הסכם הנורמליזציה המסתמן בין ישראל לסעודיה מעורר בחוגים מסוימים ביקורת על כך שאין בו ויתורים ישראליים מרחיקי לכת דיים לפלסטינים. איזו תועלת יש בהסכם עם סעודיה, כך נטען, שלא ייתן כלום לפלסטינים ורק יגרום להם לייאוש רב יותר? אבל האמת הפוכה בדיוק: הסיכוי הטוב ביותר להגיע אי פעם לשלום עם הפלסטינים טמון דווקא בשיפור היחסים עם העולם הערבי, ובראש ובראשונה עם סעודיה.

הסיבה לכך שאין עדיין הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים אינה היעדרם של ויתורים ישראליים. ב-25 השנים האחרונות הציעו שני ראשי ממשלה ישראליים (אהוד ברק ואהוד אולמרט) הסכמי שלום מפורטים, שכללו הקמה של מדינה פלסטינית, פירוק התנחלויות, הקמת בירה פלסטינית במזרח ירושלים, ואפילו שליטה ערבית בהר הבית. לכאורה, כל מה שהפלסטינים טענו שהם רוצים. ואולם, כל אלה לא הספיקו, והמנהיגים הפלסטינים, יאסר ערפאת ומחמוד עבאס, לא השיבו בחיוב.

הסיבה האמיתית לכך שאין שלום בין ישראל לפלסטינים היא שלמרבה הצער, הפלסטינים עדיין אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם אינם מעוניינים להקים מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, אלא במקומה.

אם הייתה ישראל נדרשת להתמודד רק עם הפלסטינים, הסכסוך היה מסתיים כבר מזמן. בתוך ארבעה שבועות בלבד בחודש אפריל 1948 גבר היישוב היהודי על ערביי המנדט (שלימים כונו פלסטינים) והביס אותם במלחמת השחרור. הימשכות הסכסוך עוד 75 שנה לאחר אותו ניצחון נובעת מכך שמאחורי הפלסטינים עמד העולם הערבי (כיום כ-300 מיליון בני אדם) והעולם המוסלמי (כיום כ-1.5 מיליארד בני אדם). בלעדי אלה, ובלעדי המשקל הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי שלהם, הסכסוך היה כבר נגמר.

ישראל אינה יכולה להשפיע באופן ישיר על הלך הרוח הפלסטיני ששולל את קיומה. היא אינה יכולה לשנות את האתוס המרכזי בחברה הפלסטינית, שרואה בהקמתה של המדינה אסון נורא ("נכבה") ושעדיין מבקש "לתקן" את העוול ההוא באמצעות שיבה מאסיבית של פליטים (ולמעשה, צאצאי פליטים) לתחומי מדינת ישראל (במה שמכונה "זכות השיבה").

ואולם אומות, כמו בני אדם, מגיבות לתמריצים. מה שאׅפשר במשך 75 שנה את הגישה הלוחמנית והמקסימליסטית הפלסטינית היה התמיכה המוחלטת של העולם הערבי והמוסלמי. כל עוד זה היה המצב, והעולם הערבי הטיל את כל כובד משקלו על דרישות הפלסטינים, לא הייתה להם שום סיבה לשנות את עמדתם ולקבל את העובדה שמדינת ישראל כאן בשביל להישאר. זה ההסבר להתנגדות הפלסטינית הנמרצת להסכמי אברהם עד כה: הם הבינו שמה שהיה, לא יהיה עוד. התמיכה הערבית הטוטאלית שלה זכו מזה עשורים עומדת להסתיים.

בשל כך, הגעה להסכם נורמליזציה עם סעודיה היא לא רק מהלך מוצלח בפני עצמו, עם פוטנציאל גדול לכל הצדדים, אלא גם כזה שיסלול את הדרך להגעה לשלום עם הפלסטינים. רק כאשר הפלסטינים ימצאו את עצמם מבודדים, וכאשר יתברר להם כי לדרישות הקיצוניות שלהם אין תמיכה בעולם הערבי, יתחיל אצלם תהליך התעוררות, שינבע מחוסר ברירה. לנוכח בידוד כלכלי ודיפלומטי, ייאלצו הפלסטינים להגמיש את עמדותיהם ולנסות למצוא פתרונות פרקטיים ופרגמטיים למחלוקות שלהם עם ישראל. כאשר יהיה רצון בצד הפלסטיני להגיע להסדר עם ישראל ולחיות בשלום לצידה, יימצאו הפתרונות הטכניים כדי להגיע לכך.

בהקשר הזה, סעודיה אינה עוד מדינה ערבית. היא המדינה הערבית המובילה כיום במזרח התיכון, לנוכח חולשתן ובעיותיהן הרבות של מצרים, עיראק וסוריה. היא מעצמה כלכלית גדולה, שיורש העצר מוחמד בן סלמאן מתכוון עוד לחזק. בנוסף, כמי שבשטחה נמצאים שני המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, מכה ומדינה, יש לסעודיה משקל מבחינת השיח הדתי והאידאולוגי בעולם המוסלמי. לקביעות דתיות שתבואנה מסעודיה בעד הסכם שלום עם ישראל ובעד יחסים טובים עימה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת בעולם הערבי והמוסלמי. הפלסטינים לא יוכלו להישאר אדישים לכך.

בשל כל אלה, מי שמעוניין באמת להגיע יום אחד לשלום עם הפלסטינים – ולא רק להיראות או להישמע כמי שמעוניין בשלום כזה – חייב להתייצב כל כולו בעד נורמליזציה עם סעודיה.

"רבים מהמרכיבים של המסלול המוביל לנורמליזציה נמצאים כעת על השולחן, אך עדיין אין מסגרת, ואין את התנאים לחתימה". כך תיאר ג'ייק סאליבן, בסוף השבוע שעבר, את סטטוס המגעים לכינון יחסים מדיניים בין ערב הסעודית לישראל. בעודו עושה את דרכו בפמליית נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לפסגת G20 בהודו, סיכם היועץ האמריקאי לביטחון לאומי: "יש עדיין עבודה לעשות".

התיאור היבש והלקוני של סאליבן לא נכנס לפרטי הסוגיות הרבות שבהן כרוכה השגתו של הסכם נורמליזציה בין ערב הסעודית לישראל. אפשר שאף היה בתיאור ניסיון להנמיך ציפיות ולצנן את תחושת האופוריה, שיצרו הדיווחים בעניין זה בחלק מהמקומות. ואולם, הכרזתו של הנשיא ביידן יומיים אחר כך על פרויקט התשתיות הענק לחיבור דרום אסיה עם המזרח התיכון ואירופה דרך נמלים ורכבות – העלתה את מפלס האופטימיות לשיא חדש.

