עם חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, ישראל חייבת לכייל בזהירות את יחסיה עם הנשיא הישן-חדש וצוותו. ישראל צריכה להעריך אילו ציפיות ודרישות מטראמפ הן ריאליות, ואיזה מחיר ישראל תצטרך כנראה לשלם כדי לעמוד בסדרי העדיפויות שלו.

הדבר נכון במיוחד לאור עסקת שחרור החטופים תמורת מחבלים שטראמפ כפה על ישראל (ועל חמאס). מה זה אומר לנו על הנטיות ושיטות הפעולה של הנשיא הנכנס?

עסקת החטופים והפסקת האש שנכפתה אינן יכולות להפתיע. כבר חודשים שטראמפ מבהיר כי עד להשבעתו ב-20 בינואר הוא מצפה לשקט בחזית עזה ובקווי העימות האחרים במזרח התיכון כדי שיוכל להתמקד ללא הפרעה בנושאים החשובים ביותר עבורו – הגירה, כלכלה, סין, והשגת הסכם אסטרטגי גדול במזרח התיכון הכולל את ערב הסעודית.

כל השאר, רמז טראמפ, יכול לחכות. זה כולל את חיסול חמאס ועימות צבאי אמיתי עם איראן. זה מה שעוזרי טראמפ מכנים "תזמון", סדר עדיפויות מסודר שבו אי אפשר לטפל בכול בבת אחת ובהקדם. בעברית, הביטוי המתאים הוא "פרה פרה", כלומר חולבים (או שוחטים) פרה אחת בכל רגע נתון, לפני שעוברים למשימה הבאה.

זו אינה רק שאלה של תזמון. זו גם שאלה של גישה. טראמפ מנהל את מדיניות החוץ שלו בגישה עסקית: תן וקח.

וכך "טראמפ העסקי" מצפה מישראל לשתף פעולה עם סדרי העדיפויות שלו, והדבר נכון במיוחד בנוגע לעסקה הסעודית.

טראמפ מתכוון לסגור הסכם אמריקאי-סעודי השנה. ממגוון סיבות, זו אחת העדיפויות העליונות של טראמפ. זה בהחלט בר השגה, וזה ברובו מתיישב עם ההעדפות של ישראל.

אבל ישראל תצטרך לבלוע כמה כדורים מרים (צפרדעים) כדי לאפשר זאת, כמו מכירה אמריקאית של מטוסי F-35 לריאד והשקת תוכנית גרעין אזרחית סעודית בגיבוי אמריקאי. ייתכן שנתניהו יידרש גם למלמל משהו על "מסלול" לעצמאות פלסטינית בעתיד הרחוק – אף על פי שלא הוא, לא הסעודים ולא רוב חברי צוות טראמפ מאמינים שזה אפשרי או הגיוני.

שוב, בהקשר של הגישה העסקית של טראמפ לפוליטיקה ומדיניות חוץ, ישראל תצטרך למלא את חלקה בקידום העסקה הסעודית.

אם ישראל תעשה זאת, היא תעלה על המסלול הנכון לקראת תמורה מטראמפ בהמשך הדרך בנושאים הקרובים יותר לבית שלנו – החל מהחלת ריבונות ישראלית על חלקים של יהודה ושומרון, דרך הדיפת ארגונים בינלאומיים עוינים שמתנכלים לישראל, ועד אספקה אמריקאית לישראל של נשק כבד הנחוץ לתקיפת איראן.

וזכרו, גם אם טראמפ אינו עומד לתת אור ירוק בטווח הקרוב למלחמה מחודשת ומכרעת נגד חמאס, הוא וצוותו אינם הולכים לשלול את הלגיטימיות של המלחמות המתמשכות של ישראל נגד טרור פלסטיני בעזה או ביהודה ושומרון (ונגד חיזבאללה וטרור ג'יהאדיסטי בלבנון ובסוריה) – כפי שעשה צוות ביידן-בלינקן-האריס.

גם לא נשמע את מזכיר המדינה מרקו רוביו, יועץ הביטחון הלאומי מייק וולץ, ושגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי תורמים ל"פלסטיניזציה" של הפוליטיקה האזורית על ידי התמקדות בלתי פוסקת בצורך ה"מיידי" במדינה פלסטינית – גם אחרי הפלישה והטבח בשמחת תורה (7 באוקטובר 2023).

הם אינם עומדים להתנות את "זכותה" של ישראל להגן על עצמה באמצעות המילים המזיקות "אבל" ו"רק" של קמלה האריס. "אבל נהרגו יותר מדי פלסטינים חפים מפשע, ילדים, אימהות…" אמרה קמלה, וישראל יכולה להילחם "רק" אם זה מוביל במהירות לפתרון שתי מדינות שבו לפלסטינים יש "ביטחון, הגדרה עצמית, והכבוד שמגיע להם בצדק".

באופן דומה, צוות טראמפ אינו עומד להצדיק ולתרץ את המפגינים הרדיקליים האנטי-אמריקאים, האנטי-ישראלים והאנטישמים בקמפוסים האמריקאים בכך ש"יש להם קייס" (– עוד אמירה רעועה של האריס). וצוות טראמפ יחד עם הקונגרס בשליטה רפובליקנית אינו עומד להסתתר מאחורי נאמנויות ליברליות קיצוניות לפארסה הידועה כ"חוק בינלאומי", שמוסדותיו הקדושים כמו UNCHR, ICC ו-ICJ תוקפים את ישראל בהאשמות שווא על אפרטהייד ובהוצאת צווי מעצר על פשעי מלחמה.

צוות טראמפ אינו עומד להאכיל את הקמפיין המרושע לשלילת הלגיטימיות של עצם נוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון על ידי המצאה והטלת סנקציות על מה שמכונה "מתנחלים אלימים" ושחקנים "זדוניים" אחרים בחברה האזרחית הישראלית בצד הימני של המפה הפוליטית.

התנגדות לכל זה מצד צוות טראמפ חשובה מאוד בשיקום הלגיטימיות והמעמד של ישראל בזירה העולמית.

הרחקת איראן ממסלול הנשק הגרעיני ומהשאיפות ההגמוניות האזוריות שלה באמצעות פעולה צבאית מוחשית היא העדיפות המדינית העליונה של ישראל, ולשם כך היא זקוקה לתמיכה ולשיתוף פעולה של ממשל טראמפ.

(אולי ההסכמה הישראלית להפסקת אש בעזה, שטראמפ עמד עליה, תעזור בעניין זה. אולי. זה היה הופך את עסקת הפסקת האש על כל היבטיה הבעייתיים – בייחוד נסיגות צה"ל ושחרור מחבלים פלסטינים מבתי הכלא הישראליים – לכדאית.)

אבל טראמפ עדיין אינו שם. עד שהנשיא טראמפ ישתכנע – להערכתי, זה ייקח זמן – ששום דרגה של סנקציות כלכליות "מקסימליות" ושום כמות של התנהלות עסקית והתרברבות אישית שלו לא יעשו את העבודה בנטרול איראן, הוא לא יהיה מוכן להתעמת צבאית עם איראן.

אבל אין זה אומר שחייבים לבזבז זמן. יש מגוון רחב של יוזמות חשובות מיידיות על השולחן, מתחת לרמה של תקיפה צבאית ישירה של איראן, להחייאת השותפות בין ארה"ב לישראל ולהגבלת איראן.

אשר פרדמן ממכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית הציג לאחרונה מפת דרכים לשדרוג הברית האסטרטגית לגבהים חדשים, במסמך מדיניות ממוקד בן 14 עמודים. (פרדמן משמש גם כמנהל בישראל של מכון הסכמי אברהם לשלום.)

המסמך מפרט ארבעה תחומים לשיתוף פעולה אסטרטגי מוגבר בין ארה"ב לישראל בטווח המיידי: שיתוף פעולה בתחומי הגנה, מודיעין וטכנולוגיה; התמודדות עם האיומים המשותפים מאיראן ושלוחיה; הרחבת שיתוף הפעולה האזורי והסכמי אברהם; והתמודדות ומניעת מימון של פעילות אנטי-אמריקאית, אנטי-ישראלית ופרו-טרוריסטית בארגונים בינלאומיים.

ההברקה שבמסמך היא בפרטים שלו. למשל, לפרדמן יש הצעות ספציפיות להרחבת מחקר ופיתוח משותף בטכנולוגיות צבאיות מתקדמות כמו מערכות לייזר בעוצמה גבוהה, טכנולוגיות חלל ולוויין, כלי טיס, כלים תת-ימיים בלתי מאוישים, נשק היפרסוני, בינה מלאכותית צבאית, ויכולות סייבר התקפיות והגנתיות; ושיתוף פעולה בקידום רפואה מדויקת, בריאות דיגיטלית, פיתוח תרופות וביו-התכנסות. הוא גם מציע להוסיף את ישראל ליוזמת שיתוף הפעולה הבין-תפעולי של נאט"ו (PII) ולהעניק לישראל מעמד של "שותף הזדמנות מוגברת".

בנוגע לאיראן, יש הצעות קונקרטיות לחקיקה ואכיפה אגרסיבית של סנקציות על "צי הרפאים" המוביל נפט איראני לאסיה, ועל כל ישות המעורבת בייצור, מכירה או העברה של ציוד או טכנולוגיה צבאית איראנית למדינות אחרות. כמו כן, הטלת סנקציות על כל מוסד פיננסי המשתמש במערכת ההודעות האלקטרונית לתשלומים של איראן (SEPAM) כדי לאמת או לבצע עסקה. וכמובן, החות'ים צריכים לחזור לרשימת ארגוני הטרור של ארה"ב.

באשר להסכמים אזוריים, עוד לפני שמושגת עסקה כלשהי עם ערב הסעודית, יש הרבה מה לעשות, כמו קידום מסדרון הודו – המזרח התיכון – אירופה (IMEC) כדי להתמודד עם יוזמת החגורה והדרך (BRI) של סין; והרחבת מסגרת I2U2 הכוללת את הודו, ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב, כך שתכלול פרויקטים בתחומי החלל, אנרגיה, מים, חקלאות, תחבורה, ופלטפורמות בריאות עסקיות, אקדמיות וחברה אזרחית.

דחיפה נגד טרור במוסדות בינלאומיים צריכה להוביל להפסקת מימון של UNHRC, OCHA, אונסק"ו, הדו"ח המיוחד של האו"ם לשטחים הפלסטיניים CEIRPP, UNISPAL, מחלקת הזכויות הפלסטיניות והמחלקות האנטי-ישראליות של מחלקת העניינים הפוליטיים ובניית השלום של האו"ם, מחלקת התקשורת הגלובלית, ומחלקת המידע הציבורי. יש לאפשר לקורבנות טרור אמריקאים לתבוע ארגונים בינלאומיים המספקים משאבים לקבוצות טרור המוגדרות על ידי ארה"ב ושאחרת היו חסינים בהתאם לחוק החסינות של ארגונים בינלאומיים.

לסיכום, "טראמפ העסקי" הוא אתגר, אבל גם הזדמנות. לישראל יש הרבה מה להציע לארה"ב, ועם הזמן היא יכולה לצפות באופן ריאלי לתמורות מוחשיות.

התפרסם באתר ערוץ 7, בתאריך 20.01.2025. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

יש סמליות רבה בכך שנשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, נפטר מהעולם סמוך לעזיבתו של ג'ו ביידן את הבית הלבן. ארבעים וארבע שנים מפרידות בין סיום כהונתו של קרטר לסיום כהונתו הצפויה של ביידן, אך הדמיון במורשתם הופך את הפער בשנים להרף עין.

שני הנשיאים ניגשו למדיניות החוץ מתוך הנחות יסוד משותפות: שהעולם שואף באופן טבעי להרמוניה ושלום, שדי בדיאלוג עם אויבים מושבעים כדי להפכם לבני ברית, ושהקרנת כוח מצד ארצות הברית או ישראל אינה אלא גורם מערער יציבות.

גישתו של קרטר למדיניות החוץ, כפי שתיאר שר החוץ שלו, סיירוס ואנס, שאפה "לבנות עולם של שלום על בסיס צמצום ובקרת נשק, הגעה להבנות עמוקות יותר עם ברית המועצות, יישוב סכסוכים אזוריים, וריסון עצמי מצד המעצמות הגדולות". במילים פחות מכובסות, קרטר הקרין חולשה והססנות, ובכך העצים את השחקנים השליליים ביותר במערכת הבינלאומית.

התוצאות לא איחרו לבוא

עד סוף מחצית כהונתו הראשונה של קרטר בבית הלבן, אויבי ארצות הברית וישראל ברחבי העולם קיבלו רוח גבית משמעותית. תוך נטישת מדיניות הדטאנט, הסובייטים פלשו לאפגניסטן. הקומוניסטים הסנדיניסטים תפסו את השלטון בניקרגואה, שהייתה עד אז במחנה האמריקאי. והכי רלוונטי לימינו: אייתוללה חומייני חולל מהפכה איסלאמיסטית באיראן, שהביאה לסיום שלטון השאה פהלווי הפרו-אמריקאי.

באופן עקבי ומתוך טהרנות מוסרית, קרטר הפנה עורף למשטרים סמכותניים שעדיין היו במחנה הפרו-אמריקאי ואנטי-סובייטי. במקומם הוא קיבל משטרים סמכותניים לא פחות, אך אנטי-אמריקאים ותוקפניים באידיאולוגיה. השורשים של מלחמת איראן בישראל, שמגיע לשיאו בימינו, נזרעו באותן שנים. הצלחת המהפכה האיסלאמיסטית באיראן נבעה במידה רבה מהימנעותו של קרטר מתמיכה בשאה, רצונו לדבוק בערכים מנותקים מהמציאות, ועיוורונו ללהט השנאה הדתית של האיסלאמיזם.

ביידן הולך בדרכו של קרטר

הרטוריקה של ביידן מתונה יותר מזו של קרטר, אך מדיניותו דומה להפליא. ביידן פתח את כהונתו בנסיגה מבישה מאפגניסטן, שהפקירה את המדינה לידי הטליבאן, שכיום מחולל מלחמה עם פקיסטן תוך שימוש בציוד מערבי מתקדם. ערב פלישת רוסיה לאוקראינה, ביידן הפגין שוב חולשה כאשר הצהיר שארצות הברית לא תגיב ל"פלישה קטנה" מצד מוסקבה. התוצאה: פרוץ המלחמה הגדולה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, עם השלכות גלובליות רחבות היקף.

הסינים, בינתיים, מנצלים את ההזדמנות לבסס את שליטתם בים סין הדרומי, בעוד הממשל האמריקאי מחפש דרכים להכיל את כוחם העולה.

