כיתור עזה עדיף על הסתערות

כיתור אינו נסיגה ואינו פשרה. זהו מהלך התקפי מכריע ואסטרטגי, שמטרתו לנתק את האויב ממקורות התמיכה שלו, ולשחוק אותו עד כניעה או השמדה. אומנות הכיתור מבוססת על שילוב של הבנה טקטית, סבלנות אסטרטגית ושליטה במרחב. מהעולם העתיק ועד המאה ה־21, הכיתור היה כלי מרכזי להכרעה במצבים מורכבים.

פעמים רבות ננקטה האסטרטגיה הזו דווקא בסיומן של מערכות התקפה גדולות, כשהיריב הצטמצם לכיסים עיקשים והתוקף הגיע לנקודת התשה מסוימת. במידה רבה זהו המצב שאנו עומדים בפניו היום בעזה. מערכת כיתור נועדה לבודד את האויב פיזית, לוגיסטית ומנטלית. היא כוללת בדרך כלל איגוף או חדירה לעורף האויב, סגירתו בטבעת פנימית השוללת ממנו תמרון ואורך נשימה טקטי ולוגיסטי, ושחיקה מבוקרת אך אינטנסיבית של הכוח הנצור באמצעות הפעלת לחץ מתמשך. במערכת כיתור יש שלב הכרעה, שמושגת בו כניעה או השמדת האויב.

בעידן המודרני, ובעיקר בזירה הישראלית, האש האווירית המשולבת במודיעין מדויק הופכת למרכיב מכריע בכיתור, ובמיוחד בכיתור אגרסיבי שהולך ומתהדק. שליטה מהאוויר מאפשרת לצה"ל לזהות ולהשמיד מוקדי אויב בתוך השטח הנצור ללא צורך בתמרון קרקעי ישיר. יכולת התקיפה המיידית והמדויקת במרחב המכותר מצמצמת סיכון לכוחות המכתרים, ומקצרת את משך הכיתור. חיבור בין טבעת הכיתור הקרקעית לטבעת הכיתור האווירית והמודיעינית יוצר שכבת כיתור כפולה שתקשה על הנצורים לשרוד לאורך זמן. יש להניח שכיתור כזה יתגלה כבעל כוח הכרעה מהיר יותר מבעבר.

בחירה בלוחמַת כיתור בזירה רוויית אוכלוסייה אזרחית חייבת לכלול תכנון מסדרונות יציאה מבוקרים המובילים למרחבים בטוחים. תכנון נכון יבטיח מניעת פגיעה – ובוודאי מניעת פגיעה מכוונת – באוכלוסייה האזרחית. בכך יתאפשר חופש פעולה מבצעי טוב יותר בתוך השטח המכותר. בנוסף, עזיבת האוכלוסייה האזרחית את השטח המכותר תגרום ללחץ כבד על הלוחמים המכותרים, ותשמוט את הקרקע מהטיעון שחמאס הוא מגן האוכלוסייה בעזה. עזיבת האוכלוסייה תאפשר הטלת מצור מלא על מי שיישאר בשטח, ללא מתן אפשרות לתספוק לוגיסטי כל שהוא.

בזירת עזה קיימים יתרונות נוספים לנקיטת אסטרטגיית כיתור כמרכיב משלים בהכרעת חמאס: רוב שטחה של עזה כבר נכבש, וצה"ל השיג שליטה מבצעית מלאה בתת־הקרקע ובפני הקרקע. הכיסים שנותרו בשליטת חמאס מצומצמים, והאויב שבתוכם נשחק מאוד בכוח האדם ובאמצעי הלחימה; אולם ממד תת־הקרקע (המנהור) והמבנים הגבוהים בעיר עזה (העיור) עדיין עלולים להפוך הסתערות ישירה ליקרה בנפגעים.

היעדר גורם חיצוני המאיים בפריצה צבאית של הכיתור מאפשר לבצע אותו בעיקר בידי הצבא הסדיר. הכיתור המשלים, האווירי והמודיעיני, יביא לידי ביטוי מיטבי את תחומי היתרון של צה"ל. ריתוק כוחות חמאס בכיסים המכותרים יתרום רבות גם למשימת ההגנה על העוטף ולהתארגנות ארוכת הטווח של צה"ל לאורך קווי סיום המלחמה.

מבחינה בינלאומית יש להניח שככל שיתרוקנו הכיסים המכותרים מאזרחים, כך תדעך ההתעניינות הבינלאומית בכיסים עצמם, ותקטן היכולת לקיים קמפיינים שקריים המכבידים על מצבה הבינלאומי של ישראל.

השטח המצטמצם שייוותר בידי חמאס ישמוט את הקרקע מתחת ריבונות חמאס בעזה, ויוציא אותו ממשוואת השליטה ברצועה. האסטרטגיה הזו תקטין מאוד את המתח בין שתי מטרות המלחמה שהוויכוח בישראל עוסק בהן. לפי הערכתנו, החטופים יישמרו בחיים כקלף מיקוח כל זמן שיתאפשר, ולכן גם העברת החטופים מעזה למחנות המרכז תאפשר לפתרונות אחרים, כמו עסקאות ביניים, לעלות על השולחן.

בשבוע שעבר החליט הקבינט להכריע את חמאס מהר ככל האפשר, ולהערכתנו אסטרטגיית הכיתור – אם תיעשה כראוי – תשיג את המטרות בזמן קצר יותר מאשר הסתערות ישירה, ותהיה חסכונית יותר במשאבים ובאבדות.

הוויכוח בין הצבא לקבינט נסוב בעיקר על קצב המבצעים ולוחות הזמנים. לדעתנו, באסטרטגיית המצור גלומים יתרונות ניכרים, והערכתנו היא שההבדל בין לוחות הזמנים בהכרעת חמאס באמצעות מצור או באסטרטגיית "ההסתערות הישירה" יהיה זניח.

המאמר נכתב עם סא"ל איתמר איתם, ממובילי תנועת "נקראים לדגל".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25 באוגוסט, 2025.




מה באמת מצבו של חמאס?

לשטף הדיווחים והפרשנויות על סיכוייה של ההצעה המצרית־קטארית ל"עסקה חלקית" ועל ההכנות בצה"ל לכיבוש העיר עזה, הצליחו להשתחל גם כמה דיווחים לא דרמטיים, על חיסולם של שני מחבלים, כמעט אנונימיים לרוב הציבור בישראל, שהשתתפו במתקפת 7 באוקטובר.

האחד, מחמד נאיף אבו־שאמלה, מפקד פלוגת נוח'בה בגדוד דרום חאן־יונס, השתתף במסגרת המתקפה ההיא בפשיטה על מוצב צה"ל. האחר, ג׳יהאד כמאל נג׳אר, השתתף בהתקפה על קיבוץ ניר־עוז ובחטיפתו של ירדן ביבס.

לצד השבחים לכוחות הביטחון על הנחישות לבוא חשבון עם כל מי שהשתתף במאורעות שמחת תורה תשפ"ד, הדיווחים הללו גם העלו הרהורים: כמה מחבלים כאלה עוד נותרו פעילים בשורות האויב גם כיום, אחרי 22 חודשי לחימה?

התהיות הללו על מצבו של ארגון הטרור התחזקו בעקבות התקפת מחבלי חמאס על כוח צה"ל במִגְנָן בדרום חאן־יונס. לא הייתה זו פעולת ייאוש ולא ניסיון חפוז ומאולתר לפגוע בנו, אלא מבצע נועז, מתוכנן ומאורגן, בהשתתפות מחבלים לא מעטים, שנועד להגדיל את מספר החטופים שבידי חמאס ולפגוע במוטיבציה ובמורל בישראל. הערנות והתגובה המהירה של כוחותינו מנעו אסון כבד, אבל ניסיונות נוספים כאלה הם רק עניין של זמן

מסך עשן

כמו הפעולה הקטלנית בבית־חנון לפני כחודש, שבה נפלו חמישה לוחמי צה"ל ונפצעו 14 נוספים, וכמו אירועים אחרים שלימדו כי התיאום האסטרטגי ותהליכי הפיקוד והשליטה בחמאס עדיין מתקיימים, גם האירועים בחאן־יונס מפנים זרקור לעבר אחת החולשות בשיח הציבורי בנוגע למלחמה: היעדר מידע מספק על מצבו של האויב.

מדוע זה כך? ראשית, לא הכול ידוע אפילו כשארגוני המודיעין במיטבם. זה תמיד נכון, קל וחומר במצבי לחימה שמתאפיינים בהשתנות מהירה, במאמצי הסתרה ובהפצת מידע שקרי. שנית, לא כל מה שידוע נכון לפרסם – לא רק משיקולי שמירה על מקורות המידע, אלא גם כדי להשאיר את האויב בערפל בנוגע לתמונה הידועה לנו לגביו; להותיר בבלבול את לוחמיו, שלא פעם לומדים על מצבו הכללי של ארגונם מהדיווחים בישראל; וכדי שנוכל לנצל את יתרוננו המודיעיני למטרות מבצעיות ואחרות. כשזהו המצב, הפער מתמלא בהערכות ובפרשנויות שסובלות מהטיות.