הסיכויים להשגתו של הסכם כזה מעולם לא נראו גבוהים יותר. לכל אחד משלושת המנהיגים – ג'ו ביידן, מוחמד בן סלמאן ובנימין נתניהו – יש סיבות טובות מאוד לרצות בו. חלון ההזדמנויות, המוגבל לחודשים ספורים, דוחק בהם להאיץ את הדיונים ולמצות את מרחבי הגמישות בסוגיות הצפויות לעורר מחלוקת.

האיתותים החיוביים האחרונים מצד ערב הסעודית – באירוח אנשי עסקים ישראלים בכנס ממשלתי בנושא סייבר, ביחס שהפגינה בפרשת נחיתתו בג'דה של מטוס עמוס ישראלים שנקלע לתקלה בדרכו מאיי סיישל ובמסרים שהעבירה לפלסטינים – מלמדים על הַבְּשֵׁלוֹת הקיימת מצידה לקראת מהלך כזה. נדמה כי השאלה כעת איננה אם יהיה הסכם, אלא מה המחיר שכל צד ישלם בעבורו.

הסכם נורמליזציה בין ערב הסעודית לישראל עשוי לא רק לשנות את פני המזרח התיכון, אלא גם להשפיע על המחנות המתגבשים כיום במסגרת המאבק על הסדר העולמי החדש. מבחינתה של ישראל, השגתו של הסכם כזה היא יעד חשוב ביותר. הוא ישים סוף ל־120 שנות מלחמה אידיאולוגית שהעולם הערבי מנהל נגד שיבת היהודים לציון, ויקטין את ממדי הסכסוך בינה לבין העולם הערבי למעמד של סכסוך מקומי, ישראלי־פלסטיני. הוא ייצור שותפויות חדשות אזוריות ובינלאומיות. יהיו לו משמעויות ביטחוניות כבדות משקל והשפעות דרמטיות על הכלכלה. חברות סטארט־אפ ומרכזי מחקר ישראליים בתחומי המים, החקלאות, האנרגיה המתחדשת, התחבורה החכמה והסייבר יוכלו לסייע בהפיכתם של העיר החדשנית ניאום ושל מיזמי־ענק סעודיים נוספים – להצלחות עולמיות. מלבד זאת, תהיה להסכם כזה משמעות דתית לנוכח מעמדה של ערב הסעודית כמי שמופקדת על מכה ומדינה – הערים הקדושות לאסלאם.

מה רוצים ביידן ובן סלמאן

ארה"ב זקוקה למהלך זה בראש ובראשונה כדי להרחיק את ערב הסעודית מסין ומהציר שהולך ומתגבש סביבה. ציר זה חותר לשלוט בנתיבי תחבורה באזור ולהעמיק את אחיזתו במשאבי טבע ומקורות אנרגיה במזרח התיכון. הסכם כזה יבלום את התחזקות הציר, יציב תקרת זכוכית להשפעתו על מדינות האזור ויזכה את וושינגטון בנקודות חשובות במאבק על הסדר העולמי החדש.

הסכם כזה, לדעת האמריקאים, גם יבסס את היציבות באזור ויחזק את ישראל.

ברור כי נחיצותו של הסכם כזה לביידן איננה רק משיקולים אלה. הנשיא האמריקאי זקוק להישג הזה גם לצרכיו הפוליטיים. אין לביידן כיום קבלות שהוא יכול להציג על הישג ממשי בתחום הנורמליזציה והסכמי שלום. בבית הלבן אמנם הביעו רצון להמשיך בתנופה שיצרו הסכמי אברהם, אך התוצאות היו דלות. מעגל המדינות השותפות להסכמים לא התרחב, ההתקדמות ביחסים הייתה בעיקר בערוצים הבילטרליים שנסללו בתקופת ממשל טראמפ. מלבד פסגת הנגב, שחשיבותה העיקרית הייתה בעצם קיומה, לא נרשמו יוזמות ופרויקטים אזרחיים משמעותיים בשותפות רחבה של מדינות ההסכם.

אם יושג הסכם עם ערב הסעודית יהיה בכך לשנות את התמונה העגומה הזאת. ההסכם ייזקף לזכותו של ביידן באופן אישי, יפחית את הביקורת נגדו על תוצאות מדיניות החוץ שלו ועל נטישת ענייני המזרח התיכון, יספק לו מנופים להשגת יעדים נוספים שחשובים לו, כגון בסוגיה הפלסטינית, וייתן לו דחיפה פוליטית משמעותית במערכת הבחירות לנשיאות. את זאת מבינים גם במחנה הרפובליקני בארה"ב, וכדי לקבל את תמיכתם של אלה במהלכים התלויים באישור בסנאט, הוא ישמח אם גם ישראל תעודד אותם לכך.

נורמליזציה עם ישראל נחוצה לבן סלמאן כדי לקדם את חזונו ואת מעמדה ויעדיה המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של ערב הסעודית. הסכם הגנה עם ארה"ב, בשילוב אמצעי לחימה מתקדמים ופתח להצטרפות למועדון הגרעין, הם חלק מהתמורות שהוא מצפה לקבל. במישור הכלכלי הוא מצפה לקדם את תוכניתו האסטרטגית 'חזון 2030', שאחד מעמודי התווך שלה הוא גיוון מקורות ההכנסה של הממלכה ופיתוח הכלכלה המקומית דרך השקעות, יזמות ושילוב טכנולוגיות מתקדמות. המשך ההתעצמות הכלכלית של ערב הסעודית תלוי ביציבות וביטחון המדינה ובשיתופי פעולה כלכליים אסטרטגיים.

שלושת האתגרים של ישראל

דרישותיה של ערב הסעודית אמנם מופנות לארה"ב, שאיתה היא מקיימת את המשא ומתן הישיר, אך ברור כי ישראל תתבקש להתייחס אליהן, כבסיס לעמדה שתתקבל בבית הלבן. שלושה אתגרים יעמדו בפני נתניהו. הראשון, מניעת תפוצת גרעין במזרח התיכון לנוכח הדרישה הסעודית לקבל יכולות בתחום הגרעין האזרחי. האתגר השני הוא שמירה על יתרונה האיכותי של ישראל באזור לנוכח רצונה של הממלכה להצטייד בנשק מתקדם – שמתכתב עם הרצון הקיים גם בארה"ב לקדם עסקאות נשק גדולות. האתגר השלישי הוא לשמור על האינטרסים הישראליים בזירה הפלסטינית, לנוכח הציפיות בריאד להתקדמות משמעותית בסוגיה זו. יש להניח כי האמריקאים כבר משתמשים בכך כדי ללחוץ את ישראל ולחלץ ממנה ויתורים משמעותיים בנושא זה.

רשימת התמורות שערב הסעודית מצפה לקבל מארה"ב ארוכה. חלק מהן לא רק שאיננו מהווה בעיה לישראל, אלא שהוא רצוי גם מבחינתה. כך לדוגמה, ישראל איננה צריכה להתנגד להסכם הגנה בין ארה"ב לערב הסעודית. לישראל יש עניין בחיזוק המחויבות האמריקאית לבעלות בריתה באזור ולכן עליה אף לתמוך בכך, גם פומבית. באשר לאספקת אמצעי לחימה אמריקאיים מתקדמים לערב הסעודית, על ישראל להתנות את הסכמתה בכך שארה"ב תנקוט צעדים מקבילים שיבטיחו לישראל את יתרונה האיכותי, למשל באמצעות שדרוג יכולותיה, במקרים שבהם הנשק שיימכר לערב הסעודית יגרום לשחיקת יתרונה.

