בחודשים האחרונים הופיעו ידיעות שלפיהן ארצות הברית בוחנת אפשרות להעביר חלק ממתקניה, תשתיותיה או מערכי הפיקוד שלה במזרח התיכון מערבה, ובכלל זה גם לישראל. הרקע לכך הוא הפגיעוּת הגוברת של בסיסים אמריקניים במפרץ לטילים, כטב"מים ואיומים איראניים. 

במשך עשרות שנים בנתה ארצות הברית את עוצמתה באזור סביב רשת בסיסים רחבה במפרץ ובסביבתו. נוכחות משמעותית של ארצות הברית קיימת בבחריין ובקטא; נוכחות מצומצמת יותר קיימת בכוויית, איחוד האמירויות, סעודיה וירדן. מערך זה אפשר לוושינגטון להיות קרובה לאיראן, לעיראק, לנתיבי האנרגיה ולמוקדי המשבר. אולם מה שהיה בעבר יתרון – הקרבה לזירה – הפך בעידן הטילים המדויקים והכטב"מים גם לנקודת תורפה.

מבחינת ארצות הברית, לישראל יש כמה יתרונות בולטים: מדינה מערבית מפותחת, עם תשתיות תחבורה, תקשורת, רפואה, תעשייה וטכנולוגיה ברמה גבוהה; מדינה שמחזיקה מערכת הגנה אווירית רב שכבתית מן המתקדמות בעולם; שותפה מודיעינית, טכנולוגית ומבצעית קרובה במיוחד; ובניגוד לחלק ממדינות המפרץ, שבהן הנוכחות האמריקנית רגישה מבחינה ציבורית, בישראל היא עשויה לזכות באהדה רחבה.

מעבר לכך, בסיסים במפרץ מחייבים את וושינגטון להתחשב בדעת קהל מקומית, באילוצי משטרים מלוכניים ובמערכות יחסים מורכבות עם מדינות המקיימות לעיתים גם קשרים עם סין, רוסיה או איראן. ישראל, לעומת זאת, היא בעלת ברית גלויה, יציבה ומזוהה הרבה יותר עם המחנה האמריקני. העברת חלק מן היכולות אליה עשויה להיראות בעיני הממשל כדרך לצמצם סיכונים פוליטיים ואסטרטגיים הכרוכים בהסתמכות רחבה מדי על מדינות המפרץ.

בצד החסרונות צריכה ארצות הברית לקחת בחשבון שבנות בריתה באזור עלולות לראות במהלך כזה סימן לכך שארצות הברית מעבירה את מרכז הכובד שלה לישראל ומפחיתה את מחויבותה כלפיהן. יש בכך סיכון למערך הבריתות האזורי שוושינגטון בנתה במשך שנים. מדינות ערב אולי אינן תמיד נוחות לארצות הברית, אך הן מעניקות לה עומק גיאוגרפי, גישה לנמלים ולשדות תעופה, ונוכחות בקרבת הזירות שבהן היא מבקשת להשפיע.

מבחינת ישראל, היתרונות נראים מרשימים. נוכחות אמריקנית גדולה יותר עשויה לחזק את ההרתעה: אויבי ישראל יצטרכו להביא בחשבון שפגיעה בישראל עלולה להיות גם פגיעה בכוחות אמריקניים. מבחינה כלכלית, מהלך כזה עשוי להזרים מיליארדים למשק הישראלי וליצור מקומות עבודה חדשים. מבחינה ביטחונית-טכנולוגית, נוכחות אמריקנית קבועה יכולה להעמיק עוד יותר את שיתוף הפעולה בהגנה אווירית, מודיעין, סייבר, חלל, מלאים ותחמושת.

אבל לצד היתרונות קיימים חסרונות כבדים. הראשון הוא פגיעה אפשרית בחופש הפעולה הישראלי. נוכחות משמעותית של כוחות אמריקניים בישראל תעצים את יכולת הממשל, במיוחד תחת ממשל פחות אוהד מהקיים, לתבוע מישראל ריסון צבאי במצבי מתיחות. וושינגטון תוכל לטעון שכל פעולה ישראלית נגד איראן, לבנון או סוריה עלולה לסכן חיילים אמריקנים המוצבים בישראל. הסיכון לישראל יגבר עוד יותר אם ארצות הברית תמצא את עצמה בעתיד בעימות עם מעצמות כמו סין ורוסיה.

לכך מצטרפת מגמה פוליטית חשובה בתוך ארצות הברית עצמה. בשנים האחרונות מתחזקת הביקורת, הן בקרב חלקים בימין הרדיקלי והבדלני והן בקרב חלקים מן השמאל הדמוקרטי, שלפיה ישראל נהנית מהשפעה רבה מדי על מדיניות החוץ האמריקנית ועלולה לגרור את ארצות הברית לעימותים שאינם משרתים אינטרס אמריקני ישיר. נוכחות צבאית אמריקנית גדולה בישראל עלולה להזין טענות כאלה. היא עשויה להיתפס לא רק כהעמקת הברית, אלא כהוכחה לכך שארצות הברית קושרת את עצמה יתר על המידה לסדר היום הביטחוני של ישראל. מבחינת ישראל, זהו סיכון תדמיתי ופוליטי שאסור לזלזל בו.

על רקע זה יש משמעות מיוחדת גם לביקורו הקרוב של נתניהו בארצות הברית ולפגישותיו עם הנשיא, בכירי הממשל וגורמים בקונגרס. סוגיה כזאת אינה מסוג הנושאים שאפשר לסגור בשיחות טלפון או בהצהרות כלליות. היא מחייבת בירור עמוק של עמדת הממשל, הלכי הרוח בקונגרס, עמדת הפנטגון, והרגישות הציבורית הגוברת בארצות הברית ביחס למחויבויות צבאיות חדשות במזרח התיכון.

לכן המסקנה המאוזנת היא שהעברת חלק מן המערך האמריקני לישראל איננה רעיון מופרך, אך גם איננה פתרון קסם. ישראל יכולה להיות מרכיב חשוב במודל חדש של פיזור, הקשחה והגנה על הנוכחות האמריקנית באזור. עם זאת, עצם קיומה של נוכחות אמריקנית גדולה וקבועה בישראל הוא עניין אסטרטגי כבד משקל: הוא עשוי לחזק את ההרתעה ואת ביטחון ישראל, אך גם לצמצם את חופש הפעולה שלה, להעמיק את תלותה הפיזית והמבצעית בארצות הברית, ולהחריף ביקורת אמריקנית פנימית על הקשר עם ישראל. 

להערכתי, הפתרון הנכון יותר הוא מודל היברידי: חלק מן היכולות האמריקניות תעבורנה לישראל, המשך נוכחות של צבא ארצות הברית במפרץ, ושמירה על איזון בין הרתעה, גמישות מבצעית, יחסים עם מדינות ערב, ריבונות ישראלית וחופש הפעולה של ישראל.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 7 ביולי, 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בשבועות האחרונים ניצבו היחסים בין ישראל לארצות הברית שוב במוקד תשומת הלב. לאחר שיתוף הפעולה הביטחוני חסר התקדים במערכה מול איראן, התגלעו חילוקי דעות בין ירושלים לוושינגטון סביב אופן סיום הלחימה, המדיניות כלפי איראן וההבנות שהתגבשו ביחס ללבנון. חילופי המסרים בין הדרגים המדיניים המחישו כי גם כאשר הברית האסטרטגית איתנה, אין פירוש הדבר זהות מוחלטת של אינטרסים או של תפיסות מדיניות. על רקע הוויכוחים הללו, מציינת ארצות הברית 250 שנה להכרזת עצמאותה – הזדמנות להתבונן על אחת ממערכות היחסים העמוקות והמשפיעות ביותר במדיניות החוץ האמריקנית.

