הנשיא טראמפ הצהיר שהוא רוצה להביא לקץ המלחמות במזרח התיכון, אבל מחר בפגישתו עם ראש הממשלה נתניהו שני המנהיגים יצטרכו לפרק את פצצת הזמן שעדיין מתקתקת בעזה תחת שלטון חמאס. האתגר – כיצד מונעים מעזה להפוך שוב לבסיס טרור שיחולל את המלחמה הבאה.

הנשיא טראמפ כבר הוכיח שהוא מוכן לנפץ את מוסכמות העבר ולאמץ פתרונות יצירתיים. ראש הממשלה צריך הפעם גם הוא להביא לשולחן רעיונות חדשים "מחוץ לקופסה".

ישראל מוכרחה להביט למציאות בעיניים: לאחר העסקה והפסקת הלחימה עדיין נותרו לחמאס בעזה כ־20 אלף לוחמים ועשרות קילומטרים של מנהרות. חמאס כבר פועל לשקם את יכולותיו ולהכשיר דור חדש של מחבלים. לכן, ראש הממשלה חייב להבהיר לנשיא ששיקום הרצועה שווה לשיקום חמאס, ואסור לאפשר שום שיקום של עזה – מעבר למינימום הנדרש.

הסכנה היא מיידית. שלא נטעה – כל מנגנוני הפיקוח על הכנסת חומרים לעזה נכשלו בעבר, וייכשלו בעתיד ביכולת למנוע מחמאס להשתמש בהם לשיקום יכולותיו הצבאיות של ארגון הטרור.

ישראל וארצות הברית חייבות להבהיר לעולם הערבי שכל עוד חמאס שולט בעזה המלחמה הבאה היא עניין של זמן, וכל השקעה תרד לטמיון כפי שקרה בעבר.

בשיחה עם הנשיא ראש הממשלה צריך גם להזהיר מפני אשליית "ממשלת טכנוקרטים". כפי שראינו לגבי "משרד הבריאות של עזה" וגם סוכנות אונר"א, לא יכול לקום בעזה גוף "מקצועי" שלא יישלט על ידי פעילי טרור. כל עוד חמאס הוא הכוח המאורגן החמוש ברצועת עזה, הוא גם זה שישלוט בכל גוף אזרחי שיוקם בה.

גם ממשלת הרש"פ לא יכולה להיות הפתרון. לא רק שהרש"פ ממשיכה לשלם משכורות למחבלים, ונכשלת בלמנוע טרור משטחה, ברור שכפי שחמאס זרק את הרש"פ מעזה ב-2007, כך יקרה גם כעת אם נסמוך על הרש"פ כגורם שאחראי למניעת טרור ברצועה.

יש לומר לנשיא טראמפ שייתכן כי לא יהיה מנוס מממשל צבאי־אזרחי ישראלי ברצועה, ולו באופן זמני. שום גורם אחר חוץ מישראל לא יהיה מוכן להילחם לאורך זמן בחמאס. רק ממשל צבאי ישראלי יוכל להביא לפירוק השליטה המזוינת של חמאס ולייצר חלופה אזרחית מקומית שתתחזק בעתיד.

מניעת שיקום לא רק תקשה על חמאס לבנות מחדש את המערכות הצבאיות שלו, היא גם תבהיר לאוכלוסיית עזה שכל עוד חמאס בשלטון ודבק בטרור אין עתיד ברצועה. בנוסף, היא תעביר מסר לתומכי הטרור האסלאמיסטי, המתעודדים מהישגי חמאס בעסקת החטופים, שיש מחיר כבד למתקפה רצחנית נגד מדינת ישראל.

לשבור מוסכמות

הצעתו של טראמפ לתמרץ ולאפשר לעזתים החפצים בכך לעבור מרצונם למדינות שלישיות היא לא רק מהפכנית – היא אולי הרעיון היחיד שיכול להוביל ליציבות בת־קיימא ולאפשר לתושבי עזה עתיד טוב יותר.

יש שיגידו שהרעיון לתמרץ את תושבי עזה להגר אינו מציאותי. אך יש לזכור כי לפני החתימה על הסכמי אברהם, כל ה"מומחים" דוגמת מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, טענו כי אין סיכוי לקדם הסכמי שלום בין ישראל ומדינות ערביות מבלי לכונן מדינה פלשתינית.

בסופו של דבר, כשיש נשיא אמריקאי נחוש שמוכן לשבור מוסכמות ולקדם אינטרסים משותפים עם מדינות האזור, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי.

ביחס לאיראן, סוגיה בוערת לא פחות, נדרש להגיע להבנות עם ארה"ב על החזרת קמפיין הלחץ המקסימלי, כולל דרישה ממדינות אירופה להפעיל את מנגנון הסנאפ־באק כדי להחזיר את הסנקציות המשתקות על טהרן. אבל הפעם, בנוסף, חיוני לשכנע את הנשיא להציב איום צבאי ומיידי כנגד משטר האייתוללות.

ישראל וארה"ב חייבות בנוסף להגיע להבנה על צעדים משותפים לתמיכה ישירה במתנגדי המשטר בטהרן, הפועלים לשינוי המשטר.

אם נחשוב מחוץ לקופסה ונדבק ברעיונות חדשים יהיה אפשר לחולל בשנים הקרובות מהפך היסטורי שיבצר את ביטחונה של מדינת ישראל לשנים רבות, וייצב את המזרח התיכון כולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 03.02.2024.

השבעת הנשיא טראמפ פותחת פתח למפנה היסטורי בברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב – בביצור הביטחון הלאומי של ישראל ובעיצוב מחדש של המזרח התיכון.

תנאי הכרחי למימוש פוטנציאל זה הוא נטישת כל הפרדיגמות הישנות. ישראל חייבת לשים על השולחן רעיונות חדשים ויוזמות פורצות דרך.במהלך שנותיי כשר וכשגריר ישראל לארה"ב ולאו"ם, ראיתי כיצד הבדלי הגישות בין ממשלי טראמפ וביידן השפיעו על ביטחונה של ישראל.

המוכנות של טראמפ לשבור מוסכמות הובילה להישגים משני מציאות, כגון העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בריבונותנו בגולן והחתימה על הסכמי אברהם. "צוות החלומות" שהנשיא טראמפ מינה, מנקודת מבטה של ישראל, והיותו משוחרר מכבלי מוסכמות העבר, הם הזדמנות היסטורית שאסור לישראל להחמיץ.

מאידך, נצטרך לקחת בחשבון את גישתו של טראמפ כדיל־מייקר, סוגר עסקאות, ואת תפיסת העולם שלו "אמריקה תחילה", ולכן כל יוזמה שתוצג בפניו תיבחן גם בהתאם לאינטרסים האמריקניים.

שינוי דחוף באסטרטגיה

לפני הכל נדרש שינוי דחוף באסטרטגיה מול "ראש התמנון" – איראן. טראמפ יפעיל מחדש את קמפיין "הלחץ המקסימלי" שיזם בעבר – אך הפעם הלחץ הכלכלי חייב להיות מלווה באיום צבאי ממשי, הן מצד ארה"ב והן מצד ישראל, ובהצבת יעד ברור להחלפת משטר הרשע בטהרן.

רק שינוי המשטר בטהרן יוביל להשגת היעדים שהציב טראמפ: קץ למלחמות באזור, צמצום הכוחות האמריקניים במזרח התיכון והפנייתם לזירה האינדו־פסיפית, והרחבת הסכמי אברהם.

ביחס לעזה – ישראל קיבלה החלטה לפרק את כוחו הצבאי והשלטוני של חמאס, אך בפועל לא אימצה אסטרטגיה להשגת יעד זה.