אין לצפות לשינוי בעניין הזה. השיקולים המודיעיניים והמבצעיים לא יאפשרו לנהוג אחרת. לכן, לפני הכל, כדאי להניח כי התמונה שבידינו היא חסרה, לקוות כי התמונה שבידי מקבלי ההחלטות מלאה יותר, ולצרוך מתוך גישה ביקורתית את המידע וההתייחסויות הלא רשמיות בנוגע למצב האויב.

חסינות לא ברורה

גם תחת הסייגים שצוינו, יש מספיק סימנים שמאפשרים להעריך ככלל כי המכה שחמאס חטף מידי ישראל היא קשה אומנם, אבל אינה אנושה או בלתי הפיכה.

בתחום הצבאי, כנראה נשללה ממנו יכולתו לאיים על ישראל בטווח המיידי בירי רקטי נרחב או בהתקפה יבשתית בסגנון 7 באוקטובר. הוא איבד רבים מאנשיו, מאמצעי הלחימה שלו ומכושר הייצור העצמי. המעבר לפעילות בעלת מאפייני גרילה – שאת פוטנציאל הנזק ממנה יכולנו לראות בהתקפה במגנן בחאן־יונס – אינו מעיד בהכרח על שלילת יכולתו לפעול כמסגרת צבאית. אופי פעילותו כיום מותאם לתורת הלחימה של הארגון למצבים כמו זה שהוא נתון בו, במטרה לשחוק את כוחותינו ובעיקר במטרה להבטיח את שרידותו עד שאנשיו יוכלו לעלות בבטחה אל מעל פני השטח ולחזור לתפקודם השגרתי.

אשר לפיקוד ולשליטה, אפשר להתרשם כי על אף הקשיים, הארגון מצליח לקיים תיאום יעיל בין מערכיו, לנהל את משאביו ולכפות את מרותו.

בנוגע למעמדו בשטח, חמאס הוא עדיין גורם הכוח החזק בעזה. היכולות השיוריות שבידיו, שליטתו באספקה ואחיזתו העמוקה בציבור מאפשרות לו לשמר את מעמדו ומספקות לו נקודת מוצא נוחה להשתקמות.

מנגנוני ההסברה של חמאס פועלים כמעט ללא הפרעה, מניעים את מסעות ההסברה ומזרימים מידע בכל הערוצים. ערוץ האינסטגרם של הארגון, למשל, מספק מידע חיוני והנחיות לתושבים. מידע חדשותי מגמתי זורם באין מפריע דרך חשבונות הפעילים ברשתות החברתיות, בערוצי אל־ג'זירה, אל־אקצה ואל־רסאלה.

הנהגתו בחו"ל, שנהנית מחסינות לא מוסברת, ממשיכה לפעול ביעילות בכל התחומים שבאחריותה. היא מקיימת פעילות מדינית ענפה, פועלת לגיוס תמיכה מצד מדינות וארגונים אסלאמיים, ממשיכה לגייס משאבים, וכפי שאפשר ללמוד מהמגעים בנושא "העסקה" – היא מצליחה ליצור תיאום אסטרטגי בין מוקדי הכוח. ההנהגה הזו אחראית במידה רבה לכך שהארגון הפך לשחקן אזורי משפיע, והיא ממלאת תפקיד חשוב גם במאמצי ההתעצמות של חמאס ובגיבוש האסטרטגיה ליום שאחרי המלחמה.

פעולה מקבילה, לא טורית

יש הטוענים כי בנקודת הזמן הנוכחית, יש להשלים את מטרות המלחמה של ישראל על ידי העברת הניהול האזרחי למנגנונים בהכוונה בינלאומית חיצונית, שימנעו מחמאס להשתקם. ואולם העמדה הזו מתעלמת מלקחי העבר וממאזן הכוחות בתוך הרצועה. סביר יותר שמסגרת כזו תספק חסות או כסות לחמאס, וקיומה יגביל את ישראל יותר מאשר יסייע לה.

אין לקנא בדרג המדיני בבואו להחליט אם להיענות להצעה לעסקה חלקית או לסגור את הדלת בפניה. אפשר להעריך כי יובאו בפניו גם רעיונות להפוך את "העסקה החלקית" ל"חלק מעסקה כוללת". כך או אחרת, ברור כי המשימה ביחס לחמאס רחוקה מלהסתיים.

הגישה שנכון לאמץ במהלכים הבאים היא פעולה מקבילה ולא טורית, כדי לקצר את הזמנים וגם כדי להגביר את הלחץ על האויב ולשבש את יכולתו לתכנן ולהתארגן נגדנו.

את הדגש החזק שניתן כיום על ההיבטים ההומניטריים ראוי להציב על ההיבטים הנוגעים לביטחון כוחותינו. הדברים אמורים במיוחד בסוגיית הזרמת המים והמזון לאזורים בעיר עזה לאחר פינויים מהאוכלוסיה האזרחית וכיתורם. אין שום סיבה לשלוח את כוחותינו להילחם במחבלים מחופרים שנהנים מאספקה שוטפת מצידנו.

רבות דובר על הצורך לשבש את ערוצי האינטרנט שחמאס ממשיך לתקשר באמצעותם עם הציבור ולהפגין את משילותו. לא מאוחר לעשות זאת גם כעת, ביחוד לקראת המהלך מול עזה.

כך גם ביחס למנהיגי חמאס שיושבים בחו"ל. רק כשנפגע בהם יהיה ברור שישראל נמצאת במלחמת חורמה עם חמאס לא בעזה בלבד, אלא בכל מקום שממנו הוא משלח את חיציו לעברנו.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22.08.2025.




22 חודשים אחרי 7 באוקטובר: זיכרו מדוע יצאנו למלחמה הזאת

לעומר, רק בן שנתיים, היו עיניים כחולות גדולות.

לאחיות התאומות שלו, שחר וארבל, בקושי בנות 6, רק התחילו להתחלף שיני חלב.

שלושה ילדים תמימים ומתוקים, שנחנקו למוות במיטותיהם הקטנות בקיבוץ ניר עוז, אחרי שמחבלים העלו את הבית שבו גרו באש.

צפונה משם, ליד שדרות, נשחט איתן בן ה־5, כמה ימים לפני יום ההולדת שלו.

נדרשו עוד עשרה ימים תמימים כדי לאתר ולזהות את גופתה של אחותו אלין, בת 8, שנטבחה גם היא.

בסך הכל נורו ונשרפו באותו יום 27 ילדים מתחת לגיל 17.

במוקד 100 של המשטרה התקבלו שיחות, שגם הגיהינום לא יכול היה להמציא. באחת מהן נשמע קולה של ילדה שהוחזקה על ידי מחבל וצעקה שיניח לה, כי יש לה מחר בית ספר. המוקדן התחנן על חייה, אבל המחבל ירה בה למוות. בשיחה אחרת נשמע ילד בן 6, מבולבל כולו, לאחר שראה את הוריו מוצאים להורג לנגד עיניו. מה עושים עכשיו? הוא שאל בתמימות.

כמה מהר דמנו התקרר

22 חודשים מאז 7 באוקטובר נותר רק לתמוה כמה מהר דמנו התקרר. כמה מהר שכחנו את הגופות המפויחות, מנוקבות הכדורים, שפוזרו לכל עבר ברחבי הנגב המערבי. את הזוועה המדממת, הריחות, המראות.

כמה מהר הדחקנו את הנשים שנאנסו והגברים שנטבחו, את העיניים שהוצאו מחוריהן, את האיברים המתעוותים, ואת שיירות הרכבים השרופים. את מיטב בנינו ובנותינו מובלים על אופנועים – ואת צהלות פלישתים. כמה מהר עברנו לסדר היום על מעשה השטן שביצעו בנו פושעי עזה, את היום הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל.

נכון, יש סיבות טובות לחוש תסכול מהתמשכות המלחמה ומדרך התנהלותה. קשה להסביר מדוע היא נמשכת זמן רב כל כך. לעיתים לא ברור לאן בדיוק אנחנו חותרים. המריבות בצמרת מרתיחות את הדם, ודיווחים שקריים ומניפולציות מופצים לכל עבר. ברור לכולנו גם שנעשו טעויות.

אבל הדרך הנכונה קדימה לעם תאב חיים היא לתקן את הטעויות ולשפר את ההתנהלות – ולא להפסיק את המלחמה.

לזכר עומר, שחר וארבל, איתן ואלין, ועוד עשרות הילדים שעונו, נחטפו ונרצחו באותו יום, ולמען מיליוני ילדי ישראל בהווה ובעתיד, כדי שיוכלו ללכת לישון בשקט במיטותיהם, ולחייך בדרך אל הגן – זכרו את 7 באוקטובר.

זיכרו מדוע יצאנו למלחמה הזאת ומדוע אסור לנו להרים ידיים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.08.2025.




טראמפ מבין שהכרעת חמאס היא הכרחית

בזמן שמצרים וקטאר ממתינות לתשובת חמאס על ההצעה שגיבשו יחד עם "הפלגים הפלסטינים" לעסקה מוגבלת לשחרור חלק מהחטופים,  צייץ הנשיא טראמפ ברשת-החברתית שבבעלותו- "אנחנו נראה את החזרה של יתר החטופים כשיתעמתו עם חמאס והוא יושמד, וככל שזה יקרה מוקדם יותר כך יגדלו סיכויי ההצלחה".

