הלקח של בן גוריון: השבתת המשק מסכנת את מטרות המלחמה

הקריאה להשבתת המדינה לשם החזרת החטופים – דווקא בשעה שכבוש עזה הוא הדרך בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להביא להכרעת חמאס ולכניעתו בתמורה להחזרת כולם בפעימה אחת – היא מהלך שמסכן את מטרות המלחמה, מגביר את השסע הפנימי, ומעניק לחמאס יתרון ממשי במשא ומתן.

במקביל להכנות לכיבוש עזה יש להמשיך בשיחות שחמאס עצמו יזם את חידושן, מתוך הבנה שהכיבוש עלול להכריעו בוודאות גבוהה, שכן אם הן יניבו פרי – הכיבוש יתייתר. בתנאים אלה, שביתה כללית מאבדת כל הצדקה: היא מסכנת את מימוש המטרה, מחלישה את העורף ומערערת את החזית המדינית.

השיעור ההיסטורי – ניצחון פירוס ב־1933

כדי להבין את חומרת הטעות שבשביתה המוצעת, ראוי להיזכר בפרשת הבחירות לקונגרס הציוני ה־18, שהתקיימו חודשים ספורים לאחר עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, בשעה שהסכנה ליהודי אירופה כבר הייתה מוחשית וברורה. הקונגרס היה אמור לעסוק באיחוד השורות בתנועה הציונית ובגיבוש תוכנית פעולה עולמית להתמודדות עם האיום הגובר מגרמניה.

באותה תקופה, המפלגה הפועלית של היישוב הייתה קטנה, וסיכוייה לזכות בבחירות היו נמוכים מאוד מול הרוב בקונגרס הציוני שגיבש סביבו המחנה הרוויזיוניסטי. בן־גוריון, ששהה אז במסע בחירות בפולין, קיבל את הידיעה על רצח חיים ארלוזורוב – ובטרם ידע את פרטי האירוע לאשורם – האשים את הרוויזיוניסטים באחריות לרצח. ההאשמה הזו, שנזרעה לתוך האווירה הציבורית הרותחת, חוללה תפנית פוליטית דרמטית: מפלגת הפועלים זכתה בניצחון בחירות מדהים, אך בדיעבד – היה זה ניצחון פירוס. הפיצול הפוליטי שהעמיק בעקבותיו הפך למעשה לקריעת העם היהודי והיישוב לשניים ערב השואה – בדיוק בשעה שהעם נזקק לאחדות גורלית מול האיום הקיומי מגרמניה.

כעבור שנה בלבד, הבין בן־גוריון את ממדי הנזק האסטרטגי. לנוכח הסכנה הקיומית ליהודי אירופה, הוא יזם את "פסגת לונדון" עם זאב ז'בוטינסקי, בניסיון לחולל "שלום גדול" ואיחוד שורות בין המחנות. המפגש לא רק הוליד הסכם פורמלי לשיתוף פעולה פוליטי, אלא גם יצר ידידות אישית עמוקה בין השניים. אלא שבעקבות עומק השנאה שניטעה בתנועה הפועלית נגד הרוויזיוניסטים – שנאה שבן־גוריון עצמו תרם ללבותה – הוא לא הצליח להשיג רוב דמוקרטי שיאשר את האיחוד.

לאחר כישלון המהלך, כתב בן־גוריון לז'בוטינסקי מכתב מרגש, שבו הביע את כאבו על ההחמצה ואת הערכתו ליריבו לשעבר:

"פרק לונדון לא יימחה מלבי… ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך […] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'.

ז'בוטינסקי השיב לו ברוח של פיוס: "מאוד שמחתי למכתבך: הוא 'נחמני'… אתה הזכרתני כי אולי בכל זאת יש קץ".

אולם גם הרוח הפיוסית והחרטה ההדדית שביטאו השניים במכתבים לא יכלו עוד להחזיר את הגלגל לאחור. מרגע שהאומה עלתה על דרך שסימנה פילוג עמוק ערב איום קיומי – לא היה עוד ביכולתה לרדת ממנה. חרטה ופיוס מאוחרים אינם מסוגלים לתקן את המחיר ההיסטורי של קריעת העם בשעת מבחן.

הלקח להיום

היום, כשישראל מתמודדת עם האיום הקשה ביותר בתולדותיה, והסיכויים להשבת החטופים במהלך הצבאי ההכרעתי שצה"ל מתכונן לממש – גבוהים יותר מכל דרך פעולה אפשרית אחרת – שביתה כללית, על כל כוונתה הטובה, היא איום ממשי וברור על מימוש מטרת יוזמיה ומארגניה. אם עומדת מאחוריה מטרה של השגת רווח פוליטי, היא עלולה להיות חזרה על אותה טעות היסטורית שעשה בן־גוריון: מהלך שמעמיק את הפילוג דווקא בשעה שדרושה אחדות, ושעלול לשלול מאיתנו את היכולת להשלים את ההכרעה ולנצל הזדמנות אסטרטגית – ולהסתיים בניצחון פירוס.

ההיסטוריה מלמדת כי אומה עלולה לאבד את כושר ההכרעה שלה לא מפני אויב חיצוני חזק, אלא בשל החלטות פנימיות המחלישות אותה ברגעים מכריעים. זהו לקח שאינו מתיישן: בשעת מבחן קיומית, האחריות העליונה היא לשמור על יכולת הפעולה המשותפת ולמנוע צעדים המעמיקים את הקרע ומסיחים את המאמץ מן ההכרעה. מי שמחמיץ את ההזדמנות לאחד כוחות – עלול לגלות שפיוס וחרטה מאוחרים כבר אינם משנים את תוצאות הדרך שנבחרה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 13 באוגוסט, 2025.




חמאס ינצל את החורים שבהחלטה כדי למנוע את הכרעתו

החלטת הקבינט על חמשת התנאים הנדרשים במצב סיום המלחמה, הכריעה למעשה גם  במחלוקת לגבי דרך הפעולה הרצויה, מאחר שהשגת תנאים אלה אפשרית רק ב"חלופת- הכיבוש". ואולם, ההבהרות והסייגים שנוספו בניסיון לתמרן בין האילוצים שבהם נתונה המערכת הישראלית, יצרו בהחלטה חורים שדרכם חמאס ינסה למנוע את הכרעתו. כך לדוגמה "תקופת ההמתנה" עד לתחילת מהלך ההשתלטות על העיר עזה, הביצוע המדורג ומתן "כפתור הצלה" לחמאס באמצעותו בכל רגע שירצה, הוא יוכל לעצור את ההתקפה נגדו, לקנות עוד שקט ולחדש את השליטה.  כדי לשבור את רוחו, חמאס צריך להיות תחת לחץ רציף וכשהדרך היחידה של אנשיו להינצל היא כניעה ושחרור חטופים.

שלוש חלופות עומדות גם כעת בפני הדרג המדיני ביחס לרצועת-עזה. אף אחת מהן לא מבטיחה את השגתן של כל המטרות שנקבעו למלחמה. חלופת הכיבוש – המסוכנת מבין השלוש, היא גם בעלת הסיכויים הגבוהים יותר להוביל למצב הסיום שנקבע בקבינט.

החלופה הראשונה, היא "על הנייר" בלבד, כניעה לדרישות חמאס: הפסקה מוחלטת של המלחמה תוך ערבות אמריקנית ובינלאומית, נסיגה לקווי ה-6 באוקטובר, מתן אישור להכנסתם של אמצעים וחומרי-גלם לשיקום הרצועה ושחרור מחבלים מבתי הכלא בתמורה להשבת חטופים לפי מפתח שיוסכם. משמעות החלופה הזו ברורה: חמאס ישאר גורם הכוח המרכזי ברצועה בתנאים שיאפשרו לו להשתקם ועם מוניטין של מי ששרד גם את הכוחות האדירים שישראל הפעילה עליו. הניסיון להפחית את מחיריה של החלופה הזו באמצעות הסכמה להעברת הניהול האזרחי מידיו של חמאס לגורם אחר, אינו אלא כסות עיניים. כך גם האפשרות לקבלת גיבוי אמריקני חד-צדדי לפעולות שישראל תבצע נגד התעצמות חמאס.

סיום המלחמה בהסדר כזה ,לא רק יבטיח את מעמדו של חמאס בעזה, אלא גם יסלול את דרכו להשתלט יהודה ושומרון, שבהם הוא כבר זוכה לאהדה רבה. חלופה זו גם תביא לכך שנשק החטיפה ישמש תעודת-ביטוח לכל מחבל שיבקש לפעול נגד ישראל מבלי לסכן את שרידותו.

החלופה השניה: כיתור והתשה.  מחלופה זו אפשר "להתגלגל" גם לכיבוש. העומס שהיא  מטילה על צה"ל נמוך יחסית וכך גם הסיכונים לפגיעה בכוחותינו ובחטופים,  ואולם,  הזמן שנידרש עד להשגת השפעה הוא ממושך וההישג כלל לא מובטח. דרך פעולה זו עלולה לגרום להתשה דווקא של כוחותינו

החלופה השלישית: כיבוש עזה ומחנות-המרכז. יתרונה הגדול הוא במסר החד שהיא מעבירה: לא עוד צעד-ביניים ומנוף להפעלת לחץ, אלא מהלך שיסיים את שלטון הטרור ושהדרך היחידה של מחבלי-חמאס לצאת ממנו חיים, היא כניעה ושחרור חטופים. החסרונות הבולטים שלה הם הסיכונים הגבוהים לכוחותינו ולחטופים ומחיריה בזירה המדינית.

ההחלטה שקיבל הקבינט סובלת מכמה חולשות מהותיות :

הראשונה: תקופת ההמתנה עד לביצוע: אם נכונים הדיווחים על כך שהפעולה צפויה להתחיל רק באוקטובר כי אז חמאס ייהנה למעשה מתקופה לא קצרה של התארגנות, כשהאספקה לרצועה בשיאה,  תחת לחץ צבאי פָּחוּת ומבלי לתת עבור זאת כל תמורה.

כדי למנוע זאת נכון לפעול לכיתור מוקדם ככל האפשר וממנו להתגלגל להשתלטות לכשיושלמו ההכנות.

השניה: מדרגיות הביצוע  – עזה העיר ואחר כך מחנות המרכז – תשאיר לחמאס אזורי-מקלט למילוט אנשיו ובפועל תביא לעצירה ולדיון מחודש בישראל לפני שלב הכיבוש של מחנות המרכז. בכך יוארך משך הזמן והמסר לחמאס יהיה שהמהלך בעיר עזה איננו סוף פסוק עבורם. כדי להתמודד עם חולשה זו נידרשים מאמצים בגזרה זו  גם אם מוגבלים, במקביל לפעולה בעזהו.

הצהרת ישראל כי תעביר את השליטה לידיים אחרות: אפשר שהבהרה זו נועדה להרגיע את הדאגות מבית ומחוץ אלא שהיא שולחת מסר מרגיע גם לחמאס שמבחינתו עם כל שלטון שאיננו ישראלי הוא יוכל להסתדר.

מתן כפתור עצירה לחמאס – באמצעות הודעה על נכונות להיכנס לעיסקה. כדי למנוע מחמאס להתל בישראל, יש לקבוע מראש את הפרמטרים לעצירה.

מעבר לכל זאת, הגיע הזמן לפעול גם מול מנהיגי חמאס בחו"ל ובלי קשר לכך – לקדם את יוזמת טראמפ להגירה מרצון. הזהירות בהתייחסויות הפומביות לכך מובנת. אפשר לוותר על ההצהרות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.08.2025.