הישארות חמאס פירושה שהמלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. עלינו לאמץ אסטרטגיה חדשה, בתיאום עם הממשל החדש, הכוללת הפסקת העברת מזון ודלק לחמאס, כיבוש והחזקת השטח לאורך הזמן עד לטיהורו המוחלט. כנראה לא יהיה מנוס משלטון צבאי ישראלי בעזה לתקופה מסוימת, עד שיעד הפלת שלטון חמאס יושג. התמונות של ההמון העזתי, שחגג אתמול יחד עם רוצחי חמאס את שחרור המחבלים, ממחישות את הצורך בתהליך דה־רדיקליזציה, שיוכל להתרחש רק לאחר ריסוק חמאס.

יש לנו כעת ההזדמנות היסטורית להחליף את פרדיגמת אוסלו הכושלת בפתרונות חדשים לעתיד יהודה ושומרון, שאינם כוללים את אסון המדינה הפלשתינית. התמיכה שלה זכה חמאס אחרי 7.10 גם ביהודה ושומרון מחייבת אותנו להבהיר לעולם כולו שלא יכולה לקום מדינת טרור פלשתינית לצד מדינת ישראל ועלינו לרתום את הנשיא טראמפ לפתרונות יצירתיים חדשים, כגון "תוכנית האמירויות".

חשוב לשים לב שהנשיא טראמפ דורש בשבועות האחרונים שליטה באי גרינלנד, השייך לדנמרק, בשל חשיבותו לביטחון הלאומי של ארה"ב. בהקבלה, החשיבות של יהודה ושומרון לביטחון ישראל וזכותנו המוסרית וההיסטורית לריבונות בשטח זה – גדולות לאין שיעור.שובו של טראמפ לבית הלבן מאפשר לנו להתמודד לא רק עם האיומים הפיזיים על ישראל, אלא גם עם האיום על הלגיטימציה והמעמד הבינלאומי של ישראל. אויבי ישראל הבינו שלאור הקושי לנצח אותנו בשדה הקרב הם יכולים לנצל את הזירה הבינלאומית, והמבנה המעוות של מוסדות האו"ם, כדי לכבול את ידיה של ישראל ולהפוך אותה ליישות לא לגיטימית.

לקצץ את המימון לאו"ם

חשוב לזכור כי בית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג, ה־ICC, מהווה איום על חיילים ובכירים אמריקנים לא פחות מאשר על חיילים ובכירים ישראלים.האו"ם, שמקבל בכל שנה מימון נדיב של 19 מיליארד דולר מהממשל האמריקני, מקדם לעיתים קרובות סדר יום שהוא לא רק אנטי־ישראלי אלא גם אנטי־אמריקני, והנשיא טראמפ, כמי שחתך לחלוטין בעבר את תקציב אונר"א והוביל לפרישת ארה"ב ממועצת זכויות האדם הצבועה, הוא המנהיג היחיד שיוכל להשתכנע ולקבל החלטה לקצץ לחלוטין את המימון של ארה"ב לאו"ם ולייצר לחץ חסר תקדים לשינוי הנדרש בגוף הרקוב הזה.

עלינו לעבוד יחד עם וושינגטון כדי לחולל שינוי מהותי בזירה הבינלאומית על ידי הטלת סנקציות על ה־ICC ולעודד חקיקה שתקשה מאוד על תנועת החרם ותשלול תקצוב של הממשל האמריקני לאוניברסיטאות המאפשרות הבעת תמיכה בארגוני טרור והפגנות אלימות כנגד ישראל וסטודנטים יהודים.

אם בשנה הקרובה ניזום מהלכים אמיצים ושוברי מוסכמות מול ממשל טראמפ, תוך הירתמות לקידום אינטרסים אמריקניים חיוניים, 2025 יכולה להיות שנה של ביצור ביטחונה של ישראל לשנים רבות. זה תלוי בנו וביוזמות שנציג לנשיא.

פורסם בישראל היום, בתאריך 20.01.2025.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

נפילת משטר אסד יחד עם המהלומות הקשות שהנחיתה ישראל על חיזבאללה, חמאס והחות׳ים מייצרים כיום הזדמנות היסטורית מול נשיא אמריקאי נועז, הפתוח ליוזמות מקוריות, לשנות מהיסוד את המציאות במזרח התיכון, לרסק סופית את ציר הרשע באמצעות הפלת משטר האייתולות ולמנף זאת לטובת יחסי נורמליזציה בין ישראל לכלל העולם הערבי והמוסלמי.

המפתח לשינוי ההיסטורי ולסיום המלחמות באזור הוא הפגנת עוצמה מול האויבים סביבנו, הוכחת נכסיות מול ארה"ב, בניית קואליציה חדשה של מדינות מתונות, וסימון היעד הלאומי הברור – הפעלת כל לחץ אפשרי על משטר האייתוללות בטהראן, כולל איום צבאי אמין, עד להפלת המשטר וזריקתו, כמו אסד, לפח האשפה של ההיסטוריה.

הנשיא טראמפ ייכנס לבית הלבן כשאר הוא מחויב למימוש הבטחתו לסיים מלחמות ולא להתחיל אתן. אך בו בעת, הוא יהיה מוכן להעצים את בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התוכן ובראשן ישראל כדי שאלו יוכלו להגן על עצמן, במיוחד כשהתמיכה האמריקאית תתרום להחלשת הציר האיראני-סיני-רוסי, ותוביל ליציבות בת קיימא והרחבת הסכמי אברהם.

כפי שמשתקף גם מההודעות האחרונות של טראמפ ביחס למצב במזה"ת, הנשיא הנבחר בוחן את ההתפתחויות באמצעות שלושה עקרונות: הוא מבחין בין מדינות ידידותיות לארה"ב לבין אלו שאינן נתפסות כידידות, הוא מעריך מדינות שנוחלות ניצחונות ומצליחות להחליש אויביהן, והוא אינו רוצה לראות מלחמות בלתי נגמרות עם קורבנות רבים בשני הצדדים.

לכן ישראל צריכה להראות נחישות ויכולת להשיג את היעדים שלה מול אויביה בצורה מהרה ככל האפשר. עליה לפעול בעוצמה בעזה כדי להשלים את פירוק החמאס ככח הצבאי והשלטוני הדומיננטי ברצועה. מניעת השתלטות החמאס על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה תסייע בהשגת מטרה זו. ישראל גם צריכה לגבות מחיר כבד מחיזבאללה על כל הפרה של הפסקת האש.

בנוסף, על ישראל להוכיח את נכסיותיה לארה"ב מנקודת המבט של אג'נדת ה- America First  (ארה"ב קודמת) של טראמפ. היא יכולה לעשות זאת על ידי שת"פ הדוק עם ארה"ב לקדם מסגרות צבאיות וכלכליות אזוריות חדשות, יחד עם מדינות הסכמי אברהם ומדינות נוספות באזור, אשר יהוו חלופה לניסיונות של סין להרחיב את השפעתה במזרח התיכון.

על ישראל לפעול מתוך עוצמה, אומץ ועמידה בלתי מתפשרת על צרכיה החיוניים. דווקא הפרשנים הקוראים לישראל לעשות ויתורים לפלסטינים על מנת 'לזכות' בסיוע אמריקאי בקידום הסכמי נורמליזציה, הם אלו שעלולים לשכנע את טראמפ שישראל היא חלשה ועל כן מעמסה לארה"ב במקום נכס.

