הניסיון של מלחמת ששת הימים

12 ביוני 1967 – אולי יום אחד לפני, יום אחרי – זכור בלבבות של רבים בישראל שחוו אותו בצעירותם כיום של שמחה שלא ידעה גבולות. כחודש קודם לכן, במהלך חגיגות יום העצמאות והמצעד הצבאי שליווה את ישראל תמיד באותו יום, הגיעו לציבור הרחב, טיפין-טיפין, ידיעות על תנועות של הצבא המצרי לעבר סיני. שטח ארץ זה שימש כחיץ בין מצרים וישראל לאורך שנים. לאחר מבצע קדש (אוקטובר 1956) סוכם כי יישאר אזור מפורז, וכך היה למשך עשור שנים.

המהלך המצרי הכה בתדהמה את מקבלי ההחלטות בישראל, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. ראשי המודיעין בישראל, ששמעם הגיע לכל עבר, "הבטיחו" לו חודש ימים קודם לכן, במסגרת מה שנודע לימים כ"ישיבת הערכת מצב לאומית", שקיימת "סבירות נמוכה" שתפרוץ מלחמה לפני 1970. איש לא פקפק בדברים אלה, שבאו היישר מפיו של אלוף אהרל'ה יריב – "חבר מטכ"ל מלחמת ששת הימים". כל חברי המטכ"ל של אותם ימים זכו לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים לתהילת עולמים, אולם יותר מכול זכו להערצה ראש אגף המודיעין, אהרל'ה יריב, ומפקד חיל האוויר, מוטי הוד.

זמן קצר לאחר שהארמיות המצריות התייצבו בקרבת הגבול עם ישראל, נעמד שליט מצרים בפני חייליו. בהופעה בוטחת ושחצנית, שמזכירה מאוד את הופעותיו הראוותניות של חסן נסראללה בימי "תפארתו", איים גמאל עבד-אלנאצר שמצרים תסגור את מצרי טיראן ולא תאפשר כניסת אוניות נושאות מטענים אסטרטגיים (קרי: דלק) לישראל. האימה והפחד שלטו בתקופת זמן זו, שבכל פינה בישראל זכתה לכינוי "תקופת ההמתנה". מה הוא סוד ביטחונו העצמי של נאצר, תהו רבים? אולי יש באמתחתו "הפתעות" שנעלמו מעיניו של המודיעין הישראלי המהולל? ראש אמ"ן, יריב, היה הכתובת העיקרית לשאלות אלה. האומנם יעז נאצר לבצע את זממו, שאלו אותו רבים. תשובתו הייתה שלילית. כוונתו, כך טען יריב, הייתה לאיים, להשפיל את ישראל, להעצים את כוחו בזירה הבין-ערבית. מלחמה, כך נפסק, היא מהלך מרחיק לכת מדי מבחינתו. אין לו עניין במלחמה.

נאצר לא האזין להערכות המצב של יריב. הוא ככל הנראה כן רצה במלחמה, או לפחות "שלום" על פי תנאיו – תנאים ששום ממשלה בישראל לא הייתה מסוגלת לקבל. ישראל של 1967, שפעלה תחת הנהגתה של ממשלת אחדות לאומית וקונצנזוס לאומי רחב, לא חיכתה לנאצר שיפתח במלחמה. היא הורתה לחיל האוויר להנחית מכת מנע במטרה להשמיד את חיל האוויר המצרי, וכך היה הדבר. תוך שעות ספורות הוכה חיל האוויר המצרי, ואחריו בא תורם של חיל האוויר הסורי והירדני. כוחות הקרקע של צה"ל שעטו לעבר סיני, שטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן. כולם נפלו בידי ישראל כפרי בשל.

תוך שבוע ימים מצבה האסטרטגי של ישראל השתנה ללא היכר. ממדינה קטנה ומפוחדת, המחכה בכיליון עיניים למעצמות הגדולות שיחלצוה מן הסכנה, היא הפכה למעצמה אזורית הבוטחת בעצמה. ישראל התמלאה גאווה וביטחון עצמי רב. מכאן קצרה הייתה הדרך למעידה האסטרטגית הראשונה, והיא באה במהרה: תחת "מטרייה" של ניצחון היסטורי על מצרים, סוריה, ירדן ועיראק לא היה לישראל ספק שהיא תזכה מכאן ואילך לתקופות רגיעה מתמשכות. מי יעז להתמודד עם עוצמתה של ישראל לאחר מפגן הכוח הזה? זו הייתה הדעה הדומיננטית בירושלים: "אם יחליטו הערבים", אמרה גולדה מאיר בנאום בכנסת ב-9 ביוני 1967, "אזי עליהם לדעת שתבוסתם במלחמה זו לא הייתה האחרונה בשרשרת".

ההתפכחות המייסרת לא איחרה לבוא. תקריות אש מדודות לאורך התעלה החלו ימים ספורים לאחר הפסקת האש. הן הלכו והסלימו לאורך הזמן. מצרים הבינה שישראל מרוצה מן הסטטוס-קוו שנוצר, וכי תעשה הכול כדי למנוע מלחמה נוספת. מצרים גם הבינה שבמצב של מערכה נייחת יש לה יתרון בכוח אדם ובכוח אש. ישראל הכילה תמונת מצב זו. היא הגיבה באורח מידתי, ובפירוש הקרינה רצון להימנע מהסלמה.

ב-21 באוקטובר 1967 חצתה מצרים קו אדום, והטביעה את המשחתת אילת עם 47 חיילים על סיפונה. מצרים ידעה היטב שהטבעת משחתת של מדינה אחרת היא פעולה מלחמתית מובהקת, בוודאי ובוודאי כאשר הדבר כרוך במספר נפגעים כה גדול. הרי ב-2 באוגוסט 1964 דיווחה משחתת אמריקנית על כך שספינת טורפדו של צפון-וייטנאם ירתה לעברה מטחי ירי קלים. תקרית זו, שזכתה לכינוי "תקרית מפרץ טונקין", הובילה את הקונגרס להעניק לנשיא לינדון ג'ונסון סמכויות נרחבות להסלים את הפעילות הצבאית נגד צפון-וייטנאם. בפועל נחשבת תקרית זו כמעין זרז לתחילת מלחמת וייטנאם.

הנשיא נאצר לא הסתפק בכך. הוא הבהיר באורח ברור וחד-משמעי כבר בוועידת חרטום, 1 בספטמבר 1967, כי לא יהיה שלום, הכרה או משא ומתן עם ישראל. ב-23 ביולי, בוועידת האיחוד הסוציאליסטי הערבי, הוא חזר על עקרונות אלה, והוסיף כי מטרתו היא "הרס מדינת ישראל". ב-6 בנובמבר 1969 הוא טבע את המונח "מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח". על בסיס עקרונות אלה הוא הוביל למלחמת התשה רוויית דמים נגד ישראל, שנמשכה עד אוגוסט 1970. שנתיים לאחר מכן הוא פתח במלחמת יום הכיפורים, וההמשך ידוע.

מלחמת שנים-עשר הימים

כשישים שנה לאחר מלחמת ששת הימים עמדה מדינת ישראל בפני אתגר ביטחוני חמור. שכנתה הרחוקה ממזרח הגתה תוכנית של ממש להביא להשמדתה. התוכנית כללה יצירת "טבעת אש" של מדינות טרור, שיקיפו את מדינת ישראל במאות אלפי טילים: מצפון היא הקימה את ארגון החיזבאללה – ארגון טרור "מפלצתי" בגודלו – וציידה אותו במאות אלפי טילים ורקטות. מדרום פרח וגדל חמאס ברצועת עזה, וגם הוא צויד באלפי טילים ורקטות שהוברחו לרצועה מתוך שטח מצרים. הרחק מדרום הקימה איראן את מדינת החות'ים, שפעלה כארגון טרור לכל דבר. גם בשטחי יהודה ושומרון השקיעה איראן משאבים אדירים כדי ליצור איום ביטחוני על ישראל. היו דיווחים על מעורבות איראנית כבדה גם בקרב ערביי ישראל.

מעל לכול הקימה איראן פרויקט מדעי צבאי שאמור היה לצייד אותה ביכולת גרעינית. באמצעות איום גרעיני זה, ובסיוע של ארגוני הטרור הסובבים את מדינת ישראל ומספר רב של טילים בליסטיים, כך האמינה איראן, היא תוכל להביא ביום מן הימים להשמדתה של מדינת ישראל. לא מדובר היה בחלום הזוי, אלא בתוכנית סדורה ומעשית.

ישראל ניסתה להילחם בתוכנית זו בדרכים חשאיות וגלויות. על פי דיווחים שונים היא פגעה במתקני הגרעין של איראן בדרכים גלויות ונסתרות. לפני כמה שנים הופיעו דיווחים על תולעת מחשבים בשם סטקסנט (Stuxnet), שנועדה לשבש את פעילות מתקן ההעשרה בנתנז. בתקשורת הופיעו ידיעות על כך שהיא גרמה להרס של מאות סרכזות (צנטריפוגות) במתקן הגרעיני, מבלי שהאיראנים הבינו את מקור התקלה. בהמשך דווח על פגיעות פיזיות במדעני גרעין איראנים. במקביל נעשו מאמצים מדיניים חובקי עולם, שכללו הטלת עיצומים על טהרן, במטרה לכפות עליה ריסון של פעילותה הגרעינית.

פעילות זו שיבשה ועיכבה את פרויקט הגרעין של איראן לאורך שנים. אולם במהלך המערכה הנחושה שישראל ניהלה נגד חמאס, חיזבאללה והחות'ים, החל ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, התברר שהפסקת פעילותה הגרעינית של איראן תיתכן רק באמצעות מתקפה צבאית, ובעיקר מהאוויר. נראה שכאשר מדינה בסדר גודל של איראן נחושה להשיג יכולת גרעינית, לא ניתן יהיה לחסום את דרכה רק באמצעים חשאיים או מדיניים-כלכליים.

בחודשים האחרונים החלו להצטבר ידיעות ולפיהן איראן הולכת ומתקרבת לעבר יכולת גרעינית. לאחר עימותים קשים עם איראן, שכללו שיגור מאות טילים בליסטיים לעבר ערי ישראל, היה ברור שאיראן לא תהסס להמשיך בפרויקט שיעניק לה יכולת גרעינית. באמצעותו היא תיצור איום השמדה ממשי נגד ישראל. איום זה, כך העריכה איראן במידה רבה של צדק, ישתק את יכולת הפעולה של מדינת ישראל נגדה.

מול נסיבות אסטרטגיות אלה – הדומות להפליא לאלה שעמדו בפני מדינת ישראל שישים שנה קודם לכן, ערב מלחמת ששת הימים – לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למתקפת מנע שתחסל בראש ובראשונה את פרויקט הגרעין האיראני. לישראל היו הישגים אדירים במתקפה: חלק ניכר מן ההנהגה הצבאית ואנשי משמרות המהפכה נהרגו; מדעני גרעין בכירים חוסלו; ומתקני הגרעין הפזורים לרוחבה ואורכה של איראן נפגעו קשות. זמן קצר לאחר מכן שיגרה ארצות הברית מטוס 2-B להפצצת מתקן הגרעין בפורדו המצוי עמוק מאוד במעבה הרים.

סיכום ומסקנות

היום, ממש כמו לפני שישים שנה, סבורים שוב רבים שהמכות ש"חטפה" איראן ירתיעו אותה מפעולות העלולות להעמיד אותה בפני עימות נוסף עם ישראל. גם הצהרות מפורשות של מנהיגי איראן, ולפיהם איראן נחושה בדעתה להמשיך בהעשרה ולא תסכים לשום הסדר שימנע ממנה זאת, אינן מובילות אותם לשינוי הערכה זו.

האם לא כדאי לנו ללמוד מן הניסיון ההיסטורי רווי הדמים של עמנו? האם לא ראוי לנו להגיע למסקנה שכפי שהיינו חייבים לאחר מלחמת ששת הימים להאמין להצהרותיו של הנשיא נאצר כי יחזיר בכוח את מה שנגזל ממצרים במלחמת ששת הימים, לפי דעתו, גם הפעם יש לבחון את נחישותם של מנהיגי איראן להחזיר לעצמם את "זכות ההעשרה" שבראייתם נלקחה מהם על ידי ישראל וארצות הברית? האם לא כדאי לנו להיערך למאמץ איראני מחודש לשקם את היכולת הבליסטית והגרעינית של איראן?

האם לא ברור לנו שהאירנים מעריכים, ובצדק רב, שהמתקפה הנוכחית של ישראל נגד איראן התאפשרה בזכות שילוב נדיר של הסכמות והבנות בין מנהיגי ישראל, ובראשם בנימין נתניהו, ובין הממשל האמריקני, בראשות הנשיא דונלד טראמפ? האם מישהו יכול להבטיח ששני מנהיגים אלה יישארו בתפקידם בחודשים הקרובים? האם מישהו יכול לערוב לכך שכוחות אופוזיציה בישראל ובארצות הברית יובילו את שני המדינות לנקוט מדיניות שונה מבעבר, והרבה פחות מיליטנטית? אולי יצוצו פרשיות שינטרלו את טראמפ (אפשטיין) ואת נתניהו (נבצרות). מדובר בשני מנהיגים מזדקנים, שאולי יתקשו להמשיך בהנהגה בגלל בעיות רפואיות. אולי יד מרצחים חס וחלילה, תשיגם? הנשיא טראמפ ניצל פעמיים מפעולות התנקשות. האם יעמוד לו מזלו גם בפעם שלישית?

