1.  תופעת ההברחות של אמצעי לחימה מסיני לשטחי ישראל ולרצועת עזה באמצעות רחפנים, מחייבת התערבות מיידית של הדרג המדיני וראשי מערכות הביטחון והאכיפה, לנוכח משמעויותיה וכדי למנוע את הפיכתה לחלק משגרת-חיינו.

2.  שלא כמו בפיגועים או באירועים ביטחוניים שמתרחשים לאור הזרקורים ומאפשרים מעקב שיטתי והפעלת לחץ ציבורי, תופעת ההברחות ברחפנים רחוקה מעין הציבור וחשופים לה בשגרה רק "גורמי השטח" שמופקדים על ההתמודדות איתה ותושבי הישובים שלאורך קו הגבול בין מצרים וישראל.

3. יתרה  מכך, תופעה זו היא בעלת מאפיינים שמעודדים הזנחה מצד המערכת הישראלית: הסכנה ממנה אינה מיידית, היא נמצאת בתפר שבין פלילי לביטחוני, היא חוצה גבולות פיסיים וגם את גבולות הגזרה בין גופי הביטחון והאכיפה בישראל. ההתמודדות אתה כרוכה במורכבות מבצעית, טכנולוגית וגם מדינית והיא לעולם לא תהיה בראש סדר העדיפות של אף גורם. ספק אם מישהו יכול לספק אפילו הערכה מבוססת בנוגע להשפעת ההברחות הללו על יכולותיהם של אויבינו בעזה וביו"ש ועל היקף הנשק הבלתי חוקי בתוך המדינה.

4. ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר לא יכולה לטמון את הראש באדמה ולהשלים עם תופעות כאלה. מערכת הביטחון מוכיחה מידי יום כי היא  יודעת להתמודד עם אתגרים מבצעיים טכנולוגיים ומדיניים מורכבים לאין ערוך יותר מהאתגר הזה.

5  ראוי כי הדרג המדיני יגדיר כיעד מיידי את חיסולה המוחלט של התופעה ויכריז על הקמת כוח משימה ייעודי משותף לצה"ל, שב"כ, משטרת ישראל  ופרקליטות, שיגבש תכנית פעולה להשגתו ויקבל את כל הכלים והסמכויות הנדרשים לכך.

6. תכנית הפעולה צריכה לכלול טיפול אפקטיבי במזמיני ההברחות ובמניעיהם ולא להתבסס רק על מאמצי הבלימה במרחב הגבול.

7.  טוב תעשה ועדת החוץ והביטחון אם תפקח אחר פעילות זו תוך שיקוף הנתונים והמגמות לציבור הרחב.

מאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הביא שלום מקיף למזרח התיכון – שהחל בשחרור החטופים הישראלים מידי חמאס – נותרו רק כמה פרטים קטנים להסדיר.

אחד מהם: מה עושים עם כל ספינות הטרור? הכוונה לספינות ה“משט” שנשארו מאחור, אותן השאירו אנרכיסטים, אנטישמים ופעילי פרו-חמאס קיצוניים שניסו לפרוץ את המצור הימי ההכרחי של ישראל על רצועת עזה.

זוכרים את ה“מאווי מרמרה”? הספינה ההיא הובילה בשנת 2010 את הניסיון הטורקי (כביכול) להאיר את הצרכים ההומניטריים בעזה. בפועל, “משט החירות לעזה”, שעמד מאחוריו ארגון הטרור התורכי “הקרן לזכויות אדם וסיוע הומניטרי” (IHH), לא היה אלא התקפה אלימה על ישראל, שנועדה לחזק את חמאס.

מאז, נאלצה ישראל להתמודד עם “משטים” דומים – עמוסים פעילים עוינים ומעט מאוד סיוע אמיתי – בשנים 2011, 2015, 2016, 2018, וגם השנה. בניסיון האחרון לפרוץ לעזה בשם התמיכה בחמאס השתתפו למעלה מ-50 ספינות, שכולן יורטו בשבוע שעבר על ידי חיל הים הישראלי. הצי המקרטע של תומכי הטרור הגיע מאלג'יריה, יוון, איטליה, לוב, ספרד ותוניסיה, עם משתתפים מ-16 מדינות “אוהבות שלום” כמו אירלנד, פורטוגל, דרום אפריקה, שוודיה וונצואלה.

את הפעילים האנטי-ישראליים הזדוניים היה קל לגרש – אף שניתן היה בהחלט לשקול לכלוא את כולם באשמת פשע ולזרוק את המפתח.

הבעיה הקשה יותר היא מה לעשות עם כל אותן “ספינות תקיפה הומניטריות”. ישראל לא זקוקה לסירות המטרידות הללו שיציפו את נמלי הים שלה, ואין שום סיבה להחזיר את הספינות למפעיליהן ובעליהן המרושעים.

אז אחרי שנחזיר את החטופים הביתה, ולפני שצה"ל יתחיל בנסיגות גדולות מעזה או שייחתמו הסכמי שלום אזוריים רחבים יותר – הגיע הזמן לגבות מחיר קטן מהשחקנים המרושעים שבחוץ. הנה עשר הצעות ענייניות ונוקבות למה שישראל יכולה לעשות עם ספינות הטרור.

1. להעמיס את הספינות בציוד הומניטרי (ואולי גם בכמה כלי נשק) לטובת הארמנים הנרדפים והכורדים המדוכאים, ולהפליג לעבר חופי מדינתם המדכאת – טורקיה. בנמלי מרסין, מרמריס ואנטליה נפרוק כיסאות גלגלים, פלסטרים, שוקולדים, צעצועי תינוקות, קליעים, קלעים, מסורים חשמליים, סכינים ושאר “תרומות” מאזרחים ישראלים אוהבי שלום. במקביל, נקים בכל עיר תערוכה נודדת על רצח העם הארמני ועל זכותם הטבעית של הכורדים למדינה עצמאית.

2. לקרוא לספינות בשמות החטופים הישראלים שהוחזקו שנתיים בשבי הברברי של חמאס בעזה, ואז להעמיס עליהן מאות מחבלי חמאס הכלואים בישראל. (גם אחרי העסקאות הצפויות, יישארו עוד רבים – כולל פושעי נוח'בה הנאציים של 7 באוקטובר.) נגרור את הספינות אל חופי קטאר וטורקיה, נשמור עליהן היטב – בלי אוכל ובלי ביקורי הצלב האדום – ונודיע לרודנים מדוחה ואנקרה: קבלו את החברים שלכם ואת הספינות – רק אחרי שתפסיקו כל תמיכה מדינית וכלכלית בחמאס. נחכה כמה שצריך.

3. למתג מחדש את הספינות כ-“קרין איי”, “קרין בי” וכול', ולהשיק “משט שלום ישראלי”. נפליג לנמלי דוחה, איסטנבול, ג’דה ואימאם חומייני, ונשדר משם קריאות לפיוס ודמוקרטיה. תחנת הרדיו “קול השלום” תשדר מהספינות אל כל בית בים התיכון ובים הערבי. החדשות יאירו את הישגי ישראל באקדמיה, תרבות, היי-טק ורפואה, לצד דיווחים על גזענות, עבדות, טרור ואנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי.

4. להכתיר את הספינות כ-“דונלד ג’יי טראמפ 1”, “טראמפ 2” וכן הלאה – כספינות מילוט לפליטים מעזה, המבקשים חיים חדשים הרחק מאזור ההרס שחמאס הפך לשדה קרב מחורר של מאות קילומטרים של מנהרות תקיפה ובונקרים לייצור נשק מתחת לכל בית, בית ספר ובית חולים.

5. לאחר שהספינות יובילו בבטחה את הפליטים למדינות אירופה כה אהובות הפלסטינים, ניתן להסב אותן לבתי קזינו צפים, במסגרת “תוכנית הריביירה” של טראמפ. הן יעוגנו מול עיר הנופש המחודשת בעזה. אצילים אירופיים, נסיכות קטאריות ושותפיהן האמריקנים יזכו בזכויות VIP על שולחנות ההימורים.

6. לקרוא לחלק מהספינות “אקסודוס 1”, “אקסודוס 2” וכן הלאה, ולהפליג אל נמלי איראן – בנדר-עבאס ובושהר – כדי לדרוש את שחרור היהודים האחרונים שנותרו שם. עם ליווי תקשורתי נרחב, משלחת רב-דתית ודוקטורים וחתני פרס נובל על הסיפון, נוכל להביך את האייתולות של טהרן ולכפות עליהם לאפשר הגירה חופשית ליהודים. ואם כבר בבושהר – נבקר גם בכור הגרעיני “ההומניטרי” שלהם לייצור איזוטופים רפואיים.

7. לקרוא לספינות בשמות 50 יישובים וקהילות חקלאיות בישראל שנחרבו על ידי חמאס, ולהפליג איתן למפרץ הערבי (שפעם נקרא “הפרסי”) כדי לחסום את אי ח’ארג – שדרכו עוברות 90% מיצוא הנפט האיראני. כך תתרום ישראל ל“סנאפבק” של הסנקציות הבינלאומיות על תוכניות הגרעין והטילים של איראן. סין תיפגע מכך יותר מכולם – ובצדק.

8. להסב את הספינות למעבורות לנוסעים חרדים שמעדיפים להגר מאשר לשרת בצה"ל או בשירות לאומי. הראשון שיעלה לסיפון יהיה הרב יצחק יוסף, הרב הראשי הספרדי לשעבר, שמאיים לעזוב את הארץ במחאה על מה שהוא מכנה “שמד” – כלומר, שיתוף החרדים, חלילה, בנטל הלאומי. אני עצמי אעזור לו לארוז.

9. למכור את הספינות בשוק הבינלאומי כדי לממן את טיפולם של הפצועים הישראלים ואת משפחות הנרצחים של 7 באוקטובר. יתרת הכסף תשמש לשיקום יישובי הדרום והצפון שנחרבו. לחלופין, אפשר לחתוך את הספינות לחתיכות ולמכור אותן למזכרת ב-eBay – למימון שיקום נפשי ופרנסה לאלמנות ויתומי המלחמה הרבים.

10. ולבסוף – להטביע את הספינות מחוץ למים הטריטוריאליים של בריטניה, קנדה, צרפת, אירלנד וספרד – כמחאה על היוהרה, הצביעות והעוינות שלהן כלפי ישראל. פשוט לפוצץ להן את זה בפנים.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 12.10.2025.

מכיוון שמדובר במעשה עשוי, אין ערך רב להמשך העיסוק במאזן הרווח וההפסד של ההסכם שהושג לסיום המלחמה ולהשבת החטופים.

במקום זאת עדיף לנקוט גישה מעשית ולהתרכז בדרכים להתמודד עם השלכותיו ועם האתגרים שהוא צפוי להעמיד למערכת הישראלית מרגע שייכנס לתוקף.

