עם שובם הביתה של אחרוני החטופים החיים שהוחזקו בידי ארגוני הטרור בעזה, ובטרם ניקלע חלילה למצב ששוב יגביל אותנו מלעסוק בכך, חשוב לקיים כעת את הדיון הציבורי בשאלה כיצד למנוע את המוטיבציה לפיגועי חטיפה, או לכל הפחות להפחיתה.
גם לאחר השחרור הסיטונאי השבוע עדיין מוחזקים בבתי הכלא בישראל עשרות רבי־מחבלים, מנהיגים וסמלים של ארגוני הטרור; בהם מרואן ברגותי, מראשי פת"ח ביהודה ושומרון, ומי שהנהיג את ארגון התנזים בימי "אינתיפאדת אל־אקצה"; איבראהים חאמד, ראש הזרוע הצבאית של חמאס באזור זה; חסן סלאמה, שותפו של מוחמד דף בהנהגת הזרוע הצבאית של חמאס; עבאס א־סייד, מחולל פיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה במרץ 2002; עבדאללה ברגותי, מומחה להכנת מטעני נפץ ששימשו לפיגועי התאבדות, ועוד רבי־מרצחים רבים. אליהם אמורים להצטרף עוד מאות מחבלים שטרם נגזר דינם, ובהם אנשי נוח'בה שהשתתפו בטבח 7 באוקטובר ומשפטיהם לא התחילו.
אפשר להניח שהמחויבות של המשוחררים לחלץ את חבריהם שנותרו מאחור נמצאת בשיאה. לחלקם יש גם ידע, ניסיון וקשרים שיוכלו לרתום למטרה זו. כך הם הדברים גם ביחס למחויבות של מפקדי חמאס ברצועה לשחרור אנשיהם, בדגש על מחבלי הנוח'בה.
כשאלה הנתונים, ולאחר שפיגועי החטיפה הוכיחו את עצמם שוב ושוב כאמצעי יעיל ביותר לשחרור מחבלים, לא יהיה מוגזם להעריך שפיגוע החטיפה הבא הוא עניין של זמן.
יתרה מכך, שחרור המחבלים במסגרת ההסכם להפסקת המלחמה הרחיב את השימוש בחטיפה מאמצעי להוצאת האסירים מבתי הכלא למנוף לכפיית הסדרים, כמו למשל הפסקתה של מלחמה. לא נדרשת חשיבה יצירתית במיוחד כדי להבין לאילו כיוונים ארגוני הטרור עוד עלולים לקחת את האמצעי הזה.
לאחר שנתיים שבהן עיקר הקשב והעיסוק מצד שב"כ וגופי הביטחון הופנה למתארי הלחימה בעזה, לא תהיה זו דרישה בנלית להגביר את המאמצים במישור המודיעיני והמבצעי שרלוונטיים יותר למאפייני הפעילות החשאית של פיגועי חטיפה. לא מדובר רק בדריכות ותגובה מהירה לכל סימן וחשד, אלא בפעילות חשאית יזומה ומתמשכת מצידנו, וכן הידוק הפיקוח והטיפול בקווי התפר שבין עזה ליהודה, לשומרון ולירושלים, ובינם לבין בתי הכלא בישראל. ובכל זאת, ייתכן שלא יהיה די בכל אלה.

בית משפט לרצח עם

בתקופה הקרובה יידרש הדרג המדיני להכריע בעניין משפטם של מחבלי הנוח'בה. זו הכרעה מדינית ולא רק משפטית, משום שלא ניתן להתייחס למחבלים אלה ולמתקפה המפלצתית שבה השתתפו כפעולה שבוצעה על ידי אוסף של פעילי טרור שכל אחד מהם נשפט בה על חלקו, בהתאם לראיות הקיימות לגביו. נכון לשקול את הקמתו של בית משפט מיוחד לניהול משפטם של המחבלים, ולהאשימם בעבירה שמשקפת במדויק את מה שביקשו לעשות: רצח עם.
בזירה הבינלאומית המשפט ישפיע במידה רבה על האופן שבו ייצרבו אירועי 7 באוקטובר בתולדות העמים. יש לכך חשיבות עצומה במיוחד לנוכח מאמצי ההכחשה והתעמולה האנטישמית נגד ישראל. מצד שני, כל אחד יכול לדמיין איך תתקבל בעולם העמדתם לדין של מאות בעבירה שהעונש עליה הוא מיתה. כאמור, הדרג המדיני יידרש להכריע בדילמה הזו. אפשר להעריך שעל שולחנו תונח גם דרך ביניים: גזר דין מוות במקרים ספורים, לצורך מיצוי התועלת ההסברתית, וההסתפקות במאסרי עולם לכל יתר המקרים.
אפשר להוסיף ולטעון גם על כך, אבל אין זה עניינו של מאמר זה. תהא ההחלטה אשר תהא, כדי להחליש את המניע לפיגועי חטיפה ההנהגה בישראל חייבת לחשק את עצמה מפני האפשרות לשחרר מחבלים בעסקאות עתידיות.
במשפטי הנוח'בה אפשר יהיה לעשות זאת במסגרת ההחלטה על הקמתו של בית המשפט המיוחד, תוך מתן סמכות מיוחדת לשופטיו לשלול את האפשרות לחנינה מכל סוג שהוא למי שיורשע בהשתתפות במעשי הטבח, במקרה שלא יוטל עליו עונש מוות. חישוק נוסף ומשמעותי הוא החלטה על אימוץ כל המלצותיה של ועדת שמגר.
כזכור, הוועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר נתמנתה ביולי 2008 כדי להמליץ לממשלה על עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. עם הקמת הוועדה נקבע כי היא לא תפרסם את המלצותיה עד לאחר שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס. ואכן, בשנת 2012, לאחר שחרורו, היא הגישה את מסקנותיה. הן סווגו בסיווג "סודי ביותר", הדו"ח לא פורסם במלואו בציבור, וההמלצות מעולם לא אומצו באופן רשמי על ידי הממשלה ולא קיבלו תוקף מחייב.

במהלך השנים הוגשו כמה הצעות חוק המבוססות על העקרונות שהציגה ועדת שמגר, אולם הדיון בהן לא נמשך. נכון אומנם כי הפה שאסר הוא הפה שיוכל להתיר בעתיד, ואת זאת גם ארגוני הטרור מבינים. אך ככל שיפחתו ההזדמנויות וירבו החסמים בדרך לחנינת המחבלים, כך אפשרות זו תהיה קשה יותר ליישום.
לא פחות חשוב מכך הוא תיאום הציפיות בתוך החברה הישראלית. האם ישראל תעמוד בהתחייבותה לעצמה אם חלילה ניקלע שוב לסחיטה? קשה לדעת. הערבות ההדדית והסולידריות הטבועות בנו כאומה־משפחה היטו את הכף בכל מבחן כזה. לצד הגאווה על היותנו מי שאנו, חובתנו להפחית את הסיכונים ואת המחירים. זו העת לכך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 17.10.2025. 

הצהרותיו החוזרות ונשנות של הנשיא טראמפ על המחויבות לפרק את חמאס מנשקו מחממות את הלב. יש להן חשיבות להבניית הלגיטימציה לצעדים אפשריים מצד ישראל וגם להצבת רף ציפיות מול המדינות המתווכות, ולמרות זאת נדמה שהן לא מצליחות להרגיע את חששותיו של הציבור הישראלי בנושא זה.

יש לכך כמה סיבות. ראשית, לאור הבנת התפקיד שהנשק ממלא בתפיסת ההתנגדות של חמאס, ולאחר שדובריו הבהירו פעם אחר פעם כי אין שום סיכוי שהוא יוותר עליו. שנית, לאור הניסיון שנצבר בהתנהלות מול חמאס והכרת דרכי הרמייה והעורמה שבהן הוא משתמש. שלישית, מתוך הספקנות שקיימת ביחס ליכולתן של המתווכות לכפות זאת על חמאס. רביעית, לאור הניסיון הלא כל כך מוצלח שאנו עדיין בעיצומו לפרק את חיזבאללה בלבנון מנשקו. חמישית, לאור ההבנה כי האפשרות לחידוש הלחימה לא בדיוק תואמת את הרעיון להאיץ את הרחבת הסכמי אברהם. שישית, לנוכח האכזבה ממה שנראים כסימני גוויעה של חזון ההגירה, שבו נתלו תקוות גדולות.

לאחר 7 באוקטובר אין להשלים עם פתרונות מסוג של "ללכת עם ולהרגיש בלי". רעיונות כאלה כבר התחילו להישמע בראיונות לתקשורת מצד גורמים במדינות המתווכות, והם מגבירים את הדאגה בישראל. האמת עדיפה גם כאשר היא יותר מדאיגה מחלופות אחרות.