עיצוב מציאות חדשה במזרח התיכון מחייב טיפול ישיר בראש התמנון- משטר האייתוללות בטהראן. ישראל צריכה לקבוע את היעד הזה כיעד לאומי מקיר לקיר. כמו שארגוני הביון של המערב לא ידעו לצפות את התהליכים במצרים, בסוריה ולצערנו גם בעזה- כך יהיה גם באיראן. יום אחד נתעורר ולאיראן יהיו טילים עם ראשי קרב גרעיניים. כשגריר בארה"ב ובאו"ם קיימתי שיחות רבות עם נציגים ממדינות האזור, כולל כאלו שאין לישראל קשרים דיפלומטיים אתן, והם כולם מבינים שאיראן היא שורש הבעיה.

כיום, לאחר נפילתו של אסד, איראן חלשה מאי פעם. שלוש מזרועותיה נקטעו או נחלשו- משטר אסד, חיזבאללה וחמאס- וגם החות'ים ספגו מכות משמעותיות. ישראל הוכיחה יכולת לפגוע במערכים אסטרטגים של איראן והשאירה אותה חשופה ופגיעה בפני מתקפות אוויריות נוספות.

עכשיו הגיעה העת להשלים את המהלך, בעזרת ארה"ב. יש להתחיל בהפעלת קמפיין של לחץ כלכלי ומדיני מקסימלי, כולל סנקציות ראשוניות ושניוניות על המשטר בתחומים רבים, בהם אנרגיה, המערכת הפיננסית, התעשיות הביטחוניות, תעשיית הרכב ועוד. בד בבד, יש למצוא דרכים לתמוך במתנגדי המשטר, לדוגמה באמצעות הבטחת גישה רציפה לאינטרנט ותקשורת מוצפנת.

אם הלחץ הזה לא מביא לשינוי דרמטי בהתנהגות המשטר או לנפילתו, ישראל צריכה לשכנע את בעלת בריתה שהדרך היחידה להבטחת יציבות, שלום ושגשוג באזור הוא על ידי פגיעה אנושה במשטר האייתוללות. ירושלים וושינגטון יצטרכו לפעול יחד כדי לפגוע במגוון רחב של אתרים באיראן, כולל מתקנים הקשורים לתכנית הגרעין, אתרים אסטרטגים של השלטון, משמרות מהמהפכה והצבא, ואתרים כלכליים חשובים כגון מתקני נפט ונמלים.

בנוסף לאיראן, יש צורך גם לשנות את התנהגותם של שחקנים נוספים התומכים בטרור הרדיקלי ומפיצים שנאה ואנטישמיות, ובראשם קטר. לא ייתכן שמחד ארה"ב מאיימת על חמאס המחזיק בחטופים בעלי אזרחות אמריקאית, בזמן שאותו ארגון טרור מנהל את האימפריה הכלכלית שלה מדוחה, המוגדרת כבעלת ברית של ארה"ב. ולא ייתכן שבזמן שהנשיא טראמפ פועל לחזק את הסכמי אברהם, כלי התקשורת של קטר ימשיך להפיץ תעמולה אנטי-ישראלית ארסית.

יש לפעול מול גורמי ממשל, וגורמים במגזר הפרטי והחברה האזרחית על מנת להעמיד את קטר בפני בחירה ברורה- הפסקת מוחלטת של התמיכה בטרור והסתה, גירוש אנשי החמאס משטחה והפסקת כל סיוע לארגון, או הגדרתה כמדינה תומכת טרור והחלת סנקציות עליה עד כדי הקאתה ממשפחת העמים.

להבטחת עתיד מזהיר למדינת ישראל על כולנו, אזרחי ישראל ויהדות העולם, לאחד כעת כוחות סביב יעד אחד שישנה לטובה את עתידנו- הפלת משטר הרשע באיראן. זה קרוב מאי פעם!

התפרסם בישראל היום, בתאריך 09.12.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הניצחון המדהים והמובהק של דונלד טראמפ מייצר הזדמנות לחולל שינוי היסטורי במזרח התיכון ובעולם כולו, ולחזק את ישראל בזירה הבינלאומית.

במהלך שנותיי כשגריר ישראל לארה"ב ולאו"ם, ראיתי מקרוב כיצד הבדלי הגישות בין ממשלי טראמפ וביידן השפיעו על הביטחון הלאומי של ישראל.

אכן, הנשיא ביידן ראוי לתודה והערכה על הסיוע הצבאי וההגנה על ישראל במוסדות האו"ם, אולם אין מנוס מלהכיר בכך שממשל ביידן שגה קשות בלחצים שהפעיל על ישראל ובביקורת הפומבית הרבה עלינו. טעויות אלו הקשו על השגת יעדי המלחמה, נטעו תקווה בלב אויבינו והרחיקו את סיום הלחימה, השבת החטופים ואת הסיכוי לקדם שלום אזורי.

בחירתו מחדש של טראמפ, שכבר הוכיח שהוא פתוח לחשיבה ויוזמות פורצות דרך, מאפשרת לבצע תיקון ומפנה אסטרטגי.

לחזור ללחץ

לפני הכל נדרש שינוי דרמטי באוזלת היד של ממשל ביידן כנגד "ראש התמנון" – איראן. ארה"ב חייבת לחזור ולהפעיל את קמפיין ה"לחץ המקסימלי" על איראן שיזם בעבר טראמפ, אך הפעם הלחץ הכלכלי חייב להיות מלווה באיום צבאי ובהצבת יעד ברור להחלפת משטר הרשע בטהרן. זהו המפתח ליציבות ביטחונית במזרח התיכון ולקידום "שלום חם" בין ישראל למדינות האזור.

לצערנו, הרצון העז שהפגין ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן והתעקשותו על הפרידגמה הישנה ביחס לסוגיה הפלשתינית הובילה לתוצאות הפוכות. הפלשתינים התבצרו בסרבנותם והמשיכו להסית לטרור ולממן אותו. חמאס וחיזבאללה קיוו שהלחץ האמריקני להביא לסיום המלחמה יגרום לישראל לוותר על יעדיה וכתוצאה מכך מדינות האזור, בהן אפילו כאלה שחתמו איתנו על "הסכמי אברהם", החלו לפקפק ב"חימום היחסים" עם ישראל. לא במקרה, אף מדינה ערבית נוספת לא הצטרפה למעגל השלום בתקופת ממשל ביידן.

אין לי ספק שהנשיא טראמפ יפעל אחרת. כמי שנרתם בעבר לסייע למאמצי ראש הממשלה בנימין נתניהו ונקט צעדים משמעותיים כמו הכרה בריבונות מרוקו במערב סהרה – זאת כדי לתמרץ מנהיגים ערבים לנרמל יחסים עם ישראל – אני מאמין שחזרת ממשל טראמפ להפעיל לחץ על איראן, בשילוב תמריצים ישירים למדינות האזור, תקרב אותנו מאוד להסכם שלום עם סעודיה ואחריה עם מדינות מוסלמיות רבות נוספות.

טראמפ אמנם הצהיר במהלך הקמפיין שהוא שואף לסיום מהיר של מלחמות, אך אני בטוח שהוא ואנשיו מבינים היטב שסיום המלחמה בעזה ובלבנון מחייב את הבסת חמאס וחיזבאללה והחזרת ההרתעה ההישראלית, אחרת נהיה נידונים למלחמות חוזרות ונשנות באזורנו. טראמפ מבין שרק ניצחון מובהק של ישראל יביא ליציבות ושקט לאורך זמן.

מבנה מעוות ושמו האו"ם

השינוי הגדול לו אני מייחל ושניתן להשיגו בעידן טראמפ הוא בזירת האו"ם. אויבי ישראל הבינו, שלאור הקושי לנצח אותנו בשדה הקרב, הם יכולים לנצל את המבנה המעוות של האו"ם כדי לבלום את ישראל ולהביך את ארה"ב.