האתגר הראשון: מדיניות הפעלת הכוח בעזה

המעבר החד ממצב לחימה להפסקת אש, בזמן שכוחותינו עדיין בשטחי הרצועה, גורם לאי בהירות שעלולה לשבש את יכולת הכוחות להגיב לתרחישים השונים, וגם לסכן את חיילינו. כדי למנוע עמימות חשוב לקבוע כי בכל מצב השיקול המוביל הוא ביטחון כוחותינו.

נכון להגדיר מראש בשלבי יישום ההסכם את המענה לאיומים שהסבירות להתרחשותם אינה קטנה: אופן הפעולה כשמזהים באמצעי התצפית יכולות של האויב כמו מנהרות, נשק או פעילים צבאיים חמושים, וכיצד יש להגיב לירי רקטה סורר או מול פעילות חמאס לתיקון של יכולות צבאיות או להכשרתן.

האתגר השני: הגנה על המרחב הביטחוני ומניעת שחיקתו

את הוראות הפתיחה באש יש לקבוע באופן שיאפשר את השגת היעד של ההגנה על המרחב הביטחוני, ולא רק מניעת סיכון ישיר לחיילינו. אין לאפשר לחמאס או לגורמי טרור אחרים לשחוק את ההגנה על המרחב הזה בכרסום זוחל, על ידי הרגלת כוחותינו להגעתם של ילדים, נשים או זקנים לאזורים האלה בתואנות שונות.

האתגר השלישי: מניעת ניסיונות השיקום של חמאס

לא צריך להיות איש מודיעין כדי להעריך שבחסות המאמצים ההומניטריים, בתוך מאות משאיות האספקה שייכנסו לרצועת עזה יהיו גם אמצעי לחימה וכן חומרים ואמצעים דו־שימושיים הנחוצים לייצור נשק ותחמושת, שיאפשרו את שיקום היכולות הצבאיות של חמאס.

אפילו אם הטענה שהסחורות מוכנסות לעזה רק לאחר שיקוף ובידוק הייתה נכונה, אין בה מענה לחומרים הדו־שימושיים. יריעות פיברגלס, אלקטרודות, דבקים ועוד יוצגו כמיועדים לשימוש אזרחי לגיטימי, ולא לשימושים האחרים שלהם בתעשיות הנשק.

האתגר מורכב עוד יותר בכל הנוגע לטרקטורים ולציוד מכני־הנדסי כבד, שהכנסתם נדרשת לכאורה לצורך פינוי הריסות ותיקון דרכים – אך כל בר־דעת מבין שבאותם הכלים גם מכשירים את המנהרות של חמאס.

במציאות שתשרור בעזה לא יתאפשר פיקוח יעיל בתחום הזה. כל שאפשר להשיג בתחום הזה הוא האטה והכבדה על מאמצי האויב באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שיותר להכניס לעזה.

האתגר הרביעי: המדיניות האזרחית מול עזה

תרחישים מסוימים נראים כעת דמיוניים, אך די מהר אנו עלולים למצוא את עצמנו מול מבול של בקשות מצד הפלסטינים בעזה, בעידוד גורמי התיווך, לאפשר כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי בבתי החולים או מעבר לשטחי יהודה ושומרון.

כדאי שהדרג המדיני יחליט כבר עתה, באופן שלא מותיר מרחב לפרשנות, כי בשום מקרה לא יורשו פלסטינים מעזה להיכנס לישראל. באותו הקשר, יש מקום לחשוש כי חמולות מעזה שנאבקו בחמאס יבקשו מקלט בישראל, מחשש שיבולע להן. גם לגביהן הפתרון לא צריך להיות בתחומי מדינת ישראל.

האתגר החמישי (לא בחשיבותו): ההתמודדות עם מגמות הטרור ביו"ש

סיומה של המלחמה כשחמאס על רגליו ושחרורם של רבי־המחבלים מבתי הכלא בישראל צפויים להעצים את התמיכה בחמאס ולהגדיל את פוטנציאל הטרור משטחי יהודה ושומרון, שגם כך נמצא במגמת החרפה.

לפיכך נדרשת החמרה מיידית במדיניות הביטחונית של ישראל בזירה הזאת. נכון להמשיך בגישה ההתקפית שאומצה בראשית המלחמה, ובכלל זאת השימוש באמצעי הסיכול הממוקד, ולהדק את הפיקוח והאבטחה בקו התפר. לנוכח יכולות הייצור העצמאיות של אמצעי לחימה וחומרי נפץ בתוך השטח, נכון לעצור לחלוטין את הכנסתם לשטחי הרשות של אמצעים דו־שימושיים, שישמשו את גורמי הטרור שם בייצור אמצעי לחימה.

לשב"כ תפקיד מפתח בפיקוח על כל אחד מהמחבלים שישוחררו. אין לגלות כלפיהם שום סובלנות.

יהיו מי שיאמרו שההמלצות הללו מקדימות את זמנן, ודיה לצרה בשעתה. אולם ניסיון העבר מלמד כי אם לא נקבל כעת את ההחלטות בתחומים הללו, המציאות תחליט בשבילנו.

זה יתפוצץ לנו בפנים

אם נכונים הדיווחים על ממדי תופעת ההברחות של אמצעי לחימה מסיני לישראל ולרצועת עזה באמצעות רחפנים, כי אז נדרשת התערבות מיידית של הדרג המדיני וראשי מערכות הביטחון והאכיפה, כדי למנוע את הפיכתה לחלק משגרת חיינו, כתקוות מחולליה. זאת למרות העדיפות שניתנת לענייני המלחמה, ואולי אפילו במסגרתם.

שלא כמו בפיגועים או באירועים ביטחוניים שמתקיימים לאור הזרקורים ומאפשרים מעקב שיטתי והפעלת לחץ ציבורי, תופעת ההברחות ברחפנים רחוקה מעין הציבור. חשופים לה בשגרה רק "גורמי השטח" שמנסים להתמודד איתה, וכן תושבי היישובים לאורך קו הגבול בין מצרים לישראל.

יתרה מכך, יש בתופעה הזו כל המרכיבים שמעודדים הזנחה מצד המערכת הישראלית: הסכנה ממנה אינה מיידית, היא נמצאת בתפר שבין פלילי לביטחוני, היא חוצה לא רק את הגבולות הפיזיים אלא גם את גבולות גזרות האחריות של גופי הביטחון והאכיפה בישראל, ההתמודדות איתה כרוכה במורכבות מבצעית, טכנולוגית וגם מדינית, והיא לעולם לא תהיה בראש סדר העדיפות של אף גורם.

ספק אם מישהו יכול לייצר הערכה מבוססת בנוגע להשפעת ההברחות הללו על יכולותיהם של אויבינו בעזה, ביהודה ובשומרון, וכן על היקף הנשק הבלתי חוקי בתוך המדינה. ישראל שלאחר 7 באוקטובר לא יכולה לטמון את הראש באדמה ולהשלים עם תופעות כאלה. מערכת הביטחון מוכיחה מדי יום כי היא יודעת להתמודד עם אתגרים מבצעיים, טכנולוגיים ומדיניים מורכבים לאין ערוך יותר מהאתגר הזה.

הטיפול באתגר הזה לא יכול להיות עוד סעיף ברשימת המשימות הארוכה של הכוחות בגזרה. זהו מקרה קלאסי להקמת כוח משימה ייעודי בהשתתפות נציגי צה"ל, שב"כ, משטרת ישראל והפרקליטות, שיקבל את כל הכלים והסמכויות כדי להשיג יעד ברור וחד: ביעור מוחלט ומהיר של הנגע. אין זו המסגרת המתאימה להצגת תוכנית פעולה, אך תוכנית כזו חייבת לכלול טיפול נחוש במזמיני ההברחות ובמניעיהם, ולא להתבסס רק על מאמצי הבלימה במרחב הגבול.

טוב תעשה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אם תפקח אחר הפעילות הזאת, תוך שיקוף הנתונים והמגמות לציבור הרחב.

אויב מבית

בשנתיים שחלפו מאז פרצה המלחמה חשף שב"כ 24 פרשיות ריגול חמורות של ישראלים שהופעלו על ידי גורמי מודיעין איראניים. נדמה שהתרגלנו לקבל אחת לחודש הודעת שב"כ על עוד חשיפה ועוד מעצרים. אמצעי התקשורת מקדישים לכך כמה דקות או שורות, לעיתים משולבים גם ראיונות עם חוקרי להב 433 או בכירים לשעבר במערכת הביטחון, וחוזר חלילה עד לפרשייה הבאה.

מי שעסק בריגול יודע כי היקף כזה של גיוסים והפעלות מעיד על מאמץ חריג מצד היריב. האיראנים מגבירים את ניסיונותיהם בכל האזורים ובכל התחומים, ובלי לדקדק בבחירת המגויסים. המלל היבש שמתאר את המשימות שהוטלו על חלק מהמופעלים יכול לרמז גם על כוונות שולחיהם. אין מדובר רק באיסוף מידע, שכן חלק מהמשימות הן בעלות אופי מבצעי מובהק – בין למטרה נקודתית, בין לצורך בניית תשתית שתשמש לפעילות עתידית. הרושם הוא שהאיראנים פועלים בחזית רחבה והולכים על כמות, מתוך הנחה שגם אם ישראל תחשוף את הרוב, הסטטיסטיקה בסוף תנצח. אלה שלא ייחשפו יספקו את הסחורה.

הלקחים שאיראן הפיקה ותאוות הנקם שלה לאחר מלחמת 12 הימים מחייבים את ישראל לשנות גישה גם ביחס לפרשיות הללו. אלה לא "מבצעי חסמב"ה", ולעולם אין אנו יודעים מה איננו יודעים. הגיע הזמן להחמיר את הענישה תוך התבססות על סעיף הסיוע לאויב בעת מלחמה, לשלול אזרחות, להחרים רכוש ולקצר את התהליכים המשפטיים כדי להביא להשפעה מיידית. אסור לחכות עד שזה יכה בנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 10.10.2025.

העסקה לשחרור החטופים שנותרו בעזה, ובעיקר אלה שעודם בחיים, היא חידוש דווקא משום שמדובר בוויתור של חמאס על דרישותיו מאז תחילת המלחמה. לראשונה הסכים ארגון הטרור לשחרר את כל החטופים שבידיו, אף שצה״ל לא יצא מכל הרצועה (ולא צפוי לצאת מכולה גם בתסריט עתידי לפי החזון של טראמפ), ולמרות שהסיום הסופי של המלחמה תלוי עדיין בהמשך המשא ומתן.

ההסכם הוא תולדה של שלושה תהליכים שהתלכדו יחד: הראשון הוא הלחץ הצבאי של צה״ל ברצועה, שהלך והשתלט על יתרת השטחים שהחזיק חמאס בעזה, עד שאיים לדחוק אותו כליל מעל פני השטח ולקטוע את הקשר שלו עם האוכלוסייה. שני הוא ניסיון החיסול בקטאר, שהבהיר למדינות המוסלמיות באזור שלא יוכלו לאפשר לחמאס להתנהל כפי שהיה עד כה, וכי ישראל תגבה מהם מחיר אם יוסיפו לתת לו מקלט ולא ילחצו עליו לסיים את המלחמה ולהניח את נשקו.