המפגן המשמעותי ביותר של חולשת ביידן הוא במדיניותו כלפי איראן. מאז תחילת כהונתו, ביידן רודף אחר הסכם חדש עם טהרן, מסרב לאכוף את הסנקציות הקשות שהוטלו עליה באופן שאפשר לאיראן להקים מערך השלוחים השואפים להשמיד את מדינת ישראל. אף לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ביידן הדגיש שוב ושוב שמטרתו העליונה היא "למנוע הסלמה" עם איראן ולא הגיב בעוצמה נגד ההתקפות החוזרות של שלוחי איראן אף על חיילים אמריקאים. כך נוצר מצב שבו ביידן מאפשר לחות'ים לפגוע בחופש השיט בים האדום, תוך ויתור על אחד העקרונות המרכזיים של הפאקס אמריקנה.

דוגמה נוספת היא הצהרת ביידן בתחילת כהונתו, לפיה יהפוך את סעודיה למוקצה מחמת מיאוס – מדיניות המשקפת תפיסה טהרנית שמנעה עד כה את מימוש הפוטנציאל להרחבת מעגל השלום במזרח התיכון.

ביידן וקרטר כאחד סירבו להכיר במחויבות הדתית של המשטר האיראני להילחם בארצות הברית ולהשמיד את ישראל. שניהם העדיפו להאמין שכל יריב מדינתי יפעל באופן רציונלי אם רק יראו לו שאין איום עליו. גישה זו מניחה שסכסוכים בין מדינות נובעים רק מאי-הבנות או חוסר נכונות להידברות, ולא משנאה או תוקפנות.

כמו כן, שני הנשיאים גם נקטו גישה מפייסת כלפי הארגון לשחרור פלסטין. קרטר היה הראשון שדיבר על "זכותם" של הפלסטינים לאוטונומיה מדינית, ודרש מישראל לראות באש"ף שחקן פוליטי לגיטימי. בדומה, לאחר מתקפת השביעי באוקטובר, דרש ביידן שהתגובה תהיה פתיחת מסלול למדינה פלסטינית ביהודה ושומרון — פרס פוליטי לטרור הפלסטיני.

התגובה העקבית של ארגוני הטרור הפלסטינים נוכח ריח הפיוס מצד נשיא אמריקאי היא להגביר את ההתקפות על ישראל. כך במקביל לכהונת קרטר, אש"ף הגביר את התקיפות מתוך מעוזי הטרור שלו בלבנון עם שורת פיגועים כולל טבח בכביש החוף במרץ 1978 שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל יצאה למבצע ליטני כדי לדחוק את אש"ף מהגבול עם ישראל. בתגובה, קרטר מתח ביקורת על ישראל על כך שלבנונים רבים נעקרו מבתיהם, לחץ על ישראל לסגת מלבנון במהירות ותמך באופן נחרץ בהקמת כוח יוניפי"ל, כאמצעי לפיקוח על נסיגת ישראל והשבת "השקט" לדרום לבנון.

הקרנת עוצמה מביאה יציבות

עם זאת, ההיסטוריה מראה שהקרנת עוצמה וביטחון מובילה לתוצאות חיוביות. כך, למשל, בזכות מדיניותו של הנשיא רייגן, ששונה בתכלית מזו של קודמו קרטר, איראן שחררה את בני הערובה האמריקאים ביום השבעתו לנשיאות.

ייתכן שבזכות הישגי ישראל בשנה האחרונה, עידן המשטר המהפכני באיראן ותנועות הג'יהאד האיסלאמיסטיות, שנפתח בתקופת קרטר, מתקרב לסיומו. אם ארצות הברית וישראל ימשיכו להקרין עוצמה ולהבין שדווקא הבסת האויב מובילה ליציבות, ניתן לקוות לנקודת מפנה היסטורית.

פורסם באתר מידה, בתאריך 03.01.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

עיקרים

• מדיניות החוץ ההססנית של ממשל ביידן מותירה לנשיא הנכנס טראמפ אתגרים מורכבים רבים במגוון זירות: אירופה, המזרח התיכון והאינדו-פסיפיק.
• ההתפתחויות בזירות השונות מעידות על זיקה רבה ביניהן ומידה של תיאום בין יריבותיה של ארה"ב. אולם, סיום המלחמות עשוי גם לסיים את התיאום הנקודתי-אינטרסנטי ביניהן.
• כלל לא בטוח שהסדר בין רוסיה לבין אוקראינה ריאלי, אך כלל השחקניות המעורבות פועלות לשיפור עמדותיהן לקראת כניסת טראמפ.
• באינדו-פסיפיק, הקואליציה האמריקנית מפגינה חוסר יציבות בשל משברים פוליטיים פנימיים, דבר המציב אתגר מורכב לטראמפ ולמאמציו לבלום את סין. לפחות בשלב זה, סין ניצבת בעמדה טובה יותר במרחב.
• טראמפ צפוי להמשיך בקו כלכלי נוקשה מול סין, ולהרתיע אותה. ממשלו עלול לפעול באופן דומה בהיבטי סחר גם מול הודו, כדי לוודא שזו אינה מקדמת מהלכים שיפגעו בכלכלה האמריקנית.
• במזרח התיכון יש לממשל טראמפ הזדמנות היסטורית לעצב מחדש את הארכיטקטורה האזורית ולהרחיב את הסכמי אברהם (סעודיה, אינדונזיה).
• יחד עם זאת, עמדתו לגבי האפשרות לריסוק הציר האיראני וטיפול בתוכנית הגרעין האיראנית לא לגמרי ברורה, כמו גם ההתמודדות עם עלייתם של גורמים סוניים רדיקליים באזור.
• על מדינת ישראל להיות פרו-אקטיבית בעיצוב הסדר האזורי החדש, ואף להשקיע בתחומים שבהם היא יכולה להיות נכסית גם במרחבים אחרים, בדגש על האינדו-פסיפיק.

מהלכי הנשיא ביידן וממשלו לאורך ארבע השנים האחרונות הקרינו במידה רבה חולשה והססנות שהובילו לפגיעה במעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית, והזמינו את יריבותיה לחתור תחת הסדר העולמי הקיים. הדבר בא לידי ביטוי במלחמות באירופה ובמזרח התיכון וכן בפוטנציאל ההסלמה החמור במזרח אסיה, ונדמה לעיתים כבעל מאפיינים של מלחמת עולם.

בחודשים האחרונים נראה כי הנשיא ביידן נוקט מהלכים משמעותיים יותר, אולי בניסיון אחרון לעצב את המורשת שלו כנשיא ה-46 של ארה"ב, ואולי בכדי להקשות על הנשיא הנכנס ליישם את מדיניותו. השחקניות בזירות השונות מזהות את הדחיפות של ממשל ביידן להגיע להישגים בחודש שנותר עד לכניסת טראמפ, ומנצלות זאת, בין היתר, כדי לשפר את מעמדן. ובכן, באילו תנאים גאופוליטיים יצטרך ממשל טראמפ הנכנס להתנהל בזירות השונות? 

האינדו-פסיפיק

היריבות מול סין הינה אחד הגורמים המעצבים העיקריים של מדיניות ארה"ב באינדו-פסיפיק ומעבר לו, וכן היא בין הסוגיות הבודדות הזוכות לקונצנזוס בוושינגטון. הנשיא ביידן אימץ למעשה את מדיניות הגבלות הסחר של טראמפ והרחיב אותה כאמצעי מרכזי לבלימת סין.

אולם המדיניות האמריקנית כלפי האזור לא הייתה לכידה, והאזור נקלע לטלטלה גדולה תחת ממשל ביידן. מחד גיסא נוסדו מסגרות מוצלחות לשיתופי פעולה עם בעלות ברית כדי לבלום את סין; מאידך גיסא הובילה המדיניות האמריקנית במרחב, בשילוב הקושי מצד ממשל ביידן להקרין עוצמה, לכשלים דרמטיים מול מדינות הדרום הגלובלי, ולהיווצרותם של תנאים גאופוליטיים מועדפים עבור סין.

כבר בתחילת הקדנציה, האופן שבו ביצע ממשל ביידן את הנסיגה מאפגניסטן (בהמשך להחלטת טראמפ) הוביל לקריסתה של המדינה הנחשלת, התפרקות צבא אפגניסטן, ועלייתו לשלטון של הטאליבן. קריסת אפגניסטן וזניחתה של ארה"ב את המרחב הציפו מחדש חשש לאיומי טרור ולגלי פליטים בדרום אסיה, וגרמו לספקנות באשר למחויבות ארה"ב לשותפותיה במרחב כולו. כישלון דומה התרחש בבנגלדש, כאשר בשם ההגנה על הדמוקרטיה אפשרה ארה"ב עלייתם של גורמים אסלאמיסטיים במדינה, וזו חשופה כעת להשפעה גוברת מצד סין וגורמים העוינים את ארה"ב.

לכף הזכות יש לציין כי ממשל ביידן השכיל לבסס קואליציות עם בעלות ברית חשובות במזרח אסיה, בדגש על יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים ואוסטרליה; מסגרות דוגמת AUKUS (שיתוף פעולה ביטחוני-טכנולוגי משולש ארה"ב-אוסטרליה-בריטניה), שאליה צפויות להצטרף גם יפן ודרום קוריאה וה-IPEF (הפורום הכלכלי של האינדו-פסיפיק); השקיע מאמצים רבים בחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני בין ארה"ב לבין יפן והפיליפינים, כולל בבניין הכוח שלהן, ומעורבות במנגנוני הפיקוד והמבצעים שלהן; כמהלך תומך לכך פעל הנשיא היוצא ביידן לחימום היחסים בין יפן לבין דרום קוריאה, מתוך תפיסה שהתקרבות כזו תהווה מכפיל כוח לבלימת סין.

יתרה מכך, באופן לא שכיח, ממשל ביידן שם לנגד עיניו אינטרסים אסטרטגיים מול הודו, ובחר להסיט לשוליים את הביקורת עליה על רקע הפרת זכויות אדם לכאורה ואי-תמיכה באוקראינה. ההבנה כי הודו הינה שותפה אסטרטגית לארה"ב, הן במסגרת התחרות מול סין והן מול "הדרום הגלובלי", הובילו לגישה אמריקנית פרגמטית יותר שכללה תמיכה בתוכנית IMEEC (מסדרון כלכלי הודו-מזרח תיכון-אירופה), וחיזוק שיתופי הפעולה הטכנולוגיים בין המדינות.

באשר לטאיוואן, ארה"ב הרחיבה את מבצעי חופש השיט באינדו-פסיפיק, התחייבה לאספקת אמל"ח ומטריית הגנה לטאיוואן, ומימנה העברת חלק מקווי הייצור של תעשיית השבבים המתקדמים בטאיוואן לארה"ב, כחלק מהמאמץ להבטיח את יציבותן של שרשראות אספקה גלובליות.

קונקרטית מול סין, ממשל ביידן ניסה לשמר ערוצים דיפלומטיים פתוחים, ואף קידם מול סין הבנות בתחום האקלים על מנת להציג מראית עין של דיאלוג. אולם, כפי שגם המחיש אירוע בלון הריגול הסיני מעל שמי ארה"ב, סופו של כל בלון להתפוצץ, ועיקר כהונת ביידן התאפיינה בהחרפת המתיחות מול סין. ממשל ביידן קבע שורה של מגבלות וסנקציות במגוון תחומים על מנת לנתק את סין משרשראות אספקה אסטרטגיות, בדגש על שבבים מתקדמים.

אולם, על אף מהלכים אלה, והמשבר הכלכלי המתפתח בסין, הסביבה הגאופוליטית הנוכחית מיטיבה בשלב זה עם סין. כל שותפותיה המרכזיות של ארה"ב במרחב האינדו-פסיפיק חוות משברים פוליטיים פנימיים שעלולים גם להשליך על יכולתן להמשיך במדיניות חוץ פרו-אקטיבית לצד ארה"ב, ואלה מספקים לסין הזדמנות להרחיב את הסדקים בין ארה"ב לשותפותיה.

ראשית, יפן עברה מערכת בחירות לא צפויה באוקטובר 2024 בשל חוסר התמיכה בראש הממשלה אישיבה ומפלגתו, שבסופה נאלץ אישיבה להקים ממשלת מיעוט לא יציבה. שנית, בדרום קוריאה הכריז הנשיא יון על ממשל צבאי (החזיק מעמד 6 שעות) והודח בשל כך. כעת ראש הממשלה משמש כראש המדינה באופן זמני, והמשבר נמשך. בנוסף, בפיליפינים פרץ סכסוך קשה בין הנשיא לבין סגניתו (בתו של הנשיא הקודם דוטרטה) הכולל איומים ברצח. לכך אפשר להוסיף את הבחירות באוסטרליה שצפויות להתקיים באמצע 2025, ואת הבחירות בסינגפור בסוף 2025 כאירועים שמניבים הזדמנויות לסין לערער את יחסיהן עם ארה"ב.

על רקע זה, טראמפ ייאלץ לעצב מחדש ולחזק את השותפויות עם מדינות האינדו-פסיפיק באופן שיאפשר המשך התמודדות יעילה עם סין, לצד מניעת פגיעה אפשרית של משברים פנימיים במדינות אלה על הכלכלה והאינטרסים האמריקניים. נראה כי ההיבט הכלכלי נמצא במוקד המדיניות של טראמפ, והינו מתקשר ישירות גם להתחייבויותיו כלפי זירת הפנים בארה"ב.

הציפייה של טראמפ מבעלות בריתו לשאת יותר בנטל השמירה על הביטחון והיציבות יאפשרו למשל ליפן הזדמנות לממש באופן מלא את תפיסת הביטחון הפרו-אקטיבית שלה, נוכח האיומים הישירים עליה. מן העבר השני של האינדו-פסיפיק, גם היחסים עם הודו צפויים להשתנות עם פוטנציאל לשדרוג ניכר. אך זה תלוי ביכולת של מודי וטראמפ למנף את היחסים הטובים ביניהם (והקשר עם סגן הנשיא הנכנס ואנס) כדי להגיע להבנות ארוכות טווח באשר לתפקידה של הודו בשרשראות אספקה גלובליות, כאלטרנטיבה לסין, ומניעת מהלכים שעשויים לפגוע בכלכלה האמריקנית כמו קידום סחר שאינו מבוסס על דולר מול הדרום הגלובלי. בין היתר, הודו תצטרך לקדם רפורמות רגולטוריות ובירוקרטיות על מנת להקל כניסה של חברות אמריקניות למשק ההודי, ומנגד תידרש הודו לעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר על מנת להיכנס לשוק האמריקני.

