עיקרי הדברים

• בשבוע תפילות פומבי בוושינגטון בתחילת פברואר הוצג ממד דתי מודגש בלב הנהגת הממשל, כחלק בלתי נפרד מהשיח המדיני-ביטחוני.
• שר המלחמה הדגיש תפיסה של מאבק רוחני בין טוב לרע, והציג את העוצמה הצבאית כנגזרת של אמונה דתית.
• יו״ר בית הנבחרים קשר בין מחויבות דתית, מנהיגות לאומית והכרעות פוליטיות, תוך הדגשת האחריות המוסרית של ההנהגה.
• הנשיא טראמפ הציג את חזרת הדת לחיים הציבוריים כבסיס לחוסנה של ארצות הברית וכמרכיב בזהותה הלאומית.
• הרטוריקה הדתית אינה חריגה היסטורית, אך עוצמתה והאחידות שבה היא נשמעת בצמרת הממשל ייחודיות לתקופה הנוכחית.
• מסגור עימותים במונחים דתיים-מוסריים עשוי לרמוז על נכונות אמריקאית להסלמה עמוקה ולא להסתפק בפעולות מוגבלות.
• עבור ישראל, השיח האוונגליסטי מחזק את הזיקה האסטרטגית לארה״ב ואת התפיסה המשותפת של איראן כיריב קיומי.

מבוא

במסגרת אירוע שנתי בעל אופי דתי מובהק, תחת הכותרת National Prayer Breakfast, שנערך בוושינגטון ב-6-5 בפברואר 2026, נכחו אישים בכירים ביותר בממשל הנשיא טראמפ. בין השאר נשאו דברים באירוע הנשיא טראמפ, שר המלחמה של ארצות הברית פיט הגסת' (Pete Hegseth) ויו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון (Mike Johnson). להלן נביא את עיקרי הדברים וננסה להעריך את משמעותם.

נאום שר המלחמה – פיט הגסת'

לדברי שר המלחמה, פיט הגסת', חברי הקבינט נושאים יום יום תפילה עבור הנשיא. לנו לא ברור אם תפילה זו נערכת במרוכז או ביחידות. בתפילה, בנוסח פשוט, כדברי הגסת', הם מבקשים מאלוקים שיעניק לו את החוכמה לדעת מה הוא הדבר הנכון לעשותו, ושייתן לו את האומץ לעשות זאת: Lord, grant him the wisdom to see what is right and the courage to do it.

ארצות הברית, אומר השר, הוקמה כמדינה נוצרית. היא עדיין ב-DNA שלה מדינה נוצרית, אם נדע לשמור על צביונה הנוצרי. כאנשי ציבור, קובע הגסת', מוטלת עלינו החובה הקדושה לפאר ולשבח את בורא עולם. ממנו, ולא מהממשלה, אנו מקבלים את זכויותינו.

במשרד המלחמה, מספר השר, הנהגנו תפילה חודשית. אנו רואים בכך היערכות רוחנית למלא את תפקידנו: "אומה השוכחת את אלוקיה", קובע הגסת', תשכח עד מהרה את גדולתה: A nation that forgets its God will soon forget its greatness..

אנחנו, אומר הגסת', מדברים הרבה על העיקרון שהתווה הנשיא: "שלום מתוך עוצמה". במשרד המלחמה אנו רואים את עצמנו כאחראים על העצמת כוחה של ארצות הברית. אנו שואבים את עוצמתנו, כך טוען הגסת', מהאמונה המפעמת בנו ומדבריו של בורא עולם.

מה יועיל לאדם, תוהה השר, אם ירוויח את כל העולם ויאבד את נפשו? ישו לא נועד להיות דיפלומט. הוא נועד ליצור סדר עולמי חדש. משימתו היא להבחין בין אמת לשקר, בין אור לחושך, בין טוב לרע.

לוחמינו האמיצים, אומר הגסת', אינם נקראים לרַצות את העולם; עליהם להתעמת עימו. אנחנו נלחמים בקרבות פיזיים, אבל שדה הקרב שלנו הוא רוחני. אנו חמושים בתחושת החירות והאמונה. נשים לנגד עינינו, אומר הגסת', את דמותו של ג'ורג' וושינגטון, באחד מרגעי המשבר הקשים של מלחמת העצמאות, כשהוא כורע ברך על השלג ומתפלל לאלוקים שידריך אותו כיצד לנווט את המערכה.

אנחנו, אומר הגסת', לא נוכל לזכות בחירויות ששמנו לנגד עינינו בהכרזת העצמאות: חיים, חירות והחתירה לאושר – Life, Liberty and the Pursuit of Happiness – מבלי שתהיה בנו הנכונות להילחם ולהגן עליהן.

באלוקים אנו בוטחים (In God we trust). לוחמינו מוכנים להקריב את חייהם למען חבריהם ביחידה, למען ארצם ולמען בורא עולם. כדי לשמור על נפשה של ארצות הברית, קובע הגסת', עלינו להניף לא רק את חרב הברזל שבידינו, אלא גם את חרב האמת.

כל העוצמה, הגדולה, הגבורה והתהילה, מדגיש השר, נמצאים בידיו של בורא עולם. המשיח הוא המלך. מי ייתן ואלוקים יברך את לוחמינו ואת המדינה הגדולה שלנו ארצות הברית של אמריקה.

נאום יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון

יום לאחר מכן, ב-6 בפברואר 2026, נשא יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, נאום, למעשה תפילה, באירוע דתי בוושינגטון שבו נכחו אישים רבים מחברי הקונגרס משתי המפלגות. בראשית דבריו העלה ג'ונסון את דמותו מעוררת ההשראה של הנשיא השישי של ארצות הברית, ג'ון קוינסי אדמס (John Quincy Adams), שכיהן כנשיא בין השנים 1825–1829. זהו הנשיא היחיד שכיהן לאחר מכן כחבר בית הנבחרים (1831–1848). לא קדמו לו, ולא באו אחריו, אומר ג'ונסון, נשיאים שחזרו לכהן בקונגרס כחברים מן המניין. במהלך פעילותו הפוליטית הוא נאבק נגד העבדות, אך הצעותיו בהקשר זה נדחו שוב ושוב. למרות זאת, הוא המשיך לדבוק בעמדותיו תוך הדגשת העיקרון הדתי-מוסרי שלפיו "עלינו למלא את חובותינו, והתוצאות הן בידי בורא עולם": Duty is ours; results – are God’s..

לקראת יום העצמאות ה-250 של ארצות הברית, אומר ג'ונסון, עלינו לברך על כך שאנו חיים בארץ זו: "האומה הגדולה ביותר בתולדות העולם". המאבק שאנו עורכים לשמירת דמותה של ארצות הברית, מדגיש ג'ונסון, הוא מאבק רוחני, ואיננו מקילים ראש בכך. גם הוא, כמו שר המלחמה, נושא תפילה למען נשיא ארצות הברית, האיש החזק בעולם. עם זאת עלינו לזכור שבורא עולם הוא זה שמעלה אנשים לגדולה.

 תוך הסתמכות על פסוק מספר משלי, פרק כא: "פְּלָגֵי מַיִם לֵב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יֶחְפֹּץ יַטֶּנּוּ", נושא ג'ונסון תפילה לא-ל שידריך וינחה את ליבו של נשיא ארצות הברית ויגן עליו. עשה שתהיה לנו השפעה עליו, מבקש ג'ונסון מבורא עולם. תפילה דומה, אומר ג'ונסון, אנחנו נושאים למען סגן הנשיא ואנס, ראשי הקונגרס, שרי הקבינט, שופטי בית המשפט העליון וכל משרתי הציבור.

