הברירות שעומדות בפני ח'מינאי: להסלים את המצב או לבלוע את הכבוד בשביל ההישרדות?

מנהיג איראן, עלי ח'מינאי, ראה הרבה דברים בחיים. הוא מנהיג את משטר האייתוללות כבר עשרות שנים, תחילה כנשיא מ-1981 ולאחר מכן כיורשו של רוחאללה ח'ומייני כמנהיג הרוחני העליון של הרפובליקה האסלאמית מ-1989. 44 שנים הוא עומד בראשות אחת המעצמות האזוריות הגדולות של המזרח התיכון.

במסגרת תפקידיו בהנהגה עבר ח'מינאי טלטלות קשות ורגעים מכריעים, כולל במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים, ולהבדיל במהלך השנים הארוכות של בניית תוכנית הגרעין, הקמת ארגוני השלוחה האזוריים של טהרן והעצמת צבאה. במובנים רבים הוא האיש שהביא את איראן למקום שבו ניצבה ערב המלחמה, כולל הקמת טבעת האש סביב ישראל, וממש באחרונה כאשר עמדה במרחק נגיעה קלה מהפיכה למעצמה גרעינית של ממש.

אבל כעת, שבוע בלבד אחרי התקיפה הישראלית חסרת התקדים על ארצו, הוא ניצב בפני צומת מכריע. בגיל 86 הוא ייאלץ לקבל החלטה חשובה על המשך הדרך האיראנית, והחלטתו יכולה לחרוץ את גורלו האישי לחסד או לשבט – אבל גרוע מזה, את גורל עמו והמשטר שלו.

צריך להבין את הרקע של מהלך העניינים כדי לנסות להיכנס לראש של  ח'מינאי: מרגע שיא, אולי, של המאבק בישראל עם הטבח ב-7 באוקטובר, הלכה איראן – שהייתה הפטרונית של מעשי הרצח שביצע חמאס, ונתנה להם את ברכתה, הכוונתה ומימונה – ונכנסה לסחרור מסוכן של דינמיקה שהיא לא הצליחה לשבור. כמה החלטות שקיבלה מאז הובילו אותנו לנקודה שבה אנו מצויים כיום.

ראשונה הייתה התגובה האיראנית למתקפה על הקונסוליה האיראנית בדמשק, עוד כשהרודן בשאר אלאסד היה שם בשלטון, ב-1 באפריל 2024. תקיפה זו הייתה החיסול הראשון לכאורה שביצעה ישראל נגד בכיר איראני, שבו נהרג מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון, מוחמד רזא זאהדי.

ההחלטה כיצד להגיב למתקפה הזאת הייתה טעות איראנית מרה: לראשונה בהיסטוריה היא תקפה משטחה 12 ימים לאחר מכן את ישראל במטח של טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים, וכך יצרה את התקדים של עימות גלוי בין המדינות, בתום שנים רבים של מלחמה סמויה ושימוש בשלוחות שונות. בתקיפה זו לא ספגה ישראל כמעט נזק ישיר, בין היתר הודות לקואליציה בינלאומית של מדינות שסייעו לה להדוף את המתקפה, אך טהרן חשפה את קלפיה ושינתה את פני המערכה לעימות ישיר.

התגובה הישראלית לכך, שישה ימים בלבד לאחר מכן, הייתה המכה הראשונה שהובילה לפריצת הדרך הנוכחית: ישראל השתמשה בטכנולוגיה מתקדמת כדי "לפנות את הדרך" לאיראן מאיומים על חיל האוויר. לפי פרסומים שונים, במבצע זה הצליחה ישראל לנטרל מערכות הגנה אוויריות בסוריה, ובהמשך גם בסמוך למתקן הגרעיני בנתנז ובאיספהן. סוללת S-300 שהושמדה בנתנז הייתה כלי משמעותי של איראן, שהושמדה במתקפה זו.

ליל הטילים השני של איראן על ישראל, באוקטובר שעבר, היה גם הוא במובנים רבים תוצאה של פעולה שנקטה טהרן בשל האגו הפגוע שלה. אחרי חודשיים ארוכים שבהם כשלה הרפובליקה האסלאמית לנקום את חיסולו של אסמאעיל הניה, מנהיג חמאס, בלב טהרן – בפעולה שיוחסה לישראל – ואחרי שאיבדה את גם בן הברית המרכזי שלה באזור, חסן נסראללה, לצד גנרל איראני בכיר, לא הצליח ח'מינאי להתאפק עוד. הוא הורה על מטח שני כמעט מאתיים טילים בליסטיים על ישראל. הם גרמו נזק לא כבד, בעיקר לבסיסים של חיל האוויר, והאבדות בנפש כללו פלסטיני תושב עזה ביריחו, ללא ישראלים שנהרגו.

התגובה הישראלית סימנה את המשך המאבק הגלוי: לראשונה תקף חיל האוויר, תוך קבלת אחריות פומבית, בשטח איראן. צה"ל המשיך להשמיד מערכות הגנה אוויריות באיראן ובסוריה, כולל סוללות S-300 נוספות, בסיסי ייצור ואחסון טילים וכטב"מים, וכן אתר של תוכנית הגרעין בפרצ'ין. דווח עוד כי ישראל השמידה בתקיפה מערבלים לייצור דלק בליסטי לטילים, מה שעיכב את יכולתה של טהרן להתחמש בטילים נוספים לקראת המשך המערכה, ולפי חלק מהטענות אף אולי שיבש את יכולתה להעביר עוד טילים לחות'ים.

מלבד המתקפות הישירות, שני אירועים נוספים שינו את מאזן הכוחות האזורי ועיצבו אותו לקראת המצב הנוכחי: הגאווה והביטחון האיראניים שיוכלו לפגוע בישראל המפולגת באוקטובר 2023 גרמו לכך שצה"ל התרומם ושבר את טבעת האש האיראני שנבנתה סביבו. תחילה הצליח לסכל את יכולתו של חמאס להוות איום על העורף הישראלי, אף שבעזה טרם הסתיימה המלחמה; בהמשך פגע אנושות בחיזבאללה, חיסל את מרבית הנהגתו מבלי שהאיראנים התערבו לטובתו, והצליח להתריע אותו עד שכיום הוא לא התערב במלחמה נגד איראן; ולבסוף השמיד את מרבית יכולות הצבא הסורי, בזמן שאיראן עמדה מהצד וצפתה באין אונים, מבלי להתערב, במורדים המשתלטים על דמשק ומדיחים את אסד, בן בריתה של איראן, מכיסאו.

לצד הפחתת יכולות ההיזק של החות'ים וההרתעה הכבדה נגד המיליציות העיראקיות הפרו-איראניות (בשיתוף פעולה עם ארה"ב), הצליחה כך מערכת הביטחון לנטרל את מרבית האיום האיראני על העורף הישראלי. למעשה, כפי שהוכיחה ההתנהלות ב"עם כלביא" עד כה, היא הותירה את איראן לשגר טילים לעבר ישראל לבדה. 3-4 טילים חות'יים הם כל הסיוע שהיא הצליחה לקבל מכל ארגוני הפרוקסי שבנתה וטיפחה במשך שנים, בעמל ובממון רב.

במקביל אירע תהליך נוסף: האיראנים לא הצליחו להתאפק, ולמרות הלחץ המערבי, על אף הדו"חות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, המשך המלחמה מול ישראל ועליית טראמפ לשלטון, הם הוסיפו לקדם את תוכנית הגרעין. הם התריסו מול המערב בגלוי, התעקשו על זכותם להעשרת אורניום, ומתוך ראייה פרנואידית שלו ורצון למצוא "תעודת ביטוח" נגדו החליטו לפרוץ בחשאי לפצצה תוך כדי המשא ומתן עם האמריקנים.

שילוב של שני הגורמים הללו הביא לכך שההגנה האיראנית "ההיקפית" לא התקיימה עוד בחודשים האחרונים, ובמקביל היא אישרה את החשדות המערביים בדבר רצונה של טהרן להתחמש בגרעין. מכיוון שצה"ל ומשמרות המהפכה כבר התעמתו ישירות והתקדים כבר נוצר, נסללה הדרך למתקפה ישראלית חסרת תקדים ורחבת היקף בשטחה של הרפובליקה האסלאמית, במטרה להסיר את איום הגרעין והטילאות.

יש עוד עבודה

מתקפת הפתע הישראלית ב-13 ביוני היא השיא של השתלבות כל התהליכים הללו. במתקפה זו הצליחה ישראל לכתוש את ההישגים האיראניים של השנים האחרונות, בפרט בתחום הגרעין והטילאות, לחסל רבים ממנהיגי הצבא ומשמרות המהפכה, לאיין את השדרה המובילה של מדעני הגרעין ולהשיב לאחור לשנים רבות, ככל הנראה, את האפשרות של טהרן לפרוץ כעת לגרעין.

ההישג הישראלי, שכלל שליטה מוחלטת לא רק במרחב האווירי של איראן אלא במובנים רבים בגורלו ובחייו של ח'מינאי, הוא מכה נוספת לאגו שלו. הוא גם שוחק את תדמיתו ואת תדמית ההנהגה האיראנית כולה בפני הציבור במדינה, שגם ככה חש ניתוק מהם. ההתקדמות בגרעין, התמיכה בטרור האזורי ובניית תוכנית הטילים תורצו כולם כאבני דרך שיובילו את איראן להגמוניה אזורית, וזו הייתה ההצדקה לסבל של האזרחים בגין העיצומים הבינלאומיים, המצב הכלכלי הקשה והיעדר תנאים בסיסיים. תוך שבוע כל ההישגים הללו נעלמו, והעם עדיין נותר בעוני מרוד, ללא הצדקה מעשית לכך.

החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ להתערב במלחמה ולתקוף בפורדו, המקום שנחשב נקודת החוזקה העיקרית של איראן, היא המכה האחרונה באגו של ח'מינאי. עוד לפני שנבין אם אכן הושמדו שלושה האתרים המרכזיים של תוכנית הגרעין (היקף הנזק כנראה יתברר בימים הקרובים), המנהיג הקשיש חש על בשרו את תחושת ההשפלה. ישראל, השטן הקטן, הורידה אותו על ברכיו, ובא השטן הגדול, ארה"ב, ושיטח אותו על גבו.

מלבד הנזק המעשי, ואפילו בלי קשר לשאלה אם יחדיו הצליחו צה"ל והצבא האמריקני להשמיד את תוכנית הגרעין לחלוטין או "רק" להסיג אותה לאחור שנים רבות – זו מהלומה נפשית שח'מינאי יתקשה להתאושש ממנה בקרוב, ודאי בגילו המתקדם. מצבו הנפשי, לפי דיווחים בתקשורת המערבית, ירוד במיוחד. לא פלא שלפי הדיווחים הוא כבר הוציא לדרך את תהליך הבחירה ביורשו, לכאורה על רקע החשש שיחוסל.

בעת הזאת עומד ח'מינאי מול שתי אפשרויות: שימור הישרדותו של השלטון האיראני – מטרה שלשמה בין היתר בנה את הפצצה – או הסלמה נוספת, שתעלה לו ככל הנראה בחייו, בהישגים נוספים של הרפובליקה ואולי אפילו בעצם קיומה.

לא מעטים סבורים שדווקא במצב כזה הוא ידע ללכת לאחור, שכן שרידות המשטר היא היעד הראשון במעלה של הרפובליקה האסלאמית, והיא לא תסכן אותה. מנגד, אולי יבכר המנהיג הוותיק להסלים את המצב, להחזיר מנה אחת אפיים לארה"ב, ולבחון את כוחו מולם. לא מומלץ לזלזל באיראנים, למרות הכול – והאמריקנים אכן נערכו בהגנה מבעוד מועד. מכל מקום, את ההחלטה הזאת ייאלץ המנהיג העליון לקבל כאשר רבים מהמקורבים אליו, המעגל שאיתו היה מתייעץ על החלטותיו, כבר אינם לצידו.

