לפתע, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מדבר מחדש בהתלהבות על הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערביות ומוסלמיות. ביום רביעי הוא רמז כי ייתכן שלא יחתום על הסכם לסיום המלחמה עם איראן אם שותפותיה הערביות של אמריקה באזור לא תסכמנה להכיר בישראל. טראמפ מנה את סעודיה, קטאר ופקיסטן בין המדינות שאמורות להצטרף להסכמי אברהם – ההסכמים שב-2020 כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, ושאליהן הצטרפו לאחר מכן מרוקו, סודאן וקזחסטן. "אני חושב שהן חייבות לנו את זה", אמר טראמפ. "אני לא בטוח שאנחנו צריכים לעשות את העסקה (עם איראן) אם הן לא תחתומנה (על הסכמי אברהם)".

אני בהחלט בעד צירוף שותפות נוספות להסכמי אברהם, אך טראמפ טועה אם הוא סבור שהתקדמות כזו יכולה לפצות על עסקה גרועה עם איראן; עסקה שעלולה להשאיר בידי איראן חלק גדול מהאורניום המועשר שלה וממתקני ייצור הגרעין והטילים שלה, שתעניק לה עשרות מיליארדי דולרים של הקלות בעיצומים, ותותיר אותה דה פקטו בשליטה על מצר הורמוז.

לא, התחממות ביחסי אינדונזיה עם ישראל או חיוך פקיסטני וסעודי לעבר ישראל אינם יכולים לפצות על עסקה גרועה עם איראן. מַטעמים דיפלומטיים כאלה, בתיווך אמריקני, לא יהוו שום פרס ניחומים. לא מנהיגי ישראל ולא המנהיגים הערביים באזור יתרפקו על לחיצות ידיים במדשאות הבית הלבן. איש לא יראה בכך סיום מספק או מהותי למערכה הצבאית האמריקנית לשיתוק איראן.

טראמפ חייב לרסק את איראן באופן מכריע יותר, נקודה. רק לאחר מכן ניתן יהיה לראות בהסכמי אברהם נוספים תוספת מבורכת ומשובחת למצב במזרח התיכון.

שלושה שיקולים אסטרטגיים מרכזיים עומדים בבסיס הערכתי:

איןדבר חשוב יותר מבלימת מסע ההגמוניה של איראן להשתלטות על המזרח התיכון, להטלת אימה על המערב ובעלות בריתו באזור, ולהשמדת ישראל. מבצעי "זעם אפי" ו"שאגת הארי", וכן מבצע "עם כלביא" נגד איראן ב-2025, עשו כברת דרך משמעותית בכיוון הזה.

אך המלאכה טרם הושלמה. לאמריקה (ולישראל) יש היכולת להכות את איראן בעוצמה רבה בהרבה, וגם קריסת משטר האייתוללות הקיצוני בטהרן נמצאת בהישג יד. המצור הצבאי והכלכלי על איראן יעיל ביותר, ותקיפות נוספות נגד מוקדי האנרגיה וביטחון הפנים שלה עלולות לדחוף את המשטר אל מעבר לתהום.

לטראמפ אסור לסגת כעת, ובוודאי לא לנסות למכור לנו הסכם JCPOA סימן 2 – גרסה מחוממת וממורקת קלות של הסכם הגרעין הרקוב של הנשיא אובמה עם איראן מ-2015 – עם דובדבן זעיר של הסכמי אברהם מלמעלה.

רצינותם של הסכמי אברהם: ההסכמים היו ועודם אבן היסוד של מזרח תיכון חדש; הבסיס המרגש והמבטיח ביותר לשלום ערבי-ישראלי וליציבות אזורית, ולשיקום אידיאולוגי פנימי של העולם הערבי לעבר מודרניות, מתינות וסובלנות.

במילים אחרות, ההסכמים משמעותיים ובעלי משקל רב מדי, אמיצים ובעלי השלכות מרחיקות לכת מדי, מכדי להתייחס אליהם כאל פירורים; כאל זיגוג דליל שנועד לטשטש תבוסה במפרץ הערבי. אי אפשר להלבין את הישרדותם והתחזקותם של האייתוללות באמצעות הצהרות דיפלומטיות שמבטיחות רק הפשרה אוורירית של העוינות כלפי ישראל.

שוב: תנו לנו ניצחון אמיתי על איראן, ואז תנו לנו שותפויות משמעותיות במסגרת הסכמי אברהם. טשטוש של כל אחד מהשניים יהיה טעות חמורה.

ממשל טראמפ, על אף עמידתו האמיצה והתקיפה מול איראן, לוקה בעיוורון בנוגע למשחק הכפול ולנעיצת הסכין בגב מצד סעודיה וטורקיה (וגם פקיסטן). שתי המדינות הללו חיבלו במאמץ המלחמתי האמריקני והישראלי, ואף אחת מהן אינה קרובה להסדרים משודרגים עם ישראל – ואינה ראויה להם.

מוחמד בן סלמאן (MBS) הסעודי סירב לאפשר לחיל האוויר האמריקני לתקוף את איראן משטח סעודיה, ולא תרם את חיל האוויר הגדול שלו – המצויד בידי ארה"ב – למאמץ המלחמתי, בניגוד לעמיתו האמיץ, מוחמד בן זאיד מאיחוד האמירויות. בן סלמאן גם לא באמת תמך במאמצים האמריקניים לסלק את חמאס מעזה ואת חיזבאללה מלבנון.

רג'יפ טאיפ ארדואן, שליטה הדיקטטורי של טורקיה, תמך באיראן ולא בארה"ב לאורך כל המלחמה בדרכים רבות, תוך שהוא ממשיך לתמוך בחמאס ולחתור תחת הניסיונות האמריקניים להוציא את סוריה מן המחנה האסלאמיסטי הרדיקלי.

שלום בין ישראל לסעודיה? כן, זו הייתה מטרת-העל של עשיית השלום האזורית מאז ראשית הסכמי אברהם, אך כעת היא נראית לא רק רחוקה אלא גם בלתי ראויה. בשלב הזה, הסעודים זקוקים לישראל יותר מכפי שישראל זקוקה לסעודים, והממלכה כפויַת הטובה במפרץ אינה ראויה למחוות ישראליות.

ירושלים אינה צריכה לשלם שום מחיר מגוחך עבור התקרבות לריאד, בוודאי לא להיכנע לדרישה הסעודית השערורייתית למדינה פלסטינית כתנאי לשגרירות בתל אביב שתאויש בידי נציג של בן סלמאן, בוודאי לא אחרי טבח שמחת תורה והאדישות הסעודית מול חמאס ואיראן.

לסיכום, טראמפ אינו צריך להתייחס להסכמי אברהם כאל סוכריה שנועדה לכסות על כניעה לאייתוללה מוג'תבא חמינאי ולמשמרות המהפכה. יש להכות עכשיו כדי למוטט את איראן. את הזיגוג המתוק אפשר לשמור למנה אחרונה, אחר כך.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 במאי 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חמש שנים לאחר חתימתם, הסכמי אברהם ההיסטוריים עדיין מחזיקים מעמד ועומדים במבחן המלחמה. על אף צמצום נראות היחסים ברמה המדינית מאז ה-7 באוקטובר, קשרי המסחר ממשיכים וחרם על מדינת ישראל או ניתוק היחסים אינם על הפרק. יתרה מכך, על בסיס הצלחת הסכמי אברהם, נוצרו התנאים לקידום יוזמת IMEC (יוזמת החיבוריות בין הודו, המזרח התיכון ואירופה) המציעה כיוונים מעשיים לאינטגרציה בין-אזורית ומסמנת את ישראל כמרכיב מפתח בהצלחתה. על אף המורכבות הגאופוליטיות, מימוש היוזמה עדיין אפשרי.