מבט היסטורי מלמד כי מחלוקות בין ירושלים לוושינגטון אינן חריגות, אלא חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים. כבר במשבר סיני בשנת 1956 הפעילה ארצות הברית לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני, בניגוד לעמדת ממשלת ישראל. במהלך מלחמת יום הכיפורים ב־1973 התעכבה תחילה ההחלטה האמריקנית על רכבת האוויר הצבאית, ורק לאחר דיונים קשים בבית הלבן הורה הנשיא ריצ'רד ניקסון על פתיחתה, מהלך שהפך לאחד מרגעי המפנה במלחמה, כמו גם העצירה בגבולות הפסקת האש, כאשר צה"ל היה בעמדת הכרעה מול מצרים וסוריה. אז הפעילה ארצות הברית לחץ מדיני כבד לעצור את הלחימה, אף שבישראל סברו כי ניתן היה למצות הישגים צבאיים נוספים. השיקול האמריקני אז היה במהותו שיקול אמריקאי למניעת עימות ישיר עם ברית המועצות וקירוב מדינות ערב אליה. בשנות התשעים התגלעו עימותים סביב סוגיית ההתנחלויות והעמדת ערבויות ההלוואה, ובעשור הקודם הגיעו חילוקי הדעות לשיא סביב הסכם הגרעין עם איראן, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו התייצב נגד מדיניותו של הנשיא ברק אובמה ואף נאם בקונגרס האמריקני ללא תיאום עם הבית הלבן. ואף על פי כן, בכל אחד מן המשברים הללו המשיכו שיתוף הפעולה הביטחוני, הקשרים המודיעיניים והמחויבות האסטרטגית ההדדית להעמיק.

משום כך, גם המחלוקות של השבועות האחרונים ראויות להיבחן בפרספקטיבה רחבה: הן אינן מעידות בהכרח על היחלשות הברית, אלא על מורכבותה של מערכת יחסים שנשענה במשך עשרות שנים על אינטרסים משותפים, אך אינם זהים.

מראשית הדרך ועד לברית האסטרטגית

הקשר בין המדינות החל כמעט עם הקמתה של ישראל. ב-14 במאי 1948 הייתה ארצות הברית המדינה הראשונה בעולם שהכירה במדינת ישראל, דקות ספורות לאחר הכרזת העצמאות. היה זה הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן, שהוביל את המהלך האמיץ חרף התנגדות מחלקת המדינה והממסד הביטחוני האמריקאי מחשש שישראל תתקשה להגן על עצמה אל מול שכנותיה. אולם, בניגוד לתפיסה הרווחת, בשנים הראשונות לא התבססו עדיין "היחסים המיוחדים" המוכרים כיום.  וושינגטון בהנהגת הנשיא דווייט אייזנהאואר ניסתה להתקרב אל העולם הערבי ולקרבם אל המערב, על חשבונה של ישראל, כחלק מהמאבק הבין-מעצמתי במלחמה הקרה ועל השליטה בנפט, ובמשבר סיני בשנת 1956 אף הפעילה, יחד עם הסובייטים, לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני.

המפנה החל בשנות השישים והשבעים. מלחמת ששת הימים, התחזקות ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון הפכו את ישראל לנכס אסטרטגי משמעותי עבור ארצות הברית. מאז ימיו של הנשיא לינדון ג'ונסון, שגם הזדהה עמוקות עם ישראל ברמה האישית, גם לנוכח מערכת היחסים הקרובה שקיים עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, שרת החוץ דאז,  הלך ונבנה מנגנון רחב של סיוע ביטחוני וכלכלי, שיתוף מודיעיני ותיאום מדיני. בשנות השמונים כבר דובר באופן גלוי על "היחסים המיוחדים" בין המדינות – מערכת יחסים שהתבססה על אינטרסים משותפים במאבק מול איומים אזוריים שנשענה על תפיסת עולם משותפת.

עם השנים התרחב שיתוף הפעולה הביטחוני, כאשר תוכניות לפיתוח מערכות ההגנה אוויריות המשותפות מפני טילים – בראשן מערכת ה"חץ" – סימלו את עומק השותפות בין המדינות. ישראל הפכה גם למוקד חדשנות טכנולוגית עבור חברות אמריקניות רבות, בעוד ארצות הברית הייתה לשותפת הסחר, ההשקעות והמחקר החשובה ביותר של ישראל, וכן למשענת העיקרית שלה במוסדות האו"ם העוינים את ישראל בדרך קבע.

המלחמות האחרונות מול איראן: שיתוף פעולה חסר תקדים

העימות הישיר מול איראן בשנים 2024–2026 המחיש עד כמה היחסים הביטחוניים בין ישראל לארצות הברית התפתחו מעבר למודל המסורתי של סיוע צבאי גרידא. לראשונה נוצרה ארכיטקטורה אזורית משולבת, שבה פעלו צה"ל, פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) ושותפים נוספים במזרח התיכון ומעבר לו, תחת מסגרת מבצעית אחת. במהלך מתקפות הטילים והכטב"מים האיראניות באפריל ובאוקטובר 2024 השתתפו כוחות אמריקניים באופן פעיל ביירוט עשרות איומים שיועדו לפגוע בישראל.

אחד השינויים האסטרטגיים המשמעותיים ביותר היה העברת ישראל בשנת 2021 מאחריות פיקוד אירופה (EUCOM) לאחריותו של . CENTCOM מהלך זה הפך בשנים האחרונות לבסיס לשיתוף פעולה חסר תקדים מול האיום האיראני, משום שישראל הפכה לחלק אינטגרלי ממערך הביטחון האזורי שמובילה ארצות הברית, והשתלבה בתכנון מבצעי, בתרגילים משותפים, בחילופי מודיעין ובבניית מערכי הגנה אזוריים.  זאת על רקע הסכמי אברהם, שלמעשה סללו את הדרך להתקרבות האזורית.

הידוק הקשרים בא לידי ביטוי גם ברמה המבצעית הגבוהה ביותר. מפקד CENTCOM לשעבר, הגנרל מייקל קורילה, קיים ביקורים תכופים בישראל במהלך מבצע "עם כלביא" ביוני 2025, ונערכו הערכות מצב משותפות עם צה"ל, המוסד והשב"כ בנוגע לאיראן, לחיזבאללה, לחות'ים ולמליציות הפרו-איראניות באזור. במקביל, יכולות שיתוף המודיעין בזמן אמת שופרו משמעותית, החל ממודיעין אותות (SIGINT) ולוויינים ועד להתרעות על שיגורי טילים וכטב"מים.

הברית בין ישראל לארצות הברית היא אבן יסוד בביטחונה הלאומי של ישראל. במשך עשרות שנים היא העניקה לישראל גיבוי מדיני, סיוע ביטחוני, שיתוף פעולה מודיעיני וטכנולוגי שאין להם תחליף.

גם כיום, לאחר המלחמה הקשה שנכפתה על ישראל, אין לה ידידה חשובה יותר מארצות הברית, ואין כל היגיון לערער על חשיבותה של הברית הזאת.

דווקא משום כך, ראוי לתת את הדעת לשינוי מסוים, לא מבורך, המסתמן בשיח האמריקאי כלפי ישראל. אין מדובר רק בהתבטאות כזו או אחרת של הנשיא דונלד טראמפ, אלא בהצטברות של אמירות מצד הנשיא, סגן הנשיא ג'יי די ואנס ואישים בולטים נוספים במחנהו, המבטאים גישה ביקורתית כלפי ישראל.

בחלק מן הדברים הוצגה ישראל כמדינה שאינה יכולה להתקיים ללא ארצות הברית; באחרים נרמז כי ראש ממשלת ישראל יפעל בהתאם לרצונה של וושינגטון; ובמקביל נשמעו קולות שטענו כי ישראל גררה את ארצות הברית לעימות עם איראן שאינו משרת את האינטרס האמריקאי.

גם כאשר הדברים נאמרו במסגרת פוליטית או תקשורתית, הצטברותם יוצרת רושם בעייתי: ישראל אינה נתפסת עוד רק כבעלת ברית הנלחמת כתף אל כתף עם המעצמה הגדולה בתבל נגד צתיר הרשע. עתה מוצגת ישראל לעתים קרובות, קרובות מדי, כמדינה התלויה לחלוטין בארצות הברית, כאשר האינטרסים שלה ושל ארצות הברית נמצאים בניגוד ברמות משתנות של אינטנסיביות.

אין פירוש הדבר שארצות הברית חדלה להיות ידידתה של ישראל. גם לא שהנשיא טראמפ הפך ליריב. הוא הוכיח לאורך השנים מחויבות עמוקה לביטחונה של ישראל, וסביר להניח שטרם נאמרה המילה האחרונה ביחסים בין שתי המדינות.

אולם דווקא ידידותה הקרובה עם ארצות הברית מחייבת את ישראל לשאול את עצמה: האם לא הגיעה העת שישראל תפגין את עצמאותה מול ארצות הברית באמצעות מעשה ולא רק בדיבורים?

זו איננה שאלה חדשה. בעבר ניצבה ישראל במציאות אסטרטגית קשה הרבה יותר מזו שבה נמצאת ישראל בימים אלה. העולם הערבי סירב להשלים עם קיומה, המעצמות ניסו לקדם הסדרים שנראו בירושלים כמסכנים את ביטחונה, והלחצים המדיניים היו כבדים.