ישראל כבר מילאה את היעד העיקרי של המלחמה הזאת: פגיעה אנושה בתוכנית הגרעין. היא ניצלה את שעתה הקשה ביותר לפני עשרים חודשים כדי להתאושש ולשנות את המציאות האזורית, והקרדיט על כך מגיעה לרבים בהנהגה הצבאית, הפוליטית, המדינית, הדיפלומטית, וכמובן לאזרחי ישראל כולם, שנרתמו – מי בעורף ומי בחזית – כדי לבצע את התמורה הזאת במו ידיהם. אך במקביל, יש לישראל עוד עבודה באיראן, כולל פגיעה קשה ככל האפשר בתוכנית הטילים, כדי למנוע ממנה לנסות לפגוע בנו בעתיד ולהסיר את האיום מעלינו. לפיכך, עצירת המלחמה עשויה להתגלות כעת כבעיה לא קטנה לצה"ל.

אבל אם מסתכלים על מה שקרה כאן בחודשים האחרונים, יש מה לבנות על כך שח'מינאי יבחר דווקא את האפשרות השנייה, ויפנה להסלמה מול האמריקנים וישראל. הוא עלול לסגור את מצרי הורמוז, מעורקי האנרגיה החשובים של העולם, לנסות לפגוע ביעדים אמריקניים ולהוסיף לשגר טילים על האזרחים בארץ. במצב כזה יוכל צה"ל להמשיך לפעול בחופשיות באיראן ולנסות להשיג לפחות את היעד השני שלו לסיכול תוכנית הטילים של הרפובליקה האסלאמית. חיל האוויר בוודאי ימשיך לעשות זאת בימים הקרובים, עד שתתבהר התמונה או שתחזור איראן לשולחן המשא ומתן, כדי שישראל תצא מהמערכה עם הישגים רבים ככל האפשר.

אפשר לקוות שלא אלמן ישראל, ושמלאכתנו בהקשר זה תיעשה על ידי אחרים. עד כה לא ידע המנהיג האיראני לבלוע את הגלולה המרה, לספוג את המכה לאגו ולקבל את ההחלטה הטובה לארצו. בכל פעם נכנס ח'מינאי לאותה דינמיקה של הסלמה, שרק הלכה וגבתה ממנו את מחיריה. אפשר להניח שזו בהחלט אפשרות מעשית גם כעת, וכי האגו יוביל אותו להסלמה דומה. מכיוון שישראל גם כך במלחמה מול משטר האייתוללות, ועל רקע העובדה שארה"ב כבר קידמה את מיטב כוחותיה לאזור ומוכנה לכך, לא צפוי לצאת ממצב כזה הרבה טוב לאיראן. בחירה כזו גם תאפשר לישראל להשלים את המלאכה של הסרת האיום האיראני אחת ולתמיד.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 22 ביוני, 2025




על סף תהום: גורל המהפכה האסלאמית תלוי בהכרעה של חמינאי

מנהיג איראן ח'אמנהאי נקלע לאחת השעות הקשות והמכריעות בחייו ובקריירה המדינית שלו. משימת חייו היא לשמר את המהפכה האסלאמית, אותה קיבל בפקדון בעת שמונה ליורשו של ח'מיני ב-1989. אף שבנאומו האחרון, ב-18 ביוני, איים על טראמפ לבל יצטרף למלחמה, אחרת יוכה  באופן בלתי הפיך, טראמפ לא שעה לאיום וצבא ארה"ב תקף את מתקני הגרעין של איראן, ובכלל זה את גולת הכותרת, המתקן התת -קרקעי פורדו, הבוקר. איומיו של ח'אמנהאי הולכים ונשחקים. קודם לכן הצהיר, כמה וכמה פעמים שישראל לא יכולה לעשות דבר לאיראן אך החישוב שלו הסתבר כמוטעה, והוא הוכה שוק על ירך במתקפת הפתע המדממת של ישראל, שתפסה את בכיריו במיטות וחסלה אותם. הוא מאבד גם את השורה הראשונה של מדעני הגרעין שלו, שמהווים מרכיב חשוב בקידום תוכנית הגרעין ובשימור הידע הגרעיני שצברה איראן, בו ח'אמנהאי ואנשיו מתגאים.

ח'אמנהאי הבטיח תגובה, והמשטר האיראני כבר מאיים החל מהבוקר בשורה על צעדים. הפסיקה האחרונה שייכת לח'אמנהאי, בהתאם למעמדו הרם בהירארכיה המשטרית. אך ח'אמנהאי לא רצה להגיע למצוקה הזו, וההגעה אליה משקפת כשלון בחישוביו האסטרטגיים. לפי תפיסת הביטחון הלאומי, איראן שואפת להרחיק ממנה כל מלחמה שהיא, ולפעול באמצעות מערך השלוחים שהיא הקימה וטפחה בקפדנות במשך עשורים. כעת נותרה איראן חשופה ופגיעה, אלאחר ח'אמנהאי הצהיר בנאומיו בפני בכירי המשטר, לאחר הדחת משטר אסד והכרעת חזבאללה ע"י ישראל, שאיראן וציר ההתנגדות נותרו חזקים.

ח'אמנהאי יצטרך להכריע, האם לתקוף את בסיסי ארה"ב באזור ובכך למעשה לגרור אותה למלחמה. זו תהיה הכרעה לא פשוטה עבורו, במיוחד לאחר שבכירי המערכת הביטחונית כבר הצהירו בעבר שהם מודעים לנחיתות הטכנולוגית והצבאית מול ארה"ב ולפיכך הם שואפים להרחיק את טהראן מעימות ישיר נגדה. אך נראה שח'אמנהאי עלה על אילן גבוה, ובהתעקשותו על שימור "זכותה" של איראן להעשיר אורניום, הוא מכניס את המשטרו שלו, משאת חייו, לסכנת הידרדרות עד כדי אובדן יציבות והדחה.

אנו מצויים בימים היסטוריים ומוקדם עוד להפנים לעומק את רמת השבר אליו נקלע המשטר, בטח ובטח לאחר שניתק את האינטרנט באיראן בניסיון לשלוט בתודעה של אזרחיו ולמנוע מהם לחולל, בפעם הרביעית ב-200 השנים האחרונות באיראן, מהפכה נוספת. נראה שח'אמנהאי יורה על תקיפה נגד אינטרסים אמריקאים באזור, מתוך הנחה שהבלגה והכלה יעלו לאיראן ביוקר ויעודדו את ארה"ב להגביר את התערבותה במלחמה ולסייע לישראל, שמכה את איראן שוק על ירך.

זוהי מלחמתו הראשונה של ח'אמנהאי כמנהיג, לאחר שבעשור הראשון ידעה איראן מלחמה מדממת, נגד עיראק, שנמשכה שמונה שנים. מאז תום המלחמה, הצליחה איראן לבצע את מלחמותיה מחוץ לשטחה, בין אם בעיראק, ובין אם בעזה, בלבנון, בתימן בסוריה ואף באפריקה. כעת המרכיב הזה בתפיסת הבטחון האיראנית קרס. הציבור באיראן השתנה מקצה לקצה בתקופה שחלפה, וח'אמנהאי לא יוכל לגרור את איראן למלחמת התשה. מאידך, גרירת האמריקאים למלחמה עלולה לזעזע את אמות הסיפין של המשטר באיראן, וח'אמנהאי יצטרך לחפש את הנוסחה בין שמירה על האיזון העדין אליו נקלע המשטר לבין מניעת הצטרפותה של ארה"ב למלחמה.




המדריך למהפכה

התקיפות הישראליות באיראן מאז יום שישי מתמקדות בהסרת האיום המיידי של תוכנית הגרעין שפיתח משטר האייתוללות, וכן בחיסול מיזם הטילאות של טהרן. המשימות האלה הן עיקר עיסוקם של צה"ל והמוסד, לצד המשך בניית ההרתעה מול השלוחות האיראניות במקומות אחרים במזרח התיכון, בניסיון להניא אותן מלהצטרף למערכה מול ישראל.

אף שבכירים ישראלים דיברו על כך בקול בימים האחרונים, סוגיית הפלת השלטון האיראני או החלפתו אינה מוגדרת כאחת ממטרות המלחמה. יש אולי ציפייה מסוימת בישראל שהמשך המתקפות וערעור יציבות השלטון יסייעו לאופוזיציה בטהרן אם זו תבחר לנסות להתניע מהלך משלה נגד עלי ח'מינאי ויתר הבכירים שסביבו, אך איש לא מציב זאת כיעד – בין אם מסיבות דיפלומטיות, שכן לא מדובר במטרה שראוי לאומרה בקול, ובין אם כלקח מסאגת "הניצחון המוחלט" בעזה, שהתברר כמשהו אמורפי, קשה למדידה ולביצוע.

מדוע ישראל בכלל מצפה למהפכה באיראן? משום שהאייתוללות לא יבחלו בשום אמצעי כדי לאיים על קיומנו. תוכנית הגרעין היא כמובן גרועה דיה, אבל כך גם המזימה לייצר עשרת אלפים טילים בליסטיים שיכוונו לעברנו או בנייתה של "טבעת אש" בדמות ארגוני פרוקסי חמושים שיהיו מוכנים להסתער עלינו ביום פקודה. המשטר האיראני הקיצוני, ככל שימשיך להתקיים, יוסיף לנסות להשמידנו, ויחפש דרכים שונות לעשות זאת. הדרך היחידה להסיר את האיום הזה היא להחליף את המשטר. זהו הפתרון הבלעדי שיוכל להבטיח כי ישראל לא תעמוד בסכנה מצד טהרן גם בטווח הרחוק.

לא מדובר רק במשאלת לב תיאורטית: צריך לזכור שהמזרח התיכון הוא מקום לא יציב גם בימים טובים, ובעשורים האחרונים הוא עבר טלטלות ומהפכות רבות. הבולטת ביותר, אולי, מבין כל אלה היא תופעת ה"אביב הערבי", שבסופה הופלו כמה ממנהיגי האזור משלטונם, הוחלפו באחרים, וכאוס שלט בחלק מהמדינות למשך תקופה ארוכה. אבל היו גם אירועים רבים אחרים של הפיכות, ולא מדובר בתופעה חדשה או בלתי מוכרת כאן. בהחלט ייתכן להניח שבסופה של המלחמה שחר חדש יעלה על טהרן, ומעטים אף יזילו על כך דמעה במזרח התיכון.

אבל יש עוד כברת דרך עד לשם, ועד אז אפשר לנסות לבחון בכלל מה צריך לקרות כדי שמהפכה מעין זו תקרה. מה התנאים שדרושים להבשיל לשם התקוממות כזאת, ומה יכולה לעשות ישראל כדי לקדם את התרחשותה? אולי אחת הדרכים לבדוק את השאלות הללו היא באמצעות מבט על ההפיכות האחרות שאירעו באזורנו בעשורים האחרונים, ולהסיק מהן מה הגורמים שיכולים להוביל לנפילת השלטון.

איראן: המהפכה הח'ומייניסטית

כשנה קודם למהפכה האסלאמית ב-1979 פרצו הפגנות באיראן נגד שלטונו של השאה, שהגיעו לידי התנגשויות עם הרשויות והובילו להרוגים רבים. הכלכלה האיראנית, שגם כך לא הייתה במצב טוב, הידרדרה בעקבות המחאות – וכך עוד אזרחים יצאו לרחובות עקב המצב ההולך ומחמיר. ההפגנות הלכו והתעצמו, כמו גם הדיכוי שלהן, ובמקביל ההמונים זכו לגיבוי של חכמי הדת. אחרי הפגנות של מיליונים בטהרן, הצבא סירב להמשיך בדיכוי ופרצו מרידות פנימיות. השאה ברח למצרים, והאייתוללה רוחאללה ח'ומייני שב למדינה. במהלך המחאות הוא זכה לתמיכה מדינית ממדינות המערב, אך לא לסיוע צבאי.

במקביל, בשטח עוד היו קיימות הרבה קבוצות מהפכניות וארגוני מחאה, שלא הסכימו כי כוהני הדת יעמדו בראש המדינה. אך ח'ומייני, בזכות מוקדי הכוח שגיבש בממשלה האיראנית, הצליח אט-אט לזכות בעוד ועוד סמכויות, עד שלבסוף הבטיח לעצמו את תפקיד המנהיג העליון והוביל את הדרך לבניית הרפובליקה האסלאמית שמוכרת לנו כיום.

