פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול בינ”ל ואזורי. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם

מבוא

מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל וארצות הברית הושתתה, מיום הקמתה של מדינת ישראל, על ההנחה שמדינת ישראל היא מדינה חזקה ובעלת עוצמה צבאית, כלכלית, מדעית וטכנולוגית המעמידה אותה במקום מכובד בקהילייה הבינלאומית.[1] האות ניתן כבר לאחר מלחמת העצמאות. ניצחון היישוב היהודי, הקטן יחסית, מול שבעה צבאות ערב, הצית את הדמיון בארצות הברית. על רקע המלחמה הקרה והצורך למנוע התבססות סובייטית במזרח התיכון התגבשה בממשל האמריקני ההערכה שישראל יכולה להיות לעזר רב למערב במימוש משימה זו.

הערכה זו הובילה את מעצמות המערב, ובראשן ארצות הברית, לבחון אפשרויות של חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל כבר בשנים הראשונות לקום המדינה.[2] הנחת היסוד הייתה ששיתוף פעולה זה יעצים את מעמדה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. הכרה זו לא מנעה ממעצמות המערב לנהל במקביל מדיניות של פייסנות מול מדינות ערב במטרה לרתום אותן לצידן. ישראל, למותר לציין, היא זו שהתבקשה "לשלם" את מחיר הפיוס של מדינות ערב.

מדינת ישראל חזקה, כך סברו בממשל, תרתיע את העולם הערבי מפני מתקפה עליה.[3] בהדרגה תיווכחנה מדינות ערב שלנוכח עוצמתה של מדינת ישראל וקשריה ההדוקים עם ארצות הברית, מוטב יהיה להן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית במקום להתבוסס במלחמות חסרות תוחלת. אגב כך, יבינו כל מדינות האזור שהתחברות עם המערב בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, היא "חיבור מנצח" היכול לשרת את האינטרסים של מדינות ערב בצורה יעילה יותר מזו שתושג כתוצאה מהתחברות עם ברית המועצות.

שורה של מרכיבים ערכיים המשותפים לישראל ולארצות הברית כאחת, כמו הַדְּבֵקוּת במשטר דמוקרטי-ליברלי, עמידה על זכויות הפרט, חופש הביטוי והפולחן וכיבוד האמונה הדתית של כל בני האדם, אמורה הייתה לתת למערכת היחסים בין שתי המדינות ממד אידיאולוגי ערכי: "ישראל", קובע נייר מחקר של איאפ"ק, "היא אחת מ-22 מדינות בעולם שמקיימת מערכת בחירות חופשית והגונה מאז 1949. כל אזרחי ישראל מעל לגיל 18 זכאים לבחור לכנסת ללא קשר לדת, מין ומוצא אתני"; נשים בישראל משרתות בתפקידים מגוונים בכל מוסדות הציבור בישראל, כולל בתפקידי לחימה בצה"ל; החוק בישראל אוסר על הפליה מכל סיבה שהיא; ערביי ישראל נהנים משוויון וחופש מוחלט; רבים מהם נבחרים לכנסת, חלקם מונו לשרים בממשלה.[4]

מלבד זאת, קבע אותו מחקר, מדינת ישראל מוכרת כמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. היא שומרת בקנאות על חופש הביטוי של כל הזרמים בחברה. בני דתות שונות, ובכללם נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ'רקסים, בהאיים, שומרונים ועוד, חיים בה בחופש פולחן מלא.[5]

יחד עם זאת חשוב לזכור כי שני המרכיבים לא עמדו על רף אחד. הגם שנציגים ישראלים ואמריקנים מרבים להדגיש את חשיבותו של הממד הערכי ביחסי ישראל-ארצות הברית, בסופו של דבר הממד הדומיננטי הוא הממד הריאליסטי, המתבסס על אינטרסים וכוח. השילוב בין שתי מערכות אלה הוא שהציב את מדינת ישראל מיום הקמתה כנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית.[6] לצורך השקיפות יש לציין כי לכל אורך השנים נטו חוגים שונים בממשל האמריקני, ובעיקר בממסד האקדמי, לשלול עמדה זו. הם קבעו, בדרגות שונות של אינטנסיביות, כי במאזן הכולל מדינת ישראל היא עול עבור ארה"ב ולא נכס.[7]

מהו התרגום המעשי של עוצמה זו עבור ארצות הברית? בהיבט האסטרטגי-ביטחוני, ניגע בשני מרכיבים בסיסיים: הקטגוריה הראשונה מתייחסת ליכולות המודיעיניות של ישראל. במשך שנים נבנתה למודיעין הישראלי תדמית של ארגון רב-עוצמה, העומד בשורה הראשונה בין ארגוני המודיעין בעולם. אנשיו, שחלקם הגדול הגיע מארצות ערב, הכירו היטב את השפה, אורחות החיים והתרבות הרווחות בארצות ערב.

על רקע זה, כך נוצר הרושם, קל היה לזרועות המודיעין לשתול סוכנים בדרגים בכירים בקרב ההנהגות הפוליטיות והצבאיות של מדינות ערב. היכרותם הקרובה של "סוכני המוסד" עם העולם הערבי אפשרה להם גם לנתח ולהבין תהליכים בעולם הערבי. [8]

לארצות הברית כמדינה מערבית לא היו יכולות כאלה, ובשל החשיבות העצומה שיש למזרח התיכון עבור ארצות הברית – הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אסטרטגית – נאלצת הייתה ארצות הברית להישען בגיבוש הערכותיה באזור במידה רבה גם על מידע והערכות של גורמי המודיעין בישראל. [9]

במשך השנים הלכה והתעצמה התדמית של "שירותי המודיעין האגדיים"של ישראל. [10] דיווחים רצופים על מרגלים ישראלים בדרגים הבכירים ביותר בארצות ערב תדלקו שוב ושוב תדמית עטורת זֵרִים זו. בהמשך, כאשר חלק ניכר מן התפוקה המודיעינית באה ממקורות האזנה התבסס דימוי, שנשען קרוב לוודאי גם על מציאות קיימת, כי יש בידי ישראל (יחידה 8200) יכולות טכנולוגיות ייחודיות לאיסוף מודיעין שאין לארגוני מודיעין אחרים בעולם. [11] "בכל הארץ ובכל העולם", אמר אבא אבן בעדותו בפני ועדת אגרנט, "יצאו מוניטין מיוחדים למודיעין שלנו".[12]

הכישלון המהדהד של המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים חשף במידה רבה את התלות הגדולה של שירותי המודיעין האמריקני בהערכות המודיעין הישראלי באותה עת. [13] "ישראל", אמר לאחר המלחמה גורם בכיר בקהיליית המודיעין האמריקנית, "עשתה לנו, וגם לעצמה, שטיפת מוח".[14] בין כך ובין כך, כישלון זה העיב במידה רבה על הדימוי העוצמתי של זרועות הביון של ישראל. אולם מאז שבה ועלתה קרנו של המודיעין הישראלי, ושיתוף הפעולה שלו עם רשויות המודיעין של ארצות הברית הלך והתחזק. [15]

 כרסום מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי

מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 יצרה להערכתנו שבר עמוק בדימוי העוצמתי של המודיעין הישראלי. [16] מדובר בסופו של דבר באויב בעל יכולות מוגבלות מאוד בהשוואה לאלה שישנן בידי ישראל. מעבר לכך, לא מדובר באויב הנמצא במרחק רב מישראל אלא בקרבה גיאוגרפית רבה. כיצד הצליח ארגון טרור, תוהים רבים, לאתגר מדינה בעלת יכולות צבאיות כה גדולות כמו ישראל? [17]

שבר דומה נוצר כלפי יכולותיו המבצעיות של צה"ל. רבים בישראל תוהים: היכן היה צה"ל ביום המתקפה?[18] מדוע לקח לו שעות רבות כל כך עד שנכנס לפעילות צבאית? שאלות אלה מטרידות קרוב לוודאי גם את בעלות בריתה של ישראל, ובראשן – ארצות הברית. הן מטילות צל כבד על הדימוי העוצמתי שהיה לצה"ל לאורך שנים, שניתן יהיה להפעילו במגוון אופנים לקידום האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית וישראל כאחד. דוגמה בולטת בהקשר זה היא הפעלת חיל האוויר נגד יעדים סוריים שאיימו לפלוש לירדן ולהביא להפלת משטרו של המלך חוסיין.[19]

שאלה אחרת המעיבה על הדימוי העוצמתי של צה"ל כרוכה בהתמשכות המלחמה.[20] בסופו של דבר, לכולם ברור שקיים פער עצום, בלתי נתפס, ביחסי הכוחות בין ישראל וחמאס. כיצד זה ייתכן, תוהים רבים, שצבא שהצליח להכניע צבאות סדירים של מצרים וסוריה תוך ימים (במלחמת ששת הימים) ותוך שבועות (במלחמת יום הכיפורים) מתקשה להכניע ארגון טרור שאין לו חיל אוויר, כוחות שריון, תותחים, צי התקפי וכו'. הגם שמומחים צבאיים, ובראשם המומחה הנודע ללוחמה אורבנית במכללת ווסט פוינט, ג'ון ספנסר,[21] גמרו את ההלל על תפקודו של צה"ל במערכה ("Israel has set a remarkable, historic new standard"), נטו מומחים אחרים להערכות פחות מחמיאות באשר לתפקודו של צה"ל.[22]

חולשה נוספת של ישראל הופגנה ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה בעקבות הודעת הממשל על החלטתו לשגר שתי נושאות מטוסים לחופי האזור. בעקבותיהם באה הודעת הנשיא שהזהירה את חיזבאללה ואת איראן ("don’t") לבל יתערבו במערכה, והבהירה שארצות הברית תעמוד לצד ישראל.[23] התגובה הנלהבת של ישראל נוכח הפגנת התמיכה האמריקנית חשפה שוב תמונת מצב של חולשה מצד ישראל.

לא רק הקושי לעמוד במערכה בשתי חזיתות עמד על סדר היום, אלא גם דוקטרינת הביטחון של ישראל, שגובשה מיד לאחר מלחמת העצמאות, הוצבה תחת סימן שאלה. דוקטרינה זו קבעה שישראל צריכה להיות תמיד במצב שבו היא תוכל להגן על עצמה בכוחות עצמה. ישראל תדרוש מהמעצמות לספק לה את החימוש שיאפשר לה לעמוד במערכה בכל תרחיש שהוא, אולם ישראל לא תזדקק למעורבות מעשית של צבא זר לטובתה במצב של לחימה מול אויב אזורי. ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לכך ביטוי חד-משמעי לאחרונה בפנייה שלו לממשל: "תנו לנו את הכלים, ואנחנו נסיים את העבודה".[24]

גם בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, נוכח מחסור חמור בנשק, ביקשה ישראל מארצות הברית חימוש שיאפשר לה לעמוד נגד המתקפה המצרית-סורית עליה. איש לא העלה בדעתו לבקש מעורבות אמריקנית בלחימה. [25] עתה מול מתקפת חמאס והלחימה בצפון ואל מול הסכנה של מעורבות איראנית, הועמדה ישראל, זו לראשונה, במצב שבו היא מקרינה בפירוש רצון לקבלת תמיכה צבאית פעילה של ארצות הברית.

הפגנת חולשה זו מצטרפת למחסור החמור בחימוש שנחשף זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, והעמיד את ישראל במצב של תלות חמורה בארצות הברית. ברור היה שהממשל ינצל תלות זו כדי להעמיק את הלחצים שלו על ישראל, ולהכתיב לה מהלכים צבאיים שלדעת הממשלה בישראל אינם משרתים את האינטרסים של ישראל.

אגב כך עולה בהכרח התהייה כיצד זה ייתכן שישראל לא הסיקה את המסקנות המתבקשות בעניין המחסור בחימוש שנחשף במלחמת יום הכיפורים וגם אז יצר מצב של תלות חמורה בארצות הברית, תלות שאולי מנעה מישראל ניצחון גדול במערכה.[26]

אנו סבורים שמתקפת 7 באוקטובר 2023 פגעה קשות בדימוי של מדינת ישראל כנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית. לליקויים שהוזכרו לעיל ניתן להוסיף את הדימוי של מדינת ישראל כמדינה של חברה מתפוררת על רקע מחלוקות בסוגיות יסוד כמו משמעות אופייה היהודי של מדינת ישראל; כפיית גיוס חובה מלא לצה"ל של כלל תושבי המדינה על בסיס של אמות מידה אחידות; יחסי הכוחות בין הרשות המבצעת, המחוקקת והמשפטית; פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני; ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון; המחויבות של ישראל למשטר דמוקרטי-ליברלי; האם מצב המלחמה שמדינת ישראל נתונה בו מצדיק סטיות מנורמות וערכים מערביים; מערכת היחסים בין הדרג המדיני והצבאי; מה צריך להיות היחס כלפי תופעת הסרבנות. [27]

כאמור, לתמונת מצב זו יש השלכות קשות מאוד על דימויה של ישראל כנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית. אם מדינת ישראל חפצה לשקם את מעמדה כבעלת ברית אמינה וחיונית של ארצות הברית היא חייבת, בראש ובראשונה, לדבוק במימוש היעד של ניצחון מוחלט על חמאס, ניצחון שאין עליו עוררין. כל תוצאה אחרת במערך יחסי הכוחות בין מדינת ישראל וחמאס תפגע להערכתנו באורח אנוש בדימויה של מדינת ישראל כמדינה שיש לארצות הברית אינטרס לשמר את מעמדה כבעלת ברית קרובה. [28]

בצפון הארץ, בגבול לבנון, קיימת תמונת מצב דומה בהיבטים מסוימים ושונה בהיבטים אחרים. הלחימה האינטנסיבית שחיזבאללה מנהל נגד ישראל על בסיס יומיומי פגעה קשות בדימוי ההרתעתי של מדינת ישראל וזרועות הביטחון שלה. להלן נבהיר טיעון זה.

בעצם כניסתו למערכה, זמן קצר לאחר תחילת מתקפת חמאס על ישראל, יצר חיזבאללה כללי משחק חדשים ביחסים שבינו לבין ישראל. בחסות "המטרייה האסטרטגית" של איראן. הוא הבהיר, מעשית, שיש יחסי ברית בינו לבין חמאס.[29] לפיכך, פגיעה של ישראל בחמאס תביא לתגובה צבאית מצידו נגד ישראל. בכך הוא הפר באופן בוטה את ההסכם להפסקת האש שגובש לאחר מלחמת לבנון השנייה במסגרת החלטת מועצת הביטחון 1701.

כפי שנהגה אל מול הפרות חוזרות ונשנות של הסכם הפסקת האש מצד חיזבאללה עד לפרוץ המערכה, גם עתה, לאחר שהכריזה על מצב מלחמה מול חמאס, נמנעה ישראל מתגובה מלחמתית נגד חיזבאללה. הלכה למעשה היא העבירה מסר לחיזבאללה ולפיו לפחות בשלב זה היא מעדיפה להכיל את האירועים ולנהל מערכה של מלחמת התשה מול חיזבאללה ולא להיכנס למלחמה כוללת, כפי שמתבקש היה נוכח ההפרה הבוטה של הסכם הפסקת אש שגובש בחסות האו"ם. [30]

התנהלות זו, ראוי להזכיר, מלווה בהצהרות חוזרות ונשנות של ראשי ההנהגה בישראל שלפיהן ישראל מעדיפה הסדרה עם חיזבאללה ולא עימות צבאי. היא מקבלת ביטוי מעשי במשא ומתן עקיף שמתנהל מול חיזבאללה בחסות שליח הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין. [31] באורח חד-משמעי ניתן לקבוע שבהתנהלותה מול חיזבאללה ישראל מפגינה חולשה ורתיעה מעימות. [32] התברר לכול שלפחות עד לשלב הנוכחי, הכרזות ראשי מערכת הביטחון, כולל הרמטכ"ל, שישראל ערוכה למערכה רב-חזיתית, אינם עומדים במבחן המציאות. [33]

ולבסוף, החולשה הישראלית מול חיזבאללה נחשפה גם על רקע העובדה שעם פרוץ המלחמה פינתה מדינת ישראל עשרות אלפי אזרחים מאזור הגבול בלבנון לבתי מלון מרוחקים מן הגבול. [34] בכך יצרה ישראל אזור חיץ בתוך שטחה הריבוני. ככל הידוע זו פעם ראשונה שישראל יוצרת אזור חיץ בהיקף כזה בתוך שטחה-היא. עד כה היו אזורי החיץ בשטח ריבוני של מדינה ערבית. תשעה חודשים לאחר פתיחת המלחמה בצפון נשמעת בקול רם למדי זעקת המפונים שאינם יכולים לחזור לבתיהם, כאשר ליישובים רבים בגליל נגרם הרס רב.[35]

סיכומו של דבר, הערכתנו היא שכדי ש"תוכר" שוב כנכס אסטרטגי בעיניה של ארצות הברית חייבת ישראל לצאת מן העימותים שנכפו עליה בדרום ובצפון כשידה על העליונה באורח שאין עליו מחלוקת. בכל מקרה, שיקום מעמדה האסטרטגי כרוך בתהליך שיתמשך לאורך שנים, ויעמיד את ישראל במבחנים קשים. אין לכך "תרופת פלא" מיידית, למעט אולי יוזמה צבאית שתביא לשינוי דרמטי במאזן הכוחות מול איראן וציר הרשע שבראשו היא עומדת. 

מאזן כוחות לא-סימטרי בין ישראל וארצות הברית

לאורך השנים מאז הקמתה של מדינת ישראל התקבע העיקרון שמערכת היחסים בין ישראל ובין ארצות הברית היא מערכת יחסים א-סימטרית.[36] יש בה "כוח עליון" של מעצמת-על מול מדינה קטנה. היו שהעדיפו להגדיר זאת כיחסי פטרון-לקוח. לאורך השנים בלטה מחלוקת בין מגמות של הממשלים בארצות הברית ומגמות של ההנהגה בישראל בהקשר של המשמעויות המעשיות של תמונת מצב זו.

הממשלים האמריקנים נטו להדגיש במסגרת זו את העקרונות הבאים: א. מדובר כאן ביחסים של תלות כמעט מוחלטת של ישראל בארצות הברית. ב. תלות זו יוצרת הלכה למעשה מערכת יחסים היררכית שבה ארצות הברית היא במעמד של עליונות ברורה על ישראל. ג. תמונת מצב זו מאפשרת לארצות הברית להכתיב לישראל מדי פעם מהלכים המשרתים את האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. ד. תמונת מצב זו מעניקה לארצות הברית גם את הזכות לקבוע עבור ישראל אילו מהלכים ישרתו טוב יותר את האינטרסים הלאומיים שלה. ה. תמונת המצב הלא-סימטרית מחייבת את ישראל להכיר בכך שמה שמותר למעצמת-על לעשות לא בהכרח מותר למדינת קטנה כמו ישראל.

מצד ישראל, לעומת זאת, ניכר מאמץ להבהיר שהיא מכירה אומנם בקיומה של מערכת יחסים א-סימטרית בינה ובין ארצות הברית. יחד עם זאת, מערכת יחסים זו אינה יוצרת מציאות היררכית שבמסגרתה ארצות הברית יכולה להכתיב לישראל לאמץ מהלכים מדיניים ו/או צבאיים שאינם נוחים לה. מערכת זו גם אינה יכולה למנוע מישראל לבצע מהלכים מדיניים ו/או צבאיים שאינם מקובלים על דעתה של ארצות הברית. ישראל היא מדינה ריבונית, ושומרת לעצמה את הזכות לפעול על פי האינטרסים הלאומיים שלה, תוך התחשבות מרבית בעמדת בעלת בריתה העיקרית – ארצות הברית. ניתן שתי דוגמאות לכך:

• בשנת 1982 התעמת סנאטור צעיר בשם ג'ו ביידן עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ואיים עליו בקיצוץ "כספי הסיוע" האמריקניים לישראל. וכך ענה לו בגין: "אל תאיים עלינו בביטול הסיוע. אינני יהודי עם ברכיים רועדות, אני יהודי גאה עם 3700 שנות היסטוריה תרבותית. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חוסלנו בתאי הגזים ובתנורים. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חתרנו ליצור את מדינתנו. שילמנו על זה. נלחמנו על זה. הקרבנו את חיינו בשביל זה. נעמוד מאחורי העקרונות שלנו. נגן עליהם. במידת הצורך, נמות למענם שוב, עם או בלי הסיוע שלך".[37]
• בעקבות ביקורת של הנשיא ביידן על הרפורמה המשפטית אמר ראש הממשלה נתניהו את הדברים הבאים: "אני מכיר את הנשיא ביידן למעלה מ-40 שנה ואני מעריך את מחויבותו רבת השנים לישראל. הברית בין ישראל לארה"ב היא איתנה, והיא תמיד מתגברת על חילוקי הדעות שמתגלים מעת לעת בינינו. הממשלה בראשותי מחויבת לחיזוק הדמוקרטיה על ידי החזרת האיזון הראוי בין שלוש הרשויות, שאותה אנו שואפים להשיג בהסכמה רחבה. ישראל היא מדינה עצמאית שמקבלת את החלטותיה על פי רצון אזרחיה ולא על סמך לחצים חיצוניים, כולל מחברינו הטובים ביותר".[38]

במהלך המלחמה היו לא מעט אירועים שהדגימו את יכולתה של ישראל לצמצם במידה מסוימת את חוסר הסימטריה בינה ובין ארצות הברית, ולהקשות על הממשל לפעול מתוך תחושה של עליונות מובנית מול ישראל. כך למשל היה כאשר הוטחה ביקורת על ישראל בגין הרג אזרחים בפריצה לבתי חולים, פגיעה במוסדות ציבור ועוד. בדרך כלל נמנעה ישראל מתגובה מתוך הנחה שחלוף הזמן יביא ל"אידוי" הדרגתי של הביקורת. עם זאת, היו מקרים לא מעטים שבהם העלו תומכי ישראל טיעונים נגדיים. בין השאר נטען בהקשר זה כי הצבא האמריקני נהג בדרכי פעולה הרבה יותר חמורות מאלה של צה"ל והביא לפגיעה גדולה יותר של אזרחים. פה ושם התברר כי טיעונים אלה לא נפלו על אוזניים ערלות. הם הוצגו בפני אישי ממשל בכירים בפורומים מכובדים בקונגרס ובאמצעי התקשורת, וסייעו לישראל להדוף מעט את הביקורת עליה.[39]

במהלך המלחמה פעלה ישראל לא אחת בניגוד לעמדת הממשל. כך היה בהחלטה על התחלת התמרון הקרקעי, כך היה בהקשר של הפעולה בבית החולים שיפא וכך היה גם בהקשר של הפעולה ברפיח. מאידך גיסא, ישראל קיבלה את עמדת הממשל בנושא הסיוע ההומניטרי והצורך להפגין מאמץ כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים תושבי עזה.

ישראל מצאה לנכון להגיב במקרים שבהם התערבו אנשי ממשל בסוגיות פנימיות של ישראל כמו המחאה, הרפורמה המשפטית ומעמדו הפוליטי של ראש הממשלה.[40]

אנו סבורים שבמאזן כולל, עם "עליות וירידות" פה ושם, דרך הפעולה של ישראל במהלך המלחמה מול ארצות הברית אפשרה לה חופש תמרון נרחב למדי, לאורך תקופת זמן ארוכה (כעשרה חודשים), ותוך פגיעה מינימלית במעמדה המדיני. אם תשכיל ישראל לדבוק במדיניות זו, המתבססת על עמידה איתנה על מימוש צרכיה הביטחוניים מחד גיסא ונכונות לממש את תביעות הממשל בהקשר ההומניטרי וההימנעות מפגיעה במי שאינם מעורבים בלחימה מאידך גיסא, היא תוכל להרחיב עוד יותר את חופש התמרון שלה. 

סיכום ומסקנות

לאורך שנים התבססו יחסיה המיוחדים של ישראל עם ארצות הברית על בסיס ההערכה שמדינת ישראל היא נכס אסטרטגי עבור ארצות הברית. משמע, יש בידיה יכולות צבאיות וטכנולוגיות העשויות לסייע לארצות הברית לקדם את מעמדה באזור. במקביל ניתן משקל, פחות משמעותי, גם למערכת ערכים דמוקרטית-ליברלית המשותפת לשתי המדינות.

כשליה החמורים של ישראל הן במישור המודיעיני והן במישור המבצעי – כפי שבאו לידי ביטוי בעקבות מתקפת 7 באוקטובר 2023 – פגעו, להערכתנו, קשות בדימוי של מדינת ישראל כנכס אסטרטגי. עוד קודם, על רקע המחאה החברתית נגד הרפורמה המשפטית, נשחקה במידת מה גם ההכרה בזהות הערכים בין שתי המדינות.

להערכתנו, ישראל תוכל לשקם את מעמדה כנכס אסטרטגי בעיני ארצות הברית רק אם תצא מן המערכה בעזה מול חמאס במעמד של ניצחון שאין עליו עוררין. להערכתנו, בצפון מול חיזבאללה תתקבל בהבנה הליכה של ישראל לקראת הסדרה באמצעים דיפלומטיים. בסופו של דבר חיזבאללה לא יצא למלחמה כוללת נגד ישראל כפי שעשה חמאס. יתרה מכך, ביסודה לבנון היא מדינה פרו-מערבית, שלמדינות המערב יש אינטרס עליון לשמור על מעמדה הריבוני, שלמותה הטריטוריאלית וכלכלתה. מלחמה כוללת של ישראל נגד חיזבאללה תפגע באינטרסים מערביים חיוניים. הערכה זו, חובה להדגיש, מתבססת על ההנחה שֶׁהַסְדָּרָה בלבנון תתבצע מתוך עמדת כוח של ישראל, ותוביל להחזרת תושבי ישראל המפונים לבתיהם מבלי חשש מהמשך פעולות התגרות של חיזבאללה.

חלוף השנים, כך יש לקוות, יעמעם את המחאה סביב הרפורמה המשפטית, שפגעה במידה רבה בדימוי של מדינת ישראל בעיני הממשל ודעת הקהל בארצות הברית כמדינת חוק בעלת אופי דמוקרטי-ליברלי. יתרה מכך, המשך התנהלותה של מדינת ישראל לפי נורמות מערביות יוכיח לעיני כול את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ואת יכולתה לצלוח משברים פנימיים קשים. אם כך אכן יקרה, יתעצם עוד יותר הדימוי של ישראל כמדינה בעלת אופי דמוקרטי-ליברלי, הָאֲמוּנָה על שלטון החוק.

אנו סבורים שמדיניות ישראל מאז 7 באוקטובר 2023 יצרה מתווה של כללי משחק מול ארצות הברית שישראל "יכולה לחיות איתו", גם אם הוא אינו עונה על כל צרכיה. לכל אורך החודשים מאז 7 באוקטובר 2023 התגלעו מחלוקות בדרגות משתנות של אינטנסיביות סביב מתווה זה. זו אינה תופעה חדשה. בכל העימותים שהיו למדינת ישראל עם מדינות ערב ועם ארגוני הטרור, חיזבאללה וחמאס, ניכרה מעורבות אמריקנית אינטנסיבית שהצטיירה בארץ כמאמץ מצד ארצות הברית להצר את חופש הפעולה של ישראל ולמנוע ממנה השגת ניצחון מוחלט.

ההתייחסויות של ישראל לעמדות הממשל בעימות הנוכחי הצטיירו כבעלות אופי אינטנסיבי מבעבר בשל הסיבות הבאות: א. העימות הנוכחי הוגדר על ידי הנהגת המדינה כאיום קיומי על מדינת ישראל, מה שלא היה קיים בעימותים אחרים מול חמאס. ב. הזוועות שאליהן נחשף הציבור בישראל ב-7 באוקטובר 2023 היו אירוע חסר תקדים בעימותים המלחמתיים של ישראל, והן העלו תביעה למדיניות הרבה יותר תוקפנית של צה"ל בלחימה מול חמאס. ג. בעימותים הקודמים הקרינה ישראל הלכה למעשה מסר שברצונה לגבות מחיר כבד מחמאס באופן שייצור רגיעה לתקופת זמן מוגבלת. כאן, בעימות הנוכחי, הדרישה של ראש הממשלה ושל חלקים נרחבים במערכת הביטחון היא ניצחון מוחלט.

סיכומו של דבר, אנו סבורים שמתווה היחסים שהתגבש בין ישראל וארצות הברית במהלך המערכה הנוכחית אינו אידיאלי, אך הוא נוח למדי לישראל. הוא מאפשר לה חופש פעולה צבאי נרחב למדי מול חמאס. במקביל, הוא מפגין התחשבות מרבית של ישראל בתביעותיה של ארצות הברית בסוגיות הסיוע ההומניטרי והימנעות מפגיעה באזרחים – תביעות שאינן מגבילות באורח משמעותי את חופש הפעולה שלה. במקביל הם מאפשרים לממשל להמשיך באספקת צורכי החימוש של מדינת ישראל.

אנו סבורים שיש למדינת ישראל יכולת לצמצם עוד יותר את האופי הא-סימטרי ביחסים שבינה לבין ארצות הברית, באופן שיעניק לה מרחב תמרון גדול יותר מול הממשל האמריקני. עליה לעשות שימוש נרחב יותר ואינטנסיבי יותר במוקדי העוצמה שיש לה בתוך הממשל ובדעת הקהל בארצות הברית. מעל לכול, ממשלת ישראל חייבת להקרין שהיא פועלת מתוך לכידות פנימית ונחישות לשמור על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של מדינת ישראל. כל זאת, תוך התחשבות מרבית בצרכים ובאינטרסים של בעלת בריתה – ארצות הברית. מטרה זו הינה אינטרס לאומי עליון של מדינת ישראל, והיא גם ברת-השגה.

[1] Times of Israel, “Israel Ranked World’s 8^th most powerful country; No longer in Top 10 ‘movers’,” March 5, 2019.

[2] . https://in.bgu.ac.il/bgi/israelis/DocLib/Pages/2015/She.pdf

[3] Avner Golov, “Israeli Deterrence in the 21^st Century,” The Institute for National Security Studies, Memorandum No. 155, June 2016.

[4] AIPAC, “Israel at 75: Shared Values,” Memo.

[5] Ibid.

[6] Major Keith Tighe, “Israel: Strategic Asset or Strategic Liability?,” USMC Command and Staff College, Marine Corps University, May 2, 2013.

[7] John Mearsheimer and Stephen Walt, “The Israeli Lobby and U.S. Foreign Policy,” London Review of Books 28, 6, March 2006.

[8] Yossi Melman, “Israel’s Legendary Spy,” The Jerusalem Post, September 25, 2019.

[9] Ben Allen, “To what extent is the U.S. dependent on Israeli information and intelligence sources?,” Quora, 2022.

[10] Daniel Byman, “An Intelligence Failure in Israel, but What Kind?,” Lawfare, October 10, 2023.

[11] Jawhar Farhat, “Unit 8200: Israel’s Stealthy Sentinel,” Grey Dynamics, March 16, 2024.

[12] זכי שלום, "מלחמת יום הכיפורים בעיני מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג׳ר," המכון למחקרי ביטחון לאומי, מסמכים מן הארכיון, יולי 2023.

[13] Amnon Sofrin, “The Intelligence Failure of October 7 – Roots and Lessons,” The Jerusalem Strategic Tribune, November 2023.

[14] שלום, "מלחמת יום הכיפורים בעיני מזכיר המדינה," המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[15] Kevin Liptak, MJ Lee and al., “US officials raise concerns over Israeli intelligence after Hamas attacks,” CNN, October 7, 2023.

[16] Yonah Jeremy Bob, “Insider accounts of what went wrong in IDF intel before Oct. 7 – analysis,” The Jerusalem Post, November 28, 2023.

[17] James Rosen-Birch, “Overreliance on technology, dehumanization of Palestinians and incompetence left a once-effective force unable to prevent Hamas’ assault,” New Lines Magazine, May 20, 2024.

[18] N12, "תחקיר: איפה היה צה"ל ב-7 באוקטובר?," 30 בדצמבר, 2023.

[19] . https://apps.dtic.mil/sti/tr/pdf/ADA515566.pdf

[20] Vanda Felbab-Brown, Jefferey Feltman and al. “6 months on: What is the impact of the war in Gaza?,” Brookings, April 5, 2024.

[21] John Spencer, “Israel Has Created a New Standard for Urban Warfare. Why Will No One Admit It?,” Newsweek, March 25, 2024.

[22] Zoran Kusovac, “Analysis: Is the Israeli army as militarily successful as it claims?,” AlJazeera, January 1, 2024.

[23] Joe Biden, “Remarks by President Biden on the October 7th Terrorist Attacks and the Resilience of the State of Israel and its People,” The White House, October 18, 2023.

[24] . https://www.timesofisrael.com/netanyahu-says-blinken-told-him-us-seeking-to-end-inconceivable-weapons-halt/

[25] Richard Nixon Foundation, “America’s Airlift in the 1973 Yom Kippur War,” October 10, 2023.

[26] . https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%A7%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-5-1/%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99%D7%AA/

[27] Pew Research Center, “Israel’s Religiously Divided Society,” March 8, 2016.

[28] בנימין נתניהו, "ראש הממשלה נתניהו לחניכי קורס מ"פ: 'הציפייה העיקרית שלי היא ניצחון מוחלט – אין תחליף לניצחון'," YouTube, 24 בינואר, 2024.

[29] Nadeen Ebrahim, “Why Israel-Hezbollah tensions risk boiling over now,” CNN, June 14, 2024.

[30] Wyre Davies, “'I cannot sleep in peace' – Israelis fearful as Hezbollah tensions soar,” BBC, January 9, 2024.