מנקודת מבטי, התשובה לכל השאלות האלה ברורה, ומחייבת להגיע למסקנה שאיראן ללא ספק ספגה מכה קשה בעימות המלחמתי האחרון עם ישראל. יחד עם זאת, היא איננה בסדר גודל כזה שיחייב אותה "לשנות דיסקט" ולהביא אותה למסקנה שכדאי לה לבחור ב"דרך השלום", לבטל את פרויקט הגרעין, או להתמקד בפיתוח כלכלי במקום ברכש טילים בליסטיים. מעבר לכך, הנסיבות שהובילו לפעולה המלחמתית נגד איראן היו ייחודיות. יש להניח שאיראן "בונה" על כך שממשלתו של נתניהו תתערער, ושיעלו בתוכה כוחות "מתונים" יותר, שלא יאפשרו יציאה למתקפה נוספת. היא יכולה גם להעריך שנסיבות שונות יובילו לשינוי מהותי במעמדו של הנשיא טראמפ באופן שימנע ממנו חזרה על מתקפת יוני 2025.

מה על ישראל לעשות בנסיבות הנוכחיות? ראשית כול, עליה להיות הרבה יותר צנועה ומאופקת בהערכת הישגי המלחמה שלה מול איראן. בוודאי לא רצוי להקרין סיפוק מן ההישגים כלפי חוץ. עלינו לדעת שאנו מצויים במאבק ממושך עם אומה עתיקת יומין, בעלת כבוד לאומי, שיש בה קבוצה גדולה של אנשים משכילים ומיומנים. ההנהגה האיראנית משוכנעת, בצדק רב, שהשגת "אופציה גרעינית" לאיראן היא מרכיב מרכזי בעיצוב מעמדה האזורי והבינלאומי. לפיכך היא לא תוותר על נכס זה בנקל. המשטר הנוכחי ספג אומנם מכה קשה, אך הוא נותר יציב ומתפקד "כרגיל".

עלינו להכיר בכך שהנסיבות שאפשרו את המערכה הנוכחית היו ייחודיות – בעיקר בהיבט של הקשרים המיוחדים שנוצרו בין ממשל נתניהו וממשל טראמפ, הן ברמה המדינית, הן ברמה האישית. מדובר בנסיבות "שבירות", היכולות להשתנות תוך זמן קצר. לפיכך, אנו חייבים להכין את עצמנו הן ברמה הנפשית, הן ברמה המדינית, הן ברמה הצבאית לכך שנצטרך לצאת לסיבוב מלחמתי נוסף, קשה אולי בהרבה מקודמו. יש לנו כל האפשרויות להשיג יכולות כאלה, אם נפעל בהקדם ובהתאם.

ב-7 ביולי 2025 התפרסם ריאיון ארוך של נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן (Masoud Pezeshkian), עם השדרן הנודע טאקר קרלסון. הסכמתו של נשיא איראן להתראיין אצל קרלסון לא הייתה מקרית. האחרון נודע בתפיסת עולם בדלנית; הוא מתנגד למעורבות מלחמתית של ארצות הברית ברחבי העולם.

בחודשים האחרונים, ככל שהמתיחות בין ישראל ואיראן הלכה וגאתה, חזר קרלסון וטען שהנשיא טראמפ מפר את התחייבויותיו לבוחרים שניתנו לפני הבחירות שהוא ימנע מעורבות של ארצות הברית ב"עימותים מלאי הבוץ במזרח התיכון" (messy Middle East conflicts), תוך שהוא חוזר ומבליט את התמיכה הכספית האדירה של ארצות הברית בישראל לאורך עשרות שנים.

בהזדמנות אחרת, בשיחה עם תומך אחר במדיניות בדלנית, סטיב באנון (Steve Bannon), הוא קרא לממשל הנשיא טראמפ "להתמקד בארצי, במדינה שבה נולדתי" (Let’s focus on my country, where I was born”). הוא חזר והזהיר שמעורבות אמריקנית באיראן תטיל כתם על מורשתו כנשיא, כפי שמלחמת עיראק הטילה כתם על מורשתו של הנשיא בוש (George W. Bush).

לא אחת הוא מתח ביקורת על חברי הקונגרס המפגינים אובססיה של מעורבות בסוגיות חיצוניות במקום להתמקד בנעשה בארצות הברית. בשיחה עם הסנאטור טד קרוז (Ted Cruz) הציג קרלסון המחשה מעניינת של התנהלות חברי הקונגרס: "זה כאילו", הוא אמר, "שיש לי ילדים המכורים לסמים, אבל אני כל הזמן מתמקד בילדי השכנים. בכך אני מזניח את ילדיי". כך אני מרגיש כאמריקני, סיים קרלסון את דבריו בהתייחסותו למונח שטבע הנשיא טראמפ: "אמריקה בעדיפות ראשונה" (America First).

ברור לעין שקרלסון ושאר תומכי הבדלנות במערכת הפוליטית האמריקנית נמצאים במצב של מעין ליקוי מאורות פוליטי. הם יוצאים מתוך הנחה שמעורבותה של ארצות הברית בעימות מול איראן נעשתה מתוך דאגה למדינת ישראל, בעוד שבפועל קל מאוד להוכיח שמעורבות זו נועדה בראש ובראשונה להגן על האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. ברמה היסטורית, התפיסה הבדלנית מסתמכת על החשיבה הנאיבית לעיתים ש"אם אני רק אניח לאויביי, הם יניחו לי".

במציאות, תמונת המצב שונה לחלוטין. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ארצות הברית ממש לא רצתה להיות חלק ממנה. ואולם, החלטתה של גרמניה לחדש את מלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת ב-1 בפברואר 1917, שכוונה גם נגד כלי שיט של מדינות ניטראליות, ובכללן ארצות הברית, חייבה את הממשל לשנות את עמדותיו. עוד קודם לכן, ב-7 במאי 1915, הוטבעה ספינת הנוסעים לוזיטניה (RMS Lusitania) על ידי צוללת גרמנית ומאה עשרים ושמונה נוסעיה נהרגו. ב-2 באפריל 1917 הודיע הנשיא וודרו ווילסון (Woodrow Wilson) על כניסת ארצות הברית למערכה.

גם במלחמת העולם השנייה לא היה לממשל עניין להצטרף למערכה, אולם המתקפה היפנית על נמל פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 לא הותירה לארצות הברית ברירה אלא להיכנס למלחמה במלוא כוחה.

את המערכה המשמעותית שלה נגד האסלאם הרדיקאלי, ואל קאעידה בראשו, החלה ארצות הברית רק לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר בארצות הברית. במערכת הבחירות הבהיר המועמד לנשיא ג'ורג' בוש כי הוא מתכוון להתמקד בסוגיות פנים-אמריקניות, אולם מתקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו יורק ועל מבנים של הממשל חייבו אותו להתמקד דווקא בסוגיות חוץ.[i]

שיגורם של מאות טילים באליסטיים לעבר עריה המרכזיות של מדינת ישראל על ידי איראן פקח, כך ניתן לקוות, את עיניהם של רבים באירופה וגם בארצות הברית להבין שמתקפת טילים מאסיבית מצד איראן על מדינה מערבית איננה עוד "חזון הזוי", אלא אירוע שיכול להתממש נגד מדינות אירופה ונגד ארצות הברית כבר בטווח הזמן הקרוב. כל מה שצריך הוא מנוע רקטי גדול וחזק יותר, כזה שיוכל לשאת ראשי נפץ לעבר יעדים רחוקים מאלה הנמצאים במדינת ישראל.

זהו בדיוק התהליך שהוביל את צפון קוריאה ליכולת גרעינית מרשימה כפי שיש ברשותה עכשיו. ראשיתה בצעדים מדודים חשאיים של העשרת אורניום בקצב הולך וגובר. ממשל הנשיא קלינטון ניסה להניא את הנהגת צפון קוריאה מצעדים אלה על ידי הבטחת תוכנית ייצור אנרגיה חלופית. תוכנית זו עיכבה באורח זמני את דהירתה של צפון קוריאה לעבר נשק גרעיני. ב-16 באוקטובר 2002 הודיע הממשל האמריקני כי בידי צפון קוריאה תוכנית להעשרת אורניום העלולה להביא אותה ליכולת גרעינית. אולם, לממשל קלינטון לא היה מרחב לגיטמציה ואומץ פוליטי לצאת למערכה צבאית לסיכול פרויקט הגרעין בעודו באיבו.

כשנה לאחר מכן, ב-10 בינואר 2003, כבר הודיעה צפון קוריאה על פרישתה מחברותה באמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). ב-10 בפברואר 2003 הודיעה צפון קוריאה רשמית, לראשונה, כי יש ברשותה נשק גרעיני. ב-9 באוקטובר 2006 ביצעה צפון קוריאה ניסוי גרעיני. מאזן הכוחות במזרח הרחוק השתנה מיידית ובאורח דרמאטי לרעת ארצות הברית ובעלות בריתה באזור – יפן, פיליפינים, דרום קוריאה, סינגפור ואוסטרליה.

איראן, ככל הידוע לנו, הייתה בשלבים האחרונים לקראת הכרזתה כמדינה בעלת יכולת גרעינית. ישראל נזקקה לסוג של "הרשאה" אמריקנית לבצע מתקפה שתביא לפגיעה קשה ביכולותיה הגרעיניות של איראן. הנשיא טראמפ נתן הרשאה זו, ואף שיגר מטוסי הפצצה מדגם 2-B כדי להעמיק ולהרחיב את הפגיעה במתקני הגרעין של איראן. הימנעות מפעולה כזו הייתה מעמידה בסכנה קיומית של ממש את מדינת ישראל ובעלות בריתה של ארצות הברית באזור – סעודיה, בחריין, קטאר, איחוד האמירויות, ירדן, מצרים ולבנון.

הנקודות העיקריות בריאיון של נשיא איראן

טאקר קארלסון ידוע כעיתונאי מן המעלה הראשונה בארצות הברית. אחוזי הצפייה בו מרקיעים שחקים. יחד עם זאת, הריאיון הנוכחי עטוף ב"צלופן ורוד". המראיין נותן למרואיין "חופש דיבור" מוחלט, ואינו מנסה לעמת אותו עם העובדה שבידי ארצות הברית וישראל הצטבר מידע מוצק על דהירתה של איראן לעבר נשק גרעיני. הוא גם אינו מעמת אותו עם הרודנות באיראן, דיכוי חופש הפרט, זכויות נשים, להט"בים וכו', וכמובן אין לו שום שאלה על הכוונת מאות טילים באליסטיים לעבר ערי ישראל, בעוד שישראל עושה כל מאמץ להימנע מפגיעה בריכוזי אוכלוסייה. ולבסוף, אין לו גם שום שאלה על ארגוני הטרור תחת שליטת איראן – החיזבאללה, החמאס, החות'ים – ועל פעילותם לאורך שנים נגד ישראל. בקיצור – זהו ריאיון שאינו מוסיף כבוד ליוקרתו של עיתונאי בכיר זה. להלן הנקודות העיקירות בדברי הנשיא בראיון:

• איראן לא הייתה זו שהחלה במלחמה, ואין לה עניין בהתמשכותה של המלחמה. אנחנו היינו באמצע שיחות עם ארצות הברית על פי הזמנת נשיא ארצות הברית. כל זאת במטרה לקדם שלום. הובטח לנו במהלך השיחות שכל עוד ארצות הברית לא תיתן לישראל רשות (permission) ישראל לא תתקוף את איראן. אבל, ממש במהלך השיחות, באורח פתאומי, ישראל חיבלה במשא ומתן (torpedoed the negotiating table). בכך היא חיבלה והרסה (ruined and destroyed) את האופציה של הסדר באמצעים דיפלומטיים. מתחילת כהונתי כנשיא המטרה העיקרית שלי היא חיזוק האחדות הלאומית באיראן וחיזוק קשרי השלום והידידות עם מדינות האזור והעולם כולו.
• נתניהו אחראי לכך שמשנת 1984 נוצרה אמונה שאיראן רוצה להגיע ליכולת גרעינית. הוא הצליח לשכנע את כל נשיאי ארצות הברית מאז שאכן איראן רוצה פצצה גרעינית. אבל האמת היא שאיראן מעולם לא רצתה בעבר, אינה רוצה בהווה, ולא תרצה בעתיד לפתח יכולת גרעינית. הדבר עומד בניגוד לאמונה הדתית שלנו ולהלכות (fatwa) שפרסם המנהיג העליון של איראן. בפועל, נאסר עלינו מבחינה דתית (religiously forbidden for us) לפעול להשגת יכולת גרעינית.
• עמדה זו של איראן אומתה (corroborated) על ידי שיתוף הפעולה בין איראן והוועדה לאנרגיה אטומית (IAEA). הם תמיד היו באתרים שלנו כדי לאשר עמדה זו (they were always there to verify this and to substantiate that). מעולם לא רצינו פצצה גרעינית. אבל שיתוף פעולה זה עם הוועדה הופסק (disturbed) בשל ההתקפות הבלתי לגיטימיות (unlawful attacks) נגד המתקנים הגרעיניים שלנו. מאוחר יותר הבהיר שר החוץ של איראן כי שיתוף הפעולה של איראן עם הוועדה לא הופסק, אך יהיה לו אופי שונה מבעבר. הוא לא הבהיר כוונותיו.
• באשר לפיקוח (surveillance or the supervision) על המתקנים הגרעיניים שלנו: אנחנו מוכנים לנהל משא ומתן בסוגיה זו. אנחנו מעולם לא היינו הצד שהתחמק מן הצורך באימות (verification) הנתונים שמסרנו על הפעילות הגרעינית שלנו. אנחנו מוכנים לקבל תהליכי פיקוח (stand ready to have these supervisions). ואולם, כתוצאה מההפצצות הלא-לגיטימיות של ארצות הברית על המתקנים הגרעיניים שלנו חלק ניכר מן האתרים והציוד ניזוק קשות (severely damaged). לפיכך, אין לנו גישה לאתרים ואיננו יכולים לראות מה קרה שם. לכן עלינו לחכות עד שתתאפשר לנו גישה למקומות שנפגעו ונוכל לבחון את הנזק שנגרם ונוכל לקדם פיקוח.
• הנשיא מביע בעקיפין חששות כי הוועדה לאנרגיה אטומית לא פעלה מול איראן בתום לב. הוא בפירוש איננו מוציא מכלל אפשרות שהיא אף העבירה לישראל מידע על פעילותה הגרעינית של איראן. למרות זאת, פעילות הפיקוח של הוועדה נמשכה באיראן באין מפריע. לדבריו, הייתה להם "נגישות מלאה" (full access) לפקח על מתקניה הגרעיניים של איראן. חוסר האמון כלפי הוועדה הגיע לשיאו בדו"ח האחרון של הוועדה. דו"ח זה הוא שהעניק לישראל את התירוץ לבצע מתקפה לא-לגיטימית נגד אתריה הגרעיניים של איראן. גם לאחר מכן לא טרחה הוועדה לגנות את המתקפה הישראלית או להפסיק אותה. זה עומד בניגוד למשפט הבינלאומי. זה יוצר חוסר אמון בציבור האיראני כלפי הוועדה.
• הנשיא מאמין שהיינו יכולים להגיע להבנות עם ארצות הברית בדרך מדינית ועל בסיס המשפט הבינלאומי. בדרך זו הזכויות של כל עמי האזור, כולל העם האיראני, היו נשמרות. בעקיפין, ומבלי שיזכיר את שמה, הוא רומז שניתן היה להבטיח גם את "זכויותיה" של מדינת ישראל, אבל לרוע המזל נתניהו הרס תהליך זה. בעבר לא ביקשנו דבר מעבר לזכויות המוקנות לנו על פי המשפט הבינלאומי, אבל נתניהו הוא זה שהביא לחוסר יציבות ומתיחות (unrest and tension) באזור. אנו מדינה שוחרת שלום. אנו רוצים בשלום עם כולם. עם זאת, יש לנו היכולות להגן על זכויותינו כנגד מעשה תוקפנות נגדנו.
• יש בידי נשיא ארצות הברית היכולות להוביל את האזור לשלום מתמשך או למלחמה מתמשכת. אין לנו בעיה להיכנס שוב למעגל של דו-שיח עם ארצות הברית. יחד עם זאת, בגלל "מעשה הזוועה של המשטר הציוני" (atrocities by the Zionist regime) נוצר משבר לא רק באיראן אלא באזור כולו. אנחנו חייבים קודם כול לפתור משבר זה (put it behind ourselves).
• ישראל ביצעה פשעי מלחמה על פי הדין הבינלאומי. היא הרגה אנשים בבתיהם בשעה שהם היו מחוץ לשעות הפעילות שלהם. היא הרגה נשים וילדים, כולל נשים בהיריון. היא רצחה מדענים יחד עם בני משפחתם. כדי להרוג אדם אחד ישראל הייתה מוכנה להרוס בניין שלם. אנשים רבים נהרגו. לכן נוצר משבר שאותו, כאמור, צריך לשים "מאחורי גבנו". לאחר הריאיון הופיעו ידיעות רבות כי ישראל ניסתה לחסל גם את נשיא איראן, אך הוא ניצל "בעור שיניו"
• אסור לארצות הברית להיגרר אחרי "תוכניותיו השטניות" (devilish machinations) של נתניהו. לארצות הברית יש סדר יום משלה. באשר לשאגות ההמון באיראן "מוות לאמריקה" – הנשיא טוען שיש עיוות בדימוי של איראן בזירה הבינלאומית. במהלך 200 השנים האחרונות לא פלשה איראן לשטחה של אף מדינה אחרת. ההמון אינו שואף למותו של העם האמריקני ואפילו לא של אנשי הממשל שלו; הוא רוצה להביא סוף ("מוות" בלשונם) לתוקפנות, למעשי טבח ולחוסר היציבות. האם זכור מקרה של טרוריסט איראני שפגע באמריקנים? אין דבר כזה. יש עיוות בדימוי של האסלאם בעיני העולם.
• לאיראן יש עניין להדק את יחסיה עם ארצות הברית. ישראל היא המכשול לכך. אסור לתת לנתניהו לקלקל את היחסים בין שתי המדינות. יש בידי נשיא ארצות הברית היכולות להציב את ישראל ואת נתניהו במקום הנכון, לרסן אותם (to put Israel, Netanyahu in their place, to contain them), כדי שיתאפשר שינוי ביחסי איראן וארצות הברית.

סיכום ומסקנות

מטרתו העיקרית של הריאיון היא בפירוש לתקוע טריז בין ארצות הברית לישראל. האיראנים מודעים היטב למחלוקת בארצות הברית סביב הסכנות הכרוכות במעורבות שלה בעימותים ברחבי העולם, לרבות באיראן. בכך משולבת גם הטענה, הגלויה והסמויה, שישראל והלובי החזק שלה בארצות הברית הם שדחפו את ארצות הברית להיות מעורבת במלחמות שאינן משרתות את האינטרסים שלה. נשיא איראן מודע היטב לכך שהריאיון יהדהד ברחבי ארצות הברית, ולפיכך הוא כולו "נופת צופים": איראן היא כביכול מדינה שוחרת שלום; אין לה כוונות לפתח נשק גרעיני; כל הטענות נגדה הן פרי התעמולה של בנימין נתניהו; היא מוכנה לפיקוח מלא על מתקניה הגרעיניים, אך בשל ההרס שם הדבר עלול לקחת זמן, ועוד ועוד.

אין בדבריו של הנשיא ולו מילה אחת של חרטה או חשבון נפש על הדרך שבה התנהלה איראן לאורך השנים בסוגיה הגרעינית. אין בהם שום מחויבות של ממש שאיראן מוכנה לקחת על עצמה כדי להבטיח שהיא לא תשוב לחידוש הפרויקט הגרעיני שלה וההתחמשות שלה בטילים באליסטיים ארוכי טווח, ובעיקר לא ניכרת נכונות "לסגור הסכם" עם ארצות הברית בטרם תבוא פורענות נוספת על איראן.

דבריו מצטרפים לאלה של שר החוץ של איראן, עבאס אראגצ'י (Abbas Araghchi), כי יחלוף זמן עד שאיראן תסכים לחזור למשא ומתן עם ארצות הברית סביב תוכניתה הגרעינית של איראן. בדיווח אחר הוא צוטט כי אין לאיראן התנגדות לחזור למשא ומתן, אך רק לאחר שתקבל ערובות מארצות הברית – ככל הנשאר שישראל לא תתקוף אותה במהלך המשא ומתן.

מעבר לכך, הוא הבהיר שאיראן תהיה מוכנה בקרוב מאוד להתחיל שוב בתוכנית ההעשרה של אוראניום כך שתוכל לפצות על "הזמן האבוד". גם מנהיג איראן עלי חמינאי (Ali Khamenei) צוטט כמי שמדגיש שאיראן תמשיך בהעשרת אורניום, ולא תקבל שום הסכם שמונע מימוש זכות זו. זהו ביטוי עליון של הריבונות הלאומית של איראן.

סיכומו של דבר, ככל שניתן להתרשם מן המידע שברשותנו, איראן רחוקה מלהקרין דימוי של מדינה מובסת. היא אכן מדינה שהוכתה קשות, ואפילו הושפלה בפומבי, ויוקרתה ומעמדה נפגעו קשות. אך כל אלה אינם מביאים את ההנהגה הנוכחית, עד לשלב הנוכחי, "להחליף דיסקט", להצהיר שאיראן בוחרת בדרך חדשה שאינה מאיימת על שום מדינה באזור, שאין לה עניין בפיתוח יכולת גרעינית, שאין לה מה להסתיר ושהיא מוכנה לפיקוח מערבי מלא על מתקניה.

כל זה אינו קיים. איראן מקרינה נינוחות רבה. אינה ממהרת לשום הסכם שיבטיח את עתידה. לא אחת היא חוזרת לאיים על ישראל, באורח ישיר וסמוי, כולל בנשק גרעיני. כדאי אפוא, שמדינת ישראל – במקביל לשמחה ולהתפעלות המוצדקים מן ההישגים האסטרטגיים באיראן – תדע שהמלאכה באיראן (וככל הנראה גם בזירות הלחימה האחרות) טרם הושלמה, ושעוד רבה היא הדרך בפניה להסיר מעל הפרק את האיום האיראני על ישראל.

[i] The Bush Revolution: The Remaking of America’s Foreign Policy, Ivo H. Daalder and James M. Lindsay, The Brookings Institution, April 2003.

כבר למחרת יומו הראשון של מבצע ״עם כלביא״ נשמעו קולות המבקרים שקבלו, רטנו והזהירו בשׁוּרת נבואות זעם מפני העדר מטרות מלחמה, העדר אסטרטגיה או העדר אסטרטגיית יציאה. רבים מביניהם מצאו את החוט המקשר בין מטרות מלחמה לא סבירות או סותרות במלחמת ״חרבות ברזל״ והעדר אסטרטגיית יציאה ממנה לבין העדר מטרות מלחמה, אסטרטגיה ואסטרטגיית יציאה במבצע ״עם כלביא״.

רבים מבין אותם מבקרים דחו בזלזול, ואפילו בשאט נפש, פרשנויות מתחרות בנוגע לאסטרטגיה שכן קיימת. בשילוב די בעייתי של קוצר רוח, העדר פרספקטיבה היסטורית וזלזול בדרג המדיני, והתייחסות אליו כאל מי שנטול יכולת לקבל החלטות מושכלות בצל פרסונליזציה מוחלטת של הדיון, חישבו חישובי קיצין והזהירו משקיעה, התבוססות ומבוי סתום אסטרטגי. המנטרה של ״אין אסטרטגיה״ הפכה למסך בפני התבוננות עניינית בתהליכים ומיקדה, ברוב המקרים, את הדיונים והפרשנויות באירועים וללא התייחסות להקשר הרחב ולפרספקטיבה ההיסטורית.

מתקפת ה-7 באוקטובר הובנה כבר בשלביה הראשונים כאירוע החורג מגבולות רצועת עזה וממלחמה בחמאס. ישראל מצאה עצמה במלחמה אזורית מרובת חזיתות, כשחמאס היא רכיב אחד בציר ההתנגדות שהובל על ידי איראן. משכך, נכפה על ישראל ההכרח בגיבוש אסטרטגיה מעודכנת, וזו אכן גובשה כבר בשלביה הראשונים של המלחמה. תכליתה הייתה חילול שינוי מהמעלה השנייה, שמשמעותו שינוי של המערכת הקיימת, להבדיל משינוי מהמעלה הראשונה, שהוא שינוי בתוך מערכת קיימת. עד ל-7 באוקטובר נצמדה ישראל למערכת הקיימת כשהיא מעצבת אסטרטגיה שתכליתה שכלול יכולות ההסתגלות וההתאמה למערכת הקיימת.

משהתחדדה והתבהרה ההבנה בדבר ההכרח שבשינוי האסטרטגיה, ברור היה ששינוי המערכת הקיימת מחייב פגיעה משמעותית במרכז הכובד המרכזי או העיקרי שלה – ראש התמנון – איראן. אלא שהפגיעה בראש התמנון לא הייתה ניתנת לביצוע בשלבים המוקדמים יותר של המלחמה, והיא חייבה היערכות ופיתוח יכולת וכשירות תוך כדי מלחמה מול כמה חזיתות.

משנקבע המצפן האסטרטגי – שינוי המערכת הקיימת באמצעות פגיעה קשה במרכז הכובד העיקרי שלה – גובש הרעיון המארגן שנשען על היגיון טורי, בניית יכולת וצבירת הכוח בארבעה שלבים עיקריים. השלב הראשון התמקד בגזרה הדרומית תוך היערכות הגנתית בגזרה הצפונית, ומטרתו הייתה להשיב את השליטה על שטח ריבוני שנכבש והיערכות למתקפה עוצמתית ברצועת עזה במטרה לפרק את חמאס כישות צבאית ושלטונית מאורגנת, להשיב את החטופים ולעצב מציאות ביטחונית שלא תאפשר התפתחות של איומים ביטחוניים דומים כלפי ישראל.