את דבריו ג'ונסון מסיים בתפילה קצרה: תן לנו בורא עולם את החוכמה לעשות את הדברים שציווית עלינו לעשות. הזכר לנו יום יום שיראת השם היא ראשית חוכמה וכי האומה העובדת אותך היא זו שמתברכת על ידך".

דברי הנשיא טראמפ

בדבריו באירוע התייחס הנשיא טראמפ לסוגיית מקומה של הדת בחיים הציבוריים והמדיניים של ארצות הברית. יחד עם זאת, נאומו כלל התיחסויות פוליטיות ואישיות מרובות. להלן נתמקד אך ורק בממד הדתי בדבריו.

הנשיא קבע שלאמונה הדתית יש משקל רב הן בהקשר האישי והן בהקשר הלאומי. בהקשר האישי קבע הנשיא שבני אדם חייבים "להאמין במשהו": You have to believe in something.

עליך להאמין שיש סיבה למה שאתה עושה: You have to believe that what we’re doing, there’s a reason for it.

במישור הלאומי הדגיש הנשיא שכדי לשמר את מעמדה של ארצות הברית כ"אומה גדולה" חייבת שתהיה בה הכרה דתית, ואמונה באלוקים: To be a great nation… you have to have religion… faith [and] God.

לדברי הנשיא, האומה האמריקנית "חוזרת לדת" (religion is coming back), ובעוצמה. כראיה לדבריו הוא ציין את הגידול הרב שחל במכירת ספרי תנ"ך בארצות הברית, הרבה מעבר לכמות שנמכרה במאה השנים האחרונות.

הנשיא הכריז על ה-17 במאי 2026 כיום תפילה לאומי. ביום זה, כך קבע הנשיא, יודגש מעמדה של ארצות הברית כ"אומה אחת תחת כנפי הא-ל" (one nation under God).

הקשר היסטורי

שימוש במוטיבים דתיים-אוונגליסטיים אינו דבר חדש בתולדותיה של ארצות הברית. נשיאים רבים עשו בהם שימוש, אם מתוך אמונה פנימית עמוקה ואם מתוך צורך פוליטי. בנאומיו של הנשיא לינקולן בלטו מוטיבים של "חשבון נפש" ו"הכאה על חטא" על רקע תופעת העבדות. במקרים רבים הועלו סברות שלפיהן הציג הנשיא לינקולן את מלחמת האזרחים כסוג של תיקון על העוול הנורא שגרמה תופעת העבדות.

בתקופת הנשיא אייזנהאור נוספה להצהרת הנאמנות (Pledge of Allegiance) המקובלת בעיקר במוסדות החינוך בארצות הברית הקביעה: "אומה אחת תחת כנפי הא‑ל" (one nation under God).

מוטיבים דתיים בלטו גם בהתבטאויותיהם של הנשיאים בוש, רייגן וקרטר. ב-23 באוגוסט 1984 אמר הנשיא רייגן: "אם אי פעם נשכח שאנו אומה אחת החוסה תחת כנפי הא-ל, אזי אנו נהפוך לאומה שפלה וכנועה… כולנו רוצים שהאומה הגדולה שלנו תהיה לגדולה עוד יותר – אומה של אמריקאים חופשיים ושווי זכויות, החיים יחד באחווה באורו של הא-ל. זוהי המדינה שלמענה אני פועל, וזוהי הדרך שבה אנו מבקשים לצעוד".

במקום אחר הוא אמר: "החירות משגשגת כאשר האמונה הדתית חיה, פעילה ותוססת, וכאשר מכירים בשלטון החוק תחת כנפי הא-ל".

הנשיא ג'ורג' בוש אמר באחד מנאומיו: "החירות שממנה אנו נהנים אינה מתנת ארצות הברית לאומות העולם. זוהי מתנת הא-ל לאנושות".

הנשיא קרטר היה אדם מאמין שניהל אורח חיים דתי: השבועון הנפוץ TIME פרסם לאחר מותו מאמר מקיף תחת הכותרת: "מחויבותו של הנשיא קרטר לחירות הדתית צריכה להנחות אותנו, כולנו".

כאשר אישים כה בכירים בממשל הנשיא טראמפ מגדירים את ארה״ב כ"אומה נוצרית" ומדברים על מאבק "רוחני" בין אור לחושך, בין טוב לרע, יש בכך מסר מדיני-אסטרטגי משמעותי מאוד מבחינת הגדרת אויביה על בסיס מוסרי-ערכי ולא רק מדיני-אסטרטגי. עשויה להשתמע מכך גם נכונות מצד ארצות הברית "ללכת עד הסוף" במערכה ולא להסתפק ב"מכות קשות". ולבסוף, הכנסת הממד הדתי מעבירה מסר לציבור האמריקני שייתכן מאוד שיידרשו ממנו קורבנות לא קלים. עם זאת, קורבנות אלה מתחייבים מתוך החובה הקדושה להכרית את "ממלכת הרוע" ולהשליט את "ממלכת הטוב".

למסר הדתי-אוונגליסטי שממשל הנשיא טראמפ מקדם באורח אינטנסיבי למדי עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת במישורים מספר. במישור הפנים-אמריקני, מנקודת מבטו של הממשל יש בכך חשיבות רבה בהקשר של גיבוש הבוחרים התומכים בקו הדתי-לאומי לקראת הבחירות של חלק מחברי הקונגרס ההולכות וקרבות בנובמבר 2026.

מאידך גיסא יש בו פוטנציאל להעמקת הקרעים בתוך ארצות הברית פנימה. קרוב לוודאי שחוגים רחבים בתוך ארצות הברית הדוגלים בתפיסת עולם חילונית-פרוגרסיבית יראו בדברים אלה של הגסת' וג'ונסון רטוריקה המתאימה אולי לתקופת מסעי הצלב אך לא לימינו אלה. חלקם, צריך לציין, מזוהים עם המפלגה הרפובליקנית, והנטייה הדתית המופגנת עלולה להרחיק אותם ממנה.

קיים סיכון שהאידאולוגיה הדתית ההולכת ותופסת מקום של כבוד בממשל הנשיא טראמפ תרחיב את הפערים בין ארצות הברית ויריבותיה, ומעלה את הסיכונים של התנגשות עולמית על רקע דתי. אין ספק שבעולם המוסלמי בכלל, ובעיקר באיראן, יתגברו החששות מפני "מלחמת חורמה" של ארצות הברית נגדן. הרטוריקה האנווגליסטית עלולה גם להעמיק את הקרע בין ארצות הברית ומדינות אירופה, שברובן בולטת מגמה חילונית דומיננטית.

סיכום

מנקודת ראותה של מדינת ישראל עשויות להיות למסר האנווגליסטי משמעויות מרחיקות לכת. המסר הזה מקרין הזדהות מוחלטת עם הגדרתה של איראן ושל האסלאם הרדיקלי על ידי ראש הממשלה נתניהו, לאורך שנים רבות, כ"ציר הרשע" המאיים לא רק על מדינת ישראל אלא על הציוויליזציה המערבית כולה.

המעטפת הדתית נותנת גם הסבר לקשרים האישיים ההדוקים באורח חסר תקדים בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו. הגם שנתניהו עצמו אינו מפגין מחויבות דתית בדומה לאישים בממשל טראמפ, האלקטוראט שלו ברובו המכריע מזוהה עם התפיסה המסורתית-דתית בחברה הישראלית.

בנסיבות אלה, אי אפשר להתעלם מן המסקנה ההולכת ומתחזקת שלפיה ריכוז הכוחות האדיר של צבא ארצות הברית באזור מחזק את ההערכה שפניה של ארצות הברית למלחמת חורמה ב"ציר הרשע" האסלאמיסטי, שתוכל להימנע רק אם שליטי איראן יקבלו בהכנעה את תביעותיה של ארצות הברית.

