פרשת ההרעבה ברצועת עזה מצטיירת כעסק הביש השני בתולדות מדינת ישראל – לא רק בשל ממדיה המוסריים והמדיניים, אלא בשל התעלומה השוכנת בליבה: לא מי נתן את ההוראה, כפי שהיה ב־1954, אלא מי לא דבק בתחבולה שנועדה להכריע את חמאס ועקב כך למנוע ממנו את האפשרות להעליל על ישראל את עלילת ההרעבה.

פתרון התעלומה הזו איננו עניין סמלי להיסטוריה. הוא תנאי הכרחי למימוש שתי מטרות המלחמה שטרם הושגו: הכרעתו של חמאס והכנעתו לשם השבת החטופים ופירוקו כארגון צבאי ופוליטי.

התחבולה שלא יושמה

יתרונו הגדול של מבצע "מרכבות גדעון" היה ברעיון התחבולני שעמד בבסיסו: העברת האוכלוסייה האזרחית למקלטים הומניטריים בשטח שבשליטת ישראל, שנכבש במהלך המלחמה. בכך הייתה מושגת הפרדה בין חמאס לבין האזרחים ששימשו לו מגן אנושי, בסיס הספקה ומכשיר לשחיקת מעמדה של ישראל בעולם.

העברה הדרגתית של האוכלוסייה למקלטים הומניטריים אזוריים – חלופה ריאלית לרעיון מאוחר יותר של הקמת עיר הומניטרית אחת מרוכזת – הייתה מאפשרת לנתק את חמאס ממגיניו האנושיים ומשרשרת ההספקה שלו ולהציג מופת ישראלי לטיפול באזרחים – תמונה הפוכה לטיפול בהם על ידי חמאס. הכרעתו של חמאס ברעב ובירי מנגד מסיבי – שללא אזרחים ניתן להפעילו ללא מגבלות – הייתה עשויה להכניעו בגזרה אחת, ובעקבותיה להוביל אולי לכניעתו הכוללת, בלי צורך בהפעלת מקלטים נוספים, ולסיום המלחמה בניצחון ישראלי מובהק.

השלכות ההחמצה

מסיבות בלתי ברורות התחבולה לא יושמה. תחתיה נמשכת לחימת שחיקה ממושכת, שבמהלכה מתרחשות שתי תופעות הרסניות:

האחת – חמאס שודד את הסיוע ההומניטרי המוזרם לרצועה לצרכיו ולהארכת יכולת המשך לחימתו; השנייה – העולם מייחס את מצוקת הרעב לא לטרוריסט הגוזל אלא לישראל – המדינה שמעבירה את הסיוע.

שתי סיבות אפשריות עיקריות הוזכרו בתקשורת כהסבר לאי־היישום: רתיעה מהפעלת ממשל צבאי במקלטים ההומניטריים, והתנגדות משפטית להעברת האזרחים לשם. אך שתיהן אינן עומדות במבחן המבצעי, המשפטי או המוסרי.

המשפט הצבאי – מערכת מחייבת

תורת המבצעים של צה"ל קובעת מפורשות (עמ' 192): "היערכות להחלת ממשל צבאי על אזורים שנכבשו" היא חובה, לא המלצה. מדובר בהנחיה מבצעית שדינה כדין מדינה. שיקול הדעת נוגע רק לאופן היישום – לא לעצם חובתו.

גם מבחינה משפטית, הדין הבינלאומי ההומניטרי אינו אוסר על פעולות מצילות חיים – בוודאי לא כאשר מדובר בהצלת אזרחי אויב מידי מי שהופך אותם לכלי נשק. חובה מוסרית, משפטית ומדינית – לפעול לחלצם.

איזון משפטי – לא משטר פרשני

על הייעוץ המשפטי בצה"ל מוטלת חובה מורכבת: לאזן בין שלוש מערכות משפט מחייבות:

1. התורה הצבאית של צה"ל – הנחיות אופרטיביות מחייבות שדינן כדין מדינה.
2. הדין הבינלאומי ההומניטרי – שנועד להגן על אזרחים, אך אינו נועד לשמר את הפקרתם בידי אויב.
3. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – שמחייב את רשויות המדינה לפעול על פי ערכיה, שמהם אמורים להיגזר חוקיה ועליה להישען פסיקותיה.

הייעוץ המשפטי הצבאי איננו רשאי להימלט מייעודו הייחודי: להפעיל שיקול דעת אחראי, מאוזן ומלא – ולא להעדיף מערכת אחת על פני אחרות מתוך נאמנות צרה. מה גם שמדובר בהמלצה בלבד; האחריות המעשית להכרעה מוטלת על הדרג הצבאי והמדיני.

הסברה איננה תחליף לאסטרטגיה

הטענה שישראל איננה מרעיבה את אזרחי הרצועה – גם אם היא נכונה – איננה פוטרת מאחריות לכישלון ההסברתי הקולוסאלי שישראל נגררה אליו. חובתה של מדינה ריבונית היא לזהות מראש בעיות אפשריות, ולהקדים להן מענה מערכתי – בטרם תהפוכנה למשבר תודעתי עולמי.

הופעה אמינה ומרשימה של דובר צה"ל, המבהירה שישראל איננה אחראית למשבר, איננה יכולה להחליף פעולה אופרטיבית יזומה שתמנע מראש את עיוות המציאות. כאשר ישראל מואשמת על מעשי חמאס – נדרש לא רק הסבר, אלא מעשה מטרים שימנע את הצורך בהסבר.

בן־גוריון כמשקף אחריות מוסרית

עסק הביש הראשון לא הסתיים רק בכישלון מבצעי, אלא סימן את סיום דרכו של דוד בן־גוריון (ושל תנועת העבודה) – משום שהוא לא הסכים להשלים עם תעלומה בלתי פתורה בלב מערכת הביטחון. עבורו, האמת הייתה תנאי לעצם קיומה של הנהגה.

גם כיום, בישראל 2025, המנהיגות נבחנת לא רק בכישוריה המבצעיים, אלא גם ביכולתה לומר אמת, לזהות כשל, ולפעול לתיקונו. דווקא מתוך הכרה בהחמצה ניתן להפוך את הכישלון למפנה: לשוב אל התחבולה שנזנחה, להשלים את ההכרעה – ולהחזיר את ישראל לייעודה ולזכותה בניצחון צודק.

ועדת אמת מבצעית – עכשיו

העיקר כעת איננו רק מה לעשות הלאה, אלא איך לתקן – מייד. יש להקים ועדת אמת מבצעית מצומצמת, בלתי תלויה, שתורכב משלושה חברים: מדינאי בכיר, מומחה צבאי בכיר, ומשפטן בעל הבנה מבצעית. תפקידה: לברר בתוך שלושה ימי עבודה את סיבת אי־מימושה של תחבולת "מרכבות גדעון" – על פי הפרסומים בתקשורת היא קיבלה את אישור הקבינט – שנועדה להכריע את חמאס באמצעות ניתוקו מהאוכלוסייה.

הוועדה חייבת לפעול בהסכמת הדרג המדיני והרמטכ"ל, ולמסור את ממצאיה ואת מסקנותיה לקבינט המדיני־ביטחוני. בהתאם לשיקול הדעת הלאומי, תובא תמצית מסקנותיה לידיעת הציבור או תפורסם בשלמותה בהמשך.

זו איננה ועדת חקירה פוליטית או משפטית. ייעודה הוא לחשוף את האמת שמאחורי ההחמצה, כדי לאפשר הכרעת אמת ומימוש אמיתי ומיידי של מטרות המלחמה. הקמתה איננה רק צורך מבצעי, אלא גם חובה לערך מוסרי מכונן בזהותה של מדינת ישראל – ערך האמת. זו איננה רק חובה כלפי ערך אלא חובה כלפי ההכרעה עצמה, שבלעדיה מטרות המלחמה – השבת החטופים ופירוקו של חמאס כארגון צבאי וממשלי – לא תמומשנה באמת.

ישראל טרם מימשה ברצועה את שתי מטרות המלחמה הראשיות: פירוק חמאס כארגון צבאי ופוליטי, והשבת החטופים. הקשר בין שתי המטרות ברור: השגת המטרה הראשונה באמצעות יצירת איום קיומי אמיתי ובר־מימוש על חמאס, עשויה להיות מנוף לשכנועו להיכנע, ובתמורה להסכמה ישראלית לקבלת כניעתו – לשחרר את החטופים.