הוגי התוכנית שהתבססו על יוזמות חיבוריות קודמות דוגמת "מסילות לשלום אזורי" של השר כץ או תכנית דומה בשם "מפרץ למפרץ" של השרה רגב, ראו לנגד עיניהם כי קידום שיתוף פעולה ואינטגרציה אזורית הם המפתחות לעיצוב עתיד של יציבות ושגשוג בר-קיימא למזרח התיכון.

ההכרזה על IMEC נערכה בפסגת ה-G20 בספטמבר 2023 בניו דלהי, והמדינות שחתומות על קידומה כוללות את: ארה"ב, הודו, גרמניה, איטליה, צרפת, האיחוד האירופי, איחוד האמירויות וערב הסעודית. היוזמה מציעה שלושה מסדרונות חיבוריות: מסדרון סחר, מסדרון אנרגטי ומסדרון דיגיטלי. בעוד שהסכמי אברהם התמקדו בחיבור מדיני וכלכלי מול מספר מצומצם של מדינות במישור הבילטרלי, פיתוח כל אחד ממסדרונות IMEC יאפשר חיבור עמוק יותר ותשתיתי-פיזי בין מדינת ישראל לבין מדינות האזור ומעבר לו.

התקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה הרב-זירתית שבאה בעקבותיה, וכללה תקיפות חוזרות של החותים על הספנות בים סוף, הדגישו את חשיבות IMEC עבור היציבות האזורית והחוסן הגלובלי כאפשרות משלימה לנתיבי הסחר הימיים. אולם, ההתפתחויות הגאופוליטיות בשנתיים האחרונות מאתגרות את מימוש היוזמה על אף הערך הרב שבה.

ראשית, אנו כבר יודעים כי הנורמליזציה האפשרית בין ישראל לבין סעודיה שהינה קריטית להצלחת IMEC, עמדה לנגד עיני חמאס, שפעל לסכל כל התקדמות לעבר נורמליזציה בין השתיים. נראה שכעת, כל צעד לכיוון של נורמליזציה יחייב פשרה כלשהי בסוגיה הפלסטינית שכן סעודיה הציבה תנאים ברורים בהקשר זה. שנית, קיימת חשיבות רבה למעורבות ארה"ב במימוש היוזמה, אך למרות שבתחילת השנה הנשיא טראמפ חיזק את מחויבותו ל-IMEC, זו התערערה בעקבות הטלת המכסים הכבדים על הודו והמחלוקת הקשה שהתגלעה בין המדינות, זאת לצד מהלכים אזוריים לצמצום התלות בדולר האמריקני. יש לזכור כי הנשיא טראמפ נוקט בגישה פרגמטית המציבה מחירים ותמורות עבור המשך השותפות האסטרטגית בין מדינות, כך שגם מדינות שותפות אינן חסינות בפני מגבלות סחר או סנקציות. במידה וארה"ב והודו יצליחו להגיע להבנות ולחתום על הסכם סחר חדש עד לנובמבר השנה, הדבר יטיב גם עם IMEC.

במקביל, דרגי עבודה בכלל המדינות, כולל בארה"ב, פועלים למיפוי ומימוש פרויקטים שיוכלו לחסות תחת המטרייה של IMEC ולשרת את חזון החיבוריות הבין-אזורית. לאור זאת, על ממשלת ישראל להראות נכונות, יוזמה ויכולת ביצוע בהכנת התשתית הנורמטיבית והפיזית כבר היום, אשר על בסיסה הסקטור העסקי יוכל לפעול. כמו כן, יהיה זה איתות חשוב למדינות האזור, בדגש על ירדן, סעודיה והאמירויות כי הרצון הישראלי בחיבוריות מגובה גם במעשים.

כך למשל, יש למנות שליח מיוחד ל-IMEC שירכז את הטיפול בסוגיה מול שאר המדינות החתומות על היוזמה. בנוסף, ניתן לשדרג את מעברי הגבול עם ירדן, להשלים את מסילת הרכבת מבית שאן לגבול ולספק תמריץ לאיחוד האמירויות וסעודיה לסייע לירדן לפתח את תשתיות הרכבת והסחר בתחומה לעבר חיבוריות עם ישראל, על פני קידום נתיבים עוקפי ישראל. צריך להתחיל בעשייה עכשיו על מנת לא לפספס את ההזדמנות ההיסטורית שבפתחנו. 

התפרסם בישראל היום, בתאריך 22 בספטמבר, 2025.

הסכמי אברהם ניפצו מוסכמות וקונספציות דיפלומטיות ששלטו מאז תהליך אוסלו. בעקבות חתימת ההסכמים ההיסטוריים בספטמבר 2020 בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין – שבהמשך הורחבו גם למרוקו ולסודאן – נפתחה הדלת לשיתופי פעולה כלכליים, טכנולוגיים ומדיניים פורצי דרך.

שנתיים אחרי זוועות 7 באוקטובר, ולמרות לחצים, הקשרים הדיפלומטיים, הביטחוניים והמסחריים בין המדינות נשארו יציבים. אך עמידות איננה מספיקה. אם ישראל רוצה להפוך את ההסכמים למנוע אמיתי של שגשוג אזורי, היא חייבת לתקן טעויות עבר ולנקוט גישה אסטרטגית, רצינית ומתואמת בהרבה.

היקפי הסחר בין ישראל לשותפותיה להסכמי אברהם זינקו לאחר החתימה. גם בשנת 2024, בעיצומה של מלחמה, עלה הסחר עם האמירויות ב־10%, עם בחריין ב־843%, ועם מרוקו ב־40%. הסחר עם מצרים עלה אף הוא ב־31% ועם ירדן ב־7%.

במחצית הראשונה של 2025 נמשך הגידול עם מרוקו, מצרים וירדן, בעוד הסחר עם האמירויות ובחריין חזר פחות או יותר לרמות 2023. מעבר לכך ההסכמים סללו דרך לשיתופי פעולה בתחומים שלא דמיינו בעבר – ממיחזור מים ומימן ירוק, דרך ניהול מערכות בריאות וכלה בחלל ובלוויינים.

עם זאת, יש לציין כי הניסיון לבנות קשרים עסקיים היה מורכב בהרבה מהכותרות והכנסים הנוצצים בדובאי. נראה כי יותר מ־90% מהמפגשים העסקיים בין יזמים ישראלים לעמיתיהם הערבים לא הניבו שיתופי פעולה ממשיים. 

פערים תרבותיים ובהבנה של הצד השני תרמו לכך, אך לא פחות – הבירוקרטיה והשאננות הישראלית. בנק ישראל הקשה על העברות כספים. בנתב"ג עברו לא אחת אורחים ערבים השפלות. תשתיות מעברי הגבול, במיוחד מול ירדן, נותרו מבישות. ישראל המשיכה לחשוב כ"וילה בג'ונגל" הפונה למערב, במקום להשקיע באמת בבניית גשרים מזרחה.

להוביל לפריצות דרך

לאחר 7 באוקטובר, רבים הטילו ספק ביכולתם של ההסכמים לשרוד. ובכל זאת, שנתיים אחרי – הקשרים הדיפלומטיים, הביטחוניים והמסחריים החזיקו מעמד. לעומת זאת, השלום החם והקשרים הבין־אישיים – בעסקים, בטכנולוגיה ובתרבות – צומצמו או ירדו מתחת לפני השטח.

מצד שני, המלחמה המחישה עד כמה קריטית ההעמקה של שיתוף הפעולה האזורי. מתקפות החות'ים בים האדום הדגישו את הצורך הדחוף במסדרון הסחר היבשתי המחבר בין הודו לאירופה דרך מדינות המפרץ, ירדן וישראל (מסדרון IMEC).

במקביל, המרוץ העולמי לעליונות בבינה מלאכותית מציב בפני ישראל והאמירויות הזדמנות אסטרטגית: החדשנות הישראלית בשילוב היכולות והתשתיות של האמירויות, בתיאום עם ארה"ב, עשויות להוביל לפריצות דרך שיחזקו את המערב מול סין במאבק על הבכורה בתחום ה־AI.

חזרתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן יוצרת חלון הזדמנויות חדש להעמקה והרחבה של ההסכמים, כולל לכיוון סעודיה. עם זאת יש לומר כי אמנם נורמליזציה מלאה עם ריאד אינה נראית באופק הקרוב, אך צעדים מעשיים – למשל לאפשר מעבר גלוי של משאיות עם סחורות מישראל דרך סעודיה – יכולים להתממש בטווח הזמן הקרוב.

כדי למצות הזדמנות זו ישראל חייבת להשקיע בשדרוג מעברי הגבול, לאמץ ולממן אסטרטגיה לאומית רצינית בתחום הבינה המלאכותית, ולקדם עם הקונגרס האמריקני יצירת מנגנוני מו"פ משולשים בין ישראל, ארה"ב ומדינות ערב. בשורה התחתונה, ישראל חייבת להתחיל לחשוב אסטרטגית – לא טקטית – על שילוב אזורי.

אבל כל זה לא יקרה כל עוד חמאס נשאר הגורם הצבאי והממשלתי הדומיננטי בעזה, בין אם באופן פורמלי ובין אם בפועל בשטח. כל עוד הוא נשאר כזה, הוא יוכל להצית מלחמות ולטרפד כל שיתוף פעולה אזורי מתי שיחפוץ. חיסול חמאס ככוח הדומיננטי בעזה איננו רק אינטרס ישראלי – זהו אינטרס אזורי. לאחר חיסול חמאס תוכל ישראל לסייע בעיצוב עתיד עזה באופן שיאפשר לרצועה להשתלב ביוזמות אזוריות.

טורקיה, קטאר ואחרות פועלות להוציא את ישראל מהסדר האזורי החדש. אם ישראל לא תפעל בדחיפות – הן עלולות להצליח. הסכמי אברהם העניקו לישראל הזדמנות חד־פעמית לעגן את מקומה כשותף מרכזי במזרח התיכון החדש. אך הזדמנויות, אם הן מוחמצות, עלולות לא לחזור.

ישראל חייבת לתכנן באופן אסטרטגי, לפעול בנחישות, להשקיע בתבונה ולפרוץ את מחסומי הבירוקרטיה – לפני שהרכבת לשגשוג כלכלי אזורי חדש תצא מהתחנה בלעדינו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 17.09.2025. 

בעוד שלפני החתימה על ההסכמים, ההבנה הייתה שיש לפתור תחילה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ורק אז לדון באפשרות והפוטנציאל הגלומים בהסכם עם ישראל, הרי שהסכמי אברהם ערערו את הקביעה הזו.

המהלך תרם – במידה משתנה בהתאם למדינה – לפריצת מחסום הבושה ומזעור החשש מלהיתפס בעיני הרחוב הערבי, כמי שמוותרות על עיקרון שהן בעצמן שכנעו את אזרחיהן שהוא שריר ואמיתי- החובה לדאוג לעצמאות פלסטינית כתנאי להכרה רשמית במדינת ישראל.

תודעתית נפתח צוהר שהיה פשוט נעול. חשוב להבין, שהמחסום התודעתי והתיעוב שטופח בקרב האוכלוסיות השונות כנגד ישראל לאורך השנים נפרץ, הגם ששינוי עמוק ומשמעותי יותר ייקח עוד שנים. השינוי התודעתי העמוק לא יקרה כתוצאה מהישגים כלכליים אדירים ככל שיהיו, או מ"פירות השלום" כפי שנהוג לכנות את התמורות. הרחוב הערבי מתאפיין ברגשנות שעולה על החשיבה הרציונאלית ולפיכך מוטיבים אנושיים ורגשיים תורמים באופן משמעותי יותר לעיצוב תודעת הרחוב מאשר הישגים כלכליים ואחרים. לשם כך חשובה תוכנית סדורה וארוכת טווח של חינוך לסובלנות ולהכלה, להכרת התרבות הישראלית והיהודית וקבלתה כחלק מהמרחב- עיקרון שהוא עדיין זר ורחוק מאוד מההכרה בקרב מרבית האוכלוסייה הערבית באזורנו. מדינה אחת מובילה במאמצים ליצירת השינוי וזו איחוד האמירויות, ששינתה את כל תוכנית הלימודים שלה בעקבות החתימה על ההסכמים. אך מרוקו טרם עשתה זאת וכך גם מצרים וירדן שמלמדות את אוכלוסייתן מזה עשרות שנים שישראל היא לא אחרת מאשר מדינת אויב.

החתימה על ההסכמים אמנם תרמה באופן ניכר לכך שמצרים החלה לבצע שינויים במערכת החינוך שלה ולבצע שינויים חיוביים בתוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים, אולם מגמה זו נבלמה כליל בעקבות ה-7 באוקטובר.

אם עלי להצביע על מרכיב אחד חיוני ביותר שחשוב להדגיש במסגרת הרחבת ההסכמים בעתיד הנראה לעין, לאחר שוך הקרבות ברצועת עזה, זהו מרכיב החינוך ושינוי התודעה ההדרגתי הנדרש לא רק בקרב המדינות שתצטרפנה להסכמים אלא גם באלו שכבר חתמו עם ישראל על הסכמים בעבר. זאת, ממש כתנאי להתקדמות בהרחבת ההסכמים, שכן יש לחזק את היסודות הקיימים על מנת שההרחבה תיבנה באופן שאינו רעוע.

המאמר פורסם בישראל היום

מה הסיכויים שהסכמי השלום עם מדינות-ערב יחזיקו מעמד במלחמה רב-זירתית אינטנסיבית של ישראל, שתביא לעשרות אלפי הרוגים פלסטינים, מאות אלפי פצועים ועקורים ולהרס וחורבן במימדים חסרי תקדים ברצועת-עזה? אילו נדרשנו לשאלה זו לפני שנתיים קרוב לוודאי שתשובתנו לכך הייתה   – אין סיכוי.

מה שקרה בפועל רחוק מכך. היחסים עמדו איתן גם מול התמונות מעזה ומול "קמפיין ההרעבה" ומסע ההשמצה האנטי -ישראלי ברחבי העולם. עוד בתחילתה של המלחמה אותתו מדינות הסכמי אברהם על כוונתן לשמר את היחסים עם ישראל, ולא לתת לחמאס לחבל גם בכך. הן היו בין המדינות הראשונות שגינו פומבית את חמאס על ההתקפה המפלצתית שביצע. נשיא איחוד האמירויות, השייח' מוחמד בן־זאיד, נפגש אז עם נשיא המדינה יצחק הרצוג בשולי ועידת האקלים בדובאי, שרי הכלכלה, האנרגיה והשר לעניינים אסטרטגיים של מדינת ישראל קיימו ביקורים פומביים ונפגשו עם עמיתיהם, הרמטכ"ל השתתף בפסגה בבחריין, בשעה שמשלחת של רבנים ישראלים ביקרה במרוקו.

בהמשך, שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות הועמק ואפשר להניח שחלקו בא לביטוי גם בתוצאות מאמצי הסיכול של המתקפות על ישראל לאורך המלחמה. הסחר הביטחוני והאזרחי עלה ב-2024 (בשנה הנוכחית הוא דומה לזה שהיה ב-2023), ההשקעות בהייט'ק הישראלי נמשכו, התיירות אמנם הושפעה מהגיוס הנרחב של משרתי המילואים, מההגבלות הביטחוניות על התעופה ומהתגברות החששות לפגיעה בישראלים, אך למרות זאת לא נפסקה. גם בכל שאר התחומים הקשרים נשמרו, אם כי בפרופיל תקשורתי נמוך: פחות מפגשים, פחות הצהרות, פחות התלהבות.