השורה התחתונה: ההמונים הפילו את השלטון בעקבות מחאות פנימיות, וכך הובילו לבריחת השאה.

מצרים: הדחות מובארכ ומורסי

הפגנות הענק בכיכר תחריר בחורף 2011 בקהיר נודעו בעקבות ההתנגשויות של המוחים עם אלפי אנשי כוחות ביטחון ומשטרה, על רקע הקריאות להתפטרותו של השליט הנצחי-כמעט במצרים אז, חוסני מובראכ. המחאות הלכו והתגברו, והתאפיינו גם בעימותים עם המשטרה – שהביאו לעשרות הרוגים. המפגינים נדחפו קדימה על ידי אנשי תנועת האחים המוסלמים, וזכו גם לגיבוי חיצוני של בכירים בעולם כגון הנשיא ברק אובמה, הקנצלרית אנגלה מרקל ומזכ"ל האו"ם דאז, באן קי מון. אובמה ומרקל אף קראו למובראכ להתפטר.

כעבור 18 ימים של מחאות, ולמרות ניסיונותיו של מובארכ לרצות את המפגינים באמצעות רפורמות כגון מינויו של סגן נשיא לראשונה זה עשרות שנים, הוא נאלץ להתפטר ולוותר על כיסאו. האחים המוסלמים הורשו להתארגן כמפלגה פוליטית, וכעבור קצת יותר משנה זכה איש התנועה, מוחמד מורסי, בבחירות לנשיאות מצרים. מובארכ נכלא והועמד לדין, ובילה כמה משנותיו האחרונות בכלא.

קצת פחות משנה חלפה לפני שביולי 2013 צבא מצרים פעל בעצמו להחלפת השלטון בתום הפגנות עצומות במדינה – שמשתתפיהן נאמדו במיליונים והן הוגדרו כגדולות בהיסטוריה של מצרים המודרנית. שר ההגנה, עבד-אלפתאח א-סיסי, הקציב יומיים לנשיא מורסי כדי להיענות לדרישות המפגינים, שביקשו לבצע רפורמה במדינה. אחרי שמורסי דחה את האולטימטום, עצר אותו הצבא, וא-סיסי השעה את החוקה, פיזר את הממשלה ומינה נשיא זמני. הצבא דיכא בכוח הפגנות של תומכי האסלאמיסטים, הטיל עוצר בקהיר וכלא את מנהיגי האחים המוסלמים. כעבור מעט יותר מעשרה חודשים נבחר א-סיסי לנשיא, תפקיד שהוא ממלא עד היום.

השורה התחתונה: ההפיכה הראשונה במצרים (2011) זכתה אומנם לגיבוי מדיני בינלאומי, אך נבעה מהעם ומתנועה חברתית, ולא נעזרה בכוחות חיצוניים כדי להשלים את המלאכה. המהפכה השנייה (2013) בוצעה על ידי הצבא, בתמיכת חלקים גדולים מהעם.

תוניסיה: המקום שבו החל האביב הערבי

הראשונה מבין ההפיכות, המרידות והמחאות של "האביב הערבי" בשנת 2010. ההתפרצות העממית במדינה החלה על רקע הצעד שביצע מוחמד בועזיזי, ירקן שהצית את עצמו למוות אחרי שהדוכן שלו פונה בידי השלטונות.

בדצמבר 2010 החלו צעירים רבים במדינה לצאת לרחובות מתוך הזדהות עם בועזיזי וכמחאה נגד יוקר המחייה במדינה, האבטלה והמשבר הכלכלי. המחאות התגברו בהיקפן, ובהמשך הורה הנשיא, זין אלעבאדין בן עלי, לדכא אותן בכוח. בינואר, עם התעצמות ההפגנות, ברח הנשיא לערב הסעודית. המחאות נמשכו עוד זמן רב, אך באוקטובר 2011 נערכו בחירות דמוקרטיות בתוניסיה, לראשונה מאז שזכתה בעצמאותה.

השורה התחתונה: מחאות עממיות שהתגברו הובילו לבריחת הנשיא ונפילת השלטון.

סוריה: 13 שנה עד הפלת אסד

מלחמת האזרחים במדינה החלה ב-2011 עם הפגנות נגד שלטונו הרודני של בשאר אל-אסד, שהצליח לדכא את המחאות באלימות רבה, ואף הפגיז ריכוזי אוכלוסייה. כתוצאה מכך התפתחו המחאות למרידה חמושה של ממש, כאשר קצינים מצבא סוריה פרשו והקימו כוח שלטוני חמוש המתנגד למשטר.

המלחמה נמשכה שנים רבות, מבלי שאף אחד מהצדדים הצליח להגיע להכרעה. כאשר נדמה היה שאסד עומד להפסיד את שלטונו, הוא קיבל סיוע צבאי ממיליציות פרו-איראניות, וחיזבאללה בראשן, וכן עזרה מהרוסים. המורדים נהנו מסיוע בינלאומי ממדינות המערב, וכן מכמה ממדינות ערב. בסוף שנת 2024 הצליחו המורדים, בגיבוי טורקי, לצאת למתקפת פתע, ובכוח צבאי הכניעו את כוחותיו של אסד תוך ימים ספורים. כאשר התקדמו לבירה והיה ברור שיכבשו את דמשק, ברח אסד עם משפחתו למוסקבה כדי להציל את חייו.

השורה התחתונה: הפלת השלטון נעשתה באמצעות כוח קרקעי חמוש, שנתמך על ידי גורמים זרים, ובתום שנים רבות של מלחמה.

לוב: נפילתו של קדאפי

המחאות בלוב החלו במסגרת "האביב הערבי" בפברואר 2011, וכעבור יומיים התפתחו לעימותים בין המפגינים לכוחות השיטור גם בערים הגדולות במדינה. ראשי המדינה, ובהם בנו של מועמד אל-קדאפי, סיף אל-אסלאם, איימו להשתמש בצבא כדי לדכא את המחאות. אך המפגינים הצליחו להשתלט על כמה ערים כגון בנגאזי, לשרוף סמלי שלטון, ולהילחם בממשלה בטריפולי הבירה. טייסים בחיל האוויר שהתבקשו לירות על המפגינים ערקו, וכך גם שרים ואנשי השירות הדיפלומטי.

בכיר בשלטונו של קדאפי הקים ממשלה חלופית, כמענה להתעקשותו של הרודן הוותיק להישאר על כס הנשיאות. בעקבות המלחמה שהחלה בין הצדדים, מועצת הביטחון החליטה לאכוף סגר אווירי במדינה, ובפועל התערבה לטובת המורדים – שכן הצבא הלובי נהנה באותה עת מעליונות אווירית. בסיוע של כוחות נאט"ו הצליחו המורדים לכבוש עוד ועוד מעוזים במדינה, וממשלות המערב הכירו דווקא בממשלה החלופית כלגיטימית. צו מעצר בינלאומי פורסם נגד קדאפי.

המורדים הוסיפו לתפוס עוד ועוד שטחים, כולל סירת, עיר הולדתו של הרודן, ובאוקטובר נלכד קדאפי והוצא להורג בלינץ' בידי קבוצה מקומית. חודש לאחר מכן נלכד בנו, ונעצר עד ששוחרר מהכלא כעבור כמה שנים. המורדים תפסו לאחר מכן את השלטון במדינה.

השורה התחתונה: הפלת השלטון הקודם נעשתה באמצעות מלחמה של כוחות קרקעיים חמושים, שנתמכו בידי גורמים זרים, כולל מועצת הביטחון ונאט"ו.

עיראק: סדאם על חבל התלייה

פיגועי ההתאבדות על מגדלי התאומים בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001 הובילו את הממשל האמריקני לפלוש לעיראק, עקב הטענה כי משטרו של הרודן סדאם חוסיין מסתיר נשק להשמדה המונית בארצו, אשר עלול לסכן את שלום העולם. במרץ 2003 תקפו כוחות הברית שהקימה ארה"ב בעיראק, ותוך ימים ספורים חיסלו את התנגדות הצבא העיראקי ולכדו רבים מאנשי השלטון. חוסיין עצמו נתפס בדצמבר של אותה שנה, וכעבור קצת יותר משלוש שנים הוציא אותו השלטון החדש להורג בתלייה.

הנשיא ג'ורג' בוש מינה נציג מטעמו לייצוב השלטון בעיראק, שהביא להקמת מועצת שלטון זמנית במדינה. בשנה לאחר מכן הצליחו האמריקנים לקדם את אישורה של חוקה חדשה, ולבסוף להקמת ממשלה עיראקית זמנית. לראשונה הצליחה הממשלה לקיים בחירות לפרלמנט זמני, ולבסוף ייצבה ממשלת קבע בבגדד.

השורה התחתונה: השלטון הופל בידי כוח של קואליציה בינלאומית חיצונית, שהגיעה לעיראק במיוחד לשם מטרה זו.

תסריט הבלהות של ח'מינאי

הסקירה עד כה לא כוללת את כל ההפיכות שאירעו במזרח התיכון בעשורים האחרונים. היו רבות נוספות כאלה וגם ניסיונות לא מוצלחים, ורוחב היריעה לא מאפשר לעבור על כולן. ממילא, חשוב גם להדגיש שלא בהכרח יש קשר בין כל מקרה ומקרה, והתנאים לעיתים שונים לחלוטין בכל אירוע ואירוע. ובכל זאת, מתוך התבוננות לאחור, מה אפשר ללמוד מכל ההפיכות הללו?

העניין הראשון הוא שדרוש גורם או כוח שימלא את החלל שיתגלע במדינה עם הפלת השלטון, שכן אחרת עשוי להיווצר בה כאוס. איש אינו רוצה לחזור על התסריט של עיראק לפני שהאמריקנים הצליחו להרגיע את השטח, שבמובן מסוים גם חזר על עצמו בסוריה.

חשוב עוד יותר: לשם הפלת השלטון יש צורך ב"מגפיים על הקרקע", כמו שהאמריקנים אוהבים לומר. בלי כוחות קרקעיים שיאחזו בנשק מול חיילי ושוטרי השלטון אי אפשר להפילו, אפילו אם יש תמיכה צבאית זרה. לא מוכרת הפיכה שהצליחה רק בעזרת הפצצות מהאוויר, וישראל מבינה זאת.

בנוסף, שיתוף פעולה של חלקים גדולים בעם הוא לא רק רצוי, אלא כנראה גם הכרחי. העובדה שמורסי עלה לשלטון והופל שנה לאחר מכן מעידה שאם יש רוב בעם נגד השליט החדש, ייתכן שהוא לא יוכל ממילא לשרוד זמן רב.

יש כמובן עוד לקחים, אבל העיקר הוא הצורך של העם ליזום בעצמו את המהלכים להחלפת השלטון. למעט המקרה בעיראק, תמיד הגיעו כוחות מבפנים ועשו את מה שהיה צריך לעשות. לא ניתן לצפות שגם במקרה של איראן זה יהיה אחרת. לא פלא שזו גם רוח הדברים שאמר ראש המל"ל צחי הנגבי בריאיון לעיתונות השבוע, ואלה המסרים של בנו של השאה לעם האיראני. בלעדי האיראנים עצמם – המשימה בלתי אפשרית.

מכל מקום, התקיפה באיראן מספקת כעת לישראל הזדמנות שקודם לכן היה קשה לייצר: מצד אחד היא מערערת את כוחות הממשל ואת יכולתו לדכא את האופוזיציה ופעולותיה. מצד שני, זו זריקת עידוד לכוחות המתנגדים לשלטון, הרחבת אי האמון שבין האזרח לממשל, ויצירת תנאים נוחים לפעולה שבסופו של דבר תפיל את השלטון.