כיוון שכך, סביר כי טראמפ ימשיך בקו הלעומתי מול סין, כפי שכבר הכריז על כוונתו להטיל מכסים על סין (ומקסיקו וקנדה). בהקשר של טאיוואן, המדיניות של טראמפ צפויה להתמקד גם בפיתוח בניין כוח רלוונטי לאיומים הנוכחיים על מנת להרתיע את סין, אך ללא מעורבות צבאית ישירה. במקביל, ידו של טראמפ פתוחה לשיח עם נשיא סין, שי ג'ינפינג, ויש לראות את כוונתו להטיל מכסים נוספים על סין, יחד עם ההזמנה ל-Xi להגיע לטקס ההשבעה שלו, כקריאה להידברות. דיל אפשרי מול רוסיה בהקשר של אוקראינה עשוי לכלול גם היבטים הנוגעים למאמץ לפרום את הקשר בין רוסיה לבין סין. 

רוסיה-אוקראינה

בזירה האירופית, ממשל ביידן נכשל בהרתעת רוסיה מלפלוש לאוקראינה בפברואר 2022. התגובה הראשונית של ארה"ב התמקדה בהטלת סנקציות כבדות על רוסיה, ומאמצים לבודדה מהמערכת הבינ"ל. במקביל, מאז הפלישה סיפקה ארה"ב לאוקראינה מעל 60 מיליארד דולר בסיוע ביטחוני-צבאי (מתוכם כ-32 מיליארד דולר מהמלאים של צבא ארה"ב), ועוד כ-115 מיליארד דולר בסיוע אזרחי. סיוע זה הכביד מאוד על הכלכלה האמריקנית, וגרם לשחיקת התמיכה באוקראינה בקרב הציבור האמריקני.

בנוסף, רק בנובמבר האחרון, יותר משנתיים וחצי מפרוץ המלחמה, אישר הנשיא ביידן לאוקראינה להשתמש בטילים שסיפק לה נגד רוסיה. מהלכים אלה הובילו להתארכות המלחמה, עודדו את חיזוק התיאום בין רוסיה לבין סין, צפון קוריאה ואיראן (כולל חתימה על הסכמים לשת"פ אסטרטגי), ואף להגברת היחסים בין רוסיה לבין "הדרום הגלובלי", שנהנה מאי אכיפתן של הסנקציות על ידי ארה"ב.

הניצחון של טראמפ בבחירות לנשיאות עורר את אוקראינה לנקוט יוזמות מבצעיות על מנת לייצר לכל הפחות נראות של הישגים כדי להצדיק את המשך הסיוע האמריקני לאוקראינה. ההישג המרשים במחוז קורסק נשחק לאיטו, ולכן זלנסקי מתמקד בשני כיוונים מרכזיים: האחד, הבטחת סיוע נוסף טרם כניסת טראמפ – טען כי אוקראינה קיבלה רק 10% מהסיוע האמריקני שהוקצה לה באפריל 2024; וחיסולי בכירים רוסים בלב מוסקבה במה שמניב נראות גבוהה ומבוכה לקרמלין. כמו כן, זלנסקי הביע נכונות להתגמש לקראת הסדר עתידי לסיום המלחמה, כל עוד יקבל ערבויות לביטחונו, משמע חברות בנאט"ו או לכל הפחות מטריית הגנה מנאט"ו שתכלול גם את ארה"ב. ביקורו של קית' קלוג, שליח טראמפ לאוקראינה, בחודש הבא יסמן את הכיוון המתגבש.

מנגד, בקרמלין מעריכים כי הסדר לסיום המלחמה עשוי דווקא להיטיב עם רוסיה, ולכן פועלים לקבע את שליטתם באזורים נרחבים במזרח אוקראינה כדי להצדיק הכרה אפשרית במצב הקיים בשטח, שעה שכוחות אוקראינה נסוגים מאזור דונייצק. כמו כן, מהלכים להקרנת עוצמה כמו עדכון מדיניות הגרעין הרוסית נועדו גם כן לשפר עמדות ולהקרין עוצמה לקראת הסדר פוטנציאלי. מוקדם להעריך כיצד הסדר כזה ייראה ואם טראמפ יצליח לממשו, אך ככל הנראה ישאף להעביר את כובד המשקל לאירופה שתסייע לאוקראינה במידת הצורך, על מנת שיוכל להתמקד בזירה החשובה יותר מבחינתו, האינדו-פסיפיק.

המעורבות של כוחות מצפון קוריאה במלחמה באוקראינה (על פי הערכות מעל 10,000 חיילים), לצד אספקת האמל"ח ממנה, מהווים נדבך נוסף של הזיקה בין הזירות. בהקשר זה, טראמפ צייץ לאחרונה ש"סין יכולה לסייע" לסיום המלחמה באירופה. אמירה זו מדגישה כי בשלב זה, סין היא חלק מהבעיה כיוון שהיא מהווה צינור חמצן לכלכלה הרוסית ולהמשך המלחמה, וכן יש בכוחה להשפיע על צפון קוריאה. על אף זאת, טראמפ מעוניין לספק לסין סולם לרדת מהעץ ולקיים עימו דיאלוג. 

המזרח התיכון

הדבר המרכזי ביותר שקרה במהלך נשיאותו של ביידן במזרח התיכון הוא כמובן המלחמה בין ישראל לציר האיראני, שפרצה ב-7 באוקטובר בעקבות מתקפות חמאס על ישראל. זו הפכה במהרה למלחמה אזורית עם השלכות גלובליות דרמטיות. אולם, עוד לפני כן, ממשל ביידן נדרש לקבל החלטות ולבצע מהלכים שיקדמו יציבות וביטחון באזור, אך באופן אירוני למדי נכשל בכך משום ההתעקשות על נושאים הומניטריים וזכויות אדם, שיצרו כר פורה דווקא ליוזמות-נגד של הציר הרדיקלי.

פרשת רצח העיתונאי ח'אשוקג'י (שהתרחשה בתקופת טראמפ) העיבה על יחסי ארה"ב-סעודיה למשך רוב כהונתו של ביידן. בעקבות הרצח השהה ממשל ביידן מכירות אמל"ח, ואפשר פרסום חלקי של ממצאי סוכנויות המודיעין בארה"ב שהאשימו את מוחמד בן סלמן בחיסול. במקביל, צבא ארה"ב הפסיק לסייע לסעודיה נגד החות'ים בתימן, וביקר את הממלכה על הפרת זכויות אדם. באופן דומה, גם איחוד האמירויות הערביות ספג ביקורת קשה מממשל ביידן על הפרה של זכויות אדם, ומכירת האמל"ח האמריקני נעצרה גם כן, בדגש על ה-F-35. אגב, הפרות דומות בקטאר לא מנעו את המשך העמקת היחסים של ארה"ב עימה.

מעבר לכך, ממשל ביידן לא פעל באופן אקטיבי לבלום את התקדמות איראן לעבר נשק גרעיני, ולא אכף באופן הדוק את הסנקציות עליה. בתחילה השתכנע שאיראן משתפת פעולה באופן משביע רצון עם הפיקוח הבינ"ל. נוכח חוסר הרצון בוושינגטון להגיע להסלמה מול איראן, גם עדויות על הפרות לא שינו את מדיניות ארה"ב.

סין זיהתה את הכשלים במדיניות האמריקנית באזור, וניצלה את ההזדמנות כדי להגביר את מעורבותה במרחב. סין הרחיבה את קשריה עם איחוד האמירויות הערביות ועם ערב הסעודית, כולל בתחומי התשתיות והטכנולוגיה, ודחפה לשילובן במסגרת ה-BRICS, תוך קידום עסקאות בילטרליות במטבע הסיני ולא בדולר. כמו כן פעלה סין לתיווך בין סעודיה לבין איראן, על מנת לשפר את תדמיתה כשחקנית אחראית ומשפיעה במזרח התיכון.

אומנם בהמשך שיפרה ארה"ב את יחסיה עם סעודיה והאמירויות, כולל מגעים להרחבת הסכמי אברהם (עם סעודיה) וחיזוק הקישוריות בין המדינות הפרגמטיות במזרח התיכון, אך זה לא מנע משחקניות אזוריות נוספות לנצל את הגמגום האמריקני. בעקבות מתקפות חמאס ב-7 באוקטובר הצטרפו גם חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק ואף איראן באופן ישיר למלחמה נגד ישראל, על אף הערכתם כי ארה"ב תגיב על כך.

התגובה של ממשל ביידן לאירועים הגיעה מהר והייתה חריפה, לפחות ברמה הרטורית. התמיכה בישראל כללה אספקת חימושים נחוצים למלחמה בחזיתות השונות, בשילוב עם הגברת הנוכחות הצבאית האמריקנית באזור, בין היתר כדי לספק מטריית הגנה לישראל (מול איראן), והגנה על נתיבי סחר ימיים בינ"ל. אך בדומה להתנהלות ארה"ב מול אוקראינה, מדיניות ממשל ביידן מנעה, בין היתר, הכרעה – היא אופיינה בלחץ מדיני כבד מצד הממשל על אספקת סיוע הומניטרי לאויבי ישראל, מעורבות יתר בתהליכי קבלת החלטות מבצעיות, ובהמשך אף השהיית אספקה של חימושים ואמל"ח לצה"ל.

היוזמה המבצעית מצד ישראל הניבה הישגים מרשימים בשדה הקרב, בדגש על הזירה הצפונית, והצליחה לשנות מעט לחיוב את מדיניות ארה"ב. ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות הפיח רוח חדשה במזרח התיכון, ויצר אפשרות ממשית לסיים את המלחמה מתוך עמדת עוצמה והשבת החטופים. הציר האיראני נחלש במידה ניכרת, משטר אסד בסוריה נפל, וכעת גם סין ורוסיה, יריבותיה של ארה"ב, נאלצות לחשב מחדש את מדיניותן באזור.

עם כניסת טראמפ לבית הלבן תהיה לממשלו הזדמנות היסטורית לעצב מחדש את המזרח התיכון, כאשר על השולחן אפשרויות לרסק את הציר האיראני, לטפל בתוכנית הגרעין האיראנית, להציע עתיד טוב יותר לפלסטינים, ללבנון, לסוריה ואפילו לתימן, אך בה בעת מבלי לתת כוח רב מדי בידי גורמים סוניים עוינים במרחב, כולל טורקיה והמורדים בסוריה. בכל תרחיש, על מדינת ישראל להיות מעורבת ופרו-אקטיבית בעיצוב הארכיטקטורה החדשה במזרח התיכון. 

המלצות

• הזיקה בין הזירות השונות – אירופה, אסיה והמזה"ת – מחייבת גם את מדינת ישראל להסתכל מעבר לזווית המקומית/אזורית הצרה, ולהיות אקטיבית לא רק בעיצוב הארכיטקטורה במזרח התיכון אלא גם לקדם מהלכים בזירות אחרות, מתוך נכסיות ישראלית לשותפותיה.
• במסגרת זו על ממשלת ישראל לעדכן את מדיניותה מול רוסיה וסין, בין היתר, בהתאם לציפיותיו של ממשל טראמפ מהן, אך כמובן גם על בסיס האינטרסים הישירים לביטחון הלאומי של ישראל.
• בהקשר של רוסיה, על ישראל להבטיח מתוך עמדת כוח אזורית כי אינטרסיה בזירה הצפונית נשמרים, וכי הציר האיראני אינו משתקם בסיוע רוסיה או סין. גם בתרחיש של הבנות בין הקרמלין לבין השלטון החדש בסוריה יש להבטיח כי אין בכך כדי לסכן את ישראל בעתיד.
• בהקשר של סין, כיוון שסביר שהיריבות הכלכלית בין ארה"ב לבין סין תימשך, גם על ישראל לקדם מהלכים ברוח הצעדים שננקטו עד כה במישור הטכנולוגי. למשל, חיזוק המנגנון לפיקוח על השקעות זרות, בחינת הדומיננטיות של הרכבים החשמליים הסיניים בשוק הישראלי, עדכון רשימת הטכנולוגיות האסורות לייצוא, מציאת אלטרנטיבות לסין עבור ייבוא חומרי גלם קריטיים, ועידוד העברת הייצור הישראלי מסין להודו ומדינות נוספות.
• מול ארה"ב, יש לבחון מחדש את הסכם הסיוע הביטחוני, ולבסס את היחסים המיוחדים בין המדינות כשותפות אמיתית ולא כיחסים של פטרון ובת חסות. כיוון זה תואם את מדיניותו הצפויה של טראמפ המעוניין בבעלות ברית חזקות שמסוגלות לפעול עצמאית ולשאת בעול השמירה על הביטחון והיציבות.
• במקביל, יש לקדם גם תמורות אפשריות עבור מדינת ישראל במרחבים אחרים, אשר יתרמו גם לחוסן הישראלי בעתיד: לפעול לשילוב ישראל ב-IPEF (הפורום הכלכלי של האינדו-פסיפיק), ולהעמיק את השת"פ הטכנולוגי עם ארה"ב, כולל במסגרת ערוץ השת"פ השני תחת AUKUS, המתמקד בטכנולוגיות עילית מפציעות, ובשלב זה כולל רק את ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה, וייתכן שבהמשך גם יפן וקוריאה.
• כחלק מעיצוב הארכיטקטורה הביטחונית-מדינית במזרח התיכון, רצוי להתבסס על התשתית של הסכמי אברהם, ותוכנית IMEEC. בתוכנית זו, ששואפת לחבר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה, ישראל צריכה למלא תפקיד משמעותי ביותר. נורמליזציה עם סעודיה תתרום רבות למימוש תוכנית זו, אך בהחלט ניתן לקדם מהלך דומה מול מדינות במרחבים אחרים, למשל מול אינדונזיה.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מבוא

בתקופה שקדמה לבחירות בארצות הברית רווחו חששות כבדים בישראל מפני יוזמה ״נקמנית״ של ממשל ביידן נגד ישראל בתקופה שבין הבחירות לבין כניסת הנשיא החדש לכהונתו – ב-20 בינואר 2025. כל זאת כמובן אם ייבחר הנשיא טראמפ כנשיא.

עם בחירתו של טראמפ כנשיא, נראה היה שהנשיא ביידן אכן מתכוון לסיים את כהונתו במהלך עוין כלפי ישראל. בין השאר הועלתה השערה שהוא ייתן יד להחלטה במועצת הביטחון שתפגע במדינת ישראל. ואולם, יוזמות שנקטה ישראל ואירועים שונים שהתרחשו במערכת האזורית והבינלאומית צמצמו באורח דרמטי את הסכנה הזאת. עדות לכך ניתן למצוא בדיווח כי ישראל סיכמה עם הבית הלבן כי ממשל ביידן לא יקדם צעד מדיני בעד מדינה פלסטינית עד לתום כהונת ממשל ביידן.