ועדיין נותר מקום לתקווה. התחזיות הפסימיות שקרסו לאורך המלחמה לימדו אותנו להיות צנועים יותר בהערכותינו. הפתעות טובות יתקבלו בברכה. בעניין הפירו, כדאי בכל זאת לקחת שולי ביטחון, ולכל הפחות למנוע החמרה של הבעיה.

הדברים אמורים בעיקר ביחס לתהליכים שכבר מתנהלים בשטח, ואם הם עדיין לא משמשים להתחמשות חמאס אז זה תיכף יקרה. בזמן שמשאיות האספקה כבר נכנסות לרצועה, וכשטרקטורים של עיריית עזה מפנים את ההריסות, הודיע שר החוץ המצרי כי בחודש הבא תתקיים במצרים ועידה בינלאומית במטרה לגיבוש תוכנית מקיפה לשיקום ההרס שנגרם במלחמה האחרונה.

לפי לשון ההודעה, הוועידה תתמקד בשיקום תשתיות, בתי חולים, בתי ספר ודיור, בנוסף לתמיכה בכלכלה המקומית והעסקת אלפי עובדים פלסטינים.

הודעה זו מגיעה במקביל לדיווחים תקשורתיים על כוונת וושינגטון לקדם את שלב ב' של "תוכנית טראמפ", ובמרכזו – שיקום רפיח. כפי שנכתב לא פעם בדפי עיתון זה, השיקום האזרחי הוא התשתית והמעטפת לשיקום יכולותיו הצבאיות של חמאס. בתוך מאות משאיות האספקה שיועברו לרצועת עזה יהיו גם אמצעי לחימה, וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת.

הטענה כי הסחורות מועברות לעזה רק לאחר שיקוף ובידוק, אפילו אם הייתה נכונה, אינה נותנת מענה לחומרים הדו-שימושיים. יריעות פיברגלס, אלקטרודות, דבקים ועוד יוצגו כמיועדים לשימוש אזרחי-לגיטימי, ולא לשימושים האחרים שלהם בתעשיות הנשק. האתגר מורכב עוד יותר כשמדובר בטרקטורים וציוד מכני כבד, שהכנסתו נדרשת לכאורה לצורך פינוי הריסות ותיקון דרכים – אך כל בר-דעת מבין שבאותם כלים גם מכשירים את המנהרות.

במציאות שתשרור בעזה לא ניתן יהיה לקיים פיקוח יעיל בתחום הזה. כל שניתן יהיה להשיג הוא האטה והכבדה על מאמצי האויב, באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שניתן יהיה להכניס לעזה. אסור להשאיר זאת לסגירה לא ברורה בערוצי המודיעין. צריך לומר בריש גלי מה נעשה בתחום הזה, וכיצד אנו מבטיחים כי האספקה האזרחית לא תשוב להיות המקור העיקרי להתחמשות ארגוני הטרור.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 17.10.2025. 

בזמן שבישראל חוגגים את שחרור החטופים ובממשל טראמפ נערכים להשתמש בהסכם כמקפצה להרחבת הנורמליזציה, בחמאס כבר עסוקים בתהליך השיקום. באופן טבעי הציבור חשוף רק למהלכים הגלויים של תהליך זה: פריסת כוחות-השיטור החמושים, הוצאות להורג ופעולות ענישה שיחידת "סהם" ("החץ") מבצעת נגד מתנגדי חמאס, פינוי צירי תנועה והשלטת סדר בהנעת תושבי עזה לשכונות מגוריהם, חידוש פעילות העיריות ומשרדי ממשלת חמאס, היערכות לפתיחת מעבר רפיח ולהזרמת משאיות אספקה ועוד פעולות שמיועדות להפגנת כוח ולחיזוק הנרטיב של ניצחון ההתנגדות.

ההתארגנות המהירה של חמאס והיעילות שהוא מפגין בכל אזורי הרצועה, מעידות על כך שהשלד הפיקודי והאירגוני שלו עדיין מתפקד. אפשר להניח שזה המצב גם ביחס לזרוע הצבאית של הארגון. בניגוד לרושם שנוצר בציבור הישראלי, זו אינה נשענת רק על עז-א-דין חדאד וצעירים שצורפו במהירות "כדי למלא את השורות". היא כוללת מספר רב של מפקדים ותיקים ומנוסים מאוד כדוגמת ראאד סעד – שנמנה על מייסדיה וכבר ב-2005 שימש כמח"ט העיר העזה. הוא זה  שאחראי גם על מטה היצור העצמי של משגרי רקטות, טילים, ונשק נגד טנקים. לצידו בהיררכיית הפיקוד,  מוחמד עודה – שפעל במשך שנים בצמרת צבא חמאס ומשמש כיום כמפקד החטיבה הצפונית.  מוהנד רג'וב – שמשמש מח"ט העיר עזה, מוחמד ברים – שמפקד על חטיבת ח'אן יונס ונוספים. דמות נוספת בעלת תפקיד מרכזי בביטחון הפנים ובתיאום בין מערכי חמאס הוא תאופיק אבו נעים, ראש מערך הביטחון של האירגון שנה על דור המייסדים של החמאס ברצועת עזה. הוא צלח את נסיונות החיסול ובנוסף ל—37 שנות ניסיון הוא מביא עימו גם מנהיגות וכושר אירגון מוכחים.

הדברים לא נכתבים כדי לרפות ידיים או לגרוע מהישגיה של ישראל במערכה זו, אלא כדי להזהיר מפני אופוריה ולהצביע על גודל האתגר שמצפה לנו. זאת,  עוד מבלי שהבאנו בחשבון את האילוצים שעימם ישראל תצטרך להתמודד, בעקבות ההתחייבויות ההסכמיות ומעורבות גורמי התיווך שאליהם השתרבבה הפעם גם תורכיה. עם אותו ארדואן ששבועיים אחרי טבח ה-7 באוקטובר אמר בפרלמנט התורכי כי חמאס הוא לא ארגון טרור אלא תנועת שחרור שמנהלת מלחמה כדי להגן על אדמתה.

יש בישראל מי שמיהרו לחגוג את פתיחת מעבר רפיח, מתוך מחשבה שעתה תתאפשר יציאה, אולי אפילו נהירה, של עזתים מחוסרי-בית שיחפשו להמשיך את חייהם במקום אחר. גם לכך, הסיכויים כנראה לא רבים. הסכם הפסקת המלחמה אמנם הביא לפתיחת מעבר רפיח, אך עבור תושבי עזה הוא מביא עימו גם את התקווה לשיקום. כל עוד קיימת תקווה כזו, הם יעדיפו להישאר.

יתכן שנופתע לטובה, אך עדיף להניח שאיש לא יעשה עבור ישראל את העבודה השחורה של ההתמודדות עם חמאס. אף אחד אחר לא יבטיח במקומנו את פירוקו מנשקו ואת מניעת התעצמותו. אלה הן משימות שישראל תצטרך לעשות בעצמה, למרות הסכנה שיובילו לחיכוכים צבאיים או למשברים מדיניים ואפילו לפגיעה בסיכויי הרחבת הנורמליזציה.

למרות ההסכמים, המציאות תתעצב בהתאם לאופן שבו ישראל תתנהל בשטח. את העובדה שחמאס פרס כוחות שיטור חמושים מבלי שישראל פעלה נגדם, ניתן להסביר רק בכך שהדבר תואם עם ישראל. צריך להניח שמבחינת חמאס, זה לא ייעצר בכך. ויתורים, העלמת עין והסתמכות על הבטחות של המתווכות, יבטיחו את התעצמותו.

במציאות החדשה, כדאי שהדרג הצבאי והביטחוני יהיו רחוקים ככל האפשר מהעיסוק במשא ומתן, כדי לצמצם את השפעתו הממתנת או המבלבלת ולהתמקד במשימות הצבאיות.

נכון לקבוע ולהבהיר לכוחות, כי גם במציאות ההסכמית,  השיקול המוביל הוא ביטחון כוחותינו. אם הדבר טרם נעשה, נכון להגדיר לצה"ל כיצד יש לפעול כאשר מזהים מנהרות, נשק. כיצד יש להגיב לירי רקטות "סורר", או מול פעילות שחמאס מבצע לתיקון או להכשרה של יכולות צבאיות.

הוראות הפתיחה באש בנוגע למרחב-הפרימטר צריכות להיקבע באופן שיאפשר לא רק הגנה על כוחותינו, אלא  מניעת שחיקה של המרחב הזה בשיטת הכירסום הזוחל. אין לאפשר לחמאס לשחוק את יעילותו של המרחב הזה המרחב הזה, על ידי הרגלת כוחותינו להגעתם של ילדים, נשים או זקנים לאזורים אלה, בתואנות שונות.

