"המזרח התיכון מוכן לממש את הפוטנציאל יוצא הדופן שלו. עשורים של קיצוניות, ג'יהאד ואנטישמיות – זה לא עבד. השנאה גרמה רק לסבל ולאומללות": כך אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בנאומו ההיסטורי בכנסת לפני כשבועיים, והוסיף כי "הפלסטינים צריכים לבחור אם הם ממשיכים עם טרור ושנאה".
ובכן, לפי ממצאיו הלא מפתיעים של סקר המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר ברמאללה (PCPSR), הפלסטינים כבר בחרו מה יעשו – ולא באפשרות המועדפת על טראמפ. יותר ממחצית הפלסטינים ברצועת עזה, יהודה ושומרון סבורים עדיין שהחלטת חמאס לבצע את הטבח ב־7 באוקטובר הייתה נכונה. רוב מוחלט מביע התנגדות לפירוק חמאס מנשקו, וסבור שאין להתנות את השתתפות חמאס בבחירות בהכרה בישראל. ה"מאבק המזוין" נתפס עדיין כאמצעי היעיל ביותר לסיום ה"כיבוש" אצל כמעט מחצית מהציבור הפלסטיני.
הסקר, שנערך לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש, אומנם מצביע על תמיכה רחבה בתוכנית טראמפ, אך לא משקף כל שינוי בעמדות היסוד של הציבור ובמגמות שראינו לאורך השנתיים האחרונות, ובראשן התגברות התמיכה בחמאס.
בזמן שהנשיא טראמפ עסוק במאמצים לעצב סדר עולמי ולקדם את חזונו למזרח תיכון חדש, הפלסטינים שקועים עמוק במזרח התיכון הישן. הבעיה איננה רק עזה, שמושכת אליה את האש ואת הקשב. הרשות הפלסטינית וחלקים גדולים מהפלסטינים ביהודה ושומרון נגועים בה. הציבור הזה אומנם מייחל לשיפור במצבו, אך לרובו אין שום הרהורי כפירה על דרכו. ההפך: הוא דבק בה.
הדיבורים על תוכניות לדה־רדיקליזציה כבר לא נשמעים יותר. אפילו ההתפרקות מנשק היא כבר עניין למשא ומתן ולפרשנויות. לא רק שבחמאס שוללים את הסבירות לכך, אלא ששם מבהירים כי הניסיון להתנות את שיקום הרצועה בפירוזה מנשק לא יצלח.
מאמר המערכת באתר אלרסאלה של חמאס אתמול הצביע על קווי הדמיון בין המאמצים לפרק את חיזבאללה מנשקו לבין אלה שנעשים מול חמאס בעזה. הכותבים העריכו כי בשני המקרים מאמצים אלה יסתיימו בכישלון חרוץ לנוכח תפקידו של הנשק ב"תפיסת ההתנגדות", ולאור ההבנה כי פירוק הארגונים מנשקם יסמל את חיסולו האמיתי של ציר ההתנגדות – תוצאה שהארגונים אינם יכולים לאפשר, ושבשתי הזירות גם אין גורם שלטוני שיוכל לעשות זאת.
אין מובן יותר מהרצון לחתום את פרק המלחמה ולעבור לעידן השלום, אך אסור שהוא יסמא את עינינו מלראות נכוחה את המציאות. לא כולם באזורנו שותפים להתלהבות שמגלים הנשיא טראמפ ואנשיו ביוזמתם לכונן שלום ויציבות, ולשנות סדרי עולם. המלחמה עם חמאס, כמו זו שמתנהלת עם חיזבאללה ועם פטרוניתה איראן, לא הסתיימה. היא רק פשטה צורה ולובשת צורה אחרת.
לגיטימי לקנות זמן כדי לשאוף אוויר, להתחזק, לקדם יוזמות ותחומים נוספים, אך צריך להניח שזה בדיוק מה שעושה גם הצד השני. הנשיא טראמפ מדגיש כי חמאס הוא רק חלק קטן מהעסקה במזרח התיכון, אך התייחסותו לחלק הזה אינה לפי גודלו אלא לפי כוח ההיזק שלו לחזונו – ואת זאת מבינים גם בחמאס ובאזור.
במזרח התיכון החדש־ישן לא יהיו עת למלחמה ועת לשלום. הם יתקיימו יחדיו. מי שמבקש לעצור את המלחמה כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לשלום עלול לצאת נפסד בשני המסלולים.

חזרתה של המשוואה

אין בישראל מי שלא מכיר טובה לנשיא טראמפ על תמיכתו חסרת התקדים במאמצי המלחמה בכל הזירות, בהשבת החטופים, במערכה המדינית ובתחומים רבים אחרים. דווקא במערכת היחסים הקרובה שנוצרה עם ארה"ב, וכשאנו פועלים למען מטרות משותפות, מותר ואפילו צריך לטפל גם בנקודות חולשה.
הנשיא טראמפ, בהתייחסו לירי הקטלני של חמאס שגרם למותו של לוחם המילואים רס"ר אפי (יונה אפרים) פלדבאום ולתגובה הישראלית לכך, אמר: "חמאס פגע בחייל ישראלי, וישראל ירתה בחזרה. הם צריכים לירות בחזרה. זה לא יסכן את הפסקת האש". הגיבוי לישראל מחמם את הלב, אך אליה וקוץ בה. תקרת הזכוכית שטראמפ מציב לישראל בתגובתה מספקת לאויב את הביטחון שמדובר בפעולה מוגבלת, ובמסגרת זו המחיר שישראל גובה מעצב את המשוואה. כך, בלי לשים לב אנו חוזרים לעידן המשוואות.
נוסחאות מידתיות משחקות לידיו של ארגון הטרור. הוא יודע מראש מה המחיר שישלם על פעילותו, ויכול לשקלל זאת בין מכלול שיקוליו לפעולות שונות. ישראל לא יכולה להסכים לכך. התגובה מצידה לפעולה של חמאס חייבת להיות בלתי צפויה – בעוצמה, במקום, במשך הזמן ובשיטה. בשום אופן אין להתחשב בסיבות או בתוצאות. כל פיגוע או ניסיון פיגוע, יהיו אשר יהיו נסיבותיהם ותוצאותיהם, מחייבים תגובה כזו.
יתרה מכך, ישראל צריכה להגביר את היוזמה ולא להסתפק בתגובה. בכל מקום שבו לא ניתנה מצידה התחייבות מגבילה, היא צריכה לראות עצמה משוחררת לפעול. במקום להמתין להסכמים ולמנגנונים, נכון לעצב את המציאות בשטח.
מנהרות של חמאס צריך לתקוף לא רק כתגובה לפגיעה בנו. אם רוצים להימנע מפגיעה בנפש, אפשר להתריע על המתקפה מראש. צריך לנצל את העובדה שחמאס בעמדת חולשה ושכל החטופים החיים כבר בישראל. גישה כזו תוכל לשפר את עמדת המיקוח של ישראל ושל המתווכות בסוגיית פירוק הנשק.

המפקדה הבינלאומית: נטל או נכס?

המפקדה הבינלאומית לרצועת עזה, שהוקמה במהירות בקריית־גת, הופכת לאתר עלייה לרגל לאח"מים האמריקנים המבקרים בישראל. היא מעוררת עניין גם בהרכב המגוון של המדינות המיוצגת בה, אך לחלוטין לא ברור כיצד היא אמורה לסייע להשגת מטרותיה העיקריות של ישראל ביחס לעזה.
נראה כי עיקר עיסוקה יהיה במניעת התלקחויות שיסכנו את הפסקת האש. ישראל כנראה תהיה הכתובת העיקרית ללחצים. לעומת זאת, קשה לראות את המפקדה הזו עושה משהו מעבר להצהרות בנוגע לתחומים החשובים יותר לישראל: פירוק חמאס מנשקו, מניעת הברחות ופירוז הרצועה.
בזמן שהמפקדה עדיין מתגבשת ומבררת לעצמה את תפקידיה ודרכי פעולתה, חמאס חזר לעמוד על רגליו בעזה. הוא מניח שעזה תקועה כעצם בגרונם של טראמפ ויתר מנהיגי האזור, ומקווה שבנסיבות אלה הם יסתפקו בנוסחה שתספק מראית עין של פתרון, ותאפשר לו לנצל את ה"חורים" שבה ואת העייפות מהעיסוק הבלתי נגמר בפרשנויותיה.
מבחינתה של ישראל, העמימות ביחס לסמכויות ולתפקידים של המפקדות וגופי התיווך אינה בריאה. יש להכיר בסיכונים שיש במנגנון זה, וגם בעובדה שעצם ההשתתפות בו עלולה לרסן את צה"ל ולנתב אותו להעדיף כברירת מחדל את אפיק ההידברות על פני הפעילות המבצעית. צריך להבהיר מה ישראל מרוויחה מקיומה של המפקדה, ובמקביל לקבוע כבר עתה כללים להתנהלותנו ביחס לכך, באופן שיפחית את הסיכונים. חשוב מכול, עלינו לזכור ולשנן: איש לא יעשה בשבילנו את העבודה השחורה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 לאוקטובר 2025. 

המפקדה הבינלאומית לרצועת עזה, שהוקמה במהירות בקריית גת, הופכת לאתר עלייה לרגל לאח"מים האמריקנים המבקרים בישראל ומעוררת עניין גם בהרכב המגוון של המדינות שמיוצגות בה. עם זאת, לחלוטין לא ברור כיצד היא אמורה לסייע להשגת מטרותיה העיקריות של ישראל ביחס לעזה.

אפשר להעריך כי עיקר עיסוקה יהיה בתיאום הכנסת הסיוע האזרחי לרצועה ובמניעת התלקחויות שיסכנו את הפסקת האש. בשני התחומים תהיה ישראל, כנראה, הכתובת העיקרית ללחצים. לעומת זאת, קשה לראות את המפקדה הזו עושה משהו מעבר להצהרות בנוגע לתחומים היותר חשובים לישראל: פירוק חמאס מנשקו, מניעת הברחות ופירוז הרצועה.

בראיון ל"אל־ג'זירה" בסוף השבוע התייחס חליל אל־חיה, ראש חמאס בעזה, לתפקיד הכוחות הבינלאומיים כהפרדה וכפיקוח על הגבולות, וכניהול המעקב אחר הפסקת האש. הוא ציין כי ארגונו שואף לקיום בחירות שיובילו לממשלה אחת, ובינתיים לא מסתייג מהעברת "השליטה המנהלית" לידי ועדה מוסכמת ומניהול הרצועה על ידי "דמות לאומית שמתגוררת בעזה". לא צריך להיות מומחה כדי להבין אילו אופציות נשללו על ידי הקריטריון הזה.

אל־חיה הוסיף לבכות על מצבה ההומניטרי של עזה והדגיש כי היא זקוקה ל־6,000 משאיות סיוע מדי יום, וגם להכנסתם של חומרים מסוימים שישראל אינה מאפשרת. אפשר להעריך שזה המסר שייצא מחמאס למדינות המתווכות ולכל גורם בינלאומי. עם בוא החורף יתלווה לכך גם קמפיין "בעזה מתים מקור".

חמאס מסרב להתפרק מנשקו

מה באשר לפירוק חמאס מנשק? אל־חיה משיב בדיפלומטיות: "הנושא עדיין בדיונים עם הפלגים והמתווכים", וכדי שלא נטפח ציפיות הוא מבהיר: "כלי הנשק של חמאס קשורים לקיומם של כיבוש ותוקפנות. אם הכיבוש יסתיים, כלי הנשק יועברו למדינה (הפלשתינית)".

דברים ברוח זו אפשר היה לשמוע לאורך התקופה האחרונה מפי דוברי הארגון ובכיריו. הם שבו והדגישו: הנשק שבידינו הוא לגיטימי, לא נתפרק ממנו. אמנם בהודעות הרשמיות הם מקפידים להדגיש את מחויבותם להסכם ולהיזהר מאמירות מתריסות שיקימו עליהם את הנשיא טראמפ ואנשיו או את המדינות המתווכות, אבל בנוגע לסעיף ההתפרקות מנשק הם לא משאירים ספק בעמדתם.

בזמן שהמפקדה בקריית גת עדיין מתגבשת ומבררת לעצמה את תפקידיה ודרכי פעולתה, חמאס בעזה חזר לעמוד על רגליו. הוא מקיים מנגנונים יעילים של פיקוד ושליטה, מחזיר את הסדר לרחובותיה ההרוסים של עזה, מדכא את מתנגדיו, מרתיע ושולט. הוא נותן לכולם להתפלפל בפרשנות לפרטי ההסכם ולכוונות של מנסחיו ומתעסק במהות: ביסוס מעמדו, חידוש השורות, הכנסת אספקה, תוכניות שיקום.

הוא מניח כי עזה תקועה כעצם בגרונם של טראמפ ושאר מנהיגי האזור, שמבקשים להיפטר ממנה מהר ככל האפשר כדי לגשת ליישום התוכניות האזוריות הגדולות. תקוותו היא כי בנסיבות הללו הם יסתפקו בנוסחה שתספק מראית עין של פתרון ויאפשרו לו לנצל את ה"חורים" שבה ואת העייפות מהעיסוק הבלתי נגמר בפרשנויותיה.

למרות הרצון העז לקדם את חזון השלום, אסור לוותר בסוגיות הקריטיות עבורנו ברצועת עזה. צריך להסיר את העמימות ביחס למפקדות ולגופי התיווך והתיאום, ולהבהיר גם לציבור מה בסופו של דבר תהיה תרומתם של אלה בהשגת מטרותיה של ישראל.

סוגיית ההתחמשות בחסות האספקה ההומניטרית ואמצעי השיקום מחייבת פיקוח מיוחד של ועדת החוץ והביטחון ודיווח לציבור, כדי שלא נאפשר לעצמנו לטמון את הראש באדמה ולנצל את מעטה החשאיות שאופף בדרך כלל את הפעילות הזו.

הודעתו הפומבית של ח"כ עמית הלוי על ההחמרה במדיניות הפעלת האש מצד כוחות צה"ל כלפי חשודים ברצועה מחייבת התייחסות והבהרות מצד צה"ל. בשום אופן לא נכון להגדיל את הסיכונים רק משום החשש מפני קריסת הפסקת האש. גם מי שחרד לכך אמור להבין שפגיעה בחיילינו עלולה גם היא להביא לכך, מעבר למחיר הישיר שנשלם.