המהלך השלישי הוא הנחישות של הנשיא דונלד טראמפ לגרוף הישג בזירת החוץ, בעקבות כישלונותיו לעצור את המלחמות בעזה ובאוקראינה. טראמפ ראה כי הסיכוי למנוע הסלמה מול רוסיה התוקפנית הולך וקטן, והטיל את כל כובד משקלו בעניין עזה, ואף כיוון לסיים את העסקה בזמן קצוב כדי שיוכל להציג אותה כמעשה גמור לפני פרסום שמות הזוכים בפרס נובל לשלום – בתקווה שיזכה בו כבר כעת.

הנשיא האמריקני דאג בחוכמה למנף את הלחץ המתגבר על ישראל בחזיתות שונות בזירה המדינית כדי לגרום לה להבין שמדובר בנקודת זמן טובה לעצירת הלחימה, שתאפשר לה אולי לנסות לאזן את מצבה הדיפלומטי, בייחוד מול מדינות המערב. במקביל, הוא השכיל להבטיח לממשלה בירושלים עסקה שבה קיבלה למעשה את דרישותיה: שחרור כל יתרת החטופים, ומבלי שנאלצה להכריז בשלב זה על התחייבותה לסיום מוחלט של הלחימה.

התמורה מצידה של ישראל הייתה ויתור על הדרישה להמשיך בלחימה עד להשמדה מוחלטת של חמאס, וכן הסכמה עקרונית, ולו כמס שפתיים, לרעיון של מדינה פלסטינית. ישראל גם תיאלץ לשחרר רוצחים כבדים, ולאפשר הכנסת סיוע לרצועה, וברור לכול שאם המשך המשא ומתן ייכשל – הלחץ עליה לא לחדש את הלחימה יהיה גדול.

עם השלמת השלב הראשון של העסקה, שצפויה להתממש באופן סמלי לפי התאריך העברי במלאת שנתיים למלחמה, נדרשת הממשלה לנצל את פינוי תשומת הלב והמשאבים מהזירה העזתית להשלמת הפעילות בשלושה ממדים: הראשון הוא הזירה הפנימית הישראלית. החזרת החטופים וריפוי הפצע המדמם הזה – גם אם לא יירפא לחלוטין כי יהיו ככל הנראה עוד גופות של חטופים בעזה – יאפשרו אולי שוב לנסות לאחות את הקרעים בעם, את תחילתו של שיח כן ואמיתי בין החלקים השונים בחברה הישראלית. כמו כן, ניתן יהיה להתחיל בתהליך חשבון נפש פנימי, תחקיר אמיתי של האירועים, וניסיון להסיק מסקנות שאולי בעתיד ימנעו חזרה של כישלון בסדר גודל של טבח שמחת תורה.

עוד בזירה הפנימית תוכל ישראל להתחיל לבחון כיצד ניתן לשקם את כלכלתה, שהנטל עליה בשנתיים האחרונות היה עצום, ובמקביל להכין אותה לסבבים הבאים. את הכספים הללו אין למצוא בהכבדת עול המיסים על האזרחים הישראלים, ויש לחשוב באופן יצירתי ולאתר דרכים להגדלת ההון הממשלתי. בנוסף, זו העת הנכונה למצוא תגמולים נכונים, לאו דווקא כלכליים, למאות אלפי אנשי המילואים וחיילי החובה שהקריבו רבות בשביל שנוכל להגיע להישג הנוכחי.

זירה אחרת שניתן לפעול בה כבר כעת היא הצבאית: מערכת הביטחון צריכה להפיק לקחים מהמלחמה, ולקדם את התכנונים, תוכניות מבצעיות ומתווים ארוכי טווח לטיפול בהתעצמות של חיזבאללה, חמאס וגורמים איראניים במרחב. עלינו להמשיך את המעקב הצמוד אחר טהרן וניסיונות שיקום תוכנית הגרעין והטילים שלה, לעצב תוכנית פעולה מול הכוונה של חמאס לשקם את כל מערכיו – ולהגיע להסכמה עם האמריקנים על האופן שבו נגיב לכל מעשה כזה מבלי "לשבור את המשוואה" מול ארגון הטרור בעזה. המודל של המאבק בהתעצמות חיזבאללה עשוי לעבוד גם במקרה זה.

דאגה נוספת הוא האהדה המוגברת שיזכה לה ארגון הטרור בקרב הפלסטינים בעקבות "הצלחתו" לשחרר אסירים רבים, כולל מחבלים כבדים, והחשש שמעמדו ביהודה ושומרון יזכה לשדרוג – ורבים ינסו לחקות אותו. בנוסף, על צה"ל ושב"כ גם להתמודד עם הסכנה שנשקפת מרבים מהמחבלים הללו אם יבחרו לחזור לעסוק בטרור. ניסיון העבר מעסקאות קודמות מלמד שרבים מהם עושים זאת.

כמו כן, צה"ל צריך להפיק לקחים כדי לעבות את מערכי ההגנה שלו בגבולות ולמנוע אפשרות של טבח נוסף, וכן להידרש לפתרון הבעיה החות'ית. בהיעדר טיפול נאות, היא עלולה לגדול מכאב ראש מקומי לסכנה אסטרטגית של ממש, וישנן ראיות למכביר שהאיראנים מנסים לבנות את ארגון המורדים השיעי בתימן כחלופה אפשרית לחיזבאללה.

מבחינת מדינית יש לישראל כעת מלאכה רבה. עליה לנסות לשקם את הקשרים עם רבות ממדינות אירופה, ובד בבד להבהיר להן את הקווים האדומים שלה בכל הקשור לפלסטינים, לחמאס בעזה ולקמפיינים של אנטישמיות ודה-לגיטימיציה. עם זאת, סיום המלחמה הוא הזדמנות נכונה לחידוש השיח עם רבות מהמדינות האלה. כמו כן, ניתן כעת לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, ייתכן גם כחלק ממהלך כולל יותר של ההסכם מול חמאס, אך גם בנפרד מול מדינות שכבר הביעו לכך רצון, ובהן אינדונזיה.

סוגיה בוערת נוספת היא הצעדים המשפטיים הבינלאומיים שננקטו נגד ישראל, ואף נגד חלק מבנות בריתה בעולם. את הבעיה הזו יש להמשיך לפתור בשיח עם האמריקנים, אך גם עם גורמים אחרים שמתנגדים למעשי בית הדין. העובדה שראש ממשלת איטליה הודיעה כי שמה נמסר כחשודה לבית הדין, כמו גם שמותיהם של כמה משריה, יכולה למשל לזמן לישראל הזדמנות לשתף איתה פעולה למאבק בהטיה של השופטים נגדנו.

לבסוף, הפסקת האש היא גם זמן הגיוני לחשוב על הממד ההסברתי של מדינת ישראל, מכאן והלאה אך גם על התנהלות המלחמה עד כה. עד כה הפגינה המדינה ביצועים לא מרשימים בזירה זו, בלשון המעטה, וכעת ניתן לעשות חושבים ולבחון מה ניתן לפעול כדי לשפר את מצבנו בתחום זה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 9 באוקטובר, 2025.

מבחינה צבאית, חובה לציין שעל לחימת צה"ל השפיעו שלושה גורמים משפיעים מרכזיים שניתן להגדירם כבלתי קונוונציונליים: הפיכת אזרחי הרצועה למגיניו האנושיים של חמאס; שימוש בחטופים כמגיניו האנושיים; ומגנן תת קרקעי ייחודי — דוגמת המתחם בגבעות זולאו שז'וקוב נתקל בו במלחמת העולם השנייה ומתוך הכרה במסוכנותו הצליח לעקפו — שנבנה במשך שנים מתוך שתי מטרות: לשלול את עליונותה של ישראל במודיעין ובירי מנגד, ובאמצעות מאות, ואולי אף יותר, פירי מנהרות – להפוך את לחימתו הקרקעית של צה"ל לכיבוש הרצועה, כדי לממש את מטרות המלחמה, למרחץ דמים.

לשבחו של צה"ל ייאמר, כי חרף הגורמים המשפיעים הבלתי קונוונציונליים הללו, הוא לא פגע במגינים האנושיים באופן מכוון — לא באש, ולא בשלילת מזון וציוד הומניטרי. הוא הצליח, ככל הנראה, להימנע גם מפגיעה אגבית בחטופים, ובעזרת ניהול מושכל של מבצע "מרכבות גדעון ב'", מנע את מרחץ הדמים שחמאס הכין ללוחמי צה"ל. אין ספק שהצלחתו של צה"ל שלא ליפול לשלוש המלכודות הבלתי קונוונציונליות שחמאס טמן לו הייתה הסיבה הראשית להפעלת מאמצי תעמולת הכזב מצד חמאס.

נראה שבמאמץ משולב – צבאי ומדיני – שנגרם ממנו נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל (נזק בר תיקון לעומת חוסר היכולת להשיב לחיים מאות, אם לא אלפי, לוחמים שהיו נופלים אילו מבצע "מרכבות גדעון ב'" היה מתנהל בהתלהמות) – הצליחה ישראל למנוע את תכליתו של חמאס ובעזרת טראמפ אף כפתה עליו לסיים את המלחמה באופן שמאפשר לה לממש את שלוש יעדיה.

החשש מהחלפת שלטון חמאס בשלטון אחר שאכן יספק לישראל ביטחון הוא מוצדק, אך נראה שטוני בלייר והארגון המיוחד שבראשו הוא עומד – GITA – יצליחו למלא משימה זו, בעיקר לאור העובדה שמטה הארגון יהיה באל־עריש. הדבר מטיל על מצרים אחריות שלא הייתה לה לפני 7 באוקטובר, חרף הסכם השלום עם ישראל.

ובעניין השלום שטראמפ גאה בהשגתו – ובצדק – זהו שלום שונה לחלוטין מהשלום שהושג בין מצרים לישראל בתיווכו של הנשיא קרטר. השלום ההוא נתפס הן על ידי קרטר והן על ידי בגין כשלום דמוקרטי יהודי של פשרה, שעיקרו השלמה עם ויתור על נכס בתמורה לרווח הגדול שיצמח למתפשרים מן השלום. דוגמה הממחישה היטב את סוג השלום הזה היא חבל אלזס לורן. התהליך ההיסטורי של השלמה עם המציאות, והכנסתו של חבל אלזסלורן למרקם הצרפתי לצד שמירה על זהותו הגרמנית מקומית, נתפס כמהלך חכם שרווחיו – היציבות, הדמוקרטיה והשלום – עולים בהרבה על כל הפסד טריטוריאלי.