האו"ם וארגוניו – בהם מועצת זכויות אדם, בית הדין בהאג, אונר"א ועוד – הידרדרו לשפל חסר תקדים והפכו לנשק בידי ארגוני הטרור.

הנשיא טראמפ אינו חסיד עיוור של "מולטילטרליזם" בכל מחיר. הוא כבר קיצץ בעבר לחלוטין את תקציב אונר"א, כאשר השתכנע שהארגון מנציח את הסכסוך ולא פותר אותו. כעת עלינו לשכנע את הנשיא טראמפ שארה"ב, כמממנת הגדולה ביותר של האו"ם, צריכה לחדול לחלוטין מלהמשיך ולהעביר בכל שנה כ־19 מיליארד דולר לארגון שאיבד את דרכו וערכיו עד שיבוצעו בו הרפורמות הנדרשות. שינוי כזה, יחולל תפנית עולמית שתשפיע ותחזק גם את מעמדה הבינלאומי של ישראל.

אם ממשלת ישראל תפעל בתבונה מול הממשל החדש, כפי שפעלה בעבר מול הנשיא טראמפ בכהונתו הראשונה, הרי שנוכל שוב לחזות בארבע שנים נוספות של הישגים מדיניים וביטחוניים שיבצרו את עתידה של ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 07.11.2024.

הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בחגי תשרי (ביום כיפור ובהושענא רבה בפרט) אנחנו אמורים לכפר על חטאינו ולסלוח לאחרים. אבל לאחר שנה של מלחמה רב-חזיתית שבה ישראל נלחמת על חייה, אינני במצב רוח סלחני.

אינני יכול ואינני סולח לאלה ברחבי העולם שאינם תומכים מספיק בישראל ברגע קיומי זה.

אני מתקשה לסלוח לממשל ביידן-האריס על כך שכבל את ידיה של ישראל בכל כך הרבה רגעים קריטיים במהלך השנה האחרונה ומנע ניצחון מהיר ונקי יותר. זה כולל את הרגע הנוכחי כאשר מכה ישראלית מוחצת נגד איראן מעוכבת על ידי חרדה אמריקאית מפני הסלמה ואמונה עיוורת ב"פתרונות דיפלומטיים" שנשללו מזמן.

ג'ו ביידן אכן עזר לישראל להגן על עצמה בדרכים מוחשיות רבות, ועל כך הוא ראוי להכרת תודה. אבל זה צריך להיות הרגע למכה מוחצת ישראלית ואמריקאית נגד הפרויקט הצבאי הגרעיני של איראן, לא עוד חיבוק דוב אמריקאי מגביל ומחליש.

אין דרך לסלוח למנהיגי עולם כמו הנשיא הצרפתי מקרון, ראש הממשלה הבריטי סטארמר, וראש הממשלה הקנדי טרודו על הטלת אמברגו נשק על ישראל. הם מצהירים על תמיכה "איתנה" ב"זכותה" של ישראל להגן על עצמה, אך שוללים מישראל את האמצעים לעשות זאת כשישראל זקוקה לכך בפועל. הצהרותיהם על ידידות לישראל התגלו כרדודות.

רק טיפש יכול לסלוח לפוליטיקאים מערביים על המשך תמיכתם באונר"א, במקום לפרק ולהחליף אותה במנגנוני סיוע שאינם משמשים בחוצפה כפלטפורמה ל"מלחמת השיבה" הפלסטינית האינסופית נגד ישראל, ועם מתקנים שאינם משמשים כבסיסים חמושים בפועל של חמאס. העובדה שאונר"א הייתה השנה מועמדת מובילה לפרס נובל לשלום היא הוכחה לעוינות המוחלטת של חלק מהאירופאים כלפי ישראל.

העם היהודי ומגיני החירות האמיתיים ברחבי העולם לעולם לא יסלחו למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שייזכר, אם בכלל, ככתם שמנוני בהיסטוריה של האו"ם. הוא עדיין לא גינה את הטבח והזוועות המיניות שביצעו רוצחי החמאס ב-7 באוקטובר, לא הוביל מאמצים להכריז עליהם כארגון טרור, וגם לא גינה באופן חד-משמעי את התקפות הטילים הישירות של איראן על ישראל.

ועוד: הוא אוהב ומגן על אונר"א בתשוקה שמתחרה רק בחיבוקו הנלהב של כל דיקטטור (כמו הנשיאים הטורקי והאיראני) שמבקשים להשמיד את ישראל. גוטרש וצבא הדיפלומטים הנעלים והאומללים שלו עסוקים בקידום "פשעי המלחמה" של ישראל במקום להתנגד לרוע האמיתי. אין סליחה.

אני מתקשה להבין, ובוודאי איני יכול לסלוח, למנהיגים מערביים שדווקא בעקבות ה-7 באוקטובר הכפילו את מאמציהם לקידום מדינה פלסטינית; אנשים כמו נשיא ארה"ב ביידן וסגנית הנשיא האריס, וכן מנהיגים אירופאים שהכירו באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית כדי להשפיל את ישראל באופן מתריס. זה מעורר תמיהה. זה טירוף אסטרטגי. זה עוין באופן עמוק.

הקריאה לתהליך "דחוף" לקראת מדינה פלסטינית מנוגדת להבנות הביטחוניות הבסיסיות המעודכנות של ישראל; למעשה, לעצם קיומה של ישראל לטווח הבינוני עד הארוך. ישראל משגשגת ובטוחה פשוט אינה מתיישבת עם הלאומנות הפלסטינית החמושה על ידי איראן והשואפת להשמדת ישראל – שלצערנו, זה כל מה שאנחנו יכולים לצפות מהפלסטינים כרגע.

נראה שאף אחת מתובנות אלה לא חדרה לחשיבה הסגורה, לאוויר המעופש של מוסדות מדיניות החוץ המערביים-ליברליים. לדעתי אין סליחה על דיפלומטיה הזויה, מסוכנת וצבועה בנוגע למדינה פלסטינית משתוללת.

אין באמת מחילה לנשיאי האוניברסיטאות האמריקאיות, הקנדיות והאירופאיות שלא יכלו לגנות באופן חד-משמעי פעילות אנטישמית בקמפוסים שלהם או לסיים מחאות אלימות נגד ישראל, נגד יהודים, נגד אמריקה ונגד המערב.

קריאה להשמדת יהודים אינה בהכרח נוגדת את כללי ההתנהגות של האוניברסיטאות, כי "זה תלוי בהקשר" – טענה נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה ליז מגיל בפני הקונגרס, וגיבו אותה נשיאי הארווארד ו-MIT. "זה תלוי בהקשר" חייב להיות הביטוי המפורסם-לשמצה, הלא-מוסרי והנתעב ביותר של השנה.

מנהיגים אינטלקטואלים לכאורה אלה יצרו מבנה היתר לאנטישמיות. אין סליחה.

גם מושלי מדינות, ראשי ערים, מפקדי משטרה ומנהיגים מקומיים אחרים נמצאים בגירעון עמוק – אינם ראויים לסליחה וראויים לעונש בקלפי – על כך שנכשלו במאבק נגד האסלאמיסטים הקיצוניים המשתוללים ברחובות צפון אמריקה ואירופה.

המתפרעים שורפים דגלים אמריקאיים, קנדיים ובריטיים, לא רק של ישראל, ושואגים "מוות" לאמריקה, קנדה ובריטניה, לא רק לישראל… אבל חברי מועצות מקומיות משותקים מפחד.

מנהיגי ממשלה בכל הרמות אינם ראויים באופן דומה לסליחה על הפצת שוויון מוסרי בין אנטישמיות ל"אסלאמופוביה", דבר שהפך לאוטומטי בכל הצהרה נגד גזענות ואלימות.