כבר עתה, עוד טרם כניסתו הפורמלית לתפקיד הנשיא, יצר טראמפ מערכת של דימויים ועוצמות המביאות ל"גלי הדף" רבי-עוצמה במערכת הבינלאומית. ראוי לציין שזו תופעה חריגה במציאות הפוליטית בארצות הברית. בדרך כלל נשיאים נבחרים נוטים להימנע ממעורבות פוליטית עד לכניסתם לתפקיד. הנשיא הנבחר טראמפ אינו מבזבז זמן ופועל במהירות רבה מבחוץ, על מנת להשפיע על מדיניות החוץ האמריקאית. טראמפ מעוניין להבטיח לעצמו את התנאים הטובים ביותר לכניסה לתפקיד. הוא מבקש למנוע ״סנדול״ מצד ממשל ביידן שיחשק אותו אל מול השחקנים הבינלאומיים השונים ויקשה עליו להוביל את אמריקה בדרך שהוא רואה לנכון. קרוב לוודאי כי גם לחצים אלו מבחוץ מצד טראמפ מתווים את המדיניות של ממשל ביידן בשלהי כהונתו, גם כלפי ישראל.

כניסת ממשל טראמפ כ"שחקן פעיל" בעיצוב מדיניות החוץ של ארצות הברית

מזה שבועות מספר מסתמנת תמונת מצב שבה הנשיא המיועד טראמפ כבר נוטל חלק משמעותי בניהול מדיניות החוץ של ארצות הברית. במסגרת זו הוא נפגש בצרפת עם הנשיא מקרון והנשיא זלנסקי; הוא ניהל שיחות ארוכות עם נשיאת מקסיקו, קלודיה שיינבאום, ועם ראש ממשלת קנדה טרודו, בעיקר בסוגיות ההגירה והמכסים מול ארצות הברית. במקביל, הוא ומקורביו התבטאו בסוגיות שונות בזירה הבינלאומית: המלחמה באוקראינה, סין, רוסיה, איראן ועוד.

ממשל טראמפ כ"שחקן פעיל" בהקשר המזרח-תיכוני

אחד המהלכים החשובים של ממשלת ישראל בהקשר של קידום ההסדרה בלבנון היה ניהול משא ומתן מקביל הן עם ממשל הנשיא ביידן והן עם ממשל הנשיא טראמפ בסוגיות המזרח-תיכוניות.

ראש הממשלה נתניהו שוחח פעמים מספר בטלפון עם הנשיא טראמפ, ואף טרח לדווח על כך בפומבי. לא נמסר על שיחות מקבילות עם הנשיא ביידן או עם מקורביו באותה תקופת זמן.

במקביל נפגשו השר דרמר והשגריר המיועד לייטנר עם טראמפ ב-10 בנובמבר 2024 ותיאמו עמדות. לפני ימים ספורים נפגש השר דרמר עם יועציו הבכירים של הנשיא הנבחר טראמפ כדי לדון שוב במכלול סוגיות אזוריות, ובעיקר בסוגיית ההסדרה בלבנון.

בהקשר המזרח-תיכוני הנשיא טראמפ מעביר, אישית ובאמצעות מקורבים, מסר חד-משמעי כי המציאות שהייתה קיימת ביחסי ישראל-ארצות הברית בתקופת הנשיא ביידן חלפה מן העולם:

עסקת החטופים: באורח פורמלי נטה ממשל הנשיא ביידן להטיל את עיקר האשמה להעדר עסקה בסוגיית החטופים על החמאס. יחד עם זאת, לכל אורך המשא ומתן טרחו ראשי הממשל להבהיר שמנקודת ראותו של הממשל ישראל אינה עושה די להשגת עסקה וכי עליה להתגמש יותר בעמדותיה בסוגיה זו. בנוסף, ממשל הנשיא ביידן נמנע מהפעלת לחץ ממשי על החמאס, וגם לא על מדינות מקרובות לחמאס – מצרים וקטר.

טראמפ שינה את המדיניות בהקשר זה מן הקצה אל הקצה. בציוץ שפרסם לפני ימים ספורים הוא העביר כמה מסרים חד-משמעיים:

א. ביקורת עקיפה על התנהלות ממשל הנשיא ביידן בסוגיה זו: "כולם מדברים על החטופים המוחזקים בצורה לא-אנושית. אבל זה הכול דיבורים, מבלי שננקטה יוזמה מעשית בנושא", כתב טראמפ.

ב. הנשיא הנבחר אינו מציין את ארגון החמאס כמי שאחראי להיווצרות בעיית החטופים. הוא מדבר, בתבונה רבה, באורח עקרוני על אלה ש"יזמו מבצעים נפשעים אלה" (those in charge who perpetratred these atrocities against humanity). עובדה זו, כך נראה, הביאה לא רק את החמאס אלא גם גורמים רבים המקורבים אליו (קטר, מצרים, תורכיה) לחשוש ש"ידה הארוכה" של ארצות הברית תפגע גם בהם אם לא יפעלו כפי שממשל טראמפ מצפה מהם.

ג. על אלה שביצעו מעשים אלה לשחרר את החטופים לפני כניסת ממשל טראמפ לבית הלבן. אם לא ייעשה כן, איים טראמפ, "ייפתחו עליהם שערי גיהינום". הם יוכו, אמר טראמפ, קשה יותר ממה שהוכו אי פעם יריביה של ארצות הברית: "שחררו את החטופים מיידית", הוא תבע.

אספקת נשק לישראל: במהלך המלחמה הטיל ממשל ביידן אמברגו על אספקת כלי נשק מסוימים לישראל. אנשיו טענו שהאמברגו נועד להרתיע את ישראל מפני הפצצות שיובילו לפגיעה קשה באוכלוסייה לא מעורבת. בהמשך תבע הממשל מישראל להגביר באורח ניכר את הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה. הוא הוסיף לכך איום מפורש שאי עמידה בתביעת הממשל תוביל להמשך אמברגו נשק על ישראל.

אנשי ממשל טראמפ מתחו ביקורת קשה על אמברגו הנשק שהטיל הנשיא ביידן על ישראל. הנשיא טראמפ הבטיח כי הוא יחדש אספקת נשק מהיום הראשון לכניסתו לתפקיד. מנהיג הרוב בסנאט ג'ון ת'ון (John Thune) אף טרח להבטיח שאספקת הנשק לישראל "יצאה לדרך" (enforcement on the way).

לגיטימציה לממשלת נתניהו

ממשל הנשיא ביידן פעל בדרכים שנראו כמכוונות לערער את הלגיטימיות של ממשלת נתניהו. במרץ 2024 קרא מנהיג הרוב בסנאט צ'ק שומר לערוך בחירות חדשות בישראל. הדברים התפרשו, ובצדק, כניסיון של ממשל הנשיא ביידן לערער את הלגיטימיות של ממשלת נתניהו.

הנשיא הנבחר טראמפ מעביר מסר שונה לחלוטין. כאמור הוא שוחח עם ראש הממשלה פעמים מספר בסוגיות מדיניות וביטחוניות; הוא קיבל לשיחה ממושכת את נציגו של ראש הממשלה, השר דרמר. על פי דיווחים רבים, בכוונת הנשיא הנבחר להזמין את נתניהו לטקס ההשבעה ב-20 בינואר 2025. ולבסוף, הוא אירח באחוזתו את רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, לשיחה בת כשעתיים. הנשיא טראמפ טרח לשוות לשיחה אופי ידידותי מופגן.

זהו אירוע בעל אופי חריג בדיפלומטיה הבינלאומית בכלל, וביחסי ישראל-ארצות הברית בפרט. באמצעות מפגש זה, כך ניתן להתרשם, הנשיא טראמפ מבקש להעביר מסר לאויביה של ישראל, וגם ליריביו הרבים של נתניהו מבית, שמנקודת ראותו של הנשיא טראמפ נתניהו הוא בעל ברית וגם ידיד קרוב, וכי שמירת היציבות הפוליטית בישראל חשובה לקידום האינטרסים של ארצות הברית.

חששות הנשיא ביידן מפני חקירות נגדו ונגד מקורביו

גורם נוסף המחזק מאוד את מעמדו של הנשיא טראמפ מול ממשל הנשיא ביידן נעוץ בחששות של הנשיא ביידן ואנשיו מפני חשיפת שחיתויות בהתנהלות הנשיא ביידן, בני משפחתו ומקורביו שתביא להעמדתם לדין. ראוי לציין בהקשר זה את הנקודות העיקריות הבאות המצביעות בעליל על חששות בקרב אנשי הנשיא ביידן:

• הקריאה של הרפובליקנים בבית הנבחרים לנשיא ביידן ולאנשיו המקורבים לשמור על המסמכים בתקופת כהונתו. יושב ראש בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, הודיע כי מכתבים בנוסח זה נשלחו אל כל חברי הקבינט של הנשיא ביידן.
• הנשיא ביידן העניק חנינה לבנו, האנטר ביידן, מתוך חשש שחקירות נגדו בתקופת הנשיא טראמפ יובילו להגשת כתב אישום נגדו. קרוב לוודאי שיש לנשיא ביידן סיבות לחשוש שחקירות כאלה יעלו חשדות גם נגדו אישית.
• בתקשורת האמריקנית הופיעו דיווחים רבים על כך שגורמים פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית מפעילים לחצים כבדים על הנשיא ביידן כדי שיעניק חנינה גם לאזרחים רבים שהורשעו בגין עבירות לא אלימות (בעיקר סמים) וּמֵרָצִים עונשי מאסר בבתי כלא שונים בארצות הברית.

ירידה משמעותית במעמדה של איראן

הסכם ההסדרה עם לבנון נותן ביטוי לקריסתה, הלכה למעשה, של "דוקטרינת חגורת האש" שאיראן עמלה קשות על יצירתה והשקיעה בה מיליארדים רבים של דולרים. באמצעותה קיוותה איראן שתיווצר מערכת עצימה מסביב לישראל שתרתיע אותה מפגיעה בגרעין האיראני ובנכסים כלכליים אדירים שיש למשטר האיראני.

 כבר במהלך התקיפה הנרחבת שישראל ביצעה באיראן הסתבר שהחיזבאללה הוא "משענת קנה רצוץ" עבור איראן. עתה, בעקבות המכות הקשות שספג מידי ישראל במהלך החודשים האחרונים, מעמדו בלבנון ספג מכה קשה. הוא מהווה נושא ללעג ושחוק ברחוב ובתקשורת הלבנונית. רבים בלבנון אינם חוששים עוד להביע בגלוי שמחה לאיד על המכה שספג הארגון. הסעיף בהסכם האוסר על החיזבאללה להתחמש הוא סעיף השמור לצד מובס במלחמה.

העובדה שישראל מקפידה על מימושו של סעיף זה באמצעות הרס נקודות הגבול בין סוריה ללבנון והאזהרה החמורה שהעבירה ישראל לנשיא אסד ("אתה משחק באש") עוד בטרם החלה קריסת משטרו, מלמדים על כך שישראל נחושה לאכוף סעיף זה. מנקודת ראותו של החיזבאללה צינור החמצן העיקרי שלו נותק מעל פניו. להערכתנו, ההתנגדות אליו ברחבי לבנון תלך ותתעצם ככל שצבא לבנון והכוחות המפקחים על ההסדר יממשו את תפקידם על פי ההסדר.

היחלשותו של החיזבאללה פוגעת קשות גם במעמדה של איראן. ממילא מתחזק מעמדן של ישראל וארצות הברית במאזן הכוחות מול "ציר הרשע" במזרח התיכון. לכך צריך להוסיף את הנקודות העיקריות הבאות המחלישות עוד יותר את מעמדה של איראן:

• העובדה שאיומיה של איראן לתקוף את ישראל בתגובה למתקפה המאסיבית של ישראל באיראן טרם מומשו, ולמעשה נראה שהם ירדו מסדר היום.
• מלחמת האזרחים שהתחדשה בסוריה הובילה לקריסת משטרו של הנשיא אסד, בעל ברית חשוב של איראן והחיזבאללה. היא חייבה את איראן להוציא את כוחותיה מסוריה. מעבר לכך, היא פותחת בפני איראן והחיזבאללה חזית חדשה, ומחייבת אותן לדלל כוחות מול ישראל.

קריסת משטרו של הנשיא אסד יצרה מציאות חדשה, שונה באורח דרמטי מבעבר, ביחסי ישראל-ארצות הברית. לשני הצדדים יש אינטרס לאומי עליון לחסל את הכוח הצבאי העצום שהיה בידי משטרו של אסד, בעיקר מתוך חשש שהוא ייפול בידי ארגוני טרור שאין עליהם שום שליטה ופיקוח.

ואכן מזה כשבוע ימים מדינת ישראל פועלת, בעיקר באמצעות חיל האוויר, להשמדת הכוח הצבאי של סוריה. כל זאת, בסבירות גבוהה, בתאום רחב היקף עם ממשל הנשיא ביידן וממשל הנשיא טראמפ.

בכל שנות קיומה של מדינת ישראל לא נוצרה מציאות אסטרטגית כזו ביחסי ישראל עם ארצות הברית. הדוגמה הקרובה ביותר לכך היא הפעלת חיל האוויר, על פי בקשת הנשיא ניקסון, נגד כוחות סוריים שביקשו לפלוש לירדן בספטמבר 1970. ואולם, זו הייתה הפעלה נקודתית ומוגבלת. המציאות הנוכחית מבטאת נסיקה חסרת תקדים בשיתוף הפעולה האסטרטגי, בהקשר מלחמתי, בין ישראל וארצות הברית.

"להצלחות", כידוע, "יש אבות רבים". הנשיא ביידן נתן לכך ביטוי מודגש בנאומו האחרון ב-8 בדצמבר 2024 שבו ניסה לְנַכֵּס לממשל בראשותו את קריסת ציר הרשע בראשות איראן, החיזבאללה, סוריה והחמאס (ומנקודת ראותו – גם רוסיה), תוך המעטה, צורמת למדי, של חלקה של ישראל בהתרחשויות אלה. הצלחותיה של ישראל, כך משתמע מדברי הנשיא ביידן, נבעו במידה רבה מן העובדה שהממשל העניק לה חופש פעולה נגד אויביה. ספק אם הנשיא הבחין בַּהֲרָמַת הַגַּבָּה מצד שומעיו לנוכח דברים אלה.

סיכום ומסקנות

בשורה התחתונה ניתן להערכתי לקבוע, במידה גבוהה של סבירות, שמהלכיה של ישראל בהקשר של הסדרה, ובייחוד שילוב ממשל הנשיא הנבחר טראמפ במהלכים שנוהלו מול ממשל ביידן, יצרו מצב של "אחריות משותפת" של שני הממשלים לתוצאה שהושגה.