בשלום עם מצרים, ישראל ויתרה על סיני – שנכבש לאחר שמצרים הפרה את ההסכמים שנחתמו עמה לאחר מבצע קדש – ואילו מצרים לא ויתרה על דבר. היא סירבה לממש, בתמורה לקבלת סיני, את אחריותה להיווצרות בעיית הפליטים ולהפיכת הרצועה למחנה פליטים עוין לישראל. היא אף לא הייתה מוכנה להודיע על ביטול "זכות השיבה" שמשמעה אי־הכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית. יחד עם שימור בעיית הפליטים, המשיכה בעצם מצרים לחתור – בעצימת עין או בפעולה – אם לא לחיסולה של ישראל, אז כדברי אחד מבחירי ממשלתה לאחרונה, להתיש ולשחוק אותה.

למראית עין נשמרו על ידה ההסכמים הביטחוניים, אולם אסון 7 באוקטובר לא היה יכול להתרחש ללא עזרתה לחמאס – בין אם באופן פעיל ובין אם בעצימת עין.

הלקח ברור: השלום היקר שהשיג טראמפ בשארם א־שייח' הוא שלום מזרח תיכוני של שררה – שלום שמושג בכוח ונשמר בכוח, עד שהצד החזק נחלש ומוחלף על ידי צד חזק אחר. בתרבות המזרח תיכונית, שבשפתה אין מילה מקבילה ל"פשרה" היהודית דמוקרטית, אין סיכוי שהצד הערבי – ובוודאי לא הפלסטיני – יכיר באמת בזכותה של ישראל להתקיים, ייקח אחריות על סרבנותו רבת השנים לקבל את כל הצעות הפשרה שהוצעו לו, יכיר באובדן שנגרם לו (הבלתי ניתן להשבה כשם שישראל איננה יכולה להשיב לחיים את אלפי הרוגיה ונרצחיה שלולי סרבנותם של הערבים היו חיים עימנו), וישלים עם פתרון ששני הצדדים ירוויחו ממנו.

המסקנה אפוא אחת: הסיכוי לשלום אמיתי במובנו היהודי־ דמוקרטי הוא אפסי במזרח התיכון. ניסיון להביא לאזור שלום כזה – המבוסס על פשרה הדדית, כיבוד הדדי ואמון בין עמים – הוא במידה רבה מעשה קולוניאליסטי תרבותי. שלום כזה זר לאופיו של האזור ולמושגים התרבותיים המעצבים את יחסי הכוח והכבוד בו.

דווקא מתוך הבנת ייחודו של המזרח התיכון, ולא מתוך התנשאות עליו, נכון להביא שלום המקובל בתרבותו – שלום הנשמר בכוח ובאינטרסים כלכליים אך מאפשר יציבות, ביטחון ושגשוג. זהו הלקח שטראמפ הפנים ושהבדיל את יוזמתו מזו של קרטר ובגין, שניסו להעתיק לאזור את דפוסי השלום הדמוקרטי מערבי, מבלי להבין את יסודות התרבות הפוליטית שבתוכה עליו להיקלט.

ישראל צריכה אפוא לכבד את טראמפ על הישגו המדיני שהולבש בווירטואוזיות מנהיגותית על הישגיה הצבאיים, אך גם להישאר מפוכחת: להבין שהשלום שהושג איננו סוף הדרך אלא מסגרת חדשה לניהול זהיר ומפוכח של מציאות אזורית רבת עוצמה וסכנות.
ואם תדע לשלב עוצמה עם מתינות, תבונה עם זהירות, וחרב חדה ונכונות להשתמש בה כשנדרש (כשם שהיא השתמשה בה בקטר בבת עינה של ארה"ב) עם שיח רך ומכבד – תוכל ישראל אולי, עם הזמן, להפוך את השלום של הכוח והכסף לשלום של אמת, אבל, בלי להתבלבל, "אמת" מזרח תיכונית.

אומה שלמה נושמת לרווחה עם בשורת ההסכם לשחרור החטופים ובעיני רבים גם סיום המלחמה. נדמה שהעולם כולו נושם לרווחה, והנשיא טראמפ בהחלט יכול לכתור לעצמו כתרים על מהלך שרקחו אנשיו במצוותו ובהשראתו, כשהוא שם על הכף את כל יוקרתו האישית והנשיאותית ובמידה רבה, גם את יוקרתה של ארה"ב.

ההגעה להסכם על השלב הראשון של התוכנית והשמחה הנלווית לה מטשטשות משהו את האמת המורכבת והמאתגרת בנוגע לשלבים הבאים של התוכנית והאפשרות להגיע להסכמות מהירות בנוגע אליהם וליישמם בהצלחה.

האינטרסים החיוניים של ישראל מחייבים את מימוש התוכנית כולה כדי להבטיח את פירוק חמאס, את פירוז רצועת רצועה, הקמת הממשל החלופי ויציאה אל המרחב – אל תהליך הנורמליזציה ועיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה.

אלא שחשרת עננים כבדה למדי רובצת מעל האתגר המורכב הזה, הן בשל רצון חמאס לחלץ הישגים משמעותיים נוספים, הן בשל ההנחה שקטאר וטורקיה, שמילאו בהצלחה את התחייבותן לנשיא טראמפ והובילו את חמאס לחתימה על ההסכם, תתמוכנה במאמצי חמאס לחלץ עוד הישגים, תוך ניצול מעמדן והשפעתן המתחזקות וקרבתן לאוזנו של טראמפ.

על אלו נוספת איראן הפצועה ושוחרת הנקם, הממשיכה במרץ ובנחישות לשקם את יכולותיה בתחומים הבליסטי, ההגנה האווירית ואפילו חידוש חיל האוויר שלה בעסקה המתרקמת עם רוסיה. וברקע, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. זה הגיע לתחתית מסוכנת.

הביקורת כלפי ישראל, גם אם מוגזמת, מעוותת, נגועה בצביעות ומגיעה ברובה ממחוזות אחרים לחלוטין, כאלו הקשורים בברית הביזארית הירוקה-אדומה בין השמאל הפרוגרסיבי וארגוני עובדים עם נטייה קומוניסטית ואשר נתונים להשפעה רוסית ולמניפולציות תודעתיות סיניות ואיראניות, לבין האסלאם הרדיקלי, דחקה את ישראל לקרן זווית והפכה אותה למדינה מצורעת עד כדי לא לגיטימית בעיני רבים.

אמנם, בעצם ההסכמה הישראלית להסכם והפניית הלחץ כלפי חמאס, נחלש או נפרם במעט הלחץ הבינלאומי, אלא שהוא לחלוטין לא התפוגג. ספק אם יתפוגג, בעיקר אם לא יצליחו הצדדים להגיע להסכמות לגבי השלבים הבאים של התוכנית וישראל תיאלץ לשוב ולהשתמש בכוח צבאי כדי להביא ליישומם של כל שלבי התוכנית.

לפיכך, המאמץ הישראלי חייב להתמקד בנשיא טראמפ ובמערכה תודעתית שתוכן מבעוד מועד ותופעל כבר במהלך המשא ומתן, ככל שיתגלו בו קשיים ותגבר הסבירות לכישלונו, ותואץ לאחר מכן במאמצים הגנתיים והתקפיים.

המאמצים ההגנתיים צריכים להתמקד בריסוק הנראטיב החמאסי והמאמצים ההתקפיים בהבהרת אופן פעולתה של ישראל ובצדקת הדרך. אלא שללא הנשיא טראמפ, ספק אם גם מערכה תודעתית משוכללת תוכל לאתגר. ככל שהנשיא טראמפ יישאר מחויב, נחוש והחלטי בנוגע להמשך המשא ומתן, כך ייקל על ישראל לקדם את מימוש התוכנית על כל שלביה, באופן שישרת את האינטרסים החיוניים שלה.

הנשיא טראמפ שם את כל יהבו והפעיל לחץ מאוד משמעותי על המתווכות ועל הצדדים להסכם ישראל וחמאס, כשמטרתו להביא לשחרור החטופים ולהכרזה על סיום המלחמה עוד טרם הכרזת ועדת פרס נובל לשלום אודות הזוכה השנה בפרס. בראייתו בעצם השגת ההסכם עשוי להיות סוג של מנוף או תמריץ לחברי הוועדה להמליץ עליו כזוכה הפרס, גם אם סביר להניח שהחלטות הוועדה התקבלו זה מכבר.

אך מעבר לזה, חשוב היה לו להציג קבל עם ועולם את ההישג המאוד משמעותי, אולי המשמעותי ביותר של מדיניות החוץ שלו מאז נכנס לכהונתו השנייה כנשיא, כהתרסה כלפי ועדת הפרס במקרה ותבחר באחר/ת על פניו.

בראיית הנשיא טראמפ, שחרור החטופים והיערכות מחדש של כוחות צה״ל ברצועת עזה הם סיום המלחמה. סביר להניח שמנקודה זו יתמקדו מאמציו בקידום חזונו האזורי, בהרחבת הסכמי אברהם ובקידום האינטרסים האמריקנים והאישיים/משפחתיים.

כאן טמון הסיכון שבאובדן עניין שלו בהמשך המשא ומתן בנוגע לשלבים הנוספים של התוכנית. המשא ומתן עלול להתארך כשטורקיה וקטאר משדלות ומשכנעות אותו לאפשר את הזמן הנדרש, כשהן מקוות לחלץ בעבור חמאס כמה שיותר הישגים, שיבטיחו את הישארות הארגון כשחקן משמעותי ברצועת עזה ובזירה הפלשתינית בכללותה.

אם ישראל תצליח להבטיח שהנשיא טראמפ יישאר נחוש ומחויב גם לשאר חלקי ההסכם, היא תוכל להתמודד עם הגרעון הכבד של הלגיטימציה הבינלאומית למקרה ותידרש לחידוש המאמץ הצבאי, ובלבד שבמקביל תפעל להקמת שלטון חלופי בדרום הרצועה, באזורים שנוקו מחמאס.

למעשה, מדובר בעיקרון עליו הסכים הנשיא טראמפ ושעליו הסכימו גם המדינות הערביות שתמכו בהסכם. במהלך משולב של קידום ההסכם ללא חמאס ועל ראשו של חמאס, לצד מאמץ צבאי ממוקד למול מעוזיו האחרונים של חמאס לצורך הכרעתו ברוח מטרות המלחמה, תוכל ישראל לרכך התנגדות וביקורת בינלאומית.

ללגיטימציה בינלאומית ולמעמדה הבינלאומי של ישראל חשיבות רבה, אלא שלאינטרסים האסטרטגיים החיוניים שלה חשיבות גדולה הרבה יותר. כדי להבטיח את סדר העדיפויות הזה חייבת ישראל את הגיבוי האמריקני, שמהותו הוא מחויבות הנשיא טראמפ למימוש ההסכם כולו ועמידתו לצד ישראל וגיבוייה. זו שעתה הגדולה והמאתגרת של המנהיגות הישראלית ונייחל להצלחתה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 09.10.2025.