[31] . https://www.timesofisrael.com/gallant-israel-not-looking-for-war-with-hezbollah-diplomatic-route-always-better/

[32] . https://www.timesofisrael.com/gallant-israel-not-looking-for-war-with-hezbollah-diplomatic-route-always-better/

[33] טל לב רם, "מלחמה באופק? הרמטכ"ל: 'עלינו להיות מוכנים מתמיד לעימות רב-זירתי'," מעריב, 11 בספטמבר, 2023.

[34] Sylvia Thomson, “Israelis displaced by fighting with Hezbollah want to go home as conflict edges closer to full-scale war,” CBC, June 25, 2024.

[35] Ohad Merlin, “A look into Lebanon: Three Israeli experts discuss a potential war with Hezbollah – interview,” The Jerusalem Post, June 27, 2024.

[36] איתן גלבוע, "תרומותיה של ארצות הברית לביטחון ישראל," המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, יולי 2020.

[37] אלון מליק, "אינני יהודי עם ברכיים רועדות", תנועת אם תרצו, פייסבוק, 26 באוגוסט, 2020.

[38] ערוץ 7, "נתניהו על דברי ביידן: ישראל היא מדינה עצמאית שמקבלת את החלטותיה על פי רצון אזרחיה," 29 במרץ, 2023.

[39] The Economic Times, “Senator Lindsey Graham grills US Defence Secy Austin over delay in US weapons shipments to Israel,” Youtube, May 9, 2024.

[40] Megan Lebowitz, “Biden says Netanyahu is making a 'mistake' with his handling of the Israel-Hamas war,” NBC News, April 10, 2024. See also: AlJazeera, “US calls Israel’s passage of judicial overhaul law ‘unfortunate’,” July 24, 2023.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול המערכות המדינתיות. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד הסוגיות הקשורות למבנה השלטוני בישראל, מערכות המשפט והכלכלה, והקשר בינן לביטחון הלאומי הישראלי.

מבוא

מאירועי ה-7 באוקטובר למדנו, בין היתר, שסדר הכוחות של צה"ל והצטיידותו אינם מספקים מענה הולם לאתגרי הביטחון של ישראל, כמו הצורך להילחם במערכה רב-זירתית. בשנים האחרונות צומצם שיעור הוצאות הביטחון מהתוצר הישראלי. אם בעבר עמדו הוצאות הביטחון על 7 אחוזים מהתוצר, הרי שכיום השיעור עומד על 5 אחוזים ממנו בלבד. הפער של 2 אחוזים משקף כ-40 מיליארד שקלים בשנה.

האתגרים הביטחוניים, שמהותם התבררה במלוא עוצמתה, מורכבותה והיקפה כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל, מחייבים את מדינת ישראל להגדיל את הצבא ואת תקציב הביטחון, ולהקצות משאבים רבים יותר לצורכי הביטחון. אם ישראל לא תשכיל להגדיל את התקציב שהיא יכולה להעמיד לצורכי הביטחון, היא עלולה למצוא את עצמה מול שוקת שבורה. ללא ביטחון, מבלי שהאזרחים ירגישו מוגנים בארצם, הם לא ירצו להישאר לגור בה ולסכן את חייהם. זהו המפתח הבסיסי במדינה ריבונית להבטחת שלמותה והאמון של תושביה בה.

כדי להפוך את מגמת צמצום הצבא, ישראל נדרשת לקדם רפורמה כלכלית נרחבת יותר, שאינה ממוקדת רק בצבא, אלא גם בתיקון עיוותים שנוצרו במערכת הכלכלית ובתפיסה המניעה אותה. על הממשלה לנקוט שורת פעולות שבין היתר יאפשרו לצריכה הפרטית להניע את גלגלי המשק (לצד הייצוא) ולייעל את הצריכה הציבורית והניהול הממשלתיים. ודאי שקשה מאוד לקדם את הכלכלה הישראלית ובמקביל גם להגדיל את שיעור ההוצאה על הביטחון. יחד עם זאת, יתרון אחד שעומד לצידנו כיום הוא שהממשלה לא פשטה את הרגל, יש ברשותה יכולות כלכליות, והיא יכולה לנצל אותן לצורך הבראת המשק והכלכלה.

גם אירוע המלחמה הוא חד-פעמי, אפילו אם עלותו היא 150-200 מיליארד שקלים, והוא אינו משפיע בהכרח מהותית על המשק בטווח הארוך. במקרים מסוימים הוא אף מאיץ תהליכים, אם הוא מצליח להניע אותנו לחולל את השינויים הנדרשים בכלכלה. המלחמה חשפה את הפער שנוצר בהשקעה בביטחון, ואותו צריך לפתור בתהליך ההבראה הארוך, שלבסוף יביא גם לגידול בתקציב הממשלתי הכללי ובמסגרתו לגידול בהשקעה בביטחון.

מסמך זה יתמקד בכמה מהבעיות העיקריות בניהול הכלכלי של ישראל, ויציע פתרונות ממוקדים לקידום מדיניות שתבריא את הכלכלה הישראלית. הנגזרת של מהלך כזה, שהוא ארוך טווח במהותו (אך פירותיו יתחילו להתממש כבר בטווח הקצר וילכו ויתעצמו ככל שנתמיד בו), תהיה הגדלה של הצריכה הפרטית, עלייה של רמת ההכנסה היחסית הריאלית לנפש בישראל – ולבסוף, כתוצאה מכך, גם צמיחה בתל"ג ובתקציב. כתוצאה מכך, ישראל תוכל גם להעצים את הנתח שהיא מקדישה מהתקציב לביטחון, וכך לאפשר את הרחבת הצבא ומערכיו.

נקודת מוצא תיאורטית

בכלכלה יש שני כללי יסוד אשר מהווים תמונת מראה זה של זה. הראשון הוא הנטייה השולית הפוחתת לצריכה, עם הגידול בהכנסה. דהיינו, ככל שרמת ההכנסה הפרטית גדלה, כך פוחת שיעור ההוצאה לצרכים חיוניים ושיעור החיסכון עולה. מכיוון שכלכלה של מדינות היא סך פעולתם של אנשים, אזי ככל שהכנסתם עולה, שיעור הצריכה בתוצר פוחת, מנוע הביקוש מאט ופוטנציאל הצמיחה ממנוע צמיחה זה קטן.

הכלל השני הוא תמונת מראה של הראשון: כלל זה הוא שהתפוקה השולית של ההון פוחתת. הכוונה היא שגידול באמצעי הייצור – כגון מפעלים, כוח אדם, מכונות, ציוד, פטנטים, קרקע ועוד – מקטין את התשואה של אמצעי הייצור החדשים. כך למשל, כשבשוק מסוים יש מפעל המייצר מוצר מסוים, פוטנציאל הרווח שלו גדול יותר אם הוא מפעל ראשון במדינה בהשוואה למצבו לו היה מפעל שני. לכן אנחנו רואים בעולם שפוטנציאל הצמיחה במדינות עניות גבוה יותר מפוטנציאל הצמיחה במדינות עשירות.

ברור אפוא שמכיוון שהביקושים הפוטנציאליים גבוהים וגם ההיצע הפוטנציאלי גבוה, הרי שפוטנציאל הצמיחה בהן גבוה. אולם הפוטנציאל הזה אינו מתממש כאשר הממשלה מפריעה לו כתוצאה ממדיניות כלכלית שגויה.

זו המשמעות של תיאוריות ההתלכדות: מדינות עניות שנמצאות בתהליך צמיחה מתקרבות למדינות עשירות, וככל שעובר הזמן ובאין גורם שמפריע להן, הן הופכות לפחות עניות. קצב סגירת הפערים הפוטנציאלי עשוי להגיע גם ל-2.5 אחוזים בשנה. במקביל, הצמיחה שלהן הולכת ופוחתת באופן יחסי – אף שהיא עדיין גבוהה מזו של מדינות עשירות. הן הולכות ומתקרבות עם השנים למדינות העשירות, עד ששיעור הצמיחה שלהן הולך ומתלכד, הולך ומשתווה.

ישראל מאז ועד היום

כאשר בוחנים את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל לפי הפריזמה של תיאוריית ההתלכדות – ישראל בהשוואה לארה"ב (תמונה דומה תתקבל בהשוואה לממוצע המדינות המפותחות בעולם) על פי אומדן משוקלל ריאלי – ניתן להבחין בשלוש תקופות של עלייה מואצת ובשלוש תקופות עיקריות של ירידה הרסנית.

מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-70 עלה המשק הישראלי וצמח, אך החל מתחילת שנות ה-70 הוא החל לצנוח בחזרה, עד שהמדינה הגיעה לסף פשיטת רגל ב-1985. ניהול נבון של המשק הוביל לצמיחה נוספת עד לתחילת שנות ה-90, שנגדעה והפכה לירידה מתמשכת עד לסף פשיטת רגל נוספת ב-2003. בין 2003 ל-2007 התחלנו שוב בצמיחה, ומאז ועד היום מדינת ישראל שוב בירידה.

אם בשנים 2007-2003 הגיע המשק לרמת הכנסה לנפש של 62 אחוז מההכנסה לנפש בארה"ב, בתיקון פערים בכוח הקנייה – לעומת 49 אחוז בראשית התקופה – אזי כיום חזרנו אל מתחת לרף 50 האחוזים (ב-2003 הפער היה 85 אלף דולר בארה"ב לעומת 53 אלף דולר בישראל. כאשר פערי המחירים הם למעלה מ-30 אחוזים, הם מעמידים את שווייה הריאלי של ההכנסה בישראל על כ-40 אלף דולר בלבד).

יש לתת את תשומת הלב להידרדרות הקשה מאז, אף שישראל נהנתה עד למלחמה האחרונה מהתקופה הביטחונית השקטה בתולדותיה. אם ב-2008 עמד שיעור הוצאות הביטחון מסך ההכנסה הלאומית על 7 אחוזים, עד לחודשים שלפני המלחמה ירדה ההוצאה ל-5 אחוזים בלבד. זהו פער של 40 מיליארד שקלים, שהמשק חסך לכאורה. אך לאן נעלמו פירותיו? לא זו בלבד שהמשק לא המשיך בתהליך ההתלכדות, הוא אף נסוג במידה רבה לאחור. המשמעות היא ש-40 מיליארד שקלים לפחות שניתן היה להשקיע בביטחון לפני 7 באוקטובר כבר אינם נמצאים בתקציב, וכל הסטה של כספים לביטחון תבוא על חשבון דברים אחרים.

מבט על נתון אחר מספר גם הוא את הסיפור: ב-2003 היה שיעור הצריכה הפרטית בישראל מהתוצר 55 אחוזים בקירוב, וב-2008 הוא עלה ל-57 אחוזים. זה גידול לא מבוטל מכיוון שהצריכה היא משתנה הנכלל בחישוב התוצר – כלומר, הצריכה נמצאת בחישוב זה הן במונה והן במכנה. כדי לשנות את היחס ביניהם יש אפוא להגדיל מאוד את הצמיחה עצמה, שכן עלייתה באופן אבסולוטי צריכה להיות גבוהה יותר מהשפעתה על העלייה בתוצר עצמו. לפני המלחמה, לשם השוואה, שיעור הצריכה הפרטית בישראל מתוך התוצר נסוג במידה ניכרת אף מתחת לרמות שקדמו לשנת 2003 – כ-50%.

יש כיום במדינות המערב שני מודלים לאופן שבו צריך לנהל את תהליך ההתלכדות. מדינות כגון ארה"ב ובריטניה, למשל, דוגלות בתפיסה של שיעורי צריכה פרטית גבוהים בתוצר, שחוצים את רף 60 האחוזים, מתוך אמונה שהצריכה הפרטית תניע את המשק טוב יותר מאשר הממשלה. מדינות אחרות, כמו דנמרק, שוודיה או גרמניה, סבורות שהממשלה יכולה להיות יעילה במיוחד בניהול הוצאותיה, וגם יכולה לדחוף את המשק כלפי מעלה – ואולי אף באופן שוויוני יותר. לכן מדינות אלה מכוונות לשיעור צריכה פרטית נמוכה יותר, שמגיע ל-50 אחוזים מהתוצר ואף מתחת לכך.

ההידרדרות של ישראל נבעה מכך שנפלנו בין הכיסאות: אנחנו מנהיגים מדיניות שמדכאת את הצריכה הפרטית, למשל באמצעות מיסים, יוקר מחיה גבוה ועוד שלל רחב של עיוותים וכשלים שמובילה המדיניות הכלכלית. אבל מנגד, התועלת שנובעת מפעולות הממשלה נמוכה מאוד. כך יוצא שהמדינה יוצאת קירחת מכאן ומכאן – אנו גם מדכאים צריכה פרטית, וגם סובלים מהניהול הממשלתי. תקופות הצמיחה המהירות שהחלו בשנת 1985 ובשנת 2003 נבעו ממדיניות ששחררה את הצריכה הפרטית להוביל את המשק, ובה בעת הצליחה לייעל את ביצועי הממשלה במגוון תחומי משק שונים.

התמונה כיום זהה. כדי לשנות את מצבה הכלכלי של ישראל, עליה לשים לה למטרה להפסיק לדכא את הצמיחה הפרטית ולאפשר לה להוביל את המשק כמנוע צמיחה מרכזי, וכך לצמצם את הפערים מול מדינות אחרות בעולם. במקביל, יש לייעל את הממשלה ואת הוצאותיה – הן כדי להפנות מקורות נוספים לצריכה הפרטית, הן כדי להגדיל את התועלת מהכסף שייוותר בידי הממשלה. בסופו של דבר, ניתן יהיה להקצות חלק מהכסף הזה להגדלת תקציב הביטחון – שכיום ברור, לאחר מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו, כי הוא צריך להיות גדול יותר.

אם בעבר, ב-1985 וב-2003, הממשלה נאלצה לפעול פנימה על תקציבה, ונקטה פעולות פשוטות יחסית ליישום, כיום רוב אובדן התוצר נובע מיוקר המחיה. משמעות הדבר היא שהממשלה נאלצת לנקוט פעולות המופנות כלפי חוץ – כלפי היבואנים, המונופולים ועוד. זהו מאבק מקצועי מורכב יותר, אך הוא אפשרי. 

האתגרים בישראל

שורש הבעיות שלנו הוא המהלכים שמבצעת הממשלה, אשר מדכאים את הצריכה הפרטית ומביאים לשיא שלילי את חוסר היעילות של הממשלה. הצריכה היא המפתח לצמיחה, והגדלת הצריכה הפרטית חיונית לריפוי החוליים בעיוות שנוצר במשק. כדי להגדיל את הייצור ואת רווחיותו, למשל, הצרכנים חייבים לקנות. חייבים להפסיק לדכא אותם, וניתן לעשות זאת באמצעים שונים.

את המהלכים שהממשלה צריכה לנקוט אפשר לחלק לחמש קטגוריות: המדיניות בתחומי המיסוי, התחרות, הריבית והשפעתה על מחירי הדיור, יעילות התקציב וגורם אי הוודאות. יצוין כי כל הבעיות הללו היו קיימות גם בעבר, בזמני הירידות ההיסטוריות, אבל המוקדים של הבעיות, המשקל של כל אחת מהן, היה שונה. כך לדוגמה, בשנת 1985 היו הבעיות המרכזיות הריבית והשפעתה על האינפלציה, וכן יעילות התקציב. ב-2003 הבעיות המרכזיות היו עיוותי המיסוי ויעילות התקציב. כיום הבעיה העיקרית היא מדיניות התחרות ויוקר המחיה שנוצר כתוצאה מכך. אין זה אומר שאין בעיות אחרות, אבל זו הבעיה הגדולה שיש להתמודד איתה כדי שניתן יהיה לייצר מסה קריטית של שינוי. כעת נפרט את המשמעות של כל אחת הבעיות.

מדיניות המיסוי: בתחום זה יש שלוש בעיות שמביאות לכך שהמיסוי אינו נגבה מהגורם הפחות יעיל במשק, אלא דווקא מהגורם היעיל יותר – מה שכמובן מוריד את התמריץ שלו להתייעל עוד יותר, להשקיע את רווחיו בהמשך צמיחת המשק ולמשוך עובדים נוספים בשכר הולך וגדל. מדיניות זו, באמצעות הפגיעה בגורמים היצרניים, גוררת ירידה בצמיחה, ובמקביל מחזקת את הגורמים הלא יעילים, שיכולים להתחרות בגורמים היעילים רק בגלל עיוותי המס. הכוונה היא שהמדינה גובה את המיסים לא לפי אמות מידה של הכנסת האדם והפירמה או הרווח שלהם, אלא לפי שיקולים אחרים שאינם יעילים במקרה הטוב, או נגועים בשחיתות במקרה הרע.

עניין אחד הוא העיוות בחלוקה שבין מיסים עקיפים לישירים, שכן בישראל נטל המיסים העקיפים גדול מדי. זהו מצב בעייתי כי המיסים העקיפים פוגעים בצורה לא שוויונית באנשים. כך למשל, מס ערך מוסף (מע"מ) מושת רק על הצריכה, וכשההוצאה השולית נמוכה יותר – חלק גדול יותר מההכנסה הולך על מס עקיף כגון מע"מ. בלו על הדלק הוא דוגמה אחרת, וכך גם מכסים, כמו מס רכישה על הדירה וארנונה. הכוונה היא למיסים על הוצאות ולא על הכנסות. התמהיל של המיסים הללו לעומת המיסים הישירים מעוות, והוא פוגע בפרט באנשים עם נטייה שולית לצריכה גבוהה. הפגיעה בצריכה הפרטית מיידית.

הבעיה השנייה בתחום המיסוי היא שעסקים גדולים כמעט לא משלמים מיסים ביחס למה שהם נדרשים לשלם במערב, ואילו העסקים הקטנים נאנקים תחת עול מיסים כבדים – שלא לומר מטורפים. הפער בישראל קיצוני במיוחד. מכיוון שהמדינה צריכה מיסים, עיקר הנטל נופל על העסקים הקטנים. המדינה חונקת את העסקים הללו, שהם מנוע עיקרי לצמיחה. איך זה קורה? למשל באמצעות הטבות מיסים רבות לעסקים גדולים, שגורמות לכך שהם מקבלים יתרון תחרותי שמאפשר להם להפוך את המשק לריכוזי יותר, כשמהתחרות נדחקים עסקים קטנים.

בעיה שלישית שאופיינית לישראל היא שקיימת בה מערכת מיסים מורכבת ותזזיתית ביחס למערב, שמשתנה עם כל פקיד חדש. המדיניות משתנה, וכך גם ההטבות. רק גופים גדולים, שיכולים להעמיד לרשותם אנשי מקצוע רבים מהשורה הראשונה בתחום המיסוי, יכולים ליהנות מכך. עסקים קטנים, לעומת זאת, רק סובלים ממצב זה.

התיקונים שבוצעו אחרי 1985 ו-2003, בין היתר, היו ביטולים של רבות מההטבות הללו, ושיעור המס האפקטיבי על עסקים גדולים עלה. מנגד, עסקים קטנים זכו לירידת שיעורי המיסים. זה נכון גם לגבי מיסים עקיפים. זו הדרך שבה צריך גם לנהוג כיום כדי להתחיל להחזיר את המשק לצמיחה טובה יותר. 

מדיניות התחרות: הבעיות בתחום זה נובעות גם ממדיניות המיסוי, אבל בעניין התחרות רוב הבעיות הופיעו בעיקר ב-15 השנים האחרונות. המחירים עלו מאוד בתקופה זו: מ-5 אחוז פחות בממוצע מהמחירים בארה"ב, הם עלו כיום לשיעור גבוה ב-35 אחוזים מארה"ב.

מה הבעיות בתחום זה? עיוותי המיסים, שהוזכרו לעיל, פוגעים בתחרות. בנוסף, מכסים גבוהים חוסמים ייבוא המתחרה לעסקים המקומיים, והמונופולים המקומיים מקבלים הגנה מהממשלה. כמו כן, הממשלה מנהיגה מכסות ייבוא שאינן קשורות לטיב התוצר, לביקוש וליעילות ייצורו. בישראל גם יש חסמי תקינה מחמירים מאוד, שאינם תואמים את התקינה בארה"ב או באירופה.

בעיה אחרת היא בעלויות צולבות של יבואנים – גורם אחד שמצליח להביא את רוב הגורמים מתחום ייצור אחד בעולם לשווק בישראל תחתיו בלבד. כמו כן, מונופולים שהם יבואנים יוצרים גם הם בעלות צולבת: אסם, למשל, הפכה ליבואן מרכזי בתחומים שבהם היא יצרנית מקומית, וכך פועלת למניעת תחרות במונופול המקומי שלה. בנוסף, הממשלה עצמה מחזיקה במונופולים בחלק מהתחומים ומטפחת אותם. 

מדיניות הריבית: בשילוב עם העיוותים במיסים ועם אי הוודאות, האופן שבו ישראל קובעת את שיעור הריבית שלה מייצר לחץ לעליית מחירי הדיור. בתורה, עלייה זו מקפיצה את הצורך והשעבוד של זוגות צעירים למשכנתא, ואז הנתח במשכורת שלהם שהולך לצריכה הולך וקטן. הבנקים והממשלה, במקום זאת, מתעשרים. מספר המשכורות שדרושות לדירה עלה כיום ליותר מ-160, אחרי שבשנים 2007-2003 ירד ל-80 בלבד – אף שבאותה תקופה נבנו בישראל יחסית מעט דירות חדשות. נפתחו אפשרויות השקעה אחרות, והתשואה על שכר דירה הייתה נמוכה יחסית לתשואות סולידיות אחרות במשק. בעיקר זוגות צעירים קנו דירות באותה תקופה. באמצעות ניהול מדיניות ריבית נמוכה מדי, החוב הממשלתי אומנם ירד בשנים האחרונות, אבל החוב הפרטי הלך וגדל בעקבות ההשפעה על מחירי הדיור.

יעילות התקציב: מה התועלת שהממשלה מצליחה להוציא מכל שקל? האם נציגי הממשלה קונים את המוצרים הנכונים, במחיר הנכון ובמקומות הנכונים? האם השיקולים לרכש מקצועיים, ולכן משקיעים את הכסף במקומות הנכונים? זה אינו המצב כיום. העיוותים האלה מאפיינים את כל הממשלות, למעט בתקופות ששמו דגש על התייעלות.

כדי לייצר צמיחה, הממשלה חייבת לבדוק את היעילות של כל שקל, ולראות שאמות המידה המקצועיות נכונות. כך תוכל לחסוך בכל סעיף קטן כדי להחזיר לבסוף לקופה הציבורית הרבה כסף רב, ואת הכסף הקיים להוציא בצורה טובה ונכונה יותר.

הגורם האחרון הוא אי הוודאות: כשאנחנו מחליטים על היקף הצריכה שלנו, אנחנו בוחנים את מחזור החיים העתידי שלנו, ומנסים לבחון עד כמה אנו יכולים להיות רגועים בנוגע לעתידנו. היינו רוצים לדעת עד כמה אנו יכולים להביט באופטימיות לעתיד, ועד כמה אפשר להאמין שהמשכורת לא תידרדר חלילה, המחירים לא יקפצו, שהמיסים לא יעלו וכיוצא בזה. ברגע שסביבת הסיכון עולה ורמת האמון שלנו בעתידנו הכלכלי פוחתת, כך מגיבה הצריכה באופן שלילי. התפיסה שלנו את רמת הסיכון היא פונקציה בין היתר של מדיניות כלכלית עקבית ואמינה, או חלילה מדיניות לא עקבית. יד בטוחה על ההגה, שמתקנת סטיות סמוך להיווצרותן, מייצרת ודאות גבוהה יותר ואמון משופר. ב-15 השנים האחרונות לא הייתה מדיניות קוהרנטית ואמינה – מה שגרם לעלייה במרכיב האי ודאות, אשר דומה כי הגיעה לשיא עוד לפני המלחמה.

נגזרת אחת של עניין אי הוודאות היא המיסוי והשלכותיו: כאשר מעלים מיסים באופן חד ולא אחראי, הצריכה צפויה לקטון. מכיוון שהצרכן רואה נתח הכנסה קטן יותר אחרי המיסוי, ואינו צופה שנתח זה ישתנה – אולי אפילו רק יחריף – הוא מצמצם את הוצאותיו. בטווח הארוך, הירידה בצריכה במצבים מסוימים המאפיינים את המשק הישראלי גדולה יותר מהכנסות המיסוי, התוצר קטן, וגם ההכנסות ממיסוי קטנות עוד יותר. זהו גלגל שהולך ונמשך, וחוזר חלילה.

נקודה לסיום: חשוב להסביר שהייצוא הישראלי מתרכז בעיקר בהיי-טק, שאינו מוגבל רק לאלקטרוניקה. הוא כולל גם את רוב הענפים הביטחוניים, למשל. בישראל נחשב ייצוא ההיי-טק מגוון גם מבחינת מוצרים וגם גיאוגרפית בהשוואה למדינות בעולם. ובעוד שרוב העולם מייצא בעיקר למדינות שכנות, המורכבות הגיאו-פוליטית של ישראל חייבה אותה מראש לחפש שווקים חלופיים בכל מיני מקומות בעולם, ולא להביט לשכנותיה. כמו כן, מכיוון שהערך המוסף של הייצוא הישראלי גבוה יחסית, שיעור הרווחיות שלו גבוה.

משמעות הדבר היא שגם אם עלויות הייצוא ישתנו – כלומר, היצואנים יצטרכו לתת "הנחה" כדי למכור את מוצריהם בחו"ל – הרווח שייגזר מהייצוא עדיין יהיה גבוה. למציאות הגאו-פוליטית והבידוד שעלולה ישראל לחוות בזירה המדינית, לפיכך, יש למזלנו השפעה שולית בעניין הרווח מייצוא. אלו הם יתרונות גדולים לייצוא הישראלי, אולם אין בהם די כדי להניע צמיחה מספקת. 

סיכום

חוסר ההצלחה בשנים האחרונות לתקן את המדיניות הכלכלית בישראל ולהגביר את הצמיחה נובעים בראש ובראשונה מאינטרסים אישיים: ראשית, הפקידים במשרדי האוצר והכלכלה מסתכלים יותר מדי על מקום העבודה הבא שלהם במגזר הפרטי, ופחות מדי על מה שנדרש למשק. הם מבינים שאם יפגעו במונופולים, יעלו מיסים, יבטלו את מכסות הייבוא או יפעלו לתיקון הליקויים שעליהם הצבעתי לעיל, הם לא יצליחו למצוא בעתיד את מקום העבודה המתאים להם. ישנה בישראל הבנה שקטה שכל פקיד במשרד האוצר או במשרד הכלכלה שיעז להילחם בגורמים הכוחניים והגדולים במשק – יגמור מוקדם את הקריירה המקצועית שלו.

הבעיה השנייה היא "תופעת העדר" במנהל התקין: נורמות קלוקלות משתרשות לאורך שנים גם כאשר הן אינן תקינות, כי איש אינו מעז לפתוח את פיו ולהרתיע נגדן. ראשית, כל אחד סבור שאם כך נהגו בעבר, כנראה יש לכך סיבה. שנית, חבריו עלולים לנדות אותו, משום שהוא יכול לפגוע באינטרסים שלהם או להציג אותם כמי שלא פעלו כשורה במשך שנים. תופעת העדר יוצרת הבנה אחרת – מי שמתריע, מושתק. זו הסיבה לכך שכל שינוי במדיניות הכלכלית אינו יכול לבוא מהפקידים, אלא ממי שמנהיג את המדיניות: שר האוצר או ראש הממשלה, ומוטב שניהם גם יחד.

בעידן שבו אנו חיים, הפוליטיקאים נסמכים על תרומות מטייקונים ועל כתבות מחמיאות בכלי התקשורת שבבעלות הטייקונים. כך יוצא שהפוליטיקאים יודעים שאינם יכולים לפעול נגד היד שמאכילה אותם. כדי לשבור את המעגל הזה נדרשת מנהיגות שהעניין הכלכלי נמצא בראש מעייניה והיא מוכנה לשלם על כך מחירים פוליטיים ואישיים, יחד עם אומץ, ידע ויכולת ניהול לביצוע המהלכים השונים. אחרי שנים ארוכות שהתחום לא טופל, ברור שתהיה זו מלחמה גדולה בגורמים אינטרסנטיים שלא ירצו לוותר על הכוח הרב שזכו בו במשך זמן כה רב.

בנוסף, בהליך הבראה חשוב להחליף את הפקידות הבכירה ולקדם צעירים שעדיין מאמינים שאפשר וניתן לשנות. הם זקוקים למערכת הנחיה, לדוגמה אישית, לתוכנית פעולה – ויהיה גם מחיר לטעויות שיבצעו מחוסר ניסיונם. אך בלעדיהם, קשה יהיה להתניע את השינוי מהפקידות.

ואחרי שהוצג המתכון להצלחה והמצב העגום כיום, כיצד יכול להיות שאיננו מגיעים שוב לפשיטת רגל, כפי שקרה בעבר? בימינו הממשלה למדה להימנע מפשיטת רגל. היא מקטינה את החוב שלה, ומעבירה אותו לציבור – שהחוב שלו רק הולך ותופח. כתוצאה מכך, מחירי הדיור עולים, האינפלציה עולה, וכך גם המיסים.

כדי לתקן את המדיניות הכלכלית אנו צריכים לחזור לאותם צעדים שכבר ביצענו פעמיים בעבר, דהיינו לאפשר לצריכה הפרטית לגדול למשקלה התקין ולהקטין את הדיכוי הממשלתי לצריכה. אנו נדרשים לרביזיה כוללת במדיניות התחרות, המיסוי, הריבית והתקציב, וכמובן ליד בוטחת, עקבית ואמינה על ההגה. רק צעדים אמיצים יביאו אותנו לדרך הנכונה.

זו צריכה להיות תנועת מלקחיים שבמסגרתה יטופלו הצעדים שיעודדו צריכה פרטית ויורידו את יוקר המחיה, ובמקביל גם יביאו לייעול ההוצאות הממשלתיות. כדי להזיז תוצר כה גדול, 2,000 מיליארד ש"ח, יש צורך במסה קריטית של דחיפה ושינוי – וזו משמעות הפעולה הכפולה הזאת, אם תבוצע היטב, נכון ומהר.

חשוב להדגיש שוב שלמצב המשק כיום יש השלכה שאינה נוגעת רק לחיי היומיום שלנו ולצריכה הקטנה, אלא גם לסוגיות שהן בנפשנו, כגון תקציב הביטחון: הסגירה של אוגדות וטייסות לא נבעה מצורך ביטחוני, אלא מהיעדר כסף בקופה הציבורית. הקטנת הסכום הזמין בידי המדינה הפחית את ההוצאה על תקציב הביטחון ל-5 אחוזים מההכנסה הלאומית, לעומת 7 אחוזים כפי שהיה בשנים 2007-2003. זהו עצם קיומנו, ואנו רואים כעת את התוצאות של הפגיעה האנושה ברמת הביטחון. אם נצליח לתקן את מצב המשק המעוות, נוכל גם למצוא את הכספים שיוכלו לאפשר לנו להגדיל את ההוצאות על הביטחון.

עלינו לפעול כעת, ועלינו לתקן את המגמה כלפי מעלה – לפני שמצבנו יוסיף להידרדר.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול בינ"ל ואזורי. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא

אירועי ה-7 באוקטובר, שהתאפשרו בין היתר בשל תמיכתה של קטר בארגון הטרור חמאס, המחישו באופן ברור כי האמירות אינה יכולה עוד להיחשב שותפה פרגמטית של ישראל. עד לעימות הנוכחי, ייצוב כלכלי של רצועת עזה היה נתפס כאינטרס משותף של ישראל וקטר. משום כך, חרף הבעייתיות הכרוכה בשיתוף פעולה עם קטר לנוכח תמיכתה בחמאס, ישראל אפשרה את העברת הכסף הקטרי לרצועה בתקווה שבזכות הסיוע שיוגש לעזה היא תוכל להביא לרגיעה בשטח ולדחות את סבב הלחימה הבא עם חמאס למועד רחוק ככל הניתן. ברם, הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום טרף את הקלפים. כעת, המטרה המרכזית של ישראל אינה לייצר הרתעה למשכי זמן מוגבלים, אלא למוטט את שלטון חמאס, להשמיד את יכולותיו, ולהשיב את בני הערובה שנחטפו לתוך עזה, שמספרם עומד כעת על כ-120 נשים, גברים וטף.

מאמר זה דן באתגרים שמדיניות החוץ הקטרית מציבה לישראל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז אירועי ה-7 באוקטובר. הנייר משרטט את מפת היחסים המורכבת של האמירות עם שחקנים מדינתיים ולא-מדינתיים כאחד, וממחיש כיצד ניצלה את עוצמתה הרכה ליצירת מצג שווא של בעלת ברית מתונה ופרגמטית של מדינות המערב. לצד הפניית הזרקור אל ההשלכות החמורות של חיזוק קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות על ידי קטר, ובפרט הענקת החסות לחמאס, הנייר מפרט את השיטות השונות שקטר נוקטת להלבנת תדמיתה הגלובלית. אלו כוללות את מיצובה כמתווכת-על, המימון הקטרי לאוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב, ביצור האסלאם הפוליטי באירופה במסווה של פעילות צדקה, השקעות בנכסים ובתעשיות זרות ועוד.