חשוב להבין שהמלחמה גם פוגעת קשות באגו של המשטר האיראני. הרי התוכניות העיקריות שטיפח במשך שנים, שהיו כרוכות בהשקעה של ממון, כסף ומאמץ רב, ירדו לטמיון במהירות רבה – גם הגרעין, גם הטילאות ואפילו ארגוני הפרוקסי. ההשקעה במיזמים אלה על חשבון האזרח הפשוט, שנאנק תחת עול הכלכלה המתמוטטת, תורצה באפשרות שהללו יאפשרו למשטר להפוך למעצמה אזורית. כעת, משהושמדו חלקים ניכרים של התוכניות הללו במהירות, האזרח הקטן נותר בלי כלום. ממילא, הפגיעה גם בסמלי שלטון במלחמה, כגון תחנת הטלוויזיה הממשלתי או מטה המשטרה, מעבירה מסר ברור לאזרח הפשוט שהממשל כבר אינו זה שמכוון את מהלך העניינים.

יש כעת סימנים מעידים על כמה פעולות מתוך איראן שיצאו לדרך נגד השלטון: כך למשל טענה השבוע קבוצת פצחנים שהצליחה להוציא לפועל מבצע סייבר מוצלח נגד הבנקאות המקומית. במקביל פורסמו סרטונים מרחובות איראן שבהם נראו אזרחים קוראים בגלוי נגד המנהיג, ח'מינאי. בכירים במדינה, כך דווח, ככל הנראה עלו על טיסות שיעדן אינו ידוע ושלא נרשמו באופן רשמי, וברחו מאיראן מבלי שאיש אינו יודע לאן. באמצעי התקשורת פורסמו ידיעות על מנשרים שחולקו ברחובות טהרן, ואשר קראו לאזרחים לצאת ולהתקומם נגד השלטון.

מצד שני, המלחמה עצמה יכולה להטות את דעת הקהל לכיוון השני, לאחד אותו סביב הדגל. רוב האוכלוסייה גם נקלעה להלם ולפאניקה בעקבות ההתראות על פינוי טהרן, ואזרחים רבים באיראן בעיקר עסוקים בימים אלה בניסיון הישרדות.

ישראל, שמבינה זאת היטב, מנסה עד כה לא לפגוע ביעדים שהשמדתם תרע את מצבו של האזרח הקטן, וביניהם תשתיות מים, חשמל או כבישים, ואפילו לא תשתיות לייצור נפט וגז. אם אנחנו רוצים להגיע להבנות עם האיראנים בתום המלחמה, מעשים שינכרו אותם מאיתנו בשל הפגיעה בכל אזרח ואזרח נלקחים בחשבון כמשהו שיש להימנע ממנו.

ישראל צריכה להמשיך להתמקד בתקיפותיה דווקא ב"סמלים" – לחסל בכירים, אפילו מהמגזר האזרחי ולא רק הצבאי, כדי להחליש את משטר האייתוללות, להוסיף לפגוע בסמלי שלטון מהותיים, ולהפחית את היכולת של השלטון לפגוע באזרחים באמצעות תקיפה מכוונת של גופים כגון המשטרה או הבסיג'. עלינו להעמיק את הנזק לתוכנית הגרעין ולבסיסי הצבא האיראניים, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים. בירושלים יכולים גם לטפח ככל האפשר את כוחות האופוזיציה, כולל את בנו של השאה המודח, ולהכין את הקרקע להקמת שלטון מחודש שאינו קיצוני אסלאמיסטי.

במקביל, צריך לזכור שגם המשטר האיראני מנסה להילחם באפשרות של התקוממות: הוא הגביל ואף השבית את האינטרנט לזמן מועט, שלח את פעילי המיליציה של הבסיג' לרחובות, והוציא להורג "מרגלים" של המוסד בקול תרועה רמה

התסריט של התקוממות והפלת המשטר הוא חלום הבלהות של האייתוללות, והרבה מומחים טענו כי תוכנית הגרעין נבנתה בין היתר כתעודת ביטוח לממשל כדי שלא יופל. זהו גם היסוד להניח שטהרן תסכים להרבה ויתורים כדי למנוע את התממשותו, ואולי אפילו תיאות להסכם שיסתום את הגולל על תוכנית הגרעין. יש לכך רמזים בדברים שאמרו כמה מאנשי השלטון בימים האחרונים.

אבל במצב הנוכחי, היחידים שיכולים להסכים לוויתורים כאלה מצד איראן הם ישראל וארה"ב. העליונות המוחלטת של חיל האוויר באיראן משמעותה היא שטהרן עצמה לא יכולה לעצור אותה, וסביר להניח שהיחיד שיוכל לבלום את צה"ל הוא הנשיא טראמפ. הטון שלו, כפי שהשתקף בציוציו בימים האחרונים, לא ממש מרמז על הליכה לכיוון הזה. ממילא, הרוסים כבר כנראה משכו את ידם מהאיראנים, והסינים לא צפויים להתערב צבאית באופן גלוי. במועצת הביטחון הם לא יוכלו להתגבר על וטו אמריקני, ולפחות בינתיים מעצמות כגון צרפת וגרמניה הביעו תמיכה בזכות ההגנה העצמית של ישראל.

השאלה היא מה יקרה לאורך זמן ולאן תיקח ישראל את המערכה הזאת. אסור להיחפז, אבל גם אסור להתמהמה. אם המטרה היא "רק" נטרול האיום של הגרעין והטילים הבליסטיים, הפרוקסי והטרור האזורי, יש לעשות זאת במהירות רבה ככל האפשר, לסיים את העבודה ולחזור הביתה בשלום. אם היעד הוא הפלת המשטר, נוסף על המטרות האחרות, יש לקדם צעדים מעשיים לשם כך. לפחות לפי מה שנשמע בישראל, נראה שלשם מכוונת ההנהגה את מהלך העניינים.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20 ביוני, 2025




הזדמנות היסטורית להיפטר מהאיום האיראני

  • במלחמה שהיא מנהלת למען קיומה, ישראל מספקת למדינות האזור ולעולם החופשי את התקווה להשתחרר מהצל המאיים של איראן.
  • יש לנצל את הלחימה כדי לפגוע בכל הזרועות האסטרטגיות של איראן ולגרוע ככל האפשר מיכולות הנשק, הייצור והמו"פ.
  • בכל הסדר שיגובש, כל עוד משטר האייתוללות מתקיים אסור לאפשר לו להחזיק ביכולות שמסַכְּנוֹת מדינות ולא רק בגרעין צבאי.

בספטמבר 2018, ארבעה חודשים לאחר שארכיון הגרעין של איראן הובא לישראל במבצע ההירואי של המוסד, עמד ראש הממשלה-בנימין נתניהו על בימת עצרת האו"ם ושלח מסר לעריצים בטהראן: "ישראל יודעת מה אתם עושים. ישראל יודעת איפה אתם עושים זאת. ישראל לעולם לא תאפשר למשטר שקורא להשמדתנו לפתח נשק גרעיני. לא כעת, לא בעוד עשר שנים, אף פעם לא".

בתוך האולם, מאחורי שולחן המשלחת הישראלית, הקשבנו אז לדברים: השגריר דאז רון דרמר, ראש הסגל יואב הורביץ ואני. שפת הגוף שלנו הביעה הזדהות מוחלטת עם הדברים. לא היה כל ספק בְּכֵנוּתה של ההצהרה, הגם שלא יכולנו אז לדמיין את העיתוי, הנסיבות והאופן שבו היא תיושם, כפי שראינו השבוע.

מה הביא את ישראל לפעול כעת?

נראה כי זוהי תולדה של כמה גורמי-רקע, גורמים-מאפשרים וזרזים:

לפני הכל, שינוי הגישה בישראל בעקבות אסון ה-7 באוקטובר, שחידד אצל כולם – הדרג המדיני, מערכת הביטחון והאזרחים – את המחיר האפשרי של הכלה וסיפק  לגיטימציה לפעול אחרת, חרף המחירים והסיכונים.

גורם נוסף הוא התקפות הטילים של איראן נגדינו באפריל ובאוקטובר 2024, שהראו כי ההנהגה בטהראן נעדרת רסנים בהפעלת כוחה מול ישראל וסיפקו המחשה קטנה לסכנה הגדולה מצד הרפובליקה האסלאמית.

על הרקע הזה, תכניתה של איראן להעצים את מערך הטילים הבליסטיים שלה, כך שיוכל לשמש להשמדתה של ישראל, קיבלה משמעות קיומית.

זרז נוסף הוא ההבנה שהתגבשה בדרג המדיני ובמערכת הביטחון כי איראן מאיצה את ריצתה לגרעין צבאי, ומשתמשת במשא ומתן עם ארה"ב ככסות לכך.

חילופי הממשל בארה"ב וההנחה שטראמפ לכל הפחות לא ימנע מישראל לתקוף, הקלו מאוד על קבלת ההחלטה. כך גם ההנחה שהסכנה להתלקחות בזירה הצפונית או ממנה כשישראל תתקוף,  כבר איננה משמעותית בעקבות הבסת חיזבאללה והשינויים בסוריה.

מעל כל אלה, הבשלת ההכנות בתחום המבצעי ותמימות דעים בין הדרג המדיני למערכת הביטחון באשר להכרח לממש את התכנית ובנוגע לסיכויי הצלחתה.

המידע שסופק על ידי ישראל על כוונותיה של איראן, התנהלותה לאורך השנתיים האחרונות, התעקשותה במשא ומתן עם ארה"ב והכרזת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על אי-ציות מצידה לפיקוח בנושא הגרעין, חיזקו את האופטימיות בנוגע ללגיטימציה הבינלאומית שתינתן להתקפה ישראלית, במיוחד מצד מדינות-המערב.

עוז וענווה 

תמונתה של שדרנית הטלויזיה הממלכתית האיראנית כשתקרת האולפן מתמוטטת עליה בעקבות תקיפה ישראלית בעיצומו של שידור חי, היא המחשה למצבה הנוכחי של איראן.

הפעולה הישראלית מכה בהלם את המשטר באיראן ולא רק אותו. התעוזה, עומק החדירה המודיעינית , איכות ומגוון היכולות המבצעיות, רוחב גזרת-הפעולה, קצב המהלומות והחיסולים, כמות המטרות הנתקפות, חופש-הפעולה המוחלט במרחב האווירי והעתקת המראות של עזה וביירות אל טהרן, כל אלה בעיני האיראנים ושאר השחקנים שצופים במתרחש, הם מעבר למה שניתן היה לצפות לו, במסגרת "פעולה נגד הגרעין האיראני".

רצף האירועים מתחילת המבצע, מציג את המשטר בחולשתו, בעיני בני עמו, בעיני כוחות הפרוקסי שעליהם פרס את חסותו ובעיני מדינות האזור. תמונות אלפי תושבי טהרן הנמלטים ממנה על נפשם, הדיווחים על אזהרת פוטין לח'מינאי על הסכנה שבה נמצא משטרו והכרזת טראמפ כי הוא מצפה לכניעה מוחלטת של איראן הם השפלת כבודו.  כגודל ההישג הישראלי כך עוצמת המבוכה באיראן .

מותר לנו להיות גאים בהישגים, להודות  לַנֹּתֵן כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, להוקיר את חיילינו ואנשי כוחות הביטחון כמו גם את ראש הממשלה, שריה וכל השותפים הנוספים להצלחת המבצע, להגנה על העורף ולחיזוק החוסן הלאומי בתקופה זו. עם זאת, בשום אופן אין להיתפס לזחיחות.

המשימה עדיין לא הושלמה. משטר האייתוללות הוכיח כבר במלחמתו עם עיראק את יכולת עמידתו הממושכת גם תוך תשלום מחירים כבדים. הוא פחות רגיש לאסטרטגיה של התשה ושחיקה כשהיא מופעלת כלפיו ומשתמש בה כנגד אוייביו. יש להניח כי מנגנוניו לא יבחלו בשום שיטה, יעד או זירה, כדי להשיב נקם ולהציל את כבודו. חזקה על גורמי הביטחון בישראל כי הם נערכים לכך.