יתרה מזו, במקום להמתין להסכמים ולמנגנונים צריך לעצב את המציאות בשטח. מנהרות של חמאס צריך לתקוף לא רק כתגובה לפגיעה בנו. אם רוצים להימנע מפגיעה בנפש, אפשר להתריע מראש. צריך לנצל את העובדה שחמאס בעמדת חולשה ושכל החטופים החיים כבר בישראל. גישה כזו תוכל לשפר את עמדת המיקוח של ישראל ושל המתווכות בסוגיית פירוק הנשק.

אשר למפקדה הבינלאומית לרצועת עזה – יש להכיר בסיכונים שיש במנגנון זה וגם בעובדה שעצם ההשתתפות בו עלולה לרסן את צה"ל ולנתב אותו להעדיף כברירת מחדל את אפיק ההידברות על פני הפעילות המבצעית. צריך להבהיר מה ישראל מקבלת מהמנגנון הזה, ובמקביל לקבוע כבר כעת כללים להתנהלותנו בו, באופן שיפחית את הסיכונים ממנו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 27 לאוקטובר 2025. 

"משימה קשה מאוד לפנינו: לפרק את חמאס מנשקו, לבנות מחדש את עזה, לשפר את חייהם של תושביה ולהבטיח שחמאס לא יהווה איום על ידידינו בישראל" – כך אמר סגן נשיא ארה"ב ג'יי־די ואנס בביקורו בארץ.
את עמדת חמאס בסוגיה הוא היה יכול לשמוע עוד במהלך מסעו בישראל מפי דובר הארגון חאזם קאסם, שהבהיר: "הנשק שבידי חמאס הוא לגיטימי, ומיועד להגנה על העם הפלסטיני". דברים כאלה נשמעו לא רק מפיו. ע'אזי חמד הכריז בריאיון לערוץ אלמיאדין הלבנוני: "הנשק שלנו הוא נשק לאומי לגיטימי, ואנו עושים בו שימוש רק נגד הכיבוש". לפניו הצהיר בכיר אחר, זאהר ג'בארין, ש"המאבק יימשך עד לשחרור כל האסירים הפלסטינים". כך אפשר עוד לצטט שורה ארוכה של בכירים בארגון הטרור, שחוזרים ומדגישים: לא נתפרק מהנשק.
אומנם בהודעות הרשמיות הם מקפידים להדגיש את מחויבותם להסכם ולהיזהר מאמירות מתריסות שיקימו עליהם את דונלד טראמפ ואנשיו או את המדינות המתווכות, אבל את עמדתם בעניין ההתפרקות מנשק הם אומרים בחדות ובריש־גלי. לא רק זאת: מי שמעלה על דעתו שעשויים לפרק אותו מנשקו לא ממהר להוציא להורג את מתנגדיו ולהגדיל את הסכנה כלפיו מנקמת דמם.
מנגנוני הביטחון של חמאס הכריזו על "מבצע ביטחוני מקיף בכל חלקי רצועת עזה" נגד "משתפי פעולה עם הכיבוש וכל מי שמספק להם הגנה או כיסוי". ברשתות הופצו סרטונים המציגים את אנשי "כוח ראדע", אחת מזרועות האכיפה של חמאס, מכים באכזריות את מי שנחשדו בעיניהם בהתנהגות בעייתית ושוברים את רגליהם.
חמאס מתעשת במהירות מהמכה שספג, מקיים מנגנונים יעילים של פיקוד ושליטה, מחזיר את הסדר לרחובותיה ההרוסים של עזה, מרתיע ושולט. אם למישהו היה ספק, בארגון הטרור מבהירים: אנחנו כאן כדי להישאר.
כיצד הגישה הזו יכולה להתיישב עם הדרישה להתפרק מנשק? בעולם המציאותי היא לא מתיישבת. בהיבט ההסכמי־משפטי אפשר להעריך שנוסחת ההודנא תשוב לככב בשיחות שיתקיימו בעניין הזה, לפחות ביוזמות שיעלו מצרים וקטאר.
הדים לכך ניתן היה לשמוע כבר באפריל השנה, במסגרת הצעותיהן של המדינות האלה לסיום המלחמה. גם בחמאס היו מי שרמזו על נכונות ל"הודנא" למשך שלוש עד חמש שנים, שתנוצל לשיקום היכולות שנפגעו. המרב שדובר בו הוא הקפאת השימוש בנשק – לא מסירתו ולא התפרקות ממנו. כל זה עוד לפני שהגענו בכלל להגדרה מוסכמת מהו נשק. האם מנהרה עונה להגדרה? מה עם אמצעי מודיעין? מחנות צבא? מתקנים לייצור נשק?
הפרטים הקטנים הרבים הם המוצא של חמאס בכל משא ומתן. הנחת היסוד של ארגון הטרור היא שבישראל, קל וחומר בארה"ב, מעדיפים לראות את התמונה הגדולה. אין סבלנות ולעיתים גם לא הבנה מספקת למשמעותם של הפרטים המעיקים הללו. הזמן שמוקדש לדיון בהם מספק לחמאס את ההפוגה והתנאים שנדרשים לו כדי לבסס את מעמדו, למלא את השורות ולשקם את יכולותיו. העמימות בנוגע לסיכומים שיושגו תספק מעטפת להתנהלותו על פי הבנתו, ובכל מקרה את המשא ומתן הוא ינהל אחר כך מתוך עמדת כוח ולא כמי שנלחם על נפשו.
הצהרותיהם של הנשיא טראמפ ואנשיו על המחויבות לפרק את חמאס מנשקו מחממות את הלב, אך לא מצליחות להרגיע את חששותיו של הציבור בישראל. הרושם הוא שסוגיית עזה נתפסת בוושינגטון כאבן נגף בדרך לדבר האמיתי – תוכניות השלום הגדולות. החשש הוא שהטיפול בחמאס יהיה בדמות נוסחה מרגיעה שמספקת מראית עין של פתרון, אך לא מתמודדת עם הבעיה.
הדיווחים על מעורבות חמאס בגיבוש הממשלה הטכנוקרטית מחזקים את החששות הללו. כך גם מעורבותן של טורקיה וקטאר, שכן נראה כי הן באות לשמור על חמאס מפני ההסכם יותר מלהבטיח את מימושו.
גילויי ההבנה מצד הנשיא טראמפ להוצאות להורג של מתנגדי חמאס, ויותר מכך אמירתו שההתקפה הקטלנית על חיילינו ברפיח אולי נעשתה בידי "סוררי" חמאס, מחזקים מאוד את החשש מפני נפילה למניפולציות של הארגון. הציבור בישראל, שבע מרורים ותירוצים, כבר לא קונה את סיפורי חמאס. האם זאת תהיה הגישה גם מצד גורמי התיאום, התיווך והפיקוח שיתרוצצו בין רגלינו? ניסיון העבר מחייב אותנו לפקפק בכך, ולהניח שהם יהוו משקולת על רגלינו יותר משיסייעו למטרותינו.
התיאורים המופיעים בהודעתו של ח"כ עמית הלוי בדבר הרסנים וההגבלות שהוטלו על חיילי צה"ל בהפעלת אש נגד חשודים בעקבות הסכם הפסקת הלחימה מעוררים דאגה. כך גם הדיווחים על התערבות וושינגטון במאפייני התגובה הישראלית להתקפה הקטלנית שביצע חמאס ברפיח. אם כך הם הדברים עוד לפני שיבש הדיו על ההסכם, מה יהיה כשחמאס יחוש בטוח יותר וכשהקשב יופנה לתוכניות האחרות של הנשיא טראמפ?
קשה למצוא ישראלי שאיננו אסיר תודה לטראמפ ולאנשיו על תמיכתם העצומה בישראל, על מעורבותם במלחמה באיראן, סיועם ללחימה בעזה ומאמציהם לשחרור החטופים. אין לפקפק בכנות כוונותיהם להיטיב עם ישראל ולחזקה. אבל אין להניח שהאינטרסים של ארה״ב זהים עם האינטרסים שלנו. בלהט המגעים על תוכניות השלום, ישראל צריכה להיזהר מוויתורים או מפשרות בסוגיות שחיוניות לנו. כך גם יש להיזהר מניסוחים עמומים.
לפני הכול יש להתאים את הוראות הפתיחה באש ולאפשר לכוחותינו ברצועת עזה חופש פעולה שיפחית למינימום את הסכנה לחיילינו. לא נכון להגדיל את הסיכונים רק מחשש לקריסת הפסקת האש. גם מי שחרד לכך אמור להבין שפגיעה בחיילינו חלילה תביא למצב כזה.
שנית, במקום להמתין להסכמים ולמנגנונים, צריך לעצב את המציאות בשטח. מנהרות של חמאס צריך לתקוף לא רק בתגובה לפגיעה בנו. אם רוצים להימנע מפגיעה בנפש, אפשר להתריע מראש בפני תושבי עזה. צריך לנצל את העובדה שחמאס בעמדת חולשה ושכל החטופים החיים כבר בישראל. גישה כזו תוכל לשפר את עמדת המיקוח של ישראל ושל המתווכות בסוגיית פירוק הנשק.
שלישית, בעניין התגובה להתגרויות של חמאס או חלילה לפגיעה בנו – בשום אופן אין להתחשב בתירוצים, בסיבות או בתוצאות. כל פיגוע או ניסיון פיגוע, יהיו אשר יהיו נסיבותיהם ותוצאותיהם, מחייבים תגובה לא מידתית. מידתיות היא דרכו של חמאס לעצב משוואת תגובה שהוא יוכל לחיות איתה. תגובה ישראלית מדודה תשחק לידיו.
באשר למנגנון התיאום והפיקוח הבינלאומי – בסרט הזה כבר היינו, גם עם ידידינו האמריקנים. נציגי צה"ל במנגנון ראויים למלוא האמון, אולם יש להכיר בכך שעצם השתתפותם במנגנון כזה מרסנת את צה"ל, ומנתבת אותו כברירת מחדל להעדיף את אפיק ההידברות על הנתיב המבצעי. כלל לא בטוח שזו המדיניות הלאומית הרצויה כשאנו עוסקים בחמאס ובעזה לאחר 7 באוקטובר.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 24 לאוקטובר 2025. 

קצת יותר משבוע חלף מאז שחמאס החזיר לישראל את יתרת כל החטופים החיים ברצועת עזה, שאותם החזיק במשך שנתיים. אנשים רבים, ואני בתוכם, סברו שהוויתור על החטופים יהיה הדבר האחרון שחמאס יעשה לפני שיובס סופית, מפני שזהו קלף המיקוח הטוב ביותר שהחזיק נגד חיסול מוחלט של כוחו, הגלייתו מעמדת הכוח ברצועה וכפייה על ישראל לסגת מהרצועה. אף שבינתיים ארגון הטרור לא עומד בתנאי העסקה בכל הקשור למסירת גופות החטופים שנרצחו בידיו, עדיין יש לתהות כיצד הגענו עד הלום ומה מניע את חמאס בעת הזאת.

השאלה הזאת מתחדדת עוד יותר לאור ההנחה כי המתווה האמריקני שחמאס הסכים לו כעת מיטיב איתו פחות מדרישותיו לאורך כל המלחמה. במשך כל השנתיים שחלפו מאז אירועי 7 באוקטובר התעקש חמאס על ארבעה תנאים להחזרת החטופים – סיום מוחלט של המלחמה, שיקום הרצועה, שחרור אסירים מבתי הכלא הישראלי ונסיגה מוחלטת של צה"ל מכל הרצועה. עם זאת, במסגרת ההסכם הנוכחי שיקום הרצועה מותנה בפירוק חמאס מנשקו, ואפילו סיום המלחמה – שעליו הכריז הנשיא דונלד טראמפ, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים איתו – מותנה בהמשך יישום שלבי ההסכם. ישראל וגם ארה"ב מאיימות כל העת לחזור ללחימה, על אף הערבונות שבוודאי קיבל ארגון הטרור מהמתווכות ובטח גם מהבית הלבן.

יתרה מכך, התנאי האחרון שדרש ארגון הטרור – אולי אחד החשובים ביותר מבחינת חמאס – לא התמלא כלל כעת, שכן צה"ל שולט עדיין בכמחצית מהרצועה. לפי המפות של מתווה טראמפ, צה"ל גם לא אמור כלל לסגת בסופו של התהליך מהפרימטר ומציר פילדלפי. העובדה שצה"ל החל לסמן גבול "קבוע" באמצעות עמודי ציון צהובים מעידה אולי על צדקת החששות של חמאס בעניין זה, שחרד מהאפשרות שצה"ל יישאר זמן רב ברצועה ויקבע עובדות בשטח, בהיעדר התקדמות במשא ומתן.

אז למה חמאס קיבל את המתווה? איך יכול להיות שפתאום התגמש וניאות לוותר על חלק מהנקודות הכי חשובות לו? ניתן לציין כמה סיבות למפנה בעמדתו של ארגון הטרור העזתי. ראשית לכול הוא הלחץ הצבאי הישיר שהפעילה ישראל על חמאס ומפקדיו. צה"ל התקדם ותפס עוד שטחים באחד מבסיסי הכוח האחרונים של הארגון, העיר עזה, הרג עוד מפעיליו וממפקדיו, השמיד נכסים אסטרטגיים ופגע במסד התמיכה האזרחית בחמאס כשפינה מאות אלפי בני האדם מהעיר למחנות ארעיים.

גם ניסיון החיסול של ראשי חמאס בקטאר הפעיל עליהם לחץ. הם הבינו באופן מוחשי ביותר שהמשך המלחמה סדק את החסינות שחשבו כי נהנו ממנה במדינות ערב, וכי ישראל תרדוף אותם ותנסה גם להרוג אותם – ולא רק בלבנון או בסוריה. חיי הפאר הנוחים של מנהיגי ארגון הטרור בדוחא או באנקרה הפכו לפתע נעימים פחות, והמחשבה כי גם הם עצמם עלולים לשלם בחייהם פעלה את פעולתה.

יש גם תוצאה נוספת להתנקשות הכושלת בדוחא: המדינות שמארחות כיום את ראשי חמאס נקלעו למצוקה, וחשו כי הלחץ מגיע גם אליהן. ישראל העזה "להשתולל", להיות הבריון השכונתי, ולפגוע במנהיגי ארגון הטרור בשטחה של קטאר – שהיא גם ידידה קרובה של ארה"ב. ישראל לא נרתעה מלשלם את המחיר על הפעולה, אפילו קיבלה עליה אחריות בריש גלי, והבהירה בכך שגם מי אשר ייתן מחסה לראשי חמאס במהלך המלחמה יעמוד על הכוונת שלה.