המשא ומתן מת. ללא כניעה, לישראל נותרה רק חלופה אחת בעזה

ישראל תיעלה עצמה ברצף מצער של החלטות שגויות והימנעות מפעולות הכרחיות למיצר אסטרטגי ברצועת עזה. מאז חידוש הלחימה ב-19 במרץ 2025, שתחילתה במבצע "עוז וחרב" והמשכה במבצע "מרכבות גדעון", תוכנית שלא מומשה עד תום, ובעיקר מאז השיק חמאס בהצלחה מרשימה את קמפיין ההרעבה, הוצר המיצר מדי יום. כמעט חמישה חודשים מאז בחרה ישראל לחדש את הלחימה ושתי מטרות המלחמה העיקריות: פירוק חמאס כישות שלטונית וצבאית מאורגנת (הכרעתו) ויצירת התנאים לשחרור חטופים, טרם מומשו. חמור מזה, מה שנדמה היה כהתקדמות במשא ומתן ואפילו התגמשות של חמאס והסכמה לגבי מתווה וויטקוף/נתניהו וקבלתו, התפוגג כלא היה.

הצדדים רחוקים היום יותר משהיו אי פעם מהסכמה. חמאס בתודעת ניצחון שיהפוך לניצחון גדול ומזהיר עוד יותר בהמשך, ללא משא ומתן אלא בהכנעה של ישראל דרך התשתה באמצעות פרוקסי בזירה הבין-לאומית (התקשורת הבין-לאומית, ארגונים בין-לאומיים, בדגש לגבי האו"ם ומנהיגי מדינות מערביות) וכוחות חזקים ומתחזקים מבית, גם בתוך ישראל פנימה, הדוחקים בממשלת ישראל לסיים את המלחמה ולהגיע להסכם (כמעט) בכל מחיר. אלו גם אלו מהדהדים את נרטיב ההרעבה השקרי והנבזה של חמאס, מוציאים דיבת הארץ וצה"ל רעה, להבדיל מביקורת ואפילו חריפה שיכולה וצריכה להיות נגד הדרג המדיני ונגד צה"ל בכל מקרה של חריגה מהשורה, מהקוד אתי והמבצעי של הצבא ומהדין הבין-לאומי. אלו גם אלו מורחים את ישראל בזפת ובנוצות ומעמידים אותה אל עמוד הקלון.

מה עושים כשאין עסקה? מבוי סתום מחייב הכרעה

הדרג המדיני מתקשה עד כדי לא מסוגל לקבל הכרעה מנהיגותית לכאן או לכאן, להמשך המהלך הצבאי עד למימוש מטרות המלחמה או להסכם בתנאים הקרובים הרבה יותר לתנאי חמאס מאשר לתנאי ישראל, שמשמעותו, בעיני רבים, הסכם כניעה ותבוסה. הדרג הצבאי אמר את דברו כשאת השיח עם הדרג המדיני, עליו הוא חלוק באופן יסודי, גרר אל מחוץ למרחב השיח בין הדרגים והפך אותו לנחלת השיח הציבורי ולמנוף לחץ על הדרג המדיני. מעבר לחריגה החמורה והמסוכנת מהכללים המחייבים יחסי דרג מדיני-דרג צבאי במדינה דמוקרטית, והצבתם של הצבא והרמטכ"ל כשומרי סף האמורים להגן על החברה ועל המדינה מפני החלטות בלתי אחראיות של דרג מדיני נבחר, כשזה לחלוטין לא תפקידם, נשלל מהדרג המדיני חופש הבחירה וההחלטה האסטרטגית להבנתו. למעשה, המיצר האסטרטגי אליו נקלעה ישראל, מכביד על הדרג המדיני, אם לא שולל ממנו את היכולת להחליט על מיצוי המהלך הצבאי – השלמת מבצע "מרכבות גדעון" כפי שתוכנן, כשהתנגדות הרמטכ"ל, ונראה שגם בחסות השתקת קולות אחרים בצבא, כנחושתיים על ידי הדרג המדיני.

המאמץ להעמיד את החלופה ההסדרית – המשא ומתן, כחלופה הנכונה והמועדפת שתוביל לשחרור החטופים, הפסקת המלחמה, שיקום מעמדה הבין-לאומי של ישראל, שיקום הצבא וריפוי החברה הישראלית והכול כתשתית איתנה להמשך המתקפה נגד חמאס ביום שאחרי לכשחמאס יספק את הסיבה המוצדקת, היא הדבר הקרוב ביותר האפשרי לאחיזת עיניים. לא רק מכיוון שלחמאס אין כל אינטרס להגיע להסכם בתנאים שנוצרו, ושאיפתו היא להגיע להפסקת המלחמה באמצעות כפייה בין-לאומית על ישראל ולחץ מבית פנימה שיחייב את הדרג המדיני לבחירה הזו, לא רק מכיוון שאין מי שיבטיח שחמאס נכונה ו/או מסוגלת להחזיר את כל החטופים החיים והמתים, ולא רק שקשה להניח שהנשיא דונלד טראמפ יאפשר לישראל לחדש את המלחמה בכל עת שתגיע למסקנה שקם לה התירוץ המשכנע או המספק, אלא מכיוון שלא נשאלת שאלה אחת בסיסית וחשובה. והשאלה היא: כיצד על ישראל לפעול בהיעדר הסכמה של חמאס להגיע להסכם, או לחילופין, בהינתן מצב שבו חמאס ניאות לחדש את המשא ומתן רק בהינתן שיפור או סיום המשבר ההומניטרי ברצועת עזה (ומי בדיוק מגדיר מתי הסתיים המשבר), או מתחיל את המשא ומתן ומושך אותו עד קץ הדורות תוך העמדה של תנאים חדשים וקשים יותר מבחינת ישראל?

טרם נשאלה גם השאלה לגבי מה המשמעות של ההשלכות לביטחונה הלאומי של ישראל, במבט צופה פני עתיד, בהינתן הסכם בתנאים הקרובים לתנאי חמאס, כשזה נותר על מכונו כריבון אפקטיבי ברצועת עזה מעצם סירובו להתפרק מנשקו (די להקשיב לדבריו של ח'ליל אל-חיה אך לאחרונה, כשהכריז שחמאס לא יתפרק מנשקו עד להבסת הכיבוש, שחרור פלסטין ואל-אקצה, ירושלים), אין משמעות אמיתית וכנה לדיון. התייחסות לשאלה הזו מחייבת מענה וניתוח המשמעויות לגבי הביטחון הלאומי במבחן האיום שיתחדש מרצועת עזה, כשחמאס ישעט אל השיקום הצבאי וינציח בעצם נוכחותו את המציאות ההומניטרית הקשה ברצועת עזה. זאת מכיוון שלא תוכל לקום לו חלופה שלטונית אזרחית של ממש, בין אם תהיה זו הרשות הפלסטינית ובין אם כוח משימה ערבי או בין-לאומי. הביטחון הלאומי במבחן החזיתות האחרות ובכללן ובראשן איראן, שתשאבנה עידוד מניצחון חמאס. הביטחון הלאומי במבחן ההתיישבות בספר ולאורך הגבולות והמחויבות או ההכרח שבשיקום חבל הארץ החשוב הזה ואחרים דוגמתו לאורך הגבולות האחרים. הביטחון הלאומי במבחן אמון החברה בצבא, הבורח מבשורת הניצחון, ובמוסדות המדינתיים.

לאן נעלם מבצע "מרכבות גדעון"

לו ניתן היה להבטיח במשא ומתן בהגעה להסכם עם חמאס את שחרור החטופים וסיום המלחמה כשבגיבוי העולם הערבי והקהילה הבין-לאומית (גם ברוח היוזמה המצרית ואפילו הצהרת הסיכום של היוזמה הצרפתית-סעודית) חמאס יפורק מנשקו, חובה על הדרג המדיני למצות את האפשרות הזו ולהעדיפה על פני המשך המלחמה, גם במחיר הסיכון שלא יהיה פירוק מלא של חמאס מנשקו. זהו סוג של סיכון שדרג מדיני נבחר במדינה דמוקרטית בכלל ובמדינת ישראל בפרט, חייב לקבל על עצמו.

אלא שאם הדרג המדיני משתכנע שהאפשרות הזו לא קיימת, לא נותרת בידיו אפשרות אחרת זולת מיצוי המהלך הצבאי בהתאמות המתחייבות להיגיון האסטרטגי של תוכנית "מרכבות גדעון". תכלית המהלך הצבאי היא כיבוש כל שטח הרצועה, בין אם בשליטה ישירה על כל השטח ובין אם בשליטה ישירה על חלק גדול מהשטח ושליטה באמצעות כיתור ומצור על החלק הקטן האחר שבו נמצאים אנשי חמאס, עד כדי מותם או כניעתם. בה בעת, צהֿ"ל חייב לאפשר מסדרונות הומניטריים ליציאת האוכלוסייה האזרחית ולהיערך להרחבה של אזורי המחסה בדרום הרצועה, ובכלל זה הפעלתם באמצעות ממשל צבאי, שיפעל מכוח הפרשנות המצמצמת של הדין הבין-לאומי, להבדיל מהפרשנות המרחיבה והמוגזמת של הדין הבין-לאומי, זו שמובילה להצגת נתונים מוגזמים ומופרכים הגדלים באופן אקספוננציאלי על ידי כל המתנגדים לחלופה זו (מה שהתחיל עם ארבע אוגדות ו-40 מיליארד שקלים בשנה, הפך לשש אוגדות ולסכומים גדולים עוד יותר).

מהלך צבאי גם עשוי לייצר הזדמנויות מודיעיניות ומבצעיות חדשות לשחרור חטופים חיים ולאיתור חטופים חללים, ולהגדיל את הסיכוי לחזרה למסלול המשא ומתן בתנאים קרובים יותר לתנאים של ישראל. לא ניתן להתעלם מהסיכון ואולי אפילו גבוה של פגיעה חיי חטופים, אלא שבה בעת, גם לא ניתן להתעלם מהסיכון המושת על חיי החטופים גם בעת הזו, בהינתן סירוב של חמאס לחידוש המשא ומתן או נכונות להגיע להסדר בזמן סביר. לכן, השיקול המנחה חייב להיות רחב הרבה יותר, כשהבחירה האסטרטגית שצריכה לחלץ את ישראל מהמיצר, רובצת לפתחו של הדרג המדיני ומחייבת מענה רחב ומקיף ככל הניתן למנעד שיקולי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל לעת הזו ולעתיד לבוא.

פורסם באתר N12, בתאריך 08.08.2025..




חלופת הכיבוש מסוכנת, אך האחרות לא מבטיחות את השגת המטרות

בעת כתיבת שורות אלה, טרם התקבלה החלטת הקבינט ביחס למהלכים הבאים ברצועת-עזה. התנהלות חמאס במשא ומתן וההערכה כי הוא לא צפוי להגמיש את עמדותיו, הסירה מעל שולחן הדיונים את חלופת המשא ומתן, שמלכתחילה לא הבטיחה מענה לכל מטרות המלחמה. את מקומה תפסו החלופות הצבאיות: כיתור והתשה או כיבוש מלא.

לכל אחת מהן מאזן מעורב של יתרונות וחסרונות:

יתרונה המרכזי של חלופת הכיתור נובע מכך שהחיכוך שהיא מחייבת בין כוחותינו לאוכלוסיה איננו גבוה כמו בחלופת הכיבוש. גם הפעלת האש היא ממוקדת ומדוייקת בהשוואה אליה. בתנאים אלה הסיכונים לחיילינו ולחטופים נמוכים יותר. כך גם באשר להתרחשותם של אירועים עם פגיעה נרחבת באוכלוסיה.

בנוסף לכך, סדר הכוחות שנידרש לפעילות בחלופה זו, הוא קטן משמעותית מזה שנחוץ לכיבוש. מבחינת צה"ל זהו יתרון לא מבוטל לנוכח השחיקה בכוחות הסדירים ובמערך המילואים ולאור ההכרח לשמר כוחות גם לזירות הפעולה שמחוץ לעזה.