ואולם, דילמה משמעותית שתוצב בפני ישראל נוגעת לדרישה הסעודית לסיוע אמריקאי בהקמת תשתית גרעין אזרחי הכוללת יכולת העשרת אורניום. לא צריך להיות מומחה לגרעין כדי להבין לאילו מטרות היא נחוצה. הצטרפותה של ערב הסעודית למועדון הגרעיני תביא להרחבת התפוצה הגרעינית באזור. מדינות נוספות יפעלו להשיג יכולת העשרת אורניום בשטחן. לא יהיה נכון להיענות לדרישה כזו בלי שיינתן מענה אפקטיבי וארוך טווח, אשר יניח את דעתה של מערכת הביטחון בישראל.

אשר לפלסטינים, גם כאן לא נכון יהיה להסכים לוויתורים בעלי משמעות מדינית או ביטחונית בזירה הפלסטינית. הקריטריון המרכזי שלפיו נכון יהיה לבחון את עמדתינו הוא הפיכוּת. אין להסכים לוויתורים בלתי הפיכים (או שמחיר הפיכתם יהיה גבוה).

ממשלת ישראל מעוניינת מאוד בכינון יחסים עם ערב הסעודית. טמון בכך פוטנציאל לשנות את פני האזור, לקדם את הכלכלה, הטכנולוגיה, החקלאות, הבריאות ותחומים נוספים רבים שישראל תוכל להביא בהם לביטוי את יתרונותיה. הסכם כזה עשוי גם לחולל מהפכה בסחר העולמי ולייעל את החיבור בין מזרח ומערב. ההסכם הוא יעד חשוב ביותר לישראל שמצדיק גם ויתורים מסוימים. נכון לפעול לכך שמחיריו מבחינת ישראל לא יהיו בלתי נסבלים. ההסכם טוב לישראל אך חשוב לזכור כי האינטרס בו איננו רק של ישראל ואת מחיריו יש לחלק בין כל הנהנים.

בשבוע שעבר הגיעה לריאד משלחת בכירה מהרשות הפלסטינית במטרה לדון עם המשטר הסעודי, וליתר דיוק עם יורש העצר מחמד בן סלמאן, על הישגים פלסטינים אפשריים כתוצאה מכינון יחסים בין סעודיה וישראל. ברקע לדברים עומדת פעילות אמריקאית נמרצת בענין, חרף הכחשות מצדה כי פריצת דרך בין ירושלים לריאד צפויה בקרוב. במסגרתה ביקרו בריאד מתאם הבית הלבן לנושאי המזרח התיכון, ברט מק'גורק (שיפגש עם המשלחת הפלסטינית) ועוזרת מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב ברברה ליף. ביקורם הגיע בעקבות ביקורם בריאד של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן והיועץ האמריקאי לבטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, שנועדו לבדוק את עמדת סעודיה לגבי נורמליזציה עם ישראל.

על פי דיווחים בתקשורת הערבית, נראה שסעודיה מעוניינת בהחלט בהתקדמות. כך, דווח שהיא אף מוכנה לוותר על עמדתה המסורתית כי נורמליזציה עם ישראל לא תקרה ללא מימוש פתרון שתי המדינות, אם כי לא סביר שהיא תסכים להגיע להסכם עם ישראל שלא יכלול הישגים לפלסטינים, ובכללם  הגדלת ריבונותם ביהודה ושומרון.

במסגרת זאת, העלו הפלסטינים הצעות כי ארה"ב תתמוך בהכרה במדינה הפלסטינית באו"ם, תפתח מחדש את הקונסוליה שלה במזרח ירושלים ותבטל חקיקה בקונגרס שמגדירה את הרשות הפלסטינית כארגון טרור. בנוסף, הם הציעו כי ארה"ב תתמוך בהעברת שטחים משטחי C באיו"ש מריבונות ישראלית לריבונות פלסטינית ובהרס מאחזים בלתי חוקיים. מישראל הם תובעים, כרגיל, חזרה לקווי 67'.

אלו הן תביעות מקסימליסטיות ומרחיקות לכת, וכבר דווח מוושינגטון שגורמים בכירים בממשל ביידן דחו אותן והמליצו לרשות הפלסטינית להפחיתן משמעותית.

ברקע לדברים יש לזכור כי העמדה הפלסטינית הקבועה היא התנגדות חריפה לכל נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב, בעיקר משום שמשמעותה הינה אובדן אחיזת החנק הפלסטינית המסורתית על יחסי ישראל עם העולם הערבי, לאור התנגדותם לסיום הסכסוך עם ישראל. כך, מתחו הפלסטינים לאחר ההכרזה על "הסכמי אברהם" ביקורת חריפה ביותר על האמירויות ובחריין ולא היססו אז להביא את היחסים עמן למשבר עמוק, שלא נפתר עד כה. בנוסף, יוזכר שאבו מאזן כבר דחה בעבר את בקשתו של מחמד בן סלמאן להסכים לכינון יחסים בין סעודיה וישראל, והעלה עליו אז את חמתו של יורש העצר הסעודי.

על כן, נראה כי הפעם, בהיעדר מנופי לחץ אפשריים, חוץ מהשיטה הקבועה של האשמת המדינה הערבית התורנית שמכוננת יחסים עם ישראל בבגידה, הפלסטינים נוקטים כעת גישה אחרת. הם מבינים כי אין עוד ביכולתם לעצור עוד את "רכבת הנורמליזציה", אם סעודיה תרצה בכך, ומחירו של סכסוך פומבי, קשה וממושך עם מחמד בן סלמאן הינו יקר מדי עבורם, במיוחד לאור תקופת הדמדומים בה נמצאת כעת הרשות הפלסטינית. לפיכך, הפלסטינים ינסו לחלץ מכל מהלך של נורמליזציה הישגים ארוכי טווח וקבועים, שלא יאפשרו לישראל או לארה"ב לסגת מהם.

נראה כי אנו נמצאים כעת על סף שינוי דרמטי בדינמיקה האיזורית. ברור לכל שכינון יחסים בין ישראל לסעודיה יסיים דה פקטו את הסכסוך הערבי-ישראלי (אך לא את זה הפלסטיני-ישראלי) וייצור הזדמנויות כלכליות עצומות עבור ישראל, בוודאי לאור ההכרזה על פרוייקט חיבור הודו לאירופה דרך האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל.