אין להתכחש להשפעותיה השליליות של המלחמה על הרחוב גם במדינות הללו, במיוחד לנוכח קמפיין התעמולה הארסי שחמאס ותומכיה מנהלים בתמיכת קטאר ותורכיה. יחד עם זאת, באותן המדינות מבינים גם שמלחמתה של ישראל משרתת אינטרס מובהק שלהן מול  יריביהן הקשים ביותר: איראן ושלוחיה מהצד האחד, "האחים המוסלמים" והמחנה הג'האדיסטי הסוני  מהעבר השני. מבחינתן, גם אם הורדת הפרופיל מהווה האטה מסויימת  בקצב ההתקדמות, זוהי ירידה זמנית לקראת העלייה שתתאפשר גם בעקבות החלשתם של  גורמים אלה.

האתגר הראשון: תורכיה ,קטאר והאחים המוסלמים

לתורכיה וקטאר -נותנות-החסות המרכזיות ל"אחים המוסלמים" – עמדות אידיאולוגיות המנוגדות לרצונה של ישראל להשתלב במרחב ושאיפות יומרניות להעצים את השפעתן באזור ומעבר לו. הן משקיעות בכך משאבים רבים. שתיהן 'רוקדות על כל החתונות' ומפיקות רווחים מהפוזיציה שמאפשרת להן להצטייר כמתווכות. נפילת הציר השיעי בראשות איראן יצרה חלל שאליו הן ממהרות להיכנס. לא במקרה שתיהן היו המדינות הראשונות שפתחו שגרירויות בדמשק של משטר אל־ג'ולאני ופעלו להכרה בינלאומית במשטר זה ולהכשרת הדרך לשיקום סוריה.

סוריה – עדיין לא מתאימה

ביחס לזו האחרונה, צריך להתעורר מהחלומות על שילובה בהסכמי-אברהם ועל ניגוב חומוס בדמשק. השליט הג'יהאדיסטי המעונב אמנם דיבר בחיוב על  האפשרות ליחסי שלום עם ישראל ואין לזלזל בכך, אך בינתיים אלה הן רק מילים. לעומת זאת, המופעים הברבריים במדינה השסועה , המחישו  איך נראה הבייס של הנשיא החדש. גם מי שמאמין שאחמד א-שרע מיצה את הפרק הג'יהאדיסטי של חייו והפך למדינאי יתקשה להניח שחבורת הג'יהאדיסטים שעוטפת אותו זנחה את חזון הקמתה של מדינת הלכה סונית קיצונית.

להכניס לרשימה השחורה בוושינגטון

כדי למתן את השפעתן השלילית של תורכיה וקטאר ולבסס לגיטימציה להרחבה והעמקה של הסכמי אברהם  צריך לטפל גם  בתנועת "האחים המוסלמים". מזכיר המדינה האמריקני- מרקו רוביו, אמר לא מזמן כי וושינגטון מתכננת להכריז רשמית על תנועה זו כארגון טרור. לדבריו, מדובר בתהליך משפטי ארוך ומורכב, מאחר שהכוונה היא להגדיר בניפרד כל אחד מסניפיה של התנועה.

אין זו הפעם הראשונה שבה עניין זה עולה לבחינת מחלקת המדינה האמריקנית ולא ברור אם גם שיקולים פוליטיים פנימיים בארה"ב נשזרו בכך, על כל פנים, זוהי בשורה חשובה לכל מי שמייחל לעתיד טוב יותר במזרח התיכון.

רק במאי השנה הוציאה ממשלת-ירדן את תנועת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק בעקבות חשיפת רשת טרור שהופעלה על ידה. בכך היא הצטרפה למצרים, סעודיה ומדינות נוספות שחוו על בשרן את הסכנות מפעילותה של תנועה זו והצרו את צעדיה.

מי שעדיין רואה באחים המוסלמים כזרם של "אסלאם פוליטי" שמהווה אלטרנטיבה סונית לאירגוני הג'יהאד העולמי, שכח כנראה שמדובר ברעיונות מאותו בית-מדרש ומיושמים באותן שיטות כפי שחמאס הראה לעולם ב-7 באוקטובר.

לגורמי הממשל בוושינגטון  מצפה אתגר לא מבוטל בקידום ההכרזה, לנוכח קשריה הרגישים של ארה"ב עם תורכיה וקטאר.

מצד שני, למהלך כזה צפויה השפעה חיובית בנוגע לרעיונות הנורמליזציה עם סעודיה ולהקלה בלחץ הפנימי שהאחים המוסלמים מחוללים נגד מדינות ומשטרים שכוננו יחסים מדיניים עם ישראל או שוקלים זאת.

האתגר החות'י

מכשול נוסף בדרך למימוש הפוטנציאל הקיים ב"הסכמי אברהם"  קשור בחות'ים,

אלה שולטים על נקודת מפגש גיאופוליטית שממוקמת על מיצר באב אל-מנדב, אחד המעברים הימיים החשובים בעולם. פעילותם גורמת להפרעה קשה בתעבורה הימית בים האדום, להתייקרות עלויות ההובלה והביטוח, ולפגיעה בשרשראות האספקה העולמיות. מלבד הנזק הכלכלי שנאמד במאות מיליארדי דולרים, פעילותם מקבעת את תודעת המזרח התיכון הישן, המאויים על ידי הבריון השכונתי ,בחסות איראן.

בוושינגטון כנראה סבורים שהחותים יירגעו כשהמלחמה בעזה תיפסק ולכן משקיעים את עיקר מרצם בסיום המלחמה ואולם, כלל לא בטוח שזוהי עמדת החות'ים גם לאחר שישראל ערפה את ראשיהם ובכל מקרה – סיום כזה יותיר אותם כגורם אזורי מאיים ורק ידחה לזמן מה את העימות הבא. לא יהיה מנוס ממערכה בינלאומית שארה"ב תוביל להכרעתו של גורם זה. למי שמנופף בשרידותו עד כה כדי להציב סימן שאלה על כדאיות המאבק, כדאי להזכיר שכאשר ארה"ב מחליטה באמת לשים סוף לתופעות מסויימות, אז הן מסתיימות בדרך שבה  סדאם חוסיין, מועמר קדאפי, אוסאמה בין לאדן ואבו-בכר אל בגדדי סיימו את מפעל-חייהם. 

האתגר הפלסטיני 

32  שנה לאחר טקס החתימה החגיגי על "הצהרת-אוסלו" שהובילה להקמתה, הרשות הפלשתינית היא שְׁכִיב מְרַע .אפילו יוזמת מקרון להכיר בה כמדינה לא מפיחה בה רוח חיים. היא מסואבת, נגועה בשחיתות ותומכת בטרור.

"פעולה נועזת, חסרת תקדים, נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של המאבק הפלשתיני" הגדיר ראש הממשלה מוחמד א-שתייה, את טבח חמאס ב-7 באוקטובר.

ישראל  תידרש לבחון פרדיגמות אחרות מאלה שנוסו ונכשלו במאמץ לפתור את הסיכסוך הפלסטיני.

הסכמי אברהם שברו את התפיסה לפיה לא ניתן לנרמל את היחסים עם ישראל ללא פתרון לסיכסוך הזה. השאלה הפלסטינית היא עדיין גורם חשוב בהחלטות של מדינות ערביות נוספות, אך מי שנותן לה להכתיב את עמדתו ביחס לישראל, משחק לידיהם של מתנגדי השלום. 

האם לעד נחיה על חרבנו?

חזון השלום עדיין מפעם בנו, נטוע עמוק בליבנו, בתודעתנו ובתפילותינו. ברם, אסור שכמיהתנו אליו תשפיע כסם משכר. שלום אמת יוכל לבוא רק לאחר שכוחות הרשע יוכנעו ויאבדו תקווה, או לצד המלחמה להבסתם, כפי שזה קורה כעת במקביל  ל"הסכמי אברהם".

פורסם בישראל היום, בתאריך 14 בספטמבר 2025.