למרות זאת, ממשלות ישראל קיבלו שוב ושוב החלטות עצמאיות כאשר סברו שאינטרס לאומי חיוני מונח על הכף. כך היה במדיניות פעולות התגמול, ביציאה למבצע קדש, בפיתוח האופציה הגרעינית, בקביעת עובדות בירושלים, בהפצצת הכור בעיראק, בפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון ועוד.

רובן המכריע של ההחלטות התקבלו בידיעה שהן עלולות להתקבל בחוסר נוחות, ואפילו בכעס, על ידי הממשל האמריקני . ואולם במבחן הזמן, במרבית המקרים, התברר כי ארצות הברית ידעה לכבד את מהלכיה העצמאיים של מדינת ישראל כשזו פעלה מתוך ביטחון עצמי, אחריות ונכונות לשאת בתוצאות החלטותיה.

גם ישראל צריכה להפיק לקחים מן המציאות הנוכחית. ביקורתו המרומזת של הנשיא טראמפ על מהלכיה של ישראל בלבנון ("סוריה בהנהגת ג'ולאני תוכל לעשות את העבודה טוב יותר") אינה מופרכת ומחייבת חשבון נפש מצד ישראל. המערכה התארכה מעבר למצופה בכל החזיתות, ולא כל יעדיה הושגו במלואם. מדינה המבקשת להרחיב את עצמאותה חייבת גם להוכיח יכולת מבצעית, הכרעה ויעילות. עצמאות אינה רק זכות; היא גם אחריות.

דווקא משום כך יש לברך על החלטת הממשלה לחזק באופן משמעותי את יכולת הייצור הביטחוני של ישראל ולהפחית בהדרגה את התלות בסיוע החוץ באמצעות הרחבת הייצור המקומי והעמקת ההתקשרויות הישירות עם התעשיות הביטחוניות של ארצות הברית. אין בכך משום התרחקות מארצות הברית. להפך. ככל שישראל תהיה חזקה יותר מבחינה תעשייתית, כלכלית וצבאית, כך תהפוך לבעלת ברית בעלת ערך רב יותר גם בעיני וושינגטון.

יש שלב בחייה של כל אומה שבו עליה לעבור ממצב של הסתמכות למצב של שותפות. ישראל איננה עוד המדינה הקטנה והפגיעה של שנותיה הראשונות. היא מעצמה אזורית בעלת יכולות צבאיות, טכנולוגיות ומדעיות מן המתקדמות בעולם. הגיעה העת שגם מערכת היחסים עם ארצות הברית תשקף את המציאות הזאת.

היעד אינו להתרחק מאמריקה ואף לא להתעמת עמה. היעד הוא לבסס מערכת יחסים בוגרת יותר, המבוססת על כבוד הדדי ועל עצמאות הדדית. ההיסטוריה של יחסי ישראל-ארצות הברית מלמדת כי דווקא כאשר ישראל הייתה בטוחה בעצמה, קיבלה החלטות עצמאיות והוכיחה את צדקתן במעשה, היא זכתה לא רק לביקורת – אלא גם להערכה. זהו הלקח הראוי גם לעת הזאת.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 29 ביוני 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

רבים הופתעו מהפליק־פלאק שביצע טראמפ. האמת היא שמבט היסטורי רחב מלמד שאין כאן אירוע חריג במיוחד, אלא דפוס שחוזר על עצמו פעם אחר פעם: כאשר המחיר המדיני, הכלכלי, הצבאי או הציבורי הופך גבוה מדי, ארצות הברית נוטה לבחור בנתיב המשרת את האינטרסים שלה באותו רגע, גם אם משמעות הדבר היא השארת בעלי בריתה להתמודד לבדם עם המציאות החדשה שנוצרה.

כך היה בדרום וייטנאם בשנת 1975, לאחר נסיגת הכוחות האמריקאיים וצמצום התמיכה החיונית למשטר המקומי. כך היה באפגניסטן בשנת 2021, כאשר הממשלה שנתמכה במשך שנים על ידי ארצות הברית קרסה בתוך זמן קצר לאחר הנסיגה האמריקאית. גם הכורדים בצפון סוריה למדו בדרך הקשה שהבטחות אמריקאיות אינן תמיד ערובה למחויבות ארוכת טווח כאשר האינטרסים של וושינגטון משתנים.

גם אנחנו, הישראלים, חווינו זאת. כך היה בהסכם שטראמפ גיבש מול החות'ים, מבלי להביא בחשבון באופן מספק את האינטרסים הישראליים. וכך, בעיני רבים, אנו חווים זאת גם היום.

להבדיל אולי מחלק מהקוראים, אני סבור שבנימין נתניהו ניהל את המלחמה באופן טוב בסך הכול. במהלך המלחמה התקבלו אלפי החלטות; רובן, לדעתי, היו טובות או טובות מאוד, והן הובילו לפגיעה קשה ומשמעותית באויביה של ישראל. כל זאת, כמובן, מבלי להפחית כהוא זה מאחריותו למחדל 7 באוקטובר.

ההצבעות האחרונות בקונגרס ובסנאט על עצירת אספקת נשק לישראל אמנם הסתיימו באישור העסקאות, אך חשפו תופעה עמוקה בהרבה: לראשונה בהיקף כזה, חלק משמעותי מהמערכת הפוליטית האמריקנית ביקש לבלום סיוע צבאי לבעלת ברית הנלחמת על עצם קיומה.

אין זו מחלוקת על עסקת נשק. זהו סימפטום – סימפטום לפיצול עמוק בתוך ארצות הברית, פיצול בין שתי תפיסות מוסריות, שתי מערכות ערכים, שתי ציביליזציות – המתקיימות כיום בתוך מדינה אחת.

1. שתי ציביליזציות – לא שתי מפלגות

המאבק בארצות הברית איננו עוד ויכוח פוליטי רגיל. הוא מאבק בין שתי תפיסות יסוד של המציאות – תפיסות שאינן רק שונות, אלא כאלה המחייבות בחינה במסגרת דיון ציביליזציוני.

גם אם לא לשם הכרעה ביניהן – הרי שלשם הבנה עמוקה של משמעותן. שכן אין מדובר בהבדלים תיאורטיים בלבד, אלא בבחירה מעשית בין שתי דרכי שיפוט שונות בתכלית:

מוסר אובייקטיבי ואוניברסלי – ולכן קבוע ונצחי – יסוד המהפכה האמריקנית.
מוסר שאינו אובייקטיבי – ולכן פרקטיקולרי ומשתנה – מורשת המהפכה הצרפתית.

הראשון רואה את האמת כקבועה, בלתי תלויה ברצון הרוב, ומחייבת חובות כתנאי לחירות. השני רואה את האמת כתוצר של שיח, כוח ונרטיב – ולכן משתנה, זמנית ותלויה בהקשר.

ההצבעה על ישראל חשפה עד כמה הפיצול הזה כבר איננו תיאורטי – אלא מעצב בפועל את פעולתה של המערכת הפוליטית.

2. מהו מוסר אובייקטיבי – ולמה הוא תנאי לקיום יציב

המוסר האובייקטיבי איננו המצאה אנושית. הוא תרגום אנושי של חוקי המציאות עצמה – כשם שחוקי הפיזיקה אינם תלויים בדעה, כך גם חוקי המוסר אינם תלויים ברצון.

המסורת המקראית, שעליה נשענה גם המהפכה האמריקנית, ראתה את האדם כחלק מיקום בעל סדר:

חוקי הטבע מייצרים – כאשר פועלים לאורם – יציבות בממד הפיזי.
ערכי המוסר – כתרגום אנושי של חוקי המציאות – מייצרים יציבות בממד החברתי.

לכן מוסר אובייקטיבי הוא תנאי לקיום יציב: הוא מחבר את ההתנהגות האנושית לעקרונות היסוד המייצרים סדר במציאות עצמה, ומכיוון שערכיו נגזרים מהם – הוא גם אוניברסלי.

3. מהו מוסר שאינו אובייקטיבי – ולמה הוא מוביל לעיוות שיפוט

מוסר שאינו אובייקטיבי איננו נגזר מחוקי המציאות, אלא מן השיח האנושי. הוא תלוי זמן, תלוי כוח ותלוי נרטיב – ולכן איננו אוניברסלי.

כאשר אין אמת אובייקטיבית – הסבל הנראה לעין הופך למטבע היחיד של הצדק.