ליצירת איום קיומי שיביא את האויב להחליט על כניעה יש שתי חלופות:

האחת – השמדת יכולות הלחימה שלו במסגרת תהליך בלתי תחום בזמן. עיקרו של תהליך זה הוא חיסול שיטתי, מוחלט או כמעט מוחלט, של יכולות הלחימה, מה שיגרום להנהגתו לבחור, בסיום התהליך או קרוב אליו, בין השמדה מוחלטת לכניעה.

והשנייה – הכרעה מהירה במאורע מתפרץ ותחום בזמן, שיגרום לאובדן יכולתו של האויב לממש את תכלית לחימתו. זאת כתוצאה מנטרול או השמדה של נכסים חיוניים, ובכך תהפוך לחימתו לחסרת תוחלת. אם חרף זאת לא ייכנע, כוחותיו יושמדו שיטתית בידי הצד המכריע, הנהנה מעליונות מבצעית מובהקת.

ניוונה של יכולת ההכרעה והשלכותיה

הסבתו של צה"ל מצבא הכרעה מהירה לצבא הרתעה ניוונה את יכולות התמרון היבשתי – שהן המפתח לניהול מלחמות הכרעה קצרות. אך תקלה חמורה מזו הייתה הסבת החשיבה המצביאותית בצה"ל מחשיבה צבאית מערכתית־סטרוקטורלית לחשיבה פוסט־מודרנית, שדוחה מבנים קבועים – ובמקרה הצבאי, את עקרונות תורת ההכרעה ההתקפית וההגנתית.

בעזרת מבנים אלה, בחשיבה מבנית (שאחד מרמטכ"לי צה"ל התפאר בהחלפתה ב"חופש לחשוב בלי שיעבוד למבנים מחייבים"), ולאור מטרה קונקרטית, אמור המצביא לזהות בתמונת האויב מערכת לחימה מוגדרת. עליו להכריע אותה באמצעות זיהוי גבולותיה, מרכיביה הראשיים – מרכז כובד, נכסים חיוניים, תורפות ויתרונות – ופיתוח רעיונות מצביאותיים פורצי דרך שיתנו מענה לשאלות: "מה יכריע?" ו"איך יש להכריע?" את האויב בהתקפה, ו"איך למנוע את הכרעתי?" – בהגנה.

בשל ניוון החשיבה המצביאותית, ישראל לא הייתה ערוכה לא להגנה ב־7 באוקטובר ולא להסרת האיום ברצועה ובלבנון בלחימה התקפית. במקום מימוש מטרות המלחמה ברצועה בתכנון של מהלך הכרעה קצר וממוקד, נבחר מסלול של תהליך בלתי תחום בזמן – שנועד להביא את חמאס לכניעה מתוך שחיקה והתשה. אלא שהעברת מרכז הכובד של חמאס מתחת לפני הקרקע – אל המנהור – הפכה את שחיקתו ללא יעילה: גם אם הוא מתפרק כצבא סדור, בגלל מחבליו הבודדים הוא אינו קורס, ואינו חדל מלתפקד כארגון צבאי־ממשלי.

העדר הישגים צבאיים וההשלכות על המשא ומתן

בהיעדר איום קיומי מיידי ובר־מימוש, ישראל נגררת לשיחות להשבת החטופים, כשהיא נטולת הישגים צבאיים מכריעים שיאזנו ויכריעו את כללי המשחק המדיני. בשיחות אלה מתברר שוב ש"מכות קשות וכואבות" – ספינת הדגל של לחימת ההתשה שצה"ל אימץ – אינן בגדר מטבע עובר לסוחר שהתשה ושחיקה היא דרך חייו הקבועה.

שני נכסיו החיוניים של חמאס, שנטרולם בתחילת המלחמה היה מאפשר להכריעו במהירות, היו:

ציר פילדלפי – צינור החמצן החיצוני שלו, שנותק רק בשלב מאוחר מאוד של המערכה.

האזרחים – המהווים מגן אנושי המגביל את יכולת השמדתו בירי מנגד, והסיוע ההומניטרי הניתן להם הוא מקור ההזנה הלוגיסטית שלו.

בהיעדר תוכניות מגירה לחיסול חמאס, לא הוכן מראש פתרון לנטרול רכיב האוכלוסייה – כדוגמת העברתם מיד עם תחילת ההתקפה למקלט הומניטרי בשטח שארה"ב הייתה שוכרת בצד המצרי של רפיח. לכן הדרך היחידה שנותרה הייתה חיסול שיטתי של יכולות חמאס – תחילה בפשיטות סיזיפיות ללא החזקה בשטח, ורק מאוחר יותר גם בהחזקה בשטחים שכבר נכבשו וטוהרו.

ניצול השטח שנכבש והצורך בשינוי אסטרטגי

במסגרת תהליך ההשמדה השיטתית, השתלט צה"ל על למעלה מ־70 אחוז משטח הרצועה – הישג משמעותי שהיה צריך לשמש מנוף לנטרול הנכס החיוני האחרון שנותר לחמאס: אזרחיו. היה על ישראל להוציאם משליטתו – באמצעות השארתם בנקודות החלוקה ההומניטריות, והפיכתן למקלטים הומניטריים.

מהלך כזה היה מאפשר להפסיק את אספקת הסיוע ההומניטרי לשטחים שבשליטת חמאס, ובכך לכתרו. כך היה ניתן להוסיף על שחיקתו בירי מנגד גם את הרעבתו – ולהציבו תוך זמן קצר יחסית, להערכת מומחים בתקשורת, בפני הברירה: להיכחד במנהרותיו – או להיכנע כבכל מלחמות ישראל בעבר, בתנאיה של ישראל.

המהלך היה מטיל על צה"ל אחריות להפעלה של ממשל צבאי במקלטים – אתגר כבד, אך גם הזדמנות לתגובה מוסרית מהדהדת מול מסע הדה־הומניזציה שחמאס מנהל נגד ישראל: הקמת מרפאות, בתי חולים ושירותים לאזרחים – הייתה עשויה להוות משקל נגד מוסרי משמעותי הן להתנהגותו הבלתי מוסרית של חמאס כלפי אזרחיו שלו והן להתנהגותן של הדמוקרטיות הליברליות שבדבקותן הבירוקרטית העיוורת בדיני המלחמה, מתעלמות לחלוטין מהמוסר שמעל לדין היבש.

הצורך בהכרעה מיידית והימנעות מטעויות העבר

במקום לבחור בהכרעה, הוחלט להמשיך בהתשת חמאס ושחיקתו בלחימה משולבת אווירית וקרקעית ששוחקת את כוחותינו לשם גריעה נוספת של שטחיו שתרומתם להכרעתו נמוכה. בגלל השארת האזרחים בתחומיו, ישראל לא רק מחויבת בהמשך הזנתם שמשמעה המשך הזנתו הלוגיסטית של חמאס, אלא בגלל הידיעות הנכנסות על בזיזת חמישים אחוז מהאספקה על ידי חמאס, עליה עוד להגביר את היקף האספקה ולאפשר בכך לחמאס להאריך את משך שרידותו, במידה ויכותר ויורעב.

ההתפתחות החמורה הזאת, שמעידה שחמאס מודע לכך שכיתורו והרעבתו יביאו להכרעתו ולכניעתו, מחייבת לבחון מיד דרך פעולה שלישית שעיקרה: במקום הכרעתו של חמאס במהלך אופרטיבי כולל אחד, הכרעתו ההדרגתית המצטברת על ידי כיתורו והרעבתו באחת מגזרות הפעולה שלו אחרי חילוץ אזרחיה למקלט הומניטרי. לדוגמה, התוחמת הצפונית, וניצול בקשתו האפשרית להיכנע בגזרה זו, כמנוף מידי לקבלת חטופים ולקבלת כניעתו גם בשאר הגזרות.

מניעת פסק דין היסטורי

עלינו לוודא שההיסטוריה לא תפסוק כי הישגיו המרשימים של מבצע "חרבות ברזל" לא נוצלו במלואם להבסת חמאס במהלך הכרעתי נגדו – אלטרנטיבה לתהליך הסיזיפי של "לעיסת פירים ומבנים" כ"לעיסת גדרות התיל" במלחמת העולם הראשונה. הכרעתו של חמאס, גם בשלב מאוחר זה של המלחמה, תהווה תיקון מהותי לעובדה שהמלחמה לא תוכננה מראש ונוהלה ברובה בניגוד לעקרונותיה וכלליה. חשוב מכך, הכרעה זו תספק הוכחה שהופק הלקח הראשי מהמלחמה – אסון הסבתו של צה"ל לצבא הרתעה – ושצה"ל כבר במהלכה חזר לייעודו מיום הקמתו: להיות צבא הכרעה ביבשה, כבאוויר באירן.