כולם יודעים, אבל משום מה מפחדים להכיר בכך, שאנטישמיות ואנטי-ציונות (שהיום אינן ניתנות להבחנה) הפכו לג'נוסיידיות במטרתן ובאופן ברוטלי מדירות קהילות שלמות – נגד כל היהודים. יתר על כן, הנרטיב השקרי על מוסלמים הנמצאים תחת מתקפה לאחר הזוועות הפלסטיניות ב-7 באוקטובר הוא הפך המציאות. קבוצות מוסלמיות ובעלי בריתן השמאלנים הקיצוניים הם שמזינים את העלייה באנטישמיות.

ספרים שלמים יכולים להתמלא בחטאי התקשורת המערבית נגד ישראל: על צריכתה מרצון של תעמולת החמאס לגבי נפגעים אזרחיים; כישלונה לסקר את ההשתלטויות הטרוריסטיות על החברות הפלסטינית והלבנונית על ידי חמאס וחיזבאללה; כישלונה לעקוב ולהתריע על מסע ההגמוניה של איראן ברחבי המזרח התיכון; כישלונה לסקר באופן משמעותי את ההרס של קהילות ישראליות בצפון ובדרום במלחמות הנוכחיות, ועוד. אין סליחה אפשרית.

בחזית הביתית בישראל, יש אנשים ותנועות שגם להן קשה לי לסלוח, אף על פי שאני רוצה. אלה הם מנהיגים ובעלי תפקידים שצריכים לתקן את דרכיהם ויכולים לזכות במחילה אם יתקנו את דרכיהם. זה מכוון לכל הכיוונים הפוליטיים.

יש אלופים לשעבר שמאלנים שעדיין מפיצים את הפרדיגמות המיושנות והמוכחות כשגויות שלהם בחדשות הערב. יש אנשי מילואים שאיימו לערוק מצה"ל (ועודדו את האויב לתקוף בשנה שעברה), כולל כאלה שפעם נוספת מאיימים כעת לסרב לשרת אלא אם כן החטופים שלנו "יחזרו הביתה מייד"!

יש שדרנים ברדיו ובטלוויזיה שיודעים רק לבטא "זעם" נגד הממשלה, ולעולם אינם מסוגלים לשדר מסרים של חוסן או גבורה, אפילו ביום השנה הראשון ל-7 באוקטובר, ואפילו כשישראל עדיין במלחמה וזקוקה לאחדות.

יש מנהיגים חרדים שעדיין אינם יכולים לראות את הצורך לשלב גברים חרדים בנשיאה בנטל הביטחון הלאומי במונחים צבאיים קונקרטיים.

יש מסיתי ימין שמפיצים מסרים רעילים על "בגידה" של השמאל; ומנהיגי ממשלה שעדיין לא נטלו אחריות אפילו במילים פשוטות על האסון של 7 באוקטובר גם כשהם תובעים קרדיט על הניצחונות המשמעותיים האחרונים של ישראל.

כן, יש צורך בתשובה בבית, וכאן יש מקום לסליחה לאחים – אבל זה למאמר אחר בזמן אחר.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 13.10.2024.

בזמן שמנהיגי אירלנד, נורבגיה וספרד הכריזו על הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, השלימו כוחות צה"ל מבצע נרחב יעדי טרור במרחב העיר ג'נין. עוד פעולה בשרשרת הבלתי נגמרת של  פעולות -סיכול בבירת הטרור שבשומרון ובאחיותיה. מאז ה-7 באוקטובר ביצעו כוחות הביטחון של ישראל יותר מ-4000 מעצרים בשטחי יו"ש. ממוצע של 18 מעצרים ביממה (!!). זהו המרכיב הבסיסי בתוך שורה של מאמצים שישראל נדרשת להשקיע כדי לאפשר יציבות ביטחונית ולרסן את הטרור באזורים שנתונים לשליטת "הרשות הפלסטינית", אותה "רשות", שיש המבקשים כעת להכיר בה כמדינה. בלי הקביים הללו, של ישראל, נגד ספק אם היא הייתה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה, מול אתגריה.

בחמאס מיהרו לקחת קרידיט. הם הסבירו לראש ממשלת נורבגיה ("הכרה בפלסטין נועדה לתמוך בכוחות המתונים")  ולמנהיגים נאיביים אחרים, את מה שמבינים היטב בציבור הפלסטיני ובעולם הערבי: צעד כזה, לאחר טבח ה-7/10 ,ייחשב כהישג של ארגון הטרור. "ההכרה במדינה הפלסטינית באה בעקבות מלחמת 'מבול אל אקצה' ועמידתה האיתנה של ה'התנגדות'", התגאה חוסאם בדראן – בכיר החמאס.  דבריו פורסמו בזמן שסרטון חטיפתן של התצפיתניות מנחל-עוז מלא את מסכי הטלויזיה בישראל.

מילא הצביעות שיש בצעד הזה, אבל אין בו את ההבנה על ההשלכות העשויות להיות לו על יחסי הכוחות בתוך המחנה הפלסטיני בעצמו:  הכתרתו של חמאס כגורם שבזכותו יקבלו הפלסטינים את ההישג הזה, יחד עם שיעורי התמיכה הגבוהים להם הוא זוכה בציבור הפלסטיני, וכשברקע כבר ניתש מאבק הירושה על כסאו של אבו-מאזן , עלולים לסלול לארגון הטרור את הדרך להשתלט על הרש"פ גם ביו"ש.

ולא רק זאת.  צעד זה שייזקף לזכות חמאס, הוא בהכרח משב רוח-גבית ל"ציר ההתנגדות" כולו וחיזוק דווקא לדרכם של הקיצונים האסלאמיסטיים באשר הם. במקום להתאחד סביב העמדה כי דרך הטרור פסולה ולא תניב הישגים, המסר בצעד הזה הוא הפוך:  הטרור משתלם.

מבחינה מעשית, השפעותיה של ההכרה החד-צדדית מוגבלות למדיי. ההכרה אינה מתייחסת לסוגיית הגבולות ובאופן זה רוב מדינות העולם כבר הכירו במדינה הפלסטינית  כשהתקבלה כמשקיפה באו"ם. השפעת ההצהרות הללו היא בעיקר במישור התודעתי ובסחף שהן עלולות ליצור. בייחוד כשהן מתרחשות במקביל להליכים בבית הדין הפלילי ((ICC ובבית-הדין לצדק ( (ICJבהאג ובשעה שהממשל האמריקני לוחץ על ישראל להסכים לעסקה שאחד ממרכיביה הוא התחייבות לתהליך  שיוביל למדינה פלסטינית.

מבחינה זו, הסתייגותה של ארה"ב ממהלך ההכרה החד צדדית, חשובה מאוד הן כדי למנוע סחף של מדינות נוספות והן כדי שלא לתת לרעיון זה מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל בוושינגטון עצמה.

לאחר המחיר הכבד ששילמה ועודנה משלמת, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתבך בהרפתקאות מדיניות, שיסכנו את ביטחונה. הדרג המדיני לא רק רשאי אלא חייב לנקוט גישה מפוכחת, זהירה וחשדנית, לסמוך רק על עצמנו ולהימנע מכניסה לתהליכים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהם.

במישור הביטחוני, תהא אשר תהא הגדרתם של הפלסטינים, ישראל תצטרך להמשיך את נוכחותה ולעשות למען ביטחונה את כל מה שהיא עושה כיום.  ללא שום פשרות.

יהיה עליה להמשיך ולשמר שליטה מוחלטת ואפקטיבית בגבולות ובקו-התפר, להבטיח חופש פעולה ביטחוני בתוך השטח, ולמנוע תהליכים דוגמת אלה שהתרחשו בעזה.