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

במחצית אוקטובר 1956 המריא מטוס חיל האוויר מישראל לפריז. במטוס היו בין השאר ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, הרמטכ"ל, משה דיין, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, האלוף מאיר עמית והרל"ש שלו מורל'ה בר און. הם יצאו לסגור, יחד עם מנהיגי צרפת ושר החוץ הבריטי, את הפרטים האחרונים של הפעולה המלחמתית של שלושתן נגד מצרים בראשות נאצר. לקראת המפגש התגבשה אצל בריטניה, צרפת וישראל ההערכה שמשטרו של נאצר מהווה איום על היציבות הבינלאומית בכלל והיציבות האזורית בפרט, וכי לא יהיה מנוס מפעולה מלחמתית לחיסול המשטר הנאצרי.

הועידה התקיימה בפרוור ליד פריז בשם סוור, ולפיכך זכתה לתואר: ועידת סוור. בועידה נחתם "פרוטוקול סוור" שבמסגרתו סוכם שישראל תפתח את המלחמה במתקפה לעבר סיני ותתקדם לעבר תעלת סואץ בריטניה וצרפת יציבו אולטימטום "לשני הצדדים" לסגת מקרבת התעלה. מצרים. כצפוי, תתנגד לכך, ותעניק לבריטניה וצרפת את הלגיטימציה לפתוח במלחמה שמטרתה להפיל את משטרו של נאצר ולחזור ולהשתלט על תעלת סואץ. לי נראה כי נסיעתו הבהולה-משהו של ראש הממשלה לוושינגטון למפגש עם הנשיא טראמפ היא ועידת סוור נוסח 2026.  קשה להאמין כי מטרת הפגישה הזו הסוגיות הנוגעות להמשך המשא ומתן עם איראן. ככל שניתן להתרשם, הולכת ומתגבשת בממשל האמריקני, ובוודאי – בישראל, ההערכה שמ"התיש הזה" (המשא ומתן בעומאן) כבר לא יצא הרבה חלב.

כל מי שעיניו בראשו מבין שמעולם לא היתה התלכדות כל כך מרשימה של "כוכבי השמיים" למען פעולה מלחמתית מקיפה נגד איראן כפי שהיא קיימת כיום. הנשיא טראמפ כבר "טיפס על עצים" גבוהים במיוחד בהקשר ליצירת מחויבות להשיג את יעדיו המוצהרים מול המשטר האיראני: א. חיסול, למעשה, של פרויקט הגרעין האיראני. ב. הגבלת הטווח, והכמות של הטילים הבליסטיים שבידי איראן. ג. הפסקת התמיכה האיראנית במה שמכונה "הפרוקסיס": החיזבאללה, החמאס והח'ותים. ד. פיקוח צמוד של המעצמות, ובראשן ארצות הברית, על מילוי ההתחייבויות. הממשל לא הסתפק בכך וריכז באיזור כוח צבאי רב עוצמה הנותן ביטוי מעשי ומאיים להצהרות הנשיא. קרוב לוודאי שבשלב הזה כבר מבין הנשיא טראמפ שלא יצליח להוריד את האיראנים "על הקרשים". התבטאויות ראשי המשטר האיראני מעידות בעליל כי הם מוכנים אולי לוויתורים, אך לא כאלה שיספקו את דרישות הממשל. בשלב הנוכחי "הסכם פשרה" נוכח אובמה ינחית מהלומה קשה על יוקרתו של הנשיא ויוביל קרוב לוודאי לפגיעה קשה בסיכויו לזכות מחדש באמון העם האמריקני לקראת הבחירות הקרובות לקונגרס ("בחירות האמצע") בנובמבר 2026.

יתר על כן, הנשיא טראמפ מכיר כבר היטב את נחישותו של נתניהו לממש את  "מפעל חייו" – הסרת האיום האיראני מעל מדינת ישראל. גם אם לא יהיה צורך בכך נוכח עמדותיו ה"אגרסיביות" של הנשיא טראמפ כלפי איראן, יש להניח שהנשיא טראמפ ישמע מפיו של נתניהו אמירה ברורה שישראל תפעל לבדה אם יהיה צורך בכך. בסיכומו של דבר, הנשיא טראמפ הנשיא טראמפ מבין בשלב זה, להערכתנו, שבטווח הזמן הנראה לעין, הוא יימצא, בכל מקרה, באורח ישיר או עקיף, במצב של מלחמה מול איראן.

העת הנוכחית היא "שעת רצון" להסרת האיום האיראני מבחינת ארצות הברית וישראל. בסוף ינואר החליט האיחוד האירופאי להכניס את משמרות המהפכה של איראן לרשימת ארגוני הטרור של האיחוד. במקביל, מדינות האיחוד העמיקו והרחיבו את הסנקציות על איראן. ההפגנות הסוערות נגד המשטר באיראן והטבח הנורא שבוצע נגד העם האיראני על ידי המשטר, פגעו קשות במעמדו של המשטר בזירה הבינלאומית וחיזקו את הלגיטימציה באירופה לפגוע בו. מעבר לכך, כבר עתה ניכרת מודעות בקרב מדינות אירופה כי האיום האיראני עשוי להיות מופנה כלפיהן כבר בעתיד הקרוב. גם במדינת ישראל תמונת המצב השתנתה כאורח משמעותי. מעמדו של ראש הממשלה נתניהו התחזק מאוד בזירה הבינלאומית וגם מבית, בעיקר על רקע מפגשיו התכופים עם הנשיא טראמפ. "הכוורת" הפועלת לצידו, חברי הקבינט, הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ פועלים כיום בצורה הרבה יותר הדוקה מבעבר ושומרים על חשאיות  שלא הכרנו כמוה מאז פרוץ המלחמה. צריך לזכור שלמפגש הפסגה הנוכחי קדמו מפגשים בדרגים נמוכים יותר. בין השאר ביקרו בארצות הברית באחרונה הרמטכ"ל, אייל זמיר, וראש אמ"ן, שלמה בינדר. במקביל ביקרו בארץ אישים בכירים בצבא ארצות הברית, ביניהם האדמירל בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה״ב – CENTCOM הפיקוד שאחראי על המזרח התיכון, והגנרל דן קיין, ראש המטות המשולבים של ארה״ב (ראש המטה הכללי האמריקאי). ברור מעבר לכל ספק שעיקר עיסוקם נגע לדרכים שבהם ניתן להתמודד מול האיום האיראני.

בעוד שלושים שנה, כשייפתחו הארכיונים, נוכל אולי להכיר במפגש הפסגה הקרוב בוושינגטון כמפגש הכנה לקראת המערכה ההולכת וקרבה מול איראן.

פורסם במידה, בתאריך 11.02.2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הפרקטיקה הדיפלומטית המודרנית, זו שהתפתחה בעיקר בעולם המערבי, התאפיינה לאורך עשורים בריסון לשוני תוך שימוש בניסוחים עקיפים ומעורפלים, שאינם מכוונים ישירות לאדם מסוים, במאמץ להימנע משיפוט אישי ובהדגשת היכולת להגיע להישגים ב"אמצעים רכים".

התקינות הפוליטית הובילה להימנעות משימוש במונחים שיש להם קרבה, ולו לשונית או אסוציאטיבית, לרעיונות קולוניאליסטיים, גזעניים, שוביניסטיים או אלימים. במקביל, היא חייבה רגישות בהתייחסות לזכויות אדם, שוויון מגדרי, גיוון וקבלת השונה – וכיבוד שלטון החוק.