התוצאה של המהלך הזה הייתה שמצרים, קטאר וטורקיה החלו להפעיל לחץ בגיבוי אמריקני על ראשי חמאס, בניסיון להביא אותו לוותר על חלק מעמדותיו. יתרה מכך, טראמפ עצמו הפעיל לחץ ישיר על חמאס, ואיים כי כישלון להגיע למתווה של הפסקת האש לא יותיר לו ברירה כי אם לפנות את הדרך לפעולה של צה"ל בכל שטח הרצועה.

צירוף הנסיבות הזה הביא את חמאס ומנהיגיו להבנה שהחזקת החטופים בעת הזאת הפכה לנטל, שכן היא מעכבת את סיום המלחמה ועולה במחירה על התועלות. ישראל לא תנצור את האש ללא כל החטופים בידיה, כפי שהצהירה כמה פעמים, ומנגד חמאס היה זקוק להפסקת הלחימה מאוד. נצירת האש משרתת אותו, כמו גם שחרור האסירים והכנסת הסיוע, גם אם במידה פחותה יותר. בנוסף, ראשי חמאס תפסו שהזמן משחק לטובתם, וכי פירוק הארגון מנשקו לא יתבצע אם צה"ל לא יימצא בשטח בעצמו, כולל בבסיס הכוח של הארגון בעזה. המטרה הייתה, אם כן, לסיים באופן מוצהר את המלחמה, ולסלק את צה"ל מהעיר עזה כדי לאפשר התארגנות מחדש.

מורחים את הזמן

השלמת השלב הראשון בהסכם והעובדה שצה"ל נסוג מהעיר עזה מניחה כעת לחמאס לעבור ממצב של מלחמה על הישרדותו ועל חייו למהלך שבו יבסס מחדש את כוחו ויתעצם לקראת התחדשות הלחימה מול ישראל בהמשך הדרך.

המאפיין העיקרי של הטקטיקה שבה נוקט חמאס כעת, לפיכך, היא משיכת זמן – כדי למנוע בבוא העת את פירוקו מנשק, במטרה להשליט את מרותו בעזה ובשביל למנוע את חידוש הלחימה. בכירים בחמאס לא התביישו להצהיר כי מטרתם כעת אינה להניח את כלי הנשק שברשותם, כי אם להגיע ל"הודנא" ארוכת טווח מול ישראל למשך 3-5 השנים הקרובות.

חמאס החליט, לפיכך, "למרוח" למשל את תהליך מסירת הגופות, בניגוד לסיכומים המוקדמים – וזאת אף שישראל פרסמה שהיא יודעת שיש לארגון גישה אליהם, וכי הוא מעכב את המסירה בכוונה. כך, במקום להעביר את מרבית הגופות במרוכז מיד אחרי החטופים החיים, כפי שסוכם מראש, ארגון הטרור החל לתת לישראל כמעט מדי יום או יומיים גופה אחת או שתיים. הוא גם מערים קשיים ואומר כי הוא מסתבך בניסיון החילוץ את הגופות, ייתכן במטרה לקבל תמורתן מחיר נוסף, ואולי אף ציוד כבד לחפירה – שכמובן ישמש אותו לאחר מכן לניסיונות ההשתקמות.

כלפי חוץ, למעט במקרים של "תקלות" כמו ראיונות לא רצויים של בכירים בתנועה (ע"ע מוחמד נזאל ברויטרס, שהצהיר על כך שחמאס לא יניח את נשקו וספג זעם רב), מקפיד הארגון לא לסתור בגלוי את הרעיון של פירוקו מנשק. הוא רק מצהיר כי הרובים דרושים לו לצרכים פנימיים, ומנסה להתנות את המשך המשא ומתן והוויתורים שנדרשים ממנו בו בצורך להגיע ל"הסכמה לאומית רחבה". ראשי חמאס גם מביטים צפונה, לעבר לבנון, ומבינים כי היעדר ההצלחה לפרק את חיזבאללה מנשקו מבשר טובות לגביהם, וכי אם יצליחו לקבע את המציאות של היותם שם לאורך זמן – הסיכוי גדל שיישאר בידיו.

בינתיים חמאס מנטרל את האיומים על שלטונו בשטחים שבהם הוא מצוי, ופועל במהירות רבה להטיל את אימתו על האוכלוסייה האזרחית. בנוסף, הוא החל לאסוף נפלים של פצצות ישראליות ונשק שנזנח מאחור, ובוודאי גם מאמן את פעיליו החדשים בסתר ומרענן את התוכניות המבצעיות שלו – בסיוע נדיב של המשוחררים הטריים, מרצחים עם ניסיון וידע שבוודאי יעזרו לו להתמודד עם צה"ל, ויצאו לפני זמן קט מהכלא עם הרבה מוטיבציה לבצע פיגועים.

הארגון גם מחפש דרכים אחרות לשבור את המשוואה הקיימת מול צה"ל. אחד מלקחי המלחמה שחמאס בוודאי שם עליהם דגש הוא שחטיפה היא נשק אסטרטגי, שמפלג מבפנים את החברה הישראלית, מניב לו מחירים נאים, ואף יכול לגרוף פירות מדיניים – כמו לעצור מלחמה, למשל. למרות שהחטופים הפכו נטל על חמאס אחרי שנתיים, אין משמעות הדבר שבנקודת זמן אחרת ובמצב אסטרטגי שונה השווי של חטופים נוספים לא יזנק.

לכן המצב הנוכחי מדרבן את חמאס לנסות לבצע פיגועי חטיפה נוספים, בעדיפות לחיילים בעזה, שנמצאים איתו בחיכוך מתמיד ומהווים מטרה זמנית יחסית. ייתכן שזו גם הייתה אחת המטרות העיקריות של הפעולה ברפיח השבוע, שבה נהרגו שני חיילי צה"ל. חמאס ניסה לבצע פיגועי חטיפה כאלה גם בשלבים קודמים של המלחמה, וסביר להניח שימשיך לנסות לעשות זאת. לשם כך הוא צפוי לאתגר את צה"ל ואת הקו הצהוב, ולנסות לפגוע בחיילים שמוצבים שם.

משימה אחרת של הארגון היא ביסוס כוחו הפוליטי ויכולת השליטה שלו – גם אם מאחורי הקלעים – בניהול הרצועה "ביום שאחרי". הוא ינצל את הלחץ הערבי להקמת כוח משימה לשמירת השלום בעזה במקום חיילי צה"ל כדי לדחוק את ישראל החוצה, ויבקש לדחוף להקמת ממשלה טכנוקרטית שהוא יוכל לשלוט בה מהצללים. הוא כבר פועל כך, לפי הפרסומים, ומשתתף בבחירת השמות שיעמדו בראשות הממשלה הזאת.

זמן המבחן

יש יסוד לא מבוטל להניח שאולי אין לישראל דרך לעצור את חמאס מלהשתלב בניהול עזה ביום שאחרי או למנוע ממנו להשיג כוח פוליטי ברצועה, על אף כל מאמצינו. תחת זאת, ייתכן שכדאי לה להתרכז בתוכניות לבלום אותו מלהתעצם מחדש ולצבור יכולות אסטרטגיות שאבדו לו במהלך המלחמה, עד שיהווה איום מחודש על העורף הישראלי. גם משימה כזו, אפילו אם תתבצע בשיטה הנוכחית שנוקט צה"ל נגד חיזבאללה – קרי, כתישה מדורגת, חיסול פעילים והשמדת נשק, בעיקר מהאוויר – צריכה לשמור על איזון עדין בין פעילות סיכול ממוקדת מאוד ובין הידרדרות לעימות רחב יותר.

המדינות המתווכות, וארה"ב בפרט, צפויות בהקשר הזה לשמש מנוף לבלימת ישראל. הן לא ייתנו לה לחזור במהירות למלחמה בעצימות גבוהה, וטראמפ מאוד לא מעוניין לראות את חידוש הלחימה. עקב כך, הוא יהיה מוכן "לספוג" גם אירועים כגון הוצאות להורג פומביות או תקיפת חיילים. חמאס ינסה ללכת על הגבול הזה בזהירות ולשחוק אט-אט את הרגישות האמריקנית בעניין, עד להשלמה מעשית עם קיומו של חמאס כגוף מוביל ברצועה שישמור על נשקו. לא פלא, אם כן, שהאמריקנים כבר מדברים על התחלה של שיקום עזה באזורים שבהם חמאס לא נמצא – מעין קיבוע של המציאות שבה חמאס נותר על כנו, אך ישראל שולטת בחלקים מהרצועה.

כמו כן, צריך לזכור שארה"ב מאוד מעוניינת לקדם תהליך אזורי רחב יותר, וחידוש הלחימה אינו עולה בקנה אחד עם מימוש התוכנית הזאת. לפיכך היא צפויה לרסן את ישראל, שגם בקרבה יש לא מעטים שמעוניינים לזכות בפירות ארוכי טווח בתמורה לשקט קצר טווח.

ייתכן שאולי בדומה ללבנון, בישראל יש מי שבונים על כך שהתהליכים החברתיים בעזה יעשו את שלהם. הם סבורים שאחרי המלחמה, לאור הביקורת הציבורית על חמאס, האזרחים יורידו אותו מעמדת הכוח שלו, יקום ממשל מתחרה, והוא לא ייהנה משיתוף פעולה בדומה למה שקרה ברצועה לפני המלחמה. אך המצב בעזה לא דומה למה שקורה בארץ הארזים, ואין באמת חלופה אמיתית לפי שעה לחמאס. הוא גם צפוי לדכא בכוח ובמהירות כל ניסיון לעצב חלופה כזו.

החודשים הקרובים יהיו עת המבחן של ישראל, והיא מוכרחה לתת את הטון ביחס לרצועה. הלחץ האמריקני עליה צפוי להיות כבד, ולראיה הביקורים של הבכירים מארה"ב השבוע בארץ. אך ישראל היא מדינה ריבונית, ועליה לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה לפני כל דבר אחר. אסור שמראות כמו 7 באוקטובר יחזרו. לכן אל לנו להתפשר על נקודות קריטיות, וחובה עלינו לדרוש מארה"ב לפרוע את השטרות הפומביים שהנשיא הבטיח אם חמאס לא יתפרק מנשקו.

סביר להניח שכהרגלו, טראמפ מפריז באיומיו מתוך תקווה שדבריו ייצרו רושם גדול די הצורך לקידום המטרה שהוא מעוניין בה, וכי אין באמת בכוונתו לשלוח כוחות להשמדת חמאס. אומנם אין לזלזל בכך שהוא הצליח להביא כמה הישגים באמצעות איומים כאלה, כולל שחרור החטופים, אך לא תמיד המציאות מתיישרת עם רצונו. ישראל צריכה, במידת הצורך, לשקול אמצעי לחץ על האמריקנים במקרה כזה, כמו לחשוף מידע מכריע על התחמשות חמאס באופן שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו – מה שיחייב את האמריקנים להבין כי לא ניתן להשלים עם המצב הנוכחי, וכי הוא יבזה את הנשיא ואת הצהרותיו.

כמו כן, ייתכן שניתן להצהיר פומבית על "תאריך יעד סופי" להתקדמות בפירוק הנשק של חמאס, ולנסות לשכנע את האמריקנים שאחרי תאריך זה לא תהיה ברירה אלא להיכנס ללחימה שוב. אך במקביל צריך לשקול אם שווה להיקלע לעימות עם האמריקנים אם לא יסכימו איתנו, שכן חידוש הלחימה משמעותו הרס החזון האזורי שלהם, וכאמור הם ינסו לסכל כל התפרצות נוספת של אש הקרבות.

מכל מקום, ישראל צריכה גם לקחת חלק בדיונים על "היום שאחרי" בעזה. לא ניתן להשלים עם כוח שייכנס לרצועה מבלי שחמאס יפורק מנשקו, מה גם שזהו לא תסריט סביר – אף כוח לא ירצה לעשות זאת במצב כזה. חששות של המדינות המיועדות לקחת חלק בכוח הזה כבר נשמעו השבוע בעיתונות הבינלאומית. בנוסף, גם אם הכוח הרב-לאומי יקום, יש "קווים אדומים" שישראל לא יכולה לקבל, ונוכחות טורקית בעזה היא אחד מהם.

לבסוף, יש להגיב בחומרה גדולה מאוד על הפרות של הפסקת האש מצד חמאס, ולהבהיר לו כי צה"ל יסב לו נזק בנקודות רגישות וכואבות, כולל באמצעות חיסולים, פגיעה בתשתיות עיקריות כגון מנהרות או מבנים חשובים. גם כאן יש לשמור על איזון ברור, מעין "משוואות", כדי לא להיגרר ללא רצוננו ללחימה עצימה, אך להבהיר את הנקודה שלא נבליג על התחמשות או פגיעה בחיילינו. כעת אנו מעצבים את המציאות לדורות הבאים, ואסור לנו להפגין חולשה – לא אל מול ההפרות הללו, וגם לא מול ניסיונות ההתעצמות שצפויים להתגבר.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22 באוקטובר, 2025.

נאומו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במשכן הכנסת ביום שני, שבו הבהיר כי "המלחמה הסתיימה", עשוי להקדים אולי את זמנו. ימים יגידו אם מלבד שחרור כל החטופים החיים יצליחו ישראל וחמאס, בעידוד מדינות האזור, להתקדם עם תוכנית השלום של טראמפ גם לשלבים הבאים כדי ליצור כאן מזרח תיכון חדש בגרסה עדכנית.

במבט כולל על המלחמה עד כה, ברור כי יעד אחד לא צלח: הניצחון המוחלט. ישראל לא השמידה את חמאס, אך אין משמעות הדבר שהיא לא "ניצחה" במלחמה הרב-חזיתית שניהלה, מושג שממילא מורכב מאוד לאמוד אותו באופן מדויק במלחמה המודרנית. היא השיגה רבות ממטרותיה, כולל שחרור כל החטופים החיים, ושיקמה במידה רבה את ההרתעה שאבדה ב-7 באוקטובר.

אלא שכל זה לא אומר שאכן יצאנו מהמלחמה עם ידנו על העליונה. הדרך הטובה ביותר לבחון מה מצבה היא לנתח את מצבנו האסטרטגי בחזיתות השונות שנפתחו מולנו ערב המלחמה, ולבדוק אם חל בהן שינוי. לא ניתן במסגרת כזאת לרדת לעומק המלא של כל אחת מהזירות, אך אפשר לשרטט את המצב בקווים כלליים בחמש מהן, וכן להצביע על אחדים מהאתגרים שעומדים בפני מערכת הביטחון, ומה ניתן לעשות ביחס אליהם.