על רקע זה, בין השאר, אני מעריך שממשל ביידן יירתע מנקיטת יוזמה העומדת בניגוד לעמדותיו של הנשיא טראמפ. תמונת מצב זו מצמצמת, להערכתנו, באורח דרמטי את החששות למהלך עוין לישראל מצד הנשיא ביידן בתקופה שעד להשבעת הנשיא טראמפ.

בעקבות ההסדרה והגברת הסיוע ההומניטרי ברצועה חודשו משלוחי הנשק לישראל. ככלל, יחסי ישראל עם ממשל הנשיא ביידן מתאפיינים בתקופת זמן זו ברגיעה יחסית. היחלשות מעמדם של איראן והחיזבאללה, קריסת משטרו של הנשיא אסד בסוריה, ההתקדמות לקראת עסקה ברצועת עזה וסוגיות פנים-אמריקניות שאוזכרו לעיל מגבירים את הסבירות שכהונת ממשל ביידן תסתיים ללא מהלכים לעומתיים של הממשל נגד ישראל.

לסיכום, הגם שבאורח פורמלי יש לממשל ביידן סמכויות מלאות בתחום מדיניות החוץ עד לטקס ההשבעה, אני סבור שאם לא יהיה אירוע דרמטי, שובר שוויון, הסיכון שממשל הנשיא ביידן ינקוט צעדי נקמה נגד ישראל בתקופה שנותרה לו עד לכניסת הנשיא טראמפ לתפקידו נמוכים מאוד: שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל וארצות הברית על רקע קריסת משטר אסד בסוריה; גיבוש הסכם ההסדרה בלבנון; היחלשותה הדרמטית של איראן ובעלי בריתה; המשך הסיוע ההומניטרי ברצועה בהיקפים מקובלים על הממשל; מעורבותו האינטנסיבית של הנשיא הנבחר, טראמפ, בעיצוב מדיניות החוץ, ושיקולים פנים-אמריקנים יובילו, להערכתי, להמשך הרגיעה ביחסים בין ישראל והממשל עד לטקס ההשבעה ב-20 בינואר 2025.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

ניצחונו הסוחף של הנשיא טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית התקבל בישראל בצהלות שמחה גדולות יותר, כך ניתן להתרשם, מאלה שהיו בארצות הברית. מדי יום ביומו אנחנו מתבשרים על מינוי חדש לצוות שילווה את הנשיא. מייד עם היוודע דבר המינוי, אצים-רצים גולשי הרשתות החברתיות המיומנים למצוא התבטאות שלו שתהיה ערבה לאוזנינו הישראלים, וברוב המכריע של המקרים הם מוצאים גם מוצאים.

שמחה זו אינה צריכה להפליא אותנו בהתחשב במדיניות ממשל הנשיא ביידן כלפי ישראל במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

ממשל הנשיא ביידן ניהל כלפי ישראל מאז מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023 מדיניות שניתן לכנות אותה דו-כיוונית: מצד אחד הוא הפגין הרבה מאוד רגשות של אמפתיה וחמלה כלפי מדינת ישראל, ובעיקר כלפי משפחות החטופים. התבטאויות של גורמים בכירים בממשל, ובייחוד של הנשיא ביידן, יצרו רושם מובהק שהנשיא ועוזריו כואבים כאב אמת את האסון שפקד את מדינת ישראל באותה שבת.

במקביל הבהירו הנשיא וכל אנשי צוותו שוב ושוב שיש לישראל זכות מלאה להגן על עצמה. זהו נוסח מסורתי שבו השתמשו כל הממשלים האמריקנים בקשר למצבי לחימה שישראל הייתה מעורבת בהם במהלך כהונתם. לניסוח זה היה ערך כאשר נראה היה שמאזן הכוחות נוטה לטובת אויביה של ישראל ומעמדה של ישראל במערכת הבינלאומית היה "שברירי". לנו נראה שכיום אין שום משמעות לקביעה כזו, הנראית מובנת מאליה ומבטאת זכות יסוד של מדינה ריבונית. להערכתנו, עצם אמירתה מקרינה סימן שאלה על מעמדה הריבוני של מדינת ישראל. לפיכך, אם שוב יינתן ביטוי לקביעה זו מן הראוי לשקול תגובה ישראלית חד-משמעית, בין בגלוי בין בסתר, המבהירה לממשל שאין לישראל עוד עניין בהתבטאות כזאת.

על רקע הזעזוע הקשה שפקד את מדינת ישראל בעקבות מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023, ברור היה שהתבטאויות ראשי הממשל בדבר זכות ההגנה העצמית של ישראל אינם מכוונים רק לאמצעי הגנה כמו כיפת ברזל. היה ברור שדברים אלה מבטאים "הרשאה" של הממשל לישראל לפעול גם באורח התקפי, תחילה ברצועת עזה, ולאחר מכן – גם בלבנון.

במקביל, כבר בשלבים הראשונים של המערכה הנשיא הזהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים מדינות וארגוני טרור אחרים לבל יצטרפו למערכה. כל זאת בנאום ה- don't המפורסם, שנכנס כבר לפנתיאון של נאומי מלחמה מכוננים. הנשיא לא הסתפק בכך. הוא שיגר לאזור נושאות מטוסים ואמצעי הגנה שהבהירו לכול שהנשיא מתכוון למה שהוא אומר.

לכל אורך המלחמה המשיכה ארצות הברית להושיט לישראל סיוע כספי חסר תקדים – הרבה מעבר להסכם ההבנות שנחתם בתקופת הנשיא אובמה. במקביל הפעילה ארצות הברית מעין רכבת אווירית של תחמושת ונשק שסייעו לישראל מאוד במהלך המלחמה. כל זאת, תוך הפגנת נחישות למנוע פגיעה במעמדה המדיני של ישראל ובחופש הפעולה שלה באמצעות מהלכים באו"ם ובארגונים בינלאומיים אחרים.

ראשי ההנהגה בישראל הביעו שוב ושוב, ובצדק רב, את תודתם לממשל האמריקני על העזרה שהגיש לישראל לאורך ימי המלחמה. בהתחשב בטראומה האדירה שליוותה את המערכה הצבאית בחברה הישראלית, ונוכח העובדה שישראל נתפסה כשהיא אינה ערוכה למלחמה רב-חזיתית ממושכת ואינטנסיבית, ביטויי התמיכה בישראל והסיוע האמריקני היו כאוויר לנשימה עבור מדינת ישראל בשלביה הראשונים של המערכה.

יחד עם זאת, כצפוי, בהמשך המערכה התלוו לרגעי החסד ביחסי ישראל-ארצות הברית שנסקרו לעיל גם מחלוקות קשות שהעיבו מאוד על תחושת שותפות הגורל בין שתי המדינות במלחמה קשה זו. מרגע שהחלו להגיע התמונות הקשות על ההרג הרב והחורבן הקשה ברצועת עזה, החל הממשל במסע של ביקורת נוקבת כלפי פעילותה הצבאית של ישראל ברצועה ובמהלך גלוי של "שיימינג" בינלאומי שפגע קשות במעמדה המדיני של ישראל, ובמידה רבה – גם הֵצֵר את חופש הפעולה הצבאי שלה.

לממשל היה ידוע היטב שישראל פועלת תחת אילוצים קשים מנשוא. הוא ידע היטב שהחמאס פועל תחת מחסות של אוכלוסייה אזרחית וכי פגיעה באוכלוסייה אזרחית הינה כורח המציאות בנסיבות אלה. דובריו אף אמרו זאת לא פעם. מעבר לכך, הממשל היה מודע היטב לאמצעים המגוונים, שצה"ל נוקט כדי לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית. כל אלה לא השתיקו את הביקורת הנוקבת על ישראל.

לממשל היה ברור שלתגובותיו כלפי פעילותה הצבאית של ישראל יש משקל דומיננטי בהתייחסותה של הקהילייה הבינלאומית כלפי מלחמתה של ישראל. מרגע שיתברר שהממשל, שנחשב לבעל הברית הקרוב ביותר של ישראל בעולם, מגנה את פעילותה הצבאית של ישראל ברצועה – יוּתר הרסן וכל מדינות העולם, מי פחות ומי יותר, תתחרנה ביניהן בגינויה של ישראל. מדינות אחדות הרחיקו לכת מעבר לכך. הן הפסיקו משלוחי נשק לישראל, ואף ניתקו עימה את הקשרים הדיפלומטיים.

ממשל ביידן לא הסתפק בכך ושילב ידיים עם גורמי אופוזיציה רבי-כוח בישראל שפעלו להפלת הממשלה הנוכחית והעומד בראשה עוד במהלך המלחמה. הנשיא עצמו ואנשי שלומו, החל ממזכיר המדינה בלינקן והסנטור צ'ק שומר, התחרו ביניהם באמירות שתכליתן הברורה היא ליצור מסע של דה-לגיטימציה לממשלת נתניהו.

שיאה של העמדה הלעומתית של הממשל כלפי ישראל קיבל ביטוי בתביעות של ראשי הממשל להשתתף בדיוני קבינט, להיפגש ישירות עם ראשי הצבא ומערכת הביטחון ולבחון בקפידה תוכניות מבצעיות של צה"ל, תוך אמירה ברורה שלממשל יש מעין זכות וטו לפסול תוכניות שלא נראו לו.

שיאה של מה שניתן לכנות "המעורבות השלילית" של הממשל במלחמה היה בתביעה מישראל להימנע ממהלכים צבאיים שנראו לישראל חיוניים, לרבות הכניסה לרפיח וההשתלטות על ציר פילדלפי. הממשל גם תבע להכניס לרצועה כמויות עצומות של סיוע הומניטרי בשעה שידע היטב שסיוע זה מחזק במידה רבה את המשך שלטונו של החמאס ברצועה ומאריך את ימי הלחימה.

בחודשים האחרונים שוב שילב הממשל ידיים עם גורמי אופוזיציה בישראל בתביעה חד-משמעית להפסיק את המלחמה במסגרת עׅסקה לשחרור חטופים עוד בטרם הושגו יעדי המלחמה שקבעה ישראל. הממשל ידע היטב שמשמעות צעד זה היא הכרה בתבוסתה של ישראל, אך הדבר לא הרתיע אותו, ועד היום הוא תובע הפסקת המלחמה.

הממשל לא הסתפק בהצגת עמדות לעומתיות לאלה של ישראל. הוא איים בגלוי שאם ישראל לא תישמע לתביעותיו הוא יטיל עליה סנקציות, בעיקר בתחום אספקת הנשק. גם בכך לא הסתפק הממשל. כאשר הסתבר לו שישראל אינה נענית לתביעותיו הוא מנע, ועדיין מונע, אספקת סוגי נשק חיוניים למדינת ישראל. זוהי תופעה המטילה צל כבד על אופי היחסים שבין ישראל וארצות הברית, ואין פלא שהיא יצרה בציבור הישראלי רגשות מסויגים כלפי ממשל הנשיא ביידן.

בקרב חוגים רחבים בציבור, יש להודות, רווחו חששות כבדים מניצחון אפשרי של קמלה האריס. לנשיא ביידן, כך סברו רבים בישראל, הייתה "פינה חמה" בלב כלפי ישראל; הוא ליווה את היחסים עם מדינת ישראל מיום הקמתה. ביחסיו עם ישראל היו אכן "עליות וירידות", אך בציבור רווחה תמיד תחושה שברגעי מבחן אמיתיים הוא לא יפקיר את ישראל גם אם יופעלו עליו לחצים קשים של גורמים אסלאמיים עוינים לישראל.

קמלה האריס, כך חשו רבים, היא "סיפור אחר". יחסה לישראל מנוכר יותר. אין לה "המעטפה ההיסטורית" שיש לביידן. היא חשופה הרבה יותר מביידן ללחצים של גורמים אסלאמיים במפלגה הדמוקרטית. על רקע זה, אך טבעיים היו החששות של הציבור בישראל שמא היא תיבחר כנשיאה. בנסיבות אלה אין תימה שבציבור הרחב הייתה תחושת סיפוק רבה כאשר הגיעו הידיעות על ניצחונו המוחץ של טראמפ – לא רק בבחירות לנשיאות אלא גם בקונגרס.

יחד עם זאת, אנו סבורים שהשמחה הרבה שהתפרצה בישראל סביב הניצחון של טראמפ מקרינה חולשה של מדינת ישראל. הַמֶּסֶר המקופל בה הוא שמדינת ישראל נמצאת במצוקה שהיא מתקשה להתמודד עִמָּהּ לבדה, והיא מייחלת לבואו של גורם חיצוני שיסייע לה לצאת ממצוקה זו. מעבר לכך, להערכתנו שמחה זו היא מוקדמת ומוגזמת, ויש לנהוג לפי הנחייתו של החכם באדם בספר קהלת: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה. יש לכך שתי סיבות עיקריות.

ממשל הנשיא טראמפ הציב לעצמו יעדים מהפכניים מרחיקי לכת שאותם הוא מתכוון לממש במהלך הקדנציה שלו, וביניהם: הסרת איום ה"דיפ סטאט" האוכל כל חלקה טובה בארצות הברית; גירושם מארצות הברית של מיליוני מהגרים בלתי חוקיים המאיימים על ביטחונם האישי של אזרחי ארצות הברית; מאבק עיקש בענקיות המזון והתרופות, הפוגעות לדעת שר הבריאות המיועד, רוברט קנדי, בבריאותם של אזרחי ארצות הברית; שינוי פניה של האקדמיה והתקשורת האמריקנית; עיצוב מחדש של רשויות האכיפה בארצות הברית, ועוד.

צריך להבהיר זאת באורח חד-משמעי: מדובר כאן במאבק נגד כוחות בעלי עוצמה אדירה, יש אומרים – מפלצתית. כוחות אלה, יש להניח בוודאות, לא יוותרו בנקל על הנכסים העצומים שיש בידיהם. אכן, הנשיא ביידן הבטיח שתהיה העברת שלטון חלקה. עם זאת, לנו קשה לראות שהגופים הרבים שממשל טראמפ מתכוון להיאבק נגדם פשוט יודיעו שהם מקבלים את "דין הבוחר" ויניחו לממשל טראמפ לממש את מאווייו.

כבר עתה יש התארגנויות שונות במטרה לסכל את סיכוייו של הנשיא טראמפ לממש את יעדיו. לנו נראה שמייד עם כניסתו של טראמפ לתפקיד יתעצמו ה. איננו יכולים להוציא מכלל חשבון שבמסגרת המאבקים הפנימיים בתוך ארצות הברית תופעל גם אלימות – ברמות משתנות של אינטנסיביות. בסופו של דבר איננו יכולים להתעלם מן העובדה שבמהלך מערכת הבחירות נעשו שני ניסיונות להתנקש בנשיא טראמפ.