במסגרת מוסר כזה:

• מי שמציג עצמו כחלש – נתפס כצודק;
• מי שמפעיל כוח להגנה עצמית – נתפס כתוקפן;
• העובדות מאבדות את מעמדן, והנרטיב תופס את מקומן.

כך מתהפכת ההבחנה בין תוקפן למתגונן:

חמאס מבצע זוועות – אך "הקורבן הפלסטיני" מנצח את השיח;
איראן מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל – אך ישראל נבחנת;
מדינה המגינה על עצמה מפני השמדה – מוצגת כמי שיש להענישה.

אין זה כשל שיפוט מקרי – אלא תוצאה הכרחית של מוסר שאינו אובייקטיבי, שאינו מסוגל להבחין בין אמת לשקר, וממילא גם בין טוב לרע ובין צדק לרשע.

4. אירופה כדוגמה – אמריקה כחריג שנשחק

אירופה היא המעבדה ההיסטורית של תרבות דמוקרטית שעיגנה את עצמה בשלילת קיומה של אמת אובייקטיבית – ובביסוס הממד החברתי על אמת יחסית. מאז המהפכה הצרפתית היא נעה בין אוטופיות לקריסות:

מהפכת החופש → טרור יעקוביני
אשליית בונפרטה → מלחמות הרס
אוטופיה קומוניסטית → טוטליטריות
השפלת ורסאי → נאציזם

כאשר אין אמת אובייקטיבית – אין גבול לדמיון; וכאשר הדמיון מתנגש במציאות – נוצרת קריסה.

אמריקה הייתה היוצא מן הכלל: היא שמרה על סינרגיה ייחודית בין אמת מדעית לאמת מוסרית. זו הייתה סוד עוצמתה.

כעת, הסינרגיה הזו נשחקת.

5. נקודת השבר: מה המשמעות של נטישת האמת האובייקטיבית

כאשר מחוקקים מאמצים מוסר שאינו אובייקטיבי, הם אינם משנים מדיניות – הם משנים זהות.

הם מתנתקים מהערכים שעליהם הושתתה הרפובליקה האמריקנית.

פסלו של משה רבנו אוחז בלוחות הברית בבית המשפט העליון, ופעמון החירות בפילדלפיה – אינם קישוטים. הם הצהרת יסוד: המדינה האמריקנית מחויבת לאמת אובייקטיבית ולמוסר אוניברסלי.

כאשר המעשה הפוליטי פועל בניגוד לערכים אלה – נוצר קרע ציביליזציוני, לא מחלוקת פוליטית.

6. סוד עוצמתה של אמריקה – ומה מאיים עליו

עוצמתה של ארצות הברית לא נבעה רק ממשאבים או מגודל אוכלוסייה, אלא מסינרגיה נדירה:

בממד הפיזי – דבקות בחוקי המדע;

בממד החברתי – דבקות במוסר הנגזר מאותם חוקי טבע שבבסיס המדע.

כאשר שני הממדים כפופים לאותה אמת – נוצרת יציבות, ודאות ויכולת הכרעה.

כאשר הסינרגיה הזו נשברת – נשברת גם עוצמתה של אמריקה ושום דרך אחרת להשבתה לגדולתה לא תצלח.

7. השורה האחרונה: סימן אזהרה לציביליזציה

כשם שהתכחשות לחוקי הטבע מביאה לקריסה בממד הפיזי – כך התכחשות לאמת אובייקטיבית מביאה לקריסה בממד החברתי.

אירופה ניצלה שלוש פעמים במאה ה־20 בזכות ארצות הברית – בזכות דבקותה באמת ובמוסר נטוע באמת. אך אם ארצות הברית עצמה תתכחש לאמת זו – מי יציל הפעם את אירופה, את העולם, ואת ארצות הברית עצמה?

כאשר מחוקקים מוכנים להפקיר את ישראל בשם מוסר שאינו אובייקטיבי – הם אינם מפקירים רק בעלת ברית; הם מפקירים את מדינתם ואת העולם כולו בידי כוחות שאינם מבחינים בין אמת לשקר.

על ישראל להתייחס למהלך זה – גם לאחר שנהדף – לא כאל אפיזודה פוליטית, אלא כאל סימן אזהרה מוסרי: ראיה לכך שהקרע הציביליזציוני כבר חודר אל המוסדות שנועדו להגן על הסדר החופשי, מפני קואליציה מסוכנת של רשע ועיוורון מוסרי.

זהו סימן אזהרה – לא לישראל בלבד, אלא לציביליזציה כולה.

ציביליזציה שמפסיקה להאמין באמת – לא מובסת מבחוץ; היא קורסת מבפנים.

פורסם באתר JDN, בתאריך 20 באפריל 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

כדי להבין את נאומיו האחרונים של הנשיא דונלד טראמפ בנוגע להתקדמות ולמשך הצפוי של המלחמה באיראן, צריך להתחיל דווקא בזירה הפנימית בארצות הברית. זוהי שנת בחירות אמצע, ודעת הקהל האמריקאית באה לידי ביטוי גם ברטוריקה של הממשל סביב המלחמה.

כאשר טראמפ מדגיש שוב ושוב את הניצחון, אומר שהמבצע מתקדם מהר מהצפוי ומחדד כי הוא יכול "לסיים את המלחמה מתי שירצה", הוא פונה בעיקר אל הקהל מבית – ציבור שמחציתו עוקב בדאגה אחר האפשרות שארה"ב תשקע שוב ב"בוץ המזרח־תיכוני". הרטוריקה של טראמפ מבטאת, מעבר לביסוס מעמדה של ארה"ב כמעצמת־על, גם ניסיון לעצב תפיסה ציבורית של ניצחון: מלחמה קצרה, ממוקדת ומוצלחת.

הסקרים האחרונים בארה"ב מצביעים על ציבור מפוצל. לפי סקר PBS שפורסם ב־6 במרץ, 44% תומכים במלחמה באיראן, ורק 34% תומכים במדיניות הממשל כלפי איראן. סקר Reuters/Ipsos מהימים האחרונים מצביע על תמיכה נמוכה יותר: רק 29% מהאמריקאים תומכים במלחמה, בעוד 43% מתנגדים לה. מעבר לכך, 60% מהציבור מעריכים שהמלחמה תימשך זמן רב.

סיבה לדאגה

נתון נוסף שצריך להדאיג את הממשל: 64% סבורים שטראמפ לא הסביר בצורה ברורה את מטרות המלחמה. 73% הביעו דאגה מהעלות הכלכלית שלה, ו־86% מודאגים מהסיכון לחיי חיילים אמריקאים.

חשוב להבין כי בעקבות המלחמות בעיראק ובאפגניסטן השתרשה בציבור האמריקאי ההבחנה בין הצלחה צבאית בשדה הקרב לבין תוצאה מדינית וניצחון אסטרטגי ארוך טווח. אפשר להשמיד מטרות, לפגוע בתשתיות אויב ואף להכריז על עליונות מבצעית – אך אם המלחמה נתפסת כארוכה, יקרה וללא תכנית ברורה ליום שאחרי, רבים יראו בה כישלון מדיני.

לכן טראמפ מדגיש שוב ושוב שהמלחמה מתקדמת מהר מהמתוכנן, שהושגו יעדים רבים ושארה"ב "כבר ניצחה".

סקר של פוקס ניוז מתחילת המלחמה מציג תמונה מעט שונה. לפי הסקר, הציבור אמנם חצוי, אך 61% מהאמריקאים רואים באיראן איום ביטחוני ממשי על ארה"ב, ולמעלה מ־80% מהרפובליקאים – בסיס הבוחרים של טראמפ – תומכים במלחמה. יותר ממחציתם גם חוששים מעליית מחירי הדלק בעקבותיה.

אנשי הממשל עושים מאמץ תקשורתי להבהיר כי המלחמה משרתת בראש ובראשונה את האינטרס האמריקאי. לטענתם, איראן היא זו שלא הייתה מוכנה להגיע להסכם מדיני, ואף התרברבה בפני שליח הממשל סטיב ויטקוף, ימים לפני המבצע, כי הצליחה להעשיר אורניום לרמה של 60% – בניגוד להסכמים קודמים. מאמצים אלה נועדו לאפשר אורך רוח ציבורי למלחמה ולחזק את הלגיטימציה הפנימית שלה.

מול המחנה הבדלני

טראמפ מתמודד גם מול המחנה הבדלני המזוהה עם מדיניות "America First", הרואה במלחמה סטייה מהבטחותיו להימנע ממלחמות חדשות. כאשר נשאל כיצד סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס תופס את המלחמה, השיב טראמפ כי הוא תומך בה.