מבקריה של נוסחה זו טוענים שהיא תורמת להתעלמות מן המציאות, וכי השימוש במונחים מעורפלים מונע חשבון נפש נוקב שרק דרכו ניתן לשפר את המציאות הקיימת. כמו כן, היא מונעת הצבת "קווים אדומים" בפני יריבים ואויבים ועלולה לגרום להם שלא להעריך נכונה את נחישותך להילחם נגד הפגיעה שלהם באינטרסים חיוניים שלך.

טראמפ משנה את דפוסי השיח הדיפלומטי

כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ טראמפ לבית הלבן בינואר 2017 סימלה את תחילתו של שינוי באופייה של הדיפלומטיה הציבורית. התבטאויותיו של הנשיא טראמפ כללו ביטויים חוזרים ונשנים של עלבונות כלפי מדינות וראשי מדינות, הצגת אירועים ועמדות של יריבים בלשון בוטה, שימוש באמירות גזעניות, אי-הקפדה על נתוני אמת ועוד.

בשנת הכהונה הראשונה בקדנציה השנייה שלו כנשיא, המשיך בהתבטאויותיו אלו. כך למשל, בנאום בעצרת הכללית של האו"ם ב-23 בספטמבר 2025, מתח הנשיא טראמפ ביקורת קשה על מדיניות ההגירה של מדינות אירופה. "מדינות אירופה הולכות לאבדון", הצהיר הנשיא טראמפ. "אתם הורסים את עצמכם באמצעות מדיניות הגבולות הפתוחים". אלא שהשיא הבולט כנראה במהלך כהונתו השנייה עד כה הוא נאומו בפסגה הכלכלית בדאבוס שבשווייץ, בחודש ינואר 2026.

בנאומו חרג הנשיא באורח ברור מכללי הדיפלומטיה שהיו מקובלים עד עכשיו. הוא כלל בתוכו ביקורות פוגעניות כלפי מדינות והשפלת מנהיגיהן, איומים גלויים בנוסח המזכיר התבטאויות של "הסנדק" – וקביעות שיש ספק רב באשר לאמיתותן. נאומו היה אמירת בוז מהדהדת לכללי התקינות הפוליטית. נאומו היה ביטוי ממוסד ונחוש, גם אם בוטה מאוד, של סגנון דיפלומטיה חדש שהנשיא טראמפ מביא לזירה הבין-לאומית, כשהוא אפילו אינו מנסה להסוות או לרכך את מידת הזלזול וההתרסה כלפי הסגנון הישן ונאמניו.

בסגנונו האלטרנטיבי והנוכח תדיר, בהתחשב בריבוי מסיבות העיתונאים, בשימוש הרווח שלו ברשתות החברתיות, בדגש על הרשת החברתית הפרטית שלו Truth Social, ובנאומיו הפומביים בפגישותיו הרבות עם מנהיגים, ניתן לזהות ארבעה רכיבים בולטים:

1. עלבון אישי, עד כדי ערך שלם בוויקיפדיה שבו רשימה ארוכה ומפורטת של מנהיגים זרים, פוליטיקאים ויריבים פוליטיים מבית, ארגונים ואנשים אחרים. גם רשת פוקס ניוז הקדישה לסגנון ההעלבות של טראמפ כתבה מקיפה שבה פירוט מקיף של שלל הכינויים המעליבים שבהם בחר להשתמש.
2. איומים, תוך שימוש בפניני לשון שנדמה כאילו לקוחים מסרטי מערבונים או סרטי פשע איקוניים.
3. דחייה מוחלטת של התקינות הפוליטית, אם כל חטאת בעיניו, המזוהה אצלו עם ערכים ליברליים ונורמות אליטיסטיות, המשבשות כל סדר תקין ורצוי.
4. אי-היצמדות לאמת ויצירת מציאויות מדומות.

האם זה רק עניין של סגנון דיפלומטי ואישיות או שמא משהו מהותי הרבה יותר? 

אין ספק שלאישיותו של הנשיא טראמפ יש השפעה מעצבת על סגנונו הדיפלומטי. התבטאויותיו הפרובוקטיביות מייצרות דינמיקה שקל לטראמפ ולסביבתו הקרובה להתאהב בהן. אלא שבמקרה שלפנינו לא מדובר רק בסגנון, באישיות ובחיבור שביניהם. שנת נשיאותו (בקדנציה השנייה) של טראמפ ופועלו במהלך השנה הזו, מצביעים על מהות שהיא הרבה מעבר לסגנון ואישיות. סגנונו הדיפלומטי של הנשיא טראמפ הוא ביטוי מובהק לקריאת תיגר על הסדר העולמי והנורמטיבי הקיים, כמצפן אסטרטגי לסדר עולמי חדש שהוא מבקש לבסס.

במובנים רבים, הנשיא טראמפ הוא רוויזיוניסט מובהק הקורא תיגר על הסדר הקיים, כופר בזכות קיומו ומבקש להחליפו בסדר עולמי חדש – כשארצות הברית היא מרכז הכובד החשוב ביותר בו. בגישתו של טראמפ אפשר לזהות משהו שהוא הרבה מעבר לריאל-פוליטיק או ריאליזם פוליטי, שאמור לבוא תחת הגישה הליברלית ההגמונית להבנתו.

תפיסת עולמו של הנשיא טראמפ משלבת גם תוקפנות חסרת מעצורים שאינה מקובלת בזירה הבין-לאומית. בפעילותו נגד הממשלה בוונצואלה יש גם משהו שהוא מעבר לדוקטרינת מונרו המפורסמת, שהוזכרה בהתייחס למהלכו החריג בחטיפת הנשיא ניקולאס מדורו מארמון הנשיאות בקראקס. זו כבר לא רק הגמוניה אמריקנית או שליטה אמריקנית בהימוספרה המערבית או במרכז אמריקה ובדרומה כחצרות האחוריות של ארצות הברית.

הנשיא טראמפ נושא עיניו לגרינלנד ומזהה את איראן ואת המזרח התיכון המורחב כתחום השפעה הכרחי וחיוני של ארצות הברית, כזה המחייב מעורבות הבאה לידי ביטוי בהסכמי אברהם, בהיערכות להפלת המשטר באיראן ובשינוי יסודי ועמוק ברצועת עזה. בגישתו, בעיקר בהתייחס לגרינלנד וקנדה, יש גם יסוד אימפריאליסטי.

מאז מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת בעשורים האחרונים עם התחזקותה של הגישה הנאו-ליברלית, בעולם המנסה למרק את מצפונו ולטשטש את כתם האימפריאליזם והקולוניאליזם גם בתנועת מטוטלת בלתי מבוקרת ובלתי אחראית בכיוון של תמיכה בגורמים רדיקליים ואפילו תומכי טרור, כדוגמת חמאס או מדינות המזוהות כתומכות טרור, סוציאליזם רדיקלי ואנטי-מערביות מובהקות כדוגמת ונצואלה, ובמקרים מסוימים גם איראן, דוקטרינת טראמפ, הנשענת גם על סוג של היגיון אימפריאליסטי – היא לא פחות מצלם בהיכל.

הנשיא טראמפ נחוש, וכרגע גם נראה כבלתי ניתן לעצירה, דבק בדרכו ונאמן לדוקטרינה האסטרטגית שעיצב ומימש. כל נאום של בוז והתרסה כלפי הסדר הקיים ומוביליו, המוביל לביקורת נגדו, רק מעודדו להחריף את הטון ולהעלות את רף האיומים עד כדי שפה בריונית. עם זאת, הוא אינו מסתפק רק בדיבורים. במעשיו, הלכה למעשה, הוא מעצב מציאות: מפיל משטרים כמו בוונצואלה ואולי בהמשך באיראן – ומאיים על מדינות אחרות, המזוהות על ידו כסכנה לאינטרסים חיוניים של ארצות הברית, במעשים דומים. כך למשל בהתייחסותו למקסיקו ולקולומביה.