ולוואי, שלא יתגלה חלילה, שרתיעה מהפעלה – ולו גם מוגבלת – של ממשל צבאי, היא שגרמה להחמצה ההיסטורית.

בעת כתיבת שורות אלה, בישראל "בוחנים את התשובה המעודכנת שחמאס העביר ביחס להצעת המדינות המתווכות". זאת לאחר גרירת רגליים, הקשחת עמדות ואפילו הערות מלגלגות פומביות מצד דוברי האירגון, לאורך הימים האחרונים.

בחמאס שואבים עידוד רב מגל התגובות שמעורר קמפיין "רעב בעזה" בדעת הקהל בעולם ומתכוונים למצות את הפוטנציאל שבו כדי לאלץ את ישראל להגמיש את תנאיה לסיום המלחמה. בינתיים הם משתמשים בו כדי להשיג שלושה יעדים מיידיים: ריסון הלחץ הצבאי שישראל מפעילה בשטח, חידוש שליטתו של חמאס על הסיוע האזרחי שמיועד לרצועה, חיזוק מעמדה הציבורי של התנועה על ידי ליכוד השורות במאבק העממי וההסברתי, בחסותה.

בהודעתה הרשמית קראה תנועת חמאס לקיים פעילות מחאה נרחבת "בכל הבירות והערים ברחבי העולם בימים שישי, שבת וראשון  עד לשבירת המצור וסיום הרעב." יש להניח שהיא לא תאפשר להזדמנות הזו לחמוק מבין ידיה ותעדיף שתמונות המצוקה מעזה ימשיכו לככב במהדורות החדשות בעולם, גם במחיר ויתור על פתרונות מיידים להקלה על האוכלוסייה.

הצלחתו של חמאס להעלות את סוגיית עזה לסדר היום העולמי, לאחר שזו נדחקה לזמן מה מפני המלחמה באיראן וההתפתחויות האחרונות בדרום-סוריה, מחזקת בהנהגת אירגון הטרור את התחושה שהמגמה הכללית משתנה לרעת ישראל ולטובת חמאס.

"אנחנו בעיצומה של מלחמת התשה, האמצעים שחמאס מפעיל יחד עם אמונתנו הדתית מאזנים את העוצמה של צה"ל. הזמן וההתשה פועלים לטובתנו" – כך אמר ל"אלגז'ירה", מוחמד אל הנדי -בכיר הג'יהאד האסלאמי, לפני ימים אחדים. אמנם הוא לא נמנה על שורות חמאס, אך דבריו משקפים נאמנה גם את הלך הרוחות בצמרת ארגון זה.

בחמאס שומעים את הדיווחים בישראל על השחיקה וערים לרגישות הגוברת בציבור לנפגעים מקרב חיילי צה"ל. הם מזהים סימנים של קוצר רוח גם מצד הנשיא טראמפ ומניחים שהמלחמה בעזה נתפסת בעיניו כמכשול שצריך להסיר במהירות כדי שיוכל לממש את תכניותיו האזוריות הגדולות. מנהיגי אירגון הטרור קשובים גם להתרחשויות הפוליטיות בישראל, רואים כאפשרות סבירה את הקדמת הבחירות ומניחים שנתניהו ירצה להגיע אליהן עם הישג בנושא החטופים ועם הסכמי נורמליזציה נוספים. התנייתם של ההישגים הללו בהפסקת המלחמה מחזקת את עמדת המיקוח של חמאס.

רשת ביטחון מנטאלית לחמאס

לפעילי השטח של חמאס המצב ברצועת-עזה אמנם לא קל, אך גם לא בלתי נסבל. משימתם העיקרית היא לשרוד את התקופה הזו, בסיוע המנהרות והאספקה ההומניטארית. מנהיגי הארגון יודעים שבכל עת שירצו הם יכולים לעצור את הסבל: להסכים לעסקה, לקנות עוד זמן להתרעננות. ידיעה זו, כשלעצמה, מספקת להם רשת ביטחון מפני שבירה מנטאלית.

לפי התנהגותו, חמאס כנראה מעריך שהסכנה לקיומו, גם אם טרם חלפה, היא פחתה. למרות הקשיים הוא עדיין מתפקד כארגון, מצליח לקיים תיאום אפקטיבי בין מרכיבי הנהגתו ובין זרועותיו השונות.

הוא עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועה, שולט בתמונת המצב בסיוע אנשיו ודיווחי התקשורת, מעביר מידע והנחיות לציבור בערוצי הטלגרם,  ואוכף את מרותו, גם אם במידה חלקית,  ע"י מנגנונים אלימים חצי רשמיים  שהוא מפעיל בשטח. אין אלטרנטיבה לשלטונו ולמרות המצב הוא עדיין זוכה לפופולריות גבוהה. החטופים שבידיו הם הבסיס לתקווה שהוא מעניק לעצמו ולנאמניו לחזור לשליטה מלאה בכל רצועת-עזה ולשקם את הריסותיה.

המסקנה שאליה מגיעים בחמאס מניתוח המרכיבים הללו היא שלא כדאי להתפשר כעת. הם מניחים שככל שהסוגיה העזתית תסבך את ישראל, הלחצים על נתניהו, מבית ומחוץ, יובילו דווקא אותו להתגמש. את זה מבקשים להשיג ע"י מאמצים משולבים: בשטח – באמצעות הגברת המאמצים לפגיעה בחיילי צה"ל וניסיון לחטוף נוספים, בשדה המדיני – ע"י הגברת המחאה העממית והביקורת הבינלאומית על ההרג וה"הרעבה" ובמערכת הישראלית – באמצעות לוחמה פסיכולוגית ולחץ בסוגיית החטופים.

"צומוד" ישראלי

כיצד על ישראל לפעול לנוכח זאת? – ראשית ומעל לכל, לקדם באופן מעשי את יוזמת טראמפ להגירה מרצון של האוכלוסייה. מלבד העובדה שזהו הפתרון האמיתי לבעיות היסוד בעזה ולסקרים שמצביעים על שיעור גבוה של פלסטינים מעזה שמבקשים לממש אפשרות זו,  זהו המהלך שחמאס חושש מפניו יותר מכל. יש בו גם כדי לפתור את המצוקה ההומניטארית ולספק מענה למבקריה של ישראל בעניין הזה.

שנית, קטיעה מוחלטת של האינטרנט, הרשתות והתקשורת בעזה. רבות דובר על כך אך רק מעט נעשה. אלה הם הכלים שבאמצעותם חמאס שומר על משילותו גם כיום. באמצעותם הוא מגבש לעצמו את תמונת המצב , מעביר מידע והנחיות לציבור , מנהל את הקמפיינים ההסברתיים ומפעיל את מנגנוני האכיפה.

שלישית, הפעלת מרחבים הומניטאריים שבהם ורק בהם יינתן סיוע אזרחי נרחב. משמעות הדברים היא כי יש למנוע באופן מוחלט העברת סיוע לאזורים שבהם ניתנו הוראות פינוי לאזרחים, לכתר את השטחים הללו ולשחוק את מחבלי חמאס שיישארו בהם.

רביעית, פגיעה פיסית במנהיגי חמאס בחו"ל.  באופן לא מוסבר ההנהגה זו ממשיכה להנות  מחסינות דה פקטו ולנהל את הפעילות המדינית של הארגון באין מפריע. נטרולה נחוץ גם כדי להגביל מאוד את יכולת השיקום של חמאס ביום שאחרי המלחמה.

לא פחות חשוב מכל זאת, יש לצמצם ככל האפשר את הסיכונים לחטיפה או לפגיעה בחיילי צה"ל שפועלים בעזה. מול הביקורת הבינלאומית, נכון לגבות את צה"ל בפעילותו העצימה ובשום אופן לא לנקוט ריסון שיגדיל את הסיכון לחיילינו רק בשביל לשכך את הביקורת.

"צומוד" – עמידה איתנה ונחושה – זהו שם המשחק מבחינת חמאס. נחישות היא גם המפתח להצלחתה של ישראל. ההישגים הרבים של "חרבות ברזל", שנקנו במחיר יקר, קרבו אותנו למטרות. בתחבולה, בעיקשות ומתוך אמונה בצדקת המלחמה, אפשר להשיג את כולן.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 25.07.2025. 