בהתייחסות לפרשן טאקר קרלסון – גם בעקבות האשמותיו האנטישמיות כלפי תנועת חב"ד – אמר טראמפ כי הוא "איבד את זה", והוסיף כי אינו רואה בו עוד חלק מהתנועה הפוליטית שלו. הדברים משקפים את המאבק בתוך המחנה הרפובליקני – ועלולים לעורר דאגה גם בקרב ההנהגה בישראל.

בסופו של דבר, הנשיא נחוש להביא לסיום המלחמה בתוצאות שיבטיחו את תמיכת הציבור ויצדיקו את היציאה אליה. טראמפ חוזר ואומר כי הוא מבקש להסיר את האיום האיראני לשנים קדימה, וכי לא יפסיק עד שמטרה זו תושג.

מדובר ביעד עמום: מצד אחד הוא מותיר לטראמפ מרחב תמרון בבחירת העיתוי לסיום המלחמה, ומצד שני מאפשר לו למסגר בדיעבד בפני הציבור האמריקאי את התוצאה כניצחון.

פורסם בישראל היום, בתאריך 13 במרץ 2026.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

נאום מצב האומה של הנשיא טראמפ, הארוך ביותר שנרשם בהיסטוריה האמריקאית, סיפק הצצה לסדרי העדיפויות המורכבים של הממשל בעת הנוכחית. בעוד שחלק ניכר מהנאום הוקדש לסוגיות הבוערות בבית, המסרים שנשלחו לעבר איראן וישראל נושאים משקל אסטרטגי רב, גם אם הופיעו בשלב מאוחר יחסית של הערב.

לצד מחיאות הכפיים הרבות והארוכות שזכה להם במהלך הנאום, מבקרים מבית סבורים כי היה זה נאום מנותק, בעוד עיני האומה נשואות אל המרקעים בציפייה לבשורה על הבעיות הבוערות מבית, טוענים המבקרים כי הם קיבלו מופע של רטוריקה שמתקשה לגשר על הפער שבין הצהרות הבית הלבן למציאות בסופרמרקט.

על פי הסקרים האחרונים, כדוגמת סקר Morning Consult או Gallup, אחוזי התמיכה בנשיא הגיעו לשיא שלילי, כאשר למעלה מ-60% מהציבור מביעים חוסר שביעות רצון מתפקודו. זהו נתון מדאיג עבור נשיא המבקש להציג תמונה של הצלחה כבירה בכל התחומים. רוב הציבור האמריקאי לא משתכנע שהמצב "מזהיר" כפי שמתאר הנשיא; יוקר המחייה המאמיר, משבר ההגירה והפילוג הפנימי המעמיק, יצרו תחושה של חוסר אמון בנשיא ובממשל. לפי סקר ipsos מהשבוע האחרון רק 33% מאמינים ביכולתו של טראמפ להבריא את אמריקה, ורק 37% תומכים במדיניות החוץ של הממשל.

אחת הביקורות שנשמעו על הנאום נגעה לסדרי העדיפויות של הממשל. קשה להסביר לציבור כי קיימת "דחיפות אסטרטגית" לתקיפה או פעולה נחרצת נגד איראן, כאשר הנשיא מתייחס לנושא רק שעה וחצי לתוך נאומו. לטענת המבקרים, אם האיום אכן כה מיידי וקיומי, מדוע לא התייחס לכך קודם? כאשר בחירות האמצע בפתח, התמיכה הפנימית לה זוכה הנשיא טראמפ היא חשובה ביותר וכן גם עבור ישראל לאור האנטישמיות שבעלייה. על טראמפ מוטלת החובה להסביר לציבור האמריקאי מדוע מדובר באינטרס ראשון במעלה עבור ארה"ב, להבטיח כי לאיראן אין נשק גרעיני, ומדוע יש לעצור את תכנית הטילים הבליסטיים דווקא בעת הזו.

בהגדרת איראן כאיום ישיר על הביטחון הלאומי האמריקאי (Homebound threat) בנאום, הנשיא טראמפ ניסה לעשות זאת בדיוק, בתקווה לגייס לגיטימציה רחבה יותר לפעולה אמריקאית. עבור ישראל, הנקודה המשמעותית ביותר בנאום הייתה הצהרתו הנחרצת של הנשיא כי ארה"ב לא תאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני. טראמפ חידד את האיום כשתיאר את איראן לא רק כמממנת הטרור הגדולה בעולם, אלא כישות המפתחת טילים בליסטיים המאיימים ישירות על אדמת ארה"ב, ולא רק על אירופה או המזרח התיכון. עם זאת, טראמפ שב והבהיר כי מלחמה היא "מוצא אחרון בהחלט". ניכר כי טראמפ עדיין מעדיף את נתיב ההסכם עם המשטר הקיים על פני ניסיון להפלתו באמצעות עימות צבאי רחב.

גם בזירה הכלכלית, הנשיא סופג חבטות. מדיניות המכסים האגרסיבית, שהוצגה ככלי לחיזוק התעשייה המקומית, חוזרת כבומרנג בדמות עליית מחירים לצרכן הקצה. אך המדאיג מכל הוא המאבק המוסדי. המתח הגובר בין הרשות המבצעת לרשות השופטת מתחיל להזכיר, באופן מטריד, את המשברים הפוליטיים המוכרים לנו מישראל. בית המשפט העליון מתערב ומונע מטראמפ ליישם את מדיניותו ומנגד, טראמפ מבהיר כי הפסיקה לא תעצור אותו. הניסיון לערער על לגיטימיות של מוסדות החוק יוצר סדקים בדמוקרטיה האמריקאית שלא יהיה קל לאחות ועל רקע מתח זה, כ-70 סנאטורים בחרו להחרים את הנאום, בצעד שזכה לביקורת רבה, ולקחת חלק באירוע חלופי.

לסיכום, נאום מצב האומה של טראמפ שרטט נשיאות שנמצאת במאבק כפול: מלחמה על דעת הקהל מבית אל מול ניסיון להרתיע אויבים מבחוץ. עבור ישראל, ההתחייבות למניעת גרעין איראני היא הישג הצהרתי חשוב, אך יש לקרוא אותה דרך המשקפת של האילוץ האמריקאי – הרצון להימנע מעימות צבאי כולל והצורך להפנות משאבים וקשב פנימה.

פורסם באתר וואלה, בתאריך 25 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

בנאומו בוועידת מינכן העביר מזכיר המדינה בממשל הנשיא טראמפ מסרים חשובים באשר לכיווני הפעולה של מדיניות החוץ של ממשל הנשיא טראמפ. המסרים, מטבע הדברים, כוונו בעיקר לאירופה. יחד עם זאת, הם נותנים ביטוי לתפיסת העולם המדינית-ביטחונית אותה מוביל ממשל טראמפ, וממילא – הם רלבנטיים מאוד גם למדינת ישראל.

רוביו פותח את דבריו  בדברי שבח לברית נאט"ו שעמדה לאורך שנים מול "אימפריית הרשע", כוונתו כמובן, לברית המועצות הקומוניסטית, בנות בריתה, ובראשן סין הקומוניסטית, וגרורותיה באירופה. ברית נאט"ו עמדה בפני אתגרים קשים ויכלה להם, הדגיש רוביו.

לאחר נפילת ברית המועצות, אמר רוביו, שקע המערב באופוריה שהנה הגענו אל "קץ ההיסטוריה", שכללי משחק גלובאליים יחליפו את ההסתמכות על "האינטרסים הלאומיים", ושמדינות רבות יאמצו מעתה מסגרות ממשל דמוקרטיות-ליברליות. זו הייתה, אשליה מסוכנת שעלתה לנו ביוקר.

במקביל, בנאיביות רבה, החל המערב להשיל מעליו חלק ממרכיבי הריבונות והעצמאות הלאומית שלו, ולהעבירם לגופים בינלאומיים.  רצינו אולי להאמין, כך משתמע מדברי רוביו, שגם אחרים ינהגו כמונו ונצעד כולנו לקראת "שלום עולמי". ואולם, מדינות "ציר הרשע" עסקו באותו זמן בהעצמת כוחן הצבאי לקראת העימות הבלתי נמנע עם המערב, תרבותו ואורח החיים שלו.

בתמימות חסרת מעצורים, כך רוביו, פתח המערב את שעריו לרווחה בפני הגירה המונית.  כל זאת מבלי להפנים שחלק גדול מהמהגרים אינם רוצים להשתלב בחברה המערבית שבתוכה הם חיים. כוונתם, כך משתמע מדברי רוביו, היא לקעקע את התרבות והריבונות המערבית, ולמעשה – להשתלט עליה.