מאחר שלא ברור באיזה הֶקְשֵׁר נכתבו דברים, יש שיפרשו אותם כניסיון מצד הנשיא טראמפ לדחוק בחמאס לקבל את ההצעה לעסקה החלקית,  שעליה נסוב גם ביקורו הלא-שגרתי של ראש ממשלת קטאר מוחמד אל-ת'אני בקהיר. ואולם כשנזכרים בספקנות שהביע הנשיא טראמפ רק לפני כשבוע ביחס לסיכויי שיחרורם של החטופים מידי חמאס במצב הנוכחי ולקריאתו לזכור את פשעי חמאס ולפעול בהתאם, הפרשנות היותר סבירה של דבריו מהיום היא קריאה לממשלת ישראל לפעול!

כך גם ניתן ללמוד מהמסר שבו בחר לסיים את ציוצו – "תשחקו בשביל לנצח, או אל תשחקו בכלל".

מבחינתו של טראמפ עיסקה מוגבלת אמנם תביא לשיחרור חלק מהחטופים, אך תאריך את המלחמה ותדחה את הדילמות הנוכחיות לשלב הבא.

עשרה ימים חלפו מאז קיבל הקבינט לביטחון לאומי את החלטתו להורות לצה"ל להשתלט על העיר עזה. בזמן שבישראל נמשך הויכוח על משמעויות ההחלטה ועל צדקתה ובעוד מצרים וקטאר פועלות להוביל לעיסקה שתבלום את המהלך הצבאי, אישר הרמטכ"ל את התוכניות המבצעיות לקראתה.

"זוהי הכרזה על  גל חדש של רצח עם ועקירת מאות אלפי פלסטינים", הגיבו על כך בחמאס .הם האשימו כי הכנסת אוהלים לשטחי הרצועה במסגרת הסידורים ההומניטאריים שישראל מאפשרת, היא חלק ממסע ההונאה שנועד לטשטש את "הפשע האכזרי שהכיבוש מתכנן לבצע".

וקראו לאו"ם ולבתי הדין הבינלאומיים לעצור את המהלך ולהעמיד לדין את מנהיגי ישראל על "פשעיהם".

מפלצות-האדם שרצחו, אנסו, שרפו והשחיתו, זקנים נשים וטף ועדיין ממשיכות להחזיק ולהרעיב באופן מכוון את החטופים שבידיהם, לא היו מעזות להעלות על דל שפתיהם את המונח "פשע-מלחמה", אלמלא מצאו אוזן קשבת באו"ם ובקרב חלק ממנהיגי המערב, לכל עלילה והכפשה נגד ישראל.

הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם, ידיד מושבע של ישראל, התייחס בשבוע שעבר לטענות על "ג'נוסייד" (רצח עם) בעזה. בניסוח חד וקולע הוא תאר:  "אילו רצתה בכך, יש לישראל את היכולת לעשות זאת, אך היא בוחרת שלא לעשות. לעומתה, בחמאס היו רוצים מאוד לעשות זאת לישראל, אך הם פשוט לא יכולים".

לפניו הבהיר מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו : לעולם לא יהיה שלום בעזה כל עוד חמאס קיימת, הסיבה לקיומו של חמאס היא הרצון להשמיד את ישראל.

בהתייחסותו לכך, טראמפ היה קצר וחד יותר משניהם: "יש לי דבר אחד לומר,  תזכרו את שבעה באוקטובר".

בממשל האמריקני הנוכחי מבינים כי לאחר טבח שמחת-תורה הכרעת חמאס בעזה היא עניין קיומי לישראל. היכולות שבידי חמאס כיום, עוד לפני התמורות שיקבל בעיסקה, יכולות לאפשר לו להשתקם, להעצים את כוחו הצבאי  ולהמשיך לציב איום על ישראל.

העיר עזה היא סמל השילטון והמעוז המרכזי של חמאס. השליטה בה חיונית כדי להכניע את חמאס ולמנוע את שיקומו. זה לא יהיה בשיטת  "זבנג וגמרנו".  מדובר במהלך שיחייב נחישות, התמדה ורציפות. הוא יחייב גם כיתור ועצירת האספקה לאזור העיר עזה, מרגע שיושלם פינוייה של האוכלוסיה.  כך או אחרת, אין ספק בנוגע ליכולתו של צה"ל לבצעו בהצלחה.

ואין זה רק אינטרס ישראלי: סיום המלחמה כשחמאס על רגליו, יהפוך את עזה לסמל היסטורי לעמידה הנחושה ולניצחון "ההתנגדות האסלאמית". עזה תהווה השראה לאירגוני הטרור האסלאמי במזרח התיכון ואולי אף מעבר לו. חמאס אז גם לא יסתפק בשיקום מעמדו ויכולותיו ברצועה, הוא יינשא על גלי האהדה ויעמיק את אחיזתו  ברשות הפלסטינית ובשטחי יו"ש, שבהם כבר עתה זוכה לתמיכה רחבה וגם במדינות שסביבנו. בשעה שתורכיה וקטאר – המשענות המדיניות של "האחים המוסלמים" מחזקות את מעמדן האזורי וכאשר סוריה החדשה מתעצבת בהשפעתן- לא נידרש דמיון מופרע כדי להבין כיצד יתעצב אז המזרח התיכון החדש.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 18.08.2025.




לא רק טעות: הקריסה שהובילה ל־7 באוקטובר

מבוא

בכנות וביושר לב, הודה האלוף גורדין בטכס החלפתו בטעות שנעשתה על ידו ועל ידי קודמיו בהערכת האיום בגבול לבנון ובאופן ניהולו. הצהרה מנהיגותית חשובה, שניתן להסיק ממנה שאסון 7 באוקטובר נגרם מכשל נקודתי ומשגיאות שהצטברו לאורך שנים, כשהאמת שונה.

האסון הוא בראש ובראשונה תוצאה של ליקוי מאורות מקצועי בצה"ל, שחולל קריסה אסטרטגית ארוכת טווח, שהחלה בשינוי רדיקלי של דוקטרינת הלחימה של צה"ל שבגללו נמנע מישראל לממש את מדיניות ההגנה הלאומית שלה. עיקרה של המדיניות הוא הסרת איומים אפשריים על ישראל בעודם באיבם, מחוץ לגבולות המדינה, במלחמות מנע הכרעתיות קצרות וככל האפשר גם "זולות".

הבנה זו חיונית כדי להפיק לקחים למלחמה הנוכחית וכדי למנוע מלחמות ארוכות ושוחקות כמוה בעתיד, זאת, לאור מדיניות הגנה לאומית, שכלקח מ-7 באוקטובר, כבר שודרגה כפי שנצפה בזירה הצפונית, ל"סיכול סיכונים לפני הפיכתם לאיומים".

ההקשר האסטרטגי וההיסטורי

היציאה מלבנון ומעזה הוצדקה בזמנו בצורך למנוע שחיקה של הדרג המתמרן והמסתער היבשתי בלחימה מול גרילה וטרור, ולשמר את כשירותו למלחמות תמרון גדולות כדוגמת מבצע "שלום הגליל". בד בבד עם הנסיגות, חתימה על הסכמי שלום ורוח תקופה של "קץ ההיסטוריה", הונח בצה"ל שלא צפויות יותר מלחמות כדוגמת אלה שישראל ניהלה במאה הקודמת.

בתחילת המאה ה-21, ללא עדכון הדרג המדיני וללא דיון ציבורי, צה"ל הוסב מצבא הכרעה של האויב באמצעות כיבוש שטחיו על ידי כוח מתמרן, לצבא שנועד בעיקר להרתיע את האויב ולגרום לו, באמצעות ירי מרחוק באש מדויקת ועוצמתית, לשנות את רצונו להילחם. עקב כך הדרג המתמרן צומצם, נוון ונהפך ממאמץ לחימה ראשי למשני, בעוד שיכולות האש מרחוק והמודיעין לבניית מטרות הועצמו ונהפכו למאמץ לחימה ראשי.

ללא דרג מתמרן מסתער כמאמץ לחימה ראשי, נמנעה מצה"ל היכולת לכבוש מחדש שטחים שישראל עזבה כדי להסיר איומים שהתפתחו בהם באופן יזום, ולכן צה"ל נכשל במלחמת לבנון השנייה בלהסיר את האיום שחיזבאללה יצר על המדינה.

הנחיות ועדות וינוגרד ושומרון שהוקמו ב-2007 לחקר כישלון צה"ל להכריע את חיזבאללה ושהנחו את צה"ל לחזור למקורותיו, לא יושמו.

האויב זיהה את המהפך שעבר על צה"ל, בנה בלבנון מכשולים קרקעיים מורכבים וברצועת עזה העביר את עיקר הלחימה מתחת לאדמה. זאת כדי לגרום לצה"ל שחיקה גבוהה אם יבחר לכבוש את השטח, תוך שימוש נרחב באזרחים כמגן אנושי כדי לנטרל את מקור עוצמת צה"ל החליפי לדרג המתמרן – האש מרחוק. אלמלא תקפו חמאס וחיזבאללה את ישראל ב-7 באוקטובר, התעצמות זו הייתה נמשכת והממדים המפלצתיים של האיומים היו גדולים יותר.