הענקת חסות לחמאס

קטר היא אחד מגורמי המימון העיקריים של ארגון הטרור חמאס, והיא עושה זאת בדרכים ישירות ועקיפות. אמיר קטר הקודם היה המנהיג הראשון שהגיע לבקר בעזה לאחר נטילת השלטון של חמאס מידי הפת"ח בכוח; אז הבטיח להעניק לה תמיכה בסך 400 מיליון דולר.^[1] מאז המשיכה קטר את תמיכתה הכלכלית בארגון, ותרומתה עד כה הסתכמה בקרוב לשני מיליארד דולר.^[2] בעוד שחלק מהכסף מנוצל לטובת סיוע לאוכלוסייה העזתית, נראה כי חלק הארי^[3] (על פי הערכות מסוימות כ-80%) מועבר כתשלום משכורות לפקידים ולגורמים אחרים השייכים לחמאס.

האמירות אף מעניקה לארגון תמיכה מדינית ולוגיסטית. קטר מארחת בתחומה אנשי מפתח בהנהגת חמאס,^[4] ביניהם ראש הלשכה המדינית איסמעיל הנייה, סגנו סלאח אל-עארורי, שחוסל בינואר על ידי ישראל, ובכירים נוספים וביניהם חאלד משעל וראזי חמד.

תגובתה של קטר לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מהווה אינדיקציה נוספת לקשרים ההדוקים בינה לבין חמאס. ביום הטבח, תוך כדי השתוללות מתקפת הטרור, פרסם משרד החוץ הקטרי הודעה כי ישראל היא "האחראית הבלעדית להסלמה באלימות עם הפלסטינים",^[5] וחודשיים מתחילת הלחימה ייחס אמיר קטר לישראל "פשעי רצח עם" בעזה.^[6] האשמות דומות ממשיכות על רקע המבצע ברפיח, וכעת מתווספת להם ההתנגדות הפומבית של בכירים בממשל קטר למאמצים הנעשים בישראל להגדיר את אונר"א כארגון טרור^[7] לנוכח השתתפות חבריו במעשה הטבח והחטיפה.

בימים אלו קטר פועלת בגיבוי אמריקני להפסקת הלחימה בעזה ללא דיחוי. במטרה להבטיח את שרידות חמאס, שאותו טיפחה באדיקות במשך שנים רבות, האמירות חותרת להביא לסיום המיידי של המלחמה בעזה בתנאים שיותירו את חמאס בשלטון. בהצהרתו ביוני הביע ראש ממשלת קטר, מוחמד עבדול בן עבד אל-רחמן אל ת'אני, את המחויבות של קטר לדרוש את סיום המלחמה ואת תמיכתו בהחלטת מועצת הביטחון שהוצגה לאחרונה על ידי ארה"ב ולפיה על הצדדים להגיע להפסקת אש ולשוב לשולחן המשא ומתן על מנת לשחרר את החטופים. בדבריו התייחס אל ת'אני לסבלם של "אחיו" בעזה, העמיד את מספר ההרוגים על 37,000 (נתון של משרד הבריאות העזתי) והאשים את ישראל בהרעבה ובענישה קולקטיבית של התושבים.^[8] עוד טען אל ת'אני כי פתרון צודק הוא כזה שבסופו תקום מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים והרשות הפלסטינית תתקבל כחברה מלאה באו"ם.^[9]

עמידתה של קטר לצד החמאס כאקט של סולידריות ובשאיפה לבסס את השפעתה בזירה הפלסטינית מטילה צל כבד על הכדאיות בהיותה גורם מוביל בתיווך עסקת חטופים. קטר אינה מתווך הגון וניטרלי; היא מזדהה עם החמאס ושואפת להעצימו, בניגוד מוחלט לאינטרס הישראלי. אמת, בנובמבר 2023, במסגרת עסקה בתיווכה שוחררו 70 ישראלים תמורת 210 אסירים פלסטינים. ואולם, עד כה, חרף מנופי הלחץ הכבדים שברשותה על הארגון (מעצרים, סנקציות וגירוש של בכירים) הסתפקה האמירות באיומים ולא נעתרה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון הטרור.^[10] זאת גם לנוכח סרבנותו העיקשת של חמאס שהגיעה לשיא לאחרונה כשדחה את העסקה על פי מתווה שהוא בעצמו הציע כבר במאי וישראל קיבלה,^[11] וכעת הוסיף דרישות חדשות. מסיבה זו נטען כי יש לייחס את היכולת להגיע לעסקה מול חמאס במידה רבה ללחץ הצבאי העצום שהופעל עליו בחודשי המלחמה הראשונים ובמידה מועטה יותר לדרישות הקטריות, ככל שהיו כאלה. מכל מקום, מאז העסקה הראשונה נקלעו השיחות למבוי סתום, והאמירות אף הודיעה על בחינה מחדש של תפקידה כמתווכת כתוצאה מהביקורת שספגה מממשלת נתניהו. בפועל, בין היתר בשל קרבתה לוושינגטון, היא ממשיכה לנהל את המגעים לעסקה נוספת לצד מצרים.

אם יינתן לה האשראי לכך, קטר אף אמורה למלא תפקיד מסוכן ב"יום שאחרי". האמירות הינה תומכת נלהבת בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש ועזה, אך מבכרת את חמאס על פני פת"ח, ולכן סביר להניח שתשמש זרז ליישום של מודל בשותפות חמאס. כזכור, בפברואר השנה אירחה דוחה את יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על מנת לדון באפשרות הקמתה של ממשלה פלסטינית טכנוקרטית בשליטת נאמנו של עבאס, בכפוף להסכמת חמאס ובהשתתפות אנשיו.^[12]

הידוק הקשרים עם איראן

לאיראן וקטר יחסים הדוקים, ובשנים האחרונות נחתמו ביניהן הסכמים בילטרליים אחדים. אחת הסיבות לקרבה בין השתיים היא העובדה שהן חולקות שדה גז טבעי בין הגדולים בעולם. מעבר לכך, איראן תמכה בקטר לאחר החלטת מדינות המפרץ להטיל עליה חרם, ובמהלכו גדל ייבוא הסחורות מאיראן לקטר במידה ניכרת.^[13] זמן קצר לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים שלחה טהראן מטוסים של מזון לקטר כדי להקל על המחסור שנגרם כתוצאה מהחרם המסחרי.^[14] חברת התעופה Qatar Airways אף הסתייעה במרחב האווירי האיראני כדי לעקוף את המגבלות שהוטלו על ידי ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין בתחום התעופה.^[15]

בפברואר 2022 אירחה קטר את נשיא איראן דאז, אבראהים ראיסי. זה היה הביקור הראשון של נשיא איראן בקטר מזה 11 שנים. בעקבות הביקור נחתמו 14 הסכמים להעמקת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות על פני מגוון תחומים: תעופה, מסחר, חינוך, תרבות ועוד.^[16] המדינות החליטו להעמיק את הקשרים גם בתחום הביטחון ואכיפת החוק, לרבות הטיפול בהברחות סמים דרך הים.^[17] כשלושה חודשים לאחר מכן ביקר אמיר קטר, השייח' תמים, בטהראן והביע את תמיכתו בקידום המאמצים להחייאת שיחות הגרעין. ראיסי תיאר את ביקורו כנקודת מפנה ביחסים בין שתי המדינות.^[18] כמו כן, לאחר שדווח על התרסקות מטוסו של הנשיא ראיסי ושר החוץ, הצהיר דובר משרד החוץ הקטרי על נכונותה של האמירות לסייע בחיפושים, וב-22 במאי הגיע אמיר קטר יחד עם רוה"מ ושר החוץ הקטרי להלווייתו של ראיסי.^[19]

השותפות בין המדינות ניכרת גם בסולידריות ובעמידה של דוחה לצד טהראן אף במחיר התנגשות עם וושינגטון. כך למשל, בעקבות המתקפה האווירית שביצעה איראן נגד ישראל ב-14 באפריל, הודיעה קטר לארה"ב כי לא תאפשר את השימוש במרחב האווירי ובבסיסים שלה לפעולה צבאית נגד איראן.^[20]

תמיכה באסלאמיזם קיצוני

לצד מאמציה לשמר קשרים קרובים עם המערב, קטר פועלת ללא לאות לחזק תנועות אסלאמיסטיות כגון אל-קאעידה, דאעש והאחים המוסלמים. תמיכתה בטרור מתבטאת בשלל דרכים, החל במתן מימון ומקלט מדיני לטרוריסטים בכירים, עבור להסתה בתקשורת וכלה בקידום תנועת האחים המוסלמים ברחבי אירופה.

מתן מימון ומקלט לטרוריסטים בכירים

שליט קטר הכחיש כל קשר לתנועת האחים המוסלמים בהזדמנויות אחדות, אולם בפועל, האמירות אירחה בתחומה את הנהגת הארגון העולמית לרבות מנהיגה הרוחני, יוסוף אל-קרדאווי – שעד פטירתו ב-2022 היה איש דת מוסלמי סוני רב השפעה שהכשיר בפסק הלכה את פיגועי ההתאבדות, ושידר תוכנית פופולרית באל-ג'זירה. אל-קרדאווי מצא מקלט בקטר לאחר שגורש ממצרים ב-1961 בשל חברותו בתנועת האחים המוסלמים, שהוצאה אז אל מחוץ לחוק.^[21]

כמו כן, כפי שהוזכר קודם, על אף הטבח הנורא שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, קטר ממשיכה לשמש חוף מבטחים עבור ראשי תנועת החמאס. הודות למקלט המדיני שהאמירות מעניקה להם, איסמעיל הנייה, ח'אלד משעל, מוסא אבו מרזוק ואחרים מקיימים חיי פאר ומותרות, והונם נאמד במיליארדי דולרים.^[22]

קטר היא מנוע כלכלי משומן היטב המאפשר ומעודד את התחזקותן של קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות במזרח התיכון. על פי דו"ח מקיף של הארגון (Counter Extremism Project (CEP, לקטר היסטוריה ארוכה ומסועפת של מימון גורמי טרור;^[23] תמיכתה הכלכלית באחים המוסלמים במצרים החלה על פי החשד כבר ב-2013. עוד נטען בדו"ח כי פעילים מקרב אל-קאעידה ודאעש הקימו רשתות מימון בשטחה.^[24] ב-2021 אף פתחה מחלקת המדינה האמריקנית בחקירה בדבר סיוע קטרי למשמרות המהפכה באיראן על בסיס ראיות שסיפקה לה ישראל.^[25]

האמירות מפגינה סובלנות רבה כלפי גורמים בתחומה המספקים מימון לקבוצות טרור והוגדרו באופן רשמי על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי, ולעיתים גם האו"ם כישויות תומכות טרור. אחת הדוגמאות השערורייתיות לכך היא עבד אל-רחמן בין עומאר אל-נואימי. בדצמבר 2013 סומן אל-נואימי על ידי ארה"ב כאחד מהתומכים העיקריים של קיצוניים סוניים בעיראק בשל הסיוע הכלכלי שסיפק לאל-קאעידה וגורמים המזוהים עימה בסוריה, עיראק, סומליה ותימן במשך למעלה מעשור.^[26] אותו אל-נואימי שימש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת דוחה, היה נשיא התאגדות הכדורגל בקטר ואף עבד כיועץ לממשלה.

תעמולה פרו-איסלאסמיסטית ברשת התקשורת אל-ג'זירה

קטר מפעילה ומממנת את רשת אל-ג'זירה, שמסיתה לטרור ומהווה שופר לאידאולוגיה האסלאמית הקיצונית. בימים שבשגרה הערוץ משמש פלטפורמה להדהוד המטרות של ארגוני ג'יהאד עולמי דוגמת אל-קאעידה. האמירות הואשמה על ידי מדינות המפרץ בהפצת מסרי תעמולה המשרתים את שאיפותיה ההרסניות של תנועת האחים המוסלמים וקבוצות רדיקליות נוספות. בשל כך, ומתוקף החרם שהטילו המפרציות על קטר, סגרו ערב הסעודית וירדן את משרדי אל-ג'זירה שבשטחן כבר ב-2017.^[27] במצרים נסגרה רשת החדשות ב-2014 לאחר הדחת נשיא מצרים דאז מוחמד מורסי, המזוהה עם האחים המוסלמים.^[28] במאי השנה אישרה הממשלה את סגירת משרדי הערוץ בישראל.^[29]

מאז טבח ה-7 באוקטובר הערוץ ממקד את מאמציו בקידום פעילות הטרור, הלוחמה הפסיכולוגית והמסרים של תנועת החמאס ושל מיליציות פרו-איראניות (חיזבאללה והחות'ים). כחלק מקמפיין ההסתה, אל-ג'זירה משדרת לצופיה דיווחים כוזבים המנסים לייצר מצג שווא של הישגים לחמאס ותבוסה קרבה לישראל, תוך סילוף מידע או שימוש במידע לא מאומת.^[30] כמו כן, כתבי אל-ג'זירה חושפים מיקומים של חיילים ושטחי כינוס, וחלקם סייעו לחמאס באופן פעיל בהצטרפות לתיעוד הזוועות שביצעו^[31] ואף בהחזקת החטופה נועה ארגמני, ששוחררה לאחרונה.^[32] בעקבות זאת, חבר הסנאט, מרקו רוביו, קורא כעת לנשיא ביידן לשלול מאל-ג'זירה את הגישה לבית הלבן עד אשר תנתק את קשריה עם ארגונים המוכרזים על ידי ארה"ב כארגוני טרור.^[33]

ביצור האסלאם הפוליטי באירופה תחת כסות הומניטרית

קטר נותנת רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים גם בזירת אירופה (בעיקר באיטליה, צרפת, שווייץ וגרמניה) באמצעות קרן הצדקה הקטרית Qatar Charity. ביוני 2014 נפתח משרד של הקרן בלונדון על מנת לפקח על פרויקטים מטעמה בבריטניה וברחבי אירופה.^[34] ממסמך שפורסם בספטמבר 2020 על ידי המרכז הבינ"ל לחקר הרדיקליזציה והאלימות הפוליטית (ICSR) עולה כי לפחות 138 פרויקטים ברחבי אירופה, רבים מהם מקושרים לארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, נתמכו כלכלית על ידי Qatar Charity בשווי עשרות מיליוני יורו.^[35]

עם פרויקטים ביותר מ-50 מדינות, וקבלת תמיכה מסוכנויות האו"ם, הקרן מתהדרת בכך שהיא ניצבת בחזית המאמץ הגלובלי למתן סיוע הומניטרי במצבי חירום. ברם, על אף ההילה הערכית האופפת את פעילותה, במהלך השנים הצביעו עליה ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ כעל ישות מסוכנת. ב-2002 נטען כי הארגון שימש כנתיב כספי עיקרי למימון מתקפות הטרור של אל-קאעידה על שגרירויות אמריקניות בטנזניה ובקניה.^[36] כמו כן, במרץ 2008 הגדירה ועדת המודיעין הבין-משרדית לנושאי טרור (IICT) את הארגון כישות תומכת טרור (בדרגת דחיפות 3).^[37] ביולי אותה שנה הטילה ישראל איסור על פעילות הארגון בשל חברותו בקואליציית הצדקה (Union of Good) בראשותו של יוסוף אל-קרדאווי, שנחשדה בהעברת כספים לחמאס. במסגרת החרם על קטר, קרן הצדקה הקטרית נכללה ברשימת הישויות שעליהן הטילו ערב הסעודית ומפרציות נוספות סנקציות בגין סיוע כלכלי לטרור.^[38]

קידום תדמית נכסית במערב

בשני העשורים האחרונים הצליחה קטר לבסס תדמית אטרקטיבית ונכסית בקרב מדינות המערב הודות לעושרה הרב, היותה ספקית אנרגיה מרכזית, ומגוון מכשירי עוצמה "רכה" שברשותה, ביניהם מימון אקדמי נרחב לאקדמיה האמריקנית, השקעות בנכסים מעבר לים וכן מיצובה של קטר כמתווכת-על. מעבר לתרומתה של תדמית זו להתבססותה של קטר כמעצמה אזורית, היא מסייעת לה להסוות את תמיכתה באסלאמיזם קיצוני ולקנות השפעה בזירה הגלובלית. המעמד שהצליחה קטר לקנות בוושינגטון, הרואה בה בעלת ברית אסטרטגית חיונית, אף מהווה מכשול עבור ישראל ברתימת ארה"ב להפעלת לחץ לשינוי המדיניות הקטרית כלפי חמאס.

הידוק קשרי הכלכלה והביטחון

מאז מלחמת המפרץ עלו יחסיה של קטר עם ארה"ב מדרגה הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביטחוני. ארה"ב היא אחת משותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטר, עם נתח של כ-15% מכלל הסחורות המיובאות לקטר (נכון ל-2022).^[39] כמו כן, קטר וארה"ב הן בעלות ברית ברמה האסטרטגית. הבסיס האמריקני הגדול במזה"ת ממוקם בקטר, והיא מארחת את המפקדה האזורית של פיקוד המרכז האמריקני. ביקורו של האמיר תמים בן חמד אל-ת'אני בוושינגטון, בינואר 2022, תרם לחיזוק הקשרים ולהרחבת שיתוף הפעולה. בזכות סיועה לפינוי הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ומיצובה כגורם מתווך בין ארה"ב לאיראן זכתה קטר במהלך הביקור אף בהגדרה של בעלת ברית מרכזית של וושינגטון מקרב המדינות שאינן חברות בנאט"ו (major non-NATO ally).^[40]

הידוק הקשרים התרחש גם מול מדינות אירופה. איטליה, גרמניה ובריטניה נמנות כיום בין שותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטר מכוח השימוש שהיא עושה בעוצמתה הכלכלית ובנכסיותה בשוק האנרגיה העולמי. השוק האירופי הינו השני בגודלו לקטר כיעד ייצוא למכירות גז (כ-25%) מייד לאחר מדינות אסיה, שאליהן מגיע יותר מ-70% מהגז הקטרי המיוצא.^[41] מדינות אירופיות שונות חתמו על הסכמי רכש גז מול קטר, ועל פיהם היא עתידה לספק להן חלופה לגז הרוסי. כך למשל, ב-2022 נעשתה החברה הצרפתית טוטאל שותפה בכירה בפרויקט הקטרי להקמת קווי ייצור חדשים של גז נוזלי. זמן קצר אחריה חתמה Eni האיטלקית על הסכם לרכישת גז טבעי מקטר לטווח ארוך.^[42]

על נכסיותה הרבה של דוחה בעיני וושינגטון ניתן ללמוד מההצהרה שפורסמה על ידי מחלקת המדינה לאחר הדיאלוג האסטרטגי השישי במספר בין שתי המדינות שהתקיים במרץ השנה.^[43] המסמך מפרט את שיתוף הפעולה הנרחב בין קטר לארה"ב על פני מגוון תחומים. בדברי הפתיחה שקדמו לפגישה עם אמיר קטר כינה מזכיר המדינה אנתוני בלינקן את קטר "שותפה יוצאת דופן"^[44] של ארה"ב בשל תרומתה לשחרור אזרחים אמריקנים המוחזקים במעצר באיראן על לא עוול בכפם, וכן בשל הסיוע הקטרי בפינוי אזרחים אפגנים שסייעו לכוחות האמריקנים באפגניסטן עד לנסיגה.

כמו כן, במסיבת העיתונאים המשותפת שהתקיימה בדוחה מוקדם יותר החודש שיבח בלינקן את קטר על הירתמותה לסייע לאוכלוסייה העזתית, וכן על מאמציה בהשגת עסקה להשבת החטופים הישראלים.^[45] בדומה לרוה"מ הקטרי, בלינקן שם דגש רב בדבריו על המחיר שהמלחמה גובה מהאזרחים העזתים ועל הסכנה בהסלמה של המלחמה וזליגתה לאזורים אחרים, בעוד שהסכנות הכרוכות בסיומה המיידי לביטחון ישראל לא זכו ממנו לשום התייחסות. עוד ניכר מהצהרתו של בלינקן כי ארה"ב מברכת על המעורבות הקטרית בגיבוש פתרון ל"יום שאחרי". יש לשער כי ככל שהדבר תלוי בוושינגטון, ולמורת רוחה של ירושלים, קטר אף עשויה להיות מעורבת ביישומו בשטח.

קידום תדמית נכסית במערב

בשני העשורים האחרונים הצליחה קטר לבסס תדמית אטרקטיבית ונכסית בקרב מדינות המערב הודות לעושרה הרב, היותה ספקית אנרגיה מרכזית, ומגוון מכשירי עוצמה "רכה" שברשותה, ביניהם מימון אקדמי נרחב לאקדמיה האמריקנית, השקעות בנכסים מעבר לים וכן מיצובה של קטר כמתווכת-על. מעבר לתרומתה של תדמית זו להתבססותה של קטר כמעצמה אזורית, היא מסייעת לה להסוות את תמיכתה באסלאמיזם קיצוני ולקנות השפעה בזירה הגלובלית. המעמד שהצליחה קטר לקנות בוושינגטון, הרואה בה בעלת ברית אסטרטגית חיונית, אף מהווה מכשול עבור ישראל ברתימת ארה"ב להפעלת לחץ לשינוי המדיניות הקטרית כלפי חמאס.

הידוק קשרי הכלכלה והביטחון

מאז מלחמת המפרץ עלו יחסיה של קטר עם ארה"ב מדרגה הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביטחוני. ארה"ב היא אחת משותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטר, עם נתח של כ-15% מכלל הסחורות המיובאות לקטר (נכון ל-2022).^[39] כמו כן, קטר וארה"ב הן בעלות ברית ברמה האסטרטגית. הבסיס האמריקני הגדול במזה"ת ממוקם בקטר, והיא מארחת את המפקדה האזורית של פיקוד המרכז האמריקני. ביקורו של האמיר תמים בן חמד אל-ת'אני בוושינגטון, בינואר 2022, תרם לחיזוק הקשרים ולהרחבת שיתוף הפעולה. בזכות סיועה לפינוי הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ומיצובה כגורם מתווך בין ארה"ב לאיראן זכתה קטר במהלך הביקור אף בהגדרה של בעלת ברית מרכזית של וושינגטון מקרב המדינות שאינן חברות בנאט"ו (major non-NATO ally).^[40]

הידוק הקשרים התרחש גם מול מדינות אירופה. איטליה, גרמניה ובריטניה נמנות כיום בין שותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטר מכוח השימוש שהיא עושה בעוצמתה הכלכלית ובנכסיותה בשוק האנרגיה העולמי. השוק האירופי הינו השני בגודלו לקטר כיעד ייצוא למכירות גז (כ-25%) מייד לאחר מדינות אסיה, שאליהן מגיע יותר מ-70% מהגז הקטרי המיוצא.^[41] מדינות אירופיות שונות חתמו על הסכמי רכש גז מול קטר, ועל פיהם היא עתידה לספק להן חלופה לגז הרוסי. כך למשל, ב-2022 נעשתה החברה הצרפתית טוטאל שותפה בכירה בפרויקט הקטרי להקמת קווי ייצור חדשים של גז נוזלי. זמן קצר אחריה חתמה Eni האיטלקית על הסכם לרכישת גז טבעי מקטר לטווח ארוך.^[42]

על נכסיותה הרבה של דוחה בעיני וושינגטון ניתן ללמוד מההצהרה שפורסמה על ידי מחלקת המדינה לאחר הדיאלוג האסטרטגי השישי במספר בין שתי המדינות שהתקיים במרץ השנה.^[43] המסמך מפרט את שיתוף הפעולה הנרחב בין קטר לארה"ב על פני מגוון תחומים. בדברי הפתיחה שקדמו לפגישה עם אמיר קטר כינה מזכיר המדינה אנתוני בלינקן את קטר "שותפה יוצאת דופן"^[44] של ארה"ב בשל תרומתה לשחרור אזרחים אמריקנים המוחזקים במעצר באיראן על לא עוול בכפם, וכן בשל הסיוע הקטרי בפינוי אזרחים אפגנים שסייעו לכוחות האמריקנים באפגניסטן עד לנסיגה.

כמו כן, במסיבת העיתונאים המשותפת שהתקיימה בדוחה מוקדם יותר החודש שיבח בלינקן את קטר על הירתמותה לסייע לאוכלוסייה העזתית, וכן על מאמציה בהשגת עסקה להשבת החטופים הישראלים.^[45] בדומה לרוה"מ הקטרי, בלינקן שם דגש רב בדבריו על המחיר שהמלחמה גובה מהאזרחים העזתים ועל הסכנה בהסלמה של המלחמה וזליגתה לאזורים אחרים, בעוד שהסכנות הכרוכות בסיומה המיידי לביטחון ישראל לא זכו ממנו לשום התייחסות. עוד ניכר מהצהרתו של בלינקן כי ארה"ב מברכת על המעורבות הקטרית בגיבוש פתרון ל"יום שאחרי". יש לשער כי ככל שהדבר תלוי בוושינגטון, ולמורת רוחה של ירושלים, קטר אף עשויה להיות מעורבת ביישומו בשטח.

קשה שלא לתמוה על גישתה זו של וושינגטון כלפי קטר, הלוקה בכשל מוסרי שיש לו השלכות אסטרטגיות חמורות. בעצם הגיבוי שארה"ב מעניקה לקטר, הכרוך בהעלמת עין מתמיכת האמירות בטרור, היא מחזקת את השפעתה על פני השפעת שחקנים מתונים וחשובים יותר. קטר, אם כן, היא שיבוש באסטרטגיית הארכיטקטורה האזורית החדשה שוושינגטון מנסה לקדם, ועלולה להיות לרועץ למימושה.

מימון אקדמי והשקעות בנכסים

מאז ה-9/11 קטר היא התורמת הזרה הגדולה ביותר למוסדות אקדמיים בארה"ב.^[46] על פי הערכות, במשך כשני עשורים השווי הכולל של התרומות שהעניקה קטר לאוניברסיטאות אמריקניות והחוזים שחתמה עימן עמד על 4.7 מיליארד דולר. נראה כי כדי למקסם את השפעתה על האקדמיה האמריקנית הגבילה קטר את תרומתה למספר מצומצם של מוסדות הכוללים את אוניברסיטאות העילית בארצות הברית. האמירות אף הקימה שלוחות של חלק מן האוניברסיטאות הללו בשטחה.

פרויקט מקיף של המכון לחקר אנטישמיות גלובאלית ומדיניות (ISGAP) חושף כיצד במקביל להזרמה השוטפת של מימון קטרי, ללא הגילוי הדרוש בחוק, התפתחה אווירה עוינת כלפי סטודנטים יהודים בקמפוסים האמריקנים וניכרה עלייה באנטישמיות.^[47] באופן ספציפי, נמצא כי במוסדות שקיבלו את הכסף באופן לא מתועד, קמפיינים פוליטיים להשתקת אקדמאים היו נפוצים יותר, וסטודנטים דיווחו על חשיפה גדולה יותר לרטוריקה אנטישמית ואנטי-ציונית. המחקר מצביע על מתאם ברור בין מוסדות המקבלים מימון קטרי לבין הימצאותם של ארגונים עוינים ואגרסיביים דוגמת "התאחדות הסטודנטים המוסלמים" (MSA) ו"סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP).

השקעותיה של קטר מעבר לים אינן מתמצות בתחום ההשכלה הגבוהה. כחלק מאסטרטגיית השקעות החוץ רחבת ההיקף של האמירות, הוקמה בשנת 2005 רשות ההשקעות של קטר (Qatar Investment Authority). קרן עושר ריבונית זו אחראית על ניהול הרווחים העודפים של המדינה ממכירות גז נוזלי. לאורך השנים ביצעה הקרן השקעות במגוון תעשיות ונכסים ברחבי ארה"ב ואירופה, ונכסיה (כולל אלו שבקטר) נאמדים ב-500 מיליארד עד טריליון דולר.^[48]

בין השקעותיה השונות של הקרן נמנים נכסי נדל"ן ופיתוח, נכסי ספורט ותרבות, מבנים מרשימים, מלונות ועוד.^[49] בארה"ב ובבריטניה השקיעה הקרן בנקודות תיירות מפורסמות דוגמת גורד השחקים אמפייר סטייט ומלון פלאזה בעיר ניו יורק, חנות הכלבו הבריטית המפורסמת "הארודס" (Harrods), ושדה התעופה "הית'רו" בלונדון. רכישות משמעותיות בצרפת כוללות את מועדון הכדורגל היוקרתי פריז סן-ז'רמן, את קבוצת Accor על אלפי המלונות שברשותה, ואת קבוצת לגרדייר (Lagardère group), ענקית הוצאות ספרים וקמעונאית נסיעות.

מיצובה של קטר כמתווכת-על

מאמצי תיווך הם חלק מרכזי באסטרטגיה הקטרית לביסוס מעמדה כמעצמה אזורית ולקידום תדמית אטרקטיבית. קטר משמשת כגורם מרכזי בניהול המשא ומתן מול חמאס לשחרור החטופים הישראלים המוחזקים בעזה. כמו כן, האמירות מעורבת בקידום שיחות הגרעין ובניסיונות האמריקניים להגיע להסכם מחודש עם טהראן.^[50]

דוגמאות מהעבר הרחוק יותר כוללות את פתיחת משרד הטאליבן בדוחא ב-2013 כמקום ניטרלי לכאורה לקיום משא ומתן בין ארה"ב לקבוצה האסלאמיסטית, כהכנה להסגת הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ופינוי האוכלוסייה.^[51] בשנים 2007–2008 אף מילאה האמירות תפקיד חשוב בתיווך בין ממשלת תימן למורדים החות'ים.^[52]

כלפי המערב, קטר יוצרת מצג של תיווך הגון ונטול פניות. כך היא ממנפת את מעמדה כמגשרת בין צדדים ניצים בסוגיות מפתח וכגורם שביכולתו לקדם פתרון לסכסוכים אזוריים ובינ"ל. ברם, שירותי התיווך שקטר מעניקה יוצרים למעשה עמימות לגבי טיב היחסים שלה עם מדינות ותנועות סוררות, ובכך משמשים אותה להלבין את תמיכתה העקבית בטרור עולמי ובקידום אידאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית.

פרשיות שחיתות

בשנים האחרונות נחשפה מעורבותה של קטר בכמה פרשיות שחיתות באירופה ובארה"ב שעוררו הדים רבים. אחת מהפרשיות הידועות, שבה נקשר גם שמו של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, היא הענקת אירוח גביע העולם בכדורגל 2022. בספרם "המשחק המכוער" העיתונאים היידי בלייק וג'ונתן קלוורט, שהיו חלק מצוות החקירה של ה-Sunday Times, מראים כיצד מוחמד בין חמאם, הנציג הקטרי בפיפ"א דאז, השתמש במשרתו כדי להבטיח את הקולות שהיו נחוצים לקטר כדי לזכות בהצבעה, כנגד כל הסיכויים.^[53] על פי התחקיר, דוחה הוציאה כ-5 מיליון דולר כדי לרכוש את ההצבעות של חברי הוועדה המנהלת של פיפ"א.

בדצמבר 2022 נחשפה פרשיית שוחד נוספת – סקנדל קטרגייט. על פי מסמכים שהודלפו מחקירות המשטרה, בכירים לשעבר בפרלמנט האירופי פעלו להשפיע על החלטות הפרלמנט האירופי לטובת קידום האינטרסים של ממשלות קטר, מרוקו ומאוריטניה. מתועדים בהם, בין היתר, התכנון להפיל שש החלטות של הפרלמנט המגנות את הפרות זכויות האדם של קטר, ואת קידומו של הסכם פטור מוויזה למדינות האיחוד.^[54]

כמו כן, בינואר 2024 חשפה רשת החדשות פוקס ניוז את תוכנית הפעולה של מבצע ריגול ( "Project Endgame") במימון קטרי שנועד לפגוע במוניטין של חברי קונגרס וסנאט אמריקנים בגין התנגדותם לחמאס ולתנועת האם שלו, האחים המוסלמים.^[55] על פי המסמכים החסויים שהתגלו, ממשלת קטר שכרה חברה בבעלותו של סוכן לשעבר של ה-CIA כדי לרגל אחר הסנאטור הרפובליקני מטעם מדינת טקסס, טד קרוז, ומחוקקים אחרים, ביניהם תומאס קוטון, חבר הסנאט מטעם מדינת ארקנסו, ומריו דיאז-בלרט, חבר הקונגרס הרפובליקני מטעם מדינת פלורידה. מהדיווח עולה כי המבצע נועד לטרפד מדיניות המכוונת נגד חמאס והאחים המוסלמים, ובפרט לבלום הצעות חוק הקוראות להגדיר את האחים המוסלמים כארגון טרור.

המלצות למדיניות

בשל התקבעותה של תדמית חיובית של קטר בארה"ב בשנים האחרונות, יש להודות כי ישראל לא תוכל לצפות מוושינגטון, לפחות לא בטווח הקרוב, להמיר את החיבוק החם שקטר זוכה לו מצידה בגישה אסרטיבית יותר שהייתה מאלצת את דוחה למשוך את תמיכתה מחמאס ולהפעיל את מלוא כובד השפעתה עליו. אילו ראתה ארה"ב עין בעין עם ישראל בנושא, היה ניתן לדרוש מקטר לסגור את משרדי חמאס על אדמתה, לבטל את האזרחות והדרכונים שהוענקו לראשי חמאס ומקורביהם, ולדרוש את יציאתם של כל פעילי חמאס משטחה לאלתר. כמו כן, ארה"ב הייתה יכולה לחייב את ממשלת קטר לנקוט צעדים משפטיים נגד ישויות הפועלות בשטחה המעורבות במימון הארגונים המוכרזים כארגוני טרור על ידי ארה"ב. אם קטר לא הייתה נענית, ארה"ב הייתה יכולה לבחון שינויי חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה" (Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור נגד קטר,^[56] וחמור מכך, אף לשקול את החלפת מעמדה של קטר מבעלת ברית למדינה המוגדרת כתומכת טרור – שינוי סטטוס שבמסגרתו היה ניתן לקדם אף את העברת כוחות הצבא האמריקנים מבסיס אל-עודייד בקטר לערב הסעודית או לאיחוד האמירויות. ואולם לנוכח התחממות היחסים בין ארה"ב לקטר, הצעדים שצוינו לעיל הינם בעת הנוכחית בגדר משאלת לב יותר מאשר המלצות שיש להן היתכנות ממשית בשטח.