עיקרי הדברים

את מבצע ״עם כלביא״ יש להבין כחלק מההיגיון האסטרטגי המעודכן שישראל אימצה כבר בשלביה הראשונים של המלחמה שנכפתה עליה ב-7 באוקטובר 2023. מהותו היא לחולל שינוי מהמעלה השנייה, שמשמעותו שינוי המערכת האזורית באמצעות פגיעה של ממש במרכז הכובד המרכזי או העיקרי שלה – ראש התמנון – איראן.

לאחר כ-20 חודשי לחימה, ששיאם במבצע ״עם כלביא״, הצליחה ישראל לפרום את טבעת האש שבנתה איראן בעמל ובממון רב במשך עשרות שנים, להחליש את איראן ואת שלוחיה כמרכז כובד של המערכת האזורית ולהכשיר את התנאים לעיצובה מחדש של המערכת האזורית.

במבצע ״עם כלביא״ הביאה ישראל לידי ביטוי יכולות מודיעיניות ומבצעיות יוצאות דופן, תחכום, נחישות והונאה. את המבצע יש לנתח בשלוש רמות ניתוח (כסיום של תהליך, כהמשך טבעי של המלחמה האזורית, וכפתיחה אפשרית של מערכה חדשה), כאשר כל תרחיש סיום – בין אם מדובר בהסכם עם האיראנים, בהפסקת אש בפועל ללא הסדרה רשמית או בגלישה למלחמת התשה – אינו חף מסיכונים ומעמיד את ישראל בפני אתגרים מורכבים.

האתגר הבולט ביותר הניצב בפני ישראל בעת הנוכחית הוא יכולתה של לממש אכיפה אפקטיבית, בייחוד לנוכח רצונה העז של איראן בנקמה. ישראל נדרשת להקים מנגנון יעיל ל"כיסוח דשא" שימנע מאיראן לשקם את יכולותיה הגרעיניות והבליסטיות ואת רשת שלוחיה. הדבר צריך להיעשות בתיאום הדוק מול ארה"ב, כאשר האינטרס הישראלי הברור הוא להבטיח את מקומה של ארה״ב כמובילה, כשישראל לצידה, במניעתה של איראן משיקום היכולות.

לצד האתגרים, המבצע באיראן משפיע על המרחבים השונים ומייצר מרחבי הזדמנויות חדשים שישראל חייבת לנצל כדי לקבע את ההישג. משהוכיחה ישראל ביתר שאת את אמינותה בהפעלת כוחה נגד האיום האיראני, בשלו התנאים להעמקת הנורמליזציה והרחבתה למדינות אחרות (ערב הסעודית, אינדונזיה, סוריה ועוד), תוך חיזוק הבריתות האזוריות והעמקת שיתוף הפעולה הכלכלי והאנרגטי.

כל זאת במקביל לפעילות ישראלית יזומה בזירות הסמוכות – לסיום המלחמה ברצועת עזה לאחר הבטחת פירוק חמאס כריבון אפקטיבי, לפירוז רצועת עזה ושחרור החטופים, לפירוזו המוחלט של דרום לבנון עד הליטאני והחלשה משמעותית עוד יותר של חיזבאללה בלבנון, ולהעמקת התיאום הביטחוני והמודיעיני עם מצרים וירדן.[1]

[1] המסמך נכתב על בסיס תובנות שהועלו על ידי חוקרי המכון במסגרת פורום חשיבה מכוני, ומחברי המסמך מבקשים להודות לראש המכון ולחוקריו על תרומתם החשובה.

לקריאת המאמר במלואו

ככל שמתבהרים פרטי התקרית הקשה ליד בית חנון, שבה נפלו חמישה לוחמי צה"ל ונפצעו ארבעה-עשר נוספים, מתחדד ההכרח בהמשך הלחימה ברצועה. מהממצאים שפורסמו עולה כי זירת מטעני-החבלה הוטמנה על ידי מחבלי חמאס בתוך אזור החיץ שבין גדר הגבול לבית-חנון- מרחק של כ-2.5 ק"מ מהעיר שדרות, אזור שבכל תסריט ביחס לעתיד הרצועה, צה"ל אמור להמשיך לשלוט בו .

ככל הנראה, מחבלי חמאס הכינו את הפעולה ויצאו אליה מתוך מערך-המנהרות, שגם לאחר סדרת הפעולות שצה"ל ביצע בגזרה זו לאורך המלחמה, הן עדיין פעילות ומהוות איום.

יש להניח כי ההתקפה בוצעה על ידי חוליה או כוח קטן שמשתייך לגדוד בית חנון של חמאס. אין בכך כדי להעיד בהכרח על היעדר יכולת מצד גדוד זה, לפעול באופן רחב יותר כמסגרת צבאית, אלא ביישום תורת-הלחימה של חמאס, לפיה במצבים כמו זה הקיים ברצועה, יש לעבור לפעילות במאפייני טרור וגרילה. דפוס זה נועד לשחוק את כוחות צה"ל ובה בעת להבטיח את שרידות חמאס. אם כבר מנסים ללמוד מהתקפה זו על מצבו של האוייב בגזרה הזו, כי אז מורכבות הפעולה, התחכום והתעוזה, הם סימנים שצריכים להדאיג את ישראל.

בחמאס מיהרו למנף את הצלחת-הפעולה "באזור שהכיבוש חשב שהוא בטוח בו לאחר שלא הותיר בו דבר". הזרוע הצבאית איימה להמשיך במלחמת ההתשה והזהירה כי פעולות צה"ל בתוככי השטח יזמנו לה גם הזדמנויות להגדיל את מספר החטופים שבידה. ניסיון החטיפה הנועז בח'אן-יונס, שהתרחש יממה לאחר מכן והסתיים בהריגתו של רס"ר אברהם אזולאי הי"ד, היה מימוש של אזהרה זו.

התקרית הקשה ליד בית חנון מגיעה בשבוע שבו נרשמו גם חמישה אירועים של ירי רקטות מעזה – מסר ברור שחמאס ביקש להעביר בזמן שישראל מסירה את המניעה הביטחונית ומתירה חזרתם של תושבים ליישובי העוטף. מבלי להכיר את תמונת המודיעין, אפשר להעריך שבידי חמאס יש כמות לא קטנה של חומר נפץ וגם אמצעים ויכולות ליצור אמצעי לחימה אפילו בתנאים הנוכחיים.

בחלוף שבעה שבועות מאז הוכרז על פתיחתו של מבצע "מרכבות גדעון"  המצב בעיני חמאס הוא קשה אך נסבל. הפעילות ההתקפית של צה"ל , אמנם הגבירה את הלחץ על מנהיגיו, אך כפי שנוכחנו זה לא הגיע לדרגת-איום שגרמה להם לרוץ למתווכים ולהסכים לוותר על דרישותיהם הבסיסיות במשא-ומתן.

יתרה מכך, הדיווחים בתקשורת על קוצר הרוח שטראמפ מגלה ביחס לפתרון בעיית עזה והמחלוקת המתרחבת בתוך ישראל בנוגע למלחמה, היוו בעיני חמאס גורם מאזן להפסדים שהוא רשם בשטח. עליהם  נוספו גם רצף התקריות שגרמו לאבדות ולנפגעים ישראלים.

לוחמי צה״ל נלחמים בחמאס בגבורה, משמידים תשתיות והורגים מחבלים, אך חוסר ההצלחה במאמצי ישראל לשלוט בסיוע האזרחי, לצד האילוצים המשפטיים והמגבלות המבצעיות הנובעות מהחשש לפגיעה בחטופים, מוסיפים מורכבות רבה ומשפיעים על קצב השגת היעדים.

מעל הכל, מה שמונע את שבירת רוחו של חמאס הוא הידיעה שאין הדבר תלוי אלא בו. לדידם של בכירי האירגון, בכל רגע שירצו הם יוכלו לעצור את ההתקפה הישראלית ולחדש את שליטתם בשטח ובסיוע ההומניטארי. מבחינתם, אלה הם שולי הביטחון הנחוצים להבטחת שרידותו של חמאס ולשיקומו.

שלא במתכוון, ישראל תורמת לשמירת תקווה זו של חמאס. כל עוד היא רואה במבצע הצבאי אמצעי להפעלת לחץ על חמאס ולא להשמדתו המוחלטת, אין סיבה שחמאס יחשוב אחרת.