עזה

המצב בשמחת תורה התשפ"ד: חמאס היה בשיא כוחו במתקפת 7 באוקטובר. אלפי מחבלים חמושים של הארגון חדרו לשטח ישראל, טבחו ורצחו מאות בני אדם, ביצעו מעשי זוועה, וחטפו כ-250 ישראלים לרצועה בדרכם חזרה. הם יישמו בדקדקנות תוכנית מבצעית שהוכיחה כי הארגון אינו נרתע מלחימה ישירה מול חיילים ישראלים.

במקביל שיגר חמאס תוך כארבע שעות למעלה מ-3,000 רקטות לעבר העורף בארץ, ובסך הכול כעשרת אלפים שיגורים תוך כחודש. רבות מהרקטות הללו היו ארוכות טווח ושוגרו לעבר מרכז הארץ. ארגון הטרור העזתי, שנהנה מתמיכה כמעט מלאה של האוכלוסייה העזתית, גם השתמש במאות קילומטרים של מנהרות תת-קרקעיות ברצועה, ואף החזיק יכולות אחרות כגון כוח ימי שחצה לשטח ישראל, יחידת סייבר ועוד.

המצב בשמחת תורה התשפ"ו: בשבוע שעבר החזיר ארגון הטרור את אחרון החטופים החיים שעוד החזיק, אף שצה"ל לא נסוג ממרבית רצועת עזה, ושולט במעברים אליה ובגבולותיה. בכך איבד חמאס את היתרון הגדול שהיה לו ברמה המבצעית, בדמות חסינות מפעילות צה"לית נרחבת באזורים שבהם היה חשש כי החטופים מוחזקים. אם תחודש בשלב כלשהו הלחימה, ישראל תוכל מעתה לפעול נגדו במלוא כוחה.

ארגון הטרור מתמודד עם אתגרים מבית בדמות חמולות לוחמניות ומתחרים על השליטה באוכלוסייה האזרחית, והנהגתו חוסלה כמעט לחלוטין. בנוסף אליה הרגה ישראל אלפים רבים של לוחמי הארגון, שללה רבות מיכולותיו, והוא עבר ללוחמת גרילה כדי להימנע מאבדות. ככל הנראה מרבית מלאי הרקטות ארוכות הטווח שלו הושמדו, ומערכות ההגנה הישראליות ממילא השתפרו – כך שהסיכוי שיגרמו נזק נמוך יותר.

גם אם יחל תהליך שיקום ברצועה הוא עתיד להימשך שנים רבות, ובינתיים אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה האזרחית יתמודד עם מציאות של מגורים ארעיים, כולל בחודשי החורף הקרבים ובאים, שכן רוב השטח הבנוי ברצועה הושמד. יותר ויותר קריאות נגד הארגון נשמעות מתוך האוכלוסייה האזרחית, וגם משפחותיהם של המחבלים נאלצו לעקור מבתיהם. לא ברור גם כמה מתושבי הרצועה יחזרו לעיר עזה, וכמה יעדיפו להישאר בביטחון מחנות האוהלים שהוקמו למענם בשטחים "בטוחים", ואולי יכוונו להגיע דווקא לאזורים שבהם צה"ל מצוי.

למרות מאמציו של ארגון הטרור לבודד את ישראל, ניכר כי דווקא מדינות רבות בקהילה הבינלאומית דורשות את פירוקו מנשק – כולל מדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות, שאף מתכוננות לקחת חלק בכוח הרב-לאומי שיוצב ברצועה בעתיד.

האתגרים שעומדים בפני ישראל

הפסקת האש הנוכחית בעזה לא בהכרח מסמנת כי הקרבות הגיעו לקיצם. צריך עוד לראות אם יתקדם מימוש שלביו השונים של ההסכם מול חמאס, ואם שני הצדדים יכבדו אותו. האופן שבו חמאס "משחק" עם שחרור גופות החטופים שנרצחו משמעותו שאם תחודש הלחימה בשלב זה, ישראל תיאלץ למצוא בעצמה את גופות החטופים שנותרו מאחור. גם האופן שבו ארגון הטרור מבצר את שלטונו מחדש בעיר עזה באמצעות חיסול מתנגדיו לא מבשר טובות בהקשר זה, ומלמד שהוא אינו מתכנן לרדת בשקט מהבמה ברצועה.

אבל גם אם אכן יניח חמאס את נשקו, המציאות החדשה שתיווצר בעזה תאתגר את ישראל: מכיוון שהחזון של הנשיא טראמפ היה מעורפל והכיל בעיקר "חורים" ופחות "גבינה", יש עוד לראות אם וכיצד יקום שלטון חדש ברצועה במקום חמאס – ובעיקר מי יעמוד בראשו ומי יסייע לו. האם הרשות הפלסטינית תשוב לעזה, כפי שמעוניינות מדינות ערב, ומה תעשה ישראל בנידון? עד כמה תהיה גדולה ההשפעה של קטאר וטורקיה על הנעשה ברצועה, אחרי שהיו מהגורמים המרכזיים שהצליחו לגבש את ההסכם הנוכחי? ישראל תצטרך לעקוב אחרי ההתפתחויות בהקשר זה אם חמאס יידחק החוצה מהזירה.

גם טראמפ וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו איימו כי יפעלו בתוקף נגד חמאס אם לא יניח את נשקו, אך לא ברור עד כמה זה אפשרי. ניתן בהחלט להניח שבתמורה לשחרור החטופים ניתנו לחמאס ערבויות בינלאומיות משמעותיות כי המלחמה נגמרה, וכי ישראל לא תוסיף לתקוף בעזה. גם ללא ערבויות כאלה יופעל על ישראל לחץ מדיני כבד לסגת בה מכוונתה להמשיך את המלחמה, במקביל למאמצים נרחבים להכניס כמה שיותר סיוע לעזה, וכן אמצעים שיאפשרו את שיקומה – שבוודאי ישמשו גם את חמאס להתחזק ולבנות מחדש את כוחו. ככל הנראה אף גורם בינלאומי לא יסכים להציב את אנשיו בעזה עד שיוכח כי לא נשקפת להם סכנה מצד חמושים של ארגון הטרור, כך שסירוב של חמאס לפרז את עזה עלול "לתקוע" את המשך מימוש תוכנית טראמפ.

גם במצבו הנוכחי לא ניתן לזלזל עוד בחמאס. חלקים גדולים של רשת המנהרות הענפה שלו עדיין מתפקדים, הוא הוכיח כי הוא מסוגל לנהל מלחמת גרילה במשך זמן רב, וגייס לוחמים חדשים לשורותיו (גם אם מפאת היעדר אימונים הם לא יהיו בהכרח יעילים כקודמיהם). הוא ככל הנראה ייעזר במחבלים הרבים ששוחררו לרצועה כדי למלא את החורים בשורות הנהגתו, שנפגעה קשות. ההסכם נתן לארגון גם חיזוק מורלי, שכן בראייתו הוא הוכיח כי הצליח לשרוד נגד ישראל החזקה אפילו אחרי שנתיים מלחמה.

בנוסף, צריך לזכור שלא רק חמאס נוכח בעזה. ישראל לא פגעה קשות בארגון הג'יהאד האסלאמי כמו שהזיקה לחמאס, ויש עוד ארגונים שנלחמים בעזה ובטווח הארוך יכולים לגרום לנו נזק. גם לא ברור עד כמה הם יהיו מחויבים להסכמים שחמאס קיבל, ולכן אף במצב הנוכחי הם מהווים סכנה אפשרית.

מה ישראל יכולה לעשות

אפשרויות הפעולה של ישראל ביחס לאתגרים הללו קשורות בין היתר להתפתחות המצב ברצועה. אם חמאס לא יניח את נשקו והמשא ומתן מולו יתפוצץ, בפני הממשלה ניצבות כמה דרכי פעולה. היא יכולה תחזור להילחם כדי לחסלו לחלוטין, ולשם כך תחזור להעמיק לשטח עזה. מנגד, באפשרותה לנקוט בשיטת פעולה דומה לזו שהיא נוקטת מול חיזבאללה בעת הזאת, ולייצר "לבנוניזציה" של עזה. עד שהמצב יתבהר, נדרשת ישראל להפעיל את כל כובד משקלה כדי להבטיח שארגון הטרור יחזיר כמה שיותר גופות של חטופים, בין אם בעצירת הסיוע שנכנס לרצועה ובין באמצעים אחרים כמו לחץ של המדינות המתווכות.

אם חמאס יודיע כי הוא מניח את נשקו, ישראל צריכה לוודא שהוא אינו אוחז בשלטון ברצועה, גם אם כלפי חוץ מוצגת שם ממשלה טכנוקרטית או גורם שלטוני אחר. על מערכת הביטחון לפעול מודיעינית מול עזה כדי להשיג ידיעות על מידת השליטה של חמאס בקבלת ההחלטות ברצועה, ולהיות בשיח מתמיד עם הגורמים הבינלאומיים שיופקדו על ניהול עזה כדי לשקף להם את ההתפתחויות הללו.

כל אישור לשיקום של חלקים נרחבים בעזה צריך להיות מותנה במימוש מוחלט וברור של פירוז הרצועה – וישראל צריכה להדגיש כי תעצור את המשך השיקום ברגע שייוודע לה כי חמאס מתחמש שוב. בכל מקרה, אנו נדרשים להבטיח כי כל אמצעי שיוכל לשמש את חמאס לחיזוק כוחו לא יגיע אליו, אלא לגורמים אחרים שלא יעבירו אותו לידיו. מדובר במשימה מורכבת במיוחד, ויש עוד צורך לבדוק כיצד ליישם אותה באופן המיטבי.

במקביל צריכה ישראל להמשיך לבסס מציאות חלופית באזורים שבהם היא שולטת בעזה: לעודד את הגירתה של האוכלוסייה האזרחית מהרצועה ההרוסה, לקדם כוחות מקומיים שיוכלו להוות כוח נגדי לחמאס כגון המיליציות של יאסר אבו-שבאב, ולהמשיך להזרים סיוע הומניטרי לאזרחים שיבחרו להישאר בשטחים אלה.

יש עוד דברים שישראל צריכה לעשות, אך עיקר המיקוד צריך להיות נטרול יכולת ההיזק של חמאס בטווח הארוך. עלינו לפעול בכל הכלים, המדיניים והצבאיים, כדי למנוע מציאות כזו שוב נוספת. העובדה שאנו עדיין אוחזים בשטחים גדולים של הרצועה, מחזיקים בגבולותיה, שולטים במעברים ובציר פילדלפי, וכי יש גיבוי נרחב לפירוז עזה, צריכים כולם לשחק לטובתנו. יותר מאי פעם, שינוי המציאות מול חמאס נמצאת בידיים שלנו.

יהודה ושומרון

המצב בשמחת תורה התשפ"ד: קשה אולי לזכור זאת, אך ערב המלחמה עיקר התסיסה הפלסטינית התרכזה דווקא ביהודה ושומרון. עד אוקטובר כמות הנרצחים בפיגועי טרור כבר עלתה על כל השנה שקדמה לה, שבעצמה הייתה הגבוהה ביותר מאז 2015. חודשים לפני פרוץ המלחמה יצא צה"ל למבצעים ממוקדים במחנות הפליטים ביהודה ושומרון, במטרה לחסל את הפעילות הטרור של גורמי טרור במחנות אלה. ביולי 2023 שוגרה רקטה פלסטינית לעבר יישוב באזור עפולה, ובכמה מקרים פתחו מחבלים באש לעבר קיבוצים בגלבוע.

לאחר מתקפת חמאס בעוטף ביקשו גורמי טרור לעודד פעילות נגד ישראל וצה"ל מאזור יהודה ושומרון, כדי לאלץ את מערכת הביטחון להפנות קשב ומשאבים לזירה זו, ובמטרה להסיח את דעתה מהלחימה בעזה. עד סוף שנת 2023 נרצחו שמונה ישראלים נוספים בפיגועים ביהודה ושומרון.

המצב בשמחת תורה התשפ"ו: סדרת מבצעים נרחבים במחנות הפליטים של ג'נין, טולכרם ושכם, לצד ערים אחרות ביהודה ושומרון, הסבה פגיעה ניכרת לתשתיות הטרור ביהודה ושומרון, ובשנת 2025 חלה ירידה בהיקף הטרור משם. עד חודש יולי  השנה, למשל, דווח על 24 פיגועים "משמעותיים", לעומת 113 בכל שנת 2024 או 179 כאלה בכל 2023.

עם זאת, עיקר הצניחה בהיקף הטרור לא נובע מחוסר רצון פלסטיני: רק בספטמבר האחרון נתפסה חוליה שעסקה בייצור רקטות בסמוך לרמאללה, סוכלה הברחת נשק "מפר איזון" שביקשה איראן להכניס לערי השומרון, ובספטמבר בוצע פיגוע ירי קטלני בירושלים שבו נרצחו שישה ישראלים. את השינוי לטובה במאזן הכולל של השנה האחרונה יש לזקוף לזכות כוחות הביטחון, שעושים לילות כימים כדי למנוע ממחבלים לבצע את זממם בלב הארץ.

האתגרים שעומדים בפני ישראל

עסקת החטופים האחרונה הביאה לשחרורם של עשרות מחבלים "כבדים" ליהודה ושומרון, והם אמורים להוסיף מהידע והניסיון שלהם לתשתיות הטרור המקומיות. ניסיון העבר מלמד כי חלק גדול מהמחבלים המשוחררים חוזרים לעסוק בטרור, מה שיהווה מכפיל כוח למחבלים שנותרו בשטח.

לצד זאת צה"ל ושב"כ מתמודדים עם המשך הטרור ה"ספונטני", פיגועים של מחבלים בודדים שקשים יותר לסיכול, ואשר פוטנציאל הנזק שלהם גדול יותר בשל קרבתם של מרכזי האוכלוסייה הפלסטיניים ביהודה ושומרון ללב גוש דן וירושלים. העובדה שסקרי דעת קהל מלמדים כי בקרב תושבי יהודה ושומרון יש תמיכה גבוהה בטרור מבטיחה כי ימשיכו להיות גורמים שינסו לבצע פיגועים מסוג זה.

במקביל, הרצון לייצר רקטות ביו"ש והניסיון האיראני להציף את השטח בנשקים שוברי שוויון מעידים כי יימשכו המאמצים להפוך את הזירה הזאת למרכז טרור שישראל תצטרך להחזיק בו כוחות במשך שנים ארוכות.

מה ישראל יכולה לעשות

מערכת הביטחון נדרשת להמשיך במאמצים המודיעיניים והמבצעיים כדי "לגרד את תחתית החבית" של כל התארגנויות הטרור המקומיות ביו"ש. במקביל, עליה לשמור על דריכות ועל נוכחות מוגברת בשטח כדי לסכל ניסיונות חבלה של מפגעים בודדים.