תגובת הנגד למתקפת 7 באוקטובר

בלבנון, בהיעדר אוכלוסייה אזרחית שתשמש כמגן אנושי, ניתן היה לתקוף-נגד את חיזבאללה בירי מרחוק, שנועד במקור להרתיע את האויב באמצעות "מכות קשות וכואבות", אך לא להכריעו בהשמדתו השיטתית. בגלל הכרעה של חיזבאללה בעיקר באמצעות השמדה שיטתית בירי מרחוק, המלחמה התארכה ויישובי הצפון הוחרבו במשך למעלה משנה בירי מנגד שיטתי של חיזבאללה.

ברצועת עזה, לעומת זאת, בשל נוכחות אזרחים, חטופים ומערך מנהרות מורכב, לא ניתן להסיר את האיום בלי כיבוש השטח ופינוי האוכלוסייה – מהלך שאם היו מכינים לו תוכניות מגרה, היה מתברר לאורן שבלי שיקומו של הדרג המתמרן המסתער והפיכתו מחדש למאמץ לחימה עיקרי, הסיכויים להסרת האיום של חמאס נמוכים, ואם הוא יוסר בלי שיקומו והגדלתו, המחיר הצבאי ובעיקר המדיני יהיה מחריד.

הפגיעה במצביאות ובאומנות המלחמה

הפיכת צה"ל לצבא הרתעה, שלחימתו מבוססת על ירי מנגד, השפיעה באופן הרסני על רמת המצביאות ועל אומנות המלחמה. אומנות המלחמה היא ככלל אמנות תמרון האויב והרקדתו על פי חלילנו לשם הכרעתו במהלכי תמרון, בעיקר יבשתיים אופרטיביים תחבולניים.

אומנות הפיקוד (Art) להגיית רעיונות אופרטיביים תחבולניים הוחלפה במלאכת פיקוד טכנית (Craft) של בניית בנקי מטרות, בחשיבה בירוקרטית מודיעינית ולא תחבולנית מצביאותית ובניחוש מצבו התודעתי של האויב וכוונותיו. גם ביטול פרויקט "טיוב המצביאות בצה"ל" שהוקם ב-1989 ונסגר ב-1995 תרם לניוון החשיבה האסטרטגית מרמת מג"ד ומעלה. האויב בלבנון וברצועה אכן זוהה ובדיוק מדהים חסר תקדים, אך פורש כאוסף של מטרות בבנק המטרות שיש להשמיד כדי להרתיעו, במקום לראותו כמערכת שיש להכריעה על מנת להביסו ולהכניעו מהר ככל האפשר בשטחיו; זאת, כמתחייב ממדיניות ההגנה הלאומית המקורית שמעולם לא שונתה.

הכרעה כזו דורשת מומחיות מצביאותית אינטלקטואלית: זיהוי בחשיבה מערכתית בתוך תמונת האויב של מרכזי כובד ונכסים חיוניים, ונטרולם באמצעות מאמץ מתמרן כשיר – בהיקפו, בהכשרת לוחמיו ובעיקר במקצועיות מפקדיו. זוהי פסגת המצביאות הצבאית, שצה"ל הוציאה לחופשה כפויה בגלל המהפך הדוקטרינרי.

הכישלון המצביאותי הגדול

הביטוי הבולט ביותר לנקודת השפל אליה הגיעה החשיבה המצביאותית היה אובדן היכולת הנדרשת ממפקד לחשוב באופן היקשי, היקפי וארוך טווח במטרה לראות את פני האיום היכול להיוולד עוד בטרם היווצרותו. מאז 2016, צבאות הטרור שהיו נייחים הוסיפו לעצמם דרגי תמרון יבשתיים – רגליים ורכובים – שיצרו איום חדש-ישן לכיבוש יישובים ושטחים בתוך ישראל במתקפת פתע. המידע על המהפך שחל באיום על ישראל היה ידוע כעולה ממסמך "חומות יריחו" בצה"ל ומעדות תקשורתית של אחד משרי הביטחון גם לו.

במסגרת חשיבה פיקודית המבקשת לאתר איומים פוטנציאליים מוקדם ככל האפשר כדי לסכלם, היה צריך להבין כי בהיעדר עומק קרקעי בגבולות לבנון ועזה – שם היישובים משיקים לגדר – לא הייתה דרך להכיל מתקפה יבשתית אפשרית של האויב באמצעות הגנה סדורה בתוך שטחי ישראל. מכאן, ההימנעות מהסרת האיום מעבר לגבול במלחמת מנע יזומה השאירה את המדינה ללא הגנה אפקטיבית והיוותה הזמנה פתוחה לאויב לתקוף ולכבוש יישובים בהפתעה מוחלטת. מצב זה הוא המתכון הוודאי והבלתי נמנע שהוביל לאסון ה-7 באוקטובר בדרום, ובנס לא אירע גם בגבול הצפון.

לעניין זה יש לציין כי אי הסרת האיום כמוה כאי השכמה להרוג את הקם להורגך, ומכאן נגזרת אחריות לשותפות בפגיעה עצמית – התנהגות שעלולה להיחשב כמעשה התאבדות בניגוד לדיבר "לא תרצח" ולערך העליון של קדושת החיים, שהוא יסוד מוסרי מכונן המשולב בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התנהלות זו מהווה, לפיכך, שגיאה לא רק בשיפוט הפיקודי-מקצועי אלא גם בזיקה לשיפוט מוסרי, המהווה בסיס ערכי לתקינות המוסרית והמשפטית של מדיניות הביטחון.

בדיוק לשם מניעת אסון כזה ומתוך ראיה מוסרית עמוקה עוצבה תפיסת ההגנה הלאומית לאור המדיניות שבן גוריון הכריז עליה בגלוי בכנסת ב-20 ביוני 1950:

"אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה – מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף, מלחמה זו לא עושים על־ידי ישובי ספר, אלא על־ידי כוחות ניידים המצוידים בכלי־תנועה מהירים ובעצמת־אש חזקה".

בין שגיאה, קריסה ותחקיר

אין מדובר אפוא בשגיאה אישית נקודתית של האלוף גורדין או של קודמיו הקרובים. מדובר בליקוי מאורות מקצועי, מוסרי ומשפטי שחולל קריסה מקצועית ארוכת שנים, כתוצאה של מחדל מקצועי ארוך שנים. תיקונו תוך כדי המלחמה הוא משימה מטכ"לית ראשונה במעלה, ועדות שכך גם חושב הרמטכ"ל היא החלטתו לחדש לאלתר את מחלקת ההדרכה שנסגרה ב-95.

ולסיום, כדי לרדת לשורשי המחדל ומהר ככל האפשר נכון ללמוד מרא"ל דן שומרון המנוח שהנחה את הוועדה בראשה עמד ב-2007 לחפש ליקויים ולא אשמים. התוצאה הייתה שיתוף פעולה מלא מצד כל מתוחקר ויכולת הוועדה לגבש תחקיר מלחמה שלם, גם אם לא מלא – הנדרש גם כיום, בימים ספורים.

פורסם באתר ערוץ 7, 17 באוגוסט 2025.




"זכרו את 7 באוקטובר"

שבוע ימים חלף מאז קיבל הקבינט לביטחון לאומי את החלטתו להורות לצה"ל להשתלט על העיר עזה. בזמן שבישראל נמשך הויכוח על משמעויות ההחלטה ועל צדקתה, ובצה"ל משלימים את התוכניות המבצעיות, מצרים וקטאר פועלות להחיות את ערוץ המשא ומתן ולהוביל למרות הקשיים לעסקה שתבלום את המהלך הצבאי.

אוזנם החדה של דוברי חמאס הבחינה בהבדל שבין נוסח ההחלטה הרשמי של הקבינט שמדבר על "השתלטות על העיר עזה" לבין השיח הציבורי שהמונח הרווח בו הוא "כיבוש". הם מהרו לטעון כי זהו עוד משחק-מילים מתוחכם שנועד לאפשר לישראל לכבוש מבלי לשאת באחריות ובחובות שהמשפט הבינלאומי מטיל עליה ככוח-כובש.

הם הגדירו את החלטת הקבינט כ-"פשע מלחמה חדש" וקראו לאו"ם ולבתי הדין הבינלאומיים לעצור את המהלך ולהעמיד לדין את מנהיגי ישראל על "פשעיהם".

מפלצות-האדם שרצחו, אנסו, שרפו והשחיתו, זקנים נשים וטף ועדיין ממשיכים להחזיק ולהרעיב באופן מכוון את החטופים שבידיהם, לא היו מעזים להעלות על דל שפתיהם את המונח "פשע-מלחמה", אלמלא מצאו אוזן קשבת באו"ם ובקרב חלק ממנהיגי המערב, לכל עלילה והכפשה נגד ישראל.

הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם, ידיד מושבע של ישראל, התייחס השבוע לטענות על "ג'נוסייד" (רצח עם) בעזה. בניסוח חד וקולע הוא תאר:  "אילו רצתה בכך, יש לישראל את היכולת לעשות זאת, אך היא בוחרת שלא לעשות. לעומתה, בחמאס היו רוצים מאוד לעשות זאת לישראל, אך הם פשוט לא יכולים".

ידידו הקרוב  בבית-הלבן, הנשיא דונלד טראמפ, שנשאל על עמדתו ביחס להחלטת הקבינט סיפק אף הוא תשובה קצרה וחותכת למתלבטים בשאלת נחיצות המשך המלחמה: "יש לי דבר אחד לומר,  תזכרו את שבעה באוקטובר".