אתגר משמעותי שמצפה למערכת הישראלית קשור בבלימת המאמצים שחמאס יעשה כדי לשקם את יכולותיו הצבאיות.  בתוך מאות משאיות האספקה שיוכנסו לרצועת עזה , יהיו גם אמצעי לחימה וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת. זהו עניין מרובה פרטים והטיפול בו מצריך בקיאות וסבלנות שהמערכת אינה משופעת בהן ועל כל בדיוק בונים בחמאס. השורה התחתונה, לא ניתן יהיה לקיים על כך פיקוח אפקטיבי. כל שניתן יהיה להשיג הוא האטה והכבדה על מאמצי האוייב, באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שניתן יהיה להכניס לעזה. את זאת, הממשלה צריכה לקבוע.  באותה נשימה כדאי שהממשלה תקבע כבר כעת כי בשום מקרה לא יורשו פלסטינים מעזה להיכנס לישראל. תרחיש כזה נשמע אולי דמיוני בעת הזו, אך בעזה כבר למדנו שהמציאות עולה על כל דמיון. במיוחד לנוכח הרגישות במערכות הישראליות לבעלי צרכים רפואיים או לשלומם של מבקשי מקלט נרדפים.

לא פחות חשוב מעזה, הוא העיסוק בהשלכות הביטחוניות של ההסכם, על זירת יו"ש.– סיומה של המלחמה כשחמאס על רגליו ועם שחרורם של רבי מחבלים מבתי הכלא בישראל, צפוי להעצים את התמיכה בחמאס ולהגדיל את פוטנציאל הטרור משטחי יו"ש, שגם כך נמצא במגמת החרפה. בין המשוחררים, מומחים לפיגועי התאבדות ולפיגועי מיקוח, מפקדים כריזמטיים ומחבלים אכזריים שיגיעו מלאי מוטיבציה לתרום את חלקם ל"מבול אל אקצה".  על הרקע הזה נדרשת החמרה מיידית במדיניות הביטחונית של ישראל בזירה זו. מילות המפתח צריכות להיות – יוזמה התקפית אגרסיבית. כולל שימוש נרחב באמצעי הסיכול הממוקד. אין לאפשר את התבססותם ובשום אופן לא להמתין עד שיפעלו. הגישה הרצויה מולם היא להקדים מכה למכה.

 צער הפרידה והפירוד

"בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם … עֲצֶרֶת הִוא" – זהו לשון הציווי המקראי שמתייחס לחג שלפנינו. חכמינו הסבירו כי השם עֲצֶרֶת בא מלשון עצירה. עם סיומם של שבעת ימי חג הסוכות, רגע לפני החזרה לשגרת החול, עוצר ה' את בניו ומבקש להיות ביחד, עוד יום אחד, "קָשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם".

כולנו מאושרים לקראת סיומה של פרידה אכזרית בת שנתיים. בה בעת, אנו זוכרים וכואבים פרידה מאחים שלא ישובו לעולם. אנחנו עם אחד —פצוע ומצולק, מצער הפרידה וממועקת הפירוד. שמח ודואג, חוגג, כואב ומחבק באותה נשימה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13.10.2025. 

מסמך זה לא עוסק במאזן הרווח וההפסד של ההסכם שהושג, באשר הוא מעשה עשוי וגם לא בעמדות ובמכניזם להמשך הדיונים במסגרתו. מטרתו היא להמליץ על הדרכים להתמודד עם האתגרים הביטחוניים שמציאות החדשה צפויה להעמיד למערכת-הישראלית.

האתגר הראשון: התאמה והבהרה של מדיניות הפעלת הכוח הצבאי ברצועת עזה בשלבים

המעבר החד ממצב לחימה להפסקת אש בזמן שכוחותינו עדיין פרוסים בשטחי הרצועה, עלול לגרום לחוסר בהירות, לשבש את יכולת הכוחות להגיב לתרחישים השונים וגם לסכן את חיילינו. חשוב לקבוע ולהבהיר לכוחות כי בכל מצב – השיקול המוביל הוא ביטחון כוחותינו. 

נכון לסכם מראש את המענים לתרחישים הסבירים הבאים: כיצד יש לפעול כאשר מזהים פעילים חמושים של חמאס, מנהרות, נשק. כיצד יש להגיב לירי רקטות "סורר" או מול פעילות שחמאס מבצע לתיקון או להכשרה של יכולות צבאיות.

האתגר השני: הגנה על המרחב הביטחוני ומניעת שחיקתו בשיטת הכרסום הזוחל

את הוראות הפתיחה באש צריך לקבוע באופן שיאפשר את השגתו של היעד הזה ולא רק את מניעת הסיכון הישיר לחיילינו. אין לאפשר לחמאס או לגורמי הטרור האחרים, לשחוק את ההגנה על המרחב הזה, על ידי הרגלת כוחותינו להגעתם של ילדים, נשים או זקנים לאזורים אלה, בתואנות שונות.

האתגר השלישי: מניעת ניסיונות לשקם את היכולות הצבאיות של חמאס בחסות המאמצים ההומניטאריים.

בתוך מאות משאיות האספקה שתועבר לרצועת עזה, יהיו גם אמצעי לחימה וכן חומרים ואמצעים דו-שימושיים שנחוצים לייצור נשק ותחמושת. הטענה כי הסחורות מועברות לעזה רק לאחר שיקוף ובידוק, אפילו הייתה נכונה, אין בה מענה לחומרים הדו-שימושיים. יריעות פיברגלס, אלקטרודות, דבקים וכד' יוצגו כמיועדים לשימוש אזרחי לגיטימי ולא לשימושים האחרים שלהם בתעשיות הנשק.

האתגר מורכב עוד יותר כשמדובר בטרקטורים וציוד מיכני כבד, שהכנסתו נדרשת לכאורה לצורך פינוי הריסות ותיקון דרכים, אך כל בר דעת מבין שבאותם כלים גם מכשירים את המנהרות. במציאות שתשרור בעזה לא ניתן יהיה לקיים פיקוח אפקטיבי בתחום הזה. כל שניתן יהיה להשיג הוא האטה והכבדה על מאמצי האויב, באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שניתן יהיה להכניס לעזה.

האתגר הרביעי: המדיניות הישראלית האזרחית מול רצועת עזה.

בעת הזו, תרחישים כאלה נראים דמיוניים, אולם די מהר נהיה עלולים למצוא את עצמנו מול מבול של בקשות מצד הפלסטינים בעזה בעידוד גורמי התיווך, לאפשר כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי בבתי החולים או מעבר ליו"ש. כדי שלא נתוודע לכך רק לאחר שזה יקרה, כדאי שהדרג המדיני יחליט כבר עתה באופן שלא מותיר מרחב לפרשנות: בשום מקרה לא יורשו פלסטינים מעזה להיכנס לישראל. בהקשר לכך, יש מקום לחשוש כי חמולות מעזה שנאבקו בחמאס, יבקשו מקלט בישראל. גם לגביהן הפתרון לא צריך להיות בתחומי מדינת ישראל.

האתגר החמישי, לא מבחינת חשיבותו, הוא ההתמודדות עם מגמות הטרור בזירת יהודה ושומרון

 סיומה של המלחמה כשחמאס על רגליו ועם שחרורם של רבי מחבלים מבתי הכלא בישראל, צפוי להעצים את התמיכה בחמאס ולהגדיל את פוטנציאל הטרור משטחי יו"ש, שגם כך נמצא במגמת החרפה. על הרקע הזה נדרשת החמרה מיידית במדיניות הביטחונית של ישראל בזירה זו. נכון להמשיך בגישה ההתקפית שאומצה בראשית המלחמה, בכלל זאת שימוש באמצעי הסיכול הממוקד .לשב"כ תפקיד מפתח בפיקוח אחר כל אחד מהמחבלים שישוחררו. אין לגלות כלפיהם שום סובלנות.

יהיו מי שיאמרו שהמלצות אלה מקדימות את זמנן ודיה לצרה בשעתה. ואולם, ניסיון העבר מלמד כי אם לא נקבל כעת את ההחלטות בתחומים הללו, המציאות תחליט עבורנו.

1.  תופעת ההברחות של אמצעי לחימה מסיני לשטחי ישראל ולרצועת עזה באמצעות רחפנים, מחייבת התערבות מיידית של הדרג המדיני וראשי מערכות הביטחון והאכיפה, לנוכח משמעויותיה וכדי למנוע את הפיכתה לחלק משגרת-חיינו.

