להחלטה שתתקבל היום (ה') בקבינט יש משמעויות מרחיקות לכת מעבר למערכה שצה"ל מנהל ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר 2023. המשמעות העיקרית היא החזרה אפשרית של מוטיב הניצחון לסל הערכים האינהרנטי של צה"ל. כך היה מאז שהוקמה מדינת ישראל. דוד בן גוריון לא חדל לדבר על ניצחון במלחמת העצמאות הגם שהרמטכ"ל בפועל יגאל ידין העריך שסיכויי הניצחון הם רק חמישים אחוז: "אני מאמין", הוא אומר בישיבת הממשלה ב-8 ביוני 1948, "גם עתה, כמו לפני ששה חודשים כי יש בכוחנו לנהל מלחמה זו עד לניצחון הסופי".  שבועות ספורים לאחר מכן (11 ביולי 1948) הוא מתמודד עם אלה הרוצים לעסוק ב"בנין הצבא": "כרגע", הוא אומר להם, "התפקיד העיקרי שלנו איננו בנין הצבא, אלא הניצחון במלחמה שממנו תלוי הכל".

יום לפני היציאה למבצע סיני (29 באוקטובר 1956) מזהיר בן גוריון את הממשלה מפני האתגר הקשה העומד בפנינו: "יש לשליט מצרים נשק העולה על כל מה שיש לנו", הוא אומר לשרים, "והוא הולך ומשתלט על כל העולם הערבי.. אנחנו נעמוד בודדים בפני אויב איום. [אבל] נביא ניצחון [אולי] באפיסת כוחות". במלחמת ששת הימים השיגה ישראל ניצחון חד משמעי על אויביה.

אולם מאז הלך ו"התאדה" מוטיב הניצחון במערכת הערכים של צה"ל. מלחמת ההתשה הנוראה שיצרה סדקים, זו לראשונה בתולדות מדינת ישראל, באמון הציבור בצה"ל ובמערכת הביטחון הסתיימה בתיקו מריר. על סוגיית הניצחון במלחמת יום הכיפורים ניתש ויכוח עד היום הזה. ועל כך אפשר לומר שאם יש מחלוקת על שאלת הניצחון, אזי צריך להודות ביושר שאין ניצחון. שכן הניצחון מטבעו חייב להיות חד משמעי וברור לכל הצדדים. כאשר העולם הערבי מגדיר את תוצאות מלחמת העצמאות כ"אסון לאומי" (נכבה) אתה יודע שניצחת.

עד היום בכל העימותים שהיו משנות השבעים ועד לימינו אלה נוצר הרושם שאנו מלכתחילה מייעדים את עצמנו לסוג של סבב מלחמתי שיביא לרגיעה – ארוכה פחות או ארוכה יותר. גם העימות הנוכחי שהחל ב- באוקטובר 2023 טרם הוכרע באף אחת מזירות המלחמה: מול איראן, החיזבאללה, החמאס, החותים ויהודה ושומרון. רק אתמול התבשרנו על כך שסוכל ברגע האחרון ניסיון של החיזבאללה לשגר טיל לעבר רמת הגולן משטח סוריה. מנהיג איראן, עלי חמנאי, ואישים בכירים בצמרת המשטר הבהירו שוב ושוב שאיראן לא תוותר על זכותה להעשיר אורניום.

על רקע זה, בין השאר, יש חשיבות רבה להכרעה שתתקבל היום בקבינט. הרמטכ"ל אייל זמיר ומפקדים אחרים במטכ"ל, תומכים במגמה של כיתור במקום כיבוש השטח והכרעת החמאס כלפי שמציע ראש הממשלה, נתניהו. קרוב לוודאי שמבחינה צבאית טהורה הצדק אתם: הכיתור קרוב לוודאי: יסכן פחות את חייהם של החטופים; ימנע אבידות כבדות בקרב חיילי צהל; ימנע מראות של השמדה ופגיעה מאסיבית באוכלוסייה אזרחית.

ואולם, הרמטכ"ל יודע היטב שהמערכה נגד החמאס כבר מזמן אינה מתמקדת רק במישור הצבאי הישיר. כיתור של ערים יביא בוודאות למערכות תקשורתיות בזירה הבינלאומית ובמדינת ישראל על הרעבה המונית של האוכלוסייה האזרחית, הקרויה בפינו "בלתי מעורבים". ישראל, כפי שכבר נוכחנו לדעת, לא תוכל לעמוד בכך. היא תוכל להוכיח באותות ובמופתים שאין שום רעב , שרבבות עזתים חוגגים במסעדות השוארמה והקבאב של עזה. זה פשוט לא יעזור. התקשורת הבינלאומית תהדהד את ההודעות של החמאס, תציג תמונות של ילדים מורעבים, גם התקשורת הישראלית תצטרף למערכה. "לשעברים" בכירים במערכות הביטחון של מדינת ישראל יתנו לכך גיבוי.

הליכה על יעד של ניצחון והכרעה אינה מבטיחה שזה אמנם יתממש. אך נראה שיש לכך סיכויים טובים. בכל מקרה חשיבותה טמונה במידה רבה בעצם העובדה שהיא מחזירה לזירת הערכים של צה"ל את מוטיב הניצחון שנשחק עד דק לאורך השנים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07.08.2025.

ההכרעה שמונחת על שולחן קבינט המלחמה ב־7 באוגוסט 2025 היא מהדרמטיות בתולדות ביטחון ישראל. מדובר בהחלטה שתכריע אם שתי מטרות המלחמה – השבת החטופים וחיסול חמאס כארגון צבאי וממשלי – יושגו יחד, או שמדינת ישראל תפספס שוב את ההזדמנות האסטרטגית.

צריך להיות ברור: הרמטכ"ל אינו מתנגד למטרות הללו, שיישומן מחייב בסופו של דבר השתלטות על כל שטחי הרצועה. המחלוקת, כפי שהיא מצטיירת מדיווחי התקשורת, איננה על עצם הציות להנחיית הממשלה, אלא על הדרך שהיא מכתיבה: כיבוש יתרת 25 האחוזים משטחי הרצועה שטרם נכבשו, בלחימה ישירה, שחיקתית ובשטח אורבני צפוף. דרך פעולה זו מנוגדת לדוקטרינת ההכרעה של צה"ל – הקבועה בהוראות הפיקוד העליון, שמעמדן כדין חוק מדינה – ולכן הרמטכ"ל מחויב לפעול לאורה.

החלפת דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינת ההרתעה לפני 25 שנה היא הסיבה המרכזית לקריסת ההגנה ב־7 באוקטובר ולהתמשכות הלחימה מאז. הפרת הדוקטרינה שוב תסכן את ישראל בשחזור אותם כשלים.

בין שתי מטרות המלחמה קיימת לכאורה סתירה, שהדרך היחידה למנוע אותה הייתה הכרעה מהירה של חמאס – הבאתו לחוסר אונים באמצעות עליונות מבצעית מובהקת. במקרה של עזה, פירוש הדבר היה נטרול שני נכסיו החיוניים של חמאס:

ציר פילדלפי – עורק האספקה החיצוני המאפשר לו להמשיך בלחימה.

האוכלוסייה האזרחית – המשמשת לו מגן אנושי ומספקת, באמצעות הסיוע ההומניטרי המוזרם אליה, את ההזנה הלוגיסטית למכונת המלחמה שלו.

אלא שלצה"ל לא היו תוכניות מגירה לכיבוש הרצועה, הנכסים הללו לא זוהו מראש, ולא הוכנו אמצעים לניטרולם. הפרדת חמאס ממקורות החמצן החיצוניים שלו ומאוכלוסיית המגינים האנושיים הייתה מאלצת אותו לבחור בין כניעה (ובתמורה – שחרור החטופים) לבין מוות ודאי מרעב ומאש מסיבית, שניתן להפעילה רק בהיעדר אזרחים.

מאחר שמפקדי צה"ל חונכו במשך רבע מאה על תורת ההרתעה, הרמטכ"ל הרצי הלוי ניהל את הלחימה בהתאם לכלל הידוע: “התאמן כפי שתילחם, ואז תלחם כפי שהתאמנת”. זהו תמצית סיפורו של 7 באוקטובר והמערכה שאחריו על רגל אחת.

שלוש דרכי הפעולה על הפרק

1. תוכנית הממשלה – כיבוש יתרת הרצועה בלחימה ישירה

יתרון: שליטה מלאה בשטח, שניתן להשיגה גם בשתי הדרכים האחרות.

חסרונות: סיכון גבוה להריגת החטופים, צורך בהפעלת סד"כ יבשתי גדול, לחימה מוגבלת באש מנגד עקב ריבוי אזרחים, פגיעה אגבית גבוהה ושחיקה גבוהה של הכוחות. מעבר לכך – תוכנית זו אינה נותנת סיכוי גבוה להשבת החטופים, בניגוד לשתי התוכניות האחרות, ולכן היא פסולה מקצועית ואינה מאפשרת בוודאות גבוהה לממש את שתי המטרות שהממשלה עצמה קבעה.

2. תוכנית הרמטכ"ל – כיתור, התשה וכרסום

יתרון: הגדלת הסיכוי שהחטופים לא ירצחו, תוך שימוש בסד"כ קטן יותר ושחיקה נמוכה יותר של כוחותינו בהשוואה לתוכנית הממשלה.

חסרון: התמשכות הלחימה.

שיטה: כיתור שטחי חמאס, התשתם בירי מנגד (שגם הוא מוגבל בשל נוכחות אזרחית) וכרסום הדרגתי של השטחים בשליטתו, כפי שנכבשו עד כה כ־75% משטח הרצועה.

3. חלופת "מרכבות גדעון" – הפרדת האוכלוסייה, כיתור והרעבת חמאס

יתרונות: סיכוי גבוה למנוע רצח חטופים, הפעלת לחץ מכריע שיחייב את חמאס לבחור בין כניעה וקבלתה בתמורה לשחרור החטופים לבין השמדה מלאה. כמו בתוכנית הרמטכ"ל, ניתן להפעיל סד"כ קטן יחסית ולצמצם שחיקה.

שיטה: העברת האזרחים למקלטים הומניטריים בשטחי שליטה ישראלית, כיתור מתחמי חמאס והפסקת אספקת חמצן חיצונית ולוגיסטית כדי להרעיבו.

סיכום

הממשלה איננה יכולה לבחור בתוכנית שמנוגדת לדוקטרינת ההכרעה שמקימי המדינה הכתיבו לצה"ל ושבוודאות גבוהה אינה מאפשרת לממש את יעדיה המוצהרים.

החשיבה האסטרטגית מחייבת, כנגזר מהכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה", לתכנן את השגת שתי מטרות המלחמה לאור תכנון היום שלאחריה. נוכח הערפל הכבד האופף את היום הזה, אסור להשהות את התכנון ואת ההתקדמות בהשגת שתי המטרות. רצועה נקייה מחמאס תקל על כל החלטה עתידית בנוגע לשליטה בה.

הברירה האמיתית היא בין תוכנית הרמטכ"ל לבין חלופת "מרכבות גדעון" שגם היא נהגתה על ידו. ההכרעה ביניהן צריכה להישאר בידי הרמטכ"ל – לא רק כהכרעה מקצועית, אלא כמבחן מנהיגות שיכריע את תוצאות המלחמה ויבחן את יכולתה של ישראל לשוב אל עקרון ההכרעה, שהפרתו עלתה לה במחיר נורא.

פורסם בישראל היום, בתאריך 06.08.2025.

סרטוני החטופים שפרסם חמאס, עדות לאכזריות התת-אנושית של ארגון טרור שמרעיב את הישראלים שלכד במעבה האדמה לצורכי תעמולה, הם פרק חדש במלחמה הפסיכולוגית שמנהלת נגדנו התנועה הג'יהאדיסטית הזאת מאז תחילת מערכת חרבות ברזל. מטרתה, אולי בדומה להוצאה להורג של ששת החטופים ברפיח בשנה שעברה, היא לפרק ולפצל את החברה הישראלית מבפנים, לקרוע אותה סביב הדילמה הנוראית של גורל החטופים, ולפרוט על כל מיתרי הסולידריות והאחווה היהודיים והישראליים – והכול כדי לקרב את כניעתה של ישראל בפני חמאס.

במובן זה, הסרטונים האחרונים הם המשך לקמפיינים אחרים של ארגון הטרור קודם לכן, כולל הפגיעה בבתי חולים בעזה (שבהם הסתיר פעילים ונשק) או תעמולת ״ההערבה״ – הראשון הצליח פחות, השני העניק לחמאס נקודות בזירה המדינית הבינלאומית. יותר מכול, זו רק הוכחה נוספת לכך שהמחבלים העזתים לא יבחלו בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם.

ואכן, נראה שבמידת מה נחל הקמפיין של ארגון הטרור הצלחה. אחרי שממשלת ישראל החליטה בשבוע שעבר – בעקבות סירובו של חמאס להתפשר – לא ללכת עוד על עסקאות חלקיות כי אם על הסכם סופי לסיום המלחמה בתנאים שתציב, מיד נשמעו שוב בארץ הקריאות "להחזיר את כל החטופים ולסיים את המלחמה". כך למשל, שר הביטחון והרטמכ"ל לשעבר ח"כ בני גנץ, כתב ברשת X כי "צריך להחזיר את כל החטופים במתווה אחד כואב, ולא לתת לחמאס לשמור קלפי מיקוח להמשך". הוא הוסיף כי מצב כזה יעכב את השמדת חמאס, אך לא יעצור את הלחימה בו עד "השמדת שלטונו".