בראיון שהעניק קודם לכן מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו הוא הבהיר: לעולם לא יהיה שלום בעזה כל עוד חמאס קיימת, הסיבה לקיומו של חמאס היא הרצון להשמיד את ישראל.

בממשל האמריקני הנוכחי מבינים כי לאחר טבח שמחת-תורה הכרעת חמאס בעזה היא עניין קיומי לישראל. העיר עזה היא סמל השילטון והמעוז המרכזי של חמאס. השליטה בה חיונית כדי להכניע את חמאס ולמנוע את שיקומו. זה לא יהיה בשיטת  "זבנג וגמרנו".  מדובר במהלך ארוך ומורכב, שמחייב נחישות, התמדה ורציפות, אך אין ספק בנוגע ליכולתו של צה"ל לבצעו בהצלחה.

ואין זה רק אינטרס ישראלי: סיום המלחמה כשחמאס על רגליו, יהפוך את עזה לסמל היסטורי לעמידה הנחושה ולניצחון "ההתנגדות האסלאמית". עזה תהווה השראה לאירגוני הטרור האסלאמי במזרח התיכון ואולי אף מעבר לו. חמאס אז גם לא יסתפק בשיקום מעמדו ויכולותיו ברצועה, הוא יינשא על גלי האהדה ויעמיק את אחיזתו  ברשות הפלסטינית ובשטחי יו"ש, שבהם כבר עתה זוכה לתמיכה רחבה וגם במדינות שסביבנו. בשעה שתורכיה וקטאר – המשענות המדיניות של "האחים המוסלמים" מחזקות את מעמדן האזורי וכאשר סוריה החדשה מתעצבת בהשפעתן- לא נידרש דמיון מופרע כדי להבין כיצד יתעצב אז המזרח התיכון החדש.

לזרז את ההכרזה בארה"ב על האחים המוסלמים

זה מוביל לעניין אחר שמעסיק את ממשל טראמפ בקשר לאזורינו.

מזכיר המדינה האמריקני- מרקו רוביו, הודיע השבוע על כוונת וושינגטון להכריז רשמית על תנועת האחים המוסלמים כארגון טרור. הוא  ציין כי מדובר בתהליך משפטי ארוך ומורכב, מאחר שהכוונה היא להגדיר בניפרד כל אחד מסניפיה של התנועה.

אין זו הפעם הראשונה שבה עניין זה עולה לבחינת מחלקת המדינה האמריקנית ולא ברור אם משקלן של שיקולים פוליטיים פנימיים בארה"ב משפיעים על כך, כפי שנרמז בתקשורת האמריקנית. כך או אחרת, זוהי בשורה חשובה לא רק לישראל.

כזכור, רק במאי השנה הוציאה ממשלת-ירדן את תנועת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק בעקבות חשיפת רשת טרור שהופעלה על ידה. בכך היא הצטרפה למצרים, סעודיה ומדינות נוספות שחוו על בשרן את הסכנות מפעילותה של תנועה זו והצרו את צעדיה.

הטענה שנשמעה בעבר מצד מומחים מקורבים לממשל לפיה יש לראות את "האחים המוסלמים" כזרם פוליטי באסלאם ולאפשר את קיומו כאלטרנטיבה סונית לאירגוני הג'יהאד העולמי התעלמה מכך שמדובר ברעיונות שצמחו באותו בית-מדרש ומהיישום המעשי שלהם על ידי המנגנונים הצבאיים וגופי הטרור כמו במקרה של חמאס – הסניף המקומי של האחים המוסלמים.

למהלך כזה צפויה השפעה חיובית בנוגע לרעיונות הנורמליזציה עם סעודיה ולהקלה בלחץ הפנימי שהאחים המוסלמים מחוללים נגד מדינות ומשטרים שכוננו יחסים מדיניים עם ישראל או שוקלים זאת.

לגורמי הממשל בוושינגטון  מצפה אתגר לא מבוטל בקידום ההכרזה, לנוכח קשריה הרגישים של ארה"ב עם תורכיה וקטאר.

יתכן שאמירתו של רוביו על הכוונה להגדיר כל סניף בניפרד, מרמזת על הפתרון שנשקל ביחס לכך. אם בסופו של המהלך ישארו סניפים לגיטימיים באזורינו – זה יפגע משמעותית בהשפעותיה של ההכרזה.

בראיה היסטורית וכדי למקסם את השפעתו של המהלך, נכון יהיה לקשור בין המעללים שביצע חמאס לבין הוצאת האחים המוסלמים מחוץ לחוק. נכון יהיה לצרוב את תודעתם של כל המוסלמים באזור כי זהו חלק ממחיר הטרור וכי הניסיון לכונן באזורינו "מדינת חמאסטן" על פי רעיונות האחים המוסלמים, המיט אסון על אותה "מדינה" ועל התנועה.

"וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"  (משלי י"א)

בעת הזו במיוחד כדאי לעשות כל מאמץ לצמצם את המתחים ואת המחלוקות. המערכה בכל הזירות עדיין פתוחה. אתגרים רבים לפנינו וההתייצבות יחד היא תנאי להצלחה. הדברים אמורים ביחס לכל תחום מחיינו וקל וחומר בנושאים שעלולים להשפיע על המאמץ הביטחוני.

מבלי להכיר את עובדותיה של הסערה הנוכחית בנושא זה  אני סבור כי יש להשאיר בידי מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והביטחוני את החופש להיוועץ במי שלדעתם יוכל לתרום להם, בהבנת התמונה, בניתוח החלופות, בגיבוש רעיונות ודרכי פעולה ובהחלטה על החלופה הנבחרת.

עמדותיהם ונימוקיהם של מי שמתנגדים לקו מסויים, תורמים למקבלי-ההחלטות לא פחות (ואולי אף יותר) מאלה של התומכים בו ובסופו של יום, משביחים את התהליך , את ההחלטות ולא פעם גם את הביצוע.

יותר מכך, יש בהיוועצות כזו גם כדי לחזק את הביטחון בדרך שנבחרה, את הלגיטימציה ואת האמון ביחס אליה ולשכך במעט את המתיחות הפנימית.  לכל אלה אנו זקוקים,  במיוחד כשמדובר בהחלטות שנויות במחלוקת שמחיריהן עלולים להיות כבדים. לא רק שאין מקום לחשוש מכך, אלא שצריך לברך על כך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 14.08.2025.




הלקח של בן גוריון: השבתת המשק מסכנת את מטרות המלחמה

הקריאה להשבתת המדינה לשם החזרת החטופים – דווקא בשעה שכבוש עזה הוא הדרך בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להביא להכרעת חמאס ולכניעתו בתמורה להחזרת כולם בפעימה אחת – היא מהלך שמסכן את מטרות המלחמה, מגביר את השסע הפנימי, ומעניק לחמאס יתרון ממשי במשא ומתן.

במקביל להכנות לכיבוש עזה יש להמשיך בשיחות שחמאס עצמו יזם את חידושן, מתוך הבנה שהכיבוש עלול להכריעו בוודאות גבוהה, שכן אם הן יניבו פרי – הכיבוש יתייתר. בתנאים אלה, שביתה כללית מאבדת כל הצדקה: היא מסכנת את מימוש המטרה, מחלישה את העורף ומערערת את החזית המדינית.

השיעור ההיסטורי – ניצחון פירוס ב־1933

כדי להבין את חומרת הטעות שבשביתה המוצעת, ראוי להיזכר בפרשת הבחירות לקונגרס הציוני ה־18, שהתקיימו חודשים ספורים לאחר עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, בשעה שהסכנה ליהודי אירופה כבר הייתה מוחשית וברורה. הקונגרס היה אמור לעסוק באיחוד השורות בתנועה הציונית ובגיבוש תוכנית פעולה עולמית להתמודדות עם האיום הגובר מגרמניה.

באותה תקופה, המפלגה הפועלית של היישוב הייתה קטנה, וסיכוייה לזכות בבחירות היו נמוכים מאוד מול הרוב בקונגרס הציוני שגיבש סביבו המחנה הרוויזיוניסטי. בן־גוריון, ששהה אז במסע בחירות בפולין, קיבל את הידיעה על רצח חיים ארלוזורוב – ובטרם ידע את פרטי האירוע לאשורם – האשים את הרוויזיוניסטים באחריות לרצח. ההאשמה הזו, שנזרעה לתוך האווירה הציבורית הרותחת, חוללה תפנית פוליטית דרמטית: מפלגת הפועלים זכתה בניצחון בחירות מדהים, אך בדיעבד – היה זה ניצחון פירוס. הפיצול הפוליטי שהעמיק בעקבותיו הפך למעשה לקריעת העם היהודי והיישוב לשניים ערב השואה – בדיוק בשעה שהעם נזקק לאחדות גורלית מול האיום הקיומי מגרמניה.

כעבור שנה בלבד, הבין בן־גוריון את ממדי הנזק האסטרטגי. לנוכח הסכנה הקיומית ליהודי אירופה, הוא יזם את "פסגת לונדון" עם זאב ז'בוטינסקי, בניסיון לחולל "שלום גדול" ואיחוד שורות בין המחנות. המפגש לא רק הוליד הסכם פורמלי לשיתוף פעולה פוליטי, אלא גם יצר ידידות אישית עמוקה בין השניים. אלא שבעקבות עומק השנאה שניטעה בתנועה הפועלית נגד הרוויזיוניסטים – שנאה שבן־גוריון עצמו תרם ללבותה – הוא לא הצליח להשיג רוב דמוקרטי שיאשר את האיחוד.