תמונת מצב זו מעמידה בפני הנשיא טראמפ אתגרים אדירים במהלך כהונתו כנשיא. כל זאת, ועוד לא אמרנו מילה על המאבקים הקשים העומדים בפני ממשל טראמפ בזירה הבינלאומית והאתגרים שהיא מציבה בפני ארצות הברית: מלחמת רוסיה-אוקראינה; מלחמות ישראל; האיום האיראני; הסכנה הסינית, לרבות טאיוואן; האיום של צפון קוריאה; המחלוקות מול מדינות אירופה וחברות נאט"ו, ועוד.

ההכרעות שיקבל הממשל, כל הכרעה, עלולות להביא לבקיעים קשים בחברה האמריקנית, הנמצאת גם כך, מזה שנים, במצב של קיטוב קיצוני. ישראל לוקחת בחשבון שיש לנשיא טראמפ ואנשי צוותו כוונות טובות כלפי ישראל והם באמת שואפים לְהֵטִיב את מצבה הבינלאומי ולשפר את מעמדה בזירה המזרח-תיכונית. יחד עם זאת, היא חייבת להניח שתיווצרנה נסיבות שתָצֵרנה מאוד את מרחב התמרון שלו, ותקשנה עליו לממש את תוכניותיו.

מנגד, ניצבת מדינת ישראל. במהלך המלחמה היא הוכיחה יכולת מדהימה לצאת מן המשבר האסוני שאליו נקלעה באוקטובר 2023. למרות למעלה מ-26 אלף שיגורים לשטחה (טילים, רקטות וכתב"מים), ישראל נמצאת כשנה לאחר המלחמה כשידה על העליונה הן מול החמאס והן מול חיזבאללה, ובמידה רבה – גם מול איראן.

יכולות ההגנה האווירית שלה, מבצעי הסיכול הממוקד, והיכולות המודיעיניות והמבצעיות שלה – בעיקר בלבנון ובתימן – עוררו הערכה רבה כלפיה בזירה הבינלאומית והאזורית. מול מחיר כבד של הרוגים ופצועים ועשרות אלפים של אזרחים הנמצאים מחוץ לביתם, החברה הישראלית לא נשברה מוראלית, רוחה איתנה וחייליה מפגינים מוטיווציה מדהימה להביא את מדינת ישראל לניצחון מוחלט.

יחד עם זאת, ממשל הנשיא טראמפ לא יוכל להתעלם מן העובדה שלמעלה משנה לאחר תחילת המלחמה היא עדיין נמשכת בכל עוזה. עובדה היא שלמרות הצלחותיה הרבות מדינת ישראל לא הצליחה עדיין לצרוב תודעה של תבוסה אצל לוחמי החמאס והחיזבאללה. מדי יום ביומו משוגרים עשרות, לעיתים מאות, טילים, רקטות וכתב"מים לצפון הארץ כמעשה שבשגרה. גם בַדרום החמאס ממשיך במלחמתו וגובה מישראל מחירים כבדים.

במקביל, הקיטוב החברתי בתוך מדינת ישראל מחליש מאוד את הדימוי העוצמתי שלה מול הממשל. מחלוקות יסודיות קיימות בכל מדינה דמוקרטית בעולם. זו נקודת חולשה, וגם ביטוי לעוצמה של מדינה שמסוגלת להכיל עמדות פלורליסטיות בתוכה.

גם מדינת ישראל משופעת במחלוקות פנימיות קשות, וביניהן: דת ומדינה, גיוס לצבא, חוסר שוויון עדתי, מגדרי, גאוגרפי, העדר מתכונת יעילה של הפרדת רשויות, פתרון הבעיה הפלסטינית, סרבנות גיוס, יחסים בין הדרג המדיני והצבאי ועוד. אלה מחלוקות לגיטימיות במדינה דמוקרטית.  

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה שמחלוקות אלה מתנהלות בישראל, גם במצב המלחמה הקשה שבה נתונה מדינת ישראל, באינטנסיביות רבה – יש אומרים: רבה מדי. אין ספק שהן מְצֵרוֹת את חופש התמרון של ממשלת ישראל, וממילא – גם פוגעות בניהול תקין של המלחמה.

הגם שעמדותיו הבסיסיות של הנשיא טראמפ ושל אנשיו כלפי מדינת ישראל הן חיוביות ביסודן, השאלה היסודית שתעמוד בפניו היא: האם מדינת ישראל הינה בעלת ברית אטרקטיבית מנקודת ראותה של ארצות הברית. יציבות המשטר של ישראל, יכולתה להכיל מחלוקות פנימיות, רמת הקונצנזוס הלאומי בתוכה, תפקודו של צה"ל – כל אלה, ושאלות רבות אחרות, תעמודנה בפני הממשל בבואו להכריע בשאלה עד כמה רצוי וכדאי לארצות הברית להיות מזוהה עם מדינת ישראל כבעלת ברית.

בסופו של דבר, עלינו לזכור שממשל הנשיא טראמפ, כמו כל ממשל אחר, יבחן את מערכת יחסיו עם ישראל על בסיס של אינטרסים ועוצמה. הוא ירצה לראות לנגד עיניו מדינה דמוקרטית חזקה, בעלת לכידות פנימית גבוהה, המסוגלת, בעיקרו של דבר, להתמודד בעצמה עם כל האיומים הניצבים בפניה.

לסיכום, לאהדה הבסיסית של הנשיא טראמפ והסובבים אותו יהיה משקל חשוב בעיצוב מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל; עם זאת, עלינו לזכור שבסופו של דבר השיקולים המכריעים יהיו שיקולים מעשיים שיתבססו על השאלה: עד כמה מדינת ישראל יכולה לשרת את האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. רק כך תצליח מדינת ישראל לגבש מערכת יחסים הדוקה ועוצמתית עם המעצמה הגדולה בתבל, באופן שיקדם את האינטרסים של שתי המדינות.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הנשיא האמריקני המיועד דונלד טראמפ ייחל בכהונתו רק ב-20 בינואר 2025, אך בחירתו כבר נותנת את אותותיה בהתנהלות השחקנים במגרש האזורי והעולמי.

המינויים המסתמנים בממשל החדש הם בשורה טובה לכל מי שרואה את איראן כסכנה לשלום וליציבות בעולם, וכשורש כל הרע במזרח התיכון. הם מבשרים על כוונה לחזור ולאמץ את הגישה הריאליסטית בהתמודדות עם אתגרי החוץ של ארצות הברית ובכללם עם המשטר בטהראן וגרורותיו, ולנקוט כלפיהם מדיניות פרו-אקטיבית ותקיפה, שמבוססת על אינטרסים, כוח ועוצמה. המינויים של טראמפ הם גם מסר ברור לאויביה של ישראל.

"אני לא הולך להתחיל מלחמות, אני הולך לסיים אותן", הכריז דונלד טראמפ בנאום הניצחון שלו לאחר הבחירות. בעודו נושא את דבריו, רשם הריאל האיראני צניחה לשפל חסר תקדים שהעיד על הלכי הרוח והתחזיות סביב זירה זו.

האיתותים מצד טראמפ על רצונו לראות בסיומה של המלחמה עוד לפני ההשבעה ב-20 בינואר, היו אמורים לחלץ אנחת רווחה מצד ראשי חמאס וחיזבאללה. הם הרי מייחלים להכבדת הלחצים על ישראל בעניין זה. ואולם, במקום זאת נראה כי הדיבורים על כך דווקא הגבירו את דאגתם. הם מבינים כי שאיפתו של הנשיא הנבחר אינה מנותקת ממצב הסיום שאליו הוא יבקש לחתור.

טראמפ אומנם לא פירט עד כה את חזונו באשר לכך, לפחות לא בפומבי. עם זאת, עמדתו התקיפה ביחס לאיראן ולגרורותיה, מחויבותו לישראל ולמדינות הציר המתנגד לאיראן, יחסו למוסדות הבין-לאומיים ולתפיסות שרווחו בהם, וגישתו התכליתית החותרת לתוצאות מובהקות, הן סיבה מספקת לדאגות בטהראן ובביירות, בצנעא ובעזה.

טראמפ רוצה ישראל חזקה – ולא תלותית ומהססת

כגודל ההזדמנות שיש בגישה זו לממשלה בישראל, כך גודל האתגר שהיא נושאת בחובה. ישראל תצטרך להראות לממשל הנכנס כי השותפות עימה היא לא רק מימוש של מחויבות ערכית בין בעלות ברית החולקות תפיסה אידיאולוגית וערכים דומים, אלא גם השקעה כדאית לארצות הברית.

ישראל תצטרך להוכיח את היותה נכס לארצות הברית: ביטחוני, טכנולוגי וכלכלי.

על ישראל יהיה למצב את עצמה כמי שמסוגלת להגן על עצמה, להוביל קואליציה של מדינות מתונות נגד איראן והאיסלאם הרדיקלי, להיות שחקן מפתח בפיתוח הכלכלי והטכנולוגי של האזור ואף לסייע בקידום האינטרסים של אמריקה באזור ובעולם. ישראל חזקה ומנצחת, לא תלותית ומהססת – הוא יעד שאליו עלינו לשאוף בלי קשר לזהותו של הנשיא בבית הלבן. מטרה זו תעלה בקנה אחד גם עם שאיפתו של טראמפ לראות את ישראל כעוגן של ארצות הברית במזרח התיכון.

התאוששותה הצבאית המהירה של ישראל ממתקפת 7 באוקטובר, התעוזה שהפגינה מול איראן וחיזבאללה והישגיה בכל אחת משבע זירות הלחימה, יכולים לחזק את אמונו של טראמפ ביכולתה להשיג זאת, וגם את האשראי לכך.

ישראל פגעה קשות בחמאס בעזה ובחיזבאללה בלבנון. היא הנחיתה מכה כואבת על החות'ים בתימן, חשפה את איראן לעימות ישיר שממנו היא ביקשה להימנע, הוכיחה שטהראן לא יכולה להושיע את כוחות הפרוקסי שלה מידיה של ישראל, והמחישה כי איראן חדורה על ידה.

למרות זאת, ישראל עדיין לא השיגה את כל מטרותיה. חיזבאללה מצליח לבסס שיגרה של ירי רקטות וכטב"מים לעומק ישראל ולערי הצפון בנוסף לישובים סמוכי הגבול, ואנשיו מצליחים לגבות מחיר מכוחות צה"ל באזורי הלחימה בלבנון. חמאס בעזה מזנב בכוחותינו וממשיך לשמור את מעמדו על ידי השליטה בסיוע ההומניטרי. הנהגת הארגון ממשיכה להתעקש על דרישותיה בנוגע לחטופים. בשני הארגונים עדיין יכולים להתאושש מהמכות שחטפו, ובזמן פחות ארוך ממה שמקובל לחשוב. זאת, הודות ליכולות השיוריות שלהם, לתמיכה החיצונית שמובטחת להם, לפעילי השטח ולנאמנים הרבים שעדיין נותרו, ולמרכיבים שהם מנסים לשלב בכל הסדרה עתידית.

הסרת המשקולות של ממשל ביידן

לצד הכרת הטוב על התמיכה והסיוע הרב מצד הנשיא היוצא ג'ו ביידן ואנשיו, איננו יכולים להתעלם מפצעי הלחץ שנלוו לכך. כשארצות הברית דורשת להוריד את עצימות הלחימה ולספק סיוע כלכלי, שחלק גדול ממנו מגיע לחמאס ומשמש אותה לאספקת לוחמיה ולחיזוק משילותה מול האוכלוסיה, היא מאריכה את המלחמה, מגדילה את הסיכונים לכוחות צה"ל, מרחיקה את הסיכויים לעסקה ומעצימה את הסבל. כאשר לוחצים על ישראל לאפשר אספקת מזון, חשמל, דלק ואפילו אינטרנט, משדרים לחמאס את המסר – אתם תמשיכו להילחם בישראל ואנחנו נדאג לתמיכה הלוגיסטית.

כדי שישראל תוכל להשלים את מלאכתה בעזה במהירות, נדרשת בראש ובראשונה הסרתן של המשקולות שוושינגטון הניחה על רגליה. הדברים אמורים ביחס לעצימות הלחימה, לכמות ולשיטת החלוקה של הסיוע ההומניטרי ולניוד של כל האוכלוסייה אל אזורים מוגנים ברחבי הרצועה. צה"ל ממילא ימשיך לפעול בתחומים אלה בהתאם לדרישות הדין הבין-לאומי. גישה זו תאפשר טיפול יסודי ומהיר יותר ביכולות השיוריות של חמאס, תפקיע ממנו את שליטתו במשאבים הנחוצים לאוכלוסיה ותגביר את הלחץ על מנהיגיו לקדם עסקה. זהו גם הבסיס לכל דיון באשר ל"יום שאחרי".

לצד זאת, יש להגביר את הלחצים גם על דרג ההנהגה היושב בקטאר. לא ברור מה עלה בגורל האיומים לסילוק בכירי חמאס שמתארחים בשטחה. אין להרפות מכך. הסרת הכפפות מול קבוצה זו עשויה לשרת שתי מטרות חשובות: הראשונה – כדי לפגוע במפקדת הארגון שמכווינה ומתאמת את פעילותו ותפעל לשיקומו, והשנייה – כדי לקדם עסקה להשבת החטופים.

ישראל צריכה לפעול מהר ובהחלטיות גם כדי לעצב את המציאות בגבול הצפון. הגיע הזמן לגבות מחיר גם ממדינת לבנון. במקביל לפעילות הקרקעית בדרום המדינה, נכון להרחיב את הפגיעה בביירות, לשבש את פעילות שדה התעופה, לבחון הטלת סגר ימי ולהגביר על ידי כך את הלחץ הפנימי על חיזבאללה.

מעל לכול, האתגר המרכזי הוא המאבק באיראן. חיזורי ממשל ביידן אחרי האיראנים הגבירו את תעוזתם והחלישו את מעמד ארצות הברית באזור כולו. בטהראן פירשו את המדיניות הזו כחולשה וכתעודת ביטוח לאי הפעלת כוח נגדה. חולשה מזמינה רוע.

איראן איננה רק בעיה של ישראל, גם לא של האזור בלבד. איראן היא איום על השלום והיציבות בעולם. התקפות הטילים על ישראל מספקות המחשה לכך. לא נדרש דמיון מפותח כדי להבין איך יראה החיבור בין הטילאות האיראנית המודרנית לנשק גרעיני. העולם נחשף לסכנה גם דרך הסיוע האיראני למלחמתה של רוסיה באוקראינה, הפעלת רשת ארגוני הפרוקסי והפצת נשק איראני, במודל שמאפשר הרבה ובזול. ארצות הברית צריכה להוביל את הטיפול בה, בשותפות עם בנות בריתה. לא רק בהיבטי גרעין, אלא גם בהיבטי תפוצת נשק, הפעלת גורמי חזית, הנעת טרור. הגיע הזמן לרסק את המודל האיראני שבו השולח פטור מאחריות למעשיו של השליח.