האם כך באמת עשוי לקרות? האם זהו תסריט אפשרי, שבמסגרתו נעצור לחלוטין את המלחמה ונוכל לחדש אותה במועד שנוח לנו, תוך קבלת כל החטופים? או שאולי הסכמה לסיום המלחמה בתנאים כאלה כעת קרובה יותר למה שאמרה איריס חיים, אמו של יותם שנחטף בידי חמאס ונהרג בשוגג מירי חיילי צה"ל בעזה, שקראה לשחרר את כל החטופים גם אם משמעות הדבר, כדבריה, ש"צריך להיכנע"?

השאלה כיצד לסיים את המלחמה היא דילמה לא פשוטה כלל, אולם לפני הכול חשוב להבין פעם נוספת אם האפשרויות שמונחות כעת על השולחן או אשר מוצגות בידי גורמים שונים מעשיות. ננסה לנתח גם מה השלכותיהן ואילו עוד ברירות עומדות בפני ישראל.

קודם לכן צריך להדגיש: כל החלטה של הממשלה בהקשר הזה היא לגיטימית, ובלבד שתתקבל בצורה מסודרת ועל פי הכללים. בכל מקרה, כך או כך, יהיו לה תומכים ומתנגדים. לכן, אולי הדבר החשוב ביותר הוא לבחון אותה באופן מיודע ומושכל, תוך הבנת כל ההשלכות והמשמעויות של כל צעד.

בה בעת, יש לזכור שאי אפשר למרוח עוד את הזמן יותר מדי. בזמן שאנו מתלבטים יושבים פעילי חמאס מוגנים במנהרות תת-קרקעיות, מתעללים בחטופים הישראלים, ומצוידים היטב באוכל. הם יודעים שיש להם זמן, שמראות ההרס והקטל של האוכלוסייה האזרחית בעזה משרתים אותם, ושהלחץ על ישראל הולך וגובר. בינתיים, ״משרד הבריאות״ העזתי, עושה דברו של חמאס, רק מנפח את מספרי ההרוגים, מתוך רצון להגביר את הלחץ על ישראל.

ארבעה תנאים לעסקה כוללת

ראשית כול, חשוב לשאול את עצמנו: האם יש בעזה "פרטנר" לעסקה מלאה בתנאים שישראל רוצה? מאז תחילת המלחמה חמאס הדגיש שהוא מוכן להגיע להסכם מלא לסיום המלחמה ושחרור החטופים, אך לשם כך הציב ארבעה תנאים – ולמרות כל פגעי המלחמה, החיסולים בשורותיו והשמדת יכולותיו הוא לא זז מהם כהוא זה. נראה, אם כן, שסיום המלחמה בתנאים שנרצה אינה מעשית. מדוע? בשל אופי התנאים שדורש חמאס.

התנאי הראשון של ארגון הטרור הוא שישראל תתחייב להפסיק את המלחמה ואת התקיפות ברצועה, כאשר לכך מבקש חמאס לקבל ערבויות של גורמים בינלאומיים בולטים, כולל ארה"ב למשל. משמעות הדבר היא שגם אם יש סברה שישראל תוכל להגיע להסכם עם חמאס ואז תחדש את הלחימה, יהיו גורמים שכבודם יהיה תלוי ביכולתם לרסן אותה – ולמעשה למנוע מצה"ל לחדש את האש. הסכם כזה, אם כן, יכפה על ישראל "הודנה" עם חמאס למשך זמן מוגדר, ולא יאפשר לה לפעול נגד התעצמותו.

התנאי השני של חמאס הוא נסיגה של צה"ל מכל שטחי הרצועה, כולל הפרימטר, ציר פילדלפי וכל אזור אחר שבו שוהה הצבא כעת. התנאי השלישי הוא שישראל תסכים לשיקום הרצועה, הכנסת סחורות ומזון, ובניית כל המבנים, התשתיות והאזורים שנפגעו במהלך המלחמה. התנאי הרביעי, שעליו עיקר כבודו של חמאס בעיני עמו, הוא כמות מחבלים גבוהה שתשוחרר מבתי הכלא בארץ בתמורה לכל חטוף שיימסר לידי ישראל.

חשוב להבין: קבלת התנאים האלה של חמאס משמעותם, כפי שאיריס חיים אמרה, היא אכן כניעה. יתרה מכך, השלכותיהם עלולות להיות חמורות. ראשית, ניסיון העבר מלמד ששחרור מחבלים מגדיל באופן מיידי את פוטנציאל הטרור הפלסטיני נגד ישראל, שכן רוב פעילי הטרור ששוחררו בעסקאות קודמות – במלחמה הזאת או בעסקת שליט, למשל – חזרו לעסוק בפעילות עוינת נגד ישראל ואזרחיה.

שנית, נסיגת צה"ל מהרצועה וההתחייבות לא לתקוף את חמאס יאפשרו לארגון הטרור לחדש את מלאי הנשק שאיבד, לבנות מחרטות לייצור רקטות וטילים, לחפור מנהרות, ולאמן את הדור הבא של לוחמיו ללא הפרעה, לתכנן פשיטות וחטיפות – ולמעשה לפעול ללא הפרעה לקידום המלחמה הבאה, תוך חידוש פוטנציאל הנזק לכל העורף הישראלי, בטווחים שלפי שעה הוא כבר אינו יכול לפעול נגדם.

לא מדובר כמובן בהפתעה, והמפקדים הבכירים בצה״ל אמרו שידעו לטפל במצב כזה. אלא שערכן של הבטחות כאלה, למרבה הצער, כבר התברר בדרך הקשה. האמירות שיוצאות כעת בתקשורת מכיוונו של הרמטכ"ל אייל זמיר, שלפיהן "צה"ל ידע להתגמש", דומות מאוד לדבריו של הרצי הלוי לפני הכניסה לרפיח בעניין ציר פילדלפי, ומזכירות הבטחות של מפקדים קודמים בצה"ל על כך שהצבא ידע להילחם בהברחות הנשק של חמאס לעזה או בעסקאות חטופים. קשה לסמוך על הצבא שידע לטפל בכך כשידיו קשורות, וגם חמאס מודע לרצון הישראלי לרסן אותו – ויפעל לסכלו.

כמו כן, נסיגה ושיקום הרצועה יבססו הלכה למעשה את שלטון חמאס באופן שיבטל במחי יד את כל ההישגים של צה״ל במלחמה, שנקנו בדם יקר. שובו של חמאס לשלטון באופן גלוי ורשמי ירומם את קרנו בעיני האוכלוסייה העזתית, שכבר החלה בתהליכים ראשוניים של ניתוק רגשי מארגון הטרור ששלט בה שנים ארוכות. מצב כזה גם עלול להמיט כליה על גורמים כגון יאסר אבו-שבאב ואנשיו, וסביר להניח שיעברו שנים רבות עד שיקום גורם שיעמיד חלופה אפשרית לשלטון חמאס.

יש לכניעה לתנאי חמאס גם השלכה ברמה המדינית: ישראל תיתפס בחולשתה מול מדינות ערב, שכן לא הצליחה להביס ארגון טרור לא גדול או חשוב, ולא עמדה ביעדים שהציבה לעצמה. היא גם תאבד את ההרתעה שהצליחה לשקם מתחילת המלחמה ואת דימוי העוצמה המחודש שלה.

אין גם סיבה להניח שהפסקת המלחמה תפחית את הלחץ המדיני של מדינות המערב עלינו. להפך: תמונות ההרס, המשחק הפסיכולוגי והרגשי של חמאס ושל גורמים פלסטיניים אחרים כלפי ישראל ומדינות נוספות בעולם כנראה רק יעצימו את הלחץ על הממשלה בירושלים. לא צפוי שגם ההליכים בהאג ייעצרו בתום המלחמה, ולחיילי צה״ל בכל העולם תישקף סכנת מעצר – שרק תועצם בשל טענות וקריאות קבל עם ועדה של ישראלים נגד הצבא, האשמות על פשעי מלחמה ועוד.

אלה רק חלק מההשלכות של עסקה לסיום המלחמה בתנאים של חמאס. יש להוסיף לכך גם שאם העסקה תתפוצץ, צה"ל ימצא את עצמו במצב קשה יותר לכיבוש מחדש של השטח, לאחר שנערך מחוץ לרצועה, והמחבלים שיקמו את ההגנות שלהם. יש גם השלכות אחרות, אך קצרה היריעה מלפרט את כולן.

ערעור מרכזי הכוח של חמאס

אם מדובר בהסכם בעייתי ומסוכן לישראל, מה כן אפשר לעשות? העסקה שהשליח האמריקני המיוחד סטיב ויטקוף וישראל מנסים לקדם, שבמסגרתה יתפרק חמאס מנשקו, קיבלה סירוב מהיר מאוד מצד ארגון הטרור – שאף האשים את ארה"ב במעורבות ב"רצח עם בעזה", והודיע שלא יניח את נשקו עד להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.

אומנם מדינות אירופה ואפילו מנהיגי מדינות ערב תמכו במתווה זה בפומבי, כולל אחרי מפגן האכזריות נגד החטופים, אבל מי מהם יכפה על חמאס לקבל את המתווה הזה? אם ישראל טרם הצליחה לעשות זאת, למרות שחיסלה כמעט את כל הנהגת ארגון הטרור, השמידה רבים מנכסיו ודחקה אותו לפינה, למה שהצהרה חסרת שיניים של מדינות ערב או היבשת הישנה תעשה זאת?

כאמור, ארגון הטרור יודע שהזמן משחק לטובתו. כל מה שנותר לו הוא להתמיד בסירובו, להתאזר בסבלנות, להימנע מקרבות, ולנסות לפגוע בלוחמת גרילה בצה״ל כדי להעצים עוד יותר את הלחץ הפנימי בארץ כתוצאה מנפילת חיילים. המצב הנוכחי, מעין המתנה בשטח ללא המשך הלחימה, מזיק לישראל ומכניס את חמאס לאזור נוחות של מלחמת "פגע וברח" המוכרת לו היטב. הוא מרגיש כל כך בנוח, שאחרי הפיצוץ האחרון במשא ומתן הוא כעת הרשה לעצמו להציב דרישות רק בשביל שיואיל בטובו לחזור לשולחן הדיונים.

מצידה, ישראל צריכה להחליט לאן מועדות פניה, ועליה לפעול במהירות. בין היתר היא שחקה את הזמן ואת כוחות המילואים והציוד שלה, מה שגם צמצם את יכולתה לפעול כעת בשטח. לפי הפרסומים, הצבא – שמעוניין בעסקה להחזרת החטופים ועצירת הלחימה כאפשרות העדיפה – מציג בשלב הנוכחי שתי אפשרויות עיקריות לפעולה הצבאית: כיתור של אזורים שבהם חמאס עוד שולט, או כניסה גם למקומות שטרם היה בהם בשל החשש מפגיעה בחטופים.

אם הממשלה תבחר ליישם אחת משתי האפשרויות האלה, סיכוי גבוה שזה יעלה בחייהם של חטופים, במיוחד בהתחשב במצבם של אלה שנראו בסרטונים. הם גם יעלו בדם של חיילינו. אם ינוהלו נכון, מצד שני, מאמצים כאלה יוכלו לגבות מחיר מחמאס ואמצעי השלטון שלו. במקביל, כדי לנסות לשמור ככל האפשר על חיי החטופים, ישראל צריכה להבהיר בגלוי לארגון הטרור העזתי כי תגבה מחיר על כל חטוף שיירצח על ידו, כמו למשל באמצעות גירוש של מחבלים בבתי הכלא למדינות שלישיות.

מכל מקום, אין להסתפק בפעולה הצבאית. יש ללוות אותה גם במאמץ משלים, שיקדם עוד את המהלך לניתוק חמאס מהאוכלוסייה האזרחית ברצועה. כך, יש להוסיף לדחוק את האוכלוסייה העזתית לעיר הומניטרית בדרום, באזור רפיח, אחרי בדיקה של התושבים שיעברו בנקזים כדי שלא ייכנסו לשם חמושים. לא צריך לחכות עוד עם המהלך הזה, וניתן לפתוח ביישומו גם באוהלים בשטח שמיועדת לקום בו העיר, ולא במבני קבע. מהירות, כאמור, היא שם המשחק.

לא צריך להסתפק גם רק באספקת אוכל. בהחלט צריך להתחיל תוכניות חינוך לשינוי התודעה של האוכלוסייה שתתגורר שם, תוך שיתוף פעולה ועידוד גורמי שטח שיעמידו חלופה לחמאס בסגנון אבו-שבאב או השייח׳ים מחברון שביקשו להכיר בישראל.

יתרה על כך, ניתן לבחון אפשרויות להקים עיר כזאת גם בצפון, באזור ההריסות של בית-חאנון, ולהקים גם שם נקודות חלוקת אוכל. כמו כן, יש להוסיף לשלוח מזון בדרכים אחרות לרצועה, כגון הצנחה, שתיועד לאזורים שבהם חמאס עדיין יאחז בשלטון – כדי שיוכל להגיע לאוכלוסייה האזרחית, אבל לא להישלח למחסני החירום של ארגון הטרור, שימכור אותו אחר כך באופן ציני לתושבים.