חרף האמור, נדרש מישראל בעת הזו לעשות כל שביכולתה לצמצם את ההשפעה הקטרית בזירה הפלסטינית הבאה על חשבון אינטרסים ישראליים חיוניים. אמת, בסוגיית החטופים, נדמה כי בשלב מתקדם זה של המלחמה, ובעיקר בשל קרבתה של דוחה לוושינגטון, ישראל תיאלץ להשלים עם התפקיד המרכזי של קטר בתיווך עסקת חטופים. בד בבד, כל אימת שהאמירות אינה נעתרת לגרש את ראשי חמאס משטחה ומסתפקת באיומי סרק, אל לישראל להסס לפגוע בראשי חמאס בדוחה. כמו כן, בשאלת "היום שאחרי", על ישראל לבלום את מאמציה של קטר להתבסס כגורם רב השפעה בקידום מתווים לניהול האזרחי ולשיקום הרצועה, שכן משמעות הדבר היא חיזוק מנגנוני השלטון של חמאס שייוותרו ברצועה בתום המלחמה. לאור התאוששותה מהחרם של מדינות המפרץ וחיזוק הקשרים עימן מאז הסרתו, בדיונים עם בני שיח ממדינות ערב שמצויות בקשרי עבודה או במו"מ עם ישראל, חשוב במיוחד להדגיש את הזיקה של קטר לאחים המוסלמים, לאיראן ולגורמי טרור, ואת ההשלכות החמורות של בחישתה במזה"ת בכלל, ובעזה בפרט, על היציבות האזורית.

בכל הנוגע לרתימתה של וושינגטון לטובת הנושא, נדמה כי בשלב זה מומלץ לקובעי מדיניות בישראל למקד את מאמציהם לאו דווקא מול הממשל האמריקני אלא בדרגים נמוכים יותר; מוטב לנסות לייצר שיח פורה מול חברי קונגרס, גורמים מקצועיים, ארגונים ושדולות הפועלים לחשיפת המניעים העומדים מאחורי מדיניות החוץ הקטרית וההשלכות הבעייתיות של השפעתה.

כלי הסברתי חשוב שיכול לסייע להשגת מטרה זו הוא השקתו של קמפיין תקשורתי נרחב שיחשוף את פרצופה האמיתי של קטר כמדינה תומכת טרור ויערער את תדמיתה כמדינה מוסלמית מתונה ומתווכת הגונה. על הקמפיין להפנות זרקור לברית ארוכת השנים שכרתה קטר עם גורמים אסלאמיסטיים, וכן לפרשיות השחיתות הרבות שנקשרו בשמה בשנים האחרונות. הקמפיין, שיוכל להיקרא בשם All Eyes on Qatar (כפרפרזה על הקמפיין נגד לחימת ישראל ברפיח), יחתור להפעלת לחץ על הנהלת האוניברסיטאות האמריקניות וכן על גופים נוספים בארה"ב ובאירופה המקבלים מימון מחברות ומקרנות קטריות לחדול מכך עד אשר תשנה קטר את מדיניותה.

כמו כן, מומלץ לישראל להשתדל אצל חברי קונגרס וסנאט במטרה לקדם חקיקה שתבלום את התרחבות דריסת הרגל הקטרית באקדמיה האמריקנית. לאחרונה אישר בית הנבחרים עריכת תיקונים בחוק ההשכלה הגבוהה לשם הגברת השקיפות וצמצום הנזק האפשרי של התערבות ממשלתית זרה.^[57] ככל שהצעת החוק תעבור גם בסנאט ותיכנס לתוקף, מדובר בהחלט בצעד בכיוון הנכון. בשיתוף עם ארגונים הפועלים למיגור האנטישמיות, כגון StandWithUs, ניתן גם לקדם את פתיחתה של חקירה פדראלית נגד כלל האוניברסיטאות המקבלות מימון מקטר על מנת לבחון לעומק את ההשפעה שהייתה לכך על התגברות העוינות בקמפוס כלפי סטודנטים יהודים, ובפרט ביטויי אנטישמיות, ולהדק את הפיקוח עליהן בהתאם.

נכון תעשה ישראל אם תרתום גם את ממשלות אירופה לטובת הנושא על מנת שהן תנקוטנה צעדים כלכליים נגד קטר בשל תמיכתה בחמאס ובאסלאמיזם הרדיקלי, לכל הפחות עד להשגת התקדמות ממשית בסוגיית החטופים. יש לקדם את הנושא מול מחוקקים, קובעי מדיניות וגורמים אחרים הפועלים לקידום דה-רדיקליזציה של קבוצות מיעוט ולמיגור ההשפעה של תנועת האחים המוסלמים במדינותיהם. דוגמה לגורם כזה הוא ארגון הימין-מרכז בפרלמנט האירופי, ECR Group, שבדו"ח מקיף שפרסם בשנת 2021 הצביע, בין היתר, על המימון שקטר מעניקה לארגונים אסלאמיסטיים באירופה, וקרא לנציבות האירופית להפסיק את התמיכה בהם. כמו כן יש לפעול מול גורמים בסקטור הפרטי, במגזר השלישי וכן בשותפות עם מובילי דעת קהל ומשפיענים המקיימים קשרים עם האמירות, על מנת שאלו יחרימו כנסים ואירועים בינלאומיים באירוח או במימון קטר, ויכריזו על ביטול השתתפותם כאקט מחאתי עד לשחרור כל בני הערובה.

סיכום

מזה שנים רבות קטר פורשת את חסותה על קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות, מהדהדת את מסרי ההסתה לטרור של האחים המוסלמים ברשת התקשורת שבבעלותה, ומטפחת את קשריה עם האיום הגדול במזה"ת – איראן. בעוד שהקרבה לאיראן ולארגוני טרור כמו החמאס הינה בגדר עובדה ידועה לכול, מהלכים אחרים של האמירות לביסוס מעמדה האזורי והגלובלי נעשים באופן סמוי יותר מן העין, באמצעות מגוון מכשירי עוצמה "רכה" המסייעים לה להלבין את תדמיתה במערב.

למשחק הכפול של קטר השלכות חשובות על ההתפתחויות במזרח התיכון. אירועי ה-7 באוקטובר, שהתאפשרו בין היתר בשל תמיכתה של האמירות בארגון הטרור חמאס, המחישו באופן ברור כי קטר אינה יכולה עוד להיחשב שותפה פרגמטית של ישראל. כעת, 9 חודשים מתחילת מלחמת "חרבות ברזל", קטר ממשיכה לקדם מהלכים הפוגעים באינטרסים ישראליים חיוניים, בפרט חוסר מוכנותה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון חמאס על מנת להביא לשחרור החטופים. על כך יש להוסיף את מאמציה להביא לסיום המלחמה ולהקמתה של מדינה פלסטינית בתנאים המוכתבים, או לכל הפחות המאושרים, על ידי חמאס.

על מנת להבטיח את השגת מטרות המלחמה ולהסיר את האיום הנשקף לישראל מעזה לטווח הרחוק, על ישראל לפעול לנטרול השפעתה המסוכנת של דוחה בכל הקשור לניהול המלחמה ולגיבוש פתרון ל"יום שאחרי". בהתאם לכך, בדיונים עם בנות שיח מקרב מדינות ערב המתונות, מומלץ לקובעי המדיניות בישראל להדגיש את התמיכה של קטר בגורמים אסלאמיסטיים ואת השלכות בחישתה במזה"ת על ערעור היציבות האזורית, ובפרט חתירתה לחזק את חמאס ולהותירו בשלטון.

מול וושינגטון, כאמור, יש לקחת בחשבון כי המצב מורכב יותר. מה שמקשה במיוחד על ההתמודדות של ישראל מול התופעות הללו הוא התדמית החיובית שקטר נהנית ממנה בממשל האמריקני, המונעת ממנו להפעיל לחץ ממשי על קטר לשינוי התנהגותה. משכך, נדמה שיהיה אפקטיבי יותר עבור ישראל לייצר שיח ושיתוף פעולה עם חברי קונגרס, גורמים מקצועיים, ארגונים ושדולות הפועלים לחשוף את המניעים העומדים מאחורי מדיניות החוץ הקטרית וההשלכות ההרסניות של השפעתה. בארה"ב וגם באירופה יש לפעול הן בהיבט ההסברתי, באמצעות קמפיין תקשורתי נרחב שמטרתו לחשוף את מעלליה של קטר, והן בהיבט המשפטי, על ידי קידום חקיקה לצמצום המעורבות הקטרית באקדמיה האמריקנית וחסימת המימון המגיע ממנה לארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים ברחבי אירופה.

^[1] Jody Rudoren, "Qatar's Emir Visits Gaza, Pledging $400 Million to Hamas", New York Times, October 23, 2012.
https://www.nytimes.com/2012/10/24/world/middleeast/pledging-400-million-qatari-emir-makes-historic-visit-to-gaza-strip.html

^[2] David Ehl, "What is Hamas and who supports it", DW, May 15, 2021.
https://www.dw.com/en/who-is-hamas

^[3] Hiller Frisch, "How Hamas is spending Qatari money", Jerusalem Post, February 21, 2020.
https://www.jpost.com/opinion/how-hamas-is-spending-qatari-money-618293

^[4] Einav Halabi, "Orders from an air-conditioned room: Hamas leaders scattered throughout Middle East", Ynet, June 11, 2023.
https://www.ynetnews.com/magazine/article/r1zstci7p

^[5] Qatar says Israel is responsible for escalation, calls for restraint", Reuters, October 7, 2023.
https://www.reuters.com/article/idUSS8N37R027

^[6] "Qatar's emir accuses Israel of 'genocide' and 'systematic killing of innocent civilians", The Times of Israel, December 5, 2023.
https://www.timesofisrael.com/liveblog_entry/qatar-accuses-israel-of-systematic-and-deliberate-killing-of-innocent-civilians

^[7] "Qatar condemns Israeli occupation's attempt to classify UNRWA as terrorist organization", The Peninsula, June 2, 2024.
https://thepeninsulaqatar.com/article/02/06/2024/qatar-condemns-israeli-occupations-attempt-to-classify-unrwa-as-terrorist-organization

^[8] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Minister of Foreign Affairs Mohammed bin Abdulrahman Al Thani At a Joint Press Availability", US Department of State, 12 June 2024.
https://www.state.gov

^[9] שם.

^[10] Tovah Lazaroff and Zvika Klein, "Doha not pressing Hamas to leave Qatar, officials say – exclusive", Jerusalem Post, June 25, 2024.
https://www.jpost.com/israel-amas-war/article-807760

^[11] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Minister of Foreign Affairs Mohammed bin Abdulrahman Al Thani At a Joint Press Availability", US Department of State, 12 June 2024.
https://www.state.gov

^[12] "Abbas visits Qatar amid talk of Hamas joining PA", JNS, February 12, 2024.
https://www.jns.org/abbas-visits-qatar-amid-talk-of-hamas-joining-pa

^[13] Mahjoob Zweiri and Nael Abusharar, "Iran's Trade with Neighbors: Sanctions' Impact and the Alternatives", Middle East Policy 29 no.4 (2022): 67–69.
https://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/mepo.12663

^[14] "Iran sends planes of food to Qatar amid concerns of shortages", Reuters, June 11, 2017.
https://www.reuters.com/article/gulf-qatar-iran-idUSL8N1J806M

^[15] Ali Arouzi, "Iran Sees Opening in Saudi-Qatar Feud, Offers Food, Airspace to Qatar", NBC News, June 6, 2017.

https://www.nbcnews.com/news/world/iran-sees-opening-saudi-qatar-feud-offers-food-airspace-qatar-n768891

^[16] Fatemeh Salari, "Iran and Qatar sign 14 official cooperation documents", Doha News, February 22, 2022.
https://dohanews.co/iran-and-qatar-sign-14-official-cooperation-documents

^[17] "Iranian Security Official In Qatar To Deepen Ties", Iran International, June 27, 2023.
https://www.iranintl.com/en/202306279888

^[18] Nasser Karimi, "Qatari emir in Iran offers support for reviving nuclear deal", AP News, May 12, 2022.
https://apnews.com/article/middle-east-iran-tehran-qatar-034ef884ef771536262cd67445e2a32a

^[19] "Qatar Emir, Kuwait Foreign Minister travel to Iran for Raisi funeral", Middle East Monitor, May 22, 2024.
https://www.middleeastmonitor.com/20240522-qatar-emir-kuwait-foreign-minister-travel-to-iran-for-raisi-funeral

 ^[20] מיכל בקשי, "מסנדלת את ארה"ב: קטר אוסרת לטוס מעל שטחה כדי לתקוף באיראן", עכשיו 14, 14 באפריל 2024. https://www.now14.co.il.

^[21] Amb. Alberto M. Fernandez, "Al-Qaradawi: Qatar's Islamist Empire Builder", MEMRI, October 2022.

https://www.memri.org/reports/al-qaradawi-qatars-islamist-empire-builder

^[22] עדי טננבאום, "המיליונרים של חמאס: עשו הון ממנהרות ומחזיקים נכסים ונדל"ן במיליוני דולרים", גלובס, 26 באוקטובר 2023.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001461081

^[23] "Qatar: Extremism and Terrorism", Counter Extremism Project, 2023.
https://www.counterextremism.com/countries/qatar-extremism-and-terrorism/report

^[24]  שם.

^[25] Benjamin Weinthal and Jonathan Spyer, "US investigates Qatar over claims that it finances Iran's Revolutionary Guards Corps", Washington Examiner, July 23, 2021.
https://www.washingtonexaminer.com/news/1812900/us-investigates-qatar-over-claims-that-it-finances-irans-revolutionary-guards-corps

^[26] Steven Merley, "Written evidence submitted by Steven Merley", UK Parliament, 13 March 2018.
https://committees.parliament.uk/writtenevidence/87421/pdf

^[27] "Al Jazeera bureaus closed, websites blocked in several Arab countries", International Press Institute, July 9, 2017.
https://ipi.media/al-jazeera-bureaus-closed-websites-blocked-in-several-arab-countries

^[28] "Al-Jazeera shuts down its Egypt channel", The Times of Israel, December 22, 2014.
https://www.timesofisrael.com/al-jazeera-shuts-down-its-egypt-channel

^[29] "הממשלה אישרה פה אחד את סגירת אל-ג'זירה", משרד רוה"מ – לשכת העיתונות הממשלתית, 5 במאי 2024.
https://www.gov.il/he/pages/aljazeera050624

^[30] "Arab Journalists Criticize Al Jazeera: The Platform of All Terrorists", Davar, November 30, 2023.
https://en.davar1.co.il/469494

^[31] עינב חלבי," 'כתב' אל-ג'זירה שתיעד את הטבח בניר עוז נפגע בתקיפת כטב"ם ברפיח ואיבד את רגלו", Ynet, 14 בפברואר 2024.
https://www.ynet.co.il/news/article/r1rnqutia

^[32] ציפורה סימן טוב, "דיווח: נועה הוחזקה בשבי ע"י כתב אל ג'זירה ואביו הרופא", עכשיו 14, 9 ביוני 2024.
https://www.now14.co.il

^[33] Julia Johnson, "Biden pushed to revoke Al Jazeera credentials after Israeli hostage reportedly found in journalist's home", Fox News, June 12, 2024.
https://www.foxnews.com/politics/biden-pushed-revoke-al-jazeera-credentials-after-israeli-hostage-reportedly-found-journalists-home

^[34] "Qatar Charity opens office to oversee projects in Europe", Gulf Times, June 7, 2014.

https://www.gulf-times.com/story/395207/qatar-charity-opens-office-to-oversee-projects-in-europe#:~:text=Qatar%20Charity%20(QC)%20has%20opened,%E2%80%9D%2C%20according%20to%20an%20official.

^[35] Damon L. Perry, "The Islamist Movement in Britain", ICSR, September 2020.
https://icsr.info/wp-content/uploads/2020/09/ICSR-Report-The-Islamic-Movement-in-Britain.pdf

^[36] Ibid.

^[37] Ibid.

^[38] Ben Evansky, "Qatari charity on new terror list has ties to USAID, UN", Fox News, June 20, 2017.
https://www.foxnews.com/world/qatari-charity-on-new-terror-list-has-ties-to-usaid-un

^[39] "Qatar's imports 2022 by country", TradeEconomy, January 2024.
https://trendeconomy.com/data/h2/Qatar

^[40] יואל גוז'נסקי, המעמד האזורי והבינלאומי של קטר – בסימן עלייה, מבט על, המכון למחקרי ביטחון לאומי, מרץ 2022.

^[41] "Qatar natural gas production and exports stable as country eyes expansion", U.S. Energy Information Administration, August 2, 2023.
https://www.eia.gov/todayinenergy/detail.php?id=57300

^[42] דורון פסקין, "דרך פרויקט הגז הגדול בהיסטוריה, קטר תגדיל אחיזה במערב", כלכליסט, 20 ביוני 2022.
https://www.calcalist.co.il/world_news/article/bkf1flct9

^[43] Joint Statement on the U.S.-Qatar Strategic Dialogue, US Department of State, March 5, 2024.
https://www.state.gov/joint-statement-on-the-u-s-qatar-strategic-dialogue-2

^[44] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Foreign Minister Mohammed bin Abdulrahman Al Thani Before Their Meeting", US Department of State, March 5, 2024.
https://www.state.gov

^[45] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Minister of Foreign Affairs Mohammed bin Abdulrahman Al Thani At a Joint Press Availability", US Department of State, June 12, 2024.

https://www.state.gov/secretary-antony-j-blinken-and-qatari-prime-minister-and-minister-of-foreign-affairs-mohammed-bin-abdulrahman-al-thani-at-a-joint-press-availability-3

^[46] Neetu Arnold, Outsourced to Qatar, National Association of Scholars, September 12, 2022.
https://www.nas.org/reports/outsourced-to-qatar/full-report#_ftn1

^[47] Follow the Money: Qatar and the Muslim Brotherhood Funding of Higher Education in the United States, ISGAP, 2023–2024.

https://isgap.org/follow-the-money

^[48] "Networks of Hate", ISGAP, 2023.
https://isgap.org/wp-content/uploads/2023/12/Networks-of-Hate_5DEC.pdf

[49] Ibid.

^[50] "דובר משה"ח הקטרי: קטר מוסיפה לתווך בין איראן לארה"ב ועודה שוללת נרמול יחסים עם סוריה", ממרי, 2 באפריל, 2023.
https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5804

^[51] "Afghan Taliban opens first office in Doha as U.S. plans talks", UNHCR, June 19, 2013.
https://webarchive.archive.unhcr.org/20230520073330/https:/www.refworld.org/docid/51d6caf42a.html

^[52] Adam Baron, "Qatar's Dispute with Neighbors Reverberates in Yemen", The Arab Gule States Institute in Washington, July 19, 2017.
https://agsiw.org/qatars-dispute-with-neighbors-reverberates-in-yemen

^[53] עוזי מן, "תחקיר ה"סאנדיי טיימס": בכירים שוחדו כדי לתמוך בהצעת קטאר", הארץ, 1 ביוני 2014.
https://www.haaretz.co.il/sport/world-soccer/2014-06-01/ty-article/0000017f-eac2-d639-af7f-ebd7c04c0000

^[54] Elisa Braun, Gian Volpicelli and Eddy Wax, "The Qatargate Files: Hundereds of Leaked Documents Reveal Scale of EU Corruption Scandal, POLITICO, December 4, 2023.
https://www.politico.eu/article/european-parliament-qatargate-corruption-scandal-leaked-documents-pier-antonio-panzeri-francesco-giorgi-eva-kaili

^[55] Benjamin Weinthal, "Exclusive: Alleged Qatar spy operation said to have targeted GOP lawmakers opposed to Muslim Brotherhood", Fox News, January 20, 2024.
https://www.foxnews.com/world/exclusive-alleged-qatar-spy-operation-said-to-have-targeted-gop-lawmakers-opposed-to-muslim-brotherhood

^[56] Richard Goldberg, "How America and Its Allies Can Stop Hamas, Hezbollah, and Iran from Evading Sanctions and Financing Terror", FDD, October 2023.
https://www.fdd.org/analysis/2023/10/25/how-america-and-its-allies-can-stop-hamas-hezbollah-and-iran-from-evading-sanctions-and-financing-terror

^[57] House Passes Bipartisan Bill to Deter Foreign Adversaries' Influence in American Education ,Committee on Education and the Workforce, Press Releases, December 6, 2023.
https://edworkforce.house.gov/news/documentsingle.aspx?DocumentID=409838

פתיח

מאמר זה, שהינו חלק מ"פרויקט ישראל 2.0" בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, מהווה המשך למאמר היסוד בסדרת "האשכול הבינלאומי" אשר סקר את האיומים וההתפתחויות המרכזיות בזירה הבינלאומית כלפי מדינת ישראל בעקבות ה-7 באוקטובר, ומתמקד במשמעויות ובהמלצות באשר למדיניות ישראל מול רוסיה בחלוקה למישור האסטרטגי, המדיני והבילטרלי, תוך התייחסות לנושאי הזירה הצפונית, מבצעי השפעה רוסיים, אנטישמיות, וסוגיות כלכליות-אזרחיות.

מבוא

בשנים האחרונות ניהלה מדינת ישראל מדיניות זהירה מול רוסיה שהתבססה על שני מאמצים משלימים: הראשון, צמצום יכולת ההיזק של רוסיה לאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל במישור המדיני בזירה הגלובלית ובמישור המבצעי בזירה הצפונית, בדגש על המב"מ (המערכה בין המלחמות) ומניעת התבססות איראן והציר השיעי על גבול ישראל; השני, קידום יחסים בילטרליים במגוון תחומים על מנת לצמצם מרחבי מחלוקת ולייצר מנופים ומחוות שישרתו את המאמץ הראשון. ברקע למאמצים אלה הלך והתרחב הקרע בין ארה"ב לבין רוסיה, שאתגר את הניסיון של מדינת ישראל לנהל מדיניות זו מול רוסיה.

ברמה הדו-צדדית, ישראל ורוסיה הצליחו בעשור האחרון לקדם ולפתור סוגיות פתוחות רבות שהיו על הפרק, בזכות התקרבות האינטרסים בין המדינות. אולם, ככל שהיקף היחסים בין המדינות התרחב, כך גם גדלה הציפייה הרוסית לתמורות גדולות יותר עבור פעילותה בהקשרי הזירה הצפונית. במקביל, המערכת הישראלית, למרות החשד כלפי הקרמלין ומניעיו, העריכה כי באמצעות נקיטת מדיניות עצמאית מול רוסיה ניתן יהיה לרתום את רוסיה למילוי תפקיד קונסטרוקטיבי בזירה הצפונית.

ההערכה כי רוסיה מייחסת למדינת ישראל נכסיות מסוימת נשענה על כמה מאפיינים: ראשית, קשר היסטורי ותרבותי בין המדינות, המתבסס על הקהילה דוברת הרוסית הגדולה החיה בישראל (כ-1.2 מיליון), והקהילה היהודית ברוסיה, המוערכת ב-150 אלף.[1] שנית, רוסיה השתמשה בנרטיב הניצחון על הנאצים כדי לטפח את ההתקרבות לישראל, וגם כדי לשמש כעלה תאנה בהתנגחותה הקבועה של רוסיה עם המערב בנוגע למאבק באנטישמיות, ולניכוס, שלא לומר שכתוב ההיסטוריה, לצורכי תעמולה פנימיים וחיצוניים. שלישית, העובדה כי ישראל נתפסה ברוסיה כבעלת ברית קרובה של ארצות הברית, אך כזו שאינה מיישרת קו עימה באופן עיוור, יצרה הזדמנות עבור הקרמלין לתקוע טריז בין השתיים, ומבחינת מדינת ישראל הזדמנות למצב עצמה כמגשרת בין המעצמות. בנוסף, לרוסיה היה עניין רב בקידום היחסים הבילטרליים, הן בשל הגישה לשוק מערבי, והן בשל המשמעות הסמלית של עשיית עסקים ומסחר עם בעלת בריתה של ארה"ב. כמו כן, רוסיה שאפה להחזיר לעצמה נכסי כנסייה במחלוקת בשטחי ארץ ישראל. לבסוף, היו במערכת הישראלית גם כאלה שהאמינו כי רוסיה חוששת מיכולת ההיזק של ישראל לאינטרסים הרוסיים בסוריה ובאיראן.

המציאות הגאופוליטית השתנתה והפכה רבים ממאפיינים אלה ללא רלוונטיים כפי שיפורט בהמשך, ועל כן מתחייבים שינויים והתאמות של מדיניות ישראל כלפי רוסיה בכל מישור והיבט של היחסים.

המישור האסטרטגי

רוסיה פלשה לאוקראינה ב-2014 והרחיבה את המלחמה נגדה ב-2022, ולמרות זאת מדינת ישראל המשיכה במדיניותה הזהירה מבלי לנקוט צד במלחמה באופן מובהק. אחד הטיעונים המרכזיים שהושמעו לטובת שימור מדיניות זו היה החשש מפעילות רוסיה נגד ישראל בזירה הצפונית. זהו טיעון שהתעלם מהשינויים הגאופוליטיים בשנים האחרונות.

ראשית, מאז הרחבת המלחמה והפלישה לאוקראינה העמיקה רוסיה את קשריה ותלותה בצפון קוריאה, איראן וסין, באופן ששינה את יחסי הכוחות של רוסיה מול מדינות אלה, בדגש על איראן. רוסיה ואיראן החלו בשיתוף פעולה מבצעי הדוק כבר בזירה הסורית, שכלל שיתוף מודיעין, תיאום מבצעי, הכשרות וסיוע לוגיסטי.[2][3] כיום שיתוף פעולה זה מיושם בהיקף נרחב יותר, כאשר איראן היא מספקיות אמצעי הלחימה המובילות של רוסיה במלחמה באוקראינה, בעיקר כטב"מים, והשתיים גם מתואמות סביב האינטרסים במזרח התיכון – מניעת ארכיטקטורה ביטחונית חדשה במזרח התיכון, החלשת הנוכחות האמריקנית, ופגיעה במדינת ישראל.[4]

בנוסף, עיקר המאמצים הצבאיים של רוסיה מופנים לזירת אוקראינה, כולל העברת אמצעים מסוריה לאוקראינה לטובת המשך המלחמה.[5] מגמה זו מהווה הזדמנות עבור מדינת ישראל להרחיב את פעילותה בזירה הצפונית כנגד איראן, לצד העימות המחריף מול חיזבאללה בגבול לבנון מאז ה-7 באוקטובר. ככל שרוסיה מושקעת ברובה בדונבאס כך איראן חשופה יותר במזרח התיכון, ולמדינת ישראל יש הזדמנות לגבות מחירים ישירים מאיראן.

שלישית, חולשת הממסד הביטחוני ברוסיה, שניצב בשעת מבחן תחת הקדנציה החמישית של פוטין כנשיא, עם מינויים חדשים שצריכים להוכיח עצמם.[6] בשלב זה נראה כי המינויים נועדו להכווין את כלל הפעילות הביטחונית, כולל התעשיות הביטחוניות, לטובת המלחמה באוקראינה, ומדגישים שוב את סדר העדיפויות של הקרמלין. במצב זה ישנו חוסר רצון מובנה לפעול צבאית בזירות משניות, ועל כן שוב מאפשרים לאיראן למלא תפקיד קדמי יותר במזרח התיכון. לצד זאת, התפתחות זו לא תצמצם את מאמצי רוסיה בממדי הסייבר וההשפעה, אלא אף תגביר אותם.

נראה שמאז ה-7 באוקטובר חל שינוי מבורך בגישה הישראלית הזהירה, עם הפסקת הדיווחים הישראליים לרוסיה באמצעות מנגנון מניעת החיכוך והגברת התקיפות נגד מטרות איראניות בסוריה.[7] יש להמשיך בכיוון זה ולנקוט צעדים נוספים:

• מדינת ישראל צריכה לפעול תחת הנחת יסוד כי רוסיה היא יריב ואיום אסטרטגי לביטחון הלאומי של מדינת ישראל, ועל בסיסה לגבש את האסטרטגיה הכוללת להתמודדות עם רוסיה, בדגש על תמיכתה באויבי ישראל.
• לשמור על חופש פעולה לתקיפת מטרות באיראן, כולל בהינתן הגברת ייצוא אמצעי לחימה וטכנולוגיות טילים מרוסיה לאיראן.
• לקיים ערוץ קשר עם הרוסים, לכל הפחות בדרגי עבודה, על מנת להבטיח הבנות מינימליות והעברת מסרים, ובמקביל לשמר שיח ברמה המדינית והאסטרטגית בין מזכיר המועצה לביטחון לאומי של רוסיה לבין ראש המטה לביטחון לאומי בישראל, וכן בין ראשי המדינות על מנת לייצר מדרג של אפשרויות העברת מסרים, תגובה ומרחב הכחשה בין המדינות גם בעיתות משבר.
• להגביר את הקשב והמעקב אחר מבצעי ההשפעה הרוסיים בישראל, תוך שימוש בכלי סייבר ואימוץ רגולציה מתאימה שתיתן מענה לפעילות זו באופן כולל ולא רק בהקשר הרוסי. במסגרת זו, יש גם להגביר את המודעות לתפקידי התקשורת הרוסית והכנסייה האורתודוקסית כסוכנות השפעה.[8]
• להתניע דיאלוג מקצועי ואסטרטגי מול אוקראינה, שיתמקד בשיתוף תורות ושיטות לחימה, בדגש על התמודדות עם כטב"מים תוקפים. בשתי הזירות מופעלים כטב"מים מתוצרת איראן, ומאז הפלישה הרוסית צברה אוקראינה ניסיון רב בהתמודדות מולם.

המישור המדיני

בהיותה חלק מהציר הרדיקלי, ונוכח פעילותה האנטי-ישראלית והאנטישמית בזירה הבינלאומית, מדיניות החוץ של מדינת ישראל צריכה לשקף טוב יותר את עמדתנו כלפי תפקידה של רוסיה מאז ה-7 באוקטובר. לעומת השינוי שחל בקרב מערכת הביטחון הישראלית מול רוסיה, לפחות בהקשר הזירה הצפונית, שינוי דומה לא התרחש במישור המדיני. על כן מוצע:

• למנוע ככל הניתן מעורבות רוסית ביום שאחרי בעזה, ולא לאפשר לרוסיה לגזור קופון על סיוע בסוגיית החטופים, בסיוע ההומניטרי, בהפסקת אש בין הצדדים, ואף בשיקום, על מנת לא להעניק לה נקודות בזירה הבינלאומית.
• לקדם ביקור של נשיא אוקראינה, זלנסקי, בישראל כדי לעמוד על הדמיון ושילוב האינטרסים בהתמודדות עם ישויות רדיקליות, ובאמצעות זה לחזק את התמיכה הבינלאומית בעמדת ישראל. יש לבחון תמורות אפשריות למהלכי תמיכה של ישראל באוקראינה מצידן של ארה"ב ואירופה.
• בה בעת, אין לכרוך את הסיוע הבינלאומי לישראל בזה שניתן לאוקראינה, ויש להבהיר לרוסיה כי המדיניות החדשה משקפת פרגמטיות ואינטרסים גאופוליטיים, ועל כן עשויה להשתנות בהתאם למהלכיה של רוסיה בעתיד בקשר לישראל.
• כמו כן, בעקבות ה-7 באוקטובר, הציפייה מישראל לסייע לאוקראינה ביטחונית אינה בת יישום, אך ראוי להמשיך עם מתן הסיוע ההומניטרי/רפואי, שיתוף מודיעין, ואף לגבש תשתית הסכמית שתאפשר בעתיד שת"פ ביטחוני, זאת כמהלך תגובה סמלי למהלכי רוסיה.

המישור הבילטרלי

היחסים הדו-צדדיים בין ישראל לרוסיה הידרדרו במידה ניכרת מאז הרחבת הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר. היקף המגעים בין בכירי המדינות הצטמצמו מאוד, וכך גם פרופיל היחסים במכלול התחומים. אולם אף על פי שסוגיות בילטרליות רבות נמצאות בקיפאון, דווקא למדינת ישראל יש כעת הזדמנות למנף סוגיות אלו לנקיטת יוזמה וגביית מחירים מרוסיה, שעבורה הן בעלות ערך גדול יותר מאשר עבור ישראל, כמפורט בהמשך.

אנטישמיות והקהילה היהודית

מאז ה-7 באוקטובר הגבירו בכירי הקרמלין ושופרותיהם הפצה של תכנים אנטישמיים, תוך ניצול ציני של זיכרון השואה כדי להשוות בין מלחמתה הצודקת של מדינת ישראל לבין מעשי הנאצים, וקידום נרטיב שהפלסטינים הם קורבן לפעולות צבאיות אכזריות ולא מידתיות. השימוש בשואה ובמלחמת העולם השנייה הינו אמצעי שגור ומקובל במסגרת מאמצי ההשפעה של רוסיה. כך, המאבק באנטישמיות לכאורה שימש את רוסיה כתירוץ לפלוש לאוקראינה כדי לבצע מה שכונה בפיהם "דה-נאציפיקציה" של השלטון בקייב, והנשיא (היהודי) של אוקראינה, זלנסקי.[9] באופן טבעי, מי שמשלם את המחיר ונמצא תחת סכנה בשל עליית האנטישמיות ברוסיה, הוא הקהילה היהודית.