השבוע לפני ארבע שנים התקיימה הפגישה ההיסטורית בארמון המלוכה ברבאט בין מלך מרוקו, מוחמד השישי, לבין היועץ לביטחון לאומי של ישראל, מאיר בן שבת, ויועצו וחותנו של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר. פגישה זו הובילה לפריחה חסרת תקדים ביחסים בין ישראל למרוקו. תיירים ישראלים הסתובבו בשווקים של מרקש וביקרו בבית הכנסת העתיק במלאח שבעיר, יזמים ומשקיעים ישראלים ומרוקאים נפגשו בכנסים נוצצים, וסטודנטים מרוקאים הגיעו ארצה לחקור את תחום האנרגיה והאגירה. 

מאז פרוץ המלחמה בעקבות מתקפת ה-7.10, חלה ירידה חדה בביטויי 'השלום החם' בין ישראל למרוקו. אך בד בבד, הקשרים הדיפלומטיים בין רבאט לירושלים נשארו יציבים, והסחר בין המדינות אף עלה ב 2024 לעומת 2023, ב-48% אחוז. גם הסחר עם איחוד האמירויות ובחריין עלה השנה, ב-8% ו-950% בהתאמה. 

המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו ב־7 באוקטובר העמידה במבחן לא רק את כוחה הצבאי ואת חוסנה הלאומי של ישראל, אלא גם את יחסיה עם שכנותיה, עם העולם הערבי ומדינות האסלאם. ועידת חירום של מנהיגים ממדינות אלה שהתכנסה בסעודיה בחודש הראשון למלחמה, הפכה למפגן תמיכה מילולי בפלסטינים. ככל שגברו פעולותיה של ישראל ברצועת עזה, גברו גם החששות לעתיד השלום ולגורלם של "הסכמי אברהם", שבתוך תקופה קצרה הספיקו לחוות מגפה, זעזועים ביטחוניים וטלטלות פוליטיות, ולא הכירו את טעמה של שגרה יציבה.

למרות התנאים הקשים, גם הפעם סימני השאלה התחלפו בסימן קריאה. היחסים עמדו איתן גם מול הקמפיין האנטי־ישראלי והתמונות מעזה. מלבד סודן, שטולטלה בעקבות מלחמת האזרחים, בכל שאר הזירות נשמרת היציבות, וגם האופטימיות באשר להצטרפותן של סעודיה ומדינות נוספות.

השלום עם שכנינו הנורמליים ספג מכה קשה משכנינו הלא נורמליים, אך נותר איתן. כבר בראשית המלחמה אותתו מדינות הסכמי אברהם על כוונתן לשמר את היחסים עם ישראל, ולא לתת לחמאס לחבל גם בכך. הן היו בין הראשונות לגנות פומבית את חמאס על ההתקפה המפלצתית שביצע. נשיא איחוד האמירויות, השייח' מוחמד בן־זאיד, נפגש עם נשיא המדינה יצחק הרצוג בשולי ועידת האקלים בדובאי. שרי הכלכלה, האנרגיה והשר לעניינים אסטרטגיים של מדינת ישראל קיימו ביקורים פומביים ונפגשו עם עמיתיהם. הרמטכ"ל השתתף בפסגה בבחריין, בשעה שמשלחת של רבנים ישראלים ביקרה במרוקו.

שר המסחר האמירותי ושר האוצר הבחרייני הצהירו כי בכוונתם להמשיך לקדם את היחסים הכלכליים עם ישראל, וראש הנציגות המרוקאית בישראל שיבח בראיונות שהעניק לתקשורת את שיתוף הפעולה בין המדינות. מכון הטכנולוגיה והמחקר של איחוד האמירויות הודיע על הקמת מרכז לבינה מלאכותית בטכניון בחיפה, וממשלת מרוקו חתמה על עסקת לוויינים בשווי מיליארד דולר עם התעשייה האווירית הישראלית. בזמן שרוב חברות התעופה הזרות ביטלו את טיסותיהן לישראל, חברות פליי־דובאי ואתיחאד של איחוד האמירויות, היו בין היחידות בעולם שהמשיכו לטוס לישראל.

ואולי הכי מפתיע: הסחר בין ישראל למדינות הסכמי אברהם המשיך לעלות באופן משמעותי. לפי הדו"ח שפרסם לאחרונה מכון הסכמי אברהם לשלום, במחצית הראשונה של שנת 2024 נרשמה עלייה של 7% בסחר עם איחוד האמירויות, עלייה של 709% בסחר עם בחריין, עלייה של 64% בסחר עם מרוקו, ועלייה של 53% בסחר עם מצרים. נתונים אלה הם ביחס למחצית הראשונה של השנה שעברה, ומשקפים התקדמות משמעותית ביחסים הכלכליים עם ידידינו באזור.

עלייה כה משמעותית בסחר בתקופה של מלחמה רב־זירתית המגבירה את אי־הוודאות באזור, אינה מובנת מאליה. באופן אבסורדי, אחד הגורמים שתרמו לכך קשור במלחמה. בעבר הלא רחוק, חברות אירופיות נהגו לשלוח את מטעני הסחורות למדינות המפרץ דרך נמל ביירות. סחורות אלה הגיעו במשלוח ימי דרך הים התיכון, והועמסו בנמל ביירות על משאיות שהובילו אותן מלבנון דרך סוריה עד למדינות המפרץ. ואולם, בגלל מלחמת האזרחים בסוריה ולאחר ההסלמה בעימות עם חיזבאללה בלבנון, השימוש בנתיב זה פחת והלך בעשור האחרון.

הנתיב החלופי שהועדף היה ממצרים דרך תעלת סואץ והים האדום אל המפרציות. אך בשל המצב הביטחוני, גם הנתיב הזה הפך בעייתי. איומי החות'ים ופעולותיהם בים האדום, הביאו להשבתת חלק ניכר מהתעבורה הימית האזרחית במסלול הזה. וכך, הנתיב היבשתי דרך ישראל הפך לנתיב הסחר הבטוח ביותר בין אירופה לאסיה. מה שהיה בלתי אפשרי לפני הסכמי אברהם בגלל החרם בעולם הערבי נגד ישראל, הפך למסלול המועדף והכדאי ביותר.

בחודשים האחרונים גדל והולך היקף המטענים והסחורות העוברים דרך מעבר שייח' חוסיין בין ישראל לירדן, ודרך מעבר ניצנה בין ישראל למצרים. הפקקים ועומס התנועה במעברי הגבול מאמתים את התמונה המצטיירת מהנתונים היבשים, ומעידים כי למרות המלחמה, במישור הכללי העסקים עדיין כרגיל.

מחכים לזמן המתאים

לישראל אינטרס ברור לשמר את המומנטום החיובי שנוצר ולפתח את הסחר בנתיב הזה. לשם כך יהיה עליה, לפני הכול, להרחיב את התשתיות במעברי הגבול ובנמלים, לרבות הגדלת היקפי העובדים בהם והארכת שעות פעילותם. נכון יהיה להביא לכך שירדן תירתם למאמץ זה – שפירותיו יסייעו גם לה – כדי לעודד את הגדלת הסחר ולייעל את שינוע המטענים.

משבר היחסים עם טורקיה, שמשפיע על הייבוא בתחום המזון, מספק הזדמנות להרחיב את הייבוא ממקורות אחרים באזור – בעיקר ממצרים. עקב האיום מהחות'ים בים האדום, יש פחות ייצוא מצרי בתעלת סואץ. הכלכלה המצרית סובלת ממשבר רציני, אך היא יכולה לשפר את מצבה דרך הרחבת הסחר היבשתי עם ישראל. העברת סחורות דרך ישראל היא הדרך הבטוחה ביותר למצרים לייצא מוצרים מזרחה, למפרציות ולאסיה.

כדי להוריד את הרגולציה המיותרת, על ישראל להשלים את חתימתם של הסכמי סחר חופשי עם בחריין, מרוקו, מצרים וירדן, בדומה להסכם שכבר נחתם בין ישראל לאיחוד האמירויות. גם אם העיתוי לא מתאים בגלל המלחמה, נכון להשלים את המשא ומתן ולהתכונן ליום שבו הדבר יתאפשר.