יתרון נוסף של חלופת הכיתור הוא שניתן לראותה כשלב זמני בדרך לכיבוש ושהיא לא עומדת בסתירה לכך.

מול היתרונות הללו, ניצבים חסרונותיה העיקריים: הזמן ותוחלת ההישג. כדי להשיג השפעה בשיטה הזו יידרש זמן ממושך וגם אז  התוצאה שתושג עלולה להיות מוגבלת למדיי, במידה  שתחייב ממילא את מהלך הכיבוש. גם חמאס, שבחלופה זו יהיה פחות לחץ, לא ישקוט על שמריו, ויש להניח כי הוא יתכנן ויבצע פעולות לפגיעה בלוחמינו, לפגיעה במוראל העורף ולהעלאת המחיר המדיני. ההתשה שאליה מכוונת חלופה זו יכולה לפעול על שני הצדדים.

לעומת זאת, יתרונה הגדול של חלופת הכיבוש הוא במסר החד שהיא מעבירה: לא עוד צעד-ביניים ומנוף להפעלת לחץ, אלא מהלך שיסיים את שלטון חמאס ושהדרך היחידה של המחבלים לצאת ממנו בחיים, היא כניעה ושחרור חטופים. בדרך פעולה זו עוצמת ההרס במה שנשאר מהעיר עזה, שלא יותיר עוד תקווה לשיקום. בנוסף לעומס שהיא תטיל על כוחות צה"ל, חסרונה טמון בסיכונים הגבוהים שבה, לכוחותינו ולחטופים, ובמחיריה בזירה המדינית.

מבלי להמעיט בסיכונים שבו, יש בחיכוך עם האוכלוסיה גם יתרונות, החל מתקיעת טריז בינה לבין חמאס, דרך השגת מודיעין שיוכל לסייע במאמצי הלחימה ובשבירת חמאס וכלה בהזדמנויות מבצעיות שיכולות להיווצר, גם בעניין החטופים,  כתוצאה מהדינאמיקה בשטח.

בשתי החלופות ישראל תידרש לפתרונות הומניטאריים לאוכלוסיה, הגם שברור כי חלופת הכיבוש מקרבת אותה לפתרון של ממשל צבאי, לפחות זמני.

ביצוע מדורג של חלופת-הכיבוש (העיר עזה תחילה ואחר-כך מחנות המרכז) אמנם עשוי להפחית את העומס על כוחות צה"ל ולצמצם הסיכונים לְחטופים שימולטו מבעוד מועד על ידי המחבלים, אך לצד זאת הוא ישאיר לחמאס אזורי-מקלט ויביא לעצירה ולדיון מחודש בישראל לפני שלב הכיבוש של מחנות המרכז. בכך הוא לא רק יאריך את משך הזמן אלא גם יאפשר למנהיגי חמאס להניח שהמהלך בעיר עזה איננו סוף פסוק עבורם.

הכרעתו של הקבינט גם בפעם הזו היא גורלית, לנוכח המחירים הכבדים שעשויים להיות לכל הכרעה ומשום שהיא תיקבע את אופי היחסים של ישראל עם האזור הזה לדורות הבאים.

המלצה מבוססת למקבלי ההחלטות כדאי שתינתן רק מתוך בקיאות בתמונת המצב ולאחר ניתוח מעמיק של מכלול השיקולים והאפשרויות. זה בדיוק מה  שצריך לקרות ליד שולחן הקבינט ושלא פעם נעדר מהשיח הציבורי במחוזותינו.

את קיומם של הבדלי עמדות בנושא זה בין הדרג הצבאי למדיני, כפי שדווח השבוע באמצעי התקשורת בישראל, יש לראות דווקא בחיוב. כך יגדלו הסיכויים לקיומו של דיון נוקב ומעמיק כפי שאמנם מתחייב בעניין כזה. יש לצפות בסיומו להתייצבות מלוכדת של הדרג המדיני והצבאי סביב כל חלופה שתיבחר. התייצבות כזו חיונית כדי לחזק את רוחם וביטחונם של המפקדים והחיילים שבשטח ואת חוסנו של הציבור כולו. 

הפתרון בלבנון לא מתאים לבעיית עזה – תשובה לג'ייק סאליבן

בפניה פומבית לאזרחי ישראל לפני שבוע, הציע ג'ייק סאליבן – היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן, להגיע להסכם שבמסגרתו חמאס יעביר את השליטה המנהלית בעזה לגוף פלסטיני שנתמך על ידי מדינות האזור, והקהילה הבינלאומית תסייע במשימת שיקום עזה. זהו מרכיב אחד בהצעתו, שאמור לכאורה לאפשר לישראל להשיג את מיטוט שלטון חמאס וגם לפתור את אתגר שיקומה של עזה ההרוסה.

מי שעוקב אחר עמדות בכירי חמאס, יודע כי רעיון הויתור על השלטון האזרחי, עלה לא פעם אפילו מבין שורות הארגון. שם יודעים היטב כי כל עוד חמאס ישאר גורם הכוח החזק ברצועה, על פיו יישק כל דבר, תהא אשר תהא זהותו או הגדרתו של הגוף השלטוני. במצב כזה, חמאס לא רק ימשיך להתעצם צבאית, תוך ניצול מאמצי השיקום, אלא שישראל תוגבל בפעילותה נגדו כדי לא למוטט את השלטון החדש ולא להפריע לשיקום….

"האסטרטגיה שישראל בלבנון – פעילות לשם מניעת העברת נשק לחיזבאללה – יכולה להיות מיושמת גם בעזה" כך טען סאליבן במאמרו.

על כך, יש  להשיב:

  1. הזמן שחלף מאז סיימנו את הלחימה בלבנון קצר מכדי להסיק מסקנות באשר לאפקטיביות הפתרון, אפילו בגזרה זו. ההתפתחויות מותירות רושם חיובי, אך כדי להעריך את מידת הצלחתו של ההסדר בצפון, נידרשת פרספקטיבה ארוכה יותר.
  2. לא הרי חיזבאללה בלבנון כחמאס בעזה. חיזבאללה איננו הריבון והוא אפילו נמצא בעימות עם הריבון דהיום.
  3. עמדת המיקוח של חיזבאללה לגבי ההסדר בלבנון לא דומה לזו שבה נמצא חמאס כשבידיו החטופים ולכן אין להניח כי ניתן להביא לתנאים דומים.
  4. דרישותיו של חמאס ומנגנון הישום שעליו הוא מתעקש, נועדו להכשיל רעיונות מהסוג של סאליבן. ההנחה הבסיסית של חמאס היא שישראל ושותפותיה זוממות לפעול באופן שהוצע ע"י סאליבן ולכן מתעקשים בחמאס על מנגנון יישום מרובה שלבים, התניות ושחקנים, שיכבול את ידיה של ישראל ושיותיר בידיו קלפי-מיקוח עד שהיישום יהיה בנקודת אל-חזור
  5. ההבדל האחרון: חיזבאללה – עם כל מעלליו – לא עולל כדוגמת טבח ה-7 באוקטובר. ישראל לא תוכל להניח למי שביצע את הטבח הזה להישאר גורם כוח מרכזי ברצועה. התמונה של עזה ביום שאחרי המלחמה, תצטרך להוריד את החשק לכל מי שיחשוב בעתיד לחקות את מתקפת חמאס.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 07.08.2025. 




לפני הכרעת הקבינט על המשך המלחמה: גם ניצחון הוא אופציה

להחלטה שתתקבל היום (ה') בקבינט יש משמעויות מרחיקות לכת מעבר למערכה שצה"ל מנהל ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר 2023. המשמעות העיקרית היא החזרה אפשרית של מוטיב הניצחון לסל הערכים האינהרנטי של צה"ל. כך היה מאז שהוקמה מדינת ישראל. דוד בן גוריון לא חדל לדבר על ניצחון במלחמת העצמאות הגם שהרמטכ"ל בפועל יגאל ידין העריך שסיכויי הניצחון הם רק חמישים אחוז: "אני מאמין", הוא אומר בישיבת הממשלה ב-8 ביוני 1948, "גם עתה, כמו לפני ששה חודשים כי יש בכוחנו לנהל מלחמה זו עד לניצחון הסופי".  שבועות ספורים לאחר מכן (11 ביולי 1948) הוא מתמודד עם אלה הרוצים לעסוק ב"בנין הצבא": "כרגע", הוא אומר להם, "התפקיד העיקרי שלנו איננו בנין הצבא, אלא הניצחון במלחמה שממנו תלוי הכל".

יום לפני היציאה למבצע סיני (29 באוקטובר 1956) מזהיר בן גוריון את הממשלה מפני האתגר הקשה העומד בפנינו: "יש לשליט מצרים נשק העולה על כל מה שיש לנו", הוא אומר לשרים, "והוא הולך ומשתלט על כל העולם הערבי.. אנחנו נעמוד בודדים בפני אויב איום. [אבל] נביא ניצחון [אולי] באפיסת כוחות". במלחמת ששת הימים השיגה ישראל ניצחון חד משמעי על אויביה.

אולם מאז הלך ו"התאדה" מוטיב הניצחון במערכת הערכים של צה"ל. מלחמת ההתשה הנוראה שיצרה סדקים, זו לראשונה בתולדות מדינת ישראל, באמון הציבור בצה"ל ובמערכת הביטחון הסתיימה בתיקו מריר. על סוגיית הניצחון במלחמת יום הכיפורים ניתש ויכוח עד היום הזה. ועל כך אפשר לומר שאם יש מחלוקת על שאלת הניצחון, אזי צריך להודות ביושר שאין ניצחון. שכן הניצחון מטבעו חייב להיות חד משמעי וברור לכל הצדדים. כאשר העולם הערבי מגדיר את תוצאות מלחמת העצמאות כ"אסון לאומי" (נכבה) אתה יודע שניצחת.

עד היום בכל העימותים שהיו משנות השבעים ועד לימינו אלה נוצר הרושם שאנו מלכתחילה מייעדים את עצמנו לסוג של סבב מלחמתי שיביא לרגיעה – ארוכה פחות או ארוכה יותר. גם העימות הנוכחי שהחל ב- באוקטובר 2023 טרם הוכרע באף אחת מזירות המלחמה: מול איראן, החיזבאללה, החמאס, החותים ויהודה ושומרון. רק אתמול התבשרנו על כך שסוכל ברגע האחרון ניסיון של החיזבאללה לשגר טיל לעבר רמת הגולן משטח סוריה. מנהיג איראן, עלי חמנאי, ואישים בכירים בצמרת המשטר הבהירו שוב ושוב שאיראן לא תוותר על זכותה להעשיר אורניום.

 

על רקע זה, בין השאר, יש חשיבות רבה להכרעה שתתקבל היום בקבינט. הרמטכ"ל אייל זמיר ומפקדים אחרים במטכ"ל, תומכים במגמה של כיתור במקום כיבוש השטח והכרעת החמאס כלפי שמציע ראש הממשלה, נתניהו. קרוב לוודאי שמבחינה צבאית טהורה הצדק אתם: הכיתור קרוב לוודאי: יסכן פחות את חייהם של החטופים; ימנע אבידות כבדות בקרב חיילי צהל; ימנע מראות של השמדה ופגיעה מאסיבית באוכלוסייה אזרחית.