נדמה שאין איש בישראל שלא זוכר היכן היה במתקפת חמאס לפני שנתיים. באותה עת אני עבדתי בארגון שתפקידו בשגרה היה לעמוד בקשר עם כתבי תקשורת זרים מכל רחבי העולם שמוצבים בישראל, לסייע להם בעבודתם, ולאפשר להם להגיע למקורות ולאתרים בישראל כדי לסקר כאן את הנעשה בארץ.

לא מדובר היה בגוף העוסק בהסברה, אלא בארגון מקצועי של עבודה עיתונאית. עם זאת, העבודה שם העניקה לי זווית מבט ייחודית – עוד לפני המלחמה, ובוודאי בחודשיה הראשונים – על האופן שבו בעולם תופסים את הנעשה כאן, מקבלים מידע מהרשויות ומגורמים שונים על הקרבות בעזה, וכיצד גם לבסוף נכתבות החדשות באמצעי התקשורת הבינלאומיים על מה שאנו חווים כאן מכלי ראשון.

כעת, שנתיים מאוחר יותר, הניסיון הזה מאפשר לי אולי להסתכל באופן אינטימי יותר על הלחימה בזירה התקשורתית, על השלכותיה ועל הדרכים השונים לניהול המאבק שם. דווקא בימים שבהם המילה "הסברה" נזרקת בחלל האוויר כאילו מדובר בפתרון קסם שיביא מזור לכל בעיותינו המדיניות, חשוב להסביר מהן המשמעויות שלה, מה היא דורשת ומה היא יכולה לספק לנו – וגם מה היא לא יכולה לתת לנו.

לפני הכול, צריך לחדד שבעוד שהסברה נעשית כלפי חוץ, אסור להזניח את המקבילה שלה כלפי פנים – השיח עם החברה. השיח הזה הידרדר מאוד בשנים האחרונות, והגיע עד לשפל המדרגה במחאות סביב ניסיונות הרפורמה במערכת המשפטית, אך דווקא בזמן מלחמה הוא חשוב שבעתיים. הקשר בין מנהיגי המדינה, נבחרי העם, ראשי הצבא והמערכות השונות במדינה עם הציבור הישראלי חיוני ואף הכרחי כדי לשמר את האמון ביניהם בזמן של הכרעות קשות, מצבי לחץ וסכנות גדולות.

לא מדובר בהסברה, מונח המרמז במידת מה על מניפולציה תודעתית, על הצגת הדברים באור חיובי ועוד. במשטר דמוקרטי ההנהגה מחויבת לנמק את מהלכיה לעם, להסביר את שיקוליה, לתאם איתו ציפיות לגבי צעדים נוספים בהמשך שעשויים אולי להיות קשים, ולהציג את היעדים של הכרעותיה. אלא שלמרבה הצער, נדמה שכיום איבדנו את הקשר הזה שבין ההנהגה לעם. מעט מאוד פעמים מתייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המצלמות, מול כתבי העיתונות, ומשוחח ישירות עם הציבור. גם בכירי הממשלה האחרים כמעט לא עושים זאת.

חלק מהשיקולים של נבחרי הציבור והבכירים אולי מוצדקים: כנציגי הימין הם חוששים מהעוינות של רבים מאמצעי התקשורת כלפיהם, ופוחדים שכל החלקה קטנה בלשונם תעלה להם במחיר אלקטורלי. נוסף על כך, ודאי שבזמן מלחמה, כאשר יש צורך לקבל החלטות קשות ולדון בהן, לפקח על מהלכים צבאיים ועוד, לשיח עם התקשורת יש חשיבות משנית ביחס לדברים דחופים יותר אצל מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר. כמו כן, אמירות קשות בתקשורת על עתיד המלחמה ותחזיותיה יכולות לגרום נזק לכלכלה, שמבוססת על תפיסות פסיכולוגיות של ציבורים גדולים. עם זאת, אסור להזניח את השיח הזה עם החברה, שכן הוא נחוץ כדי לבסס את האמון בהחלטות שמקבלים נבחרי הציבור, אורך הרוח של העם לקשיי המלחמה, וסבלנות עד להשגת מטרותיה.

כך למשל, סביר להניח שבתחילת המלחמה היה צורך להדגיש יותר לציבור כי מדובר במערכה ארוכה, שדורשת התמודדות עם איומים קיומיים שהוזנחו בשלל זירות במשך שנים רבות, ועל כן נדרש מרחב הכלה ציבורי, קורבנות כלכליים ומחיר דמים יקר. היה נכון גם להדגיש שוב ושוב את סדרי העדיפויות של המלחמה ברמה הלאומית, ולפתח שיח בעניין עם מנהיגים בחברה.

ההסברה היא אמצעי ולא תכלית

ההסברה כלפי חוץ היא עניין אחר לחלוטין. מטרתה היא לסייע למאמץ המדיני, בניסיון לספק לו כלי נוסף למימוש המטרות הישראליות – כולל, במידת הצורך, הארכת משך זמן המלחמה כדי להגדיל את תוצאות העשייה הצבאית. יש חשיבות לסדר העדיפויות בהקשר הזה, משום שמשמעות הדבר היא שההסברה אינה תכלית כשלעצמה, ואת העשייה המדינית והביטחונית צריך להתאים אליה. אין אנו מכוונים לתוצאות ש"ייראו טוב" בעולם, אלא אנו צריכים לפעול בהתאם לאינטרסים שלנו – ורק אחר כך לחשוב מה הדרך הטובה ביותר להציג את פעולותינו.

אם כן, זהו סדר הדברים: קודם יש להחליט מה המטרות, כיצד להשיג אותן, וההסברה נועדה לסייע להדוף לחצים שונים שיוכלו לעכב את המימוש של תוכניות אלה. בהקשר זה, הסברה מוצלחת שווה תדמית טובה יותר – שפירושה הוא נקודות בזירה המדינית וזמן נוסף בזירה הצבאית.

אפשר גם לציין דוגמאות הפוכות: הקמפיין הכוזב על "ההרעבה" בעזה, שנהגה בידי חמאס בעזה וקוּדם בלהיטות על ידי הגופים הבינלאומיים החשודים הרגילים, אמצעי התקשורת בעולם וגם בארץ, תפס את ישראל לא מוכנה. על אף חודשי הלחימה הארוכים, ולמרות שסוגיית אספקת המזון עלתה כבר קודם לכן, בצה"ל ובמערכת המדינית לא השכילו לגבש תגובה הולמת שתוכל לספק בזמן תשובה לכל המלעיזים – נתונים, תמונות, ליווי של אמצעי תקשורת פנימה, צבא של צייצנים ותחקירנים שתוך זמן קצר יחסית יפריכו את השקרים, ועוד.

אלא שלתבוסה ההסברתית הייתה השפעה מדינית מיידית. ההאשמה שישראל מרעיבה את תושבי עזה במכוון קנתה לה אחיזה בבירות העולם, ומלבד הלחץ המדיני החלה ישראל לחוות גינויים, איומים באמברגו נשק, חרמות ועוד. למעשה, היה זה אחד הזרזים העיקריים לקמפיין ההכרה הצרפתי-סעודי במדינה פלסטינית בחודש שעבר, וגם אחת הסיבות העיקריות לכך שמדינות נוספות רבות הצטרפו לסחף הבינלאומי נגדנו.

כך היה גם עם קמפיינים אחרים, כמו זה שקידמה רשת CNN על "ההפיכה של בתי החולים לשדות קרב", או טענות פלסטיניות על מחסור במים בעזה. בכל אחד מהמקרים הללו ישראל התכוננה במידה כזו או אחרת לקמפיין, ולפעמים הצליחה יותר או פחות לענות לטענות של מבקריה. בפגיעה של טיל ששיגר הג'יהאד האסלאמי בבית החולים בעזה בתחילת המלחמה, למשל, יצאו כלי התקשורת באופן מיידי נגדנו בעקבות טענות חמאס שצה"ל ירה על המקום, אך ישראל הצליחה לשנות את המשוואה תוך שעות אחדות. היה כאן מקום אולי לשיפור בזמן התגובה, אך האופן שבו נעשתה היה מוצלח.

להבדיל, ראוי אולי לזכור את החשיפה על מערך התודעה שהקים חמאס לצורך המלחמה: 1,500 מחבלים – פי שניים מכל מערך הדוברות הצה"לית – הצטרפו לכוח שגדל פי ארבעה בעשור האחרון. רובם היו "מתעדים מבצעיים" שהצטרפו לגדודים בשטח. בנוסף, לכל גדוד וחטיבה הוקמו "חמ"ל הסברה", וחמאס נתן משקל משמעותי לכל תחום ההסברה. ברור שבתור השחקן החלש יותר במערכה הוא מתחזק את הכלים שמועילים לו יותר, אך החשיבות של התחום בעיניו והעובדה שישראל לא עונה לו בהיקף מתאים צריכה להדליק נורות אדומות בארץ.

מכל מקום, אסור לטעות ולייחס את המצב המדיני הנוכחי של מדינת ישראל לכשל בהסברה. הלחץ בזירה המדינית נובע בראש ובראשונה מהעובדה שאנחנו מנהלים מלחמה רב-חזיתית כבר שנתיים, על כל המשתמע מכך. שעון החול המדיני תמיד היה מדד שישראל התחשבה בו ביציאה למערכות צבאיות, מתוך הבנה שהלחץ הדיפלומטי יוכל להגביל את יכולותיה לממש את המטרות הצבאיות שהציבה לעצמה. אפשר אולי להתפלא, אפילו להתפעל, מהעובדה שהצלחנו להגיע לשלב הזה במלחמה למרות כל הניסיונות הבינלאומיים להפעיל עלינו לחץ. במלחמת לבנון השנייה, למשל, זה נגמר הרבה יותר מהר. 

צריך גם לזכור שמראש מגיעה ישראל לזירה הדיפלומטית וההסברתית בעמדת נחיתות מובנית: גודלה הקטן של ישראל, אי דמוקרטי במזרח התיכון בין מדינות ערביות רבות, מקנה לה אומנם ידידים בארצות המערב, אך תכונה זו מתגמדת מול היתרון המספרי שיש למוסלמים ואפילו רק לערבים עלינו בפורומים בינלאומיים. מדינות המערב גם מעוניינות להתחבר למדינות הנפט העשירות באזור, וזה יבוא על חשבון ישראל פעמים רבות. כדמוקרטיה ישראל גם מוגבלת ביכולותיה ההסברתיות לעומת יריביה, שכן היא אינה יכולה לשקר ללא הרף, ואף להיתפס בשקריה מבלי שיהיו לכך מחירים פנימיים וחיצוניים.