ארצות הברית ואירופה, קובע מזכיר המדינה, הן בעלות זהות תרבותית, דתית והיסטורית משותפת. שתיהן נשענות על הציוויליזציה המערבית, מורשת נוצרית ותרבות דומה. כאן, באירופה, אמר רוביו, צמחו וגדלו רעיונות החירות, שלטון החוק, ההשכלה האוניברסיטאית והמהפכה המדעית.

ארצות הברית, הוא מדגיש, רוצה לראות את אירופה חזקה, בעלת ביטחון עצמי, גאה במורשת שלה ונעדרת תחושות של אשמה היסטורית.  היא רוצה לראות את בנות בריתה כמדינות בעלות יכולת להגן על עצמן; כך ששום אויב חיצוני לא יעיז להעמיד במבחן את המחויבות הקולקטיבית שלנו במסגרת ברית נאט"ו.

איננו יכולים עוד לאפשר לאויבינו המאיימים עלינו למצוא לעצמם מקלט תחת כנפיו של "החוק הבינלאומי" שאותו הם עצמם מפירים בלי להניד עפעף. בסופו של דבר המוסדות הבינלאומיים המתהדרים בעקרונות מופשטים של מדינאות ומשפט לא הצליחו להביא יציבות למערכת הבינלאומית.  הם לא מצאו פתרונות למלחמה בעזה ובאוקראינה, הם גם לא הסירו את האיום של יכולת גרעינית הנמצאת בידי קנאים איסלאמיים באיראן.

נאומו של רוביו בוועידת הביטחון במינכן טומן בחובו בשורה גדולה למדינת ישראל. המסרים שהוא מעביר לאירופה, מיועדים בפועל לכל המדינות המגדירות עצמן כבנות ברית של ארצות הברית, ובכללן, כמובן, ישראל. לאחר שנים שבהם ממשלים אמריקנים רצו לראות את מדינת ישראל כמדינה חלשה כנועה ותלותית בארצות הברית, אנו מקבלים מסר מהפכני: ארצות הברית רוצה לראות את מדינת ישראל כמדינה חזקה, עוצמתית המרתיעה את אויביה ונזקקת כמה שפחות לארצות הברית.

הביקורת הקטלנית של רוביו על המוסדות הבינלאומיים והחוק הבינלאומיים הם משב רוח רענן למדינת ישראל. כולנו זוכרים היטב שבמשך שנים רבות נאלצה ישראל לפעול תחת אילוצים קשים של האו"ם ומוסדותיו הרבים והמשפט הבינלאומי שתמיד, בכל העימותים, הצר באורח חמור את חופש התמרון שלה.

דבריו של רוביו מעבירים לישראל מסר חד משמעי: ארצות הברית מצפה שישראל תפעל להעצמת כוחה הצבאי והמדעי-טכנולוגי, ולהסרת האיומים הניצבים בפניה, ומעיקים באורח ישיר ועקיף גם על ארצות הברית. מעבר לכך, תפיסת העולם שהציג רוביו במינכן מסבירה גם את מעורבותו חסרת התקדים של ממשל טראמפ בסוגיות בעלות אופי פנימי מובהק במדינת ישראל. הממשל מודע היטב לביקורת של חוגים רחבים בישראל על מהלכיו בהקשר זה. יחד עם זאת, הוא דבק בתפיסה שמשטר יציב וסמכותי של בת ברית כה חשובה אינו רק "עניין ישראלי", הוא מהווה גם חלק מהאינטרס הלאומי של ארצות הברית.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 17 בפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• בשבוע תפילות פומבי בוושינגטון בתחילת פברואר הוצג ממד דתי מודגש בלב הנהגת הממשל, כחלק בלתי נפרד מהשיח המדיני-ביטחוני.
• שר המלחמה הדגיש תפיסה של מאבק רוחני בין טוב לרע, והציג את העוצמה הצבאית כנגזרת של אמונה דתית.
• יו״ר בית הנבחרים קשר בין מחויבות דתית, מנהיגות לאומית והכרעות פוליטיות, תוך הדגשת האחריות המוסרית של ההנהגה.
• הנשיא טראמפ הציג את חזרת הדת לחיים הציבוריים כבסיס לחוסנה של ארצות הברית וכמרכיב בזהותה הלאומית.
• הרטוריקה הדתית אינה חריגה היסטורית, אך עוצמתה והאחידות שבה היא נשמעת בצמרת הממשל ייחודיות לתקופה הנוכחית.
• מסגור עימותים במונחים דתיים-מוסריים עשוי לרמוז על נכונות אמריקאית להסלמה עמוקה ולא להסתפק בפעולות מוגבלות.
• עבור ישראל, השיח האוונגליסטי מחזק את הזיקה האסטרטגית לארה״ב ואת התפיסה המשותפת של איראן כיריב קיומי.

מבוא

במסגרת אירוע שנתי בעל אופי דתי מובהק, תחת הכותרת National Prayer Breakfast, שנערך בוושינגטון ב-6-5 בפברואר 2026, נכחו אישים בכירים ביותר בממשל הנשיא טראמפ. בין השאר נשאו דברים באירוע הנשיא טראמפ, שר המלחמה של ארצות הברית פיט הגסת' (Pete Hegseth) ויו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון (Mike Johnson). להלן נביא את עיקרי הדברים וננסה להעריך את משמעותם.

נאום שר המלחמה – פיט הגסת'

לדברי שר המלחמה, פיט הגסת', חברי הקבינט נושאים יום יום תפילה עבור הנשיא. לנו לא ברור אם תפילה זו נערכת במרוכז או ביחידות. בתפילה, בנוסח פשוט, כדברי הגסת', הם מבקשים מאלוקים שיעניק לו את החוכמה לדעת מה הוא הדבר הנכון לעשותו, ושייתן לו את האומץ לעשות זאת: Lord, grant him the wisdom to see what is right and the courage to do it.

ארצות הברית, אומר השר, הוקמה כמדינה נוצרית. היא עדיין ב-DNA שלה מדינה נוצרית, אם נדע לשמור על צביונה הנוצרי. כאנשי ציבור, קובע הגסת', מוטלת עלינו החובה הקדושה לפאר ולשבח את בורא עולם. ממנו, ולא מהממשלה, אנו מקבלים את זכויותינו.

במשרד המלחמה, מספר השר, הנהגנו תפילה חודשית. אנו רואים בכך היערכות רוחנית למלא את תפקידנו: "אומה השוכחת את אלוקיה", קובע הגסת', תשכח עד מהרה את גדולתה: A nation that forgets its God will soon forget its greatness..

אנחנו, אומר הגסת', מדברים הרבה על העיקרון שהתווה הנשיא: "שלום מתוך עוצמה". במשרד המלחמה אנו רואים את עצמנו כאחראים על העצמת כוחה של ארצות הברית. אנו שואבים את עוצמתנו, כך טוען הגסת', מהאמונה המפעמת בנו ומדבריו של בורא עולם.

מה יועיל לאדם, תוהה השר, אם ירוויח את כל העולם ויאבד את נפשו? ישו לא נועד להיות דיפלומט. הוא נועד ליצור סדר עולמי חדש. משימתו היא להבחין בין אמת לשקר, בין אור לחושך, בין טוב לרע.

לוחמינו האמיצים, אומר הגסת', אינם נקראים לרַצות את העולם; עליהם להתעמת עימו. אנחנו נלחמים בקרבות פיזיים, אבל שדה הקרב שלנו הוא רוחני. אנו חמושים בתחושת החירות והאמונה. נשים לנגד עינינו, אומר הגסת', את דמותו של ג'ורג' וושינגטון, באחד מרגעי המשבר הקשים של מלחמת העצמאות, כשהוא כורע ברך על השלג ומתפלל לאלוקים שידריך אותו כיצד לנווט את המערכה.

אנחנו, אומר הגסת', לא נוכל לזכות בחירויות ששמנו לנגד עינינו בהכרזת העצמאות: חיים, חירות והחתירה לאושר – Life, Liberty and the Pursuit of Happiness – מבלי שתהיה בנו הנכונות להילחם ולהגן עליהן.

באלוקים אנו בוטחים (In God we trust). לוחמינו מוכנים להקריב את חייהם למען חבריהם ביחידה, למען ארצם ולמען בורא עולם. כדי לשמור על נפשה של ארצות הברית, קובע הגסת', עלינו להניף לא רק את חרב הברזל שבידינו, אלא גם את חרב האמת.