ואולם, הרמטכ"ל יודע היטב שהמערכה נגד החמאס כבר מזמן אינה מתמקדת רק במישור הצבאי הישיר. כיתור של ערים יביא בוודאות למערכות תקשורתיות בזירה הבינלאומית ובמדינת ישראל על הרעבה המונית של האוכלוסייה האזרחית, הקרויה בפינו "בלתי מעורבים". ישראל, כפי שכבר נוכחנו לדעת, לא תוכל לעמוד בכך. היא תוכל להוכיח באותות ובמופתים שאין שום רעב , שרבבות עזתים חוגגים במסעדות השוארמה והקבאב של עזה. זה פשוט לא יעזור. התקשורת הבינלאומית תהדהד את ההודעות של החמאס, תציג תמונות של ילדים מורעבים, גם התקשורת הישראלית תצטרף למערכה. "לשעברים" בכירים במערכות הביטחון של מדינת ישראל יתנו לכך גיבוי.

הליכה על יעד של ניצחון והכרעה אינה מבטיחה שזה אמנם יתממש. אך נראה שיש לכך סיכויים טובים. בכל מקרה חשיבותה טמונה במידה רבה בעצם העובדה שהיא מחזירה לזירת הערכים של צה"ל את מוטיב הניצחון שנשחק עד דק לאורך השנים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 07.08.2025.

 




כיבוש כל הרצועה הוא לא גזירת גורל: מה נדרש מקבינט המלחמה להכריע ב־7 באוגוסט 2025?

ההכרעה שמונחת על שולחן קבינט המלחמה ב־7 באוגוסט 2025 היא מהדרמטיות בתולדות ביטחון ישראל. מדובר בהחלטה שתכריע אם שתי מטרות המלחמה – השבת החטופים וחיסול חמאס כארגון צבאי וממשלי – יושגו יחד, או שמדינת ישראל תפספס שוב את ההזדמנות האסטרטגית.

צריך להיות ברור: הרמטכ"ל אינו מתנגד למטרות הללו, שיישומן מחייב בסופו של דבר השתלטות על כל שטחי הרצועה. המחלוקת, כפי שהיא מצטיירת מדיווחי התקשורת, איננה על עצם הציות להנחיית הממשלה, אלא על הדרך שהיא מכתיבה: כיבוש יתרת 25 האחוזים משטחי הרצועה שטרם נכבשו, בלחימה ישירה, שחיקתית ובשטח אורבני צפוף. דרך פעולה זו מנוגדת לדוקטרינת ההכרעה של צה"ל – הקבועה בהוראות הפיקוד העליון, שמעמדן כדין חוק מדינה – ולכן הרמטכ"ל מחויב לפעול לאורה.

החלפת דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינת ההרתעה לפני 25 שנה היא הסיבה המרכזית לקריסת ההגנה ב־7 באוקטובר ולהתמשכות הלחימה מאז. הפרת הדוקטרינה שוב תסכן את ישראל בשחזור אותם כשלים.

בין שתי מטרות המלחמה קיימת לכאורה סתירה, שהדרך היחידה למנוע אותה הייתה הכרעה מהירה של חמאס – הבאתו לחוסר אונים באמצעות עליונות מבצעית מובהקת. במקרה של עזה, פירוש הדבר היה נטרול שני נכסיו החיוניים של חמאס:

ציר פילדלפי – עורק האספקה החיצוני המאפשר לו להמשיך בלחימה.

האוכלוסייה האזרחית – המשמשת לו מגן אנושי ומספקת, באמצעות הסיוע ההומניטרי המוזרם אליה, את ההזנה הלוגיסטית למכונת המלחמה שלו.

אלא שלצה"ל לא היו תוכניות מגירה לכיבוש הרצועה, הנכסים הללו לא זוהו מראש, ולא הוכנו אמצעים לניטרולם. הפרדת חמאס ממקורות החמצן החיצוניים שלו ומאוכלוסיית המגינים האנושיים הייתה מאלצת אותו לבחור בין כניעה (ובתמורה – שחרור החטופים) לבין מוות ודאי מרעב ומאש מסיבית, שניתן להפעילה רק בהיעדר אזרחים.

מאחר שמפקדי צה"ל חונכו במשך רבע מאה על תורת ההרתעה, הרמטכ"ל הרצי הלוי ניהל את הלחימה בהתאם לכלל הידוע: “התאמן כפי שתילחם, ואז תלחם כפי שהתאמנת”. זהו תמצית סיפורו של 7 באוקטובר והמערכה שאחריו על רגל אחת.

שלוש דרכי הפעולה על הפרק

  1. תוכנית הממשלה – כיבוש יתרת הרצועה בלחימה ישירה

יתרון: שליטה מלאה בשטח, שניתן להשיגה גם בשתי הדרכים האחרות.

חסרונות: סיכון גבוה להריגת החטופים, צורך בהפעלת סד"כ יבשתי גדול, לחימה מוגבלת באש מנגד עקב ריבוי אזרחים, פגיעה אגבית גבוהה ושחיקה גבוהה של הכוחות. מעבר לכך – תוכנית זו אינה נותנת סיכוי גבוה להשבת החטופים, בניגוד לשתי התוכניות האחרות, ולכן היא פסולה מקצועית ואינה מאפשרת בוודאות גבוהה לממש את שתי המטרות שהממשלה עצמה קבעה.

  1. תוכנית הרמטכ"ל – כיתור, התשה וכרסום

יתרון: הגדלת הסיכוי שהחטופים לא ירצחו, תוך שימוש בסד"כ קטן יותר ושחיקה נמוכה יותר של כוחותינו בהשוואה לתוכנית הממשלה.

חסרון: התמשכות הלחימה.

שיטה: כיתור שטחי חמאס, התשתם בירי מנגד (שגם הוא מוגבל בשל נוכחות אזרחית) וכרסום הדרגתי של השטחים בשליטתו, כפי שנכבשו עד כה כ־75% משטח הרצועה.

  1. חלופת "מרכבות גדעון" – הפרדת האוכלוסייה, כיתור והרעבת חמאס

יתרונות: סיכוי גבוה למנוע רצח חטופים, הפעלת לחץ מכריע שיחייב את חמאס לבחור בין כניעה וקבלתה בתמורה לשחרור החטופים לבין השמדה מלאה. כמו בתוכנית הרמטכ"ל, ניתן להפעיל סד"כ קטן יחסית ולצמצם שחיקה.

שיטה: העברת האזרחים למקלטים הומניטריים בשטחי שליטה ישראלית, כיתור מתחמי חמאס והפסקת אספקת חמצן חיצונית ולוגיסטית כדי להרעיבו.

סיכום

הממשלה איננה יכולה לבחור בתוכנית שמנוגדת לדוקטרינת ההכרעה שמקימי המדינה הכתיבו לצה"ל ושבוודאות גבוהה אינה מאפשרת לממש את יעדיה המוצהרים.

החשיבה האסטרטגית מחייבת, כנגזר מהכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה", לתכנן את השגת שתי מטרות המלחמה לאור תכנון היום שלאחריה. נוכח הערפל הכבד האופף את היום הזה, אסור להשהות את התכנון ואת ההתקדמות בהשגת שתי המטרות. רצועה נקייה מחמאס תקל על כל החלטה עתידית בנוגע לשליטה בה.

הברירה האמיתית היא בין תוכנית הרמטכ"ל לבין חלופת "מרכבות גדעון" שגם היא נהגתה על ידו. ההכרעה ביניהן צריכה להישאר בידי הרמטכ"ל – לא רק כהכרעה מקצועית, אלא כמבחן מנהיגות שיכריע את תוצאות המלחמה ויבחן את יכולתה של ישראל לשוב אל עקרון ההכרעה, שהפרתו עלתה לה במחיר נורא.

פורסם בישראל היום, בתאריך 06.08.2025.




סיום המלחמה בעסקה לפי תנאי חמאס היא כניעה שהשלכותיה מסוכנות לישראל

סרטוני החטופים שפרסם חמאס, עדות לאכזריות התת-אנושית של ארגון טרור שמרעיב את הישראלים שלכד במעבה האדמה לצורכי תעמולה, הם פרק חדש במלחמה הפסיכולוגית שמנהלת נגדנו התנועה הג'יהאדיסטית הזאת מאז תחילת מערכת חרבות ברזל. מטרתה, אולי בדומה להוצאה להורג של ששת החטופים ברפיח בשנה שעברה, היא לפרק ולפצל את החברה הישראלית מבפנים, לקרוע אותה סביב הדילמה הנוראית של גורל החטופים, ולפרוט על כל מיתרי הסולידריות והאחווה היהודיים והישראליים – והכול כדי לקרב את כניעתה של ישראל בפני חמאס.

במובן זה, הסרטונים האחרונים הם המשך לקמפיינים אחרים של ארגון הטרור קודם לכן, כולל הפגיעה בבתי חולים בעזה (שבהם הסתיר פעילים ונשק) או תעמולת ״ההערבה״ – הראשון הצליח פחות, השני העניק לחמאס נקודות בזירה המדינית הבינלאומית. יותר מכול, זו רק הוכחה נוספת לכך שהמחבלים העזתים לא יבחלו בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם.

ואכן, נראה שבמידת מה נחל הקמפיין של ארגון הטרור הצלחה. אחרי שממשלת ישראל החליטה בשבוע שעבר – בעקבות סירובו של חמאס להתפשר – לא ללכת עוד על עסקאות חלקיות כי אם על הסכם סופי לסיום המלחמה בתנאים שתציב, מיד נשמעו שוב בארץ הקריאות "להחזיר את כל החטופים ולסיים את המלחמה". כך למשל, שר הביטחון והרטמכ"ל לשעבר ח"כ בני גנץ, כתב ברשת X כי "צריך להחזיר את כל החטופים במתווה אחד כואב, ולא לתת לחמאס לשמור קלפי מיקוח להמשך". הוא הוסיף כי מצב כזה יעכב את השמדת חמאס, אך לא יעצור את הלחימה בו עד "השמדת שלטונו".

האם כך באמת עשוי לקרות? האם זהו תסריט אפשרי, שבמסגרתו נעצור לחלוטין את המלחמה ונוכל לחדש אותה במועד שנוח לנו, תוך קבלת כל החטופים? או שאולי הסכמה לסיום המלחמה בתנאים כאלה כעת קרובה יותר למה שאמרה איריס חיים, אמו של יותם שנחטף בידי חמאס ונהרג בשוגג מירי חיילי צה"ל בעזה, שקראה לשחרר את כל החטופים גם אם משמעות הדבר, כדבריה, ש"צריך להיכנע"?

השאלה כיצד לסיים את המלחמה היא דילמה לא פשוטה כלל, אולם לפני הכול חשוב להבין פעם נוספת אם האפשרויות שמונחות כעת על השולחן או אשר מוצגות בידי גורמים שונים מעשיות. ננסה לנתח גם מה השלכותיהן ואילו עוד ברירות עומדות בפני ישראל.

קודם לכן צריך להדגיש: כל החלטה של הממשלה בהקשר הזה היא לגיטימית, ובלבד שתתקבל בצורה מסודרת ועל פי הכללים. בכל מקרה, כך או כך, יהיו לה תומכים ומתנגדים. לכן, אולי הדבר החשוב ביותר הוא לבחון אותה באופן מיודע ומושכל, תוך הבנת כל ההשלכות והמשמעויות של כל צעד.

בה בעת, יש לזכור שאי אפשר למרוח עוד את הזמן יותר מדי. בזמן שאנו מתלבטים יושבים פעילי חמאס מוגנים במנהרות תת-קרקעיות, מתעללים בחטופים הישראלים, ומצוידים היטב באוכל. הם יודעים שיש להם זמן, שמראות ההרס והקטל של האוכלוסייה האזרחית בעזה משרתים אותם, ושהלחץ על ישראל הולך וגובר. בינתיים, ״משרד הבריאות״ העזתי, עושה דברו של חמאס, רק מנפח את מספרי ההרוגים, מתוך רצון להגביר את הלחץ על ישראל.