בנקודת הזמן הנוכחית, כאשר בוושינגטון ובדוחה נעים לכיוון עיסקה שתוביל לשיחרור חלק מהחטופים ולהפסקת-אש, צריך בעיקר להבטיח שמחיריה – בכל הקשור להתאוששות חמאס ולהתארגנותו להמשך הלחימה – יהיו נמוכים ככל האפשר ושזו לא תהיה עלייה על מסלול שייאלץ את ישראל לסיים את המלחמה.

הדרישה לשמר את נוכחות צה"ל  בציר מורג וכך למעשה לבודד את אזור רפיח ולהשאירו בשליטת ישראל, היא ערובה לחידוש הלחימה לאחר הפסקת-האש, שהרי חמאס מצדה לא תסכים לסיים את המלחמה במצב כזה. השליטה הישראלית באזור זה תשמש גם מנוף לחץ לשלב הבא, ותאפשר גם את הקמת "העיר ההומניטארית" אולי כתחנת ביניים בדרך ליישום יוזמת טראמפ.  בחמאס מבינים זאת היטב ומכאן גם התנגדותם העיקשת לכך".

כך או אחרת, הותרת האיומים שראינו השבוע בקרבת גדר-הגבול, אינה מתיישבת לא רק עם המטרות שנקבעו למלחמה אלא גם עם לקחי צה"ל ומערכת הביטחון ממתקפת ה-7 באוקטובר.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.07.2025.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין שוהה בביקורו בוושינגטון בעת כתיבת שורות אלה. אם לא יקרה משהו מיוחד, הביקור יסתכם  – לפחות בצדדיו הגלויים – בהכרזות על התקדמות לקראת עסקה מוגבלת להפסקת אש ולשחרור חטופים, בחגיגת הניצחון המשותף על איראן, בהצהרות על המחויבות למימוש חזון הנורמליזציה, בחתימה על מזכר הבנות חשוב לשיתוף פעולה בין ישראל לארה"ב בתחום האנרגיה והבינה המלאכותית, וכן בסדרת מחוות המבטאות את הידוק היחסים המיוחדים בין המנהיגים ובין המדינות.

למען הסר ספק, כל אחד מההישגים האלה הוא יעד ראוי בפני עצמו. לא מעט מנהיגים בעולם מוכנים לשלם מחירים לא פשוטים כדי לקיים שיחה טלפונית סתמית או להצטלם בלחיצת יד עם הנשיא דונלד טראמפ. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר בביקור שמתקיים לאחר שותפות חסרת תקדים של שתי המדינות ב"מלחמת 12 הימים" נגד איראן. אך עדיין יש מקום לתהות על הפער בין הציפיות הגבוהות לקראת הביקור לבין תוצאותיו הקונקרטיות הידועות.

ראשית, נכון לומר שלא הכול ידוע. מעטה החשאיות העוטף את הפעילות בנושאים שעומדים על הפרק כבר הוכיח את יעילותו לקראת ההתקפה על איראן, וגם הרבה לפני כן בימי הדיונים לקראת "הסכמי אברהם". יש להניח שחלק לא מבוטל מהסיכומים בפגישות נותר בראשיהם של שותפים מעטים.

שנית, אפשר להניח כי סוגיית איראן תפסה מקום לא קטן בשיח בין המנהיגים – החל מהדיונים על ההיערכות הנדרשת מול התרחישים השונים, וכלה בהצבת קווי מתאר להסכם אפשרי עם איראן, בהנחה שזו עדיין האפשרות המועדפת על הנשיא טראמפ לפתרון הבעיה. רמזים לפעלתנות המדינית האמריקנית בעניין זה אפשר למצוא בהצהרתו של שר החוץ הבריטי דיוויד לאמי, שאיים ב"עיצומים דרמטיים" ואף בהפעלת מנגנון העיצומים )"סנאפבק"( נגד איראן בקרוב אם לא תסיים את אי־הוודאות סביב תוכנית הגרעין שלה ותאפשר את חזרת פקחי סבא"א למדינה. הודעה דומה מטעם משרד החוץ הצרפתי מחזקת את הרושם הזה.

נקודה שלישית קשורה לבשלות התוכניות המדיניות. אפשר להניח כי מהלכים כמו אלה שנרקמים עם סוריה נמצאים בשלב מתקדם, אך עדיין דורשים זמן הבשלה. לקחי העבר מלמדים עד כמה חיוני המרכיב הזה. בתהלים נאמר "אשר פריו ייתן בעיתו": בעיתו, הכוונה היא לא לפני כן, שכן אז הפרי הוא בוסר; וגם לא אחרי כן, שמא הפרי יירקב.

הסיבה הרביעית, שהיא כנראה הפיל שבחדר, היא סוגיית עזה. הנשיא האמריקני חזר והזכיר את שאיפתו לסיים מלחמות ולקדם הסכמי שלום. יש להניח כי הוא וצוותו היו שמחים להיפטר מ"הבעיה העזתית" ולפנות את כל מרצם להסכמים שיטביעו חותם עמוק והיסטורי על האזור, ואף ישפיעו על הסדר העולמי החדש. אלא שטראמפ מבין היטב את המשמעויות של סיום המלחמה כשחמאס עדיין עומד על רגליו. טראמפ יודע כי המלחמה איננה מתנהלת רק נגד חמאס העזתי, אלא היא מכוונת נגד כל מה שהוא מייצג בעולם המוסלמי.

עמידתו האיתנה של חמאס תספק השראה לגורמי האסלאם הקיצוני באשר הם, כפי שפעילותו של דאעש בשעתו סיפקה השראה דומה. סיום הלחימה כשחמאס עדיין מתפקד יהווה איום לא רק על ישראל. חרף ההצהרות שמשמיעות מדינות שכנות, ההשלכות של תרחיש כזה על המצב הפנימי אצלן לא יהיו חיוביות.

ההצהרות השבוע בוושינגטון, שלפיהן בסיום המלחמה חמאס לא ישלוט ברצועה, הן חשובות, אךמחייבות שתי הבהרות:

הראשונה היא שהמאבק לא מסתכם בהפלת שלטון חמאס. היעד החשוב יותר הוא פירוז מוחלט של עזה מיכולות צבאיות ומכל מה שיוכל לאיים על ישראל לאורך זמן.

השנייה: אין לתת יד לדגם שלטוני שיאפשר לחמאס להסתתר מאחוריו ולפעול בחסותו. היינו כבר בסרט הזה בזירה הלבנונית, הלקחים משם עדיין צרובים בנו.

בינתיים, כאשר בוושינגטון ובדוחה נעים לכיוון עסקה שתוביל לשחרור חלק מהחטופים ולהפסקת אש, צריך בעיקר להבטיח שמחיריה – בכל הקשור להתאוששות חמאס ולהתארגנותו להמשך הלחימה – יהיו נמוכים ככל האפשר.

כמו כן, יש לגבות את העמדה כי המלחמה תסתיים רק כשכל מטרותיה יושגו. בחזונו להגירה מרצון של תושבי עזה הוכיח הנשיא טראמפ כי הוא לא מחויב לפרדיגמות קודמות שנכשלו פעם אחר פעם. מימוש חזון זה הוא המהלך המתבקש במקביל או לאחר השגת המטרות המוצדקות שישראל קבעה למלחמה בעזה. רק אחר כך ניתן יהיה להגיע לשלום.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 11.07.2025.

ייתכן שברגעים אלה ממש שוקדת קבוצה קטנה של אנשים בארה״ב, ישראל, וכמה מדינות נוספות באזור על עיצובו של סדר אזורי חדש. על הפרק נמצאים הרחבת הסכמי אברהם, כמו גם הגעה להבנות חדשות ברצועת עזה וביהודה ושומרון. תהא אשר תהא תוצאת הדיונים האלה, על ישראל להתעקש שהפעם, בניגוד לעבר, תידון במפורש ליבת הסכסוך, והיא הדחייה הערבית, ובמיוחד הפלסטינית, של זכותם של היהודים למדינה ריבונית במולדתם ההיסטורית.

דחייה זו באה לידי ביטוי בשלל דרכים, אבל המשמעותיות שבהן הן הרישום המעוות של מיליוני ערבים כ״פליטי פלסטין״ כבר במשך חמישה דורות, ותמיכה באמונתם שיש להם זכות להתיישב בישראל בשם רעיון ״השיבה״. את כל אלה מאפשרת סוכנות הסעד של האו״ם לפליטי פלסטין (אונר״א), שפועלת כבר כמעט שמונה עשורים לתדלק, לממן ולהעניק כסות לגיטימית לרעיון הערבי שיבוא יום וניתן יהיה למחוק את הכתם המביש של קיומה של מדינה ריבונית יהודית בשטח כלשהו בין הירדן לים. טבח 7 באוקטובר תוכנן ובוצע בדיוק כדי לממש את הרעיון הזה. זו הסיבה לאופוריה בקרב מיליוני פלסטינים ועוזריהם, כאשר נחשפו למימוש הרעיון במצלמות הגו-פרו של הטובחים; הנה-הנה, אמרו לעצמם, מתגשם חזון הדורות.