ועדיין, נשק הטילים הבליסטיים שבו איראן משתמשת כדי ליצור סימטריה,  אינו בלתי מוגבל. על כך אפשר ללמוד גם מהירידה בהיקפי השיגורים . בהנחה שבמציאות שנוצרה איראן תתקשה לחדש מלאים, כי אז הריחוק הגיאוגרפי שהיווה עד כה אתגר לישראל, יהפוך ליתרון עבורה בהיבטי ההגנה .  הא-סימטריה לטובת צה"ל תהיה מוחלטת.

לקרב את המשטר אל סופו

הפלת המשטר האיראני או ערעור יציבותו לא הוגדרו על-ידי הקבינט כחלק ממטרות המבצע. אפשר להבין את הסיבות לכך. יחד עם זאת, אין זו שאיפה נסתרת ונכון לסייע לכך, בין השאר ע"י  תקיפת בתי הכלא שבהם מוחזקים מתנגדי המשטר (כדי להביא לשיחרורם), תקיפת מנגנוני ביטחון הפנים וכוח הדיכוי – הבַּסִיג', תקיפת כלי התקשורת המשטריים, בנוסף להתקפות נגד יעדי המשטר והזרועות האסטרטגיות שלו.

קשה לחזות את נקודת הקריסה של מערכות. ראינו זאת ברצף נפילות המשטרים ב"האביב הערבי" וגם באחרונה עם קריסתו המהירה של המשטר הסורי בעקבות מתקפת הפתע הקצרה מצד כוחות האופוזיציה. רק לאחר מעשה הסתברה תרומתם לכך של התבוסה שישראל הנחילה לחיזבאללה בלבנון ושל התהליך הממושך של התפוררות המשטר מאז 2011. מהמקרים הללו למדנו על הקושי לזהות את נקודת השבירה, אבל יותר מכך על האפקט המצטבר שעשוי להיות למכות מתמשכות, לסדקים ולחולשות.

על כל פנים, פעולותיה של ישראל להשגת המטרות המוצהרות של מתנהלות עד כה כמתוכנן, משיגות את היעדים הנקודתיים שהוגדרו להן ואף יותר מכך. הדיווחים על איכות הפגיעה במתקני הגרעין בנתנז ובאספהאן מעודדים. הפגיעה במדעני הגרעין שנועדה להשפיע על המוטיבציה של מומחים אחרים להשתלב בתכנית עתידית, מרשימה. כך גם חיסולה של הצמרת הביטחונית והפגיעה בזרועות האסטרטגיות.  טיפול במתקן בפורדו ישאיר את האיראנים לא רק בלי היכולות היחודיות שבו אלא גם בלי  קלף מיקוח בכל משא ומתן, אם וכאשר יתקיים .

כניעה ללא תנאי

תביעתו של הנשיא טראמפ מהנהגת איראן מחזירה אותנו לרגעי סיומה של מלחמת העולם השניה, עם כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית לבעלות הברית. היא מעידה על הערכתו את המצב ומספקת רמז לעמדתו בנוגע להתערבות ארה"ב. סוגיה זו. שסביבה גברה המחלוקת גם בתוך חוגי הממשל, קרובה להכרעה. בזמן  שהשורות הללו ייראו אור – יתכן שהיא כבר תהיה מאחורינו.

הצטרפות ארה"ב למלחמה תוכל לקצר את משכה ולהעמיק את ההישגים. היא תשפד את המשטר על קרני הדילמה ותלחץ אותו לבחור בין שרידות לכניעה . למרות האיומים שהעביר, ח'מינאי מודע היטב ליחסי הכוחות,  וזוכר איך סדאם חוסיין וקדאפי סיימו את דרכם. לכן לא בטוח ששיקולי כבוד יבצרו אותו בעמדתו, במיוחד אם יוצב לפניו סולם שיקזז מעט מההשפלה.

 מותר ואף חובה לחשוד בהנהגה האיראנית כי תשתמש בכל משא ומתן רק כדי למשוך זמן ולשפר את עמדת המיקוח ולכן כדאי להתעקש על העמדה:  "משא ומתן רק תחת אש".

ארה"ב – אם תצטרף -תרצה להכתיב את מהלך הדברים. חיוני לתאם עימה את העמדות.

ראשית, מותר ואף חובה לנקוט גישה חשדנית ביחס לפניות מצד איראן או מדינות מקורבות לה, לחדש את המשא ומתן עם ארה"ב. אם ישראל תידרש לכך, כי אז התשובה המומלצת היא "משא ומתן רק תחת אש".

שנית, המלחמה צריכה להסתיים כשאיראן נעדרת יכולות  שמאפשרות לה להוות איום אסטרטגי על ישראל או על כל מדינה אחרת.

כל עוד משטר האייתוללות מתקיים יש למנוע ממנו  להחזיק ביכולות שמסַכְּנוֹת מדינות ולא רק בגרעין צבאי, אלא גם טילים בליסטיים, נשק מדוייק ארוך טווח, יכולות צבאיות אסטרטגיות בים או באוויר, יצוא טרור וכל מה שקשור בתחומים אלה (מתקנים, מו"פ, תשתיות ייצור, תשתיות יידע יחודיות וכו'). כדי להשיג זאת ידרש הסדר כפוי שיאפשר אכיפה אפקטיבית לאורך שנים. 

אפשר לנצח את הרשע

עשרים חודשים חלפו מאז מתקפת ה-7 באוקטובר, שטלטלה את ישראל ותיזכר כאחת מנקודות השפל הנוראיות בדברי ימיה של המדינה. מתוך השבר הנורא, קם העם כלביא, הכה שוק על ירך את אויביו, שינה את פני המלחמה, וסלל את הדרך לשינוי סדרי עולם. ישראל מחזירה לעולם את התקווה שאפשר לנצח את הרשע.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20.06.2025. 




טראמפ פותח דלת להיסטוריה: ישראל חייבת לנצל את ההזדמנות מול איראן

ישראל עומדת ברגע היסטורי מכריע. בעיצומו של אחד המבצעים המשמעותיים ביותר בתולדותינו, עלינו להכיר ולהעריך את החשיבות של תמיכתו של הנשיא טראמפ במערכה. שימור וחיזוק התמיכה הזו מחייבים הבנה מפוכחת של השיקולים בוושינגטון, של הדינמיקה הפוליטית בארה"ב ושל הגורמים המשפיעים על קבלת ההחלטות שם. בד בבד, ישראל חייבת לזכור תמיד כי היא זו שצריכה להחליט על דרכה באופן עצמאי, מונחית על ידי האינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח שלה.

פרשנים וגורמים פוליטיים שראו בהחלטתו של טראמפ לא להגיע לישראל במהלך נסיעתו למפרץ במאי כסימן של התרחקות, גילו חוסר הבנה בגישת הנשיא האמריקני. טראמפ אינו מגיע למדינות כדי לקיים ביקורים סמליים, אלא כאשר ישנה הזדמנות להכרזה משמעותית המשרתת את האינטרסים האמריקאים. החלטתו אז לא הייתה מסר לישראל, אלא ביטוי לשיקולי עיתוי טקטיים.

עיקרון זה נותר נכון במערכה הנוכחית: טראמפ תומך בישראל, אך פועל כאשר התנאים מתיישרים בבירור עם האינטרסים החיוניים של ארה"ב.

המוכנות של הנשיא טראמפ לשבור מוסכמות וליצור פרדיגמות חדשות, מהווה עבור ישראל הזדמנות אסטרטגית נדירה. זאת בתנאי שישראל תחליט לפעול בנחישות, לנצל את הרגע וללכת עד הסוף. עד כה ממשל טראמפ סיפק סיוע חשוב ביותר בתחום המודיעין, אספקת הנשק, וההגנה האווירית. מהלכים אלו עומדים בניגוד בולט לגישה של ממשל ביידן. כשכיהנתי כשגריר ישראל באו"ם, זכור לי היטב כיצד נציגת ארה"ב באו"ם מטעם ביידן, לינדה תומאס-גרינפילד, הזהירה אותי מפורשות כי הרחבת הפעולה הצבאית בלבנון עלולה לגרור הפסקה של התמיכה האמריקאית במועצת הביטחון.

עם זאת, עלינו להיות זהירים ואחראים. ישראל חייבת להימנע מהתדמית כאילו היא גוררת את ארה"ב לעוד מלחמה ארוכה ומתישה בסגנון עיראק. עלינו להבהיר כי פירוק האיום הגרעיני האיראני מהווה אינטרס לאומי אמריקאי ראשון במעלה. זו משימה משותפת לארה"ב ולישראל, המשרתת באופן ברור גם את הביטחון האמריקאי, ולכן חשוב להציג זאת באופן חד לציבור ולמנהיגים בארה"ב.

כדי להעריך נכון את הצעדים הבאים של ארה"ב, עלינו לבחון שלושה גורמים מרכזיים: הממשל, הקונגרס, והציבור האמריקאי.

המחלוקת בין שתי המחנות בממשל טראמפ קיבלה ביטוי חד באמצעות שתי הודעות שהתפרסמו ברשתות. מצד אחד, מסרו של שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, הדגיש את האחריות ההיסטורית ואף הדתית המוטלת על כתפיו של טראמפ לנטרל אחת ולתמיד את האיום האיראני. מצד שני, סגן הנשיא של ארה"ב, ג'יי די ואנס, פרסם הודעה ברשת X בו ביקש להרגיע את הקולות הבדלניים מתוך תנועת ה –MAGA כי החלטתו של טראמפ תונחה רק על ידי הרצון לקדם אינטרסים אמריקאים ותוך דאגה לשמירת ביטחונם של חיילי ארה"ב.

בסופו של דבר, טראמפ בחר להדהד דווקא את המסר של האקבי. אך הנטייה הגוברת של טראמפ לתמוך במעורבות אקטיבית במערכה אינה נובעת רק מתחושה של ייעוד היסטורי. היא עולה בקנה אחד עם אופיו כאיש עסקים פרגמטי. הצטרפות לפעולה נגד איראן בשלב זה מציעה לארה"ב רווח אסטרטגי גדול, עם סיכון מינימלי, היות וישראל כבר השיגה עליונות אווירית ופגעה משמעותית ביכולות הצבאיות של איראן. מנקודת מבטו של טראמפ, ההשתלבות בפעולה עכשיו היא עסקה טובה – מקסימום תועלת, מינימום עלות.

בקונגרס האמריקאי, התמיכה בישראל בקרב הרפובליקנים איתנה. הקולות היוצאים נגד ישראל בקרב רפובליקניים בקונגרס הם רועשים אך בודדים. אמנם בצד הדמוקרטי ישנו כצפוי פילוג בין האגפים הפרוגרסיביים והמתונים. אך יש לזכור כי חלק מהביקורת מצד דמוקרטים אינה נובעת מהתנגדות עקרונית לפעילות ישראל, אלא מחששות מצעדים חד-צדדיים של טראמפ, תוך כדי התעלמות מקונגרס.

הציבור האמריקני מהווה קהל יעד חשוב, וישראל חייבת לחזק את יכולות ומשאבי מערך ההסברה שלה, אותה היא זנחה עם תקציבים מועטים וגישה חובבנית במשך שנים. על פי סקר שנערך בין 13-16 ליוני, 60% מהציבור האמריקאי מתנגד למעורבות במלחמה בין איראן לישראל, אותה היא תופסת כסכסוך זר לא שלה. רק 16% תומכים במעורבות אמריקאית פעילה. לכן חיוני להסביר כי הפעולה אינה הסתבכות ארוכת טווח, אלא פעולה ממוקדת וברורה נגד איום מובהק לביטחון הלאומי של ארה"ב.

בנוסף לשאלת המעורבות האמריקאית בהפצצת אתרים באיראן, ארה"ב יכולה להגביר את התמיכה באלו באופוזיציה האיראנית המבקשים לבנות עתיד דמוקרטי וטוב יותר למדינתם. אמנם קיימות קבוצות אופוזיציה רבות ומגוונות באיראן ובגולה האיראנית, שלא תמיד ידעו להתאחד בעבר, אך באופן כללי, העם האיראני משכיל, בעל תושייה ומחויב לבניית עתיד משגשג למולדתו. תמיכה טכנולוגית, תקשורתית, מודיעינית ומוסרית אמריקאית באופוזיציה יכולה להיות מכרעת. חשוב להדגיש כי ארה"ב לא תצטרך לעסוק בבניית איראן מחדש כמו בעיראק, כי העם האיראני מסוגל לבנות את האומה בעצמו.