לפלסטינים הדבר ברור כשמש, ולכן הם מתנגדים לו ככל יכולתם. אין בכוונתם לסיים אי פעם את הסכסוך עם ישראל, המגדיר עבורם את זהותם ומהווה מקור הכנסה ותמיכה בינ"ל. מבחינתם, סיום הסכסוך יבוא מעצמו, רק כאשר ישראל תובס צבאית, חלילה, או תתפרק מבפנים.

מבחינתנו, מספק לראות כיצד המזרח התיכון מתקדם לכיוון חדש וחיובי, החופשי מיכולתם של הפלסטינים לעצור אותו.

שר החוץ אלי כהן המריא לבחריין, לביקור ראשון של גורם ישראלי רם דרג מזה תשעה חודשים בממלכה הקטנה אך האסטרטגית. בחריין, שמשפחת המלוכה שלה היא סונית אך רוב האוכלוסייה שיעית, נמצאת בעיצומה של טלטלה חברתית בעקבות שביתת רעב של מאות אסירים. הביקור של שר החוץ מגיע בעת שיש עדיין יחס חיובי כלפי ישראל, אך מאידך, מתגלים אתגרים וקשיים שעלולים לדרדר את היחסים בין המדינות, אם לא נשכיל להתגבר עליהם.

בביקורי בבחריין לפני כחודשיים, התקבלנו על ידי נציגי ממשל בצורה חמימה וידידותית. עם זאת, כאשר הלכתי לבקר במסגד הגדול אל-פאתח בבירה, המליץ לי חבר בחרייני לשים כובע מעל הכיפה, כדי למנוע את האפשרות של תקרית לא נעימה, דבר המעיד על החשש מקבוצות הממשיכות להתנגד לנורמליזציה.

בסקר דעת קהל של מכון וושינגטון, כ-38% מהבחריינים הביעו תמיכה בקשרים עסקיים עם ישראלים, אך רק 23% חשבו שלהסכמי אברהם יש השפעה חיובית על האזור.

גם נתוני הסחר והתיירות הנמוכים מצביעים על האתגרים בהעמקת הקשרים. בשבעה החודשים הראשונים של 2023, הסחר בין ישראל לבחריין הגיע ל-8.3 מיליון דולר בלבד. אמנם מדובר בעלייה לעומת 2022, אך עדיין המספרים מזעריים. בשלוש השנים האחרונות, הגיעו לארץ לביקורים פחות מאלף אזרחים בחריינים. מאידך, חברת התעופה של בחריין פתחה חמש טיסות שבועיות בין מנאמה לתל אביב. שגרירות בחריין בישראל פעילה במיוחד ביצירת קשרים ולאחרונה הותנעו שיתופי פעולה בין מוסדות רפואיים.

בחריין – מדינה קטנה, אך בעלת חשיבות רבה עבור ישראל. הצטרפותה להסכמי אברהם הפכה את ההסכם עם איחוד האמירויות מאירוע פרטני למגמה אזורית. כמדינה בעלת רוב שיעי אך מסורת של סובלנות דתית וקהילה יהודית רשמית, יכולה בחריין לשמש כגשר לשיח בין-דתי.

בחריין בעלת קשרים מיוחדים עם סעודיה, אליה היא מחוברת באמצעות גשר באורך 25 קילומטר. היא מהווה מרכז פיננסי אזורי, ומיקומה הגיאוגרפי יחד עם פרויקטי הפיתוח השאפתניים, מייצרים הזדמנויות עבור חברות ישראליות.

ביקור שר החוץ ומשלחתו מגיע בתקופה קריטית. אחד האתגרים המרכזיים הוא לאפשר לעסקים ומוסדות בחריינים שמעוניינים לעבוד עם ישראלים, אך חוששים מלחצים או חרמות, להצליח. שר החוץ צריך לבקש מההנהגה הבכירה של בחריין לספק תמיכה פומבית ואקטיבית במי שרוצה לקיים קשרים עם ישראל, כדי להתגבר על מחסום הפחד. החתימה הקרובה על הסכם סחר חופשי תסייע בקידום היחסים הכלכליים, אך חברות ישראליות יתקשו למצוא שותפים מקומיים ללא איתות חיובי ברור מלמעלה.

חיזוק השלום החם בין המדינות מחייב יותר ביקורים הדדיים. כדי שהבחריינים יאפשרו יותר משלחות לישראל, יש צורך להגיע לסיכומים מוצקים בין הממשלות לגבי תיאום הדוק של אופי ותוכן המשלחות, גם כאלה שמגיעות לישראל באמצעות ארגונים אזרחיים. צריך גם להבטיח שהחוויות השליליות בנתב"ג, שחוו מבקרים ממדינות הסכמי אברהם, לא יחזרו על עצמם. לאחר שהופעל קו התעופה של גולף אייר הבחרייני לתל אביב, הבחריינים היו מאד רוצים שגם חברת תעופה ישראלית תפתח קו ישיר בין המדינות.

לבחריין יש הסכם סחר חופשי עם ארה"ב, וכאמור, היא עומדת לחתום על הסכם דומה עם ישראל. יש לבחון יצירת שיתופי פעולה כלכליים משולשים בין ארה"ב, בחריין וישראל, בתחומים כגון סחר, תעשייה, טכנולוגיה, וקיימות.

אם לא נצליח להתגבר על המכשולים בקשר עם בחריין, אנחנו עלולים להתדרדר בעוד כמה שנים למצב של שלום קר כמו זה השורר בין ישראל למצרים וירדן, או שלום שהוא בעיקר כלכלי, כגון זה שיש בין ישראל לטורקיה. ביקור שר החוץ הוא הזדמנות חשובה להחזיר את היחסים למסלול של שלום חם, מגוון ופורה.

פורסם בערוץ 7 בתאריך 06.09.2023.

בעל הטור הנודע של ה"ניו יורק טיימס" טום פרידמן, המשמש כשופר של ממשל ביידן, וגורמים נוספים בגרעין הקשה של השמאל בארה"ב, מבקשים לסכל כל אפשרות לנורמליזציה בין ריאד לירושלים. הם לא יסבלו שום פריצת דרך בקשרים בין סעודיה לישראל במהלך כהונתו של ראש הממשלה נתניהו, ובוודאי לא לפני שתתקבל תביעתם הרוטנת והקבועה למדינה פלסטינית.

במאמר בן 6,000 מילים שפורסם החודש השווה פרידמן לרעה בין התפניות החיוביות בערב הסעודית תחת מנהיגה הצעיר, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, לבין הנסיגות בישראל תחת הקואליציה הלאומית-חרדית בראשות נתניהו.

פרידמן קרא לממשל ביידן להקשיח עמדות מול ישראל, ו"להזמין את ראש הממשלה בנימין נתניהו לחדר הסגלגל רק אם יענה על שתי שאלות: האחת, האם אתה מבין שישראל היא כוח כובש בגדה המערבית ואתה מחויב לחתור לפתרון קבע באמצעות משא ומתן עם הפלסטינים, או שאתה רואה את השליטה הנוכחית של ישראל בפלסטינים כמצב קבוע שלא ישתנה לעולם? הגיע הזמן שנדע אחת ולתמיד.