2.  שלא כמו בפיגועים או באירועים ביטחוניים שמתרחשים לאור הזרקורים ומאפשרים מעקב שיטתי והפעלת לחץ ציבורי, תופעת ההברחות ברחפנים רחוקה מעין הציבור וחשופים לה בשגרה רק "גורמי השטח" שמופקדים על ההתמודדות איתה ותושבי הישובים שלאורך קו הגבול בין מצרים וישראל.

3. יתרה  מכך, תופעה זו היא בעלת מאפיינים שמעודדים הזנחה מצד המערכת הישראלית: הסכנה ממנה אינה מיידית, היא נמצאת בתפר שבין פלילי לביטחוני, היא חוצה גבולות פיסיים וגם את גבולות הגזרה בין גופי הביטחון והאכיפה בישראל. ההתמודדות אתה כרוכה במורכבות מבצעית, טכנולוגית וגם מדינית והיא לעולם לא תהיה בראש סדר העדיפות של אף גורם. ספק אם מישהו יכול לספק אפילו הערכה מבוססת בנוגע להשפעת ההברחות הללו על יכולותיהם של אויבינו בעזה וביו"ש ועל היקף הנשק הבלתי חוקי בתוך המדינה.

4. ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר לא יכולה לטמון את הראש באדמה ולהשלים עם תופעות כאלה. מערכת הביטחון מוכיחה מידי יום כי היא  יודעת להתמודד עם אתגרים מבצעיים טכנולוגיים ומדיניים מורכבים לאין ערוך יותר מהאתגר הזה.

5  ראוי כי הדרג המדיני יגדיר כיעד מיידי את חיסולה המוחלט של התופעה ויכריז על הקמת כוח משימה ייעודי משותף לצה"ל, שב"כ, משטרת ישראל  ופרקליטות, שיגבש תכנית פעולה להשגתו ויקבל את כל הכלים והסמכויות הנדרשים לכך.

6. תכנית הפעולה צריכה לכלול טיפול אפקטיבי במזמיני ההברחות ובמניעיהם ולא להתבסס רק על מאמצי הבלימה במרחב הגבול.

7.  טוב תעשה ועדת החוץ והביטחון אם תפקח אחר פעילות זו תוך שיקוף הנתונים והמגמות לציבור הרחב.

מאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הביא שלום מקיף למזרח התיכון – שהחל בשחרור החטופים הישראלים מידי חמאס – נותרו רק כמה פרטים קטנים להסדיר.

אחד מהם: מה עושים עם כל ספינות הטרור? הכוונה לספינות ה“משט” שנשארו מאחור, אותן השאירו אנרכיסטים, אנטישמים ופעילי פרו-חמאס קיצוניים שניסו לפרוץ את המצור הימי ההכרחי של ישראל על רצועת עזה.

זוכרים את ה“מאווי מרמרה”? הספינה ההיא הובילה בשנת 2010 את הניסיון הטורקי (כביכול) להאיר את הצרכים ההומניטריים בעזה. בפועל, “משט החירות לעזה”, שעמד מאחוריו ארגון הטרור התורכי “הקרן לזכויות אדם וסיוע הומניטרי” (IHH), לא היה אלא התקפה אלימה על ישראל, שנועדה לחזק את חמאס.

מאז, נאלצה ישראל להתמודד עם “משטים” דומים – עמוסים פעילים עוינים ומעט מאוד סיוע אמיתי – בשנים 2011, 2015, 2016, 2018, וגם השנה. בניסיון האחרון לפרוץ לעזה בשם התמיכה בחמאס השתתפו למעלה מ-50 ספינות, שכולן יורטו בשבוע שעבר על ידי חיל הים הישראלי. הצי המקרטע של תומכי הטרור הגיע מאלג'יריה, יוון, איטליה, לוב, ספרד ותוניסיה, עם משתתפים מ-16 מדינות “אוהבות שלום” כמו אירלנד, פורטוגל, דרום אפריקה, שוודיה וונצואלה.

את הפעילים האנטי-ישראליים הזדוניים היה קל לגרש – אף שניתן היה בהחלט לשקול לכלוא את כולם באשמת פשע ולזרוק את המפתח.

הבעיה הקשה יותר היא מה לעשות עם כל אותן “ספינות תקיפה הומניטריות”. ישראל לא זקוקה לסירות המטרידות הללו שיציפו את נמלי הים שלה, ואין שום סיבה להחזיר את הספינות למפעיליהן ובעליהן המרושעים.

אז אחרי שנחזיר את החטופים הביתה, ולפני שצה"ל יתחיל בנסיגות גדולות מעזה או שייחתמו הסכמי שלום אזוריים רחבים יותר – הגיע הזמן לגבות מחיר קטן מהשחקנים המרושעים שבחוץ. הנה עשר הצעות ענייניות ונוקבות למה שישראל יכולה לעשות עם ספינות הטרור.

1. להעמיס את הספינות בציוד הומניטרי (ואולי גם בכמה כלי נשק) לטובת הארמנים הנרדפים והכורדים המדוכאים, ולהפליג לעבר חופי מדינתם המדכאת – טורקיה. בנמלי מרסין, מרמריס ואנטליה נפרוק כיסאות גלגלים, פלסטרים, שוקולדים, צעצועי תינוקות, קליעים, קלעים, מסורים חשמליים, סכינים ושאר “תרומות” מאזרחים ישראלים אוהבי שלום. במקביל, נקים בכל עיר תערוכה נודדת על רצח העם הארמני ועל זכותם הטבעית של הכורדים למדינה עצמאית.

2. לקרוא לספינות בשמות החטופים הישראלים שהוחזקו שנתיים בשבי הברברי של חמאס בעזה, ואז להעמיס עליהן מאות מחבלי חמאס הכלואים בישראל. (גם אחרי העסקאות הצפויות, יישארו עוד רבים – כולל פושעי נוח'בה הנאציים של 7 באוקטובר.) נגרור את הספינות אל חופי קטאר וטורקיה, נשמור עליהן היטב – בלי אוכל ובלי ביקורי הצלב האדום – ונודיע לרודנים מדוחה ואנקרה: קבלו את החברים שלכם ואת הספינות – רק אחרי שתפסיקו כל תמיכה מדינית וכלכלית בחמאס. נחכה כמה שצריך.

3. למתג מחדש את הספינות כ-“קרין איי”, “קרין בי” וכול', ולהשיק “משט שלום ישראלי”. נפליג לנמלי דוחה, איסטנבול, ג’דה ואימאם חומייני, ונשדר משם קריאות לפיוס ודמוקרטיה. תחנת הרדיו “קול השלום” תשדר מהספינות אל כל בית בים התיכון ובים הערבי. החדשות יאירו את הישגי ישראל באקדמיה, תרבות, היי-טק ורפואה, לצד דיווחים על גזענות, עבדות, טרור ואנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי.

4. להכתיר את הספינות כ-“דונלד ג’יי טראמפ 1”, “טראמפ 2” וכן הלאה – כספינות מילוט לפליטים מעזה, המבקשים חיים חדשים הרחק מאזור ההרס שחמאס הפך לשדה קרב מחורר של מאות קילומטרים של מנהרות תקיפה ובונקרים לייצור נשק מתחת לכל בית, בית ספר ובית חולים.

5. לאחר שהספינות יובילו בבטחה את הפליטים למדינות אירופה כה אהובות הפלסטינים, ניתן להסב אותן לבתי קזינו צפים, במסגרת “תוכנית הריביירה” של טראמפ. הן יעוגנו מול עיר הנופש המחודשת בעזה. אצילים אירופיים, נסיכות קטאריות ושותפיהן האמריקנים יזכו בזכויות VIP על שולחנות ההימורים.

6. לקרוא לחלק מהספינות “אקסודוס 1”, “אקסודוס 2” וכן הלאה, ולהפליג אל נמלי איראן – בנדר-עבאס ובושהר – כדי לדרוש את שחרור היהודים האחרונים שנותרו שם. עם ליווי תקשורתי נרחב, משלחת רב-דתית ודוקטורים וחתני פרס נובל על הסיפון, נוכל להביך את האייתולות של טהרן ולכפות עליהם לאפשר הגירה חופשית ליהודים. ואם כבר בבושהר – נבקר גם בכור הגרעיני “ההומניטרי” שלהם לייצור איזוטופים רפואיים.

7. לקרוא לספינות בשמות 50 יישובים וקהילות חקלאיות בישראל שנחרבו על ידי חמאס, ולהפליג איתן למפרץ הערבי (שפעם נקרא “הפרסי”) כדי לחסום את אי ח’ארג – שדרכו עוברות 90% מיצוא הנפט האיראני. כך תתרום ישראל ל“סנאפבק” של הסנקציות הבינלאומיות על תוכניות הגרעין והטילים של איראן. סין תיפגע מכך יותר מכולם – ובצדק.