השלב השני כלל את פיתוח המענה לזירה הצפונית, ובתחילתו היה תגובתי בהיבט ההתקפי והגנתי במהותו, במקביל להכנות המתחייבות לקראת השלב השלישי, שהוא השלב ההתקפי. במסגרת השלב השני פעלו יחידות מיוחדות בעומק דרום לבנון לצורך מיפוי תשתיות חיזבאללה ובדיקתן והכנת התשתית לתמרון הקרקעי. השלב השלישי, שעיקרו בוצע בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2024, היה השלב ההתקפי ובמהלכו מוטטה ישראל את חיזבאללה ופגעה אנושות ביכולותיו הצבאיות של הארגון ובמנגנוני הפיקוד והשליטה שלו, וחיסלה את ראשי הארגון ואת מפקדיו הבכירים. תוצאת לוואי של השלב הזה הייתה האצת תהליך נפילתו של משטר אסד, מה שאפשר לישראל להשתלט על החרמון הסורי ועל אזור החיץ ברמת הגולן כדי למנוע התבססות גורמים עוינים ופעולתם מאותו אזור שבו כבר לא התקיימה משילות סורית אפקטיבית, ובהמשך להשמיד, כמלחמת מנע, את רוב תשתיות הצבא הסורי, זאת במטרה למנוע השתלטות גורמים עוינים על תשתיות אלה.

המהלך הזה הקנה לישראל חופש פעולה אווירי ומבצעי בכל רחבי סוריה, ונטרל איומים פוטנציאליים לעתיד לבוא. הפגיעה הקשה בחיזבאללה ובחמאס כשלוחיה החשובים והמשמעותיים ביותר של איראן, ושינוי מצב היסוד בסוריה, הובילו לגירוש איראן מסוריה ולאובדן אחיזתה במדינה כליבת הרצף הטריטוריאלי ששקדה לבסס במשך שנים כחלק מהמאמץ ללפות את ישראל, לבסס את אחיזתה במזרח התיכון ולערער את יציבות המשטרים הסוניים הפרגמטיים.

משהצליחה ישראל לקלף את יכולותיה של איראן ולהעמיק את פגיעותה, במהלך שהחל כבר במתקפה האווירית ב-26 באוקטובר 2024 (מבצע ״ימי תשובה״) כתגובה לשיגור מטחי טילים וכטב״מים לעבר ישראל, ובהתבסס על אינדיקציות מודיעיניות לגבי פריצה אפשרית של איראן בכיוון ההנשקה של האורניום המועשר שברשותה, ובמהלך מרשים של הונאה והרדמה של איראן, פתחה ישראל במתקפת ״עם כלביא״ נגד איראן ב-13 ביוני 2025. בתוך 48 שעות הצליחה ישראל לערוף את הפיקוד הצבאי הבכיר של צבא איראן ושל משמרות המהפכה, לפגוע בתשתית הטילים הבליסטיים ובנכסים צבאיים משמעותיים.

המתקפה היממה את איראן, ערערה את משטרה והניחה את התשתית להשגת חופש פעולה לחיל האוויר הישראלי. במהלכים רציפים של חיל האוויר ויכולות אחרות שהפעילה ישראל על אדמת איראן, ובמבצעי סייבר מרשימים, המשיכה ישראל לקלף את איראן מיכולות ומנכסים ושיבשה את יכולתה של איראן לשגר טילים לכיוון ישראל בהיקפים גדולים, כפי שתכננה איראן לעשות. בהעדר שלוחים אפקטיביים, ובהינתן פגיעה קשה במערך הטילים וצמצום ניכר של היכולת האיראנית לשיגורם לישראל, נותרה איראן עירום ועריה. המתקפה הישראלית הובילה את איראן למבוכה אסטרטגית משפילה וחשפה את הפער העצום שבין הדימוי המאיים שהקרינה איראן כלפי ישראל, כלפי המרחב ואפילו כלפי העולם, לבין חולשתה, פגיעותה ויכולת ההיזק הכל כך נמוכה שלה.

את המהלך ההתקפי מול איראן הקפידה ישראל לבצע בתיאום הדוק עם הממשל האמריקאי, בתקווה שהנשיא טראמפ גם ישתכנע בהמשך להצטרף למאמץ הצבאי ולהנחית את מכת הגרזן האחרונה על תשתית הגרעין האיראנית – השמדת מתקן פורדו. אם טרם המערכה, ואפילו בימיה הראשונים, נדמה היה שקול המחנה הבדלני בממשל, המסתייג מפני התערבות צבאית אמריקאית, גובר על קול המחנה התומך בכך, הרי שככל שהימים נוקפים והנשיא טראמפ, כמו העולם כולו, נפעם מגודל ההישג של ישראל וחשיבותו, גדלים והולכים הסיכויים להצטרפותה של ארה״ב למערכה. אם אכן כך יקרה, תתקצר המלחמה ותסתיים בהישג היסטורי.

אסטרטגיה נבחנת במבחן המעשה ועל פני ציר הזמן. יש שניתן לזהותה ככזו ואף לנסחה ולמסגרה כרעיון רק לאחר זמן. כמעט שנתיים חלפו מאז מתקפת ה-7 באוקטובר, שזעזעה את אמות הסיפים בישראל ומוראותיה ייצרבו בתודעה הקולקטיבית של העם בישראל לדורי דורות. אלא שמתוך השבר הנורא, מהכישלון הצורב והמחפיר, שעוד ייחקר ויילמד, מתוך תחושת חורבן ואסון, הצמיחה ישראל, במנהיגות מדינית ובמצביאות צבאית, את האסטרטגיה שהובילה לשינוי פני המלחמה כולה, ובסופו של דבר לשינוי פני המזרח התיכון כולו. השינוי יוביל בהכרח לכינונה של ארכיטקטורה אזורית חדשה שבה תתמקם ישראל כרכיב מרכזי, עמוד יכין של ממש.

הארכיטקטורה האזורית החדשה תמנע את חזרתה של איראן לפיתוח יכולות ודרכי פעולה שיהפכו אותה מחדש לאיום משתק על המרחב. בה בעת תאפשר הארכיטקטורה האזורית החדשה פיתוח כלכלי, תשתיתי וחברתי של המרחב כולו ותביא בכנפיה גם אפשרויות והזדמנויות חדשות ויצירתיות לטיפול בסוגיה הפלסטינית. לכל השינויים האלו במערכת האזורית תתבררנה בהכרח השפעות, ואפילו משמעותיות, גם על המערכת הבינלאומית. במובן זה, המלחמה האכזרית שאליה נקלעה ישראל ב-7 באוקטובר 2023 מובילה בהכרח לשינוי סדרי עולם. ישראל הובילה את המהלך המשמעותי ביותר עבור העולם החופשי זה שנות דור, כשהשיבה מלחמה שערה נגד הטרור האסלאמי הרדיקלי והרצחני ונגד מדינת טרור שאיימה להפוך לאיום אזורי וגלובלי בחסות נשק גרעיני. ישראל הקיצה את העולם החופשי מתרדמה מסוכנת ומאובדן הנכונות והיכולת להגן על עצמו מפני איומים אלה.

בפרספקטיבה של כמעט שנתיים מאז ה-7 באוקטובר, ניתן בהחלט לזהות את המצפן האסטרטגי של ישראל וגם את האסטרטגיה שהנחתה אותה לפירוק ציר ההתנגדות בהובלת איראן כמרכז הכובד המשמעותי ביותר, שהטיל חיתתו על המרחב כולו תוך שכלול מכונת הטרור עד לכדי איום קיומי. במעלה הדרך, ובשל אילוצים וחסמים, נאלצה ישראל לסטות ימינה ושמאלה מהאסטרטגיה ולפעמים גם לסגת לאחור, אלא שמעולם לא איבדה את המצפן האסטרטגי וגם לא את אורך הרוח האסטרטגי המתחייב. האסטרטגיה הישראלית אינה נטולת סיכונים, בוודאי כשמדובר באיראן.

האפשרות שהמכה הניצחת והמשפילה שספגה איראן ותחושת האיום של המשטר האיראני לעצם שרידותו יובילו את איראן ״לרוץ״ לפיתוח נשק גרעיני היא אפשרות שלא ניתן להתעלם ממנה, אלא שנדמה שבתנאים שהכשירה ישראל לאחר הפגיעה הקשה באיראן וביכולותיה הוכשרו התנאים להסכם עם מנגנוני אכיפה קפדניים מאוד ו/או לאפשרות אכיפה בכוח על ידי ישראל וסיכול כל ניסיון איראני לבנות את יכולותיו מחדש. בעוד מאה שנים, כשיֵשבו ההיסטוריונים לכתוב את תולדות ימי האזור והעולם, יש להניח שיֵדעו לשרטט במילים מדויקות ובהיגיון צרוף את האסטרטגיה הישראלית שהובילה לשינוי ההיסטורי.

עבר פחות משבוע מאז כינון הפסקת האש עם איראן וכבר התברר כי המערכה טרם הוכרעה. כפי שכתבנו בשבוע שעבר במרוצת המלחמה לא הגיע המשטר האיראני לכדי סכנה קריסה ממשית. מיד עם הפסקת ההפצצות הישראליות הוא החל לשקם את האיומים שישראל הצליחה להסיג אחור: לשחרר את הטילים ואת האורניום המעושר שהפצצות ישראליות קברו מתחת לאדמה (על פי ההערכות), לפנות לסין כדי לרכוש מטוסים ומערכות נשק מתקדמים ולנסות להחיות מול האמריקנים את משחק המו"מ על הגרעין שמעולם לא נגמר. הפסקת האש מול האירנים פשוטה כמשמעה היא פסק זמן עד שנצטרך לחדש את הלחימה.

ההישג האסטרטגי של המלחמה באיראן

אבל מ־12 ימות הלחימה האחרונים לא יצאנו בידיים ריקות: שללנו מאיראן את הדרך להפוך אורניום שהועשר ל-60% חומר בקיע ל-90%, השתלטנו לחלוטין על המרחב האווירי של שלה, והיינו קרובים להשמיד את מאגר הטילים הבליסטיים שלה, הכלי היחידי כמעט שבאמצעותו היא יכולה להשיב מלחמה. אבל החשוב ביותר הוא ההישג האסטרטגי: איראן הסכימה להפסיק את הלחימה כי הבינה כי בקצב שבו מתנהלים הדברים מצבה רק ילך ויחמיר, ובעימות עתידי, שהוא רק עניין של זמן, איראן תנסה להפוך את המגמה. ישראל מצידה צריכה לדאוג כי גם בסבב הבא המגמה הזו לא תשתנה אלא תתחזק. כלומר האתגר הוא להבהיר לה כי מצבה בעתיד לא ישתנה:  בכל פעם שתנסה לאתגר את ישראל התוצאה תהיה זהה. היא רק תפסיד והמצב הביטחוני והכלכלי שלה תמשיך להתדרדר. בסבב הבא יש לתקוף לא רק את המערך הצבאי של אירן אלא את ההנהגה, את התשתיות האזרחיות ואת מערך יצוא הנפט שהמשק (והנשק) האיראני מבוסס עליו.

מעצמות תמיד השפיעו על מלחמות ישראל

המערכה נגד אירן דורשת סבלנות וראייה ארוכת טווח. בסוף הסבב האחרון טראמפ הכריח את ישראל לוותר על מכה נוספת באיראן בעקבות הפרת הפסקת האש. אני מבין את ההתנגדות לעניין אבל חשוב לשים את הדברים בפרופורציות: כל מלחמות ישראל נלחמו תחת השפעה של מעצמות רחוקות, ולעיתים תוצאות ההשפעה האלה היו חמורות פי כמה. מבחינת ישראל אלו הם פשוט תנאי המגרש, ולמרות תנאים שליליים אלו הצלחנו לגרום למדינות רבות להגיע למסקנה כי אין להן ברירה אלא להשלים עם המדינה היהודית. הסיכוי שישראל תוכל להביא לשינוי משטר באיראן נמוך אבל ישראל מעולם לא הביאה לשינוי משטרי במצרים, בירדן, או במדינות המפרץ. אחרי מלחמת ששת הימים איש לא שיער כי מאזן הכוחות בתוך המשטר המצרי יביא ליציאה ממעגל העימות עם ישראל, ובכל זאת ב-1978 זה קרה. נכון לעכשיו המשטר האיראני נחוש להמשיך את תוכניתו להשמדת ישראל, אך האם יישאר נחוש כל כך גם אחרי התבוסה הבאה או זאת שלאחריה?

הנה לאחר שטראמפ מנע מישראל לממש את תכניות התקיפה שלה באפריל, הצליחה בכל זאת ממשלת ישראל לגייס אותו למבצע תרמית ענק נגד איראן. הוא התרברב כי הציל את חייו של ח'אמנאי ועם זאת נשאר איתן בדעתו כי אסור שיהיה לאיראן נשק גרעיני. בשלב זה האיראנים ככל הנראה ינסו להתל בטראמפ ולמרוח את הזמן ולא ימסרו את תכנית הגרעין לפירוק, וישראל לא תתקשה להוכיח שבעוד היא נאמנה להסכמים עם הממשל, המשטר האירן אינו ראוי לשרידי האשראי שטראמפ מעניק להם.