אחד התהליכים שישראל יכולה לדבוק בו הוא המשך השיח עם אוכלוסייה פלסטינית מעל הראש של הרשות, בדומה למה שעשתה עם השייח'ים בחברון שהודיעו כי ירצו להצטרף להסכמי אברהם. בהנחה שישראל עדיין אינה סבורה כי יש אפשרות להידברות עתידית עם הרשות המסואבת, שיח כזה יוכל לבסס את מקומם של גורמים חלופיים בשטח, שמלבד הרשות יוכלו גם להוות כתובת אחרת לאזרחים הפלסטינים מלבד חמאס.

בנוסף, אם תיאלץ ישראל לצאת למבצעים נוספים בלב מחנות הפליטים ביו"ש, היא צריכה להמשיך בתהליך של הריסה נרחבת שם, במעין "עזתיזציה" שלהם. יש לכך כמה יתרונות: ראשית, השטח הפתוח מאפשר פעילות יעילה יותר של צה"ל, ומסכן פחות את חיילינו. פעולה זו תבהיר לתושבים את המשך התמיכה בטרור, ובנוסף היא תהיה תרומה נוספת להכחדת מוסד הפליטוּת – שכל עוד קיים למעשה מערער על זכות קיומה של מדינת ישראל הריבונית.

איראן

המצב בשמחת תורה התשפ"ד: ערב המלחמה החזיקה איראן בדי אורניום מועשר לרמה של 60 אחוזים שבעזרת העשרה לרמה גבוהה יותר יוכל להספיק ליותר מפצצה אחת. בתקשורת דווח כי נמצאו שרידים של אורניום מועשר לרמה גבוהה יותר, מה שמרמז כי בטהרן כבר עסקו בניסויים להעשרה לרמה צבאית. ככל הנראה היה לרפובליקה האסלאמית די מקורות ידע בשביל לסגור את כל הקצוות על פיתוח המרכיבים השונים שדרושים למתקן גרעיני, וכן מפעלים לייצור החלקים השונים שלו. סבא"א סגרה שתיים מהחקירות נגד הגרעין האיראני, למרות תשובות לא מספקות של טהרן, והיה נדמה כי בעולם ביקשו למצוא פתרון דיפלומטי למשבר עימה.

במקביל טהרן פיתחה את תוכנית הכטב"מים והטילים הבליסטיים שלה, וחודשים ספורים לפני המלחמה הודיעה, למשל, שניסתה בהצלחה שיגור של טיל בליסטי חדש למרחק של 2,000 קילומטרים. היא בנוסף עמלה גם על פיתוח טילים היפרסוניים, כדי להקשות על יירוטם. באותו זמן פעלה איראן להקיף את ישראל ב"טבעת אש" של ארגוני שלוחה בעזה, לבנון, תימן, סוריה ועיראק, שמטרתם הייתה ביום פקודה להתקיף אותה מכל כיוון באמצעות ירי של טילים ופלישה קרקעית. חיזבאללה, באופן פרטני, נבנה כך שיוכל לשמש כאיום ממשי על ישראל אם תבחר לתקוף את מתקני הגרעין של הרפובליקה האסלאמית.

המצב בשמחת תורה התשפ"ו: מבצע "עם כלביא" הביא להשמדה של רכיבים מרכזיים בתוכנית הגרעין, ובשילוב עם המתקפה האמריקנית על פורדו פגע באופן משמעותי – אולי אפילו בלתי הפיך – בשלושה האתרים הגדולים של העשרת האורניום באיראן. מלבד זאת השמידה ישראל כמה אתרים חשובים נוספים להמשך פיתוח הגרעין, כולל מפעל ההמרה שחשוב להפיכת החומר הבקיע לליבה של פצצה, ובלעדיו תתקשה טהרן לנצל את האורניום המועשר ליצירת נשק. לבסוף, ישראל פגעה בצמרת הצבא והממסד הביטחוני האיראני, וכן חיסלה מספר רב של בכירי המדענים של הרפובליקה האסלאמית, ובמיוחד אלה שעמלו על פיתוח הגרעין.

במהלך המלחמה ישראל הצליחה להשמיד אחוזים ניכרים ממשגרי הטילים האיראניים, וכן מאגרי טילים רבים של שלטון האייתוללות, שלפי ההערכות דלדל את מספרם מאוד. במהלך המלחמה הוכיחה מערכת הביטחון בארץ להתגונן מפני איום הכטב"מים האיראני, כאשר יירטה את כלי הטיס ששוגרו לעברה כמעט ב-100 אחוזי הצלחה.

איום הפרוקסי האיראני פחת גם הוא מאוד, אחרי שארגוני השלוחה בעיראק הפסיקו חד-צדדית את הירי לעבר ישראל, עזה הוכתה, ההפיכה בסוריה השביתה את היכולות האיראניות במדינה, וגם חיזבאללה ספג מכה אנושה.

האתגרים שעומדים בפני ישראל

אחת השאלות הגדולות שעומדות בפני ישראל היא לגלות עד כמה נפגעה תוכנית הגרעין, היכן נמצאים מאגרי האורניום המועשר שככל הנראה לא נפגעו כולם במלחמה, ואיך ימשיכו האיראנים את העבודות על התוכנית בעתיד. כך למשל, יש עוד לברר מה עושים האיראנים באתר הסודי החדש בהרים ליד נתנז, וכיצד ניתן לשבש את הפעילות שם במידת הצורך.

עניין אחר הוא שאלת הטילים: אחרי שאיראן הבינה כי את הנזק הגדול ביותר לישראל היא יכולה לעשות באמצעות טילים בליסטיים, קשים יותר ליירוט ומורכבים יותר, חובה למקד את תשומת הלב הישראלית באפיק זה כדי להבין מה מתכננת איראן בעתיד, וכן לבחון למי מבנות הברית שלה תעביר טהרן ידע ומרכיבים לטילים כאלה, כדי שיוכלו לתקוף את ישראל מכיוונים שונים – בדומה למה שהחות'ים עושים.

סוגיה נוספת שעומדת על סדר היום היא המאבק הדיפלומטי: בזמן שישראל מבקשת כל העת להגביר את הלחץ על איראן, במיוחד בתחום הגרעין והטילים, הרפובליקה האסלאמית מנסה מצידה לבנות בריתות חדשות, למצוא נתיבים חדשים לעקיפת העיצומים הבינלאומיים ולפתח גישות חדשות למאבק בנו. כוחות הביטחון בארץ ממשיכים לעקוב אחרי האיראנים, בניסיון לבלום אותם במאמציהם אלה, ולסכל את היווצרותם של תאי טרור נוספים במדינות הסובבות אותנו.

מה ישראל יכולה לעשות

בראש ובראשונה, צה"ל והמוסד מוכרחים להמשיך במה שעשו עד כה בהצלחה רבה: איסוף מודיעין, בניית מטרות ויכולות, ותכנון מבצעים מורכבים נגד ניסיונות ההתעצמות האיראנית, תוכנית הטילים והגרעין, וכן ארגוני הפרוקסי. במקביל, יש להמשיך את התיאום ואת השיח יחד עם הממשל האמריקני ועם מדינות אירופה על סכנות הטילאות והגרעין האיראניים, ולבנות יחד עם ארה"ב תוכנית פעולה משותפת למקרה שבטהרן ינסו שוב לעלות על מסלול לפריצה לפצצה. הנשיא טראמפ הצהיר לא פעם שלא ייתן לאיראנים לפעול כך, וסביר להניח שיהיה מוכן גם לתת תוקף לאיומים שלו כדי לא להרוס את המורשת שבנה בעמל רב עם ההפצצה על פורדו.

יש מה לעשות גם בהגנה: כבר כעת ברור כי אחוז היירוטים של טילים איראניים היה נמוך בהשוואה לכטב"מים או לטילים "טיפשים" יותר כמו של החות'ים, וחובה על מערכת הביטחון לשפר את הדיוק של מערכות היירוט כדי למנוע כמה שיותר נזק לעורף. ישראל גם מוכרחה לשפר את פתרונות המיגון של אזרחיה באזורים שונים בארץ, מתוך הבנה שככל הנראה צפוי סבבים נוספים מול איראן.

בחזית הדיפלומטית נדרשת ישראל למנף את הישגי המבצע באיראן וחשיפת הגרעין האיראני, לצד הפעלת הסנאפבק, כדי להגביר כמה שיותר את הלחץ הכלכלי והמדיני על הרפובליקה האסלאמית. אף שקשה לראות את טהרן אכן משתלבת בהסכמי אברהם, ניתן אולי עדיין לדמיין מצב שבו הקשיים הכלכליים יגרמו לה לשנות נתיב ולזנוח באופן זמני את הגרעין או שאולי יעודדו את הציבור ברפובליקה האסלאמית להתקומם נגד מנהיגיו.

לבנון

המצב בשמחת תורה התשפ"ד: ערב המלחמה החזיק חיזבאללה עשרות אלפי לוחמים חמושים בגבול הצפון, ואף התגרה בישראל כאשר הציב אוהלים על הגבול עימה, ואף בשטח הארץ, מבלי שצה"ל העז לפנות אותם. מלבד זאת בנה הארגון תוכנית תקיפה נרחבת לישראל שיועדה לכוח רדואן, יחידת העילית שלו, שאמורה הייתה לחדור לשטחנו בדומה לפעולות חמאס בבוקר 7 באוקטובר.

ארגון הטרור הלבנוני החזיק במאגרי טילים נגד טנקים, תחמושת ונשק רב, ומדינת לבנון לא הרהיבה עוז להתמודד איתו או להשליט את אימתה עליו. בנוסף הוא התהדר בארסנל של כ-150 אלף טילים ורקטות שהציב מול ישראל, בתקציב שנתי של כמיליארד דולר, ובניסיון קרבי לפעיליו מהלחימה בסוריה. ככלל, חיזבאללה נחשב עד אותה עת לארגון הטרור העוצמתי ביותר בעולם, ומנהיגו חסן נסראללה היה מהוותיקים שבפעילי הטרור בכל רחבי תבל.

מתקפת חמאס תפסה את חיזבאללה בהפתעה, וביממה הראשונה התלבטו ראשיו אם להצטרף ללחימה – זמן שאפשר לישראל להגיב ולהציב יחידות מילואים רבות בגבול, שמנעו את הפלישה הקרקעית לצפון הארץ. למחרת, ב-8 באוקטובר, שיגר חיזבאללה רקטות לעבר הגליל, וכך הצטרף למערכה נגד ישראל במלחמת חרבות ברזל.

המצב בשמחת תורה התשפ"ו: אחרי שפתחה במתקפות בתגובה לירי הרקטות, ובהדרגה החלה לשבור את תורת ה"משוואות" של נסראללה, ישראל הגבירה קצב נגד חיזבאללה בקיץ 2024. כחודשיים אחרי שחיסלה את רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, שיגרה מערכת הביטחון את מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר שהיממה את הארגון, פגעה ברבים מלוחמי העילית ומפקדיו, ושיבשה את יכולת התקשורת שלו. לאחר מכן החל צה"ל לחסל בזה אחר זה את מפקדיו הבכירים של הארגון, ובראשם חסן נסראללה, ויצא למבצע קרקעי בדרום לבנון.

עם כניסת הפסקת האש מול חיזבאללה לתוקף בנובמבר 2024, מצא את עצמו ארגון הטרור ללא רבים מפעיליו שנהרגו או נפצעו, הנהגתו חוסלה כמעט לחלוטין, ישראל פגעה ברבים ממאגרי הטילים והנשק שלו, ואף במחסנים שבהם החזיק מזומנים. לאחר מכן הוכה חיזבאללה גם בזירה הפוליטית הפנימית, כאשר נשיא המדינה נבחר לראשונה מזה יותר משנתיים, מינה ראש ממשלה מעל ראשו של ארגון הטרור – ולבסוף אף העביר באחרונה החלטת ממשלה שקוראת לפרק את כל הנשק מארגונים פרטיים במדינה ולהעבירו לידי צבא לבנון.

האתגרים שעומדים בפני ישראל

חיזבאללה ממשיך לנסות לשקם את מערכיו, לאגור עוד נשק ותחמושת, ולהעמיד שדרת פיקוד בכלל גזרות הפעילות שלו. לפי שעה נראה כי הארגון מצליח להעמיד תקציב נאה למימון המשכורות לפעיליו, למרות כל מאמצי ארה"ב וישראל, וכי הוא ממשיך לבחון כיצד ניתן להפר את הפסקת האש גם מדרום לליטאני ולבצר שם את עמדותיו. באמ"ן סבורים בעת הזאת כי חיזבאללה אכן הוכה קשות במלחמה, אך אינם מזלזלים ביכולת השיקום שלו וסבורים כי הוא כלל לא חוסל. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני ישראל הוא לוודא כי הארגון אינו מחדש את האיום על יישובי הצפון באזור קו הגבול.

האתגר הזה משתלב במהלך הכולל והרחב יותר שמתנהל כעת בלבנון לפירוק חיזבאללה מנשקו, בהתאם להחלטת הממשלה בביירות. לפי שעה דווח כי חיזבאללה אינו משתף פעולה עם התהליך אך גם לא מתעמת עם חיילי הצבא, והנשיא ג'וזף עאון הביע "שביעות רצון" מקצב ההתקדמות – למרות שיש סימנים לכך שאפילו מארגונים פלסטיניים טרם נאסף די נשק כדי להכריז על הצלחה במבצע.

בה בעת, ברור לממשלה כי מבלי שהעולם ייווכח כי אכן חיזבאללה אינו חמוש עוד, וכי נעשות רפורמות משמעותיות במדינה, אין הרבה סיכוי לקבל סיוע בינלאומי – שלבנון זקוקה לו נואשות. עם זאת, ההתרסה הברורה של חיזבאללה כלפי הממשלה, והחשש ממלחמת אזרחים במדינה, עלולים לגרום לראשי המדינה להסס, לקבל רגליים קרות ואולי לזנוח לחלוטין את המהלך הזה.

מה ישראל יכולה לעשות

צה"ל והממשלה עשויים לעשות כמה דברים כדי לקדם את מטרותיהם בלבנון. לפני הכול, חובה להמשיך במבצעי החיסולים של פעילי חיזבאללה בדרום לבנון, השמדת מאגרי נשק וטילים בכל רחבי המדינה, ופגיעה גם בנתיבי הכסף שמועברים לארגון. באמ"ן הקימו תחום ייעודי למניעת שיקום חיזבאללה, ויש להמשיך לקדם את הנושא עד להצלחה מלאה.