8. להסב את הספינות למעבורות לנוסעים חרדים שמעדיפים להגר מאשר לשרת בצה"ל או בשירות לאומי. הראשון שיעלה לסיפון יהיה הרב יצחק יוסף, הרב הראשי הספרדי לשעבר, שמאיים לעזוב את הארץ במחאה על מה שהוא מכנה “שמד” – כלומר, שיתוף החרדים, חלילה, בנטל הלאומי. אני עצמי אעזור לו לארוז.

9. למכור את הספינות בשוק הבינלאומי כדי לממן את טיפולם של הפצועים הישראלים ואת משפחות הנרצחים של 7 באוקטובר. יתרת הכסף תשמש לשיקום יישובי הדרום והצפון שנחרבו. לחלופין, אפשר לחתוך את הספינות לחתיכות ולמכור אותן למזכרת ב-eBay – למימון שיקום נפשי ופרנסה לאלמנות ויתומי המלחמה הרבים.

10. ולבסוף – להטביע את הספינות מחוץ למים הטריטוריאליים של בריטניה, קנדה, צרפת, אירלנד וספרד – כמחאה על היוהרה, הצביעות והעוינות שלהן כלפי ישראל. פשוט לפוצץ להן את זה בפנים.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 12.10.2025.

מכיוון שמדובר במעשה עשוי, אין ערך רב להמשך העיסוק במאזן הרווח וההפסד של ההסכם שהושג לסיום המלחמה ולהשבת החטופים.

במקום זאת עדיף לנקוט גישה מעשית ולהתרכז בדרכים להתמודד עם השלכותיו ועם האתגרים שהוא צפוי להעמיד למערכת הישראלית מרגע שייכנס לתוקף.

האתגר הראשון: מדיניות הפעלת הכוח בעזה

המעבר החד ממצב לחימה להפסקת אש, בזמן שכוחותינו עדיין בשטחי הרצועה, גורם לאי בהירות שעלולה לשבש את יכולת הכוחות להגיב לתרחישים השונים, וגם לסכן את חיילינו. כדי למנוע עמימות חשוב לקבוע כי בכל מצב השיקול המוביל הוא ביטחון כוחותינו.

נכון להגדיר מראש בשלבי יישום ההסכם את המענה לאיומים שהסבירות להתרחשותם אינה קטנה: אופן הפעולה כשמזהים באמצעי התצפית יכולות של האויב כמו מנהרות, נשק או פעילים צבאיים חמושים, וכיצד יש להגיב לירי רקטה סורר או מול פעילות חמאס לתיקון של יכולות צבאיות או להכשרתן.

האתגר השני: הגנה על המרחב הביטחוני ומניעת שחיקתו

את הוראות הפתיחה באש יש לקבוע באופן שיאפשר את השגת היעד של ההגנה על המרחב הביטחוני, ולא רק מניעת סיכון ישיר לחיילינו. אין לאפשר לחמאס או לגורמי טרור אחרים לשחוק את ההגנה על המרחב הזה בכרסום זוחל, על ידי הרגלת כוחותינו להגעתם של ילדים, נשים או זקנים לאזורים האלה בתואנות שונות.

האתגר השלישי: מניעת ניסיונות השיקום של חמאס

לא צריך להיות איש מודיעין כדי להעריך שבחסות המאמצים ההומניטריים, בתוך מאות משאיות האספקה שייכנסו לרצועת עזה יהיו גם אמצעי לחימה וכן חומרים ואמצעים דו־שימושיים הנחוצים לייצור נשק ותחמושת, שיאפשרו את שיקום היכולות הצבאיות של חמאס.

אפילו אם הטענה שהסחורות מוכנסות לעזה רק לאחר שיקוף ובידוק הייתה נכונה, אין בה מענה לחומרים הדו־שימושיים. יריעות פיברגלס, אלקטרודות, דבקים ועוד יוצגו כמיועדים לשימוש אזרחי לגיטימי, ולא לשימושים האחרים שלהם בתעשיות הנשק.

האתגר מורכב עוד יותר בכל הנוגע לטרקטורים ולציוד מכני־הנדסי כבד, שהכנסתם נדרשת לכאורה לצורך פינוי הריסות ותיקון דרכים – אך כל בר־דעת מבין שבאותם הכלים גם מכשירים את המנהרות של חמאס.

במציאות שתשרור בעזה לא יתאפשר פיקוח יעיל בתחום הזה. כל שאפשר להשיג בתחום הזה הוא האטה והכבדה על מאמצי האויב באמצעות הגבלה מראש של סוג האמצעים שיותר להכניס לעזה.

האתגר הרביעי: המדיניות האזרחית מול עזה

תרחישים מסוימים נראים כעת דמיוניים, אך די מהר אנו עלולים למצוא את עצמנו מול מבול של בקשות מצד הפלסטינים בעזה, בעידוד גורמי התיווך, לאפשר כניסה לישראל לצורך טיפול רפואי בבתי החולים או מעבר לשטחי יהודה ושומרון.

כדאי שהדרג המדיני יחליט כבר עתה, באופן שלא מותיר מרחב לפרשנות, כי בשום מקרה לא יורשו פלסטינים מעזה להיכנס לישראל. באותו הקשר, יש מקום לחשוש כי חמולות מעזה שנאבקו בחמאס יבקשו מקלט בישראל, מחשש שיבולע להן. גם לגביהן הפתרון לא צריך להיות בתחומי מדינת ישראל.

האתגר החמישי (לא בחשיבותו): ההתמודדות עם מגמות הטרור ביו"ש

סיומה של המלחמה כשחמאס על רגליו ושחרורם של רבי־המחבלים מבתי הכלא בישראל צפויים להעצים את התמיכה בחמאס ולהגדיל את פוטנציאל הטרור משטחי יהודה ושומרון, שגם כך נמצא במגמת החרפה.

לפיכך נדרשת החמרה מיידית במדיניות הביטחונית של ישראל בזירה הזאת. נכון להמשיך בגישה ההתקפית שאומצה בראשית המלחמה, ובכלל זאת השימוש באמצעי הסיכול הממוקד, ולהדק את הפיקוח והאבטחה בקו התפר. לנוכח יכולות הייצור העצמאיות של אמצעי לחימה וחומרי נפץ בתוך השטח, נכון לעצור לחלוטין את הכנסתם לשטחי הרשות של אמצעים דו־שימושיים, שישמשו את גורמי הטרור שם בייצור אמצעי לחימה.

לשב"כ תפקיד מפתח בפיקוח על כל אחד מהמחבלים שישוחררו. אין לגלות כלפיהם שום סובלנות.

יהיו מי שיאמרו שההמלצות הללו מקדימות את זמנן, ודיה לצרה בשעתה. אולם ניסיון העבר מלמד כי אם לא נקבל כעת את ההחלטות בתחומים הללו, המציאות תחליט בשבילנו.

זה יתפוצץ לנו בפנים

אם נכונים הדיווחים על ממדי תופעת ההברחות של אמצעי לחימה מסיני לישראל ולרצועת עזה באמצעות רחפנים, כי אז נדרשת התערבות מיידית של הדרג המדיני וראשי מערכות הביטחון והאכיפה, כדי למנוע את הפיכתה לחלק משגרת חיינו, כתקוות מחולליה. זאת למרות העדיפות שניתנת לענייני המלחמה, ואולי אפילו במסגרתם.

שלא כמו בפיגועים או באירועים ביטחוניים שמתקיימים לאור הזרקורים ומאפשרים מעקב שיטתי והפעלת לחץ ציבורי, תופעת ההברחות ברחפנים רחוקה מעין הציבור. חשופים לה בשגרה רק "גורמי השטח" שמנסים להתמודד איתה, וכן תושבי היישובים לאורך קו הגבול בין מצרים לישראל.

יתרה מכך, יש בתופעה הזו כל המרכיבים שמעודדים הזנחה מצד המערכת הישראלית: הסכנה ממנה אינה מיידית, היא נמצאת בתפר שבין פלילי לביטחוני, היא חוצה לא רק את הגבולות הפיזיים אלא גם את גבולות גזרות האחריות של גופי הביטחון והאכיפה בישראל, ההתמודדות איתה כרוכה במורכבות מבצעית, טכנולוגית וגם מדינית, והיא לעולם לא תהיה בראש סדר העדיפות של אף גורם.

ספק אם מישהו יכול לייצר הערכה מבוססת בנוגע להשפעת ההברחות הללו על יכולותיהם של אויבינו בעזה, ביהודה ובשומרון, וכן על היקף הנשק הבלתי חוקי בתוך המדינה. ישראל שלאחר 7 באוקטובר לא יכולה לטמון את הראש באדמה ולהשלים עם תופעות כאלה. מערכת הביטחון מוכיחה מדי יום כי היא יודעת להתמודד עם אתגרים מבצעיים, טכנולוגיים ומדיניים מורכבים לאין ערוך יותר מהאתגר הזה.