כל ניסיון להגיע להסדר במזרח התיכון התנפץ בעבר מול הסלע שאותו אנו מכנים ״פלסטיניזם״ – האידיאולוגיה הגורפת המאחדת את ערביי עזה, הגדה, ומיליונים בירדן, סוריה, לבנון ובעולם כולו, סביב התנגדות מתמשכת לקיומה של ריבונות לעם היהודי בגבולות כלשהם בארץ ישראל. עם כל הכבוד להסדרי ביטחון ולהסכמים נוצצים על מדשאות הבית הלבן, כל ניסיון לבנות מזרח תיכון חדש חייב לפעול כדי לפרק את הפלסטיניזם ואת המנגנונים המתדלקים אותו.

מאבק רב-זירתי

בלבנון רשומים כחצי מיליון ערבים כ״פליטי פלסטין״. רובם המכריע נולדו בלבנון והתחנכו בה, ומעולם לא נמלטו אליה ממלחמה. הם עדיין נתונים למשטר אפליה קשה ביותר. מפקד אוכלוסין שנעשה לפני כמה שנים הראה שכשני שלישים מהם עזבו את לבנון, וככל הנראה כבר זכו לאזרחות של מדינות אחרות. מצב כזה היה אמור לסיים את מעמד הפליטות שלהם, אך לא כן עבור ״פליטי פלסטין״ שרישומם הוא מהלך פוליטי שנועד למנוע את ההשלמה הערבית עם קיומה של ישראל. על כן, כל הסכם עם לבנון חייב לכלול את הסעיפים הבאים: (1) מפקד רשמי ומעודכן של מי שעדיין נמצאים בלבנון ורשומים על ידי אונר״א כ״פליטי פלסטין״. (2) מחיקת כל מי שאינם נמצאים בלבנון מרשומות אונר״א כ״פליטי פלסטין״ (3) העברת הנותרים, כ-100 עד 200 אלף לפי ההערכות, לאחריות נציבות הפליטים של האו״ם (UNHCR) עם תוכנית לאזרחם בלבנון או במדינות אחרות בתוך חמש שנים.

כמו בלבנון, גם בסוריה רשומים כחצי מיליון ״פליטי פלסטין״ שגם הם ברובם המכריע נולדו והתחנכו בסוריה, ולא נמלטו אליה ממלחמה. יחסה של סוריה לפלסטינים היה חיובי יותר וניתן לראות בהם כמי שהתאזרחו למעשה בסוריה, גם אם לא באופן רשמי. על כן, הדרישה מכל הסכם עם סוריה חייבת להיות, כמו בלבנון: מפקד רשמי ומעודכן; מחיקת כל מי שאינם בסוריה מרשומות אונר״א; והעברת הנותרים, כ-100 אלף לפי ההערכות, לאחריות נציבות הפליטים של האו״ם עם תוכנית לאזרוחם בסוריה או במדינות אחרות בתוך חמש שנים.

אם ירדן תבקש להיות חלק מההסדרים החדשים, יש להתנות זאת בכך ש-2.5 מיליוני הירדנים שנולדו והתחנכו בירדן, והם אף אזרחים ירדנים – כלומר לא פליטים לפי שום סטנדרט בינלאומי – יימחקו מרשומות אונר״א ויישארו, כפי שהם, אזרחים ירדנים לכל עניין ודבר.

ישראל חייבת להתעקש על מחיקה מוחלטת של ערביי הרשות הפלסטינית מרשומות אונר״א. מי שחי בין הנהר לים אינו ״פליט פלסטין״. יותר מכך, מי שחי תחת הרשות הפלסטינית, שעוסקת כל העת בקבלת הכרה כ״מדינת פלסטין״, ואף נהנית מהכרה שכזו על יד 147 ממדינות העולם, אינו ״פליט פלסטין״. כל הסדר, הבטחה או הצהרה, שיאפשרו לרשות להמשיך ולקבל מימון מהמערב, בזמן שהיא ממשיכה לקטלג את תושביה ואזרחיה כ״פליטי פלסטין״, לא יתרום דבר לשלום. להיפך, הם ימשיכו לתדלק את הפלסטיניזם, שכבר מאה שנים מונע כל הסדר. מהרשות הפלסטינית יש גם לדרוש הכרה רשמית בכך שאין לאף אחד ״זכות שיבה״ לשטחה של מדינת ישראל.

ולבסוף, עזה: מצב שבו יותר משני שלישים מתושבי הרצועה ממשיכים להיות רשומים כ״פליטי פלסטין״, למרות העובדה שנולדו והתחנכו בעזה, ומעולם לא עזבו אותה, כמו גם המערך השלם שממשיך להעביר להם את המסר שיש להם ״זכות שיבה״ לתוך מדינת ישראל, היה חייב להוביל לאסון, כפי שחווינו ב-7 באוקטובר. כל הסדר עתידי ברצועה חייב לשים סוף לשקר שלפיו תושבי עזה הם עדיין פליטים. יותר ממיליון וחצי עזתים חייבים להימחק מרשומות אונר״א, תוך כדי הכרזה ברורה שאין להם ״זכות שיבה״ לשטחה של מדינת ישראל. כל אלה אינם בגדר התעקשות מיותרת. אלה הם גם תנאי בסיסי לכך שכל בנייה מחדש בעזה תשמש לבניית עתיד חדש וטוב יותר, ולא לשם יצירת מנגנון משוכלל לביצוע טבח נוסף בעתיד. אסור לאפשר למיליארדים לשטוף שוב את עזה, ולא משנה מה המנגנון השלטוני שם, עד שאף אחד מתושבי עזה לא יהיה רשום עוד כ״פליט פלסטין״.

במשך עשרות שנים נמנעה ישראל מפעולה נגד הפלסטיניזם בגלל חוסר מעש מדיני ובשל התבוננות צבאית צרה לנוכח האיום. ישראל אִפשרה לערבים בכלל, ולפלסטינים בפרט, בין אם בעצימת עיניים ובין אם בהתלהבות, להמשיך ולקיים מנגנונים שהמסר העיקרי שלהם מבחינת הערבים היה: ״לא באמת הפסדנו; אנחנו נערכים לנסות שוב להביא את הריבונות היהודית לקצה״. טבח 7 באוקטובר צריך להביא התנהגות נפסדת זו לקצה. כל הסדר, חזון או הסכם נורמליזציה, ואפילו רק הדיונים לשם השגתם, חייבים בראש ובראשונה לגעת בלבה הרותחת שבלב הסכסוך, והיא דחיית זכותם של היהודים להגדרה עצמית במולדתם. על ישראל לפעול להביא לסיום את השקרים והאשליות שעומדים בלב הסכסוך כבר יותר ממאה שנה.

המאמר נכתב יחד עם ד"ר עינת וילף.

פורסם באתר מקור ראשון, בתאריך 10.07.2025.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

השיח המדיני בשבועות האחרונים מתרכז במילה אחת: נורמליזציה. הסכם עם סעודיה, הסדרה עם סוריה, תמריצים כלכליים ואזוריים – והנה, ישראל חוזרת למסלול. אבל דווקא עכשיו חובה להדגיש: אם ישראל תיסוג מהמערכה בעזה מבלי להכריע את חמאס – המחיר עלול להיות כבד הרבה יותר מכל הישג מדיני. נורמליזציה בלי הכרעה לא תהיה מהלך של שלום, כי אם עצימת עיניים ואשליה, שעלולים להתפוצץ בפרצופינו ובפרצופיהן של שותפינו במזרח התיכון.

אין ספק כי מהלך אזורי רחב עשוי לכלול הישגים ישראליים רבים: אפשרות להסדר מדיני עם סוריה מבלי לוותר על רמת הגולן, הכרה אמריקאית בהחלת ריבונות בבקעת הירדן, אולי אפילו הסכמי שלום עם סעודיה ומדינות מוסלמיות נוספות – דבר שאין ספק כי הוא חשוב ביותר לעתיד ישראל במרחב. לכאורה, כולם מרוויחים, אבל בעזה עצמה, הגראונד זירו של מלחמת "חרבות ברזל", מי שימשיך למשוך בחוטים יהיה אותו חמאס שלא הובס – לא צבאית ולא שלטונית.