צה"ל והשב"כ יידרשו להמשיך בפעילותם נגד תשתיות הטרור, לסכל הברחות או ייצור של אמצעי לחימה, לנקוט גישה חשדנית גם ביחס למנגנונים הפלסטינים ולמנוע בכל דרך את האפשרות שחמאס תשתלט על מוסדות השלטון, בין באופן ישיר, בין בשותפות עם גורם פוליטי אחר או באמצעות גורמי "פרוקסי".  זוהי המשמעות של הקביעה – נגן על עצמנו בעצמנו!

פורסם בישראל היום, בתאריך 24.5.2024.

החשיפה כי עובדי אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח הקרוב) נטלו חלק במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר על ישראל אינה מפתיעה. לפחות לא למי שעקב אחר התנהלותו המפוקפקת של הארגון בעשורים האחרונים.

 אין זה מפתיע גם שבמהלך שלושת החודשים האחרונים מצאו חיילי צה"ל אמצעי לחימה ומנהרות טרור של חמאס כמעט בכל מוסד של אונר"א בעזה – בתי ספר, מרפאות, בתי חולים ועוד.

 לא, אין כאן שום הפתעה. אונר"א היא ארגון רקוב עד היסוד. במקום לסייע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הארגון מחזק ומנציח את המלחמה של הפלסטינים בישראל, ומהווה מכשול לשלום.

 ולמרות זאת, קרוב לוודאי שעד מהרה נראה את מנהיגי המערב מחזירים, ואולי אף מגדילים, את המימון לאונר"א, מכיוון שהם שוגים לראות בו ארגון הומניטרי וחיוני שאין לו תחליף.

 אלא שלמרבה הצער, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת! הינה עשרה מיתוסים על אונר"א שיש לנפץ אותם:

 מיתוס מס' 1: אונר"א הוא גוף של האו"ם

 ובכן, אולי זה נכון טכנית, אבל בפועל אונר"א הוא גוף פלסטיני, עם עובדים פלסטינים ומטרות פלסטיניות. 99% מ-13,000 עובדי הארגון בעזה הם פלסטינים, בנוסף למספר זעום של עובדים בינלאומיים שמשמשים כהסוואה לשחיתות פלסטינית ולקיצוניות אסלאמית. זה פרויקט פלסטיני בתחפושת.

 מכיוון שרוב הפלסטינים בעזה תומכים בחמאס, סביר להניח שגם רבים מעובדי אונר"א הם תומכי חמאס. לפי המודיעין הישראלי, לא פחות מ-10% מעובדי אונר"א בעזה הם פעילים מזוהים של החמאס או הג'יהאד האסלאמי, ועוד 190 עובדי אונר"א הם "מחבלים מושבעים" – לוחמים ורוצחים עם עבר טרוריסטי ידוע. עוד מאות אחרים חגגו בגלוי את הרציחות והאונס של ה-7 באוקטובר.

 מדובר בהרבה יותר מ"כמה תפוחים רקובים", כפי שכינו זאת השבוע כמה מתומכי אונר"א.

 מיתוס מס' 2: אונר"א הוא ארגון סעד המסייע לפלסטינים

 כבר שנים רבות שאין זה כך. אונר"א מספק מעט מאוד מזון או סיוע הומניטרי. באופן חריג, שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם, הרוב המכריע של תקציב הארגון מוקדש לבתי ספר ולבתי חולים פלסטיניים.

 אין עוד ארגון של האו"ם שנכנס לנעלי השלטון המקומי ומכסה את עלויות הבריאות והחינוך עבור כמעט אוכלוסייה שלמה. אונר"א מנהל את המוסדות הרלוונטיים ונושא בעלויות בכל רחבי עזה, במקום שחמאס יצטרך לספק בריאות, חינוך ורווחה לבוחריו. חמאס מצידו סומך על כך שאונר"א ותורמי הארגון המערביים יטפלו במשימות היסוד של השלטון בעזה, בעוד החמאס מתפנה לבנות מנהרות טרור, ולהתחפר בבונקרים תת-קרקעיים בעת מלחמה עם ישראל.

 מיתוס מס' 3: אונר"א הוא ארגון ניטרלי

 לא, הוא לא. אונר"א הוא גוף פוליטי, שמטפח את סיפור הקורבנוּת הפלסטינית, משמר ומאריך את הפליטות הפלסטינית ומחנך למלחמה מתמדת בישראל, כולל החלום הפלסטיני להביא לסופה של ישראל באמצעות "זכות השיבה" של הפליטים. כבר 75 שנים שאונר"א מקדם את הנרטיב על פשעים ישראליים, והסוף אינו נראה באופק.

 אונר"א דואג לכך שהסכסוך עם ישראל יישאר לא פתיר באמצעות הענקת מעמד פיקטיבי של פליט למספר עצום, גדל והולך של פלסטינים (פי עשרים מהיקף הפליטות האמיתית!) ותוך סירוב ליישב מחדש ולו פליט בודד אחד ביישוב קבע.

 מיתוס מס' 4: אונר"א הוא כוח ממתן ומרגיע באזור

 אף על פי שגופים בינלאומיים (ואפילו חלק ממערכת הביטחון הישראלית) משמיעים את הטענה הזו כבר שנים, היא פשוט אינה מחזיקה מים. אונר"א נשלט על ידי חמאס, שחדר לעומק הארגון, ובוודאי שלא מילא שום תפקיד מרסן או ממתן לפני, אחרי, או תוך כדי ה-7 באוקטובר. עושה רושם שכולם יסתדרו היטב גם ללא המסרים "הממתנים" של אונר"א.

 ההסתה הנלמדת בכיתות אונר"א כבר תועדה שוב ושוב על ידי ארגוני מעקב שונים. ילדים פלסטינים לומדים שיהודים הם שקרנים ורמאים, וכי יהודים מפיצים שחיתות. מחבלים זוכים לתהילה כמודל לחיקוי. שיעורים המסיתים לאלימות נלמדים בכל הגילאים והמקצועות, כולל בשיעורי מתמטיקה ומדעים. החינוך השיטתי לשנאה ולאלימות במערכת בתי הספר של אונר"א מוביל באופן בלתי נמנע לטרור פלסטיני נגד ישראל.

 מיתוס מס' 5: הפלסטינים בעזה זקוקים למימון בינלאומי עבור הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם

 ממה שצה"ל גילה בעזה בשלושת החודשים האחרונים, לא נראה שהעזתים נזקקים או חסרי אונים בצורה יוצאת דופן.

 למדנו שממשלת חמאס בעזה בהחלט מסוגלת להוציא לפועל פרויקטים גדולים, מתוחכמים ויקרים, החל מרשת של מנהרות תת-קרקעיות ובונקרים המתחרה במערכת הרכבת התחתית של לונדון, דרך תעשיית מפעלי נשק שנבנו בתקנים הנדסיים גבוהים, ועד ליחידות קומנדו מאורגנות, עם יכולות מודיעין מהשורה הראשונה ומיומנות בתכנון מתקפות.

 הפלסטינים בעזה אינם סובלים ממחסור במימון, מחינוך ברמה נמוכה או מהיעדר כוח אדם מיומן, אלא מהרס עצמי הנובע מעיוות סדרי עדיפויות. במשך עשרות שנים הם נתנו עדיפות למלחמה נגד ישראל על פני בניית חברה בריאה. הם זקוקים להכוונה (לחץ) מהמערב לשינוי העדיפויות שלהם, ולאו דווקא ליותר מימון או כל סיוע אחר.