כל העוצמה, הגדולה, הגבורה והתהילה, מדגיש השר, נמצאים בידיו של בורא עולם. המשיח הוא המלך. מי ייתן ואלוקים יברך את לוחמינו ואת המדינה הגדולה שלנו ארצות הברית של אמריקה.

נאום יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון

יום לאחר מכן, ב-6 בפברואר 2026, נשא יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, נאום, למעשה תפילה, באירוע דתי בוושינגטון שבו נכחו אישים רבים מחברי הקונגרס משתי המפלגות. בראשית דבריו העלה ג'ונסון את דמותו מעוררת ההשראה של הנשיא השישי של ארצות הברית, ג'ון קוינסי אדמס (John Quincy Adams), שכיהן כנשיא בין השנים 1825–1829. זהו הנשיא היחיד שכיהן לאחר מכן כחבר בית הנבחרים (1831–1848). לא קדמו לו, ולא באו אחריו, אומר ג'ונסון, נשיאים שחזרו לכהן בקונגרס כחברים מן המניין. במהלך פעילותו הפוליטית הוא נאבק נגד העבדות, אך הצעותיו בהקשר זה נדחו שוב ושוב. למרות זאת, הוא המשיך לדבוק בעמדותיו תוך הדגשת העיקרון הדתי-מוסרי שלפיו "עלינו למלא את חובותינו, והתוצאות הן בידי בורא עולם": Duty is ours; results – are God’s..

לקראת יום העצמאות ה-250 של ארצות הברית, אומר ג'ונסון, עלינו לברך על כך שאנו חיים בארץ זו: "האומה הגדולה ביותר בתולדות העולם". המאבק שאנו עורכים לשמירת דמותה של ארצות הברית, מדגיש ג'ונסון, הוא מאבק רוחני, ואיננו מקילים ראש בכך. גם הוא, כמו שר המלחמה, נושא תפילה למען נשיא ארצות הברית, האיש החזק בעולם. עם זאת עלינו לזכור שבורא עולם הוא זה שמעלה אנשים לגדולה.

 תוך הסתמכות על פסוק מספר משלי, פרק כא: "פְּלָגֵי מַיִם לֵב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יֶחְפֹּץ יַטֶּנּוּ", נושא ג'ונסון תפילה לא-ל שידריך וינחה את ליבו של נשיא ארצות הברית ויגן עליו. עשה שתהיה לנו השפעה עליו, מבקש ג'ונסון מבורא עולם. תפילה דומה, אומר ג'ונסון, אנחנו נושאים למען סגן הנשיא ואנס, ראשי הקונגרס, שרי הקבינט, שופטי בית המשפט העליון וכל משרתי הציבור.

את דבריו ג'ונסון מסיים בתפילה קצרה: תן לנו בורא עולם את החוכמה לעשות את הדברים שציווית עלינו לעשות. הזכר לנו יום יום שיראת השם היא ראשית חוכמה וכי האומה העובדת אותך היא זו שמתברכת על ידך".

דברי הנשיא טראמפ

בדבריו באירוע התייחס הנשיא טראמפ לסוגיית מקומה של הדת בחיים הציבוריים והמדיניים של ארצות הברית. יחד עם זאת, נאומו כלל התיחסויות פוליטיות ואישיות מרובות. להלן נתמקד אך ורק בממד הדתי בדבריו.

הנשיא קבע שלאמונה הדתית יש משקל רב הן בהקשר האישי והן בהקשר הלאומי. בהקשר האישי קבע הנשיא שבני אדם חייבים "להאמין במשהו": You have to believe in something.

עליך להאמין שיש סיבה למה שאתה עושה: You have to believe that what we’re doing, there’s a reason for it.

במישור הלאומי הדגיש הנשיא שכדי לשמר את מעמדה של ארצות הברית כ"אומה גדולה" חייבת שתהיה בה הכרה דתית, ואמונה באלוקים: To be a great nation… you have to have religion… faith [and] God.

לדברי הנשיא, האומה האמריקנית "חוזרת לדת" (religion is coming back), ובעוצמה. כראיה לדבריו הוא ציין את הגידול הרב שחל במכירת ספרי תנ"ך בארצות הברית, הרבה מעבר לכמות שנמכרה במאה השנים האחרונות.

הנשיא הכריז על ה-17 במאי 2026 כיום תפילה לאומי. ביום זה, כך קבע הנשיא, יודגש מעמדה של ארצות הברית כ"אומה אחת תחת כנפי הא-ל" (one nation under God).

הקשר היסטורי

שימוש במוטיבים דתיים-אוונגליסטיים אינו דבר חדש בתולדותיה של ארצות הברית. נשיאים רבים עשו בהם שימוש, אם מתוך אמונה פנימית עמוקה ואם מתוך צורך פוליטי. בנאומיו של הנשיא לינקולן בלטו מוטיבים של "חשבון נפש" ו"הכאה על חטא" על רקע תופעת העבדות. במקרים רבים הועלו סברות שלפיהן הציג הנשיא לינקולן את מלחמת האזרחים כסוג של תיקון על העוול הנורא שגרמה תופעת העבדות.

בתקופת הנשיא אייזנהאור נוספה להצהרת הנאמנות (Pledge of Allegiance) המקובלת בעיקר במוסדות החינוך בארצות הברית הקביעה: "אומה אחת תחת כנפי הא‑ל" (one nation under God).

מוטיבים דתיים בלטו גם בהתבטאויותיהם של הנשיאים בוש, רייגן וקרטר. ב-23 באוגוסט 1984 אמר הנשיא רייגן: "אם אי פעם נשכח שאנו אומה אחת החוסה תחת כנפי הא-ל, אזי אנו נהפוך לאומה שפלה וכנועה… כולנו רוצים שהאומה הגדולה שלנו תהיה לגדולה עוד יותר – אומה של אמריקאים חופשיים ושווי זכויות, החיים יחד באחווה באורו של הא-ל. זוהי המדינה שלמענה אני פועל, וזוהי הדרך שבה אנו מבקשים לצעוד".

במקום אחר הוא אמר: "החירות משגשגת כאשר האמונה הדתית חיה, פעילה ותוססת, וכאשר מכירים בשלטון החוק תחת כנפי הא-ל".

הנשיא ג'ורג' בוש אמר באחד מנאומיו: "החירות שממנה אנו נהנים אינה מתנת ארצות הברית לאומות העולם. זוהי מתנת הא-ל לאנושות".

הנשיא קרטר היה אדם מאמין שניהל אורח חיים דתי: השבועון הנפוץ TIME פרסם לאחר מותו מאמר מקיף תחת הכותרת: "מחויבותו של הנשיא קרטר לחירות הדתית צריכה להנחות אותנו, כולנו".

כאשר אישים כה בכירים בממשל הנשיא טראמפ מגדירים את ארה״ב כ"אומה נוצרית" ומדברים על מאבק "רוחני" בין אור לחושך, בין טוב לרע, יש בכך מסר מדיני-אסטרטגי משמעותי מאוד מבחינת הגדרת אויביה על בסיס מוסרי-ערכי ולא רק מדיני-אסטרטגי. עשויה להשתמע מכך גם נכונות מצד ארצות הברית "ללכת עד הסוף" במערכה ולא להסתפק ב"מכות קשות". ולבסוף, הכנסת הממד הדתי מעבירה מסר לציבור האמריקני שייתכן מאוד שיידרשו ממנו קורבנות לא קלים. עם זאת, קורבנות אלה מתחייבים מתוך החובה הקדושה להכרית את "ממלכת הרוע" ולהשליט את "ממלכת הטוב".

למסר הדתי-אוונגליסטי שממשל הנשיא טראמפ מקדם באורח אינטנסיבי למדי עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת במישורים מספר. במישור הפנים-אמריקני, מנקודת מבטו של הממשל יש בכך חשיבות רבה בהקשר של גיבוש הבוחרים התומכים בקו הדתי-לאומי לקראת הבחירות של חלק מחברי הקונגרס ההולכות וקרבות בנובמבר 2026.

מאידך גיסא יש בו פוטנציאל להעמקת הקרעים בתוך ארצות הברית פנימה. קרוב לוודאי שחוגים רחבים בתוך ארצות הברית הדוגלים בתפיסת עולם חילונית-פרוגרסיבית יראו בדברים אלה של הגסת' וג'ונסון רטוריקה המתאימה אולי לתקופת מסעי הצלב אך לא לימינו אלה. חלקם, צריך לציין, מזוהים עם המפלגה הרפובליקנית, והנטייה הדתית המופגנת עלולה להרחיק אותם ממנה.