איש לא ייכנס לעזה – לא סעודיה ולא אף מדינה ערבית אחרת – כל עוד חמאס נותר שם עם נשק ביד ויכולת לשלוט ברחוב. במציאות הזאת, התרחיש הסביר הוא שתוקם ממשלת טכנוקרטים, אולי עם כמה דמויות פלסטיניות לא מוכרות, בעוד שמתחת לפני השטח ימשיך חמאס לשלוט.

זוהי כיום שאיפתו – ליישם בעזה את "המודל הלבנוני", שם היתה לכאורה ממשלה לגיטימית ומוכרת, שאליה אפשר היה לבוא בטענות, אך מי שקבע את המציאות בפועל היה חיזבאללה. "ללכת עם ולהרגיש בלי", רק שכאן מדובר בביטחון הלאומי של ישראל.

ייתכן שחמאס לא יוכל לחזור מיד לשיגורי רקטות בהיקפים גדולים. אולי יהיה מדובר בגרילה ולא בצבא מסודר. אבל כל עוד חמאס שורד, הוא יתמקד בשימור כוחו, בגיוס מחדש, ובהכנות לסיבוב הבא.

ההבטחות למנגנוני פיקוח על כניסת סחורות דו-שימושיות לרצועת עזה שוות כקליפת השום: הניסיון מלמד כי שום פיקוח כזה אינו אפקטיבי וכי אמצעים שיאפשרו לחמאס לבנות מחדש את היכולות הצבאיות שלו יזרמו לרצועה בחופשיות, כפי שהדבר נעשה בעבר. בינתיים, הפיגועים ביהודה ושומרון עשויים להתגבר, עזה תמשיך לשמש מקור השראה לחקיינים מכל הסוגים, והתחושה הכללית תהיה של "החמאס לא הפסיד – רק חיכה בסבלנות".

התוצאה המדינית היא שישראל תשלח לעולם את המסר שהטרור משתלם. חמאס ביצע טבח נורא ב-7 באוקטובר, הביא את ישראל לסף חורבן, ובסוף לא רק שלא הובס – אלא קיבל פרס: הפסקת אש והישרדות בשלטון. מדינות האזור יראו שהנציג המקומי של תנועת האחים המוסלמים – האויב המושבע של מדינות ערב המתונות – ניצח את ישראל. המזרח התיכון ילמד מהר, ואויבינו לא יפספסו את הלקח.

אם תיעצר כעת המלחמה, נישאר עם חמאס בעזה ועם הרבה אוויר חם על "הסדרה" שאף אחד לא יאכוף. חמאס יישאר ברצועה, מחכה לשעת הכושר. פיגועי טרור והתפרצות מחודשת של הלחימה בעזה יהיו רק עניין של זמן. וכשזו תתפרץ, היא עלולה לפגוע קשות ואף להביא לביטולו של כל הסדר מדיני חדש שיושג כתוצאה מהפסקת הלחימה בעזה כעת.

אחרי חודשים של לחימה, ולאור העובדה כי עוד נותרו 50 חטופים בעזה, הרצון לסיים את המלחמה הוא מובן. אבל אסור לבלבל בין הכרעה שמביאה שקט לטווח ארוך, לבין אשליות ופרדיגמות שגויות שמשאירות את חמאס על כנו. גם אם יוחלט ללכת על סיום המלחמה, אסור שנשלה את עצמנו לגבי ההשלכות האמיתיות של המהלך, ולגבי המציאות מול אויבנו בשטח.

התפרסם במעריב, בתאריך 10.07.2025.

על רקע קריאתו של הנשיא דונלד טראמפ לסיום המלחמה והדיווחים על מאמצי וושינגטון לגבש תכנית מדינית רחבה  שתוביל לכך ותיכלול גם הסכמי נורמליזציה ופתרון מדיני לסוגיה הפלסטינית, התכנס הקבינט לביטחון לאומי לדיון, בנוגע למהלכיה הבאים של ישראל ברצועת עזה.

לתוך שטף הדיווחים והפרשנויות על סיכוייה של היוזמה המדינית "הגדולה" ועל המאמצים לגבש במקביל גם "עיסקה קטנה" שתתמקד בשחרור חלק מהחטופים בתמורה להפסקת-אש מוגבלת בלי לסיים את המלחמה, השתחל גם דיווח לא דרמטי על אחת מפעולותיה של ישראל  ברצועה, בסוף השבוע שחלף.  

צה"ל והשב"כ, כך דווח, חיסלו בעיר עזה את חכם אל-עיסא, אחד מבכירי חמאס, שלפי נוסח הודעת דובר צה"ל היה בין מייסדי הזרוע הצבאית של האירגון, נמנה על המועצה הצבאית הכללית שלו, הוביל את תהליכי בניין הכוח, היה גורם משמעותי בתכנון וביצוע מתקפת ה-7 באוקטובר, הכווין התקפות נגד כוחותינו לאורך כל התקופה,  ופעל, עד לימים האחרונים,  לבנייתם מחדש של מערכי הארגון שנפגעו במלחמה.

למרבית האזרחים בישראל דמותו של עיסא אינה מוכרת. אלמלא הפרטים שנמסרו על מעמדו ומעלליו, ספק אם חיסולו היה מעורר עניין כלשהו. אפשר לנחש כי מי שבכל זאת התעניין בכך כנראה תהה בלבו – היתכן שגם לאחר 20 חודשי לחימה אינטנסיביים עדיין נותרו בכירים בדרג הזה בשורות האירגון?

יותר משהוא מספק הצצה ומפנה מבט לעבר ספסלי-חמאס, המקרה של אל-עיסא,  מדגים את אחת מחולשותיו של השיח הציבורי שמתקיים בימים אלה בישראל בנוגע להמשך המלחמה: היעדר מידע מספק על מצבו של האוייב.

ח"כ עמית הלוי , חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, התריע בסוף השבוע כי "חמאס נמצא כיום בשיא כוחו מבחינת סדר כוחות הלוחמים". לדברי הלוי, חמאס מחזיק בכמות עצומה של חומרי נפץ ואמצעי לחימה, שיקם את המערכת התת-קרקעית ממנה יוצאים אנשיו לפעולות הרג והוא מצוייד היטב מבחינה לוגיסטית.

תיאורים אלה יכולים להסביר דברים שהובאו מעל דפי עיתון זה בשמו  של  בכיר בצה"ל שהעריך כי אם ישראל תעצור כעת את הלחימה בעזה ותסיג את כוחותיה, חמאס יוכל בתוך חודש להשתלט מחדש על האוכלוסייה, ובתוך שנה לשקם את עצמו מבחינה צבאית.

בשעה שהצמרת המדינית והביטחונית של ישראל ניצבת על פרשת דרכים בנוגע למהלכים בעזה, כאשר מן הצד האחד התיסכול מהדשדוש ומחיריו, תחושת המיצוי, המבוי הסתום בסוגיית החטופים וההזדמנות לפריצת דרך מדינית היסטורית, ומן הצד השני הפער בהשגת המטרות שנקבעו למלחמה, נודעת חשיבות רבה לנתונים העובדתיים על מצבו של האוייב.

המכה שחמאס חטף מידיה של ישראל , היא אמנם קשה, אך לא אנושה ולא בלתי הפיכה. יכולתו להוות איום משמעותי מיידי על ישראל בתחום הירי הרקטי או בהתקפה יבשתית בסיגנון ה-7 באוקטובר, כנראה נשללה ממנו. הוא איבד הרבה מאנשיו, מאמצעי הלחימה והייצור אך אין ללמוד מכך על כושר התאוששותו.

הוא עדיין גורם הכוח המרכזי בעזה.  לוחמיו ובכיריו מתנהלים בעיקר במנהרות,  ממעטים להסתכן, פועלים במאפייני גרילה מול הזדמנויות וממתינים לרגע שבו יוכלו לעלות בביטחון אל מעל פני השטח .

הנהגתו בחו"ל מתפקדת באין מפריע, ממשיכה לנהל את הפעילות המדינית וההסברתית של האירגון, לגייס עבורו משאבים ולהכין – גם היא – תכניות ליום שאחרי.