לאחר כישלון המהלך, כתב בן־גוריון לז'בוטינסקי מכתב מרגש, שבו הביע את כאבו על ההחמצה ואת הערכתו ליריבו לשעבר:

"פרק לונדון לא יימחה מלבי… ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך […] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'.

ז'בוטינסקי השיב לו ברוח של פיוס: "מאוד שמחתי למכתבך: הוא 'נחמני'… אתה הזכרתני כי אולי בכל זאת יש קץ".

אולם גם הרוח הפיוסית והחרטה ההדדית שביטאו השניים במכתבים לא יכלו עוד להחזיר את הגלגל לאחור. מרגע שהאומה עלתה על דרך שסימנה פילוג עמוק ערב איום קיומי – לא היה עוד ביכולתה לרדת ממנה. חרטה ופיוס מאוחרים אינם מסוגלים לתקן את המחיר ההיסטורי של קריעת העם בשעת מבחן.

הלקח להיום

היום, כשישראל מתמודדת עם האיום הקשה ביותר בתולדותיה, והסיכויים להשבת החטופים במהלך הצבאי ההכרעתי שצה"ל מתכונן לממש – גבוהים יותר מכל דרך פעולה אפשרית אחרת – שביתה כללית, על כל כוונתה הטובה, היא איום ממשי וברור על מימוש מטרת יוזמיה ומארגניה. אם עומדת מאחוריה מטרה של השגת רווח פוליטי, היא עלולה להיות חזרה על אותה טעות היסטורית שעשה בן־גוריון: מהלך שמעמיק את הפילוג דווקא בשעה שדרושה אחדות, ושעלול לשלול מאיתנו את היכולת להשלים את ההכרעה ולנצל הזדמנות אסטרטגית – ולהסתיים בניצחון פירוס.

ההיסטוריה מלמדת כי אומה עלולה לאבד את כושר ההכרעה שלה לא מפני אויב חיצוני חזק, אלא בשל החלטות פנימיות המחלישות אותה ברגעים מכריעים. זהו לקח שאינו מתיישן: בשעת מבחן קיומית, האחריות העליונה היא לשמור על יכולת הפעולה המשותפת ולמנוע צעדים המעמיקים את הקרע ומסיחים את המאמץ מן ההכרעה. מי שמחמיץ את ההזדמנות לאחד כוחות – עלול לגלות שפיוס וחרטה מאוחרים כבר אינם משנים את תוצאות הדרך שנבחרה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 13 באוגוסט, 2025.




חמאס ינצל את החורים שבהחלטה כדי למנוע את הכרעתו

החלטת הקבינט על חמשת התנאים הנדרשים במצב סיום המלחמה, הכריעה למעשה גם  במחלוקת לגבי דרך הפעולה הרצויה, מאחר שהשגת תנאים אלה אפשרית רק ב"חלופת- הכיבוש". ואולם, ההבהרות והסייגים שנוספו בניסיון לתמרן בין האילוצים שבהם נתונה המערכת הישראלית, יצרו בהחלטה חורים שדרכם חמאס ינסה למנוע את הכרעתו. כך לדוגמה "תקופת ההמתנה" עד לתחילת מהלך ההשתלטות על העיר עזה, הביצוע המדורג ומתן "כפתור הצלה" לחמאס באמצעותו בכל רגע שירצה, הוא יוכל לעצור את ההתקפה נגדו, לקנות עוד שקט ולחדש את השליטה.  כדי לשבור את רוחו, חמאס צריך להיות תחת לחץ רציף וכשהדרך היחידה של אנשיו להינצל היא כניעה ושחרור חטופים.

שלוש חלופות עומדות גם כעת בפני הדרג המדיני ביחס לרצועת-עזה. אף אחת מהן לא מבטיחה את השגתן של כל המטרות שנקבעו למלחמה. חלופת הכיבוש – המסוכנת מבין השלוש, היא גם בעלת הסיכויים הגבוהים יותר להוביל למצב הסיום שנקבע בקבינט.

החלופה הראשונה, היא "על הנייר" בלבד, כניעה לדרישות חמאס: הפסקה מוחלטת של המלחמה תוך ערבות אמריקנית ובינלאומית, נסיגה לקווי ה-6 באוקטובר, מתן אישור להכנסתם של אמצעים וחומרי-גלם לשיקום הרצועה ושחרור מחבלים מבתי הכלא בתמורה להשבת חטופים לפי מפתח שיוסכם. משמעות החלופה הזו ברורה: חמאס ישאר גורם הכוח המרכזי ברצועה בתנאים שיאפשרו לו להשתקם ועם מוניטין של מי ששרד גם את הכוחות האדירים שישראל הפעילה עליו. הניסיון להפחית את מחיריה של החלופה הזו באמצעות הסכמה להעברת הניהול האזרחי מידיו של חמאס לגורם אחר, אינו אלא כסות עיניים. כך גם האפשרות לקבלת גיבוי אמריקני חד-צדדי לפעולות שישראל תבצע נגד התעצמות חמאס.

סיום המלחמה בהסדר כזה ,לא רק יבטיח את מעמדו של חמאס בעזה, אלא גם יסלול את דרכו להשתלט יהודה ושומרון, שבהם הוא כבר זוכה לאהדה רבה. חלופה זו גם תביא לכך שנשק החטיפה ישמש תעודת-ביטוח לכל מחבל שיבקש לפעול נגד ישראל מבלי לסכן את שרידותו.

החלופה השניה: כיתור והתשה.  מחלופה זו אפשר "להתגלגל" גם לכיבוש. העומס שהיא  מטילה על צה"ל נמוך יחסית וכך גם הסיכונים לפגיעה בכוחותינו ובחטופים,  ואולם,  הזמן שנידרש עד להשגת השפעה הוא ממושך וההישג כלל לא מובטח. דרך פעולה זו עלולה לגרום להתשה דווקא של כוחותינו

החלופה השלישית: כיבוש עזה ומחנות-המרכז. יתרונה הגדול הוא במסר החד שהיא מעבירה: לא עוד צעד-ביניים ומנוף להפעלת לחץ, אלא מהלך שיסיים את שלטון הטרור ושהדרך היחידה של מחבלי-חמאס לצאת ממנו חיים, היא כניעה ושחרור חטופים. החסרונות הבולטים שלה הם הסיכונים הגבוהים לכוחותינו ולחטופים ומחיריה בזירה המדינית.

ההחלטה שקיבל הקבינט סובלת מכמה חולשות מהותיות :

הראשונה: תקופת ההמתנה עד לביצוע: אם נכונים הדיווחים על כך שהפעולה צפויה להתחיל רק באוקטובר כי אז חמאס ייהנה למעשה מתקופה לא קצרה של התארגנות, כשהאספקה לרצועה בשיאה,  תחת לחץ צבאי פָּחוּת ומבלי לתת עבור זאת כל תמורה.

כדי למנוע זאת נכון לפעול לכיתור מוקדם ככל האפשר וממנו להתגלגל להשתלטות לכשיושלמו ההכנות.

השניה: מדרגיות הביצוע  – עזה העיר ואחר כך מחנות המרכז – תשאיר לחמאס אזורי-מקלט למילוט אנשיו ובפועל תביא לעצירה ולדיון מחודש בישראל לפני שלב הכיבוש של מחנות המרכז. בכך יוארך משך הזמן והמסר לחמאס יהיה שהמהלך בעיר עזה איננו סוף פסוק עבורם. כדי להתמודד עם חולשה זו נידרשים מאמצים בגזרה זו  גם אם מוגבלים, במקביל לפעולה בעזהו.

הצהרת ישראל כי תעביר את השליטה לידיים אחרות: אפשר שהבהרה זו נועדה להרגיע את הדאגות מבית ומחוץ אלא שהיא שולחת מסר מרגיע גם לחמאס שמבחינתו עם כל שלטון שאיננו ישראלי הוא יוכל להסתדר.

מתן כפתור עצירה לחמאס – באמצעות הודעה על נכונות להיכנס לעיסקה. כדי למנוע מחמאס להתל בישראל, יש לקבוע מראש את הפרמטרים לעצירה.

מעבר לכל זאת, הגיע הזמן לפעול גם מול מנהיגי חמאס בחו"ל ובלי קשר לכך – לקדם את יוזמת טראמפ להגירה מרצון. הזהירות בהתייחסויות הפומביות לכך מובנת. אפשר לוותר על ההצהרות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.08.2025.




המשא ומתן מת. ללא כניעה, לישראל נותרה רק חלופה אחת בעזה

ישראל תיעלה עצמה ברצף מצער של החלטות שגויות והימנעות מפעולות הכרחיות למיצר אסטרטגי ברצועת עזה. מאז חידוש הלחימה ב-19 במרץ 2025, שתחילתה במבצע "עוז וחרב" והמשכה במבצע "מרכבות גדעון", תוכנית שלא מומשה עד תום, ובעיקר מאז השיק חמאס בהצלחה מרשימה את קמפיין ההרעבה, הוצר המיצר מדי יום. כמעט חמישה חודשים מאז בחרה ישראל לחדש את הלחימה ושתי מטרות המלחמה העיקריות: פירוק חמאס כישות שלטונית וצבאית מאורגנת (הכרעתו) ויצירת התנאים לשחרור חטופים, טרם מומשו. חמור מזה, מה שנדמה היה כהתקדמות במשא ומתן ואפילו התגמשות של חמאס והסכמה לגבי מתווה וויטקוף/נתניהו וקבלתו, התפוגג כלא היה.