הטיפול באתגר הזה לא יכול להיות עוד סעיף ברשימת המשימות הארוכה של הכוחות בגזרה. זהו מקרה קלאסי להקמת כוח משימה ייעודי בהשתתפות נציגי צה"ל, שב"כ, משטרת ישראל והפרקליטות, שיקבל את כל הכלים והסמכויות כדי להשיג יעד ברור וחד: ביעור מוחלט ומהיר של הנגע. אין זו המסגרת המתאימה להצגת תוכנית פעולה, אך תוכנית כזו חייבת לכלול טיפול נחוש במזמיני ההברחות ובמניעיהם, ולא להתבסס רק על מאמצי הבלימה במרחב הגבול.

טוב תעשה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אם תפקח אחר הפעילות הזאת, תוך שיקוף הנתונים והמגמות לציבור הרחב.

אויב מבית

בשנתיים שחלפו מאז פרצה המלחמה חשף שב"כ 24 פרשיות ריגול חמורות של ישראלים שהופעלו על ידי גורמי מודיעין איראניים. נדמה שהתרגלנו לקבל אחת לחודש הודעת שב"כ על עוד חשיפה ועוד מעצרים. אמצעי התקשורת מקדישים לכך כמה דקות או שורות, לעיתים משולבים גם ראיונות עם חוקרי להב 433 או בכירים לשעבר במערכת הביטחון, וחוזר חלילה עד לפרשייה הבאה.

מי שעסק בריגול יודע כי היקף כזה של גיוסים והפעלות מעיד על מאמץ חריג מצד היריב. האיראנים מגבירים את ניסיונותיהם בכל האזורים ובכל התחומים, ובלי לדקדק בבחירת המגויסים. המלל היבש שמתאר את המשימות שהוטלו על חלק מהמופעלים יכול לרמז גם על כוונות שולחיהם. אין מדובר רק באיסוף מידע, שכן חלק מהמשימות הן בעלות אופי מבצעי מובהק – בין למטרה נקודתית, בין לצורך בניית תשתית שתשמש לפעילות עתידית. הרושם הוא שהאיראנים פועלים בחזית רחבה והולכים על כמות, מתוך הנחה שגם אם ישראל תחשוף את הרוב, הסטטיסטיקה בסוף תנצח. אלה שלא ייחשפו יספקו את הסחורה.

הלקחים שאיראן הפיקה ותאוות הנקם שלה לאחר מלחמת 12 הימים מחייבים את ישראל לשנות גישה גם ביחס לפרשיות הללו. אלה לא "מבצעי חסמב"ה", ולעולם אין אנו יודעים מה איננו יודעים. הגיע הזמן להחמיר את הענישה תוך התבססות על סעיף הסיוע לאויב בעת מלחמה, לשלול אזרחות, להחרים רכוש ולקצר את התהליכים המשפטיים כדי להביא להשפעה מיידית. אסור לחכות עד שזה יכה בנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 10.10.2025.

העסקה לשחרור החטופים שנותרו בעזה, ובעיקר אלה שעודם בחיים, היא חידוש דווקא משום שמדובר בוויתור של חמאס על דרישותיו מאז תחילת המלחמה. לראשונה הסכים ארגון הטרור לשחרר את כל החטופים שבידיו, אף שצה״ל לא יצא מכל הרצועה (ולא צפוי לצאת מכולה גם בתסריט עתידי לפי החזון של טראמפ), ולמרות שהסיום הסופי של המלחמה תלוי עדיין בהמשך המשא ומתן.

ההסכם הוא תולדה של שלושה תהליכים שהתלכדו יחד: הראשון הוא הלחץ הצבאי של צה״ל ברצועה, שהלך והשתלט על יתרת השטחים שהחזיק חמאס בעזה, עד שאיים לדחוק אותו כליל מעל פני השטח ולקטוע את הקשר שלו עם האוכלוסייה. שני הוא ניסיון החיסול בקטאר, שהבהיר למדינות המוסלמיות באזור שלא יוכלו לאפשר לחמאס להתנהל כפי שהיה עד כה, וכי ישראל תגבה מהם מחיר אם יוסיפו לתת לו מקלט ולא ילחצו עליו לסיים את המלחמה ולהניח את נשקו.

המהלך השלישי הוא הנחישות של הנשיא דונלד טראמפ לגרוף הישג בזירת החוץ, בעקבות כישלונותיו לעצור את המלחמות בעזה ובאוקראינה. טראמפ ראה כי הסיכוי למנוע הסלמה מול רוסיה התוקפנית הולך וקטן, והטיל את כל כובד משקלו בעניין עזה, ואף כיוון לסיים את העסקה בזמן קצוב כדי שיוכל להציג אותה כמעשה גמור לפני פרסום שמות הזוכים בפרס נובל לשלום – בתקווה שיזכה בו כבר כעת.

הנשיא האמריקני דאג בחוכמה למנף את הלחץ המתגבר על ישראל בחזיתות שונות בזירה המדינית כדי לגרום לה להבין שמדובר בנקודת זמן טובה לעצירת הלחימה, שתאפשר לה אולי לנסות לאזן את מצבה הדיפלומטי, בייחוד מול מדינות המערב. במקביל, הוא השכיל להבטיח לממשלה בירושלים עסקה שבה קיבלה למעשה את דרישותיה: שחרור כל יתרת החטופים, ומבלי שנאלצה להכריז בשלב זה על התחייבותה לסיום מוחלט של הלחימה.

התמורה מצידה של ישראל הייתה ויתור על הדרישה להמשיך בלחימה עד להשמדה מוחלטת של חמאס, וכן הסכמה עקרונית, ולו כמס שפתיים, לרעיון של מדינה פלסטינית. ישראל גם תיאלץ לשחרר רוצחים כבדים, ולאפשר הכנסת סיוע לרצועה, וברור לכול שאם המשך המשא ומתן ייכשל – הלחץ עליה לא לחדש את הלחימה יהיה גדול.

עם השלמת השלב הראשון של העסקה, שצפויה להתממש באופן סמלי לפי התאריך העברי במלאת שנתיים למלחמה, נדרשת הממשלה לנצל את פינוי תשומת הלב והמשאבים מהזירה העזתית להשלמת הפעילות בשלושה ממדים: הראשון הוא הזירה הפנימית הישראלית. החזרת החטופים וריפוי הפצע המדמם הזה – גם אם לא יירפא לחלוטין כי יהיו ככל הנראה עוד גופות של חטופים בעזה – יאפשרו אולי שוב לנסות לאחות את הקרעים בעם, את תחילתו של שיח כן ואמיתי בין החלקים השונים בחברה הישראלית. כמו כן, ניתן יהיה להתחיל בתהליך חשבון נפש פנימי, תחקיר אמיתי של האירועים, וניסיון להסיק מסקנות שאולי בעתיד ימנעו חזרה של כישלון בסדר גודל של טבח שמחת תורה.

עוד בזירה הפנימית תוכל ישראל להתחיל לבחון כיצד ניתן לשקם את כלכלתה, שהנטל עליה בשנתיים האחרונות היה עצום, ובמקביל להכין אותה לסבבים הבאים. את הכספים הללו אין למצוא בהכבדת עול המיסים על האזרחים הישראלים, ויש לחשוב באופן יצירתי ולאתר דרכים להגדלת ההון הממשלתי. בנוסף, זו העת הנכונה למצוא תגמולים נכונים, לאו דווקא כלכליים, למאות אלפי אנשי המילואים וחיילי החובה שהקריבו רבות בשביל שנוכל להגיע להישג הנוכחי.

זירה אחרת שניתן לפעול בה כבר כעת היא הצבאית: מערכת הביטחון צריכה להפיק לקחים מהמלחמה, ולקדם את התכנונים, תוכניות מבצעיות ומתווים ארוכי טווח לטיפול בהתעצמות של חיזבאללה, חמאס וגורמים איראניים במרחב. עלינו להמשיך את המעקב הצמוד אחר טהרן וניסיונות שיקום תוכנית הגרעין והטילים שלה, לעצב תוכנית פעולה מול הכוונה של חמאס לשקם את כל מערכיו – ולהגיע להסכמה עם האמריקנים על האופן שבו נגיב לכל מעשה כזה מבלי "לשבור את המשוואה" מול ארגון הטרור בעזה. המודל של המאבק בהתעצמות חיזבאללה עשוי לעבוד גם במקרה זה.