המאמצים האלה פועלים בכיוון בסיסי הכוח שחמאס מתיירא מערעורם – השליטה ההדוקה באוכלוסייה וחלופה שלטונית שתקום נגדו. אבל יש בהן יותר מכך: הם מסוגלים לשנות את הנחות היסוד, את התודעה השלטת ברחוב הפלסטיני, המתיירא מפני חמאס ומניח שאין עתיד בעזה מלבדו. אם עד כה נראו רק ניצניה של ההבנה הזאת, יש לפעול לחזק אותה בכל אמצעי אפשרי.

אלא שפינוי האוכלוסייה לאזורים מוגנים גם ״ינקה״ ככל האפשר את שטחי הלחימה מאזרחים, באופן שיבטיח – כולל למדינות העולם – כי כל מי שנותר באזורים האלה ייראה כמחבל. או אז יהיה קל לפגוע בכל מי שירים ראש, להפציץ תשתיות ללא חשש, ולפעול ביעילות גדולה יותר נגד חמאס. במקביל יש למקד את המאמץ הצבאי באופן פרטני נגד מנגנוני השליטה החמאסיים, שניתן לערערם עוד בעזרת ניתוק האינטרנט ברצועה. ארגון הטרור משתמש ברשת לצורך התקשורת בין פעיליו, וישראל ממשיכה לאפשר זאת ללא הפרעה. ניקוי השטח מאזרחים יבטיח שרק ארגון הטרור ייפגע מניתוק האינטרנט שם.

גם ההנהגה של חמאס, בחו"ל ובעזה, צריכה לעמוד על הכוונת של צה"ל: יש להוסיף לחסל את מה שנותר מההנהגה הצבאית ברצועה, ולפגוע גם בראשי הארגון בחו"ל. הללו נעים בחופשיות, מופיעים באירועים בטורקיה ובאיראן, ואין סיבה שישראל לא תוכל לעקוב אחריהם ולגבות מהם מחיר.

בזירה המדינית צריכה ישראל להבהיר למדינות המערב שלא תקבל את החיבור שהן מנסות ליצור בין עזה ליהודה ושומרון, כאילו הקמת מדינה פלסטינית היא חלק מאותו פתרון של פירוק חמאס מנשקו. בה בעת, יש לקדם בברכה לחץ בינלאומי נוסף – מערבי וערבי כאחד – על ארגון הטרור לפרז את עזה. כמו כן, חובה לשמור על תיאום עם האמריקנים, ללבן במהירות וביעילות את המחלוקת עם הממשל, ולקדם תוכנית הגירה מרצון ברוח חזון הנשיא דונלד טראמפ.

עניין של מחיר

מה תשיג תוכנית כזו? הנחת היסוד הישראלית צריכה להיות שבשביל לסיים את המלחמה ולשחרר את החטופים חמאס מוכן לקבל רק עסקת כניעה שלנו, שתותיר אותו בשלטון שנים רבות ותאפשר לו להשתקם ולהתאושש. לכן הוא לא ישחרר את כל החטופים שבידיו עד אז, וגם אם ישראל תיכנע ותקבל את תנאיו – הוא ישחרר אותם רק כשיהיה ברור שכל מה שדרש אכן מתבצע בפועל.

הלחץ הצבאי לבדו לא התברר עד כה כמוצלח מספיק, אף שצריך לתת לו את הקרדיט לקידום העסקאות הקודמות. בשלב הנוכחי חמאס מרגיש בטוח דיו לדרוש עוד ועוד, עקב העובדה שישראל אינה מתקדמת בלחימה. לכן יש צורך בהמשך לחץ צבאי, במקביל ללחץ מדיני בינלאומי נגדו, והבהרה שככל שיחלוף הזמן תגבה ממנו ישראל מחיר שיאיים על שרידותו. זה המצב היחיד שידחק אותו לקבל עסקאות בתנאים שאינם נוחים לו, רק כאשר יבין ששלטונו בעזה בסכנה.

מצב כזה יאפשר לישראל לדרוש ממנו את התנאים שגם יובילו לסיום המלחמה: הגליה של ראשי חמאס הנותרים מעזה, פירוז הרצועה והנחת נשקו של ארגון הטרור. במקביל, יוקם ממשל מעבר בעזה בסיוע זר, שבמהלכו ניתן יהיה לגבש את עתיד הרצועה.

צריך להדגיש: גם הנתיב הזה לא יהיה קל. עלינו לגלות נחישות ואורך רוח, ולהבין כי יהיו לכך מחירים קשים. אבל גם צריך להבין שבחירה באפשרות פעולה אחרת עשויה בסבירות גבוהה להביא עלינו בעתיד מחירים לא פחות גבוהים – כנראה גם יותר – וככל הנראה להחזיר אותנו לאותה דילמה מול עזה שהיינו בה בשנתיים האחרונות, ולמעשה גם בעשרים השנים האחרונות. כעת יש הזדמנות לטפל בסוגיה הזאת באופן שורשי. חבל לפספס אותה, וככל שנבזבז עוד זמן יקשה עלינו ליישם אותה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 5 באוגוסט, 2025.

בספטמבר 2025 צפויה העצרת הכללית של האו״ם להצביע על מהלך לשדרוג מעמד האוטונומיה הפלסטינית – צעד הנראה דיפלומטי, אך למעשה הוא הכרעה מוסרית עמוקה: האם המערב מתגמל דפוס פעולה מזוויע שמקדש את המוות, או שבשם הדמוקרטיה הוא שב אל עמוד־השדרה המוסרי שממנו צמח?

הניתוח שלהלן, מטבעו, עושה שימוש בהכללות רחבות – בתקווה שיעוררו את הדיון העמוק והכן שחסרונו במערב זועק לשמים, ושהוא דרוש כיום כחמצן לנשימה.

לכאורה, מדובר בהצבעה שגרתית: החלטות העצרת הכללית אינן מקנות חברות מלאה באו״ם, הנדרשת למועצת הביטחון. אך מאז שהוענק לפלסטינים ב־2012 מעמד של "מדינה משקיפה", כל שדרוג במעמדם נושא משמעות סמלית אדירה. בפועל, זו תהיה הכרזה מוסרית של המערב – ובמובנים מסוימים, הצבעה על חיסולה העצמי של הציוויליזציה המערבית.

האבסורד המוסרי: תגמול הזוועה

האכזריות מוכרת במלחמות המערב, אך מעולם – גם לא אצל הקימברים, המונגולים ואפילו הנאצים – לא נראתה אכזריות כשל הפלסטינים: שימוש באזרחיהם, כולל ילדיהם, כנשק נגד אויביהם.

באינתיפאדה השנייה פצצות אדם, בהן ילדים, הופעלו במסעות התאבדות המוניים – ודווקא על כך תוגמלו הפלסטינים באוטונומיה שבבחירות דמוקרטיות העלתה את חמאס לשלטון.

ב־2023–2025 השיטה שודרגה: חמאס הפלסטיני משתמש בילדים ונשים כמגינים אנושיים, גוזל מזון מאזרחיו להזנת הטרור, ומנצל חטופים כאמצעי סחיטה לשחרור טרוריסטים נתעבים מכלאם.

בספטמבר 2025 תעמוד על במת האו״ם שאלה אחת: האם המערב מוכן להגן על מורשתו, או לחתום על חיסולו העצמי?

על ישראל לא להסתפק בהתרעה, אלא ליזום מהלך אופרטיבי:

ראשית, נדרשת הקמה של כוח משימה אמריקאי-ישראלי עוד לפני העצרת, שיגבש קודקס מוסר דמוקרטי-ליברלי המבוסס על ערכי תרבות קדושת החיים.

ובמקביל, הצגת ברירה חדה לעולם:

• מורשת המהפכה האמריקנית – דמוקרטיה עם מוסר מחייב, שהתגייסה להצלת העולם מאסונות שנולדו מניסויים חברתיים נטולי מוסר;
• מול מורשת המהפכה הצרפתית – ליברליזם נטול מוסר, שהצמיח רעיונות חברתיים מסוכנים והוליד את האסונות הללו וכיום, כפרס לאובדן צלם אנוש, יזמה צרפת הכרה במדינה פלסטינית.

הציביליזציה המערבית הביאה לעולם את שלוש הדתות המונותאיסטיות שמקדשות חיים ואת הטוב. כעת היא ניצבת על פי תהום: האם לשוב לייעודה ההיסטורי – לצמצם מוות ורוע בעולם – או להעניק פרס לרוע, ובכך לחתום על חיסולה העצמי.

ממרום בירתה ירושלים, ישראל היא שומרת הסף של עמוד השדרה המוסרי הזה, ולכן עליה לפעול במלוא כוחה שבספטמבר הקרוב ייקבע בעצרת: אין ריבונות ועצמאות למקדשי מוות.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 04.08.2025.

הסרטון שהפיץ חמאס, ובו נראה החטוף אביתר דוד – גבר ישראלי בן 24, רעב, עייף ושבור נפשית, כשהוא משנן שורות שנכתבו עבורו, לא מעיד על מצבם של תושבי עזה. הוא מעיד על מצבם של החטופים. ובכל זאת, תעמולת האויב מצליחה לחדור. היא חודרת אפילו אל לבבותיהם של נאורים, ציונים, בני דור הפלמ"ח וילדיהם של ניצולי השואה.

בשבוע שעבר, בארוחת צהריים עם חבר ותיק – לוחם לשעבר, איש מערכת הביטחון ובנם של שני ניצולי שואה, נחשפתי לעוצמת ההשפעה של הקמפיין התודעתי הזה. אותו חבר, שחרף גילו עודו נושא בגאווה את דגל הציונות, הפנה אליי שאלה שנשמעה ככותרת מה"ניו יורק טיימס": "מה עם הילדים הרעבים בעזה?".

עניתי בפשטות: זהו קמפיין תודעתי שקרי, מופק באולפני קטאר ונערך בתקשורת המערבית. אבל אז הוא אמר משפט שננעץ בי: "כבן לניצולי שואה, גם אם יש סיכוי של אחד למאה שילד אחד בעזה רעב בגללנו – צריך לעצור את המלחמה".

הבטתי בו ושאלתי: "אם הוריך, ניצולי שואה, היו כלואים במחנה ריכוז, וצה"ל היה מטיל מצור על ברלין – מצור שהיה גורם למותם של אלפי אזרחים נאצים מרעב – האם היה עלינו לעצור את הלחץ כדי שילדי הרוצחים לא ירעבו?".

הוא השתתק. הגבר שפעם ספג כדורים בשדה הקרב, מצא את עצמו סופג כעת את הרעל של הקרב התודעתי. לבסוף הרים את ראשו וענה: "אתה צודק. לא חשבתי על זה ככה. ברור שזו מלחמה של חיים ומוות. ברור שהיה צריך להטיל מצור".

ואכן, זו מלחמה של חיים ומוות. אך אנחנו במקום להיכנס לעזה כדי לשחרר את החטופים ולהשמיד את חמאס, נכנסנו עם מגבלות עצמיות ועם אשליה שניתן להילחם ברוע בלי להכאיב לו. התוצאה: אנחנו מותקפים לא על כך שחטופינו כלואים כבר קרוב לשנתיים באפלה ובתנאי הרעבה, אלא על כך שמרק החוטפים דל מדי.

החבר שלי, כמו רבים אחרים, אינו אדם אכזר ואינו טיפש. הוא קורבן של מערכת חינוך מערבית שמקדשת רגשות "עילאיים" של חמלה, סליחה, הכלה, ומוקיעה רגשות "נחותים" כמו כעס, אלימות ונקמה. זוהי תודעה שגורמת לאנשים טובים לחשוב באופן מעוות. תודעה שמזהה תמיד את הילד בעזה כקורבן, גם אם הפצצה שהרסה את ביתו שוגרה בידי אביו לעבר גן ילדים בישראל.

כך הופכים בני טובים, מוסריים ואינטליגנטיים לכלים בידי תעמולה אכזרית. הם לא מבינים שהחמלה שלהם, כשהיא מופנית כלפי הרשע, היא בגידה בטוב. הם אינם קול מוסרי, אלא פס-קול בקליפ הבא של חמאס. הם נבלעים בתזמורת של האחים המוסלמים, הופכים לדוברים של תסריט שנכתב בדוחא. הם, בסך הכול, נהפכים לאידיוטיים שימושיים.

ואם צריך תמצית אחת לסיפור כולו היא נמצאת בדיוק בסרטון שבו נראה אביתר דוד, החטוף, מנסה לשכנע את העולם כי צה"ל מרעיב את עזה. אך האמת פשוטה בהרבה: מי שבאמת רעבים הם לא ילדי עזה, אלא בני הערובה הישראלים, הנאנקים מתחת לאדמה.

התפרסם במעריב, בתאריך 04.08.2025.

בעיית ההסברה – תמונת מצב

לכל אורך השנים מאז הקמת המדינה עולה שוב ושוב "בעיית ההסברה" של מדינת ישראל. לרבים בארץ יש מעין אמונה שאם רק נצליח להסביר ל"גויים" את מצבנו ועד כמה "שואפי שלום" אנו, הם ישתכנעו ב"צדקת דרכנו". עשרות ניסיונות נעשו כדי להתמודד עם סוגיה זו. לא פעם הקימו משרדים להסברה. במשרד החוץ הקימו צוותי חשיבה רבים מספור כדי להגיש הצעות כיצד להתמודד עם סוגיה זו. פה ושם הועלו הצעות למסור את הטיפול בנושא ל"גורמים מקצועיים". אלפי "מסבירים", בעיקר אקדמאים, נשלחו מעבר לים כדי לשכנע את דעת הקהל שישראל היא "הצד הטוב" בסכסוך הישראלי-ערבי. סופם של כל הניסיונות האלה הוא תסכול ארוך ומתמשך.