עם הקמת "מועצת השלום", התקדם הנשיא עוד צעד במימוש הדוקטרינה. מה שהתחיל כרעיון או כהיגיון של תוכנית עשרים הנקודות לרצועת עזה, הפך לאלטרנטיבה לאו"ם. הדברים אינם נרמזים או מטושטשים, אלא נאמרים בשפה ברורה ובוטה, תוך הבעת בוז וחוסר הערכה לאו"ם ולתפקודו הירוד, ואפילו המזיק בעיניו.

התנגדותן של מדינות חשובות באירופה כדוגמת גרמניה, צרפת ובריטניה, ואחרות כמו קנדה ואוסטרליה, להצטרף ל"מועצת השלום", מסמלת את מעוז ההתנגדות האחרון בעולם החופשי/המערבי להתנהלותו של טראמפ. לעומת זאת, נכונותן של מדינות אחרות, לעת עתה 26, להצטרף ל"מועצת השלום", שבה קיבע הנשיא טראמפ זכויות מפליגות לעצמו כמי שעומד בראש המועצה לכל חייו, מעידה על חלחול סגנון מנהיגותו הגלובלית, שהיא למעשה הרבה מעבר לסגנון; היא מהות של הגמוניה אמריקנית ושל הרעיון של שלום מתוך עוצמה וכוח, הנשען על אינטרסים ועל שליטה מעצמתית ולא על נורמות וערכים נשגבים.

הנשיא טראמפ בסגנונו המתריס והבוטה משנה סדרי עולם, ובעיקר את הארכיטקטורה הבין-לאומית, במאמץ למקם את ארצות הברית כמרכז הכובד של המערכת הבין-לאומית החדשה. הוא אומנם נכון לחלוק עם רוסיה וסין אזורי השפעה, אלא שאזורי ההשפעה האמריקנית, לשיטתו, חורגים אל מעבר למה שהכרנו מדוקטרינת מונרו ומכרסמים בהכרח באזורי השפעה של רוסיה וסין.

בהנחה שהנשיא טראמפ ימשיך בדרכו זו, סביר להניח שהוא יעמיק ויבסס את השינוי המהותי של הסדר העולמי, כשהתנגדותן של המדינות האירופיות המובילות ושל אחרות כדוגמת קנדה, שראש ממשלתה בנאום חריף שנשא בדאבוס קרא תיגר על התנהלותו של הנשיא טראמפ, ואף הניף את נס המרד נגדו כשקרא לעולם להתארגן נגד השתלטנות ה-"טראמפית", תיתרגם לשינוי יסודי בהתנהלותן של מדינות אלו, בהתפכחות ובחזרה ליסודות מדינת הלאום ולגישה שמרנית יותר.

בהנחה שכך יקרה, ניתן להעריך התקרבות מחודשת בין ארצות הברית לאירופה, קנדה ואוסטרליה, מה שעשוי גם לרכך במעט את התנהלותו הכוחנית והמתריסה של הנשיא טראמפ. אלא שקשה להעריך מה יקרה ביום שאחרי: ביום שבו טראמפ יסיים את כהונתו, לא יוכל להיבחר לקדנציה נוספת, ונשיא חדש ייכנס לנעליו – בעיקר אם יהיה זה נשיא דמוקרטי.

המאמר פורסם באתר N12 בתאריך 06 לפברואר 2026. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

עיקרי הדברים

• הדיפלומטיה המערבית הקלאסית התבססה לאורך עשורים על ריסון לשוני, עמימות ונימוס כבסיס ל"כוח רך".
• טראמפ שובר במכוון את הכללים הללו ומאמץ סגנון של עלבונות, איומים והשפלות כפרקטיקה דיפלומטית לגיטימית.
• השימוש בעלבון אישי אינו מקרי, אלא כלי לדה-לגיטימציה של מנהיגים יריבים ולסימון יחסי כוח.
• דחיית התקינות הפוליטית משמשת אצל טראמפ פרובוקציה אידיאולוגית נגד האליטות הליברליות והסדר הבינלאומי הקיים.
• אי-היצמדות לעובדות ויצירת "מציאויות מדומינות" הן חלק אינהרנטי מהשיח הדיפלומטי החדש שהוא מעצב.
• סגנונו של טראמפ אינו רק תוצאה של אישיות, אלא ביטוי לתפיסה רביזיוניסטית המבקשת לעצב סדר עולמי חדש.
• הדיפלומטיה הבוטה של טראמפ משקפת מעבר מנורמות וערכים להיגיון של כוח, אינטרסים והגמוניה אמריקאית גלויה.

לקריאת המאמר במלואו

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

שנה להשבעתו השנייה, הנשיא דונלד טראמפ מבקש לקבע נרטיב חד: אמריקה חזרה להיות כוח שלא מתנצל. בנאומיו מהלילה הוא שב והצהיר כי ארצות הברית חזקה, עצמאית ופחות כבולה למה שכינה "המערכת הבינלאומית הכושלת". לדבריו, הכלכלה התייצבה, אויבים נרתעו, ועימותים גלובליים הוקפאו או הסתיימו – לא באמצעות דיפלומטיה רכה, אלא באמצעות הצבת קווים אדומים ברורים.

מדיניות ממשל טראמפ השני מערערת שורה של מוסכמות יסוד שעליהן נשען הסדר הבינלאומי בעשורים האחרונים. הדרישה המחודשת לשליטה אמריקנית בגרינלנד ממחישה זאת היטב. טראמפ אינו מציג את המהלך כגחמה, אלא כצורך ביטחוני חיוני לנוכח המאבק על הקוטב הצפוני והנוכחות הרוסית והסינית הגוברת. בפועל, מדובר באתגר ישיר לריבונות דנמרק ולרעיון של נאט"ו כברית ערכית. לראשונה זה דורות, מדינה מובילה בברית מאותתת שבמצב של התנגשות אינטרסים – גם בעלות ברית אינן חסינות.

המסר הזה מתחזק עוד יותר כאשר טראמפ מאיים בהטלת מכסים גם על מדינות אירופיות. מבחינתו, סחר, ביטחון ודיפלומטיה הם חלק מאותה משוואה: מי שנהנה מהמטרייה האמריקנית נדרש לשלם מחיר ולהתיישר עם האינטרס של וושינגטון. זו אינה טקטיקה נקודתית, אלא תפיסת עולם שלפיה בריתות אינן מבוססות על ערכים משותפים אלא על תועלת אסטרטגית.

רבים עוסקים בימים אלה בהערכת השנה הראשונה לכהונת הנשיא טראמפ. אין ספק ששנה זו היתה רוויה בפעילות דיפלומטית צבאית, משפטית משטרתית וכלכלית עמוסה מאוד של הבית הלבן, מחלקת המדינה ומחלקת המלחמה (לשעבר ההגנה), הן בתחום מדיניות הפנים והן בתחום מדיניות החוץ.

בהקשר הישראלי, כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן סימנה מפנה חיובי מאין כמוהו. מנקודת ראותה של מדינת ישראל, טראמפ העניק לישראל לגיטימציה מלאה לפעול בכל שבע זירות הלחימה שנפתחו נגדה מאז ה-7 באוקטובר 2023. הוא הרחיק לכת וסיפק גם הכלים הנדרשים לנו לשם כך. הוא הבהיר מספר פעמים שאם החמאס לא ייענה לתביעותיו ייפתחו עליו "שערי גיהנום".