ארבעה תנאים לעסקה כוללת

ראשית כול, חשוב לשאול את עצמנו: האם יש בעזה "פרטנר" לעסקה מלאה בתנאים שישראל רוצה? מאז תחילת המלחמה חמאס הדגיש שהוא מוכן להגיע להסכם מלא לסיום המלחמה ושחרור החטופים, אך לשם כך הציב ארבעה תנאים – ולמרות כל פגעי המלחמה, החיסולים בשורותיו והשמדת יכולותיו הוא לא זז מהם כהוא זה. נראה, אם כן, שסיום המלחמה בתנאים שנרצה אינה מעשית. מדוע? בשל אופי התנאים שדורש חמאס.

התנאי הראשון של ארגון הטרור הוא שישראל תתחייב להפסיק את המלחמה ואת התקיפות ברצועה, כאשר לכך מבקש חמאס לקבל ערבויות של גורמים בינלאומיים בולטים, כולל ארה"ב למשל. משמעות הדבר היא שגם אם יש סברה שישראל תוכל להגיע להסכם עם חמאס ואז תחדש את הלחימה, יהיו גורמים שכבודם יהיה תלוי ביכולתם לרסן אותה – ולמעשה למנוע מצה"ל לחדש את האש. הסכם כזה, אם כן, יכפה על ישראל "הודנה" עם חמאס למשך זמן מוגדר, ולא יאפשר לה לפעול נגד התעצמותו.

התנאי השני של חמאס הוא נסיגה של צה"ל מכל שטחי הרצועה, כולל הפרימטר, ציר פילדלפי וכל אזור אחר שבו שוהה הצבא כעת. התנאי השלישי הוא שישראל תסכים לשיקום הרצועה, הכנסת סחורות ומזון, ובניית כל המבנים, התשתיות והאזורים שנפגעו במהלך המלחמה. התנאי הרביעי, שעליו עיקר כבודו של חמאס בעיני עמו, הוא כמות מחבלים גבוהה שתשוחרר מבתי הכלא בארץ בתמורה לכל חטוף שיימסר לידי ישראל.

חשוב להבין: קבלת התנאים האלה של חמאס משמעותם, כפי שאיריס חיים אמרה, היא אכן כניעה. יתרה מכך, השלכותיהם עלולות להיות חמורות. ראשית, ניסיון העבר מלמד ששחרור מחבלים מגדיל באופן מיידי את פוטנציאל הטרור הפלסטיני נגד ישראל, שכן רוב פעילי הטרור ששוחררו בעסקאות קודמות – במלחמה הזאת או בעסקת שליט, למשל – חזרו לעסוק בפעילות עוינת נגד ישראל ואזרחיה.

שנית, נסיגת צה"ל מהרצועה וההתחייבות לא לתקוף את חמאס יאפשרו לארגון הטרור לחדש את מלאי הנשק שאיבד, לבנות מחרטות לייצור רקטות וטילים, לחפור מנהרות, ולאמן את הדור הבא של לוחמיו ללא הפרעה, לתכנן פשיטות וחטיפות – ולמעשה לפעול ללא הפרעה לקידום המלחמה הבאה, תוך חידוש פוטנציאל הנזק לכל העורף הישראלי, בטווחים שלפי שעה הוא כבר אינו יכול לפעול נגדם.

לא מדובר כמובן בהפתעה, והמפקדים הבכירים בצה״ל אמרו שידעו לטפל במצב כזה. אלא שערכן של הבטחות כאלה, למרבה הצער, כבר התברר בדרך הקשה. האמירות שיוצאות כעת בתקשורת מכיוונו של הרמטכ"ל אייל זמיר, שלפיהן "צה"ל ידע להתגמש", דומות מאוד לדבריו של הרצי הלוי לפני הכניסה לרפיח בעניין ציר פילדלפי, ומזכירות הבטחות של מפקדים קודמים בצה"ל על כך שהצבא ידע להילחם בהברחות הנשק של חמאס לעזה או בעסקאות חטופים. קשה לסמוך על הצבא שידע לטפל בכך כשידיו קשורות, וגם חמאס מודע לרצון הישראלי לרסן אותו – ויפעל לסכלו.

כמו כן, נסיגה ושיקום הרצועה יבססו הלכה למעשה את שלטון חמאס באופן שיבטל במחי יד את כל ההישגים של צה״ל במלחמה, שנקנו בדם יקר. שובו של חמאס לשלטון באופן גלוי ורשמי ירומם את קרנו בעיני האוכלוסייה העזתית, שכבר החלה בתהליכים ראשוניים של ניתוק רגשי מארגון הטרור ששלט בה שנים ארוכות. מצב כזה גם עלול להמיט כליה על גורמים כגון יאסר אבו-שבאב ואנשיו, וסביר להניח שיעברו שנים רבות עד שיקום גורם שיעמיד חלופה אפשרית לשלטון חמאס.

יש לכניעה לתנאי חמאס גם השלכה ברמה המדינית: ישראל תיתפס בחולשתה מול מדינות ערב, שכן לא הצליחה להביס ארגון טרור לא גדול או חשוב, ולא עמדה ביעדים שהציבה לעצמה. היא גם תאבד את ההרתעה שהצליחה לשקם מתחילת המלחמה ואת דימוי העוצמה המחודש שלה.

אין גם סיבה להניח שהפסקת המלחמה תפחית את הלחץ המדיני של מדינות המערב עלינו. להפך: תמונות ההרס, המשחק הפסיכולוגי והרגשי של חמאס ושל גורמים פלסטיניים אחרים כלפי ישראל ומדינות נוספות בעולם כנראה רק יעצימו את הלחץ על הממשלה בירושלים. לא צפוי שגם ההליכים בהאג ייעצרו בתום המלחמה, ולחיילי צה״ל בכל העולם תישקף סכנת מעצר – שרק תועצם בשל טענות וקריאות קבל עם ועדה של ישראלים נגד הצבא, האשמות על פשעי מלחמה ועוד.

אלה רק חלק מההשלכות של עסקה לסיום המלחמה בתנאים של חמאס. יש להוסיף לכך גם שאם העסקה תתפוצץ, צה"ל ימצא את עצמו במצב קשה יותר לכיבוש מחדש של השטח, לאחר שנערך מחוץ לרצועה, והמחבלים שיקמו את ההגנות שלהם. יש גם השלכות אחרות, אך קצרה היריעה מלפרט את כולן.

ערעור מרכזי הכוח של חמאס

אם מדובר בהסכם בעייתי ומסוכן לישראל, מה כן אפשר לעשות? העסקה שהשליח האמריקני המיוחד סטיב ויטקוף וישראל מנסים לקדם, שבמסגרתה יתפרק חמאס מנשקו, קיבלה סירוב מהיר מאוד מצד ארגון הטרור – שאף האשים את ארה"ב במעורבות ב"רצח עם בעזה", והודיע שלא יניח את נשקו עד להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.

אומנם מדינות אירופה ואפילו מנהיגי מדינות ערב תמכו במתווה זה בפומבי, כולל אחרי מפגן האכזריות נגד החטופים, אבל מי מהם יכפה על חמאס לקבל את המתווה הזה? אם ישראל טרם הצליחה לעשות זאת, למרות שחיסלה כמעט את כל הנהגת ארגון הטרור, השמידה רבים מנכסיו ודחקה אותו לפינה, למה שהצהרה חסרת שיניים של מדינות ערב או היבשת הישנה תעשה זאת?

כאמור, ארגון הטרור יודע שהזמן משחק לטובתו. כל מה שנותר לו הוא להתמיד בסירובו, להתאזר בסבלנות, להימנע מקרבות, ולנסות לפגוע בלוחמת גרילה בצה״ל כדי להעצים עוד יותר את הלחץ הפנימי בארץ כתוצאה מנפילת חיילים. המצב הנוכחי, מעין המתנה בשטח ללא המשך הלחימה, מזיק לישראל ומכניס את חמאס לאזור נוחות של מלחמת "פגע וברח" המוכרת לו היטב. הוא מרגיש כל כך בנוח, שאחרי הפיצוץ האחרון במשא ומתן הוא כעת הרשה לעצמו להציב דרישות רק בשביל שיואיל בטובו לחזור לשולחן הדיונים.

מצידה, ישראל צריכה להחליט לאן מועדות פניה, ועליה לפעול במהירות. בין היתר היא שחקה את הזמן ואת כוחות המילואים והציוד שלה, מה שגם צמצם את יכולתה לפעול כעת בשטח. לפי הפרסומים, הצבא – שמעוניין בעסקה להחזרת החטופים ועצירת הלחימה כאפשרות העדיפה – מציג בשלב הנוכחי שתי אפשרויות עיקריות לפעולה הצבאית: כיתור של אזורים שבהם חמאס עוד שולט, או כניסה גם למקומות שטרם היה בהם בשל החשש מפגיעה בחטופים.

אם הממשלה תבחר ליישם אחת משתי האפשרויות האלה, סיכוי גבוה שזה יעלה בחייהם של חטופים, במיוחד בהתחשב במצבם של אלה שנראו בסרטונים. הם גם יעלו בדם של חיילינו. אם ינוהלו נכון, מצד שני, מאמצים כאלה יוכלו לגבות מחיר מחמאס ואמצעי השלטון שלו. במקביל, כדי לנסות לשמור ככל האפשר על חיי החטופים, ישראל צריכה להבהיר בגלוי לארגון הטרור העזתי כי תגבה מחיר על כל חטוף שיירצח על ידו, כמו למשל באמצעות גירוש של מחבלים בבתי הכלא למדינות שלישיות.

מכל מקום, אין להסתפק בפעולה הצבאית. יש ללוות אותה גם במאמץ משלים, שיקדם עוד את המהלך לניתוק חמאס מהאוכלוסייה האזרחית ברצועה. כך, יש להוסיף לדחוק את האוכלוסייה העזתית לעיר הומניטרית בדרום, באזור רפיח, אחרי בדיקה של התושבים שיעברו בנקזים כדי שלא ייכנסו לשם חמושים. לא צריך לחכות עוד עם המהלך הזה, וניתן לפתוח ביישומו גם באוהלים בשטח שמיועדת לקום בו העיר, ולא במבני קבע. מהירות, כאמור, היא שם המשחק.

לא צריך להסתפק גם רק באספקת אוכל. בהחלט צריך להתחיל תוכניות חינוך לשינוי התודעה של האוכלוסייה שתתגורר שם, תוך שיתוף פעולה ועידוד גורמי שטח שיעמידו חלופה לחמאס בסגנון אבו-שבאב או השייח׳ים מחברון שביקשו להכיר בישראל.

יתרה על כך, ניתן לבחון אפשרויות להקים עיר כזאת גם בצפון, באזור ההריסות של בית-חאנון, ולהקים גם שם נקודות חלוקת אוכל. כמו כן, יש להוסיף לשלוח מזון בדרכים אחרות לרצועה, כגון הצנחה, שתיועד לאזורים שבהם חמאס עדיין יאחז בשלטון – כדי שיוכל להגיע לאוכלוסייה האזרחית, אבל לא להישלח למחסני החירום של ארגון הטרור, שימכור אותו אחר כך באופן ציני לתושבים.

המאמצים האלה פועלים בכיוון בסיסי הכוח שחמאס מתיירא מערעורם – השליטה ההדוקה באוכלוסייה וחלופה שלטונית שתקום נגדו. אבל יש בהן יותר מכך: הם מסוגלים לשנות את הנחות היסוד, את התודעה השלטת ברחוב הפלסטיני, המתיירא מפני חמאס ומניח שאין עתיד בעזה מלבדו. אם עד כה נראו רק ניצניה של ההבנה הזאת, יש לפעול לחזק אותה בכל אמצעי אפשרי.