גם עכשיו, במלחמה המתמשכת שאנו מנהלים ברצועת עזה, רבים בישראל מתקשים להבין מדוע אין מספיק תמיכה בינלאומית במדינת ישראל במלחמתה ברצועת עזה. אנו סבורים שזכר הטבח הנורא שביצע חמאס בקרב אזרחי ישראל ב-7 באוקטובר 2023 מספיק דיו כדי שיצדיק את מהלכיה של ישראל ברצועה. רבים מאמינים שזכר הטבח שביצע חמאס באזרחי ישראל – נשים, זקנים וטף – יישאר חקוק בליבם ומוחם של אישים רבים המעצבים את דעת הקהל העולמית לאורך שנים.

אולם המציאות טופחת על פנינו שוב ושוב. אנחנו חייבים לזכור שאירועים נוראים רודפים זה את זה בעולם, ומטבע הדברים הם שוחקים את זיכרונות הטבח של חמאס. גם בישראל ניכרת מעין התאדות הדרגתית של האירועים הקשים שליוו את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. תאוות החיים והרצון לחזור לשגרה פועלים את פעולתם, ומשכיחים מאיתנו אט-אט את אירועי הדמים הקשים. יתר על כן, התקשורת העולמית מוצפת בדיווחים על "מעשי הזוועה" שמבצעת ישראל ברצועה. לצופים ברחבי העולם אין כלים של ממש כדי לבחון אם הדיווחים אמינים והגונים. לצערנו, גם חלקים לא מבוטלים בתקשורת הישראלית נסחפים להאשמות קשות נגד ישראל.

מעל לכל הנסיבות והאילוצים שצוינו ראוי שנזכור שיש לישראל בעיית הסברה אינהרנטית מול תושבי הרצועה. ישראל מצטיירת בזירה הבינלאומית, במידה רבה של צדק, כמדינה מערבית מתקדמת, המוגנת היטב במיטב אמצעי הטכנולוגיה והמדע. היא בהכרח "הצד החזק" באזור. היא תמיד תהיה, אפוא, במעמד של "נחיתות מוסרית" מול המוני עזתים המתנפלים על שיירות המזון המספקות להם אוכל. אין מה לעשות, פשוט צריך להכיר בעובדה שבעיני העולם אנו נראים מדינה שבעה, חיה, תוססת, המקיימת רמת חיים גבוהה ומתמודדת לא רע עם האיומים הרב-חזיתיים נגדה. דעת הקהל העולמית רואה כיצד ישראל, במצב של מלחמה רב-חזיתית, מתנהלת כאילו אין היא ניצבת בפני שבע חזיתות המאיימות עליה מכל עבר.

רוב מכריע של תושבי מדינת ישראל יוצא יום-יום לעבודה, והכלכלה שלה יציבה באורח שקשה להסביר אותו במונחים כלכליים. הבורסה בתל-אביב ממשיכה לנסוק. הזמנות הנשק מישראל עברו את כל המדדים שהיו מוכרים בעבר. שדה התעופה הבינלאומי שלה "מתפוצץ" מכמות היוצאים ונכנסים בשעריו. פה ושם נאלצת ישראל להתמודד עם אזעקות לנוכח שיגור טילים מתימן, ואולם הציבור אינו מקרין תחושת איום כבדה בעקבות שיגורים אלה. פה ושם מתוודע הציבור למעשי טרור נגד אזרחיו. הם רחוקים מרחק רב ממה שעבר על הציבור הישראל בשנים הקודרות של האינתיפאדה השנייה וטרור המתאבדים, שמערכות הביטחון של ישראל התקשו למצוא לו מענה הולם.

הצד העזתי, לעומת זאת, מקרין דימוי של עליבות קיצונית, עוני ותחלואה, המקבלים ביטוי בעיקר בהתנפלות החוזרת ונשנית על שיירות המזון הנעות לעבר הרצועה. ברצועת עזה אין שום מערכות הגנה, וכל הפצצה ישראלית כרוכה כמעט בהכרח במראות של דם, הרוגים ופצועים. אמבולנסים הדוהרים הלוך וחזור לבתי החולים, פצועים שאינם מקבלים טיפול הולם ועוד, הם מראות שכיחים במרקעי הטלוויזיה בבירות העולם. הפער הזה בינינו לבינם הוא מקור מרכזי לביקורת על מדינת ישראל. אין כאן, ולא תהיה כאן, לעולם סימטריה בינינו לבינם. לנו יש עדיפות בכוח האש, בטכנולוגיה, ברפואה ובעוצמה הכלכלית. גם ידידנו הטובים מבהירים לנו שעלינו לגלות נדיבות כלפי הצד המסכן. לתמונת מצב זו אין פתרון. שום מערכות הסברה לא יוכלו לשנות את חוסר הסימטריה בינינו לבינם.

הביקורת האמריקנית על חוסר הכרעה ברצועה

אולם מעבר לכך מתבססת להערכתנו ביקורת הולכת וגוברת על ישראל גם בשל תסכול ואכזבה רבתי מביצועיה הבלתי מספקים של המערכה הצבאית שישראל מנהלת בעזה ומחוסר היכולת של מדינת ישראל להביא להכרעה מול ארגון טרור קטן יחסית.

באחד המפגשים במכון בן-גוריון לחקר ישראל, שלצערי לא הוקלט, סיפר אחד האישים המקורבים ביותר לדוד בן-גוריון על מפגש שקיימו ראש הממשלה הוותיק והרמטכ"ל משה דיין ערב מבצע קדש. בן-גוריון, כך סיפר אותו אדם, חשש מאוד שהמבצע יביא לקריסת מעמדה של מדינת ישראל בקרב המדינות המתפתחות באסיה ואפריקה. כל זאת, על רקע העובדה שישראל התכוונה לצאת למערכה עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות: בריטניה וצרפת. באפריל 1953 , הזכיר בן-גוריון, היה כינוס של המדינות המתפתחות בעיר באנדונג שבאינדונזיה. בכינוס התקבלו החלטות עוינות לישראל. מה יהי עכשיו? תהה בן-גוריון, בוודאי מצבנו יורע עוד יותר. משה דיין סבר אחרת: "העולם", כך אמר לבן-גוריון, "אוהב מנצחים". לימים התברר שדיין צדק. בעקבות הניצחון במבצע קדש החל "תור הזהב" ביחסי ישראל עם מדינות אסיה ואפריקה.

האם גם עכשיו במלחמתנו ברצועת עזה "בעיות ההסברה" שלנו נובעות בעיקר מחוסר יכולנו להביא להכרעה לאחר כשנתיים של מלחמה? במסגרת מאמר זה נעלה את ההתבטאויות של אישים בכירים בממשל האמריקני, המפגינים תסכול גובר והולך נוכח חוסר היכולת של מערכות הביטחון בישראל להכריע את תנועת חמאס. אגב כך, הולכת ומתעצמת גם ביקורתם על הפגיעה בחפים מפשע, והעובדה שישראל אינה מצליחה להעביר מספיק אספקה של מזון ותרופות לתושבי עזה.

הביקורת האמריקנית על דרך הפעולה של ישראל ברצועה, צריך להדגיש, החלה כבר בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ו ביידן. היא הייתה הרבה יותר חריפה מהביקורת שהושמעה כלפי פעילותה של ישראל נגד חיזבאללה בלבנון, נגד החות'ים בתימן, ואפילו נגד ארגוני הטרור ביהודה ושומרון.

ב-13 במאי 2024 קבע מזכיר המדינה אנתוני בלינקן כי הטקטיקה של ישראל בעזה גורמת לפגיעה נרחבת בחפים מפשע, ואינה מצליחה לנטרל את יכולת הפעולה של מנהיגי חמאס ולוחמיו (. להפך, חמאס הצליח לשקם את עצמושוב ושוב במקומות שונים ברצועה.

ביקורת מקצועית יותר על מהלכיה של ישראל ברצועת עזה מתחו גם שר ההגנה לויד אוסטין ורמטכ"ל צבא ארצות הברית, הגנרל צ'רלס בראון. האסטרטגיה הצבאית של ישראל ברצועה, טענו השניים,  אינה יעילה, ואינה מקדמת את האינטרס של מדינת ישראל להביא לחיסול כוחו של חמאס ברצועה. לוחמי חמאס חוזרים ומשתלטים על השטחים שישראל מפנה. על פי הדיווחים, העבירו השניים את ביקורתם לישראל באורח חשאי, ורק כאשר התברר שישראל אינה משנה את גישתה – הם החלו בביקורת גלויה יותר על מהלכיה.

ב-8 בפברואר 2024 מתח גם הנשיא ביידן ביקורת חריפה על דרך הפעולה של ישראל בעזה, והדגיש כי היא התבססה על הפעלה כוח מוגזמת, וגרמה לפגיעה נרחבת בחפים מפשע. לדעתו, על ישראל להסכים לעסקה שתכלול הפסקת אש ושחרור חטופים. הממשל לחץ על ישראל להיענות לתביעותיו, הדגיש ביידן.

הגנראלים דיוויד פטראוס וג'וסף ווטל מתחו ביקורת קשה על התנהלותה של ישראל ברצועה. לדבריהם, היא לא הצליחה להחזיק בשטחים שהיא כובשת מידי חמאס. היא נסוגה מהם, ובכך אפשרה לחמאס לשוב ולהעצים את כוחו ולגבות מחיר כבד מישראל. בהמשך שיגרו 400 פקידים בכירים בממשל מכתב אל הנשיא ביידן, ובו קבעו שמדיניותה של ישראל בעזה היא "כשלון אסטרטגי" . ישראל, לדבריהם, חייבת לחתור בהקדם להפסקת אש והחזרת חטופים.

הנשיא דונלד טראמפ השמיע ביקורת כלפי דרך הפעולה של ישראל ברצועה עוד בתקופת מערכת הבחירות. בריאיון ל"ישראל היום" ב-25 במרץ 2024 הוא האיץ בישראל "לסיים את המלאכה בעזה" כדי שהאירוע הזה "יהיה כבר מאחורינו". כבר אז הוא הזהיר שהזמן אינו פועל לטובת ישראל, וכי "התמיכה הבינלאומית בנו הולכת ומתאדה". בהמשך הוא חזר על מוטיב סיום המלחמה שוב ושוב: "עליכם לסיים את המלחמה, עליכם לגמור אותה, עליכם להביא אותה לסיום". עלינו להתקדם לקראת השלום, אמר המועמד לנשיאות, והמשך המלחמה ברצועה אינו מאפשר זאת. אתם מאבדים את תמיכתם של רבים בעולם בגלל התמשכות המלחמה.

ישראל, טען טראמפ, שוגה קשות כאשר היא משחררת לפרסום תמונות וסרטונים על המצב בעזה. העולם, כך משתמע מדברי טראמפ, אינו אוהב לראות מראות של הרס וחורבן, ובוודאי לא של רעב. הדימוי הציבורי של ישראל "נמצא בשפל", טען טראמפ, ועליה להיות זהירה בשימור מעמדה הבינלאומי. טראמפ הביע הבנה מרומזת לצורך של ההנהגה בישראל "להפגין קשיחות" לצרכים פוליטיים פנימיים, ואולי גם לצרוך הפגנת נקמה. אבל, כך סבר, לפעמים צריך לדעת להימנע מכך.

בינואר 2025 הביע שוב הנשיא טראמפ ביקורת מרומזת על ישראל ומנגנון ההרס שהיא מפעילה ברצועה, ואף נותנת לו פרסום בינלאומי: "זו אינה מלחמתנו", הבהיר הנשיא, "זו מלחמתם של הישראלים".  מבין שלל התבטאויותיו סביב המלחמה זו אולי הפוגענית ביותר. ארצות הברית, אמר הנשיא,  למעשה אינה רוצה להיות מזוהה עם המלחמה של ישראל ברצועה. ההתנכרות האמריקנית בהקשר למלחמה בעזה מקבלת משמעות מיוחדת על רקע העובדה:

א. שהנשיא טראמפ הדגיש שוב ושוב שהוא ראה במו עיניו את מראות הזוועה של 7 באוקטובר 2023 והזדעזע מהם עד עמקי נשמתו. כלומר, המסר של הנשיא הוא שטבח 7 באוקטובר 2023 אינו מצדיק את ההתנהלות ה"הרסנית" של ישראל ברצועה, ובוודאי לא את הפרסום הרחב שהיא נותנת לכך.

ב. הביקורת של הנשיא על דרך הפעולה של ישראל ברצועה עומדת בניגוד בולט להזדהות הכמעט מלאה שלו עם הפעולה הישראלית באיראן.

ב-25 ביולי 2025, לאחר שהתברר שהשיחות עם חמאס אינן מובילות לעסקה של הפסקת אש וחילופי שבויים, נשמע הנשיא כעוס ומתוסכל: "הם (אנשי חמאס)", קבע הנשיא, "רוצים למות, וזה דבר חמור מאוד. הגענו לנקודה שבה ישראל חייבת לסיים את המלאכה".