בסופו של דבר, אמריקה תחת טראמפ מציעה פתחים אסטרטגיים יוצאי דופן עבור ישראל. אך רק ישראל יכולה לבחור את גורלה. טראמפ יוצר הזדמנויות היסטוריות; עלינו לתפוס אותן. זה נכון לגבי ניצחון על חמאס בעזה, לגבי עיצוב פרדיגמה חדשה ביהודה ושומרון, כזו שכוללת החלת ריבונות ישראלית והסרת הרעיון הכושל של מדינה פלסטינית מהשולחן, ולגבי איראן גם כן.

השעה דורשת אומץ ובהירות. ההיסטוריה מתגמלת נועזות. העתיד שלנו, והביטחון של האזור כולו, תלוי בכף המאזניים. הבחירה היא שלנו. עלינו לבחור באסטרטגיה שיובילו לשלום וביטחון ברי קיימא לא דרך היסוס אלא דרך נחישות ועוצמה.

פורסם במוסף מזרח תיכון חדש בגלובס, בתאריך 19.06.2025. 




להיכנע או לחדול

מפגש הנשיא עם הרמטכ"ל הפקיסטני

ב-18 ביוני 2025, בשעות הצהריים נפגש נשיא ארצות הברית טראמפ עם הרמטכ"ל של צבא פקיסטן, פילדמרשל סייד עסים מוניר (Syed Asim Munir) לארוחת צהריים.

זהו אירוע נדיר שנשיא ארצות הברית, בייחוד בתקופת זמן כה מתוחה, מפנה זמן לפגישה עם אישיות בדרג נמוך יחסית, הגם שבפועל הוא נחשב לאישיות החזקה והמשפיעה ביותר בפקיסטן.

העניין בפגישה זו עולה בין השאר על רקע העובדה שהבית הלבן הבהיר שהיא תהיה סגורה בפני עיתונאים. הבית הלבן נמנע מלפרסם סדר יום לפגישה. בתום הפגישה אמר הנשיא טראמפ כי "היה לו הכבוד (It was an honour) לארח את הפילדמרשל עסים בבית הלבן". בהמשך ייפגש הרמטכ"ל הפקיסטני עם מזכיר המדינה, מרקו רוביו (Marco Rubio), ועם מזכיר ההגנה, פיט הגסט' (Pete Hegseth).

במהלך ביקורו בארצות הברית הצהיר הרמטכ"ל כי תמיכת פקיסטן באיראן היא "ברורה וחזקה" (clear and strong). יחד עם זאת, הדגיש, ארצו תומכת במאמציה של ארצות הברית להרגיע את השטח: "אנחנו רוצים", כך אמר, "שהמלחמה הזאת תסתיים מייד".

אגב כך נחשף במהלך ביקורו של הרמטכ"ל הפקיסטני טפח ממסכת האילוצים והאינטרסים הניצבים בפני הממשל האמריקני בבואו לעצב את עמדותיו בסוגיית המעורבות האמריקנית במלחמת איראן-ישראל.

כידוע, לארצות הברית יש מערכת קשרים עמוקה ומורכבת עם פקיסטן – בעלת ברית קרובה של איראן. לאחרונה הופיעו דיווחים על כך שבכוונת פקיסטן לספק לאיראן טילים, נוכח העובדה שמלאי הטילים שלה המופנה כלפי ישראל הולך ומצטמצם. פקיסטן הכחישה דיווחים אלה. הודו, כך דווח, הבהירה כי לא תשלים עם מהלכים כאלה מצד פקיסטן. המשמעות היא שמנקודת ראותו של הממשל האמריקני קיימת סכנה שהמערכה בין ישראל ואיראן עלולה להידרדר למלחמה אזורית, ואולי אפילו עולמית.

במהלך הביקור סוכם מזכר שיתוף פעולה בין ארצות הברית ופקיסטן במלחמה נגד קבוצות טרור, ובעיקר נגד קבוצת הטרור המכונה "המדינה האסלאמית – חוראסן" (Islamic State Khorasan (IS-K) group).

מפקד סנטקום, מייקל קורילה ( (Michael Kurrillaהמוכר היטב בישראל, תיאר את פקיסטן כ"שותף פנומנלי" (phenomenal partner) במלחמה נגד ארגון טרור זה. קורילה גם שיבח את הפעילות המבצעית של צבא פקיסטן לאורך הגבול שבין פקיסטן ואפגניסטן.

קורילה גילה לחברי ועדת השירותים המזוינים של בית הנבחרים כי גורמי מודיעין אמריקנים מסייעים לצבא פקיסטן בפעילות זו לאורך הגבול. פעילות זו הביאה לחיסול טרוריסטים שפגעו בחיילים ובאינטרסים אמריקנים. סיכומו של דבר, כך ניתן להתרשם, הממשל האמריקני רואה בפקיסטן, בעלת ברית קרובה של איראן, מרכיב מרכזי בשמירת היציבות באזור.

הפגישה עם הנשיא טראמפ נערכת על רקע דיווחים רבים על כך שארצות הברית מתכוונת להיכנס למלחמה נגד איראן. ממש לאחרונה הבהיר הנשיא טראמפ כי היעד שלו מול איראן הוא "כניעה ללא תנאי" (unconditional surrender) של איראן. הנשיא הבהיר שיש לארצות הברית שליטה מלאה על שמי איראן (complete and total control of the skies over Iran). ארצות הברית, הדגיש הנשיא, יודעת בדיוק היכן מתחבא זה המכונה "המנהיג העליון" של איראן. "הסבלנות שלנו", הדגיש הנשיא, "הולכת ומתקצרת".

אין ספק שהפגישה תתמקד בעיקר במלחמה בין ישראל ואיראן, הגם שהמתיחות בין הודו ופקיסטן מטרידה מאוד את ארצות הברית.

בנסיבות הקיימות ייתכן מאוד שארצות הברית מבקשת לנצל את קשריה ההדוקים של פקיסטן עם איראן כדי להעביר להנהגה האיראנית מסרים שיובילו אותה להסכים לסיום המלחמה על בסיס פרמטרים שיהיו נוחים לארצות הברית, ואולי גם – לישראל:

  • ישראל שולטת לחלוטין במרחב האוויר של איראן. לאיראן אין יכולת לשנות מציאות זו.
  • יש לישראל יכולת להרחיב מאוד את ממדי הפגיעה באיראן. היא אינה עושה זאת. בפועל היא מרסנת את ממדי הפגיעה באיראן. היא נמנעת מפגיעה מאסיבית בתשתיות הנפט והגז של איראן העלולה להביא לקריסת המשטר האיראני; היא אינה פוגעת באורח משמעותי בקשרי הים והאוויר של איראן; היא אינה עושה שימוש מאסיבי ביכולות הסייבר שלה, והיא נמנעת מפגיעה באישים ברמת המדינית.
  • התקפות הטילים של איראן על ישראל, ובמיוחד ההתקפה הבוקר (19 ביוני 2025) מהוות מטרד קשה לאזרחי ישראל, אך לא ברמה שתחייב את ישראל לשקול שינוי כלשהו של יעדי המלחמה.
  • פרויקט הגרעין של איראן ספג מכה קשה, ואם ארצות הברית תיכנס למערכה הוא יושמד כליל. הנהגה איראנית ריאליסטית חייבת להבין שלא תוכל להתעקש עוד על שמירת "האופציה הגרעינית" של איראן.
  • אם ארצות הברית תיכנס למערכה ישתנו כללי המשחק באורח דרמטי, שלא לטובתה של איראן.

בנסיבות הקיימות, ממש על סף תהום, ארצות הברית מציעה לאיראן להתעשת כדי למזער נזקים שייגרמו מהמשך המלחמה. היא מציעה לאיראן להשלים עם אובדן חלומה להיות מעצמה גרעינית. כל זאת לאחר שהסתבר לה שגם "החזון" שלה מזה עשרות שנים להקיף את מדינת ישראל בטבעת אש באמצעות "ארגוני פרוקסיז" הולך ומתמסמס: החיזבאללה משותק לחלוטין נוכח לחץ כבד עליו מצד ממשלת לבנון, וכבר התחייב שלא ייכנס למערכה לצד איראן; החמאס מוכה ומובס ומבקש לשמור על שרידותו במסגרת עסקה לשחרור חטופים עם ישראל; החות'ים ממשיכים בטפטופים "מזעריים" של טילים לעבר ישראל שאינם מצליחים לפגוע בשגרת החיים בארץ, מה עוד שישראל, כך מסתבר, מצאה דרכים לתגמול אפקטיבי נגדם. גם בגזרת יהודה ושומרון הצליחה ישראל להביא לירידה ניכרת בהיקף פעילות הטרור; בגזרה הסורית שוררת רגיעה ממושכת, והממשל הסורי החדש הכריז בגלוי על רצונו לקיים דו-שיח עם ישראל.

סיכום ומסקנות

התנהלותו של ממשל הנשיא טראמפ מול פקיסטן נותנת ביטוי למפנה הדרמטי שחל במדיניות הממשל במזרח התיכון מאז נכנס הנשיא טראמפ לבית הלבן. הממשל מודע לכך שהוא נזקק לבעלי ברית באזור. עם זאת, הנטייה המרכזית שלו, בניגוד מוחלט לנטייה שאפיינה את ממשל הנשיא ביידן, היא להביא אותם "להתקפל" באופן שיסייעו לו לממש את האינטרסים האמריקנים.

הנשיא טראמפ מודע היטב לחשיבותה האסטרטגית של פקיסטן עבור ארצות הברית. הוא מודע גם לכך שפקיסטן תומכת באיראן. יחד עם זאת הוא אינו מוכן לסטות מעמדותיו באורח משמעותי, "על חשבון" האינטרסים של מדינת ישראל, כדי לרצות את בעלות הברית שלו. הוא מצפה שהן תהיינה אלה שתלכנה לקראתו. הרמטכ"ל הפקיסטני, כך ניתן להניח, יידרש להעביר מסר בוטה וחד-משמעי לממשל האיראני – לוותר על חלום הפרויקט הגרעיני שהוא מוביל מזה עשרות שנים, או להסתכן בתבוסה צבאית משפילה שתוביל לחיסולו המוחלט.

מעבר להישגיה הצבאיים הדרמטיים של מדינת ישראל במערכה מול איראן, מנהיגי איראן רואים עכשיו תמונת מצב שונה לחלוטין מזו שהם ציפו לה לאחר ה-7 באוקטובר 2023: ההנהגה במדינת ישראל בראשות נתניהו יציבה יותר מאי פעם בעבר; קולות המחאה פחתו באורח משמעותי; על פי כל הסימנים ממשלת נתניהו תמלא את ימיה. מעבר לכך, ישראל פועלת בתיאום אסטרטגי מלא עם ממשל הנשיא טראמפ המגלה עמידה נחרצת לצד מדינת ישראל. גם באירופה נשמעים קולות שונים לחלוטין מאלה שנשמעו שם רק לפני שנה. קנצלר גרמניה פרידריך מרץ התבטא לאחרונה בסגנון ששום מנהיג אירופאי לא התבטא כמוהו לפניו: "ישראל", כך אמר, "עושה את העבודה המלוכלכת עבורנו. משטר האייתולות הביא מוות וחורבן לעולם".

עד לרגע זה, כך ניתן להתרשם, נותן עדיין הנשיא טראמפ סיכוי לדיפלומטיה שתמנע מעורבות אמריקנית במלחמה. על פי דיווח של הוול סטריט ג'ורנאל מסר הנשיא ליועציו הבכירים כי אישר את תכנית התקיפה  אך הוא מעכב את "הפקודה הסופית" כדי לראות אם איראן מוכנה לזנוח את פרויקט הגרעין שלה.