ושאלה שנייה: האם אתה מתחייב שכל שינוי מהותי במערכת המשפט בישראל ייושם רק בתמיכה ציבורית רחבה שתבטיח יציבות פוליטית, מתוך הבנה שלארה"ב יש אינטרס עצום שבעלת בריתה הצבאית החשובה ביותר באזור לא תדרדר למלחמת אזרחים סביב הרפורמה במערכת המשפט?".

ופרידמן המשיך לתקוף: "ב-75 השנים האחרונות ישראל הייתה שותפה אסטרטגית אמינה וחיונית של ארה"ב, אבל השותפות הזו התבססה מאז ומתמיד על אינטרסים וערכים משותפים. אם הערכים הללו כבר אינם משותפים, אנחנו צריכים לדעת. עלינו לעמוד מאחורי הישראלים שרוצים לשמר את ישראל כדמוקרטיה – ולהמשיך לנעול את שערי הבית הלבן בפני כל מי שלא".

כשהוא מהדהד את הרטוריקה הרדיקלית של חלקים מהאופוזיציה הישראלית, פרידמן התלהב לרמוז שישראל כבר איננה דמוקרטיה שחולקת את ערכיה עם ארה"ב. למעשה, כשקוראים בין השורות של הטורים הקודמים שלו, אפשר להרגיש את התרוממות הרוח של פרידמן לנוכח הנפילה המוסרית כביכול של ישראל, ואת ההקלה שהוא חש מהשחרור מהחובה לתמוך בישראל.

אולם עתה פרידמן לוקח את העוינות שלו צעד נוסף קדימה, ומבקש לחבל בדטאנט המתהווה בין המדינה היהודית למדינה החשובה ביותר בעולם הערבי המוסלמי. הוא חושש כי "אם ביבי יתוגמל בפרס האולטימטיבי של יחסים דיפלומטיים עם ריאד, הסעודים עשויים לחזק בשלטון את הקואליציה הקיצונית של נתניהו למשך שנים קדימה, ומבלי שיידרשו שום ויתורים ישראליים לפלסטינים בגדה המערבית".

במילים פשוטות, פרידמן מעדיף לחבוט בנתניהו ולקדם את רעיון המדינה הפלסטינית על פני דיפלומטיה פורצת דרך שתשנה את פני המזרח התיכון. הוא מעדיף לקדם את אבו מאזן ואת הרשות הפלסטינית המקרטעת על פני קידום האינטרסים האסטרטגיים האזוריים של ארה"ב והאינטרסים הביטחוניים המרכזיים של ישראל. וכפי שכבר למדנו מטוריו הקודמים, פרידמן מעדיף שייחתם הסכם נוסף בין ארה"ב לאיראן כנגד האינטרסים של ישראל, על פני עסקה שתקשור בין ארה"ב, ישראל וסעודיה ושבה כל הצדדים מרוויחים.

פרידמן נשאר עיוור (במכוון, כך אני מאמין) לעובדה שסיכול הנורמליזציה ביחסי ישראל-סעודיה (והמשך דחיית ביקור נתניהו בוושינגטון של ביידן) כל עוד לא תיעתר ישראל לתביעות הפלסטיניות המקסימליסטיות אינה הדרך לשלום וליציבות באזור אלא דרך ללא מוצא. זהו מתכון לעוד מאה שנים של סכסוך ערבי-ישראלי מיותר, שרק יעניק פרס נוסף לאייתולות של טהראן.

העובדה שלא הסעודים הם שמציבים את זכויות הפלסטינים כמכשול בדרך להתקרבות סעודית-ישראלית אלא פרשנים ופוליטיקאים אמריקנים עם אובססיה לפלסטינים (תוך התעלמות מכל עוולה של הפלסטינים), היא האירוניה של האירוניות!

כל בן-שיח רציני שבילה זמן משמעותי בריאד בחודשים האחרונים מוסר שמנהיגי סעודיה כבר אינם מתעקשים על מדינה פלסטינית כתנאי להתקרבות לישראל. הסעודים מבינים את מה שהבינו באיחוד האמירויות, בבחריין ובמרוקו, שההנהגה הפלסטינית הנוכחית אינה מסוגלת להתפשר למען השלום, ולכן הם (מדינות ערב) אינם רואים סיבה להישאר מאחור בגלל הסרבנות הפלסטינית.

הסעודים כבר אינם אוהדים ואינם צריכים את הנוסחאות העבשות שמלוות את הסוגיה הפלסטינית, שטופחו על ידי טום פרידמן ודומיו. מה שהם צריכים אלה הבנות קונקרטיות עם וושינגטון בעניינים ביטחוניים וכלכליים, ואולי גם עם ישראל.

הנימה החמצמצה והשלילית של פרידמן אופיינית לחוסר הרצון של ה"פרוגרסיבים" לאמץ לחיקם את הסכמי אברהם. למרבה הצער, רבים מהם עדיין רואים בהסכמים גימיק שטראמפ חתום עליו או מהלך עוקף-פלסטינים שרקם נתניהו, ולא פריצת דרך אותנטית לשלום ולביטחון במזרח התיכון.

קשה להם לבלוע את העובדה שמדינות ערב מעוניינות לקפוץ על העגלה שנקראת ישראל, שכן מנהיגים ערבים רואים בישראל במופגן כוח חיובי, התורם לידע, לשגשוג וליציבות במזרח התיכון.

לקיצוניים שביניהם קשה אפילו יותר לקבל את ההנחה המובלעת בהסכמי אברהם – שהעם היהודי שייך לארץ ישראל – הנחה הסותרת את הקמפיין הפלסטיני המתמשך להכחיש ולהוקיע כבלתי לגיטימיות את זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל.

וממשל ביידן? למרבה הצער, הוא בילה את שלוש השנים האחרונות כמשקיף מהצד על השינוי ההיסטורי הזה. למעשה, במקום לאמץ את הסכמי אברהם כבר בראשיתם ולהשקיע בהרחבתם, הממשל עשה את ההפך וחיבל בהם. הוא נתן עדיפות להסכם גרעין מחודש עם איראן, כשבמקביל דאג לנזוף בישראל ובסעודיה על היעדר דמוקרטיה ו/או זכויות אדם.

עד לאחרונה סירבו עוזריו של ביידן אפילו להשתמש במונח "הסכמי אברהם". רק עכשיו הממשל מדבר על מינוי שליח מיוחד להרחבת ההסכמים, וגם זאת רק משום שהסעודים איימו להפנות את הגב לברית שלהם עם המערב.

ובינתיים, ממשל ביידן מתחבק עם קטאר, מדינה שנמצאת עמוק במחנה האזורי של איראן, ואף הרחיב את מעמדה כבעלת ברית מרכזית שאינה חברה בנאט"ו. כמו כן, נראה שהממשל נחוש לחתום על עוד עסקה רעה עם האייתולות באיראן.