המאבק בתוכניותיה של איראן לא סובל דיחוי. המאמצים הדיפלומטיים לא ריסנו את המפלצת. נדרשת מערכה רחבה ועמוקה יותר, שמשלבת מאמצים מדיניים, צבאיים וכלכליים, בהובלת ארצות הברית. ישראל תמלא את חלקה.

פורסם ב-N12, בתאריך 17.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

מינויה של אליס סטפניק כשגרירת ארצות הברית באו"ם הוא קודם כול תעודת כבוד לנשיא טראמפ. האיש שעשה קאמבק מופלא כנגד כל הסיכויים, מול הכפשות והשמצות מצד התקשורת, האקדמיה, אנשי ציבור, מערכת המשפט ומי לא? אדם בגילו המתבגר, שלא לומר מזדקן, של הנשיא טראמפ שמגיע לעמדת הנהגה עשוי היה לנטות, כמו מנהיגים רבים אחרים בגילו, להציב סביבו אנשים בינוניים ואפורים. זאת, מתוך חשש שאם יציב סביבו אנשים צעירים, משכילים, אסרטיביים ואנרגטיים הם עלולים להאפיל עליו ולמקד סביבם תשומת לב רבה.

הנשיא טראמפ אינו מתפתה לפעול בהתאם לדרך מחשבה כזו. להפך. האנשים שהוא בוחר להציב סביבו הם מהשורה הראשונה של העילית האמריקנית. מינויָם מעיד על כך שהנשיא טראמפ ניחן בעוצמה פנימית, ביטחון עצמי ותחושת שליחות רבות עוצמה.

את אליס סטפניק כולנו זוכרים מן השימוע שנערך לנשיאוֺת של אוניברסיטאות הארוורד, קלודיה גיי ((Claudine Gay, MIT, ליז מקגיל (Liz Magill), ופנסילבניה, סאלי קורנבלות' (Sally Kornbluth).

שלוש הנשיאות נקראו להתייצב לשימוע בקונגרס על רקע ההפגנות האלימות נגד מדינת ישראל והעם היהודי שהתחוללו בקמפוסים הרבים בארצות הברית בעקבות המלחמה של ישראל נגד ארגוני הטרור – חמאס והחיזבאללה. חלק מן ההפגנות לוו לא רק באלימות כלפי סטודנטים יהודים אלא גם בקריאות לג'נוסייד כלפי יהודים.

מוסד השימוע בארצות הברית הוא נדבך מרכזי ורב-עוצמה בשימור הדמוקרטיה האמריקנית. אנשי ציבור בכירים עומדים בפני אנשי הקונגרס באימה ופחד ונדרשים לתת תשובות לשאלות נוקבות מול עיני האומה כולה. לא פעם הובילו שימועים אלה לסיום הקריירה הפוליטית של אישי ציבור. אחרים, כמו השופט ברט קאוואנו (Brett Kavanaugh), יצאו מן השימוע "בעור שיניהם".

בתחילת השימוע נראו שלוש הנשיאות שופעות ביטחון עצמי מול אנשי הקונגרס. בסופו של דבר, הן זכו לכל אורך הדרך לחיבוק חם של העיליות האקדמיות והתקשורת האמריקנית. יחסו הפוגעני, לעיתים העוין, של ממשל ביידן כלפי ישראל והמלחמה שהיא מנהלת נגד ארגוני הטרור העצימו עוד יותר את ביטחונן העצמי.

לפתע התייצבה מולן חברת קונגרס יהודייה, צעירה, חדה כתער ושופעת ביטחון עצמי: "כיצד אמורות האוניברסיטאות שלכן להגיב", היא שאלה בטון נחרץ, "מול קריאות לג'נוסייד של יהודים". הנשיאות התפתלו, גמגמו ולא הייתה בפיהן תשובה חד-משמעית. אליס לא נתנה להן להתחמק: "אני דורשת מכן תשובה חד-משמעית על שאלותיי – כן או לא". מה שלא אמר פיה הביעו עיניה הרושפות.

שתי נשיאות לא עמדו בביקורת הציבורית העצומה שהתפתחה לאחר השימוע. אילי הון שתרמו מליונים לאוניברסיטאות אלה הודיעו מייד שיבטלו את התרומות לאוניברסיטאות. בסופו של דבר מצאו עצמן הנשיאות של הארוורד ופנסילבניה מחוץ לתפקיד. אי אפשר שלא לתהות כיצד היו נראים חיינו הציבוריים אם גם כאן אצלנו היה מתמסד מוסד השימוע הפומבי. וודאי שאישים רבים שאינם ראויים לתפקידם היו נפסלים למינוי בשל השימוע.

"יש מי שקונה עולמו בשעה אחת", אמרו חכמי ישראל. אליס סטפניק אכן קנתה את עולמה בשימוע זה. בהמשך היא מתחה ביקורת נוקבת על "מסע הצייד" המתנהל נגד טראמפ בניצוחם של אנשי משפט ובתמיכתה של התקשורת. לצידה של אליס ניצבות דמויות מרשימות ביותר שליוו את הנשיא טראמפ גם ברגעי השפל שלו, והם ילוו אותו גם כנשיא הן בתפקידים רשמיים והן בתפקידים לא רשמיים: אילון מאסק, סוזי ווילס, רוברט קנדי, טאקר קרלסון ועוד.

מתי, אני שואל, נזכה לראות אצלנו סביב שולחן הממשלה גלריה כה מרשימה של אישים? ככל הנראה לא בעתיד הנראה לעין. מדוע? מכמה סיבות: ראשית, שיטת הבחירות בארצות הברית מחייבת אנשים להפגין ידע נרחב, נוכחות טלויזיונית וכושר דיבור מול קהל כדי להגיע לעמדות בכירות במישור הפוליטי. כאן, בארצנו הקטנה, רק מנהיג מפלגה נזקק לכך, וגם זאת במידה מוגבלת. שאר הנבחרים מצטופפים בצילו, וכל מה שנדרש מהם זה להשיג מספר מוגדר של קולות בקרב חברי המפלגה ומכאן דרכם סלולה לכנסת ולעסקונה המפלגתית, ובסופו של דבר – גם לשולחן הממשלה.

שנית, בארץ רווחים אצל רבים חששות מפני כניסה לביצה הפוליטית. רבים מאלה המבקשים לפלס דרכם אל ההנהגה המדינית בארץ מוצאים עצמם נפגעים על ידי תקשורת עוינת, יריבים מרים, מערכת משפטית חודרנית ועוד: "למה אני צריך להכניס את עצמי למיטה חולה", שואלים את עצמם צעירים רבים ומוכשרים בישראל. התוצאה היא שאת הידע והכישרון שלהם הם מפגינים במוסדות כלכליים, אקדמיים ובחברות הייטק. שלישית, במדינת ישראל מי שאוזר אומץ ונכנס למערכת הפוליטית מבין שבסופו של דבר הסיכויים שלו להתברג בצמרת מותנים בעוצמתו הפוליטית, בקשרים ובבריתות שהוא כורת עם חברי מפלגה, ולא בכישוריו האינטלקטואליים וכו'. לפיכך, ברוב המקרים חברי הכנסת המוכשרים ביותר מוצאים עצמם רחוקים מן ההנהגה.

מעבר לכך, המינויים של טראמפ נותנים לגיטימציה לצורך של המנהיג להקיף עצמו לא רק באנשים מוכשרים אלא גם באישים הנאמנים לו ולדרכו. אין זה מקרה שהנשיא נמנע ממינויָם של אישים מוכשרים כמו ניקי היילי ומייק פומפאו – שהתמודדו נגדו ומתחו עליו ביקורת – לחברים בקבינט. בארצות הברית זה נראה טבעי לחלוטין שהנשיא ירצה לראות לצידו אישים הנאמנים לו ולדרכו. זה גם טבעי שרבים מבין אנשי השירות הציבורי מתפטרים או מפוטרים על ידי הנשיא הנבחר. הרציונל העומד מאחורי תופעה זו פשוט: לנשיא הנבחר יש זכות, וגם חובה, להוציא אל הפועל את המדיניות שבשמה הוא נבחר על ידי העם. לשם כך, הוא זקוק לכך שאישים המאמינים בו ובמדיניותו יהיו לצידו כאשר הוא מבקש לממש את תוכניותיו.

אצלנו, במדינת ישראל, חושבים אחרת. כל אנשי השירות הציבורי נשארים במקומם, גם כאשר הממשלה מתחלפת ובמקומה קמה ממשלה בעלת תפיסת עולם שונה לחלוטין מן הקודמת. בתוך הממשלה, כפי שאנו רואים לנגד עינינו ממש בימים אלה, יש כמעט תמיד שרים לעומתיים, שלא לומר – עוינים, הפועלים בסתר ובגלוי להפלתה של הממשלה שבה הם עצמם מכהנים. זו ללא ספק מציאות לא תקינה, ולמיטב ידיעתי גם חריגה בין הדמוקרטיות המערביות. מציאות זו, למותר לציין, מקשה מאוד על עבודת הממשלה. נקודת התורפה טמונה כמובן בעובדה שאלה האמורים להביא לביטולה של מציאות זו מודעים היטב לכך שהם ייפגעו ראשונים מכך. לפיכך, הם לא יפעלו לשינוי המציאות הקיימת. הם חכמים מספיק כדי להבין שאל להם לכרות את הענף שעליו הם יושבים.

ולבסוף, תובנה חשובה נוספת: טראמפ עצמו והכוורת שתפעל סביבו היא פסגת החלומות של ההנהגה הנוכחית בישראל. אי אפשר, פשוט אי אפשר, היה לחשוב על ממשל אמריקני אוהד יותר למדינת ישראל מן הממשל שדונלד טראמפ מקים סביבו. גלי ההדף שמלווים את בחירת הממשל הזה כבר ניכרים היטב בזירה הבינלאומית בכלל, ובזירה האזורית בפרט – זמן רב לפני טקס ההשבעה.

אלה שדיברו על ממשלת ישראל כמממשלה המובילה מדיניות שתבודד את מדינת ישראל בזירה הבינלאומית בכלל, ובארצות הברית בפרט, יצטרכו לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמם. אם לא יחולו שינויים דרמטיים, אנחנו יכולים לצפות למערכת של קשרים אסטרטגיים בין ישראל וארצות הברית שכמותה לא ידעה מדינת ישראל אי פעם בעבר. מערכת זו תציב את מדינת ישראל במעמד גבוה במערכת הבינלאומית בכלל, ובזירה המזרח-תיכונית בפרט. נקווה שהנהגת המדינה תדע להפיק ממנה את מלוא התועלת עבור מדינתנו.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

הלקח הבסיסי הראשון מתוצאת הבחירות בארה"ב הוא שחולשה רעה לאמריקה. היא אינה מרתיעה אויבים, ואינה מנצחת בבחירות.

איראן, חמאס, חיזבאללה והחות'ים (כמו גם רוסיה, סין, טורקיה ושחקנים רעים אחרים) מעולם לא התייחסו ברצינות לממשל הדמוקרטי היוצא. הם התעלמו מההפצרות של צוות ביידן-האריס-בלינקן-סוליבן להימנע מ"הסלמה" במלחמתם בישראל ובמערב. הם לא פחדו מאמריקה, ובהתאם לכך פחדו מישראל פחות מהנדרש.

החשוב מכול לבנייה מחדש של העוצמה האסטרטגית של אמריקה בזירה הבינלאומית ולביטחון הלאומי של ישראל הוא החזרת הפחד לארגז הכלים של ארה"ב. אויבים צריכים לפחד מאמריקה, לא לשמוע את מנהיגי ארה"ב מתחננים באופן קבוע ל"הפסקת אש מיידית" ומביעים דאגה מכל אפשרות של הסלמה.

איראן חייבת לפחד ממטוסי הקרב האמריקאים והישראליים. הנשיא הנבחר מחדש דונאלד טראמפ חייב להשמיע איומים אמינים של שימוש בכוח נגד תוכנית הנשק הגרעיני של איראן. הוא גם חייב להיות מוכן לחמש את ישראל בהתאם להתמודדות עם סכנה זו.

רק להצהיר שהוא "יסיים" את כל המלחמות בעולם זה מטעה ואינו מועיל. טראמפ צריך להיות ברור בכך שאמריקה תפעל בכוח מוחץ אם אויביה לא יבינו שיש שריף חדש בעיר.

הלקח השני מתבוסת ביידן-האריס הוא להימנע מהגזמה בנושא העריצות. הכתמת כל דבר שהיריב שלך אומר ועושה כ"פשיזם" – אינה אמינה. לכנות את היריב שלך "איום קיומי" על הדמוקרטיה ו"איום קיומי" על כל צורה של חירות והגינות – אינו משכנע. זה בדרך כלל מהלך פוליטי מוגזם.

פרוגרסיבים שמיישמים סוג כזה של רצח אופי על טראמפ (בדיוק כפי שליברלים כביכול עושים לנתניהו בישראל) אשמים בעצמם בזלזול בדמוקרטיה, בחתירה תחת הסדר החוקתי, בבריונות, בדיכוי דעות מנוגדות, ובקידום שנאה.

מסקנה נלווית (שלישית) ללקח פוליטי זה היא שהשימוש בלוחמה משפטית-פוליטית פועל כבומרנג. שימוש בבתי המשפט בניסיון למחוק את שמו של טראמפ מהקלפי או להכניס אותו לכלא על האשמות מפוברקות הוא צורה של פוליטיקה אנטי-דמוקרטית שפוגעת בעצמה. באופן דומה, ניסיון להפליל את נתניהו על סיגרים ושמפניה או על מניפולציה תקשורתית הוא תרגיל שייכשל שוב ושוב.

גרוע עוד יותר, וזה הלקח הרביעי, הוא שקמפיין שלילי ומסעות אידאולוגיים דמיוניים מסיטים את המתמודדים הפוליטיים מהעבודה הקשה של גיבוש עמדות מדיניות וכלכליות אמיתיות שמהדהדות בציבור.

כנראה שיותר אמריקאים הרגישו שיש למפלגה הרפובליקנית מדיניות מבטיחה בנושאי דיור, יוקר המחיה, תעסוקה, הגירה, אנרגיה והמאבק בפשיעה. לדמוקרטים, פחות. האריס הציעה בעיקר "לשמור" על האורתודוקסיה הליברלית ו"להגן" על זכויות פרוגרסיביות. אלמלא החסרונות הרבים של טראמפ, ובהתבסס על מדיניות גרידא, הניצחון הרפובליקני היה אפילו גורף יותר.