יתרה מכך, כבר שנים התקבעה תדמיתה של ישראל כמדינה ה"כובשת" שטחים פלסטיניים, ואשר מפרה באופן שיטתי את דיני המלחמה ואת המשפט הבינלאומי בעזה, ביהודה ובשומרון. על כן כל פעולה שהיא נוקטת באזורים אלה נתפסת מלכתחילה כ"חשודה", והסיכויים להצדיק את עצמנו קטנים. ישראל גם נמדדת בקפידה רבה בהרבה ממדינות אחרות בעולם, כולל כאלה שמתמודדות עם מצבים דומים, ועקב אמות מידה כפולות היא נידונה לגינויים תכופים למרות כל הפעולות שהיא נוקטת במוצהר כדי להימנע מפגיעה באזרחים בעיתות מלחמה.

אפילו המילה "הסברה" נתפסת בהקשר זה בעולם כביטוי גנאי, ולכן בישראל ניסו להגות מונח מקביל שיחליף אותה – "דיפלומטיה ציבורית". אך המושג הזה לא השתרש, ובזמן הקמתו של "משרד ההסברה" בתחילת כהונת הממשלה הנוכחית רבים העירו כי השם מזכיר את מנגנוני התעמולה שהוקמו במשטרים רודניים.

בעיות תזרימיות וכשל ארגוני

מדינת ישראל החלה את המלחמה הנוכחית, לשם שינוי, עם נקודות זכות מדיניות. זוועות הטבח ב-7 באוקטובר קנו לה אהדה בסיסית בכלי התקשורת העולמיים ובקרב מקבלי ההחלטות, והיא הצליחה גם בזכות כך לצאת למערכה צבאית חסרת תקדים. אבל ככל שהתארכה המלחמה ורשימת ההרוגים הפלסטינים גדלה, הקרדיט שצברה ישראל הלך ואבד.

בנוסף, ישראל הגיעה מראש למערכה כשהיא אינה מוכנה מבחינה הסברתית. מערכי התקשורת וההסברה שלה לא תוקצבו או אוישו כראוי, והיא סבלה מכשל ארגוני. הנה כמה דוגמאות: תקציבה של לשכת העיתונות הממשלתית בשנת 2024, למשל, עמד על 16 מיליון שקלים בלבד, שמתוכם כ-50 אחוזים הופנו לשכר העובדים. בשנה שלאחריה הוא גדל ל-20.2 מיליון שקלים, שממנו 70 אחוז הוקצו לשכר העובדים.

מערך ההסברה סובל אף הוא מבעיה תזרימית, וכן גם משרד החוץ: בדיון שנערך בכנסת בנובמבר 2023 התברר כי משרד האוצר הקצה למערך 15 מיליון שקל בלבד בתחילת המלחמה לצורכי הסברה, וכי בימי שגרה לא ניתן למערך תקציב להסברת חוץ. משרד החוץ סיים את תקציבו השנתי בתחילת המלחמה, ועקב כך נזקק לתוספת תקציבית בשביל להתניע פעילויות הסברה נוספות. דוגמה אחרת: מאז פיטוריו של אילון לוי ממערך הדוברות הזרה של משרד ראש הממשלה לא מונה "מסבירן" בסדר גודל דומה, ועדיין לא התמנה מנהל למערך ההסברה הלאומי מאז שהאחרון עזב את התפקיד.

ההסברה הישראלית גם סובלת, כאמור, מכשל ארגוני: בעוד שברמה התיאורטית משרד ההסברה או מערך ההסברה אמורים היו להיות אמונים על ריכוז ותיאום כלל הפעילות ההסברתית של מדינת ישראל בשגרה ובעיתות חירום, אין גורם אחד שבפועל עושה את עבודת התיאום הזאת. הממשלה פועלת בעזרת פונקציות דוברותיות רבות מספור, כאשר לכל יחידה או משרד יש דוברות משלו, אשר מתנהלת באופן עצמאי מול כתבים זרים והתקשורת הבינלאומית.

העובדה שמערך ההסברה לא הכיר בשגרה די הצורך את עולם התקשורת הזרה, את נציגי התקשורת בארץ ועוד, משמעותה שבזמן מלחמה העבודה הייתה צריכה להיעשות ללא הכנה מוקדמת – כאשר נוסף על הכתבים הרגילים הגיעו לישראל מאות עיתונאים נוספים כדי לסקר את המלחמה. בנוסף, לא נערכה היכרות מוקדמת בין נציגי המערך לבין ארגוני חברה אזרחית הפועלים בתחום, מה שעיכב את היווצרותם של שיתופי פעולה שהיו יכולים להועיל למאמץ הכללי של ההסברה. מיעוט התקציב גם הוביל לכך שהמערך נסמך בין היתר על מתנדבים, אך מספרם הלך והידלדל עם התמשכות המלחמה.

בפועל, מלבד ראיונות ספורדיים של בכירים וגורמי שלטון לשעבר בתקשורת הזרה בתחילת המלחמה, עיקר המאמץ ההסברתי של מדינת ישראל בוצע באמצעות דובר צה"ל. תדרוך יומי לכתבים הזרים הונהג רק בחלוף חודשים אחדים מתחילת המלחמה, והזירה נזנחה לרוב לארגוני החברה האזרחית.

ייתכן שהכשלים במערך ההסברה הישראלי נובעים גם מהאופן שבו נתפסת חשיבותה בארץ. רבים מהישראלים נוטים להמעיט מערכה של ההסברה ולחשוב כי אין לה משמעות או יתרון. פעמים רבות ניתן לשמוע אמירות כגון "שהעולם יקפוץ, אנחנו נעשה מה שצריך", ללא הבנה אמיתית של התועלת שלה לטובת מימוש מטרות אחרות של ישראל. הלך מחשבתי זה מוביל לכך שמסמכים רשמיים רבים במדינה, כולל מסמכים שנכתבו בזמן המלחמה ואשר משקפים נתונים שהיה בהם כדי לשפר את מצבה התדמיתי של ישראל – כלל לא תורגמו לאנגלית או לשפות נוספות.

במקביל, בישראל פעמים רבות אין הבנה גדולה די הצורך של פוטנציאל הנזק של דברים הנאמרים על ידי בכירים, וכן לאופן שבו הם נתפסים בעולם. התבטאויות בתקשורת הישראלית שתכליתן פוליטית, למשל, עלולות ליצור נזק וכן גוזמאות שמטרתן רק לגרוף נקודות בקרב הציבור בארץ. יעיד על כך השימוש של דרום-אפריקה בהתבטאויות של בכירים ישראלים בזמן המלחמה לצורך הצדקת הטענה של רצח עם נגד ירושלים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שייתכן והיה ניתן לחסוך אותו בעזרת חשיבה מוקדמת.

מהצד השני, כאשר ישראל מבקשת להעביר מסרים החוצה, היא מתקשה עדיין בהבנת הדרך הנכונה לעשות זאת לקהלים שונים. הדוברים הישראלים אינם תמיד בקיאים בניואנסים של קהלים זרים, ולא מכירים את האופן המורכב שיש להעביר להם מסרים. המסר המועבר לקהילת דיפלומטים אירופית לא דומה לזה אשר משודר לקהילות פרו-פלסטיניות אפרו-אמריקניות, למשל. כך לדוגמה, ההתבלטות של דובר צה"ל במהלך המלחמה אומנם העניקה לישראל נקודות רבות בדעת הקהל, ובהיעדר גורם אחר היא מילאה את החלל שהיה קיים בתחום, אך בה בעת יש מסרים אשר עדיף להעביר אותם כאשר הדובר אינו לובש מדים, אשר בעצמם נותנים למסר צביון מסוים.

בינה מלאכותית בשירות ההסברה

ישראל לא משקיעה די הצורך בהסברה או בפעילות שוטפת מול התקשורת העולמית, ממשלות זרות וגורמים בינלאומיים בשגרה ובחירום לצורך הסברת פעולותיה. כאמור, היא גם סובלת מכשל מבני שבמסגרתו אין גוף אשר מתכלל את כלל פעילות ההסברה הישראלית מול העולם ואמצעי התקשורת הבינלאומיים. במקביל, ישנם פערים בהבנה של אופן ההתנהלות הנכון בתחום זה, כמו גם הסתמכות גדולה מדי על החברה האזרחית וגופים פרטיים פרו-ישראליים לצורך המשימה הזאת.

יש כמה דברים שניתן לעשות, לפחות מול התקשורת, כדי לשנות את המצב. מדובר בתחרות ארוכת טווח, שבה יש חשיבות גם לנקודות שנצברות בכל אירוע, ולכן לא צריך לקחת אותו כמשחק סכום אפס – ניצחון או הפסד. לכן כל שינוי קטן עשוי בעתיד להועיל לישראל, ומומלץ כבר כעת להתחיל להתכונן לסבב המלחמה הבא, שכנראה לא יבושש לבוא. הנה כמה הצעות לשיפור מערך ההסברה הקיים.

• יש לבצע שינוי תפיסתי באשר לצורך בדימוי החיובי לישראל בתקשורת העולמית, ולאופן שבו יש להתנהל מולה. השינוי הזה צריך להיעשות בדרגי הממשל השונים, ויכול לכלול גם הכשרות בשיח עם התקשורת, חיוב של קורסי שפות זרות (כולל בקרב אנשי כוחות הביטחון ובכירים בשירות המדינה), ועוד. יש להפנים כי תחום ההסברה הוא אמצעי משלים חשוב לעשייה המדינית והצבאית, והזנחתו עלתה לישראל במחירים כבדים.
• מערך ההסברה היום אינו מתוקצב די הצורך, אין לו בעת הנוכחית מנהל, והוא אינו ממלא את המשימה שלשמה הוקם. ממשלת ישראל נדרשת לבצע רפורמה גדולה שבמסגרתה תקים גוף חדש שיהיה אמון על ריכוז כלל פעילות ההסברה הישראלית מול התקשורת הזרה, או להקצות גוף קיים אשר יתמקצע בתחום זה. אנשיו צריכים להיות מופקדים על קביעת מדיניות, תכנון אסטרטגי ארוך טווח והתמקצעות, כך שידעו להגיב לשינויים נדרשים באופן מהיר. המערך צריך להיות מכוון להסברה על הצרכים של מדינת ישראל ברמה המדינית והביטחונית, ולא לשמש כגוף תקשורתי של גורמים פוליטיים או צבאיים.
• נתח התקציב הניתן להסברה צריך לגדול באופן ניכר, ולשמש גם בעיתות שגרה: נציגי הגוף ההסברתי צריכים להכיר כתבים זרים דרך קבע, לנהל עימם קשרים שוטפים ולערוך עימם פעילויות שונות, וכן להוות גורם מקשר גם לארגוני חברה אזרחית בתחום.
• ההסברה לא צריכה להיות תגובתית, כי אם גם יוזמת. לא ניתן רק לסמוך על דובר צה"ל שיעלה הילוך כאשר מתחיל נגדנו קמפיין תקשורתי זר סביב אירוע פרטני. מלבד הצורך לחזות מראש אילו נושאים יהיו "בעייתיים" ולהתכונן אליהם, יש גם להכין קמפיינים חיוביים, לדעת לפנות לגורמים הנכונים ולכוון את המערך ההסברתי של ישראל כדי שידע להציג את הפנים ה"טובים" שלה.
• כדאי לשקול הקמת גוף הסברה ייעודי בערבית, שיכלול דוברי ערבית שוטפת, אשר יוכלו לפנות למדינות ערב ולערביי ישראל כאחד.
• שימוש בכלים טכנולוגיים שונים, כגון יישומי בינה מלאכותית, יכול אולי לסייע לישראל במלחמה על דימוי חיובי בעולם. במקביל לשימוש בפלטפורמות שונות ברשתות החברתיות, ניתן לייצר חומרי הסברה וסרטונים, ולקיים פעילויות המבוססות על בינה מלאכותית כדי לסייע בהסברה העולמית. גם מחקר מבוסס בינה מלאכותית יוכל לדייק מסרים שונים לקהלים רבים, וכך להגדיל את איכות ההסברה הישראלית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 8 באוקטובר, 2025.