 מיתוס מס' 6: הפלסטינים בעזה לא יוכלו לשרוד ללא אונר"א

 לפי הפלסטינים עצמם – זה לא נכון. לאחר שכמה מהתורמות המערביות של אונר"א השעו את העברת הכספים לארגון בימים האחרונים, הדאגה העיקרית שהביעו הפלסטינים נגעה לפגיעה אפשרית בהכרה העולמית במאבקם. הם מוטרדים הרבה יותר מהפגיעה הפוליטית במעמדם כקורבנות מיוחסים, מאשר מהמחסור בכסף.

 לפי מאות פוסטים ברשתות חברתיות ומעדויות נוספות, עולה שהעזתים אינם רואים באונר"א ספק קריטי של שירותים חברתיים וסיוע חירום, כמו שהם רואים בו גורם שנותן תוקף למלחמה הבלתי נגמרת בישראל, החיוני לזהות הפלסטינית.

 מיתוס מס' 7: אם המימון לאונר"א לא יוחזר במלואו במהרה, יתפשט רעב בעזה

 אין "משבר נורא" בגישה למזון ומים בעזה. אף אחד שם לא נמצא על "סף רעב". למרות המלחמה, מדי יום נכנסות מאות משאיות עם סחורות ודלק, בזכות תרומות ממדינות ערב ו(עדיין) ממדינות מערביות. חמאס מחרים בגלוי אספקה בשווי מיליוני דולרים עבור עצמו ועבור האליטות המקורבות לשלטון, ואונר"א אינו עושה דבר בנושא. גם אם הכיסים של אונר"א קצת פחות מרופדים, הזרימה הקבועה של סחורות לעזה נמשכת.

 מיתוס מס' 8: אונר"א הוא הערוץ היעיל ביותר לספק דרכו סיוע לפלסטינים

 לא, הוא בהחלט לא, ולא רק משום שהוא מאפשר לחמאס להשתלט על חלק גדול מהאספקה. יש סוכנויות סיוע הרבה יותר יעילות, פחות מושחתות, ופחות פוליטיות בצורה כה בוטה, שניתן לגייס להחלפת אונר"א, חלקן כבר פועלות בעזה (ובגדה המערבית). ביניהן ניתן לציין את USAID (הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי), יוניצ"ף (קרן החירום הבין-לאומית של האומות המאוחדות לילדים), ואת תוכנית המזון העולמית (World Food Programme). כולם ארגונים שיוכלו לעשות את העבודה מבלי להיכנע לאחיזת העיניים הפלסטינית.

 מיתוס מס' 9: ניתן לשנות את אונר"א

 אונר"א זקוק ליותר מאשר "ביקורת דחופה", כפי שהודה השבוע האיחוד האירופי בחצי פה, ולהרבה יותר מאשר "בדיקת נאותות משופרת ומנגנוני פיקוח נוספים", כפי שניסח באי-רצון חבר קונגרס בלתי ידידותי לישראל.

 את אונר"א צריך לסגור, כדי שעזה תוכל להתנתק מהתלות בסיוע ולעלות על הדרך לפיתוח כלכלי, ולנטוש את הפנטזיות לרצח עם לטובת בניית שלום, ויפה שעה אחת קודם. אין ספק שחלוקת העבודה הנוכחית, שלפיה שירותי אונר"א ניתנים מעל הקרקע בשעה שפעולות הטרור של חמאס מתבצעות מתחת לפני הקרקע ומתוך מתקני אונר"א – לא תוכל להימשך.

 לשם כך יהיה צורך בגורמים בינלאומיים שונים, עם יכולת לפתח תעשייה יצרנית ומקומות עבודה בעזה, ולהוביל בנייה והפעלה של שירותים אזרחיים. ייתכן שעדיין יהיה צורך במימון בינלאומי, אבל הפעם הוא ינוהל ישירות על ידי הממשלות הזרות, ועל ידי ארגונים שיהיו כפופים לפיקוח מתמיד ולדרישה מחמירה לדין וחשבון.

 מיתוס מס' 10: מלחמה אינה הזמן הנכון לסגור את אונר"א

 עכשיו זה הזמן המושלם לעשות זאת. בזמן שישראל משחררת את עזה מחמאס, הקהילה הבינלאומית תוכל לשחרר את הפלסטינים מאונר"א. גם ישראל תוכל לשחרר עצמה מהתלות ההרסנית באונר"א, ומהמקבילה הישראלית הבעייתית של הארגון – משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים (המתפ"ש).

 או אז יוכל שיקום עזה לצאת לדרך, כשהוא נקי משחיתות שלטונית, אינדוקטרינציה הרסנית, טיפוח טרור וריקבון מוסרי, שזמן כה רב מזהמים את הפוליטיקה של הסיוע הבינלאומי לפלסטינים.

 פורסם במקור ראשון , בתאריך 11.2.2024.

עיקרי הדברים

• אין עוד ארגון כמו סוכנות אונר"א ב-75 השנים האחרונות שאִפשר, הגשים, תמך, הצמיח והעצים את האידאולוגיה הפלסטינית של שלילת הציונות ומדינת ישראל (תפישת "מהים עד הנהר").
• קיימות חלופות להעברת סיוע הומניטרי ושירותי רווחה, בריאות וחינוך, שלא דרך אונר"א.
• הפלסטינים ברצועת עזה מלכתחילה לא היו צריכים להיחשב לפליטים, ואין לקשור בין מתן סיוע לרצועה לבין מעמד פליטות.
• אין להסכים להבטחות בדבר רפורמה באונר"א; ניסיונות כאלה נעשו בעבר – וכולם נכשלו.

מבוא

אחד מבני הערובה הישראלים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר סיפר עם שובו לישראל כי הוא הוחזק בביתו של מורה באונר"א[1]. כוחות צה"ל הציגו בשבועיים האחרונים עדויות להימצאות כלי נשק ותחמושת מתחת לארגזים של אונר"א[2].

ואולם, תהיה זו טעות מצד ישראל לראות במקרים נקודתיים כגון אלה את לב העניין, שכן הבעיה עם אונר"א היא עצם קיומו, ולא עניין מקומי כזה או אחר.

אין עוד גורם ב-75 השנים האחרונות שאִפשר, הגשים, תמך, הצמיח והעצים את האידאולוגיה הפלסטינית כמו סוכנות הפליטים של האו"ם, אונר"א. אידאולוגיה זו שוללת את הציונות ואת מדינת ישראל, מטפחת פליטות נצחית של רוב הפלסטינים, ודורשת שיבה מאסיבית של "פליטים" אלה לתוככי מדינת ישראל (מה שמכונה "זכות השיבה"). החזון הזה הוא שעומד בבסיס הזוועות של 7 באוקטובר.

רקע

סוכנות אונר"א, או UNRWA (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, United Nations Relief and Works Agency), הוקמה בדצמבר 1949[1] כסוכנות זמנית למשך 18 חודשים, כדי לשקם את הפליטים הערבים ממלחמת השחרור. מאז ועד היום הסוכנות פועלת כגוף זמני שהמנדט שלו מוארך מדי שלוש שנים, מבלי שהיא מחקה ולו אדם אחד מרשימות הפליטים. במקום סוכנות לסיוע או לשיקום הפליטים הפלסטינים, אונר"א היא סוכנות להנצחת קיומם של הפליטים הפלסטינים עד שתתאפשר שיבתם לישראל.