ישראל, למרבה ההפתעה, השכילה לממש את ההרשאה שנתן לה הנשיא טראמפ באורח חלקי בלבד. התוצאה היא שהחמאס עדיין שולט ברצועת עזה ביד רמה. נכון, יכולותיו קוצצו במידה רבה, הוא אינו יכול לשבש את מרקם החיים בישראל באמצעות ירי מסיבי של טילים; ואולם הוא עדיין נחשב לפרטנר לכל הסדר. הוא נהנה מתמיכה משמעותית של מדינות רבות עוצמה במזרח התיכון וביניהן טורקיה, קטר מצרים וסעודיה, ועדיין מבטא התנגדות חד משמעית לתביעה הישראלית-אמריקנית להתפרק מנשקו. כלל לא ברור אם בסופו של דבר הוא "ירים ידיים" ויתפרק מנשקו מרצונו, או שיעדיף לשוב למערכה כוללת נגד ישראל.

המתנות הסמויות של טראמפ

תרומתו העיקרית של טראמפ במהלך השנה האחרונה הייתה המתקפה המשותפת לישראל ולארצות הברית על אתרים אסטרטגיים באיראן, ובראשם מתקני הגרעין של איראן שהציבו איום קיומי על ישראל.

ואולם מעבר לאירועים האסטרטגיים בעזה ובאיראן, העניק טראמפ לישראל "מתנות סמויות" שטרם קיבלו את תשומת הלב שהם ראויים לה. תביעתו של טראמפ לשליטה על גרינלנד רחוקה לכאורה מאוד ממנעד האינטרסים הלאומיים של ישראל; אך בפועל יש לה חשיבות עצומה עבורנו.

מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים חוזרת הקהיליה הבינלאומית כולה על העיקרון שהשטחים שנכבשו במהלך המלחמה הם מעין פיקדון, שישראל תצטרך להשיב לבעליהם כש"יבוא שלום על ארץ". החלטת מועצת הביטחון 242 נתנה לכך ביטוי מפורש “בהדגשת אי־קבילות רכישת שטחים באמצעות מלחמה". בעקבות יזמו כמעט כל הנשיאים בבית הלבן תכניות להסדר שהתבססו על נסיגה ישראלית מהשטחים. גם ממשלת ישראל אימצה תפיסה זו, לפחות באורח חלקי, בהחלטת הממשלה מ-19 ביוני 1967, המביעה נכונות לנסיגת ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה בתמורה להסדר שלום.

תביעתו של טראמפ לקבל ריבונות על גרינלנד, או לפחות שליטה צבאית, בתחילה זכתה לקיתונות של בוז ולגלוג, אך נראית היום הרבה יותר ממשית. נציגים בכירים של ממשלת דנמרק מנהלים לאחרונה משא ומתן אינטנסיבי עם נציגי הנשיא טראמפ בסוגיה זו. ממשל טראמפ מצדיק תביעה זו בשיקולים ביטחוניים.

נקודה זו רבת חשיבות למדינת ישראל. לכולם ברור שמנעד הסיכונים העומד בפני מדינת ישראל גבוה בהרבה מזה של ארצות הברית, אך כעת יש לישראל "חבל חזק" להיתלות בו לכשתרצה לממש תביעת בעלות על יהודה ושומרון, ועל השטחים עליהם השתלטה במהלך מלחמה זו ברצועת עזה, בסוריה ובלבנון.

פעילותה הצבאית של ארה"ב מול ונצואלה, ובעיקר חטיפתו של נשיא המדינה מדורו, נותנים ביטוי מובהק לעקרון של "אמריקה פירסט", שאותו הדגיש הנשיא טראמפ כבר בימים הראשונים לכהונתו כנשיא. אחת ההשלכות כבדות המשקל של מגמה זו היא הצבת צרכי הביטחון של ארצות הברית מעל לעקרונות המשפט הבינלאומי. מנקודת ראותה של מדינת ישראל, משמעות הדבר היא הרחבה רבה של יכולת התמרון הצבאית שלה במצבי מלחמה, שצומצמה במידה זו או אחרת, בשל שיקולים משפטיים.

הקמת "מועצת השלום", שאמורה לעסוק בהסדרת מצבים של משבר מלחמתי ברצועת עזה (ובהמשך – גם באזורי עימות אחרים בעולם), עשויה לשחרר את ישראל מכבלי הארגון המפגין כלפיה מידה רבה של עוינות, ובכך להרחיב עוד יותר את מרחב התמרון שלה.

פורסם במקור ראשון, בתאריך 20 לינואר 2026.

רבים מאתנו התבשמו מקבלת הפנים הלבבית, באורח חסר תקדים, שערך הנשיא טראמפ לכבוד ראש הממשלה נתניהו השבוע במעונו הפרטי בפלורידה. המסר של הנשיא היה ברור: היחסים ביני ובין ראש הממשלה הם חבריים. אנחנו לא צריכים את האווירה הפורמלית והמעונבת של הבית הלבן, ואנחנו רוצים להיפגש באווירה ביתית, אפילו משפחתית, אצלי בבית כיוון שיש בינינו יחסי אמון מלאים וגם חיבה והערכה הדדית.

הזמנה של ראש ממשלה בישראל למעונו הפרטי של הנשיא היא תופעה חריגה למדי. ביוני 1964 הוזמן לוי אשכול למפגש עם הנשיא ג'ונסון בחווה הפרטית שלו בטקסס. באפריל 2002 הוזמן אריאל שרון למפגש עם הנשיא ג’ורג’ וו. בוש בחוותו בטקסס. יחסיו של טראמפ עם נתניהו ידעו עליות ומורדות, אך המפגש האינטימי ביולי 2024 במר-א-לאגו סימן את שבירת הקרח, ועתה, בדצמבר 2025, שוב אירח הנשיא את ראש הממשלה בכבוד מלכים ובאווירה אינטימית שלא זכורה כמותה בתולדות היחסים שבין מנהיגי שתי המדינות.

מתגנב החשד, הסביר למדי, שהנשיא טראמפ היה מודע היטב לפרשנויות הרבות שהציפו את התקשורת בדבר המתיחות והמחלוקות בין ישראל וארצות הברית. הנשיא, כך ניתן להתרשם, יצא מגדרו כדי להוכיח ליריביו של ראש הממשלה כי הערכות המצב שלהם על יחסים עכורים חסרות בסיס. מעבר להיבט הטקסי, התאפיין המפגש בהפגנת הסכמה רחבה בסוגיות האסטרטגיות העיקריות: רצועת עזה, איראן, לבנון, סוריה, תימן והרחבת הסכמי אברהם. לנו נראה שישנה הסכמה בין השניים גם בהקשר של סוגיית החלת הריבונות ביהודה ושומרון.

יחד עם זאת, יש להניח שבשיחה בארבע עיניים היו לנשיא טראמפ גם מסרים פחות ערבים לאוזן. "אינני מבין", כך קרוב לוודאי אמר הנשיא לנתניהו, "מדוע אני צריך להיות זה שמציב אולטימטום לחמאס ומבהיר לו כי אם לא יתפרק מנשקו בקרוב, רע ומר יהיה גורלו. מדוע מדינת ישראל בראשותך לא טרחה עד כה להציב אולטימטום כזה?".

"בסופו של דבר, עזה היא בעיקר בעיה שלכם. יש לישראל עדיפות עצומה בכוח אדם ובכוח אש, אתם שולטים על למעלה ממחצית הרצועה, והחמאס נראה שבור. ובכל זאת, כבר למעלה משנתיים צה"ל לא מצליח להכניע אותו סופית; הוא עומד על רגליו, טוען לניצחון וממשיך לגייס לוחמים. ארצות הברית מעניקה לכם גיבוי מדיני חסר תקדים ואת כל הנשק הדרוש כדי להסיר את המורסה הזאת מסדר היום הלאומי שלנו. מדוע אינכם מנצלים זאת?".