יש לקדם גם שיח עם ממשלת לבנון בעניין שיקום חיזבאללה, ולהעביר לה מסר כי המשך הפגיעה בארגון היא אחת מדרכי הסיוע שיכולה ישראל לספק לביירות אל מול האיומים של חיזבאללה נגד הפירוק מנשקו. אולי אף ניתן לשקול אפשרות של הסכם כלשהו, לא בהכרח רשמי, עם לבנון, כדי לחלק את הנטל על ההתמודדות עם ארגון הטרור. אם יש אפשרות לבחון הסכם רשמי רחב יותר עם לבנון, ניתן גם לשקול בחיוב את התועלות שנלוות אליו.

מלבד זאת יש להמשיך בשיח עם האמריקנים והאירופים כדי שיתמכו בממשלת לבנון, יסייעו לה צבאית, ויעבירו לה אמצעים לפירוק חיזבאללה מנשקו. אף שהשגריר האמריקני תומס ברק הצהיר כי לא יחמשו את צבא לבנון לצורך משימה זו, ניכר כי האמריקנים החליטו בכל זאת לעזור בדרכים אחרות: מלבד סיוע ראשוני של כמה מיליוני דולרים לצורך רכש אמצעי תקשורת לצבא, באחרונה אישרה ארה"ב מענק על סך 230 מיליון דולר, שממנו יועברו 190 מיליון דולר לצבא עצמו.

עניין נוסף שניתן לקדם הוא הלחץ המתמשך לפירוק יוניפי"ל, אחרי שבמועצת הביטחון הוחלט להאריך את המנדט שלו בשנה נוספת, לכאורה בפעם האחרונה. מלבד היותו גורם "מפריע", אשר מעכב את פעילות צה"ל, יוניפי"ל גם לא משבש כלל כל ניסיון התעצמות של חיזבאללה ורק סופג ממנו אש, והנוכחות שלו מזיקה יותר משהיא מועילה. ישראל, יחד עם ארה"ב, צריכות להמשיך בקו הפעולה הנוכחי ולהביא לסיום הפעילות שלו באזור.

תימן

המצב בשמחת תורה התשפ"ד: החות'ים הצטרפו למלחמת חרבות ברזל, לטענתם, במחאה על הפעילות הישראלית נגד הרצועה – וזאת אף שהכטב"מ הראשון וטילי השיוט שיצאו מתימן לעבר מדינת ישראל, מעט פחות משבועיים אחרי טבח חמאס בעוטף, שוגרו לפני הכניסה הקרקעית לעזה. עד סוף אותו חודש שיגרו המורדים השיעים טיל בליסטי ראשון לעבר מדינת ישראל, ועד סוף 2023 החלו גם לתקוף ספינות בים האדום ולחטוף אותן, תוך שהם מכריזים על מצור ימי נגדנו.

החות'ים צוידו היטב בידי האיראנים בטילים בליסטיים, כטב"מים מייצור עצמי, נשק קל ואף כלי טיס, כלי שיט ועוד, והחזיקו בניסיון בליסטי מהמלחמה שלהם באמירתים והסעודים. הם מבוססים היטב בבירה התימנית צנעא, ולפי שעה אין איום על שלטונם מצד הממשלה המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית בתימן.

המצב בשמחת תורה התשפ"ו: התימנים נכנסו למלחמת התשה מול ישראל, ועד הפסקת האש בעזה הוסיפו לשגר כטב"מים וטילים לעברנו. צה"ל הוכיח מנגד כי הוא מסוגל לפגוע בהם על אף המרחק הרב, וביצע סדרת תקיפות על מתקני אנרגיה, נמלי ים ואוויר, מפקדות ועוד. בתחילת המבצע באיראן ניסה צה"ל לסכל את הרמטכ"ל החות'י, ובהמשך הצליח לחסל חלק נכבד מהממשלה של ארגון הטרור השיעי, וגם סגר את החשבון עם הרמטכ"ל.

בתחילת השנה גם ארה"ב, בתחילת כהונתו של הנשיא החדש טראמפ, החליטה שעליה לטפל באיום החות'י נגד ספינות בים האדום. במשך חודשים אחדים תקף הצי האמריקני מאות מטרות בצנעא, והסב פגיעה ניכרת לחות'ים. במאי הכריז הנשיא על הסכם להפסקת אש מול הארגון השיעי, וכי החות'ים הסכימו להפסיק לתקוף ספינות בים האדום.

אך למרות כל הפגיעות במחבלים התימנים, ולמרות החיסול של מנהיגים בקרבם, הם ממשיכים לשגר לעבר ישראל טילים וכטב"מים, ובאחרונה אף חזרו לתקוף אוניות בים האדום. עם זאת, ההצלחה החות'ית נגד ישראל הייתה מוגבלת למדי: בסך הכול הצליחו לחדור את ההגנות של צה"ל פחות מעשרה כטב"מים, וכן טיל אחד שהתפוצץ בסמוך לנמל התעופה בן-גוריון. אזרח ישראלי אחד, יבגני פרדר, נהרג במתקפות החות'יות. הם רשמו הצלחה גדולה יותר בזירה הימית, כאשר הצליחו להטביע כמה ספינות ולחטוף אחת נוספת.

האתגרים שעומדים בפני ישראל

סימנים מרובים מעידים כי האיראנים מנסים לחמש את החות'ים, ואף לשגר לעברם אמצעים נוספים, כולל כאלה שהם "שוברי שוויון". כמה משלוחים מסוג זה נתפסו בידי כוחות המתנגדים לחות'ים בשנה האחרונה, אך אין לדעת כמה מהם אכן הגיעו ליעדם. בנוסף, הממשלה התימנית בעדן דיווחה כי מידיעות מודיעיניות שברשותה עולה כי החות'ים מנסים לייצר נשק כימי, וכי הם ינסו להרכיב אותו על כטב"מים – סכנה שלא ניתן לזלזל בה.

נראה כי המורדים השיעים גם מתאמנים על פעילות צבאית קרקעית, ומכינים תוכניות לפלישה אפשרית לישראל, ככל הנראה דרך ירדן. עם זאת, בשלב הנוכחי לא מדובר ככל הנראה בתוכנית מבצעית שיש לחשוש ממנה, אף שבעבר גם דווח כי קבוצה קטנה של פעילים חות'ים הגיעו לסוריה במטרה לשגר משם מתקפות על צה"ל.

יותר מדאיג, אולי, הוא המהלך האיראני להקמת מפעלי טילים תת-קרקעיים מבוצרים בתימן, שינצלו את הידע האיראני לטובת ייצור מקומי של טילים בליסטיים וכטב"מים מתקדמים. משמעות הדבר היא ניתוק חלקי לכל הפחות של התלות החות'ית במשלוחים האיראניים, והגדלת כוח האש שלהם נגד ישראל באופן שלא יגביל אותם לירי תוך הקפדה על כלכלת חימושים.

החשש הוא שאיראן מנסה לבנות את החות'ים כארגון תואם חיזבאללה חדש, רחוק יותר ונגיש פחות לישראל, ועל בסיס לקחים שנלמדו מהמלחמות עם צה"ל בשנים האחרונות. יעדים מבוצרים בלב ההר, למשל, יקשו על צה"ל לחסל אותם בתקיפות מהאוויר, והאפשרות לשגר טילים מייצור עצמי תאפשר מלאי גדול יותר וירי מרובה בו זמנית – שיכביד על מערכות ההגנה הישראליות ויעלה לצה"ל כסף רב שיצא על טילים מיירטים. פגיעה של טילים כאלה, אם ישוגרו במסות, כבר הוכיחה את קטלניותה במלחמה מול איראן, וישראל תבכר לא להתמודד עם שתי זירות במקביל שמשגרות לעברה טילים בליסטיים בו-זמנית.

מה ישראל יכולה לעשות

צה"ל הקים שתי יחידות באמ"ן למאבק בהתעצמות החות'ית, וזו מגמה חשובה שאין להרפות ממנה. במקביל אמ"ן הגביר הילוך בהכשרת חיילים לאיסוף מודיעין מול הזירה התימנית, כולל לימוד הלהג המקומי. את המאמצים הללו צריך לכוון לכמה אפיקים: ראשית, להמשך לימוד הקשרים בין טהרן לארגון המורדים השיעי, במטרה לחשוף ולסכל את המאמץ לחמש אותם, אך גם בשביל לחשוף את עומק היחסים ביניהם לבני בריתנו.

כמו כן, מודיעין כזה צריך לשמש אותנו לאיתור ידיעות על ניסיונות לפיתוח נשק "שובר שוויון", כולל נשק כימי וביולוגי, וכן למהלכי הסיכול של צה"ל נגד בכירי החות'ים. לבסוף, המודיעין יוכל לסייע לישראל ולבנות בריתה להדוף את המתקפות החות'יות על כלי שיט באזור הים האדום, וכן לשבש את האמצעים שמפעילים שם המורדים התימנים נגד נתיבי השיט. במקביל, ניתן אולי לחשוב על דרכים נוספות להגברת ההגנה הפיזית על הספינות, במטרה לנטרל את האיום החות'י עליהן ובה בעת לאפשר להן להפליג בנתיב זה לאזור הים התיכון.

יש לישראל מה לעשות גם בהגנה. אף שבינתיים הטילים החות'יים לא הוכיחו יעילות או קטלניות גבוהה, נראה שבאחרונה נכנסו לשימוש כמה סוגים חדשים של טילים, כולל כאלה בעלי ראש מתפצל. ישראל לא יכולה "להירדם בשמירה" בהקשר זה, ועליה לבחון כל העת את האיום החות'י ואת הדרכים המיטביות ליירט את הנשקים שמשוגרים לעברנו. בנוסף, כל התרעה על שיגור מתימן מאלצת כיום אזרחים בחלקים נרחבים של הארץ להיכנס למקלט, וטוב תעשה מערכת הביטחון אם תמצא דרך לדייק עוד יותר את ההתרעה לאזרחים, מבלי לקצר את הזמן שניתן להם להיכנס למרחבים מוגנים.

באחרונה, מתוך הבנה כי הטילים אינם מצליחים לפגוע ולאור הצלחות יחסיות דווקא בתחום כטב"מים, החלו החות'ים למקד את עיקר המאמצים שלהם בשיגור כלי הטיס הללו לשטח ישראל. עם זאת, למעט תקרית אחת הכטב"מים לא הוכיחו כי הם קטלניים יותר, וישראל הבהירה במבצע באיראן כי היא יודעת להתמודד היטב עם איום כזה. יש גם לזכור כי בשנים הקרובות, עם מבצוע מערכות לייזר ליירוט, צפויה ההגנה הישראלית להשתפר מול כלי טיס אלה. יש לקדם את פריסת המערכות גם בדרום הארץ, ולבדוק כי הן מסוגלות להתמודד עם הכטב"מים החות'יים.

עבודה רבה עוד לפנינו

מבט על העסקה שנחתמה באחרונה עם חמאס עשוי לייאש ישראלים רבים, והכי קל להתאכזב לאור חוסר ההצלחה הישראלית להשמיד את ארגון הטרור מעזה. נוסף על כך ישנה תחושת החמצה מכך שהמשטר האיראני לא נפל, חיזבאללה עדיין קיים, המדינה הפלסטינית מקבלת תמיכה בינלאומית הולכת וגוברת, והחות'ים אינם מרפים. לכאורה זו תמונה עגומה למדי.

אך יכול להיות שגם אנו, כחברה וגם ההנהגה שלנו, הצבנו רף גבוה מדי למטרות שלנו בשנתיים האחרונות – עיינו ערך "הניצחון המוחלט". האיום שלא טופל במשך שנים רבות אינו אגוז קל לפיצוח, וקשה לסיים את המלאכה נגדו בשנתיים. לכן לא מזיק להיזכר שבמהלך הזמן הזה עשינו הרבה מאוד נגד אויבינו. יש עוד עבודה רבה לפנינו, והחדשות הטובות הן שהרבה מאוד תלוי גם בנו.

ראש הממשלה נתניהו הצהיר השבוע בכנסת כי סיימנו שנתיים של מלחמה, וכעת אנו מסתכלים על השנים הבאות כשנים של שלום. אם אכן כך יהיה, זהו הזמן לנצל את המצב לקידום התדמית הישראלית בעולם, הקמת מערך הסברה מתפקד ויעיל, האצת מכירת הנשק הישראלי ועוד. ואם במקרה לא יפרוץ השלום המיוחל, תסריט סביר כשלעצמו, הצורך לדאוג לכך שחמאס, חיזבאללה, איראן והחות'ים לא יוכלו לאיים עלינו הוא המשימה העיקרית שמונחת לפתחנו. אסור לנו להירדם בשמירה ולזלזל בה, כי כבר ראינו את תוצאותיה הקשות של הזנחה כזו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20 באוקטובר, 2025.

"הנשק שלנו הוא נשק לאומי לגיטימי, אנו עושים בו שימוש רק נגד הכיבוש" – כך הבהיר שלשום בכיר הלשכה המדינית – ע'אזי חמד בראיון לערוץ אלמיאדין הלבנוני.

זמן קצר לפניו הצהיר בכיר אחר, זאהר ג'ברין כי "המאבק יימשך עד לשחרור כל האסירים הפלסטיניים".

אם בעקבות ההסכם לסיום המלחמה היה למישהו ספק, בארגון הטרור מבהירים ולא רק בהצהרות: חמאס כאן כדי להישאר. על נשקו ועל לוחמיו. נכון שבהודעות הרשמיות הם מקפידים להדגיש את מחוייבותם להסכם אך את עמדתם בעניין סעיף ההתפרקות מנשק הם לא הסתירו.

לכל היותר רומזים שם על נכונות ל"הודנא" ברצועת-עזה למשך 3-5 שנים, שתנוצל לשיקום היכולות שנפגעו. בלי להתפרק מהנשק וללא כל ויתור על המרכיבים הצבאיים. חדי השמיעה יכלו לזהות את הכיוון הזה גם בדברים שאמרו גורמים מצריים רשמיים.

הצהרותיו של הנשיא טראמפ על המחויבות לפרק את חמאס מנשקו מחממות את הלב. יש להן חשיבות בהצבת רף הציפיות למדינות המתווכות מול חמאס ובהבניית הלגיטימציה למהלכיה של ישראל. למרות זאת, כך נדמה,  הן לא מצליחות להרגיע את חששותיו של הציבור בישראל בעניין הזה.

ראשית, משום שהמציאות בהווה מספרת סיפור שונה מכך. חמאס מתעשת במהירות מהמכה שספג, חוזר לשלוט ברחובות בסיוע פעיליו החמושים, מוציא להורג את מתנגדיו ומקיים מנגנונים יעילים של פיקוד ושליטה.