ההתפתחויות בסודן מחייבות את ישראל וארה"ב לנקוט צעדי חירום דיפלומטיים כדי לעצור את ההשפעה האיראנית שגברה באזור הזה, בעקבות מלחמת האזרחים ולאחר השהיית ההתקדמות בהסכמי אברהם. זה כשנה וחצי מתחוללת בסודן מלחמה עקובה מדם בין צבאו של השליט הצבאי, הגנרל עבד אל־פתאח אל־בורהאן, ובין סגנו מוחמד חמיתי, שניסה לחולל הפיכה נגדו. איראן זיהתה את ההתפתחויות הללו כהזדמנות לנעוץ את ציפורניה בסודן והחלה לצייד בכטב"מים את אנשי אל־בורהאן, שקודם לכן הוביל על גבו את ההתקרבות לישראל. פנייתו לטהרן לא נעשתה מתוך הזדהות עימה, אלא כאילוץ בעקבות המחסור אצל אנשיו בנשק ובאמצעים. מנקודת מבטה של איראן, סודן היא נכס אסטרטגי לאור מיקומה הגיאוגרפי, שיכול ליצור לטהרן בסיס פעולה חשוב מול חופי ים סוף, סעודיה, מצרים, סיני, רצועת עזה וישראל מצד אחד, ומול מדינות אפריקה מצד שני.

ישראל נדרשת לרשימה ארוכה של צעדים כדי להעמיק את היחסים ולצרף מדינות נוספות. הסיכויים להסכם עם סעודיה לא פחתו, וכך גם מצד מדינות נחשקות נוספות. כולן ממתינות "לזמן המתאים", נוכח המלחמה הרב־זירתית והבחירות לנשיאות בארה"ב. כך או אחרת, גם בצל המלחמה, העובדות בשטח מלמדות כי מדינות הסכמי אברהם עדיין שואפות לפתח ולהעמיק את קשריהן עם ישראל בתחומים רבים.

הסכמי אברהם נוסדו על תפיסה של שלום מתוך עוצמה. לא רק עוצמה צבאית אלא גם עוצמה כלכלית וטכנולוגית. המלחמה אומנם דחקה אותם מהכותרות, אך בשקט בשקט הם הפכו לחלק מנוף חיינו.

המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 13.09.2024.

נקודות עיקריות

• עבד אל-פתאח אל-בורהאן, מנהיג מועצת הריבונות של סודן, נשיאות המעבר במדינה, נקט צעדים חשובים כדי להפגין את מחויבותו לשלום עם ישראל. בירושלים חייבים לברך על המחויבות הרצינית הזו ולאמץ אותה, במקום להתייחס אליה כמובנת מאליה.

• המענה לפעילות מערערת היציבות של איראן בסודן הוא שיתוף פעולה ביטחוני נרחב יותר בין ישראל לסודן. שיתוף פעולה כזה יסייע למנוע את השימוש בשטח סודני להברחת נשק איראני לחמאס בעזה.

• כמדינה השלישית בגודלה באפריקה, לסודן יש פוטנציאל להפוך ליצואנית גדולה של חיטה ומוצרים חקלאיים. ניתן לממש את הפוטנציאל הזה באמצעות שיתוף פעולה עם חברות אגרי-טק ישראליות, שתספקנה את הטכנולוגיה הדרושה לפיתוח האדמה הפורייה בסודן.

• כשם ששלום בין ישראל וערב הסעודית עדיין אפשרי למרות חידוש הקשרים של סעודיה עם איראן, כך גם שלום בין ישראל לסודן עדיין אפשרי למרות חידוש הקשרים של סודן עם איראן.

לפני ארבע שנים, ב-3 בפברואר 2020, ונגד כל הסיכויים והציפיות במזרח התיכון, התקיימה פגישה דרמטית: במהלך ביקור עבודה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו באוגנדה, הוא נפגש עם מנהיג סודן, עבד אל-פתאח אל-בורהאן.

הפגישה היוותה פריצת דרך מסיבות רבות. ראשית, משום שעד אז נודעה סודן בישראל בעיקר כמדינה שאירחה את פסגת חרטום של הליגה הערבית בשנת 1967. פסגה זו, שהתכנסה בעקבות הניצחון המכריע של ישראל במלחמת ששת הימים, הניחה את היסוד ל"שלושת הלאווים" של הליגה הערבית: "לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, ולא למשא ומתן עם ישראל".

הפגישה בין נתניהו לבורהאן בשנת 2020 עזרה לשנות את הלך הרוח של הערבים והישראלים, וגרמה להם להבין שהאזור משתנה לטובה. התברר שהקמפיין המוצלח של נתניהו להרחבת המעורבות של ישראל באפריקה ("ישראל חוזרת לאפריקה, ואפריקה חוזרת לישראל") הניב תוצאות חיוביות גם בעולם הערבי. הפרסום המיידי של הפגישה בהודעה לעיתונות – בהסכמה משותפת של נתניהו ובורהאן – הוכיח שסודן מעוניינת בפומביות הקשר.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-6 בפברואר 2020, הודיע בורהאן שסודן תאפשר למטוסים ישראליים להשתמש במרחב האווירי שלה. האישור קיצר במידה ניכרת את זמן הטיסה בין תל אביב ליוהנסבורג וליעדים נוספים. ואכן, ב-16 בפברואר 2020 נכנסה לראשונה טיסה ישראלית מסחרית למרחב האווירי של סודן, רגע היסטורי שהוכיח את מחויבותו של בורהאן לנרמול הקשרים עם ישראל.

לבסוף נערכה ב-23 באוקטובר 2020 שיחת טלפון משולשת בין בורהאן, נתניהו ונשיא ארה"ב דאז, דונלד טראמפ. בשיחת טלפון זו סוכם שסודן תחתום על הסכמי אברהם ותנרמל את הקשרים עם ישראל, ובתמורה תסיר ארה"ב את סודן מרשימת המדינות הנותנות חסות לטרור. ב-6 בינואר2021 חתמה סודן רשמית על הסכמי אברהם, וב-20 באפריל 2021 ביטל בורהאן את החרם הרשמי של סודן על ישראל.

אולם מאז נרשמה התקדמות מועטה בלבד בהגעה להסכם נורמליזציה מלא. ממשל ביידן, וכך גם ממשלת בנט-לפיד, בחרו לשמור על מרחק מבורהאן. למרבה הצער, הם התעלמו מאפיקים פוטנציאליים לשיתופי פעולה. אך בורהאן הפגין סבלנות ונותר אופטימי שישראל תקדם בסופו של דבר את הנורמליזציה שלה עם ארצו. תעיד על כך העובדה שבספטמבר 2022 אמר בורהאן בריאיון כי יבקר בישראל אם וכאשר יוזמן אליה, וכן שבנובמבר 2022 היה מראשוני מנהיגי העולם שבירכו את נתניהו על חזרתו לתפקיד ראש ממשלת ישראל.

לרוע המזל, באפריל 2023 פתחו כוחות יריבים במרד, התפתחות שדרדרה את סודן למלחמת אזרחים הרסנית והקשה עוד יותר על מהלך העניינים. בורהאן הצליח לשמור על השליטה בחלק גדול מסודן, בעוד שכוחות המורדים ספגו עוד ועוד סנקציות וגינויים מצד גורמים אמריקניים ומערביים רשמיים.

בורהאן ערך גם ביקורים חשובים בסעודיה ובמצרים, מדינות שהמשיכו להביע בו תמיכה. בנוסף הוא ייצג את סודן בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק בספטמבר 2023, ואף נפגש עם נשיא אוקראינה זלנסקי.

אולם בסופו של דבר, לנוכח היעדר תמיכה משמעותית מארה"ב, מישראל וממדינות מערביות נוספות על רקע מלחמת האזרחים בסודן, הסכים בורהאן באי רצון להצעה האיראנית לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם טהרן ולחתום עימה על עסקאות נשק. ההתפתחות המצערת הזאת מדגישה מציאות חשובה שישראל חייבת להכיר בה: בכל מקום בעולם שבו ישראל מזניחה את יחסיה, אויבינו מרחיבים במהירות את השפעתם. בכל מקום שבו ישראל אינה חותרת באופן יזום לשלום, שגשוג וביטחון – איראן חותרת באופן יזום לטרור, מלחמה ורצח עם.