בנסיבות הקיימות, ובמיוחד על רקע כניסתו הצפויה של ארצות הברית למערכה,  קיים סיכוי סביר שהעימות המלחמתי הנוכחי בין ישראל ואיראן יסתיים בניצחון חד-משמעי של הציר האמריקני-ישראלי. עם זאת חשוב להדגיש, כי אין וודאות שאכן כך יקרה. בכל מקרה, לאור מתקפת הטילים של איראן על ישראל בבוקר ה-19 ביוני 2025, קיימת אפשרות שהמחיר שישראל תצטרך "לשלם" במסגרת העימות הנוכחי יהיה גבוה בהרבה מהציפיות שליוו את שלביה הראשונים של המערכה.




התגובות הבין-לאומיות למלחמה בין ישראל לאיראן

עיקרי דברים

  • התקפות המנע של ישראל נגד איראן תפסו את העולם ביראה ובדאגה, מתוך הבנה שמלחמה בקנה מידה מלא בין השתיים תהיה בעלת השלכות אדירות מעבר למזרח התיכון. הסיכום הבא של התגובות העולמיות משקף זאת.
  • ההתבטאויות שיצאו מארה"ב, ובדגש על אלו של הנשיא טראמפ, חיזקו את תחושת השותפות בין ארה"ב וישראל, ואת התחושה כי יש הבנה עמוקה בין הצדדים על כך שיש למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני בכל דרך. התבטאויות אלה גם הפריכו את הטענות על תהום שנפערה בין ישראל לארה"ב.
  • ארה"ב שומרת על כל האפשרויות פתוחות, ולצד הרצון לפתור את ההסלמה בדיפלומטיה גם האופציה הצבאית על השולחן.
  • פסגת ה-G7 התבררה כחיובית מאוד עבור ישראל, כאשר כל מדינות הגוש הצהירו כי אסור לאיראן להחזיק בנשק גרעיני, לעולם.
  • מדינות אירופה הדגישו את הסכנה שבחתירת איראן לנשק גרעיני, ובסך הכול הביעו תמיכה במהלך הישראלי. התומכת המובהקת ביותר הייתה צ'כיה, וכן נשיאת הנציבות האירופית, ון דר ליין.
  • כמו כן, למדינות אירופה חשוב לוודא כי ההסלמה בין איראן לבין ישראל לא תסיט את הקשב והסיוע מאוקראינה. בהקשר זה הן גם מתחו קשר ישיר וזהות ערכית בין ישראל ואוקראינה במאבקן נגד גורמים רדיקליים.
  • רוסיה הפגינה ציניות אופיינית כאשר גינתה את ישראל על המתקפה. אולם, עד כה, נראה כי רוסיה אינה ממהרת ליטול תפקיד אקטיבי בסיוע לאיראן.
  • מנגד, נשיא אוקראינה הביע חשש להסטת תשומת הלב מהמלחמה עם רוסיה, אך הביע סיפוק מהפגיעה ביכולות איראן, שמשמשות גם את רוסיה נגד אוקראינה.
  • מדינות המזרח התיכון גינו את ישראל בתקיפות וקראו להפחתת המתיחות באזור, אולם לפחות בהקשר של סעודיה ואיחוד האמירויות יש להתייחס להתבטאויות אלה בספקנות לנוכח העוינות שלהן מול איראן מתחת לפני השטח.
  • התגובות במרחב האינדו-פסיפיק אינן אחידות, אפילו בקרב מדינות הקרובות למחנה המערבי. כך, אוסטרליה הביעה הבנה למהלך הישראלי, בעוד שיפן הידידותית העבירה ביקורת על המהלך הישראלי. מדינות אחרות בעלות זיקה למערב, כמו קוריאה וסינגפור, התייחסו לאירוע באופן כללי למדי, ובעיקר הביעו חשש מההשלכות הכלכליות.
  • סין שמרה על קו מאוזן יחסית וקראה לצדדים להרגיע את הרוחות, כולל התייחסות לכך מנשיא סין.
  • לצד זאת, בקרב מדינות מוסלמיות באסיה היה גינוי נרחב וחזק על פעולות ישראל, ואף אהדה לאיראן, בעיקר מצד פקיסטן ומלזיה. יוצאת דופן בהקשר זה היא אינדונזיה, שהביעה עמדה יחסית מאוזנת למען שלום ויציבות באזור.


לקריאת המאמר במלואו




טבעת האש האיראנית וקריסתה: ממדיניות פרוקסי למבצע עם כלביא

במשך יותר משני עשורים ניהלה איראן את עימותיה עם ישראל מאחורי מסך של שליחים – ללא מגע ישיר, אך עם כוונה ברורה: להקיף את ישראל ב"טבעת אש" באמצעות גורמי פרוקסי חמושים ואידיאולוגיים.

אסטרטגיה זו נועדה להרתיע את ישראל, לשחוק את עוצמתה לאורך זמן, ולבסס את מעמדה האזורי של איראן בלי להסתכן בעימות ישיר. האיראנים ידעו שעימות ישיר יביא לידי ביטוי את היתרון הישראלי בהיבבט הטכנולוגי, המודיעיני והמבצעי ועלול להביא לתבוסה מהדהדת.

טבעת האש: הדוקטרינה האיראנית של שליחים

המשטר האיראני פיתח מאז שנות ה-90 דוקטרינת עימות בלתי ישיר, שבמסגרתה בנה רשת של שליחים ברחבי המזרח התיכון – חזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, מיליציות שיעיות בעיראק, חות'ים בתימן ויחידות שיעיות בסוריה. הכוחות הללו לא רק איימו על גבולות ישראל, אלא גם שירתו את האינטרס העליון של איראן: הרחבת השפעתה האזורית תוך שמירה על מרחק מבצעי בטוח. האיום על ישראל נוהל באופן אסימטרי – שיגורי טילים, חדירות, טרור ומתקפות סייבר, תוך שמירה על טווח הכחשה סבירה (plausible deniability) של מעורבות ישירה. ישראל, מצדה, הקפידה להכות במוקדי טרור ותחמושת – אך נמנעה מלפגוע באתרים ריבוניים מובהקים של איראן, מחשש להסלמה כוללת.

נקודת המפנה: התקיפה על הנציגות האיראנית בדמשק

ב-1 באפריל 2024 נפרץ הסכר. ישראל תקפה את הקונסוליה האיראנית בדמשק – מתחם ששימש בפועל מפקדה של כוח קודס ושל המודיעין הצבאי של משמרות המהפכה. בתקיפה זו נהרגו בכירים איראנים, בהם מפקד גזרת סוריה והלבנט, אל"מ מוחמד רזא זאהדי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישראל פגעה פומבית במוסד איראני ריבוני – מהלך שחצה קו אדום מבחינת הדוקטרינה האיראנית. התגובה האיראנית לא איחרה לבוא. לראשונה מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית, איבדו האיראנים את שיקול דעתם, ותקפו ישירות את שטח מדינת ישראל, בכך חשפה איראן את כוונותיה, אך גם את מגבלותיה.

חשיפת הפערים: כאשר פרוקסי כבר לא מספיק

התגובה האיראנית גילתה לעולם את האמת הפשוטה: הפערים בין איראן לישראל – בטכנולוגיה, ביכולות הגנה, ובשליטה מבצעית – עצומים. מתוך מאות שיגורים, כמעט ולא נגרם נזק ממשי לישראל, הודות לשילוב שכבות ההגנה – "חץ", "קלע דוד", "כיפת ברזל", מערכות לייזר ניסיוניות, סיוע אמריקאי שכלל יירוטים של משחתות וחיישני התרעה ועזרה מבנות ברית אזוריות. המכה שחטפה איראן, לעומת זאת, הייתה כואבת. ישראל, בסיוע שת"פ אמריקאי־אזורי, תקפה את מערך ההגנה האווירית שלה, כולל סוללות SA-5 ו־Bavar-373. זה היה המסר האסטרטגי: פרוקסי לא יספיקו עוד, ועימות ישיר מול ישראל רק ימחיש את עליונותה.

מעבר של ישראל למערך התקפי

מאפריל ואילך, ישראל הגבירה את מאמציה המודיעיניים והמדיניים. דיווחים מ־IAEA (הסוכנות לאנרגיה אטומית) ונתונים מודיעיניים העלו שאיראן חצתה את קו 60% בהעשרת אורניום, וכי היא ממשיכה לפתח רכיבי נשק גרעיני, כולל בדיקות קריסה סימטרית (implosion) ואחסון ליבות גרעין באתרים מוסווים. לפי פרסומים זרים, כבר במאי 2025 זיהתה ישראל סימנים מובהקים לכך שאיראן מתקדמת לשלבי "הנשקה" – כלומר, הפיכת החומר הגרעיני לנשק. בשבועות שלאחר מכן, נתוני לוויין, תקשורת מוצפנת שנפלה לידי מערך הסייבר, ודיווחים ממקורות אנושיים, הצביעו על היערכות איראנית להשלים תוך ימים ספורים את בניית ראש נפץ גרעיני ולהציבו על טיל בליסטי ארוך טווח.

ההבנה: נקודת האל-חזור

במהלך מאי ויוני 2025, הדרג המדיני והביטחוני בישראל הגיע למסקנה: איראן מצויה בטווח נגיעה מנשק גרעיני ראשון. זוהי "נקודת האל-חזור" – רגע שבו הזמן הדיפלומטי אוזל, ומדיניות הסיכולים הממוקדים נדרשת להחליף את ההרתעה. ההקשר האזורי חיזק את ההחלטה. סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, מצרים – כולן, בגלוי או במחשכים, העבירו מסרים דומים: אם לא עכשיו – מתי?.

המבצע: עם כלביא Rising Lion

בלילה שבין 12 ל-13 ביוני 2025, פתחה ישראל במבצע Rising Lion – מהלך רחב היקף שכלל תקיפות מדויקות בעשרות אתרים גרעיניים ותשתיות הקשורות לפרויקט ההנשקה האיראני. היעדים כללו את נתנז, פורדו, פרצ’ין, מאריבאן ואחרים – אתרים הידועים בהיסטוריית ניסויים, העשרה והסתרה.לצד התקיפות הפיזיות, הופעל מערך סייבר חודר במיוחד ששיתק מערכות תקשורת ובקרה. מערכות הגנה אווירית איראניות שותקו מראש – וקבוצת הנשק הבכירה, יחד עם בכירי משמרות המהפיכה חוסלו בזכות פעילות מקדימה של הפעלת סוכנים, סייבר ולוחמה אלקטרונית.

עד לשעות הבוקר דווח על הרס נרחב, פיצוצים בתשתיות קריטיות, וניתוק מוחלט של אתרי גרעין מעולם הפעולה.

סיכום: כישלונה של טבעת האש

טבעת האש האיראנית, שכוונה להכתיב לישראל מציאות של התשה והגנה מתמדת, הפכה בסופו של דבר למלכודת עבור שולחיה. הרצון להכות בישראל בלי לשלם מחיר ישיר – התפוגג. הפרוקסי איבדו את אפקט ההרתעה, ואיראן עצמה נגררה לעימות שהציף והציג את מגבלותיה לעולם. ישראל, לעומת זאת, השכילה לזהות את הרגע, להוביל מהלך מבצעי נועז, ולבסס הרתעה חדשה – לא רק כלפי איראן, אלא כלפי כל שחקן שחפץ לאתגר את ביטחונה. במשחק השחמט בין ישראל לאיראן ידעה ישראל לנצל את שיטת ההתקפה האיראנית כדי להכות ביריבתה. השותפות עם הנשיא טראמפ מהווה עמדת יתרון אסטרטגית בולטת של ישראל להמשך המערכה. במבט צופה פני עתיד, נראה שעם מעורבות אמריקאית משמעותית יותר, תצטרך איראן לחשב מחדש את צעדיה ואף להגיע למצב של קטיעת הפסדים.

פורסם בישראל היום, בתאריך 18.06.2025.