שינוי אמיתי במזרח התיכון דורש סבלנות

חשוב גם להתייחס לשאלת המחיר. נכון שכ-30 ישראלים נהרגו במלחמה ויותר מ־10,000 מצאו את עצמם ללא קורת גג, אבל צריכים לראות את הדברים בפרופורציה: ב־7 לספטמבר 1940, הלילה הראשון של ה"בליץ" הגרמני על לונדון, נהרגו יותר מ־430 אזרחים, ועד סוף ה"בליץ", במאי 1941, המספר הזה הגיע קרוב ל־30,000.  איראן גם לא הצליחה לפגוע ביכולתה של ישראל לפגוע בה. בסבב האחרון מול אירן ישראל ניצלה מחרב שהיה מונח על צווארה, אך אין להיתפס לאשליות כאילו הגענו לסוף הדרך, אשליות כאלה יביאו רק לתסכול ולרפיון. הניצחון במלחמה קצרה כזו הוא יתרון טקטי. שינוי אמיתי של המפה הגאו־פוליטית יגיע בתהליך ארוך יותר, שעלול לקחת שנים או עשרות שנים. המשימה שלנו היא להיות סבלניים.

פורסם באתר מידה, בתאריך 01.07.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

נקודות עיקריות

• אחרי שארה"ב הביאה להפסקת אש בין ישראל לאיראן בעקבות המתקפה נגד מתקני הגרעין, יכולה הממשלה בירושלים לציין את רשימת הישגיה במלחמה: הסגה לאחור של תוכניות הטילים והגרעין, חידוש ההתרעה הישראלית ושיקום הדימוי של יצירתיות ונועזות התקפית, ביסוס המעמד של כוח אזורי, "שמיים פתוחים" עד איראן ותמיכה אמריקנית פומבית ורחבה. אך עלינו להבטיח כי הישגים אלה נשמרים בכל הסכם עתידי מול איראן.
• כעת נדרשת ישראל לגבש תמונת מצב עדכנית ומתעדכנת של מצב תוכניות הטילים והגרעין, לצד הבנת הנזק שנגרם להן. במקביל, יש להתמקד בחידוש המלאים של מיירטים, חימושים, דלק ועוד, ובניית "בנק מטרות" חדש באיראן למקרה של התלקחות העימות.
• בשלב הבא ישראל צריכה להיערך לכמה תסריטים ביחס לאיראן, ובהם האפשרות להסכם גרעין עם האמריקנים והיכולת להשפיע עליו בהתאם לאינטרסים שלנו; הסלמה עתידית וחידוש האש; מצב ביניים של משא ומתן נמשך, ייתכן תוך הסכם זמני; ואף אפשרות סבירה פחות של התקלחות מלחמת התשה מול איראן, שתימשך זמן רב.
• בכל מציאות הסכמית עלינו לשאוף לקדם בניית מנגנוני אכיפה יעילים וקפדניים – או להבהיר כי איננו מחויבים להסכם כלשהו, וכי נמשיך לפעול נגד כל מהלך איראני שייתפס כמסכן את ביטחוננו. בהינתן מצב של הסלמה, צריכה ישראל לשאוף לערער את יציבות המשטר האיראני ככל האפשר, עד להפלתו. יש לשמור על תפיסה יוזמת ויצירתית, הפועלת לסכל מנגד את האיומים עלינו מחוץ לגבולות ישראל.
• בזירה הבינלאומית צריכה הממשלה בירושלים לקדם בניית משטר של עיצומים נגד איראן על בסיס הפרותיה בתחום הגרעין בעבר וגילויים על פעילותה בהווה, כולל בתחום הטילאות – שבמלחמה התברר כי גם הוא מהווה איום קיומי על ישראל.
• יש לנקוט אמצעים ישירים ועקיפים להחלשת מיליציות פרו-איראניות, כולל החות'ים, חיזבאללה וגורמים בעיראק. במקביל, יש להרחיב את מעגל המדינות החברות בהסכמי אברהם, ולבחון אפשרות של צירוף מדינות באזור שחוו שינויים משמעותיים באחרונה, כגון סוריה ולבנון, למסגרת הסכמית כזו. בד בבד, יש להקדיש מאמצים למעקב אחר התפתחות האיום הטורקי על ישראל.
• בהינתן מיקוד מחודש של הקשב העולמי ברצועת עזה, צה"ל מוכרח להגביר את קצב העשייה שם עד להפלת חמאס. יש להמשיך במאמץ ההומניטרי הישיר מול האוכלוסייה האזרחית בעזה, כדי להגביר את הניתוק בינה ובין ארגון הטרור, ולהוסיף להשמיד נכסים ותשתיות שלו, הנהגתו ולוחמיו. במקביל, יש להיערך לחידוש יוזמות מדיניות לקידום פתרון שתי המדינות ולהפסקת המלחמה בעזה.

לקריאת המאמר במלואו

מתקפת הפתע הישראלית על איראן ב-13 ביוני – לפני קצת פחות משבועיים – נועדה בראש ובראשונה לפגוע בתוכנית הגרעין שמטפחת טהרן במשך שנים. מלבד זאת היא כוונה להשמיד חלקים ניכרים מתוכנית הטילאות של הרפובליקה האסלאמית, שתוכננה לייצר טילים במספרים שלא נוכל להתגונן מפניהם. ערב המלחמה היו בידי איראן כ-2,500 טילים, אולי יותר, ובמהלכה שיגרה כ-500 מהם. היא תכננה לייצר בשנים הקרובות כעשרת אלפים טילים. ח̣שבו על הנזק שדבר כזה היה גורם.

ישראל אכן הצליחה לפגוע בלא מעט רכיבים של תוכנית הגרעין ב-12 ימי הלחימה באיראן, ולאחר מכן הגיעה ארה"ב וסיפקה את "המכה בפטיש". בדרך האופיינית האהובה עליו, הנשיא דונלד טראמפ הקפיד לתת את השואו בדמות המפציצים היקרים בעולם ופצצות ייחודיות מאין כמותן, ניתר למרכז הבמה העולמית, והשתמש בכמות כוח אדירה כדי להעביר את המסר לאיראנים ולקבע את שמו בכותרות ובדפי ההיסטוריה. מכיוון שממילא זה מקדם את האינטרסים הישראליים, סביר להניח שלא רבים בארץ התנגדו לכך שהנשיא גנב את הקרדיט. להפך, אם זה מועיל לטראמפ – שבאמת סייע לנו רבות מאז התחילה המערכה – ומגדיל את קרננו בעיניו, הרי זה משובח.

זמן קצר לאחר מכן התברר שהנשיא לא הסתפק בכך, וגם המשך המערכה היה בסגנון הייחודי לו: תיווך של הפסקת אש בהפתעה, הודעה עליה בחוצות העיר ובאותיות קידוש לבנה, העצמת ערכה וציוץ אינסופי של מלל עליה, אכיפה עוצמתית שלה מול ניסיון ישראלי לייצר משוואה מול הפרה איראנית ועוד. בכך, לכאורה, תמה מערכת "עם כלביא" – אם רק ישכילו שני הצדדים לשמור על הפסקת האש ולא יפרו אותה באופן מוחלט תוך זמן קצר.

סוף המערכה, גם אם באופן זמני, מספק הזדמנות טובה לצלול לעומק ולבחון את ההישגים בעניין התכלית העיקרית שלשמה יצאה ישראל למתקפה באיראן: סיכול תוכנית הגרעין האיראנית. מהו היקף הפגיעה בתוכנית, האם ישראל קרובה להצליח במטרתה, כפי שהצהיר השבוע רה"מ בנימין נתניהו, ומה עוד נותר לעשות בעניין זה?

ישראל יצאה למערכה בתזמון האחרון האפשרי, ובעקבות מידע על פעילות הנשקה שביצעו האיראנים – צעדים בתחום הגרעין שקידמו את הפיכת החומר הבקיע לפצצה של ממש. בין היתר כללו פעולות אלה את הכנת הליבה המתכתית והנפּץ של הגרעין, ניסויים בקרינה, העשרת אורניום לרמה גבוהה מאוד והכנות לייצור חומר נפץ פלסטי. אפשר לומר כי בין כל הרכיבים האלה יש רבים שנפגעו.

הערכת הנזק

הממד הראשון שישראל פעלה בו להשמדת הגרעין האיראני הוא התשתיות הפיזיות של התוכנית – קרי, המעבדות, מתקני המחקר והייצור, הפיתוח וההעשרה.

מרכז ההעשרה הוותיק והגדול

המתקן בנתנז היה על הכוונת הישראלית מהתחלה. מדובר באתר בעל שני חלקים, עילי ותת-קרקעי, שבו היו מאוחסנות רוב הסרכזות (צנטריפוגות) האיראניות ערב המתקפה, כ-15 אלף בסך הכול. זהו מתקן ההעשרה הוותיק יותר באיראן, אשר פעיל כבר למעלה מעשרים שנה, ואשר הותקף בשנת 2010 בידי התולעת הממוחשבת "סטקסנט", מה שגרם להשבתת הסרכזות במקום.

בתקיפות הקודמות, עוד באפריל 2024, השמידה ישראל את סוללת ה-S-300 ששמרה על נתנז, וכך יצרה הזדמנות קלה יותר לתקיפה נוספת במקום. ואכן, כבר במכת הפתיחה ישראל הסתערה על נתנז ישירות עם פצצות עוצמתיות, ככל הנראה חודרות בונקרים. היא השמידה את החלק העילי של האתר, ונראה שהביאה לקריסת המבנה התת-קרקעי, שמצוי בעומק של עשרות מטרים מתחת לפני השטח. ההערכה הייתה כי הרס רב נגרם במקום, וגם אם חלק זה של האתר לא הושמד – החשמל שנותק מהסרכזות במקום סחרר אותן והביא להשמדתן.

מכל מקום, אולי כדי לייצר "וידוא הריגה", המפציצים האמריקניים הטילו פצצה חודרת בונקרים על נתנז במוצאי שבת והשמידו את האתר התת-קרקעי באופן סופי.

הצעד הבא קדימה

מרכז המחקר המדעי באספהאן כלל כמה יחידות שונות שקשורות לתוכנית הגרעין, ובהן מבני מחקר, כורים קטנים שסיפקה סין, מרכז המרת אורניום ומנהרות תת-קרקעיות לאחסון החומר הבקיע. חשיבותו הגדולה של האתר, בעיני ישראל, הייתה בעניין הצעד הבא של הנשקת הגרעין: במרכז זה פעל המכון שמעבד את גז האורניום שהועשר בסרכזות לרמה צבאית, והופך אותו לחומר מתכתי שניתן להשתמש בו בפצצה גרעינית. כמו כן, פעל שם מרכז המרה של עפרות אורניום, אשר לוקח את המחצב הטבעי ומשנה את מצב הצבירה שלו לגזי, כדי שניתן יהיה להזרים אותו לתוך הסרכזות לצורך העשרתו.

ישראל תקפה את הצד המזרחי של האתר הזה בליל הפתיחה של המלחמה, ולפי הדיווחים השמידה את שני מפעלי העיבוד וההמרה – וכך מנעה מאיראן את היכולת להמשיך להפוך אורניום מועשר לחומר המתכתי המצוי בפצצה, וחסמה אותה בפני המשך בניית המתקן הגרעיני. היא חזרה ופגעה במתקנים פעמים נוספות, וארה"ב תקפה אותו באמצעות טילי שיוט מסוג "טומהוק" ששוגרו מצוללות במהלך התקיפה על פורדו ונתנז.

השמדת האתר הזה, אלא אם כן קיים אתר מקביל לו באיראן שלא הוכרז עליו רשמית ולא מוכר למערב, תחסום את הדרך העצמאית של איראן להגיע לפצצה ולהעשיר עוד אורניום טבעי – ובכך היא מחזירה את התוכנית הרבה מאוד אחורה.

שני עניינים נוספים הקשורים באתר: מצויות בו מנהרות תת-קרקעיות לאחסון חומר בקיע, ושם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ראתה בפעם האחרונה את 400 הקילוגרמים שהעשירה איראן לרמה של 60 אחוזים לפני פתיחת המלחמה. מנהרות אלה נפגעו בתקיפה האמריקנית. בנוסף, ערב המלחמה, מיד אחרי שמועצת הנגידים של סבא"א פרסמה גינוי לאיראן בשל הפרתה את האמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT), הודיעו האיראנים בתגובה כי יפתחו אתר העשרה שלישי. אתר זה, ככל הידוע לסבא"א, עתיד היה לקום באספהאן. לא ברור אם כבר היה קיים ואיראן רק הכריזה עליו, או שמדובר בתוכנית עתידית.

המתקן המבוצר

ערב התקיפה האמריקנית כולם חיכו למפציץ היקר בעולם כדי שיוכל לבצע את המלאכה החשובה של הפגיעה בפורדו. אומנם מדובר באתר ההעשרה הקטן יותר של האיראנים, עם כ-2,500 סרכזות, אך הוא היה ממוקם בבטן הר, במתקן ייעודי חסין להפצצות רגילות, ובעומק של כשמונים מטרים. המתקן הזה, לפי החשד, נועד לשמש להעשרה של אורניום עד לרמה הצבאית הדרושה לפצצה, וסבא"א הודיעה כי נמצאו בו שרידים של אורניום מועשר בדרגה גבוהה, כמעט צבאית.