עסקה כזו צפויה להתבטא בשחרור של עשרה מיליארד דולר לפחות בנכסים איראניים מוקפאים, ובסלחנות כלפי ההתקדמות הגרעינית של איראן בשנים האחרונות. זאת בתמורה לשחרור בני ערובה אמריקנים, ולהבטחות איראניות מוכרות ולעוסות "להקפיא" את התוכנית השיעית לפצצת אטום. בקיצור, עוד צ'ופרים לאיראן בתמורה לעוד התחייבויות איראניות יפות וריקות.

מדיניות ארה"ב חייבת להשתנות, ולא כפי שטום פרידמן היה רוצה. למרות "חותמת טראמפ" על הסכמי אברהם וחוסר שביעות הרצון הפלסטינית מהדינמיקה של ההסכמים – המטרידים בבירור את אנשיו של ביידן, ואף על פי שהקשרים בין סעודיה לישראל יהיו ניצחון פוליטי לנתניהו – עוד דבר שמפריע בבירור לאנשיו של ביידן, ההשקעה בהסכמים צריכה להיות יעד מדיניות חוץ שנמצא בראש סדר העדיפויות האמריקני, ומהלך שלא צריכה להיות עליו מחלוקת כלל ועיקר.

כדאי לחשוב על עוד יתרון: הרחבת הסכמי אברהם לסעודיה עשויה דווקא לקרב את השלום עם הפלסטינים. מהלך כזה יאותת באופן נחרץ להנהגה הפלסטינית שהגיע הזמן להתפשר עם ישראל. אולי מוחמד בן סלמאן יוכל לשכנע את הפלסטינים לקבל את הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל, ולהגיע לפשרה סבירה עם ישראל.

מסיבה זו, ועוד רבות אחרות, על פקידי ממשל ביידן והדמוקרטים המתונים בקונגרס לשים בצד את הטראומה שלהם מטראמפ, את הסלידה מנתניהו ואת האשליות לגבי איראן, ולצופף שורות מאחורי הסכמי אברהם כדי לצרף את ריאד למהפכת השלום האזורית.

פורסם באתר News1 16.06.2023. מאמר המקור הופיע ב-ג'רוזלם פוסט 09.06.2023, ב-ישראל היום 11.06.2023, ובצורה מורחבת בכתב העת בפוקוס קיץ 2023.

מכון מחקר באמירויות קיים לאחרונה, כמדי שנה, סקר הבוחן את עמדותיו של הדור הצעיר במדינות ערב. בסקר השתתפו 3600 צעירים וצעירות בני 18-24 מ-18 מדינות ערביות, והם נשאלו בו על עמדותיהם בשלל סוגיות גיאו-פוליטיות, כמו "לאיזו מדינה יש את ההשפעה הרבה ביותר באיזור?", "האם את/ה תומך/ת בהישארות ארה"ב באיזור?", "האם את/ה מעדיף/ה את ארה"ב או את רוסיה כבעלת ברית של מדינתך" ועוד.

אולם, השאלה המעניינת ביותר בסקר נגעה לתמיכתו של הדור הצעיר בנורמליזציה עם ישראל. זוהי שאלה טעונה במיוחד, אבל לאו דווקא מהסיבות שנראות ברורות מאליו לציבור הישראלי. המילה "נורמליזציה" בערבית, בניגוד לעברית, היא מילה איומה ונוראה בלקסיקון הפוליטי בעולם הערבי.

הפלסטינים, שעל פי תוצאות הסקר 100% מהם מתנגדים לקיום יחסים נורמליים עם ישראלים, והמדינות הערביות הקיצוניות שתמכו בהם, הפכו את המילה התמימה כביכול לנרדפת ל"בגידה חמורה במולדת". בלבנון, למשל, ישנו חוק הקובע כי כל לבנוני שידבר עם ישראלי, שלא לדבר על אינטראקציה רחבה יותר עמו, עובר עבירה פלילית חמורה ויעמוד לדין. חוק דומה קיים גם במדינות ערביות נוספות ואפילו בירדן ומצרים, שותפות ישראל הוותיקות לשלום, ההתנגדות המסורתית לקיום קשרים כלשהם עם ישראלים עודנה נפוצה מאוד בתקשורת ואצל האיגודים המקצועיים בעלי ההשפעה.

עם זאת, "הסכמי אברהם" שינו באחת את היחס לישראל בעולם הערבי כולו. המודל שהציגו האמירויות, בחריין ומרוקו ליחסים עם ישראל ניפץ לרסיסים את מודל ההתנגדות הפאן-ערבי המסורתי לנורמליזציה. במקום שלום קפוא כמו זה שקיים עם מצרים וירדן, הציעו מדינות אלה, ומיד, מודל של שת"פ הדוק וגלוי בכל התחומים: טכנולוגיה, רפואה, חקלאות, מים, אקדמיה, מחקר ופיתוח ועוד ועוד. כך, כל הדברים שהתנגדו להם בשצף קצף במצרים ובירדן במשך עשרות שנים, הפכו באחת לכמעט תחרות בין מדינות "הסכמי אברהם" על מי מהדקת יותר את קשריה עם ישראל.

ואכן, במדינות האיזור האחרות ראו כיצד הנורמליזציה הפכה ממילת גנאי ליעד, וההשפעה של התפתחות זו על דעת הקהל באה לידי ביטוי בסקר. כך, 75% מבני הדור הצעיר באמירויות תומכים בנורמליזציה עם ישראל, 50% במרוקו ושיעור עצום, חסר תקדים ומפתיע של 73% מבני הדור הצעיר במצרים תומכים בכך גם הם. כל מי שעוקב אחר היחס לישראל במצרים בעשרות השנים האחרונות משפשף את עיניו בתדהמה.

וזה לא נגמר שם: באלג'יריה, הידועה בעוינותה לישראל, תומכים 31% מהצעירים בנורמליזציה, בעומאן 39%, בסוריה 19% ובתוניסיה 13%. אלה אולי שיעורים נמוכים, אבל היה ניתן לצפות שהם יהיו קרובים יותר לאפס.

אם כן, מגמות עומק באיזור משתנות לנגד עינינו. המודל שמתוות מדינות "הסכמי אברהם" ביחס לישראל, הדוגל בשת"פ גלוי, רחב ועמוק עמה, הצליח להשפיע גם על חלק מהמדינות שהתנגדו לכך עד היום, וזאת מפני שהן ראו את היתרונות הכלכליים הברורים והמהירים שגלומים בכך.

הפלסטינים מצידם ממשיכים להתנגד לכך באופן נרחב משום שהסכסוך הנצחי עבורם עם ישראל הוא בעיניהם חלק בלתי נפרד מזהותם הלאומית. דבר זה לא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין.