למרות הצפי לעלייה מאסיבית מאוקראינה ומרוסיה בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, בפועל עלו רק כ-60 אלף יהודים בשנת 2022, רובם מרוסיה (כ-45 אלף). נוכח האנטישמיות הגואה ברחבי העולם ולא רק ברוסיה בעקבות ה-7 באוקטובר, שוב צף עניין גדול בעידוד עלייה מאסיבית לארץ ישראל. זהו דבר מבורך המגלם את היותה של מדינת ישראל בית לאומי לכל יהודי, אולם לאור הניסיון שנצבר ממשברים קודמים יש להיערך לכך בהתאם. מעבר לכך, מדינת ישראל צריכה לנקוט מהלכים לצמצום היכולת של רוסיה לנצל באופן ציני את נושא האנטישמיות וזיכרון השואה עבור תעמולה.

• בהקשר זה, מוצע לבטל את ההכרה הרשמית של מדינת ישראל ב-9 במאי כיום הניצחון על הנאצים, ובמקום זאת ליישר קו עם מרבית העולם המערבי, שמכיר ב-8 במאי כיום הניצחון של בעלות הברית על הנאצים.
• להמשיך לפעול מול רוסיה בדרישה להכיר ביום השואה הבינלאומי ובהגדרת האנטישמיות המוכרת על ידי IHRA, בין היתר כדי הדגיש את המוסר הכפול של רוסיה ואת תמיכתה באנטישמיות כל עוד אין היא מכירה בהגדרה זו.
• בשיח הדו-צדדי מול רוסיה, לצד ההכרה בתפקיד של הצבא האדום בניצחון על הנאצים, יש להדגיש את התפקיד שיהודים מילאו במסגרת צבא זה, ובה בעת אין להתעלם מהמדיניות השיטתית תחת ברית המועצות נגד יהודים.
• לגנות פומבית המשך גילויי אנטישמיות מצד בכירי הקרמלין, גם כאשר נעשה שימוש בנרטיב זה כנגד אוקראינה.

הסכמים כלכליים-אזרחיים

בין המדינות קיימים כמההסכמים שנחתמו לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, ואחרים שעדיין נתונים במשא ומתן, ומומלץ להקפיא את אישורם ויישומם.

• בספטמבר 2023 נחתם הסכם בין המדינות להפקה משותפת של סרטי קולנוע וטלוויזיה. אף שמדובר לכאורה בהסכם תמים בתחום תרבותי, למעשה מדובר בהסכם שתומך במכונת התעמולה הרוסית ועלול לשמש כמרכיב נוסף במאמצי ההשפעה הרוסיים על דעת הקהל בישראל בנוגע למעשי רוסיה באוקראינה. מומלץ להקפיא כל פעילות במסגרת ההסכם.
• יש לבחון מחדש את היקף קווי התעופה בין ישראל לרוסיה, כולל יעדים שאינם מוכרים כמרכזי הקהילה היהודית ברוסיה. למשל, חברת Red Wings הרוסית שפתחה קווי תעופה בין ישראל לבין מחצ'קלה בדאגסטן המוסלמית, לאחר הפלישה לאוקראינה, ואף הודיעה על הגדלת מספר הטיסות לאחר ה-7 באוקטובר. אחת הטיסות בקו זה הייתה מטרה מבחינת המקומיים שרצו לבצע לינץ' בנוסעים מישראל. קו מסוג זה אינו רלוונטי לקהילה היהודית ברוסיה, ומשמש בעיקר אמצעי נוסף למנוע את בידודה של רוסיה מהמערב.[10]
• כמו כן יש לבחון מחדש את משטר הפטור מוויזות בין המדינות, כיוון שבמצב הנוכחי היתרונות שבו אינם משמעותיים. במשך שנים רבות גרם נושא הוויזות לתקריות מול רוסיה, לאחר שאזרחים רוסים לא הורשו להיכנס לישראל וגורשו בחזרה מחשש לסחר בבני אדם. תקריות אלה הובילו ליחס דומה כלפי אזרחים ישראלים אשר ביקרו ברוסיה. כמו כן, היקף התיירות הצטמצם בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. ביטול הפטור יאלץ את התיירים הרוסים המעוניינים לבקר בישראל להצטייד בוויזה מבעוד מועד, וכך כל בדיקות הרקע יבוצעו במדינת המקור ויפחיתו את העומס על בקרי הגבול של רשות ההגירה. במקביל, ניתן לפרסם אזהרת מסע רחבה על רוסיה כדי למנוע מראש התעמרות של הרשויות ברוסיה באזרחים ישראלים, וניצול הגעתם לשטח רוסיה כפי שנעשה במקרה של נעמה יששכר. כמו כן, ביטול הוויזות לא ישפיע על גורמים ממשלתיים, כיוון שבין המדינות בלאו הכי לא קיים פטור מאשרות לנושאי דרכון דיפלומטי.
• יש להגביר את הפיקוח על עמידה של חברות ישראליות ברוח הסנקציות המערביות על רוסיה, וכפועל יוצא גם לצמצם את היקף הפעילות של חברות אלה במשק הישראלי.

לבסוף, יש לתת את הדעת גם לתפקיד הכנסייה האורתודוקסית במסגרת פעילות ההשפעה הרוסית בישראל, ובתוך כך גם למאמצי רוסיה להשיב לידיה נכסים ושטחים ברחבי ישראל, דוגמת חצר אלכסנדר.[11] מדינת ישראל צריכה להפוך את היוצרות סביב סוגיות אלה[12] – ניתן להוסיף לכך גם את כנסיית גורני בעין כרם, נכסים במגרש הרוסים בירושלים, מגרש בבעלות הפדרציה הרוסית ברחוב המעלות בירושלים, ארנונה על חצר סרגיי – ולסכל כל התקדמות בנושאים אלה שתשרת את האינטרס הרוסי.[13]

בעת הנוכחית, היחסים בין ישראל לרוסיה נמצאים בשפל ולא נראה שינוי חיובי באופק, בין היתר בשל שילוב המגמות הגאופוליטיות הבינלאומיות והתנגשות האינטרסים בין ישראל לרוסיה. במצב זה, על ישראל להתחיל באופן הדרגתי בשינויי מדיניות סמליים שעשויים להכאיב לרוסיה בדיוק באותם מקומות שמנוצלים על ידה בזירה הבינלאומית, כפי שנסקר לעיל.

התגובות האפשריות מצד רוסיה למהלכים המוצעים יכולות לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים, כאשר התרחיש הסביר ביותר הוא החמרה במישור המדיני ואקטיביות גדולה יותר מצד רוסיה גם במסגרת מועבי"ט והעצרת הכללית כנגד ישראל. אולם, בלאו הכי רוסיה פועלת מאז ה-7 באוקטובר נגד האינטרסים של מדינת ישראל ומקיימת קשרים הדוקים עם חמאס ואיראן. מהלכים צבאיים של רוסיה נגד ישראל אינם סבירים, וגם היכולת הרוסית להגביל את פעולות ישראל בזירה הצפונית אינה כפי שהייתה בעבר בשל המיקוד באוקראינה. עם זאת, כפי שציינתי לעיל, פעילות הסייבר נגד ישראל, כולל במבצעי השפעה, ותמיכה רחבה יותר באויבי ישראל עלולה להיות תגובה אפשרית מצד רוסיה להחמרת המדיניות מצד ישראל. כמו כן, הקרמלין יכול להטיל מגבלות נוספות על פעילות ארגונים יהודיים ברוסיה, ולהקשות על ביקורים ברוסיה של קרובי משפחה החיים בישראל.

ככל ששינוי המדיניות יבוצע באופן הדרגתי, כך ניתן יהיה לחוש גם את השינויים בתגובות של רוסיה, ולווסת את שינוי המדיניות באופן שימקסם את התועלת למדינת ישראל על פני העלות האפשרית. בשורה התחתונה, רוסיה כבר בחרה את הכיוון האסטרטגי שלה, עכשיו הגיע הזמן שגם ישראל תעדכן את הפרדיגמה המנחה שלה.

[1] המכון למדיניות העם היהודי, מדד הדמוגרפיה: יהודים ברוסיה ובאוקראינה. https://jppi.org.il/he/aa2022/5.1/

[2] Grajewski Nicole, The Evolution of Russian and Iranian cooperation in Syria. https://www.csis.org/analysis/evolution-russian-and-iranian-cooperation-syria

[3] Kuhn Anthony, Concerns mount as Russia and North Korea commit to a mutual defense pact. https://www.npr.org/2024/06/20/nx-s1-5011604/leaders-of-russia-and-north-korea-sign-pact-indicating-a-deeper-cooperation

[4] Rozen Joseph, Israel should reevaluate its relations with Russia. https://blogs.timesofisrael.com/israel-should-reevaluate-its-relations-with-russia

[5] Fabian Emanuel, Russia sends S-300 back home from Syria amid Ukraine invasion, satellite images show. https://www.timesofisrael.com/russia-sends-s-300-back-home-from-syria-amid-ukraine-invasion-satellite-images-show

[6] Stoll Hunter, Putin’s shake-up of Russian military leadership, RAND. https://rand.org/pubs/commentary/2024/05/putins-shake-up-of-russian-military-leadership.html

[7] Dagher Sam, Israel’s fight with Iran proxies in Syria poisons Russia ties. https://www.bloomberg.com/news/articles/2023-11-03/israel-russia-ties-worsen-as-it-fights-iran-proxies-in-syria-amid-war-with-hamas

[8] Rakov Daniel, Russian interference in Israel’s internal affairs, JISS. https://jiss.org.il/rakov-russian-interference-in-israels-internal-affairs

[9] The US State Department: https://www.state.gov/disarming-disinformation/to-vilify-ukraine-the-kremlin-resorts-to-antisemitism

[10] Alterman Owen, Anti-Semitic mob targets jews flying into Russia from Israel, I24. https://www.i24news.tv/en/news/israel/diplomacy/1698613758-anti-semitic-mob-targets-jews-flying-into-russia-from-israel-plane-forced-to-divert

[11] Grinzaig Avishai, Court cancels Russian gov’t ownership of Jerusalem church. https://en.globes.co.il/en/article-court-cancels-russian-govt-ownership-of-jerusalem-church-1001404315

[12] רוזן יוסף, חצר אלכסנדר כסמל ללחץ הרוסי על ממשלת ישראל. https://www.zman.co.il/362283/popup

[13] Levi Hana, Russia demands ownership over 3 additional Jerusalem properties. https://www.jewishpress.com/news/global/russia/russia-demands-ownership-over-3-additional-jerusalem-properties/2022/12/25

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול בינ"ל ואזורי. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא

מאז 7 באוקטובר טורקיה הולכת ומקשיחה את עמדותיה כלפי ישראל באופן החורג מדפוסי ההתנהגות שאפיינו את הממשל הטורקי בתקופות מתיחות מול ישראל בעבר. ההחלטה הטורקית על ניתוק יחסי המסחר עם ישראל כמעשה של סולידריות עם חמאס, ומתוך רצון לבנות את מעמדה במרחב, משקפת מעבר מדאיג משיח עוין לפגיעה ממשית בקשרים הכלכליים בין המדינות.

אומנם טורקיה הספיקה לחזור בה לאחר מכן מהטלת חרם גורף, אך מהלך כזה עדיין מסמן עליית מדרגה משמעותית בקו האנטי-ישראלי שהנשיא טאיפ רג'פ ארדואן נוקט. צעד זה מצטרף לשורה של מהלכים שטורקיה מקדמת בזירות שונות, ואשר בכוחם להרע את מצבה האסטרטגי של ישראל ולערער את היציבות במזרח התיכון. אלו כוללים את חיזוק חמאס והתערבות בניהול מלחמת "חרבות ברזל", בחישה מתמשכת במזרח ירושלים וסיכול שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה בתחום הגז.

נייר זה יציע המלצות מעשיות לקובעי המדיניות בישראל להתמודדות עם האתגרים הללו[1].

גביית מחיר על התמיכה בחמאס ובלימת המעורבות הטורקית בעזה

לנוכח התייצבותה של טורקיה לצד הארגון הרצחני חמאס לאחר הטבח הנורא שביצע, ישראל לא תוכל להבליג עוד על תמיכתה הישירה של טורקיה בארגון הטרור. בפרט הדברים נכונים בנוגע לחלקה המרכזי בבניית האימפריה הכלכלית של ארגון חמאס, שאפשרה את הוצאתה לפועל של מתקפת הטרור הברברית ב-7 באוקטובר. פיגוע התופת שתכנן חמאס בהכוונת חוליה של הארגון בטורקיה[2], ואשר סוכל על ידי שב"כ, ממחיש אף הוא את עומק שיתוף הפעולה בין אנקרה לארגון הטרור ואת הנזק הממשי שיש בו לביטחון ישראל.

נכון תעשה ישראל אם תבהיר לטורקיה כי על המשך הענקת החסות לארגוני טרור, ובפרט לחמאס, לא תעבור עוד לסדר היום. מומלץ לישראל לקדם את הנושא מול בעלת בריתה הקרובה, ארה"ב, כדי שזו תפעיל את מנופי הלחץ שברשותה לרסן את ההתנהלות המסוכנת של טורקיה. נכון עשה ממשל ביידן כאשר ביטל את הפגישה עם נשיא טורקיה לאחר הטלת העיצומים הכלכליים על ישראל ובשל התמיכה הגלויה בחמאס[3]. ברם, ההקצנה במדיניות החוץ הטורקית מצריכה תגובה תקיפה יותר.

ישראל צריכה ללחוץ על ארה"ב לדרוש מטורקיה לסגור את משרדי חמאס על אדמתה, לבטל את האזרחות והדרכונים שהוענקו לראשי חמאס ומקורביהם, ולדרוש את יציאתם של כל פעילי חמאס משטחה לאלתר. כמו כן, עליה לחייב את אנקרה לנקוט צעדים משפטיים נגד ישויות הפועלות בשטחה המעורבות במימון הארגונים המוכרזים כארגוני טרור על ידי ארה"ב, כשם שתבעה זאת ממנה בעבר בנוגע לאיראן ולרוסיה[4]. אם תמשיך טורקיה לתמוך בחמאס, על ארה"ב לבחון שינויי חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה" (Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור נגד טורקיה ונגד כל מדינה אחרת המספקת סיוע ממשי לארגוני טרור, דוגמת קטר ואלג'יריה[5].

כמו כן, ראוי שישראל תפעל לגדוע את ניסיונותיה של אנקרה להרחיב את השפעתה בזירה הפלסטינית על חשבון אינטרסים ישראליים חיוניים. עליה לבלום את מאמציה של טורקיה להתבסס כגורם מתווך בעסקת חטופים, ולא לאפשר מעורבות טורקית ב"יום שאחרי" – לרבות ההצעה להציב כוחות טורקיים בעזה כחלק מכוח רב-לאומי או כל יוזמה דומה. זאת, משום שמשמעות הדבר היא חיזוק מנגנוני השלטון של חמאס שייוותרו ברצועה בתום המלחמה.

בזירה המשפטית הבינלאומית, טורקיה הצטרפה לאחרונה לתביעת רצח העם של דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק (ICJ) בהאג. לאור התפתחות זו, כדאי לישראל לשקול הגשת תביעה נגד טורקיה דרך מדינה שלישית בשל פשעי המלחמה שביצעה אנקרה במהלך כיבושיה בצפון קפריסין ובסוריה והטיהור האתני מקפריסאים-יוונים ומכורדים באזורים אלו.

גביית מחיר כלכלי ופוליטי מטורקיה על החרם הכלכלי

בישראל צריכים לפעול לכך שמדינות אירופה לא תישארנה אדישות להחלטה החד-צדדית של טורקיה במאי האחרון על ניתוק מוחלט של קשרי המסחר עם ישראל, המהווה הפרה של אמנת ארגון הסחר העולמי שטורקיה חתומה עליה. בהקשר זה, התלונה שהגיש שר הכלכלה ניר ברקת נגד טורקיה בארגון OECD, בטענה שהפרה הסכמים בינלאומיים, היא צעד בכיוון הנכון. יש להמשיך את הלחצים על אנקרה בפורומים כלכליים בינלאומיים, תוך שימת דגש על הפגיעה ברציפות האספקה העולמית, ובפרט לנזק שייגרם לחברות אירופיות מכך שלא תוכלנה לשלוח סחורות ממפעלים בטורקיה לישראל.

כדאי גם לקדם את הנושא מול ארה"ב, כדי שזו תגבה מחיר כלכלי ופוליטי מחברות טורקיות המחרימות את ישראל. לרשות וושינגטון עומד כלי חקיקתי חשוב בהקשר זה, Export Administration Act, האוסר על חברות אמריקניות להשתתף בחרם כלכלי או לציית לו לאחר שהוטל על ידי מדינה שלישית נגד מדינות ידידותיות לארה"ב, ובכללן ישראל. בהתאם להוראות החוק, משרד האוצר האמריקני אף יוכל למנוע הטבות מס מחברות המסרבות לנהל קשרים עסקיים עם ישראל[6].

כמו כן, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הודיע לאחרונה על כוונתו להשיב לארדואן באותו מטבע ולהטיל 100 אחוז מכס על סחורות מטורקיה. מצד אחד, יש הטוענים כי מדובר בתשובה ישראלית הולמת לעוינותה הגוברת של אנקרה; מנגד, יש המתנגדים לצעד זה משום שהוא יביא לעלייה ביוקר המחיה. על כן מומלץ לבחון את התועלת המדינית אל מול ההשלכות הכלכליות, בייחוד בנוגע לשכבות החלשות. ניתן לשקול צעדים חמורים פחות, למשל סימון סחורות ממדינות עוינות ובכללן טורקיה, על מנת לאפשר לצרכן הישראלי לבחור אם ברצונו להחרים את הסחורה הטורקית בשל כך.

על מנת להתמודד עם הפגיעה בענף הבנייה, שבו נגרם לישראל הנזק הרב ביותר מעצירת הייבוא, הממשלה בירושלים תהיה חייבת לגוון את מקורות האספקה החיצוניים. בפני ישראל עומדות חלופות אחדות לייבוא מטורקיה: היא תוכל לייבא מלט וחומרים אחרים הנדרשים לענף הבנייה ממדינות אירופיות כגון יוון, איטליה וצרפת, או לחלופין מסין[7]. האפשרויות הללו תיעשנה לפי עלויות גבוהות יותר, אם בשל מחיר החומרים עצמם (אירופה) ואם בשל עלויות ההובלה לאור חסימת תעלת סואץ על ידי החות'ים (סין). 

נטרול ההשפעה הטורקית במזרח ירושלים ובהר הבית

על ישראל לפעול בנחרצות לנטרול ההשפעה הטורקית במזרח ירושלים ובהר הבית. לאורך השנים גובשו כמה תוכניות על ידי המל"ל ומשרד החוץ לבלימת ההתססה והחתרנות הטורקית. התוכנית האחרונה מ-2019, שנעשתה ביוזמת שר החוץ דאז, ישראל כ"ץ, כללה צעדים[8] כגון הגבלת פעילותה של העמותה הטורקית "טיקה", ובפרט הדרישה לתאם מראש את כל פעילויותיה עם הרשויות הישראליות, שלילת מעמדו הדיפלומטי של ראש העמותה, הגבלת השיח בין גורמי ממשל טורקיים למועצת הווקף, ביטול משרות הוראה של מורים טורקים המלמדים בירושלים ועוד.

נראה כי צעדים חשובים אלה לא יושמו באופן מלא, או שאכיפתם לא הייתה עקבית. על פי הדיווחים, "טיקה" חזרה לפעול במזרח ירושלים בגלוי, ואף אירחה באפריל 2023 לסעודת ה"אפטר" את השייח' עכרמה סברי, שנגדו ישראל הוציאה כמה צווי מעצר[9]. יש לשער כי ההגבלות שכן יושמו הוסרו או רוככו בתקופות של נרמול היחסים בין המדינות.

לנוכח ההסלמה הנוכחית, מומלץ לקובעי המדיניות להתנות כל פעילות במימון טורקי במזרח ירושלים בהפסקת פעילות חמאס בשטחה. כל עוד חמאס מורשה לנהל את האימפריה הפיננסית שלו על אדמת טורקיה, ראוי שישראל תאסור על עמותות טורקיות לפעול במזרח ירושלים, גם כאלה שלא נשקף מהן איום. כמו כן, יש לנקוט יד קשה כלפי ארגונים חתרניים הפוגעים בריבונות הישראלית בבירה, דוגמת "מורשתנו" ו"טיקה", ולסגור אותם לאלתר. 

ביצור גוש גאו-אסטרטגי לבלימת טורקיה

מוטב לישראל להעמיק את שיתוף הפעולה עם יוון וקפריסין, וכך לבצר ברית אסטרטגית משולשת שתסייע במימוש האינטרס המשותף של ייצוא גז מהאזור. ברית זו גם תהווה גוש אזורי לבלימת מהלכיה העוינים של טורקיה.

ישראל אינה חפצה בעימות צבאי עם אנקרה, ואל לה להיגרר לשם חרף ההסלמה הנוכחית, אך יחד עם יוון וקפריסין עליה לפעול נגד התנהלותה הכוחנית של אנקרה במזרח הים התיכון, ובפרט מול מאמציה להכשיל את פרויקט EastMed ופרובוקציות נוספות. יש להודות כי בשלב הנוכחי מסתמן קושי אמיתי להדיר את טורקיה מפרויקטים בתחום האנרגיה שעתידים לכלול את שכנותיה, לנוכח האיום הממשי של טורקיה בחסימת הים.

ברם, נכון תעשה הברית המשולשת אם תמשיך לדרוש מהאיחוד האירופי לגנות את טורקיה על הפרותיה את אמנת חוק הים. כמו כן, על ישראל לגייס את ארה"ב כגורם מסייע לשותפות האזורית[10], ועל מנת שתפציר בטורקיה לחדול מהתגרויותיה. 

סיכום

על אף הרצון הישראלי לשמור על יחסים תקינים עם טורקיה, וחרף מגמת הידוק הקשרים הכלכליים שאפיינה את השנים האחרונות (שבעקבות המלחמה גם היא הופסקה), נדמה כי הנזק שנגרם לישראל כתוצאה מהכלת הגישה האסלאמיסטית הקיצונית שמוביל ארדואן עולה על התועלת הטמונה בשיתוף פעולה עם אנקרה.

מהלכיה של טורקיה באזור ומול הקהילה הבינלאומית כולה תורמים לערעור היציבות במזרח התיכון. הם ממקמים אותה כשחקן שספק אם ישראל יכולה להרשות לעצמה לטפח מולו קשרים אסטרטגיים. יתרה מכך, עמידתה לצד חמאס ותמיכתה הישירה בו מעמידה את אנקרה בעמדה שעלולה לסכן באופן משמעותי את ביטחונה הלאומי של ישראל.

משכך, בעזרת ידידתה הקרובה ארה"ב על ישראל לגבות מחיר משמעותי מאנקרה על התמיכה בחמאס, ולבלום כל ניסיון מצידה להשפיע על מהלך המלחמה בעזה וכן על ה"יום שאחרי". בתגובה לחרם הכלכלי שהטילה טורקיה, רצוי להמשיך להפעיל לחץ בפורומים כלכליים בינלאומיים, תוך שימת דגש על הפגיעה באינטרסים אירופיים ולא רק ישראליים.

במקביל, בזירה הביתית יש להפחית את התלות בייבוא הטורקי, בייחוד בענף הבנייה, ולפעול למציאת חלופות. על ישראל לפעול בנחרצות מול הבחישה הטורקית המתמשכת במזרח ירושלים ובהר הבית, ולהפסיק כליל את פעילותם של ארגונים טורקיים החותרים להעמיק את אחיזתם בירושלים, תוך פגיעה בריבונות הישראלית בבירה. לבסוף, על מנת לבלום את מהלכיה הכוחניים של טורקיה במזרח הים התיכון, עליה להמשיך לחזק את שיתוף פעולה עם יוון וקפריסין, ולרתום את ארה"ב לריסון אנקרה.

[1] נועה לזימי, יחסי ישראל-טורקיה: אתגרים מרכזיים, מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, מאי 2024.
https://www.misgavins.org/lazimi-israel-turkey-relations

[2] איתי בלומנטל, "מטען במשקל 12 ק"ג: סוכל פיגוע של חמאס בישראל", כאן, 3 ביוני 2024.
https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/756989

[3] ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, יחסי ישראל-טורקיה: הסימנים מורים על אפשרות להידרדרות לעוינות של ממש, איתן: המרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל, מאי 2024.
https://eytan.org.il/article/israel-turkey-relations-indications-of-actual-hostility

[4] Sinan Ciddi, US Demands More Sanctions Enforcemnet from Turkey, FDD, February 3 2023.
https://www.fdd.org/analysis/2023/02/03/us-demands-more-sanctions-enforcement-turkey

[5] Richard Goldberg, How America and Its Allies Can Stop Hamas, Hezbollah and Iran from Evading Sanctions and Financing Terror, FDD, October 25 2023.
https://www.fdd.org/analysis/2023/10/25/how-america-and-its-allies-can-stop-hamas-hezbollah-and-iran-from-evading-sanctions-and-financing-terror

[6] Sinan Ciddi, Erdogan Needs a Reset with the US but Congress Could Stand in the Way, FDD, April 29 2024.
https://www.fdd.org/analysis/2024/04/29/erdogan-needs-a-reset-with-the-us-but-congress-could-stand-in-the-way

[7] נווית זומר והילה ציאון, "מנכ"ל סימנט: 'מישהו מייצר פאניקה של מחסור במלט בישראל' " ,ynet, מאי 2024.
https://www.ynet.co.il/economy/article/b1m6s7bz0

[8] אריאל כהנא ויורי ילון, "התוכנית לעצירת הסולטן: ישראל נגד ארדואן", ישראל היום, 6 באוקטובר 2019.
https://www.israelhayom.co.il/article/697467

[9] גלעד כהן, "מסרים אנטי-ישראליים ודילים זולים: כך פועלת התיירות הטורקית בירושלים", ynet, מאי 2024.

https://www.ynet.co.il/vacation/flights/article/sk8jkum7a

[10] אורנה מזרחי, המדיניות הישראלית ביחס למשולש היחסים עם יוון וקפריסין, המכון למחקרי ביטחון לאומי, במת מדיניות, יולי 2020.
https://www.inss.org.il/he/strategic_assessment/israels-policy-in-its-triangular-relations-with-greece-and-cyprus

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול בינ"ל ואזורי. במסגרת אשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא

מאז 7 באוקטובר, טורקיה הולכת ומקשיחה את עמדותיה כלפי ישראל באופן החורג מדפוסי ההתנהגות שאפיינו את הממשל הטורקי בתקופות מתיחות מול ישראל בעבר. ההחלטה הטורקית על ניתוק יחסי המסחר עם ישראל כאקט של סולידריות עם חמאס, ומתוך רצון לבנות את מעמדה במרחב, משקפת מעבר מדאיג מרטוריקה עוינת לפגיעה ממשית בקשרים הכלכליים בין המדינות. אומנם טורקיה הספיקה לחזור בה לאחר מכן מהטלת חרם גורף, ועדיין, מהלך מסוג זה מסמן עליית מדרגה משמעותית בקו האנטי-ישראלי שארדואן נוקט.

מאמר זה דן באתגרים שמדיניות החוץ הטורקית מציבה לישראל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז אירועי ה-7 באוקטובר. המאמר פותח בסקירה היסטורית קצרה של יחסי ישראל-טורקיה תוך ציון התפתחויות מרכזיות ביחסים בין השתיים. החלק השני סוקר שורה של מהלכים מדיניים שטורקיה מקדמת בזירות שונות ואשר בכוחם להרע את מצבה האסטרטגי של ישראל ולערער את היציבות במזרח התיכון. אלו כוללים את חיזוק החמאס והתערבות בניהול מלחמת "חרבות ברזל", הטלת חרם כלכלי על ישראל, בחישה מתמשכת במזרח ירושלים, וסיכול שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה בתחום הגז. לבסוף, המאמר מנתח ומדגים את מגמת ההתרחקות של טורקיה מהמערב בשנים האחרונות, המתרחשת במקביל להידוק הקשרים עם גורמים אסלאמיסטיים.

יחסי ישראל-טורקיה: אבני דרך מרכזיות

במהלך השנים ידעו היחסים בין טורקיה לישראל עליות וירידות והושפעו רבות מההתפתחויות בזירה הפלסטינית, מלחצים שהופעלו על טורקיה מצד העולם הערבי וכן משינויים באופי המשטר. מסוף שנות ה-80, במשך כשני עשורים, הידקו המדינות את היחסים, בייחוד בתחומי הכלכלה והביטחון, וזאת חרף מתיחות מתמדת על רקע הסוגיה הפלסטינית. כך למשל, עד שנות ה-2000 המוקדמות ערכו ישראל וטורקיה אימונים ותרגילים צבאיים משותפים. אלא שמאז שהתמנה רג'פ טאיפ ארדואן לראש ממשלת טורקיה (2003) ובהמשך לנשיא (2014) החלו היחסים עם ישראל להידרדר בעקביות. ארדואן אימץ קו אנטי-ישראלי חריף והרבה לגנות את התנהלותה של ישראל במבצעים צבאיים בעזה וביו"ש, כאשר אירועי משט המרמרה היוו נקודת ציון בולטת.

המומנטום של "הסכמי אברהם" והכוח שזכתה לו ישראל מתוקפם דחפו את טורקיה לאמץ מדיניות פייסנית יותר כלפיה, במקביל לשינוי יחסה גם למדינות המפרץ ולמצרים. כך החל תהליך של חידוש הדיאלוג בין ירושלים לאנקרה.^[1] ברם, אווירת הפיוס לא נמשכה לאורך זמן. במלחמת "חרבות ברזל" הגיעו היחסים לשפל חדש בעקבות האשמת ארדואן את ישראל בפשעי מלחמה ועמידתו לצד החמאס. ככל שהגיעו תמונות מעזה, האופוזיציה הטורקית הקשתה עוד יותר על ארדואן לשמר יחסים תקינים עם ישראל, והעמדה הפרו-חמאסית שקודם לכן הוסוותה במידת מה משיקולים פרגמטיים הפכה גלויה וניצית.^[2]

חיזוק החמאס והתערבות בניהול מלחמת "חרבות ברזל"

מזה זמן רב טורקיה משמשת מוקד מרכזי לפעילות החמאס בחו"ל. אנקרה מסייעת לקידום מטרות הארגון בשורה של היבטים: הכלכלי, הצבאי, המדיני והאידאולוגי. תמיכתה המקיפה אפשרה את התעצמותו, בייחוד הפיננסית, וכתוצאה מכך את הוצאתה לפועל של מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר.^[3] הטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום לא הביא לשינוי במדיניות הטורקית כלפי החמאס. אדרבה, טורקיה המשיכה בהידוק הקשרים עם הנהגת הארגון ורואה בו מועמד לגיטימי להנהגת האוכלוסייה הפלסטינית. לאחרונה אף הצהיר ארדואן בגאווה כי למעלה מ-1,000 פעילי חמאס מטופלים בבתי החולים ברחבי טורקיה, והצר על כך שהיוונים רואים בחמאס ארגון טרור ולא תנועת התנגדות.[4]

על ידי ההתייצבות הבוטה לצד חמאס והקשחת הטון מול ישראל טורקיה חותרת לזכות בהשפעה רבה יותר בזירה הפלסטינית.^[5] את ההשפעה הזו היא מקווה להשיג באמצעות מעורבות בתיווך עסקת חטופים, ניסיונות להשפיע על מהלך המלחמה באופן החותר תחת אינטרסים ישראליים מובהקים, וכן על ידי הצעת יוזמות שנועדו לעצב את היום שאחרי בעזה. אף על פי שמאמציה עד כה לא נשאו פרי, והשפעתה נותרה מוגבלת, פעילותה תורמת במישרין או בעקיפין לשיפור יכולת העמידה של החמאס אל מול מאמצי ישראל להשמידו.

ביטוי אחד של המעורבות הטורקית הוא ניסיונותיה למלא תפקיד בתיווך עסקת חטופים.[6] הודעתה של קטר על בחינה מחדש של תפקידה כמתווכת יצרה חלון הזדמנויות עבור אנקרה למצב את עצמה כמתווכת אפשרית שתתפוס את מקומה. בימים שקדמו לכניסת צה"ל לרפיח דווח כי איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, נפגש עם ארדואן על מנת לשלב את טורקיה כמדינה מתווכת בעסקה מול ישראל. חמאס אף הציג דרישה כי טורקיה (ורוסיה) תהיה ערבה להסכם שייחתם. לאור קרבתה לחמאס, ובמידה שיופעל לחץ אמריקאי על קטר בכיוון, העתקה של הנהגת הארגון היושבת בקטר לטורקיה הינה בגדר תרחיש אפשרי שיעניק לברית שכרתה עם התנועה האסלאמיסטית חיזוק נוסף.

כמו כן, התנהלותה הכוחנית של טורקיה בסוגיית הסיוע ההומניטרי הנכנס לעזה הינה מקור לדאגה. אנקרה היא תורמת מרכזית לרצועת עזה; על פי הצהרתו של נשיא טורקיה מתחילת אפריל, טורקיה הספיקה להעביר לרצועה מזון, ציוד רפואי, מוצרי היגיינה, אוהלים, אמבולנסים, גנרטורים ועוד במשקל כולל של כ-45,000 טון.[7] בעקבות סירובה של ישראל לאפשר לטורקיה להנחית סיוע אווירי לרצועה, ארדואן קרא להגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל כדי להבטיח את ההגדלה של מספר משאיות הסיוע העוברות דרך מעבר רפיח לעזה.