אלא שפינוי האוכלוסייה לאזורים מוגנים גם ״ינקה״ ככל האפשר את שטחי הלחימה מאזרחים, באופן שיבטיח – כולל למדינות העולם – כי כל מי שנותר באזורים האלה ייראה כמחבל. או אז יהיה קל לפגוע בכל מי שירים ראש, להפציץ תשתיות ללא חשש, ולפעול ביעילות גדולה יותר נגד חמאס. במקביל יש למקד את המאמץ הצבאי באופן פרטני נגד מנגנוני השליטה החמאסיים, שניתן לערערם עוד בעזרת ניתוק האינטרנט ברצועה. ארגון הטרור משתמש ברשת לצורך התקשורת בין פעיליו, וישראל ממשיכה לאפשר זאת ללא הפרעה. ניקוי השטח מאזרחים יבטיח שרק ארגון הטרור ייפגע מניתוק האינטרנט שם.

גם ההנהגה של חמאס, בחו"ל ובעזה, צריכה לעמוד על הכוונת של צה"ל: יש להוסיף לחסל את מה שנותר מההנהגה הצבאית ברצועה, ולפגוע גם בראשי הארגון בחו"ל. הללו נעים בחופשיות, מופיעים באירועים בטורקיה ובאיראן, ואין סיבה שישראל לא תוכל לעקוב אחריהם ולגבות מהם מחיר.

בזירה המדינית צריכה ישראל להבהיר למדינות המערב שלא תקבל את החיבור שהן מנסות ליצור בין עזה ליהודה ושומרון, כאילו הקמת מדינה פלסטינית היא חלק מאותו פתרון של פירוק חמאס מנשקו. בה בעת, יש לקדם בברכה לחץ בינלאומי נוסף – מערבי וערבי כאחד – על ארגון הטרור לפרז את עזה. כמו כן, חובה לשמור על תיאום עם האמריקנים, ללבן במהירות וביעילות את המחלוקת עם הממשל, ולקדם תוכנית הגירה מרצון ברוח חזון הנשיא דונלד טראמפ.

עניין של מחיר

מה תשיג תוכנית כזו? הנחת היסוד הישראלית צריכה להיות שבשביל לסיים את המלחמה ולשחרר את החטופים חמאס מוכן לקבל רק עסקת כניעה שלנו, שתותיר אותו בשלטון שנים רבות ותאפשר לו להשתקם ולהתאושש. לכן הוא לא ישחרר את כל החטופים שבידיו עד אז, וגם אם ישראל תיכנע ותקבל את תנאיו – הוא ישחרר אותם רק כשיהיה ברור שכל מה שדרש אכן מתבצע בפועל.

הלחץ הצבאי לבדו לא התברר עד כה כמוצלח מספיק, אף שצריך לתת לו את הקרדיט לקידום העסקאות הקודמות. בשלב הנוכחי חמאס מרגיש בטוח דיו לדרוש עוד ועוד, עקב העובדה שישראל אינה מתקדמת בלחימה. לכן יש צורך בהמשך לחץ צבאי, במקביל ללחץ מדיני בינלאומי נגדו, והבהרה שככל שיחלוף הזמן תגבה ממנו ישראל מחיר שיאיים על שרידותו. זה המצב היחיד שידחק אותו לקבל עסקאות בתנאים שאינם נוחים לו, רק כאשר יבין ששלטונו בעזה בסכנה.

מצב כזה יאפשר לישראל לדרוש ממנו את התנאים שגם יובילו לסיום המלחמה: הגליה של ראשי חמאס הנותרים מעזה, פירוז הרצועה והנחת נשקו של ארגון הטרור. במקביל, יוקם ממשל מעבר בעזה בסיוע זר, שבמהלכו ניתן יהיה לגבש את עתיד הרצועה.

צריך להדגיש: גם הנתיב הזה לא יהיה קל. עלינו לגלות נחישות ואורך רוח, ולהבין כי יהיו לכך מחירים קשים. אבל גם צריך להבין שבחירה באפשרות פעולה אחרת עשויה בסבירות גבוהה להביא עלינו בעתיד מחירים לא פחות גבוהים – כנראה גם יותר – וככל הנראה להחזיר אותנו לאותה דילמה מול עזה שהיינו בה בשנתיים האחרונות, ולמעשה גם בעשרים השנים האחרונות. כעת יש הזדמנות לטפל בסוגיה הזאת באופן שורשי. חבל לפספס אותה, וככל שנבזבז עוד זמן יקשה עלינו ליישם אותה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 5 באוגוסט, 2025.




במבחן המוסר של המערב, ישראל חייבת להוביל

בספטמבר 2025 צפויה העצרת הכללית של האו״ם להצביע על מהלך לשדרוג מעמד האוטונומיה הפלסטינית – צעד הנראה דיפלומטי, אך למעשה הוא הכרעה מוסרית עמוקה: האם המערב מתגמל דפוס פעולה מזוויע שמקדש את המוות, או שבשם הדמוקרטיה הוא שב אל עמוד־השדרה המוסרי שממנו צמח?

הניתוח שלהלן, מטבעו, עושה שימוש בהכללות רחבות – בתקווה שיעוררו את הדיון העמוק והכן שחסרונו במערב זועק לשמים, ושהוא דרוש כיום כחמצן לנשימה.

לכאורה, מדובר בהצבעה שגרתית: החלטות העצרת הכללית אינן מקנות חברות מלאה באו״ם, הנדרשת למועצת הביטחון. אך מאז שהוענק לפלסטינים ב־2012 מעמד של "מדינה משקיפה", כל שדרוג במעמדם נושא משמעות סמלית אדירה. בפועל, זו תהיה הכרזה מוסרית של המערב – ובמובנים מסוימים, הצבעה על חיסולה העצמי של הציוויליזציה המערבית.

האבסורד המוסרי: תגמול הזוועה

האכזריות מוכרת במלחמות המערב, אך מעולם – גם לא אצל הקימברים, המונגולים ואפילו הנאצים – לא נראתה אכזריות כשל הפלסטינים: שימוש באזרחיהם, כולל ילדיהם, כנשק נגד אויביהם.

באינתיפאדה השנייה פצצות אדם, בהן ילדים, הופעלו במסעות התאבדות המוניים – ודווקא על כך תוגמלו הפלסטינים באוטונומיה שבבחירות דמוקרטיות העלתה את חמאס לשלטון.

ב־2023–2025 השיטה שודרגה: חמאס הפלסטיני משתמש בילדים ונשים כמגינים אנושיים, גוזל מזון מאזרחיו להזנת הטרור, ומנצל חטופים כאמצעי סחיטה לשחרור טרוריסטים נתעבים מכלאם.

בספטמבר 2025 תעמוד על במת האו״ם שאלה אחת: האם המערב מוכן להגן על מורשתו, או לחתום על חיסולו העצמי?

על ישראל לא להסתפק בהתרעה, אלא ליזום מהלך אופרטיבי:

ראשית, נדרשת הקמה של כוח משימה אמריקאי-ישראלי עוד לפני העצרת, שיגבש קודקס מוסר דמוקרטי-ליברלי המבוסס על ערכי תרבות קדושת החיים.

ובמקביל, הצגת ברירה חדה לעולם:

  • מורשת המהפכה האמריקנית – דמוקרטיה עם מוסר מחייב, שהתגייסה להצלת העולם מאסונות שנולדו מניסויים חברתיים נטולי מוסר;
  • מול מורשת המהפכה הצרפתית – ליברליזם נטול מוסר, שהצמיח רעיונות חברתיים מסוכנים והוליד את האסונות הללו וכיום, כפרס לאובדן צלם אנוש, יזמה צרפת הכרה במדינה פלסטינית.

הציביליזציה המערבית הביאה לעולם את שלוש הדתות המונותאיסטיות שמקדשות חיים ואת הטוב. כעת היא ניצבת על פי תהום: האם לשוב לייעודה ההיסטורי – לצמצם מוות ורוע בעולם – או להעניק פרס לרוע, ובכך לחתום על חיסולה העצמי.

ממרום בירתה ירושלים, ישראל היא שומרת הסף של עמוד השדרה המוסרי הזה, ולכן עליה לפעול במלוא כוחה שבספטמבר הקרוב ייקבע בעצרת: אין ריבונות ועצמאות למקדשי מוות.

המאמר פורסם במקור ראשון, בתאריך 04.08.2025.




מי באמת רעב? כך הופכים בני טובים נאורים לפסקול של חמאס

הסרטון שהפיץ חמאס, ובו נראה החטוף אביתר דוד – גבר ישראלי בן 24, רעב, עייף ושבור נפשית, כשהוא משנן שורות שנכתבו עבורו, לא מעיד על מצבם של תושבי עזה. הוא מעיד על מצבם של החטופים. ובכל זאת, תעמולת האויב מצליחה לחדור. היא חודרת אפילו אל לבבותיהם של נאורים, ציונים, בני דור הפלמ"ח וילדיהם של ניצולי השואה.

בשבוע שעבר, בארוחת צהריים עם חבר ותיק – לוחם לשעבר, איש מערכת הביטחון ובנם של שני ניצולי שואה, נחשפתי לעוצמת ההשפעה של הקמפיין התודעתי הזה. אותו חבר, שחרף גילו עודו נושא בגאווה את דגל הציונות, הפנה אליי שאלה שנשמעה ככותרת מה"ניו יורק טיימס": "מה עם הילדים הרעבים בעזה?".

עניתי בפשטות: זהו קמפיין תודעתי שקרי, מופק באולפני קטאר ונערך בתקשורת המערבית. אבל אז הוא אמר משפט שננעץ בי: "כבן לניצולי שואה, גם אם יש סיכוי של אחד למאה שילד אחד בעזה רעב בגללנו – צריך לעצור את המלחמה".

הבטתי בו ושאלתי: "אם הוריך, ניצולי שואה, היו כלואים במחנה ריכוז, וצה"ל היה מטיל מצור על ברלין – מצור שהיה גורם למותם של אלפי אזרחים נאצים מרעב – האם היה עלינו לעצור את הלחץ כדי שילדי הרוצחים לא ירעבו?".

הוא השתתק. הגבר שפעם ספג כדורים בשדה הקרב, מצא את עצמו סופג כעת את הרעל של הקרב התודעתי. לבסוף הרים את ראשו וענה: "אתה צודק. לא חשבתי על זה ככה. ברור שזו מלחמה של חיים ומוות. ברור שהיה צריך להטיל מצור".

ואכן, זו מלחמה של חיים ומוות. אך אנחנו במקום להיכנס לעזה כדי לשחרר את החטופים ולהשמיד את חמאס, נכנסנו עם מגבלות עצמיות ועם אשליה שניתן להילחם ברוע בלי להכאיב לו. התוצאה: אנחנו מותקפים לא על כך שחטופינו כלואים כבר קרוב לשנתיים באפלה ובתנאי הרעבה, אלא על כך שמרק החוטפים דל מדי.

החבר שלי, כמו רבים אחרים, אינו אדם אכזר ואינו טיפש. הוא קורבן של מערכת חינוך מערבית שמקדשת רגשות "עילאיים" של חמלה, סליחה, הכלה, ומוקיעה רגשות "נחותים" כמו כעס, אלימות ונקמה. זוהי תודעה שגורמת לאנשים טובים לחשוב באופן מעוות. תודעה שמזהה תמיד את הילד בעזה כקורבן, גם אם הפצצה שהרסה את ביתו שוגרה בידי אביו לעבר גן ילדים בישראל.

כך הופכים בני טובים, מוסריים ואינטליגנטיים לכלים בידי תעמולה אכזרית. הם לא מבינים שהחמלה שלהם, כשהיא מופנית כלפי הרשע, היא בגידה בטוב. הם אינם קול מוסרי, אלא פס-קול בקליפ הבא של חמאס. הם נבלעים בתזמורת של האחים המוסלמים, הופכים לדוברים של תסריט שנכתב בדוחא. הם, בסך הכול, נהפכים לאידיוטיים שימושיים.