בישראל, שבה הביטחון הוא כמעט הנושא היחיד שעליו ממשלות עולות ונופלות, קמפיין שלילי ומסעות אידאולוגיים דמיוניים מסיטים באופן דומה את השמאל מהעבודה הקשה של גיבוש מדיניות ביטחון חלופית משכנעת לזו של הימין.

למרות כל הפגמים והכישלונות של נתניהו, לליכוד הייתה מדיניות ברורה ועקבית במשך כמעט שלושה עשורים לגבי מניעת מדינה פלסטינית בלתי מרוסנת והתמודדות עם ההגמוניה האיראנית. למפלגות הפוליטיות משמאל למרכז יש מעט מאוד מה להציע כאלטרנטיבה; רק מלל מפליל על מוסר אישי, נטיות דיקטטוריות וערכים דמוקרטיים. כל הדברים ה"רכים" הללו חשובים, אך אינם מספיקים כשרוצים להנהיג מדינה עם האתגרים המוחשיים של ישראל.

לקח חמישי הוא שזיוף מתינות וניסיון להיות הכול לכולם – אינו עובד; עמדות ועקרונות ברורים, לא משנה כמה שנויים במחלוקת – כן.

ה"מרכזיות" הסינתטית שפתאום אימצה קמלה האריס בכל הנושאים הכלכליים והחברתיים עמדה בסתירה לכל הקריירה הציבורית הרדיקלית שלה לפני יולי. זה לא היה אותנטי.

באופן דומה, האריס איבדה את התמיכה של יהודים אמריקאים (בניו יורק) וערבים אמריקאים (במישיגן) כי היא ניסתה להחניף לכל אחד עם הבטחות בלתי סבירות וסותרות.

היא הבטיחה לתמוך תמיד ב"זכות" של ישראל להגן על עצמה, אך גם לדחוף את ישראל לנסיגה "מהירה" מעזה ולאלץ אותה להילחם במסגרת החוק הבינלאומי, חוק המעוּות באופן ייחודי במטרה לשתק את ישראל.

היא שיבחה את ה"צדק" של מלחמת ישראל נגד חמאס, אך התלוננה בציבור בכל יום על חוסר אספקה הומניטרית לפלסטינים ו"שאלה שאלות קשות" על אספקת נשק אמריקאי לישראל.

היא גינתה הטרדת סטודנטים יהודים בקמפוסים, אך גם דחפה את ה"אסלאמופוביה" לכל הצהרה על אנטישמיות, ואמרה שלמפגינים נגד ישראל ונגד אמריקה יש טענות לגיטימיות ו"זכות" להישמע.

וכמובן, אי אפשר להיות "נשיאת השמחה" (כפי שביל קלינטון כינה את קמלה באופן מגוחך) ומועמדת של היסטריה ("פשיזם!") באותו זמן.

לקח שישי שנלמד מהקמפיין לנשיאות ארה"ב שזה עתה הסתיים קשור לתקשורת. התקשורת המיינסטרימית שימשה כזרוע תעמולה גסה של המפלגה הדמוקרטית. נדרש ריקון מוחלט שלה ובנייתה מחדש.

הרשתות והעיתונים הגדולים הטעו את האמריקאים, אמרו שביידן היה שפוי ויציב. כשזה נכשל באופן מוחלט (זוכרים את הקריסה של ביידן בעימות הטלוויזיוני עם טראמפ?), התקשורת הטעתה את האמריקאים באומרה שקמלה האריס היא אדם בעל מהות ולא הבובה של אובמה. והעיתונאים המרכזיים נמנעו מלשאול אותה שאלות קשות, שאלות מדיניות אמיתיות – אפילו לא פעם אחת.

גם כאן בישראל, ששת ערוצי הטלוויזיה, תחנות הרדיו ואתרי החדשות המרכזיים, וכל העיתונים המרכזיים למעט אחד, מניעים באופן אגרסיבי וללא בושה מחאה נגד נתניהו בכל הנושאים, בכל עת. בשבוע שעבר הם ממש דרבנו ישראלים לצאת לרחובות במחאה על פיטורי שר הביטחון. הם דרשו שישראלים יעשו זאת!

נדרש ריקון ובנייה מחדש מוחלטים של נוף התקשורת הישראלית, למען בריאות הדמוקרטיה הישראלית. כמו באמריקה, כך גם כאן בישראל.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 12.11.2024.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

רבים טוענים שנשיא ארה"ב הנבחר, טראמפ, הוא איש בלתי-צפוי ולכן מדיניותו במזרח התיכון שרויה בערפל ועלולה עוד להתגלות כפחות חיובית לישראל משחשבנו. אחרים מצביעים בדאגה על התבטאויותיו שבכוונתו לחתור לשלום ולסיים את המלחמות הבוערות כעת בעולם. למרות שקיימת מידה מסוימת של אי-וודאות לקראת כל ממשל, קווי המתאר לגישתו ידועים וברורים, וכולם חיוביים לישראל. 

הסיסמה של טראמפ לגישתו לעולם היא "אמריקה פירסט", או "קודם אמריקה", שעקב ההקשר ההיסטורי נוטים לזהות אותו עם הזרם הבדלני בארה"ב שמבקש לפנות עורף לבעלי ברית ברחבי העולם. אלא שכדי להבין מה כוונת טראמפ באומרו "אמריקה פירסט" יש לבדוק מה אומרים היועצים שמעצבים את המדיניות כיום.

מכון מוביל בניסוח המצע של טראמפ בשם "המכון למדיניות אמריקה פירסט", מדגיש שלא מדובר בנסיגה מתפקידה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי. אלא זו אמירה שדורשת בניית צבא עוצמתי יחד עם בררנות יתר ביחס לתרחישים שמצדיקים את הפעלתו, והימנעות ממלחמות "בלתי הכרחיות" או "מלחמות נצחיות". כמו כן, לא מדובר בביטול מערך הבריתות של ארה"ב בעולם אלא ברצון לעבוד עם בעלות ברית יד ביד, תוך דרישה מהן לנשיאה בעיקר הנטל של צרכי ביטחונם.

המועמד לתפקיד בכיר, אלבריג' קולבי, הדגיש השבוע כי בעיניו הממסד כיום מעוניין בבעלות ברית תלותיות, בעוד שהוא מעוניין לראות בעלות ברית חזקות, שעומדות על רגליהן ואינן מצפות שארה"ב תסכן את בניה במלחמות כדי להגן עליהן. לא זה הסדר שלאחר מלחמת עולם השנייה שהוא מבקש לבטל, אלא הנטייה האמריקאית שלאחר סוף המלחמה הקרה להתערב ישירות בסכסוכים ברחבי העולם שאין בהן אינטרס אמריקאי מובהק.

ביחס למזרח התיכון, סגן הנשיא הנבחר, ואנס, הבהיר שגישת אמריקה פירסט מבקשת לראות ישראל וסעודיה חזקות, ופועלות כדי לבלום את איראן, באופן שמשחרר משאבים אמריקאיים לזירת מזרח אסיה. יש לצפות שטראמפ גם ירצה לחזור לקידום הסכמי אברהם כולל עם סעודיה ועם מדינות נוספות ומדינות במזרח אסיה.

גישה כזאת עולה בקנה אחד עם השאיפה הישראלית שהמלחמה הנוכחית תסתיים בשינוי מאזן הכוח האזורי כתוצאה מהשמדת טבעת האש האיראנית, ובהמשך מיגור ההשפעה האיראנית יחד עם שותפות ערביות במפרץ. 

באשר לרצון טראמפ לסיים מלחמות בעולם, הבהירה דוברת במפלגתו שכוונתו היא שישראל תסיים את המלחמה על ידי ניצחון מוחץ, וכי בניגוד לממשל ביידן שבלם את קצב ההתקדמות של ישראל, טראמפ מעוניין שישראל תפעל בחוזקה ותגיע להכרעה בלי דשדושים מיותרים. טראמפ גם אינו אוהד את הרשות הפלסטינית ואינו מעוניין לדחוף את ישראל להכניס אותה לממשל עתידי בעזה, או לקדם מדינה פלסטינית. בעיניו, בכהונתו הראשונה הוכח שהכביש לריאד אינו עובר דרך רמאללה, וגל ההפגנות של תומכי חמאס בארה"ב רק הזיקו למוניטין של הפלסטינים בציבור האמריקאי.

ביחס לאיראן, לא יהיו ניסיונות לחזר אחר הסדר ולהציע וויתורים תמורת דה-אסלקלציה, וכבר פורסם שטראמפ מתכוון לחזור למדיניות הלחץ המירבי שמשמעו הידוק משטר הסנקציות שהתרופפו בשנים האחרונות באופן שיקשה על איראן לממן את רשת ארגוני הטרור. אם ישראל הולכת לפעול צבאית נגד איראן, ככל הנראה טראמפ מעדיף שתעשה זאת לפני ההשבעה, ובכל מקרה היחס כלפי איראן הולך להשתנות.

ביחס למוסדות בינלאומיים עוינים לישראל כמו בית המשפט הפלילי ומועצת זכויות האדם, טראמפ עוין להם לא פחות מאיתנו ויפעל כדי לדחוק אותם לשוליים של הפוליטיקה הבינלאומית.

יש לזכור שתמיד ייתכנו מתחים בין ירושלים לוושיגנטון וטראמפ אכן עלול להפתיע ולאתגר אותנו בסוגיות שונות, אך דבר אחד ברור, קודם אמריקה יכול להיות טוב מאוד לישראל.

התפרסם במקור ראשון, בתאריך 12.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

כאשר הנשיא הנבחר של ארה"ב דונאלד טראמפ הכריז על בחירתו בחברת הקונגרס הרפובליקנית מניו יורק אליס סטפניק לשגרירת ארה"ב באו"ם, הוא תיאר אותה כ"לוחמת חזקה, קשוחה וחכמה להפליא לערכי אמריקה ראשונה".

"לוחמת" היא כנראה המילה האופרטיבית, כתנאי כמעט הכרחי לשגרירי ארה"ב באו"ם – תפקיד עם השפעה רבה על מדיניות חוץ – תחת נשיאים רפובליקנים.

השבוע לפני 39 שנה, השגריר דניאל פטריק מויניהאן, אמר בתגובה להחלטת האו"ם שציונות היא גזענות. הוא נשא נאום מכונן, בו אמר: "רעה גדולה שוחררה על העולם…תועבת האנטישמיות קיבלה מראית עין של סנקציה בינלאומית." אחריו הגיעו לוחמים כמו ג'ין קירקפטריק, ג'ון בולטון וניקי היילי בממשל טראמפ הקודם. סטפניק נראית כמי שבנויה באותה תבנית.

היא הוכיחה את עצמה כלוחמת בבית הנבחרים, וביתר שאת התבלטה בארבע השנים האחרונות כחברת קונגרס שעמדה לצידו של טראמפ כשטען שניצח בבחירות 2020. בכך היא קיבלה את תשומת ליבו ותמיכתו של הנשיא לשעבר.

אך הרגע הגדול ביותר שלה היה בדצמבר אשתקד, כשוועדת החינוך של הקונגרס זימנה את ראשי האוניברסיטאות המובילות בארה"ב כדי שיתנו הסבר לאנטישמיות שפשטה בקמפוסים בצורה נרחבת, כולל האיומים על חיי סטודנטים ופרופסורים יהודים. כחברה בוועדה, סטפניק שאלה את הנשיאות של אוניברסיטת הרווארד, פנסילבניה ו-MIT אם "קריאות לרצח העם היהודי" נחשבות כהתעמרות או הטרדה אסורות בקמפוסים שלהם. בתגובה הן סירבו לתת תשובה של כן או לא ולאחר מכן, תוך שבועות בודדים, שתיים מתוך שלושת הנשיאות התפטרו לאחר לחצים כבדים של התורמים. פעילות זו זיכתה את סטפניק בהכרה בין לאומית.

סטפניק דוגלת בעמדה פרו ישראלית. רק השבוע צייצה על החלטת ממשל ביידן להמשיך ולהקפיא את הסנקציות נגד הרשות הפלסטינית, כל עוד הרשות הפלסטינית ממשיכה את המדיניות לשלם למחבלים.

לטראמפ יש עמדה בדלנית יותר ביחסי חוץ של ארה"ב מאשר קודמיו הרפובליקנים, אך כולם שותפים לסקפטיות עמוקה בכל מה שקשור לאו"ם. טראמפ דוגל בגישת America First (אמריקה ראשונה), אך גם נשיאים כמו בוש ורייגן שלא בהכרח אמרו את המילים הללו, התרעמו נגד ניסיונות הקהילה הבינ"ל לרסן את ארה"ב דרך האו"ם. זאת בניגוד לממשלים דמוקרטים בעשורים אחרונים, שהגיעו עם גישה יותר פייסנית כלפי האו"ם וניסו להגביר שיתופי פעולה. בסיס הגישה הזו היא אמונה כמעט דתית בדיפלומטיה בינלאומית כמטרה בפני עצמה, בניגוד לאמצעי מתוך מגוון אמצעים להשגת מטרה.

בשנים האחרונות ראינו גישות שונות של ממשל טראמפ וביידן למוסדות האו"ם, שחלקן עוינות לישראל. טראמפ הפסיק את המימון האמריקני לאונר"א כי הם הסיתו נגד ישראל בבתי ספר שניהלו ושיתפו פעולה עם חמאס. ביידן החזיר את המימון, וגם אחרי שהתגלה שעובדי אונר"א רבים הם מחבלי חמאס וחלקם השתתפו בטבח ה7 באוקטובר, הוא המשיך בהתעקשותו שישראל תשתף פעולה עם סוכנות האו"ם ואף איים להקפיא משלוחי נשק.

דוגמא נוספת אפשר לראות בכך שטראמפ – ובוש לפניו – הוציאו את ארה"ב ממועצת זכויות האדם של האו"ם בשל עמדתה המוטה באופן שיטתי נגד ישראל, והנשיאים אובמה וביידן החזירו אותה בחזרה פנימה.

טראמפ וסטפניק אינם חסידים גדולים של האו"ם, מוסד שמקבל הון תועפות מממשל ארה"ב, אך עוין לישראל שהיא ידידתה החשובה במזרח התיכון ולא תואם את גישת America First. בשנים הקרובות, סטפניק כנראה תהיה "לוחמת חזקה, קשוחה וחכמה להפליא" עבור ארה"ב, אך גם עבור ישראל.

פורסם בישראל היום, בתאריך 11.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**