על מערכת ההסברה הישראלית בערבית, שמפגינה זה שנים יכולות גבוהות ביותר להשפיע על דעת הקהל הערבית גם בסוגיות טעונות, להקדיש מאמץ מתמשך לסוגית הנורמליזציה. זאת, הן במטרה לעקר את משמעותה השלילית שעוד נותרה במרבית מדינות ערב, והן על מנת להציג את מודל היחסים עם מדינות "הסכמי אברהם" ואת תוצאות הסקר במצרים כדוגמה לשינוי ולאפשרות לייצר עתיד טוב יותר עבור בני הדור הצעיר, שמשקלם בהרכב האוכלוסיה במדינות אלה עצום.

לפלסטינים, ששיעור סירובם לקיים נורמליזציה עם ישראל עומד כאמור על 100% חרף יתרונותיה הברורים מבחינתם, לא נותר אלא לצפות מהצד בעיניים כלות ולראות כיצד שיעור הולך וגדל בדעת הקהל במדינות ערביות רבות משאיר מאחוריו את אובססיית העויינות והשנאה כלפי ישראל ומאמץ מודל של יחסים נורמליים, מסחר והפקת תועלת מיכולותיה הטכנולוגיות המתקדמות.

• פורסם לראשונה ב"מעריב"

"כאשר האש בוערת בחצר האחורית שלכם, קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקדם הסכמי נורמליזציה נוספים, לרבות עם סעודיה", זהו המסר שוושינגטון העבירה לבכירים ישראלים, כך לפי דבריו של אנתוני בלינקן. בכנס המועצה ליחסי חוץ (CFR) בארצות הברית, תיאר מזכיר המדינה האמריקני את הניסיון לקדם נורמליזציה ישראלית-סעודית כ"מאתגר להפליא" וככזה שיש לו "סיכוי אמיתי".

אין להמעיט בהשפעה שיש למציאות הביטחונית ביו"ש על המגעים להרחבת הנורמליזציה. הרגישות לעמדות הציבור גבוהה. מנהיגים, ברוב המדינות, נמנעים מלצעוד בכיוון מנוגד  לדעת הקהל. התמונות המגיעות מיו"ש אינן מוסיפות אהדה לישראל, בלשון המעטה. הן מספקות תחמושת לתעמולה של גורמים אסלאמיסטיים, ארגונים פרו-פלשתיניים וכן של גופים אחרים העוינים את ישראל. כאשר הסנטימנט ברחוב שלילי ביחס לישראל, כולם נאלצים להוריד פרופיל עד יעבור זעם.

ואולם, נדמה שבלינקן מנצל את להיטותה של ישראל לנורמליזציה עם סעודיה כמנוף לחץ עליה בסוגיה הפלשתינית. עוד לפני ההסלמה בזירת יו"ש,  מאז עלייתו של ממשל ביידן לא נרשמו הישגים משמעותיים בתחום הנורמליזציה. בוושינגטון אמנם שידרו רצון גלוי להמשיך בתנופת ההסכמים, אך התוצאות היו דלות.

מעגל המדינות השותפות להסכמים לא התרחב, ההתקדמות ביחסים הייתה בעיקר בערוצים הבילטראליים שנסללו בתקופת הממשל הקודם, ומלבד "פסגת הנגב", שחשיבותה העיקרית הייתה בעצם קיומה, לא נרשמו יוזמות ופרויקטים אזרחיים משמעותיים בשותפות רחבה של מדינות ההסכם.

ההסכם לכינון היחסים עם סודאן לא הושלם ועתידו לוט בעננת מלחמת האזרחים שבינתיים הספיקה להתלהט שם. אפילו עם מרוקו, שהיחסים עמה התהדקו והתרחבו, לא חל השדרוג המדיני המיוחל לדרג של שגרירויות ולא התקיימו פגישות ישראליות רשמיות עם המלך.

האמת ניתנה להיאמר: ביחס לנורמליזציה, התנהלותה של ישראל אמנם מהווה שיקול בעמדת בית המלוכה בריאד, אך משקלו אינו מכריע. הממשל האמריקני ומדיניותו באזור תרמו הרבה יותר למציאות שנוצרה. היחלשותה של ארה"ב והתנהלותה במזרח התיכון, הן אשר דחקו את סעודיה לזרועות הממשל בסין ובפועל (גם אם ללא כוונה) החלישו את מומנטום ההתקרבות לישראל.

נורמליזציה ביחסי ישראל-סעודיה היא כיום אינטרס מובהק של וושינגטון והמערב ולא רק של ירושלים וריאד. היא תרחיק את סעודיה מהציר הסיני-איראני-רוסי המתחזק ותעניק לארה"ב נקודות שהיא זקוקה להן בתחרות על הסדר העולמי החדש. טמון בה פוטנציאל להפוך את סעודיה למרכז לוגיסטי בינלאומי שיקשר בין אירופה, אפריקה ואסיה ויחולל מהפכה בסחר העולמי.

מבחינתה של ישראל, נורמליזציה עם ערב הסעודית היא יעד חשוב להשגה, אך לא בכל מחיר. ויתורים בסוגיות איראן, פשרות ביחס לתפוצה גרעינית במזרח התיכון וויתורים בעלי משמעות ביטחונית בזירה הפלשתינית – הם מחירים גבוהים מדי, גם בתמורה להישג כה משמעותי.

הכותב הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית בירושלים. כיהן כראש המל"ל בין השנים 2017-2021. קודם לכן נמנה על צמרת השב"כ ובין השאר פיקד על המרחב הדרומי ועל האגף הארצי לסיכול טרור וריגול.

• פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן הוא לפני הכל ביטוי לחוסר האמון של בית המלוכה הסעודי בממשל ביידן, אך זהו גם פרק נוסף בתחרות בין המעצמות על הסדר העולמי החדש.

בהתנהלותה ההססנית, חסרת החזון וההשראה, ויתרה ארה"ב על מעמדה ובמידה מסוימת דחפה במו ידיה את הסעודים להקיש על דלתו של המשטר בטהראן ולהגיע עימו להבנות בחסות בייג'ינג. זאת, תוך שהיא מותירה ללא מענה את האיום המתפתח מצד איראן ובעת שזו האחרונה מגבירה את מעורבותה באספקת מל"טים מתאבדים למלחמה באוקראינה ומתעצמת צבאית גם במטוסים מתקדמים.

כל זה קורה פחות משנה לאחר שאיחוד האמירויות החזירה את שגרירה לאיראן והעלתה את דרג היחסים עימה ובשעה שגם בחריין (לפי דיווחים לא רשמיים) מקיימת מגעים במגמה דומה.

סין מזהה היטב את ההזדמנות למלא את החלל שנוצר עם התכווצות טביעת הרגל האמריקנית באזור ומרחיבה את השפעתה מֵעֵבֶר לתחומי העניין המסורתיים שלה – סחר והשקעות. זאת, בד בבד עם התייצבותה לצד רוסיה וכשזו האחרונה פועלת בקדחתנות לגיבוש ציר מדינות נגדי לארה"ב ולמערב.