קיים סיכון שהאידאולוגיה הדתית ההולכת ותופסת מקום של כבוד בממשל הנשיא טראמפ תרחיב את הפערים בין ארצות הברית ויריבותיה, ומעלה את הסיכונים של התנגשות עולמית על רקע דתי. אין ספק שבעולם המוסלמי בכלל, ובעיקר באיראן, יתגברו החששות מפני "מלחמת חורמה" של ארצות הברית נגדן. הרטוריקה האנווגליסטית עלולה גם להעמיק את הקרע בין ארצות הברית ומדינות אירופה, שברובן בולטת מגמה חילונית דומיננטית.

סיכום

מנקודת ראותה של מדינת ישראל עשויות להיות למסר האנווגליסטי משמעויות מרחיקות לכת. המסר הזה מקרין הזדהות מוחלטת עם הגדרתה של איראן ושל האסלאם הרדיקלי על ידי ראש הממשלה נתניהו, לאורך שנים רבות, כ"ציר הרשע" המאיים לא רק על מדינת ישראל אלא על הציוויליזציה המערבית כולה.

המעטפת הדתית נותנת גם הסבר לקשרים האישיים ההדוקים באורח חסר תקדים בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו. הגם שנתניהו עצמו אינו מפגין מחויבות דתית בדומה לאישים בממשל טראמפ, האלקטוראט שלו ברובו המכריע מזוהה עם התפיסה המסורתית-דתית בחברה הישראלית.

בנסיבות אלה, אי אפשר להתעלם מן המסקנה ההולכת ומתחזקת שלפיה ריכוז הכוחות האדיר של צבא ארצות הברית באזור מחזק את ההערכה שפניה של ארצות הברית למלחמת חורמה ב"ציר הרשע" האסלאמיסטי, שתוכל להימנע רק אם שליטי איראן יקבלו בהכנעה את תביעותיה של ארצות הברית.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

במחצית אוקטובר 1956 המריא מטוס חיל האוויר מישראל לפריז. במטוס היו בין השאר ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, הרמטכ"ל, משה דיין, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, האלוף מאיר עמית והרל"ש שלו מורל'ה בר און. הם יצאו לסגור, יחד עם מנהיגי צרפת ושר החוץ הבריטי, את הפרטים האחרונים של הפעולה המלחמתית של שלושתן נגד מצרים בראשות נאצר. לקראת המפגש התגבשה אצל בריטניה, צרפת וישראל ההערכה שמשטרו של נאצר מהווה איום על היציבות הבינלאומית בכלל והיציבות האזורית בפרט, וכי לא יהיה מנוס מפעולה מלחמתית לחיסול המשטר הנאצרי.

הועידה התקיימה בפרוור ליד פריז בשם סוור, ולפיכך זכתה לתואר: ועידת סוור. בועידה נחתם "פרוטוקול סוור" שבמסגרתו סוכם שישראל תפתח את המלחמה במתקפה לעבר סיני ותתקדם לעבר תעלת סואץ בריטניה וצרפת יציבו אולטימטום "לשני הצדדים" לסגת מקרבת התעלה. מצרים. כצפוי, תתנגד לכך, ותעניק לבריטניה וצרפת את הלגיטימציה לפתוח במלחמה שמטרתה להפיל את משטרו של נאצר ולחזור ולהשתלט על תעלת סואץ. לי נראה כי נסיעתו הבהולה-משהו של ראש הממשלה לוושינגטון למפגש עם הנשיא טראמפ היא ועידת סוור נוסח 2026.  קשה להאמין כי מטרת הפגישה הזו הסוגיות הנוגעות להמשך המשא ומתן עם איראן. ככל שניתן להתרשם, הולכת ומתגבשת בממשל האמריקני, ובוודאי – בישראל, ההערכה שמ"התיש הזה" (המשא ומתן בעומאן) כבר לא יצא הרבה חלב.

כל מי שעיניו בראשו מבין שמעולם לא היתה התלכדות כל כך מרשימה של "כוכבי השמיים" למען פעולה מלחמתית מקיפה נגד איראן כפי שהיא קיימת כיום. הנשיא טראמפ כבר "טיפס על עצים" גבוהים במיוחד בהקשר ליצירת מחויבות להשיג את יעדיו המוצהרים מול המשטר האיראני: א. חיסול, למעשה, של פרויקט הגרעין האיראני. ב. הגבלת הטווח, והכמות של הטילים הבליסטיים שבידי איראן. ג. הפסקת התמיכה האיראנית במה שמכונה "הפרוקסיס": החיזבאללה, החמאס והח'ותים. ד. פיקוח צמוד של המעצמות, ובראשן ארצות הברית, על מילוי ההתחייבויות. הממשל לא הסתפק בכך וריכז באיזור כוח צבאי רב עוצמה הנותן ביטוי מעשי ומאיים להצהרות הנשיא. קרוב לוודאי שבשלב הזה כבר מבין הנשיא טראמפ שלא יצליח להוריד את האיראנים "על הקרשים". התבטאויות ראשי המשטר האיראני מעידות בעליל כי הם מוכנים אולי לוויתורים, אך לא כאלה שיספקו את דרישות הממשל. בשלב הנוכחי "הסכם פשרה" נוכח אובמה ינחית מהלומה קשה על יוקרתו של הנשיא ויוביל קרוב לוודאי לפגיעה קשה בסיכויו לזכות מחדש באמון העם האמריקני לקראת הבחירות הקרובות לקונגרס ("בחירות האמצע") בנובמבר 2026.

יתר על כן, הנשיא טראמפ מכיר כבר היטב את נחישותו של נתניהו לממש את  "מפעל חייו" – הסרת האיום האיראני מעל מדינת ישראל. גם אם לא יהיה צורך בכך נוכח עמדותיו ה"אגרסיביות" של הנשיא טראמפ כלפי איראן, יש להניח שהנשיא טראמפ ישמע מפיו של נתניהו אמירה ברורה שישראל תפעל לבדה אם יהיה צורך בכך. בסיכומו של דבר, הנשיא טראמפ הנשיא טראמפ מבין בשלב זה, להערכתנו, שבטווח הזמן הנראה לעין, הוא יימצא, בכל מקרה, באורח ישיר או עקיף, במצב של מלחמה מול איראן.

העת הנוכחית היא "שעת רצון" להסרת האיום האיראני מבחינת ארצות הברית וישראל. בסוף ינואר החליט האיחוד האירופאי להכניס את משמרות המהפכה של איראן לרשימת ארגוני הטרור של האיחוד. במקביל, מדינות האיחוד העמיקו והרחיבו את הסנקציות על איראן. ההפגנות הסוערות נגד המשטר באיראן והטבח הנורא שבוצע נגד העם האיראני על ידי המשטר, פגעו קשות במעמדו של המשטר בזירה הבינלאומית וחיזקו את הלגיטימציה באירופה לפגוע בו. מעבר לכך, כבר עתה ניכרת מודעות בקרב מדינות אירופה כי האיום האיראני עשוי להיות מופנה כלפיהן כבר בעתיד הקרוב. גם במדינת ישראל תמונת המצב השתנתה כאורח משמעותי. מעמדו של ראש הממשלה נתניהו התחזק מאוד בזירה הבינלאומית וגם מבית, בעיקר על רקע מפגשיו התכופים עם הנשיא טראמפ. "הכוורת" הפועלת לצידו, חברי הקבינט, הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ פועלים כיום בצורה הרבה יותר הדוקה מבעבר ושומרים על חשאיות  שלא הכרנו כמוה מאז פרוץ המלחמה. צריך לזכור שלמפגש הפסגה הנוכחי קדמו מפגשים בדרגים נמוכים יותר. בין השאר ביקרו בארצות הברית באחרונה הרמטכ"ל, אייל זמיר, וראש אמ"ן, שלמה בינדר. במקביל ביקרו בארץ אישים בכירים בצבא ארצות הברית, ביניהם האדמירל בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה״ב – CENTCOM הפיקוד שאחראי על המזרח התיכון, והגנרל דן קיין, ראש המטות המשולבים של ארה״ב (ראש המטה הכללי האמריקאי). ברור מעבר לכל ספק שעיקר עיסוקם נגע לדרכים שבהם ניתן להתמודד מול האיום האיראני.

בעוד שלושים שנה, כשייפתחו הארכיונים, נוכל אולי להכיר במפגש הפסגה הקרוב בוושינגטון כמפגש הכנה לקראת המערכה ההולכת וקרבה מול איראן.

פורסם במידה, בתאריך 11.02.2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.