ב-27 ביולי 2025, לאחר שהתגלה שהשיחות בדבר עסקת חטופים קרסו, הבהיר הנשיא טראמפ שישראל תצטרך לקבל הכרעות לגבי המשך דרכה ברצועה. משתמע מדבריו שהדרך שבה הלכה ישראל עד כה אינה מביאה לתוצאות המקוות: "חמאס", הדגיש הנשיא, "אינו רוצה להחזיר את החטופים. ישראל תצטרך לחשב את דרכה. אני יודע מה אני הייתי עושה, אך אין זה ראוי שאפרט זאת".

ב-28 ביולי 2025 נתן הנשיא טראמפ ביטוי נוסף למחלוקת שלו עם רה"מ בנימין נתניהו סביב המלחמה והמציאות הקשה בעזה. הנשיא הבהיר למעשה שהוא אינו מקבל את עמדת ראש הממשלה שאין רעב ברצועת עזה: "הילדים שאנו רואים בטלוויזיה נראים מורעבים", קבע הנשיא. "ייתכן", אמר טראמפ, "שישראל צריכה לפעול בדרך שונה מזו שבה היא פועלת כיום בהקשר לעזה. תושבי עזה צריכים לקבל מזון וביטחון מיידית", הדגיש הנשיא.

הנשיא, חשוב לציין, סירב לומר שישראל עושה מספיק כדי למנוע אבדות בקרב האזרחים ברצועה: "אף אחד לא עושה משהו רציני שם. הכול נראה שם מבולגן", קבע הנשיא בהתרסה של ממש כלפי דברי נתניהו שהטענה בדבר רעב ברצועה היא שקר גס . אי אפשר לטעון שהכול מומצא, הוא אמר.

מהתבטאויות ראשי הממשל בסוגיית עזה בעקבות ביקור השליח באזור ניתן להתרשם כי הממשל נוקט עמדות הקרובות מאוד לאלה של ישראל. ב-1 באוגוסט 2025 ביקר השליח סטיב ויטקוף ברצועה יחד עם שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי   ארגון הסיוע האמריקני לרצועת עזה, קבע השגריר האקבי, מעביר למעלה ממיליון ארוחות ביום לתושבי הרצועה, זהו "הישג מדהים". גורם בבית הלבן הדגיש כי הנשיא עדיין סבור כי חמאס הוא הגורם העיקרי להיעדר הסדר ברצועה. בפגישה סגורה עם משפחות החטופים הבהיר ויטקוף כי הנשיא מחויב לפעול להשבת החטופים. הוא הזהיר את חמאס מפני פגיעה כלשהי בהם, והבהיר כי היעד עכשיו הוא שחרור כולל של כל החטופים ולא עסקה חלקית.

סיכום ומסקנות

לאחר כשנתיים של לחימה ברצועת עזה, שגבתה מישראל מחיר דמים כבד, מוצאת עצמה מדינת ישראל עדיין ללא מצב של הכרעה מול חמאס. בפועל, היא גם אינה נמצאת במצב של עליונות מובהקת על פני תנועת חמאס, כפי שניתן היה לצפות. העדיפות העצומה שלה בכוח אש, יכולת טכנולוגית וכוח אדם אינה מקבלת ביטוי של ממש בשטח. לאחר כשנתיים חמאס עומד על הרגליים ומפגין נחישות ויכולת עמידה על מימוש האינטרסים שלו  – הן במישור המדיני, הן במישור הצבאי.

תמונת מצב זו  עומדת בניגוד מוחלט לתמונת המצב שנוצרה בעקבות פעילותה הצבאית המוצלחת ומעוררת ההשראה של ישראל מול חיזבאללה בלבנון ומול איראן, הגם שתנאי הפתיחה מולן היו יותר קשים. היא בהכרח יוצרת תסכול נרחב בקרב חוגים רחבים, בראש ובראשונה בישראל, אך גם בארצות הברית. תסכול זה מוביל לביקורת מתמשכת של הממשל על מהלכיה של ישראל ברצועת עזה.

דה עקא, מאמציו של ראש הממשלה נתניהו לממש את מטרות המלחמה המוצהרות מתנפצים אל סלעי החוף בעיקר בגלל הצורך לשמור על ביטחונם של החטופים. הטענות כאילו רק לחץ צבאי עצים ומתמשך על חמאס יביא אותו להסכים לעסקה לשחרור חטופים בתנאים שישראל יכולה לקבל, וכי ממשלות ישראל לדורותיהן לקחו סיכונים על חיי חטופים שעה ששלחו יחידות צה"ל לחלץ אותם, הן קרוב לוודאי נכונות. יחד עם זאת, הן אינן משנות את תמונת המצב הקיימת בפועל במדינת ישראל מאז 7 באוקטובר 2023. תמונת מצב זו מתבססת על הקביעה שממשלת ישראל, על כל שלוחותיה, היא זו שאחראית על שלומם ורווחתם של אזרחיה. היא זו שהייתה אמורה למנוע את חטיפתם לרצועת עזה והשארתם שם בתנאים של סבל לא אנושי מזה כשנתיים ימים, והיא זו שנכשלה במימוש אחריותה. עתה, על ממשלת ישראל להפנים את ההכרה שאחריות זו יוצרת "חובה קדושה" הן עבור הדרג המדיני, הן עבור הדרג הצבאי להימנע מכל פעולה שיש בה סיכון לחייהם של החטופים שנותרו בחיים.

בניגוד לממשל ביידן, ביקורתו של ממשל טראמפ על ישראל היא מתונה ומרומזת. ניכר היטב שהממשל מכיר בקשיים ובאילוצים הניצבים לפתחו של ראש הממשלה נתניהו במאמציו לממש את מטרות המלחמה ברצועה: חיסול שלטונו של חמאס ברצועה, החזרת החטופים, החיים והמתים, ויצירת מצב שבו רצועת עזה לא תהווה עוד איום על ישראל. הממשל זהיר מאוד בכבודו של ראש הממשלה, ומודע היטב לכך שביקורת גלויה ובוטה עליו עלולה לערער את מעמדו – בן ברית וחבר קרוב של נשיא ארצות הברית.

הממשל מנסה להעביר לממשלת ישראל מסר ברור: מדינת ישראל היא בת ברית של ארצות הברית. כל הממשלים בארצות הברית השקיעו משאבים אדירים וסכומי כסף עצומים במגמה להעצים את יכולותיה של מדינת ישראל. להישגיה הצבאיים של ישראל יש השלכות מרחיקות לכת על מעמדה האסטרטגי של ארצות הברית בזירה הבינלאומית בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. העולם כולו יודע שמערכות הנשק של ישראל רובן ככולן הן מתוצרת ארצות הברית, וכי בין ארצות הברית וישראל מתקיים מערך של שיתוף פעולה צבאי ובעיקר מודיעיני הדוק ביותר.

גם כשליה הצבאיים של ישראל גובים מחיר בכל הנוגע למעמדה האסטרטגי של ארצות הברית. בצד הישגים גדולים שהיו לממשל טראמפ מול מדינות ברית נאט"ו ובתחום הסחר הבינלאומי, מוצא עצמו הממשל באחרונה בקשיים בלתי מבוטלים במישור הבינלאומי והמזרח-תיכוני. בין השאר: הוא אינו מצליח לכפות על בנות בריתו, מצרים וקטאר, להפעיל את השפעתן על חמאס להגמיש את עמדותיו שיובילו למימוש עסקת חטופים המקובלת על ישראל; הוא אינו מצליח לקדם הסדר לסיום המלחמה באוקראינה; האיומים של סין על שלמותה הטריטוריאלית של טאייוואן הולכים וגוברים; ההפצצות הנרחבות של ארצות הברית וישראל באיראן לא הובילו את איראן עד כה "לשנות דיסקט" ולוותר על פרויקט הגרעין שלה.

בנסיבות אלה, ולקראת הבחירות לחברי בית הנבחרים וחלק מחברי הסנאט בשנה הבאה, זקוק עתה  הנשיא "נואשות" להישג מדיני מרשים בזירה הבינלאומית. סיום המלחמה ברצועת עזה, כך הוא מעריך, יאפשר הרחבה דרמטית של הסכמי אברהם עם מדינת ישראל. להרחבה זו יהיו משמעויות מרחיקות לכך הן במישור המדיני, הן במישור הכלכלי. בנסיבות אלה יתבע עתה הממשל מראש הממשלה נתניהו לשים קץ ל"סאגה" של רצועת עזה בדרך זו או אחרת – אם באמצעות מהלך צבאי כולל או באמצעות הגמשת העמדות במסגרת עסקת חטופים. מנקודת ראותו של ממשל טראמפ, המצב הנוכחי שבו אירוע "זניח" יחסית ברמה האסטרטגית מונע מהלכים דרמטיים במישור הבינלאומי אינו נסבל עוד. העת להכרעה היא כאן ועכשיו.

מקרון לא היה צריך להמתין זמן רב עד שזה יבוא. ע'אזי חמד, בכיר בלשכה המדינית של חמאס, היושב בקטאר, מיהר לקחת בשם חמאס את הקרדיט ליוזמת ההכרה במדינה פלסטינית. בראיון לאל גזירה (מוצ"ש) הוא טען כי התפתחות זו היא "אחד הפירות של מתקפת השבעה באוקטובר" והבהיר כי "נשק ההתנגדות הוא מהות הסוגיה הפלשתינית, אנחנו [בחמאס] מחויבים לכך ולא נמסור אפילו כדור ריק אחד ".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו ע'אזי חמד שימים מעטים לאחר טבח ה-7 באוקטובר הסביר בראיונות לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד" והבטיח: "'מבול אל-אקצא' הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו את האיתנות ואת האפשרות להילחם ולשלם את המחיר". קשה להבין מדוע ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראלים לא פגשה בו, אך עדיין לא מאוחר.

כך או אחרת, בחמאס שואבים עידוד רב מהצלחת קמפיין "רעב בעזה" ומהתגובות שהוא עורר בעולם ובישראל.  הם מאושרים גם מהחיבור הלא מתוכנן שנעשה בין יוזמת ההכרה במדינה פלסטינית לבין המלחמה ברצועה. עיתוי השקתה כמו גם הזיקה שיצרו חלק מהמנהיגים המערביים בינה לבין המצב בעזה, הפכו את היוזמה הזו בעיני הציבור, להישג משמעותי של חמאס, הפעם במגרש המדיני. אם נוסיף לזכך את ההקלה בלחץ הצבאי של ישראל ואת הצינורות שנפתחו להצפת הרצועה במזון ובאספקה אזרחית, אפשר יהיה להבין את פשר הזחיחות שמגלים מנהיגי חמאס בימים הללו.

כאשר אלה הם פני הדברים וכשההנהגה בישראל מותקפת מכל עבר, הם לא רואים כל סיבה להתגמש. האיומים הנדושים לפתוח עליהם את שערי הגהינום, מעוררים גיחוך. לעומתם, הלחץ הגובר בישראל, במיוחד לאחר פרסום סרטוני החטופים המורעבים, יוצר את הרושם כי ההתעקשות הישראלית נסדקת. לשם חמאס מכוון את מאמציו.

למרות הטלטלות במשא ומתן לאורך חודשי המלחמה, ארבע הדרישות הבסיסיות שחמאס הציב כתנאי להחזרת כל החטופים, לא השתנו. הראשונה– ערבות בינ"ל להפסקה כוללת ומוחלטת של הלחימה מצד ישראל. השנייה – נסיגת כוחות צה"ל לקווי ה-6 באוקטובר. השלישית: פתיחת מעברי הגבול ויצירת תנאים שיאפשרו את שיקומה של הרצועה. הדרישה האחרונה – שחרור מחבלים שכלואים בישראל בהתאם למפתח שעליו יוסכם.

אם ישראל תיענה לדרישות הללו היא תסיים את המלחמה בלי שהשיגה את מטרותיה ולא רק תשאיר את חמאס כגורם הכוח המרכזי ברצועה, אלא גם תאפשר לו להתחמש ולהתעצם מחדש ותסלול את דרכו להשתלט גם על יו"ש , שבה הוא כבר זוכה לפופולריות רבה.

לצד חלופה זו – סיום המלחמה בתנאים של חמאס – עומדות בפני ישראל שתי חלופות נוספות: כיבוש הרצועה והחלת ממשל צבאי זמני או להמשיך במאמצים לשחרור חלק מהחטופים, ע"י שילוב של לחץ ומו"מ, מבלי לוותר על מיטוט חמאס ופירוזו מנשקו. הקבינט לביטחון לאומי יידרש להכריע בין שלוש החלופות.

בפניה פומבית לאזרחי ישראל בסוף השבוע, הציע ג'ייק סאליבן – היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן, להגיע להסכם שבמסגרתו חמאס יעביר את השליטה המנהלית בעזה לגוף פלסטיני שנתמך על ידי מדינות האזור, והקהילה הבינלאומית תסייע במשימת שיקום עזה. זהו מרכיב אחד בהצעתו, שאמור לכאורה לאפשר לישראל להשיג את מיטוט שלטון חמאס וגם לפתור את אתגר שיקומה של עזה ההרוסה.

מי שעוקב אחר עמדות בכירי חמאס, יודע כי רעיון הויתור על השלטון האזרחי, עלה לא פעם אפילו מבין שורות הארגון. שם יודעים היטב כי כל עוד חמאס ישאר גורם הכוח החזק ברצועה, על פיו יישק כל דבר, תהא אשר תהא זהותו או הגדרתו של הגוף השלטוני. במצב כזה, חמאס לא רק ימשיך להתעצם צבאית, תוך ניצול מאמצי השיקום, אלא שישראל תוגבל בפעילותה נגדו כדי לא למוטט את השלטון החדש ולא להפריע לשיקום….