"המשך הטיפול ברצועה גוזל מהממשל שלי אנרגיה רבה", יאמר הנשיא, "זה מעמיד אותי במחלוקת עם האישים הקרובים אלי ביותר, כמו חתני ג'רארד קושנר והשליח המיוחד שלי למזרח התיכון, סטיב וויטקוף. הנושא יוצר חיכוך מיותר עם בעלות ברית חשובות כמו טורקיה וקטאר. כדאי שממשלת ישראל תראה כיצד ארצות הברית מטפלת ביריביה בוונצואלה או מול דאעש. עליכם להבין שבהעדר ניצחון מוחלט בעזה, האינטרס של מדינות האזור בנורמליזציה יצטמצם. תסגרו עניין, למען השם".

פורסם במקור ראשון, בתאריך 31 לדצמבר 2025. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הפגישה שנערכה בסוף השבוע שעבר בפלורידה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ המחישה את עומק התיאום בין השניים, ושיקפה את המציאות הפוליטית המורכבת בצל בחירות אמצע הכהונה בארה"ב והבחירות בישראל הצפויות להתקיים ב-2026. הפגישה חיזקה את הרושם של קשרים הדוקים ותיאום מדיני-ביטחוני כמעט מלא בין המדינות, אך גם הדגישה כי לצד ההצהרות הפומביות, נותרה עבודה לא מבוטלת בניסוח הפרטים ובתרגומם למציאות בשטח.

טראמפ, בסגנונו הישיר והמוכר, שב והרעיף שבחים על נתניהו ואף טען כי ישראל "לא הייתה קיימת היום" אלמלא מנהיגותו. באמירה זו מיקם עצמו הנשיא עמוק בתוך השיח הפנימי בישראל ובקרב הימין האמריקני – שיח שהפך בשנים האחרונות לטעון במיוחד בכל הנוגע ליחסים עם ישראל. בכך הבהיר טראמפ למבקריו בשתי המדינות כי הוא מעוניין בהמשך העבודה המשותפת עם נתניהו. במקביל, דבריו חיזקו את הבייס הפוליטי שלו – זה התומך בישראל ובנתניהו – וסייעו לו לחדד קו מול קולות בתוך מפלגתו המבקרים את ישראל, לקראת בחירות האמצע.

במישור המדיני-ביטחוני הבהיר טראמפ כי פירוז חמאס הוא תנאי יסוד לכל התקדמות מדינית עתידית. לשיטתו, לא תיתכן רגיעה ארוכת טווח ללא שלילת היכולות הצבאיות של הארגון, ואי עמידה בכך תוביל, לדבריו, ל"מחיר כבד". עבור ישראל, מדובר בעמדה אמריקנית ברורה, המתיישבת עם האינטרס הישראלי, ומעידה, ככל הנראה, על עבודה מדינית מאחורי הקלעים בין ירושלים לוושינגטון.

סוגיה מרכזית נוספת שעלתה בפגישה הייתה איראן. טראמפ הזהיר כי ארצות הברית לא תאפשר לטהרן לשקם את תוכנית הגרעין שלה, וכי כל ניסיון כזה ייענה בפעולה אמריקנית קשה ואף מיידית. אזהרה דומה נמסרה גם בנוגע להמשך שיקום תוכנית הטילים הבליסטיים. עבור ישראל, מדובר במסר משמעותי המופנה גם לשאר מדינות האזור, ומחזק את ההבנה כי איראן נותרה הגורם המערער המרכזי במזרח התיכון בעיני וושינגטון. טראמפ אף הדגיש כי ארה"ב וישראל, לדבריו, ניצחו במערכה מול איראן ביוני – ניצחון שלטענתו שינה מהותית את מאזן הכוחות האזורי, בהתאם לאינטרס האמריקני.

לצד נקודות ההסכמה, נחשפו גם חילוקי דעות בין הצדדים בנוגע לטורקיה, סוריה וסוגיית יהודה ושומרון. בסוגיות אלה תידרש ישראל לעמוד על הקווים האדומים שלה, ובהם הגבלת מעורבות טורקיה והמשטר בדמשק, והפעלת לחץ מתמשך לפירוק חיזבאללה וחמאס מנשקם.

הפגישה התקיימה גם על רקע שינוי עמוק בשיח הפוליטי בארצות הברית. נרטיבים אנטי ישראליים ותיאוריות קונספירציה, שבעבר נדחקו לשוליים, חודרים כיום גם למחנה השמרני. ישראל מוצגת לעיתים כגורם מניפולטיבי במדיניות החוץ האמריקנית – טענות ישנות בלבוש חדש. על רקע זה, עמדותיו של טראמפ במסיבת העיתונאים ביטאו חיזוק לקו המסורתי של המפלגה הרפובליקנית, המיוצג כיום בין השאר בידי מזכיר המדינה מרקו רוביו, אל מול גורמים בדלניים יותר במפלגה, כדוגמת סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס.

בסיכומו של דבר, הפגישה בפלורידה מוכיחה כי בין ישראל לארצות הברית מתקיימים קשרים חזקים ותיאום מדיני-ביטחוני הדוק, לפחות ברמה הפומבית. אולם עבור ישראל, האתגר האמיתי מתחיל כעת: להבטיח שהתיאום יימשך גם בשלב ניסוח הפרטים, וכי המציאות בשטח תילקח בחשבון. אין להסתפק בהצהרות. אף שהישגי ישראל בגיבוי אמריקני אכן תרמו, כדברי טראמפ, לשינוי במאזן הכוחות האזורי – יש לוודא ששינוי זה נשמר לאורך זמן. בעוד טראמפ הכריז על "שלום במזרח התיכון", המציאות מורכבת בהרבה, והדרך לשינוי יסודי באזור עוברת בפירוז אמיתי ולא רק בהצהרות מדיניות.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31 לדצמבר 2025. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

הקשר האישי בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הוא חסר תקדים. מעולם לא נראתה קרבה פומבית כה גדולה בין מנהיג המעצמה החשובה בעולם לבין ראש ממשלת ישראל.

זו אינה רק כימיה אישית יוצאת דופן, אלא גם הישג מדיני מהמעלה הראשונה – כזה שמחזק את ביטחונה הלאומי של ישראל ומבסס את מעמדה האזורי והבינלאומי.הקרבה הזו יצרה מציאות חדשה: מדינות ברחבי העולם מבינות שהדרך לוושינגטון, וללבו של טראמפ, יכולה לעבור דרך ירושלים.

כך היה גם בהסכמי אברהם, וכך נבנה לישראל מנוף השפעה משמעותי. זהו אחד ההישגים המרכזיים של הפגישה האחרונה בין השניים.ההישג השני ואולי החשוב מכולם, הוא יישור הקו האסטרטגי מול איראן. טראמפ הבהיר כי האיום אינו רק גרעיני, אלא גם טילאי וכי מדובר בסכנה אסטרטגית ממשית לישראל.

האמירה הזו נתפסת כאור ירוק, או לכל הפחות כמתן לגיטימציה, לפעולה נגד פרויקט הטילים הבליסטיים של איראן, גם אם ארצות הברית לא תצטרף בפועל.

גם סיבות לדאגה

עם זאת, לצד ההישגים המרשימים, יש גם סיבות לדאגה: המחלוקת בנוגע לעתיד יהודה ושומרון והשיח על נתיב עתידי למדינה פלשתינית והדילמה החריפה ביותר הנוגעת לרצועת עזה.

ישראל יצאה למלחמה עם שתי מטרות מרכזיות: השבת החטופים החיים – ופירוק חמאס כך שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. המטרה השנייה עדין לא הושגה. חמאס משתקם, מגייס אלפי מחבלים ומחסל יריבים פוליטיים.