דאגה נוספת הוא האהדה המוגברת שיזכה לה ארגון הטרור בקרב הפלסטינים בעקבות "הצלחתו" לשחרר אסירים רבים, כולל מחבלים כבדים, והחשש שמעמדו ביהודה ושומרון יזכה לשדרוג – ורבים ינסו לחקות אותו. בנוסף, על צה"ל ושב"כ גם להתמודד עם הסכנה שנשקפת מרבים מהמחבלים הללו אם יבחרו לחזור לעסוק בטרור. ניסיון העבר מעסקאות קודמות מלמד שרבים מהם עושים זאת.

כמו כן, צה"ל צריך להפיק לקחים כדי לעבות את מערכי ההגנה שלו בגבולות ולמנוע אפשרות של טבח נוסף, וכן להידרש לפתרון הבעיה החות'ית. בהיעדר טיפול נאות, היא עלולה לגדול מכאב ראש מקומי לסכנה אסטרטגית של ממש, וישנן ראיות למכביר שהאיראנים מנסים לבנות את ארגון המורדים השיעי בתימן כחלופה אפשרית לחיזבאללה.

מבחינת מדינית יש לישראל כעת מלאכה רבה. עליה לנסות לשקם את הקשרים עם רבות ממדינות אירופה, ובד בבד להבהיר להן את הקווים האדומים שלה בכל הקשור לפלסטינים, לחמאס בעזה ולקמפיינים של אנטישמיות ודה-לגיטימיציה. עם זאת, סיום המלחמה הוא הזדמנות נכונה לחידוש השיח עם רבות מהמדינות האלה. כמו כן, ניתן כעת לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, ייתכן גם כחלק ממהלך כולל יותר של ההסכם מול חמאס, אך גם בנפרד מול מדינות שכבר הביעו לכך רצון, ובהן אינדונזיה.

סוגיה בוערת נוספת היא הצעדים המשפטיים הבינלאומיים שננקטו נגד ישראל, ואף נגד חלק מבנות בריתה בעולם. את הבעיה הזו יש להמשיך לפתור בשיח עם האמריקנים, אך גם עם גורמים אחרים שמתנגדים למעשי בית הדין. העובדה שראש ממשלת איטליה הודיעה כי שמה נמסר כחשודה לבית הדין, כמו גם שמותיהם של כמה משריה, יכולה למשל לזמן לישראל הזדמנות לשתף איתה פעולה למאבק בהטיה של השופטים נגדנו.

לבסוף, הפסקת האש היא גם זמן הגיוני לחשוב על הממד ההסברתי של מדינת ישראל, מכאן והלאה אך גם על התנהלות המלחמה עד כה. עד כה הפגינה המדינה ביצועים לא מרשימים בזירה זו, בלשון המעטה, וכעת ניתן לעשות חושבים ולבחון מה ניתן לפעול כדי לשפר את מצבנו בתחום זה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 9 באוקטובר, 2025.

מבחינה צבאית, חובה לציין שעל לחימת צה"ל השפיעו שלושה גורמים משפיעים מרכזיים שניתן להגדירם כבלתי קונוונציונליים: הפיכת אזרחי הרצועה למגיניו האנושיים של חמאס; שימוש בחטופים כמגיניו האנושיים; ומגנן תת קרקעי ייחודי — דוגמת המתחם בגבעות זולאו שז'וקוב נתקל בו במלחמת העולם השנייה ומתוך הכרה במסוכנותו הצליח לעקפו — שנבנה במשך שנים מתוך שתי מטרות: לשלול את עליונותה של ישראל במודיעין ובירי מנגד, ובאמצעות מאות, ואולי אף יותר, פירי מנהרות – להפוך את לחימתו הקרקעית של צה"ל לכיבוש הרצועה, כדי לממש את מטרות המלחמה, למרחץ דמים.

לשבחו של צה"ל ייאמר, כי חרף הגורמים המשפיעים הבלתי קונוונציונליים הללו, הוא לא פגע במגינים האנושיים באופן מכוון — לא באש, ולא בשלילת מזון וציוד הומניטרי. הוא הצליח, ככל הנראה, להימנע גם מפגיעה אגבית בחטופים, ובעזרת ניהול מושכל של מבצע "מרכבות גדעון ב'", מנע את מרחץ הדמים שחמאס הכין ללוחמי צה"ל. אין ספק שהצלחתו של צה"ל שלא ליפול לשלוש המלכודות הבלתי קונוונציונליות שחמאס טמן לו הייתה הסיבה הראשית להפעלת מאמצי תעמולת הכזב מצד חמאס.

נראה שבמאמץ משולב – צבאי ומדיני – שנגרם ממנו נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל (נזק בר תיקון לעומת חוסר היכולת להשיב לחיים מאות, אם לא אלפי, לוחמים שהיו נופלים אילו מבצע "מרכבות גדעון ב'" היה מתנהל בהתלהמות) – הצליחה ישראל למנוע את תכליתו של חמאס ובעזרת טראמפ אף כפתה עליו לסיים את המלחמה באופן שמאפשר לה לממש את שלוש יעדיה.

החשש מהחלפת שלטון חמאס בשלטון אחר שאכן יספק לישראל ביטחון הוא מוצדק, אך נראה שטוני בלייר והארגון המיוחד שבראשו הוא עומד – GITA – יצליחו למלא משימה זו, בעיקר לאור העובדה שמטה הארגון יהיה באל־עריש. הדבר מטיל על מצרים אחריות שלא הייתה לה לפני 7 באוקטובר, חרף הסכם השלום עם ישראל.

ובעניין השלום שטראמפ גאה בהשגתו – ובצדק – זהו שלום שונה לחלוטין מהשלום שהושג בין מצרים לישראל בתיווכו של הנשיא קרטר. השלום ההוא נתפס הן על ידי קרטר והן על ידי בגין כשלום דמוקרטי יהודי של פשרה, שעיקרו השלמה עם ויתור על נכס בתמורה לרווח הגדול שיצמח למתפשרים מן השלום. דוגמה הממחישה היטב את סוג השלום הזה היא חבל אלזס לורן. התהליך ההיסטורי של השלמה עם המציאות, והכנסתו של חבל אלזסלורן למרקם הצרפתי לצד שמירה על זהותו הגרמנית מקומית, נתפס כמהלך חכם שרווחיו – היציבות, הדמוקרטיה והשלום – עולים בהרבה על כל הפסד טריטוריאלי.

בשלום עם מצרים, ישראל ויתרה על סיני – שנכבש לאחר שמצרים הפרה את ההסכמים שנחתמו עמה לאחר מבצע קדש – ואילו מצרים לא ויתרה על דבר. היא סירבה לממש, בתמורה לקבלת סיני, את אחריותה להיווצרות בעיית הפליטים ולהפיכת הרצועה למחנה פליטים עוין לישראל. היא אף לא הייתה מוכנה להודיע על ביטול "זכות השיבה" שמשמעה אי־הכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית. יחד עם שימור בעיית הפליטים, המשיכה בעצם מצרים לחתור – בעצימת עין או בפעולה – אם לא לחיסולה של ישראל, אז כדברי אחד מבחירי ממשלתה לאחרונה, להתיש ולשחוק אותה.

למראית עין נשמרו על ידה ההסכמים הביטחוניים, אולם אסון 7 באוקטובר לא היה יכול להתרחש ללא עזרתה לחמאס – בין אם באופן פעיל ובין אם בעצימת עין.

הלקח ברור: השלום היקר שהשיג טראמפ בשארם א־שייח' הוא שלום מזרח תיכוני של שררה – שלום שמושג בכוח ונשמר בכוח, עד שהצד החזק נחלש ומוחלף על ידי צד חזק אחר. בתרבות המזרח תיכונית, שבשפתה אין מילה מקבילה ל"פשרה" היהודית דמוקרטית, אין סיכוי שהצד הערבי – ובוודאי לא הפלסטיני – יכיר באמת בזכותה של ישראל להתקיים, ייקח אחריות על סרבנותו רבת השנים לקבל את כל הצעות הפשרה שהוצעו לו, יכיר באובדן שנגרם לו (הבלתי ניתן להשבה כשם שישראל איננה יכולה להשיב לחיים את אלפי הרוגיה ונרצחיה שלולי סרבנותם של הערבים היו חיים עימנו), וישלים עם פתרון ששני הצדדים ירוויחו ממנו.

המסקנה אפוא אחת: הסיכוי לשלום אמיתי במובנו היהודי־ דמוקרטי הוא אפסי במזרח התיכון. ניסיון להביא לאזור שלום כזה – המבוסס על פשרה הדדית, כיבוד הדדי ואמון בין עמים – הוא במידה רבה מעשה קולוניאליסטי תרבותי. שלום כזה זר לאופיו של האזור ולמושגים התרבותיים המעצבים את יחסי הכוח והכבוד בו.