היכולות השיוריות  שבידיו, שליטתו בַּסיוע האזרחי שמוכנס לרצועה (גם אם רק בחלקו) והתמיכה הרחבה שהוא נהנה ממנה בקרב הציבור בעזה, יאפשרו לו לבנות מחדש את יכולותיו, במיוחד אם יתקבלו דרישותיו במסגרת הסכם לסיום הלחימה. 

יש הטוענים כי בנקודת הזמן הנוכחית השלמת המטרות צריך שתיעשה על ידי העברת הניהול האזרחי למנגנונים  בהכוונה בינלאומית חיצונית שימנעו מחמאס להשתקם. ואולם, עמדה זו  מתעלמת מלקחי העבר וממאזן הכוחות בתוך הרצועה. סביר יותר שמסגרת כזו תספק חסות או כסות לחמאס וקיומה יגביל את ישראל יותר מאשר יסייע לה. 

מרכיב הזמן דוחק בישראל לאמץ גישה אחרת מזו בלחימה בעזה, כזו שמגבירה את האפקט ומקצרת את הטווחים עד להשגת המטרות.

לצד הפעילות העצימה של צה"ל בתוך הרצועה נכון לממש באופן מלא את עקרונות "תכנית האלופים",  לפגוע בהנהגת האירגון בחו"ל, למוטט את מנגנוני הממשל הרשמיים והלא-רשמיים ברצועה ולקדם את יוזמת טראמפ להגירה מרצון של תושבי עזה.

התפרסם בישראל היום, בתאריך 29.06.2025. 

20 חודשים מאז מתקפת 7 באוקטובר, האיום הצבאי הנשקף לישראל מעזה עדיין כאן, גם אם בצורה מצומצמת. ארגון חמאס ספג מכה קשה במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ואיבד חלק משמעותי מיכולותיו, אך הוא רחוק מהכרעה. לצד הישגים ישראליים מובהקים, חמאס עדיין מסוגל להוות איום, שלא לדבר על יכולת שיקום והתאוששות מהירים במקרה שלא תהיה הכרעה.
בצד החיובי ניתן למנות את חיסול שדרת ההנהגה בחמאס. יחיא ומוחמד סינוואר, איסמאעיל הנייה, סאלח אל-עארורי ומוחמד דף – שהיו עמודי התווך של הארגון במשך שנים – חוסלו על ידי ישראל. בעקבות זאת, נאלץ חמאס לעבור להנהגה מבוזרת, שמקשה מאוד על יכולתו לקבל החלטות ולבצע פעולות מורכבות. חיסולם של ראשי הארגון היווה גם מכה מורלית ותודעתית.
חמאס עצמו מודה באובדן של אלפים מאנשיו, בעוד שהערכות ישראליות מצביעות על כ-20 אלף הרוגים ועוד פצועים רבים שיצאו מכשירות. מסגרות סדורות של גדודים וחטיבות כמעט שאינן קיימות עוד, ורוב הלחימה כיום נעשית באמצעות חוליות קטנות ובלתי סדירות.
חל צמצום דרמטי של מלאי הטילים והרקטות שבידי חמאס, והאיום האסטרטגי על אזורים נרחבים בארץ הידלדל. מאות רקטות הושמדו באוויר ועל הקרקע, יכולת הייצור המקומי נפגעה, ומנהרות ההברחה ממצרים נחסמו ברובן. ניתן לראות כי במשך חודשים ארוכים, חמאס נמנע כמעט לחלוטין משיגור רקטות.
רשת המנהרות של חמאס בתוך הרצועה, וממנה לתוך ישראל, נפגעה. חלק מהמנהרות הושמדו לחלוטין, בעיקר בדרום הרצועה. באזורים מסוימים התנועה ברשת התת-קרקעית מוגבלת מאוד.
גם הממשל האזרחי של חמאס ברצועה נפגע. חיסולים של בכירים אזרחיים, הרס של תשתיות אזרחיות, ירידה בהכנסות מהברחות וממסים – כל אלה הותירו את הארגון עם שליטה חלקית בלבד. במקומות מסוימים נצפתה התנגדות לחמאס ואי שביעות רצון פומבית, פרצו מדי פעם הפגנות, ומנגנוני השליטה התערערו. קיימות תופעות של ביזה, ובאחרונה ניכרה קריאת תיגר מפורשת באזור רפיח מצד מיליציות מקומיות.
עד כאן חצי הכוס המלאה, אך בצדה קיימת גם חצי כוס ריקה. ברצועת עזה עדיין קיים כוח לוחם משמעותי, שמוערך בעשרות אלפים. למרות האבדות במהלך המלחמה, חמאס הצליח לגייס לשורותיו לוחמים חדשים ולהחליף חלק מההרוגים והפצועים. חלקם פועלים במתכונת של גרילה עירונית או מסתתר במחנות הפליטים ובמנהרות.
למרות הפגיעה בהנהגה הצבאית והאזרחית, חמאס מצליח לשמר גרעין שלטוני, לשלם משכורות, להפעיל חלק מהמנגנונים האזרחיים, ולהפגין נוכחות ציבורית במקומות שצה"ל נסוג מהם. זכורה מאוד הופעתם של חמושים בחלקים שונים של הרצועה במהלך הפסקת האש בחודשים ינואר-מרץ 2025, שהיוותה תזכורת ליכולתו של חמאס לצוץ מחדש מעל פני השטח.
למרות הפגיעה ברשת המנהרות העריכו גורמי ביטחון ישראליים רק לפני כחודשיים כי כ-75% מרשת זו עדיין תקין או ניתן לשיקום. מנהרות אלה מאפשרות תנועה, מסתור, הברחות, ואף החזקת חטופים.
כמות הטילים והרקטות שבידי חמאס אמנם הצטמצמה באופן משמעותי, אך ייתכן כי הארגון נמנע מירי לעבר ישראל כדי לשמר לפחות חלק מהתחמושת שבידיו להמשך הלחימה.
למרות השחיקה בכוחו של חמאס, הוא מנסה לפצות על כך בגמישות והסתגלות. מפעלי תחמושת מאולתרים ברחבי הרצועה, מחזור של חומרי נפץ ישראליים ושל נפלים, ופיזור מטענים קטנים במבנים ובצירי ההתקדמות של חיילי צה"ל – כל אלה מלמדים על יכולת הסתגלות גבוהה. הארגון עבר ממלחמה סדירה להתשה וטרור נקודתי, שמקשים על ישראל להגיע להכרעה.
עד כאן מאזן ההישגים והאתגרים שעדיין נותרו במישור הצבאי. אלא שהאתגר שמונח בפני ישראל מרצועת עזה, ומצד הפלסטינים בכלל, אינו מסתכם בהיבט הצבאי. מה שמאפשר אותו הוא אידיאולוגיה פלסטינית מושרשת, שמסרבת להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, ושעדיין חולמת על שיבה של פלסטינים ליפו, רמלה וחיפה. היא זו שמייצרת את הלחימה וממנה נובעים ההיבטים הצבאיים. על כן, האיום הנשקף לישראל לא ייעלם גם אם חמאס ימוגר, כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית לא תשתנה. כל עוד זו נשארת על כנה, האיום רק ישנה צורה ובמקום חמאס יצוצו מסגרות צבאיות אחרות עם אותה כוונה בדיוק.
בשל כך, האתגר האסטרטגי העומד בפני ישראל הוא למנוע מצב שהמלחמה בעזה תסתיים במתכונת של "סבב". אין אמנם ספק שלא יהיה זה סבב דומה לסבבים קודמים, אבל כל הסימנים מעידים שהחברה הפלסטינית לא עברה תהליך עמוק של שינוי ולא התנערה מהתפישה האידיאולוגית שהובילה ל-7 באוקטובר. לישראל אסור לחזור למצב של 6 באוקטובר – אמנם לא מבחינת היכולות הצבאיות של חמאס, אבל בהחלט מבחינת המוטיבציה הפלסטינית. כל עוד הפלסטינים ממשיכים לקוות ולצפות ליום שבו יוכלו לחסל את ישראל, צבירת יכולות חדשות ומימוש הפוטנציאל שלהן הם רק עניין של זמן. תליית תקוות ב"חלופה שלטונית" פלסטינית, כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית לא עוברת שינוי יסודי, היא לא יותר מאשר הונאה עצמית.
במלים אחרות, 7 באוקטובר או אירועים דמויי 7 באוקטובר, עשויים עדיין להמתין לנו מעבר לפינה.

פורסם במוסף מזרח תיכון חדש בגלובס, בתאריך 19.06.2025.