ואם צריך תמצית אחת לסיפור כולו היא נמצאת בדיוק בסרטון שבו נראה אביתר דוד, החטוף, מנסה לשכנע את העולם כי צה"ל מרעיב את עזה. אך האמת פשוטה בהרבה: מי שבאמת רעבים הם לא ילדי עזה, אלא בני הערובה הישראלים, הנאנקים מתחת לאדמה.

התפרסם במעריב, בתאריך 04.08.2025.




האם יש קשר בין ביקורת ממשל טראמפ על התנהלות ישראל ברצועת עזה ו"בעיות ההסברה" של ישראל?

בעיית ההסברה – תמונת מצב

לכל אורך השנים מאז הקמת המדינה עולה שוב ושוב "בעיית ההסברה" של מדינת ישראל. לרבים בארץ יש מעין אמונה שאם רק נצליח להסביר ל"גויים" את מצבנו ועד כמה "שואפי שלום" אנו, הם ישתכנעו ב"צדקת דרכנו". עשרות ניסיונות נעשו כדי להתמודד עם סוגיה זו. לא פעם הקימו משרדים להסברה. במשרד החוץ הקימו צוותי חשיבה רבים מספור כדי להגיש הצעות כיצד להתמודד עם סוגיה זו. פה ושם הועלו הצעות למסור את הטיפול בנושא ל"גורמים מקצועיים". אלפי "מסבירים", בעיקר אקדמאים, נשלחו מעבר לים כדי לשכנע את דעת הקהל שישראל היא "הצד הטוב" בסכסוך הישראלי-ערבי. סופם של כל הניסיונות האלה הוא תסכול ארוך ומתמשך.

גם עכשיו, במלחמה המתמשכת שאנו מנהלים ברצועת עזה, רבים בישראל מתקשים להבין מדוע אין מספיק תמיכה בינלאומית במדינת ישראל במלחמתה ברצועת עזה. אנו סבורים שזכר הטבח הנורא שביצע חמאס בקרב אזרחי ישראל ב-7 באוקטובר 2023 מספיק דיו כדי שיצדיק את מהלכיה של ישראל ברצועה. רבים מאמינים שזכר הטבח שביצע חמאס באזרחי ישראל – נשים, זקנים וטף – יישאר חקוק בליבם ומוחם של אישים רבים המעצבים את דעת הקהל העולמית לאורך שנים.

אולם המציאות טופחת על פנינו שוב ושוב. אנחנו חייבים לזכור שאירועים נוראים רודפים זה את זה בעולם, ומטבע הדברים הם שוחקים את זיכרונות הטבח של חמאס. גם בישראל ניכרת מעין התאדות הדרגתית של האירועים הקשים שליוו את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. תאוות החיים והרצון לחזור לשגרה פועלים את פעולתם, ומשכיחים מאיתנו אט-אט את אירועי הדמים הקשים. יתר על כן, התקשורת העולמית מוצפת בדיווחים על "מעשי הזוועה" שמבצעת ישראל ברצועה. לצופים ברחבי העולם אין כלים של ממש כדי לבחון אם הדיווחים אמינים והגונים. לצערנו, גם חלקים לא מבוטלים בתקשורת הישראלית נסחפים להאשמות קשות נגד ישראל.

מעל לכל הנסיבות והאילוצים שצוינו ראוי שנזכור שיש לישראל בעיית הסברה אינהרנטית מול תושבי הרצועה. ישראל מצטיירת בזירה הבינלאומית, במידה רבה של צדק, כמדינה מערבית מתקדמת, המוגנת היטב במיטב אמצעי הטכנולוגיה והמדע. היא בהכרח "הצד החזק" באזור. היא תמיד תהיה, אפוא, במעמד של "נחיתות מוסרית" מול המוני עזתים המתנפלים על שיירות המזון המספקות להם אוכל. אין מה לעשות, פשוט צריך להכיר בעובדה שבעיני העולם אנו נראים מדינה שבעה, חיה, תוססת, המקיימת רמת חיים גבוהה ומתמודדת לא רע עם האיומים הרב-חזיתיים נגדה. דעת הקהל העולמית רואה כיצד ישראל, במצב של מלחמה רב-חזיתית, מתנהלת כאילו אין היא ניצבת בפני שבע חזיתות המאיימות עליה מכל עבר.

רוב מכריע של תושבי מדינת ישראל יוצא יום-יום לעבודה, והכלכלה שלה יציבה באורח שקשה להסביר אותו במונחים כלכליים. הבורסה בתל-אביב ממשיכה לנסוק. הזמנות הנשק מישראל עברו את כל המדדים שהיו מוכרים בעבר. שדה התעופה הבינלאומי שלה "מתפוצץ" מכמות היוצאים ונכנסים בשעריו. פה ושם נאלצת ישראל להתמודד עם אזעקות לנוכח שיגור טילים מתימן, ואולם הציבור אינו מקרין תחושת איום כבדה בעקבות שיגורים אלה. פה ושם מתוודע הציבור למעשי טרור נגד אזרחיו. הם רחוקים מרחק רב ממה שעבר על הציבור הישראל בשנים הקודרות של האינתיפאדה השנייה וטרור המתאבדים, שמערכות הביטחון של ישראל התקשו למצוא לו מענה הולם.

הצד העזתי, לעומת זאת, מקרין דימוי של עליבות קיצונית, עוני ותחלואה, המקבלים ביטוי בעיקר בהתנפלות החוזרת ונשנית על שיירות המזון הנעות לעבר הרצועה. ברצועת עזה אין שום מערכות הגנה, וכל הפצצה ישראלית כרוכה כמעט בהכרח במראות של דם, הרוגים ופצועים. אמבולנסים הדוהרים הלוך וחזור לבתי החולים, פצועים שאינם מקבלים טיפול הולם ועוד, הם מראות שכיחים במרקעי הטלוויזיה בבירות העולם. הפער הזה בינינו לבינם הוא מקור מרכזי לביקורת על מדינת ישראל. אין כאן, ולא תהיה כאן, לעולם סימטריה בינינו לבינם. לנו יש עדיפות בכוח האש, בטכנולוגיה, ברפואה ובעוצמה הכלכלית. גם ידידנו הטובים מבהירים לנו שעלינו לגלות נדיבות כלפי הצד המסכן. לתמונת מצב זו אין פתרון. שום מערכות הסברה לא יוכלו לשנות את חוסר הסימטריה בינינו לבינם.

הביקורת האמריקנית על חוסר הכרעה ברצועה

אולם מעבר לכך מתבססת להערכתנו ביקורת הולכת וגוברת על ישראל גם בשל תסכול ואכזבה רבתי מביצועיה הבלתי מספקים של המערכה הצבאית שישראל מנהלת בעזה ומחוסר היכולת של מדינת ישראל להביא להכרעה מול ארגון טרור קטן יחסית.

באחד המפגשים במכון בן-גוריון לחקר ישראל, שלצערי לא הוקלט, סיפר אחד האישים המקורבים ביותר לדוד בן-גוריון על מפגש שקיימו ראש הממשלה הוותיק והרמטכ"ל משה דיין ערב מבצע קדש. בן-גוריון, כך סיפר אותו אדם, חשש מאוד שהמבצע יביא לקריסת מעמדה של מדינת ישראל בקרב המדינות המתפתחות באסיה ואפריקה. כל זאת, על רקע העובדה שישראל התכוונה לצאת למערכה עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות: בריטניה וצרפת. באפריל 1953 , הזכיר בן-גוריון, היה כינוס של המדינות המתפתחות בעיר באנדונג שבאינדונזיה. בכינוס התקבלו החלטות עוינות לישראל. מה יהי עכשיו? תהה בן-גוריון, בוודאי מצבנו יורע עוד יותר. משה דיין סבר אחרת: "העולם", כך אמר לבן-גוריון, "אוהב מנצחים". לימים התברר שדיין צדק. בעקבות הניצחון במבצע קדש החל "תור הזהב" ביחסי ישראל עם מדינות אסיה ואפריקה.

האם גם עכשיו במלחמתנו ברצועת עזה "בעיות ההסברה" שלנו נובעות בעיקר מחוסר יכולנו להביא להכרעה לאחר כשנתיים של מלחמה? במסגרת מאמר זה נעלה את ההתבטאויות של אישים בכירים בממשל האמריקני, המפגינים תסכול גובר והולך נוכח חוסר היכולת של מערכות הביטחון בישראל להכריע את תנועת חמאס. אגב כך, הולכת ומתעצמת גם ביקורתם על הפגיעה בחפים מפשע, והעובדה שישראל אינה מצליחה להעביר מספיק אספקה של מזון ותרופות לתושבי עזה.

הביקורת האמריקנית על דרך הפעולה של ישראל ברצועה, צריך להדגיש, החלה כבר בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ו ביידן. היא הייתה הרבה יותר חריפה מהביקורת שהושמעה כלפי פעילותה של ישראל נגד חיזבאללה בלבנון, נגד החות'ים בתימן, ואפילו נגד ארגוני הטרור ביהודה ושומרון.

ב-13 במאי 2024 קבע מזכיר המדינה אנתוני בלינקן כי הטקטיקה של ישראל בעזה גורמת לפגיעה נרחבת בחפים מפשע, ואינה מצליחה לנטרל את יכולת הפעולה של מנהיגי חמאס ולוחמיו (. להפך, חמאס הצליח לשקם את עצמושוב ושוב במקומות שונים ברצועה.

ביקורת מקצועית יותר על מהלכיה של ישראל ברצועת עזה מתחו גם שר ההגנה לויד אוסטין ורמטכ"ל צבא ארצות הברית, הגנרל צ'רלס בראון. האסטרטגיה הצבאית של ישראל ברצועה, טענו השניים,  אינה יעילה, ואינה מקדמת את האינטרס של מדינת ישראל להביא לחיסול כוחו של חמאס ברצועה. לוחמי חמאס חוזרים ומשתלטים על השטחים שישראל מפנה. על פי הדיווחים, העבירו השניים את ביקורתם לישראל באורח חשאי, ורק כאשר התברר שישראל אינה משנה את גישתה – הם החלו בביקורת גלויה יותר על מהלכיה.

ב-8 בפברואר 2024 מתח גם הנשיא ביידן ביקורת חריפה על דרך הפעולה של ישראל בעזה, והדגיש כי היא התבססה על הפעלה כוח מוגזמת, וגרמה לפגיעה נרחבת בחפים מפשע. לדעתו, על ישראל להסכים לעסקה שתכלול הפסקת אש ושחרור חטופים. הממשל לחץ על ישראל להיענות לתביעותיו, הדגיש ביידן.

הגנראלים דיוויד פטראוס וג'וסף ווטל מתחו ביקורת קשה על התנהלותה של ישראל ברצועה. לדבריהם, היא לא הצליחה להחזיק בשטחים שהיא כובשת מידי חמאס. היא נסוגה מהם, ובכך אפשרה לחמאס לשוב ולהעצים את כוחו ולגבות מחיר כבד מישראל. בהמשך שיגרו 400 פקידים בכירים בממשל מכתב אל הנשיא ביידן, ובו קבעו שמדיניותה של ישראל בעזה היא "כשלון אסטרטגי" . ישראל, לדבריהם, חייבת לחתור בהקדם להפסקת אש והחזרת חטופים.