אנקרה אינה מסתפקת בהשמעת קול מחאה. לאחרונה נערכים בטורקיה לשליחת משט סיוע הומניטרי לחופי עזה בהובלת "קואליציית משט החירות" (Freedom Flotilla Coalition ) הכוללת ארגונים מ-12 מדינות שונות.[8] על היוזמה מפקח ארגון ה-IHH, שהוכרז על ידי ישראל כארגון טרור ב-2008 וזה שעמד מאחורי התקרית שחולל המשט הקודם שיצא מטורקיה ב-2010. אם לשפוט מהקו האנטי-ישראלי ההולך ומחריף של ארדואן, המהלך מתואם עם ממשלת טורקיה ומקבל את תמיכתה המלאה. אולם כעת היוזמה מתעכבת לאחר שרפובליקת גינאה ביסאו ביקשה להסיר את הדגל שלה מעל שתיים מהספינות, ככל הנראה בשל הלחץ שהופעל מצד ישראל וארה"ב.[9]

לבסוף, טורקיה מנסה לעצב את היום שאחרי בעזה. בחודשיים הראשונים למלחמה היא קראה לגבש הסדר ביטחוני שבו יוצבו כוחותיה בעזה וביו"ש בתום המלחמה.[10] הצעה זו באה על רקע היוזמה של כמה מדינות ערביות, ביניהן מצרים, להביא לסיום המלחמה ולהקמתה של מדינה פלסטינית, אם כי אלו התנגדו לנציגות טורקית בכוח הרב-לאומי המוצע.[11] התוכנית סוכלה ולא נשקלה ברצינות על ידי ארה"ב וישראל, אך היא ממחישה את ניסיונותיה של טורקיה לקבל דריסת רגל ומעמד משפיע יותר בזירה הפלסטינית.

הטלת חרם כלכלי על ישראל: פגיעה בענף הבנייה

עד פרוץ "חרבות ברזל" הייתה טורקיה אחת משותפות הסחר החשובות של ישראל.^[12] בין המדינות נחתמו הסכמי סחר הדדיים, המרכזיים בהם: הסכם על שיתוף פעולה כלכלי, שנחתם ב-1993, והסכם אזור סחר חופשי בין ישראל לטורקיה מ-1997.

בעשור האחרון ניכרה עלייה בהיקף הסחר ההדדי בין ישראל לטורקיה, כאשר הייבוא מהווה את הנתח המרכזי בעוד הייצוא שמר על רמה די קבועה (כ-2 מיליארד דולר בממוצע בשנה).^[13] בשנת 2022 עמד היקף הסחר על כ-9.2 מיליארד דולר, עלייה של כ-21% לעומת 2021, מתוכם כ-6.8 ייבוא של סחורות ושירותים.[14]

לאורך השנים, שגרת המסחר בין טורקיה לישראל לא נפגעה גם בתקופות של משבר. עם זאת, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", בין היתר בשל לחצים פנימיים, החליט ארדואן לנקוט צעדים דרסטיים יותר מבעבר. באפריל 2024 הודיע משרד המסחר הטורקי על הגבלת ייצוא של 54 מוצרים לישראל, ביניהם מלט, פלדה, אלומיניום וחומרי הדברה כימיים. גורמים רשמיים בטורקיה הצהירו כי ההחלטה התקבלה בעקבות סירובה של ישראל לאפשר לטורקיה להצניח חבילות סיוע לרצועת עזה בדומה למדינות אחרות (ארה"ב, צרפת, גרמניה, ירדן), ועל רקע הימשכות הלחימה ללא הכרזה על הפסקת אש באופק.[15]

במאי הגדילה טורקיה לעשות והודיעה על הקפאה מוחלטת של הסחר עם ישראל – ייבוא וייצוא כאחד.[16] מאז הספיקה אנקרה לחזור בה מהטלת חרם גורף ולאפשר לספקים מקומיים להמשיך לייצא לישראל,[17] ככל הנראה מתוך הבנה כי החרם פוגע בראש ובראשונה בכלכלה הטורקית, הנמצאת בשפל.

עם זאת, ככל שההגבלות תחודשנה במלואן, לחרם הכלכלי הטורקי עלולות להיות השלכות בעייתיות על ענף הבנייה בישראל.^[18] ענף זה נמצא בתקופה מאתגרת בשל המחסור בכוח אדם רב, כתוצאה מהשבתת פעילותם של כ-90,000 עובדי בניין פלסטינים משיקולים ביטחוניים. העצירה של ייבוא מוצרים חיוניים לענף כמו מלט, זכוכית ואלומיניום תגרור האטה משמעותית נוספת בקצב הבנייה, שכבר פחת במידה ניכרת בהשוואה לתקופה שקדמה למלחמה. הפסקת הייבוא מטורקיה אף תביא לעליית מחירי המוצרים הללו, כאשר העלויות הנוספות צפויות להיות מגולגלות על רוכשי הדירות.

בחישה מתמשכת במזרח ירושלים

בשנים האחרונות אנו עדים לנוכחות טורקית גוברת בירושלים; זו באה לידי ביטוי בכמה אופנים:[19] ראשית, דגלי טורקיה מתנוססים בגאון במזרח העיר והפגנות פרו-טורקיות מתרחשות ברחבי הר הבית. שנית, מסעדות, חנויות אופנה ומרכזי תרבות טורקיים הפכו נפוצים במזרח העיר. כמו כן, אנקרה פועלת לחדור הן לממסד הדתי והן למערכת הפוליטית האסלאמית בעיר דרך בעלי בריתה הקרובים, השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, והמופתי לשעבר של ירושלים, שייח' עכרמה סברי.

המאמצים הטורקיים מתרכזים באוכלוסייה המוסלמית בירושלים, בייחוד בהר הבית, בעיר העתיקה ובמזרח העיר. אנקרה מעבירה מיליוני דולרים מדי שנה לעמותות אסלאמיות, אחת הבולטות שבהן היא "טיקה", שמובילה קו מוסלמי קיצוני.[20] באמצעות מימון פעילות חברתית-אזרחית, ובפרט פרויקטים להגנה ולחיזוק המורשת האסלאמית בירושלים, העמותה חותרת לקרב את הציבור המוסלמי לעמדותיה של טורקיה.[21] חרף הגדרתה כארגון לא-ממשלתי, העמותה מגובה על ידי ארדואן ומנוהלת על ידי מקורביו. היא נסגרה על ידי ישראל בשל מעורבותה במימון טרור, בין היתר בשל שיתוף הפעולה שלה עם ארגון הטרור IHH העומד מאחורי משט המרמרה.

בהתאם לתפיסתה את עצמה כממשיכת דרכה של האימפריה העות'מנית ומגינת אל-אקצא, אנקרה מגנה בפומבי כל שינוי בהר הבית שנעשה לטובת הצד היהודי, לרבות פסיקת בית המשפט, שבוטלה בהמשך, לאפשר ליהודים להתפלל בלחש במתחם.[22] במהלך המהומות שהתרחשו בהר במאי 2021 ארדואן אף התבטא בחריפות נגד כניסת כוחות המשטרה למסגד אל-אקצא ותיאר אותה כפלישה תוקפנית.[23]

במסווה של פעילות תיירותית ודתית, טורקיה חותרת לקבל אחיזה במסגדים בהר הבית ובאתרים קדושים נוספים, ויש לה חלק פעיל בהתססה ובהתגרות כלפי מבקרים לא-מוסלמים.[24] אנקרה נוהגת לשלוח עולי רגל במסווה של קבוצות "תיירים" מאורגנות להר הבית, שלא למטרת בילוי אלא כמפגן של כוח ונוכחות טורקית בעיר.[25] כך למשל, על פי תחקיר של "ישראל היום", גופים טורקיים שונים מימנו פרויקט הסעות שנועד להציף את הר הבית בעולי רגל מוסלמים, ביניהם אלפי פעילי הארגונים "מוראביטון" ו"מוראביטאת" (לפני שהוצאו מחוץ לחוק בספטמבר 2015), המזוהים עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.[26]

אם כן, ניתן לראות כי המעורבות הטורקית נגועה במאמץ, הנטוע באידאולוגיה דתית וגאו-פוליטית, לשחרר את ירושלים והר הבית מידי ה"כיבוש" הישראלי. יש לשער כי הפיגוע שאירע לאחרונה, שבמהלכו נדקר לוחם מג"ב על ידי תייר טורקי (איש דת) בירושלים,[27] הינו ביטוי נוסף להשלכותיה החמורות של תופעה זו. את הגישה הטורקית לגבי הממד הטריטוריאלי של הסכסוך אפשר למצוא גם בהתייחסות לרצועת עזה כשטח מוסלמי הנמצא תחת מצור ישראלי, שיש להסירו בכוח.

סיכול שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה בתחום הגז

טורקיה היא אחד מהשווקים הגדולים ביותר באזור לצריכת גז, ובדומה למצרים, ישראל וקפריסין, מעוניינת להפוך למרכז אנרגטי. בהיעדר משאבי דלק משלה, טורקיה תלויה באופן כמעט בלעדי בגז מיובא, ועל כן הגילויים של מרבצי הגז באגן המזרחי של הים התיכון בשנים האחרונות מספקים הזדמנות עבורה לגוון את מקורות אספקת הגז וכן להגדיל את הכנסותיה של הכלכלה הטורקית המקרטעת.

העובדה שלטורקיה תשתיות קיימות להעברת חלק מהגז לאירופה הפכה אותה למועמדת אטרקטיבית לייצוא גז מישראל.[28] עם זאת, שיקולים כלכליים ופוליטיים סיכלו את הוצאתה לפועל של יוזמה מסוג זה. על רקע ההידרדרות ביחסים בשנים האחרונות, ולמורת רוחה של אנקרה, ישראל החלה לכונן מסגרת חדשה לשיתוף פעולה עם שכנותיה קפריסין ויוון.^[29] דוגמה בולטת לשיתוף הפעולה הזה היא פרויקט EastMed להקמת צינור גז טבעי שנועד לחבר ישירות את משאבי הגז הטבעי ממזרח אגן הים התיכון דרך קפריסין וכרתים ליוון היבשתית, וממנה לאיטליה ולחלקים נוספים באירופה.

ואולם, הפרויקט הגיע למבוי סתום, בין היתר בשל קשיים שמערימה אנקרה, הרוצה גם היא חלק בשלל הצפוי. לטענתה, המים הכלכליים של קפריסין שייכים לקפריסין הטורקית באותה מידה שהם שייכים לקפריסין היוונית (אף על פי שהראשונה אינה מוכרת על ידי הקהילייה הבינלאומית).[30] משכך, טורקיה אינה מוכנה לאפשר את המעבר של צינור גז בשטחים שהיא טוענת לחזקה עליהם וכך פועלת לסכל כל תוכנית בין ישראל, יוון, קפריסין ומדינות אחרות שאינה כוללת גם אותה.

על רקע זה יש לראות את ההתערבות הצבאית של הטורקים בלוב בינואר 2020 במהלך מלחמת האזרחים השנייה. טורקיה סיפקה מל"טים, יועצים ואף לוחמים מקרב המורדים הסורים על מנת לסייע למיליציות המגינות על הממשל בטריפולי, שהוקם על ידי האו"ם, מפני ניסיונות הפלתו בידי ארגון הצבא הלאומי של לוב הפועל בתמיכת רוסיה, מצרים ואיחוד האמירויות.[31] שרידות הממשל תחזק את הגורמים האסלאמיסטיים בלוב ותבטיח את חלוקת המים הכלכליים במזרח הים התיכון באופן המשרת אינטרסים טורקיים. חודשיים קודם לכן, בנובמבר 2019, חתמה טורקיה על מזכר הבנות עם ראש ממשלת לוב דאז, פאיז אל סראג', היוצר רצועה ימית המתחלקת בין שתי המדינות וחוסמת את החלק המזרחי של הים התיכון.[32] ההסכם מפר את הוראות חוק הים שנחתם ב-1982, חוק שטורקיה התנגדה לו, והיה למעשה ניסיון של ארדואן לעצב את גבולות מזרח הים התיכון באופן שימנע ממדינות האזור, ובפרט יוון, קפריסין, מצרים וישראל, להקים קו להעברת גז ללא הסכמתה.

נסיגה מהמערב לצד קידום אסלאמיזם קיצוני

מהלכיה של טורקיה באזור ומול הקהילייה הבינלאומית כולה תורמים לערעור היציבות במזרח התיכון, וממקמים אותה כשחקן שספק אם ישראל יכולה להרשות לעצמה לטפח מולו קשרים של בעלת ברית אסטרטגית. יתרה מכך, מהלכיה והתקרבותה לציר הקיצוני מעמידים אותה בעמדה שעלולה לסכן באופן משמעותי את ביטחונה הלאומי של ישראל.

טורקיה רואה את עצמה כמנהיגה טבעית של העולם המוסלמי הסוני, בייחוד מאז עלייתה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בראשות ארדואן לשלטון בשנת 2003. נשיא טורקיה שואף להשיב לטורקיה את תפארתה ההיסטורית מהתקופה העות'מנית ולבנות אותה כמעצמת-על אזורית על בסיס סולידריות אסלאמית, ותוך השקעה רבה בבניית תעשייה ביטחונית ענפה.[33] בחוגים מסוימים אף מושמעות קריאות לחדש את עידן הח'ליפות, ויש בכך משום קריאת תיגר על המנהיגות הדתית של ערב הסעודית או על שאיפתה להוביל את האסלאם הסוני. כחלק מראייתה זו, טורקיה אף אינה מכירה בהגמוניה של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון באו"ם, וקוראת לרפורמה הנדרשת לדידה על רקע היעדרה של מדינה מוסלמית בהרכב המועצה.[34]

בהתאם לחזונו ההגמוני של ארדואן למצב את טורקיה כנושאת הדגל של אחדות העולם המוסלמי, ובגרסאות מרחיקות לכת יותר כמקימת הח'ליפות האסלאמית הגדולה, ארדואן מוביל מדיניות אסלאמיסטית כוחנית. בזירה הביתית, נשיא טורקיה פועל לשחיקת המורשת החילונית שהותיר אחריו אטאטורק ולחיזוק מגמות אסלאמיזציה במערכות הפוליטית והחינוכית, וכן במרחב הציבורי כולו. בזירה העולמית, אנקרה ממשיכה בהידוק הקשרים עם מדינות וגורמים בציר האחים המוסלמים.

בעלת ברית מרכזית של אנקרה בהקשר הזה היא דוחא. חרף הבדלים באופי המשטר, התמיכה הנלהבת של טורקיה וקטר בתנועת האחים המוסלמים ובשלוחותיה במצרים וכן בחמאס ברצועת עזה יצרו קשר עמוק בין המדינות. טורקיה הקימה בסיס צבאי בקטר, והשתיים משתפות פעולה בתחום הביטחוני. הן אף נחלצו זו לעזרת זו בתקופות משבר; טורקיה סייעה לקטר בתקופת החרם של מדינות המפרץ, וקטר מצידה השיבה בהשקעות נדיבות בבנקים הטורקיים על מנת שאנקרה תוכל להתמודד עם איום הסנקציות האמריקאיות. במבצע "צוק איתן" חברו השתיים יחד כדי לקדם חלופה לתיווך המצרי, מהלך שנתמך על ידי ממשל אובמה אך נדחה על ידי ישראל, שהעדיפה את מצרים על פני שתי הפטרוניות העיקריות של חמאס.[35]

במקביל לתמיכה הטורקית בגורמי אסלאם קיצוני, ניתן לזהות מגמה של צינון היחסים מול ארה"ב ואירופה. למרות היותה חברה בנאט"ו, לרבות תרומתה הניכרת לתקציב ולסד"כ של הארגון, בשני העשורים האחרונים טורקיה הולכת ומתרחקת מהמערב. סימנים ראשונים להתרחקות נראו כבר ב-2003 עת סירבה טורקיה לאפשר לכוחות אמריקאים לעבור בשטחה בדרכם לעיראק.^[36] כעשור לאחר מכן, ארה"ב אף לא יכלה לסמוך באופן מלא על הסיוע הטורקי במאבק נגד דאע"ש. חרף חומרת האיום שנשקף לה בזמנו מהארגון הרצחני, טורקיה בחרה למקד את מרב מאמציה בניהול המערכה נגד המורדים הכורדים (PKK) בדרום מזרח טורקיה ובצפון עיראק.^[37] רק לאחר פיגוע הטרור הקטלני שהתרחש בשטחה, אירוע שגבה את חייהם של 31 אזרחים, החלה אנקרה להפגין נחישות רבה יותר להבסת דאע"ש בכך שהצטרפה לקואליציה בהובלת ארה"ב, ביצעה תקיפות אוויריות נגד יעדיו ואפשרה את השימוש בבסיס חיל האוויר שלה באינג'ירליק. עם זאת, המעורבות הטורקית נותרה מוגבלת, ומי שהפכו לבעלי בריתה של ארה"ב היו דווקא אויביה המרים של אנקרה – הכורדים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD).

ככלל, סוגיית הכורדים מהווה סלע מחלוקת בין אנקרה וושינגטון.^[38] בעקבות פלישת הצבא הטורקי לצפון מזרח סוריה באוקטובר 2019 הטיל ממשל טראמפ עיצומים כבדים על אנקרה.[39] המתח קיים גם מול ישראל, שבניגוד לארה"ב הביעה בפומבי את תמיכתה בעצמאות כורדיסטן העיראקית עת התקיים משאל העם בנושא בקרב המיעוט הכורדי בעיראק בספטמבר 2017. צעד זה גרר האשמות מצד טורקיה ואיראן כי עצמאות כורדיסטן תממש את חזונן של ישראל ושל ארה"ב להקים את "ישראל השנייה" בעיראק.[40]

המתחים בין טורקיה לארה"ב החריפו כאשר ב-2019 החלה טורקיה לרכוש מערכות 400S- מרוסיה, בניגוד למדיניות החימוש הנהוגה בנאט"ו. הרכישה הכעיסה מאוד את וושינגטון וזו הענישה את טורקיה בכך שמנעה את מכירתם המתוכננת של מטוסי 35-F לאנקרה, ואף הטילה סנקציות נוספות על סוכנויות הרכש הטורקיות.^[41] על אף היות סוגיה זו אבן נגף ביחסים בין ארה"ב לטורקיה, נראה כי הצבא הטורקי נערך כעת לפריסת המערכת בגבול עיראק כחלק ממתקפה מתוכננת נגד ארגון המורדים הכורדים (PKK).

יחסים מתוחים נראים גם מול האיחוד האירופי סביב החסמים בפני הצטרפות טורקיה לאיחוד: ^[42] אי ההכרה בקפריסין, הפרות של המרחב האווירי והימי של יוון, ופגיעה בחופש הביטוי וכן בזכויות המיעוט הכורדי בשטחה. יחד עם הונגריה, טורקיה אף הערימה קשיים על צירופה של שוודיה לברית נאט"ו, ובתחילה התנתה את הצטרפותה בהכנסתה של טורקיה כחברה לאיחוד האירופי.[43] לבסוף נעתרה טורקיה לבקשה, ככל הנראה הודות להבטחה האמריקאית למכור לה מטוסי F-16.[44] בהקשר זה יצוין כי בכל הנוגע למטוסי F-35, המדיניות האמריקאית נותרה בעינה בשל אי מוכנותה של אנקרה לוותר על המערכת הרוסית.

סיכום

הנוכחות הטורקית הגוברת במזה"ת ובמזרח הים התיכון מציבה אתגרים משמעותיים בפני ישראל ובעלות בריתה במערב. טורקיה של ארדואן מובילה קו אסלאמיסטי קיצוני ומבצעת מהלכים שמערערים את הסדר הקיים באזור, ופוגעים באינטרסים ישראליים חיוניים עד כדי גרימת נזק ממשי לביטחון מדינת ישראל.

בראש ובראשונה, התייצבותה של טורקיה לצד חמאס, ניסיונותיה לכפות את ישראל להישמע לדרישותיה בסוגיית הסיוע ההומניטרי לצד יוזמות אחרות שנועדו לתת לה דריסת רגל בעזה ביום שאחרי, מהווים מכשול לא מבוטל בדרך להשגת אחת ממטרות המלחמה המרכזיות שהגדירה ישראל והיא הכרעת החמאס. יחד עם הכרזתה חסרת התקדים על הפסקת קשרי המסחר עם ישראל, צעדים אלו ממקמים את טורקיה כמדינה עוינת המוכנה לדרדר את יחסיה מול ישראל, שעימה נהגה לשמור על יחסים תקינים חרף מתיחות סביב הסוגיה הפלסטינית, גם במחיר פגיעה קשה בכלכלתה הנמצאת בשפל.

עוד צריכה להדאיג את ישראל הבחישה הטורקית במזרח ירושלים, המתבטאת בהתססת האוכלוסייה המוסלמית המקומית נגד ישראל ונעשית במקביל להחלשת המעמד של ירדן בכל הנוגע לאתרים הקדושים. ניסיונותיה של אנקרה לסכל שיתוף פעולה בין ישראל ליוון וקפריסין בתחום הגז, לצד הפגנת נוכחות צבאית בלוב ובמקומות אחרים, הם עדות נוספת לכך שאנקרה הפכה לגורם המערער את היציבות האזורית תוך פגיעה בריבונות של שכנותיה.

ההסלמה ביחסה של טורקיה לישראל מעוררת דאגה בייחוד בשל העובדה כי בניגוד לעבר, כעת טורקיה מוכנה לזנוח כמעט כליל פרגמטיזם וריאל-פוליטיק לטובת שיקולים אידאולוגיים ודעת קהל פנימית, מגמה שאם תמשיך עלולה להפוך אותה מיריבה לאויבת פעילה.^[45] איום זה מתעצם לנוכח אוזלת היד של ממשל ביידן ואי מוכנותו להפעיל את מנופי הלחץ הכבדים שברשותו על מנת לרסן את התנהלותה המסוכנת של טורקיה.

[1] חי איתן כהן ינרוג'ק, "כיצד נרמול היחסים עם טורקיה קרס ואיך ישראל נתפסת היום ברחוב הטורקי?, איתן: המרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל", מרץ 2024. https://eytan.org.il/article/israels-perception-in-turkey

[2] שם.

[3] נועה לזימי, "על ישראל וארה"ב לגבות מחיר מטורקיה בשל תמיכתה בחמאס", משגב: המכון לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, ינואר 2024. https://www.misgavins.org/lazimi-to-exact-a-price-from-turkey-for-its-support-of-hamas

[4] "ארדואן גאה: יותר מ-1,000 מחבלי חמאס מטופלים בבתי חולים בטורקיה", ערוץ 7, 13 במאי 2024. https://www.inn.co.il/news/637389

[5] גליה לינדנשטראוס ורמי דניאל, "יחסי טורקיה-ישראל בנקודת מפנה מסוכנת", המכון למחקרי ביטחון לאומי, מבט על, גיליון 1853, מאי 2024. https://www.inss.org.il/he/publication/turkey-israel-low

[6] “After hosting Hamas leader, Erdogan encourages Palestinians to unite against Israel”, The Times of Israel, April 20, 2024. https://www.timesofisrael.com/erdogan-encourages-palestinians-to-unite-against-israel-after-meeting-hamas-leader

[7] “Türkiye has shown its support to Palestine with over 45,000 tons of aid: President Erdogan”, Anadolu Agency, April 10, 2024.
https://www.aa.com.tr/en/turkiye/turkiye-has-shown-its-support-to-palestine-with-over-45-000-tons-of-aid-president-erdogan/3187127

[8] Sinan Ciddi, “Turkish Organizations Ready Flotilla to Ignite Tensions With Israel”, FDD, April 2024.
https://www.fdd.org/analysis/2024/04/12/turkish-organizations-ready-flotilla-to-ignite-tensions-with-israel

[9] “Gaza aid flotilla halted after vessels flag removed, activists say”, Reuters, April 28, 2024.
https://www.reuters.com/world/middle-east/gaza-aid-flotilla-halted-after-vessels-flag-removed-activists-say-2024-04-27

[10] “Turkey's bid to shape Gaza's future faces Arab resistance – report”, i24NEWS, April 24, 2024.
https://www.i24news.tv/en/news/middle-east/levant-turkey/artc-turkey-s-bid-to-shape-gaza-influence-faces-arab-resistance-report

[11] “Report: US rejected proposed plan by PA, Arab nations for Palestinian statehood”, The Times of Israel, May 3, 2024.
https://www.timesofisrael.com/report-us-rejected-proposed-plan-by-pa-arab-nations-for-palestinian-statehood

[12] "טורקיה: סקירה כלכלית", משרד הכלכלה והתעשייה, יולי 2023, עמ' 4.

[13] שם, עמ' 8.

[14] שם.

[15] דין שמואל אלמס, "לראשונה: שר החוץ הטורקי באיום ישיר על ישראל", גלובס, 8 באפריל 2024.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001475972

[16] "טורקיה מתנתקת מישראל – ההחלטה הדרמטית של ארדואן", מעריב, 2 במאי 2024.
https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1096169

[17] נווית זומר ואיתמר אייכנר, "הטורקים נסוגו? יאפשרו למפעלים שכבר עבדו עם ישראל להמשיך במסחר", ynet, 9 במאי 2024.
https://www.ynet.co.il/economy/article/bk77hz5z0

[18] אמיתי גזית, "החרם הטורקי הוא רעידת אדמה בענף הבנייה", כלכליסט, 10 באפריל 2024.
https://www.calcalist.co.il/real-estate/article/rygcu11mga

[19] פנחס ענברי, "כך טורקיה מגבירה את מעורבותה בירושלים", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, יולי 2018.
https://jcpa.org.il/article

[20] יורי ילון, "כך קונה ארדואן את תושבי מזרח ירושלים", ישראל היום, 21 במאי 2018.
https://www.israelhayom.co.il/interactive/amp/article/557697

[21] נדב שרגאי, "ההתערבות הטורקית בהר הבית", ישראל היום, 21 ביוני 2017.
https://www.israelhayom.co.il/article/485137

[22] אמנון רמון, "הר הבית/אל-אקצא: לקראת אבדן שליטה?: תהליכים ומגמות, 2015–2022", מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מרץ 2022, עמ' 70.
https://jerusaleminstitute.org.il/wp-content/uploads/2023/01/Pub_594_The-Temple-Mount_HE_2022-1.pdf

[23] שם.

[24] פנחס ענברי, "כך טורקיה מגבירה את מעורבותה בירושלים", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, יולי 2018.
https://jcpa.org.il/article

 [25]שם.

[26] נדב שרגאי, 'התוכנית: חצי מיליון מערביי ישראל – "להגנת אל־אקצא" ', ישראל היום, 24 ביוני 2017.
https://www.israelhayom.co.il/article/485899

[27] אוהביה שרעבי, המחבל שדקר שוטר בעיר העתיקה וחוסל – תייר טורקי, ערוץ 7, 30 באפריל 2024.
https://www.inn.co.il/news/636096

[28] עילי רטיג, "שוק ייצוא האנרגיה של ישראל בעקבות המלחמה באוקראינה", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, מרץ 2023.
https://besacenter.org/he

[29] אורנה מזרחי, "המדיניות הישראלית ביחס למשולש היחסים עם יוון וקפריסין", המכון למחקרי ביטחון לאומי, יולי 2020. https://www.inss.org.il/he/strategi c_assessment/israels-policy-in-its-triangular-relations-with-greece-and-cyprus/

[30] דרור זאבי, "מלחמת הגז של ארדואן", ynet, 17 ביולי 2019.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5550766,00.html

[31] גליה לינדנשטראוס, שרה פוייר ואופיר וינטר, "הסכנות הטמונות בהסכם תיחום הגבול הימי בין טורקיה ללוב", המכון למחקרי ביטחון לאומי, מבט על, גיליון 1238, דצמבר 2019.

הסכנות הטמונות בהסכם תיחום הגבול הימי בין טורקיה ללוב

[32] בני שפיינר ושאול חורב, "כך עלולה טורקיה לחסום לישראל את הים התיכון", ynet, 23 בדצמבר 2019.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5647292,00.html

[33] אפרים ענבר, ערן לרמן, וחי איתן כהן ינרוג'ק, "תורכיה כאתגר מרכזי לישראל (ושכנותיה) במאה ה-21", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ספטמבר 2020.
https://jiss.org.il/he/inbar-lerman-yanarocak-turkey-as-a-major-challenge-for-israel

[34] “Erdogan calls for UN Security Council reform”, Anadolu Agency, April 4, 2016.
https://www.aa.com.tr/en/turkey/erdogan-calls-for-un-security-council-reform/552229

[35] Caroline B. Glick, Obama to the rescue – of Hamas, The Jerusalem Post, July 22, 2014.
https://www.jpost.com/opinion/columnists/obama-to-the-rescue-of-hamas-368508

[36] אפרים ענבר, ערן לרמן וחי איתן כהן ינרוג'ק, "תורכיה כאתגר מרכזי לישראל (ושכנותיה) במאה ה-21", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ספטמבר 2020. https://jiss.org.il/he/inbar-lerman-yanarocak-turkey-as-a-major-challenge-for-israel

[37] “Turkey vs. ISIS and PKK: A Matter of Distinction”, Bipartisan Policy Center, July 2016, pp. 2-4.

[38] “Turkey (Turkiye): Major Issues and U.S. Relations”, Congressional Research Service, 10 August 2023, pp. 19-22.

[39] נטע בר, "טראמפ הטיל סנקציות כלכליות על טורקיה", ישראל היום, 17 באוקטובר 2019.
https://www.israelhayom.co.il/article/698969

[40] עפרה בנג'ו, "האם תמיכתב ישראל בעצמאות כורדיסטן הועילה או הזיקה לכורדים?", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, נובמבר 2017.
https://besacenter.org/he

[41] אלי קלוטשטיין, "המהלך הטורקי שצפוי להסעיר את ארה"ב ולשמח את רוסיה", מקור ראשון, 8 במאי 2024. https://www.makorrishon.co.il/news/757590

[42] "תפיסת הביטחון הלאומי של טורקיה", מערכות: בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא וביטחון לאומי, 28 באוקטובר 2021, עמ' 23–24.

[43] “Erdogan: Let Turkey in EU if you want Sweden in NATO”, DW, October 7, 2023.
https://www.dw.com/en/erdogan-let-turkey-in-eu-if-you-want-sweden-in-nato/a-66173053

[44] Jonathan Spicer, “US envoy sees rapid F-16s sale to Turkey after Sweden NATO bid sign-off”, Reuters, January 25, 2024.
https://www.reuters.com/world/us-envoy-sees-rapid-f-16s-sale-turkey-after-sweden-nato-bid-sign-off-2024-01-25

[45] גליה לינדנשטראוס ורמי דניאל, "יחסי טורקיה-ישראל בנקודת מפנה מסוכנת", המכון למחקרי ביטחון לאומי, מבט על, גיליון 1853, מאי 2024. https://www.inss.org.il/he/publication/turkey-israel-low

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת האשכול הבינלאומי והאזורי.

כחלק מאשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מתקפת הטרור האכזרית של חמאס ב-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה בדרום ובצפון ישראל השפיעו באופן נרחב על מעמדה ועל השתלבותה של ישראל במזרח התיכון. מצד אחד, למלחמה הייתה השפעה שלילית על דעת הקהל האזורית כלפי ישראל, לרבות במדינות הסכמי אברהם. מצב זה הוביל לפגיעה בשלום החם ובקשרים בין ישראל ומדינות האזור ברמת ה-People-to-People, כמו גם בתהליכי הרחבת הנורמליזציה. בנוסף, התקיפה 'המוצלחת' של חמאס פגעה במידה רבה במעמדם של שירותי הביטחון והמודיעין של ישראל בקרב מדינות האזור. כמו כן, המתיחות בין ישראל לארה"ב, לרבות החלטתה של ארה"ב לעצור משלוח נשק לישראל, החלישה את התפיסה של מעמד ישראל באזור כבעלת ברית קרובה של ארה"ב וכקו תקשורת אליה.

מצד שני, ההתקפות נגד ישראל מרשת השלוחים של איראן ושיתוף הפעולה האזורי המוצלח נגד המתקפה האווירית של איראן ב-13 באפריל הדגישו את היתרונות של שיתוף הפעולה הביטחוני האזורי. ההיגיון הבסיסי והגורמים המניעים לנורמליזציה ואינטגרציה אזוריים נותרו בתוקף, ועל כן הקשרים האסטרטגיים, הדיפלומטיים והכלכליים (הלא פומביים) בין ישראל למדינות הסכמי אברהם עעדיין יציבים.

ישראל עומדת כעת בפני שורה של אתגרים בזירה האזורית. מאמר זה לא יבחן את כל האתגרים שעומדים בפני ישראל במזרח התיכון וצפון אפריקה לאחר 7 באוקטובר, אלא יתמקד בחמישה מהם:

1. שימור והעמקת הקשרים עם מדינות הסכמי אברהם
2. הרחבת הנורמליזציה והאינטגרציה האזורית על רקע המלחמה המתמשכת
3. חיזוק שיתוף הפעולה האזורי נגד איראן ושלוחיה
4. שימור הביטחון בגבול ירדן ומצרים, המשך שיתוף הפעולה הביטחוני וחיזוק הסכמי השלום
5. יצירת תנאים למעורבות קונסטרוקטיבית בעזה של שותפים אזוריים בעקבות המלחמה

1. שימור והעמקת הקשרים עם מדינות הסכמי אברהם

הקשרים בין ישראל לשאר מדינות הסכמי אברהם נותרו לרוב יציבים במישור האסטרטגי, הדיפלומטי והכלכלי. מנהיגי איחוד האמירויות ובחריין הבהירו כי בכוונתם לשמור על היחסים עם ישראל. עם זאת, באופן כללי חלה הידרדרות ביחסים הבין-אישיים ובביטויים הפומביים של שלום חם בין ישראל למדינות הסכמי אברהם. דעת הקהל כלפי ישראל ברחבי העולם הערבי והמוסלמי הפכה שלילית ביותר, בייחוד הודות לסיקור התקשורתי הביקורתי מאוד בתקשורת הערבית, לרבות בכלי התקשורת של מדינות הסכמי אברהם.