טראמפ אף הבהיר כי אינו רואה בצה”ל את הגורם שיפרק את חמאס מנשקו, אלא מדבר על “מדינות אחרות” שזהותן אינה ברורה ואמינותן מוטלת בספק.

אולם הכנסת כוחות זרים, מזוהים עם אסלאם רדיקלי, עלולה להבטיח את הישרדות חמאס. זהו תרחיש שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לאחר טבח השבעה באוקטובר.

כאן טמון המבחן הגדול של ראש הממשלה: היכולת לשכנע את טראמפ לאפשר לישראל, בשלב הנכון, לחדש את הלחימה ולהשלים את פירוק חמאס. אך בתוך פרק זמן סביר, תוך בניית לגיטימציה מדינית. אין אף מדינה בעולם שתעשה זאת עבורנו.

מאבק תודעתי חיוני

הדאגה מתעצמת גם לנוכח קרבתו של טראמפ לנשיא טורקיה ארדואן – מי שאיפשר לחמאס להתאמן בשטחו ומקדם שאיפות אימפריאליסטיות ולנוכח הקשרים ההדוקים עם קטאר.

על ישראל לפעול בנחישות בזירה האמריקאית: לחשוף את פניה האמיתיות של קטאר, את חיבורה לטרור, לרדיקליזציה ולהשפעה על הדור הצעיר בארצות הברית. זהו מאבק תודעתי חיוני שיכול לצמצם את השפעת קטאר וטורקיה על סביבת הנשיא.

טראמפ מוקף בבכירים אוהדי ישראל, המבינים את המזרח התיכון ומחוייבים לביטחונו. המפגש בפלורידה הוא הזדמנות. אם יתקיים בו השילוב של שיתוף פעולה, יוזמה, נחישות והשגת מטרות המלחמה, ניתן יהיה לא רק לשמר הישגים, אלא לקבע מציאות בטוחה ויציבה יותר לישראל ולמזרח התיכון כולו.

פורסם בישראל היום, בתאריך 31 לדצמבר 2025. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית בשם תומאס מאסי (Thomas Massie) הגיש לבית הבחרים הצעת חוק הקרויה "חוק נאט"ו" (NATO Act) המנחה את הממשל לפרוש מברית נאט"ו על פי סעיף 13 לאמנת נאט"ו. הצעת חוק דומה הונחה על שולחן הסנאט על ידי הסנטור מייק לי . (Mike Lee)

מגישי החוק טוענים שהיעדים המקוריים של ברית נאט"ו שעוצבו בתקופת המלחמה הקרה אינם תואמים עוד את האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית בימינו-אלה: א. ברית נאט"ו הוקמה כדי להתמודד מול ברית המועצות. אבל מעצמה זו אינה קיימת עוד. ב. ארצות הברית מתקצבת את ברית נאט"ו והיא לקחה על עצמה התחייבויות הרבה מעבר למה שתואם את האינטרסים הלאומיים שלה. ג. לחברות נאט"ו באירופה יש יכולת צבאית וכלכלית מספקת כדי להגן על עצמן.

קשה להניח שהחוק יאושר בקונגרס. שיקולים משפטיים ומדיניים רבי עוצמה יקשו על קבלת החוק: א. הברית של ארצות הברית עם מדינות נאט"ו מקורה בתחושת סולידריות היסטורית שעוצבה בדם רב במערכות שונות בהן השתתף נאט"ו בהובלת ארצות הברית. ב. רבים רואים ברוסיה, בצדק רב, את ממשיכת דרכה של ברית המועצות, ואפילו בעוצמה יותר גדולה. ג. הברית היא גורם מרתיע כנגד כל אויבי מדינות המערב שוחרות החופש והדמוקרטיה. היא תורמת רבות לייצוב המערכת הבינלאומית וארצות הברית בראשה.

יוזמת חקיקה זו, יש להדגיש, אינה באה בחלל ריק. מאז כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן הלכה וגברה המתיחות בין ארצות הברית ומדינות מערב אירופה, רובן ככולן חברות בברית נאט"ו. לאחרונה השתמש הנשיא בביטויים פוגעניים במיוחד כלפי מדינות אירופה. בראיון לכתב העת "פוליטיקו", הוא כינה אותן "חלשות ומנוונות" (“weak” and “decaying.”). אירופה, הוא טען, אובדת עצות (doesn’t know what to do) בסוגיות העיקריות העומדות בפניה: בעיית ההגירה; סוגיות של סחר ומלחמת רוסיה-אוקריאנה.

טראמפ לא הסתפק בכך. בהתבטאות חריגה המצטיירת כהתערבות בוטה בחיים הפוליטיים של אירופה, הבהיר טראמפ כי הוא יתמוך (would endorse) במנהיגים באירופה שדעותיהם קרובות לשלו, כמו למשל ויקטור אורבן (Viktor Orbán), מנהיג הונגריה. מנהיגי אירופה מתחו ביקורת על התבטאויות הנשיא כלפי אירופה. מנהיג גרמניה, הקנצלר פרידריך מרץ (Friedrich Merz) הצהיר שמדיניות הנשיא "אינה מקובלת" (unacceptable), וכי אירופה צריכה לשאוף להקטין את תלותה הביטחונית בארצות הברית.

הגם שהסיכויים שהחקיקה תוביל לפרישת ארצות הברית מנאט"ו קלושים מאוד, אל לנו להקל ראש במשמעויות שלה. מהלך החקיקה מבטא הלך רוח הצובר עוצמה הולכת וגדלה בארצות הברית . על פיו הגיע הזמן שארצות הברית תתרכז באינטרסים הלאומים שלה. מעתה היא תבחן את מערכת היחסים שלה עם מדינות על בסיס השאלה: עד כמה מדינות אלה תורמות לקידום האינטרסים הלאומיים שלה.

קולות רבים, גם בימין האמריקני, מבטאים חוסר נחת הולך וגובר ממערכת היחסים ההדוקה מדי, לטעמם, בין ארצות הברית לישראל. השדרן הפופולרי מאוד, איש הימין טאקר קרלסון (Tucker Carlson) משמש להם שופר רב עוצמה. מזה שנים הוא מהדהד את המוטיבים הבאים הנוגעים ליחסי ישראל-ארצות הברית: א. לישראל יש השפעה רבה, רבה מדי, על עיצוב מדיניות החוץ של ארצות הברית. ב. ישנה הגזמה רבה בהערכת ערכה האסטרטגי של ישראל כלפי ארצות הברית. בסופו של דבר ישראל היא מדינה קטנה ואינה כה חיונית עבור ארצות הברית. ג. הנוצרים האוונגליסטים שוגים בכל שהם יוצרים קשר בין האמונה הנוצרית והתמיכה במדינת ישראל. ד. תמיכתם של יהודי ארצות הברית בישראל עלולה, בנסיבות מסוימות להעמיד אותם בדילמה של נאמנות כפולה. ה. אזרח אמריקני ששירת בצה"ל, חייב לאבד את אזרחותו האמריקנית.

סיכומו של דבר, לרגל המפגש הקרוב, החמישי במספר השנה, בין הנשיא טראמפ ונתניהו, כדאי שנבהיר היטב לעצמנו: אל לנו להתבשם משיתוף הפעולה ההדוק הקיים כיום בין ישראל וארצות הברית במישור האסטרטגי. זרמים רבי עוצמה מאיימים להחליש באורח משמעותי שיתוף פעולה זה. ישראל צריכה לפעול בתחכום רב לסיכול מזימה זו.

פורסם באתר ערוץ 7, בתאריך 22 לדצמבר 2025. 

*הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.