שנית, לאור הבנת התפקיד שהנשק ממלא בתפיסת ההתנגדות של חמאס, והצהרות דובריו כי לא יוותרו עליו.

שלישית, לנוכח ניסיון העבר והכרת דרכי הרמייה שבהן חמאס משתמש.

רביעית, מתוך הספקנות שקיימת ביחס לרצון וליכולת של המתווכות לכפות זאת על חמאס.

חמישית, מתוך התבוננות בניסיון הלא כל כך מוצלח שאנו עדיין בעיצומו לפרק את חיזבאללה בלבנון מנשקו.

שישית, לאור ההבנה כי האפשרות לחידוש הלחימה אינה עולה בקנה אחד עם הכוונה להאיץ את הרחבת הסכמי אברהם.

גם האכזבה ממה שנראים כסימני גוויעה של חזון ההגירה, אינה מוסיפה לאמון ביחס להצהרות על פירוק נשק חמאס. 

למרות כל זאת, עדיין  נותר מקום לתקווה. התחזיות הפסימיות שקרסו לאורך המלחמה לימדו אותנו להיות צנועים בהערכותינו ולקוות להפתעות חיוביות. תנאי לכל הוא, שנתבונן על  המציאות בעיניים פקוחות ולא נשעה להאמין לסיפורי חמאס ולתירוצי המדינות המתווכות. האמת עדיפה גם כאשר היא יותר מדאיגה מהחלופות.

כיצד על ישראל להגיב לפיגועים מצד חמאס בעזה? ראשית, בשום אופן אין להתחשב בסיבות או בתוצאות. כל פיגוע או ניסיון-פיגוע יהיו אשר יהיו נסיבותיהם ותוצאותיהם מחייבים תגובה קשה. שנית,  ללא פרופורציה.  מידתיות היא הדרך של חמאס לעצב משוואת תגובה שאיתה הוא יוכל לחיות. תגובה ישראלית מידתית תשחק לידיו של אירגון הטרור.

שלישית, לא רק נגד יכולות צבאיות. מצב שבו ישראל פוגעת ביכולות צבאיות של חמאס, רק בתגובה לפיגועים נגדה, מעגן מציאות שבה ישראל בעצם מאפשרת את קיומן של היכולות הללו, כל עוד אין לחימה וזהו כשלעצמו מסר מנוגד לדרישת הפירוז.

הפעולות הכואבות לחמאס, כפי שלמדנו עד כה,  הן הפצצת מבנים ("מגדלים")   וסיכול ממוקד של בכירים. זו איפוא צריכה להיות המדרגה הנמוכה ביותר בתגובה הישראלית.

נחזור לעניין הפירוז. בנקןדת הזמן הנוכחית, שבה חמאס לא מתפרק מנשקו, ישראל צריכה לכל הפחות למנוע את התחמשותו. זה נכון לגבי הברחות נשק ברחפנים ובשיטות נוספות, ולא פחות חשוב – לגבי ייצור עצמי של אמצעי לחימה.

בזמן שמשאיות האספקה כבר נכנסות לרצועה, וכשטרקטורים של העיריות בעזה ובח'אן יונס כבר  מתרוצצים ברחבי הערים, הודיע שר החוץ המצרי כי בחודש הבא תתקיים במצרים ועידה בינלאומית במטרה לגיבוש תוכנית מקיפה לשיקום ההרס שנגרם במלחמה האחרונה.

לפי לשון ההודעה, הוועידה תתמקד בשיקום תשתיות, בתי חולים, בתי ספר ודיור, בנוסף לתמיכה בכלכלה המקומית והעסקת אלפי עובדים פלסטינים.

במקביל לכך דוח בתקשורת על כוונת וושינגטון לקדם את שלב ב' של "תוכנית טראמפ", ובמרכזו – שיקום רפיח. כפי שנכתב לא פעם בדפי עיתון זה, השיקום האזרחי הוא התשתית והמעטפת לשיקום הצבאי של חמאס. בתוך מאות משאיות האספקה שיועברו לרצועת עזה יהיו גם אמצעי לחימה, וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת. אם יש מי שטוען שקיים פיקוח יעיל שמאפשר למנוע זאת, נטל ההוכחה מוטל עליו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.10.2025. 

עם שובם הביתה של אחרוני החטופים החיים שהוחזקו בידי ארגוני הטרור בעזה, ובטרם ניקלע חלילה למצב ששוב יגביל אותנו מלעסוק בכך, חשוב לקיים כעת את הדיון הציבורי בשאלה כיצד למנוע את המוטיבציה לפיגועי חטיפה, או לכל הפחות להפחיתה.
גם לאחר השחרור הסיטונאי השבוע עדיין מוחזקים בבתי הכלא בישראל עשרות רבי־מחבלים, מנהיגים וסמלים של ארגוני הטרור; בהם מרואן ברגותי, מראשי פת"ח ביהודה ושומרון, ומי שהנהיג את ארגון התנזים בימי "אינתיפאדת אל־אקצה"; איבראהים חאמד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס באזור זה; חסן סלאמה, שותפו של מוחמד דף בהנהגת הזרוע הצבאית של חמאס; עבאס א־סייד, מחולל פיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה במרץ 2002; עבדאללה ברגותי, מומחה להכנת מטעני נפץ ששימשו לפיגועי התאבדות, ועוד רבי־מרצחים רבים. אליהם אמורים להצטרף עוד מאות מחבלים שטרם נגזר דינם, ובהם אנשי נוח'בה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר ומשפטיהם לא התחילו.
אפשר להניח שהמחויבות של המשוחררים לחלץ את חבריהם שנותרו מאחור נמצאת בשיאה. לחלקם יש גם ידע, ניסיון וקשרים שיוכלו לרתום למטרה זו. כך הם הדברים גם ביחס למחויבות של מפקדי חמאס ברצועה לשחרור אנשיהם, בדגש על מחבלי הנוח'בה.
כשאלה הנתונים, ולאחר שפיגועי החטיפה הוכיחו את עצמם שוב ושוב כאמצעי יעיל ביותר לשחרור מחבלים, לא יהיה מוגזם להעריך שפיגוע החטיפה הבא הוא עניין של זמן.
יתרה מכך, שחרור המחבלים במסגרת ההסכם להפסקת המלחמה הרחיב את השימוש בחטיפה מאמצעי להוצאת האסירים מבתי הכלא למנוף לכפיית הסדרים, כמו למשל הפסקתה של מלחמה. לא נדרשת חשיבה יצירתית במיוחד כדי להבין לאילו כיוונים ארגוני הטרור עוד עלולים לקחת את האמצעי הזה.
לאחר שנתיים שבהן עיקר הקשב והעיסוק מצד שב"כ וגופי הביטחון הופנה למתארי הלחימה בעזה, לא תהיה זו דרישה בנלית להגביר את המאמצים במישור המודיעיני והמבצעי שרלוונטיים יותר למאפייני הפעילות החשאית של פיגועי חטיפה. לא מדובר רק בדריכות ותגובה מהירה לכל סימן וחשד, אלא בפעילות חשאית יזומה ומתמשכת מצידנו, וכן הידוק הפיקוח והטיפול בקווי התפר שבין עזה ליהודה, לשומרון ולירושלים, ובינם לבין בתי הכלא בישראל. ובכל זאת, ייתכן שלא יהיה די בכל אלה.

בית משפט לרצח עם

בתקופה הקרובה יידרש הדרג המדיני להכריע בעניין משפטם של מחבלי הנוח'בה. זו הכרעה מדינית ולא רק משפטית, משום שלא ניתן להתייחס למחבלים אלה ולמתקפה המפלצתית שבה השתתפו כפעולה שבוצעה על ידי אוסף של פעילי טרור שכל אחד מהם נשפט בה על חלקו, בהתאם לראיות הקיימות לגביו. נכון לשקול את הקמתו של בית משפט מיוחד לניהול משפטם של המחבלים, ולהאשימם בעבירה שמשקפת במדויק את מה שביקשו לעשות: רצח עם.
בזירה הבינלאומית המשפט ישפיע במידה רבה על האופן שבו ייצרבו אירועי 7 באוקטובר בתולדות העמים. יש לכך חשיבות עצומה במיוחד לנוכח מאמצי ההכחשה והתעמולה האנטישמית נגד ישראל. מצד שני, כל אחד יכול לדמיין איך תתקבל בעולם העמדתם לדין של מאות בעבירה שהעונש עליה הוא מיתה. כאמור, הדרג המדיני יידרש להכריע בדילמה הזו. אפשר להעריך שעל שולחנו תונח גם דרך ביניים: גזר דין מוות במקרים ספורים, לצורך מיצוי התועלת ההסברתית, וההסתפקות במאסרי עולם לכל יתר המקרים.
אפשר להוסיף ולטעון גם על כך, אבל אין זה עניינו של מאמר זה. תהא ההחלטה אשר תהא, כדי להחליש את המניע לפיגועי חטיפה ההנהגה בישראל חייבת לחשק את עצמה מפני האפשרות לשחרר מחבלים בעסקאות עתידיות.
במשפטי הנוח'בה אפשר יהיה לעשות זאת במסגרת ההחלטה על הקמתו של בית המשפט המיוחד, תוך מתן סמכות מיוחדת לשופטיו לשלול את האפשרות לחנינה מכל סוג שהוא למי שיורשע בהשתתפות במעשי הטבח, במקרה שלא יוטל עליו עונש מוות. חישוק נוסף ומשמעותי הוא החלטה על אימוץ כל המלצותיה של ועדת שמגר.
כזכור, הוועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר נתמנתה ביולי 2008 כדי להמליץ לממשלה על עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. עם הקמת הוועדה נקבע כי היא לא תפרסם את המלצותיה עד לאחר שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס. ואכן, בשנת 2012, לאחר שחרורו, היא הגישה את מסקנותיה. הן סווגו בסיווג "סודי ביותר", הדו"ח לא פורסם במלואו בציבור, וההמלצות מעולם לא אומצו באופן רשמי על ידי הממשלה ולא קיבלו תוקף מחייב.

במהלך השנים הוגשו כמה הצעות חוק המבוססות על העקרונות שהציגה ועדת שמגר, אולם הדיון בהן לא נמשך. נכון אומנם כי הפה שאסר הוא הפה שיוכל להתיר בעתיד, ואת זאת גם ארגוני הטרור מבינים. אך ככל שיפחתו ההזדמנויות וירבו החסמים בדרך לחנינת המחבלים, כך אפשרות זו תהיה קשה יותר ליישום.
לא פחות חשוב מכך הוא תיאום הציפיות בתוך החברה הישראלית. האם ישראל תעמוד בהתחייבותה לעצמה אם חלילה ניקלע שוב לסחיטה? קשה לדעת. הערבות ההדדית והסולידריות הטבועות בנו כאומה־משפחה היטו את הכף בכל מבחן כזה. לצד הגאווה על היותנו מי שאנו, חובתנו להפחית את הסיכונים ואת המחירים. זו העת לכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 17.10.2025. 

הצהרותיו החוזרות ונשנות של הנשיא טראמפ על המחויבות לפרק את חמאס מנשקו מחממות את הלב. יש להן חשיבות להבניית הלגיטימציה לצעדים אפשריים מצד ישראל וגם להצבת רף ציפיות מול המדינות המתווכות, ולמרות זאת נדמה שהן לא מצליחות להרגיע את חששותיו של הציבור הישראלי בנושא זה.

יש לכך כמה סיבות. ראשית, לאור הבנת התפקיד שהנשק ממלא בתפיסת ההתנגדות של חמאס, ולאחר שדובריו הבהירו פעם אחר פעם כי אין שום סיכוי שהוא יוותר עליו. שנית, לאור הניסיון שנצבר בהתנהלות מול חמאס והכרת דרכי הרמייה והעורמה שבהן הוא משתמש. שלישית, מתוך הספקנות שקיימת ביחס ליכולתן של המתווכות לכפות זאת על חמאס. רביעית, לאור הניסיון הלא כל כך מוצלח שאנו עדיין בעיצומו לפרק את חיזבאללה בלבנון מנשקו. חמישית, לאור ההבנה כי האפשרות לחידוש הלחימה לא בדיוק תואמת את הרעיון להאיץ את הרחבת הסכמי אברהם. שישית, לנוכח האכזבה ממה שנראים כסימני גוויעה של חזון ההגירה, שבו נתלו תקוות גדולות.

לאחר 7 באוקטובר אין להשלים עם פתרונות מסוג של "ללכת עם ולהרגיש בלי". רעיונות כאלה כבר התחילו להישמע בראיונות לתקשורת מצד גורמים במדינות המתווכות, והם מגבירים את הדאגה בישראל. האמת עדיפה גם כאשר היא יותר מדאיגה מחלופות אחרות.

ועדיין נותר מקום לתקווה. התחזיות הפסימיות שקרסו לאורך המלחמה לימדו אותנו להיות צנועים יותר בהערכותינו. הפתעות טובות יתקבלו בברכה. בעניין הפירו, כדאי בכל זאת לקחת שולי ביטחון, ולכל הפחות למנוע החמרה של הבעיה.

הדברים אמורים בעיקר ביחס לתהליכים שכבר מתנהלים בשטח, ואם הם עדיין לא משמשים להתחמשות חמאס אז זה תיכף יקרה. בזמן שמשאיות האספקה כבר נכנסות לרצועה, וכשטרקטורים של עיריית עזה מפנים את ההריסות, הודיע שר החוץ המצרי כי בחודש הבא תתקיים במצרים ועידה בינלאומית במטרה לגיבוש תוכנית מקיפה לשיקום ההרס שנגרם במלחמה האחרונה.

לפי לשון ההודעה, הוועידה תתמקד בשיקום תשתיות, בתי חולים, בתי ספר ודיור, בנוסף לתמיכה בכלכלה המקומית והעסקת אלפי עובדים פלסטינים.

הודעה זו מגיעה במקביל לדיווחים תקשורתיים על כוונת וושינגטון לקדם את שלב ב' של "תוכנית טראמפ", ובמרכזו – שיקום רפיח. כפי שנכתב לא פעם בדפי עיתון זה, השיקום האזרחי הוא התשתית והמעטפת לשיקום יכולותיו הצבאיות של חמאס. בתוך מאות משאיות האספקה שיועברו לרצועת עזה יהיו גם אמצעי לחימה, וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת.

הטענה כי הסחורות מועברות לעזה רק לאחר שיקוף ובידוק, אפילו אם הייתה נכונה, אינה נותנת מענה לחומרים הדו-שימושיים. יריעות פיברגלס, אלקטרודות, דבקים ועוד יוצגו כמיועדים לשימוש אזרחי-לגיטימי, ולא לשימושים האחרים שלהם בתעשיות הנשק. האתגר מורכב עוד יותר כשמדובר בטרקטורים וציוד מכני כבד, שהכנסתו נדרשת לכאורה לצורך פינוי הריסות ותיקון דרכים – אך כל בר-דעת מבין שבאותם כלים גם מכשירים את המנהרות.