ואכן, על פי סקר מנובמבר-דצמבר 2023 של פורום Fikra במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, למעלה מ-85% מהנשאלים במדינות ברחבי המזרח התיכון, כולל איחוד האמירויות ובחריין, הסכימו עם ההצהרה כי "למרות ההרס ואובדן החיים, המלחמה בעזה היא ניצחון לפלסטינים, לערבים ולמוסלמים". הטיסות הישירות בין ישראל למרוקו ובין ישראל לבחריין בוטלו, הן בשל חששות ביטחוניים והן בשל מספר נמוך של תיירים ונסיעות של אנשי עסקים. עם זאת, הטיסות בין איחוד האמירויות לישראל נמשכו כסדרן.

נובמבר/דצמבר 2023: למרות ההרס ואובדן חיי האדם, מלחמה זו בעזה מהווה ניצחון עבור הפלסטינים, הערבים והמוסלמים.

(מקור:Fikra Forum)

מקרא:

מסכים מאוד

מסכים במידת מה

לא מסכים במידת מה

מאוד לא מסכים

לא יודע/לא ענה

מרכיב מרכזי בהסכמי אברהם ההיסטוריים היה חיזוק הקשרים הישירים בין אנשים, שהובילו לשיתוף פעולה הדדי ומועיל בתחומים שונים, החל מחדשנות, קיימות וסייבר, ועד בריאות, תרבות ודו-שיח בין-דתי. שלום חם זה סיפק חזון למזרח תיכון עתידי המבוסס על ערכים של שיתוף פעולה, סובלנות ודו-שיח, ולא של עוינות, קיצוניות וחרמות. בנוסף, בעוד שהקשרים הכלכליים והביטחוניים נמשכו, יש גבול למידה שבה ניתן לפתח קשרים אלה אם הם נשארים מתחת לפני השטח בשל חשש לתגובת-נגד ציבורית.

האינטרס של מדינת ישראל ומדינות הסכמי אברהם הוא לזהות אפיקים שיספקו לגיטימציה מחודשת להסכמי השלום והנורמליזציה. עליה לחדש יחסים פתוחים וחמים במישור הכלכלי, התרבותי, התיירותי, הביטחוני והחברה האזרחית.

1. הרחבת הנורמליזציה והאינטגרציה האזורית על רקע המלחמה המתמשכת?

עד ל-7 באוקטובר היה מומנטום חיובי בכל הנוגע לנורמליזציה והרחבת שיתוף הפעולה האזורי. בספטמבר 2023 אמר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן לרשת טלוויזיה אמריקנית כי "כל יום אנחנו מתקרבים" להסכם נורמליזציה בין סעודיה לישראל. במקביל, ישראל קידמה צעדים שונים להעמקת שיתוף הפעולה עם מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות. ביוני 2023 דווח כי סומליה ואיי קומורו הסכימו להשתתף בכינוס של "פורום הנגב" לשיתוף פעולה אזורי בחסות ארה"ב. על פי הדיווחים, ישראל ואינדונזיה היו בדרך לכינון יחסי סחר על רקע הצטרפותה הצפויה של אינדונזיה ל-OECD, בדיוק לפני התקפת חמאס באוקטובר.

כאמור, אף על פי שההיגיון הבסיסי והמניעים לשיתוף פעולה עם ישראל נותרו על כנם – כולל היתרונות הרבים בשיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי, האיומים המשותפים, ההתמודדות עם גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים והרצון לקדם סובלנות בין-דתית, חיזוק היציבות והחוסן האזוריים, הרצון לקבל תמיכה וסיוע מארה"ב – האווירה העוינת כלפי ישראל במדינות מוסלמיות רבות מקשה על יכולתם של מנהיגים אזוריים לתמוך בגלוי בנורמליזציה.

לכן, ייתכן שמדינות השוקלות לקדם את הנורמליזציה עם ישראל תדרושנה תמורות גדולות יותר, בדמות ויתורים ישראליים לפלסטינים וכן סיוע מארה"ב. המצב הזה עלול להוביל לא רק לדרישות בעניין הפלסטינים שאינן מקובלות על ישראל, אלא גם להקטין את היתרון הצבאי האיכותי של ישראל אם מדינות כמו סעודיה יקבלו אמצעים צבאיים או יכולות גרעיניות מתקדמות בחסות הסכם נורמליזציה. עם זאת, למרות האתגרים והדילמות, הפוטנציאל להרחבת הקשרים האזוריים עדיין קיים.

אתגר שהיה קיים לפני 7 באוקטובר, ואשר רק התגבר מאז, הוא רצונו של הממשל האמריקני הנוכחי להכניס את הפלסטינים למשוואה כאשר דנים בהסכמי נורמליזציה אפשריים. זאת, בניגוד לגישתו של הממשל האמריקני הקודם, שהראה נכונות רבה יותר לחתור ולתמרץ נורמליזציה ישראלית-ערבית מבלי להתנות את ההתקדמות בהסדר מול הפלסטינים.

2. חיזוק שיתוף הפעולה האזורי בעימות עם איראן ושלוחיה

ישראל, כמו גם ארה"ב, הייתה נתונה למספר רב של התקפות ואיומים מאז 7 באוקטובר מצד השלוחות של איראן בעזה, בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון. איראן מנסה גם להרחיב את יכולתה לאיים על ישראל מירדן, מהרשות הפלסטינית ואפילו באמצעות גיוסם של ערבים אזרחי ישראל למערכה. בנוסף, איראן מנסה להעמיק כעת את טביעת הרגל הצבאית והדיפלומטית שלה באזור הסאהל באפריקה, כולל בקו החוף של סודאן בים האדום.

כל אחד מהאיומים הללו יוצר אתגרים אסטרטגיים ומבצעיים לישראל. במקביל, איראן ושלוחותיה ממשיכות להיתפס כאיום מרכזי על ידי מדינות רבות באזור, כולל איחוד האמירויות, בחריין, ערב הסעודית, מרוקו וירדן. המאמצים של איראן להתרחב לתוך הסאהל, לאורך הגבול הדרומי של מצרים, ומאמצי החות'ים בתימן לפגוע בנתיבי הספנות בים האדום – כל אלה מהווים איום חמור על קהיר. סודאן, מצידה, אינה מעוניינת שטהרן תשלוט בה, אך היא זקוקה לסיוע ביטחוני כדי להילחם במיליציות ה-RSF (כוחות הסיוע המהיר). עם זאת, היא עדיין לא הצליחה לקבל את הסיוע הנדרש לכך מהמערב.

הפוטנציאל לשיתוף פעולה ביטחוני אזורי במאבק באיראן הוכח ב-13 באפריל 2024, כאשר ירדן השתתפה באופן פעיל בסיכול המתקפה האווירית האיראנית נגד ישראל. לפי הדיווחים, איחוד האמירויות וסעודיה סיפקו סיוע מודיעיני שסייע בהדיפת המתקפה.

הרחבה ומיסוד של שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני, מעבר למה שכבר הושג באמצעות שילובה של ישראל ב-CENTCOM האמריקנית, ידרשו התגברות על כמה אתגרים. הראשון הוא שלאור דעת הקהל השלילית כלפי ישראל במזרח התיכון בעקבות המלחמה בעזה, יקשה על מנהיגים ערבים להרחיב בגלוי את קשרי הביטחון עם ישראל. אומנם שיתוף הפעולה יימשך "מתחת לשולחן", כפי שהיה במשך שנים רבות, אך יש גבול למה שניתן להשיג ללא מהלכים גלויים לציבור. בנוסף, העמקת שיתוף פעולה כזה טומנת בחובה סיכון של חשיפת נכסים צבאיים או מודיעיניים ישראליים לגורמים עוינים שעלולים לחדור לחלק מגופי הביטחון של מדינות האזור. 

3. שימור הביטחון בגבול ירדן ומצרים, המשך שיתוף הפעולה הביטחוני וחיזוק הסכמי השלום

אירועי 7 באוקטובר הובילו להחרפת האתגרים הניצבים בפני יחסי ישראל והשותפות הוותיקות שלה להסכמי שלום, מצרים וירדן, והמאמץ לשמור על השקט בגבולות המשותפים עם שתי המדינות.

אתגרים אלו הם תוצאה של כמה גורמים: בירדן התקיימו הפגנות פרו-פלסטיניות ופרו-חמאסיות בהיקפים גדולים, שכללו קריאות לבטל את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ואת הסכם השלום עימה. להפגנות יש פוטנציאל להסלים לאיום על יציבות המלוכה והממשלה בירדן. הסברה היא כי גם האחים המוסלמים וחמאס, בנוסף לאיראן, היו מעורבים בעידוד ובליבוי ההפגנות האנטי-ישראליות, במטרה לערער את היציבות של בית המלוכה הירדני ולפתוח חזית נוספת נגד ישראל לאורך גבולה המזרחי.

בית המלוכה הירדני והממשלה הירדנית, כמו גם בעלות בריתה האזוריות של ירדן, שואפים להכיל את ההפגנות הללו כדי לשמור על יציבותה של הממלכה, להתמודד עם החתרנות האיראנית, לשמור על שקט לאורך הגבול ולהמשיך את הזרמת המים והגז הטבעי הישראליים לירדן. יש לזכור כי זו מדינה שאינה משופעת במים, ומקבלת 100 מיליון קוב מים מישראל בשנה. נוסף על כך, הגז הישראלי (2.8 מיליארד קוב בשנת 2023) משמש לפי ההערכות לצורך ייצור של כ-80% מהחשמל של ירדן. במקביל, בכירי הממשל בעמאן גינו את ישראל ולצד דמוניזציה בוטה, התעלמו או התייחסו בביטול למעשי הטבח של 7 באוקטובר, וקידמו הסתה נגד המדינה היהודית.

גם במצרים ראו עלייה בפופולריות של חמאס, אם כי הרשויות המצריות ממשיכות לדכא את האחים המוסלמים ושלוחותיהם. המלחמה והתקפות החות'ים הורידו את תנועת הספינות בים האדום בכ-42%, וכתוצאה מכך הפחיתו ב-40%–50% את הכנסותיה של מצרים מתעלת סואץ – הכנסות שבעבר הגיעו ל-10 מיליארד דולר. הנזק לסחר בים האדום ערער עוד יותר את מצבה הכלכלי של מצרים, מה שהוביל לחשש לערעור יציבות המשטר. מצרים מודאגת מאוד גם מכך שזרימה של עזתים לשטחה עלולה להגביר את המצוקה הכלכלית במדינה, תוך הכנסת גורמים קיצוניים לשטחה, שיאיימו על מצרים ועל ישראל כאחד.

האיום על ישראל ממצרים הוא כפול: גורמים קיצוניים – בין אם הם פועלים במסגרת ארגוני טרור ובין אם במסגרת כוחות הביטחון המצריים – עלולים לבצע פיגועים בגבול מצרים-ישראל או נגד מטרות ישראליות במצרים. ב-3 ביוני 2023 רצח שוטר מצרי שלושה חיילים ישראלים, תוך ניצול נקודות תורפה לאורך הגבול. ב-8 באוקטובר, בעקבות פרוץ מלחמת ישראל-חמאס, פתח שוטר מצרי באש לעבר תיירים ישראלים באלכסנדריה, והרג שני ישראלים ומצרי אחד. בחודש מאי נרצח ישראלי נוסף באלכסנדריה במה שנראה כפיגוע.

איום שני הוא איום צבאי הנובע מהצבא המצרי עצמו. בחסות החשש מפני כניסת עזתים למצרים בעקבות המלחמה ברצועת עזה, ולצד הכוחות הרבים שכבר הוכנסו למצרים בהסכמה ישראלית לפתיחת הנספח הצבאי להסכם שלום, במטרה לסייע למצרים בהתמודדות עם טרור דאעש סיני, העביר יחידות צבאיות נוספות לקרבת הגבול עם ישראל והרחיב את התשתיות הצבאיות שלו באזור סיני. בהתחשב בכך שהצבא המצרי משקיע רבות בשדרוג יכולותיו במהלך השנים האחרונות, ובכך שהוא ממשיך לבצע תרגילים המדמים מלחמה עם ישראל, ישראל תצטרך לקבוע את הנקודה שבה תתחיל ההצטברות הצבאית של מצרים לאורך הגבול להוות איום בלתי מתקבל על הדעת על ביטחונה. לאחר מכן היא תצטרך להפעיל לחץ על מצרים כדי שזו תסיג לאחור את כוחותיה. מדובר באתגר מורכב לאור הסיכון הביטחוני שעדיין קיים, בראיית מצרים, מצד דאעש סיני וההסכמה הישראלית לתגבור כוחות הצבא המצרי שכבר ניתנה בשל אותו איום.

בשורה התחתונה, ישראל נדרשת לשאוף לשמור על השקט בגבולות עם מצרים וירדן, מה שכנראה מחייב שמירה על יציבות המשטרים הנוכחיים בשתי המדינות, בייחוד מול מאמצי ערעור היציבות מצד האחים המוסלמים והאיראנים. במקביל, על ישראל להתמודד בזירה הבינלאומית עם הפעילות האנטי-ישראלית והדמוניזציה המתקיימות בירדן ובמצרים. פעילויות אלה מחלחלות לדעת הקהל והופכות את הציבורים בשתי המדינות לעוינים מאוד כלפי ישראל וביקורתיים כלפי הממשלים בכל הנוגע לשיפור היחסים עם ישראל. כל אלו, בזמן שישראל פועלת לשיפור היחסים עם שתי המדינות, לרבות במישור הכלכלי, בתחום החדשנות ובמישור הבין-אישי.

4. יצירת תנאים למעורבות קונסטרוקטיבית בעזה של שותפים אזוריים בעקבות המלחמה

ישראל ניצבת בפני מכשולים ניכרים בעיצוב עזה לאחר המלחמה, כדי שהרצועה לא תהפוך שוב למקלט לטרור ולאזור שממנו משוגרות נגדה מתקפות רצחניות. חמאס, על האידאולוגיה והמטרות הקיצוניות שלו, ממשיך ליהנות מתמיכה רחבה בעזה. יש לזכור כי חמאס השתלט על עזה ב-2007, וכי הגיל החציוני ברצועה הוא כ-18, כך שחלק ניכר מאוכלוסיית עזה גדל בתוך מערכת החינוך והדת של חמאס.

כדי להפוך לישות יציבה, מתפקדת, אחראית ושאינה בחזקת סיכון ביטחוני, תידרש רצועת עזה לעבור שיקום ופיתוח כלכליים, ובנוסף לעבור תהליך של דה-רדיקליזציה. כל ישות שמנהלת את עזה חייבת להיות מחויבת למלחמה בטרור, למסוגלות שלטונית ובכללה אכיפת חוק וסדר והבטחת המנופול על הנשק, ליצירת הזדמנויות כלכליות באופן שלא יחזק ויסייע לארגוני טרור, ולקדם תרבות של שלום במקום של אלימות וקיצוניות דתית.

ייתכן שמדינות אזוריות מתונות, כגון איחוד האמירויות, ערב הסעודית ומצרים, יוכלו למלא תפקיד בשיקום וניהול עזה לאחר המלחמה. עם זאת, מדינות אזוריות מתונות לא ירצו למלא תפקיד ברצועה אם ייתפסו בעקבות זאת כמסייעות ל"כיבוש" ישראלי של הרצועה או כמערערות את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. יחד עם זאת, בהתחשב בעובדה שמדינות אלו מודעות היטב לטבעו של חמאס, הסבירות שיהיו מוכנות להיות מעורבות בממשל או בשיקום עזה כל עוד חמאס נשאר הכוח החזק ביותר בשטח נמוכה מאוד.

לכן, ניצבת ישראל, בהקשר זה, בפני שני אתגרים: תחילה עליה לחסל באופן יסודי את חמאס ככוח צבאי ושלטוני בעזה, בהתאם למטרות המלחמה המוצהרות של ישראל. שנית, עליה לתמוך בתנאים שיאפשרו למעורבות של מדינות אזוריות בעזה ליהנות מלגיטימציה פלסטינית וערבית. עם זאת, אם לגיטימציה כזו מחייבת הכרה ישראלית במדינה פלסטינית או בכינון שלטון של הרשות הפלסטינית בעזה, ייתכן שהמחיר לכך יהיה גבוה ממה שישראל יכולה או צריכה לשלם. האתגר מבחינת ישראל יהיה בגישור בין מרחב האילוצים שלה לבין מרחבי האילוצים של השותפות האזוריות הפוטנציאליות.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון יופצו מסמכים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני יופצו מסמכים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי יגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

מבוא

את הכשלים המודיעיניים והמבצעיים שהובילו לאירועי שמחת תורה יש לחקור לעומק, אולם מוקדם להגיע למסקנות מבוססות, נחרצות וחותכות. יחד עם זאת, ניתן לומר שהאירועים והמלחמה שבעקבותיהם חשפו בעיות יסוד רבות הן ביסודות תפיסת הביטחון של מדינת ישראל והן במערכת הביטחון, ובראשה בצה"ל. מהות הכשלים שנחשפו ב-7 באוקטובר נוגעים לכל ארבעת הרכיבים של תפיסת הביטחון: להערכת מודיעין המנותקת מהמידע שנאסף, ששללה את יכולת ההתרעה לצורך התארגנות לסיכול המתקפה, כמו גם לצורך הערכת גודל האיום הנשקף מתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס, מה שחייב מתקפת מנע בשלב מוקדם הרבה יותר; להרתעה שקרסה ולא מנעה מחמאס את המתקפה וגם לא את מתקפת חיזבאללה ושאר רכיבי ציר ההתנגדות האיראני, ואפילו לא את מתקפת הטילים והכטב"מים של איראן; לכשל של תפיסת ההגנה שגובשה ויושמה בפועל לאורך גבול הרצועה תוך הסתמכות יתרה על טכנולוגיה, בניית מחנות ולא מוצבים באופן שלא ניתן היה להגן עליהם באופן אפקטיבי, החלשת ההגנה המרחבית (הגמ"ר) והזנחת יישובי הספר כחלק ממערך ההגנה על הגבול, כשל מבצעי בסיסי בהתנהלות ובשגרה המבצעית של הכוחות (כמענה מבצעי בסיסי גם בהעדר התרעה לתקיפה – לדוגמה כוננות עם שחר), העדר מענה מבצעי בסיסי ברמה המטכ"לית, לדוגמה הפעלה מיידית של חיל האוויר וכוחות מיידיים נוספים; ולבסוף, גם כשל ההכרעה, בדגש על חמאס. ויש לזכור שהממצאים שנחשפו עד כה מבטאים רק חלק מהפערים שנחשפו, את השכבה העליונה והמיידית, וההנחה היא שבהמשך ובעקבות תחקירי המלחמה ייחשפו עוד ליקויים רבים נוספים. במסגרת פרויקט ישראל 2.0 נבקש בשלב בראשון למפות את עיקרי הפערים והבעיות כדי שבהמשך נוכל לנתח את המשמעויות ולנסות לגבש מענה לדברים.

תפיסת הביטחון של מדינת ישראל נשענה במשך השנים על שלוש רגליים עיקריות: הרתעה, התרעה והכרעה. מאז 2006, ובעקבות המלצת ועדת מרידור, נוספה גם, אם לא באופן פורמלי, רגל ההגנה. מטרת ההרתעה לאפשר תקופות ארוכות של רגיעה ביטחונית במטרה לפתח את המדינה, החינוך, הרווחה והכלכלה לצד בניין כוח ביטחוני שיאפשר מוכנות לקריסת ההרתעה ולהסלמה ביטחונית.

היכולת להרתיע אויבים מלפעול נגד ישראל הינה מרכיב חשוב וחיוני, אולם נדמה שהיכולת של מדינת ישראל לממש את העיקרון הזה נשחקת והולכת. היכולת להרתיע נשענת לא רק על הבנת האויב את היכולות של ישראל, אלא בראש ובראשונה על הבנתם את הנכונות של ישראל לפעול מולם. באשר למרכיב היכולות הרי שישראל משקיעה תקציבי עתק בבנייה של יכולות מודיעיניות, הגנתיות והתקפיות. אולם המגבלה המרכזית נובעת מהעדר הנכונות של ישראל להפעיל כוח, בעיקר כדי לסכל איומים מבעוד מועד. כך היה במהלך השנים האחרונות מול כוחות חיזבאללה, שהפרו את החלטת האו"ם 1701 תוך שהם בונים יכולת לפלוש לגליל במסגרות מבצעיות מאומנות ומאורגנות בחסות הכפרים הלבנוניים לאורך קו הגבול, וכך היה בנוגע לתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס, כשלכול היה כבר ברור שהמצב הביטחוני בדרום נמצא על סף רתיחה. חוסר הנכונות לפעול נבע מכשל הערכתי (קונספציה שגויה) בנוגע למהות האיום ולהיות חמאס מורתע מפני תקיפת ישראל והעדפתו את ההסדרה, מהעדר לגיטימציה פנימית למתקפה יזומה לצורך פירוק היכולות הצבאיות של הארגון, שנגרם בשל הקיטוב החריף שבו היו (ועודן) המערכת הפוליטית והחברה בישראל, ומהעדר לגיטימציה בינלאומית. השיתוק שאחז במקבלי ההחלטות הן בדרג המדיני והן בזה הצבאי מבטא כשל חמור, שפגע בביטחון הלאומי ושחובה להתמודד עימו.

מודיעין והתרעה

מדינת ישראל משקיעה תקציבי עתק בבנייה של יכולות מודיעיניות רבות ומגוונות, אולם כל אלה לא סיפקו התרעה מספקת למתקפה בשמחת תורה. הגישה המסורתית למודיעין מכוונת לצורך של ישראל בעליונות מודיעינית היכולה לספק התרעה שתאפשר סיכול מבעוד מועד של פעולת האויב לפגוע במדינה. אולם כל משאבי האיסוף והמודיעין האיכותי ביותר לא יספיקו כאשר הערכת המודיעין מבוצעת על ידי גורמים השבויים בקונספציה נוקשה ולא מתוקפת, הניזונה גם מחשיבת יחד והעדר חשיבה מאתגרת אחרת. לקחי מלחמת יום כיפור הובילו להקמה של מחלקת בקרה בחיל המודיעין, שתפקידה היה לאתגר את מעריכי המודיעין תחת השאלה "ומה אם לא?"; ברבות השנים נחלשו המחלקה והשפעתה על תהליכי הערכת המודיעין והיא לא הצליחה, בשל מגוון סיבות, לעמוד בייעודה המקורי.[1] ראש אמ"ן לשעבר האלוף אהרן יריב אף הגדיל לעשות כשהבין שהערכת המודיעין בתוך המערכת הצבאית אינה מספיקה והקים את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים (לימים המכון למחקרי ביטחון לאומי), בדיוק כדי לייצר אלטרנטיבה אזרחית להערכת המודיעין.[2] הקריסה המודיעינית שנחשפה לציבור ב-7 באוקטובר, אחדות המחשבה בקרב מקבלי ההחלטות, לצד חוסר הנכונות לקבל כל מסקנה החורגת מהשורה, מחייבים שידוד מערכות רחב ובנייה של מנגנונים שינסו למזער ככל הניתן את התופעות שנחשפו.

הכרעה, תהליך בניין הכוח ומהות הפיקוח האזרחי על הצבא

אחד העקרונות שטבע בן גוריון בהקשר של כושר ההכרעה היה הצורך בפעולה צבאית מהירה ועוצמתית להכרעת האויב, זאת מתוך ההבנה שישראל לא תוכל לעמוד במלחמת התשה ארוכה. לצורך כך נדרש להפעיל את כל רכיבי העוצמה של ישראל, בכלל זה תמרון צבאי יבשתי בחזית ובעומק, הפעלה של אש עוצמתית על מטרות מתוכננות מראש ומטרות מזדמנות, מבצעים מיוחדים, מהלומות במרחב הסייבר ופעילות התקפית בממד התודעה. הבסיס לכול הוא היכולת ליטול את היוזמה מהר ככל הניתן וליצור לחץ גובר והולך על האויב תוך שיבוש תמונת המציאות שלו. למימוש היעד הזה נדרש צבא גדול, מצויד, מוכשר ומאומן. המלחמה הרב-זירתית שישראל נתונה בה מאז ה-7 באוקטובר מראה עד כמה לא היה צה"ל מוכן לעימות בסדר גודל כזה, ועד כמה היו תוכניות בניין הכוח שלו שגויות.[3] נדרש יהיה לבחון מחדש את מוכנותו וכשירותו של צה"ל ולייצר מנגנוני קבלת החלטות כאלה שיוכלו לספק מענה הולם לתמונת האיום המתהווה.

מעל לכל אלה, מערכת ביטחון בעלת עוצמה אדירה הפועלת ללא כל בקרה אזרחית אפקטיבית מול מערכת אזרחית ודרג מדיני חלשים. כולם נושאים באחריות, אולם חובה תהיה ליצור יכולת משילות של הדרג האזרחי תוך הלימה בין האחריות לסמכות באופן שיאפשר לו בקרה אפקטיבית על מערכת הביטחון. נדרשת בקרה אזרחית הדוקה מאוד שאינה תלויה כלל במערכת הביטחון אלא נשענת על המערכות האזרחיות, דוגמת הכנסת, הממשלה, המטה לביטחון לאומי. זאת גם לאור קביעתו של בן גוריון "שאין הצבא קובע את מבנהו…״.

בפועל, משרד הביטחון מתמקד בעולמות הלוגיסטיקה, הפרויקטים והתעשיות. הוא אינו מצוי כלל בעולמות הדוקטרינה ותכנון בניין הכוח. בהעדר פיקוח ובקרה על הצבא לא ניתנות כלל הנחיות לבניין כוח ולהפעלת הכוח על ידי המערכת האזרחית, וכך הצבא עצמאי וחורג מהסמכויות שמוקנות לו. להלן דוגמאות אחדות: הביטול בפועל של תפיסת ההגנה המרחבית לאורך הגבולות (גם מול תרחישי הפתעה) שבוצע ללא כל מעורבות או הנחיה אזרחית; הפרת האיזון בין הזרועות תוך ירידה חריפה באיכות וכשירות זרוע היבשה; המעבר מדוקטרינה של תמרון לאש והחלשת כוח המחץ היבשתי, שהתבסס בעיקר על סד"כ המילואים היבשתי; המעבר של צה"ל לחמישה ימי עבודה והכנסת מושג ה"הדממה" לצבא. אלו דוגמאות בודדות לבעיית עומק חמורה המחייבת שידוד מערכות ומענה מתאים.

חולשת הדוקטרינה הצבאית והבעייתיות שבתהליכי הכשרת הקצונה והמינויים בצה"ל

כך גם הבקרה האזרחית על הכשרות הקצונה, כשהידע והמומחיות בתחום התוכן הצבאי נמוכים מאוד. צה"ל מתבסס על הכשרות קצרות, על הניסיון האישי, על קדנציות קצרות ושחרור מוקדם, וזאת כאשר עבודות מטה רבות על השינויים הנדרשים בהכשרת הקצונה לא הוטמעו. עם איכות כוח אדם שנשחקת, איכותה של שדרת הפיקוד יורדת ואיתה היתרון היחסי שעליו נבנה הצבא. בצה"ל קיים עודף עצום של קצינים, לצד חוסר בנגדים כשדרה המקצועית של המערכים. הכשרת הקצונה נתונה בידיו של מפקד בה"ד 1 או מפקד זרוע היבשה, כשאלה משתנים חדשות לבקרים. כך גם נוצרה בצה"ל הסמכה עצמאית לקצונה על ידי אמ"ן, חיל הים וחיל האוויר – התוצאה היא יצירה של מגדל בבל בלי שפה משותפת. לדוגמה, בחלק גדול ממערכי המודיעין לא נעשה שימוש בפורמט פקודת המבצע (פקמ"ב), וחלק מהמפקדים במערכים אלה אינם יודעים כלל מה זה. הדבר אינו נחלת קורסי הקצונה הזוטרים בלבד; באופן דומה במכללה לפיקוד ומטה התכנים משתנים בתדירות גבוהה לפי גחמות המפקדים.

מרכיבי הדוקטרינה והכשרות הקצונה נמצאים ברוב הצבאות בעולם באחריות המערכת האזרחית (משרדי ההגנה). בישראל הדברים נמצאים בסמכות של צה"ל, ללא כל פיקוח. כך יכולים מפקד המכללות או מפקד בית הספר לקצינים לשנות את תוכני היסוד להכשרת הקצונה, ללא כל בקרה ופיקוח של הדרג האזרחי או המדיני. צה"ל יכול להחליט שאין צורך במילואים, לפרק יחידות ולשחוק את כשירותן, ללא כל בקרה ופיקוח. בהעדר היגיון מסודר ומוכתב על ידי דרג מדיני, אנו נותרים עם קרבות על תקציבים ופנסיות ששוחקים את אמון הציבור.

יש לפעול גם לטיפול עומק באיכות הפיקוד של צה"ל, ובתהליכי המינוי של מפקדים. צה"ל סובל ממשכי שירות קצרים ותרבות קלוקלת של בחינה מחודשת ושינוי עם הכניסה לכל תפקיד. כל מפקד מבצע "סדנא אסטרטגית" שגורסת את כל מה שנבנה קודם, וזאת כאשר הקדנציות קצרות בצורה קיצונית. התוצאה היא בירבור ובזבוז משאבים עצום כאשר אורך החיים של תוצרי "הסדנא האסטרטגית" הינם חודשים ספורים (משך הסדנה, תהליך התכנון הנגזר ממנה, ביצוע השינויים). אין כלל הטמעה, כי המפקד הבא מגיע ועושה גם הוא "סדנא אסטרטגית". אלה מייצרים עומס עבודה מלאכותי שמוביל להגדלת וניפוח המפקדות, ולהקמת גופים חדשים ושינויים ארגוניים חדשות לבקרים, בדרך כלל כאלה שאינם שורדים את הקדנציה הבאה.

תוכנית צה"ל 2000 (שגובשה על ידי הרמטכ"ל דאז רב אלוף שאול מופז) ארגנה מחדש את המטכ"ל. התוצאה הייתה הרס האונה האינטלקטואלית של צה"ל באמצעות פיצול תורה והדרכה, פיצול תכנון מבצעי ואסטרטגי, היעלמותו של התכנון ארוך הטווח לבניין כוח. בתהליך מתמשך נוונה האונה האינטלקטואלית של צה"ל מול האונה הטכנולוגית. כך בעשורים האחרונים, ראשית הצירים לכל פתרון בעיה מבצעית בצה"ל היא פתרון טכנולוגי. אירועי ה-7 באוקטובר חשפו את ההסתמכות היתרה על טכנולוגיה באיסוף המודיעין ובמענה ההגנתי וההתקפי, זאת כאשר יסודות המקצוע הצבאי מוזנחים ונשחקים עד דק. הדברים באו לידי ביטוי עמוק בהסטת הקשב התקציבי והפיקודי למענה מבוסס מודיעין והפעלת אש, תוך הזנחת זרוע היבשה כזרוע חיונית של הביטחון הלאומי, וכנגזרת מכך בהזנחת המילואים ביבשה.

המלחמה המתנהלת בחודשים האחרונים חשפה כשלים מובנים גם במבנה צבא היבשה, הרכבו, גודלו וחימושו, הסטת האיכויות והחלשת הבסיס לפיתוח שדרת פיקוד יבשתית. בעשורים האחרונים חלה ירידה של מעל ל-80% בימי המילואים (הכשרות, אימונים, תעסוקה)[4] והסטת רוב הכספים ליעדי התעצמות של זרועות אחרות. קיצוץ אימונים סדירים בין 2000 ל-2017 בוצע תוך אובדן כשירויות וידע עצום שהשפעתו על כשירות הסדיר והמילואים ביבשה עצומה. זאת כאשר תפיסת ההפעלה של צה"ל בשנים האחרונות שללה תמרון יבשתי והובילה לחיזוק המודיעין והאש והחלשת היבשה. כתוצאה רודדה איכות שדרת הפיקוד, בדגש על היבשה; קוצצו מערכי יבשה רבים, בכלל זה פלטפורמות, טנקים וכלי רכב משוריינים ואמצעי הנדסה. בסופו של דבר מצא עצמו צה"ל במלחמה הרב-זירתית שאיתה אנו מתמודדים עם סד"כ קטן מדי ולא מאומן דיו, ועם מלאי תחמושת שאינו מספק. גודל צבא היבשה אינו מותאם לאיומים ולתרחישי הייחוס, וחובה עלינו לבצע את ההתאמות הנדרשות.

