, תופסת מחאה נגד הממשלה, שאותה מובילים כמה ארגוני מחאה עם אג׳נדות או דגשים שונים. אחיזת הדרג המדיני ושליטתו בארגוני הביטחון מתחזקת: סירובו של שר הביטחון למנות קצין בכיר שהיה חבר ב"אחים לנשק" עובר ללא מחאה ציבורית משמעותית; ראש הממשלה מצליח, למרות התנגדות וביקורת, למנות את האלוף זיני לראש השב"כ ואת האלוף גופמן לראש המוסד; האופוזיציה הפוליטית לראש הממשלה איננה מצליחה להתגבש לכוח פוליטי משמעותי יותר, שכן ראשיה אינם מצליחים ליצור חיבור פוליטי ביניהם סביב רעיונות ומנהיג מוסכמים. סיכומו של דבר: ראש הממשלה נמצא עתה בעמדת כוח חסרת תקדים מאז נבחר כראש ממשלה בפעם הראשונה.
• צה"ל שולט ביותר ממחצית שטח הרצועה ומפעיל עוצמה גבוהה ולא פרופורציונלית על כל מה שנראה כהפרה של חמאס את הסכם הפסקת האש. בשטח הנתון לשליטתו צה״ל פועל גם באורח יזום ומתמשך לפירוק התשתיות הנותרות של חמאס, בדגש על המנהרות, ללא הצורך של הצדקה על רקע הפרת הסכם הפסקת האש על ידי החמאס.
• לחמאס אין כיום שום דרך להגיב באורח משמעותי כלפי מדינת ישראל על ידי ירי רקטות, חדירות לשטח מדינת ישראל וכו'. הוא יכול לבצע פעולות ספוראדיות נגד כוחות צה"ל ברצועה, והוא אכן עושה זאת. מערכת ההגנה ודרך הפעולה של צה"ל מצליחים עד כה למנוע פגיעות משמעותיות בחיילי צה"ל ברצועה.

על רקע תמונת מצב זו, ניכרים לאחרונה מאמצים אינטנסיביים של העולם הערבי וטורקיה להביא לשינוי בתמונת המצב הקיימת באופן שישלול מישראל את העליונות האסטרטגית שלה וימנע ממנה ניצחון על פני החמאס ברצועה.

שר החוץ של טורקיה, חאקאן פידן, התבטא בזכות ההכרח שבמעבר לשלב הבא של תוכנית 20 הנקודות, כשהמשמעות הברורה של התבטאותו זו היא מסמוס מחויבות חמאס להתפרק מנשקו. בהכירו את העמדה האמריקנית נמנע הדיפלומט הטורקי מניסיון להתכחש למחויבות החמאס (והמדינות החתומות על המסמך) להתפרקות מנשקו. הוא מציע גישה פרגמאטית, וקורא שלא להציב סוגיה זו בראש סדר העדיפויות של המערכת הבינלאומית.

אם כך יקרה, הוא יודע היטב, ייפגעו אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל, ובעיקר – מערכת קשריה ההדוקים עם הממשל: "פירוק חמאס מנשקו", אמר שר החוץ הטורקי, "אינו יכול להיות הצעד הראשון בתהליך. הדבר איננו ריאלי ואיננו מעשי בשלב הנוכחי. יש לקבוע סדר עדיפויות נכון ולפעול באופן מציאותי. לפני שניתן יהיה לדון בכל מהלך הקשור לפירוק הנשק של חמאס, חייבים להתקיים מספר צעדים יסודיים:

• העברת האחריות האזרחית בעזה לוועדה פלסטינית מקצועית, בעלת יכולת ניהול טכנית ואדמיניסטרטיבית שאינה כפופה לחמאס.
• הקמת כוח משטרה פלסטיני מקצועי – פלסטינים שאינם חברי חמאס – אשר יוכל לשמור על הביטחון והסדר. מדובר בכוח שיוקם מן היסוד, לפי קריטריונים מקצועיים.
• כוח המשטרה בעזה יצטרך לפעול בתמיכה של כוח ייצוב בין־לאומי, שיספק גיבוי מבצעי ומנגנוני ביטחון. בלעדיו לא ניתן יהיה לייצר יציבות אמיתית״.