במציאות שתשרור בעזה לא ניתן יהיה לקיים פיקוח יעיל בתחום הזה. כל שניתן יהיה להשיג הוא האטה והכבדה על מאמצי האויב, באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שניתן יהיה להכניס לעזה. אסור להשאיר זאת לסגירה לא ברורה בערוצי המודיעין. צריך לומר בריש גלי מה נעשה בתחום הזה, וכיצד אנו מבטיחים כי האספקה האזרחית לא תשוב להיות המקור העיקרי להתחמשות ארגוני הטרור.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 17.10.2025. 

בזמן שבישראל חוגגים את שחרור החטופים ובממשל טראמפ נערכים להשתמש בהסכם כמקפצה להרחבת הנורמליזציה, בחמאס כבר עסוקים בתהליך השיקום. באופן טבעי הציבור חשוף רק למהלכים הגלויים של תהליך זה: פריסת כוחות-השיטור החמושים, הוצאות להורג ופעולות ענישה שיחידת "סהם" ("החץ") מבצעת נגד מתנגדי חמאס, פינוי צירי תנועה והשלטת סדר בהנעת תושבי עזה לשכונות מגוריהם, חידוש פעילות העיריות ומשרדי ממשלת חמאס, היערכות לפתיחת מעבר רפיח ולהזרמת משאיות אספקה ועוד פעולות שמיועדות להפגנת כוח ולחיזוק הנרטיב של ניצחון ההתנגדות.

ההתארגנות המהירה של חמאס והיעילות שהוא מפגין בכל אזורי הרצועה, מעידות על כך שהשלד הפיקודי והאירגוני שלו עדיין מתפקד. אפשר להניח שזה המצב גם ביחס לזרוע הצבאית של הארגון. בניגוד לרושם שנוצר בציבור הישראלי, זו אינה נשענת רק על עז-א-דין חדאד וצעירים שצורפו במהירות "כדי למלא את השורות". היא כוללת מספר רב של מפקדים ותיקים ומנוסים מאוד כדוגמת ראאד סעד – שנמנה על מייסדיה וכבר ב-2005 שימש כמח"ט העיר העזה. הוא זה  שאחראי גם על מטה היצור העצמי של משגרי רקטות, טילים, ונשק נגד טנקים. לצידו בהיררכיית הפיקוד,  מוחמד עודה – שפעל במשך שנים בצמרת צבא חמאס ומשמש כיום כמפקד החטיבה הצפונית.  מוהנד רג'וב – שמשמש מח"ט העיר עזה, מוחמד ברים – שמפקד על חטיבת ח'אן יונס ונוספים. דמות נוספת בעלת תפקיד מרכזי בביטחון הפנים ובתיאום בין מערכי חמאס הוא תאופיק אבו נעים, ראש מערך הביטחון של האירגון שנה על דור המייסדים של החמאס ברצועת עזה. הוא צלח את נסיונות החיסול ובנוסף ל—37 שנות ניסיון הוא מביא עימו גם מנהיגות וכושר אירגון מוכחים.

הדברים לא נכתבים כדי לרפות ידיים או לגרוע מהישגיה של ישראל במערכה זו, אלא כדי להזהיר מפני אופוריה ולהצביע על גודל האתגר שמצפה לנו. זאת,  עוד מבלי שהבאנו בחשבון את האילוצים שעימם ישראל תצטרך להתמודד, בעקבות ההתחייבויות ההסכמיות ומעורבות גורמי התיווך שאליהם השתרבבה הפעם גם תורכיה. עם אותו ארדואן ששבועיים אחרי טבח ה-7 באוקטובר אמר בפרלמנט התורכי כי חמאס הוא לא ארגון טרור אלא תנועת שחרור שמנהלת מלחמה כדי להגן על אדמתה.

יש בישראל מי שמיהרו לחגוג את פתיחת מעבר רפיח, מתוך מחשבה שעתה תתאפשר יציאה, אולי אפילו נהירה, של עזתים מחוסרי-בית שיחפשו להמשיך את חייהם במקום אחר. גם לכך, הסיכויים כנראה לא רבים. הסכם הפסקת המלחמה אמנם הביא לפתיחת מעבר רפיח, אך עבור תושבי עזה הוא מביא עימו גם את התקווה לשיקום. כל עוד קיימת תקווה כזו, הם יעדיפו להישאר.

יתכן שנופתע לטובה, אך עדיף להניח שאיש לא יעשה עבור ישראל את העבודה השחורה של ההתמודדות עם חמאס. אף אחד אחר לא יבטיח במקומנו את פירוקו מנשקו ואת מניעת התעצמותו. אלה הן משימות שישראל תצטרך לעשות בעצמה, למרות הסכנה שיובילו לחיכוכים צבאיים או למשברים מדיניים ואפילו לפגיעה בסיכויי הרחבת הנורמליזציה.

למרות ההסכמים, המציאות תתעצב בהתאם לאופן שבו ישראל תתנהל בשטח. את העובדה שחמאס פרס כוחות שיטור חמושים מבלי שישראל פעלה נגדם, ניתן להסביר רק בכך שהדבר תואם עם ישראל. צריך להניח שמבחינת חמאס, זה לא ייעצר בכך. ויתורים, העלמת עין והסתמכות על הבטחות של המתווכות, יבטיחו את התעצמותו.

במציאות החדשה, כדאי שהדרג הצבאי והביטחוני יהיו רחוקים ככל האפשר מהעיסוק במשא ומתן, כדי לצמצם את השפעתו הממתנת או המבלבלת ולהתמקד במשימות הצבאיות.

נכון לקבוע ולהבהיר לכוחות, כי גם במציאות ההסכמית,  השיקול המוביל הוא ביטחון כוחותינו. אם הדבר טרם נעשה, נכון להגדיר לצה"ל כיצד יש לפעול כאשר מזהים מנהרות, נשק. כיצד יש להגיב לירי רקטות "סורר", או מול פעילות שחמאס מבצע לתיקון או להכשרה של יכולות צבאיות.

הוראות הפתיחה באש בנוגע למרחב-הפרימטר צריכות להיקבע באופן שיאפשר לא רק הגנה על כוחותינו, אלא  מניעת שחיקה של המרחב הזה בשיטת הכירסום הזוחל. אין לאפשר לחמאס לשחוק את יעילותו של המרחב הזה המרחב הזה, על ידי הרגלת כוחותינו להגעתם של ילדים, נשים או זקנים לאזורים אלה, בתואנות שונות.

אתגר משמעותי שמצפה למערכת הישראלית קשור בבלימת המאמצים שחמאס יעשה כדי לשקם את יכולותיו הצבאיות.  בתוך מאות משאיות האספקה שיוכנסו לרצועת עזה , יהיו גם אמצעי לחימה וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת. זהו עניין מרובה פרטים והטיפול בו מצריך בקיאות וסבלנות שהמערכת אינה משופעת בהן ועל כל בדיוק בונים בחמאס. השורה התחתונה, לא ניתן יהיה לקיים על כך פיקוח אפקטיבי. כל שניתן יהיה להשיג הוא האטה והכבדה על מאמצי האוייב, באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שניתן יהיה להכניס לעזה. את זאת, הממשלה צריכה לקבוע.  באותה נשימה כדאי שהממשלה תקבע כבר כעת כי בשום מקרה לא יורשו פלסטינים מעזה להיכנס לישראל. תרחיש כזה נשמע אולי דמיוני בעת הזו, אך בעזה כבר למדנו שהמציאות עולה על כל דמיון. במיוחד לנוכח הרגישות במערכות הישראליות לבעלי צרכים רפואיים או לשלומם של מבקשי מקלט נרדפים.

לא פחות חשוב מעזה, הוא העיסוק בהשלכות הביטחוניות של ההסכם, על זירת יו"ש.– סיומה של המלחמה כשחמאס על רגליו ועם שחרורם של רבי מחבלים מבתי הכלא בישראל, צפוי להעצים את התמיכה בחמאס ולהגדיל את פוטנציאל הטרור משטחי יו"ש, שגם כך נמצא במגמת החרפה. בין המשוחררים, מומחים לפיגועי התאבדות ולפיגועי מיקוח, מפקדים כריזמטיים ומחבלים אכזריים שיגיעו מלאי מוטיבציה לתרום את חלקם ל"מבול אל אקצה".  על הרקע הזה נדרשת החמרה מיידית במדיניות הביטחונית של ישראל בזירה זו. מילות המפתח צריכות להיות – יוזמה התקפית אגרסיבית. כולל שימוש נרחב באמצעי הסיכול הממוקד. אין לאפשר את התבססותם ובשום אופן לא להמתין עד שיפעלו. הגישה הרצויה מולם היא להקדים מכה למכה.

 צער הפרידה והפירוד

"בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם … עֲצֶרֶת הִוא" – זהו לשון הציווי המקראי שמתייחס לחג שלפנינו. חכמינו הסבירו כי השם עֲצֶרֶת בא מלשון עצירה. עם סיומם של שבעת ימי חג הסוכות, רגע לפני החזרה לשגרת החול, עוצר ה' את בניו ומבקש להיות ביחד, עוד יום אחד, "קָשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם".

כולנו מאושרים לקראת סיומה של פרידה אכזרית בת שנתיים. בה בעת, אנו זוכרים וכואבים פרידה מאחים שלא ישובו לעולם. אנחנו עם אחד —פצוע ומצולק, מצער הפרידה וממועקת הפירוד. שמח ודואג, חוגג, כואב ומחבק באותה נשימה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13.10.2025. 

מסמך זה לא עוסק במאזן הרווח וההפסד של ההסכם שהושג, באשר הוא מעשה עשוי וגם לא בעמדות ובמכניזם להמשך הדיונים במסגרתו. מטרתו היא להמליץ על הדרכים להתמודד עם האתגרים הביטחוניים שמציאות החדשה צפויה להעמיד למערכת-הישראלית.

האתגר הראשון: התאמה והבהרה של מדיניות הפעלת הכוח הצבאי ברצועת עזה בשלבים

המעבר החד ממצב לחימה להפסקת אש בזמן שכוחותינו עדיין פרוסים בשטחי הרצועה, עלול לגרום לחוסר בהירות, לשבש את יכולת הכוחות להגיב לתרחישים השונים וגם לסכן את חיילינו. חשוב לקבוע ולהבהיר לכוחות כי בכל מצב – השיקול המוביל הוא ביטחון כוחותינו. 

נכון לסכם מראש את המענים לתרחישים הסבירים הבאים: כיצד יש לפעול כאשר מזהים פעילים חמושים של חמאס, מנהרות, נשק. כיצד יש להגיב לירי רקטות "סורר" או מול פעילות שחמאס מבצע לתיקון או להכשרה של יכולות צבאיות.

האתגר השני: הגנה על המרחב הביטחוני ומניעת שחיקתו בשיטת הכרסום הזוחל

את הוראות הפתיחה באש צריך לקבוע באופן שיאפשר את השגתו של היעד הזה ולא רק את מניעת הסיכון הישיר לחיילינו. אין לאפשר לחמאס או לגורמי הטרור האחרים, לשחוק את ההגנה על המרחב הזה, על ידי הרגלת כוחותינו להגעתם של ילדים, נשים או זקנים לאזורים אלה, בתואנות שונות.

האתגר השלישי: מניעת ניסיונות לשקם את היכולות הצבאיות של חמאס בחסות המאמצים ההומניטאריים.

בתוך מאות משאיות האספקה שתועבר לרצועת עזה, יהיו גם אמצעי לחימה וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת. הטענה כי הסחורות מועברות לעזה רק לאחר שיקוף ובידוק, אפילו הייתה נכונה, אין בה מענה לחומרים הדו-שימושיים. יריעות פיברגלס, אלקטרודות, דבקים וכד' יוצגו כמיועדים לשימוש אזרחי לגיטימי ולא לשימושים האחרים שלהם בתעשיות הנשק.

האתגר מורכב עוד יותר כשמדובר בטרקטורים וציוד מיכני כבד, שהכנסתו נדרשת לכאורה לצורך פינוי הריסות ותיקון דרכים, אך כל בר דעת מבין שבאותם כלים גם מכשירים את המנהרות. במציאות שתשרור בעזה לא ניתן יהיה לקיים פיקוח אפקטיבי בתחום הזה. כל שניתן יהיה להשיג הוא האטה והכבדה על מאמצי האויב, באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שניתן יהיה להכניס לעזה.

האתגר הרביעי: המדיניות הישראלית האזרחית מול רצועת עזה.

בעת הזו, תרחישים כאלה נראים דמיוניים, אולם די מהר נהיה עלולים למצוא את עצמנו מול מבול של בקשות מצד הפלסטינים בעזה בעידוד גורמי התיווך, לאפשר כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי בבתי החולים או מעבר ליו"ש. כדי שלא נתוודע לכך רק לאחר שזה יקרה, כדאי שהדרג המדיני יחליט כבר עתה באופן שלא מותיר מרחב לפרשנות: בשום מקרה לא יורשו פלסטינים מעזה להיכנס לישראל. בהקשר לכך, יש מקום לחשוש כי חמולות מעזה שנאבקו בחמאס, יבקשו מקלט בישראל. גם לגביהן הפתרון לא צריך להיות בתחומי מדינת ישראל.

האתגר החמישי, לא מבחינת חשיבותו, הוא ההתמודדות עם מגמות הטרור בזירת יהודה ושומרון

 סיומה של המלחמה כשחמאס על רגליו ועם שחרורם של רבי מחבלים מבתי הכלא בישראל, צפוי להעצים את התמיכה בחמאס ולהגדיל את פוטנציאל הטרור משטחי יו"ש, שגם כך נמצא במגמת החרפה. על הרקע הזה נדרשת החמרה מיידית במדיניות הביטחונית של ישראל בזירה זו. נכון להמשיך בגישה ההתקפית שאומצה בראשית המלחמה, בכלל זאת שימוש באמצעי הסיכול הממוקד .לשב"כ תפקיד מפתח בפיקוח אחר כל אחד מהמחבלים שישוחררו. אין לגלות כלפיהם שום סובלנות.

יהיו מי שיאמרו שהמלצות אלה מקדימות את זמנן ודיה לצרה בשעתה. ואולם, ניסיון העבר מלמד כי אם לא נקבל כעת את ההחלטות בתחומים הללו, המציאות תחליט עבורנו.