הצדדים רחוקים היום יותר משהיו אי פעם מהסכמה. חמאס בתודעת ניצחון שיהפוך לניצחון גדול ומזהיר עוד יותר בהמשך, ללא משא ומתן אלא בהכנעה של ישראל דרך התשתה באמצעות פרוקסי בזירה הבין-לאומית (התקשורת הבין-לאומית, ארגונים בין-לאומיים, בדגש לגבי האו"ם ומנהיגי מדינות מערביות) וכוחות חזקים ומתחזקים מבית, גם בתוך ישראל פנימה, הדוחקים בממשלת ישראל לסיים את המלחמה ולהגיע להסכם (כמעט) בכל מחיר. אלו גם אלו מהדהדים את נרטיב ההרעבה השקרי והנבזה של חמאס, מוציאים דיבת הארץ וצה"ל רעה, להבדיל מביקורת ואפילו חריפה שיכולה וצריכה להיות נגד הדרג המדיני ונגד צה"ל בכל מקרה של חריגה מהשורה, מהקוד אתי והמבצעי של הצבא ומהדין הבין-לאומי. אלו גם אלו מורחים את ישראל בזפת ובנוצות ומעמידים אותה אל עמוד הקלון.

מה עושים כשאין עסקה? מבוי סתום מחייב הכרעה

הדרג המדיני מתקשה עד כדי לא מסוגל לקבל הכרעה מנהיגותית לכאן או לכאן, להמשך המהלך הצבאי עד למימוש מטרות המלחמה או להסכם בתנאים הקרובים הרבה יותר לתנאי חמאס מאשר לתנאי ישראל, שמשמעותו, בעיני רבים, הסכם כניעה ותבוסה. הדרג הצבאי אמר את דברו כשאת השיח עם הדרג המדיני, עליו הוא חלוק באופן יסודי, גרר אל מחוץ למרחב השיח בין הדרגים והפך אותו לנחלת השיח הציבורי ולמנוף לחץ על הדרג המדיני. מעבר לחריגה החמורה והמסוכנת מהכללים המחייבים יחסי דרג מדיני-דרג צבאי במדינה דמוקרטית, והצבתם של הצבא והרמטכ"ל כשומרי סף האמורים להגן על החברה ועל המדינה מפני החלטות בלתי אחראיות של דרג מדיני נבחר, כשזה לחלוטין לא תפקידם, נשלל מהדרג המדיני חופש הבחירה וההחלטה האסטרטגית להבנתו. למעשה, המיצר האסטרטגי אליו נקלעה ישראל, מכביד על הדרג המדיני, אם לא שולל ממנו את היכולת להחליט על מיצוי המהלך הצבאי – השלמת מבצע "מרכבות גדעון" כפי שתוכנן, כשהתנגדות הרמטכ"ל, ונראה שגם בחסות השתקת קולות אחרים בצבא, כנחושתיים על ידי הדרג המדיני.

המאמץ להעמיד את החלופה ההסדרית – המשא ומתן, כחלופה הנכונה והמועדפת שתוביל לשחרור החטופים, הפסקת המלחמה, שיקום מעמדה הבין-לאומי של ישראל, שיקום הצבא וריפוי החברה הישראלית והכול כתשתית איתנה להמשך המתקפה נגד חמאס ביום שאחרי לכשחמאס יספק את הסיבה המוצדקת, היא הדבר הקרוב ביותר האפשרי לאחיזת עיניים. לא רק מכיוון שלחמאס אין כל אינטרס להגיע להסכם בתנאים שנוצרו, ושאיפתו היא להגיע להפסקת המלחמה באמצעות כפייה בין-לאומית על ישראל ולחץ מבית פנימה שיחייב את הדרג המדיני לבחירה הזו, לא רק מכיוון שאין מי שיבטיח שחמאס נכונה ו/או מסוגלת להחזיר את כל החטופים החיים והמתים, ולא רק שקשה להניח שהנשיא דונלד טראמפ יאפשר לישראל לחדש את המלחמה בכל עת שתגיע למסקנה שקם לה התירוץ המשכנע או המספק, אלא מכיוון שלא נשאלת שאלה אחת בסיסית וחשובה. והשאלה היא: כיצד על ישראל לפעול בהיעדר הסכמה של חמאס להגיע להסכם, או לחילופין, בהינתן מצב שבו חמאס ניאות לחדש את המשא ומתן רק בהינתן שיפור או סיום המשבר ההומניטרי ברצועת עזה (ומי בדיוק מגדיר מתי הסתיים המשבר), או מתחיל את המשא ומתן ומושך אותו עד קץ הדורות תוך העמדה של תנאים חדשים וקשים יותר מבחינת ישראל?

טרם נשאלה גם השאלה לגבי מה המשמעות של ההשלכות לביטחונה הלאומי של ישראל, במבט צופה פני עתיד, בהינתן הסכם בתנאים הקרובים לתנאי חמאס, כשזה נותר על מכונו כריבון אפקטיבי ברצועת עזה מעצם סירובו להתפרק מנשקו (די להקשיב לדבריו של ח'ליל אל-חיה אך לאחרונה, כשהכריז שחמאס לא יתפרק מנשקו עד להבסת הכיבוש, שחרור פלסטין ואל-אקצה, ירושלים), אין משמעות אמיתית וכנה לדיון. התייחסות לשאלה הזו מחייבת מענה וניתוח המשמעויות לגבי הביטחון הלאומי במבחן האיום שיתחדש מרצועת עזה, כשחמאס ישעט אל השיקום הצבאי וינציח בעצם נוכחותו את המציאות ההומניטרית הקשה ברצועת עזה. זאת מכיוון שלא תוכל לקום לו חלופה שלטונית אזרחית של ממש, בין אם תהיה זו הרשות הפלסטינית ובין אם כוח משימה ערבי או בין-לאומי. הביטחון הלאומי במבחן החזיתות האחרות ובכללן ובראשן איראן, שתשאבנה עידוד מניצחון חמאס. הביטחון הלאומי במבחן ההתיישבות בספר ולאורך הגבולות והמחויבות או ההכרח שבשיקום חבל הארץ החשוב הזה ואחרים דוגמתו לאורך הגבולות האחרים. הביטחון הלאומי במבחן אמון החברה בצבא, הבורח מבשורת הניצחון, ובמוסדות המדינתיים.

לאן נעלם מבצע "מרכבות גדעון"

לו ניתן היה להבטיח במשא ומתן בהגעה להסכם עם חמאס את שחרור החטופים וסיום המלחמה כשבגיבוי העולם הערבי והקהילה הבין-לאומית (גם ברוח היוזמה המצרית ואפילו הצהרת הסיכום של היוזמה הצרפתית-סעודית) חמאס יפורק מנשקו, חובה על הדרג המדיני למצות את האפשרות הזו ולהעדיפה על פני המשך המלחמה, גם במחיר הסיכון שלא יהיה פירוק מלא של חמאס מנשקו. זהו סוג של סיכון שדרג מדיני נבחר במדינה דמוקרטית בכלל ובמדינת ישראל בפרט, חייב לקבל על עצמו.

אלא שאם הדרג המדיני משתכנע שהאפשרות הזו לא קיימת, לא נותרת בידיו אפשרות אחרת זולת מיצוי המהלך הצבאי בהתאמות המתחייבות להיגיון האסטרטגי של תוכנית "מרכבות גדעון". תכלית המהלך הצבאי היא כיבוש כל שטח הרצועה, בין אם בשליטה ישירה על כל השטח ובין אם בשליטה ישירה על חלק גדול מהשטח ושליטה באמצעות כיתור ומצור על החלק הקטן האחר שבו נמצאים אנשי חמאס, עד כדי מותם או כניעתם. בה בעת, צהֿ"ל חייב לאפשר מסדרונות הומניטריים ליציאת האוכלוסייה האזרחית ולהיערך להרחבה של אזורי המחסה בדרום הרצועה, ובכלל זה הפעלתם באמצעות ממשל צבאי, שיפעל מכוח הפרשנות המצמצמת של הדין הבין-לאומי, להבדיל מהפרשנות המרחיבה והמוגזמת של הדין הבין-לאומי, זו שמובילה להצגת נתונים מוגזמים ומופרכים הגדלים באופן אקספוננציאלי על ידי כל המתנגדים לחלופה זו (מה שהתחיל עם ארבע אוגדות ו-40 מיליארד שקלים בשנה, הפך לשש אוגדות ולסכומים גדולים עוד יותר).

מהלך צבאי גם עשוי לייצר הזדמנויות מודיעיניות ומבצעיות חדשות לשחרור חטופים חיים ולאיתור חטופים חללים, ולהגדיל את הסיכוי לחזרה למסלול המשא ומתן בתנאים קרובים יותר לתנאים של ישראל. לא ניתן להתעלם מהסיכון ואולי אפילו גבוה של פגיעה חיי חטופים, אלא שבה בעת, גם לא ניתן להתעלם מהסיכון המושת על חיי החטופים גם בעת הזו, בהינתן סירוב של חמאס לחידוש המשא ומתן או נכונות להגיע להסדר בזמן סביר. לכן, השיקול המנחה חייב להיות רחב הרבה יותר, כשהבחירה האסטרטגית שצריכה לחלץ את ישראל מהמיצר, רובצת לפתחו של הדרג המדיני ומחייבת מענה רחב ומקיף ככל הניתן למנעד שיקולי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל לעת הזו ולעתיד לבוא.