שר החוץ הטורקי לא הסתפק בכך. הוא טרח להעביר לממשל הנשיא טראמפ אזהרה גלויה אם לא יפעל על פי המתווה שהוא מציע: "אם הקהילייה הבין־לאומית לא תתקדם לשלב הבא בתוכנית", הוא הדגיש, "זה יהיה כישלון משמעותי, הן מבחינה אזורית והן מבחינת וושינגטון. עצירה כזו עשויה להחזיר את עזה למצב של סכנה ממשית ושל חזרה לטבח."

ראש ממשלת קטר, השייח' מוחמד בן עבד א־רחמן אל ת׳אני (Mohammed bin Abdulrahman bin Jassim Al Thani) התייחס למצב הפסקת האש ברצועת עזה ולתנאים הנדרשים כדי שתיחשב להסדר יציב ובר־קיימא. בדבריו הוא נתן למעשה לגיטימציה להמשך פעילות החמאס לפגוע בחיילי צה"ל בשל העובדה שצה"ל שולט עדיין בחלקים נרחבים של הרצועה: "אנו מצויים ברגע קריטי בתהליך", הדגיש ראש ממשלת קטר. "הפסקת האש כפי שהיא כיום אינה יכולה להיחשב כהפסקת אש אמיתית או מלאה… אלא אם תתבצע נסיגה מלאה של הכוחות הישראליים מכל שטחי רצועת עזה, ויובטח כי היציבות תשוב אל התושבים".

ראש ממשלת קטר הביע תמיכה בתוכנית הנשיא טראמפ. לדבריו, "זוהי התוכנית היחידה שמציעה מסלול ברור למעבר מהפסקת אש זמנית להסדר ארוך טווח." יחד עם זאת, על פי פרשנותו, "כדי להשיג יציבות מתמשכת יש להתקדם ביישום כל חלקי התוכנית – ובראשם נסיגה מלאה של הכוחות, ו[רק] לאחריה – הקמת מנגנוני ניהול וביטחון שיאפשרו לפלסטינים לנהל את חיי היומיום בשקט ובביטחון."

שרי החוץ של ירדן, איחוד האמירויות הערביות, אינדונזיה, פקיסטן, טורקיה, סעודיה, קטר ומצרים הביעו בהצהרה משותפת "דאגה עמוקה ורצינית לנוכח דיווחים המיוחסים לצד הישראלי בדבר כוונה לאפשר פתיחה חד־כיוונית של מעבר רפיח. מהלך זה, כך הם טוענים, נועד לאפשר העברה של תושבי רצועת עזה לשטח מצרים. זהו צעד העלול להוביל לעקירה כפויה ולשינוי דמוגרפי בלתי חוקי, והוא מהווה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי".

השרים קראו גם להתחלה מיידית של פעולות שיקום מוקדמות, וליצירת תנאים שיאפשרו לרשות הפלסטינית לשוב ולמלא את אחריותה המלאה בניהול הרצועה – צעד שהם הגדירו כ"חיוני להנחת תשתית למדיניות יציבה, לניהול אפקטיבי ולשלב חדש של ביטחון ויציבות". שר החוץ המצרי, בדר עבד אל-ע׳אטי (Badr Abdelatty), התייחס אף הוא למצב ברצועה והדגיש את הנקודות העיקריות הבאות:

• יש לפרוס כוח בינלאומי לייצוב ברצועת עזה בהקדם האפשרי, כדי לפקח על הפסקת האש.
• מעבר רפיח לא ישמש כ"נתיב לגירוש" או העברת תושבי עזה החוצה – אלא ככלי להזרמת סיוע הומניטרי ורפואי בלבד.
• על הקהילייה הבינלאומית להפעיל לחץ על "הצדדים המעורבים" (ישראל) כדי לאפשר כניסה בלתי מופרעת של סיוע הומניטרי לרצועה, ולהבטיח תמיכה מיידית באזרחים שנפגעו.
• עזה והגדה המערבית הן חלק מאחדות טריטוריאלית ומדינית של העתיד הפלסטיני. יש לדחוף למימוש פתרון מדיני הכולל הקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 1967.