סיכום

היקף הבעיות הינו חמור ורב. נדרשת רפורמה עמוקה בכל הקשור ליסודות של תפיסת הביטחון בכלל ובצה"ל בפרט, כמו גם ביחסי אזרחי-צבאי בנוגע למהות האחריות והפיקוח האזרחי של הדרג המדיני על הצבא. במאמר זה תוארו חלק מהבעיות שאיתן נידרש להתמודד במסגרת מיזם ישראל 2.0. יש צורך לענות על שאלות רבות, ובהן מי מנהל את מערכת הביטחון הלאומי ומהם המנגנונים הנדרשים לצורך זה; יש צורך לגבש תהליכי בקרה כדי למנוע מצב שאיש הישר בעיניו יעשה, לא רק בתוך הצבא אלא בכל מערכת הביטחון הלאומי; יש צורך לאפשר תהליכי פיקוח אפקטיביים של הממשלה בבניין הכוח ובהפעלת הכוח, לצד מתן יכולת בקרה לכנסת תוך מתן סמכות של ועדות הכנסת לזמן מפקדי צה"ל ולקבל עדויות בשבועה כמו בבית משפט. המלאכה מרובה והזמן קצר.

[1] להרחבה ראו: דוד שטרנברג, דוד סימן-טוב, דורון מצא (2023), "פרקליט השטן" – מסע בנבכי הבקרה המודיעינית הישראלית, הוצאת המל"מ – המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין והוצאת "מערכות".

[2] לימים הפך מרכז יפה למכון למחקרי ביטחון לאומי. מכון זה הפך לתיבת תהודה של מערכת המודיעין ולא סיפק את מה שיועד לו על ידי מייסדו – אתגור מקבלי ההחלטות במדינה.

[3] כך לדוגמה תוכנית בניין הכוח הרב-שנתית של צה"ל – תנופה – שגיבש הרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי ושביטאה שינויים מרחיקי לכת בתפיסת הפעולה של צה"ל, אושרה ללא כל ביקורת אזרחית אפקטיבית. התוכנית אושרה על ידי ראש הממשלה בנט, בדיון שנמשך שעה וחצי בלבד.

[4] מעשרה מיליון ימי מילואים בשנה לכשני מיליון ימי מילואים. הנתונים מבוססים על הדו"חות של המוסד לביטוח לאומי בשנים 2016, 2017, 2019. מתוך אופיר קבילו, כשירות מערך המילואים בצה"ל – הפרדיגמה ושברה, חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 4, דצמבר 2022.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון יופצו מסמכים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני יופצו מסמכים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי יגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

הניתוח על היחסים עם ארה"ב נכתב במסגרת אשכול היחסים הבינלאומיים והאזוריים של ישראל, שבו נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם. 

מבוא

לאורך השנים מאז הקמתה של מדינת ישראל התגבשה מערכת יחסים ייחודית בין ארצות הברית וישראל, שזכתה למינוחים שונים, דוגמת "יחסים מיוחדים", "בעלות ברית", "בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו", ועוד.

חשוב להדגיש שבמערכת היחסים המיוחדת בין המדינות מתקיים דפוס של פטרון-לקוח, ובשל העובדה שמדובר ביחסים שבין מעצמה עולמית למדינה שאיננה קרובה אליה בעוצמתה ובמעמדה בזירה הבינלאומית, קיים חוסר סימטריה ברור בין מרחב התמרון של ארצות הברית מול ישראל ובין מרחב התמרון של ישראל מול ארצות הברית. באורח עקרוני, מבחינת הממשל קיימת אופציה ברורה של התנתקות כמעט מוחלטת מישראל; למדינת ישראל, לעומת זאת, אין תחליף ממשי ליחסים עם ארצות הברית. תמונת מצב זו יוצרת לכאורה מצב של תלות ונחיתות אינהרנטית של ישראל מול ארצות הברית.

להלן נפרט את אתגריה של מערכת יחסים זו, בין השאר על רקע מלחמת "חרבות הברזל".

הממד הצבאי-אסטרטגי

הדימוי הרווח בארצות הברית לגבי עוצמתה הצבאית-אסטרטגית של מדינת ישראל הינו בעל חשיבות מכרעת בעיצוב ההערכה בממשל האמריקני בדבר חיוניותה של ישראל כנכס צבאי עבור ארצות הברית. במסגרת זו ניתן לציין כמה מישורים חשובים. המישור המודיעיני: לאורך שנים רווחה בארה"ב ההערכה שיש בידי ישראל יכולות להעמיד לרשות האמריקנים מידע ייחודי, בעיקר על הסביבה המזרח-תיכונית, שרשויות המודיעין של ארצות הברית ייתקשו להשיג. במקביל, רווחת אמונה שקרבתה של ישראל לעולם הערבי וההיכרות הקרובה שלה עם התרבות הערבית מאפשרים לה לגבש הערכת מצב שונה, ואולי גם איכותית יותר, מזו שיש לגורמי המודיעין בארצות הברית. הערכה זו העצימה את מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי לאמריקנים.

הדימוי שיש בארצות הברית באשר ליכולות המבצעיות של זרועות הביטחון, ובעיקר צה"ל. יכולות מבצעיות אלה יכולות לשרת את האינטרסים החיוניים של ארצות הברית בהיבטים אחדים. כך למשל, ניצחונות צבאיים של ישראל, שכוחות הצבא שלה נשענים בעיקר על נשק אמריקני, מעלים את יוקרתה של ארצות הברית ושל תעשיית הנשק שלה. אפשרות אחרת היא שארצות הברית תצטרך להיעזר ביכולות המבצעיות של צה"ל לקידום אינטרסים אסטרטגיים שלה. כך למשל היה בספטמבר 1970, כאשר לבקשת ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון צה"ל הופעל נגד כוחות סוריים שאיימו להפיל את משטרו של המלך חוסיין בירדן. בה בעת, חשוב להדגיש שהממשל נוטה לקבל הערכות ישראליות בעלות אופי מבצעי, ופחות מסכים לקבל הערכות מדיניות. במשך שנים, לדוגמה, הוא שבוי בתפיסה שהרשות הפלסטינית היא ארגון שוחר שלום. אף מידע מודיעיני על פעילותה של הרש"פ למען הטרור אינו מסיט אותו מקביעה זו. 

מערכת ערכים משותפת

מקובל לחשוב שמעבר להיבטים הקונקרטיים של עוצמה ואינטרסים, היחסים בין ארצות הברית וישראל מתבססים גם על מערכת ערכים משותפת, ובעיקר על האמונה בחיוניות משטר דמוקרטי, שמירה על חופש הביטוי והפולחן, ערכי משפחה, מסורת דתית ועוד. לכך יש להוסיף שני מרכיבים הקשורים זה בזה: האחד הוא תחושת האשם שיש במערב בכלל על הסבל הנורא שנגרם לעם היהודי לאורך שנים רבות, ובעיקר השואה. השני הוא האמונה שישראל נלחמת מלחמה צודקת על זכותה להתקיים, ושהיא פועלת לאור נורמות וערכים של הקהילייה הבינלאומית והמשפט הבינלאומי.

ניתן להציג בהקשר זה קביעות מספר לדיון:

• הגם שמערכת הערכים המשותפת מקבלת בולטות רבה במפגשים בין נציגי המדינות, אנו סבורים שהדימוי לגבי עוצמתה של ישראל במגוון מישורים מהווה את המרכיב העיקרי בעיצוב היחסים הקרובים בין שתי המדינות. לעומת זאת, מערכת הערכים המשותפת היא בעלת מעמד משני בחשיבותו.
• קיימת תלות ברורה בין דימוי העוצמה ויחסי הקרבה בין שתי המדינות. הנחת היסוד היא שככל שדימוי העוצמה של ישראל גבוה יותר בעיני הממשל, כך תגבר הנטייה לשיתוף פעולה וגם יצטמצמו המחלוקות והמשברים בין שתי המדינות.
• גם לישראל יש מנופי לחץ רבי עוצמה מול הממשל: היא נתפסת כמדינה דמוקרטית באזור בלתי דמוקרטי בעליל וכמדינה שהאתוס החלוצי המכונן שלה "מתכתב" עם האתוס המכונן האמריקני, שהוא אתוס יהודי-נוצרי במהותו. לישראל יש בדרך כלל תמיכה רחבה בקונגרס ובדעת הקהל, ויש לה לובי חזק למדי ואפקטיבי מול חוגי הממשל. יש לה קהילה יהודית תומכת בדרגות משתנות של אינטנסיביות, יכולות טכנולוגיות-מדעיות, עוצמות מודיעיניות ייחודיות וערכיות, ויכולות צבאיות המסייעות למאמציה של ארה"ב נגד הטרור ואויבים אחרים במרחב. כל אלה הופכים את הקשרים עימה לכדאיים מבחינת ארצות הברית. השאלה היא עד כמה, ובאילו נסיבות, ישראל יכולה לסרב לבקשה אותביעה מצד הממשל האמריקני, ובייחוד כשהיא באה מצד הנשיא?

המישור ההיסטורי

בהיבט ההיסטורי התנהלה מערכת היחסים בין ישראל וארצות הברית על ציר של הסכמות ומחלוקות בדרגות משתנות של אינטנסיביות.

המחלוקות עם הממשל האמריקני נבעו בעיקרן מהסכסוך המתמשך בין ישראל והעולם הערבי, שבמשך שנים רבות ועד ימינו אלה יש בו דימוי דומיננטי של "משחק סכום אפס". מצב זה מעמיד את הממשל בהכרח, לעיתים תכופות, בפני דילמה: תמיכה בישראל משמעותה אובדן אפשרי של מעמד בעולם הערבי.

מאפייני הסכסוך הישראלי-ערבי וההערכה הרווחת בחוגים רחבים בארצות הברית לאורך שנים בדבר חיוניות הקשרים של ארצות הברית עם העולם הערבי הובילו ממשלים בארצות הברית למסקנה שראוי לארצות הברית להעצים את היחסים עם העולם הערבי על חשבונה של מדינת ישראל כל עוד העצמה זו אינה יוצרת סכנה לביטחונה של מדינת ישראל.

על רקע זה התגלעו משברים ומחלוקות קשות בין ארצות הברית לישראל לאורך השנים מאז קום המדינה. ארצות הברית התנגדה להכרזת העצמאות, למדיניות התגמול, להעברת משרדי הממשלה לירושלים, למבצע קדש, להטיית מי הירדן, למתקפה המקדימה במלחמת ששת הימים, לתקיפות חיל האוויר בעומק מצרים במהלך מלחמת ההתשה, למכת מנע במלחמת יום הכיפורים, לתקיפה בעיראק במהלך מלחמת המפרץ, להשמדת הכור הגרעיני בעיראק, להקמת התנחלויות והרחבתן ועוד. חשוב לציין כי ברוב המקרים הסירוב של ישראל לקבל את עמדת הממשל לא פגע ביחסים עם הממשל.

לכאורה ניתן לטעון שתמיכה אמריקנית בישראל תעצים את הדימוי שלה כבת ברית אמינה בעיני מדינות האזור, תחזק את מעמדה בקרב מנהיגים במזרח התיכון ואת התלות של העולם הערבי בה. בפועל, רוב הממשלים לא קיבלו את התפיסה הזו, ובחרו במדיניות התובעת מישראל ויתורים לטובת העמדה הערבית – ולמעשה להחליש את מדינת ישראל. 

ישראל, ארצות הברית ומלחמת חרבות הברזל

בשלביה הראשונים של המלחמה נתנה ארצות הברית ביטוי לתמיכה מלאה וחד-משמעית בישראל. האופי החריג של מתקפת חמאס – כיבוש יישובים בתוך מדינת ישראל, תמונות הזוועה של הטבח ביישובי עוטף עזה והתחושה שישראל עומדת בפני סכנה קיומית של ממש – הוביל לתמיכה חריגה באופייה במדינת ישראל בשלביה הראשונים של המלחמה.

התמיכה האמריקנית קיבלה ביטוי מופגן ועוצמתי בשיגור נושאות מטוסים לעבר ישראל ובהתבטאויות של הנשיא וגורמים אחרים בממשל, המזהירות את אויבי ישראל מפני התערבות פעילה במלחימה ברצועת עזה. התנהלות הממשלה העבירה מסר ברור בדבר כוונה מעשית של ארצות הברית להתערב צבאית במלחמה אם תיפתח נגד ישראל חזית נוספת מצפון או מכיוון איראן. לנו לא זכורה הזדהות כזו בעבר מצד ארצות הברית עם ישראל.

היו מי שגרסו ששיגור נושאות המטוסים והאזהרה להימנע מהרחבת המלחמה (אפקט ה-DON'T) כוונו לא רק לחיזבאללה ולאיראן אלא גם לישראל, ונועדו למנוע מתקפה ישראלית נגד חיזבאללה – שהייתה עלולה להוביל, להערכת הממשל, להתרחבות המלחמה האזורית בהשתתפות איראן.

הממשל הציג כמה תנאים להמשך התמיכה בישראל: א. הימנעות מפתיחת חזית חדשה מצד ישראל. ב. הקפדה על חייהם של תושבי עזה ומניעת הרג מיותר של אזרחים עזתים. ג. מתן אפשרות של סיוע הומניטרי נרחב לרצועה.

במשך הזמן הלכה ונשחקה התמיכה האמריקנית בישראל. ניתן להעלות לכך כמה הסברים:

• זיכרון מעשי הזוועה של ה-7 באוקטובר הלך ונעלם.
• את מרקעי הטלוויזיה והרשתות החברתיות הציפו תמונות של המצב הקשה ברצועה, כולל הרס נרחב של בתים, מסגדים ואוניברסיטאות, תמונות של פגיעות בילדים ושל אזרחים הסובלים רעב.
• בארצות הברית החל לפעול לובי ערבי כוחני ותוקפני, בעל יכולת פעולה מרשימה ברשתות החברתיות, שהאפיל במידה רבה על הלובי הפרו-ישראלי והקשה על חייהם השגרתיים של נבחרי ציבור שהביעו תמיכה בישראל.
• באירופה הלכה ונשחקה התמיכה בישראל, וארה"ב הרגישה עצמה מבודדת למדי בתמיכתה בישראל בזירה הבינלאומית.
• מערכת הבחירות לנשיאות המתנהלת עתה בארה"ב חייבה את הנשיא להטות אוזן ללובי הערבי ההולך וצובר תאוצה, ואשר מאיים לפגוע במועמדותו של ביידן לנשיאות.
• ישראל לא נתנה את דעתה לחשיבותו של ממד הזמן במלחמה – מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה. משמעותו בפועל היא שמה שנתפס כלגיטימי וראוי בימים הראשונים של המלחמה בעיני המערכת הבינלאומית נשחק עם חלוף הזמן.
• התנהלותה של ישראל במלחמות קודמות יצרה ציפיות בדבר היכולת להכריע את חמאס במהירות רבה יותר. ציפיות אלה לא יכלו לעמוד במבחן נוכח האופי הייחודי של המלחמה בשטח בנוי ברצועה. 

אתגרי העתיד

האתגרים העיקריים העומדים כיום בפני מדינת ישראל הם:

• להביא לסיום המלחמה בעזה לאחר שהושגו היעדים שפורטו בהודעות ראש הממשלה בשלביה הראשונים של המלחמה.
• המלחמה תסתיים בצורה שלא יהיו ספקות באשר לזהות המנצח: מדינת ישראל.
• תיווצר באורח ברור מציאות ביטחונית שלא תאפשר חזרה על מתקפת 7 באוקטובר 2023.
• להרחיק את כוחות חיזבאללה בצפון מעבר לנהר הליטני.
• לסיים את המלחמה ללא קרע עם ארצות הברית.
• להגיע להבנות בכל הנוגע לטיפול משמעותי ויעיל בתוכנית הגרעין האיראנית והבריונות האזורית של טהרן.
• לקדם באופן מתואם את הקמת הארכיטקטורה האזורית החדשה, על בסיס תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית, ותוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל.
• לייצר מציאות חדשה ביחסי ישראל-ארצות הברית, שבמסגרתה יוגדרו מחדש מרכיביה של "הברית" בין שתי המדינות.
• להעצים את מעורבותה של יהדות ארצות הברית למען ישראל במצבים של משבר קיומי.
• לחזק את הלובי היהודי בארה"ב, ולשקול אם יש צורך לשנות את אופי הפעילות שלו כמשקל נגד ללובי הערבי ההולך ותופס מקום חשוב בעיני הממשל.

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון יופצו מסמכים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני יופצו מסמכים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי יגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

מסמך זה נכתב במסגרת אשכול החרדים, שבו נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות לקשרים של ישראל עם החברה החרדית, כולל אתגר הגיוס וההשתלבות בחברה הכללית. 

רקע

הציבור החרדי מונה כ-1.335 מיליון איש, שהם 13.6% מהאוכלוסייה בישראל[1]. מאפייני הצמיחה הייחודיים של הציבור החרדי, לרבות קצב גדילה הנחשב למהיר ביותר בקרב המדינות המפותחות, הופכים אותו למשמעותי ובעל חשיבות מכרעת לעתידה של מדינת ישראל. בשנת 2030, תוך שש שנים בלבד, האוכלוסייה החרדית צפויה להוות כ-16 אחוזים מכלל אזרחי ישראל[2]. אלה נתונים משמעותיים המחייבים מבט מפוכח וצופה פני עתיד.

רתימה חכמה ומכבדת, תוך התחשבות באורח החיים ונתינת דעת על החששות המוצדקים בראייה החרדית, של העוצמה החרדית ומאפייניה הייחודיים, דוגמת קהילתיות, המהווים מכפיל-כוח חברתי-כלכלי, בכוחה להניע צמיחה משמעותית שתשפיע לחיוב על המשק הישראלי ותאחה את הקרעים החברתיים המתרחבים. מאידך גיסא, המשך ההתבצרות ההדדית בתוך מבצר עקרונות מדמם והבנה לקויה של תפיסת העולם החרדית יובילו את הפוטנציאל האדיר הזה לאבדון לשנים רבות קדימה. בהיבט הזה, התקופה הנוכחית הרת גורל. היא תקבע את עתיד המדינה לדורות.

במיפוי מקרו של האתגרים בראייה הישראלית, ניתן להצביע על שלושה אתגרים מרכזיים: גיוס – אתגר ביטחוני; שוק התעסוקה – אתגר כלכלי; והיבדלות – אתגר חברתי. כל אחד מאתגרי המקרו משליך על רעהו, וכולל בתוכו תת-אתגרים. לדוגמה, אתגר ההיבדלות החברתי הוא אחד מחסמי הגיוס שיוצר את האתגר הביטחוני, שגם הוא בפני עצמו מהווה אתגר חברתי בגלל אי-השוויון. למעשה זהו משולש שבו כל צלע תומכת ברעותה. מסיבה זו, מענה או התייחסות לאחת הצלעות ישפיעו גם על יתר הצלעות. גם אם לא יהיה זה מענה מושלם, בוודאי מענה חלקי עשוי לסלול את הדרך לפתרון עתידי שייטיב עם כולם.

לפיכך, החפצים בטובתה של מדינת ישראל נדרשים לעסוק בנושא בכובד ראש. הפעולות כיום תקבענה את עתידה של מדינת ישראל, יכולתה להתקיים, צביונה וחוסנה האזרחי. במידה רבה ניתן לומר שהנושא החרדי הוא אחד הנושאים החשובים, המכריעים והבוערים שקיימים במדינת ישראל של אחרי 7 באוקטובר 2023. במסמך זה נתמקד במאפייני האתגר ובמיפוי בעיות היסוד.

גיוס

מאז מתקפת הטרור האכזרית של ארגון הטרור חמאס עלה נושא גיוס החרדים לכותרות משתי סיבות עיקריות: הראשונה, צורך מלחמתי – מחסור בכוח אדם לוחם ותומך לחימה, שנוצר מריבוי האתגרים הביטחוניים הניצבים לפתחה של ישראל. הסיבה השנייה הינה צורך חברתי – סוגיית ה"שוויון בנטל", שחפצה לראות את כל אזרחי ישראל שווים ומתגייסים להגנת המדינה.

החרדים, מבחינתם, רואים בגיוס לצה"ל איום קיומי על אורח החיים הייחודי ופגיעה מסתמנת בעולם התורה.

במיפוי החסמים הגדולים של הגיוס ניתן לכלול את התקבעות המצב לאורך השנים כמובן מאליו; חשש מהידרדרות רוחנית בקרב החברה החרדית, שמושתתת על יסודות ההתבדלות שתכליתם לשמר את אורח החיים החרדי (התערבות של גוף חיצוני, במקרה של צה"ל גם גוף מחנך ["כור היתוך"], מערערת את תפיסת היסוד הזאת); פגיעה בעולם התורה, המבוסס על אמונה חזקה שההגנה האמיתית ניתנת על ידי התורה וכי גיוס המוני יפגע ב"שבט לוי" האמון על לימוד התורה[3]; התנגדות אידאולוגית של הציבור שמיסודו אינו תומך רעיונית במפעל הציוני (החלק הפעיל, בוודאי במסגרת הגוף הכי ציוני, מייצג הסכמה עם הרעיון והאידיאל שהיהדות החרדית התנגדה לו עוד באירופה שלפני קום המדינה); נושאים טכניים מהותיים כמו דרישה לבסיסים ושירות בהפרדה מלאה, כשרות מהודרת לפי מנהגי הקהילות, ביצוע פעולות בכפוף לפסק הלכתי מרבני הציבור החרדי (הלכות מלחמה), ויתור על טקסים ממלכתיים בשל אי-ההזדהות עימם ועם אופיים, שלעיתים קרובות אינו תואם את הרוח החרדית, בעיית הגיל (בגיל גיוס צעירים חרדים רבים כבר מאורסים); היעדר אמון הנובע מכך שלאורך שנים נושא הגיוס נחשב לעניין פוליטי[4]; שימור הזהות החרדית – סעיף זה הינו בליבת הוויכוח האידאולוגי על הגיוס. הרבנים, והפוליטיקאים החרדים בשליחותם, שוללים גיוס חרדים גם עבור נערים שאינם לומדי תורה בהיקפים המצופים מהם. במקרי קצה, לאותם נערים עצמם אין מניעה אידאולוגית מגיוס, אך הרבנים רואים בכך סכנה לזהותם העתידית כחרדים. מחוץ לעולם החרדי, ואף בשוליים החרדיים, יש הרואים בכך גם ניסיון של פוליטיקאים לשמר את כוחם הפוליטי.

עובדות אלה יוצרות את המציאות הנוכחית שבה חרדים כקולקטיב – לרבות חוגים שכן מעורבים בשוק התעסוקה בשיעורים גבוהים, כמו החסידים – אינם חלק מהמאמץ המלחמתי הפיזי. בנוסף, הכרזת המלחמה על החרדים, המתפרשת כקריאת תיגר על אורח חייהם ואמונתם, מביאה להתבצרות גדולה יותר בעמדות. נושא השילוב נתפס בעיניהם, בצדק מזווית מבטם, כניסיון לכפות על הציבור לשנות את אורח חייו.

שוק התעסוקה

בניגוד לדעה הרווחת על כך ש"חרדים אינם עובדים", נתוני הלמ"ס בשנת 2023 מוכיחים כי רוב הציבור החרדי עובד (68.4%). זהו נתון גבוה במיוחד לעומת שנים קודמות, ומצביע על עלייה ברורה בנתוני התעסוקה של המגזר החרדי. בפילוח לפי גברים ונשים, האחרונות עובדות בשיעור גבוה במיוחד של 81%, ומקרב הגברים 55.5% עובדים. חשוב לציין שמדובר בנתונים גבוהים מאלה של המגזר הערבי, וכן שמשפחות רבות – בעיקר מהזרם הליטאי – בוחרות במודע שרק אחד מבני הזוג יפרנס. משקי הבית מפרנסים את עצמם, אם כי תחומי העיסוק שונים ובולטים עם פער ניכר מהמגזר הכללי בעיקר בתחומי החינוך שבהם השכר אינו גבוה ולא נחשב יצרני[5]. עם זאת, ישנם מקצועות כמו שירותי בריאות, רווחה וסעד, וכן פעילות בנדל"ן ומסחר, שבהם הגברים החרדים בולטים על פני גברים מהאוכלוסייה הכללית.

האתגרים הגדולים של הכלכלה בהיבט החרדי הם: תחום הפריון – היעדר השכלה רלוונטית או בכלל משפיעים על כושר ההשתכרות וההשתלבות בשוק העבודה המודרני, ושיעור הגברים העובדים הנמוך – תוצאה של בחירה בלימודים תורניים וחסמים מוקדמים כמו חובת הגיוס שאינה מאפשרת לעבוד בגיל צעיר, מה שגורם לדלג על רכישת מקצוע כי יש כבר הכרח לפרנס משפחה בת כמה נפשות. בפילוח של האוכלוסייה החרדית, ניתן להעריך שהנתון מושפע לא מעט מהמגזר הליטאי, אך כמובן לא רק, שבו אחוז הלומדים גבוה בהשוואה לאחוז העובדים. חשוב לציין בהקשר זה שדווקא היעדר ההכשרה דוחף רבים לעולם היזמות.[6]

האתגרים נובעים מכמה סיבות: דגש על לימודים תורניים הגורם להיעדר השפה האנגלית ובקהילות מסוימות מביא לאיסור על לימודים אקדמיים, המונעים כישורים נדרשים בעולם העבודה המודרני; אי יכולת לצאת לעבוד בגלל חסם הגיוס בגיל המשמעותי והקריטי ביותר שרבים מחפשים בו אפיקי הכנסה; היעדר אמון בשל התפיסה כי רצון המדינה הוא לשנות חרדים ולא לשלבם; מעסיקים שחוששים מהעסקת חרדים ויעדיפו אחרים על פניהם (חשש מכך שיצטרכו להתחשב בהם מבחינת כשרות, מתנות לחגים, מקומות בהפרדה, אירועים משותפים, התחשבות במרחב הציבורי ואי נעימות כללית כתוצאה מאי-לחיצת ידיים בין גברים לנשים וכדומה); היעדר תנאים תואמים לאורח החיים (מחשבים ללא חסימה, חללי עבודה משותפים לגברים ונשים, בעיות כשרות וכדומה).

במבט רחב יותר על סעיף החשש מהעסקת חרדים, חשוב לציין כי גם אלה שרוצים להתפרנס, ויש לא מעט כאלה, נתקלים בקושי בהיבט התעסוקתי. מעודדים אותם לרכוש השכלה באמצעות תוכניות ייעודיות, אבל התעסוקה עצמה רוויית חסמים. כמעט כל אדם בישראל מכיר את סיסמת ה"שילוב", אבל כשזה מגיע אליו הוא אינו רוצה למשל לראות חרדים שבאים לגור בשכונה שלו. גם כשמדובר במעסיקים, זה אולי יפה מאוד לדבר על משרות פנויות במשק, אבל אף אחד אינו מדבר על כמה מהם אינם מעוניינים כלל להעסיק חרדים. רבים מאלה שרוצים להיות חלק משוק התעסוקה כדי לפרנס את משפחתם נתקלים בקשיים רבים להתקבל לעבודות במקומות עבודה שאינם ייעודיים למגזר.

היעדר היכרות עם המגזר גורמת למעסיקים רבים להירתע מהעסקתו. בעבר העיד בפניי מעסיק שהוא אינו מעוניין בחרדים אצלו מהסיבה שהם "ידרשו לעבוד בהפרדה וידירו נשים". אמירה זו אינה מקרית: בדיון אצל רה"מ משנת 2010 בנושאי תעסוקת חרדים, הובא הנתון כי 95% מהמעסיקים במגזר העסקי מעריכים שיהיה קשה לשלב עובדים חרדים במקומות עבודה. לדבריהם, מכיוון שאין הפרדה בין נשים לגברים. הם למעשה לא עשו את החשבון הפשוט שעובד חרדי שהגיע עד אליהם ורוצה לעבוד דווקא אצלם, מטבע הדברים לא יהיה כזה שידרוש דברים כאלה. הוא מודע היטב לכללי המקום שאליו הוא מנסה להתקבל. אבל הבעיה המשמעותית באמת היא שהחרדי הזה לא יקבל אפילו את ההזדמנות לומר זאת[7].

אלה גורמים לרבים לבחור באפשרויות כמו עבודה תורנית הכוללת מלמדים בחיידר, סופרי סת"ם, עורכי ספרים, חונכי צעירים תורניים וכדומה[8], או לחילופין בהתפשרות על מקום עבודה משום שרבים יעדיפו להתפשר על תנאי שכר הולמים כדי להישאר אצל מעסיקים מקרב המגזר (שאף עשויים לנצל עובדה זו כדי לשלם שכר נמוך).

התבדלות

הציבור החרדי מצליח לשמר את אורחות חייו בין היתר בזכות התבדלותו מהחברה הכללית והגבהת החומות החוצצות בין המגזרים. הוא מאפשר את התנאים לשימור אורח החיים הייחודי ויוצר חברה הומוגנית שחולקת אידיאלים משותפים של הקפדה בלתי מתפשרת על קיום מצוות וביסוס החיים על לימוד תורה. המציאות מוכיחה שההתבדלות מצליחה לשמר את אורח החיים הזה וחוצצת בינו לבין רוחות המודרניזציה והקדמה שנושבות ומשפיעות על העולם המערבי.

אומנם החומות שמקיפות את המגזר החרדי מוכיחות את עצמן לאורך השנים, אך הן יוצרות גם אתגרים פנימיים וחיצוניים. לא נעסוק במסגרת זו באתגרים הפנימיים שבהם עוסקים מיטב אנשי הרוח והחינוך בתוך המגזר.

ההתבדלות החרדית יוצרת אתגר חיצוני בכמה מובנים: קושי תעסוקתי, היעדר ייצוג הולם בתקשורת היוצר תדמית שלילית, העצמת הקיטוב החברתי בגלל חוסר היכרות, הימנעות מהשתתפות באירועים וטקסים לאומיים, מעורבות מסוג שונה שמתפרשת לא נכון והשפעה שלילית על ההשתלבות בתחום הביטחוני. כל אלה יוצרים יחד אתגר חברתי משמעותי המשפיע ישירות גם על הביטחון הלאומי.

בנושא זה תמיד יישארו חיכוכים וחילוקי דעות צורמים בין המגזרים בישראל. הוויכוח על משמעותה של המדינה היהודית, לרבות המרחב הציבורי בשבת, כשרות, הרבנות הראשית, דוכני הנחת תפילין – כל אלה למרבה הצער יוסיפו ללוות את החברה הישראלית עד שתימצא הדרך להרחיב את המכנה המשותף ואת בסיס ההסכמות לחיים משותפים בצל השוני שבין הקהילות. זה יוכל להתממש עם היכרות קרובה והפחתת מפלס השנאה שיתאפשרו עם יישום חזון כללי שמבין את המבט החרדי ומתייחס אליו בכבוד הראוי בשלושת נושאי הליבה שבהם עסקנו.

סיכום

צמיחתו של הציבור החרדי וחלקו היחסי באוכלוסייה, שהולך ומתרחב, יכולים להשפיע לחיוב על צמיחתה הכלכלית והחברתית של ישראל אם רק ילמדו להקשיב לרחשי ליבו ולדבר עימו בגובה העיניים. להבין את חששותיו, לכבד את אורחות חייו ולפעול עימו ולא מעליו. כמו בכל חילוקי דעות נדרשים גם ויתורים, ועל מדינת ישראל לבחור בחוכמה וברגישות את מלחמותיה. השאיפה לאבסולוטיות עשויה לשלול מישראל דברים חיוביים שהיה ניתן להשיגם אילו היו עוסקים בטובתה של המדינה בלי לערב שיקולים פוליטיים. ישנה כברת דרך לעשות, והיא מתחילה בהבנת החששות שהובאו לעיל ובמיפוי הצרכים האמיתיים של מדינת ישראל ליצירת עתיד משותף וטוב יותר.

[1] שנתון החברה החרדית 2023, לי כהנר וגלעד מלאך, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ע"פ הערכות הלמ"ס.

[2] כנ"ל.

[3] תפיסה זו של "תורה מגנא ומצלא" מחולקת הן לאמונה שלימוד מהווה פעולה אקטיבית של הגנה, והן לאמונה שהוא מהווה את הבסיס לקיום של העם היהודי. ללא לימוד התורה, אין משמעות לקיומה של מדינה יהודית.

[4] הצבא היה בתהליך של קיצורי שירות ודגל במדיניות של “צבא קטן וחכם”, שלמעשה שמט את הטיעון של הצורך המבצעי בחרדים. גם כיום ישנה תחושה רחבה שמדובר בנושא לניגוח פוליטי ולא ברצון אמיתי לראות חרדים בצה”ל. בנוסף, הרוח הפרוגרסיבית הנושבת בצה”ל אינה מסייעת לשיכוך תחושת חוסר האמון והמרחק האידאולוגי בין הצדדים. https://www.inn.co.il/news/256235

[5] גם אם החינוך בפני עצמו אינו נחשב יצרני מבחינה כלכלית, השפעתו משליכה באופן רחב גם על ההיבט הכלכלי עם השפעה על היקפי הפשיעה לדוגמה.

[6] יזמות עסקית בציבור החרדי, משרד הכלכלה והתעשייה, אוגוסט 2019 (מעניין לציין שחברות ישראליות רבות הינן בבעלות אנשי עסקים חרדים. ברשימה חלקית ניתן למנות את אל על, אושר עד, איקאה, טאצ', חברות נדל"ן רבות וכדומה).

[7] פרסמתי את הדברים ב”גלובס”, 2021, תחת הכותרת “הממשלה מנסה לכפות על חרדים לצאת לעבוד, אך לא בטוח שיהיה להם איפה”. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001378148

[8] לפי שנתון החברה החרדית 2023 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנת 2022 כ-29% מהגברים החרדים העובדים עסקו בחינוך, שהוא נתון גבוה במידה ניכרת מהיקף הגברים הלא-חרדים העוסקים בתחומי החינוך.