ערב התקיפה האמריקנית, נראה שהאיראנים מילאו באדמה את פתחי האתר כדי לרכך את פגיעת הפצצות, אך ללא הועיל. לפי צילומי לוויין הפצצות האמריקניות חדרו למתקן דרך פתחי האוורור, ובסבירות גבוהה מאוד פגעו באולמות ההעשרה התת-קרקעיים – וככל הנראה הביאו להשמדתם. ייתכן שהמתקן כולו יצא משימוש. לדברי סבא"א, לאתר נגרם "נזק כבד". גם הוועדה לאנרגיה אטומית שבמשרד ראש הממשלה עדכנה שלשום כי תשתיות האתר בפורדו נהרסו, וכי התקיפות של ישראל וארה״ב הסיגו את תוכנית הגרעין שנים רבות לאחור

בהמשך דווח כי ייתכן ובאתר זה שמרה איראן את 400 הקילוגרם של האורניום שהועשר לרמה של 60 אחוזים, אך היא אמרה שהעבירה אותם משם ערב התקיפה. לא ברור אם טענה זו אכן נכונה, ואם האורניום אינו קבור בבטן ההר, מתחת להריסות.

המסלול החלופי

בשנת 2015, עוד לפני חתימת הסכם הגרעין (JCPoA), הפעילה הרפובליקה האסלאמית כור של מים כבדים באראכ. חשיבותו של הכור הזה היא ביכולתו להוות מסלול חלופי ליצירת פצצה גרעינית: בכור כזה ניתן לייצר חלקיקי פלוטוניום, חומר שאינו מצוי בטבע אך הוא בקיע מאוד, וניתן לבנות באמצעותו פצצה. לפי מבנה הכור שהוקם באראכ, ניתן היה להפיק ממנו די חומר לבניית שתי פצצות בשנה.

במסגרת הסכם הגרעין אמורה הייתה להיחתם ליבת הכור הזה, ובטון נשפך לתוך צינורות הקירור שלו. אלא שגורמים איראניים הודו בהמשך כי הסתירו מסבא"א צינורות אחרים, שלא הורכבו, שיוכלו להחליף את אלה שנסתמו, וכנראה הליבה לא נסתמה. בניית הכור החלה מחדש לפני שנים אחדות, ולדברי צה"ל הוא אומנם טרם היה פעיל – אך פתיחתו הייתה צפויה בקרב. כשבוע לאחר תחילת המבצע הפציצו מטוסי חיל האוויר את הכור, ובצילומי לוויין נראה חור גדול בכיפה מעליו, המעיד כי הפצצה חדרה פנימה וככל הנראה גרמה שם נזק ניכר.

האתרים המשניים

מלבד ארבע המטרות הגדולות של תוכנית הגרעין, איראן הצהירה בפני סבא"א על קיומם של עוד כעשרים נקודות לפחות שבהן התבצעה פעילות הקשורה לתוכנית. סביר להניח שיש עוד נקודות שלא הצהירה עליהן, כך שבסך הכול יש לא מעט אתרים שחשיבותם נמוכה יותר.

פרצ'ין, למשל, הוא בסיס צבאי המרוחק כשלושים קילומטרים מטהרן. לפי ארכיון הגרעין, זהו האתר המרכזי שבו נעשתה עבודה להנשקת החומר הבקיע, כולל פיתוח מקור הנויטרונים – כלומר, זרם של נויטרונים שנורה לעבר האורניום המועשר ויוצר את תהליך הביקוע; וכן הכנת חומר הנפץ הפלסטי שעוטף את ליבת הפצצה, ויוצר את התהליך של דחיסת האורניום למרכז. אתר זה הותקף כבר באוקטובר, בתגובה של צה"ל על ליל הטילים השני, ובמבצע הנוכחי הותקף הבסיס כמה פעמים.

בטהרן פעלו כמה מרכזים של תוכנית הגרעין, כולל מעבדות מחקר, כור מחקרי קטן, מטה ספנ"ד – הארגון שהוביל את פיתוח תוכנית הגרעין – וסדנאות לייצור סרכזות מתקדמות. ישראל תקפה כמה מהמרכזים אלה במהלך המלחמה, וככל הנראה גרמה להם נזק רב.

אתר נוסף לייצור סרכזות מצוי בכרג', עיר הררית המרוחקת כארבעים קילומטרים מהבירה טהרן. סבא"א הודיעה כי בשבוע הראשון של המבצע ישראל תקפה את האתר בכרג', ולדברי הסוכנות נהרסו שם שני בניינים שבהם יוצרו חלקים שונים של הסרכזות.

ישנם גם מרכזים של תוכנית הגרעין שישראל כלל לא התקיפה, ככל הידוע, בין אם משום שחשיבותם משנית ובין אם מסיבות אחרות. כך למשל, מכרות האורניום בגצ'ין ובסקאנד לא נפגעו, וכך גם המפעל לייצור "עוגה צהובה" מאורניום טבעי בארדכאן. נוסף עליהם לא התקרבה ישראל לתחנת הכוח הגרעינית בבושהר, כור גרעיני להפקת חשמל שככל הידוע שימש למטרות אזרחיות בלבד. המתקן הזה הוא "כור חם", וכל פגיעה בו יכולה לגרום נזק קרינתי כבד, מלבד ההשפעה החמורה שתהיה לו על משק החשמל המקרטע של איראן, על כל ההשלכות המזיקות שיש לכך על אזרחיה הפשוטים.

הממד השני של תוכנית הגרעין הוא הידע שצברה איראן. ישראל קראה תיגר על האמרה שלפיה ניתן להשמיד את המתקנים הפיזיים אך לא את הידע שצברה איראן על הגרעין, ורדפה אחר מדעני הגרעין הבכירים באיראן. בסך הכול הצליחה לחסל כ-15 כאלה, ובהם כמה מהדמויות הבולטות שהובילו במשך שנים את התוכנית. חסרונן, בוודאי בכל הקשור לניסיון ומיומנות, יורגש מאוד לאיראן אם תנסה להתניע מחדש את המיזם לפיתוח הפצצה. ישראל גם פגעה במוקד אחר של ידע הקשור לגרעין: היא תקפה ישירות את האתר שבו נשמר הגיבוי של ארכיון הגרעין, תשתית הידע של התוכנית כולה, שאת העותק המקורי שלה גנב המוסד מאיראן בשנת 2018. ישראל השמידה את הגיבוי, וכך נותרה טהרן ללא הארכיון שלה.

החומר הבקיע שפיתחה איראן, הממד השלישי בתוכנית, הוא אחת השאלות הגדולות שעודן פתוחות כעת: מה קרה ל-400 קילוגרם של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוזים? צריך להדגיש שזו אחת הסיבות לדאגה של הקהילה הבינלאומית, שכן גם סבא"א ומדינות אירופה הדגישו שאין כמעט שימוש אזרחי לאורניום המועשר לרמה כזו – וכי הוא עשוי לשמש רק לייצור נשק גרעיני.

לפני המתקפה, כאמור, אישר סבא"א שחומר זה היה מאוחסן באספהאן, אך לטענת האיראנים הוא הועבר מבעוד מועד. ככל הנראה היה חומר בקיע בכמות מסוימת בנתנז, וייתכן שמאות הקילוגרמים שהועברו מאספהאן אוחסנו בפורדו – אלא שגם משם האיראנים טענו כי הוא הועבר. עם זאת, מומחים רבים מפקפקים בטענה זו. מכל מקום, האמריקנים הפציצו את התעלות התת-קרקעיות באספהאן, פגעו עוד באתר התת-קרקעי בנתנז וגם בפורדו. ייתכן שמאות הקילוגרמים הללו, כולם או חלקם, קבורים כעת מתחת להריסות. ייתכן שהושמדו, אך אולי – כדברי האיראנים – הם מצויים במקום בטוח. בעתיד עשויה להתקבל תשובה על כך. אם יימצאו, יצטרכו האיראנים לחשוב מה לעשות איתם, שכן מתקני ההעשרה כנראה הושמדו, וכך גם המרכז לעיבוד אורניום. במצב הנוכחי, ככל הידוע לנו, הם לא שמישים לאיראן.

בראייה עתידית

בטווח הזמן המיידי ישראל מוכרחה לגבש תמונת מצב עדכנית של הנעשה באיראן. מלבד הפגיעה בגרעין, ישראל שיבשה באופן מובהק את מערך הפיקוד והשליטה האיראני כבר בליל הפתיחה, כשחיסלה רבים ממפקדיו הצבאיים. היא הרגה שלושה רמטכ"לים איראנים ואת יורשו של אחד מהם, הפציצה מפקדות ובסיסים, חיסלה את צמרת חיל האוויר ומערך המודיעין של משמרות המהפכה, הרגה בכירים בכוח קודס, השיגה שליטה אווירית מוחלטת בשמי המדינה ועוד. בנוסף, היא פגעה קשה בתוכנית הטילים, ובייחוד במפעלי הייצור שלה, והוכיחה כי מערך הכטב"מים בפני עצמו ככל הנראה לא יעיל מול ההגנות שלנו. בה בעת, יש עוד שאלות לא פתורות כגון יציבות הממשל בטהרן, זהותם של כמה בכירים שגורלם לא ידוע ועוד.

אם תישמר הפסקת האש, איראן עשויה לפעול בשתי דרכים במקביל: ראשית, היא תנסה להגיע למסגרת הסכמית עם ארה"ב או מדינות אירופה על תוכנית הגרעין, מה שעלול להעמיד את ישראל בפני דילמה אם לציית למסגרת כזו. הרבה מאוד תלוי בהקשר זה בשאלת האכיפה, ועד כמה תהיה יעילה. אם ישראל סבורה שאין לאכיפה בהסכם משמעות, אסור לה להתחייב לקחת חלק במתווה כזה. שנית, האיראנים ינסו בעתיד להתחמש מחדש, להצטייד, להיעזר בבנות הברית ממוסקבה ומבייג'ין כדי לקדם את יכולותיה – והפעם היא תונע מתוך תחושת נקם ורצון להשיב מכה אחת אפיים לישראל.

הבעיה כאן היא הדינמיקה שהתפתחה מול ממשל טראמפ. מכיוון שהנשיא מעוניין מאוד לרצות את בסיסי הכוח המנוגדים של מפלגתו, הוא היה מוכרח השבוע גם להציג הישג בדמות חיסול תוכנית הגרעין במכה מהירה, אך גם הפסקת אש שתמנע מהאמריקנים לשקוע במלחמה לא-להם במזרח התיכון. הביטוי לכך היה ה"ברקס" שנתן לישראל בפני תקיפה עצימה באיראן אחרי הפסקת אש, עקב שיגור הטיל לצפון בשעות הבוקר של יום שלישי. השאלה אם זו גם הדינמיקה שתתקיים בעתיד בין ישראל לארה"ב, ואם מעתה והלאה הממשלה בירושלים תחויב "לבקש רשות" בכל מקרה של תקיפה. מכיוון שישראל נדרשת לסכל את ההצטיידות האיראנית בגרעין ובטילים, תהיה חשיבות גדולה לתשובה על השאלה הזאת.

אפשרות אחרת היא חידוש של הלחימה וקריסת הפסקת האש. ישראל מוכרחה להיערך גם לתסריט כזה, ולבנות מחדש לא מעט ממערכיה: המיירטים, החימוש, מאגרי הדלק ועוד. עליה גם לגבש מחדש "סל מטרות" שלפי הדיווחים מוצה במהלך המלחמה, ולוודא כי יהיו ברשימה זו מטרות איכותיות – בכירים במשטר ובממסד הצבאי, תשתיות ובסיסי צבא. לשם כך, אגב, מוכרחה ישראל להבין את מלוא היקף הפגיעה במתקנים העיקריים של איראן בתחום הגרעין והטילאות, אם יש צורך לחזור ולפגוע בהם, מה האפשרות לפגוע באתרים קטנים שטרם הותקפו או לחסל מדענים שעודם חיים.

בזירה הדיפלומטית צריכה ישראל להתכונן לכמה תרחישים: במקרה של הסכם גרעין, עליה לדחוף ולקדם מנגנוני פיקוח ואמות מידה שיהיו מתאימים לצורכי הביטחון שלנו. אך יש גם אפשרות להסכם חלקי, למשל, או הידרדרות ל"מלחמת התשה" מול טהרן, שתתנהל בעצימות נמוכה יותר, במקביל למאמץ המדיני, ותכלול תקיפות ספורדיות של חיל האוויר באדמת איראן לצד שיגור טילים בקצב מדוד.

כמו כן, ישראל מוכרחה להגביר את שיתוף הפעולה המודיעיני שלה עם בנות בריתה – ארה"ב, כמובן, אך גם מדינות אחרות – כדי לפקח על מצב תוכניות הגרעין והטילים, ולוודא כי כל פרט ידוע לנו. בהקשר זה, חשוב גם לסכל שיתופי פעולה שהאיראנים ינסו ליזום עם מדינות אחרות, ובפרט בתחום הגרעין. כך למשל, השבוע אמר הבכיר הרוסי דמיטרי מדבדב כי יש מדינות שישמחו להעביר לאיראן ראשי נפץ גרעיניים – אמירה שצריכה להדליק נורות אדומות מהבהבות בכל קהילת המודיעין המערבית.

בנוסף, יש לבחון את האפשרות של הגברת משטר העיצומים על איראן, ואולי אפילו לבדוק אם עדיין רלוונטי להפעיל את מנגנון ה"סנאפבק" להשבת העיצומים שהיו על איראן ערב הסכם הגרעין ב-2015. לכאורה, המניע לכך הוא העובדה שאיראן נמצאה על ידי סבא"א כמפרה את הסכם NPT, ועובדה יסודית זו לא השתנתה. להפך: נוספו לה עדויות אחרות כי היא התקדמה לגרעין, וסביר להניח שאולי תנסה לעשות זאת שוב.