התחזקותה של איראן והיחלשות השפעתה של ארה"ב, אינן בשורות טובות לישראל. מכל מקום אין בהן כדי לגרום לשינוי בעמדתה כלפי הגרעין האיראני או במאמציה לבלימת התבססותה של איראן בסוריה. טוב יעשו גורמי המודיעין בישראל, אם יפעלו מתוך הנחה שמדינות נוספות באזור יבקשו עתה להשיג נשק גרעיני לצורך שימור מאזן הכוחות מול איראן.

ובאשר לנורמליזציה: במציאות החדשה יהיה קשה יותר לקדם יחסים עם סעודיה, אך אין להרפות במאמצים לכך. יהיה קשה יותר גם להרחיב ולהעמיק את הסכמי אברהם. נכון יהיה להפנות לכך מאמצים באופן יזום ולא להניח כי קיומם כבר הובטח.

ההנהגה באיראן לא הייתה יכולה לקוות לתקופה נוחה יותר מזו הנוכחית, כדי לאפשר לה להמשיך לרוץ לעבר יעדיה, בלי הפרעות וללא מחירים. בזמן שבוושינגטון טרודים בענייני הפנים של ארה"ב, במלחמה באוקראינה ובמתיחות עם סין, ובשעה שענייני הפנים של ישראל דחקו אל מחוץ לסדר היום את שאר הנושאים, איראן מעמיקה את קשריה עם רוסיה וסין, וחשה כי השגת גרעין צבאי, היא עניין שכיום תלוי בה. רק בה. חולשתן של ארה"ב והמערב שאפשרה את התחזקותה של איראן, היא זו שגם דחקה את יריבותיה, לעבר נתיב חידוש היחסים עמה. תרמה לכך גם הגישה הטהרנית מצד ממשל ביידן כלפי סעודיה ומדינות המפרץ.

ההסכם בין איראן לסעודיה נוגע לא רק במישור המדיני, אלא גם ביחסים הכלכליים והביטחוניים. הוא קורא לבניית מסגרות לקידום שותפויות בתחומים הללו, ומפקיד בידי סין את הפיקוח על כך. שר האוצר הסעודי צוטט בעיתונות הערבית כמי שהגיב בחיוב לאפשרות שסעודיה תשקיע כלכלית באיראן – אם הדברים יתנהלו כמוסכם.

"קץ ההגמוניה האמריקנית באזור", הגדיר יועצו הצבאי של חמינאי את ההתפתחות הזו. דוברים אחרים ברכו על כך שסין תוכל כעת להיפתח למדינות ערב ולעולם האיסלאמי, גם דרך שערי סעודיה ואיראן.

אין להתייחס בביטול לתחזיות אלה. ארה"ב תתקשה לדרוש מבעלי בריתה הערבים להיפרד מסין ולהתאחד מאחוריה כדי להיאבק באיראן. עם זאת, גם אין לראותן כחזון נבואי. שורש העוינות בין סעודיה לאיראן נעוץ בדת ובהבדלים האתניים, ואלה לא ייעלמו מכוחו של הסכם כזה או אחר.

המדיניות האמריקנית ביחס לאיראן מעולם לא נראתה חיוורת ואָנֵמִית כמו בתקופה זו. הנשיא ביידן ואנשיו אמנם הכריזו על מחויבותם למנוע גרעין צבאי מאיראן, אך הם אינם מציגים תוכנית פעולה ולא מפגינים צעדים המכוונים להשגת יעד זה.

ביידן שידר כי "הסכם הגרעין עם איראן מת", אבל העובדה שטרם הכריז על כך באופן רשמי וגם לא על האמצעים שיבואו במקום, מותירה מקום למחשבה כי וושינגטון לא לגמרי זנחה את הרעיון לחזור ל־JCPOA.

ארה"ב לא הצליחה לרתום את אירופה לצעדים ממשיים נגד איראן. אפילו ההחלטה להוסיף את משמרות המהפכה לרשימת אירגוני הטרור, נתקבלה כהחלטה בלתי מחייבת. על השפעתה אפשר ללמוד מתגובתו של מפקד המשמרות, שהצהיר: "איראן מעולם לא חששה מאיומים כאלה. ככל שהאויבים שלנו נותנים לנו עילה לפעול, אנחנו פועלים בצורה חריפה יותר".

גם תומכיה המושבעים של הגישה הדיפלומטית בבית הלבן, יתקשו כיום להתכחש לכישלון שהיא נחלה מול טהראן ולמחירים הגבוהים שארה"ב משלמת בגינה. בעוד ארה"ב וישראל נתפסות כמפסידות הגדולות מהמהלך, סין מקבלת בסיפוק מאופק את הכתרתה כמנצחת ושמה פניה לעבר זירת ההשפעה הבאה: מלחמת רוסיה־אוקראינה. הודעת הקרמלין סיפקה מיסגור כשהגדירה את כל זאת כחלק מיצירתו של "סדר עולמי חדש, רב קוטבי, הוגן ודמוקרטי יותר".

אם הדבר טרם נעשה, יש לדון עם ארה"ב בדחיפות בשורה של צעדים המתבקשים כלקח מהתפתחות זו. באשר לגרעין האיראני – טוב עשתה ישראל כשהבהירה את מדיניותה ללא תלות בהתפתחות כזו או אחרת. הצהרתו של נשיא סין בדבר תמיכתו בחידוש המו"מ על הסכם הגרעין, מעלה את האפשרות שעניין ההסכם ישוב ויעלה על סדר היום, באופן פומבי או במגעים חשאיים. מצידה של ישראל, נכון להמשיך לדחוק בארה"ב להכריז רשמית על "מותו" של הסכם הגרעין, ולהציב איום צבאי על איראן.

בנוסף, יש לשים לב וקשב רב (גם מצד הבית הלבן) לשמירה על הסכמי אברהם, ולהבטחת מעמדן של ארה"ב וישראל באזור, לרבות תמיכה במצרים, השלמת ההסכמים עם סודאן, הכרה בריבונות מרוקו בסהרה המערבית ורתימת מדינות נוספות לנורמליזציה. באשר למאמצים מול סעודיה – אין לגנוז, בשום אופן, את הנסיונות לנורמליזציה: ראשית, משום שייתכן כי דווקא עכשיו צעד כזה ייתפס בסעודיה כפיזור נכון של הסיכונים וכצעד מאזן מול ארה"ב וישראל; ושנית – נכון לשמר את הקשרים שנוצרו ולהיערך להזדמנויות שיצופו בהמשך הדרך.

מעל לכל, הצורך בפניות ובהשקעת קשב מצד הדרג המדיני לסוגיות המדיניות והביטחוניות, כמו גם בהתייצבות מלוכדת מול האתגרים, מחייב הגעה להסכמות, שיביאו להרגעת הרוחות בבית. זו המשימה הלאומית הראשונה בחשיבותה כעת.

• המאמר פורסם לראשונה ב"גלובס" בתאריך 24.03.2023