כמו הסעודים, גם בורהאן היה מעדיף שלא לעשות עסקה עם השטן באיראן. ניתן להסיק זאת מהחלטתו האחרונה לאסור בניית בסיס ימי איראני בנמל סודן. אבל בדיוק כשם שהחלטת מנהיגי המערב להרחיק את עצמם מיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הביאה את ערב הסעודית להתקרב לסין ולאיראן, כך גישתו הדומה של המערב כלפי בורהאן הובילה לחידוש הקשרים בין סודן לאיראן; מצד שני, כשם ששלום עם סעודיה עדיין אפשרי למרות חידוש הקשרים בין סעודיה לאיראן, כך גם סגירת הסכם השלום בין ישראל לסודן עדיין אפשרית למרות העסקה של בורהאן עם איראן.

ישראל צריכה לשקול להציע לבורהאן דרכים לשיתוף פעולה ביטחוני שתאפשרנה לסודן לבטל את ההסכם שלו עם איראן, או לכל הפחות לצמצם את הצורך שלו בסיוע צבאי מאיראן. כך למשל, אפשר להציע לסודן אפשרויות לשיתוף פעולה עם חברות ביטחוניות ישראליות, ובתוכן חברות שכבר הרחיבו את יחסיהן עם מדינות נוספות בהסכמי אברהם מאז חתימתם. חשוב מאוד שישראל – ולא איראן – תהיה זו שתבסס קשר חזק עם הצבא וכוחות הביטחון של סודן. ישראל וסודן צריכות לעבוד יחדיו, ובייחוד בזמן המלחמה של ישראל בחמאס, כדי למנוע שימוש בשטח סודני להברחת נשק איראני לרצועת עזה. תיאום ביטחוני כזה יחזק מאוד את ההרתעה האזורית של ישראל.

לסודן יש גם פוטנציאל לתרום לשגשוג האזור, בין היתר באמצעות שיפור שיתוף הפעולה החקלאי עם ישראל. סודן היא המדינה השלישית בגודלה באפריקה, ובית לשטחים נרחבים של קרקע חקלאית פורייה. בעבר שימשה סודן כיצואנית גדולה של חיטה וכותנה, וכתוצאה ממלחמת רוסיה-אוקראינה יש לסודן פוטנציאל להפוך שוב לספקית מרכזית של חיטה לאירופה ולאפריקה. היא יכולה לחבור לחברות אגרי-טק ישראליות לשם כך. יהיה זה הישג גדול הן לכלכלת ישראל והן לכלכלת סודן, שיביא את תושבי האזור ליהנות מפירות השלום במלוא מובן המילה.

יש מי שעדיין מטילים ספק במחויבותו של בורהאן לנרמול היחסים עם ישראל. אולם כאמור, בורהאן הוכיח בגלוי את רצינותו בכל הקשור לשלום עם ישראל באמצעות מפגש פומבי עם ראש ממשלת ישראל, ביטול החרם הסודני על ישראל, פתיחת המרחב האווירי של סודן לטיסות ישראליות והצטרפות להסכמי אברהם. קבוצות המורדים השונות בסודן לא יזמו צעדים דומים לנורמליזציה עם ישראל – בוודאי לא בפומבי.

חרף מלחמת האזרחים בסודן והסכסוך בין ישראל לחמאס, יוזמות לשיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי עם בורהאן וממשלתו תסייענה להבטיח שסודן תישאר חלק מהסכמי אברהם. שיתוף פעולה מכריע כזה בזמן כה מהותי יאפשר לישראל וסודן לחתום סוף-סוף על הסכם הנורמליזציה המיוחל ולהגשים את הפוטנציאל לשלום.

עיקרי הדברים:

• לאור התקפות החות'ים, חשוב ביותר להבטיח שלישראל יהיה חופש פעולה צבאי לפעול נגדם. אסור לסמוך על הבטחות זרות – כולל אלו של ידידינו. בנוסף, על ישראל לפעול על מנת שהחות'ים יוגדרו כארגון טרור בארה"ב ובמדינות נוספות.
• במקביל, יש לנצל את ההזדמנויות שנוצרו על ידי האיום מצד החות'ים. עקב האויב המשותף, אפשר יהיה להגביר את שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למדינות הסכמי אברהם.
• זוהי גם הזדמנות לקדם את החזון לנתיב סחר אזורי יבשתי – שיעבור דרך ישראל – כתחליף לנתיב הסחר הימי. הביקוש לתנועה מסחרית יבשתית, שגדל כבר כיום, יחייב להרחיב את התשתיות במעברי הגבול שייח' חוסיין / נהר הירדן.

 האיום המשולש:

בחודשיים האחרונים מדינת ישראל עומדת בפני איום משולש. בראש ובראשונה, האיום של החמאס בעזה. ישראל הכריזה על מלחמת חרבות ברזל ועל מבצע קרקעי שמטרתו להשמיד את היכולות הצבאיות והיכולות השלטוניות של חמאס ברצועה. כמו כן, ראשי מערכות המודיעין הודיעו על מטרתם להגיע לכל מקום בעולם כדי לחסל את מנהיגי החמאס.

בחזית הצפונית, ישנו האיום של חיזבאללה. ישראל פועלת צבאית מהאוויר בעוד העולם המערבי וארגונים בינלאומיים מנסים להגיע לפתרון דיפלומטי. אך הסיכויים להסדר מדיני נמוכים, ובשנים הקרובות תיאלץ ישראל להשמיד גם את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חיזבאללה.

בחזית השלישית ישנו האיום של החות'ים, שהם, כמו החיזבאללה, מהווים פרוקסי של איראן. עד כה לא היה לאיום זה תגובה פומבית כלל מצד ישראל. החות'ים, שנתמכים על ידי איראן, יורים לא רק לעבר ישראל – בעבר ירו גם לעבר איחוד האמירויות, ערב הסעודית ולעבר כוחות בחריינים. בנוסף, החות'ים תקפו ספינות זרות והודיעו כי יעצרו כל ספינה שתעבור בשטח הימי של ישראל – מה שגרם לחברות רבות להודיע כי יפסיקו להשתמש בנתיב הסחר הימי של תעלת סואץ.

צעדי ישראל לאור האיומים:

 בתגובה, ארה"ב הודיעה על הקמת קואליציה בינלאומית למאבק נגד החות'ים, אבל לא די בכך. ישראל חייבת לנקוט צעדים כדי להחזיר את הרתעה לאזור:

ראשית, יש להכריז רשמית על החות'ים כארגון טרור ולהטיל סנקציות נגד כל מפעיליהם. יש גם ללחוץ על מדינות העולם לפעול באופן דומה. למרבה הצער, ארה"ב הסירה את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור בתחילת 2021. הגיע הזמן להחזיר את החות'ים לרשימה זו.

חשוב ביותר להבטיח שלישראל יהיה חופש פעולה לפעול צבאית נגד החות'ים. אסור לסמוך על הבטחות זרות – כולל אלו של ידידינו. סיסמתם הרשמית של החות'ים כוללת את המילים: "מוות לאמריקה, מוות לישראל, ארורים היהודים". מי שמאיים להשמידנו – עלינו להאמין לו ולהשמיד אותו קודם.

ההזדמנויות לקדם את הסכמי אברהם והאינטרגרציה האזורית:

 יש גם לנצל את ההזדמנויות שנוצרו על ידי האיום הזה. עקב האויב המשותף, אפשר יהיה להגביר את שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למדינות הסכמי אברהם. זה גם יעזור לחימום היחסים עם ערב הסעודית, שרואה גם היא את החות'ים כאיום מיידי.