העיצומים ממילא גם יכולים למנוע מאיראן לסייע לארגוני הפרוקסי האזוריים שלה ולגורמי טרור עולמיים לבצע פעולות נגד מטרות ואינטרסים מערביים, והם גם עשויים לעכב את פיתוח הטילים שלה – שבעתיד יוכלו להגיע גם עד מרכז יבשת אירופה, ואולי אפילו עד ארה"ב. הציוץ של הנשיא טראמפ ביום שלישי, שבו התיר לסין לקנות נפט מאיראן, הוא מגמה מדאיגה אל מול משטר הסנקציות הרצוי. יש לברר עם הממשל את טיבה והיקפה של מדיניותו העתידית.

להרחיב את הסכמי אברהם

בסופו של יום, יש לישראל סיבות רבות להיות מרוצה, ואף לחוש גאווה. ההרתעה שוקמה, צה"ל החיה את הדימוי הישראלי של נועזות ויצירתיות התקפית, ואף ביסס את מעמדה של ישראל כמעצמה מעצמה אזורית. ההצלחה הישראלית מעוררת תקווה שיהיה ניתן להרחיב את מעגל המדינות שחברות בהסכמי אברהם, ולכלול בהן חלק מהמדינות באזור שטרם נרמלו את יחסיהן עם ישראל.

מבצע מורכב מאוד, שהתריעו עליו במשך שנים, הפך למערכה של הפצצות בלתי פוסקות באיראן, כמעט ללא אתגור ומבלי שאף אחד מטייסינו נפגע. תוכנית הגרעין הוחזרה ככל הנראה שנים רבות לאחור, והאיראנים יחשבו היטב כיצד לחדש אותה מבלי שיתגלו. תוכנית הטילים נפגעה, וכעת יש זמן להיערך לסיבובים נוספים. ארה"ב פרעה את השטר של הערבות לביטחונה של ישראל, ויש לקוות כי רבים ראו זאת ויבינו את ההשלכות של הברית בין שתי המדינות.

בטווח הזמן הקרוב, כל סיבוב נוסף עם איראן יתחיל מנקודת פתיחה טובה יותר, עם ביטחון וניסיון ישראלי רב יותר. אסור להיתפס לשאננות, אבל כנראה מצבנו טוב בהרבה מבעבר. הסכנה לא תחלוף כל עוד משטר האייתוללות קיים, אך לפי שעה אפשר לתת לעצמנו דקה להסתכל לאחור ולהעריך בחיוב את מה שעשינו. ואז, זמן קצר לאחר מכן, צריך לקום ולהתכונן שוב לסבב הבא מול טהרן.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 27 ביוני, 2025

מתקפת הטילים האיראנית על בסיסי הצבא האמריקני בקטאר ובעיראק היא המוצא שנבחר על ידי ההנהגה בטהראן, מהסבך שאליו נקלעה בעקבות הפעולה האמריקנית נגד מתקני הגרעין בשטחה. התקיפה המדודה, שלא גרמה לנפגעים ונעשתה בזהירות מופגנת, סיפקה את הצורך לנקום ולהציל מעט מהכבוד הלאומי בלי להסתכן בעימות ישיר עם האמריקנים שיאיים על שרידות המשטר. טהראן קוראת היטב את המפה ומבינה את יחסי הכוחות. כדאי לזכור את ההתרחשות הזו לקראת הפרקים הבאים בהתמודדות עם המשטר.

בניגוד לעבר, הפעם איראן לא משכה זמן בהחלטה על דרך הפעולה נגד האמריקנים. שחקנית השח-מט המחושבת רצה מהר אל הפתרון הזה לאחר שהבינה כי סל האפשרויות שבידה לא מספק אופציות אטרקטיביות. כל אחת מהאפשרויות כרוכה בסיכונים ובמחירים שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה במצב שבו היא נתונה.

בימים האחרונים  וושינגטון שבה והדגישה כי לאחר הפגיעה בתכנית הגרעין עניינה כעת הוא לחזור במהירות לשולחן הדיונים ולהגיע להסדר ארוך טווח עם איראן. ראש הממשלה נתניהו הבהיר גם הוא שמבחינתה של ישראל הלחימה תיפסק מיד עם השגת המטרות בנושאי הגרעין והטילים. ארה"ב וישראל העבירו את הכדור לצד האיראני של המגרש.  הוא הפחית את סכנת ההתנגשות הישירה עם האמריקנים, אך לא ניתן ללמוד מכך בהכרח על גישתו לגבי ישראל.  לא ניתן לפסול את האפשרות כי יבקש להמשיך הלחימה תוך גרירתה למלחמת התשה ובתוך כך או במקביל לכך לנסות לפגוע ב"מטרות איכות" ישראליות, בארץ או בחו"ל.

מבחינת טהראן, אופציה זו  משאירה בידה את השליטה בעוצמה ובמינונים, ,מאפשרת לה להשאיר את החשבון פתוח, להתמקח על התנאים למשא-ומתן עם ארה"ב  ולדרוש תמורות על עצם נכונותה להשתתף בו.

אכיפה בלי הסכם עדיפה על הסכם ללא אכיפה

משעה שישראל תשלים את מטרותיה בתחום הגרעין והטילים, יעמדו בפניה שני אתגרים משמעותיים: שימור ההישג והימנעות ממלחמת התשה.

לכאורה, הסדר מדיני בינלאומי אמור להוות מענה לשני האתגרים הללו. ואולם, כשמדובר במשטר בעל רקורד מפוקפק של הפרת-הסכמים בגיבוי דתי-הלכתי ועם מוטיבציית שיא לנקום ולהשיב את כבודו האבוד, הסדר-מדיני עלול להיות דווקא אבן-נגף בדרכן של ישראל וארה"ב שעה שיבקשו למנוע מאיראן לשקם את מערכיה.

משמעות הדברים היא כי הסדר כזה יוכל לענות על חששותיה של ישראל, רק אם יאפשר פיקוח הדוק ואכיפה אפקטיבית בסגנון דומה לזו שמתקיימת בלבנון. קשה להניח שאיראן תסכים לדרישה כזו . עמדתה של ישראל לגבי זאת חייבת להיות נוקשה: אכיפה אפקטיבית ללא הסדר עדיפה על הסדר ללא אכיפה. לשם כך, חיוני לשמר תנאים שיבטיחו את חופש הפעולה האווירי של ישראל גם בהמשך.

ואם הגענו לעניין ההסדרים העתידיים, נכון לתת את הדעת גם לתכולתם.  בעוד ישראל מדגישה כי מאמציה מכוונים למנוע גם את האיום האסטרטגי הנשקף מתכנית הטילים הבליסטיים, ההצהרות האמריקניות ממוקדות רק בתכנית הגרעין של איראן.

אם ההבדלים הללו משקפים פער מהותי ביננו לבין וושינגטון, ראוי ליישבו בהקדם.

לפגוע במשטר גם כדי למנוע התשה

באשר להימנעות ממלחמת התשה: ההתמודדות עם אתגר זה, שלא בנתיב ההסדרי, עוברת דרך בנק המטרות. ישראל תצטרך להעצים את הדילמה של המשטר בבחירה בין שרידות להמשך העימות.  המכות שהנחיתה ביממה האחרונה על יעדים משטריים הן המחשה לכיוון-הפעולה הזה.

ישראל לא קבעה את הפלת המשטר האיראני כחלק ממטרות המבצע. אפשר להבין את הסיבות לכך. ואולם, זוהי שאיפה נכונה ומוצדקת. כך או אחרת, על ישראל להגביר את הפגיעה ביעדי המשטר גם כדי להימנע ממלחמת התשה. אם יהיה בכך כדי לתרום לנפילתו, היום או בעתיד, איש לא יצטער על כך.

המלחמה צריכה להסתיים כשאיראן נעדרת יכולות שמאפשרות לה להוות איום אסטרטגי על ישראל או על כל מדינה אחרת ועם הסדר או מנגנון שמאפשר אכיפה אפקטיבית כדי למנוע ממנה לשקם זאת לאורך שנים.

הטבע האמיתי

"לאורך התקופה האחרונה  העולם היה  עֵד לטבעה האמיתי של ישראל" – כך אמר לפני כמה חודשים מסעוד פזשכיאן, נשיא איראן, בנאום שנשא בעצרת הכללית של האו"ם. הוא בא לקלל ולהאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות, אך יצא מברך. הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל מציגה את טבעה האמיתי:  מאמינה, נועזת, מתוחכמת ונחושה  היא מחזירה לעולם את התקווה שאפשר לנצח את הרשע.

פורסם בישראל היום, בתאריך 24.06.2025.

התקיפה הממוקדת שביצעה ישראל בעומק איראן ב־13 ביוני סימנה נקודת מפנה אסטרטגית: לא עוד מגננה, לא עוד תגובות מאופקות – אלא יוזמה כירורגית נגד ראש התמנון.

אך בעוד שישראל כתבה את הפתיח, את המהפך המשמעותי הכתיב הנשיא דונלד טראמפ. בליל ה־21 ביוני, בהחלטה אמיצה וחסרת תקדים, הוא הורה לתקוף את שלושת מתקני הגרעין המרכזיים של איראן – כולל הלב הפועם של התוכנית: מתקן פורדו.

פורדו אינו עוד אתר. מדובר במבצר תת-קרקעי שנבנה כדי להרתיע את העולם כולו. במשך שני עשורים, חששו גורמי ביטחון בינלאומיים מלהתקרב אליו – הן בגלל עומקו (כ-85 מטרים מתחת לפני האדמה), והן בשל המעמד הסמלי שלו. החלטתו של הנשיא טראמפ, לפעול ללא הכנה דיפלומטית, טרפה את הקלפים ושברה את פרדיגמת "ההכלה".

טראמפ לא רק תקף – הוא שרטט כללי משחק חדשים

מעשיו של טראמפ שידרו מסר ברור: המערב אינו עוד בכיוון של פייסנות, אלא בדרך להכרעה. זהו שינוי תפיסתי עמוק – מעבר ממדיניות של הרתעה למדיניות של פעולה מתפיסה אידאליסטית (אובמה) לתפישה ריאליסטית (טראמפ). טראמפ לא מציע שותפות של מילים, אלא של מעשים. הוא הציב את עצמו ככוח משנה מציאות.

נתניהו, בתיאום ובתעוזה, הצליח לרתום את טראמפ ואת ארה"ב לרגע היסטורי, הוא התחיל בדומה לצ’רצ’יל שביקש בזמנו: "תן לנו את הכלים – ואנו נסיים את העבודה". יותר מכך, הוא הגדיל ופעל כדי: ליצור חזון, תכנית פעולה, וגייס את נשיא העולם החופשי להיות המשקיע האסטרטגי מאחורי הרעיון הברור.

פורדו – יותר ממתקן גרעין: סמל שנפגע בלב הלגיטימיות של המשטר

מעבר לחשיבותו הטכנית, פורדו הוא מגדלור תודעתי – הוא הוקם כהצהרה של חסינות, כמעט אלוהית, של המשטר האיראני. הפגיעה בו איננה רק פגיעה הנדסית – זו קריאת תיגר על האתוס השיעי של עמידות. עבור חמנאי, זו לא רק פגיעה באדמה, אלא שידור חוזר של סופה של מלחמת איראן-עיראק, כאשר חומייני "שתה את כוס התרעלה". הפעם, חמנאי הוא האיש שצריך להכריע אם ישתה אותה בעצמו – בלי הנביא שמאחוריו.

זה הזמן לשותפויות, לא לאסונות

צ'רצ’יל פעל לגייס את ארה"ב לפני שפרל הארבור הכריעה את הכף. ישראל חייבת לפעול ברוח זו. עליה להבהיר לקונגרס, לאיחוד האירופי, ולבעלות בריתה באזור, שהכרעה כעת מונעת אסון עתידי. זו לא רק תקיפה נקודתית – זה מהלך היסטורי שמונע "פרל הארבור גרעיני" במזרח התיכון.

ישראל צריכה להשלים את פעולתה הצבאית בקמפיין מדיני רחב, הכולל תדרוכים פתוחים בקונגרס ובאו"ם, חשיפת מודיעין אסטרטגי, בניית קואליציה אזורית עם סעודיה, האמירויות, ירדן ומצרים, וכן גיוס גרמניה, בריטניה, צרפת וקנדה לקו ברור ואחיד.

צה"ל לא יכול לבד – והמלחמה הזו לא תסתיים באוויר

לאחר 7 באוקטובר ברור – ניצחונות צבאיים דורשים גיבוי מדיני. השמדת תוכנית הגרעין האיראנית היא אתגר רב-ממדי. פורדו היה רק הצעד הראשון. כדי לנצח – יש לפגוע גם בתודעה, בלגיטימציה, ובמבנה המשטר.

העולם חייב להבין: זו לא מלחמה של ישראל בלבד. זו מערכה של העולם החופשי מול אידיאולוגיה של השמדה. טראמפ הבין זאת כשהורה על התקיפה. עתה הזמן שהשאר ילכו בעקבותיו – לפני שיהיה מאוחר מדי.