פורסם באתר N12, בתאריך 08.08.2025..




חלופת הכיבוש מסוכנת, אך האחרות לא מבטיחות את השגת המטרות

בעת כתיבת שורות אלה, טרם התקבלה החלטת הקבינט ביחס למהלכים הבאים ברצועת-עזה. התנהלות חמאס במשא ומתן וההערכה כי הוא לא צפוי להגמיש את עמדותיו, הסירה מעל שולחן הדיונים את חלופת המשא ומתן, שמלכתחילה לא הבטיחה מענה לכל מטרות המלחמה. את מקומה תפסו החלופות הצבאיות: כיתור והתשה או כיבוש מלא.

לכל אחת מהן מאזן מעורב של יתרונות וחסרונות:

יתרונה המרכזי של חלופת הכיתור נובע מכך שהחיכוך שהיא מחייבת בין כוחותינו לאוכלוסיה איננו גבוה כמו בחלופת הכיבוש. גם הפעלת האש היא ממוקדת ומדוייקת בהשוואה אליה. בתנאים אלה הסיכונים לחיילינו ולחטופים נמוכים יותר. כך גם באשר להתרחשותם של אירועים עם פגיעה נרחבת באוכלוסיה.

בנוסף לכך, סדר הכוחות שנידרש לפעילות בחלופה זו, הוא קטן משמעותית מזה שנחוץ לכיבוש. מבחינת צה"ל זהו יתרון לא מבוטל לנוכח השחיקה בכוחות הסדירים ובמערך המילואים ולאור ההכרח לשמר כוחות גם לזירות הפעולה שמחוץ לעזה.

יתרון נוסף של חלופת הכיתור הוא שניתן לראותה כשלב זמני בדרך לכיבוש ושהיא לא עומדת בסתירה לכך.

מול היתרונות הללו, ניצבים חסרונותיה העיקריים: הזמן ותוחלת ההישג. כדי להשיג השפעה בשיטה הזו יידרש זמן ממושך וגם אז  התוצאה שתושג עלולה להיות מוגבלת למדיי, במידה  שתחייב ממילא את מהלך הכיבוש. גם חמאס, שבחלופה זו יהיה פחות לחץ, לא ישקוט על שמריו, ויש להניח כי הוא יתכנן ויבצע פעולות לפגיעה בלוחמינו, לפגיעה במוראל העורף ולהעלאת המחיר המדיני. ההתשה שאליה מכוונת חלופה זו יכולה לפעול על שני הצדדים.

לעומת זאת, יתרונה הגדול של חלופת הכיבוש הוא במסר החד שהיא מעבירה: לא עוד צעד-ביניים ומנוף להפעלת לחץ, אלא מהלך שיסיים את שלטון חמאס ושהדרך היחידה של המחבלים לצאת ממנו בחיים, היא כניעה ושחרור חטופים. בדרך פעולה זו עוצמת ההרס במה שנשאר מהעיר עזה, שלא יותיר עוד תקווה לשיקום. בנוסף לעומס שהיא תטיל על כוחות צה"ל, חסרונה טמון בסיכונים הגבוהים שבה, לכוחותינו ולחטופים, ובמחיריה בזירה המדינית.

מבלי להמעיט בסיכונים שבו, יש בחיכוך עם האוכלוסיה גם יתרונות, החל מתקיעת טריז בינה לבין חמאס, דרך השגת מודיעין שיוכל לסייע במאמצי הלחימה ובשבירת חמאס וכלה בהזדמנויות מבצעיות שיכולות להיווצר, גם בעניין החטופים,  כתוצאה מהדינאמיקה בשטח.

בשתי החלופות ישראל תידרש לפתרונות הומניטאריים לאוכלוסיה, הגם שברור כי חלופת הכיבוש מקרבת אותה לפתרון של ממשל צבאי, לפחות זמני.

ביצוע מדורג של חלופת-הכיבוש (העיר עזה תחילה ואחר-כך מחנות המרכז) אמנם עשוי להפחית את העומס על כוחות צה"ל ולצמצם הסיכונים לְחטופים שימולטו מבעוד מועד על ידי המחבלים, אך לצד זאת הוא ישאיר לחמאס אזורי-מקלט ויביא לעצירה ולדיון מחודש בישראל לפני שלב הכיבוש של מחנות המרכז. בכך הוא לא רק יאריך את משך הזמן אלא גם יאפשר למנהיגי חמאס להניח שהמהלך בעיר עזה איננו סוף פסוק עבורם.

הכרעתו של הקבינט גם בפעם הזו היא גורלית, לנוכח המחירים הכבדים שעשויים להיות לכל הכרעה ומשום שהיא תיקבע את אופי היחסים של ישראל עם האזור הזה לדורות הבאים.

המלצה מבוססת למקבלי ההחלטות כדאי שתינתן רק מתוך בקיאות בתמונת המצב ולאחר ניתוח מעמיק של מכלול השיקולים והאפשרויות. זה בדיוק מה  שצריך לקרות ליד שולחן הקבינט ושלא פעם נעדר מהשיח הציבורי במחוזותינו.

את קיומם של הבדלי עמדות בנושא זה בין הדרג הצבאי למדיני, כפי שדווח השבוע באמצעי התקשורת בישראל, יש לראות דווקא בחיוב. כך יגדלו הסיכויים לקיומו של דיון נוקב ומעמיק כפי שאמנם מתחייב בעניין כזה. יש לצפות בסיומו להתייצבות מלוכדת של הדרג המדיני והצבאי סביב כל חלופה שתיבחר. התייצבות כזו חיונית כדי לחזק את רוחם וביטחונם של המפקדים והחיילים שבשטח ואת חוסנו של הציבור כולו. 

הפתרון בלבנון לא מתאים לבעיית עזה – תשובה לג'ייק סאליבן

בפניה פומבית לאזרחי ישראל לפני שבוע, הציע ג'ייק סאליבן – היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן, להגיע להסכם שבמסגרתו חמאס יעביר את השליטה המנהלית בעזה לגוף פלסטיני שנתמך על ידי מדינות האזור, והקהילה הבינלאומית תסייע במשימת שיקום עזה. זהו מרכיב אחד בהצעתו, שאמור לכאורה לאפשר לישראל להשיג את מיטוט שלטון חמאס וגם לפתור את אתגר שיקומה של עזה ההרוסה.

מי שעוקב אחר עמדות בכירי חמאס, יודע כי רעיון הויתור על השלטון האזרחי, עלה לא פעם אפילו מבין שורות הארגון. שם יודעים היטב כי כל עוד חמאס ישאר גורם הכוח החזק ברצועה, על פיו יישק כל דבר, תהא אשר תהא זהותו או הגדרתו של הגוף השלטוני. במצב כזה, חמאס לא רק ימשיך להתעצם צבאית, תוך ניצול מאמצי השיקום, אלא שישראל תוגבל בפעילותה נגדו כדי לא למוטט את השלטון החדש ולא להפריע לשיקום….

"האסטרטגיה שישראל בלבנון – פעילות לשם מניעת העברת נשק לחיזבאללה – יכולה להיות מיושמת גם בעזה" כך טען סאליבן במאמרו.

על כך, יש  להשיב:

  1. הזמן שחלף מאז סיימנו את הלחימה בלבנון קצר מכדי להסיק מסקנות באשר לאפקטיביות הפתרון, אפילו בגזרה זו. ההתפתחויות מותירות רושם חיובי, אך כדי להעריך את מידת הצלחתו של ההסדר בצפון, נידרשת פרספקטיבה ארוכה יותר.
  2. לא הרי חיזבאללה בלבנון כחמאס בעזה. חיזבאללה איננו הריבון והוא אפילו נמצא בעימות עם הריבון דהיום.
  3. עמדת המיקוח של חיזבאללה לגבי ההסדר בלבנון לא דומה לזו שבה נמצא חמאס כשבידיו החטופים ולכן אין להניח כי ניתן להביא לתנאים דומים.
  4. דרישותיו של חמאס ומנגנון הישום שעליו הוא מתעקש, נועדו להכשיל רעיונות מהסוג של סאליבן. ההנחה הבסיסית של חמאס היא שישראל ושותפותיה זוממות לפעול באופן שהוצע ע"י סאליבן ולכן מתעקשים בחמאס על מנגנון יישום מרובה שלבים, התניות ושחקנים, שיכבול את ידיה של ישראל ושיותיר בידיו קלפי-מיקוח עד שהיישום יהיה בנקודת אל-חזור
  5. ההבדל האחרון: חיזבאללה – עם כל מעלליו – לא עולל כדוגמת טבח ה-7 באוקטובר. ישראל לא תוכל להניח למי שביצע את הטבח הזה להישאר גורם כוח מרכזי ברצועה. התמונה של עזה ביום שאחרי המלחמה, תצטרך להוריד את החשק לכל מי שיחשוב בעתיד לחקות את מתקפת חמאס.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 07.08.2025.