טענה אחרת היא שישראל יכולה להונות את חמאס: להגיע עמו להסכם, לשחרר את החטופים ואז למצוא עילה  שתאפשר לה לחדש את הלחימה ולהשלים את כל מטרותיה. חמאס לא זקוק לדוברים הישראלים כדי להביא בחשבון תרחיש כזה. ההנחה הבסיסית שלו היא כי ישראל זוממת לפעול כך ולכן הוא מתעקש על מנגנון יישום מרובה שלבים, התניות ושחקנים, שיכבול את ידיה של ישראל מלבצע זאת ושיותיר בידיו קלפי-מיקוח עד להגעת היישום לנקודת אל-חזור. 

בגישתה הנוכחית, ישראל מבקשת למתן את הלחץ הבינלאומי גם במחיר הרפיית הלחץ מחמאס. אלא שזה מביא לקיבעון של המצב בשטח, משאיר בידי חמאס את היוזמה, מחזק את ביטחונו גורם לבלבול בצד הישראלי וגם לא נותן מענה לסוגיית החטופים. עד שהדרג המדיני יבחר בין החלופות האסטרטגיות שבפניו ובתכניות הצבאיות המתאימות,  עדיין יש בידיו אמצעים  שבאפשרותו לנקוט, בלי לסטות מהמדיניות הנוכחית.  כך לדוגמה, פגיעה בהנהגת חמאס בחו"ל שממשיכה להינות מחסינות דה פקטו ולנהל את הפעילות המדינית של האירגון באין מפריע. ניטרולה נחוץ גם כדי להגביל מאוד את יכולת השיקום של חמאס ביום שאחרי המלחמה. כיוון פעולה נוסף, קטיעה מוחלטת של האינטרנט, הרשתות והתקשורת בעזה. אלה הם הכלים שדרכם חמאס שומר על משילותו גם כיום. באמצעותם הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב , מעביר מידע והנחיות לציבור. בנוסף לכך ,האצת הקמתה של העיר ההומניטארית וקידום יוזמת טראמפ להגירה מרצון של האוכלוסיה.  מלבד העובדה שזהו הפתרון האמיתי לבעיות היסוד בעזה ומענה לרצונם של פלסטינים רבים מעזה – כפי שמלמדים סקרים שונים – זהו המהלך שחמאס חושש מפניו יותר מכל. יש בו גם כדי לפתור את המצוקה ההומניטארית ולספק מענה למבקריה של ישראל בעניין הזה.

לנוכח ההרעבה המכוונת של החטופים ולמרות ההנחה שלחמאס יש אינטרס למנוע את מותם, ישראל צריכה להציב תג מחיר ממשי ולהבהיר כי מותו חלילה של מי מהחטופים יגרור הפעלה אוטומטית של צעדים כדוגמת גירוש מאות  פעילי חמאס (ששמותיהם יפורסמו) ומשפחותיהם.

ולא פחות חשוב מכל זאת, הסברה לציבור בישראל. כדי לרתום אותו למאמץ הנמשך בזירות הלחימה, בעורף וגם בשדה המדיני, צריך להסביר לו לאן פנינו, לשכנע אותו בשיקולים ולחזק את ביטחונו בצדקת הדרך. או אז, רבים ממנו גם יהיו ביוזמתם שגרירי ההסברה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 04.08.2025. 

מאז תחילת המשא ומתן להשבת החטופים, קטאר מתפקדת כמתווכת מרכזית – אך דפוס הפעולה שלה ברור: בכל פעם שגובר הלחץ האמריקני, היא משמיעה קולות של איום כלפי חמאס – אך בפועל לא נוקפת אצבע. קטארים בכירים רומזים כי הנהגת חמאס תגורש מדוחא, אך מדובר באיומים חלולים. במקרה הטוב, מוצגת פיקציה של העברת בכירים לטורקיה, ומכל מקום, מהלך כזה לא משנה דבר: טורקיה וקטאר חולקות את אותה אידיאולוגיה ושתיהן מספקות לחמאס מקלט מדיני, תמיכה כלכלית ולוגיסטית.

דוגמה טרייה לכך היא הדיווחים שפורסמו לאחרונה, שלפיהם קטאר דרשה מבכירי חמאס למסור את נשקם האישי, כולל של מאבטחיהם. גם אם אכן הועמדה דרישה כזו, ברור כי אין לה השפעה של ממש על עמדת הנהגת הארגון, ואין בכוחה לגרום לו להתגמש. ואכן, גם לאחר הדיווחים המבטיחים על "מכבש הלחצים" שהפעילה דוחא על חמאס, הארגון  המשיך לגרור רגליים, למשוך זמן, ולסרב לעסקה חלקית – אף שרבו ההצהרות, ועמן התקוות, כי זו קרובה. הנשיא טראמפ בעצמו הכריז שהוא משוכנע כי תהיה פריצת דרך.

בינתיים, בכירי חמאס נהנים מחיים של נוחות בלתי נתפסת בדוחא ובאיסטנבול. טיסות מחלקה ראשונה, בתי יוקרה, מאבטחים, וחשבונות בנק מנופחים – הכל על חשבון הברון. זאת במקום שחאלד משעל, חליל אל חיה ודומיהם, ישאו בהשלכות על תכנון והוצאה לפועל של הטבח הנורא ביותר שפקד את ישראל מאז השואה.

כאן טמון הפלונטר הישראלי: מדוע ישראל נמנעת מלחסל את הנהגת חמאס בשטח קטאר? כבר תקופה ארוכה שרעיון חיסול בכירי חמאס בדוחא מרחף באוויר בעיקר כקלף מיקוח בניסיון לשפר עמדות מול חמאס בעסקה, אך לא כאופציה שבכוונת ישראל לממש. זה ככל הנראה נובע מחשש כי בהפרה בוטה של הריבונות הקטארית, ישראל תיקלע להסתבכות דיפלומטית ולפיצוץ ביחסים מול דוחא באופן שעלול להקשות עוד יותר על אי אלו סיכויים להשיב באמצעותה חטופים.

גורם נוסף משמעותי לא פחות הוא העובדה שדוחא נחשבת בעיני ארה"ב לנכס. את השפעתה קנתה הודות לכך שהיא מארחת את הבסיס האמריקני הגדול ביותר במזה"ת, וכן באמצעות הון עתק אותו היא מנצלת להשקעות בנדל"ן, תשתיות, תיירות ובמוסדות אקדמיה בארה"ב (ובמערב בכלל). עוד נודעו מקורביו של טראמפ כולל וויטקוף המופקד על שיחות המו"מ, בקשרים עסקיים עם גורמים קטאריים.

לנוכח התדמית החיובית של קטאר בעיני ממשל טראמפ, ישראל תתקשה להשיג גיבוי אמריקני לפעולה תקיפה על אדמת קטאר, ואם ישראל תבחר לפעול בהיעדרו, הדבר עלול לפגוע בתיאום ההדוק שמכוחו ישראל נהנית מתמיכה בשלל סוגיות קריטיות לבטחונה הלאומי. היחס האמריקני האוהד כלפי קטאר מסביר גם את העובדה שארה"ב נמנעה מלהשתמש במנופי לחץ משמעותיים כלפיה שהיו מחייבים את קטאר להפעיל לחץ מקסימלי על חמאס.

אמת, בסוגיה כה רגישה ניתן להבין את ההיסוס הישראלי, בוודאי כל זמן שיצאו לפועל עסקות חטופים בתיווכה – אך לא בזכותה. עבור מטרה נעלה זו ישראל נאלצה לבלוע את הגלולה המרה ולנצל ככל הניתן את קשריה של קטאר עם חמאס לתועלתה.

אך כעת ישראל נמצאת בעיצומה של הישורת האחרונה והקשה ביותר במערכה, כאשר חמאס רק מגביר את סרבנותו ואף שואב עידוד מקמפיין ההרעבה. האמריקנים לא הורידו את הפטיש על ראשה של קטאר והיא, בתורה, ממשיכה לעשות את המינימום ההכרחי כדי להצטייר כגורם מועיל. לכל זאת יש להוסיף את העובדה שהלחץ הצבאי, על כל הישגיו, לא שכנע את חמאס שאין לו ברירה אלא להסכים לוויתורים מול ישראל.

כלל הנסיבות הללו מחייבות את ישראל לשקול לעבור מאיומים למעשים. כדי לצאת מן המבוי הסתום, ייתכן שישראל תצטרך להסיר את הכפפות, על ידי הסרת החסינות בפועל שקטאר נהנית ממנה, ולהיות נכונה לתקוף את מקבלי ההחלטות בחמאס השוהים בדוחא.

על מנת לייצר את התנאים להנחתת מהלומה שכזו, נדרש מהלך מדיני אינטנסיבי אך מזורז מול האמריקנים שעיקרו חשיפת המשחק הכפול והמסוכן של קטאר והשלכותיו הקשות על גורל חטופינו. ישראל תהיה חייבת להדגיש את עומק האחריות הקטארית להתנהלות חמאס. מעבר לתמיכתה הכלכלית בארגון, קטאר פועלת בעקביות להאדרת מעמדו של חמאס כגורם לגיטימי בזירה האזורית. היא מספקת לו אכסניה, הכרה, ואת אל ג'זירה – רשת התקשורת שמפיצה השכם והערב תעמולה אסלמאיסטית קיצונית.

עליה לשכנע את ממשל טראמפ כי החתרנות הקטארית נגד אינטרסים אמריקניים ומערביים לא יכולה לעבור בשתיקה, הן בזירה הגלובלית – על ידי תמיכה בשלל קבוצות טרור, והן בתוך ארה"ב עצמה על ידי מימון קבוצות פרו פלשתיניות קיצוניות.

על ארה"ב ללחוץ על קטאר לגרש את בכירי חמאס – הפעם לא לטורקיה –  אלא בחזרה לרצועת עזה. רק אז כאשר ינחתו ממלונות הפאר היישר לחורבן ולמצוקה, אולי יהיה סיכוי לתזוזה בעמדתם. זה צריך להיות הצעד הראשון בשורה של דרישות אמריקניות מקטאר הכוללות בין היתר גם הפסקת מימון טרור ופעילות ההסתה של אל ג'זירה. לקטאר צריך להיות ברור כי אם לא תעמוד בדרישות הללו, חסינותה לא תעמוד לה והיא תיאלץ לשלם את המחיר על תמיכתה בחמאס.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31.07.2025.

ועידת האו"ם שיזמו צרפת וערב הסעודית לקידום פתרון שתי המדינות התכנסה השבוע בניו-יורק, כחודש לאחר המועד המקורי שיועד לה. האירוע נדחה בעקבות המלחמה באיראן, אך ייתכן שמאחורי הקלעים גם בשל הלחץ האמריקני והישראלי, לצד העובדה שנשיא צרפת עמנואל מקרון לא הצליח לגייס תמיכה מהותית כפי שציפה להצהרות חד-צדדיות בזכות הקמת מדינה פלסטינית.

בארמון האליזה הבינו שהליכה עם הראש בקיר מול האמריקנים כנראה לא תועיל להם, גם על רקע עימותים אחרים כמו עניין המכסים או המלחמה באוקראינה, ובשלב מסוים ניסו להנמיך פרופיל ולהצהיר כי הכינוס יהיה חשוב פחות – שכן הוא ייערך בדרג של שרי חוץ בלבד. אבל מקרון, כהרגלו, לא ממש יודע להוריד ראש. לכן הוועידה נפתחה בצל של הכרזתו בשבוע שעבר שלפיה בספטמבר הוא עתיד להכיר במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם.

היוזמה הצרפתית להכרה בפלסטינים לא הפתיעה איש. כבר חודשים ממתינים לה, והסיבה שהיא לא אירעה ביוני הייתה המלחמה באיראן. היא גם מתכתבת במובנים רבים עם פסיקות בית המשפט במדינה, שיש בה מיעוט מוסלמי גדול, בדבר הצורך להכיר באנשים מעזה כמבקשי מקלט ופליטים מדיניים.

ארה"ב מצידה הגיבה להכרזה מפריז כמעט מיד. מלבד המשפט המעליב של הנשיא דונלד טראמפ על כך שמקרון הוא "בחור טוב" אבל להצהרה שלו "אין משקל", מחלקת המדינה הוציאה השבוע הודעה חריפה מאוד: האמריקנים כינו את הוועידה "תעלול יח"צנות", אמרו שהיא פוגעת ולא מועילה, וכי תאריך את משך המלחמה. הודעתו של הנשיא הצרפתי, הוסיפה מחלקת המדינה, התקבלה בברכה על ידי חמאס, מה שמעיד שהיא מחזקת אותו ופוגעת במאמצים הדיפלומטיים לסיום המלחמה, שחרור החטופים ומימוש עתיד טוב יותר במזרח התיכון.