אחד ממנהיגי החמאס ברצועה, ח׳ליל אל־חייה, הביע אף הוא עמדה הסותרת את מסמך 20 הנקודות. החמאס, הוא הדגיש, נכון להעביר את הנשק שברשותו ברצועת עזה לידי רשות פלסטינית שתופקד על ניהול הרצועה, וזאת בתנאי שסיום הכיבוש הישראלי יתממש בפועל: "נשקנו", הוא הבהיר, "קשור בקשר הדוק לקיומו של הכיבוש ולמעשי התוקפנות. בסיומו של הכיבוש, יועבר הנשק לידי סמכות המדינה."

סיכום ומסקנות

מדינות ערב וטורקיה פועלות לאחרונה באורח אינטנסיבי כדי לשלול את הישגיה של ישראל במסגרת תוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ או לכרסמן. המטרה היא למעשה למסמס את תביעתה החד-משמעית של ישראל שהשלב השני של מימוש התוכנית יכלול את פירוק החמאס מנשקו. את המוטיבציה הערבית-טורקית לשחיקת הישגיה של ישראל עד כה, ואת פוטנציאל ההישגים המשמעותיים כתוצאה ממימוש קפדני של תוכנית 20 הנקודות, ניתן להסביר בחשש גובר והולך של מדינות אלה מהתבססות מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית. חיזוק מעמדה האזורי של ישראל, הן מעריכות, יפגע במעמדן שלהן באזור ובמערכת הבינלאומית.

בשלב זה, ישראל מצליחה לתמרן במציאות המורכבת ולשמר את רמת התיאום ושיתוף הפעולה הייחודיים עם ארה״ב, אלא שלא לעולם חוסן. נחישותו של הנשיא טראמפ להביא למימוש תוכניתו נעוצה וכרוכה בשאיפתו לעיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה, כנדבך יסוד בתפיסת אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה״ב. תפיסה זו קיבלה ביטוי במסמך האסטרטגיה הלאומית השנתי שפורסם על ידי הבית הלבן לאחרונה.

הנשיא האמריקאי מייחס חשיבות רבה לטורקיה ולקטר ורואה בשתיהן בעלות ברית חשובות ומרכזיות של ארה״ב, הנחוצות למימוש האינטרסים החיוניים של ארה״ב במרחב. לכן, הוא קשוב למנהיגיהן ועשוי גם להיות מושפע מלחצים שיפעילו עליו מנהיגי שתי המדינות.

האתגר המשמעותי הניצב בפני ההנהגה הישראלית הוא בהיצמדות עיקשת למתווה תוכנית 20 הנקודות וחתירה לפירוק חמאס ולפירוז הרצועה בשיתוף פעולה מלא עם ארה״ב ובגיבויה המוחלט.

הצלחה ערבית-טורקית בשכנוע הנשיא טראמפ למעבר לשלב הבא של התוכנית ללא שחרור החטוף החלל האחרון וללא פירוק חמאס ופירוז הרצועה עלולה להוביל לעימות בין הממשל האמריקאי לממשלת ישראל ולקעקע את מעמדה של ישראל באמצעות תקיעת טריז ביחסיה עם ארצות הברית. ישראל צריכה למצוא את הדרך לפקוח את עיני הממשל האמריקאי למוטיבציה הערבית-טורקית ולהשלכותיה המסוכנות, ולהבטיח שתהיה הסכמה מלאה בינה לבין הממשל.