אם רוצים למנוע את מלחמת העולם השלישית – צריך להכריע את מלחמת ההתשה עם איראן עכשיו. לא כשיהיה גרעין, לא כשיהיה מאוחר – עכשיו. זו שעת מבחן להנהגה העולמית.

המאמר נכתב יחד עם  ד"ר גבריאל דוד פינטו, ראש צוות מחקר של אירועי ה-7 באוקטובר, ומתן לוי, עוזר מחקר, מכללת עזריאלי להנדסה בירושלים.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 23.06.2025. 

המלחמה שישראל ניהלה נגד איראן אינה מלחמת התשה, במובנה המקצועי והמובהק של המונח. זוהי מלחמת הכרעה, שמטרתה לפגוע ביכולות הלחימה של האויב – יכולות שהיקפן ידוע מראש במידה סבירה. לכן, ניתן להעריך את משך הלחימה, לתכנן את שלביה, ולהכתיב את עיתוי סיומה – בין אם מדובר בהכרעה מתפרצת ובין אם בהכרעה מצטברת.

בהכרעה מתפרצת, מאמץ הלחימה מתמקד בפגיעה במרכז כובד של האויב או בנכס חיוני במיוחד, במטרה להשבית את המערכת כולה. גם אם לא הושמדה כליל, המערכת שוב אינה יכולה להפיק את עוצמת הלחימה הדרושה למניעת ניצחונו של המכריע. כשכך מתרחש, המשך הלחימה מצד האויב הופך חסר תוחלת – ולעיתים קרובות הוא ייכנע.

ואולם, אם היריב אינו ממהר להיכנע – ההכרעה המתפרצת עוברת תהליך של המרה: היא הופכת להכרעה מצטברת. זהו שלב שבו ממשיך המכריע להשמיד באופן שיטתי את מרכיבי מערכת הלחימה של האויב, עד שלפי הערכתו – שארית כוחו אינה מהווה עוד איום על מימוש מטרות המלחמה. גם בהכרעה כזו שומר המכריע על שליטה בקצב ובעיתוי – אין הוא נגרר אחרי האויב, אלא מכתיב את מהלכה של הלחימה וסיומה.

שונה מכך היא מלחמת התשה. מטרתה אינה הכרעה אלא שחיקת רצונו של האויב להילחם, באמצעות הנחתת מכות כואבות ומצטברות. במלחמה כזו, לא ניתן להעריך מראש את משכה או את עיתוי סיומה, שכן היא מוכרעת רק כאשר צד אחד נשבר ומפסיק את הלחימה חד-צדדית – לרוב מתוך ייאוש או כניעה. מלחמות ההתשה של ישראל – בתעלה, בקו הסגול, ובלבנון השנייה – הן דוגמאות למערכות שבהן איבדה ישראל את שליטתה בזמן וביוזמה.

לעומת זאת, מלחמות ישראל ב־1967 וב־1973 היו מלחמות הכרעה מתפרצת, בעוד שמלחמת העצמאות הייתה מקרה מובהק של הכרעה מצטברת. מלחמת העולם הראשונה הייתה דוגמה למלחמת התשה פר אקסלנס – ללא שליטה בעיתוי הסיום – ואילו מלחמת העולם השנייה התנהלה כהכרעה מצטברת מתוכננת, שכללה סדרת הכרעות משנה מכוונות.

המלחמה נגד איראן נפתחה במהלך אסטרטגי של הכרעה מתפרצת: השמדת המערכת האווירית של איראן העניקה לישראל יתרון מכריע בשליטה במרחב הלחימה. בשונה ממצרים במלחמת ששת הימים, שאחרי הכרעת חיל האוויר שלה בחרה בנסיגה אל תעלת סואץ, איראן, עירומה מיכולת למנוע מישראל להשמיד בתוכה כל מטרה, בחרה להמשיך בלחימה התקפית – תוך הסתמכות על מערך טילים רחב ומתוחכם שנועד להכריע ולהכניע את ישראל על ידי התשתה.

לאחר השמדת תשתיות הגרעין, ישראל שינתה את כיוון מאמציה: ממכת פתיחה אסטרטגית בהכרעה מתפרצת – להכרעה מצטברת שיטתית. עיקרה: השמדת מערכת הטילים של איראן, שהיא כלי המפתח לניהול מלחמת ההתשה שאיראן מנסה לכפות על ישראל. בכך, ישראל שואפת למנוע את השחיקה שלה ולהפוך בכך גם את מלחמת ההתשה שנכפתה עליה למלחמת הכרעה מוכוונת־תוצאה מוכתבת על ידה.

למרות שמלחמות התשה אינן ניתנות לשליטה בזמן או בקצב, לראשונה, בזכות ההכרעה המתפרצת והשליטה בקצב ההכרעה המצטברת, ישראל שלטה גם בקצב ובהיקף ההתשה. כמו בכלים שלובים – ככל שעולה מפלס ההכרעה המצטברת בהשמדת הטילים באירן, יורד מפלס ההתשה בישראל. אם יוקפד על ניצול הגיחות והחימוש להאצת ההכרעה המצטברת באירן, בלי להתפתות לנקום ולהרתיע על פגיעות אפשריות בישראל, היא תוכל להחליט על סיום הלחימה מתוך עליונות יזומה ולא מתוך חולשה, כבמלחמת התשה.

איראן מצדה תנסה לשקם את יכולתה לשגר טילים, ולו טיל בליסטי אחד ביום, ממקום מסתור או דרך הברחה. לכן, ישראל נדרשת לשני מהלכים קריטיים:

ראשית, לסיים את המלחמה בעיתוי שנכון לה, כאשר איראן תאבד בפועל את יכולת השיגור שלה – אך לא במסגרת הסכם הפסקת אש, שצפוי שאיראן תפר אותו, ואילו את ישראל הוא יכבול. יש לסיים את המלחמה כצעד חד־צדדי, מתוך עמדת עוצמה, תוך שמירה על חופש פעולה מדיני וצבאי.

שנית, גם לאחר סיום הלחימה, ישראל חייבת להותיר בידיה שליטה מוחלטת במרחב האווירי של איראן. שליטה זו תובטח באמצעות פריסת מערך כטב"מים מודיעיניים־התקפיים, המשלבים "ראייה" ו"ירי" – כדי לסכל מראש כל ניסיון לשיקום העוצמה הטילאית ואף הגרעינית של איראן וכן כדי לאפשר לישראל להגיב על פגיעה אפשרית – בלתי נסבלת מבחינתה – בהשמדה מיידית של נכסים אסטרטגיים חיוניים לקיומה של איראן שעד כה הושארו מחוץ לללחימה וטוב שכך.

גישה זו מבטיחה שאיראן תמשיך "לרקוד על פי חלילו של רמטכ"ל צה"ל": כלומר, שישראל היא שתכתיב את כללי המשחק, תשלוט בקצב ובעיתוי של כל הסלמה – ותשמור על יוזמה מתמדת אל מול כל איום עתידי. בכך, נמנעת הסכנה של גרירה למלחמה ממושכת שאיראן תקבע את אורכה – והתשה נדחית מראש.

סיכום

המערכה הנוכחית איננה מלחמת התשה, אלא מלחמת הכרעה מתוכננת – שנפתחה במכת פתיחה בהכרעה מתפרצת והמשיכה במהלך הכרעתי מצטבר ומתמשך. ישראל שומרת על יוזמה, שליטה ואורך רוח; אינה נגררת אלא מכתיבה, ואינה פועלת לפי תגובת האויב אלא לפי מטרותיה.

כך מובטח שילוב של עוצמה, בקרה, והתכוננות ארוכת טווח – שמונעים מאיראן לשקם את כוחה, משמרים את חופש הפעולה האסטרטגי של ישראל, ומבטיחים ניצחון ממשי – לא רק בטווח הטקטי, אלא במרחב האסטרטגי והעתידי.

האסטרטגיה רבת השנים, בה דבק המשטר האסלאמי באיראן בראשות ח'אמנהאי, של מניעת כניסה למלחמה והרחקת האיום משטחה של איראן, קרסה בבת אחת, עם כניסתה של איראן למלחמה במתקפת הפתע של ישראל. בימים שחלפו מאז, מנסה טהראן לקזז את המכה האסטרטגית שקבלה, באמצעות שאיפה ליישם את הוראת ח'אמנהאי "לאמלל את ישראל" ע"י מתקפות קשות, שיגרמו לה להתחרט על צעדה המפתיע. כאשר מונה לרשת את ח'מיני ב-1989, הוטלה על ח'אמנהאי משימת חייו, לשמר את הפקדון היקר שהופקד בידיו, המשטר האסלאמי. מאז, מנהל ח'אמנהאי קרבות לא רק נגד יריביו בזירה הפוליטית באיראן, שמתנגדים לקו השמרני-אידיאולוגי שהוא מוביל, אלא גם נאבק באובססיביות נגד המערכה להדחת המשטר מצד מתנגדיו. להשקפת ח'אמנהאי, ארה"ב וישראל חותרות להשיג את היעד הזה, והן פועלות באינטנסיביות בזירה התרבותית, הפוליטית, החברתית, והכלכלית, כדי לממש את יעדן. למול זאת, קרא ח'אמנהאי בעקביות לאנשיו ולתומכיו להפגין ערנות ולזהות את פעילות האויב בזירות אלו (דשמנשנאסי) כדי לסכלן מבעוד מועד. 

כעת, המתקפות האינטנסיביות תחתן מצוי המשטר, חיסוליהם של מפקדים בכירים ומדעני גרעין, הפגיעה הקשה בפו"ש ובמתקני הגרעין מחוללים פגיעה קשה שהמשטר טרם חווה מעודו, אפילו במלחמת איראן-עיראק (1988-1980), בה איבד מאות אלפי אנשים. ועדיין, נראה שמוקדם לקבוע שהמשטר נקלע לשוקת שבורה. בצעד מחושב, הוא ניתק את האינטרנט במדינה במטרה לשלוט בתודעה של אזרחיו, ומפעיל גל מעצרים מתמשך ברחבי איראן נגד מי שמערער על הנרטיב המשטרי ו"משבש את דעת הקהל הציבורית". מנגד, הוא מנסה להעצים תודעה של הישג בקרב אנשיו ובחברה בכלל, באמצעות דיווחים כוזבים על הפלת מטוסי אף-35 ישראלים באיראן, ומאמצי הסברה שוטפים לציבור בהם מושם דגש על המשך הרציפות התפקודית של המשטר, אספקת מוצרי היסוד ושימור הסדר במדינה.

ההישג שהוכרז במלחמה ע"י ישראל הוא הסרת האיום מצד תוכנית הגרעין ומערך הטילאות. ספק אם ישראל תוכל להסתפק בהישג הזה, לאור ה-DNA המשטרי של הרפובליקה האסלאמית שחרטה על דגלה את השמדת ישראל. ע'לאם-עלי רשיד, מפקד מפקדת החרום, ח'אתם אל-אנביאא', שחוסל במכת הפתיחה במלחמה, היטיב לתאר את האופן שבו שואפת איראן להשמיד את ישראל. בראיון לתקשורת האיראנית ב-5 במאי 2024 הוא תאר כיצד פרש את מפת האזור במשרדו, ושקד ביחד עם בכירים נוספים ממערכת הבטחון על תוכנית חיסולה של ישראל. רשיד הסביר בראיון שאם תתקיים פשיטה משמעותית ורב-זירתית נגד ישראל מכיוון דרום לבנון, מהגולן, ומהגדה המערבית ומעזה, "אז הסיפור שלה ייגמר, וצה"ל יושמד". הוא הדגיש שמתקפת ה-7 באוקטובר היתה דוגמה לכך, כיוון שישראל לא הצליחה לפעול כראוי אפילו מול ארגון גרילה אחד.

כניסתה האפשרית של ארה"ב בהנהגת טראמפ עשויה לחזק לאין שיעור את המאמץ המלחמתי. היא תאפשר פגיעה אפקטיבית לא רק במתקן הגרעיני בפורדו אלא גם תסייע להרעיד את אמות הסיפין של המשטר. המשטר האסלאמי הוציא חוזה השמדה על ישראל, וחתר באינטנסיביות להשגת נשק גרעיני ולהשמדתה באמצעות טרור אכזרי. במזה"ת אין מקום לשתי מדינות, איראן האסלאמית ומדינת ישראל. אם ישראל חפצת חיים עליה לשאוף להפלת המשטר. המשטר האיראני נלחם כיום לבדו, לאחר שמערך הפרוקסי (השלוחים) שהקים וטפח במשך עשרות שנים קרס, וכך נותרה איראן חשופה ופגיעה במיוחד. גם הלגיטימציה הנרחבת בזירה הבינ"ל לה זוכה ישראל במלחמתה מאותתת על בידודו של המשטר, ושבהינתן התקוממות עממית נרחבת באיראן, במסגרתה ייצאו ההמונים לרחובות וידרשו את הדחת המשטר, תזכה האופוזיציה האיראנית לתמיכה, בתהליך מדורג, מצד ממשלות במערב. לשם כך יש להגביר את האינטנסיביות שבה מותקפים גם יעדי שלטון ודיכוי כדי להגביר את התחושה בציבור האיראני שבשלה השעה למהפכה. 

פורסם בישראל היום, בתאריך 22.6.2025.