הצרפתים בכל זאת לא מוותרים. באירוע הפתיחה של הכינוס בניו-יורק דחק שר החוץ ז'אן נואל בארו באיחוד האירופי "ללחוץ על ישראל" כדי שתקבל את פתרון שתי המדינות. לדבריו, "צריך להפוך את המגמה הנוכחית באזור, כלומר מחיקת פתרון שתי המדינות, שבמשך זמן רב היה הפתרון היחיד שיוכל להביא ביטחון ושלום באזור". אומנם לפי סקרים עדכניים יש רוב פלסטיני גדול שמתנגד לפתרון שתי המדינות, ספק אם גם בישראל יש רוב שתומך בו, והנשיא טראמפ מנסה לחשוב מחוץ לקופסה ולהציע מתווים אחרים – אך הצרפתים בשלהם. לא בפעם הראשונה, הם לא ייתנו למציאות להסיט אותם מנקודת המבט הנאיבית-משהו שלהם.

מכל מקום, נראה שיש קונים לסחורה הזאת. ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד מוסטפה אמר בריאיון לעיתון "אלשרק אלאוסט" ערב הכינוס בניו-יורק כי במהלך האירוע צפויות כמה ממשלות נוספות להכיר במדינה פלסטינית ולהצטרף לצרפתים. מלטה הקטנה הודיעה כי תכיר בפלסטינים בספטמבר. הבריטים הכריזו ביומה השני של הוועידה כי יש להם תוכנית רשמית להכרה בפלסטינים בספטמבר, אם וכאשר ישראל לא תנקוט צעדים לשיפור "המצב המזעזע" בעזה – וגם התוכנית הזאת נהגתה בין היתר כדי להדוף לחץ פנימי בתוך מפלגת הלייבור ועל רקע "קמפיין ההרעבה" של חמאס וקטאר. אך לפי שעה לונדון, יש לציין, טרם נוקטת צעד כזה בפועל, ורה"מ הבריטי קיר סטארמר הדגיש כי חמאס חייב לשחרר את החטופים, לנצור את האש, להתפרק מנשקו ולהכיר בעובדה שלא יהיה חלק מהשלטון בעזה.

ואכן, עוד לפני הכול צריך לראות שלא מדובר במקרה קלאסי של מעשים לחוד והצהרות לחוד. לא לחינם מאז יום חמישי נשמעו כמה הסתייגויות מהיוזמה של מקרון ובעיקר מהעיתוי שלה, כולל של הבריטים עצמם, הגרמנים וגם של האיטלקים. לא סתם גם רק מקרון הצהיר לבד על נכונותו לעשות זאת, מבלי שאחרים הצטרפו אליו בפועל – וזה לא שפריז לא ניסתה כבר תקופה ארוכה לצרף אליה מדינות אחרות, כאמור. אפילו ההצהרה הבריטית הייתה "על תנאי".

הלחצים האמריקניים הכבדים נגד היוזמה, כך נראה, גרמו למדינות היבשת, לקנדה ועוד להיזהר, עקב החשש המוצדק שלהן מטראמפ ומשיגיונותיו. לכן, למרות הרצון הצרפתי לקדם מהלך נרחב, ייתכן שארמון האליזה ייאלץ עוד לחזור בו או למצוא את עצמו די בדד במערכה יחד עם הסעודים, שממילא פועלים בעיקר מאחורי הקלעים ומניחים לפריז להיות הפנים של המהלך הזה.

אקורד הסיום של הכינוס, לפי הדיווחים, היה הצהרה משותפת לכ-15 מדינות שאמרו כי יכירו בפלסטינים בספטמבר. ההצהרה כללה מדינות שכבר עשו כך וכמה חשודות מיידיות, כולל קנדה ואוסטרליה – מדינות שהממשלה הנוכחית שלהן לא מגיעה מהאגף שבמיוחד אוהד את ישראל, ומכל מקום גם היא כרגע רק מכוונת לספטמבר.

בנוסף, הצרפתים ניסחו מסמך בן שבעה עמודים, שבו ביקשו מישראל להתחייב לפתרון שתי המדינות בפומבי, לעצור את הבנייה ביהודה ושומרון ובירושלים, וקראו לנקוט צעדים "בלתי הפיכים ומוגדרים בזמן" להקמת מדינה פלסטינית. הצעד הראשון בתוכנית, אגב, הוא הפסקת אש בעזה, והצבת ועדה מסדרת בה תחת הרשות הפלסטינית.

לחץ סמלי בלבד

יש כמה ממדים בעייתיים ליוזמה הצרפתית, אך אחד מהם הוא הניסיון ליצור קישוריות בין שטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ובין עזה, ולא בפעם הראשונה. פריז מעוניינת לחבר – לפחות מבחינה רעיונית, גם אם לא מעשית – בין הצורך להכריע את חמאס וסילוקו מהרצועה אחרי שסירב גם להסכים לפשרות גדולות ואינו מוכן לוותר על נוכחותו שם, ובין החייאת פתרון שתי המדינות וקידום הרשות הפלסטינית. זהו המשך הניסיון של הצרפתים לראות את הרצועה ואת יהודה ושומרון כגוש אחד, מבלי להיכנס לדקויות או להבין את ההבדלים המהותיים שיש בין שני המקומות.

לא פלא, אם כן, כי יש סיכויים מועטים בלבד שליוזמה המדינית הזאת יש תוחלת. מדוע? בגלל סיבות שקשורות בשטח. ישראל כבר הבהירה כי לא תקבל את הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ב"יום שאחרי", ובצדק רב. הרש"פ כבר כך בקושי שולטת בשטח ביהודה ושומרון, האוכלוסייה שם לפי סקרי דעת הקהל עוינת אותה ואת ישראל, ומבכרת את דרך הטרור. גם בעזה לא סביר שהרשות תתקבל בזרועות פתוחות, ודאי לא כל עוד חמאס שם, ומכל מקום ספק אם יש לה יכולת מעשית לשלוט שם ביעילות.

לא סתם הרשות אינה מקיימת בחירות כבר כעשרים שנה: בפעם האחרונה שהן נערכו היא הפסידה בגדול, נבעטה מהרצועה – ולולי כידוני הרובים הישראליים סביר להניח שאבו-מאזן וחבריו כבר מזמן לא היו נותרים בראמאללה, אולי גם לא בחיים. המעצרים שמבצע צה"ל מדי יום ביהודה ושומרון לא נועדו רק להציל את ישראל מטרור, אלא גם מחסלים את האופוזיציה הפנימית החמושה נגד הרשות בשטחים שתחת שליטתה. לא צריך הנחות מרחיקות לכת כדי לדעת מה יקרה לאנשי הרשות בעזה ללא הגנה ישראלית.

החשש ששטחי יהודה ושומרון יהפכו להיות אזור השפעה איראני אינו מבוטל, ואם ישראל תאפשר לרשות לפעול "חופשי" בשטח – זו תהפוך לאפשרות ממשית, וכמובן תהיה סכנה גדולה לישראל. כבר כיום אנו רואים כיצד השטח רוחש, מה שמאלץ את צה"ל להיכנס למחנות הפליטים ולהילחם בהם, אחרי שהרשות עצמה כשלה לעשות זאת בג'נין. תארו לעצמכם מה יקרה פה אם ישראל "תתנתק" משטחי יהודה ושומרון. החיבור בין ירדן ליהודה ושומרון עלול להיות מהיר וקטלני.

ואכן, כבר היום כל צעד מדיני לטובת הפלסטינים נזקף לזכותה של חמאס, ולא הרשות הפלסטינית. דוברי חמאס מבינים זאת, ואף אמרו דברים דומים בעבר בעצמם. בתוצאה הסופית, אם כן, הצהרות כגון זו של מקרון נועדו אולי לתת תמיכה לרשות הפלסטינית – אותה רשות מנוונת שאינה זוכה לשום תמיכה בדעת הקהל הפלסטיני, נתפסת כמסואבת ולא רלוונטית, ומפסידה בכל סקר למועמדים של חמאס – אך בפועל הן רק מחזקות את ארגון הטרור, ומבהירות כי יש ערך בהמשך "ההתנגדות" לישראל. אפילו טראמפ אמר זאת במפורש זמן קצר אחרי שבריטניה פרסמה את האולטימטום שלה נגד ישראל.

ממילא, בהיעדר תסריט מעשי שבמסגרתו יעמדו הרשות הפלסטינית או חמאס בראש מדינה פלסטינית, לפי שעה אין עדיין גוף או התארגנות פלסטיניים שיכולים להתבלט כמי שיכולים להוביל חלופה אחרת. אם כן, בדומה להצהרות קודמות של מדינות אירופיות, הלחץ המדיני הנוכחי הוא סמלי בעיקרו. גם ביבשת מבינים היטב שללא הסכמה ישראלית לא תקום כאן מדינה פלסטינית. ניתן אולי לאיים עלינו, להציב בפנינו אולטימטום, להפעיל אמצעי לחץ שונים – אבל בשורה התחתונה זה תלוי בנו, ולא באף אחד אחר.

מה גם שארה"ב ניצבת בעת הנוכחית לצד ישראל באופן פעיל, ואפילו למדינות אירופה יש מה להפסיד מהתעקשות ללכת מולנו ראש בראש – בין אם זה בגלל צעדים שישראל תנקוט נגד האירופיות או נגד הרשות עצמה, בין בגלל דברים שהאמריקנים איימו לעשות. יעידו על כך ההיסוסים האירופיים אפילו אחרי ההכרזה של מקרון.

הנשיא הצרפתי, שהרקורד המדיני שלו עד כה אינו מרשים במיוחד, בלשון המעטה, מנסה בכל דרך להעלות את עצמו על במת ההיסטוריה, אפילו בזמן שהוא מבין שיש בכך משהו שיכול לפגוע בפועל בתהליכים בשטח. הרי מה תועיל לו בעת הנוכחית תגובה ישראלית שרק תפגע ברשות או החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון? בשלב זה פחות חשובות לו ההשלכות הללו מתדמיתו הפגועה בדעת הקהל המקומית והעולמית.

סיבה נוספת שדחפה את הצרפתים לפעולה היא קמפיין הרעב שחמאס קידם בהצלחה רבה. מדינות המערב, בסיוע של גורמים ערביים ואפילו התקשורת הישראלית, נפלו כשוטים שימושיים בפני המלחמה הפסיכולוגית הזאת, שיתפו איתה פעולה והניבו לחמאס הישג. ארגון הטרור הפך כה מבושם עונג ממעשיו, עד שמנהיגו ח'ליל אלחיה כבר הרשה לעצמו לצאת בהצהרות חריפות אפילו נגד ירדן ומצרים –  שתקפו אותו מיד בחזרה.

עם זאת, ישראל התמודדה מול קמפיינים דומים, בדרגות הצלחה שונות, ולא תמיד הם הביאו אותה לשנות את מדיניותה. דווקא הפעם הלחץ הכבד גרם לישראל לפתוח מסדרונות הומניטריים, להכריז על הפסקת אש יומית באזורים שבהם אין לחימה, להקפיא תוכניות לחימה ועוד. אפילו אם נשפוט לקולא את ההחלטה הזאת ונטען שלא מדובר בצעד שיפגע בישראל בשטח או בלחימה, עצם ה"התקפלות" הזאת משדרת לקיחת אחריות והתנצלות.

אלא שדווקא הקמפיין העזתי עלול בסופו של יום לעלות לחמאס ביוקר: ההצלחה הראשונית שלו גרמה לארגון הטרור להתבצר בעמדתו ואף להקשיח אותה במשא ומתן מול ישראל על הפסקת אש, וזאת למרות נכונות של ירושלים להתפשר בסוגיות רבות. בסופו של דבר קרס המשא ומתן, ואם ישראל תעמוד על הקווים האדומים שלה גם בעתיד – עשוי הקמפיין הזה להפוך לסוג של "גול עצמי" מבחינת חמאס. הרי סביר להניח שמה שארגון הטרור יכול היה להשיג בדיונים בדוחה בשבוע שעבר הוא לא יקבל בעתיד הקרוב. ישראל אף עשויה לנקוט כיוון פעולה אחר, כפי שרמזו רה"מ בנימין והנשיא טראמפ בשבוע האחרון, אולי אפילו להתחיל הליך לסיפוח של שטחים בעזה.

במקביל, אם ישראל וארה"ב יצליחו גם ליטול את העוקץ מהמהלך הצרפתי, שכאמור נבע גם מהלחץ של הקמפיין הזה – בזירה המדינית יתברר כי התועלת של הקמפיין כולו לחמאס תהיה פחותה משציפה. ממילא, בפריז וגם בלונדון מנסים "לאזן" את המשוואה של ההכרה בפלסטינים באמצעות דיבורים על מתווה לפירוק חמאס מנשקו.

להציב גבול לסעודים

בשורה התחתונה, איך ישראל צריכה להגיב מול היוזמה הצרפתית? הרי אחד החששות הגדולים הוא מבליץ מדיני שיתגבר כעת, תהליך הדרגתי של כדור שלג דיפלומטי שיכניס את ישראל לסחרור בזירה הבינלאומית.

ללא קשר לסיבות שהניעו את מקרון, הכרה רשמית של צרפת במדינה פלסטינית עלולה להתגלות כאירוע מדיני בעייתי לישראל. בניגוד למדינות אחרות שהצהירו בעבר על הכרה כזו, צרפת נחשבת לכוח מעצמתי, אחת המדינות שמחזיקות בנשק גרעיני ואחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, שאף נהנית מזכות הווטו על החלטותיה. יתרה מכך, בעבר נחשבה צרפת מדינה ידידותית לישראל.