הנשיא דונלד טראמפ השמיע ביקורת כלפי דרך הפעולה של ישראל ברצועה עוד בתקופת מערכת הבחירות. בריאיון ל"ישראל היום" ב-25 במרץ 2024 הוא האיץ בישראל "לסיים את המלאכה בעזה" כדי שהאירוע הזה "יהיה כבר מאחורינו". כבר אז הוא הזהיר שהזמן אינו פועל לטובת ישראל, וכי "התמיכה הבינלאומית בנו הולכת ומתאדה". בהמשך הוא חזר על מוטיב סיום המלחמה שוב ושוב: "עליכם לסיים את המלחמה, עליכם לגמור אותה, עליכם להביא אותה לסיום". עלינו להתקדם לקראת השלום, אמר המועמד לנשיאות, והמשך המלחמה ברצועה אינו מאפשר זאת. אתם מאבדים את תמיכתם של רבים בעולם בגלל התמשכות המלחמה.

ישראל, טען טראמפ, שוגה קשות כאשר היא משחררת לפרסום תמונות וסרטונים על המצב בעזה. העולם, כך משתמע מדברי טראמפ, אינו אוהב לראות מראות של הרס וחורבן, ובוודאי לא של רעב. הדימוי הציבורי של ישראל "נמצא בשפל", טען טראמפ, ועליה להיות זהירה בשימור מעמדה הבינלאומי. טראמפ הביע הבנה מרומזת לצורך של ההנהגה בישראל "להפגין קשיחות" לצרכים פוליטיים פנימיים, ואולי גם לצרוך הפגנת נקמה. אבל, כך סבר, לפעמים צריך לדעת להימנע מכך.

בינואר 2025 הביע שוב הנשיא טראמפ ביקורת מרומזת על ישראל ומנגנון ההרס שהיא מפעילה ברצועה, ואף נותנת לו פרסום בינלאומי: "זו אינה מלחמתנו", הבהיר הנשיא, "זו מלחמתם של הישראלים".  מבין שלל התבטאויותיו סביב המלחמה זו אולי הפוגענית ביותר. ארצות הברית, אמר הנשיא,  למעשה אינה רוצה להיות מזוהה עם המלחמה של ישראל ברצועה. ההתנכרות האמריקנית בהקשר למלחמה בעזה מקבלת משמעות מיוחדת על רקע העובדה:

א. שהנשיא טראמפ הדגיש שוב ושוב שהוא ראה במו עיניו את מראות הזוועה של 7 באוקטובר 2023 והזדעזע מהם עד עמקי נשמתו. כלומר, המסר של הנשיא הוא שטבח 7 באוקטובר 2023 אינו מצדיק את ההתנהלות ה"הרסנית" של ישראל ברצועה, ובוודאי לא את הפרסום הרחב שהיא נותנת לכך.

ב. הביקורת של הנשיא על דרך הפעולה של ישראל ברצועה עומדת בניגוד בולט להזדהות הכמעט מלאה שלו עם הפעולה הישראלית באיראן.

ב-25 ביולי 2025, לאחר שהתברר שהשיחות עם חמאס אינן מובילות לעסקה של הפסקת אש וחילופי שבויים, נשמע הנשיא כעוס ומתוסכל: "הם (אנשי חמאס)", קבע הנשיא, "רוצים למות, וזה דבר חמור מאוד. הגענו לנקודה שבה ישראל חייבת לסיים את המלאכה".

ב-27 ביולי 2025, לאחר שהתגלה שהשיחות בדבר עסקת חטופים קרסו, הבהיר הנשיא טראמפ שישראל תצטרך לקבל הכרעות לגבי המשך דרכה ברצועה. משתמע מדבריו שהדרך שבה הלכה ישראל עד כה אינה מביאה לתוצאות המקוות: "חמאס", הדגיש הנשיא, "אינו רוצה להחזיר את החטופים. ישראל תצטרך לחשב את דרכה. אני יודע מה אני הייתי עושה, אך אין זה ראוי שאפרט זאת".

ב-28 ביולי 2025 נתן הנשיא טראמפ ביטוי נוסף למחלוקת שלו עם רה"מ בנימין נתניהו סביב המלחמה והמציאות הקשה בעזה. הנשיא הבהיר למעשה שהוא אינו מקבל את עמדת ראש הממשלה שאין רעב ברצועת עזה: "הילדים שאנו רואים בטלוויזיה נראים מורעבים", קבע הנשיא. "ייתכן", אמר טראמפ, "שישראל צריכה לפעול בדרך שונה מזו שבה היא פועלת כיום בהקשר לעזה. תושבי עזה צריכים לקבל מזון וביטחון מיידית", הדגיש הנשיא.

הנשיא, חשוב לציין, סירב לומר שישראל עושה מספיק כדי למנוע אבדות בקרב האזרחים ברצועה: "אף אחד לא עושה משהו רציני שם. הכול נראה שם מבולגן", קבע הנשיא בהתרסה של ממש כלפי דברי נתניהו שהטענה בדבר רעב ברצועה היא שקר גס . אי אפשר לטעון שהכול מומצא, הוא אמר.

מהתבטאויות ראשי הממשל בסוגיית עזה בעקבות ביקור השליח באזור ניתן להתרשם כי הממשל נוקט עמדות הקרובות מאוד לאלה של ישראל. ב-1 באוגוסט 2025 ביקר השליח סטיב ויטקוף ברצועה יחד עם שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי   ארגון הסיוע האמריקני לרצועת עזה, קבע השגריר האקבי, מעביר למעלה ממיליון ארוחות ביום לתושבי הרצועה, זהו "הישג מדהים". גורם בבית הלבן הדגיש כי הנשיא עדיין סבור כי חמאס הוא הגורם העיקרי להיעדר הסדר ברצועה. בפגישה סגורה עם משפחות החטופים הבהיר ויטקוף כי הנשיא מחויב לפעול להשבת החטופים. הוא הזהיר את חמאס מפני פגיעה כלשהי בהם, והבהיר כי היעד עכשיו הוא שחרור כולל של כל החטופים ולא עסקה חלקית.

סיכום ומסקנות

לאחר כשנתיים של לחימה ברצועת עזה, שגבתה מישראל מחיר דמים כבד, מוצאת עצמה מדינת ישראל עדיין ללא מצב של הכרעה מול חמאס. בפועל, היא גם אינה נמצאת במצב של עליונות מובהקת על פני תנועת חמאס, כפי שניתן היה לצפות. העדיפות העצומה שלה בכוח אש, יכולת טכנולוגית וכוח אדם אינה מקבלת ביטוי של ממש בשטח. לאחר כשנתיים חמאס עומד על הרגליים ומפגין נחישות ויכולת עמידה על מימוש האינטרסים שלו  – הן במישור המדיני, הן במישור הצבאי.

תמונת מצב זו  עומדת בניגוד מוחלט לתמונת המצב שנוצרה בעקבות פעילותה הצבאית המוצלחת ומעוררת ההשראה של ישראל מול חיזבאללה בלבנון ומול איראן, הגם שתנאי הפתיחה מולן היו יותר קשים. היא בהכרח יוצרת תסכול נרחב בקרב חוגים רחבים, בראש ובראשונה בישראל, אך גם בארצות הברית. תסכול זה מוביל לביקורת מתמשכת של הממשל על מהלכיה של ישראל ברצועת עזה.

דה עקא, מאמציו של ראש הממשלה נתניהו לממש את מטרות המלחמה המוצהרות מתנפצים אל סלעי החוף בעיקר בגלל הצורך לשמור על ביטחונם של החטופים. הטענות כאילו רק לחץ צבאי עצים ומתמשך על חמאס יביא אותו להסכים לעסקה לשחרור חטופים בתנאים שישראל יכולה לקבל, וכי ממשלות ישראל לדורותיהן לקחו סיכונים על חיי חטופים שעה ששלחו יחידות צה"ל לחלץ אותם, הן קרוב לוודאי נכונות. יחד עם זאת, הן אינן משנות את תמונת המצב הקיימת בפועל במדינת ישראל מאז 7 באוקטובר 2023. תמונת מצב זו מתבססת על הקביעה שממשלת ישראל, על כל שלוחותיה, היא זו שאחראית על שלומם ורווחתם של אזרחיה. היא זו שהייתה אמורה למנוע את חטיפתם לרצועת עזה והשארתם שם בתנאים של סבל לא אנושי מזה כשנתיים ימים, והיא זו שנכשלה במימוש אחריותה. עתה, על ממשלת ישראל להפנים את ההכרה שאחריות זו יוצרת "חובה קדושה" הן עבור הדרג המדיני, הן עבור הדרג הצבאי להימנע מכל פעולה שיש בה סיכון לחייהם של החטופים שנותרו בחיים.

בניגוד לממשל ביידן, ביקורתו של ממשל טראמפ על ישראל היא מתונה ומרומזת. ניכר היטב שהממשל מכיר בקשיים ובאילוצים הניצבים לפתחו של ראש הממשלה נתניהו במאמציו לממש את מטרות המלחמה ברצועה: חיסול שלטונו של חמאס ברצועה, החזרת החטופים, החיים והמתים, ויצירת מצב שבו רצועת עזה לא תהווה עוד איום על ישראל. הממשל זהיר מאוד בכבודו של ראש הממשלה, ומודע היטב לכך שביקורת גלויה ובוטה עליו עלולה לערער את מעמדו – בן ברית וחבר קרוב של נשיא ארצות הברית.

הממשל מנסה להעביר לממשלת ישראל מסר ברור: מדינת ישראל היא בת ברית של ארצות הברית. כל הממשלים בארצות הברית השקיעו משאבים אדירים וסכומי כסף עצומים במגמה להעצים את יכולותיה של מדינת ישראל. להישגיה הצבאיים של ישראל יש השלכות מרחיקות לכת על מעמדה האסטרטגי של ארצות הברית בזירה הבינלאומית בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. העולם כולו יודע שמערכות הנשק של ישראל רובן ככולן הן מתוצרת ארצות הברית, וכי בין ארצות הברית וישראל מתקיים מערך של שיתוף פעולה צבאי ובעיקר מודיעיני הדוק ביותר.

גם כשליה הצבאיים של ישראל גובים מחיר בכל הנוגע למעמדה האסטרטגי של ארצות הברית. בצד הישגים גדולים שהיו לממשל טראמפ מול מדינות ברית נאט"ו ובתחום הסחר הבינלאומי, מוצא עצמו הממשל באחרונה בקשיים בלתי מבוטלים במישור הבינלאומי והמזרח-תיכוני. בין השאר: הוא אינו מצליח לכפות על בנות בריתו, מצרים וקטאר, להפעיל את השפעתן על חמאס להגמיש את עמדותיו שיובילו למימוש עסקת חטופים המקובלת על ישראל; הוא אינו מצליח לקדם הסדר לסיום המלחמה באוקראינה; האיומים של סין על שלמותה הטריטוריאלית של טאייוואן הולכים וגוברים; ההפצצות הנרחבות של ארצות הברית וישראל באיראן לא הובילו את איראן עד כה "לשנות דיסקט" ולוותר על פרויקט הגרעין שלה.

בנסיבות אלה, ולקראת הבחירות לחברי בית הנבחרים וחלק מחברי הסנאט בשנה הבאה, זקוק עתה  הנשיא "נואשות" להישג מדיני מרשים בזירה הבינלאומית. סיום המלחמה ברצועת עזה, כך הוא מעריך, יאפשר הרחבה דרמטית של הסכמי אברהם עם מדינת ישראל. להרחבה זו יהיו משמעויות מרחיקות לכך הן במישור המדיני, הן במישור הכלכלי. בנסיבות אלה יתבע עתה הממשל מראש הממשלה נתניהו לשים קץ ל"סאגה" של רצועת עזה בדרך זו או אחרת – אם באמצעות מהלך צבאי כולל או באמצעות הגמשת העמדות במסגרת עסקת חטופים. מנקודת ראותו של ממשל טראמפ, המצב הנוכחי שבו אירוע "זניח" יחסית ברמה האסטרטגית מונע מהלכים דרמטיים במישור הבינלאומי אינו נסבל עוד. העת להכרעה היא כאן ועכשיו.