הסוד שאיראן מסתירה: למה חמינאי מפחד מטילים על טהרן

מאז המהפכה האסלאמית ב־1979, נמנעת איראן ממעורבות ישירה בעימותים צבאיים. תחת זאת, היא אימצה אסטרטגיה של לוחמה עקיפה באמצעות שליחים – חזבאללה, חמאס, החות'ים, והמיליציות השיעיות בעיראק. זוהי אסטרטגיית הישרדות מבוססת לקח היסטורי: מלחמת איראן–עיראק בשנים 1980–1988, שהותירה חותם עמוק על תפיסת הביטחון של הרפובליקה האסלאמית.

המלחמה ההיא נולדה מתוך סכסוך טריטוריאלי ישן סביב מצרי שאט אל-ערב, אך מעבר למחלוקת על גבולות, היה זה עימות בין חזון המהפכה האיראנית לבין הסדר הסוני של עיראק. סדאם חוסיין ניצל את חוסר היציבות הפנימית של איראן לאחר המהפכה ופלש במטרה למוטט את המשטר החדש. לאורך שמונה שנות מלחמה עקובות מדם, ניסתה איראן להפוך את היוצרות ולהביא להפלת סדאם. אך בקיץ 1988, האייתולה חומייני נאלץ להסכים להפסקת אש בתנאים עיראקיים. "זה כמו לשתות כוס תרעלה", אמר אז, באחת ההצהרות הישירות והכואבות ביותר שנשמעו מפיו.

מאחורי ההכרעה האיראנית עמד תהליך הדרגתי של שחיקה מבצעית, דיפלומטית ופנימית. עיראק השתמשה בנשק כימי ללא גינוי בינלאומי, איראן איבדה את היוזמה האסטרטגית, הקהילה הבינלאומית הפנתה לה עורף, והחברה האיראנית החלה לקרוס מבפנים. המערכה האווירית נגד העורף – "מלחמת הערים" – הייתה זרז דרמטי לכך. בין 1984 ל־1988 שיגרה עיראק מאות טילים בליסטיים לעבר מטרות אזרחיות באיראן. טהראן לבדה ספגה למעלה ממאה שיגורים בתוך פחות מחודשיים. בהיעדר מערכות יירוט, נמלטו אזרחים מן הערים, המורל התרסק, והלחץ הציבורי הכריע את ההנהגה. חומייני עמד מול דילמה קשה: האם להקריב את שרידות האומה בשם רעיונות המהפכה. בסופו של דבר, הפרגמטיזם הכריע. עקרון "תקיה" השיעי – ההיתר לדחות מאבקים כאשר הם מסכנים את הקהילה – הכתיב את הדרך. חומייני הבין שהישרדות המדינה קודמת לרעיון הג'יהאד.

האירוע הזה ממשיך ללוות את ההנהגה האיראנית עד היום. גם חמינאי, שהיה אז נשיא איראן, חווה את ההשפלה הלאומית של 1988. מכאן נולדה הדוקטרינה העכשווית של איראן – לפיה נלחמים באמצעות פרוקסי ולא בעימות ישיר. הדרך הזו שומרת על טווח הכחשה, מרחיקה את האש משטח איראן, ומפחיתה את הסיכון לפגיעות בעורף – המקום שבו המשטר חווה שבר בעבר.

דווקא מכאן נגזר הלקח לישראל כיום. איראן חזקה כל עוד היא מסתתרת מאחורי שליחים. אך כאשר היא נחשפת לחיכוך ישיר – עדיפות הטכנולוגיה הישראלית, חולשת העורף האיראני, הפערים המבצעיים והעייפות הפנימית – כל אלה מאיימים לחשוף מחדש את מגבלותיה. לא די בבלימת השליחים של איראן. יש להוביל מדיניות שמביאה את איראן עצמה לעימות שבו תישלל ממנה היכולת להסתתר. חיכוך ישיר – מודיעיני, תשתיתי, כלכלי, ואף צבאי – יערער את תחושת החסינות האיראנית.

איראן רגישה במיוחד לעורף שלה. פגיעות נקודתיות בתחנות כוח, מתקני נפט, צמתים תחבורתיים ואתרים אסטרטגיים סביב טהראן – כל אלה מחזירים את המשטר לנקודת ההכרעה של 1988. בדיוק כפי שחומייני נאלץ לשתות את כוס התרעלה שסדאם הגיש לו, גם יורשו חמינאי עלול למצוא את עצמו ניצב מול אותה כוס – אם רק תדע ישראל להבשיל את התנאים הנכונים.

פורסם במעריב, בתאריך 18.06.2025.




הזדמנות היסטורית להיפטר מהאיום האיראני

עוז וענווה.

הפעולה הישראלית מכה בהלם את המשטר באיראן. התעוזה, עומק החדירה המודיעינית , איכות ומגוון היכולות המבצעיות, רוחב גזרת-הפעולה, קצב המהלומות והחיסולים, כמות המטרות הנתקפות, חופש-הפעולה המוחלט במרחב האווירי והעתקת המראות של עזה וביירות אל טהרן, כל אלה בעיני האיראנים הם מעבר למה שניתן היה לצפות לו, במסגרת "פעולה נגד הגרעין האיראני".

כישלון המשטר לספק הגנה לאנשיו ולנכסיו  מתווסף לכישלונו להרתיע את ישראל ולמנוע או לשבש את ההתקפה. תמונות אלפי תושבי טהרן הנמלטים ממנה על נפשם והדיווחים על אזהרת פוטין לח'מינאי על הסכנה שבה נמצא משטרו, משפילים את כבודו. רצף האירועים מתחילת המבצע, מציג את המשטר בחולשתו, בעיני בני עמו, בעיני כוחות הפרוקסי שעליהם פרס את חסותו ובעיני מדינות האזור.  כגודל ההישג הישראלי כך עוצמת המבוכה באיראן .

מותר לנו להיות גאים בהישגים, אך בשום אופן לא להיתפס לזחיחות או לשאננות. הדרך להשלמת המשימה עוד ארוכה. משטר האייתוללות הוכיח כבר במלחמתו עם עיראק את יכולת עמידתו הממושכת גם תוך תשלום מחירים כבדים. הוא פחות רגיש לאסטרטגיה של התשה ושחיקה כשהיא מופעלת כלפיו ומשתמש בה כנגד אוייביו. בנוסף לכך, אין הוא מחוייב לרסנים שהמערב הציב על עצמו. לא היינו זקוקים לשיגורי הטילים לעבר יעדים בתוך ריכוזי האוכלוסיה בישראל, כדי להבין זאת.  יש להניח כי מנגנוניו לא יבחלו בשום שיטה, יעד או זירה, כדי להשיב נקם ולהציל את כבודו. חזקה על גורמי הביטחון בישראל כי הם נערכים לכך.

ועדיין, נשק הטילים הבליסטיים שבו איראן משתמשת כדי ליצור סימטריה,  אינו בלתי מוגבל. בימי הלחימה עד כה היא שיגרה כמה מאות. בהתקפותיה של ישראל היא איבדה כנראה עוד מאות נוספות. בהנחה שבמציאות שנוצרה היא תתקשה לחדש מלאים, כי אז הכוחות האיראניים יתקשו לשמור לאורך זמן על קצב האש שראינו  ולאזן את הא-סימטריה שתיווצר מול צה"ל. לרשותה ארסנל נוסף של טילי שיוט, כטב"מים וכנראה עוד טילים אסטרטגיים, אך האתגר שהם מציבים, אינו שקול לזה של הטילים הבלסיטיים,  בין אם בגלל הכמות ובין אם בגלל מעטפת הביצועים. הריחוק הגיאוגרפי שעד כה היווה אתגר לישראל, יהווה יתרון בהיבט הזה.

הפלת המשטר האיראני או ערעור יציבותו לא הוגדרו על-ידי הקבינט כחלק ממטרות המבצע. אפשר להבין את הסיבות לכך. יחד עם זאת, בישראל ובחלק ממדינות האזור והמערב, לא מסתירים את התקווה שזו תהיה התוצאה, גם אם לא הישירה או המיידית.

קשה לחזות את נקודת הקריסה של מערכות. כך ראינו ברצף נפילות המשטרים במה שכונה "האביב הערבי".  ולא צריך להרחיק עד לשם. לפני כחצי שנה העולם עמד נדהם לנוכח קריסתו המהירה של המשטר הסורי בעקבות מתקפת הפתע הקצרה מצד כוחות האופוזיציה. כמובן, תרמו לכך התבוסה שישראל הנחילה לחיזבאללה בלבנון ועוד קודם לכן התהליך הממושך של התפוררות המשטר מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב-2011. הלקח מהמקרים הללו איננו  רק הקושי לזהות את נקודת השבירה, אלא גם האפקט המצטבר שעשוי להיות למכות, לחולשות ולסדקים.

על כל פנים, מטרותיו העיקריות המוצהרות של המבצע הן הסרת איום  הגרעין והאיום האסטרטגי הנשקף מתכנית הטילים הבליסטיים של איראן. פעולותיה של ישראל עד כה מתנהלות כמתוכנן, משיגות את היעדים הנקודתיים שהוגדרו להן ואף יותר מכך.  הדיווחים על איכות הפגיעה במתקני הגרעין בנתנז ובאספהאן מעודדים. הפגיעה במדעני הגרעין נועדה להשפיע על המוטיבציה של מומחים אחרים שרכשו או יירכשו את היידע הזה להשתלב בתכנית עתידית. טיפול במתקן בפורדו ישאיר את האיראנים לא רק בלי היכולות היחודיות שבו אלא גם בלי  קלף מיקוח בכל משא ומתן, אם וכאשר יתקיים .

לא לדחוק בארה"ב

ראש המל"ל צחי הנגבי הבהיר בראיונות לתקשורת כי מבצע "עם כלביא" תוכנן כמהלך ישראלי "כחול לבן" וכי בישראל הרשמית נזהרים מלומר מילה וחצי-מילה על מה שארה"ב צריכה לעשות.

שאלת התערבותה של ארה"ב במהלכים התקפיים נגד איראן, במסגרת המבצע,  היא בעלת רגישות מיוחדת. ארה"ב אמנם  מסייעת במעטפת-המדינית, במאמצי ההגנה ובאספקת חימושים  אך אין זה דומה למעורבות אקטיבית התקפית.

ישראל ערה לקולות בארה"ב המזהירים מפני היגררותה של המעצמה האמריקנית למלחמה לא לה. היא גם מודעת לכך שאם ארה"ב תצטרף היא לא תסתפק במאמץ הצבאי ותרצה להכתיב את מהלך הדברים. אחר כל זאת, בראיית ישראל, מאזן הרווח וההפסד נוטה לטובת הצטרפות ארה"ב. ככל שיש לאל ידה, כדאי יהיה להמשיך במדיניות הנוכחית ולפחות במישור הרשמי להותיר זאת לשיקולו הבלעדי של הנשיא טראמפ.

אסטרטגיית יציאה

הדיבורים המוקדמים על אסטרטגיית יציאה מחזקים אצל אוייבינו את הדימוי שדבק בישראל לפני ה-7 באוקטובר: קצרת-רוח, מתקשה לנהל מלחמה ממושכת…

בשלב זה ישראל צריכה להמשיך לכתוש ולהסב מקסימום נזק במינימום זמן. עלינו לנצל את ההזדמנות כדי  לגרוע ככל האפשר מיכולות הנשק, המו"פ והייצור, ולפגוע בכל הזרועות האסטרטגיות האיראניות.

מותר ואף חובה לנקוט גישה חשדנית ביחס לפניות מצד איראן או מדינות מקורבות לה, לחדש את המשא ומתן עם ארה"ב. אם ישראל תידרש לכך, כי אז התשובה המומלצת היא "משא ומתן רק תחת אש".

ישראל צריכה לשאוף לכך שהמלחמה תסתיים לא רק בפגיעה אנושה ביכולות הגרעין והטילים הבליסטיים , אלא גם באכיפה אפקטיבית שתמנע מאיראן  לשנים רבות ,את שיקום יכולותיה הצבאיות והאסטרטגיות. "עם כלביא" הוא הזדמנות היסטורית להשיג זאת.

פורסם בישראל היום, בתאריך 16.06.2025.