זוהי גם הזדמנות לקדם את החזון לנתיב סחר אזורי יבשתי – שיעבור דרך ישראל – כתחליף לנתיב הסחר הימי. חוקי החרם שהונהגו בעבר נגד ישראל באיחוד האמירויות ובבחריין מנעו העברת משלוחים דרכה, וכך נאלצו מדינות אירופה במשך שנים לייצא משלוחים למפרץ דרך טורקיה, לבנון או תעלת סואץ – נתיבים שהפכו למסוכנים בימים אלה. עתה, משבוטלו חוקי החרם בעקבות "הסכמי אברהם", נסללה הדרך לפתיחתו של נתיב סחר יבשתי, בטוח יותר וזול יותר, מישראל למפרץ.

הנשיא ביידן הודיע על תמיכתו בחזון הזה כשהכריז בספטמבר האחרון על תוכנית מסדרון נתיבי סחר ותקשורת שיקשר את הודו עם המזרח התיכון ואירופה ויעבור בסעודיה, האמירויות, ירדן וישראל (יוזמת (IMEC. בימים האחרונים נחתם הסכם בין חברת המשאיות הישראלית "טרקנט" לחברת ההובלות האמירתית "פיורטראנס" שיחבר בין נמל חיפה לדובאי דרך "גשר יבשתי".

הביקוש לתנועה מסחרית יבשתית, שגדל כבר כיום, יחייב להרחיב את התשתיות במעברי הגבול שייח' חוסיין / נהר הירדן. מדובר בצעד חיוני לקידום הסחר בין מדינות "הסכמי אברהם", והוא עשוי לתרום גם לכלכלה העולמית.

עם ישראל מכיר היטב את מחיר המלחמה. אך מי שנושא את צלקות המלחמה, מוקיר את הברכות שמביא השלום. זמן רב לאחר שהמלחמה תסתיים וארגוני הטרור יושמדו, פירות השלום של הסכמי אברהם עוד יישארו ויתחזקו.

התבטאותו של מוחמד בן סלמאן היא עדות לרצינות מאמציו בתהליך הנורמליזציה ונועדה גם להכשיר את דעת הקהל בממלכה לקראתו.

לשלושת המנהיגים – ביידן, בן סלמאן ונתניהו – יש סיבות טובות להתאמץ לשם השגת הסכם שלום. חלון הזמנים הקצר שלרשותם דוחק בהם למצות את מרחבי הגמישות ולמצוא פתרונות יצירתיים, כדי לדלג מעל המשוכות שבדרך: דרישות סעודיה ליכולות העשרת אורניום, לברית הגנה ולהתקדמות משמעותית בסוגיה הפלשתינית.

סוגיה נוספת שמחייבת הכרעה ישראלית פנימית היא הסכם הגנה אמריקני־ישראלי. אם המערכת הישראלית תשוכנע שהיתרונות בכך גוברים על החסרונות, כי אז העיתוי הנוכחי הוא הזדמנות להשיג הסכם כזה, כחלק מהעסקה הכוללת.

רשימת התמורות שסעודיה מצפה לקבל מארה"ב ארוכה. חלק מהן לא רק שאיננו מהווה בעיה לישראל, אלא שהוא רצוי גם מבחינתה. כך, ישראל לא צריכה להתנגד להסכם הגנה בין ארה"ב לסעודיה. לירושלים יש עניין בחיזוק המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה באזור, ולכן עליה אף לתמוך בכך, גם פומבית.

באשר לאספקת אמצעי לחימה אמריקניים מתקדמים לסעודיה, על ישראל להתנות את הסכמתה בכך שארה"ב תנקוט במקביל צעדים שיבטיחו לה את יתרונה האיכותי. למשל, על ידי שדרוג יכולותיה, במקרים שבהם הנשק שיימכר לסעודיה יכרסם ביתרון הישראלי.

המענה האידיאלי

דילמה משמעותית נוגעת לדרישה הסעודית לסיוע אמריקני בהקמת תשתית גרעין אזרחי, שכוללת יכולת העשרת אורניום. לא צריך להיות מומחה לגרעין כדי להבין לאילו מטרות היא נחוצה. הצטרפותה של סעודיה למועדון הגרעיני תביא להרחבת התפוצה הגרעינית באזור. מדינות נוספות יפעלו להשיג יכולת העשרת אורניום בשטחן.

מבחינת ישראל, המענה האידיאלי שביידן צריך היה לתת לדרישה כזו הוא: "לא יהיה לכם (סעודיה) ולא יהיה לאיראן". כלומר: במקום שסעודיה תצטייד ביכולת כזו במאמציה להדביק את הפער מול איראן, ארה"ב תפעל לקיזוז היכולות המאיימות שבידי איראן. מענה כזה לא רק ירגיע את סעודיה, אלא ימנע תחרות גרעינית במזרח התיכון, וישדר מסר ברור באשר לסטנדרט העולמי שצריך להישמר בתחום הגרעין.

ואולם, ממשל ביידן צעד עד כה בכיוון הפוך מכך ואין לצפות לשינוי קיצוני כזה. יש להניח שההצעות בעניין זה יתמקדו בהסדרים הנדרשים, כדי לאפשר שליטה אמריקנית ולמנוע לאורך זמן הסבה לתחום הצבאי. ברית הגנה אמריקנית עם הממלכה תוכל לספק חישוקים נוספים לכך, לאור הלגיטימציה שהיא תקנה לארה"ב לבקר את מהלכי סעודיה. יהיה בכל אלה כדי לצמצם סיכונים, אך לא  כדי להרגיע את כל חששותיה של ישראל או כדי למנוע  מרוץ גרעיני אזורי.

באשר לסוגיה הפלשתינית, הציפייה בריאד היא לתהליך משמעותי שיחזיר לשולחן הדיונים את העיסוק בנושא זה, וייתן משקל ליוזמה הסעודית מ־2002 לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי.

ייתכן שהממשל האמריקני נאחז בכך כדי להגביר את הלחץ על ישראל ולקדם את הסוגיה הפלשתינית בהתאם לתפיסתו. זה יכול להביא לכך שהדרישות מישראל יהיו גבוהות ממה שהיא יכולה להרשות לעצמה במציאות. הקריטריון המרכזי שלפיו נכון יהיה לגבש את העמדה הישראלית הוא הפיכות. אין להסכים לוויתורים בלתי הפיכים (או שמחיר הפיכותם יהיה גבוה).

אין תרופה בלי תופעות לוואי

בשלב זה, קשה להביע עמדה בעד או נגד "הסכם הגנה" בין ארה"ב וישראל משום שזה תלוי בתוכנו ובפרטיו, שאינם ידועים ולא בטוח שסוכמו. כשם שאין תרופה בלי תופעות לוואי שליליות, אין מהלכים מהסוג הזה שהם ללא חסרונות. ישראל צריכה לקבוע את עמדתה בהתבסס על המאזן הכולל.

ככל שההצעה שתגובש תחזק את הדימוי ההרתעתי של ישראל, תבטיח את חופש הפעולה שלה ואת יכולתה להגן על עצמה בעצמה, תחזק את המחויבות האמריקנית להעצים את יכולותיה הצבאיות ואת יתרונה האיכותי, ותבסס את המחויבות הדו־מפלגתית כלפיה, כך היא תהיה חיובית יותר.

הרעיון להגביל את המחויבות למצבים של איום קיומי הוא כיוון אפשרי להתמודדות עם החשש מפני הגבלות על חופש הפעולה.

בישראל יידרשו להוסיף למכלול השיקולים גם את העניין הסעודי. המציאות הביטחונית הנפיצה מגדילה את הסיכונים לתרחישים אלימים – ברצועת עזה, ביו"ש, בירושלים, מול האסירים הביטחוניים ובזירה הצפונית. אלה יכולים להשפיע לרעה על דעת הקהל ברחוב הערבי, שמשקלה גדל ברגעי הכרעה. במצב כזה, כל "משבר קטן" יוכל להיות מכשול גדול.

המאמר התפרסם בישראל היום בתאריך 23.09.2023