ייתכן שצעדי הלחץ הנוכחיים ילוו במאמצים אחרים שמקדמות צרפת ומדינות אחרות באיחוד האירופי, כולל הניסיונות לסלק את ישראל מתוכניות מחקר, לביטול הסכם האסוציאציה ועוד. המהלך כולו יכול גם לבחון את מימושם של צעדים חד-צדדיים אחרים מדודים יותר, בניסיון להשפיע על המציאות בשטח או על יכולותיה הצבאיות של ישראל – כמו למשל בתחום אספקת הנשק.

כדי שהמצב הנוכחי לא יתבסס כ"סכר שנפרץ", כפי שהגדירו זאת בירושלים, יש עוד דברים שישראל עוד יכולה לעשות אל מול ההצהרה הצרפתית והאיומים הבריטיים. הכי חשוב: ישראל לא צריכה לשנות את מדיניותה רק בגלל החשש מלחץ. מדינות הכירו בעבר בפלסטינים, אפילו האירופיות, ודבר לא השתנה. אם אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו, ובמיוחד אם יש לנו גם סיוע ממדינות כגון ארה"ב, עלינו להמשיך לפסוע בנתיב שאנו סבורים כי יביא אותנו ליעד המיוחל.

העובדה שחלק גדול מהאינטרסים שעומדים בבסיס העניין של צרפת לקידום הוועידה הם פוליטיים או אישיים יכולה לשחק לידי ישראל. במצב כזה, אם המחיר המדיני שצרפת תשלם מול מדינות כגון ארה"ב או ישראל יהיה גבוה מדי, מקרון עשוי להרגיש שהתועלת של הצהרה חד-צדדית אינה גדולה מהעלות. במידת הצורך, ישראל אף להחריף את הטון מול הצרפתים או הבריטים – כדי לסכל מהלכים מדיניים חד-צדדיים לפני שיתממשו. ניתן לגבש רשימה של מגוון אפשרויות נוספות, שקטות ו"רועשות", שיוכלו להבהיר לפריז וללונדון מה יהיה המחיר להתעלמות מישראל ונקיטת צעדים מעל ראשה. כך, מלבד הפסקת שיתוף פעולה מודיעיני והחלת ריבונות, ניתן לשקול אפשרות לחסום יוזמות סיוע לפלסטינים, או לשלול ממדינות שמקדמות צעדים כאלה אפשרות לקחת חלק בעתיד במשא ומתן ועוד.

מלבד האירופיות, יש צורך להפעיל לחץ גם על היוזמת השנייה של הוועידה: ערב הסעודית. פעולה יעילה מול הסעודים תסייע לבודד את צרפת במערכה, ותגרום לה לשקול מחדש את צעדיה.

הפלסטינים כבר הבהירו שריאד עומדת מאחורי כל האירוע, דוחפת אותו, ויש לתת לה את הקרדיט להכרה הצרפתית. גם באירוע בניו-יורק הדגישו הנציגים הסעודים שכל נורמליזציה עם ישראל עוברת רק בהקמת מדינה פלסטינית – המשך של הקו המסורתי שלהם, שבעבר נתפס בעיקר סמלי, אך כעת מסתמן דווקא מעשי ועוין יותר.

לפיכך, ישראל צריכה גם להעביר מסרים שקטים לערב הסעודית, ולשקול אם גם לפעול בפומבי, ולהבהיר לה את ההשלכות שיהיו לקידום מהלך חד-צדדי כזה על האמון בין הצדדים. עלינו לחדד שכל פגיעה ביחסים כעת בשל יוזמות כאלה עשויה לסכל בעתיד את האפשרות לקדם יוזמות בילטרליות ומולטילטרליות שריאד תהיה חלק מהן, כולל בזירה הפלסטינית.

חשוב להדגיש שהנורמליזציה עם הסעודים שארה"ב מעוניינת לקדם לא יכולה להתקיים בכל מחיר, ודאי לא אם היא תציב סכנה אסטרטגית למדינת ישראל. אנחנו מעריכים את שיתוף הפעולה הפוטנציאלי עם ערב הסעודית, אבל יש לכך גם גבולות. כשם שריאד מצפה שיכבדו אותה ואת ערכיה, כך גם אנו צריכים להיות גאים בעצמאותנו ולא לבוא למשא ומתן כזה מעמדת חולשה. המזרח התיכון הוא ממילא מקום שבו יש לעוצמה ולנחישות משמעות. אם נתקפל בעניין הפלסטינים מול הסעודים, סביר להניח שהם לא ייקחו אותנו ברצינות בעתיד.

בכל מהלך כזה, יש חשיבות גדולה להמשך השיח ושיתוף הפעולה עם האמריקנים. בין היתר, ישראל צריכה להמשיך לעמוד בקשר עם ארה"ב כדי שתלחץ על ריאד לא לקחת חלק בהמשך ניסיונות הכפייה עלינו. כך למשל, ממשל טראמפ, בעידוד ישראלי, יוכל להבהיר לסעודים שיגבה ממנה מחיר על מהלכים כאלה, כולל בעניין הברית האסטרטגית שהם מעוניינים לסגור עם ארה"ב, שיתופי הפעולה הטכנולוגיים או אישור לתוכנית גרעין אזרחי. אומנם יש לאמריקנים אינטרס מסחרי נרחב מול ריאד, אבל לא כל עמדה תקיפה מולם צפויה לסכל זאת.

האינטרס העיקרי כעת הוא לשמור על המסר המשותף עם טראמפ בדבר ניתוק הקשר בין החיבור שמנסים לבצע כאן בין עזה ליהודה ושומרון. פתרון שתי המדינות אינו אלא פרס לחמאס, ועל כן הוא פסול כעת מעיקרו. ישראל כמובן צריכה לקבל בברכה, אפילו בהדגשה פומבית, הצהרות שקוראות לחמאס להתפרק מנשקו – אולם להבהיר שאין בכך שום נגיעה למצב הרשות הפלסטינית או לעתיד פתרון שתי המדינות.

את העשייה הזאת יש ללוות גם בהמשך הפעילות הצבאית בשטח, בעזה, יהודה ושומרון גם יחד. ישראל צריכה לעשות את מה שנכון בראייתה האסטרטגית, ולא להפקיד את ביטחונה בידי אחרים או בחסות הסכמים מדיניים חלקיים ומפוקפקים. במקביל,  יש להתחיל לקדם גם מהלכים לפגוע בהנהגת חמאס בחוץ, שמכתיבה קו ניצי במשא ומתן של הארגון, ובמובנים רבים גם עדיין מחזיקה את עמוד השדרה האידיאולוגי שלו. היעדר הפגיעה בה מעכב את הבשלת התהליכים של פירוק חמאס בעזה, והיא חלק מהותי מהפגיעה גם במערכים הצבאיים של הארגון.

כמובן, ישראל עדיין צריכה להמשיך במאמצים למנוע רעב בעזה, לנתק את הקשר שבין האוכלוסייה האזרחית שם ובין חמאס, ולבסס חזון ארוך טווח לרצועה. ברוח זו, עלינו להתמיד בקידום המהלך להקמת עיר הומניטרית בדרום הרצועה, ובעיקר לעודד הגירה מעזה ברוח תוכניתו של הנשיא טראמפ.

יש להוסיף לדון עם האמריקנים על הנעשה ביהודה ושומרון, ולראות אם גם ניתן להגיע איתם להסכמה והבנה על האופן שבו ניתן לעצב את המערכת הפלסטינית בעתיד, בהתחשב בכל האילוצים הקיימים. כך למשל, "שכפול" תוכנית אבו-שבאב מעזה, או אפילו יוזמת השייח'ים החברונים, הן מתווים אפשריים – אף שלא בלעדיים. סביר להניח שכך או כך, ישראל תלך בכיוון של קנטוניזציה ביהודה ושומרון והחלשת הרשות. אולי היא אף תאיץ את תוכניותיה בקרוב במענה ליוזמות כמו זו של צרפת או האולטימטום הבריטי, שבסוף מבחינתן כנראה רק יובילו לתוצאה הפוכה מהרצוי.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 30 ביולי, 2025.

ההכרזות האחרונות של מדינות אירופה על כוונתן להכיר במדינה פלשתינית אינן מפתיעות. הן תולדה של תהליכים ארוכי שנים: מבנה האו״ם שמעניק רוב אוטומטי לאויבי ישראל, התעצמות הנרטיב השקרי שמציג אותנו כמדינה כובשת ומדכאת, והמציאות הפוליטית הפנימית באירופה – שבה קהילות מוסלמיות גדולות, מאורגנות ובעלות כוח אלקטורלי, הפכו לשחקן מכריע. באנגליה, למשל, ישנם כיום 11 ראשי ערים מוסלמים. לא בכדי, בארה״ב – שם אין קהילות כאלה בסדר גודל דומה – לא מתרחש תהליך זה.

ובכל זאת, חשוב להדגיש: להכרזות הללו אין משמעות ממשית בטווח הקצר. עצרת האו״ם הכללית אינה מוסמכת להקים מדינה, והחלטותיה אינן מחייבות. רק מועצת הביטחון יכולה לעשות זאת – ותסריט שבו תתקבל שם החלטה כזו, ללא וטו אמריקני, פשוט אינו ריאלי. לכן, אין כאן ״צונאמי מדיני״ אלא בעיקר ניסיון של פוליטיקאים אירופים קצרי רואי לקנות נקודות בזירה הפנימית שלהם, במחיר של עידוד חמאס והארכת המלחמה.

אבל אם בטווח הקצר אין סיבה להתרגש, הרי שבטווח הארוך טמון איום חמור בהרבה. ההכרות הללו הן חלק ממאמץ עולמי רחב להטמיע נרטיב מסוכן: שישראל היא מדינה כובשת, מפרת זכויות אדם ורוצחת ילדים. אויבינו מבינים שלא יוכלו לנצח את צה״ל בשדה הקרב, ולכן הם מנסים לכבול את ידיו באמצעות מערכה תודעתית. קמפיינים של דה־לגיטימציה עלולים להוביל בעתיד לאמברגו נשק, לסנקציות כלכליות ולבידוד בינלאומי. במילים אחרות: גם עשרות מטוסי F‑35 לא יעזרו אם העולם יכפה עלינו שלא להשתמש בהם.

היסטוריה בינלאומית מלמדת שהנרטיב יכול להיות חזק לא פחות מהטנקים. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה לא נפל רק בשל לחץ פנימי, אלא בעיקר כתוצאה ממערכה עולמית שציירה את המדינה כבלתי לגיטימית, והובילה לסנקציות חריפות שכבלו את ידיה. גם סרביה בשנות ה־90 מצאה את עצמה מבודדת בזירה הבינלאומית, כשנרטיב של פשעי מלחמה יצר מציאות מדינית וצבאית חדשה. מי שמתעלם מהכוח של התודעה – עלול לגלות שהוא הפסיד עוד לפני שהקרב התחיל.

כאן טמונה האזהרה – וגם ההזדמנות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך לנהל את הקרב על דעת הקהל בשיטת ״כיבוי שריפות״. אנחנו מגיבים לאירועי קיצון במקום לנהל מערכה יזומה, מתמשכת ובעלת חזון.

לא קיים גוף אחד שמפקד על המערכה התודעתית, לא קיים ״רמטכ״ל הסברה״ שמחזיק בתקציבים, בכלים ובסמכויות. משרד החוץ עדיין פועל לפי מודל מיושן של דיפלומטיה קלאסית, בעוד שהקרבות האמיתיים מוכרעים בטיקטוק, בטוויטר וביוטיוב – ושם הקול הישראלי כמעט נעדר.

והאמת היא, שדווקא כאן חייבת ישראל לעבור מיידית למתקפה. לא להסתפק בהצגת פנינו היפות, אלא לחשוף ללא הרף את פשעי האויב. עלינו להציג לעולם את הרצחנות של חמאס וחיזבאללה, את המימון האיראני לטרור, ואת העובדה שהאויבים שלנו משתמשים בציניות בילדים ובאוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי.

גם מול כלי תקשורת עוינים – בין אם מדובר בעיתונים אנטישמיים כמו ה”ניו יורק טיימס” או ברשתות כמו “אלג׳זירה” – ישראל חייבת לתקוף, למתג שלילית, ולהשחיר את מי שמנסה להכשיר את הרצחנות הזו. המעבר למתקפה תודעתית רחבה יוכל להתאפשר רק אם נבין שמדובר בזירת קרב לכל דבר, ונצייד את “רמטכ״ל ההסברה” העתידי בתקציבים ובכלים המקבילים לאלה של מערכת הביטחון.

אם לא נעשה זאת – נאבד את דעת הקהל של הדור הצעיר שעתיד להנהיג את העולם בעוד 20 שנה. אבל אם נפעל נכון, נוכל להפוך את יכולותינו הטכנולוגיות, את המוחות החריפים ואת המשאבים שלנו לעליונות תודעתית: לא רק להגן על ישראל מול מתקפות השקר, אלא גם לחשוף את האמת ולהציג את פניה האמיתיות של הטרור הרצחני שמולנו.

הקרב על התודעה איננו משני. הוא קובע אם לישראל תהיה הלגיטימציה להגן על עצמה גם במלחמות הבאות. הגיע הזמן להבין: ההסברה והתודעה היא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי שלנו!

מי שחושב שהמלחמה מוכרעת רק בטנקים ובמטוסים – טועה. במאה ה־21, היא מוכרעת גם במסכים. וגם שם – אנחנו חייבים לנצח.

פורסם בישראל היום, בתאריך 30 ביולי, 2025.