תכנית טראמפ מנוגדת למטרות המלחמה שעליה החליטה ישראל, מחזירה לסדר היום בזירה האמריקנית את הסוגיה הפלסטינית, והופכת את המלחמה בעזה לעודד סבב צבאי מיני רבים שבסופו חמאס נשאר בעזה. בכך, אם תתממש, התכנית מהווה סכנה ביטחונית למדינת ישראל.

לפי פרטי התכנית, חמאס ישחרר את כל החטופים שנותרו בידיו. זו כשלעצמה מטרת מלחמה, בנוסף על היותה מטרה ראויה ומוסרית מאין-כמוה. ואולם, נושא החטופים ("יצירת התנאים להשבתם", כפי שאושר בקבינט) הוא רק מטרה אחת במסגרת שלוש המטרות המרכזיות של המלחמה בעזה. נוסף להן גם הכרעת החמאס והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל.

משמעות סעיפי התכנית האמריקנית כמו שהם היא שישראל לא תעמוד בשתי מטרות המלחמה הנוספות – לא תכריע את החמאס ולא תבטיח שעזה לא תהווה איום על ישראל. לפי התכנית, לאחר שחרור החטופים, ישראל מתחייבת לסגת משטחי רצועת עזה, עד כמעט גבולות השבעה באוקטובר (בניגוד מוחלט לעקרונות סיום המלחמה שנקבעו לא-מזמן בקבינט המדיני-ביטחוני), למעט שליטה בפרימטר צר מאוד לאורכה ולרוחבה של הרצועה. ישראל אמנם תשלוט על ציר פילדלפי – שהחזקתו חיונית וחשובה – אך הדבר לא יספיק לבדו. חמאס יוכל להקים תעשייה צבאית עצמאית תוך התבססות על ידע וטכנולוגיה איראניים, בדומה לתעשיית הנשק של "אנצאר אללה" בתימן. בנוסף לנסיגה הישראלית הכמעט מלאה מהרצועה, לא ברור לפי התכנית כיצד יתופעל מעבר רפיח – מי ישלוט בו ואיזה תפקיד, אם בכלל, תקבל בו ישראל כדי לנסות למנוע הברחות.

עוד מצוין בתכנית, כי ישראל תעניק חנינה לאנשי חמאס שיניחו את נשקם ויחדלו לעסוק בטרור, ותגלה רק את מי שחפץ בכך. המשמעות – במקום הגליה בכח של מחבלי ובכירי החמאס, ישראל מסכימה להשאיר את חמאס כארגון בעזה (אמנם מוחלש ומרוסק, אך לא מושמד). קרי, ישראל לא עומדת במטרת המלחמה של הכרעת החמאס, ודאי גם שלא במטרת המלחמה של הבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. שהרי כל עוד חמאס נותר בעזה, ישראל נותרת בסיכון, וכך גם יישובי עוטף עזה ואזור הדרום כולו (ובשלב מאוחר יותר גם ערי המרכז והצפון יחזרו למפת האיומים). 

עוד נקבע בתכנית, כי חמאס (ולא הרשות הפלסטינית) לא ייקח חלק בממשלה הטכנוקרטים הפלסטינית שתקום ברצועת עזה. ואולם, חמאס כבר הסכים לעקרון הזה לפני כשנה, ואין בכך חידוש או ויתור מבחינתו. בעיני רוחו רואה חמאס את יישום מודל לבנון בעזה. קרי, תוקם ממשלה "עצמאית" כביכול, שתקבל לגיטימציה בין-לאומית, ואגב-כך גם תוכל לחזק את הסוגיה הלאומית הפלסטינית ולהתקדם לעבר הכרה במדינה פלסטינית "יציבה" שכוללת את עזה ואת יהודה-ושומרון. אלא שמי שישלוט בפועל בעזה יהיה ארגון טרור שיחזיק בנשק, ירדה באזרחים, ותהיה לו היכולת והכח להפעיל מרות בזמן-חירום – בדומה לחיזבאללה בלבנון. כך חמאס תרוויח פעמיים – הסוגיה הפלסטינית תקבל מעמד בין-לאומי, והחמאס ימשיך לשלוט.

מה בדיוק תעשה אותה "ממשלה עצמאית" אם חמאס ישגר רקטות לעבר ישראל, יבצע פיגועים בפרימטר, או ינסה לבצע מתקפה בסגנון השבעה באוקטובר? יתרה מזאת, מה תעשה אותה ממשלה "ללא חמאס" אם חמאס יתעצם-מחדש (מה שסביר מאוד להניח שיקרה), יחפור וישקם מנהרות טרור, ויקים מאחזי-טרור מחודשים בכל הרצועה?

על-פי התכנית, חמאס אמור להתפרק מנשקו באופן עצמאי ולוותר על חזון הטרור שלו, באמצעות הממשלה הפלסטינית העצמאית. מי שאמור לפקח על הממשלה "הטכנוקרטית" היא מועצה בין-לאומית בראשות נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (כאשר לא ברור כיצד ינהג נשיא ארצות-הברית הבא אחריו, ולאחריו); ולשעבר ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר. לצד זאת, יוצבו כוחות בין-לאומיים בעזה שיסייעו לממשלה הפלסטינית העצמאית.

ברי שאין לסמוך על חמאס שיתפרק מנשקו באופן עצמאי ויוותר על מעוזי הטרור שלו ברצועה ועל שליטתו-בפועל באוכלוסייה. אלא שישראל כבר אמורה להבין שלא-ניתן לסמוך גם על כוחות זרים בין-לאומיים להגנה, אלא אך-ורק על כוחות עצמה, בעצמה. הדוגמה הבולטת ביותר היא כוחות יוניפי"ל בלבנון, שהוסכמו בשנת 2006 על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם לדאוג שחיזבאללה יתפרק מנשקו ולא ישלוט מדרום לנהר הליטני. את התוצאה ראה כל העולם היטב עד לפני מספר חודשים – התעצמות חיזבאללה לכדי ארגון הטרור החזק ביותר בהיסטוריה, ואחד האויבים המשמעותיים של ישראל שחוזקו שווה לכח של צבא מדינתי.

אם בכל זאת תמומש תכנית טראמפ, ישראל חייבת לדרוש מממשל טראמפ מסמך-צד עם התחייבות אמריקנית –  בדומה למסמך שהועבר לה בנושא הפסקת האש בלבנון – שבו לישראל תהיה הזכות לאכוף עצמאית בעזה את פירוק חמאס מנשקו, ולסכל את התעצמותו, כולל עם אפשרות לכניסה קרקעית והשתלטות-מחדש על הרצועה במקרה הצורך.

במסגרת התכנית, ארצות-הברית ומדינות האזור (ייתכן אף במעורבות מרכזית של קטר) יובילו תכנית עצומה לשיקום רצועת עזה. עבור חמאס – שכאמור יישאר בעזה כחלק מהתכנית – יהיה זה הישג חסר-תקדים. לאחר שביצעו את הטבח הרצחני והגדול ביותר שנעשה בעם היהודי מאז השואה, אנשי חמאס יזכו לראות ואף להוביל וליהנות מפירות השיקום שימלאו את כיסם, סביר להניח אפילו ברמות עושר עוד יותר נרחבות ממה שהיה לחמאס לפני השבעה באוקטובר. מי שיזרים את הסיוע ההומניטרי לעזה יהיו ארגוני או"ם, ובהיעדר נוכחות ישראלית, חמאס יכול לשוב ולהשתלט על חלוקת הסיוע ההומניטרי, כפי שקורה בעת באזורים שבשליטתו.

האם זה צריך להיות אקורד הסיום של ארגון הטרור הרצחני – הישארות ברצועה ושיקום-מחדש של עזה? ומה בחמאס אמורים להסיק מכך – שבסופו של דבר משתלם לבצע טבח המוני באזרחי ישראל?

בנוסף על כל אלה, בתכנית מוענקת רוח-גבית לסוגיה הפלסטינית, במקום שזו תצומצם משמעותית לאחר טבח השבעה באוקטובר והרס בקנה-מידה עצום ברצועת עזה כתוצאה מהיותה מלאה בתשתיות טרור. אחד האמצעים המרכזיים להחלשת עד היעלמות הסוגיה הפלסטינית (לפחות בעזה) היה תכנית ההגירה של הנשיא האמריקני טראמפ. במקום זאת, בתכנית מצוין ההיפך – עידוד עזתים להישאר בעזה ועידוד כמות העזתים המעטה שיצאה מעזה, לחזור לרצועה. זאת בנוסף לתכנית השיקום הנרחבת. המשמעות, הלכה-למעשה, היא ששתכנית ההגירה של טראמפ מבוטלת.

אם כן, התכנית סותרת את עקרונות סיום המלחמה ואת מטרות המלחמה שנקבעו על-ידי הקבינט המדיני-ביטחוני של ישראל עצמה. במקום הכרעת החמאס כארגון צבאי ופוליטי ושינוי המציאות הגיאו-פוליטית בעזה לדורות קדימה שיבטיח ביטחון לאזרחי ישראל, תכנית טראמפ הופכת הלכה-למעשה את המלחמה ברצועת עזה לעוד סבב צבאי – שמבטיח בסבירות גבוהה מאוד את הסבב הצבאי הבא – ומחזקת את הסוגיה הלאומית הפוליטית הפלסטינית, במקום להנחית עליה מכה אנושה.