לפי רישומי הסוכנות, יש כיום 1.6 מיליון "פליטים פלסטינים רשומים" ברצועת עזה (נכון ל-2022)[2], מתוך מספר כולל של 2.1 מיליון פלסטינים שחיים ברצועת עזה[3], כלומר יותר מ-75%. מכיוון שהפלסטינים ומדינות ערב סירבו מאז ומתמיד לכלול את הפליטים הפלסטינים תחת חסותה של הסוכנות העולמית לטיפול בפליטים (UNHCR), ההגדרה של "פליט פלסטיני" שונה מזו של כל פליט אחר בעולם.

בהקשר של רצועת עזה, יש כמה הבדלים חשובים בין ההגדרות. הראשון הוא שפליט בכל העולם חייב להימצא מחוץ לארצו כדי להיחשב לפליט, ואילו פליט פלסטיני – לא. "פליטים פלסטינים" שחיים כיום ברצועת עזה רואים בה חלק מפלסטין, כלומר הם נמצאים "בפלסטין", ובכל זאת נחשבים ל"פליטים מפלסטין". מצב כזה אינו קיים בשום מקום אחר בעולם. פליטים בכל העולם הם מי שיצאו מארצם וחצו גבול בינלאומי מוכר. הפלסטינים שעברו במהלך מלחמת השחרור מיפו או מאשקלון לעזה לא חצו גבול בינלאומי כזה, ולכן מלכתחילה לא היו אמורים להיחשב לפליטים.

הבדל נוסף בין אונר"א לסוכנות העולמית לפליטים נוגע ליחס לצאצאים. אצל הפלסטינים, מדובר ברישום אוטומטי לכל ילד שנולד ל"פליט רשום". בסוכנות העולמית מדובר בהליך מורכב יותר, שאינו אוטומטי ושבוחן כל מקרה ומקרה לגופו[4]. רק במקרה הפלסטיני נוצר מצב שבו מספר צאצאי הפליטים עולה בהרבה על הפליטים המקוריים. כך יוצא שבעזה חיים מאות אלפי בני אדם שמעולם לא עזבו את בתיהם, חיים במה שהם עצמם רואים כפלסטין, ובכל זאת נחשבים לפליטים מפלסטין. זהו אבסורד מוחלט.

הבעיה

אונר"א מעניקה מעמד פליט פיקטיבי ליותר מ-75% מאוכלוסיית עזה ובכך נותנת להם גושפנקה בינלאומית לתחושתם כי ביתם האמיתי אינו ברצועת עזה כי אם באשקלון, אשדוד או באר שבע. מדובר במעמד פליטות פוליטי, שנועד להנציח את הסכסוך. מעמד הפליטות הזה מאפשר לפלסטינים אמתלה להמשך מלחמתם ביהודים, ודרישת השיבה שלהם לתוככי ישראל היא המנגנון המרכזי שבאמצעותו הם מקווים להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינה ערבית.

אונר"א, שממומנת על ידי הקהילה הבינלאומית בכמיליארד דולר מדי שנה, משדרת לפלסטינים בדיוק את המסר ההפוך מזה שהם צריכים לקבל. במקום לבודד את הפלסטינים ולהעביר להם מסר חד-משמעי שהעולם אינו מתכוון לתמוך בהזיות הפלסטיניות לבוא במקומה של ישראל, העולם עושה בדיוק ההפך. המסרים שמועברים בעצם קיומה של אונר"א, וכמובן במערכת החינוך ובמעטפת הדיפלומטית והציבורית שהסוכנות מעניקה לפלסטינים, הם שהתביעה לחיסולה של ישראל היא לגיטימית. סוכנות אונר"א היא הגרסה הבינלאומית לקריאות האנטישמיות של "מהים עד הנהר", שכן משמעותן זהה: תביעה לחיסול מדינת היהודים והחלפתה במדינה ערבית.

בשביל הפלסטינים, אונר"א אינה סוכנות טכנית שמספקת שירותי חינוך ובריאות, למרות העובדה שזה בדיוק מה שהיא עושה בפועל. עבור הפלסטינים, אונר"א היא תעודת ביטוח שמעניקה להם הקהילה הבינלאומית וגושפנקה הן לתפישתם העצמית כמי שחוו את האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות ("הנכבה") והן כמי שזכאים יום אחד לשוב לתחומי מדינת ישראל. כאשר הממשל האמריקאי החליט ב-2018 להפסיק את המימון לסוכנות, התגובות בקרב הפלסטינים לא היו צער על פגיעה באיכות שירותי החינוך והבריאות שניתנים להם; הם הביעו זעם ותרעומת על כך ש"נוגעים להם" ב"זכות השיבה".

הפתרון

כל עוד פלסטינים בעזה מאמינים שהם פליטים, ושיום אחד הם עתידים לשוב לתחומי ישראל, כל הכסף שניתן לרצועה למטרות בניית בתי קבע ישמש בפועל לחפירת מנהרות ולהגשמת חזון השיבה.

בשל כך, יש לפרק את אונר"א ולדרוש שכל סיוע מכל סוג שהוא שהקהילה הבינלאומית מעוניינת להעביר לעזה ייעשה באמצעים אחרים. האפשרות הטובה ביותר היא באמצעות זרועות הסיוע שקיימות בכל מדינה, ושחלקן פועלות ממילא ברצועת עזה (ובמקומות רבים אחרים בעולם). כך לדוגמה, ארה"ב מעניקה סיוע בכל רחבי העולם, וגם בעזה, באמצעות USAID. סוכנויות ממשלתיות דומות קיימות באיחוד האירופי, בריטניה, נורבגיה, שוודיה, ובמדינות אירופיות רבות אחרות. ניתן גם להשתמש בסוכנויות א-פוליטיות של האו"ם, כגון "תוכנית המזון העולמית" (WFP). בכל מקרה, הסיוע צריך להיות מנותק לחלוטין מכל היבט פוליטי וממעמד הפליטות הפיקטיבי בעזה, בדיוק כמו שהעולם מסייע במקרים של רעידות אדמה או שיטפונות בהאיטי או בטורקיה. הסיוע ניתן ללא שום צורך או קשר למתן מעמד פליטות.

סיכום

סוכנות אונר"א מתדלקת את תודעת "השיבה" הפלסטינית ומהווה נדבך חשוב באתוס הנכבה. מכיוון ששיתוף הפעולה של ישראל עם אונר"א מלכתחילה היה עניין וולונטרי, ישראל יכולה להפסיק את שיתוף הפעולה עם אונר"א.

כל סיוע בינלאומי לרצועת עזה, בתחום שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך או בכל תחום אחר, צריכים להינתן באמצעות ערוצים אחרים, ובשום מקרה לא דרך אונר"א.

אין להסכים בשום פנים ואופן לניסיונות "לתקן" או "לשפר" את אונר"א – זהו ארגון שכל מהותו הנצחת האידאולוגיה הפלסטינית. כל הניסיונות בעבר לערוך רפורמות באונר"א נכשלו – ולא במקרה. זהו הדנ"א של הארגון, ולא ניתן לשנותו.

[1] https://x.com/bokeralmog/status/1729929618742755477?s=20

[2] https://www.mako.co.il/news-military/6361323ddea5a810/Article-b3b05439b5a2c81027.htm

[3] UN General Assembly Resolution 302, Assistance to Palestine Refugees, A/RES/302(IV) (December 8, 1949). https://documents-dds-ny.un.org/doc/RESOLUTION/GEN/NR0/051/21/PDF/NR005121.pdf?OpenElement

[4] “UNRWA in Action” Factsheet.  https://www.unrwa.org/sites/default/files/content/resources/unrwa_in_numbers_eng_1.pdf

[5] CIA World Factbook. https://www.cia.gov/the-world-factbook/countries/gaza-strip/

[6] “Procedural Standards for Refugee Status Determination under UNHCR’s Mandate,” https://www.refworld.org/pdfid/577e17944.pdf.