דווקא מתוך הבנת ייחודו של המזרח התיכון, ולא מתוך התנשאות עליו, נכון להביא שלום המקובל בתרבותו – שלום הנשמר בכוח ובאינטרסים כלכליים אך מאפשר יציבות, ביטחון ושגשוג. זהו הלקח שטראמפ הפנים ושהבדיל את יוזמתו מזו של קרטר ובגין, שניסו להעתיק לאזור את דפוסי השלום הדמוקרטי מערבי, מבלי להבין את יסודות התרבות הפוליטית שבתוכה עליו להיקלט.

ישראל צריכה אפוא לכבד את טראמפ על הישגו המדיני שהולבש בווירטואוזיות מנהיגותית על הישגיה הצבאיים, אך גם להישאר מפוכחת: להבין שהשלום שהושג איננו סוף הדרך אלא מסגרת חדשה לניהול זהיר ומפוכח של מציאות אזורית רבת עוצמה וסכנות.
ואם תדע לשלב עוצמה עם מתינות, תבונה עם זהירות, וחרב חדה ונכונות להשתמש בה כשנדרש (כשם שהיא השתמשה בה בקטר בבת עינה של ארה"ב) עם שיח רך ומכבד – תוכל ישראל אולי, עם הזמן, להפוך את השלום של הכוח והכסף לשלום של אמת, אבל, בלי להתבלבל, "אמת" מזרח תיכונית.

אומה שלמה נושמת לרווחה עם בשורת ההסכם לשחרור החטופים ובעיני רבים גם סיום המלחמה. נדמה שהעולם כולו נושם לרווחה, והנשיא טראמפ בהחלט יכול לכתור לעצמו כתרים על מהלך שרקחו אנשיו במצוותו ובהשראתו, כשהוא שם על הכף את כל יוקרתו האישית והנשיאותית ובמידה רבה, גם את יוקרתה של ארה"ב.

ההגעה להסכם על השלב הראשון של התוכנית והשמחה הנלווית לה מטשטשות משהו את האמת המורכבת והמאתגרת בנוגע לשלבים הבאים של התוכנית והאפשרות להגיע להסכמות מהירות בנוגע אליהם וליישמם בהצלחה.

האינטרסים החיוניים של ישראל מחייבים את מימוש התוכנית כולה כדי להבטיח את פירוק חמאס, את פירוז רצועת רצועה, הקמת הממשל החלופי ויציאה אל המרחב – אל תהליך הנורמליזציה ועיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה.

אלא שחשרת עננים כבדה למדי רובצת מעל האתגר המורכב הזה, הן בשל רצון חמאס לחלץ הישגים משמעותיים נוספים, הן בשל ההנחה שקטאר וטורקיה, שמילאו בהצלחה את התחייבותן לנשיא טראמפ והובילו את חמאס לחתימה על ההסכם, תתמוכנה במאמצי חמאס לחלץ עוד הישגים, תוך ניצול מעמדן והשפעתן המתחזקות וקרבתן לאוזנו של טראמפ.

על אלו נוספת איראן הפצועה ושוחרת הנקם, הממשיכה במרץ ובנחישות לשקם את יכולותיה בתחומים הבליסטי, ההגנה האווירית ואפילו חידוש חיל האוויר שלה בעסקה המתרקמת עם רוסיה. וברקע, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. זה הגיע לתחתית מסוכנת.

הביקורת כלפי ישראל, גם אם מוגזמת, מעוותת, נגועה בצביעות ומגיעה ברובה ממחוזות אחרים לחלוטין, כאלו הקשורים בברית הביזארית הירוקה-אדומה בין השמאל הפרוגרסיבי וארגוני עובדים עם נטייה קומוניסטית ואשר נתונים להשפעה רוסית ולמניפולציות תודעתיות סיניות ואיראניות, לבין האסלאם הרדיקלי, דחקה את ישראל לקרן זווית והפכה אותה למדינה מצורעת עד כדי לא לגיטימית בעיני רבים.

אמנם, בעצם ההסכמה הישראלית להסכם והפניית הלחץ כלפי חמאס, נחלש או נפרם במעט הלחץ הבינלאומי, אלא שהוא לחלוטין לא התפוגג. ספק אם יתפוגג, בעיקר אם לא יצליחו הצדדים להגיע להסכמות לגבי השלבים הבאים של התוכנית וישראל תיאלץ לשוב ולהשתמש בכוח צבאי כדי להביא ליישומם של כל שלבי התוכנית.

לפיכך, המאמץ הישראלי חייב להתמקד בנשיא טראמפ ובמערכה תודעתית שתוכן מבעוד מועד ותופעל כבר במהלך המשא ומתן, ככל שיתגלו בו קשיים ותגבר הסבירות לכישלונו, ותואץ לאחר מכן במאמצים הגנתיים והתקפיים.

המאמצים ההגנתיים צריכים להתמקד בריסוק הנראטיב החמאסי והמאמצים ההתקפיים בהבהרת אופן פעולתה של ישראל ובצדקת הדרך. אלא שללא הנשיא טראמפ, ספק אם גם מערכה תודעתית משוכללת תוכל לאתגר. ככל שהנשיא טראמפ יישאר מחויב, נחוש והחלטי בנוגע להמשך המשא ומתן, כך ייקל על ישראל לקדם את מימוש התוכנית על כל שלביה, באופן שישרת את האינטרסים החיוניים שלה.

הנשיא טראמפ שם את כל יהבו והפעיל לחץ מאוד משמעותי על המתווכות ועל הצדדים להסכם ישראל וחמאס, כשמטרתו להביא לשחרור החטופים ולהכרזה על סיום המלחמה עוד טרם הכרזת ועדת פרס נובל לשלום אודות הזוכה השנה בפרס. בראייתו בעצם השגת ההסכם עשוי להיות סוג של מנוף או תמריץ לחברי הוועדה להמליץ עליו כזוכה הפרס, גם אם סביר להניח שהחלטות הוועדה התקבלו זה מכבר.

אך מעבר לזה, חשוב היה לו להציג קבל עם ועולם את ההישג המאוד משמעותי, אולי המשמעותי ביותר של מדיניות החוץ שלו מאז נכנס לכהונתו השנייה כנשיא, כהתרסה כלפי ועדת הפרס במקרה ותבחר באחר/ת על פניו.

בראיית הנשיא טראמפ, שחרור החטופים והיערכות מחדש של כוחות צה״ל ברצועת עזה הם סיום המלחמה. סביר להניח שמנקודה זו יתמקדו מאמציו בקידום חזונו האזורי, בהרחבת הסכמי אברהם ובקידום האינטרסים האמריקנים והאישיים/משפחתיים.

כאן טמון הסיכון שבאובדן עניין שלו בהמשך המשא ומתן בנוגע לשלבים הנוספים של התוכנית. המשא ומתן עלול להתארך כשטורקיה וקטאר משדלות ומשכנעות אותו לאפשר את הזמן הנדרש, כשהן מקוות לחלץ בעבור חמאס כמה שיותר הישגים, שיבטיחו את הישארות הארגון כשחקן משמעותי ברצועת עזה ובזירה הפלשתינית בכללותה.

אם ישראל תצליח להבטיח שהנשיא טראמפ יישאר נחוש ומחויב גם לשאר חלקי ההסכם, היא תוכל להתמודד עם הגרעון הכבד של הלגיטימציה הבינלאומית למקרה ותידרש לחידוש המאמץ הצבאי, ובלבד שבמקביל תפעל להקמת שלטון חלופי בדרום הרצועה, באזורים שנוקו מחמאס.

למעשה, מדובר בעיקרון עליו הסכים הנשיא טראמפ ושעליו הסכימו גם המדינות הערביות שתמכו בהסכם. במהלך משולב של קידום ההסכם ללא חמאס ועל ראשו של חמאס, לצד מאמץ צבאי ממוקד למול מעוזיו האחרונים של חמאס לצורך הכרעתו ברוח מטרות המלחמה, תוכל ישראל לרכך התנגדות וביקורת בינלאומית.

ללגיטימציה בינלאומית ולמעמדה הבינלאומי של ישראל חשיבות רבה, אלא שלאינטרסים האסטרטגיים החיוניים שלה חשיבות גדולה הרבה יותר. כדי להבטיח את סדר העדיפויות הזה חייבת ישראל את הגיבוי האמריקני, שמהותו הוא מחויבות הנשיא טראמפ למימוש ההסכם כולו ועמידתו לצד ישראל וגיבוייה. זו שעתה הגדולה והמאתגרת של המנהיגות הישראלית ונייחל להצלחתה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 09.10.2025.