המבחן הראשון של תוכנית טראמפ יגיע די מהר, אולי אפילו כבר היום, בשיחות העקיפות שיתקיימו בין משלחות ישראל וחמאס בשארם א שיח. מבחינתה של ישראל, את מוקד השיחות אמורה לתפוס סוגיית שיחרור החטופים. הודעות הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו מסוף השבוע, העלו לרף המירבי את הציפיות, לפתרון סוגיה זו ולהשבת החטופים כבר בימים הקרובים. בחמאס מודעים לכך. תיאורטית, זה יכול היה להועיל להם בתרגילי מיקוח במשא-ומתן, אלא שהם מבינים כי מתכונת השיחות וגישתו העדכנית של טראמפ יקשו עליהם להתנהל ב"לֵךְ וָשׁוּב". זו גם הסיבה להצטרפותו של דרג כה בכיר מישראל וארה"ב. ועדיין, מנקודת המבט של חמאס, החזרת כל החטופים הוא ויתור על הקלף הבטוח היחיד שבאמצעותו יוכל להבטיח את שרידותו. האם מי שחי בתודעה של "תַּקִייַה"  – היתר לעורמה ולרמייה, יוכל להרשות לעצמו להסתמך על הבטחות וערבויות בינלאומיות ולהיות נתון לחסדיהן של המדינות הערבות? האם אין זה הימור מסוכן מדיי?  את התשובה לכך חמאס כבר נתן בנוסח שהעביר כתשובתו ל"תוכנית טראמפ". התשובה גילתה גם את הפתח שארגון  הטרור הכין לעצמו כדי לתמרן בנושא זה. התנועה מסכימה, כך נאמר, "לשחרור כל השבויים הישראלים, חיים ומתים, בהתאם לנוסחת החילופים המפורטת בהצעת הנשיא טראמפ, ותוך הסתמכות על התנאים המעשיים בשטח הנדרשים לביצוע ההחלפה״. מכאן הדרך קצרה לטענות בנוסח – "התנאים בשטח לא מאפשרים לנו לאתר את כל החטופים", "אנו זקוקים לזמן רב יותר ולהפוגות ממושכות יותר" , "צריך לתגמל ולתמרץ גם את הפלגים האחרים שמחזיקים חלק מהחטופים" ועוד  כהנה וכהנה טיעונים יצירתיים ממוחם הקודח של ראשי חמאס. יש להניח כי נציגי מצרים וקטאר לא רק שלא יהדפו את טיעוני חמאס, אלא שהם יגיבו כלפיהם בהבנה ויציעו כי ישראל תגלה גישה נדיבה יותר במחוות מיידיות "שיועילו גם לקידום המו"מ" .

מרכיב נוסף שיוכל לשמש את חמאס למשוך זמן בלי להיות מואשמת בכך הוא הדיונים על זהות המחבלים שישוחררו מהכלא הישראלי. אפשר להעריך כי הארגון לא יוותר על ההזדמנות, האחרונה לכאורה, להביא לשחרורם של בכירי מחבלים הנתונים במאסר בבתי הכלא בישראל. הם ינסו לחלץ את חסן סלאמה –שותפו לפעילות של מוחמד דיף שנשפט ל-46 מאסרי-עולם על פיגועים שביצע, או אברהים חאמד – מפקד הזרוע הצבאית של חמאס ביו"ש , המוח מאחורי פיגועי ההתאבדות הקשים בימי האינתיפאדה השנייה  וכך גם על עבאס סייד – ממארגני הפיגוע במלון פארק ועבדאללה ברגותי – מהנדס החבלה שגרם למותם של 67 ישראלים.

ישראל אמנם הצהירה כי תתנגד להכללתם של אלה ושל נוספים במעמדם ברשימת המשוחררים, אבל זה לא מה שימנע מחמאס להעלות זאת שוב.

"יש סדקים מהותיים בתוכנית טראמפ, שהתנועה יכולה לנצל כדי לצלוח את השלב המסוכן הזה" – כך צוטט בשבוע שעבר ד"ר באסם אל-קאסם – חוקר במכון המחקר אל-זיתונה שמזוהה עם האחים המוסלמים וחמאס, בעיתון "פלסטין" – הביטאון הרשמי של חמאס.  בין שאר הסדקים הוא מנה את "הסדרים זמניים ועמומים" שהתכנית מציגה,  ועדה מבצעת טכנוקרטית  ללא הגדרה ברורה של מנגנוני הקמה או מקורות הסמכות,. עמימות בנוגע לכוח הבינלאומי ועוד שורה של נושאים. הוא הציע לחמאס, לדרוש  כניסה לדיונים על הסעיפים העמומים תוך קידום מקביל של הפסקת האש, פתיחת המעברים, הכנסת סיוע והתחלת השיקום, מה שיגביר כלפי חמאס את אהדת הרחוב.

בחמאס נערכים היטב לשיחות המו"מ. אפשר להעריך שכך הם הדברים גם בצד הישראלי. שלא כמו בפעולתה הצבאית של ישראל, בסוגיית שחרור החטופים נכון לפעול עם הסטופר ביד. רצוי – ביד של טראמפ.

פורסם בישראל היום, בתאריך 06.10.2025.

במהלך מבריק ומושלם השתלט חיל הים על כאב הראש של המשט הנוכחי. כ- 400 איש בכ- 40 כלי שיט שנעצרו בהצלחה, במבצע מהיר של חיל הים ונחישות של ממשלת ישראל.

משט 'צומוד' שהחל באוגוסט האחרון, סיפק שלל הזדמנויות ויח"צ לגופים פרו-פלסטיניים וממשלות שהזדהו איתם, ביניהם ספרד, איטליה וטורקיה. בשבוע האחרון נחשף כי חמאס עומד ישירות מאחורי המשט, באמצעות חברת קש שהספינות בבעלותה, והנחיות ישירות לפעילי המשט המרכזיים מאת איסמעיל הנייה.

בכך, התגלה כי המשטים מהווים עוד קמפיין חמאסי מתמשך המופעל – יש לציין- בהצלחה לא קטנה כנגד ישראל. התגובה הישראלית כללה את חשיפת הקשר החמאסי ואת עצירתו של המשט, ופרסום העובדה שכמעט ולא נמצא על המשט סיוע הומניטרי, מה שמראה שמטרת הפעילים לא היתה סיוע אלא תמיכה בחמאס.

אך בתגובה כזו אין די, משום שבדעת הקהל העולמית מעורבות חמאס אינה פוסלת את קמפיין 'שבירת המצור', וממשלות אירופה המעורבות בכך – ובכן, הן אקטיביות הרבה יותר בחיזוק חמאס על אף היותו ארגון טרור באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

מה אם כן יכולה ישראל לעשות, וכיצד תעצור את המשטים הבאים, שהשמועות על המשט הבא בתור המתארגן בטורקיה הגיעו בד בבד עם החדשות על מעצרו של המשט הנוכחי?

התשובה לכך פשוטה, אך יש להקדים לה תובנת יסוד שנעלמת לה תחת הררי הקמפיינים, והיא בשאלה – מי אחראי למצור על עזה? לכאורה, מדובר בישראל. אך אם נשאל מי מונע מהעזתים לצאת מעזה, כמו כל אזרח בעולם ולכל הפחות כמו הפליטים המוסלמים הרבים שהציפו את אירופה בעשורים האחרונים, התשובה לכך היא – מדינות אירופה עצמן. הן, כמו ארדואן וכמו מצרים הסמוכה שמקוננת על גורלם של העזתים בדמעות תנין, משתמשים שימוש אכזרי בעזתים תוך אטימות מוחלטת לגורלם, רק בשל רצונם להשתמש ברצועת עזה כחבית חומר נפץ כלפי ישראל. לכן הם משמרים את חמאס, לכן הן לא מוכנים לקבל אפילו עזתי אחד בשטחן.

וכאן המקום ליצירתיות מצד ישראל; ישראל צריכה לפרוץ את המצור הימי בכיוון חד סטרי, One way ticket – במקום להחזיר את משתתפי המשט לארצותיהם בכדי שיוכלו לשוב ולארגן את הפרובוקציה הבאה, על ישראל לקחת את כל הספינות, להביא אותן לחופי עזה, לאפשר לכל עזתי שירצה לעלות עליהן, ולשלח אותן לארצות שמהן באו. יחד עמם לצרף את משתתפי המשט שבטוח ישמחו להציל עזתים ולספק להם את החיים הנוחים במערב, במדינות האיחוד האירופי ההו-כל-כך סובלניות לפליטים ולאיסלאם הרדיקלי, ולשלוח אותם אחר כבוד לספרד, לפריז, ללונדון, לברלין. לכל אוהדי הפלסטינים באירופה, שכל כך רוצים בטובתם.

תאמרו- מי ערב לנו שהספינות לא יחזרו שוב לעזה? העזתים שיעלו עליהם. הם יעשו כל שיוכלו ובלבד לברוח מעזה לצמיתות, ולא לשוב עוד לעולם. לכך צריך לצרף מצלמות סטייל 'האח הגדול', שישדרו בשידור חי את גרטה טונברג מנסה לסובב את הספינה חזרה לעזה ואת התגובה של העזתים לכך. ואל תטעו: הסרטונים משם לא יהיו בסגנון המאופק של השתלטות צה"ל.

שבועיים של שידור והפלגה בים יסתיימו בנמלי אירופה, ואז נראה את הצדיקים מהאיחוד האירופי. האם יקבלו אותם בפרחים ובחבילות קליטה אישיות של מדינת רווחה, או שמא במשחתות שיעצרו אותם וינסו לסובב אותם חזרה לעזה או לכל רוחות השמים, ובלבד שלא יגיעו לשטחן.

כי הם יודעים את האמת: הספינה הראשונה שתנחת באירופה תפתח זרם בלתי-נשלט של עזתים שיעשו הכל כדי לצאת, מה שיפתור את בעיית עזה לנצח.

רק תחשבו על התמונות מהסצנות האלו בכל העולם. לא יהיה צריך להסביר עוד שום דבר אל מול המשחתות הבריטיות שיכתרו את הספינות וישלחו אותן חזרה, אל מול קבלת פנים מכוערת שיזכו לה בספרד ובצרפת. כל האיחוד האירופי יהיה על הרגליים כדי לעצור זאת. וזו בדיוק המטרה – זו תהיה הרמת מסך פנומנלית, שלילת הנשק ההסברתי הגדול ביותר שיש לחמאס ותומכיו הצבועים. ואחריה, קרב ההסברה על עזה לא יהיה עוד אותו הדבר. אז ייחשף שדווקא האינטרס של הציבור העזתי זהה לשל ישראל – לאפשר את יציאת האוכלוסייה מעזה, ומנגד, ייחשף האינטרס האכזרי המשותף לחמאס ומדינות אירופה וחלק ממדינות ערב – שימור האוכלוסייה כמגן אנושי לטובת מלחמה אינסופית שתבטיח את המשך הקזת הדמים לנצח.

זה נהדר לא רק כתעלול יחסי ציבור, אלא גם כפתרון אמיתי לבעיית ההגירה. מי אמר שישראל צריכה לתאם אותה, למצוא מדינות, להתאים דירות ומרכזי קליטה? מי אמר שצריך לארגן ולנהל את זה? הגיע הזמן להגירה ספונטנית, תנו לאירופה את אשר לאירופה: פליטים ומסכנים מתקבלים שם ברצון, הלא כך?

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 05.10.2025.